פורום פסיכולוגיה קלינית

לא יכולה יותר

מקווה שמרשה לי.. אם לא תתעלמי בבקשה מתגובתי.טוב ? צר לי שקשה לך.. אבל ,אני מוכרחה לומר לך , כל כך שמחתי לראות את שמך. מזמן אני לא רואה אותך בפורום . גם מיקה קצת נעלמה.. רציתי לומר לאודי, תראה, האנשים שלנו נעלמים מפה.. ואולי זה בגלל שאתה משנה את הפורמט הישן והטוב שלנו ? שמחה לראות אותך שוב וצר לי שקשה לך.. מקווה שאודי יעטוף אותך רך רך עד שתרגישי הקלה.. במבי.

היי נראה לי שהגיע הזמן להתמודד עם הבעיה ואשמח לקבל הכוונה ראשונית. אני בת 22 סף הבכי שלי מאוד נמוך, כל שיחה וכל מצב שלא נעים לי גורם לי לבכות. אני חושבת שזה חסר פרופורציה. גם מחשבות יכולות לגרום לי לבכות, לפעמים שבין הזוג שלי לא מרגיש טוב או מעט מרוחק זה גם גורם לי לבכות, אני מניחה שזה נובע מחרדה כלשהי.הבכי הוא לא רק סביב הבן זוג אלא כל דבר, מישהו אומר לי דבר שלא כל כך נעים לי לשמוע, שיחה בונה עם ההורים.. כל מצב שמעמיד אותי באי נוחות.. מאז ומתמיד הייתי כזאת אבל הגעתי למצב שזה כבר לא הגיוני ומביך כי יש מקרים שאדם נורמלי לא היה בוכה ואני כן. ולפעמים העומד מולי לא מבין מאיזו סיבה אני בוכה (וגם אני לא) אני מתקשה לאתר את הסיבה לזה ואשמח דעה ומחשבה שלך. תודה רבה.

לא חשבתי לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב, אבל אם אתה שואל, אומר בכל זאת. חשוב לי להדגיש - אני לא מתכוונת בשום אופן למתוח בקורת, אלא רק להציג מה אני מרגישה... לפני שבוע, כשהעלית סמוך לחצות את הודעת ה"מוזמנים להגיב" שלך, שאלתי אותך בהומור, אם אתה באמת סבור שמשתתפי הפורום ממתינים למתן רשות מפורשת ממך. ככל הנראה, הציניות שבה נשאלה השאלה לא הועברה בהודעה (ואולי טוב שכך...) אבל בחייך, אודי, הרי כל מי שמעוניין יכול להגיב להודעות מרגע העלאתן, במהלך כל יום א'. כבר קלטנו שזה מותר ורצוי ומבורך. אז מה העניין להמתין יום שלם רק בשביל להזכיר שהאפשרות המבורכת הזו עומדת בעינה? אם הדחייה במתן מענה נובעת מעייפות או מחוסר זמן (לגיטימי בהחלט!) נראה לי מתאים יותר לכתוב, פשוט, את הסיבה האמיתית. אם לא, למה לא לפרסם את ה"מוזמנים להגיב" מוקדם יותר, לפני שעצבי השואלים נמתחים עד כלות, בציפייה נכזבת למענה, לפחות לקראת חצות? לי, אישית, ההזמנה הזו, או נכון יותר, העיתוי שבו היא נכתבת, נחווית כמו מהתלה לא מוצלחת במיוחד, ואפילו (אם אעז לומר) קצת משפילה...

אהלן אודי היקר, מזמן מזמן לא כתבתי כאן, אבל בכל זאת פה לעתים, לחוש אוירה כללית. מצאתי פתח ואתגר בשאלה שלך והיא פיתתה אותי להשיב ולספר סיפור קטן לרגע מעולמי (כשמנגד אני חושבת בכובד ראש גם על המשפט שלך "להשאיר את כולם לטבוע"...) לצורך העניין הפורום יהא גינת משחקים. אנחנו הילדים הקטנים, אתה בתפקיד האמא. ואודי, אני חושבת שהפורום הוא מקום שהמשתתפים הקבועים בו לא מעט בוחרים להביא אליו את החלקים הילדיים שלא מאד גדלו, גם כאשר במקביל יש חלקים שצומחים יפה מאד בחוץ. כך שבעיניי, הפורום, כישות, (שגם מתחלפים בו משתתפים, מצטרפים חדשים בראשית הדרך), הוא תמיד מעין ילד כזה, תלוי יותר. כאילו קצת קפא הזמן. אז כך - אמא ובנה/בתה בגינת משחקים. הילד, שהוא די חלש וחסר בטחון בדרך-כלל, אולי גם קצת אוטיסט, מגלה חצי בהפתעה שיש לו יכולת להיפתח ולהשתעשע. והנה, הוא מוצא חברים ומצרף למשחק משותף. הנאה צרופה, גאווה ואושר לאם. היא מבטאת זאת כחיזוק. הילד ממשיך לשחק בכיף, עיניו מאירות, והוא מרגיש קצת יותר גדול, ואמא אפילו לא התערבה במשחק. אמא מבחינה בכך שלילד יש כוחות ואומרת לו שלרגע היא קופצת למכולת. והילד, כן, מגלה שהוא מצליח. בקטנה, למרות שזה כמעט כמעט גדול עליו. ואמא שבה, טופחת לו על הכתף. סבבה. למחרת, או מועד סמוך מאד כלשהו - הילד מצפה שוב לשהות עם אמא במשחקיה. ואכן, משאלתו מתמלאת. אבל, איך שהם מגיעים לגינה, אמא אומרת: הנה יוסי, ואורי וגילי – יאללה שחק איתם כמו שאתמול הצליח לך יפה כל-כך (וזה כבר הופך להיות בחירה שעשויה להתפרש כיותר שלה משלו). לך, שחק, ואני, אני בינתיים אקפוץ לחנות. ייתכן מאד שעם ילד בריא זה היה הולך יופי, והוא אפילו היה שמח שאין השגחה יתרה, אבל, עבור ילד מוכה שחטף ותר אחר זהותו, זה כאילו לא להבין אותו. לא להיות רגיש לנכות שלו (שתמיד תישאר נכות, חלק חסר). אז בום! כילדה פגועה (עם רמת אמון נמוכה למדי) בשלב הזה אני מרגישה שבר, שוק והלם, חרדה וזעם, קטיעת רצף, שויתרו עליי, שאין מצב שאני מסוגלת לקחת אחריות כזאת גדולה עבור עצמי והלך המרחב... אימפוטנציה. חשבתי שאולי אפשר להזמין למשחק אבל לא בהכרח לעשות זאת באופן ישיר מידי. טשטוש שכזה. בשמחות, ושאפשר יהיה לסגור את הספר ולחזור למציאות, (הייתי חותמת בשמי, ובכל זאת אשתמש בכינוי העבר שלי כאן, שהיה) סוריקטה

היי אודי, בפעם הראשונה שהעלית את ההזמנה להגיב שאלתי אותך מה פשר ההזמנה הזו (ולא כל כך הרגשתי שענית). זה פשוט מרגיש (לי לפחות) לא טבעי. לכל פורום מתעצבת צורה משלו. הפורום הזה התעצב בצורה מסויימת בהשפעתך כשאתה הגעת, נוצר פה משהו מסוים שאנשים התרגלו אליו וכל אחד בחר להיות פה בדרך שנוח לו. אני דווקא הרגשתי לפני שהזמנת אותנו, שהתחיל להיווצר שיח קצת יותר מעובה (אולי בגלל תכני הפרידה שעלו והסעירו את רובנו) ופחות מתכונת של שאלה ותשובה ממך ולכן ההזמנה שלך גם די הפתיעה אותי. מה שהרגיש לי לא טבעי היה שפתאום אחרי שגרה ארוכה החלטת שאתה רוצה פה משהו אחר, משהו שלא קרה פה. זה נשמע קצת מאולץ. יש הרבה דרכים להזמין אנשים להשתתף ואיכשהו ההזמנה שלך פגשה אותי כלא מזמינה, אלא כנסיון שלך לעשות פה בכח משהו שלא קורה באופן טבעי . קצת יותר צורך שלך מאשר צורך של המשתתפים. חוצמיזה נראה לי גם שכדי שיהיה שיח צריך יותר זרימה. קשה לדבר בלי רצף כשלא ידוע מתי ההודעה תעלה ואם יהיה זמן להגיב. אני דווקא מבינה את הצורך הזה שמגן עלינו אבל זה בכל זאת יוצר קושי. אלה הרהורי ליבי ובחרתי להעלות אותם למרות שקצת מפחיד לי שזה ישמע כביקורת ושתכעס עליי... (אני זה מקום שמפחיד אותי- הכעס) אני חושבת שטוב לדבר על הדברים ולנסות להראות איך אנשים שונים חווים את הדברים בצורה שונה ואולי לתת עוד נקודה למחשבה. סליחה אם היה פה שמץ של תוקפנות זאת לא היתה הכוונה כלל. אשמח לשמוע מה אתה חושב על הדברים ואיך אתה מרגיש אותם :) לילה טוב.

הי אודי רוצה להגיד לך משהו על כל הדיון הזה פה על השתיקה ועל המקום שלך ושל כולנו. אחד הדימויים שהשתמשת בהם כשרק נכנסת לפורום נחרט לי בזיכרון ובהתחלה אני זוכרת שהוא ממש הכאיב לי פיזית..זה היה בהתחלה כשהיה פה טרול או טרולים מה שזה לא יהיה, וא\נתת איזה דימוי של הפורום כמו סוס שצריך לאלף או לשבור אותו או להצליף בו וללמד אותו שיעור, משהו מאוד כוחני ומאוד מפחיד, וזה משקף מאוד את כל ההרגשה שלי כשנכנסת - ששינית הכל, ופתאום הנחתת כל מיני "גזרות" - שאסור כינויים ומותר רק שמות אמיתיים, וכל מיני דברים אחרים..בשבילי זה היה יותר מדי, הרגשתי ממש פחד להביא לפה את עצמי איך שאני , ובתחושה שלי מי שנשאר פה, או לפחות הקבועות, הן משתתפות שהיו צריכות את הדמות הסמכותית הזו, וזה היה נראה נוח גם לך. היה פה משהו מאוד מיוחד לפני שבאת, ולא ממש נתת מקום לעבד את מה שאבד, אפילו לא קראת את מה שהיה לפני ( כתבת את זה ), אמרת קאט, עכשיו אני פה ומעכשיו הדברים ככה..לי זה היה יותר מדי. אפילו עכשיו פוחדת לכתוב את זה, אבל כבר אין לי ממש מה להפסיד.

הי אודי, הדיון בסוגיית ה"מעשה" הטיפולי עורר אצלי אי-שקט רב מאד מאד. המטפלת, שאצלה אני נמצאת מעל עשור, היא דמות משמעותית מאד בחיי. נעים לי לבוא אליה, ואני מרגישה אסירת תודה כלפיה על כל מה שעשתה למעני. בעבר כתבתי לך על שאני מעריכה אותה על החמלה ועל האכפתיות שהיא מגלה כלפי, אם כי אינני רואה בה דמות טיפולית סופר-מקצועית. עכשיו, אחרי שהבעת את דעתך על מקומה של עשייה קונקרטית של המטפל בטיפול, המקצועיות שלה בעיני ירדה אפילו יותר. היא אמנם לא מתערבת בחיי כמו הדוגמה שנתת על פרויד, אבל היא בהחלט נותנת "דגים מלוחים", ובשפע... איך אני יכולה לבוא עכשיו ולטעון בפניה, שדווקא במקומות שבהם היא סייעה לי מעל ומעבר לתפקידה כמטפלת, דווקא שם היא חרגה ברגל גסה מגבולותיו המקצועיים של תפקידה??? כתבת, שהנטייה של המטפל לפתור בעיות קונקרטיות של המטופל עלולה ליצור חרדה איומה. אני מרגישה שהחרדה שלי נוצרה לא מעצם המעשים, אלא מההבנה שמעשים אלו, ככל הנראה, אינם במקומם. אילו היית אומר לי, שהדעות בנוגע לנקיטת צעדים מעשיים בטיפול משתנות מגישה טיפולית אחת לאחרת, או בין אסכולה אחת לרעותה, הייתי רגועה יותר. אבל לא אמרת את זה, ואני אובדת עצות... מה לעשות? :-(

מדוע אני עושה לעצמי את מה? את הברור הזה כאן? הרי לשם מה נועד הפורום אם לא להתייעצויות על התהליך הטיפולי? הכי קל לומר "תפתחי את זה איתה"... את זה יכולתי גם אני לומר לעצמי. אם זה היה בא בחשבון הייתי עושה את זה כבר מזמן. מה ששאלתי היה, איך אפשר לסטור כך ליד שכל חטאה מסתכם בכך שהושטה לך לעזרה...

שיש לך מזל. למטפלת שלך ממש אכפת ממך , וממה שציינת , לא נראה לי שהיא עברה גבולות באופן קיצוני, היא עזרה לך למלא טפסים וזה יופי (לפי מה שהבנתי, לא שדכה לך ...) מבינה את אודי ששאל למה את עושה את זה לעצמך , כי את כאילו מטרידה את עצמך בדברים שוליים, שלא ממש קשורים לטיפול עצמו . לאחר כ"כ הרבה שנים של טפול טוב ותומך, למה להתעכב על זה ? ( אולי את מרגישה שהטיפול מוצה ומחפשת סיבות?)

