פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, בחודשיים האחרונים אני שותה הרבה אלכוהול,כל ערב. קשה לי לצאת מהבית והרגשה כללית ולא מוכרת לי ,שאני לא שייכת לשום מקום. אני בת 23 ועזבתי את הבית בגיל 16. בגיל 18 התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי דרך הקופה וזה בהחלט נתן איזו יציבות מונוטונית ונוחה. מצאתי עבודה חדשה שבה אני עובדת עד היום ומממנת את עצמי במאת האחוזים. אני כבר לא בטיפול,עזבתי אותו כשהרגשתי שאני בסדר ושאין סיבה להמשיך כל עוד אני מצליחה לתפקד ויכולה לעזור לעצמי ולדחוף את עצמי קדימה. בתקופה אחרונה אני לא מצליחה לקום כל בוקר ולא מצליחה לישון ומרגישה שאני כמו ב"שום מקום" יכולה לשכב שמונה שעות במיטה בלי לשים לב. אני לא מפגרת ולא מנותקת מהמציאות ומבינה שאולי זה סוג של דיכאון. אבל קשה לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. עברתי תאונת דרכים לפני חצי שנה (פגע בי אופנוע כשהלכתי ברגל) מאז קשה לי מאוד לפגוש רופאים. אין לי בעיה לדבר על התאונה או להיכנס עם עצמי למה שאני זוכרת,אבל אני מפחדת מרופאים ולא מרגישה (כרגע) שאני מסוגלת ללכת לבדוק אם "המצב" ה"דכאוני" אליו נכנסתי,הוא רפואי או נפשי או מה בכלל קורה. וללכת שוב לטיפול פסיכולוגי זה לא בא בחשבון-גם כי זה יקר לי וגם כי אני לא מצליחה לדבר כל כך,במיוחד מאז שהתחלתי לשתות אני מרגישה שהדיבור שלי השתנה ואני לא מצליחה לבטא את עצמי כשאני מדברת. המילים מתבלבלות לי. וגם כי אני מפחדת. לא בטוחה ממה.. אני יודעת ולוקחת בחשבון כמובן שהפורום הזה לא תחליף בשום אופן לטיפול פסיכולוגי ובכל זאת,זאת האופצייה היחידה שאני מצליחה להעלות על הדעת שהכי קרובה להתייעצות או התייחסות למצב שלי ולא להישאר בו לגמרי לבדי. השתייה מעיקה עלי,אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להפסיק-לא מכורה אבל לא יכולה ולא רוצה להפסיק,אבל במן מודעות כאת,אני מצליחה להדאיג את עצמי ומפחדת שזה יגיע למצב של התמכרות למרות שאיני מבינה בזה כלום ושום דבר ומכיוון שאין לי הורים ועם החברים ניתקתי כל קשר,אני לבד בזה ובהתלבטויות הבאות יחד עם המצב. לא בטוחה ל-מה אני מצפה מהפנייה שלי,אבל אני במן הרגשה שבגלל שזה הדבר היחידי (שהוא אנונימי ולא דורש הוצאה כספית או יציאה מהבית לפגוש אנשים),בזה,אני עשיתי את שלי. ובכל זאת-אשמח לאיזו תגובה מעודדת ממך. וגם אם לא... תודה בכל מקרה על הפורום..

שלום שוב. אני יודעת שאני צריכה ללכת לאיש מקצוע. וכמו שכבר אמרתי אני לא מסוגלת,גם כשאני מגיעה למצבים שנראה לי שזה מוגזם,זו לא אופצייה מבחינתי. וזה לא נכון שאני בעמדה של לבטל כל ניסיון לעזרה. זה לא שאני לא רוצה עזרה,אני פשוט לא רוצה לפגוש,מרגישה שהדיבור לא יעזור ומפחיד אותי לחשוב על לשבת מול בן אדם לבד-אני והוא/היא ולספר את מה שעבר עלי או את מה שעובר עלי כרגע או מה הייתי רוצה.זה מעבר ל"קשה לי מידי", זו לא אופציה. ובכל זאת הייתי מעודדת אם היית יכול לתת לי כמה "טיפים" להרגיע את עצמי או לא יודעת מה.. משהו,חוט.. תודה לך.

