פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, שלחתי לך תשובה, אבל הפורום תקע לי את המחשב הנייד והיא לא עלתה (מסתבר), אז אנסה לשחזר... את זוכרת נכון; בפעם האחרונה שנכנסתי לכאן, זה באמת היה אחרי פרק זמן ארוך של שקט מצידי. ואחרי כן, שוב היאלמות. כמה מילים טובות כתבת לי, ואני לא מזהה את עצמי בתוכן. כתבת ש"לא מספיק לחבר". פגעת בול בנקודה בעייתית אצלי. אני בנויה מדיסוציאציות על דיסוציאציות. הכל ניתוקים, כך שלחבר אצלי זה לא עניין של מה בכך. וסביר מאוד להניח שזה חלק ממהות החיפוש המתמיד שלי: כשהכל אובד כל הזמן, ואי-אפשר לשמר כלום, לא נותר אלא לנדוד בסוג של עיוורון מתמיד. ואת סוריקטה, מה שלומך? ושוב - מתנצלת על האיחור בתשובה, הלפטופ שלי והפורום לא ממש חברים. TM.

מקווה שאפשר לקחת "טרמפ"על הודעתך לסוריקטה... את רואה, את מאוד משמעותית כאן - אז וגם היום,ההגעה שלך לכאן מביאה לדיאלוג משובח, עם הרבה מילים טובות וראויות - חותמת על כל מילה שכתבו לך קודמותי. אז מה שלומך טימי? אני מאוד שמחה לפגוש אותך כאן, וגם עצוב לי לקרא על ההסתבכויות שלך עם הכדורים - קשה אתם וקשה בלעדיהם,, אני מקווה שהסתדר לך עם אותו כדור "סורר" שגורם לך לעליה במשקל - כאחת שסובלת קצת מעודף משקל,הדברים נגעו לליבי. בעבר כתבתי כאן מידי פעם, ואם זכרוני אינו בוגד בי, כתבתי גם לך, אולי את זוכרת יותר ?.. - אולי..בכל מקרה, קוראת כל מילה שלך, ומצטרפת לבקשתה של במבי להמשיך לכתוב כאן,את בהחלט קריאה ומעניינת - ורק בשורות טובות!! גליה.

בוודאי שאת יכולה להצטרף. מה קורה איתך? תעדכני קצת, אם זה בסדר מצידך, מה שלומך. תודה על המילים שלך... של כולן. כמו שכתבתי לסוריקטה, אני לא ממש מזהה את עצמי בתוכן. נראה כאילו הן נכתבו על מישהי אחרת. אני תמיד מסתבכת עם תרופות. כבר ניסיתי ה-מ-ו-ן, ותמיד סבלתי מתופעות לוואי, או שהן לא השפיעו בכלל. והנה, חשבתי שהפעם זה בסדר. ביום ראשון בערב אהיה אצל הפסיכיאטר ונראה ביחד מה לעשות, כי אני יודעת שאני צריכה אותן. לפחות את זה הפנמתי :) אל תבני יותר מדי על הזכרון שלי. הוא פגום בצורה קשה. דבר שגורם לי לא מעט צרות בחיים... כלומר, אני זוכרת שכתבת כאן בעבר, ושהיו בינינו חילופי דברים, אבל אני כבר לא ממש זוכרת על מה, אבל בבקשה, אל תקחי את זה באופן אישי... בבקשה. TM.

והנה, למשל, לשאלה "מה שלומך" בפני עצמה יש פוטנציאל להיות טריגר רציני לאובדן הקשרים כללי... פרגמנטציה כאן ועכשיו... סוריקטה

אודי שלום רב, אנחנו הורים לילד בן 6 וחצי שרק לפני כשבוע עלה לכיתה א. יש לציין מס דברים : הילד חכם ונבון , ילד אהוב ומקובל מאוד חברתית . בימים אלו אנו מסיעים את הילד לבית הספר לא בעיר בה אנו גרים אלא בעיר סמוכה היות ואנו עוברים לשם עוד כ4 חודשים והיינו חייבים שהילד יסתגל לבית הספר ולאוכלוסיה בסביבה בה נגור. הוא לא מכיר אף אחד. יש לציין עוד כמה עובדות: הילד תחרותי מאוד, לא מקבל הפסד בצורה רגילה. אך מנגד רגשי מאוד ובוכה מכל דבר. חושש מכל דבר , חשדן ומפחד מטעויות. לדוגמא: בגן הוא עשה יצירה ותמיד בחן את הגננת בכל שלב שעשה על מנת לראות שהוא בכיוון ולא עושה טעויות. היא זימנה אותנו לשיחה לקראת המוכנות לכיתה א וציינה את הבעיה שרשמתי. עכשיו אנחנו רואים זאת בשבוע הראשון של הכיתה . הוא מתקשר כל יום שמתגעגע. מחפש את המורה כל הזמן. יש לציין שמשחק כדורגל זאת שנה שניה ואתמול בפתיחת האימונים הוא החל לבכות בטענה שמתרגש וחושש. אך באימון הוא היה הבוגר והשתלט על המשחק ברמה הגבוהה ביותר ובעל בטחון עצמי גבוה מאוד. הודענו על הבעיה למחנכת וכרגע מחכים לראות מה יהיה. אני שואל את עצתך ממה התופעות הללו. האם כדאי לקחת אותו לפסיכולוג ילדים. החשש שלי הוא שלא יסתגל למערכת וייכשל. כך הגננת ציינה שמרוב שהוא פרפקציוניסט יהיה מועד לכישלון. אודה לעזרתך והכוונתך כפיר.

לצעוק חזק אל העולם- שיש בי כח של צבא שלם- ואני נגד כולם זה עושה אותי למה שאני... לוחמת... לטוב ולרע. לוחמת.

לאחרונה פיתחתי אובססיה להצצה בציצים של נשים שאני נפגש איתם בעבודה ובכלל , ככל שאני מנסה לא לעשות זאת , הדבר חזק עלי. בגדול אני נשוי באושר ואין לי כוונה מינית אמיתית כלפיהן לפעמים הן מרגישות בכך וזה הופך ללא נעים מה לעשות???????

ביטלתי את הפגישה של היום... עכשיו נשארתי איתי לבד. טיפשה.......

למה דווקא מי שאני ביזבזתי את שנותיי בפנטזיה שהיא תרצה איתי קשר, לא מעוניינת איתי בקשר. ההורים שלה הסיתו אותה נגדי, אמרו לה שיש טובים יותר וזה נכון שהמתחרים שלי הגיעו להישגים גדולים יותר ממני. אבל, אני לא תפקדתי כי הייתי בדכאון בגללה ולא מגיע לי פרס ממנה בגלל זה. להיפך, אני נחות לעומת רוב הגברים הפוטנציאליים עבורה, גם בעיניים אובייקטיביות. הפסדתי עשרות שנים כי חיכיתי שהיא תרצה אותי, חשבתי עליה הרבה ואני חושב עליה. וזה לא משפיע עליה והפכתי לאדם חולה. הייתי מטופל גם אצל פסיכיאטר וגם אצל פסיכולוגית ששוחחה איתי כל שבוע במשך 12 שנים וזה לא עזר להפחית את הרצון שלי לקשר איתה. ככל שהשנים של קשר מנותק חלפו כך רציתי אותה יותר. אני אדם חולה ואושפזתי בגלל דכאון של חרדת נטישה כשהיא הסיבה וכל המטפלים יודעים את זה. העובדה שאני חולה לא גורמת לה לאמפתיה להבין שקשר איתה נחוץ לי. בסך הכל, בני האדם הם אגואיסטים ולא אכפת להם מאנשים חולים. גם אני דואג שאבריא ובגלל זה אני צריך קשר איתה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לה להסכים לבקשה שלי להיות במחיצתה לכמה דקות בשבוע רק כדי לשוחח איתה ? האם יש ספרים או דברים שיכולים לתת לי להבין שיש דברים שאני יכול לעשות כדי שהיא תרצה קשר איתי ?

אודי, ראשית כל - עניתי לבמבי פ. בעץ מה-27.8. היתה לנו היום פגישה די נייטרלית, אחרי 2 פגישות סוערות למדי, שבהן היא התעצבנה עליי. למען הפרוטוקול אכתוב שהיא התעצבנה מתוך דאגה (לדבריה). אבל אני חושבת שהיא גם מאוכזבת ממני. מאוד. והכל בגלל שאני רוצה להפסיק לקחת את התרופה שגורמת לי לעליה במשקל (אם זו אכן התרופה הזו, ולא אחרת - קבעתי פגישה עם הפסיכיאטר כדי להתייעץ איתו). היא אומרת שיש בי יצר של הרס עצמי, שעברתי כ"כ הרבה נסיונות תרופתיים לא מוצלחים עד כה, שאני לא זוכרת איך הייתי לפני התרופה הזו (מה שנכון - נכון)... בקיצור, במשך 2 פגישות היא נכנסה בי בכל הכוח. מתוך דאגה כמובן. זו אני שלא דואגת לעצמי. וזו אני שלא מבינה איזה נזק אני עשויה לגרום לעצמי. ואני גם לא ממש בטוחה למה אני כותבת את זה עכשיו. אני מקווה שלא אכפת לך, אודי, שאני כותבת את זה. ושיהיה, לשעת לילה זו ולמצב הרוח הנוכחי שלי: http://www.youtube.com/watch?v=PsxfvwuCqxo TM.

הי טימי, פעם מזמן, נפגשו דרכנו פה בפורם..ועכשיו חזרת..לא יודעת כל כך מה לכתוב כרגע הלב שלי ככה כואב ואין לי מילים לאחרים..זוכרת שדברנו פעם על תלות...אז נפרדתי מהטיפול כבר כמעט חודשיים בלי....וזה נאחס.......רק מקווה שתמצא התרופה הנכונה עבורך.......... מצטערת.........אבל השיר הזה על וואן גוך מדהים....תודה :)

אין לך על מה להצטער... אני יודעת שזה קשה בלעדיה, ובלי הטיפול. זה צעד לא פשוט לעזוב את הטיפול, ואני מתארת לעצמי שהיו לך את הסיבות שלך, שאילצו אותך לעשות זאת. כלומר, כשאני חושבת על ביטול של כמה פגישות (דבר שמחכה לי בין יום כיפור לסוכות), אני מחסירה פעימות... אז מחשבה על פרידה בכלל נראית לי מנותקת מהמציאות, כך שאני ממש מעריכה את ההתמודדות שלך, ויודעת שיש געגוע עמוק. וזה בסדר להתגעגע ולהרגיש את החסר הזה - בכל זאת היא דמות משמעותית בחייך... מישהי שתמשיך ללוות אותך בפנים גם בהמשך הדרך. ואני שמחה שהשיר Vincent מדהים גם בעינייך.