תיאור המקרה: אחותי בת 37,רווקה,גרה אצל ההורים,ללא עבודה,מסוגרת רוב זמנה בבית,ללא מודעות למראה החיצוני המרושל והלא האסטטי שלה (בגדים,טיפוח וכ'), ללא מוטיבציות לחיפוש עבודה או לפעילות כלשהיא,ללא פעילות חברתית,נדמה שסובלת מפחדים רבים, אין ספק שהילדה הולכת וקמלה לה בבית ללא שום אופק חיובי. אנו מאד מעוניינים לסייע לה לצאת מהמצב אבל לא יודעים למי מהגורמים השונים לפנות ע"מ להתניע תהליך מתאים. מודים לכל עצה וסיוע בעניין, ואם צריך להוסיף פרטים נשמח לעשות זאת. תודה

היי, אמא ל3, בת 39, פרשתי מעבודה לפני שנה לאחר קריירה משגשגת. נישואים מאושרים ומשפחה חמה ואוהבת. מאז שפרשתי לא מוצאת את עצמי, לא עושה כלום לחזור למעגל העבודה. הכרתי באינטרנט 2 גברים שבקשר איתם ואני מוצאת עצמי רוב הלילה איתם עד הבוקר, ישנה ביום ולא עושה כלום. אני לא מרגישה בדכדוך או רע אבל יודעת שנכנסתי למעגל לא תקין ולא יודעת איך לצאת ממנו. אשמח לעיצה - לא מבינה מה קורה איתי, למה אני ככה. תודה.

שלום רב, שמי דן בחור בן 30 מחיפה (בדוי) ואני רוצה לקבל חוות דעת על הסיפר הבא: לפני כ 10 שנים התנסתי בסם אסיד רק פעם אחת ויחידה במהלך טיול באוסטרליה, החוויה הייתה כיפית ומצחיקה ולא קרה שום דבר חריג או מפחיד. כעבור חודש או חודשיים התחלתי לראות הבזקי אור קטנים כחולים בזווית העין, כמו פלאש ממצלמה אבל ממש ממש קטנים, אלו חזרו על עצמם פעם ביום לפעמים פעם בשבוע ואפילו כיום הם קורים מידי פעם. לאחר השימוש, חוויתי מעין חוויה שכאילו הפסקתי להיות הדן שהייתי קודם לכך וכאילו והפכתי לדן אחר. כלומר אותו בן אדם, רק עם ההרגשה ש"נדפקתי". במשך תקופה ארוכה חשתי דיכאון, הרבה מערכות יחסים שהיו לי נהרסו ,וחשתי אבוד. הרגשתי כאילו הביטחון העצמי שלי נפגע וכול היכולת החברתיות הרחבות שלי נפגמו. זה היה תהליך ארוך וכיום, אני מתאר את חיי כמעין גלגל בלתי נגמר של עליות וירידות, רגע אחד אני דן ההכול יכול החכם, שרמנטי ומקסים ואז ברגע אחד אני שוב דן ה"משוגע". ( או אחד שחושב שהוא כזה כי משוגעים לא יודעים שהם כאלו). כרגע אני לא עובד כבר חצי שנה ואני דיי מסתגר בבית כי אני מרגיש כאילו פקששתי עם כול החברים שלי אז אני דיי נמנע מדברים, לרוב אני מחכה שדן הטוב יגיע ואז אני כותב לחברים בפייסבוק והם מתים עליו . שאני מצליח להיות באמת מי שאני אין דבר שאני לא יכול להשיג: עבודה ,בחורות, כסף, כבוד., חברים וכמובן סיפוק מלא מן החיים. הדן השני (אני משתמש בגוף שלישי כדי להמחיש את המצב בצורה יותר אפקטיבית) הוא בחור מבולבל שלא בדיוק סגור על עצמו או על קודים חברתיים, לדוגמא שמדברים עם משהו לאן מסתכלים?...ישנם דברים פשוטים ואלמנטרים שאני פשוט לא מצליח לעשות וזה ממש מעצבן: אני מרגיש מאוד מבוזבז כי אני יודע שאני אדם המון פוטנציאל, רצון, יכולת ואינטלגציה אבל יש בי משהו שכול הזמן מעקב אותי ובגלל זה אני פה כותב. אין לי נטיות לפגיעה עצמית או בסובבים אותי. ההרגשות שלי נעות בין עצב לדיכאון ובין סטלה לבהירות מחשבתית - ואני לא לוקח שום סם או שותה, פשוט ככה המוח שלי עובד לצערי. שאני מסתכל במראה לתוך העינים שלי לפעמים אני מרגיש מוזר כאילו זה לא אני, או כאילו יש לי מבט משוגע או שאני משוגע - ברור לי שזה הכול בראש שלי ואני בסדר אבל אני רוצה לחיות בלי המחשבות הללו כול יום. ,לא נראה לי שיש לי דה פרסונליזציה או דארליזציה כי פיזית אני 10000% מחובר לעצמי ואני יודע שאני אני, אבל נפשית אני כאילו כן הזמן במרדף של מי אני? איך אני אמור להתנהג? אבל לפעמים הבהירות חוזרת והכול ברור מאליו. ק שה לי ללמוד או לכתוב כי יש לי כאילו ענן בראש, אבל בגדול אני אופטימי לגבי החיים שלי ואני רוצה להצליח, לנצח ולממש את כול החלומות שלי - ויש לי הרבה! אני מרגיש כאילו אני בסרט או כאילו אני מסטול וזה לא דבר כיף לחוות כול כך הרבה זמן, אבל היופי הוא שהרבה פעמים המצב חוזר למצב רגיל, כך שאני אופטימי שאני יוכל לפתור את זה אחת ולתמיד. אני תמיד יושן עם אור במסדרון כי אני פוחד מרוחות רפאים, אני יודע שז טפשי אך כך המצב, ולפעמים שאני יושן בחושך מוחלט אז יש לי סיוטים, לרוב על מישהו שרודף אחריי או על החוסר מיצוי העצמי שלי בחיי היום יום -אני יודע שאלו חודרים לי לתת מודע והשני מנסה לשדר לי לשנות את המצב בחיים האמתיים שזה: בעיות חברתיות, בעיות תעסוקתיות, אישיות וכלכליות.. לפעמים אני פוחד שמישהו יהרוג אותי שאני סתם יושב בבית או אפילו שאני כותב שורות הלו, זה לא פחד עצום אבל זה משהו שלא כיף לחיות איתו. אני כאילו תמיד חושב שכול המערכות יחסים שלי נהרסו כי אני חולי נפש, או שאנשים חושבים שאני כזה. עבדתי שנה שעברה בעבודה בכירה מאוד מאוד בסביבה בין לאומית (בשלוחה של משרד החוץ בחול) - ולאף אחד לא היה נראה שאני מוזר או בכל בעייה כלשהי, היה לי קל ליצור חברויות, קשרים עסקיים, ולהשפיע על אנשים - בגלל זה אני אומר שאני יודע למה אני מסוגל. בחורות שאני יוצא איתם, מתות עליי 3-4 דייטים אבל בגלל שאני לא יציב רגשית הם מאבדות עיניין. כי פעם אני מגיע ואני מצחיק ובעל תושייה, ויום למחרת אני עם בטחון עצמי מאוד נמוך, נראה מבולבל ולא סגור על עצמו, ואז אני שוב דן הכול יכול -זה באמת מתכסל כי אני יודע שאם לא לא היה לי את המצב הזה הבחורות שאני רוצה היו רודפות אחריי - וכך המצב לדוגמא, שאני "דן הקודם" אני יכול ללכת לכול מועדון וכמעט כול בחורה תרצה אותי ולהפך - אני כותב זאת בשביל להמחיש נקודה חברתית ואיך שאני רואה את עצמי, אני נורא מכבד נשים.. אני חייב לציין שהשינויים האלו בבטחון העצמי, היכולת ביטוי והכפיות יכולים לבוא וללכת במהלך שיחה פשוטה של חמש דקות, כלומר שינוי חד - אבל בכול זאת ברור לי שזה לא מצב דו קוטבי אני בטוח שקורא שורות הללו הרגיש את השינו בההלך הכתיבה בין בהירות ולבין המצב השני ובשביל לשמר את האוטנטיות של המצב לא שיניתי או שכתבתי את הפוסט הזה. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית , בברכה, דן

שלום אודי ותודה על התגובה, אני מסכים שיכול להיות שיש לי הפרעה דיסוציאטיבית, אך לפי הגדרה יש 4 מצבים כאלו והיחיד שיכול להיות זה פיצול אישיות. אך אני חייב לציין שאני לא חושב שיש בי עוד כמה אנשים, אני יודע מי אני, מה הערכים שלי וכו.. וגם אין לי שום בעייה גופנית או מחשבה שהגוף והנפש מנותקים או שאני צופה מהצד. הבעייה שלי היא שאני כול הזמן מרגיש מסטול או בעירפול חושים ללא הסבר מוצק. לגבי המצב הביפולארי, גם שאני ב"היי"" או "דאון" אני תמיד בשליטה ואף פעם לא עושה דברים שאני יתחרט, כגון בזבוז כספים, יחסי מין מזדמנים. אין לי מצב שאני שמח 10 או עצוב 0, וגם אין לי את התסמינים שכתובים באינטרנט לגבי מחלה זו. בכול אופן, אני חושב שרוב הבעיות נוצרות שאדם בורח מהתמודדות עם מצבים והחיים ומפתח דרכים אחרות ע"מ לנצח אותם. תודה וכול טוב דן

שלום, בני בן 23 סיים צבא לפני כשנתיים, היום עובד במקום מסודר. השאלה שלי היא כזאת: כשהוא נמצא בבית, הוא רק בחדר שלו. יורד למטבח לאכול, חוזר לחדרו. יורד לשתות מיים, חוזר עם הכוס לחדרו. הוא חוזר מהעבודה בשעה 16, אוכל ,נכנס לחדר עד למחרת בבוקר שהוא יוצא שוב לעבודה. הוא כן יוצא ומבלה עם חברים פעמיים בשבוע, כן לפעמים הולך לים, אבל כאשר הוא בבית, הוא לא יושב איתנו בסלון, לא מדבר איתנו, לא משתף אותנו במה שעובר עליו, בחייו הפרטיים. הוא סיים קשר לפני כחודש עם חברה שאיתה הוא יצא שנתיים והיתה בת בית, הוא לא סיפר לנו למה, למרות ששאלנו אותו. אני מציינת שההסתגרות בחדר לא התחילה לאחר הפרידה, אלא ככה הוא תמיד.אנחנו משפחה מאוד חמה ואוהבת, מאוד דואגים לילדינו, ואני לא מבינה למה הוא מתרחק ומתנתק מאיתנו. יש לי נטייה לחפור לילדים שלי ולשפוט אותם או לבקר אותם על מעשיהם כשהם לא נראים לי. האם יכול להיות שהוא פשוט בורח ממני בגלל זה? האם יכול להיות שהוא במצוקה כלשהי? איך אוכל לדעת אם הוא לא משתף אותנו בכלום??? בבקשה עזרה וסליחה על אורך השאלה

שלום, שמי ירון ואני בן 20, ויש לי בת זוג שגם היא בגילי, ואנחנו ביחד כמעט שנתיים. היחסים עם בת זוגתי התחילו בתיכון, וההתחלה היתה מדהימה- היא היתה הבחורה שכלכך רציתי, ואיתה היו כל הדברים הראשונים , והרגשתי שאני באמת מאהב בה ברמות. עם הזמן, נוצרו ריבים ומחלוקות, ועם הזמן התחלתי להיסגר, ולשמור לעצמי יותר ויותר. אני צריך להגיד, שזוגתי מאוד ביישנית וסגורה, אין לה ממש חברות שהיא יוצאת איתם(בתיכון היה, אבל עם התחלת הצבא לא כלכך שומרות קשר) כך שאני בעצם החבר הכי טוב שלה, והבן זוג שלה.לפני הגיוס נסעתי לחודש לארה"ב , ובזמן השהות שם עלו לי המון מחשבות על אולי להיפרד. וכך הגיע שכיום, אני בשירות סדיר וגם היא, ואנחנו עדין ביחד, אבל אני מרגיש שאני נמצא שם בשבילה, רק כי "אני חייב" וכי כואב לי להשאיר אותה לבד.. אין לה ממש חברות קרובות, ונשבר לי הלב כל פעם שהיא אומרת ש"חברות" שלה לא מדברות איתה ולא מזמינות אותה לצאת.. ואני לא איתה באמת כי אני אוהב אותה, אלא כי אני מעין "אח גדול" ששומר עליה, ומדבר איתה ותמוך בה. קשה לי להאמין שאני רוצה להתחתן איתה (מה שהיא אומרת לפעמים) או אפילו לעבור לגור איתה (מה שהיא הציעה כמה פעמים) , נחמד לי לצאת לבלות איתה, אבל אני פשוט "לא ארוצה אותה" כאישתי לעתיד, וזה כלכך קשה לי.. אני לא מסוגל לעזוב אותה כי אני פוחד שהיא תיהיה מדוכאת , ותישאר לבד שנים רבות, ולא יהיה אף אחד שידאג לה כמו שאני מנסה, ואני פוחד שיפגעו בה, או חלילה שהיא תעשה זאת לעצמה, אני מאוד פוחד שהיא תפגע עבצמה אם תישאר לבד. אבל מצד שני , אני לא רוצה להיות איתה, ועם הזמן היא מתרגלת אלי יותר ויותר, ו"בונה" עליי. אני לא דברתי עלזה איתה מעולם, כי אני פוחד שזה יפגע בה, ולא יודע מה לעשות, באמת שאני לפעמים מקווה שהייתי יכול למחוק אותי מהזרון שלה, ושלא היינו נפגשים. אני באמת לא יודע מה לעשות, ואני לא מוצא את עצמי, אני לא רוצה לעזוב ילדה כזאת לבד, אבל מצד שני לא מרגיש שאני יכול להמשיך איתה, כי עם הזמן הבנתי שאנחנו קצת שונים, ודרך ההסתכלות שלנו לחיים שונה, ויש באישיות שלה משהו מאוד תלותי, ומאוד "מציק" , אפילו בריבים, אף פעם לא יצא שהיא בסוף לא התקשרה אחרי יום, והשלמנו. ואני מאז הטיול שלי "השלמתי" עם זה שנפרד, ושאני אתחיל את החיים בלעדיה, למרות שגם לי זה יהי קשה, אבל פשוט שאני ישאר עם בנאדם שאני רוצה להיות איתו, ולא כי אני "חייב" אני לא יודע מה לעשות , ולא יודע איך היא תגיב, ומה תעשה, ואיך בכלל לעשות את זה, ומצד שני נקרע לי הלב שאני נוטש אותה אחרי שהיא היתה כל עולמי.

