פורום פסיכולוגיה קלינית

היום התבשרתי שהבן הבכור צריך לעבור ניתוח....אני פה בשבילו..מבאס נורא!!!!! צריך לקבוע לו תור.זה עוד לא ממש קרוב.....כמו שאופטימית אומרת אני קמה מהכיסא לילדיי ואני פה..הם לא שותפים למה שקורה איתי....אף אחד לא יכול להבין מהו קשר טיפולי כזה.....זה קצת בעייתי, מבין? הזמנת אותי לספר למה עזבתי את הטיפול...זה גם כסף אבל...קשה לי עדיין לספר.... אפשר להבין בין השורות שנאלצתי לבחור בין בעלי לבינה.......תמיכה מבית לא הייתה......אבל יש לי גורם תמיכה אחד...חברה שספרתי עליה פעם שאליה התקרבתי אז היא כן שותפה לזה שסיימתי טיפול.......שוחחתי איתה היום........אודי, אני ממש שמחה שאפשרת דיון כזה היום למרות שיום שלישי נועד למנוחה........בבקשה תשאר, תמשיך להעלות הודעות..אתה מוכן קצת בשבילי שלא ארגיש לבד?????בבקשה.......אפשר לשבת קרוב אלייך????תאחז בי שלא אפול...בבקשה......אודי.פתאום זקוקה לפורם הזה ממש......לך.........סליחה שהכברתי במילים......אמרתי שאציף לא?????........סליחה אודי אם זה מכביד........

היי קוראים יקרים, אני ממש שמחה שאתם כאן כדי לקרוא, אז בואו נתחיל. לפני יומיים, ביום ראשון, הכרתי בחור בן 25, אני בת 26, במסגרת הלימודים, זה בחור שפגשתי בפעם הראשונה ביום ראשון, אנחנו אומנם לומדים יחד, אך נפגשנו לראשונה ביום ראשון. זה היה בשעות היום, דיברנו קצת, הבנתי שהוא ממש בעניין. כשהתכוונתי ללדת הוא שאל אותי אם אני צריכה טרמפ, עניתי שכן. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי איפה הוא עובד וכו' וצחקנו. ואז הוא העלה הצעה: "את אוהבת להשתכר?" אני :"לא, האמת אני בקושי שותה" הוא: "בואי נשתכר היום ונעשה צחוקים אח"כ נלך לים ערומים". טוב, הקטע של הערומים לא בא לי טוב, ומיד נתתי לו להבין שזה לא מתאים לי. בכל מקרה, קבענו לדבר בערב. הגעתי אליו לדירה, עשינו טיול ברגל לאורך החוף, בערך שעה, ואז הגענ אליו לדירה. הוא מזג לשנינו יין אדום ושתינו, לא התמסטלתי, קצת תפסתי ראש. הוא התחיל לנשק אותי , לא שכבנו. הגענו לרמת אינטימיות יחסית נמוכה, והוא ממש התבאס שלא קיימנו יחסי מין. הוא אמר לי :" בואי נשכב, אני ממש רוצה אותך" אני:"אני לא מכירה אותך" הוא:"כל היום היינו יחד" אני: "אני לא שוכבת עם כל אחד" הוא: "אנחנו מתחילים פה סוג של קשר" (מה ?) אני: מחייכת בציניות ברור שהוא התבאס. בכל מקרה, בבוקר הוא היה אמור להתעורר בשעה 6 לעבודה, ואני המשכתי לישון. שמעתי אותו בשעה 6 אומר לי תוך שהוא מתעורר שכיבה את המזגן. כשהתעוררתי בשעה 8, הייתי אמורה להתארגן כ10 דק' ולצאת מביתו, חיפשתי את שלט המזגן על מנת שאוכל להדליק אותו ל10 דק'. לא מצאתי את השלט. הוא לא היה שם. הוא כנראה לקח אותו איתו. (הוא גילה כמה סימני קמצנות, כמו לדוגמה בערב, כשעשינו טיול רגלי לאחר שהתקלחתי, ואז בעודנו פוסעים אמרתי לו שאני רוצה להתקלח שוב אחרי שנחזור מההליכה והוא אמר: לא צריך, תשבתי מתחת למזגן ותתקררי, גמרת לנו את המים, ברור שזה נאמר בצחוק אבל איך אומרים בכל צחוק יש טיפת אמת..) ב9 הוא שולח לי אסמס אם התעוררתי, עניתי שכן, אחרי שעה הוא שולח לי הודעה: יצאת כבר? עניתי שכן. ובשעה 12 בבוקר אתמול, בערך (שזה בבוקר שלאחר הלילה שישנתי אצלו), הוא התקשר אליי ודיברנו שעה ככה, עליו ועל בעיות וטרדות בחייו. מאז לא דיברנו. ת'כלס הוא לא הטעם שלי. הוא שמנמן ואני אוהבת רזים, הוא לבנבן ואני אוהבת שחומים, אבל הוא חמוד, חוץ מאשר תכונת החסכנות הכספית שלו. קצת התגעגעתי לקולו, דיברתי עם חברה שלי עליו והיא אמרה לי ככה: אם את רוצה איתו משהו רציני את צריכה לבדוק אותו, לראות איך זה זורם, אם הוא מציע לך לצאת איתו או רק לבוא אליו הביתה. הוא באמת חמוד, לא התקשר מאתמול. תכלס את כל השיחות או ההודעות עד היום הוא יזם, אני לא יזמתי שום סוג של SMS / שיחה. מה אתם חושבים?

לא יודעת מי אמור להתקשר אבל קצת מוזר לי שישנת אצל בחור שאת לא מכירה בכלל וגם שהוא השאיר אותך אצלו בבית ויצא

תאר לעצמך מצב כזה: שני אנשים - מטופל ומטופלת - מטופלים אצל אותו מטפל. שניהם מחפשים זוגיות, ושניהם עשויים להתאים מאד זה לזו (או זו לזה). האם המטפל רשאי להפוך לקצת שדכן, ולנסות להפגיש ביניהם, או שמא גברת אתיקה אוסרת זאת בנימוק של "יחסים מקבילים"? למען האמת, הסעיף הדן בסוגית יחסים מקבילים אומר ש"פסיכולוגים יימנעו מכל קשר נוסף עם הלקוח, מאחר ויש חשש שקשר כזה עלול לחבל באובייקטיביות שלהם, בטיב ההתערבות הפסיכולוגית. קשר כזה מהווה סיכון לניצול או לפגיעה בלקוח." אני אישית לא סבורה שזה הדין במקרה של פסיכולוג-שדכן. לדעתי זהו מעשה הומאני ממדרגה ראשונה. מה אתה חושב? נ.ב. ואם אתה שואל, אז כן, אני כבר באמצע העשור הרביעי לחיי, בלי בן זוג (וגם בלי הרבה תקווה), אבל אני שואלת על הפן הקונקרטי של הדברים.

מעניין :-) שאלה שהעסיקה גם אותי בקטנה ושעשעה אותי יתכן שזה עוד צורך להתקרב למטפל, להרגיש חשוב בעיניו ושהוא ידאג לך לכל צרכיך? אני חושבת למרות שזה לא ממש יחסים מקבילים, המטפל, עם יעשה זאת, לוקח סיכון ענקי. אין אף אדם, בדגש על אף אדם שיכול לדעת בודאות שההוא מתאים להיא. תארי לך שהמטפל רוצה לעשות מצווה ומשדך. הקשר לא עולה יפה, או בכלל לא מבשיל לקשר, או במקרה הכי גרוע אחד רוצה והשני לא, מיד המטפל אשם! אשם בשברון לב, באיך עשית לי את זה , ולמה אתה חושב ש--- מתאים לי בכלל, הוא נמוך/ שמן/ טיפש, ככה אתה רואה אותי? ונוסף נופך נוסף לטיפול. מה גם שהטיפול ימשיך ואחד יספר על השני למטפל. ויהיה מעין "משולש רומנטי" . המטפל אמור ללמוד עליך ועל הסובבים אותך מהחויה שלך . אבל בן זוגך גם מטופל שלו , והוא אמפתי גם אליו. ויהיה לו קשה להתנתק מהחוייה שלו. כמו כן, תספרי למטפל דברים שבן זוגך לא ירצה לספר בשלב הזה או לא ישים עליהם את הדגש או יבחר לספר אחרת. כלומר תחבלו זה לזה בטיפול. לגברת אתיקה יש הגיון , לפעמים :-) ואגב, יש מספיק מקומות להכיר בהם גם מחוץ לחדר ההמתנה של הפסיכולוג. בהצלחה :-)

הסברת נהדר את השיקולים נגד הרעיון, ואני מסכימה עם הכל. אני חושבת שאם המטפלת הייתה מציעה לי לצאת עם אחד ממטופליה, סביר להניח שלא הייתי מקבלת את ההצעה בשלוות נפש... אולי אפילו הייתי עונה (בלא מעט סרקזם...), שיש מספיק מקומות להכיר בהם מחוץ לקליניקה שלה :-) אני גם לא מנסה לטעון שאין הגיון לחוקי האתיקה, אלא להצביע על מקרה (או מקרים) שבהם הם מתנגשים עם אקט פשוט (או בעצם לא כ''כ פשוט) של אנושיות.

לדעתי כל אחד מאיתנו יכול להיות קצת שדכן ןבכלל זה גפ מטפל עד כמה שזה נשמע הזוי וזה באמת כך, אבל, אם מטפל מרגיש בבטן ששני מטופלים שלו יכולים להתאים זה לזו דוקא מתוך הכרות עמוקה של שני המטופלים - אז למה לא באמת , מקסימום אם אכן הנס מתרחש ויש שדוך, אז כמובן זה כבר פחות אתי להמשיך את הטיפול באותה מתכונת.ותמיד אפשר לעבור לטיפול אחר. ושיהיה בהצלחה! .

לא בטוחה שיש לי פנטזיה ממשית כזו (אם קיים בכלל אוקסימורון כזה :-)). כפי שכבר כתבתי, אני בהחלט מודעת לבעייתיות. אך מה באשר לאפשרות שמטפל יפגיש בין מטופל/ת לבין מכר/ה שאינם מטופלים שלו? הרי כאן אין בעייה של שמירה על סודיות. האם גם זה בעייתי באותה מידה?

כן, אני נראית רע,חיוורת,חולמת בהקיץ כל היום...כאילו מישהו מת...חס ושלום..אבל ככה מרגיש לי מבפנים....ופתאום אני מתחשבת באנשים פה בפורם שאני עושה להם רע..........סליחה, לא רוצה לעשות רע לאף אחד....למי שקשה בבקשה אל תקראו אותי........לא רוצה לעורר פחדים אצל אחרים.אוף........מצטערת אבל פה זה פורם לכל מיני רגשות..סליחה שאני ככה........שרע לי....רציתי שיהיה סוף טוב......כזה "הפי אנד"....זה לא עובד ככה בסדר?????? רע לי ממש......אולי לא טוב ששתפתי שאנשים התחברו למה שכתבתי.....עוררתי רגשות אצל אחרים וזה מפחיד אותי.אודי, אני כותבת מילים אלו ובוכה כל כך......... אתה חושב שכדאי להפסיק????? גרמתי לאנשים צער.....אוף.....נתתי לעצמי לחוות עד הסוף בטיפול, נתתי לעצמי להגיע לרגרסיה...היא כתבה שהייתי אמיצה בכך....איזה אומץ? להיות ברגרסיה זה אומץ???אודי.....אני בסערת רגשות נוראית היום.....האם לתת לזה ביטוי??אוף.....לא אוכל לחזור אליה לעולם, אתה שומע? זה מסובך כל כך.אף אחד פה בפורם לא יודע את הסיבה האמיתית לעזיבה שלי.....כלם חושבים שזה הכסף.....אז זה לא ממש נכון...זה הרבה יותר מסובך.......זה או היא או בעלי...היא אמרה שאני מכניסה אותה למלכוד.....זה כמו לבחור בין אבא לאמא.....ואני בחרתי בהגיון.....אוף........כמובן שזה לא סיום אולטימטיבי....אודי, תאמר משהו מרגיע.אני לא כתבתי שום שיר....אין לזה מילים....אולי לך יש משהו מרגיע????????בבקשה אודי תרגיע....אני בכלל לא יודעת מתי תעלה את ההודעה הזאת כי זה יום שלישי והכל ככה מסובך לי.....אני די דחוף צריכה ממך משהו.....אוף.......סליחה למי שקורא שהרסתי לו את היום.....

... זה באמת מאוד מאוד כואב. זה להרגיש קצת מוות זה כ"כ קשה.. זה אובדן... ואת מתאבלת קצת עליה. על הקשר שהיה כפי שהיה. ונכון.. הסוף הוא לא סופי לחלוטין. הרי תוכלי ליצור איתה קשר ולשתף..ולאחל..כפי שהיא הזמינה אותך לעשות.. זוכרת ? אבל, נכון..הקשר המסויים הזה, כפי שהיה בנקודת הזמן הזו.הסתיימה. וזה קשה. וזה כואב. מאוד.. רוצה להיות איתך עכשיו בשקט, אם מתאים לך.. להחזיק בידך ופשוט להיות איתך.. איתך-במבי.

עושה לי טוב לשמוע שאת בסדר.כל כך דאגתי..פחדתי, לא רציתי שתקראי אותי כואבת......לא יודעת למה......איזה כיף לאחוז בידך ולהיות איתך.את שומעת את רחש המים? את הטבע...זה המקום שאני רוצה לאחוז בידך.....ואולי גם לשמוע את השיר על האיילה........