ראשית אני רוצה לומר לך שממש כיף לכתוב שוב טימי..ממש כיף.אז תני לי להנות טוב ולכתוב שוב טימי..טימי.. איזה פער קיים לפעמים בין החוויה שלנו את עצמנו לבין איך שהאחרים קולטים וחווים אותנו.. מדהים.. כל כך הסכמתי עם כל מילה שכתבה לך סוריקטה הטובה (פעם אודי כתב לסוריקטה בפתח דבריו "סוריקטה הטובה" והרגשתי שממש מהלב שלי הוא אומר את המילים הללו . זה זכור לי היטב..) גם אני זכרת את התמיכה המדהימה שלך והרגישות הגבוהה והמיוחדת שלך. לגבי החוויה שלי את הפרידה מאמא צביה זה ממש כאילו מושכים ממני את השנורקל באמצע צלילה עמוקה.תחושה שאני נשארת ללא חמצן. ותביני טימי. היא רק אמרה לי שהיא עומדת לצאת לחופש .היא עדיין כאן.תצא רק יומיים לפני כיפור.. טימי,טימי יקרה, תת המשקל וההומור השחור,הציניות שאת מפנה כלפי עצמך הם "מאותה משפחה" ואולי גם קשורים לאופן בו את חווה את עצמך כמשעממת וכמייגעת.. פשוט לא להאמין איזה פער בין החוויה האישית שלך לבין החוויה של האחרים אותך.. מדהים .. בעיני את נחווית בנוסף לרגישות המדהימה והנדיבות והתמיכה הנפלאה שלך. וכן ההומור השחור הזה ,הציניות שלך שמופנית כלפי עצמך. יש משהו חי וצבעוני בך . .

..משהו בי כבה..הנפש שלי כבתה ..וזה נורא מפחיד!..כי זה לא חולף..

לא יודעת למה..אבל שוב נכנסתי לפורם אחרי שלא הבטתי בו מספר ימים....מה אני מבקשת? למה אני עדיין כאן???אוף...........קשה לי למרות שאני עסוקה בעבודה ובבית ועמוסה מאוד.......חסר......אין מקום למלא כלום.....ניסיתי אבל אי אפשר...חסר לי משהו בסיסי....היא חסרה לי שוב.......מאוד.........רוצה לדבר את הקושי....אבל.....אין איפה.......אף פעם בחיי לא היו חסרים לי אנשים.לא ידעתי מה זה געגוע ממש..נפרדתי בלי לחשוב..בלי להביט לאחור.....אף אחד לא חסר לי........עד שפגשתי אותה..למה????????איך אתה מסביר זאת????????

אודי, בשישי כשנפגשנו ,אמא צביה אמרה לי שהיא יוצאת לחופש מלפני כיפור עד.. קרוב לשלושה שבועות. אתה קולט אודי??? כך, כמעט שלושה שבועות. שלושה שבועות..שלושה שבועות.. האמת היא שאין לי כ"כ מה לומר. מה יש לומר ?? אני ערה לזה שתוך כדי שאני כותבת לך ,הכתפיים שלי כזה עולות למעלה,כאילו שואלות איך ? מה ? ממ? מה ?? זה מרגיש כזה חוסר אונים... זה מרגיש כזה, כאילו אתה צולל עמוק בלב הים ופתאום משכו לך את השנורקל,את מסיכת החמצן מהפנים..מבין אודי ? זהו.. :( מה יש לומר ? נשארת כך,עמוק בלב הים לבד.ללא מסיכת החמצן. אתה לא רואה. לא שומע. לא מרגיש. כזה כלום. זהו.. אתה שומע חדשות אודי? ישראל עומדת לתקוף באירן. ואולי, כשהיא תרצה לחזור, לא יהיה לה לאן , זה יהיה מאוחר מדי.. כבר לא יהיה-כאן. לא ישאר שום דבר. כמו פעם, בשואה. ... .. . וחוצמזה, עניתי לטימי בעץ שפתחה ב 27.8 זה גם נעלם..

מצטערת הפעם רק אוכל להרגיש את הכאב איתך....ללכת יחד אפשר? קשה מאוד.....כמו תמיד היא תחזור בודאי אבל זה לא בהכרח מנחם נכון????סליחה....

חברה שלי נטלה כ 15 כדורים של esto האם יש צורך לפנות למיון לשטיפת קיבה? יש לציין כי היא הקיאה פעמיים אז שנטלה. אנא תשובתך.

היי, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה ואני רוצה לדעת אם גם לי יש את זה אני בת 18 ויש לי קשר מיני כאילו עם גבר בן 63 ואני נמשכת אליו והכל אז אני גרונטופילית יש לי הפרעה נפשית? ואפשר לטפל בזה או שזה כמו הומואים/לסביות וכו'.. תודה מראש על תשובה :)

אני לא סובלת, חוץ מאשתו.. אני לא מרגישה שזה פוגע בי ואם זה הפרעה נפשית אז ברור שאני רוצה לטפל בזה ותודה על התשובה המהירה נטשה (:

הניתוקים עובדים אצלי על אוטומט בלי שום התראה מוקדמת ומוחקים לי פיסות שלמות של חיים, עד כדי לא לזכור שום דבר מימה שהיה רגע לפני הניתוק. מצליחה כבר לזהות לפעמים מה הביא את הניתוק אבל זה לא עוזר לי בקטע של לנטרל אותו. איך עוצרים את זה? זה כביכול מנגנון הגנה, אבל הוא שם אותי במצב כל כך פגיע ומועד לפורענות. בעבר זה היה מנגנון הגנה שעזר לי המון וברור לי שבלעדיו לא הייתי שורדת, אבל מי צריך אותו עכשיו? זה רק מפריע ושם אותי במצבים לא נעימים נוסף על כל שאר הצרות.... אתמול (זאת רק דוגמה להמחשה, יש המון כאלו), נמחקו לי בערך שעתיים מהחיים, שעתיים שנכחתי והייתי ואפילו תפקדתי ואין לי מושג מה היה שם. לא יכולתי לישון כל הלילה והיום כל היום הפוך, כאב הזוי שחונק את הנשמה, כל היום בוכה וזה לא נעצר. קשה לי להתמודד עם זה. זה מבודד ומשפיל ומבייש. כמה נזק צריך לסחוב ואיזה מחיר כבד צריך לשלם על אנשים חולים שגזרו עלי למות בעודי בחיים..... הדבר היחידי שחי בי הוא המוות..... סליחה על החפירה.

שלום אודי, אני רוצה לשאול אותך שאלה- לפעמים, כשאני הולכת עם חברה לאכול בחוץ, והבטן שלי כבר מלאה, אני ממש חייבת לסיים את הכל, ואז-- קוראת תופעה ממש מוזרה כשהבטן שלי מלאה מאוד וכואבת (אני לא שמנה, ואוכלת רגיל, אבל לפעמים לא באמת מסוגלת לגמור את מה שהגישו, אבל חייבת ממש, משהו מבפנים) בא לי לבכות בטירוף. כל הגוף שלי נאבק בבכי הזה. אני בטיפול , אבל המטפלת שלי רזה וחטובה ואני ממש מתביישת לספר לה את זה. למרות שעל הנייר אני לא שמנה, אני מרגישה פרה, אבל לא בגלל זה בא לי לבכות. אני מרגישה כאילו מישהו האכיל אותי בכח, ואז כואב לי הלב עליי, ואת זה אני מרגישה כאילו אני חיצונית לעצמי.. והמישהי הבוגרת הזאת מרחמת או אולי חומלת על המישהי הקטנה שהאכילו אותה והבטן שלה מלאה (בא לי לבכות עכשיו) ורוצה נורא לבכות. אני מרגישה ברגעים האלה מושפלת, כאובה, זרה לעצמי ובודדה נורא. אני מתאפקת כי זה ממש לא תואם לסיטואציה. לפעמים הולכת לשירותים וקצת בוכה ואז חוזרת כאילו לא קרה כלום. אם אני מבינה את זה, אז למה זה ממשיך לקרות לי? ולמה זה מעורר כזה כאב על אנושי? אני יודעת שאמא שלי דוחפת אוכל, אבל לא זוכרת עליי משהו קיצוני. זה רק הנפש בוכה כל הזמן. אני בכלל לא קשורה לזה. יכול לעזור לי קצת? תודה. אחת, שלוחמת על חירותה הנפשית.

שלום אני בת 24 וחברה שלי גם בגיל הזה. היא מספרת לי מיזה 9 חודשיים , שיש לי את החרדות חברתיות ובעיות רגשיות. היום היא מבטלת כשלושה חודשיים.ובגלל חוסר ביטחון עצמי קשה לה למצוא עבודה ובראינות עבודה . היא נעזרת חצי שנה אצל פסיכלוג , פסכו דרמה .. בשביל להקל על הבעיה.אך אני וחברתי לא רואות שינוי . ועצוב לנו .כי אנחנו מנסות לעזור לה ולא מצליחיות. חברה שלי חושבת שהיא המטבטלת היחדה מכולם,מכל שתובי ישראל. בגלל שיש לה חרדה חברתית.. אני מנסה לתת לה עצות ולהראות לה שיש קשיים בועלם לכולם וצריך לדעת איך לבחור לקחת את זה, ולדעת להתעלם שיש בעיה חברתית.. לדעת באמת לשים פס על אנשים גם אם מרגישים באותו רגע נפגעים .. ולדעת לאוהב את עצמה גם אם קשה.ה עצוב לי ומעיק לי שזה לאע הולך ואני לא יועדת איך לעזור לה.. בנסוף לזה בגלל שהיא מאוד מפחדת ותמימה... היא כמעט יכלה לעבור מקירה לא נעים כך אותו בנאדם "כמעט" לא עשה לה כלום אך היא מרגישה אשמה ,בגלל שהיא תמימה. איך אני וחברתי עוזרות לה? :(

שלום לד"ר בונשטיין, אחותי הקטנה מצויה מזה כמה שנים (מאז גיל ההתבגרות) במצב של דיכאון כרוני עם מחשבות אובדניות. היא ניסתה להתאבד כמו כן לפני כמה שנים. לאחרונה היא שוב נעשית אובדנית והולכת לאשפוז יום - דבר שלטענתה מדכא אותה יותר. האם ישנם אנשים שלא ניתן לעזור להם? היא ניסתה את כל הכדורים, הטיפולים, השיחות וכו' אשמח לשמוע עצה כי אין באפשרותי לעזור לה לצערי.