אבא כל היום היה צורח על אמא, ממש מתעלל בה נפשית (אף פעם לא פיזית), אני הייתי ילד קטן - בערך בן 6, וגדלתי עם המציאות הזו של העצבים והחיכוכים.. מפה לשם, משם לפה, היום אני בן 27, הקשר שלי עם שני ההורים שלי ממש לא משהו, השיחות שלי עם אבא שלי מסתכמות במה קורה? הכל בסדר. מה חדש? אין חדש. את הבית עזבתי לפני כמה שנים כי כבר לא יכולתי לגור עם שניהם. הרגשתי שאני משאיר ספינה טובעת ואני מציל את עצמי ומשאיר את כולם לטבוע. היום אני כבר לא יכול להגיע לארוחות שבת - אני פשוט מרגיש לחץ בחזה כשאני בבית הזה. אני מאוד רוצה לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל מעניין אותי מה כבר פסיכולוג יכול לעשות למעני? אז אני אשפוך את הכל, אבכה וכו וכו אבל עדיין אצטרך להגיע לבית הזה ולראות את הדברים ששנאתי כבר כשהייתי ילד. האם טיפול פסיכולוגי יגרום לי להרגיש יותר טוב? תודה!

שלום ברצוני להתייעץ לגבי אדם שהכרתי שאני חוששת שקיימים בו מאפיינים סכיזואידים. אני לא חושבת שזה ברמה של הפרעה, מן הסתם אין לי את היכולת (או הרצון) לאבחן אותו, אבל אני כן יכולה לציין מספר תכונות שמעידות על כך שיש בו את זה. אני הכרתי אותו מהזווית הזוגית, והוא מצא חן בעיניי מאד. שאלתי היא, איך אני יכולה, כאדם מן הצד, לא איש מקצוע, אבל כן אדם שמבין באנשים, לחדור אליו. באיזו גישה אני צריכה לנקוט כדי לעבור את המחסום הזה שהוא הציב לעצמו מפני העולם. אני מניחה שבטיפול ארוך טווח, בעזרת אמפטיה וכלים מקצועיים אחרים, אפשר לעזור לאדם כזה, אבל כמובן אני לא המטפלת שלו ולא מעוניינת להיות כזו. אני גם לא רוצה "לעזור" לו, אני פשוט רוצה אותו לעצמי, ואני מאמינה שאני יכולה להיות האדם הזה, גם אם היחיד, שיוכל ליצור איתו אינטימיות מוצלחת. לפי מה שהצלחתי לקרוא על הנושא הגישה הכי טובה היא הבנה בלי שיפוט וביקורת. מכיוון שאני מזהה גם בעצמי מאפיינים סכיזואידים, או לפחות מיזנתרופיה קלה :-) אני חושבת שיהיה לי מאד קל לעשות את זה וזה יבוא ממקום אמיתי. השאלה אם זו הדרך, ומה עוד אפשר לעשות. לצערי כבר הספקתי להרוס קצת ע"י שיפוט וביקורת. אבל זה היה מזמן והייתי רוצה לתקן את זה. יש לי סיכוי?

עניין ה"מותאמים" קצת בעייתי כי הוא שותק, ואין לי מושג מה עובר לו בראש. אני מנסה לא להכביד, אבל נראה לי שאם אני אשתוק כלום לא יקרה. כי בעצם הוא פסיבי לגמרי, ואני מתקשה למצוא סיבות ליצור קשר מבלי שזה יהיה יותר מדי. אני יודעת שהוא חושב עליי דברים טובים, וגם דיי מפחית מערך עצמו, אבל אני לא יודעת אם הסבלנות שלי תשתלם. ובכלל אולי לא כדאי, כי אולי הוא לא ישתנה כל כך בקלות?

שלום רב, ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוג קליני. האם תוכלו לעזור לי בכך? תודה רבה.

מרגישה צורך להתנצל בפניכם..השיתוף של יום שלישי של כל השתלשלות הענינים הייתה מוגזמת...הדרישה שלי מהמטפלת לחיבוק ולבוא ככה לקליניקה היה רעיון רע..פעלתי ללא מחשבה רק הרגש פעל, ואני חושבת שאף אחד לא הגיב על כך כי חושבים שזה נורא מצידי...שאני חוצפנית ומגעילה....ואולי פוחדים לפגוע ברגשותיי..חבל שאני כזו רגשנית, הלוואי שהייתי פועלת יותר בחכמה..אך חוכמת חיים זה משהו שתמיד היה חסר לי....אז סליחה גם על התלות שיצרתי פה..ש.....על ההפרעה שלי....לא חשוב כבר.....היא חסרה לי..אבל החיבוק חיזק אותי ונתן לי לסגור מעגל שלא התאפשר ביום הפרידה......סליחה......ופתאום אודי אתה חסר...

יכולים להמליץ על ספרים או מאמרים (גם PDF) בנושא? עדיפות בעברית אבל גם אנגלית הולך. תודה

ההורים לא מפרגנים הם תמיד לא מאמינים שאני עושה את מה שצריך אלא תמיד יגידו לא נכון תה הרי לא עושה כלום וזה לא נכון. עוד יותר כשהם מבררים ושומעים שאני כן עושה מה שצריך הם שואלים כמה שיחדת אותם שיגידו שאני כן עושה. זה מוציא אותי מהכלים וגורם לריבים בכל תדבר ביני לבינם. מה עושים?

מרגישה שבא לי לצרוח, מרגישה שבא לי לבכות ולבכות ולהתפרק...בזמן האחרון כלום לא יוצא החוצה..כבר חודשיים אוליי שלא מצליחה לבכות ולהשתחרר קצת, הכל מפחיד אותי, הכל מאיים...חושבת על הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות..מרגישה באפיסת כוחות, מותשת, עייפה חסרת חיות, לא בא לי לאכול כלום, קשה לי לחייך לצחוק לראות את הצדדים החיוביים בחיים, קשה לי אפילו לנשום, מרגישה שסלע נמצא בבית החזה.. קשה לי להעביר במילים ובתחושות למטפלת שלי איך אני מרגישה, כאילו הכל סוגר עליי...היא כל הזמן שואלת איך את מרגישה ואין לי תשובה אפילו, לא מזהה שום רגש אצלי.. הכול מעורפל ולא ברור, היום בבוקר ביקרתי אצלה ובאמת שניסיתי לבכות ולהשתחרר...אבל במקום זה יצא צחוק פרוע ומגוחך שאני לא מבינה מאיפה הוא מגיע בכלל....

אני שוב עייפה... יש לי מין עייפות כזאת,חזקה שבאה בתקופות... אני לא יודעת מה זה, וכבר עשיתי בדיקות וכמובן לא מצאתי כלום. ואז חשבתי שזה אולי משהו נפשי? אבל זה לא לגמרי הסתדר לי. זה בא והולך בלי קשר למצברוח ... ולא נראה לי שאני בדיכאון... זה כמו מין חידה שמעיקה על קיומי, עוד משהו שמוכיח שלא בסדר... מצטרף לפחדים שלי... שהכל כבר לא בסדר לא מתאים לא מסתדר... אולי פשוט התקלקלתי יותר מידי והגוף שליכבר לא מתאים כבר לא זורם עם הנפש שלי ביחד? ואולי אני סתם מגזימה... כמו ילדים קטנים שפוחדים ממפלצות בלילה... אני לקוחת איתי את המפלצת שלא קיימת... מפחדת ממנה בלילה וגם ביום. אני מעודדת את עצמי כל הזמן על הצלחות, ועל דברים שמכאיבים אני אומרת - לא נורא, זה לוקח זמן לתקן את תראי שעוד כמה זמן גם זה יהיה יותר בסדר. תחליקי את החיצים שננעצים בך כל הזמן... עם כל מיני מילים, או לא מילים... אבל בא לי כבר לבכות החוצה את כל הדקירות האלו... כאילו אם אני אבכה אותם החוצה הכל יחזור להיות בסדר... כמה אפשר לשאת את הכאב של להיות לא אהוב, לא מובן... לא נותן לעצמו להיות.... עכשיו אני בוכה קצת החוצה... אני צריכה לתקן כ"כ הרבה דברים, עם אנשים שאני אוהבת. והם אולי כבר לא אוהבים אותי? למה תמיד צריך להמשיך ללכת........ אודי, אני בוכה עכשיו ואני לא יודעת מה אני רוצה שתכתוב. אתם סתם זרים... וזה לא אמיתי... סליחה אבל... אולי אני באה לפה כי אני לא מצליחה להיות לגמרי באמת בחוץ.... יש לי בקשה אולי תענה לי ישר בלי להשאיר אותי ככה אדומה... לא בא לי לראות את זה... אני סתם באה לכאן, גם לכאן אני לא שייכת..... ואתה בטח יודע שזה ממכר הפורום הזה.. ואני לא יודעת אם זה לטובה (בשבילי...)

גילת יקרה, את לא סתם באה, את עוזרת ומשמעותית מאוד כאן ומאוד שייכת!!!, וכמו כלם רוצה נחמה, להיות אהובה, מובנת לתת לעצמך.....נכון שאת לא רואה את הכותב אבל הוא פה...לי היית מאוד מובנת ושמחתי כל כך שהגבת, זוכרת? אפילו הזכרת לי אותה :) ואני מרגישה שאת שומרת עליי פה...תודה

מיכ, תודה... ובהמשך לדיון שלמטה, רציתי לומר לך שאל תרגישי שאת יותר מדי, כי לדעתי את לא רק מציפה ומבקשת לעצמך (שזה גם בסדר), אלא גם נותנת הרבה... לפעמים אנשים כ"כ נזקקים שהם לא מסוגלים לראות מישהו אחר ולא מסוגלים לראות מעבר לקושי שלהם... וזה יכול להיות מעיק לפעמים, אבל את דווקא רואה גם רואה... גם בקשר לעצמך אני חושבת.. אני עם כל הקושי מרגישה ממך כל הזמן גם משב של אופטימיות ושל אמונה בעצמך...ולכן זה לא מעיק עליי... ו- את ממש רואה פה את האחרים שכותבים, רואה כל אחד ומוצאת בו איזו נקודה יפה ומאירה אותה... את מאד מפרגנת פה לכולם, וגם רגישה אליהם, ואפילו למה שאת מעוררת בהם... אז בוא נגיד שיש לך "זכות" להיות כאן, אפילו שלא צריך.... ולאודי - אתמול כשכתבתי את ההודעה רציתי שתענה לי מייד... וזה היה גם בגלל שהתחושה משתנה כל הזמן...אז עכשיו למשל אני מסתכלת על ההודעה שלי ואני לא חשה את זה באותה עוצמה אבל האמת שאני כן מרגישה ויודעת שזה אמיתי, ההרבה מילים האלה שיצאו לי... וזה מלווה אותי גם אם לא תמיד באותן עוצמות... אז אולי תוכל בכ"ז להתיחס אם יש לך במה... (לא למסביב שכתבתי על הפורום וכו'... )תודה...

אודי היקר שלום :) אני קוראת שקטה כאן כבר די הרבה זמן. אף פעם לא הגבתי אבל באמת נכנסת לכאן על בסיס יומי אפשר להגיד. לאחרונה אני מרגישה שמשהו פה בפורום נהיה מוגזם ויותר מדיי. סוג של השתלטות הייתי אומרת?

פיונה, אם את מתכוונת למה שאני חושבת שאת מתכוונת... אז זה קצת הכעיס אותי אבל אנסה להגיד לך בלי לכעוס - שפשוט נראה לי שהמקום הזה נועד לעזור לאנשים.. ויש לאנשים לפעמים תקופות שהם נהיים זקוקים יותר וזה דווקא נפלא בעיני שכאן מקבלים את זה... כי במציאות זה בדרך כלל לא מתאפשר...ואם זה עוזר למישהו... זה כל כך יפה... ואני אישית חושבת... שזה גם תורם לאחרים כאן אך לא אדבר בשם כולם.. אולי מישהו מרגיש שזה חוסם אותו או מפריע לו, אולי את מרגישה ככה?... האמת שבא לי למחוק מכאן את הודעתך שמיכ לא תיפגע... [זה לא משהו אישי נגדך, אני בטוחה שזה נכתב בתום לב...]