ככה זה. את פורקת כאן את כל התיסכול והכאב. מרגישה מעט שחרור... ואז קמה מן הכסא. והולכת לעיסוקים שמחכים לך. לילדים שרוצים את תשומת ליבך - יש לך כוח לתת. ראית איזה קסם? אז זהו. שבדיוק בשביל זה נועד הפורם. לא לליקוקים. ולא להתיפייפויות... אלא להיות איך שאת. וכמה שאת. אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים בדרך שלנו - ומרצוננו. את לא מכריחה אף אחד להיות היכן שהוא לא רוצה. וחוצמזה שהדאגה שלך עכשיו צריכה להיות לעצמך, כי רק כך תוכלי להמשיך לדאוג לאחרים. אם לא היית מרגישה ב'דכאון' ועצובה. ותלושה. ומיותמת... אז הפרידה היתה מוביימת, ולא אמיתית. את עוברת עכשיו סוג של אובדן. מסודר. מאורגן. מתוכנן - אבל אובדן. יש זמן סביר לבכי. וזמן מתאים לנחמה. ואם חווים אותו כמו שצריך - אפשר לקום לחיים המקסימים שמחכים לך!!! ואל תשכחי, שלא נפרדתם לעולמי עולמים. ראש שנה מתקרב - והיא בטח תשמח לטלפון חגיגי של "חג שמח פסיכולוגית יקרה שלי" ואז זה יבוא ממקום בנוי. אוהב. אבל פחות... נזקק. תני לך את הזמן שלך! מגיע לך. תקראי את הפנקס שהיא כתבה לך (כיף לך!!!) המון פעמים. עד שתדעי אותואפילו בעל פה! כלומר, תדעי אותך בעל פה. כי היא כתבה אותך, כמו שאודי כתב לך. מותר לך לחשוב עליה עכשיו כמה שאת רוצה. אל תילחמי ברגשות. במחשבות. תני להן מקום! זה הזמן! ואת כל כך נורמלית!!!! וכמובן, כשבא לך - תכתבי לנו המון דברים. ובלי אזהרות של רע וטוב, תסמכי עלינו :)) כולם כאן איתך אוהבים...

את מביאה הרבה אופטימיות איתך...איזו מקסימה!!!!אל תדאגי אני כבר מכירה את הפנקס בעל פה וגם את הסיכום אפילו שהוא ארוך :) איך ידעת שאני כבר מתכננת על ראש השנה?? :).רואה אני עכשיו אפילו מחייכת קצת......אבל אני ממש נראית רע.....לא טוב לי......ודווקא היום התבשרתי שהבן הבכור שלי צריך לעבור ניתוח......נאחס!!!!!!אז כשצריך לחיות ולהיות בשביל אחרים זה ממש ככה.......לקום מהכיסא של המחשב ולצאת לתמוך בילדיי......לא רוצה לפרט.....אבל באסה שאי אפשר לספר לה........

מיכל יקרה. את באמת אמיצה, כמה אומץ צריך כדי לעבור תהליך כזה שאת עוברת, להרגיש, להיות ולא לברוח. כמה אומץ צריך בשביל לשתף בצורה אמיתית וכנה ברגשות, במחשבות, במילים. הרבה, הרבה אומץ יש בך (וזה לא סותר את כל הדברים האחרים שאת גם מרגישה- פחד, חולשה, קטנה, כאב, אובדן ועוד ועוד). אני יכולה לומר לך רק תודה על הזכות שנתת לי להיות איתך קצת במה שאת עוברת ועל הצוהר שפתחת לנו. ובאמת אף אחד לא חייב להיות פה, כל אחד פה מרצונו החופשי, את לא צריכה לקחת אחריות על מה שהדברים פה עושים לאחרים. כל אחד ואיפה שזה פוגש אותו. לא צריך להבהל מזה. וגם אודי שומר פה על העניינים.

:) ועדיין אני מצטערת כל כך אם זה סוחט מישהוא.....

אני בטיפול כבר מספר חודשים אני מאוד אוהבת אותה, מרגישה שהיא מסייעת לי . הייתי משנה את זה שהיא רשמית מדי לפעמים , לעיתים קצת מרוחקת ( למרות שהיא עדיין מעוד נעימה, מלאת חיוך וחן ומראה לי תמיד כמה היא מעריכה אותי וכו ) מדי פעם יוצא לי לומר לה שהיא עזרה לי בזה או בזה שיצאתי מעודדת מהפגישה הקודמת ולומר לה תודה.ככה אני אוהבת. אבל היא- במקום להיות מרוצה מהפידבק, דווקא אז לא אומרת כלום. פשוט שותקת וממתינה למשפט הבא שלי או לנושא הבא. לא שמחה, לא כלום. כאילו לא אמרתי כלום. אם משהו היה מודה לי על משהו שעשיתי עבורו, הייתי יוצאת מגדרי מסיפוק, בטח אם מדובר בטיפול... וזה קצת מפריע לי שאני לא מסוגלת לשמח אותה . חשבתי אפילו להעניק לה משהו כתוב, מתנה שהכנתי כדי "להגדיל" את התודה. לא עשיתי זאת ואני חוששת פשוט להתאכזב מתגובתה הקרה ולהרגיש "פתאטית" . קשה לי לדבר איתה על זה כי זה קשור אליה, וזה אפילו קצת קטנוני לי. מה אומר לה, את שמחה שאני אומרת לך שעזרת לי ?

יקרה, אני חושבת עלייך...לא הגבת וכל כך מקווה שאת בסדר..אני בסדר, את רואה? אני באמת בסדר...יקח זמן לעכל הכל, אבל אני מאמינה שיש לי הכח...אני מאמינה שאפשר...ושוב תביני את זה לא אני, כל אחד חווה אחרת, עובר דברים אחרים בחיים....גם אם זה ממש נוגע בנו..אנחנו שונות...

אני בסדר. את בסדר. מרגיש קצת כמו נדנדה... אני עכשיו במקום טוב.. אספתי את החתיכות ,הדבקתי והנה אני שוב כאן. אני יודעת שאת זו מיכל. אני זו במבי. כל אחת חווה באופן שונה פרידות. כנראה איכשהו נשאבתי לחלוטין פנימה . אבל , הנה, "יצאתי החוצה" .. :) במבי.

היי, אני בן 30, מאזור המרכז. לאחרונה ראיתי מספר סרטים של ערוץ דיסקוברי על המפץ הגדול, חורים שחורים, גלקסיות ועוד. כמה שאני אדם דיכאוני, זה עוד יותר דיכא אותי. נאמר שם שכנראה שיש אינסוף עולמות מקבילים, באינספור יקומים מקבילים ובכל יקום יש מיליוני גזעים חייזריים שונים המהלכים על מיליוני כוכבי לכת שונים. כמו כן, הם מציינים שם שכמו שהיה מפץ גדול, גם סופו של היקום יגיע ולא בטוח שעד אז ילמדו איך לברוח מהמצב. זה גורם לי להרגיש נורא קטן וחסר משמעות, כמו נמלה שמהלכת על החול בחוף. כל אחד חושב שהוא משהו מיוחד, אבל אנחנו סתם נמלים עם מוח גדול מהלכים על כוכב לכת אחד מני אינספור. גם ככה שאני טס במטוס ורואה את מיליוני האורות והאנשים שעל האדמה, אני מרגיש אפס ולא מיוחד, ועכשיו אני מגלה שיש אינספור עולמות. האם הגישה שלי למצב נכונה? האם כל אחד מאיתנו חושב שהוא משהו מיוחד, אבל בעצם הוא אפס מאופס? ת'כלס, גם נשיא ארה"ב לשעבר, שמת כזקן סנילי עם חיתול לא שווה כלום. אז אם הוא לא שווה כלום, אז מה אני שווה? אפס עגול? סבתא שלי נפטרה לפני כמה שנים. בשנים האחרונות לחייה היא היתה סנילית, ואפילו לא זכרה מי אני כשבאתי לבקר. כשבע שנים לפני שנפתרה עשתה טיול יקר ומהנה בעולם בשווי של כעשרת אלפים ש"ח. כמובן שהיא לא זכרה שום דבר מהטיול בשנותייה האחרונות. ואז היא מתה. מה שווה כל החיים שאלה, שכל החוויות שאדם חווה, כל האהבות, הכל נשכח ונמחק? מה זה שווה כשיש בתי קברות שלמים (של גויים) שבונים עליהם שכונות מגורים, ולאיש לא אכפת מהקברים, כי הם שם כבר כמאה שנה, והדורות התחלפו ואף אחד כבר לא מבקר שם? תודה.

במבינו. ראיתי ושמעתי את הטלטלה העזה שעברת פה בימים האחרונים. נראה לי שאת רובנו הפרידה של מיכל פגשה במקומות כל כך מפחידים שקשה בכלל להביע במילים. מקווה שקצת נרגע אצלך ושנראה אותך בקרוב. חושבת עליך רק טוב.

קראתי אתמול את הודעתך. כשקראתי פעם ראשונה,הרגשתי קצת כמו זומבי. אין מרגיש. הלכתי לשוטט באינטרנט..הרגשתי שאני משוטטת ללא כוון,סתם כזה. חזרתי לפורום וקראתי פעם נוספת את הודעתך. התחלתי לבכות. לא הצלחתי לעצור את הבכי. לא הצלחתי לכתוב אף לא מילה אחת. הקטע הוא שאין לי מושג על מה ולמה בכיתי כך. כאילו ,גם אין סיבה שאגיב כפי שאני מגיבה לפרידה של מיכל מהמטפלת שלה. ובכל זאת.. תודה לך. במבי.

ומוזר לי להיות פה אחת מיוחדה, אחת היתה מחוברת פעם לסתם. סתם אחת. משם היא הגיעה.

מבקשת סיוע להגדרת המצב שהלן ואפשרויות הסיוע: מדובר בגבר בן 60 המתקשה מאוד מאוד מאוד לסייע ו/או להעניק לאחר ו/או לעצמו - הן בצורה כספית (האיש אמיד במיוחד) והן בסיוע פיסי אחר. במקביל קיימת תופעה של איסוף וחוסר יכולת להיפרד מדברים - מרמת ההתקלחות ועד לרמת צבירת שקיות ניילון, קרטונים ובקבוקים רייקים. לא, זו לא קמצנות. זה נראה כמו משהו קיצוני ובלתי נשלט. זה מלווה ב"פתיל קצר" ודחיית החלטות הקשורות בסביבה - כל החלטה. על סף אחיזת עייני הסביבה בקשר לנ"ל.

אודי אתה יכול בבקשה להסביר קצת על היפזונה כפתרון לבעיות בריאותיות שהרפואה הקונבציונלית לא מצליחה לפתור? יש לי בעיה בריאותית והייתי אצל רופא מומחה ושום טיפול לא עוזר לי והוא המליץ על היפזונה, אמר שזה רק מה שיכול לעזור. עברתי כמה ניסיונות מהרפואה הקונבציונלית ושום דבר לא עוזר. אני הייתי מפרטת לך יותר אבל אני מעדיפה שלא לפרט יותר מידי במדיום הזה. מה בדיוק קורה שם בהיפנוזה? מה עושים?האם אני אזכור אחכ את כל התכנים שעולים?

וואו..קודם כל אני המומה מכמות התגובות אליי...כמה לייקים!!!חחחח...חברים יקרים..היום הייתי בדיכאון טואטאלי..אבל יודעים מה? פתחתי את הפורם ו...וואו...איך זה נוגע בכלם....אני המומה....חבר'ה תודה כולי נרגשת ממש. קשה לענות לכל אחד לחוד..אז אני עונה ככה לכלכם פחות או יותר...מתרגשת אפילו יותר ממה שהיה שם...אני אספר..חכו בסבלנות..אני בשלבי עיכול...קשה לי מאוד מאוד...רק אומר שכל הפגישה היא נראתה לי כמו הפיה הטובה..כמו הילה כזו מעליה..מצחיק..נראתה כל כך יפה..השער שלה היה מהמם ולא יכולתי לומר לה כלום על כך..התפדחתי....מחר היא טסה לחו"ל עד שבוע הבא וזה נראה לי מתאים קצת חופש ממני מגיע גם לה לא???? היה מדהים...חושבת איך לספר ומה, כי יש דברים נורא נורא אישיים שנאמרו ואני בשוק טוטאלי שהיא כתבה סיכום כזה..הייתי בהלם כל הפגישה...סוף כל סוף קיבלתי לראשונה משהו כתוב ממנה!!!! זוכרים שרציתי כל הזמן לראות מה היא כותבת עליי....מה זאת אני? השגתי כל כך הרבה בטיפול? האם לכלם כותבים סיכום כזה עם חוזקות?????אודי, היא כתבה שני עמודים שלמים רק עליי...וכמה חיזוקים...פה את עושה חיל..בזה הצלחת...פה ידעת איך...וכו'...מדהים!!!!! ואיפה שעדיין יש מקום להמשך היא כתבה בכזאת עדינות ללא ביקורת ללא שיפוט ככה יפה כזה.......כמו תעודה של בי"ס שהכל מעולה....אף פעם לא היו לי קבלות טובות..עכשיו יש!!!קבלתי מתנה ממנה.לא אספר מה כי זה בנינו..אבל שהיא תקנה לי מתנה? על מה? והיא כתבה בכתב ידה כמו שרציתי בפנקס שנתתי לה ואני הבאתי לה פנקס זהה שבו רשומות כל הרגשות שלי בחודש האחרון...קראתי לו פנקס פרידה.........וואו...........היא אמרה שתמיד ישאר אצלה משהו ממני ואצלי ישאר משהו ממנה...רוצים הדדיות הנה לכם הדדיות......משתתפים יקרים, תודה לכם שאפשרתם, הגבתם, חיזקתם וואו.לא נפרדת.. נראה לכם? אוהבת אתכם ומאחלת לכלכם שתצליחו גם בפרידות.....נשמע שאני אחלה...אז ממש לא, תרגיעו ומהר!!! בכיתי לעצמי כל היום, אכלתי כמו מטורפת, כי ככה אני כשרע...אבל עשיתי לעצמי יום כיף עם שלושת ילדיי.כי אותם אני אוהבת.ביליתי עם האנשים היקרים לי ביותר!!!!כדי להעביר את היום...כמובן שהם לא יודעים דבר...גם לא בעלי...אבל זה יגיע יום אחד..השיתוף שלי איתו במה שהיה שם....אתם היחידים שיודעים!!!בקיצור עוד אמשיך לשתף כי הפגישה הזו תלווה אותי עד סוף ימי נראה לי........לא הצלחתי להביע רגש.חשבתי שאבכה עליה ואחזיק את ידה כל הפגישה אז ממש לא נגעתי בה..משהו מצחיק ביותר קרה, היא שכחה להביא את השעון הקטן שעומד מולה..הייתה בלי שעון!! אמרתי לה מעניין מה פרויד היה אומר על זה....ובסוף היא אמרה שעכשיו אפשר להתחבק..ואני אמרתי לה "לא, אני לא מסוגלת, חבל, חיכיתי לרגע הזה אבל אני לא יכולה.." היא אמרה "חבל" ואחר כך עמדתי ולא יכולתי לצאת ממש....היא נגעה בכתפי בעדינות שכזאת...צמרמורת עברה בי....אז מזלי שזאת היתה הפגישה האחרונה לאותו יום...ויצאנו יחד...ככה נפרדנו.......יש עוד, "לעת עתה זה סוד" מדודי שמחה, מכירים??????טוב, הצפתי פה שחבל על הזמן....נפתחתי כי כזאת אני לא יכולה לשתוק יותר מדיי.....בכל זאת מחר יום שלישי וחייבים לכתוב..אי אפשר להשאיר אתכם במתח...אז נשמע בסדר..לא?