שלום, אנחנו משפחה צעירה, יש לנו 2 בנות בנות 5.5 ושנתיים, מאז הגעתה של הילדה הראשונה (כמעט 6 שנים) אני ואשתי לא נסענו לחופשה ללא הילדים, הגענו לשלב שאנו מאוד זקוקים למנוחה ולפסק זמן לנו כזוג וחשבנו להגשים חלום נעורים ולנסוע לחו"ל לתקופה של 14 יום, אבל אישתי חרדה לגבי "הנטישה" של הבנות, היא חוששת שזה יגרום להן נזק כגון חרדת נטישה או שהם ירגישו את חסרוננו בצורה מאוד קשה, למרות שאנו משאירים אותן ביידים בטוחות ואוהבות אצל הסבתא שאותה הם מכירים ורואים על בסיס יומי. חשבנו לקצר את הטיול ל-12 יום (לזמן קצר יותר לא ישתלם לנסוע)אבל השאלה היא האם ההבדל זה באמת יעשה הבדל? האם העזיבה הזו שלנו יגרום לילדים שלנו מצוקה? האם זה נורא? אני חייב לציין שלרוב אין לבנות שלנו בעיה ללכת עם אחרים, אפילו ההתאקלות לגן למשל היתה מהירה מאוד וללא בעיות מיותרות, ובאופן כללי לא נראה לממש "איכפת" להן אם אימא ואבא נעלמים לקצת זמן... אבל כמה שעות הם לא כמו 14 יום... אשמח לדעת את ההשלכות שיש, או האם אנחנו סתם עושים מעכבר לפיל? תודה

שלום, יש לי בעיה שאני חושבת שהיא פסיכולוגית ואשמח אם תענה לי על שאלותי לגביה. אני בחורה בת 23 ויש לי בעיה כל רשרוש הכי קטן מצליח להקפיץ אותי מתוך שינה אפילו "עמוקה"...כך לדוגמא דיפדוף של ספר או רעש של לעיסה של אוכל יכול פשוט להקפיץ אותי...בלי כל קשר לשינה ישנם רעשים שאיך שאני שומעת אותם אני מיד נתקפת עצבים ואל מסוגלת להתרכז בכלום...כך לדוגמא רעש של דיפדוף ספר, אכילה או שתיה של אנשים לידי בקול, רעש של כף הנוקשת בצלחת בעת האכילה ועוד..אני חשה שזה הולך וניהיה יותר ויותר חמור, כל פעם מתווספים קולות חדשים שגורמים לי להיות עצבנית...זה ממש פוגע לי באיכות החיים, אני נהייתי עצבנית יותר ובגלל זה זה הגיע לשינה-אני לא מסוגלת לשמוע את הרעשים הללו גם מתוך שינה...זה לא שאני לא מסוגלת פשוט איך שאני שומעת אותם אני נתקפת "עצבים" (בד"כ אני בחורה רגועה)...ואז אני תוהה איך בעתיד אחיה עם בן זוג??? אני מרגישה גם שכאילו אני לא יכולה לחיות בסביבת בני אדם כי עוד מעט גם הנשימות יפריעו לי.... השאלה האם יש לתופעה הזו הגדרה בפסיכולוגיה או שזו אולי פגיעה בעצבים (כמו לדוגמא מחסור בויטמין B12)? יש לזה טיפול? אם כן, הוא רק תרופתי? אני ממש מפחדת שזה משהו רציני ומקווה שיש לכך טיפול (כי זה נמשך אצלי הרבה זמן בערך מגיל 12)...

שלום,בת זוגתי מזה שמונה חודשים הנה אם לשתי בנות בגיל העשרה המתקדם יחסית,קיימת ביננו אהבה וכימיה אך הקשר בין זוגתי לבנותיה הינו קשר סימביוטי ותלותי עד מאוד,עם סימנים של שליטה ואחיזה,בכל פעם שהיא מתרחקת מהן היא מחוברת לנייד שלה וכל רגע כמעט בודקת איפה זו ואיפה ההיא,איןשקט לרגע,אני מודע לכך שאין לכך כל קשר אלי אך מודאג מעצם האפשרות לבנות קשר זוגי כך,זה נמצא ברמות שהגיעו להפרעות אכילה קשות אצל אחת הבנות, אני אוהב ומודאג.אני יודע שלסימביוזות האלה יש שורשים עמוקים ולא מעט כח.האם לזמן יש כח תיקון בדברים כאלה? האם יש סיכוי?