פיונה שלום, לא זוכרת אם אי פעם כתבת כאן, את כותבת שאת קוראת פה כבר הרבה זמן, מדוע אם כן עד עכשיו לא הגבת? ודוקא שנראה לך שיש "השתלטות" או משהו אחר את כן כותבת? זה דוקא נתן לך פתח לכתוב? למה הכוונה במילה "השתלטות"? כל אחד יכול לכתוב בפורם הוא פתוח לכלם!!!סליחה אם זה נשמע קצת חזק מדיי אבל אני תוהה אם אני כל כך משתלטת וחוסמת לאחרים..אמרת לי אודי לא להעלם, אז אני קרובה לכך מאוד...מחכה לדעתך...מיכ

הי, ברור שהפורום זמין ופתוח לכולם! ואני שמחה מאוד ששתיכן נעזרות בו ובאודי בתקופה שאני מבינה שמאוד קשה בחייכן. מיכ בבקשה אל תקחי את זה כמשהו אישי לגבייך ושזה לא יגרום לך להיעלם!! אולי בחרתי במילה לא הכי נכונה.. אולי משהו במינונים קצת נהיה מוגבר לאחרונה לא יודעת וזה קצת מלחיץ אותי. הכל נאמר באהבה..

אודי, ייתכן וההצפה שלי היא תוצאה של השינוי בפורמט של הפורום שלנו ? ואולי זה הנושא הכואב הזה של מגע פיזי של המטפלים ? הקנאה שלי שמתעוררת בכזו עוצמה על האין מגע פיזי ממנה אלי? שילוב של הכל ? שלחתי עכשיו מייל לאמא צביה את המילים הללו : (החלפתי רק את השמות שלה ושלי בניקים שאתם מכירים מהפורום) אמא צביה, אני צריכה חיבוק. ענקי ,עוטף, מערסל. אמא צביה, הספה שאמרת שהיא בכאילו , במקום. זה לא נחשב. זה לא מרגיש חיבוק באמת. אמא צביה, את מבינה ? אני צריכה להרגיש ממש !!!! ממש ,ממש, ממש !!! לספה אין חום, אין זרימת דם, דופק, הספה לא בשר ודם. אמא צביה אני צריכה חיבוק ממשי שלך !!! את שומעת ??? אפילו מיכל, מהפורום ,כתבה וסיפרה על החיבוק הענקי אותו קיבלה מהפסיכולוגית שלה. כל המטפלים נותנים חיבוק . לא, לא חיבוק אחד, מליארדי חיבוקים. רק את נשארת בשלך עקשנית ! ועל מה ? ולמה ? אוףףף איתך אמא צביה. שתדעי , מחר, אני מתכוונת שוב להתיישב על הרצפה, כמו אז, זוכרת ??? אניח את הראש על הברכיים שלך, ואת תלטפי את הראש, תלחשי מילים עם צליל רך רך בשקט בשקט עד שארדם כך, וכך זה ישאר לעולם !!! אפילו כתבתי לאודי שכך אעשה מחר. שלא תגידי שלא אמרתי. שלך-במבי . אודי, אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אני גם רוצה חיבוק !!! כמו כולם. למה רק לי לא ? מה ,אני מצורעת ?? :((((

וואו..כל כך מבינה אותך...היו המון פעמים שרציתי חיבוק והיא לא הסכימה, אפרופו חוזים..היו 4 פעמים, האחרונה שכתבתי פה אני די התנפלתי עליה....את כלם אני יזמתי בחיים היא לא יזמה...זה נראה פתאטי כל כך שאני צריכה להיות יוזמת...היא הבטיחה שבסיום יהיה ואני לא יכולתי אז כאילו באתי לדרוש את שלי..חצופה שכמוני...פתאום נראה לי שחיבוק זה סיום ולכן נזקקתי לו..כמה שזה קשה נסי לראות את מה שיש ולא מה אין..יש לך טיפול אנליטי זה שונה...המון פעמים בשבוע, זמן שהיא מפנה רק לך..זמן, מה שלי תמיד היה חסר...אני פעם אחת הייתה בשבוע...יש המון הכלה, אהבה,אמפתיה...שולחת לך חיבוק, חבקי את עצמך, כל פעם שרציתי חיבוק ממנה חיבקתי את עצמי ועצמתי עניים זה עזר קצת...

זאת אני בת ה23 שכתבה לך בנוגע לילדותיות.החלטתי לא להילחם בזה, אלא להיות מודעת וברגע שאני שמה לב שאני מתנהגת בילדותיות להפסיק עם זה בצורה יזומה. חיפשתי אותך בפייסבוק ולא מצאתי, אכפת לך לרשום איך אתה מופיע שם? תודה

אודי, אני גם רוצה חיבוק כזה עוטף, מערסל. אני גם רוצה. אודי,אני לא יכולה לשמוע איך כולם מקבלים חיבוקים כאלו מהמטפלים שלהם ורק אמא צביה ממשיכה להתעקש ולא לגעת בי אפילו בציפורן של הזרת הקטנה שלה. אודי,אני משתגעת. אתה זוכר אודי שפעם,הצעת לי משהו..אני כבר לא זוכרת מה,אבל הצעת משהו. אהה..אני נזכרת. אמרתי לך שאני אתיישב על הרצפה לרגליה ואניח את הראש על הברכיים שלה, הרגשתי מתשובתך שאתה מעודד אותי "ללכת על זה" ועשיתי את זה. זוכר אודי ? והיא נשארה קפואה. לא זזה. זוכר שסיפרתי לך ? אולי מחר כשאגיע אליה, במקום לשכב על הספה אנסה שוב להתיישב על הרצפה ולהניח את הראש על הברכיים שלה ???? מה אתה מציע ? מה לעשות ? אני כבר ממש מתה. מה אני כבר רוצה ?? כל כולה, להניח את הראש על הברכיים שלה, שהיא תלטף את הראש שלי, תלחש לי כל מיני מילים בצליל רך כזה.. ולפני שאני הולכת הביתה שתחבק אותי חיבוק כזה.. אודי, אתה שומע את הפיצפוץ הזה של הלב שלי איך שהוא נמעך מהכאב הזה , שומע אודי ? שלך-במבי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((

זהו כבר יום רביעי ואני מלאתי את הפורם בהודעות שלי...אודי, מצטערת על הצפת הפורם...אני פועלת קצת באימפולסיביות כמו שאתה יכול לקרוא בהודעתי האחרונה..אודי, האם אני חצופה?האם אני רעה שהתפרצתי לה ככה לקליניקה????? כל כך השתדלתי שזה יהיה בין הפגישות שלא להפריע...אבל אני מרגישה שאני רעה..ואל תקבלו רעיונות ממני אחרת המטפלים יהיו מסכנים!!! איך אתה היית נוהג? היית מופתע? אומר לי ללכת שזה לא מתאים?אני חושבת שהיא נהגה בחוכמה!!! היא כל כך חכמה האישה הזאת...טובת לב מעין כמוה.....מדהימה!! היא כל כך הבינה את הצורך בחיבוק הזה....הלוואי שהייתי יכולה להמליץ עליה לעוד...פתאום אני לא רוצה שתהייה רק שלי..מוזר...איזה שינוי!!! הלוואי שהמטפלים שלכם מדהימים כמוה..הלוואי שהמטפלים יהיו כאלה מתחשבים עם גמישות וגבולות כאלה....כי אנחנו אנשים..בני אדם..עם רגשות!! כל חיי לא הבינו זאת רק היא שאני אדם שאפשר לאהוב אותו..אני לא דפוקה, לא מטומטמת ואני לא לא שווה....והבנת הצורך, במקום הנכון ובזמן הנכון זה עולם ומלואו...כנראה שהחיבוק האחרון זה מה שהיה חסר לי..אותו חיבוק שלא יכולתי לקבל בפגישה האחרונה...מיכל

הי מיכל, קראתי את הודעותיך ושאלתי את עצמי איפה זה פוגש אותי ? כואבת ? כועסת ? עצובה ? מקנאה ? מרחמת ? ועוד.. הרגשתי קצת הצפה.. אך בעיקר הייתי שוב ערה להתכווצויות בבטן שחשתי. דמיינתי אותך מחובקת בחיבוק ארוך מערסל כזה..וואאוו.. איזה כאב.. אני גם רוצה מאמא צביה חיבוק מערסל כזה.. :(((( אולי אני אומר לה שאנחנו מסיימות ולכן שתיתן לי חיבוק ענקי כזה ??? שלא תביני אותי לא נכון, לא מקנאה בך, לא רוצה להיות במקום בו את נמצאת. בכלל לא. אני חושבת שאם מישהו היה מעמיד בפני תנאי כזה הייתי מפרשת את התנאי שלו כאמירה :"תבחרי בינך (במבי), לביני.. לא אומר לך מיכל במה הייתי בוחרת.. לא, לא מקנאה בך בכלל. לא רוצה להיות במקום שאת נאלצת להיות כרגע.. כן מקנאה בחיבוק. מאוד ! מאוד !!!! גם אני רוצה חיבוק :((((((((((((((((((((( במבי :((

טוב, קראו אותי מההודעה הישנה לחדשות יותר...לא תאמינו מה עשיתי, לא יכולתי לפגוש אותה היום כי היא הייתה עמוסה ולמרות שהציעה בערב אני לא יכולתי, אבל שיחה הייתה ואת זה אתם כבר יודעים....הרגשתי שמשהו ממש ממש חסר לי...הייתי עם הילד שלי בספרייה ואז ראיתי שעוד מעט עשרה לשבע... נסעתי אליה (הוא נשאר באוטו),עמדתי בחוץ וכתבתי שאני בחוץ ורוצה חיבוק אם היא בין פגישות....חיכיתי ויצא מישהוא, מיד צלצלתי בדלת ונכנסתי, חיבקתי אותה, היא חבקה בחזרה כנראה מהלם!!!! אמרתי לה שלא יכולתי, היא הבינה מיד ואמרה שזה מה שלא התאפשר ועכשיו כן.... איזו מדהימה!!!!אמרתי לה שקשה לי מאוד והייתי ממשיכה לולא בעלי...היא אמרה שלא כדאי להפגש בסתר...ואני הסכמתי...ואז היא אמרה "המטופלת הבאה צריכה לבוא אם את לא רוצה לפגוש אותה"...כי היא יודעת שלא אהבתי לראות...אמרתי שלא אכפת לי לפגוש....המטופלת כבר הייתה בדלת ואני חיבקתי אותה שוב הדלת הייתה חצי פתוחה, מסכנה בטח ראתה שהתחבקנו והיה כבר שבע..והלכתי משם.......אז אם את מטופלת יקרה ראית מישהיא מחבקת את המטפלת שלך בדיוק כשהגיע הזמן שלך אני מצטערת....זאת הייתי אני.........

היי, אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי וקבעתי פגישת היכרות עם פסיכולוגית (במקור עובדת סוציאלית שלמדה פסיכותרפיה ועובדת במכבי) ביקשתי ממנה אם תוכל לדבר עם בעלי רק ל-5 דקות בסוף הפגישה הבאה או אפילו בטלפון רק כדי שיכיר אותה וכדי להרגיע אותו כי זה חשוב לו. היא אמרה שהיא לא מוכנה ושזה לא נהוג. שהיא לא אמורה לספק את הצורך שלו כי הטיפול מתרכז בי ולא בו. ושזו הפינה השקטה שלי בלבד. לא הצלחתי לשנות את דעתה. חבל לי כי היא באמת מוצאת חן בעיני אבל אני יודעת שבעלי לא מרוצה מהתשובה שלה ואומר שזו חוצפה... אז לסיכום- אני רוצה לשאול האם הבקשה שלי היתה לא מקובלת? האם זה משהו שלא עושים? מה הנהלים בנושא? תודה מראש :)

שלום, ברצוני להתייעץ בנוגע לאמא שלי- בת 50, התגרשה לפני כעשר שנים. מאז לא הצליחה לשמור על מקום עבודה קבוע, וכעת מובטלת כבר כמה שנים. בשנים האחרונות נראה לי שהיא עברה הידרדרות מבחינה נפשית. היא יוצאת כבר מספר שנים עם אדם, וכל מערכת היחסים שלהם מבוססת על שקרים. היא משקרת לגבי מי שהיא, לגבי עבודה, מצב כלכלי, וגם ממציאה עלינו, ילדיה, שקרים על מנת שנתאים למציאות המושלמת שהיא בונה לעצמה. בכל מפגש עם בן הזוג שלה, אנחנו מוכרחים לשתף פעולה עם הסיפורים הבדויים האלו. זה קשה ומרגיש שאמא שלנו לא מספיק גאה במי שאנחנו באמת ובמי שהיא באמת. נראה לי שהיא פחות נמצאת במציאות שלנו ויותר במציאות השקרית ככל שהזמן עובר, היא מעבירה כמה שיותר זמן אצל בן זוגה. נוסף על כך, נראה לי שהיא מראה חוסר יכולת להתמודד עם החיים וחולשה רבה מאוד, שמתבטאת למשל באי תשלום מיסים באמונה שאיכשהו יהיה טוב, עד לנסיונות לעיכול הבית שלנו. קשה לי לעמוד מולה ולראות את הבן אדם שפעם לימד אותי מה נכון ולא נכון נעלם. כל פעם כשאני אומרת לה שלדעתי היא צריכה טיפול, היא רק מתרחקת יותר וטוענת שהיא מרגישה הכי טוב שהיא הרגישה אי פעם. אני מאוד חוששת למצבה הנפשי..הייתי שמחה לקבל דעה או המלצות לדרך פעולה.