מרגישה כל 'פיפס' במה שעובר עליך. אני איתך יחד. חווה אותך. כואבת ושמחה יחד. את גדולה מהחיים!!!! עשית את הפרידה כמו שצריך! אשרייך! ועוד לייק אחד ענק על הבחירה שבחרת בחיים שלך! הנה לך ההוכחה, כי מי שמנהלת אותך, זו לא הילדה הקטנה כי אם הבוגרת שבתוכך. זו, שגם מאפשרת לקטנה להביע את עצמה כי מותר לה... מקווה שאת כבר יותר טוב.... וכיף לילדים שלך, שיש להם כזאת אמא בנויה ובריאה בנפשה, הם זכו בפייס, בלי שיודעים עלי כך. ועוד משהו חשוב: כפי שהבנתי ממך בעבר, את מאמינה בבאלוקים. בהשגחה פרטית. אז קחי לך את זה כחיזוק פנימי. יש מי שמשגיח עליך. ושומר עליך מלמעלה. הוא זה שמכוון את העולם לצרכים המדוייקים של כל אחד ואחת. את לא לבד!! הוא איתך. העולם הוא לא כאוס, אלא מתוכנן ובנוי בדרך אלוקית ונשגבת. מיכל, לפעמים קשה לנו במוח של בשר ודם להבין מהלכים. לראות את הקץ - אבל ת א מ י נ י ! זה משתלם לא רק בגלל העתיד, אלא עוד יותר בגלל ההווה. זה מרגיע לדעת שאנחנו בידיים הכי בטוחות שיש. ואל תמהרי להכריח את עצמך לשקוט.... תני לסערה לצוף. להציף. להרעיד. להיות... אחר כך יבוא השקט המבורך. והוא יהיה אמיתי. בתוכך. עוד מליון חיבוקים של צמרמורות... אופטימית.

מיכל יקרה! את עדיין בתוכי. בליבי. והיום חשבתי על רעיון ואני רוצה להציע לך. תקופה לא מבוטלת היית בטיפול. הוא היה משמעותי בשבילך, ובשבילנו, חברי הפורם - לא פחות. אמנם אני השתלבתי רק לאחרונה, אבל עדיין הרגשתי ומרגישה כחלק מ... חשבתי על רעיון אולי זה יהיה אפשרי - לאסוף אל כל ה"מונולוגים" וה"דיאלוגים" שכתבת בפורם ולאגוד אותם לחוברת אחת - לספר!!! זה יהיה ספר שמתאר את התהליך של מטופלת מקסימה כמוך מן המצב שבו הגעת לטיפול, ועד לפרידה המטלטלת.... אני הייתי כמהה לקרוא ספר כזה. כל מה שכתבת. כל מה שאנחנו ואודי, כמובן, כתב לך. המון מחשבות. תובנות. רגשות. תהליך מקסים!!! את יודעת כמה זה יכול לעזור לכולנו? למטופלים? למטפלים? בדיוק כמו שכתבת. וחשבת בעצמך. הדברים כתובים - רק צריך 'לאסוף' אותם. ואולי לנו, חברי הפורם, מגיע כזאת מתנה ממך.... מזכרת ממיכל שלנו. אה, וכמובן - שלחק ב' יהיה ה"חיים שאחרי". אלו התכתובות שמכאן והלאה... אז מה את אומרת על הרעיון? מה אתה אומר אודי? יש דרך לעשות זאת? האם אפשר ללקט מן הפורם את מילותיה של מיכל לאחרים ומאחרים אליה? הלוואי. אני כבר מחכה לזה... :)))) ומיכל - עוד משהו קטן: אולי עכשיו אחרי שאת "מלאה" כל כך מן הטיפול, יש מצב להשלים את שמך החסר מ"מיכ" ל"מיכל"? את כבר לא כל כך חלשה. ומחוסרת. המיכל שלך צועק את קיומו!!! איך את היום? מתאוששת? מחכה בכליון עיניים לשמוע על הפגישה יותר. פרטים... חוויות. הכל!!! אבל מחכה בסבלנות. ומבינה את הצורך בעיכול שלך. נשיקות אמיתיות! אופטימית.

הי, מכל ההודעות, תפסה אותי ההודעה שלך דווקא..את נשמעת "אחלה ואת חמודה, את אחלה חמודה!!!" את דוקא לא עצובה איתי...את החלק התומך, של הצד האופטימי...אחלה שם, כבר אמרתי? ספר?..מצחיק..המטפלת שלי שומרת על כל השירים שנכתבו מהיום הראשון שהגעתי אליה עד עכשיו...כל הזמן היא אמרה לי "את כותבת כל כך יפה" ואמרה "אולי תפרסמי פעם?" אני כותבת שירים מאז שאני מכירה את עצמי בערך...זה אישי כל כך!!!! ואמרתי לה שממש אין סיכוי!!! אבל יודעת מה????ספר כזה של הפורם יכול להיות מאוד מעניין...אודי אתה אחראי להוצאת ספרים, אתה המומחה בנינו..אז מחכה לתגובה שלך, ולומר את האמת ממש לא אכפת לי להיות חלק מספר כזה שלך...איזה כבוד בשבילי!!!כמובן בשם מיכל...אתה יודע כמובן שיש ספרי מטפלים שמספרים על טיפולים...אולי אפשר לעשות ספר מטופלים שמספרים על טיפול.....אולי כבר יש כזה? מכיר? וואלה את גדולה!!! ואיזה כיף שאת מחכה לשמוע..פתאום נהייתי מעניינת...מצחיק אותי.רציתי כל כך להיות מיוחדת....תודה לך..

יואוו איזה רעיון מקסים, אני בעד!!! מיכל, המילים שכתבת פה תמיד ריגשו אותי, והשירים שלך כל כך אמיתיים ונוגעים עמוק עמוק בפנים. אני כל הזמן רוצה לשמוע עוד ועוד "סיפורי טיפול" להבין יותר את התהליך, את מה שקורה שם, ואני חושבת שלקט כזה של מה שאת כתבת יכול לעזור להרבה מטופלים וגם למטפלים. אני באמת חושבת שזה יכול להיות רעיון מקסים. שולחת לך המון חיבוקים,חושבת עלייך הרבה ופה בשבילך גיגית

איזו מקסימה...פתאום נהייתי סלב..משעשע משהו...פתאום מתחשק לי דווקא ספר כזה...

אני עובדת במקום עבודה שלי מעל 4 שנים, היו הרבה זמנים קשים בעבודה, כמו אי עמידה ביעדים, חוסר קידום, חוסר הערכה שהרגשתי ממונים מעליי. קרוב לשנה אני אחראיות על צוות, תפקיד שרציתי אותו מאוד וברגע שקיבלתי אותו ידעתי שאני לא רוצה אותו להרבה זמן, רק לצבור ניסיון ניהולי. מעל חודש התחלתי לקבל הערת מאנשים בעבודה שנהייתי חסרת סבלנות, לא מחייכת, לא נראת טוב חיצונית, עצבנית דבר שמאוד לא אופייני לי. החלטתי להתפטר... כשכבר היה נראה לי שאני סגורה על החלטה, סיפרתי לכמה חברים, הם התחילו להגיד לי ... תתחילי לעשות בעיות איך את תעזבי בלי פיצוי פיטורין.. ותאמת אני לא אדם שמסוגל לעשות בלגן... אמרתי אני בן אדם שפשוט יפנה ויבקש מכתב... כן כן לא לא... בשיחה עם מנהל שלי לא הרגשתי שהוא מנסה לשמר אותי, רק אמר אם אני בטוחה בהחלטה שלי... לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה שהם לא נותנים לי מכתב... למרות שציפיתי לתשובה כזו, אבל זה הכניס אותי לדיכאון... אני הפסקתי לישון טוב בלילות, אני התחלתי לקחת תרופות הרגעה, חושבת לפנות לטיפול פסיכיאטרי והייתי כבר מטופלת לפני כ 6 חודשים... כל בוקר אני מתעוררת עם מחשבות חוזרת אולי הייתי צריכה כן לעשות בלגן, איבדתי עכשיו קרוב ל 25 אלף שקל ואני לא ממשפחה עמידה וזה סכום כסף מכובד. כל בוקר יש לי מחשבות נוראיות בנוגע לזה, פשוט פוחדת משעות הבוקר. משפחה לא שוטפת אותי, אבל מי יודע אולי הם עושים זאת כשאני לא לידם. בעבודה הרגשתי גם מנהלים לא אוהבים איך אני עובדת, ומחשבה שצצה לי בבוקר אולי היה צריך לא למהר והם היו מפטרים אותי... אולי הייתי צריכה לעשות כמה חיסורים והם היו מפטרים אותי... אני לא מצליחה לסדר מחשבות שלי שלעשות בלגן חשבתי כבר קודם ולא היה לי אומץ לזה...תנו עזרה...

היי אודי, מה שלומך? אני חושבת שההזמנה שלך ברוכה. רציתי לשאול, אתה לא חייב לענות. מעניין אותי למה החלטת בנקודת זמן זו לעשות את התפנית הזו בפורום ולהזמין אותנו להגיב אחד לשני. זה מרגיש כתפנית כי עד עכשיו הפורום התנהל יותר בצורה של שאלה וצפיה לתגובה ממך ולא לשיח מתפתח בין החברים וההזמנה שלך פותחת פה משהו אחר. האם זאת הרגשה שהפורום התבגר ואפשר לדבר יותר אחד עם השני?, האם זה לקיחת צעד לאחור שלך? האם זה מתוך הרגשה שהצורך והתלות בך מגבילים את מה שהפורום יכול להציע? או שאולי זה בכלל משהו אחר? סליחה על מבול השאלות זה פשוט מרגיש כמו שינוי מאד גדול ופתאומי. אתה המנהל אתה לא חייב לשתף בהחלטות שלך אבל יהיה נחמד לשמוע מה עומד מאחורי השינוי הזה. ואולי זה מרגיש רק לי כמו שינוי. בקיצור הרבה תהיות :) ותודה על כל העשיה שלך ותשומת הלב

אני תוהה כמו אחת, מדוע אתה מאפשר יותר דיבור...ותוהה אם זה קשור אליי באיזשהו אופן..לפרידה...אתה לא חייב לענות, רק תהיתי...והאם גם עלייך השפיעה הפרידה שלי? האם גרמה לך לחשוב?אתה לא חייב לענות...רק תוהה...

שלום לדוקטור. אני בן 30 מתל אביב. עברו עלי שנתיים לא קלות. עברתי תהליך גירושין אחרי שני ילדים, הפסדתי 30 אלף שקל בעסקה נוראית לקנית רכב בשבילי ועוד צרות. חברי מנסים לעודד אותי ואומרים שאני צריך להגיד תודה על מה שיש לי, כי יש אנשים באפריקה שמתים מרעב, ויש אנשים שאיבדו דירות ומיליונים, וכאלה שחלו במחלה נוראית, או שהילדים שלהם חלו במחלה נוראית. אני מסביר להם, שזה לא מעודד אותי מהסיבה הבאה: נגיד הלכתי ברחוב, ורגלי נתקעה בבליטה בכביש, נפלתי, ועכשיו יש לי פצע כואב ברגל. ואז בא חבר שלי ואומר לי שאני צריך להגיד תודה, כי יש אנשים שנפלו ושברו את היד. אבל האנשים ששברו את היד מתנחמים בכך שיש אנשים שנפלו ושברו את האגן. והאנשים שנפלו ושברו את האגן מתנחמים באנשים שעברו תאונת דרכים חס וחלילה, ועכשיו הם נכים על כיסא גלגלים. והנכים המסכנים על כיסא גלגלים מתנחמים שיש אנשים שחולים בניוון שרירים וצריכים להשתין דרך קשית. והאנשים האומללים שחולים בניוון שרירים מתנחמים בכך שיש אנשים שחלו בסרטן ומתו ביסורים מהמחלה הנוראית. ומה עם האנשים המסכנים שמתו? הם כבר לא יכולים להתלונן. אז דוקטור, האם ההשקפה שלי נכונה? האם אין מה לאנשים לנחם אותי בכך שיש אחרים שמסכנים יותר? הרי הסבל והרוע בעולם הוא אינסופי, ותמיד, אבל תמיד יכול להיות יותר רע.

היי דני. עברת הרבה בשנתיים האחרונות, לא פשוט בכלל. נראה לי שחברים שלך באמת מנסים לעודד אותך ולהראות לך כביכול את חצי הכוס המלאה, אבל צרת רבים או אחרים לא תמיד מנחמת או עוזרת. לפעמים קשה לאנשים להכיל את העצב והקושי של האחר ובמקום להיות איתו ולהקשיב לו מנסים לפעול בדרכים שיותר קל להם. אתה לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה סובל יותר מאחרים. עוברים עליך דברים מותר לך ויש לך את כל הזכות בעולם לכאוב, להצטער, לנוח, לקחת את הזמן, להתבונן על מה שקרה, להיפרד ממה שעושה לך לא טוב, להתחיל לצמוח מחדש... כל אלה תהליכים שדורשים הרבה אנרגיות וכוח שלפעמים נראה שאין ולפעמים צריך את המישהו הזה שפשוט יהיה לידך בשקט, שיחד איתך יתבונן פנימה, שיעיז לגעת איתך בעדינות בכאב. נראה לי שסבל העולם לא רלוונטי פה, אתה סובל ולא משנה כמה אחרים סובלים יותר ממך זה לא דבר בר השוואה. אני מאמינה שמי שמרשה לעצמו לעבור בתוך התהליכים של חייו, מנסה להבין מה קורה לו, מה זה בא ללמד אותו על החיים שלו,מה זה בא לתת לו- ימצא דרך הקשיים והמשברים את הדרך להמשיך ללכת, לצמוח ולהתפתח.בהצלחה

מהפגישה האחרונה, לא מסוגלת לשתף כרגע..סליחה....צריכה לכאוב לבד....אולי רק חיבוק וירטואלי...לא אפשרתי לקבל חיבוק ממנה.....לא יכולתי.....