הילד שלי נכשל במבחן. מרגישה שצריכה לצאת מתהמות עמוקים וחלולים ולנסות למלא אותו. אבל אין לי במה...

שלום ד"ר. אני בחורה בת 28, סובלת מדיכאון, דיסטימיה וחרדה חברתית/ כללית. מאז ומעולם הסתדרתי בכל מקום אליו הגעתי, למרות ההפרעות. עם גברים אף פעם לא הייתה לי בעיה, עוד מגיל ראוי, הסתובבו סביבי מחזרים. גם היום זה כך, הרבה גברים מעוניינים בי. אך עם הגיל אני מרגישה את הקושי בלספר שאינני מתנהלת כאדם ממוצע. למרות שאני יודעת שיש בי את היכולת "לבעוט" במישהו שלא מבין זאת, ולעבור לגבר הבא שנראה לי, עדיין החשש הזה קיים. אני רוצה לציין שחוץ ממקומות עבודה, אף פעם לא פחדתי ממה שחושבים עלי. עוד בתקופות שהחרדה החברתית הייתה יותר דומיננטית, תמיד הייתי בחורה עם ביטחון עצמי. כיום אני מבינה שאני לא ילדה, וקצת קשה לקבל מישהו לא פעיל. אני האמנם זזה, יוצאת, מבלה, מעסיקה את עצמי בסדנאות, אימונים וכו'.. אבל עדיין- לא עובדת, מוכרת כנכה, חיה מ2000 שקלים. אז אני יוצאת לדייט, עם כל הרעש של החיצוניות שלי.. מנהלת שיחות עמוקות וטובות.. ואז חייב להגיע "הבום" הזה- "אני לא עובדת עכשיו, זה סיפור ארוך.. אפשר לומר שזה לא מבחירה". או גרוע יותר- אני נכנסת למערכת יחסים ובן הזוג שם לב שאני "נהנת מהחיים".. לא נדיר ששמעתי משפטים כמו: "אז מה, כל היום תהני, תלכי לסדנת בישול, תתנדבי עם כמה גורים חמודים ותבזבזי את הכסף שאין לך?". זה לא שאני באמת נהנת מזה.. אבל זה הרבה יותר טוב מלשבת בבית ולהשתגע. אני ממש מתחילה להרגיש חוסר ערך, ובאמת שלא הרגשתי זאת בעבר, תמיד השתמשתי בתכונות אחרות שלי. אני ממש מתחילה להרגיש אשמה, אשמה שאני כזאת. כאילו אף פעם לא אצליח להחזיק מערכת יחסים. מי רוצה אישה שלא עובדת? מי באמת יכול לגלות סבלנות לדברים האלה? אני בספק אם יש כזה בכלל. אז הנה.. הכרתי מישהו חדש. זה עוד בחיתולים, אבל יש לומר שהרבה זמן לא היה בי רצון להכיר מישהו כ"כ. והוא.. גבר שכבר עשה כל כך הרבה בחייו, עם רגליים על הקרקע, יציב, חזק. איך אספר לאדם כל כך "נכון" את כל השטויות האלה של עבודה? אולי באיזה מקום אני רגילה לגברים שאני יכולה לשחק בהם, ועכשיו בא גבר שממש ברור לי שלשחק איתו זה דבר בלתי אפשרי. אז אני לא יודעת איך לספר, מתי לספר.. מה אני צריכה לספר.. אילו פרטים עלי להחסיר כדי לא להבהיל. אני מרגישה שאני עייפה מזה כבר, ממש ככה. איך מספרים דבר כזה למישהו *שכן* אכפת לי מה הוא יחשוב?

היי מור, אני בד"כ קוראת סמויה כאן בפורום על בסיס יומי... אבל מה שכתבת הרגיש לי קשור אליי אז החלטתי להגיב לך- כמובן אם זה מתאים לך... מה שאני הייתי עושה (או יותר נכון מה שאני עושה) זה לא "לחשוף את כל הקלפים מהתחלה". תני לבחור להכיר את מי שאת, מעבר לכל ההפרעות... אני חושבת שהוא יבחין בשלב כלשהו "שיש שם משהו" אבל אולי לא ידע לתת לזה שם. אחרי שהוא יבין מי עומדת מולו- לפי דברייך- בחורה נאה, עם בטחון, דומיננטיות ופעילה (מלבד העבודה), תוכלי לספר לו (יכול להיות שיקבל ויכול להיות שלא...). אגב, אני הכרתי כמה בחורים שהיו שמחים אם לא הייתי רוצה לעבוד בעבודה כ"כ אינטנסיבית... (הם היו יותר בקטע של האישה- שייכת למשפחה ולילדים בלבד...) בהצלחה! :)

...הממ.. בעץ למטה מה 23.8 כתבתי הודעת המשך..אם זה לא מדי קשה ולא איכפת לך כל כך, אז אולי מתישהו תעלה את הודעת ההמשך שלי . ואם ממש זה בסדר,אז אולי אפילו תקליד כמה משפטים? מה אתה אומר ? :) כך ,זה אולי קצת קשה פחות לכתוב את ההודעה ההזויה הזו..

חיה באבל..כבר שנה שמתקשה לעכל..שעברתי את גיל 45..שלא אלד בחיים..שלא אתחתן..שזאת לא חזרה גנרלית..זה נגמר..חיה כמו זומבי..חיהמתה

לא הצלחתי להוריד את הקליפ..תוכל לומר למה התכוונת..? הלוואי שאצליח להאמין..לקוות..מילים שכבר זרות..ריקות..לי.. חושבת שהיושב למעלה שונא אותי..אף פעם לא חשבתי שאגיע לרמה כזו של אמונה..שאגיע לגורל כזה..מרגישה נענשת..אבל זה סותר את תחושת חוסר החשיבות שלי..מחוקה..

קצת חבל לי שאחרי שנתיים של טיפול אני לא מרגיש שנקשרתי למטפלת ושיכולתי להיות מספיק פתוח וכנה.. אני מאמין שקיבלתי לא מעט - כמו יכולת גדולה יותר לדבר על הבעיות. אבל עדיין זה היה מאין קשר לא ברור, לא ברור מה אנחנו רוצים אחד מהשני.. שדי משקף את יחסיי עם אחרים ויחסי לזוגיות, שלא השתנה הרבה. קצת לא ברור למה זה היה צריך להמשך שנתיים.. (היא עוזבת את התפקיד וזו מרפאה ציבורית) בסופו של דבר אני ממשיך מכאן לבד, עם המטען, הבעיות , הדילמות, החששות , הפחדים וההתמודדויות. סה"כ אני די שמח שזה נגמר (עומד להיגמר- 2 פגישות אולי אחת כי כבר ממש נמאס לי) יש לך עצה על מה אני יכול לדבר איתה?

האמת שאני לא כול כך מבין מה אתה אומר כאן, אשמח להסבר יותר מפורט

אודי, מה שלומך? אתמול, בפגישה, היא אמרה לי שהיא רוצה בשבילי את זה ואת זה ואת ההוא ואת זה... ואז היא שאלה, מה אני רוצה בשביל עצמי. חשבתי על זה, והבנתי שנותרתי ללא תשובה. אז עניתי לה שהרצון שלי מת. היא ענתה לי, שהוא רק מתחבא; עובדה שאני רוצה לבוא לפגישות שלנו, למשל. אז איך זה שאני לא יודעת מה אני רוצה בשביל עצמי?... ולמה באמת לדעתי הרצון שלי מת? מסובך כל כך.

איזה כייף לשמוע אותך שוב.. כמה זמן עבר מאז שכתבת לאחרונה.. וואוו.. זוכרת כששיתפת כמה הרבה את עוברת.. וואוו.. מה שלומך ? במבי.

תודה. כתבתי פה מתישהו, די מזמן. ככה בין לבין. אני זוכרת ששיתפתי, אבל אז החלטתי פתאום שזה מייגע עבורכם ואולי אפילו משעמם (?). מה גם, שהראש שלי לא ממש היה מחובר. מצד שני - השתדלתי לעקוב אחרי מה שקורה פה, לקרוא אתכם בשקט בלי להפריע. אז בזכות טיפול תרופתי מסיבי, שלומי יחסית יציב. יש תופעת לוואי מתסכלת נורא, ואני צריכה להחליט מה עדיף לי - להפסיק עם אחת התרופות, וסביר להניח שלצאת שוב מדעתי, או להיות מוטרדת מאוד-מאוד מתופעת הלוואי... עוד לא החלטתי. מה איתך? מה שלומך את בימים אלה?

לפי הכותרת והנושא תיארתי לעצמי איזה שיר צירפת, תודה... אני חושבת, שאם הוא באמת מתחבא, אז הוא לא הדבר היחיד שמתחבא. נדמה לי שהשנים חולפות עליי בחיפושים אחרי דברים אבודים. והנה, תקשיב לזה: http://www.youtube.com/watch?v=dqvrn1hBbu0

הי טימי, את יודעת, כשנכנסת לכאן לפני די הרבה זמן, נדמה לי שגם בפעם ההיא היה זה לאחר תקופת היעדרות כתיבה ממושכת. וככל שאני זוכרת, כשאז, זה עבר לו במעין קול ענות חלושה בלי יותר מידי תגובות נראות לעין, היה לי עצוב. היה לי עצב כזה של דיכאון אולי, כי לא שכחתי עד כמה היית כאן משמעותית מאד, נוכחת מאד, מעניינת כל-כך ותומכת מדהימה לרבים (אולי כפי שאת מצליחה פחות עבור עצמך. סנדלרים יחפים, יו קנו), וכמה זכרו את הטוב ועוד טוב ממך. ופתאום, פתאום שקט מידי כזה. דליל מידי. יחסית. ואין זה רע בהכרח. אדרבא. את אומרת שאת מחפשת, אז אני חושבת לי שמידי פעם חשוב ונעים להזכיר את הרגעים ההם. מהימים ההם. (נוסטלגיה?) הרגעים המרככים, החמימים והטובים דווקא, שבקלות בלתי נסבלת ניתק חוט הזיכרון המקשר אליהם. מאידך, אזורים שאולי ממשיכים לתור אחריהם. אבל פתאום, חשבתי לי, שכנראה העניין כבר די מוצה וכבר לא מספיק. לא מספיק לחבר. לא מספיק כדי להחזיר את ה-להרגיש רצון/תשוקה/יצריות עם כוח מדוד ויציב. לדעת שאי שם יש מהם נפח. ואולי, עכשיו בתנאים השונים שנהיו, למרות התעתוע שהזמן מרגיש כאילו עמד מלכת, צריך לחפש חדש מחוץ לספירלות המסתחררות ולקרוסלות, או לוותר על משהו ואז להגדיל את הסיכוי. הניתן? פשוט שערורייה להיות מבוזבז... אתך, (ובהזדמנות זו תודה חמה במיוחד לבנות היקרות שרשמו לי כאן מילים טובות כשכתבתי לפני חודש). סוריקטה