ממשיכה לעדכן למרות שההודעה תעלה רק מחר..היא התקשרה אליי רציתי פגישה אבל היא עמוסה אז קבענו שיחה בטלפון ושוחחנו....היא אלופה!! איזה אדם טוב היא!!!! תודה אודי שהזכרת לי שיש "חוזה טיפולי" כמה נפלא החוזה הזה!!!(למרות שלפעמים הוא מעצבן, הגבולות בטיפול..)לא כל כך רציתי לדבר איתה כי עבר רק שבוע וחצי ואפילו לא נתתי לזה צ'אנס לפרידה....והיא אמרה שהיא מבינה שדוקא עכשיו זה הגיוני כי זה הכי קשה ואחר כך יהיה יותר קל עם הזמן....חכמה!!!! ספרתי לה על השיחה עם בעלי, ידעתי שהיא חושבת שזה טוב ששוחחנו...והיא אמרה לי שזה בטח לא מפתיע אותי והיא צודקת, לא הופתעתי מהשיחה איתו למרות הרצון לשנות את גישתו! ובעניין התמיכה היא אמרה "גם אם הוא לא גורם תמיכה לעניין הספציפי הזה הוא עדיין יכול להבין את הקושי שבפרידה שלך ולהכיל אותו" איזו חכמה!!!! כבר אמרנו??????נכון, בכיתי עליו, זה חשוב..למרות שאני יודעת שבתוכו הוא שמח שזה נגמר...מילא...והיא גם אמרה שהוא תומך בי בהרבה דברים אחרים, אודי יקר, היא צודקת.. הוא כל כך מנסה להבין אותי בדרכו אבל לא מצליח...למזלי זכיתי באדם שאוהב אותי ומאמין בי בדרכו ועליי כנראה לקבל זאת כי זאת החלטה שלי לעזוב גם אם זו החלטה שדי נכפתה עליי..אבל ככה זה בחיים לפעמים צריך להחליט גם החלטות קשות...אז אודי וכל השאר, תודה על התמיכה הנהדרת והתגובות שלכם..זה נתן לי המון כוח לפעול, לחשוב בהגיון ועוד...אמרתי לה שאני כותבת פה והיא יכולה לקרוא..היא אמרה שהיא מעדיפה שלא,צודקת...אמרתי לה שהתלות עברה לפורם...אז היא אמרה שכל מה שיכול כרגע להוות גורם תמיכה זה טוב....כך שקבלתי את ברכתה לכתוב כאן וגם מכם...בנימה יותר אופטימית...מיכל

הי אודי, ציטוט: " מעבר לענייני אתיקה שציינתי, מטפל צריך להיות מטפל. לא שדכן, לא מתווך ולא שירות תעסוקה... כל אפשרות כזו יכולה לרמז על בעיה (באם לא מדובר על פנטזיה של המטופל, שזה לגיטימי, אלא בעשייה קונקרטית של המטפל)." האם אתה שולל למעשה כל עשייה קונקרטית, מכל סוג שהוא? כי אם אמשיך ואקצין, מטופל שמגיע לפגישה מעולף מצמא, למשל, לא יקבל כוס שתייה, מכיון שמטפל לא צריך להיות מלצר. אם מטופל מעוניין, במקרה, לקרוא ספר שמונח על מדף בחדר הטיפול, הוא אפילו לא יעז לבקש, כי מטפל לא צריך להיות ספרן. אם מטופל מסתבך עם שאלת מחקר לתזה, המטפל לא יציע עזרה גם אם הוא כן יכול לכוון, מכיוון שמטפל לא צריך להיות מנחה אקדמי... אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אני חושבת שהעיקרון ברור. אינני מתכוונת בשום אופן שכל הטיפול צריך להיות מושתת *אך ורק* על עשייה קונקרטית של המטפל. אני שואלת על הלגיטימיות של עשייה כזו מפעם לפעם. גם על פי מאסלו, פתרון קונקרטי של צרכים ראשוניים עשוי לסלול את הדרך למימוש צרכים גבוהים יותר. אז איפה בדיוק נחצה הגבול בין טיפול לבין טיפול בעייתי? האם תשובתך הנ''ל נובעת מגישה טיפולית שאתה מאמין בה, או מדובר בסטנדרט מחייב של כלל ציבור המטפלים? וברוח הנורמות הקבוצתיות החדשות, אשמח לשמוע גם משאר הקוראים/ות, האם בטיפול שלכם/ן מחוות פרקטיות היו חלק מהרפרטואר של המטפל/ת?

קוראת קבועה ציינה את העניין של הצעת כוס מים למטופל. ונזכרתי במשהו בטיפול שלי. היא הציעה לי כמה פעמים כוס מים, גם כשהיא מוזגת לעצמה וגם שכנראה היא מרגישה שקשה לי. אני לא יודעת למה, אבל כל הזמן אני ישר מסרבת, בלי לחשוב אם אני צמאה או לא, ישר מסרבת. לא מסוגלת לקחת ממנה מים. מה אתה חושב? סתם מעניין אותי להבין למה

התשובה החד משמעית שלך נגד עשייה קונקרטית של המטפל הצליחה להלחיץ אותי. מאד. המטפלת שלי נמנית על אסכולה שלא שוללת לגמרי נקיטת פעולות קונקרטיות. היא אמנם מעולם לא הציעה לי לפגוש אף אחד, וגם לא הפנתה אותי למקומות עבודה, אבל כשיכלה לסייע לי סיוע ממשי, כזה שמעבר למילים, היא כן עשתה זאת. למשל, היא עזרה לי להשיג מתנדבים למילוי שאלונים באחד הקורסים הסמינריוניים שלמדתי. זה לא כלול במטרות הטיפוליות שלנו, וזה לא נעשה כתחליף לטיפול. זו הייתה מחווה של רצון טוב. הדוגמה הזו נראית בעיניך לגיטימית? (אגב, לפני מספר שנים עלתה שאלה בפורום הסמוך, על מטפל שהזמין מטופל בודד לליל הסדר. המטופל ראה בכך חוסר מקצועיות משווע, אבל דווקא מנהל הפורום דאז (שמתשובותיו לא ניתן לגדיר אותו בשום אופן פורץ גבולות) ראה במעשה, ואני מצטטת: "מחווה אנושית ורגשית יוצאת מן הכלל הראויה לכל שבח". האמת, אפילו לי זה נשמע חריג וחוצה גבולות. אני תוהה מה היית אתה אומר על התנהגות כזו...)

ולא בראשון ולא בשני..וכו'...אמרת תלוי בחוזה..אז החוזה שאינו כתוב כמובן, אולי אצלה...אומר "אני תמיד פה בשבילך" תמיד אוכל להתקשר, לשלוח מייל או כל דבר אחר...אבל נפרדנו לא? וזה נראה לי מוקדם מדיי...אבל בכל זאת התקשרתי אחרי שקראתי אותך..מייל לא נראה לי ...תודה שמרתי על עצמי ממש.....וכדי שאוכל להמשיך לשמור השארתי לה הודעה במשיבון כי היא לא ענתה...אמרתי לעצמי "היא לא מסננת אותך היא פשוט לא יכולה לענות"...ואמרתי לה שהייתה לי שיחה עם בעלי על הטיפול נראה....אעדכן בהמשך...נראה אם היא תחזור אליי.........תודה אודי היקר...

.... השעה 22:25 דקות. " " 22:26 " קשה.. קשה כך אודי.. השינוי שעשית קשה.. זה מרגיש ה-מ-ו-ן זמן.. וואוו.. אודי, די, בבקשה נחזור לפורמט הקודם, הרגיל, הישן והטוב שלנו. טוב אודי ? השעה 22:29 ממש קשה..

אז מה אם אתה מעלה?...........אוף אתה טוב.......אתה מקסים.....לא יכולה לכעוס עלייך................. הקושי עצום..................כבר כתבתי לה מייל בלי לשלוח לה...............................................מחכה................................אוף...............................מה עושים??????????בבקשה.....................לא אשן הלילה....................צריכה אותה..........הצילו..................האם לשלוח לה??????????????????מה אתה אומר??????????????????????אוף......................אודי......אתה שומע????????????לשוחח גם איתה אחרי השיחה איתו???????????????אוף......................

עברתי טלטלה רצינית...שיחה נוקבת מאוד עם בעלי...רוצה לשתף ופוחדת...המון דמעות, עמדות שלי מול שלו..טענות..וואו..היא הייתה גאה בי אולי על כך שניצבנו אחד מול השני ופתחתי הכל...כמעט...היא אמרה לי "פחות בושה, פחות אשמה..."והלכתי עם המילים שלה שהנחו אותי... אודי, אולי אני קצת יותר אמיצה ממה שהיא חשבה...עשיתי זאת, לבד, בלי לשאול אותה..אמנם נעזרתי בפורם אחר (סליחה) אבל זה כל כך היה חשוב לי, שיהיה מישהוא חיצוני....ספרתי שם את הבעייה למה עזבתי, אולי כי פה אני חשופה..זה לא פורמים מתמשכים..זה חד פעמי כך שאין מצב להעזר שם שוב...האם בגדתי בפורם הזה? האם יותר מדיי רעש? לא חושבת...בקשת שנסביר, אז אני לא חושבת שזאת בעייה לכתוב בשני פורמים או עשרים...במילא רק פה מתאפשרת שיחה מתמשכת...ומפה התחלתי ופה הכי טוב לי ובטוח...למרות שלא ספרתי עדיין..אספר... עכשיו יש לי שקט נפשי יותר...יותר שלמה עם עצמי, שוחחנו בעלי ואני מה שהיה צריך להיות כבר מזמן התאפשר רק אחרי העזיבה שלי...מעניין.... בהתחלה הלכתי בלי שידע מספר חודשים, ידעתי שהוא נגד פסיכולוגים ויש בעייה שהוא לא מוכן לשלם למשהו שהוא לא מאמין בו...וזה עולה הרבה למרות שזה דרך הקופה..הוא צודק זה עסק יקר..בדרך כלל אני משתפת בהכל ואני אדם שמרצה את כלם.... אחר כך סיפרתי היה לו קשה לקבל..כל פעם שהלכתי הוא עיקם פרצוף, לא שאל איך אני? מה קורה שם? כלום לא עניין אותו..שתיקה רועמת..ממש...רק רצה שאעזוב...(כל הזמן הזה התנגן לי בראש השיר "סיגליות" של דיויד ברוזה)הכרחתי אותו לשוחח איתי מעט..אבל זה לא עבד כי לא רציתי לשתף גם..פחדתי שנתגרש, פחדתי שיבקר אותי, יאשים, ישנא אותי.....כמו ששנאתי את עצמי... ואז החלטתי לשוחח עימו, יצאנו ערב אחד והעלתי את מה שרציתי, שהטיפול חשוב לי וכו'..עדיין הוא היה בשלו ורצה שאגיד לו מתי אני נפרדת, אז זרקתי לו "בקיץ" ולא הייתה ברירה אלא "להאיץ תהליכים" זוכר ששאלתי אם אפשר להאיץ? בכל אופן השאר ידוע...הלכתי לקראת תהליך הפרידה..ניסיתי פעם להפרד, זוכר? אבל אז לא היה לי הכח..עכשיו כן... היום בערב יצאנו...פתחתי את הנושא לדיון..הוא הסביר כי לכל דבר יש לימיט, אבל לטיפול אין..לא הייתה הגדרת זמן ופה הטעות, מישהוא צריך לעשות לזה סוף, זה יכול להמשך המון זמן במיוחד כשתלותיים במטפל, איך אדע מתי את מסיימת? זה יכול להמשך המון שנים...כמה כסף נוציא ועוד....היתה חזית קשה, אך עמדתי על דעתי, הסברתי מה נתן לי הטיפול, שהמטרות מושגות אז נגמר טיפול (הוא אמר שזה לא יגמר כי תמיד אפשר לדבר בפגישה הבאה...)הוא צודק, תמיד יש עוד.... שלא תבינו לא נכון, הזוגיות שלי נפלאה, הוא בעל תומך ומקסים ואנחנו מאוהבים כבר 14 שנה....הוא חושב שהפרידה נעשתה לטובתי...אמרתי לו בו ננסה איך הולך בלי טיפול ונראה..הוא אמר שהוא סומך עליי, שאני יכולה, שהוא פה ועוד.....הוא לא מוכן שאחזור בכלל אבל לפחות דברנו... וואו..זה סיפורי..מעניין אודי, אין לימיט לכמה שאפשר לכתוב גם כאן? איך תקרא את הכל?????? סליחה...... רוצה את תגובתך, אל תבקש מאחרים יותר מדיי..היחודיות הייתה שאתה ענית ואנחנו גם הגבנו..בבקשה אודי, אני רוצה את תגובתך כל כך..חשוב לי..אחרים שיגיבו אחר כך...טוב? עכשיו מובן לך למה הייתי צריכה לבחור בין "אמא" ל"אבא"? בינה לבינו..אם אין תמיכה ולהפך יש התנגדות זה קשה מאוד...וחוץ מזה אין לי חברות בגלל הקטע של הקרבה..זוכר? אמנם זה בתהליך עם חברה אחת אבל זה עדיין לא ממש...אז גם אין גורם אחר שיכול לעזור לי, למרות שבפורם ההוא היא הציעה למצוא גורם תמיכה כמו חברות או משפחה..אבל אין..חבל..פוחדת שנתגרש בגלל טיפול..טיפשי בגלל זה לזרוק אהבה אמיתית...אז אתם מבינים שאתם גורם תמיכה מאוד משמעותי בשבילי??????????במיוחד בימים אלו........תודה שאפשרת....מיכל (למרות הכל הלב שלי שבור "עיניו פוצעות אבל נשארתי שלמה")

ההודעה נכתבה בשעות שאני... איך לומר עייפה וללא כל מחשבה...לא חשבתי שאחשוף...בודאי שאשמח שתגיבו, אתם כל כך עוזרים לי...אבל שינויים כרגע לא כל כך עושים לי טוב...ההודעה של אודי שהוא מחכה...לא יודעת...סליחה..מה דעתכם? מה הייתם עושים במקומי? רוצה לשמוע מכם..ותודה שאתם מתחשבים כל כך....ואודי אם אתה משנה אז אולי תקדים את זמני התשובות שלך? :) ...