כל היום אני נטרפת ממך.... בכלל כל השבועות האחרונים. הפרידה שלך היתה לי תהליך פנימי עם כל מיני "פרידות" בחיים שלי. אני הרגשתי את ה"עיבוד" וה"איבוד" בכל 'פיפס' בנשמה עמוק. והיום? - כל היום הזה המחשבות שלי עלייך. על איך את עוברת את הפגישה. מה קורה שם ביניכן? איך את מנצלת את הרגעים האחרונים. אלו מילים נאמרות שם? עם נשיקות? חיבוקים? או כזה מרחוק... בלי מילםי ובלי ביטויים. האם הצלחת להרגיש? לבטא רגש? האם היו דמעות? הבטחות? יואו.. בחיי שאני לא זוכרת מתי הייתי ככה עם "מישהו", כמו שהייתי איתך. ועכשיו באמתי לפורם לפני שאני הולכת לישון, כי לא יכולתי בלי משהו... בלי לדעת מה קורה איתך. בא לי להיות לידך. ללטף. להרגיש איתך את הרגעים האלו. לומר לך שיש חיים אחרי. (שגם לי קשה להאמין שהם קיימים כי אני עדיין בטיפול, שהוא כ-ל חיי...) שלפחות אני - כאן - איתך. לחבק חזקקקקקק לאסוף את הדמעות שלך, ולנגב לך אותן. ו.... ראיתי את החיבוק שאת מסכימה לקבל. כאן. ו...זהו. לא מסוגלת לשתף יותר. אני מבינה אותך מאוד. אבל מחכה בכליון עיניים לשמוע עוד. להרגיש. להיות שותפה בהכל. גם אם לא הגבתי בכל התקופה האחרונה הזו, הייתי איתך. כל כולי. אז אם יהיהלך כוח - תשתפי, כמו שאת יודעת.. וגם אם לא - אני איתך איך שאת. איך שטוב לך. מחבקת אותך הכי חזק בעולם! ומחכה לשיר של אחרי.... ובכלל.... תהיי עוד כאן איתנו הרבה. אל תתני לנו להיפרד ממך עכשיו. גם לזה דרוש תהליך.... לילה טוב! וחלומות הכי מתוקים וורודים! וגם אם לא... מותר לך!!

כבר אמרתי לך בעבר שאני מעריכה אותך המון. היום אני רוצה לומר לך זאת שוב, אך בהקשר אחר.. אנסה להסביר.. אני ואת כאן מאותה נקודת זמן. גם התחלנו ביחד את הטיפול. בהודעותייך ראיתי מקור להזדהות, במיוחד ברגעי המשבר.. בקושי של להיות בטיפול. עם הזמן, זהיתי אצלך גדילה, התקדמות, כזו שאני מאחלת לעצמי. וכך מעבר להזדהות את לי גם מקור השראה. נמצאת איתך ושולחת לך המון אהבה חליל

גם ממני.

הנה הגיע יום ראשון, ה15.7 יום הפרידה...חיכיתי ליום הזה וגם רציתי שלא יגיע...קראתי את כל השירים שכתבתי בתקופה הזאת...ובכיתי לעצמי...עוד סיכומון קטן לקראת... מה יהיה היום? אני מקווה שבעיקר שתיקה, אני רוצה לשתוק קצת ולהקשיב לה..לשמוע אותה, את קולה בפעם האחרונה...רוצה לשמוע מה היא קלטה, מה היא חושבת עליי..מה היא תשא איתה ממני, את כל זה אני רוצה לשמוע...לשמוע מה היא מאמצת אל ליבה כמו שאמרה... אני גמרתי להשמיע הכל...כמובן שתמיד יש עוד...אבל עשינו סיכומים, נפרדנו כמו ש"צריך" דברתי המון, סיכמנו..הפרידה הייתה ברקע תקופה ארוכה, ידענו על התאריך כבר מזמן..האם זה היה נכון להתמודד עם סיכומים ולא לחתוך?..אולי זה ירכך את המכה? אין לי מושג מה יהיה היום..אני נורא פוחדת, מתרגשת, שמחה ועצובה יחד.... חלמתי בימים האחרונים על שתינו, בחדרים שבהם שוחחנו..על שיחות שאנחנו עשינו...חלומות שכאלה...מעניין....למה דוקא עכשיו חלמתי על השיחות שלנו? האם זה סיכום? האם זה עדיף מחלומות הנטישה שגם היו לי? שהיא נעלמת ואני לא מוצאת אותה...בימים האחרונים זה השתנה..מה דעתך על חלומות שכאלו? מקווה שאתה מבין שאני קצת הולכת להציף אותך...אז סליחה מראש..כנראה שאצטרך מקום לפרוק...מיכ

מפחיד... בהצלחה ממש ממש!!!

מיכ יקרה... באתי לשמוע איך היה... חשבתי עלייך (את בטח מרגישה, שכל הפורום פה במין תכונה כזאת סביב הפרידה שלך... שותף... בגלל שאת משתפת כ"כ טוב - שזה נראה לי ביטוי של זה שאת חווה ומעבדת כל כך טוב... את כל הגוונים... (לי זה נראה טוב, בהקשר של מה שכתבת..) בכל אופן - אני לא יודעת באיזו הרגשה תבואי לכאן כשתקראי, איך ההרגשה של "אחרי" אז אולי עדיף שלא אכביר במילים. מקווה שאת מרגישה בסדר. איתך. (כמה שאפשר, זרה ווירטואלית שכמותי...)

הגעתי למקום הזה שבאמת מאמין שאכפת לו? הרי כשייגמר הכסף תיגמר האמפתיה , ההבנה , ההמעניינות האכפתיות. הייתי רוצה אולי שיהיה לי מישהו כזה בעולם, שמקבל, מקשיב, מתעניין. אבל כזו אומללות שאני צריכה לקנות לי את זה בכסף. אני הרי לא מעניינת תסבתא שלו. ברור שכשאנחנו בקשר אז הכל כאילו מעניין וחשוב לו. אבל נניח וייגמר הכסף, הכל הרי ייעלם יחד איתו. מרגישה כמו מין זונה רגשית, כאילו אני משתמשת בשירות כל כך אישי אבל הוא לא אמיתי. הוא מוגבל לזמן, מקום וכסף. לא רוצה את זה יותר. מעדיפה לנסות להסתדר בעצמי או שלא אבל נראה לי כל כך משפיל שצריך לשלם למישהו כדי שיתעניין בשלומך. סוג של יחסים מעוותים. עוד מעט נשלם להורים שלנו בשביל מחמאות?!?!

אני אוהבת כשאת כותבת ממש מובן :) שאת מרשה לעצמך להביע..אני תוהה אם זאת אותה רוני...אני מניחה שכן, אז מנסיון, הקשר הזה הוא אמיתי, בחיי שהרגשתי אמת...האכפתיות, ההכלה, באמת אכפת לו, וגם כשאת לא תשלמי יהיה לו אכפת כי זה לא תלוי כסף, מקום או זמן האכפתיות,היא לתמיד...נכון שאנחנו נפגשות עם האמפתיה רק בפגישה אבל היא ממשיכה ללוות, הרי זה לא סוויץ, פתאום אני אמפתי, אכפת לי ופתאום לא...זה כמו כשאת נפגשת עם מישהו אז את מרגישה כלפיו וכשהוא הולך הרגש נעלם? לא, עדיין הרגש שהרגשת כלפי מישהוא נשאר...מקווה שהובנתי...נכון שאנחנו משלמות כדי שיקשיבו לנו, יכילו וכו'...אבל במשך הזמן זה רק גובר האכפתיות והקשר מתחזק הרי המטפל הוא אדם ולא רובוט שמקשיב...הרי באותה מידה יכלת לדבר לכרית או לשמיכה...אבל זה שונה..הוא אדם עם רגשות כמו כלנו....אי אפשר להשאר אדיש מול מישהוא שבוטח בך ומאמין בך ורוצה שיקשיבו לו...וואו כמה שקשה להיות פסיכולוג בחיי....

אודי שלום קראתי את תשובתך לגיגית בה הזכרת את המונח אלקסיטימיה. אני חושבת שיש סיכוי שזה מה שיש לי. דווקא יש בי המון רגשות אבל אני לא כ"כ מצליחה להבדיל בינהם ולתת להם שם, יותר קל לי להגיד משהו כללי כמו טוב או רע ולא בדיוק מהו הרגש. וגם אם מצליחה להגיע לשמות של רגשות אני לא מצליחה לבחור רגש אחד אותו אני מרגישה, יודעת לתת כמה שכנראה משולבים. האם באמת רגשות מגיעים בבודדים ? כלומר כל פעם רגש אחד ? האם זה בכלל בעיה שלא יודעים לתת שם לרגש ? האם נראה לך שזו הבעיה שלי ? חיפשתי על המונח בגוגל, ראיתי שכתוב שטיפול פסיכותרפי הוא לא הפתרון לבעיה זו. האם זה נכון ? ואם לא, מהו הטיפול המתאים ? תודה

אני מטופל בכדורים ועדיין יש לחץ שמתחיל בצהריים . ניסיתי להיתעסק בדברים אחרים בזמן הלחץ להסיט את תשומת הלב למשהוא אחר אבל זה קשה וגם בילתי אפשרי . ניסיתי גם חומרים טיבעיים נוגדי חרדה ולא עזרו . אני לא מזהה סיבה ללחץ אבל אולי יש סיבה שמצויה בלא מודע. תודה

שלום אודי, אני בהריון ומעוניינת ללמוד היפנוזה עצמית שתסייע לי להתמודד עם הכאב הצפוי בלידה. רציתי לשלוח לך מייל אבל באתר שלך לא מופיעה כתובת (או לפחות לא מצאתי כזו) אלא רק לינק שאמור לפתוח את האאוטלוק שלא מותקן אצלי. אשמח אם תוכל לכתוב את כתובת המייל שלך. שבוע טוב!

שלום דוקטור הנני בן 22, בערך ב 4 שנים האחרונות מידי פעם כשאני עוצם עיניים במיטה אני רואה עצמי: במדבר/באוויר בחושך כאשר ידיי מונפות וקשורות לצדדים הנני מקיים אורך חיים נורמטיבי לחלוטין, הנושא מעניין אותי. מה דעתך?

אמרתי לו , שאני אישה בגוף של גבר ואני לא אוהב/ת כזה סוג של עבודות. הוא אמר לי "אבל אתה חזק" -זה לא בטעות אחי לא תמים,הוא יודע שבעזרת מחמאה הוא יכול להוליך אותי שולל ולסובב אותי ,הוא נהנה מזה אוהב את זה(מאמץ את הכלי הזה) זה כל הזמן קורה במשפחה שלי ותמיד אני מוותר/ת לא איכפת להם הם יודעים שאני לא אוהבת את העבודות האלו , ושמים פס עלי כי מתחת לפני השטח בעצם המשפחה רצתה ללמד אותי להיות גבר שאני אוותר על כל הנשיות שלי עד כדי כך שסממן נשי אצלי יתפס כפגם ולא ההפך סממן גברי. כל כך עצוב לי

לא יודעת אם תספיק להעלות לפני שאתה נפרד..הלוואי שכן....אחת היקרה שמעתי שוב את השיר של קורין וכאילו מאליו נכתב לו שיר חדש שלי...אז הנה הוא...מה אתה חושב אודי? מותר להשאיר את הילדה? אין לי רעיון לשם בשבילו...אולי למישהו יש רעיון? עולם יפה וטוב עכשיו קורא לך, שינוי כזה יכול רק להיטיב עמך, ראי איך התחזקת כך בשקט בואי ואספי את כל פלאייך, אספי את כוחך מתוך האפילה. הנה מתוך ליבך עולה החמלה, ילדה שלי קטנה אני לא עוזבת, אני הבוגרת פה עלייך שומרת, ילדה הישארי, את לא חייבת לעזוב, גם אני בוגרת צריכה ילדה קטנה. אומרים שילדים גדלים בשינה, את יודעת בודאי ששם את מופיעה, על תום ילדותך אני אשמור, אל תפחדי, את לא עוזבת, לא משאירים ילדות כך מאחור. מותר להישאר קטנה נזקקת, זה לא כזה נורא גם לבקש חיבוק, גם לך הבוגרת מותר להיות קטנה וגם הקטנה יכולה להיות בוגרת התפקידים מתחלפים בתוך אותה אישה....

זאת הילדה המתוקה שלך. תני לה את שם. לילה טוב ושבת מבורכת

נכתב בעקבות השיר ששלחת לי...זאת ילדה שאין לה שם כבר תקופה ארוכה...זאת אני בגיל 6-7בערך...לפעמים זאת תינוקת...