אני רוצה רק לשקוט פה. לשים ראש, לנוח, להיות לא לבד. להיות- כי זה הכרח...

דווקא כשנדמה היה שהנה, אני מסתדרת, דווקא כשהצלחתי לומר שאולי אני מסוגלת, דווקא עכשיו טבעתי בנחשול עצום של יאוש וחרדה. אפילו אין להם הסבר במילים, הם תחושות חמקמקות ונוזליות. הם כאילו דרכו של הגוף לומר לי, נעמה, אין לך רשות להרגיש טוב ולא אתן לזה לקרות. מי אני שאתווכח עם עצמי?

הי, מישהיא בשם יאם כתבה לך למטה וכנראה חמקה מעינייך, ב3.10 נדמה לי כהודעת המשך לסוף שבוע רגוע, לא יכולתי להתעלם...סליחה.

שלום רב, האם הלימודים המוצעים בבן גוריון ללימודי המשך תואר ב' בעבודה סוציאלית הינם נחשביםלימודי פסיכולוגיה קלינית?? תודה

שלום שמי אלין אני בת 15 , לפני שבועיים התחלתי לקבל התקפים של לחץ דם גבוה , דופק מהיר , הזעה , תחושת עילפון , ראיה מטושטשת , רעד , בלבול , לחץ , בחילות וכאבים באזור החזה, לפני כשנה וחצי הייתי חווה את ההתקפים האלה פעם בחודש , עשיתי בדיקות הכל היה תקין ולאט לאט זה עבר ועכשיו זה חזר ,שאני מקבלת את ההתקפים האלה אני מרגישה נורא , זה מאוד מפחיד ומלחיץ , אני מרגישה שאני עומדת לקבל התקף לב או להתעלף ואני מתחילה לבכות ולהתנשם במהירות , אני חווה התקף פעם -פעמיים ביומיים עשיתי בדיקות דם אך הכל יצא תקין , שלחו אותי להמון בדיקות והכל יצא תקין לגמרי .. הרופאה שלי אמרה לי שהיא חושבת שיש לי הפרעת פאניקה , בדקתי קצת באינטרנט , עשיתי כמה שאלונים , קראתי את הכל אבל לא הצלחתי להבין בדיוק איך אפשר לאבחן שזה באמת זה , ולא משהו אחר בשאלונים שמילאתי רובם יצאו בינוני עד גבוה , אבל עדיין קשה לי להאמין שזה באמת מה שיש לי , נורא מפחיד אותי ההתקפים וקשה לי להתמודד איתם במיוחד בזמן הבית ספר אז רציתי לדעת איך אני אוכל לדעת שאכן אני סובלת מהפרעת פאניקה? , ואם אפשר למנוע מראש את ההתקפים? ואיך אני יכולה להרגיע את עצמי בזמן התקף ? תודה וערב טוב

מאבקים פנימיים ארוכים כתבתי לך על הקושי והרגשת האוטיזם. עניתה לי, "אל תוותרי". איך? איך אחרי כל כך הרבה זמן של מלחמה לא מוותרים, אינני יודעת לעזור לעצמי. צר לי כל כך על כך.

הי asmo, אני קוראת אותך ומבינה שנמאס לפעמים להמשיך לנסות והכוחות נגמרים..אז אולי דוקא כשנכנס לשגרה תוכלי יותר...כרגע רק תנוחי ותאגרי כוחות..לפעמים צריך גם את זה..לא לנסות בכוח, מנסיון זה לא עובד...ואת יודעת שלתת לאחרים לעזור לך זה גם בסדר..נכון? אז אם תרשי לי,מחזיקה בשבילך את הכוחות...מיכל

אומרים לי שרק אני יכולה לעזור לעצמי איך נזקקים? איך נעזרים? לא טוב לי

אני אם "חד הורית" לשניים, גרושה שנתיים וחצי. כל כך נמאס לי להיות חזקה!! כל החיים אני חזקה. הלוואי והייתי מרשה לעצמי להשבר, אולי מישהו היה תומך בי. זה לא רק הקושי הכלכלי (האדיר!) והטכני, זה בעיקר הצורך כל הזמן להמשיך הלאה, להיות חזקה, להיות שורדת, להחזיק את הבית, את הילדים. אין מישהו אחר שידאג להם. אני כל כך רוצה להיות חלשה ושמישהו ידאג לי!! אני כל כך בודדה. אין לי כח למערכת יחסים, כי לא בא לי לטפל בעוד מישהו שצריך אותי. רע לי ואין מי שיבין, ואין מי שיתמוך...