את רוצה באמת את האמת? מה אני הייתי עושה? אני ארשה לעצמי לכתוב לך מה אני חושבת למרות שאני כבר אומרת מראש, זה קל לדבר אבל קשה לעשות ולכן אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להגיד לך מיכל את נהגת נכון או לא נכון וכדומה כי רק כשנמצאים בסיטואציה מסויימת מבינים ויודעים מה זה באמת..אבל בכל זאת, אנסה לשים את עצמי מהצד בסיטואציה כזו... אני חושבת ומרגישה שלא הייתי מוותרת על הטיפול או בכלל על כל דבר אחר שעושה לי כך כך טוב רק בגלל שבעלי חושב אחרת. אני לא הייתי מתעלמת מהתחושות שלו, הייתי מדברת איתו בנועם, ומסבירה לו פעם אחר פעם את חשיבות העניין, אבל יחד עם זאת הייתי ממשיכה ללכת. אני יכולה לגלות לך סוד, משהו מאוד אישי מהחיים המאודדדדדדדד אישים שלי, אני מוכנה לחשוף את זה כאן רק בשבילך, כי את חשובה, לאחר החתונה החלטתי שאני רוצה לשמור על מצוות טהרת המשפחה, בעלי שלא ידע מה זה בכלל לפני לא הבין מאיפה נפלתי עליו, דיי בבת אחת נפלתי עליו עם "הגזרה" הזו והוא לא ידע איך לאכול את זה בכלל, ולי היה קשה מאוד, כי הוא התנגד,לא הבין את הרציונל שבזה ולמה שבועיים אני לא יכול להיות איתך? הרי את אישתי ורק התחתנו..אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה, זה חשוב לי ואף אחד לא יקח את זה ממני!!!וזה לא משנה בכלל מה זה,מה שעומד מאחורי זה זה דבר אחד- הרצון שלך והצורך שלך! אם כבר פתחת את העניין הזה אז אני אומר לך עוד יותר כיצד הייתי נוהגת, הייתי יושבת איתו לשיחה וביחד היינו רושמים בדיוק מה ההתנגדויות שלו, וביחד היינו מוצאים פתרון או פשרה לכל אחד מהם. למשל כסף, היינו מבינים שזו הוצאה ואם קשה לנו עם זה היינו מנסים להבין שזה צריך לבוא על חשבון משהו אחר והיינו רואים על חשבון מה בדיוק...לגבי הפחד שלו מהתלות, גם על זה היינו מדברים, הייתי מסבירה לו שזה חלק מהתהליך, אולי הייתי נותנת לו לקרוא שהרבה מטופלים מרגישים ככה, אולי הייתי מציעה לו לגשת איתי לפגישה אחת עם המטפלת, אולי יש לו פחד, חסימה שניתן להסיר אותה אם הוא רק יחשף יותר. בהרגשה שלי הוא לא מספיק מבין, יודע, נחשף לזה ולכן הוא לא מאמין שזה באמת יכול לעזור לך מקווה שעזרתי ולא בלבלתי עוד יותר יצא לי ארוך...סורי גיגית

הי מיכ... (תמיד יש לי התלבטות אם להגיב, בגלל הוירטואליות הזו, קשה לראות ולדעת לכוון נכון...[גם בהקשר למה שכתבת על המשבר בפורום הסמוך...] אז בסוף כתבתי בכ"ז- קחי רק מה שמתאים לך , ואת השאר תסנני... זה רק בשבילך...) בשיר "סיגליות",אחרי כל הסודות וההסתרות... בסוף הבעל הוא המאהב הנפלא... כשקראתי הרגשתי את הקושי הגדול בכך שהאדם הכי חשוב וקרוב אליך, מתנגד לדבר שהוא כ"כ כ"כ משמעותי ומרכזי בשבילך... אבל אז שמחתי גם לתחושה הזאת מדבריך שלמרות זאת, הוא האדם הנכון בשבילך, שאוהב אותך באמת ורוצה שיהיה לך טוב... טוב שדיברת איתו וויתרת על הסודות... נשמע שיש משהו להתחיל איתו למרות שזה כ"כ קשה לו... ונראה שעכשיו ההתמודדות שלך היא עם סיום הטיפול ולא עם קיומו - את אומרת שהסיום קצת בגלל זה ולא מרצונך אבל לפחות מהכתיבה שלך כאן נשמע גם שלא היית כ"כ לא מוכנה לכך, ואפילו קצת להפך... מיכל השלמה... או המנסה להיות - אז טוב שאתם יכולים לנסות ללכת יד ביד בשבילים החדשים האלה, עם תמיכה ואהבה ובלי סודות...

רוצה לשתף אותה.............אני מתפוצצת.................רק לספר לה על השיחה עם בעלי............להסביר לה...............אוף........רע לי.....מה עושים???????????????עבר רק שבוע וחצי.............אני בלי אופי........................אוף.....................לא יכולה לכתוב לה בכאילו........או כאילו אנחנו מדברות..........................אוף......................מה עושים???????????????????????????????????????????ואתה עכשיו החלטת שזהו... משנים.........אתה נעלם ומשאיר ככה...... לכתוב פה............................אוף................אין גורמי תמיכה אז מה עושים?????????????????????

אני כל הזמן מהרהרת בנוסח הזה של הברכה... אני כל הזמן מנסה לשמור על עצמי לשמור על הדבר היקר מכל, העדין מכל, החשוב מכל "שימו לב אל הנשמה..." ומצד שני שצריך כ"כ לשמור על משהו זה מעיד על השבירות לשמור על משהו כ"כ טוב שלא יקרה-- מה שיכול כנראה לקרות בקלות לשמור כמו על תינוק חסר אונים שצריך הגנה, בשבע עינים... אודי, לפעמים כבר לא בא לי להצטרך לשמור כל כך כל הזמן וכל הזמן יש פחד שאולי--- כי הרי אי אפשר אף פעם לשמור עד הסוף להגן מפני --- (מפני מה? אני כבר עונה לשאלתך שאולי תבוא... מפני ה-להיות מי שאני לא רוצה להיות, מפני הטירוף, מפני הבדידות, מפני השד... הפחד שתמיד בתוכי...) רק לשמור ולשמור ולשמור חזק חזק כדי שהכל יהיה בסדר זה יכול להיות מעייף ה"שמרו על עצמכם" הזה, אתה יודע... [אולי מהצד השני אתה גם יכול להכיר את זה... לנסות לשמור על אנשים כל הזמן, או לעזור להם לשמור על עצמם... להיות תמיד עם יד על הדופק, שלא יקרה... ועל מה אתה חושב כשאתה כותב לנו את זה כאן, דווקא את המשפט הזה...

באמת, אודי, אתה חושב שאי מי ממשתתפי הפורום הקבועים המתין למתן רשות מפורשת כדי להגיב? :-) אז למען הסר ספק ולמען הסדר הטוב, אלו, למעשה, כללי הפורום החדשים: במהלך יום א' רק יועלו הודעות ותגובות, ואילו את ההתייחסות שלך נוכל לקרוא רק לקראת יום ג'. נכון?

לא יודעת מה מחזיק אותי בחיים??..הפחד... כל כך רע לי! אין לי מה לעשות פה.. לעבוד..לאכול..לשתות..לישון.. אין כבר טעם..לא מבינה איך נגררת כל יום.. איך לא עושה מעשה?!! .. מה מונע ממני..כי תקוה לשינוי כבר אין

יומולדת (שלי) - איתה יחד בפגישה? היא הסכימה שנעשה מסיבה, אבל אשמח לקבל רעיונות.... חשבתי על איזה משחק של רגשות. מה דעתכם? יש לכם רעיון? או משהו אחר?

הי, מזל טוב!!! :) אני לא ממש התחברתי לימי הולדת...אבל היו לי מלא רעיונות כל הזמן והבאתי מלא דברים לטיפול...שלבסוף היא כתבה לי "גם את הפרידה כחלק ממי שאת, את עושה בצורה יצירתית,בלי להתחמק מהתמודדות "עד הסוף"..ישבנו לאור הנרות שהבאתי, אכלנו מאכלים שהכנתי, הבאתי שירים, ספרים שקראתי וציטטתי מהם את מה שרלוונטי ועוד...."תעשי רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב" זה הרי היום שלך!!!! מתחשק לך משחק שיהיה משחק לכי על זה!! שוב מזל טוב, שיתגשמו כל משאלותייך לטובה!!!! נשמח לשמוע איך היה... :) מיכל

תודה מיכל על התגובה המהיר! ותוקה על האיחולים... אני במאת מרגישה שזה היום שלי :)) ובאמת שמחה לחגוג אותו איתה.. ואם יש לך רעיון ספציפי - עם "הוראות הפעלה" מדוייקות לאיזו תוכנית... אמשח לשמוע... באמת - אני פתוחה לקבל כל רעיון! ושמחה על כך. ושוב תודה על האיחולים - וכיף לקרוא ממך, והשיר שלך..... את נשמעת ממש חזקה עם כל הכאב.... אני גאה להיות חברתך לפורם :)

זה היום שלך!! עוד לא הפנמת את רעיון הטיפול?..סתם...הייתי שמחה מאוד לבוא איתך לנפח בלונים ולהביא עוגה עם (כמה נרות?)...וואו חברתי לפורם :) אהבתי...אבל בגלל שזה טיפול וזה מה שמיוחד בו..תנסי להביא משהו שלך, או שמקשר בינך לבינה...לא יודעת...זוכרת שכל כך רציתי לקנות לה משהו ולא ידעתי מה...וכל כך היה קשה שלא ממש קבלתי רעיונות...אבל אחרים הבהירו לי שזה משהו שמסמל אותי, את הקשר וזה מה שחשוב כאן לא?..אז כתבתי לך מלא דברים שעשיתי...במיוחד אהבתי להביא נרות ולכבות את האור..ככה כל הפגישה...זה יוצר אווירה...אז חשבי מה את רוצה לעשות? אולי לשתוק? אולי לספר מה זה יום הולדת בשבילך? למדתי משהו לא?:) אח...כיף להיות אופטימים!!! איזה שם מאלף בחיי!! גדולה מהחיים את!!!

נזכרתי...שלוש נקודות...וואו..אני אדם מאוד פתוח ופטפטן...אבל מרוב מילים לפעמים לא רואים את היער,מבינה? אז השלוש נקודות בשבילי זה לומר מעבר למילים הרבות..לומר את מה שלא נכתב...אני רוצה להיות מובנת שיש עוד הרבה וקשה להתמקד כנראה שזה גם קשור לקשב וריכוז שלי..אולי..כשאני כותבת שירים על מה שקשה לי הם נכתבים ברמזים ולא ממש...(לא מתכוונת למה שאתם פה קוראים)אז הנקודות הן, תבינו את ההמשך לבד...כי אימי הייתה קוראת ונאלצתי להסתיר את מה שנכתב, או לכתוב ברמז, מהפחד...כך הבנתי בטיפול :) מה זה בשבילך? ככה אודי היה שואל ומחזיר אלייך כמובן...

שלוש נקודות בשבילי הן: נקודות למחשבה...