תוכל בבקשה קצת להסביר על ניתוק רגשי? הרגשה שלא מרגישים כלום, לא יודעים מה מרגישים, לא מכירה את עצמי, את האני, את גיגית (שם בדוי ביותר!!!)כאילו אני מנותקת, חיה, נושמת בלי רגשות,אין לי שום דבר בפנים, שבוע שעבר בעלי כתב לי משהו ואחכ שאל אותי מה הרגשתי שקראתי את זה ואמרתי לו שאני בבעיה, הוא שאל למה, אז עניתי לו שאני לא יודעת מה הרגשתי. מה קורה לרגשות שלי, לאן ולמה הן נעלמות, זה קורה לי גם בטיפול, אני מנסה לבחון את התהליך, לבדוק אם קורה לי שם משהו טוב או לא ואני לא מצליחה להבין מה קורה לי, יודעת בוודאות שקורה לי ולא יודעת להגיד מה, גם את הרגשות שלי אני לא יודעת לדבר, גם היא אמרה לי את זה שאני חייבת להתחיל לתת מילים לרגשות ואני לא יודעת איך לעשות את זה. בבקשה אודי, תכתוב משהו, שיקל קצת, אני בבלאגן, מפחדת על עצמי כל כך, מפחדת על הנפש הזו, יש בה המון דם ופחד וכאב, בבקשה אודי, תכתוב לי משהו

היי אני בתהליך לשינוי מין בת 24. חוויתי עכשיו משו מפחיד מאד. כאמור שעות הבוקר 11:26 בבוקר. שכבתי על הגב נרדמתי ופתהום הרגשתי שאני בשוק ליד הבית ואני עם לפטופ ואיכשהוא מוזכר שם משו על התהליך שאני עוברת זה היה תלוי על הקרטונים של המחירים של הירקות. משו הזוי. ואז כביכול חזרתי לבית שלי וניסיתי לפתוח את העיניים הם נפתחו ונסגרו כל הגוף היה כביכול משותק. מין זרם כזה [ישנתי על מטען של מחשב כשהוא עבד אולי זה בגלל זה] והרגשתי שאני לא יכולה לקום והרגשתי שיש מישו עויין בבית ושמעתי מזוודה נסגרת ונפתחת אז התיישבתי ונפלתי חזרה בפעם השנייה הצלחתי לקום ואז כאילו שנפלתי מגובה ... ואחרי קצת זמן התחלתי להוזיז את הרגל והתעוררתי. בחלום עצמו ניסיתי בכוח הההיגיון להתגבר על זה וחשבתי על דרכים ולכן גם קמתי. אני לא יודעת ממה זה. מיד כתבתי בגוגל על שיתוק שינה וזה מה שמצאתי אני מוכרחה לברר את זה כי חוויתי במהלך חיי כבר פעמיים דבר דומה לזה . תודה רבה .

תודה ד"ר אני אקח את זה לתשומת ליבי.

בוקר טוב לך, צר לי, כנראה שהפרידה של מיכל מהפסיכולוגית שלה הצליחה לשאוב אותי פנימה לחלוטין. גם כשנפגשתי עם אמא צביה אתמול ,דיברתי על מיכל, או נכון יותר ,דיברתי על הפרידה שלה (של מיכל) מהמטפלת שלה ועל המתנה שמיכל בחרה לתת לה. אודי, הגבתי אתמול לאני בתוקפנות רבה. גם לך שלחתי הודעה ממקום מעורער לחלוטין.. אולי גם הציפיות שלי לתגובתך ,להרגעה מסויימת ממך (??) חיכיתי כ"כ , והאכזבה "שנשארתי לבד".. אולי גם השעה המאוחרת השפיעה ?? לא יודעת. בכל אופן, צר לי על תגובתי התוקפנית והודעה המטורפת ששלחתי לך. אני יודעת שאתה לא נוהג למחוק ולהעלים הודעות שנשלחו. אודי, אז..גם אתה וגם כל הקוראים בפורום. האקטיביים והפאסיביים. בבקשה, "תמחקו" את תגובתי לאני וההודעה המטורללת ששלחתי אתמול בלילה לאודי. במבי. :((

אוף, למה את מחמירה עם עצמך?, נכון, אולי באמת היה שם כעס, תסכול, כאב...אבל במבי לא היתה שם שום תוקפנות, באמת שלא, את הבעת את הרגשות שלך וטוב שכך!!! בבקשה, אל תחמירי עם עצמך...למה "למחוק" את התגובות שלך, הן נשמעות טוב טוב פה וכל כך אמיתיות...למה למחוק? גיגית

חמודה, את זה לא אני...אני נפרדת,את לא...קחי לך את כל הזמן שבעולם להיות עם אמא צביה שלך, היא פה בשבילך, אל תשכחי זאת לעולם!!!! הנה אני פה נשארת לי בפורם, פה עוד לא עוזבת, רוצה לחבק אותך בחום, לומר לך שאת עוד יכולה להתערסל בחלומך עם אמא צביה, זה בסדר, רוצה להרגיע אותך בחיבוק אוהב של אמא ששומרת שכלום לך לא יקרה...מבטיחה עוד קצת פה להשאר ולהרגיע..אני בסדר, היא איתי בתוכי, אותה הפנמתי בליבי..אף אחד לא עוזב... אל תדאגי במבי, היא איתך, את לא עוזבת, יהיה בסדר, את בסדר...הכל ממשיך...יהיה בסדר, את תראי שעוד אכתוב פה דברים מדהימים שיקרו לי, דברים טובים בלי להגיע פיזית לפגישות...פשוט אשא אותה בליבי....אוהבת ושולחת לך חיבוק מערסל של אמא...אני כותבת ודמעות זולגות מעיניי....יודעת שיהיה בסדר, יש לי כוחות באמת שיש..אחרת זה לא היה מתאפשר...

למה ???? למה אתה עושה לי את זה ???? אוףףףףףףףףףףףף איתך.. כל כך חיכיתי,כל כך הייתי צריכה איזה משהו שתרגיע קצת עם כל הפרידה הזו של מיכל שמחרפן אותי עד העצם. מיכל כתבה הודעה משהו של סוף והגבתי להודעה שלה וממש ביקשתי ממך אודי שתגיד לי משהו כי הקטע הזה של הפרידה שלה מצליח איכשהו לערער אותי. ובטוח שקראת את ההודעה, הרי אתה מעלה את ההודעות רק אחרי שאתה קורא ומאשר אותן. אז למה לא כתבת לי משהו.. משהו.. עכשיו אודי אני כבר לא צריכה. לא צריכה שתענה כלום ! באמת אודי שאני מסתדרת לבד. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף וחוצמזה, למטה, כתבת לי משהו על רעיון שלך משהו עתיק.. והגבתי,ולא העלת את התגובה.. :((((((((((((( אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אתן הורגות אותי שתכן.. זה קשה. הקשר הזה , גם כשעדיין לא מדובר על פרידה זה קשה כל הקשר הזה, גם כשעודנו "בחיים" מהפגישה הראשונה חשבתי כבר מתי נפרד. בניגוד לקשרים אחרים, כאן יש "פג תוקף" באותיות זוהרות וברורות. היא עוזרת לי ואני אוהבת אותה אבל לפעמים קצת מצטערת שנפגשנו. מרגיש כמו אהבה נכזבת, קשר שלא ימומש לעולם.. בעצם, לא כמו "שומרת נגיעה" חייכתי חיוך מריר שקראתי את זה , במבי מעולם לא רציתי חיבוק, או אפילו סתם נגיעה מאישה וזה מרגיש לי אסור, אפילו קצת ארוטי. ואני קוראת על יסורי הפרידה של שתיכן ומרגישה את יסורי הפרידה שלי. לא דברנו על זה עדיין ( למרות ששאלתי והיא לא ענתה ) אבל כבר יש לי מכתב פרידה על הדסקטופ כבר חודשים ורעיון למתנה, ואפילו את המתנה עצמה ...

ראשית, ברצוני לתקן טעות : אני לא נפרדת מאמא צביה שלי !!!! את שומעת אני ?? אני ממש לא נפרדת ממנה !!! לא !!!! אין באופק פרידה. אין פרידה !! אין פרידה !!! היא גם אמרה לי את זה. שאנחנו לא נפרד עכשיו .אז אני חוזרת ואומרת . אין פרידה !!! לא !!!!!!! וואווו.... כמעט הרגת אותי עכשיו...וואאוו... ..... ...... ועכשיו אני יכולה להתייחס גם לנקודות נוספות . כללית , אני רוצה לומר לך שאין לנו שום ביטוח לגבי שום קשר.. כלומר "פג תוקף" יכול לצוץ בכל קשר שמתקיים.. הרי אין לנו ביטוח חיים לנצח, נכון ? זו העובדה היחידה למעשה שאנחנו יודעים : נולדנו ונמות... בטווח של החיים יש לנו אפשרויות רבות ושונות להתנהלות. קיימת האופציה של המנעות מקשרים בגלל החשש של "פג תוקף" ויש לנו גם את האופציה של חיים-תרתי משמע. כלומר לחוות קשרים בכל נים ונים בגוף, בכל נשימה ונשימה.. לאפשר לעצמנו לחוות, להתרגש, לאהוב, לכאוב, לחשוש,להקשר לגמרי ולדעת שכן, יש גם "פג תוקף" עם כל המשמעות שנלווית לכך.. ולגבי שמירת נגיעה מאישה כשקראתי את דברייך קצת היה לי עצוב עלייך, ראשית, החיבוק ובכלל המגע פיזי שאני רוצה, צריכה, מפנטזת ,מתאווה,משתוקקת,ועוד פעם רוצה וצריכה מאמא צביה שלי זה בא ממקום של צורך של ילדה במגע פיזי מאמא שלה ואני לא מרגישה שזה מגיע ממקום ארוטי, ואת יודעת מה ? גם אם זה מגיע ממקום זה, מה רע בזה ? אם זה הצורך, זה הצורך.. ובכלל המונחים שאת מדברת עליהם זה ממקום של אסור ! שכנראה הפנמת היטב את הנורמות החברתיות עליהן גדלת.. ועוד יותר אומר לך.. אני "שומעת" אותך אומרת : אני כל כך רוצה וצריכה חיבוק ומגע פיזי מהמטפלת שלי אבל אני אפילו לא מעזה לחלום על כך ..אולי ממקום של יאוש ? שומעת אותך אומרת :"אני כבר התייאשתי, אז אשכנע את עצמי שזה קשר ש"פג תוקפו" ובכלל הוא אסור... אבל את החיוך המריר שחייכת לא הצלחת להסתיר.. החיוך הוא מריר... כן, כנראה שהצורך שלך קיים ובגדול... אני מרגישה שיש תוקפנות בדברי, מתנצלת. התוקפנות בדברי מ 2 סיבות : 1.זיעזעת אותי כהוגן עם הפרידה שלך.. 2. ביקשתי מאודי התייחסות, איזו הרגעה, משהו , ולא קיבלתי ממנו. אז, כו, אני מלאה בתוקפנות עכשיו.... במבי.

הי, כתבתי ובלי כוונה הכל נמחק לי.אוף.....עכשיו משחזרת... נכון זה קשה...מההתחלה חשבתי על פרידה,והנושא עלה אז אולי אני עבדתי את הפרידה כבר ממזמן..אני,ממליצה לך לשוחח על זה איתה...ולראות מה כן ישנו בקשר שלכן,גם אני מצטערת לפעמים שנפגשנו, אבל למדתי שלא כדאי להצטער על מה שאין אלא לחשוב על מה שיש..אמפתיה, הכלה,קבלה ללא שיפוט, ללא ביקורת,הסתכלות פנימית, אין שום קשר שדומה לזה ולכן הוא כל כך מיוחד...נתתי לעצמי להתקרב עוד ועוד לאט לאט עד היום, פחדתי מקרבה אבל התקרבתי, הרשתי לעצמי לחוות הכל בטיפול וזה הופך את הפרידה לקשה....אבל האם באמת חבל שנפגשנו? לא בטוח, אם לא היינו נפגשות לא הייתי יודעת שאפשר לאהוב אותי, לקבל, לא הייתי מעלה את הערך העצמי שלי, לא הייתי מגלה ומעבדת את מה שהיה פעם...היא הוציאה אותי מדיכאון ללא תרופות..מי עוד היה עושה דבר כזה??? וכל הטוב הזה נשאר הוא לא נמחק, הקשר לא נמחק כשנפרדים, הוא קיים וישאר בזיכרוני לתמיד!אפילו שנפרדות היא הבטיחה שזה לא "סופני" כלומר תמיד אוכל להתקשר ולקבוע פגישה, תמיד אוכל לאחל חג שמח, לעדכן וזה כל כך חשוב, אני כמנתקת קשרים סדרתית לראשונה בחיי מבקשת על שמירת קשר...תמיד אחרים היו אומרים "תשמרי על קשר" ולא שמרתי ואם היינו נפגשים היו כועסים עליי שאני לא מתקשרת..(הם מתקשרים ואני לא)מצחיק היום אני נמצאת בסיטואציה כזו שאני מבקשת קשר...ובמבי, מצטערת אם כל הכתיבה הזאת גרמה לך צער, לי היא הייתה חשובה מעין כמוה...אודי, כל כך עוזר לי לכתוב לך פה, זה עוזר שיש מישהו מהצד ששותף למה שקורה..כי אף אחד אחר אני לא משתפת בקשר שלי איתה..איש לא יבין, רק מי שחווה טיפול...תודה לכלכם על השיתוף...