אני נשוי כ-15 שנה +3 ילדים. דווקה שהגעתי למנוחה ולנחלה, טיפש שכמוני רצה גם אהבה. התברר שאישתי לא יודעת מה זה. אשתי נגד טיפול, אך תצטרף כנראה (אולי) זה בתימצות. היינו בטיפול אצל פסיכולוגית, שלא "קלטה" את התמונה נכון והיה חבל על משיכת הזמן. מחפש פסיכולוגית קלינית שתעבוד איתנו לטווח ארוך אך שתיהיה אקטיבית, רגישה ואמפטית. אני לא מעוניין באעחת שמטפלת גם בקשישים גם בנוער גם בהפרעות אכילה ועוד ועוד. מעוניין במישהי שעוסקת בפגישות עם זוגות ופתרונות. תודה אם המהלך לא יצלח התוצאה היא גירושין.

הייתי מעוניינת לדעת מה לעשות או האם יש שם לתופעה הבאה. בדרך כלל קשה לי להפתח לאנשים, אך הרבה פעמים כשיש דמות סמכותית מעליי, שתפקידה לדאוג לי או לפקח עליי אני נקשרת אליה מאוד, ולאחר היפתחות איתה אז היא נהיית לי נורא חשובה ואני כל הזמן רוצה לראות אותה או לדבר איתה, וכשאני צריכה להיפרד תמיד מאוד קשה לי ואני לא מפסיקה להגיד שאתגעגע ותודה, וגם לאחר מכן אני מחפשת דרכים לדעת מה קורה עם אותה דמות, כמו מעקב בפייסבוק לדוגמא. זה קרה לי עם הרבה אנשים, בעיקר דמויות בעלות סמכות עליי - מורים,רכזים, מדריכים במחנות קיץ ועוד, האם זו בעיה כלשהי, האם יש פיתרון, או שאני סתם רגישה מדי?

צריכה אותה..שתאחל..שתלווה..אך אין ולא יהיה קול ממנה כי נפרדנו...שמחה מהולה בעצב... למרות הכל רוצה לאחל בהצלחה לכל הילדים שמתחילים מחר ללמוד..שיהיה לנו הכח לעזור להם להצליח, להרגיש שהם שווים שיש מי שיחבק אותם, שאוהב, שמלווה, שאנחנו כאן בשבילם...שיקבלו את מה שלנו חסר..שיהיה לנו את הכח להכיל......מיכל

בהחלט שלום כיתה א', בני הקטן עלה היום לכיתה א'....זהו הילדים גדלים כל כך מהר..."אמא טובה דייה"......הלוואי שאשלים עם זה....אמא...לא פשוט להיות בת וגם לא להיות אמא (או אמא אחרת מהמוכר)........אני קוראת ושותפה פה לצורך הזה באמא אמיתית כזו מחבקת...להרבה מאיתנו כאן בפורם זה חסר...צרת רבים נחמת שוטים?????????או חצי נחמה????????

אני בחורה טרנסית בארון לפני ניתוחים לשינוי מין מגבר לאישה. עובדת, והאנשים בסביבת העבודה לא מוצאים חן בעיני לקשרים. אני סובלת מבדידות, ואני כבר בת בשנות השלושים שלי. לעולם לא התאהבתי בבנים, אבל תמיד קיימתי איתם יחסי מין והיתה משיכה. עם בנות, שיחקתי אותה גבר, אבל זה רק בשביל להיות בחברתן והמגע היה רק חיבוקים וליטופים או שירדתי להן רק בשביל לרצות אותן כדי שירגישו שהן עם גבר אבל רציתי בסך הכל שהן ימשיכו להיות בקשר איתי. אהבתי לשוחח איתן שעות על גבי שעות כשאנחנו מחובקות. כך היה בגיל ההתבגרות. אין לי חברה כזאת, כולן בורחות ממני אחרי שהן מחכות לחדירה שאני מנסה כל הזמן למשוך את הזמן, ואז הן מבינות שאני לא הגבר המצופה ומנתקות קשר רגשי וזה הורג אותי. כבר 13 שנה שאין לי קשר עם אנשים. כל הקשרים שלי הם מיניים בלבד, והם כמובן עם בנים ובקשרים האלה אני מספקת את הבנים מינית (נותנת להם מין אוראלי) כי זה נותן לי להרגיש את מי שאני-אישה. לעולם לא התאהבתי בבנים. תמיד התאהבתי רק בבנות. כבר כשהייתי בת 5 התאהבתי בילדה בגן. כשהייתי בכיתה א', התאהבתי בילדה בכיתה ואז היו לי הפרעות קשב וריכוז, וכך גם בכיתה ב' התאהבתי כל הזמן בבנות, הייתי רגישה אליהן ופגיעה מהן ורציתי להיראות כמוהן והזדהתי איתן והערצתי אותן ורציתי להיות בחברתן כל הזמן. בכיתה ד' הן התחילו לדחות אותי ולא קיבלו אותי להיות בחברתן והרגשתי דחויה, כשכולם אומרים לי להיות עם הבנים שאותם לא אהבתי. אני מקבלת טיפול נפשי, ואין לי חברים וחברות. אני רואה נערות ואני מאוד רוצה להיות בחברתן, וכשאני מדברת איתן, אני רואה שהן זקוקות למחמאות ולייקים, ואני מגלה שהן מייחסות חשיבות גדולה יותר כשזה בא מצד גבר, אז אני משחקת את המשחק של גבר רק כדי שהן יאמינו יותר למחמאה שאני נותנת. הייתי רוצה להיות בחברת נערות, אבל אני נראית גבר כי אני לפני ניתוחים. הן חושבות שאני גבר כי אני בארון, והן לא יודעות שאני אישה טרנסית עם חיי מין גברים, ואילו עם נשים אני רק רוצה להיות בחברתן של הצעירות ומתאהבת בהן מאוד ורואה את התמונות שלהן ואומרת לעצמי "הלוואי והייתי היא וחיה מהפרצוף היפה שלה" (והיא רק בת 14). הבעיה שאף אחד לא יכול להבין אותי כי אני כותבת בלשון זכר. הייתי רוצה להזמין לליל סדר בחורה בכיתה י שחושבת שהפנים שלה לא יפות, למרות שהן מדהימה בעיני ואני כותבת לה שהיא מקסימה וממש מעלה לה את הבטחון העצמי בהתכתבות שלי איתה. אמנם כגבר, כי זה מחמיא לה יותר, אבל אני מתביישת שהיא תדע שאני למעשה אישה בגוף של גבר כי היא תחשוב שיש כאן שיגעון ותיבהל או שתדחה את הרעיון שאישה החמיאה לה. הייתי רוצה להזמין אותה לחגים ביחד עם ההורים שלי וכל המשפחה שלי כידידה למשפחה. הבעיה שהמצב קצת בעייתי כי היא בעצמה יכולה לפרש אותי כאילו אני גבר שמנסה להתחיל איתה ומישהו שיראה את ההתכתבות שלי איתה ויראה שאני כותבת בלשון גבר מבוגר לילדה בת 15 יחשוב שאני פדופיל שמנסה להפיל אותה. והייתי רוצה להזמין ולצרף למשפחה שלי עוד נערות שיבואו בחגים, ויהיו בנות בית אצלנו וכך אהיה בחברתן (אני גרה עם ההורים שלי). אבל, אני מסכנת את עצמי בזה שאנשים יפרשו אותי כאילו אני גבר פדופיל. ואנשים מסוכנים עלולים להתלונן במשטרה בכל פעם שאני רוצה קשר אפלטוני עם נערה. איך אוכל להשיג להיות בחברתן של הצעירות מבלי להכשיל ולסבך את עצמי בחשדות שווא ?

שוב אני מתחילה להיות אובדנית.. אני כ"כ רוצה חיבוק, אני רוצה מישהו שיהיה אבל אני לבד - כמו תמיד לא חדש.. נמאס לי.

"'מכל אחד יש רק אחד', אמרה אמא. 'אז כולם לבדם?' 'כולם קצת לבדם אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם'. 'איך אפשר גם וגם?' 'הנה אתה אחד ויחיד', אמרה אמא, 'וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד'". (חיבוק/דוד גרוסמן)

לאחת לבד, אני לא יודעת איך אפשר לנחם אותך ולצערי חיבוקים הם לא ממש הצד החזק שלי, חיבוק וירטואלי נראה לי משהו..וירטואלי כזה ולא ממשי לעומת הכאב שיש בהודעה שלך. ובכל זאת עכשיו באופן מסוים אני אתך, מקווה שזה בסדר מצידך... תחזיקי מעמד.

אנחנו כאן..אל תשארי עם הכאב לבד...אפשר לתת לך חיבוק וירטואלי? מוזמנת לשתף אם מתאים מוכנים להקשיב, וגם אם לא תשתפי זה בסדר :)

כואב כי אני כ"כ רוצה שתהייה לי אמא נורמלית , ואני יודעת שזה לא הגיוני היא כבר מבוגרת אין לה עוד הרבה שנים.. וכי אני ראיתי איך היא התנהגה עם הילדים שלה לא ראיתי אותה כבר 19 שנה, ממש מעניין אותי אם היא השתנתה, לא אני ולא אחיי יוצרים איתה קשר בזמן האחרון היא יותר במחשבות שלי.. אני מתגעגעת למשהו שמעולם לא היה - לאמא נורמלית.. אמא שלי יש לה בעיה קשה, היא רואה את עצמה בצורה כזו: היא הכי חכמה, הכי טובה, הכי אכפתית, אמא מדהימה, מושלמת דאגה לילדים שלה (לפחות כשגרתי איתה כך זה היה..) כן היא דאגה לילדים שלה, דאגה להשפיל אותם ולהעיף אותם. אותי היא העיפה בגיל 15, את אחותי הגדולה כשהייתה בת 16. את האח הבכור, ואת האח הקטן היא לא העיפה אבל התנהגה אליהם לא כראוי למה זה כ"כ קשה שאין אמא נורמלית???? למה??? כמה שנים אפשר לחפור על אותו נושא?