..נכנסתי, קראתי, והפנמתי...שיש אנשים שאכפת להם...שיש אהבה בעולם...שיש מקום לכל...ריגשתם אותי בתגובותיכם...תודה, אופטימית, גיגית, במבי, אחת, חליל, גילת21, רוני...כל כך הרבה מקווה שלא שכחתי אף אחד...מעניין אם בחו"ל פורמים כאלה גם עובדים ככה...ההכלה של העם שלנו...הפיגוע הקשה שוב מראה לנו שיש מלאכים במדינה שלנו...ממש....ופה אפשר לחוות זאת יום יום... מדהים איך אנשים שמעולם לא פגשתי יכולים במילים כתובות לעורר כל כך הרבה רגשות...(למרות שאצלי זה לא כזה בעייתי לעורר :)) היום זה היום שבו היינו נפגשות, היא ואני.....קשה לי לכתוב לכם מה עובר לי בראש כרגע...מנסה להאחז בדברים שהיא אמרה לי ומה היא הייתה אומרת לי היום...היא אמרה שתחשוב עליי בימי ראשון..האמנם? הלוואי.....מנסה את החוזקות שלי היום.... היא אמרה שכיום אני מסוגלת להכיל את עצמי יותר, צודקת, היא הייתה אומרת אולי שיש לי הכוח וכתבה לי "היי מי שאת, ראויה לאהבה,לכבוד והערכה"....מנסה להיות מי שאני וחוזרת לכתוב כאן ולתת אמון...תודה שאפשרתם לי זאת כלכם.....ובמיוחד אתה, אודי היקר!!! שולחת שיר שכתבתי..... המעטפת המעטפת, ההגנה, ההחזקה שנעלמה, המחסור במילה, המבט, השאלה, מוביל אותה הרחק אל קצה גבול היכולת, עד כמה תוכל למשוך? להיות בתוך עצמה? לב, ריאה, גוף ונשמה כל כולה ממלמלת, לאן זה מוביל? מהו קצה השביל? האם יש אור שם בקצה הנהר הסוחף? האם יש כוחות לשחות בלעדייך? או שמא איתך? לחשוב מחוץ לקופסא, מעבר למרחב והזמן, איך תוכל להפנים כשאת הרחק מכאן? מעבר להרים ולגבולות, מעבר לחצות, כיצד תוכל אותך בתוכה לגלות? לחוות, להיות, לעורר רגשות, או שמא לחשוב בתובנה ומעט לכבות? מעבר לנהר, מעבר להרים, מעבר למחסום, ארחף על כנפי הרגש והדמיון, ואמצא את המקום..... אוהבת, ושולחת חוזקות לכלם...מיכל (השלמה..מאמינים?)

אני עם דמעות בעיניים, כל כך ריגשת אותי, את מדהימה! אני פה בפורום בערך ארבעה חודשים, קוראת אותך, את התהליך שאת עוברת, את הכאב,את הפחד,את הצורך שלך, את החוזקות המדהימות שבך. אני בטוחה שהיא חושבת עלייך, אני בטוחה שהיא מרגישה שזכתה בך, בהיכרות איתך, את כל כך אמיתית, רגישה. גרמת לי לאושר שמנית את שמי עם האנשים שריגשו אותך, תודה לך מיכל שאפשרת לי להרגיש את מה שאני מרגישה כעת! אין מתנה נפלאה מזו "מיכל (השלמה..מאמינים?)"- מגיע לך להרגיש ככה!!!את ראויה לכך שולחת לך המוןןןןן חיבוקים אני כאן גיגית

יש לי בעיה קשה של התמודדות עם לחצים, הבטן שלי תכאב כאבי תופת ואני לא אוכל לזוז. לאחרונה החלטתי לפתור את הבעיה עם תרופה מרגיעה בשם "רגיעון" שקניתי בבית מרקחת של כללית. נקלעתי לכמה סיטואציות שהייתי צריך להרגיע את ההתפרצות שיש לי בבטן, ויתכן שלקחתי יותר מדי. בכמה ימים האחרונים אני רעב למשך כל היום ולא מסוגל לאכול שום דבר כי אני נגעל רק מהמחשבה. רציתי לדעת אם זאת תופעת לוואי של מנת יתר, או שמא זה מלחץ שנשאר וישנה דרך שונה להפתר ממנו? תודה.

הי אודי, שלחתי שאלת המשך למטה. מקווה שהיא נקלטה. תודה

הי קוראת אני רק רוצה לומר לך שעם כל מה שכתבתי נגד, ומה שאודי כתב, אני ממש מבינה אותך. גם לי היתה פנטזיה כזאת, שהיא תכיר לי, "תסדר לי את החיים" שתמצא לי עבודה ועוד כמה דברים.. סתם כי אם היא דואגת לי אז נלך כבר על כל הקופה , למה לא? חלמתי שאני יוצאת עם אחיה, והולכת אליהם לארוחות שבת, עובדת אצל בעלה, כל מיני דברים. האם זה באמת מה שאני רוצה??. לא! רוצה שתהיה הפסיכולוגית שלי, לא גיסתי ושבעלה לא ישלם לי משכורת. עם כל הפיתוי שבפנטזיה, בחיים האמיתים זה לא נראה לי כ"כ מוצלח.

הי, חייכתי כשקראתי את מה שכתבת :-) אבל בניגוד אליך, לי דוקא לא היו חלומות ממשיים כאלו (בכל אופן לא ברמה המודעת...) השאלה שלי היא עקרונית, וכדי לוודא שהבנתי נכון חזרתי ושאלתי. חלק מהפנטזיות שהזכרת הן בתחום הביניים האפור, וחלקן אכן חוצות את גבולות האתיקה. לכן אני מעוניינת לדעת היכן "ממוקם" המצב שעליו שאלתי. נ.ב. לאודי - אני מקווה שאתה "מחזיק ראש" עם כל ההסתעפויות שאתה מנסה לעודד לאחרונה. אם לא, הנה קיצור דרך: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-874327#message-874245

אני בחורה בת 23 סטודנטית באוניברסיטה. יש לי בעיה שברגע שטוב לי מאוד או שרע לי מאוד אני הופכת להיות ילדותית מאוד. קשה לסובבים אותי עם התופעה הזאת ואינני יודעת ממה היא נובעת. משאירה את הפיתרון למומחים בתודה מראש מתילדוש :)

היי, אני מטופל אצל פסיכולוג כבר חודש ימים, הגעתי בעקבות חרדות ומחשבות טורדניות לפי הגדרתי...עד היום לא ברור לי מה בדיוק האבחנה של הבעיה שלי וכששאלתי בפגישה הראשונה, הוא ענה שלא חשובה כרגע האבחנה המדויקת אלא המקור לבעיה והטיפול בה....מה דעתך? אחריי חודש לא הגיוני שהמטפל יגיד אם זה OCD או דאגנות יתר או משהו אחר???? הוא אמור לשתף אותי במה שהוא חושב שיש לי, במקום שאני אנסה לאבחן את עצמי??

קראתי בשבת את הכתבה ב"הארץ". הכתבה מרתקת ואתה גם נראה ממש טוב. איזה קטע..הרגשתי כזו גאווה כשקראתי, הרגשתי כזה : "זה אודי שלנו" :) גם היה לי פתאום כזה רצון לבוא אליך ולעבור את החוויה הזו אצלך. פינטזתי כל השבת שאני מגיעה אליך,יושבת מולך לשיחת קדם היפנוזה..אומרת לך את שמי ופרטים פורמליים נוספים,ואז אומרת לך לפתע :"אודי, למעשה,אתה מכיר אותי כבר מנובמבר 2009" אתה מרים גבות, מתבונן,מזיז את הראש ,מכחכח מעט בגרון ושואל :"כן? מאיפה ? ואני מתבוננת בך היטב ואומרת: "אני במבי. מהפורום". אתה שותק. ושותק ומסתכל עלי. ואני מתה לדעת איזה מחשבות עוברות בראשך.. אתה מאוכזב? דמיינת משהו שונה? מופתע ? בכל אופן, תלשתי את הכתבה מהעיתון והכנסתי לתיק. מחר כשאפגש עם אמא צביה אתן לה לעיין בכתבה. וכן, אני רוצה שהיא גם תראה את התמונה שלך.אני רוצה שהיא תכיר אותך. ואשאל אותה מה דעתה ש"אקפוץ" למס' פגישות הפנוזה אצלך.. וואוו... פתאום עוברת בי המחשבה שאולי יש קשר בין נושא הפרידה שעלה כל כך חזק דרך מיכל ,בין הצורך בחיבור בין הפורומים (קראת לזה חיבור/הדבקה? של חלקים..? ) ובין הצורך שלי בחיבור בינך לאמא צביה .. ??? מעניין... מה יש לך לומר על כל זה ? שלך-במבי. ומה תרגיש אם באמת אפתיע אותך ואגיע ???

אתה זוכר שהפנת אותי בשבוע שעבר לכתבה הזו לאחר ששאלתי אותך פה קצת על היפנוזה בגלל בעיה בריאותית ששום דבר לא עוזר לי? ביום חמישי אני כל היום חושבת על זה שאני חיייבת לא לשכוח לקנות את העיתון (אני בדרכ לא קונה) ואז ביום שישי נזכרתי אבל בשעה 15:00!!! בעלי ישן, הערתי אותה בבהלה שירוץ מהר לפיצוציות בעיר ויחפש לי את העיתון. הוא קם, יצא וחזר עם העיתון. קראתי את הכתבה, אני כל כך הייתי רוצה לעבור את החוויה הזו אבל אני כל כך מפחדת, יש בי המון מחסומים ומעצורים, מפחידה אותי הידיעה שהתת מודע יהייה זמין ונגיש גם לי וגם למטפל, אני באמת מתה מפחד. אני כל השבת רק בחרדות, כי לבעיה שלי באמת שום דבר רפואי לא יכול לעזור כבר, הייתי אצל המון רופאים וזה משהו שמאוד מציק ומצד שני המחשבה על היפנוזה משתקת אותי כל כך...מה לשעות אודי? איך יוצאים מזה??

היי - האם הכתבה התפרסמה ברשת? אם כן - מישהו יכול לצרף לינק שלה? גם אני רוצה לקרוא....

הי אופטימית, יום טוב.. http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1780096 במבי.

אקרא זאת בהמשך..... יום טוב, ושמח, ולא פצוע :( אופטימית

אודי היקר! קראתי...מדהים...גם אני כמו במבי חושבת על טיפול אצלך לפעמים :) פעם אפילו חלמתי שבאתי אלייך לטיפול במקום כזה פאסטוראלי.... אז..עצמתי עניים ודמיינתי מקום שליו שבו ארצה להיות, הלכתי בשביל...עקבתי אחרי הילדה שבי..היא הגיעה לים..לא יודעת התחברתי לעצמי לכמה דקות...היה מרגיע....ובמרחק הייתה הבוגרת, שומרת,עוקבת....אחר כך חזרתי כמו ממסע כזה יפה...פתחתי את עניי והרגשתי שלווה...וחשבתי עליה(המטפלת)...שאולי עכשיו שומרת עליי מרחוק...כמו הורה שנותן לילד שלו הבוגר ללכת....

אודי שלום רב מזה כמה שנים,אני מתמודד עם מצב שבו בלילות ,מופיעים אצלי רגשות עם הרבה עצב,במיוחד לאחר מחלתה הקשה של אימי,שלמרבה הצער נפטרה לפני כשבועיים,כשראיתי שהעצב חזק ממני הייתי בטיפול,ותרגלתי גם יוגה ומדיטציה,במשך הזמן,פרשתי מהטיפול,שאומנם עזר לי להבין את עצמי,אך לא הקל עליי באופן משמעותי כמו שעשו היוגה ושאר הסדנאות שהלכתי אליהן,בחצי השנה האחרונה בגלל עומס בלימודים פרשתי מהיוגה ועוצמתן של הרגשות רק התגבר,אציין גם שאני אדם מאוד פעיל ולא פסימי, האם לפי דעתך תרגול של דמיון מודרך יכול לעזור לי?

שלום אודי תחילה הייתי רוצה לדעת באילו מקרים מטפל פסיכולוג קליני ובנוסף האם אתה עובד עם קופת חלים כללית? בתודה מראש הילה

.. אז אתה כבר יודע שאכתוב לך..(אם כבר קראת את תגובתי להודעה של מיכל ולהזמנתך לתגובות ) אז אני חושבת שמה שאני צריכה ממך, זה שתדביק את החלקים שמתפרקים אצלי כל הזמן בגלל הנושא הזה של הפרידה. וחוצמזה אני רוצה לומר גם לך וגם לכולם. אני לא נפרדת מאמא צביה !!!!!!!!!! לא נפרדת !!!!! נכון, הנושא עלה כיוון שחשבתי שהכנסותי תצטמצמנה בשנה הבאה. ונכנסתי לחרדה מטורפת !!! אך בגלל הפחד הזה חיפשתי בטירוף פרוייקטים חדשים. ומצאתי. והמשמעות היא שאנחנו לא נפרד !!!! אמנם נכנס פחד אחר, איך אצליח להתמודד עם הפרוייקטים החדשים האלו??? ואולי אכשל ?? ועוד כל מיני מרעין בישין..אך עזוב את זה עכשיו. מה שחשוב הוא שאנחנו לא נפרדות !!! שלך-במבי.