אני 14-כל כך מבינה אותך, גם מעליי יש שעון מתקתק, כל פגישה הוא מתקתק חזק יותר, ככל שעובר לו הזמן ואני יותר זמן בטיפול אני מתמלאת חרדה כי יודעת שהזמן אוזל והנה הזמן של הפרידה מגיע (למרות שאין עוד חצי שנה בטיפול ועוד לא דובר בכלל על פרידה) ובכל זאת, זה מאיים, כתבת נכון- "פג תוקף" גם אני מרגישה לפעמים חרטה על שנפגשנו, הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה ולא ללחוץ על הסנד בפלאפון..אבל אין מה לעשות, היא הופיעה לי בחיים, וכנראה לא סתם היא הופיעה, ודווקא היא ודווקא עכשיו, להכל יש סיבה... במבי- הכל בסדר, היא איתך, היא שלך, אתן לא נפרדות, את בטיפול על ידה.. אני שמחה שהחלטת להישאר בטיפול, אני זכרת שהיתה פה התכתבות לגבי התלשום וכדומה, אז אני שמחה שאתן לא נפרדות, באמת באמת שמחה מיכ היקרה,אין לי הרבה מה לכתוב לך...מה שהיה לי כבר כתבתי, רוצה רק לומר לך שלמרות שאני בכלל לא מכירה אותך נכנסת לי ללב, ואני אגלה לך שאני חושבת עלייך לפעמים, ככה במהלך היום את מופיעה לי שם במחשבות, אני מאמינה שאת מספיק חזקה כדי לשרוד את הפרידה הזו. ליאת רשמה משהו בפורום השכן על כוחות שמתגלים דווקא במצבים כאלו...אני רוצה לומר לך שזה נכון, אני עברתי בחיים שלי משהו שאם היו שואלים אותי לפני האם אני חושבת שאהייה מסוגלת לעבור את זה הייתי מתעלפת, מתמוטטת והנה עברתי...אני זוכרת שכתבת שאת דתייה ולכן אני גם ארשום לך משהו(מקווה שזה בסדר) אני מאמינה שבורא עולם נותן לנו בחיים ניסיונות, קשיים, כאב, אבל באותו זמן הוא גם שומר עלינו, נותן לנו כוחות להתמודד,הוא לא נוטש, הוא איתנו תמיד, שומר, מגן, אוהב ולכן אני באמת מאמינה שכמה שקשה לך עכשיו את תמצאי את הכוחות להתגבר גם על הפרידה הכואבת הזו, כן היא כואבת אבל אני מאמינה שהיא גם תעצמים אותך. ולסיום, אני גם אכתוב לכן ולך אודי שכואב לי כל כך בימים האחרונים, אני עוברת טלטול רציני מבחינת הרגשות שלי, תחושות, מחשבות בנוגע לטיפול, לא כל כך מאושרת, עצובה, כואבת... גיגית

אני זוכר את עצמי בתקופה בא נטלתי ssri כעבור שנתיים מאז. . . מבין שאולי כדאי לי לשים קץ לחיי ובאמת אני יושב שם במקום הגבוה ובקושי מצליח להתקדם לעשיה הזאת. . . פתאום הכל כל כך קשה. ואני עכשיו ניזכר שבעצם ניקח את ההרגשה הזאת, ונפרוש אותה למהלך יתר המטלות של היום אותה הרגשה היתה נפוצה אצלי כל יום במהלך התחלה וביצוע של כל פעולה. . . האם אז שדיברנו התכוונת שאנשים עם נטיה לאובדנות חשים "חרדה מסוג מסוים"? האם זו בעצם אותה החרדה הטיפוסית לאובדנים אותה החרדה שמקשה על כל אדם להתאבד היא אותה החרדה שמציפה את האובדני במהלך כל היום עד שזה גורם לו לשכב לנוח יותר ויותר ואז האדרנלין גם יורד וזה ניהיה עוד יותר קשה כי עכשיו זה גם הפך לדיכאון? אז אני מחכה לתגובתך

אוקי בוא נגיד שיש כל מני מצבי חרדה חרדה חברתית. . .בחילה,ומניעה חרדת נטישה. . .מצוקה חרדת טיסות . . . ועוד כל החרדות האלו בד"כ מלמדות את האדם להימנע ממצבים כלשהם ספציפים. אני יותר מדבר על תחושת בחילה וקיפאון ועיכוב במהלך כל היום, עם קושי בהירדמות,היתעוררות עם בחילה, עשיה ללא מצב רוח, קושי לחייך , ממש הכל הופך לקשה יותר ויותר. . כל פעולה. . ומה שאני שמתי לב שכשרגשים ככה. . . גם חושבים על המוות יותר, ובעצם אדם גם אם הוא לוקח ssri אז הוא יודע שהוא במצב של שלווה מלאוכתית ומבחינה לוגית הוא מגיע למסקנה ובוחר להתאבד, הוא עולה לראש המגדל והוא לא יכול משהו מעכב אותו ומקפיא אותו זו אותה ההרגשה שמהתחלה שמלכתחילה גורמת לאדם לחשוב על המוות. ככה שיש כאן קשר בין רגש למחשבה ובעצם זה מה שמחזיק אנשים בחיים גם שנמאס להם מהחיים, או שקוראים להם דברים נוראים וכו וכו

הייתה פגישה בסוף עוד אחת כי ביקשתי להראות את הצד השני..הפוחד, החושש להשאר לבד, היתום..רציתי לבכות לה ובכיתי...קצת שחרר אותי מהמתח הזה...ועכשיו מחכה בשקט ליום ראשון האחרון לאחר שנתיים וכמעט ארבעה חודשים......וואו......כמובן שאספר עליה..הפגישה האחרונה...תאחל לי בהצלחה...

יופי שנפגשתם חשוב שתסיימו בהרגשה שאמרת ועשית כל מה שרצית

..ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

שיתפת את אמא צביה..במשהו שעזרת לי בו, מקסים בעניי!!אני אפילו מודה לך ששתפת אותה... תודה, איך את רואה את האומץ שבי, ממש כמו המטפלת המקסימה שלי:) והיא תמיד תשאר שלי...אף אחד לא יקח את מה שיש בנינו, זה ישאר לתמיד...(הייתי חייבת לומר זאת לעצמי) איזה כיף שהעץ התפתח, אני פחדתי לקנות עץ אהבה כזה..קניתי עץ אחר שנשאר ירוק תמיד כלומר לא אמיתי...עץ משאלות קוראים לו...בכל אופן קשה לי מאוד מאוד..רוצה להציף אותה בעוד ועוד מילים...עד שנפרד לגמרי...להרגיש קרובה ממש...ומצד שני אני צריכה לשמור על שקט כזה עד הפגישה...אמביוולנטית כבר אמרנו? כן, לא קל אבל אשתדל לראות את מה שיש מהקשר ומה שישאר ולא למחוק אותו לעולם מהזיכרון..זאת מטרתי כרגע...מתחשק לי להביא דף ריק ולרשום את כל מה שהיא תגיד לי בפגישה כדי לא לשכוח, אולי אעשה זאת...מצטערת אם פגעתי בנקודות רגישות וערערתי לך את הביטחון..מקווה שהחלטת להישאר איתה בכל מצב כספי שהוא...זה חשוב..עדיין אתן לא נפרדות...חיבוק אוהב, מיכל

ושוב..אני ערה להתכווצויות בבטן שאני חשה למקרא דברייך.. זה באמת סוג של מוות.. יתמות.. ובכל זאת ,מיכל, כל כך מרשים לראות איך את נותנת מקום מכובד גם לבוגרת וגם לקטנה שכל כך נזקקת.. שומעים את הדיבור של כל אחת מהן , את הנסיון "להחזיק בסינר של אמא" ,הרצון לפרוש כנפיים ולעוף, הכאב, התקווה ,החשש ומעל הכל את האומץ והכוחות הנפשיים.. האומץ והכוח שאת מאפשרת לעצמך את התהליך הכל כך קשה הזה של פרידה...את בחרת שלא לברוח מהתהליך הקשה הזה. את חווה אותו על כל החלקים שבך ומכלול הרגשות שמתלווים לכך.. שאפו עלייך !!!! היום ,כשנפגשתי עם אמא צביה, שכבתי על הספה ונכנסתי למצב הזה שקורה לי המון אצלה..זה כזה משהו שאי אפשר לתאר במילים .. זה כזה... ??? אי אפשר לתאר את זה.. בכל אופן כשכזה כאילו חזרתי לחדר , ראיתי ממולי את עץ האהבה(זה שקניתי ליום ההולדת המשותפת שלנו לפני שנה) והעץ פורח כל כך יפה, הוא גדל וכמעט ממלא את כל השולחן שלה, הוא צמח גם לגובה..והוא כל כך ירוק ,רואים שממש טוב לו אצלה :) בקיצור,כשראיתי את עץ האהבה נזכרתי בך ובמתנה שנתת למטפלת שלך..ושיתפתי את אמא צביה במתנה הזו של עץ האהבה והפייה שנמצאת.. חיבוק-במבי. אודי, כתבתי למיכל, זה כל כך קשה.. זה בלתי נסבל מה שמרגיש לי עם הפרידה הזו.. היא מצליחה לעורר אצלי כל מיני שדים.. תגיד לי משהו ,אודי, בבקשה...משהו.. זה מרגיש זוועה.. אודי, בבקשה..משהו.. שלך-במבי.

מיכל יקרה. לידך בשקט. שולחת לך ברכת דרך צלחה וגם משהו לקטנה ולגדולה שבך- http://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE

ההתכתבויות האלה גורמות לי לכתוב פה יותר...זה שאתה רק מעלה ומעלה..אוף.....בכל אופן עכשיו מתחיל להיות רע ממש, אני רוצה להיות כבר אחריי...לסיים כבר....אוף.....בטח השבוע ימתח לי כמו מסטיק.... במבי מקסימה שכמותך....כן מוות קטן...ממש אבל אולי תקום לתחייה האני החדשה, היכולה, הבוגרת ולא הקטנה הנזקקת... אודי..מדוע כל פעם שאני לא רוצה לבוא לפגישה אני קובעת עוד אחת? הנה עכשיו אני לא רוצה לבוא לפגישה האחרונה או כבר להיות אחרייה...ואז בקשתי לבוא מחר..היא לא הסכימה שאפעל באופן אמפולסיבי ושנשמור על מה שהוחלט...בסדר...אבל רע לי כל כך........ובמבי באשר לחיבוקים, זה רק נראה ככה, הדשא של השכן...קבלתי אולי שלושה בכל הטיפול כשלכל אחד מהם הייתה בקשה שלי בזמנים מאוד ספציפיים וגם לא ממש לאורך זמן..אז אל תקנאי זה לא כזה משנה....החיבוק במילים או מבט לעיתים חזק יותר מהאמיתי...שלך מיכ(ל) שם כזה לא בטוח...

הי מיכל , רואה אותך למול עיני כמו עוף החול.. "כן,מוות קטן...ממש אבל אולי תקום לתחייה האני החדשה" ואולי מיכל ב"אני החדשה" יהיה מקום גם לבוגרת וגם לקטנה ? לשתיהן יהיה המקום והמרחב לנוע ? נ.ב מצחיק אותי לכתוב מילים אלו . כאילו בא לי לומר לעצמי:במבי,תראו מי שמדבר.. אז את יודעת מה ? אולי אני גם אומרת דברים אלו לעצמי..

אודי צודק..זה יפה מה שקורה כאן...תודה :)

שלום אודי, אני בן 33, עם עבר טיפולי קודם, גם תרופות נגד דיכאון. בשנים האחרונות הפסקתי כי זה היה יקר מדי, והבנתי שניתן לעשות טיפול דרך כללית. איך מתחילים? צריך להתקשר אליהם? האם זה יכול להיות לי לרועץ בעתיד? יש לי קושי עם אנשים, גם נשים וגם גברים. אני יודע שאני מעדיף נשים, אבל אני לא נמשך אליהן פיזית-מינית. (גם לא לגברים). אני כל הזמן בודק פגמים חיצוניים אצל אנשים... נולדתי עם מום בפנים, כך שכל בנאדם שאני פוגש אני בודק אם גם לו יש את המום. אחרי זה אני בודק פגמים אחרים.. אבל קרבה פיזית-אינטימית-מינית... אני אל מרגיש בקרבת נשים. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית, תמיד היו אלו התאהבויות חד צדדיות (מצידי..אם זה היה מהצד השני, פשוט דחיתי). מעולם גם לא הייתי ברגעים אינטימיים רציניים כלשהם ואני מתחיל לחשוב שבגילי...אולי פספסתי את הרכבת. אני כבר לא יוצא לדייטים, כי זה נראה לי קונספציה מטופשת. אני מתבודד\בודד וחי בבדידות מעיקה. קשה לי לצאת החוצה מעבר לעבודה.. לא יודע עוד כמה זמן אני יכול למשוך כך.. זה כבר יותר מדי שנים כך, אני פוחד שלעולם לא תהיה לי בת זוג, משפחה, ילדים.

למה אולי מחר? אוף איפה אתה? אני מתחרפנת!!!!