שלום רציתי להעלות שאלה לפורום, אם אני רוצה ילד, אבל אני לא אוהבת את האבא לעתיד של הילד שלו, האם כדאי לי להביא את הילד הזה? נגיד אם האשה כבר בסוף גיל הפוריות שלה, והיא רוצה שיהיה לה ילד אחד.... שמעתי פעם שאם האשה לא אוהבת את האבא של הילד, יש סיכוי שהיא גם תסתייג מהילד שלו. הכוונה של האשה היתה להביא את הילד אבל לא לחיות עם האבא שלו. אלא לגור בנפרד עם הילד. והיא לא אוהבת את האבא של הילד. מה דעתכם??

אם האמא לא אוהבת את האבא - מדוע הילד צריך לסבול? למה שלא יהיה לו אבא "מוחשי" , חי, מתפקד , ידוע ושייך? כדי שכשישאלו אותו: מי אבא שלך? - לפחות לעצמו יידע לענות באופן ברור....

ובתרומת זרע אין דמות אב. אם אביא ילד מגבר לא אהוב יתכן שירצה להכיר בילד ויתכן שלא ירצה, הכוונה שהוא יפגש איתו והכוונה פה היא לא למזונות. אבל יש סיכוי שהילד ידע מיהו אביו האמיתי, ובתרומת זרע אין סיכוי כזה.

אודי, אתה מכיר את השיר הזה ? מה זה עושה לך ? http://www.youtube.com/watch?v=AhUyoy03fts אני מקשיבה לזה שוב ושוב ושוב .מזוכיסטית.

במבי יקרה, אולי צרת רבים חצי נחמה ?... אני מאוד מבינה אותך, עושה לעצמי אותו הדבר (לילות ארוכים). השירים משתנים (השיר שהעלת הוא אחד מהם) אבל הכאב נשאר וגם ההבנה שאני מכאיבה כך לעצמי אבל לא יכולה לעצור. סוג של מזוכיזם.

ושוב ,הרצפה מתנדנדת.. כבר אמרתי לך שכנראה ההכנסה שלי תצטמצם .ניסיתי וניסיתי כל מיני דברים..חשבתי שיסתדר בסוףץ כרגע, על פניו נראה ש :((( כן, אני על הפנים... שלשום כשנפגשנו ואמרתי לה. היא שוב הזכירה את מה שאמרה.היא הציעה בזמנו להפחית לי באופן משמעותי את המחיר ואחרי שראתה שכמעט ומתתי היא הציעה אפשרות נוספת.הלואה לתאריך בלתי מוגבל. שלשום כשהייתי אצלה .הגוף שלי בכה כמעט כל הזמן מאליו (כך זה הרגיש) אמרתי לה ששתי האפשרויות שהיא הציעה לא רלוונטיות לגבי. אמרתי לה שבחיים ! אבל בחיים לא אקח ממנה שקל הנחה ! בחיים ! גם על גופתי המתה לא ! אני לא צריכה ממנה צדקה. לא נזקקת. לא צריכה ממנה נדבות. אם לא יהיה באפשרותי לשלם את מלא הסכום .כפי שקורה עכשיו. נצטרך לסיים. אמרתי לה שזה בסדר. שתמיד הסתדרתי לבד. שאני לא נזקקת סעד.. ולגבי הלואה אמרתי לה שזה גם לא אפשרי מבחינתי. הלואה הרי צריך להחזיר..מי מבטיח לי שאוכל להחזיר ? לא מסוגלת לקחת הלואה בלי הידיעה שאוכל להחזיר. אתמול כשנפגשנו הרגשתי מנותקת ממנה. לא היה לי מה לדבר איתה. אני חושבת שבלב אני כבר נפרדת ממנה. אתה יודע אודי ? אני חושבת שאין לי יותר מרגיש בלב. היום אנחנו אמורות להפגש ו..לא יודעת. האמת היא שאני רוצה שגם הגוף שלי ימות כי הנשמה מתה ממילא.ואתה יודע מה אודי ? ממילא כולנו נמות .נכון ? זו הידיעה היחידה שאנחנו למעשה ממש יודעים. כולנו נמות. נו אז יאללה..עד המוות אנחנו משחקים .כל אחד "בלגו" שלו. אז "הלגו" שלי נחרב לי.לא רוצה יותר לשחק.

אתה יודע אודי שעד כמה שניסיתי להבין את מה שאמרת ,לא הצלחתי להבין ? איזה קטע..כאילו מילאו לי את תאי המח בטיט.. כשנפגשנו בשישי הקראתי לה את ההודעה שכתבתי ואת תגובתך וביקשתי ממנה תרגום של תגובתך..היא התחילה לעשות מה שתמיד היא עושה..שאלה שאלות פשוטות ומשם המשיכה לשאלות חופרות שהמשיכו לשאלות עוד יותר חופרות עד שאתה כבר שכחת מה רצית לשאול.. בכל אופן ,אני לא כל כך מבינה למה התכוון המשורר.. ואולי אני אוטיסטית ? מילא ,לשחק פה "בשותף" בלגו..לשחק ביחד בפורום ? שאולי זה מה שאתה מנסה קצת לעשות עכשיו.. את זה אני יכולה להבין..אבל איך אפשר לעשות "שותף" בלגו.לשחק ביחד עם אמא צביה כשהקשר לא סימטרי ? שלך-במבי.

הוא חזר מחופשה. אמורים להפגש מחר לא בא לי. זה סתם מציף... יכול להיות אדם שהמבנה האישיותי/ ריגשי שלו לא מתאים לטיפול? שזה מציף אותו ברמות כאלה שעדיף כבר לוותר???

רוני יקרה, מזמן לא כתבתי לך..מקווה שבסדר לכתוב לך, רציתי לומר שיש רגעים כאלה שחושבים לעצור בגלל הצפה, זה קורה, לכן הולכים פשוט בקצב אחר שמתאים ולא יציף, אני מאמינה שיחד תוכלו להכתיב את הקצב שיתאים ולא יציף...לא פשוט לחזור אחרי חופשה של מטפל..בהצלחה, מיכל

היההלכתי יב בסדר. רק שבסוף הוא נזכר להגיד שעוד חודש הוא שוב טס לשבוע. היה עדיף לעשות גשר... חשבתי אודי על מה שאמרת. כנראה יש בזה משהו, אולי קצת לצערי?....

אני צריכה ללכת אלייה היום, ויש לי הרגשה לא טובה. יש לי הרגשה שהיא תגיד לי לא לבוא יותר או שהיא תכעס מאוד. אולי אני לא אלך? אני אשלח סמס שאני חולה או משהו כזה.. אני משתגעת..

הי אחת לבד, החשש קיים אך עדיף לנסות לא? אולי תופתעי לטובה? (הרגש הזה כל כך מוכר לי) את באה בשבילך לא בשבילה...היא כאן בשביל לעזור בלי לשפוט...אל תשכחי שהיא כאן, לא כדאי לא ללכת אחר כך מצטערים שלא מנסים וחבל..בהצלחה, מקווה שההודעה תועלה לפני..וגם אם אחרי אני מאמינה שהיא תקבל אותך :) אודה לך אם תשתפי, מיכל

היה נורא בפגישה איתה.... פשוט נוראי... לא הייתי צריכה ללכת. סתם עשה לי רע... לא רוצה להיות יותר... רוצה להעלם.. לא טוב לי.. לא רוצה להרגיש... לא רוצה להיות אני.. אני רעה! אין לי כוח לעצמי יותר.

וואי..מה קרה? למה? אל תחמירי עם עצמך..חבל לי כל כך לשמוע, עצוב לי איתך..בבקשה אל תתיאשי, יש גם כאלה מפגשים..קשים..אם מתאים לך אני מוכנה להיות איתך..להקשיב לרגשות...מיכל

קשה לי כרגע לספר למה היה כ"כ נורא אני מצטערת. שבת שלום.

שלום, קוראים לי שאלתיאל קוואק ואני מחפש פסיכולוג. קראתי באינטרנט כמה מאמרים על בחירת פסיכולוג, לדעתי גם מאמר אחד שלך. מדברים שם על שיטות פסיכולוגיות וכו. לא שאני מחשיב עצמי לטיפש, אבל זה לא אומר לי הרבה, ואני גם לא בטוח מה הבעיה שלי כדי לדעת מהי השיטה הנכונה עבורי. אז קיבצתי לי כמה שמות של פסיכולוגים (בעיקר לפי אזור מגוריי, וקצת מהמידע הדל שדליתי מהאינטרנט). אני מתכנן לדבר איתם בטלפון כדי להחליט. שאלתי אליך היא, על מה אני אמור לדבר איתם? מה אני אמור לשאול? מה אני אמור לספר על עצמי? האם לספר על הבעיות שאני חושב שיש לי? בקיצור סימן שאלה אחד גדול ואני ממש אשמח אם אתה, או כל אחד אחר כאן שהתנסה בסיטואציה ייתן מעט טיפים. אגב, אני מתלבט בין אישה לגבר? לפי מה כדאי לקבל את ההחלטה בעניין? סליחה על החפירה, תודה רבה והמשך יום ג' מנוחה לכ-ו-ל-ם! D:

הי, לבחור זה לא קל, אפשר לשאול כל דבר שעולה בדעתך לגבי הטיפול, סוג הטיפול, וותק, הכשרה ומחיר..השאלה גם מה אתה מחפש...כשאני התחלתי באתי ממצוקה ולא ממש תחקרתי אלא מייד קבעתי עם הראשונה שדברתי והמשכתי הלאה.. מידע באינטרנט עזר לי וגם לראות בפנקס הפסיכולוגים, הכשרה נראה לי מאוד חשובה!!..נימת הקול שלה מצא חן בעיניי...אני חיפשתי אישה אבל לא נראה לי שזה ממש משנה תלוי בך :) אפשר גם ללכת לפגישה להתרשם ואחר כך להחליט אם ממשיכים או לא...מאוד חשוב שתהייה כימיה בניכם ולכן קשה לסמוך על המלצות חברים...מה שיתאים לך יכול לא להתאים לאחר...זו דעתי :) בהצלחה