אודי יקר ! תגובתך זו מרגישה מגע עדין,רך ומדוייק כל כך ללב.. אני קוראת את תגובתך שוב ושוב ומרגישה חוט של חסד שזור ומחבר בעדינות בעדינות.. תודה לך אודי יקר, ..תיכף ניפרד לחופשת סוף השבוע,ננוח היטב ונאסוף כוחות.. שלך-במבי :)

שלום, אני בת 22 בערך, התחלתי לפני 3 שבועות לצאת עם מישהו (במשך שבועיים + זה היה רק קשר טלפוני והשבוע נפגשתי איתו) זו פעם ראשונה שאני יוצאת עם מישהו, עד עכשיו כל פעם שהציעו לי-סירבתי בתוקף. זה הפחיד אותי, הרתיע אותי ולא רציתי להתקרב לזה... עכשיו החלטתי שאני חייבת לנסות להתגבר, כי אם לא אנסה זה לעולם לא יעבור מעצמו... במשך כל התקופה הזו, התאבון שלי ירד, השינה שלי פחות טובה, ואני מרגישה רוב הזמן מועקה ולחץ(וזה מעסיק אותי כל הזמן, וזה משגע)רקרק. הבחור עצמו ממש חמוד, מכבד ונעים לי לדבר איתו אבל כל הלחץ שמסביב פוגם לי בהנאה ובהתרגשות... וגם יש עוד משהו שמפריע לי, כשאני חושבת על קירבה כלשהי (לאו דווקא מינית, יותר לכיוון של- אהבה, נתינה <לדוג' שהוא יעשה למעני משהו,יקנה לי משהו וכו'>) זה גורם לי לתחושת גועל, זה גורם לי לרצות לסגת.. אני כרגע ממשיכה להיות איתו בקשר כיוון שהוא בחור טוב ונעים וזה עלול להיות פספוס,אבל מצד שני אני די מכריחה את עצמי להמשיך...(זה היה קורה לי עם כל בחור, זה לא בעיה בו) בקיצור- זה מאיים עליי. יש לך עצה? תודה רבה.

רק תאמר לי האם אני סוחטת אנשים רגשית??????בפורם השכן, כעסתי על מישהיא שהשוותה אותי אליה.......ומישהיא כתבה לי שם שאני לא יכולה לסחוט אנשים ולכעוס עליהם..אוף.........עכשיו כבר בקשתי סליחה וזה עוד לא עלה שם......עשיתי את טעות חיי כשכתבתי בשני פורמים........ועכשיו כל כך רע.......כנראה שאסור לכתוב בשניים......רק פה........יודעת שאין קשר בשני הפורמים.......אבל אוף............לא יודעת מה לומר........באמת אני סוחטת רגשית?????גם אני חשבתי שעשיתי רע לאחרים ככה אני מרגישה עכשיו........דמעות ממלאות את המקלדת.......

ובטח כבר הלכת.....אבל האם אתה חושב שאני סוחטת אנשים?????רק על זה אתה יכול לענות.....בא לי להעלם מהפורמים.......

אני חושבת שזו לא את מיכל שסוחטת אנשים רגשית אלא הנושא הוא שסוחט רגשית. סוחט מאוד. מיכל, את שיתפת אותנו באופן מאוד אותנטי בתהליך הפרידה שעברת. מאוד קל היה להזדהות עם החוויה המטלטלת הזו. הרי כולנו עברנו ועוברים פרידות בחיים. שימי לב למה שמתרחש בשני הפורומים המקבילים.. "מנסים לחבר אותם ביחד".. לפורום של אודי מכניסים את הפורום של ליאת ולפורום של ליאת מכניסים את הפורום של אודי. לא זכור לי שקרה דבר כזה.. אני חושבת שזה לא במקרה... ייתכן שעלה עכשיו צורך בגלל הנושא המטלטל הזה שעלה דרכך בעוצמה כזו. הצורך בלחבר . (כאילו החיבור "יבטל" את חווית הפרידה שנמצאת כל כך חזק ) "ואיפה התהליך ששיתפת בו פגש אותי ? הרגשתי שאני נשאבת לחלוטין !!! מצאתי את עצמי קוראת בפורום כמו מהופנטת . גם עניתי וכתבתי. יחד עם זאת הרגשתי שאני ממש מתפרקת. באמת ! ממש מתפרקת ! ולכן פניתי בכל פעם לאודי ולמעשה ביקשתי באופנים שונים ש"ידביק " בחזרה את החלקים שהתפרקו אצלי. בכל פעם אמרתי לעצמי.די !!! אני לא נכנסת יותר לפורום בתקופה הזו.אך לא הצלחתי. נכנסתי שוב ושוב.כמו מכורה ! אך את מיכל, לא אשמה בכך !! זו לא את !! זה הנושא ! כנראה שיש לי שם קטע לא סגור.קטע מאוד רציני. עוד יותר אני רוצה לומר לך מיכל, למרות שנכנסתי למצוקה מאוד קשה,אני מודה לך ! אני חושבת שדרך השיתוף שלך בחוויה הזו התאפשר לי קצת לגעת בחומר שהוא בלתי נסבל עבורי. תודה לך מיכל ! נ.ב אני כבר מרגישה שאני צריכה לכתוב משהו לאודי.. צריכה שידביק..שיחבר

חבל שלא עשיתי "העתק" לכאן. כדי ששגם כאן החברים יקראו... עכשיו זה אבד לי אי שם ברשת, עד שההודעה תעלה. אבל בכל אופן שוב כמה מילים מיוחדת ל'כאן': אני שמחה על זה שאת 'סוחטת' אותנו. שאת גורמת לנו 'סערת רגשות'. שאת מצליחה להוזיל מאיתנו דמעות ולבכות. סוף סוף מישהו כאן הצליח 'לעשות לנו את זה'. הרי בשביל זה אנחנו כאן, לא? בשביל זה אנחנו ב'טיפול' - כדי שמשהו סוף סוף יזוז אצלנו. ואת הצלחת לעשות זאת!!! קחי את זה כקרדיט... ואגב מאוד, אני מקווה שתרשי לי לשאול את השאלה הבאה: מה 'אומרות' הנקודות הרבות שלך בסופי המשפטים? האם הן מספרות על הצפות רגשיות? על החוויה שבאי-יכולת להביע בכתב, למרות שאין כמוך אלופה בזה? על זה שאת רוצה לומר הרבה מעבר למילים, וזה 'תקוע' לך? אודי, אשמח אם תענה לי, כי אנ 'פוגשת' את השלוש נקודות האלו גם אצלי המון פעמים, ומעניין אותי לדעת מה זה אומר. מקווה מיכל, שלא איכפת לך ש..... (שלוש נקודות!)

קראתי את ההודעה שכתבו לך בפורום השכן, קראתי את התגובה שלך וקראתי גם את מה שכתבו לך על כך שאת "סוחטת". אני בטוחה שמי שרשמה לך את ההודעה רצתה באמת לנסות להקל, אבל מיכל, בך זה עורר כעס, וזה בסדר, זה רגש ומותר לו לצאת, למה לכעוס על עצמך? את קיללת?-לא, השמצת?-לא? הקטנת מישהו אחר?- לא זכור לי. את בסה"כ כל כך התכנסת בתוך הרגש הזה שעלה לך בעקבות מה שהיא כתבה והבעת אותו בצורה כל כך ברורה. אל תכעסי על עצמך, את עוברת תהליך עכשיו שבאמת דורש ממך אנרגיה וכוחות, לנסות מהמצב הזה לגדול, לצמוח... אוף- את רושמת על הדמעות האלה שלך, כל כך רוצה לתת לך חיבוק, לנגב לך אותן, להגיד לך שיהייה בסדר, למרות שאני מתארת לעצמי כמה קשה לך עכשיו מחכה לשמוע ממך, אני באמת חושבת עלייך ומאחלת לך רק טוב שלך גיגית ואודי- תודה על האפשרות שפתחת פה בימים האחרונים, הדיאלוג הזה בין כולנו...ממש מרגיש לי כמו קהילה

הי מיכל,אודי וכולם. אני חושבת שזו לא את מיכל שסוחטת אנשים רגשית אלא הנושא הוא שסוחט רגשית. סוחט מאוד. מיכל, את שיתפת אותנו באופן מאוד אותנטי בתהליך הפרידה שעברת. מאוד קל היה להזדהות עם החוויה המטלטלת הזו. הרי כולנו עברנו ועוברים פרידות בחיים. שימי לב למה שמתרחש בשני הפורומים המקבילים.. "מנסים לחבר אותם ביחד".. לפורום של אודי מכניסים את הפורום של ליאת ולפורום של ליאת מכניסים את הפורום של אודי. לא זכור לי שקרה דבר כזה.. אני חושבת שזה לא במקרה... ייתכן שעלה עכשיו צורך בגלל הנושא המטלטל הזה שעלה דרכך בעוצמה כזו. הצורך בלחבר . (כאילו החיבור "יבטל" את חווית הפרידה שנמצאת כל כך חזק ) "ואיפה התהליך ששיתפת בו פגש אותי ? הרגשתי שאני נשאבת לחלוטין !!! מצאתי את עצמי קוראת בפורום כמו מהופנטת . גם עניתי וכתבתי. יחד עם זאת הרגשתי שאני ממש מתפרקת. באמת ! ממש מתפרקת ! ולכן פניתי בכל פעם לאודי ולמעשה ביקשתי באופנים שונים ש"ידביק " בחזרה את החלקים שהתפרקו אצלי. בכל פעם אמרתי לעצמי.די !!! אני לא נכנסת יותר לפורום בתקופה הזו.אך לא הצלחתי. נכנסתי שוב ושוב.כמו מכורה ! אך את מיכל, לא אשמה בכך !! זו לא את !! זה הנושא ! כנראה שיש לי שם קטע לא סגור.קטע מאוד רציני. עוד יותר אני רוצה לומר לך מיכל, למרות שנכנסתי למצוקה מאוד קשה,אני מודה לך ! אני חושבת שדרך השיתוף שלך בחוויה הזו התאפשר לי קצת לגעת בחומר שהוא בלתי נסבל עבורי. תודה לך מיכל ! נ.ב אני כבר מרגישה שאני צריכה לכתוב משהו לאודי.. צריכה שידביק..שיחבר

עצוב לי. מאוד. ואני אפילו לא יודעת למה. שאלת אותי מתישהו איזה שדים מתעוררים אצלי בעקבות הפרידה של מיכל מהמטפלת שלה . לא עניתי לך כי אין לי מושג. שיתפתי כמובן את אמא צביה ,ואל תלעג לי אבל כמה שזה הזוי וכלפי חוץ אני אפילו נראית ונחשבת כנורמטיבית, יש לי כל הזמן רצון להיות בבטן של אמא צביה. אודי, אני מרגישה שאני מבקשת ממך משהו ואני לא יודעת מה. משהו.. שלך-במבי. :(((

השארת את ההודעה שלי למטה בלי תגובה שלך, למה? אדום עכשיו לא עושה לי טוב... אני אשמח את תוכל להגיב לי... תודה גיגית

שלום, לפני כחצי שנה עברתי תאונת דרכים. היום חבלות בכמה מקומות בגוף, זעזוע מוח, לא יכלתי ללכת במשך חודש וחצי (הלכתי עם הליכון). אני עדיין ממשיכה טיפולים של פיזיאותרפיה, אבל כבר חזרתי לעבודה ולחיינ יום יום הרגילים. לפני כחודש הרגשתי כאבים באיזור הלב, דפיקות לב חזקות, כאבים ולחץ בחזה. עשיתי את הבדיקות - אקו לב, א.ק.ג, צילום חזה ובדיקות דם, מכולם קיבלתי תשובה שהכל בסדר. לפי רופאת המשפחה יכול להיות שזה נובע מסטרס של התאונה, ושזה פשוט התקפי חרדה.... התחלתי לשתות טיפות הרגעה, זה מרגיע אבל עדיין אני מרגישה את הכאבים וזה די מפריע לתפקד.... האם ייתכן שהכאב הוא לא אמיתי? ואיך מתמודדים עם כאב כזה?

כתבתי שיר מהמילים שלה...שעלו בטיפול..יצא מוזר כזה........אבל זה סימן.....זה סימן בשבילי להתמודדות....כי כשאין כתיבה כזו וזה מעבר למילים זה נורא!!!!!!אז זה סימן ראשון לעיבוד והתאוששות......אודי יקר...אני כל כך מודה לאל שיש אותך....כן, אופטימית יקרה האמונה עוזרת...היא הזכירה לי פעם שאני אמרתי שאני מאמינה שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות שאנחנו יכולים להם....אז עכשיו אני בנסיון כנראה......מה שכתבתי הוא מאוד מאוד אישי ביני לבינה..כך שאת הרוב היא תבין אם היא תקרא פה...כי היא יודעת שאני כותבת פה........אז הנה שולחת שכלם יקראו....אולי יבינו גם למה התכוונו שתיינו....... חולמת בהקיץ, מתהלכת בענן מטושטש, מחשבות מרחפות בתוך ים של רגשות, מבולבלת, מרוחקת, מעט קצת משותקת... סוערת בתוכי, כואבת את לכתך ואת לכתי, אמרת שהכל בעולמנו קצוב וחולף, שיש מקום לקרבה אבל אותי זה עייף... אמרת שגם האהבה והאושר אינם נצחיים, שכלום לא נשאר לתמיד, לעולמים.... ולנו יש את הבחירה בין להתמסר ולחוות, לבין להתגונן ולהרגיש הרבה פחות... אמרת שיש מקום לקרבה וקשר גם אם הוא לא יהיה לנצח, אז מה המסר? האם באמת אפשר לזכור קשר מתוך צמיחה ואושר? האם אוכל לומר שזכיתי בך ביושר? האם אוכל לנשום בין הנשימות? האם שוב ארשה לעצמי לחזור ולחוות? חמלה לעצמי, האם לא ניסיתי עד בלי די? לחמול על מעשיי, לחמול על רגשותיי?? לקבל את הרע לכאוב עד הסוף כמו שאני יודעת, אני חווה, מרגישה, כואבת, ואת עצמי שומעת...... לא להיות בקצה, לא להיות קיצונית כך למדתי, לווסת רגשות היה חלק מהשיעורים שהפנמתי.....