אפילו לא בטיפול (נמצאת כבר כמה חודשים).אני שונאת שונאת שונאת את עצמי כשאני חלשה! לא יודעת למה...

שלום אודי, אני רוצה לסיים את הטיפול , דעתו של המטפל שונה משלי, דיברנו על כך לא פעם ונראה שמבחינתו הטיפול עדין רחוק מסיום. לי פשוט נמאס כבר מכל הדבר הזה. ואני חושבת לסיים את הפגישות באופן חד צדדי. אני לא רוצה לפגוע בו ונראה לי שבמצבי הנוכחי זה יהיה גם לטובתו שלא נמשיך . חוץ מזה אני בקושי עובדת ולא מגיע לי מבחינה כלכלית להוציא על עצמי כ"כ הרבה כסף במשך כ"כ הרבה זמן (ארבע וחצי שנים!!!). בסיכום קצר אפשר לומר שהיה תהליך, נהייתי קצת יותר נוכחת בעולם בתור אני עצמי (יש לי הפרעת ניתוק). אתה ודאי תאמר ובצדק שהמקום לבירור כזה הוא בטיפול אלא שאני לא מסוגלת להגיד לו שיש ותמיד היה לי ספק לגביו, לגבי אמינותו, מקצועיותו, אישיותו וכו'...או לומר לו את האמת בפשטות שאני לא אוהבת אותו, ולא מעריכה אותו,שנמאס לי ממנו ושאני לא רוצה לראות אותו יותר. אני יודעת שאני נשמעת ממש מגעילה ופחדנית וצבועה, ומגיע לי שישנאו אותי, אני מצטערת מאוד. אני לא יודעת מה לעשות, מבחינתי הייתי רוצה פשוט לא לבוא יותר בלי שום הכנה, פגישות פרידה וכל זה כי אחרת נראה לי שזה יימשך ויימשך עד אין סוף. אולי ככה זה פחות יפגע בו? אולי לשלוח מכתב? יצא קצת ארוך אז סליחה ותודה.

הי, אני מודה לך על ההתייחסות... לא לבוא יותר זה לא כמו לברוח....הרי נשארתי שם יותר מארבע שנים... ההודעה שכתבתי לא נכתבה כל כך טוב, כתבתי אותה כי הרגשתי אחרי הפגישה מושפלת שהוא שונא אותי ומאוכזב ממני, וגם אני מאוד שונאת אותו... ומאוכזבת מעצמי, ושבאמת עדיף לגמור את זה ולא למשוך, ואני גם קצת חרדה מזה שלא יהיה לי כסף, ולכן אולי ככה או ככה הקץ קרוב, אלא שאתמול כנראה התביישתי קצת לכתוב את זה... כנראה. לפעמים רע לי ואני לא יכולה לספר למה רע, פשוט בלתי אפשרי, אם אני מספרת אני כאילו מתפרקת (פעם לא היה רצון או צורך כזה בכלל, אולי היה זה עדיף ). פעם כשהיה לי רע היה פתרון אוטומטי ופשוט: לחדול מלהיות אני ולהיות מישהו או מישהי אחרים, גיליתי את האפשרות הטיפשית אך היעילה והמהנה הזו כשהייתי ילדה צעירה מאוד, ילדה רעה, שנואה, פגומה, נכלולית, גועלית ועוד...בקיצור מישהו שלא היית רוצה להיות אתו בקשר גם אני לא רציתי, אפילו היום זה קשה. כנראה שאז בתור "אני" לא הצלחתי להיות גם קצת שווה ואהובה , זה מדהים איך שילדים ובכלל אנשים קולטים דברים , הגן ובית ספר היו כמו הדהוד למה שהתרחש בבית מה שחיזק ושכלל מאוד את הטכניקה הזו . הניתוק האולטימטיבי הזה הפך לדרך חיים, או לצד האחר של החיים. דווקא לא הגעתי לטיפול בגלל זה, כי זה לא משהו שסבלתי ממנו באופן ישיר, זה היה משהו אישי מאוד שאי אפשר היה לדבר עליו, לפעמים חשבתי שאני מאוד משוגעת, לפעמים חשבתי שזה לא נורא, אף אחד לא יודע ולא ידע (אלא אם כן אצטרך לכתוב אוטוביוגרפיה), וזה הרי לא מזיק לאף אחד...מידי פעם עלה בי הרהור נוגה שאולי ככה זה אצל כולם ופשוט לא מדברים עלזה?... זה היה מאוד בעייתי בגלל חוסר השליטה זה גם סיבך לי מאוד את החיים אבל גם עשה טוב אחרי הכל.... וזה היה מאוד סודי ... הצורך להגן על עצמי הוא מאוד חזק....בכל זאת זה התגלה בטיפול די מהר להפתעתי (כשאין שליטה קורים כל מימי דברים לא צפויים). הייתה תקופה שחשבתי שזהו סיפרתי על זה, אז עכשיו הכל ישתנה לטובה, ואני אהיה כזו וכזו יעשה כך וכך...וזה קצת קרה, אלא שלא מזמן הייתה מן נפילה כזו שקשורה גם לאירועים חיצוניים שלא קשורים לטיפול, ומאז יש לי הרגשה שאין כבר טעם לטיפול הזה , בזמנים קשים אני לא מסוגלת באמת לשתף ולהיעזר, ובאמת אין גם צורך כי אני מסתדרת לבד, ולא מרגישה כאבים נפשיים כמו שיש לפעמים לאנשים שכותבים כאן מדי פעם, ומה שהכי מאכזב זה שחזרתי להיות קצת "מרחפת" לא באותה אינטנסיביות ובכל זאת זה לא מתאים עכשיו. אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שאני הולכת ומסתבכת והטיפול במקום לעזור, מכביד עלי ומסבך עוד יותר את העניינים המסובכים גם ככה.