אני עובדת במקום די רגוע וקל שמורכב משני בוסים שותפים, אני ועוד עובדת. לאחרונה אני מאוד סובלת מנוכחותם של הבוסים שיושבים בחדרים מרחק לא רב ממני. הבעיה היא לא ביחס אליי, אלא בהתנהגות שלהם. נוכחותם פשוט בלתי נסבלת. האחד סוחב מחלה כבר חודש וחצי ומשתעל בצורה שקשה לי לסבול. השני פשוט מופרע, עצבני, מתנהג בעצבנות בתנועותיו, בכניסתו הפרועה למשרד בטריקת דלת ועוד התנהגויות. אני מאוד רגישה וסובלת מכך מאוד, ובנוסף אני בהריון ואין לי אפשרות להתפטר כי אחרת אאבד את זכויותי אחרי הלידה, מה גם שאני חוששת להשאר מובטלת כרגע. איך אתם מציעים לי להתמודד עם ההפרעות האלה? ניסיתי לרמוז להם על כך, אבל זה גם לא עזר וגם בלתי אפשרי מצידי להתפרץ, כי אני חוששת מאי נעימות וממריבה ובעיקר מפיטורים בטרם עת (למרות שאסור להם לפטר אותי). אציין שאיבדתי כבר מקומות עבודה בגלל התפרצויות וחוסר טאקט לגבי דברים שהפריעו לי ואני ממש מנסה לחרוק שיניים ולהזהר בלשוני. בקיצור אשמח לפתרונות. (חשבתי לרכוש אוזניות ולשמוע מוזיקה שתנטרל את הרעשים - לא בטוחה שזה יעזור)...

אבדה לי התחושה, פתאום הפסקתי להרגיש. היה לי יום טוב, חגגתי יום הולדת עם חברים, והם למרות שאני שונאת את היום הולדת שלי ארגנו לי משהו.. והיה נחמד.. לפני שעתיים ככה פתאום נהייה לי ממש עצוב אני לא יודעת אפילו למה אבל לא ויתרתי לעצמי ולא נכנסתי למיטה וסיימתי את היום. ואז פתאום הכל מת כלום, אפילו תחושות פיזיות אין. אודי מה זה???? מה קורה לי??? איבדתי שפיות?? השתגעתי?

אודי שלום, אני לא סיפרתי פה על העניין הזה וקצת מוזר לי אבל רוצה לשאול..תמיד הייתי שמנה לסרוגין..עולה יורדת.....אני הורדתי 14 קילו בשנה האחרונה הייתי אצל דיאטנית אולי בזכות הטיפול רציתי ללכת(ונראיתי ממש טוב...תמיד הורדתי לבד והעלתי שוב וכו')..כשאני לא רגועה, במתח או מדוכאת אני אוכלת,עזבתי את הדיאטנית התחלתי שוב להשמין כבר עליתי אולי ארבעה קילו מאז שעזבתי אותה....פעם המטפלת שלי חשבה שאני אוכלת ומקיאה או עושה דברים כאלה לא בריאים אבל אני לא......אף פעם לא פגעתי בעצמי ממש ולא אפגע...ובכל זאת מרגיש לי שמתחשק לי להעניש את עצמי ולאכול מלא(גם בריאותית זה לא טוב לי..) או לנסות למלא משהו חסר? לא יודעת....אני יכולה לאכול ממש עד בחילה...אכילה רגשית כך קוראים לזה אולי.ועכשיו מנסה לעצור ולא יכולה והמטפלת חסרה......בזכות שהרגשתי טוב הורדתי במשקל ועכשיו...אוף.....למה זה קורה לי למרות הרצון לרזות?????להראות טוב??????אני הורסת לעצמי וחבל......יודעת.....אוכל אצלי זה נושא טעון שקצת דברתי עליו בפגישות......חוץ מזה יש עוד משהו כשאני מרזה אני מרגישה נשית יותר אני אוהבת את זה מצד אחד מצד שני זה מלחיץ אותי..כשאני שמנה אני מרגישה ילדה....אולי מתחשק לי להשאר במקום ילדי שוב?????כל חיי היה לי פחד מלהתבגר...להיות אישה...מרגישה ילדה בגוף אישה.....תמיד הרגשתי......ופוחדת גם שילדי מתבגרים...למרות שאני אמורה לשמוח לא?????רציתי גם להודות לך על החזקת האצבעות לבני..עבר בשלום....מזל שהוא עדיין בחופש.....

כתבתי לך הודעה הזויה...אולי לא מובנת?? היא מלאה בשגיאות כאלה......לא יודעת אפילו מה אני רוצה ממך....ימים מאוד מבולבלים עוברים עליי......חבל שאתה לא מוחק מה שנכתב.....אולי כדאי למחוק? מרגישה הזויה...מבולבלת....כזאת ילדה..מרגישה פריקית..ילדה בתוך גוף נשי...אודי זה נשמע נורא?????האם אני רוצה להראות נשית??לא נראה לי..מה אחרים חושבים על זה????מבחוץ זה לא נראה..משחקת אותה אישה...כנראה שזקוקה לחום, אהבה ילדית כזו...מה אתה חושב?????וזהו אין יותר טיפול..ולעולם לא אדע......עכשיו לא רוצה להשאר באדום..לא לבלוט.....

כותבת לך בהודעה חדשה..כי כשהגבתי בשרשור..ההודעה נעלמה.. אז משחזרת.. תודה שהגבת..מהלב..שאת מבינה..מזדהה.. תודה שאת מגיבה מהלב הרגיש והטוב שלך.. שמקווה שיחלים במהרה.. מיקה

תודה מתוקה :) ותמשיכ ותכתבי כמה שבא לך ..כייף שאת פה !!

מרגישה נורא מטופשת..שלחתי אלייך מספר הודעות דומות..כי היה לי ברור שזה לא נשלח..בכל הודעה ששלחתי נכתב שיש כשל בשליחת ההודעה..לכן שלחתי שוב ושוב..לכן גם ביקשתי מאודי שימחק וישאיר רק הודעה אחת.. אבל לא הובנתי.. אולי זאת הזדמנות לתקשר איתך שוב..:) אוהבת לקרוא את שאת כותבת..

אני מתנצלת.. יש לי איזו תקלה במחשב..שהודעות ששלחתי אליך ולבמבי..נעלמות.. ולא ברור אם נשלחו.. אז בבקשה אם הגיעו מספר הודעות לבמבי..תמחק.. ותשאיר רק אחת.. מקווה שזאת כן תישלח.. תודה אודי

לא מחקת.. לא הבנת אותי..? הפדיחה היא שלי..רציתי לתקן..

אבידתי את אמא לפני כחודשיים וקצת ואני לא ממש מתמודדת עם זה. אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני עדיין בהכחשה למרות שמאז פטירתה יש לי התקפי חרדות קשים בליליות כמה פעמיים בשבוע. אני גם לוקחת טיפול תרופתי שהתחלתי לפני פטירתה, תרופות נגד דיכאון ותרופות הרגעה, שהעלתי את המינון שלהן בעיקבות הפטירה בשביל לא להתמודד עם מה שקרה. (ואני לא נמצאת בטיפול שיחתי כרגע ומחפשת מישהי בירושלים) אמא שלי הייתה הכל בשבילי. היא תמיד הייתה שם, הייתי משתפת אותה בכל, מספרת לה דברים, חוויות, רגשות. דברים שבדרך כלל אני רואה ושומעת מאנשים אחרים שהם אינם מספרים לאמא. בתחילת אוקטובר עברתי לירושלים, לגור עם אבא בשביל ללמוד כאן, הייתי מדברת איתה לפחות 3 פעמיים ביום וכל סופ"ש בימי חמישי הייתי בלחץ בית עצום לעלות על אוטובוס ולחזור הביתה, לאמא - הבית שלי. ועכשיו אני מרגישה שאין לי כלום. אין לי משפחה, אין לי בית, אין לי כלום. אומנם אני גרה אצל אבא, אבל הוא זר לי, יש לי שני אחרים שאנחנו בקשר טוב, מדברים בטלפון ומבקרים אחד את השני, אבל זה מרגיש שונה, אני מרגישה שהמשפחה שליי התפרקה וכבר לא קיימת. אין לי מושג בכלל איך להתחיל להתמודד עם זה. ברגע שאני מתחילה לחשוב עליה ולחשוב על זה שהיא כבר לא כאן איתי, אני נתקפת חרדות ופוגעת בעצמיף חותכת את היד להרגיש את הדם זורם, זה הדבר היחיד שמרגיע אותי - הלב שלי כל כך כואב ואין לי למי להוציא וזה יוצא בדרכים לא בריאות. אני מתגעגעת אליה כל כך אין לי אפילו דרך לתאר עד כמה. בכל פעם שהיה לי רע או עצוב הייתי מתקשרת אליה והיא הייתה מדברת איתי, פשוט מדברת עד שהייתי נרגעת, ואין לי את זה. אני רוצה לדבר איתה, להגיד לה עד כמה רע לי ועד כמה היא חסרה לי. אני רוצה שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהכל בסדר ודברים ישתפרו. אני צריכה אותה. אני מרגישה שאין טעם לקיום שלי בלעדיה, שאין לי בשביל מה לחיות אם היא לא כאן איתי, לספר לה דברים, לחוות איתה. ב-30 שהיה לא מזמן, התעקשו שאשים אבן על המצבה שלה, וכל מה שיכולתי לבקש שתקח אותי איתה, אני לא רוצה להיות לבד, בלעדיה. הלב שלי כל כך כואב מגעגועים. זה לא הוגן, זה בכלל לא מגיע לה, היא הייתה אישה כל כך טובה וזה לא מגיע לה בכלל.

גם ימי ראשון אתה לא כאן? חשבתי שיום שלישי וסופ"ש.. אז לדעת שגם ימי ראשון אתה לא פה?

יכול להיות שבנאדם ממציא לעצמו בעיות..? למה? מה יש לי שגם כשבסדר לי אני כאילו מחפשת... שם הכל התחיל נראה לי ושם זה גם (לא) נגמר... אוף דפוקה כזאת!!! אני מרגישה חסרת תקנה, באמת.... הכל חוזר על עצמו כל הזמן....