ההורים שלי גרושים כבר 4 שנים. כשהם התגרשו לא היה לי אכפת ועכשיו לא אכפת לי. בחופש הגדול עברתי לגור במאהל מחאה. למה עשיתי את זה? אמרתי לכולם שהמחאה חשובה לי (לא שזה לא נכון) אבל עשיתי את זה כי פשוט לא רציתי לגור בבית. לא באמת הייתה שום בעיה בבית שלי. קיבלתי כמעט כל מה שרציתי ולא רבתי עם ההורים שלי ועם אחים שלי. אבל מצד שלי גם לא הרגשתי קרובה לאף אחד מהם. ויותר מזה שנאתי שההורים שלי שואלים אותי שאלות עלי ועל מה אני עושה כשאני לא בבית או בבית ספר... הרגשתי כאילו הם בכלל לא ההורים שלי אלא סתם אנשים שאני גרה איתם בבית אז פשוט עזבתי למאהל. שבועיים אחרי תחילת הלימודים אמא שלי אמרה לי לחזור הביתה ושהיא תאסוף אותי אבל לא רציתי לעזוב ולא הייתי שם כשהיא באה. באותה תקופה היא הכריחה אותי ללכת לאיבחון שלא רציתי ללכת אליו ופגשתי אותה אצל המאבחנת בבוקר. בערך שבוע אחר כך, הפסיכולוגית שאיבחנה אותי אמרה לאמא שלי שיש לי נטיות אובדניות ואמא שלי מאוד נבהלה ואספה אותי מבית ספר וסגרה אותי בבית. ברחתי ומאז אני גרה רק אצל אבא שלי. בעצם אני לא ברחתי משם כי כעסתי עליה מאוד אלא כי נמאס לי לגור בבית שלה. אני מרגישה ממש לא בסדר עם זה כי חודשיים כמעט ולא דיברתי איתה ולא התגעגעתי אליה ולא היה לי אכפת בכלל. אחרי חודשיים התחלתי לבקר אותה פעמיים בשבוע כי ידעתי שלה זה כן משנה ושאני ממש רעה אליה, אבל אני שונאת את הביקורים האלה. אני לא רוצה לחזור לגור אצלה כי אני לא סומכת עליה שתהיה אחראית עלי ואני יודעת שהיא לא תיתן לי חופש כמו אבא שלי. עכשיו אני כבר מסתדרת איתה יותר טוב מעם אבא שלי אבל אני יודעת שעם אני יחזור לגור שם זה יחזור להיות כמו קודם כי אין לי איתה קשר כמו עם אמא אלה כמו עם אדם זר וזה בלתי אפשרי לגור ככה עם מישהו בבית ולהסתדר איתו. קצת אחרי שעזבתי את הבית של אמא שלי הלכנו למכון שלם. הפסיכולוגית קבעה שאין לי נטיות אובדניות אבל אני חושבת על מוות, השיפוט שלי לא נכון ובגלל זה אני יכולה לפגוע בעצמי. אני יודעת שזה ממש לא נכון. אני לא באמת יכולה בתור עצמי לקבוע עם השיפוט שלי טוב או לא אבל אני בטוח לא יפגע בעצמי. לפחות ככה זה היה אז. כולם כאילו חזו את העתיד. ככל שעבר הזמן התחלתי יותר לחשוב על מוות. אני שונאת לגור בבית עם המשפחה שלי כי אין לי קשר של משפחה עם אף אחד מהם וזה אפילו קצת מטריד שהם מתערבים לי בחיים, ואין לי קשר אמיתי עם אף אחד, גם מי שאני מגדירה כחברות טובות. זה כאילו אני פשוט לא מסוגלת ליצור קשר עם אנשים כמו כולם.. כל שיחה הופכת לקשה ומעצבנת כי זה כאילו אני בתור עצמי לא נמצאת שם בכלל ואין לי מה להגיב ואני פשוט משחקת דמות. אני רק רוצה להיות לבד, אבל כשאני לבד אני חושבת על כל זה ורוצה להעלם. ואז אני מדמינת את העולם נשאב לחור שחור ומרגישה הקלה.. ואז אני מתחילה לחשוב על איך אני יכולה להתאבד למרות שאני יודעת שאני לא באמת יעשה את זה כי זה מפחיד אותי. למרות כל הדיכאון הזה אני כמעט ולא בוכה, כאילו אין לי רגשות, לפחות לא כמו לכולם. אף אחד מסביבי לא יכול לשים לב כי אני תמיד מחייכת כשאני מדברת עם אנשים, זה חלק מההצגה הזאת שאני צריכה להציג בכל שיחה. אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה.. זה כאילו אין לי מקום בעולם אבל אני בכל זאת חייבת לסבול את זה כי אין לי אומץ להתאבד. אני גם לא יכולה ללכת לפסיכולוג כי אני לא יכולה לדבר על זה עם ההורים שלי וחוץ מזה שכל פסיכולוג יספר להורים שלי הרבה דברים שלא הייתי רוצה לספר להם. אני יודעת שבטח תגידו לי שאני חייבת לדבר עם ההורים שלי אבל בשבילי זה יותר גרוע מלדבר עם אדם זר. הם האנשים האחרונים בעולם (אני לא מגזימה זה באמת ככה) שאני ידבר איתם על זה. אני גם לא יכולה לדבר עם יועצת בית ספר כי זה אחד מהמצבים שבו היא חייבת לספר להורים. יש איזושהי אופציה אחרת לפתור את זה חוץ מטיפול פסיכולוגי או דרך לעקוף את ההורים וללכת לטיפול בלי שהם ידעו ויהיו מעורבים?

אני בת 16 וחצי, עולה לכיתה יב. אני יודעת שכדי להתחיל טיפול פסיכולוגי אני צריכה לבקש מההורים שלי. זה אומר שאני צריכה לספר להם לפחות בכלליות למה כי הם ישאלו אותי, אבל אני לא יוגעת איך לעשות את זה. אני לא רואה את עצמי מספרת לאף אחד מהם דבר כזה במיוחד אחרי שבתחילת השנה כבר שכנעתי את שניהם שאני בסדר. אני לא מסוגלת לדבר איתם גם על דברים רגילים אז איך אני אמורה לעשות את זה? את אמא שלי אני רואה בערך פעם בשבוע ואפילו את התעודה לא הסכמתי להביא לה והיא בקושי מעזה לבקש ועם אבא שלי אני לא מסוגלת לדבר בלי להתעצבן מהשיחה ולנסות לקטוע אותה בצורה כזאת שהוא לא ישים לב לזה. אני יודעת שאני צריכה לדבר לפחות עם אחד מהם אבל אני לא יכולה לעשות את זה...

הבאתי המון סמלים לפגישה היום..הקראתי המון דברים מרגשים ואני כלום..מאובנת ללא רגש.הוא נעלם....כתבתי לה כשחזרתי כך: לא מסוגלת לבכות לידך פתאום, כאילו שוב חייבת להראות את הטוב, לחייך המון, לא לבכות את הכאב שבפרידה, אפילו לא להתרגש מדברי הסיכום, לא להרגיש כלום..... לבוא ולהקריא סתם את כל הסמלים הקטנים, כאילו היה זה מכתב אקראי אבל הרגש קיים ופועם בתוכי והוא יושב לו בשקט עמוק בליבי לפתע בסוף הפגישה ליבי הלם, בסוף הפגישה כוחי נדם, רגליי לא נשמעות ממאנות ללכת, קשה לסדר כשיש קצר ברשת חוטים סבוכים קשר ארור, עדיין לא הבנתי, כל כך לא ברור הזמן ממשיך צועד בבטחה, אבל אני לא אצעד בשמחה רק חיוך שנתקע באמצע הפרצוף, חיוך שלא זז, חיוך חצוף... עכשיו אני מבינה למה הכוונה שאומרים שלא מרגישים כלום זה לא אני...זה לא קורה לי לילדת הרגשות שכמותי... אני שבוכה מכל דבר, אני שמתרגשת עד עמקי נשמתי, לא מסוגלת להרגיש הרגש נדם...... זה מפחיד אותי חוסר רגש......זה מוזר זה מזכיר לי עבר רחוק שפעם כשהיה רע מאוד כך הרגשתי כלום..... כלום לא היה לי אכפת........רציתי לבכות, לכתוב וזה היה מעבר למילים ולבכי........ איך אתן לרגש לצאת החוצה???? זה ממש לא אני........זה לא אני!!!!!!!!! כאילו חוש הכאב נעלם פתאום.......זה מפחיד אותי......פתאום רוצה שיחזור הרגש הנעלם........ רוצה לבכות לך.....שתחזיקי......שלא תלכי...אוף.לתת ביטוי לכאב שבפרידה........ אוף............קשה לי מאוד.מאוד.......... בסוף הפגישה אמרתי שזהו אני לא רוצה לבוא לפגישה האחרונה, כי בכוונה הבאתי לה כבר את המתנה והכל.... אבל כמובן שהיא אמרה שהיא עוד לא אמרה את כל מה שרצתה וכמובן שזה מסקרן אותי..אבל פתאום לא רוצה לראות אותה יותר או להיות כבר אחרי הפגישה האחרונה כי לא אוכל לעמוד בה...בשבוע הבא פגישה אחרונה.... אודי תאמר משהו..מה יהיה למה אני לא בוכה פתאום???????

הי מיכ קטע משיר יפה של יהודה עמיחי... "...כל סגירת דלת, כל פתיחת חלון, כמו ניתוח בהרדמה, בלי כאב. הכאבים אחר כך". לפעמים דווקא ברגע הגדול... לא מרגישים, התחושה באה אחר כך...

איזה יופי, הרעיון של השיר! את יכולה להרגיש טוב מאוד עם עצמך! הנה ההודעה שלי נגעה לליבך והגבת אליי ואני מודה לך מקרב לב :)

קשה לך שלא קשה לך? מיכ יקרה, אני ממש מבינה לליבך, כל השינויים הללו ופרדה ממשהי כ"כ משמעותית. לעיתים זה ככה. דווקא בחוויה עוצמתית , לא מרגישים דבר, וזה מפליא. אני בטוחה שיעברו כמה ימים וההרגשה תחלוף. מכירה את זה , זה נקרא "לעכל" את החוויה, כנראה שעדין לא עכלת. השיר שלך יפה, מלא רגש היא בטח אהבה אותו, בטח אהבה גם את המתנה.

כן, קשה לי שלא להרגיש..כי זאת לא אני, צריך להכיר כדי להבין, אני רגשנית מעל הממוצע :) בוכה די בקלות והפעם זה נעלם וזה נעלם במצבים קריטיים כנראה...והיא אהבה הכל...הפגישה הייתה מאוד משמעותית רגשית מבחינת המלל..היא התרגשה גם בשבילי נראה לי...

נטרפת.. לא יודעת מה לעשות.. אודי, היית מציע לאדם שהתגלה במקום עבודתו, שניסה להתאבד לפני כמה שנים.. שיעזוב את העבודה?..שיחפש מקום אחר.. רחוק יותר..?? - במידה שהוא מרגיש רע!.. יחס מוזר כלפיו.. של רחמים.. של תשומת לב פתאומית מאנשים שקודם התעלמו או אפילו התייחסו רע..שהוא מרגיש שכולם סביבו יודעים.. ואף אחד לא אומר לו כלום.. שהוא מרגיש שהוא נרדף.. שהוא נטרף.!!!!!!!!!!!!! הצילו!

היי.....קודם כל נחוץ לומר שאני סובל מהתקפי חרדה מגיל 9, ומגיל 15 אני מטופל ברסיטל. מאז ומתמיד התקפי החרדה היו סביב שאלות קיומיות....האם מי שמסביבי אמיתי, האם הם מרגישים, חשים, ולומדים כמוני, או שרק אני בעולם הזה??? השאלות האלה היו מרכז החרדה שלי. בתקופה של הכדורים המחשבות הללו היו יותר בגדר מדכאות מאשר מפחידות, בשל העובדה שאם דבר מסביבי אינו אמיתי, בעצם אין בשביל מה לחיות, להשיג השגים, להופיע על במה, להיות בזוגיות, שהרי שום דבר חוץ ממני לא אמיתי, בני אדם פיקטיביים. החשבה הזאת צצה לי מחדש היום בשבל העובדה שקראתי ספר שבו הסופר מתאר את אותה הרגשה, זה הציף את המחשבות מחדש, וזה ממש מטריד אותי. אשמח לחוות דעת, פיתרון, דעה, או אפילו תמיכה שאני לא לבד בזה. תודה:)

או שאני סגרתי כל אפשרות להסתייע או שזהו המצב... אי אפשר לסייע??? גם אני מחפשת את פתחי התקווה ולא מוצאת, אבל שאתה לא תמצא? שיא הייאוש:-((

כל כך הרבה שינויים אני הולכת לעבור..אולי לטובה אבל הכל יהיה בלעדייה ואני פוחדת ובוכה את הפרידה כל כך כי בשבוע הבא הכל נגמר, פגישה אחרונה....אני עוברת מקום בעבודה, מקום חדש ודי משמח להתחיל מחדש, ישבתי עם האחראית, בקשתי לא לעבור עם אנשים מסויימים מהצוות שלי, היה לי אומץ, קבלו את בקשתי הייתה שיחה די נעימה...הצלחתי מבחינתי, משהו שלא היה קורה פעם, עוד שינוי בעלי מתחיל פרוייקט שידרוש זמן רב בחו"ל..ואני אשאר עם הילדים ככה לבד, הקטן עולה לא'...האמצעי מדי פעם שיחות בבי"ס שבד"כ אני לא פנויה בעבודה להגיע ובעלי היה בא...והכל בלעדייה ואולי קצת בלעדיו? לבד ....האם אני מוכנה ללבד? בלי לשתף אותה? בלי לשאול??מפחיד שם בחוץ.... והיום פגישה אחת לפני אחרונה...ארצה לחגוג איתה היום ולא בעוד שבוע, אני חולה כבר כמה ימים אבל בכל זאת נפגש אתרחק ממנה כדי לא להדביק..אז חיבוק לא יהיה בטוח! לא היום בכל אופן......מבחינת מתנה כבר יש!!!! קניתי עץ והושבתי פיה מתחת שילוב הרעיון שלך אודי (אמיתי ווירטואלי)...ושלך במבי (העץ והפיה)!!..וגם חבילה קטנה סגורה עם מכתב שכשפותחים מתקבלת אמרה ובפנים יש אבן עם סגולות..הרעיון הוא מוטיב ההפתעה שלא יודעים איזו אמרה ואיזו אבן....את הסמלים אולי אספר בהמשך אבל בנתיים אשאיר זאת ביני לבינה......הסמל היחיד שאפשר לומר שכשמתחילים טיפול יש הרבה מוטיבים של הפתעות ומגלים גם דברים טובים על עצמך!!!