שלום דר בונשטיין יש לי בעייה של הרטבה לילית כבר מגיל קטן אחת לחצי שנה בערך, העניין הוא שכל פעם שזה קורה אני נמצאת בחלום בו אני בשירותים ועושה פיפי כמה דקות ארוכות (ידוע לי שמדובר כמובן בשניות אחדות) ובחלום עצמו אני מודעת לכך שזה חלום,יש מן הרגשה מוזרה ואני לא מצליחה להתעורר אף פעם בזמן...לא זכור לי איזה שהוא אירוע טראומתי שהתרחש שהייתי ילדה

יצאתי לדייט עם איזה בחורה בקיצור אני לא מצאתי חן בעינייה והיא מצאה חן בעיניי . יש לציין שלפני המיפגש דיברנו במשך חודש כל יום ובמשך שעות בטלפון . לאחר המפגש הבנתי שהיא לא מעונינת בקשר זוגי אז ניסתי להיות סוג של ידידה שלה והיא עושה טובות שהיא עונה לי להודעות וכל הזמן מתרצת תירוצים ! שאלתי אותה עם היא מעונינת בקשר ווהיא אמרה שכן רק שהיא עסוקה והיא מתרצת תירותים . אני מריגשה נורא כי אני ממש מריגשה שהיא מתחמקת ממני ושאלתי היא האם הציפייה שלי לכנות ממנה היא בסדר או לא? אני אוהבת שאומרים לי את האמת או כן או לא אני צריכה תשובה רשמית ! וכמה שהאמת קשה היא עדיפה על השקר ! וברגע שאני אדע בוודאות שהיא לא רוצה שום קשר איתי אני יכולה לשחרר אותה ממני ! מה אני צריכה לעשות אני מרגישה נורא אתה מבין אותי ? אני לא מקבלת ממנה את האמת אלא רק שקר וזה גורם לי להרגיש רע האם הציפיה שלי לאמת היא בסדר ומוצדקת