אודי אמרת בעצמך מה אתה חושב שאני צריכה.... אתה אומר יחס, תשמת לב... זה נשמע רע אתה יודע...למרות כל מה שתגיד על צורך טבעי והכל. אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאנשים מקבלים אהבה אם הם ראויים לה... אם הם משהו... אבל אם אין בהם כלום אז הם לא... אבל אז מרוב שהם רוצים לקבל אותה הם נהיים עוד יותר כלום...... במקום להפוך למשהו שיהיה ראוי לאהבה הם מכורים לתשומת לב (הנה המילה הזאת שאמרת ככה בקלות) ואין בהם כלום חוץ מזה....כלום!!! ולא פלא שהם לבד... כן לפעמים אני רוצה תשומת לב אבל לפעמים גם אני לא כבר לא אכפת לי....שיחשבו מה שהם רוצים......גם ככה.... איך אני חושפת כאן בלי חשבון מדמיינת שאף אחד לא קורא את זה... עד שאתחרט על הכל וארצה להיעלם מכאן.....

אני בשנות העשרים, יש לי בן זוג קבוע וחיי מין מספקים איתו. ויש לי פחד שלא אהיה אובייקט האהבה היחיד של השכנה שלי הקטנה, בת ה 11, ולכן מפחדת מעצמאות רגשית שלה שמאיימת עלי באיום שאפסיק להיות אובייקט האהבה היחיד שלה. הפחד שלי מהאיום הזה גורם לי לחוש סבל שנחווה אצלי כמו תינוק שסובל מטראומת נטישה ואין לי בשביל מה לחיות ואני מרגיש שכל דבר שאני עושה לא שווה כלום ואין לי משמעות בחיים בגלל שככל שהיא גודלת היא עובדות החיים מצפות ממנה שאני כבר לא אהיה אובייקט האהבה היחיד שלה וזה גורם לי לתחושות סבל שקשה לי לסבול וניסיתי להתאבד. איך לומדים לקבל את עובדת החיים שכבר לא אהיה אובייקט האהבה היחיד שלה מבלי לעבור את הגיהנום הזה שאני חווה ?

אז זהו שניסיתי לא לכתוב פה..כי מה שיוצא זה רק מחשבות מדכאות..אבל קשה לי ביותר..היא בחו"ל.. ואני יצאתי מאיפוס..חושבת שאני צריכה עזרה תרופתית..לא רוצה להיות פה יותר..רוצה עזרה..אבל יודעת שכבר אין תרופה שלא ניסיתי..שהוא כבר לא יודע איך לעזור..שהיא גם חושבת שזה לא הפתרון..שזה אפילו מחמיר את מצבי החרדתי ממילא..ממולכדת וחושבת רק על דרך אחת..שכולנו הולכים בה..אבל מחפשת קיצור דרך..

מרשה להגיב לך גם ? את מצליחה לגעת בי. ואם מה שיש אלו מחשבות מדכאות , זה מה יש. זו סיבה לא לכתוב כאן ? מה זה מבינה אותך..בטח שקשה לך מאוד.היא בחו"ל. אדרבה ואדרבה מיקה, זו סיבה שתהיי פה ה-מ-ו-ן ! אבל גם כשהיא בארץ ,תהיי כמה שמרגיש לך. אני שמחה כל פעם כשאת פה.בכל מצב צבירה.. מקווה מיקה שבסדר לך שכתבתי. יש בי קול שאומר לי :"למה מי את במבי שתגידי למיקה את מה שאמרת". אבל כתבתי זאת כי הלב שלי רצה.. מקווה שזה בסדר מבחינתך.. במבי.

תודה שהגבת..מהלב..תודה שאת מבינה..מזדהה.. הלב הרגיש והטוב שלך.. מקווה שיחלים במהרה.. מיקה

כתבתי לך עכשיו הודעה..והיא נעלמה לה..אז כותבת שוב.. תודה שאת מגיבה.. מהלב..תודה שאת מבינה..מזדהה.. מגיבה מהלב הרגיש והטוב שלך.. מקווה שיחלים במהרה.. מיקה

תודה..בטח שקשה..בטח שצריכה להיעזר..אבל זה גם לא קל..לא יכולה להפסיק לחשוב.. על פתרון קבוע..שיגאל אותי מייסורי.. לכן.. לא כל כך יודעת איך תוכל לעזור..מפחדת להרוס כאן..לדכא את כולם.. תודה..וסליחה.. ..מיקה

ביום רביעי אני חוזרת לפגישות קבועות עם המטפלת וואו הזמן הזה היה נראה כמו נצח בחיי. אבל אודי אני מפחדת, אני מפחדת שהיא תכעס עליי, שהיא תכעס שאכזבתי אותה, שפגעתי בעצמי הרבה, שלא הצלחתי לעצור, שעשיתי דברים רעים. ומה אם היא לא תרצה בי יותר? מה אם היא לא תרצה שאבוא אליה יותר? מה אני אעשה??

יש לי בת דודה קטנה, ואני אוהב אותה ורואה בה תינוקת למרות שהיא בת 10. פתאום מפחידה אותי המחשבה שאי פעם יהיה לה פנים של בחורה. מה המקור הנפשי לפחד הזה ? אימא שלי אומרת שבעתיד כשהיא תגדל אני עלול לראות אותה כאובייקט רומנטי וזה מבהיל אותי ומעורר בי כעס. האם זה נכון ? אני מבקש הפניה למאמרים, שיסבירו לי על אפשרויות הפחד הנכונות כי אני מרגיש שזה הדבר האחרון שיקרה שאי פעם האהבה שלי אליה תהפוך לרומנטית.

אני בן 29, אימא שלי מוציאה עלי שמות לא טובים בפני הדודים שלי. היתה תקופה שאמרה עלי שאני רמאי, ואז בכל שיחה עם הדודים היו אומרים לי שאני רמאי. ועכשיו תקופה שהיא אומרת עלי שאני קנאי, ואז כל הזמן אומרים לי הדודים שהקינאה לא בריאה ומביאה לרצח וכל מיני דברים. כל הדברים האלה הם דברים שאימא שלי ממציאה עלי. היתה תקופה שאמרה עלי שאני קמצן ואז כולם לעגו לי. היא רוצה שיראו אותי באור שלילי ומנצלת את זה שהיא אימא שלי כדי לשכנע את כולם. איך להתמודד עם אימא כזאת ?

אני לא יודע מה יש לי נורא עצוב לי אני מרגיש ממש רע. כול הזמן מנסה להגיד לעצמי שהכול בסדר והכול בראש מנסה לשנות את נושא המחשבה משכנע את עצמי שזכות הבחירה בידי וכרגע אני יכול לבחור להרגיש טוב, מאושר, אבל זה פשוט לא קורה. אני פשוט בדיכאון. לא יודע למי ליפנות לא יודע עם מי לדבר, מנהל עם עצמי שיחות על גבי שיחות, פה ושם מגניב תפילה לבוראינו שישמור על השקט התעשייתי הזה. אבל עדיין פשוט רע לי. חברים לא רוצים לדבר איתי בטענה שאני חופר ואחד מהם קרא לזה אוננות מוחית ( די מצחיק למען האמת) אצל בנות אני לא מוצא פינה לשיחה טובה כי רוב הידידות שאני מכיר מגדירות עצמן כמתוסבכות יותר ומעדיפות לדבר על עצמן ועד שאני מוצא מישהי שמוצאת חן בעיני ואני חושב על להיקשר אליה היא חותכת והשד יודע למה, בקרב המשפחה אני מרגיש אדם סוג ב, אבא שמכחיש את עצמו אליי, אמא שקשה להכלה ולא סומכת עליי, ואח שהוא האנטי תזה המוחלט שלי, הוא נחמד אבל הוא לא יודע להיות שם בשבילי באמת, וכמובן פסיכולוגית שכמובן סשן של פעם שבקושי מרגיש שזה מספיק כול הזמן מבקרת/שופטת אותי ובקרוב מאד גם הטיפול עומד להסתיים. בקיצור אני מרגיש נורא לבד וחסר ביטחון, ועצוב בעיקר. החיים האלה לא ממש כייפים.. בסך הכןל אני מאמין שאני בחור טוב, שנראה טוב, שכן אוהב את החיים, שמנסה לתת הזדמנות לדברים טובים לקרות בכול רגע נתון, ועדיין זה מרגיש שהכול זאת משימה קשה מידי. אני כרגע שוכב במיטה בלי הרבה מעש או שמחה כותב את השורות האלה ומחכה לסימן. או לאות הזדהות. תודה

היי אופניק, ממש הזדהיתי עם החוויות והתחושות אכן לא קל בעולם הזה

http://www.youtube.com/watch?v=XdBPLrBZw08

היי יש לי שאלה לגבי ילדי בן השנתיים ושמונה חודשים שבכל מצב של התרגשות מכה עצמו על המצח האם יש לזה משמעות שצריך להתייחס אליה או זה טבעי ויחלוף מעצמו?