אני קוראת את דברייך ו.. ??? את מצליחה לעורר בי שלל רגשות בעוצמה גבוהה.. אני ערה להתכווצות החזקה בבטן שלי .. פרידה...וואאוו... זה הרי סוג של מוות זה מצמית. משתק ובו זמנית מעורר בחילות,התכווצויות בבטן ולא עוזר כל כך לחשוב בהגיון.. צריך לחפש את ההגיון עם פנס דלוק. אבל גם הפנס הולך אז לאיבוד.. ולא, לא עוזרות אמירות שונות ומשונות כדוגמת אמירתה של הלן קלר :"כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת" יש בו אולי נסיון לטייח את הכאב הבלתי נסבל של הפרידה..מוות.. עד כאן רגשותי שמתעוררות למקרא הודעותייך האחרונות המתארות את התחושות הנלוות לפרידה המתקרבת.. וואאוו..איזה פחד..אני הייתי מתה..ממש מתה.. טוב,מיכל, אני מתארת לעצמי שדברי אלו לא כל כך עוזרים..אבל,מה לעשות ? דברייך פוגשים אותי במקומות הללו.. שמחה על המתנה והרעיון המקסים שלך !!! מקווה ומאחלת לך שהפיה שהיתה איתך וליוותה אותך תמשיך ללוות אותך מתוכך פנימה ותאפשר לשתיל הקטן שהפך לעץ יפיפה להמשיך לצמוח ולהתפתח.. חיבוק-במבי. נ.ב היא מחבקת אותך ? איזה כייף לך.. אמא צביה מעולם לא חיבקה אותי ובכלל היא שומרת נגיעה ממני. :(

שלום שמי לירון בת 19 גרה בבית עם אחותי בת ה-17 אימי בת 42 ובן זוגו, אני רוצה לבקש את עזרתם, לא כול כך יודעת לאין לפנות אולי קצה חוט יעזור לי. אמא שלי אישה נורא עצבנית, מאוד תוקפנית ורבה עם כולפ אין יום בבית בלי צעקות היא מתעצבנת מכל דבר קטן ועושה בלאגן בבית עם זה איתנו ועם זה עם הבן זוג, היא כבר לא שולטת על העצבים שלה וטוענת שכולנו מעצבנים אותה. היא במצב לא טוב גם מכייון שהיא טוענת שאנחנו לא אוהבות אותה, במצב כלכלי לא טוב ובקשר לא טוב עם המשפחה וכולם. אנחנו כבר לא יכולים לחיות ככה מה אפשר לעשות? ואיך אפשר לעזור לה? בבקשה..אשמח למענה. תודה מראש לירון

שלום אודי! לפני כחודשיים בערך כתבתי כאן על כך שאני מפחדת להתחיל טיפול. בסופו של דבר החלטתי לנסות, והלכתי לפני שלושה שבועות פעם אחת. לא יצא לי ללכת לטיפול שוב, אבל מאז כל מה שאני חושבת עליו זה עד כמה אני לא מעוניינת בטיפול הזה עכשיו. אני יודעת שיש לי כמה דברים שאני צריכה לפתור, קושי להתגבר על מערכת יחסים, חשיבה על נטישת החיים הדתיים, בחירת מקצוע וכדו'. אבל רק אחרי שהגעתי לטיפול הבנתי עד כמה הוא דורש, דורש מחוייבות נפשית רבה וכספית לא מבוטלת (למרות הנחת סטודנט). אני לא בטוחה אם אני מסוגלת להיכנס עכשיו למערכת של תלות בטיפול הזה שאולי תימשך לנצח. גם מהרעיון של זה וגם מבחינה כספית. אני אומרת לעצמי לתת עוד צ'אנס, אבל מנגד אני יודעת שככל שאתחיל עם זה אני רק אשאב פנימה. אני חושבת על חברה שנמצאת בטיפול כבר 10 שנים. אני מתחילה להרגיש יותר טוב ורק המחשבה של ללכת לטיפול כעת גורמת לי להרגיש רע יותר. קשה לי להתייעץ על זה עם פסיכולוג האמת, כולל זה שהייתי אצלו. אני לא רואה את הדעה שלו (שלכם) כאובייקטיבית. אני פוחדת מזה ש"היד קלה על ההדק", ולמעש הטיפול ייצר בעיה איפה שהיא לא באמת קיימת. אני חושבת שהחלטתי כבר להפסיק, אבל בכל זאת החלטתי לבקש עצה.

מבינה את החשש מתלות והבהלה מטיפול ארוך, גם אני הייתי שם ועודני. אבל זה שאת מתעסקת עם הפגישה 3 שבועות ומתחרטת.. זה רק מראה את הצורך שלך. נניח שזה באמת היה מיותר עבורך, היית יוצאת מהפגישה ושוכחת אותה, למה להתחרט? ניסית וזה לא, וזה קורה לנו הרבה בכל מיני תחומים. אבל את שם, עדיין שם, עם החששות ואולי גם הקושי להודות שאת רוצה וצריכה. הייתי ממליצה לך להמשיך ולברר, ולא לדאוג, הרוב לא נשארים 10 שנים... (מקווה :-))

יש לי את האמא הכי רעה בעולם היא גורמת לי להרגיש רע עם עצמי , אני בת 17 ואני תמיד עוזרת ומנקה והכל ואין הערכה כלפיי בכלום תמיד היא מתלוננת למשל אני יבשל לכל המשפחה היא תגיד כמה שהמטבח לא מספיק נקי בגלל שבישלתי עכשיו שהגיע החופש התחלתי לעבוד 12 שעות ולכן אין לי זמן לכלום כמעט, הריבים עם אמא שלי היו מאז ומתמיד והיא תמיד פגעה בי עשתה הפליות השפילה ואני סלחתי לה אפילו שהיא לא מצטערת רק בגלל שאבא שלי מבקש והוא חשוב לי והוא מוגבל בגוף, לפני כשבועיים השלמנו שוב אחרי תקופה שעשתה הפליות נוראיות עם אחי לדוגמא שאני בחדר היא מעיפה אותי בשביל אחי או תוכנה שאני הורדתי ושיתפתי בה את אחי היא הביאה לו אותה ואמרה שאני יוריד אחרת וזה פוגע בי , היא כל כל הזמן נוזפת בי שאני מלוכלכת ומסריחה מבחינה של ניקין ואיך שאחיות שלי לא כאלה היא פוגעת בי ללא סוף, היום היא עשתה לי תדבר הכי משפיל בעולם אני בדיוק שטפתי והיא צעקה עליי לנקות שם כאילו אני משרתת בצעקות ולא התייחסתי אז היא משכה אותי בחולצה ואמרה לי תעופי מפה כבר מהבית הזה היא דחפה אותי וצרחה עלי וכל השכונה שמעה ואני כל כך התביישתי בעצמי ,והחולצה נקרעה לי ברחתי לחדר ולא הפסקתי לבכות אבל לא היה לה אכפת היא המשיכה לנזוף בי ונכון שאני אומרת לה אמא רעה ושאני שונאת אותה אבל זה רק אחרי הדברים הרעים שהיא עושה לי אני לא מפסיקה לבכות אין לי משפחה אבא שלי חולה מאוד והוא מנסה להרגיע אותי אבל הוא לא מסוגל כיוון שאמא שלי הקובעת בבית אחיות שלי גם כן חסרות לב אליי כי אמא שלי מספרת להם כמו אני רעה ומה אני אומרת ולא מספרת לכולם מה היא עושה לי אני מרגישה שבא לי למות נהייתי מדוכאת ועד שאני מסכימה לצאת עם חברות אני חוזרת תוך שעה אני חושבת שהמצב הבריאותי שלי גם מתחיל להדרדר אני בזמן האחרון עם כאבי ראש איומים תעזרי לי ,אפילו חשבתי על התאבדות למראת שאני מפחדת כבר מגיל 12 אני חושבת על זה וניסיתי לא פעם אבל פחדתי ברגע האחרון, אני באמת מיואשת אני רוצה ללכת לפנימייה וכנראה שזה יקרה אבל כואב לי לעזוב את החברות שלי ואת האנשים החשובים לי ולהתחיל לקלוט שאין לי באמת משפחה ונישארתי לבד בעולם הזה עם בטחון עצמי נמוך מאוד !

אני בטיפול 10 חודשים. הולך יופי. בדרך כלל. היום הייתי בפגישה לאחר שלפני יומיים חוויתי אירוע חברתי לא נעים. הגעתי די מוצפת וספרתי לה עליו. בדיעבד חשתי את עצמי לא נעימה, נחרצת, טעונה, לא קבלתי את דבריה כ"כ ויצאתי מהפגישה בהרגשה לא כ"כ טובה. אני חוששת שהיא חוותה אותי כפי שחויתי את עצמי. בדרך כלל הפגישה בנינו נעימה, מלווה בצחוקים בדיחות וכו הפעם היו קצת התנגדויות. היא רצתה להראות לי את הצד השני , ואני התבצרתי יותר במה שעשו לי, עצבן אותי שהיא קצת רצתה להוריד מהם את האחריות . למרות שאני מאוד מבינה שהיא רצתה להרtות לי את האור בתוך המקרה הלא נעים הזה. בכל אופן, כרגע אני קצת בחוסר נעימות מולה.

שלום לך, קראתי את מה שכתבת ואני מרגישה שאני מבינה אותך מאד. סיימתי טיפול לפני כשנה, ואני רוצה לומר שמה שתיארת נשמע לי מצוין. אם תמיד הפגישות נעימות ועם הרגשה טובה- זה קצת מראה לדעתי שחסר משהו. הרעיון של הטיפול- הוא לתת מקום בטוח גם לתחושות לא נעימות ואף קשות, גם אם הן ישימו אותך במצב לא נעים מול המטפלת. רק כך אפשר לעבד חוויות פנימיות בצורה אמיתית ועמוקה. תני לעצמך לחוות את הרגשות האלה, להכיר בהם, לא להילחם בהם או לנסות להעביר אותם סתם כך. חשוב מאד גם לדבר עם המטפלת על הרגשות האלה, וכך לעבד אותם בצורה נכונה. בהצלחה רבה לך!

לארעלה, זה לא טוב בכלל. צריכה מילים טובות באמת, לא מילים שמנסות לייפות את המציאות הקשה כל כך. נזקקת כרונית מדוכאת כרונית מטומטמת כרונית......

אפשר לדעת מה היא כתובת המייל שלך? תודה.

אודי, הממ.. .. .... אודי, יש בי רצון לומר לך:"לא צריך, מסתדרת לבד".. רוצה לנסות אחרת.. אודי, ב 2.7 ענית ושאלת (?) בהודעתך שכותרת "קצת סדר" . עניתי. ההודעה נשארה יתומה . מתנדנדת באויר. ההרגשה הזו מאוד קשה לי. בבקשה, אודי, אני צריכה התייחסות (בכלל) ולהודעה היתומה ההיא בפרט... וואאאוו....אודי, זה באמת מאוד מאוד קשה לכתוב כך. אני חייבת, ממש חייבת לכתוב עכשיו :"אודי, אני באמת באמת לא צריכה את הטובות שלך, אני באמת מסתדרת לבד !!!!!!!! וגם להודעה המטופשת הזו אתה לא צריך לענות.

שלום, אני בימים אלו אחרי פרידה. בניגוד לפעמים אחרות בהן עברתי פרידה, הפעם אני לא בדיכאון. אני מאמינה שבין השאר זה כי אני כבר מטופלת בציפרלקס (שהתחלתי לקחת באחת הפרידות הקודמות). מאוד קשה לי ועצוב לי, אבל מרבית הפעמים אני מצליחה לקום מהמיטה, ללכת לעבודה ולתפקד. יש דבר מסוים שתמיד חזר על עצמו בכל הסיטואציות: הימנעות מהאדם ומכל מה שמזכיר אותו. חברים משותפים, אירועים, רחובות, מקומות בילוי וכו'. הבעיה העיקרית שלי היא שהפעם, מדובר באדם עם המון המון חברים משותפים, וכנראה שדרכינו לעולם לא ייפרדו לחלוטין. ועכשיו, אחד הדברים העיקריים שמעיבים על ההתגברות שלי, היא הבעתה שאני נכנסת אליה כל פעם שאני חושבת שבעתיד הלא רחוק (או אפילו הכן רחוק) אנחנו ניאלץ להיפגש. אללו לא התקפי חרדה, אני לא מרגישה שהעולם סוגר עלי או כאבים בחזה, אבל אני כן מרגישה שהלב שלי מתחיל לפעום הרבה יותר מהר וחזק, הדם קצת אוזל לי מהרגליים ומשתלטת עלי עייפות (כמו אחרי בכי). אני נלחצת מזה כל פעם יותר ויותר, ואני חושבת שזה פחד שמאוד מזין את עצמו - כלומר, ככל שאני מפחדת יותר, ככה החוויה נתפסת בעיני כיותר נוראית, ואז זה מגדיל את הפחד. אני מפחדת שהסיטואציות האלה יחזירו אותי חזרה לדיכאון, כי בכלליות אני לא בן אדם שמתמודד טוב עם פרידות, ואני מרגישה שדי במכה אחת קטנה ואני אפול מהחבל הדק שאני מצליחה בינתיים ללכת עליו. האם זו חרדה? ואם כן, האם יש דרך לטפל בה? אני כבר הולכת לטיפול פסיכולוגי, אבל אני מרגישה שאני צריכה משהו יותר מיידי כדי להתמודד עם המחשבות האלה, כי די בהן בשביל להרוס לי את כל היום ולמנוע ממני להתקדם... *אני רוצה לציין שמעולם זה לא היה דבר שעבר אחרי חודש חודשיים, זה יותר עניין של שנה-שנתיים-שלוש... מניסיון.

אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי ונהנית מאד. לפני שבוע המטפל עבר משרד. לצערי התברר לי שהמשרד החדש לא מתאים לי. אניר סובלת מחום באופן קיצוני, וכן סובלת מירידה בשמיעה. המשרד החדש הוא חלק ממערכת משרדים שיש בהם מיזוג מרכזי. המטפל מודע לכך שהחדר לא הכי נעים, אבל לדעתו מזג האויר בסדר. הוא טוען שהוא עצמו די סובל מחום ובכל אופן הוא יושב במשרדו במשך של היום. הוא קנה במיוחד עבורי מאוורר רציני, אך המאוורר עצמו מרעיש מאד דבר שמקשה עלי לשמוע את דברי המטפל, ומתסכל אותי. היום לקח לי חצי שעה עד שאוכל בכלל לשבת ולהתחיל להיות בחדר בגלל גלי החום של הגוף שלי במעבר מהליכה לישיבה בחדר לא ממוזג מספיק. הוא מקבל כל היום אנשים בחדר וכולם מרוצים. הוא מציע לי להעביר את הפגישות לשעה מוקדמת יותר כדי שנוכל להיפגש בחדר אחר במרפאה שאמור להיות יותר נעים, אבל אני עובדת בשעות האלה. לקראת סוף הפגישה מצאנו נקודה אחת בחדר שהיא נעימה יותר משאר איזורי החדר, והוא אומר שאוכל לשבת שם בפגישה הבאה. אבל.... הכל לא נעים לי. הרעש של המאוורר, חוסר האפשרות להגיע אליו ופשוט להתרווח ולהביא את עצמי טלא לדאוג כל הזמן לא לזוז מהמקום ולמקם את המאוור מספיק קרוב לשם הקירור ומכמה שיותר רחוק כדי שאשמע. וחוץ מזה שכל מי שיש לו ירידה בשמיעה יספר כמה לא נח לו במקום שיש רעש רקע. ונניח שא שנמצא חדר יותר מאורר, זה אומר שאין בעצם חדר קבוע, וחסר החיבור לחדר הטיפול. בקיצור, מה דעתך?