התחלתי את גיל ההתבגרות בקשרים עם גברים מוכרים שהפכו להיות קשרים שבהם אני נותן להם מין אוראלי בסתר. ומאז גיל 16 שאני מחפש למצוא קשרים עם גברים מבוגרים חדשים שמצליחים לגרום לי לחוש שאני כנוע ומנוצל מינית על ידם ושהם "מדברים איתי רק בשביל להשתמש בפה שלי לצורך הסיפוק המיני שלהם, ושומרים איתי על קשר רק בשביל המטרה הזאת". לאט לאט במשך השנים, הקשרים עם האנשים שנראים כחברים שלי לעיני כולם, הם קשרים עם גברים מבוגרים ממני שהחוזק של הקשרים האלה מבוסס על פי מידת הצלחתם לגרום לי להרגיש מנוצל מינית בסתר וכנוע מינית על ידי זה שגבר שמבוגר ממני מביא את איבר המין שלו תוך שימוש בפה שלי בסתר, ואז לעיני כולם מראה כאילו יש לנו עוד תחומים משותפים ורק אני יודע שזה לא נכון. אני נמשך שקשרים כאלה יהיו מגברים ערבים, לרוב פועלי בניין מהשטחים, שמבוגרים ממני ושונאים את הדת היהודית שאני משתייך אליה, ואז אני חש מרצה אותם והם אוהבים את תחושת הניצחון עלי, וזה מעצים את תחושת הכניעות והתבוסה שאני מחפש באקט המיני איתם. הייתי באתרי בניה פעמים בודדות כדי להשיג את התחושה הזאת. אני בן 33, אין לי קשרים מינים עם נשים. מאז שנולדתי הזדהתי חזק עם המראה הנשי, רציתי לחוות את החיים מפרצוף של אישה ומגוף של אישה, ובכל הקשור ליחסים ללא מין אז אני מסתדר עם נשים. ובכל הקשור ליחסים שלי עם גברים ללא מין (צרכנות, עבודה, חיי יומיום, משפחה וכיוצא בזה) אז קשה לי להסתדר עם גברים ואני מוצא את עצמי רב איתם כי קשה לי במגרש המשחקים של משחקי האגו שלהם. לגבי חיי מין עם נשים, אז היו לי מעט מאוד קשרים כאלה, ובכולם כאשר הנשים ציפו שאחדור אליהן אז לא היתה לי זיקפה אז לעולם לא חדרתי, והרגשתי צורך לרצות אותן על ידי הבאתן לאורגזמה אז השתמשתי בידיים שלי כדי לשפשף את הדגדגן שלהן בידיים שלי אבל לא העזתי לעולם להחדיר אצבעות לנרתיק שלהן לעולם. המכנה המשותף בחיי המין שלי עם גברים ונשים הוא שאני לא מביא את עצמי לסיפוק מיני. אני לא נותן לגבר או לאישה לתת לי מין אוראלי או להביא אותי לסיפוק מיני. אני מגורה מלהביא את הגבר לסיפוק על ידי כך שהוא מרגיש גבר חזק וגיבור שיכול לנצל אותי ומכניע אותי, אבל אין לי סיפוק מיני מזה. וכאשר אני עם אישה, אני דואג שהיא תגיע לסיפוק מיני עם הידיים שלי בשיפשוף הדגדגן שלה בידיים שלי ולפעמים גם בלשון, אבל עושה את זה בלי חשק עם תחושת גועל ומכריח את עצמי לעשות את זה רק כדי לרצות אותה. אני לא נמשך לאיבר המין הנשי וחש סלידה מהפנים שלו בגלל שזה גורם לי לכאבי ראש, איבוד זיקפה מוחלט, בחילות ועם התחושות הקשות האלה אני מרגיש שאני חייב לרצות את הבחורה שתגיע לסיפוק מיני בזכותי אז אני מלקק ועוצם עיניים או מביא אותה לסיפוק מיני על ידי הידיים שלי פעם אחרי פעם כדי לרצות אותה במשך שעות וממשיך גם כשכואבות שלי הידיים שלי. אני רוצה לדעת מהי הבעיה שלי ? איך קוראים לבעיה הזאת ואיך אני מוצא מידע באינטרנט על הבעיה הזאת על מנת לקרוא עליה. המטרה שלי בחיים היא שיהיו לי ילדים, להיות מאושר לקחת אותם לפארקים, להליכות, לדאוג להם ולשמור אותם. ואני מרגיש שמה שרשמתי משודר איכשהו כאשר אני עם בחורה, אולי הן רואות שאני כנוע ועדין מידי ובגלל זה דוחות אותי כבר בדייט הראשון.

אני בכוונה לא הוספתי להודעתך כי כתבת לאודי ורציתי שתשארי אדומה עד שאודי יענה לך..לא רוצה להתערב במה שעובר עלייך זה פרטי שלך...אבל אני מאוד מבקשת לא להשוות אותי אלייך..תודה...תחשבי על עצמך,בסדר?..אודי אתה לא קורא בפרום השכן אבל אני מבקשת לא להשוות בעיות.. ולך אני לא רוצה לחזור על מה שדברנו ועבר מבחינתי....כל אחד והחבילה שלו........תרגישי טוב ובהצלחה.... הרגע חזרתי מבי"ח מהבוקר אני שם...כי בני עבר ניתוח היום אז באמת שאין לי כוח לכלום..ומצב הרוח שלי ממש רע...אבל אודי בבקשה תאמר משהו על השוואות.....זה קשה לי ההשוואה הזו....... מי זה מה שנשאר מהשם שלי... ככה מרגיש..ריקני כזה...קטוע...מקרטע.......אוף.........

הי מיכל, אני חושבת שאת בוחרת להשמיט אותיות משמך בהתאם למצב רוחך.וצר לי לקרוא שעוד אות נפלה לה.. ואולי "תרמתי" לזה. זו לא הייתה כוונתי. כמו שהסברתי בשאלתי לאודי, אני בדר"כ קוראת שקטה כאן ולא נוהגת להגיב להודעות. הפעם, בגלל הודעתך זו אחרוג ממנהגי: אני מצטערת אם נפגעת. אך אני לא רואה במה שכתבתי השוואה-כפי שציינת. לא השוויתי בין תוכן הטיפול שלך, בין הנסיבות ועוד. ה"השוואה" היחידה שאותה אולי עשיתי, היא כללית ביותר, ונוגעת לרב הטיפולים, ולאו דווקא לשלך: במרבית המקרים יש אכן אפשרות לחזור ולשוב למטפל/ת, גם לאחר החלטה על סיום הטיפול. זו הייתה כוונתי ולא שום דבר אחר. במקרה שלי- זאת פשוט אפשרות שלא קיימת מפאת הנסיבות של עזיבת הארץ. אני אישית רואה בידיעה שהמטפל/ת עדיין כאן, בארץ,ושאפשר יהיה במקרה הצורך לבקש לחזור לטיפול, או אפילו רק לפגישה אחת- כמו מעין עדכון או התייעצות וכ'ו, מקור להמון המון תמיכה, ורוגע. הידיעה שהסיום הוא לא בלתי הפיך, נותנת בעיני המון תקווה ושקט. כמו ילד שרוצה ומוכן כבר לפרוש כנפיים לעבר עצמאות ( בכל גיל- אפילו במעבר מגן לביה"ס, לצבא, ועוד ועוד), ויכול לעשות זאת בין השאר בגלל הידיעה שתמיד הדלת פתוחה בפניו לשוב הבייתה. אם רק יביט לאחור, יראה אי שם את אמא/אבא מחייכים ותומכים. לכן, שוב, אני לא רואה במה ששאלתי השוואה למקרה שלך ספציפית, אלא רק למקרה של סיום אך עדיין עם אפשרות חזרה. מקווה שתהיי בטוב, ושתרגישו טוב- את ובנך. כל טוב ורק בריאות ואושר. סמבדי

הזכרת את שמי ולא כתבת "כללית כל הטיפולים"..לא חשוב..מצב רוחי אינו קשור למה שכתבת אל תרגישי רע בגללי......את יכולה לקרוא מה שכתבתי פה בהודעות הקודמות ולהבין...מבינה את הקושי שהיא תהיה בחו"ל אבל גם שם היא לא מתה (ב"ה)...אפשר לשוחח איתה על זה ומייל נשלח גם לחו"ל...יש לכן עוד הרבה פגישות עד אז...ואולי תוכלו ליצור קשר ואולי אחרי חו"ל היא גם תחזור.....יש אפשרויות נסי לברר אותן איתה....מאמינה שהתקווה תתברר גם אצלך אם תתני לה צ'אנס... בהצלחה ותודה על האיחולים....מאחלת לך שתמצאי את דרכך

הי, כתבתי את שמך מכיון שאת דמות מאד משמעותית ומרכזית כאן בפורום. אז זאת הדוגמא הראשונה שעלתה לי לראש. יכול להיות שטעיתי ולא הייתי צריכה לציין אותך, אלא באמת לשאול שא' כללית יותר. אם כי, את יודעת, עם "דוגמאות" קל יותר להזדהות. שנית- מיכל, לשלוח מייל לחו"ל או "ליצור קשר" בחו"ל, וזה "שהיא לא מתה" - כל זה נכון אולי. אבל זה לא טיפול! זו לא אפשרות לחזור לטיפול. וההבדל הוא שזה לא תלוי בי. המטפלת לא יכולה לטפל מחו"ל. ובכלל, אני גם לא בטוחה שתאפשר או שזה נכון או אתי מבחינת קשר טיפולי, לאפשר יצירת קשר כשהיא בחו"ל. מדובר בסיום טיפול עקב נסיבות של המטפלת. משהו שאין ביכולתי לשנות, והוא לא תלוי בי. זה שונה מכל מצב אחר, של סיום טיפול התלוי במטופל. גם אם הנסיבות קשות, עדיין הן תלויות במטופל. המטפל נשאר שם. יש אפשרות לחזור. זה פשוט שונה. זאת דעתי...

אמנם סמבדי ואודי הנמענים אך מקווה שבסדר שכותבת לך גם, בסדר? את יודעת ? ממש אפשר להרגיש ולראות מוחשי איך את מגיעה הביתה "סחוטה" לחלוטין. מרוקנת מכל גרגר אנרגיה . המשאבים התרוקנו.. זה לא פלא.. אחרי יום מתיש כל כך. הניתוח של בנך..המתח הנוראי. בו היית ואולי את עדיין שרויה.. מיכל יקרה, מסכימה כמו אז ?... אני מחזיקה בידך ..פוסעות ביחד ביער בין העצים..שקט..שלווה..שומעות את משק כנפי הציפור..הנה,הסתכלי עליה,זו הציפור הכחולה שנחה על העלה ההוא..רואה...? ..ששש.. שומעת את זרימת מי הנחל ?... והנה בינות לסלעים איילה שותה מים... שלך ואיתך-במבי.

שוב אני מתערבת בעניינים לא שלי אבל לא יכולתי להתאפק כי יש שיר של יונה וולך : בנקיק נסתר בצוקים / אילה שותה מים / מה לי ולה / אלא צוקי לבי / אלא מעין חיי / אלא נסתר / אילה / מה לי ולה / אלא אהבתי. ויש לזה גם ביצוע די יפה : http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk לי יש את הפירוש האישי שלי לשיר הזה, אפשר גם לפרש את השיר בהקשר של הפורום הזה. לילה טוב.

תודה...מותשת ומחפשת משהו.לא יודעת במקום לנוח אני פה.....בודאי שאפשר......ואפילו רצוי......מחפשת רוגע.מישהוא שמבין..נחזיק ידיים ונרדם בשקט בינות לעצים........אוף.......אני בוכה......כמו מעיין הדמעות שוטפות.......מקווה שהלילה יעבור בשלום לבני...מלטפת אותו ברכות......זה החיים שלי....יש בשביל מי......יש משמעות.........נכון?????החיים חזקים מהכל......לאחוז בחיים..........

......כי אין מקום להשוואה כל אחד והכאב שלו..מה אתה לא מסכים איתי?????? כואב לי......לא הבנתי.."הדהוד של הסיפור שלי" איזה סיפור???????אוף אודי......אוף.......