שלום, אני סטודנטית החולקת דירה עם שותפות. שותפה אחת כבר גרה איתי בשנה שעברה והשנה הצטרפה אלינו מישהי חדשה. מאז הגעתה לדירה, החלו דברים ממש מוזרים לקרות- היא מעירה אותנו באמצע הלילה בטענה שלקחה יותר מדי כדורי שינה\נוגדי דיכאון, היא מתפרצת לחדרים שלנו ומניחה בהם תיק ואומרת "אם שואלים אותך על התיק הזה- את לא יודעת כלום". היא מסתובבת בלילות ובקושי ישנה, אוכלת מעט מאוד ורק דברים מסויימים.היא התקרבה יותר לשותפה שלי וסיפרה לה שלפני כחצי שנה עברה אונס ומאז היא סובלת מחרדות. היא אף אושפזה בבית חולים פסיכאטרי ע"י רופא המשפחה שלה לפני כשבועיים אך שוחררה לאחר יומיים ע"י הוריה. אני והשותפה השניה לא יודעות מה לעשות ואיך להתמודד, מצד אחד, ויכול להיות שזה יישמע כחוסר רגישות, אנחנו כולה סטודנטיות שרוצות את השקט שלנו בבית,וכרגע אנחנו פשוט נמנעות מלהגיע אליו כי האווירה מאוד לא נעימה. מצד שני, צריך להראות רגישות כלפי הבחורה....אם אוכל לקבל עצה כיצד להתנהג...! תודה רבה

ימים קשים עוברים עלי... ואוו. אי אפשר לדבר אותם.

"יתחדש הכל.." מנסה לצרף לך קישור..דוקא השיר נשמע מבטיח אם מקשיבים היטב למילים..אין לי מושג איך עושים את זה..אם לא עבד אז אולי פשוט תחפשי ביו טיוב את השיר? שולחת באהבה, מיכל http://www.youtube.com/watch?v=gsdDfAmpy4U

הזכרת לי את ההחלטה הכה אופטימית "אחרי החגים" (אסדר, אתקשר, דיאטה ומה לא) שבסופו של דבר נדחית אצל כל אחד עד לזמנה הטבעי. אז במקום להזכיר לי את השיר התחדשות, שנדמה לי קצת לא רגיש ולא תואם את מצב רוחך, נזכרתי בזה: http://www.youtube.com/watch?v=0X_KP1o30m4 שמצליח לדבר גם את האין. "רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו עוד יחונן את עפרה בתום תשרי"

..מקוה שזה בסדר..זו תשובה לתשובתך לי מלמטה..כי חששתי שאלך שם לאיבוד.. אולי זו שאלה טיפשית.. אבל.. איך מתעמתים עם מחוללי החרדה?.. וגם אם אצליח לעשות זאת.. ואכשל.. החרדה רק תתגבר ותתפזר על יותר תחומים.. אבל בכל מקרה..זה רחוק ממני...לא רואה סיכוי..איך מצליחה לצאת מזה..אני אולי מקרה אבוד

יודעת, אני סופר פחדנית בלנסות..אבל בזמן האחרון אני מנסה, קצת נפגעת ונכשלת חוזרת שוב ואז מנסה שוב ונפגעת..כל כך פוחדת לתפוס יוזמה, לומר את רצונותיי...אבל החלטתי שאנסה עד שאלמד אולי לא להפגע כל כך.....כרגע אני מנסה לאט בדברים קטנים עד שאגיע למשהו יותר רציני, מציעה לך להתחיל בקטנה, במשהו לא ממש רציני שהכי פחות מאיים ומשם להמשיך הלאה...כך אני מנסה בימים האחרונים...אבל אם לא ננסה אז נתקע לא? מה עדיף?

תודה על התגובה..יודעת הכל מבחינה רציונלית..אבל רגשית.. מרגישה נורא לבד וחסרת ביטחון..כל הכבוד לך שאת מעיזה

אתה מחזק כתמיד.. הלוואי שהיית הפסיכולוג שלי.. שלי לא קשובה לי אלא לצרכיה בלבד.. בכל פעם יש משבר.. כי מפרשת מצוקה שלי כביקורת אישית כלפיה..אני לא יודעת כבר מה לעשות..להחליף מטפל..להחליף עבודה..להחליף מגורים..למה כלום לא הולך לי? אין לי מקור אחד שטוב לי איתו..שיכול להטעין אותי באנרגיה חיובית..

שלום רציתי לדעת איך אני יכולה למצוא מטפל/פסיכולוג/פסיכיאטר שמתמחה ספציפית בנפגעי סמים? אני בת 30, לפני 12 שנה עקב שימוש חד פעמי בסמים החיים שלי השתנו, זה כלל הרגשת ניתוק מהמציאות, פאניקה כללית, ובהמשך גם התקפי חרדה. אני דיי התגברתי על הכל בעצמי, ורוב הזמן משוחררת מזה אבל זה עדיין קיים פה ושם ובכללית לא חזרתי לעצמי מאה אחוז אף פעם מאז. אני לא רוצה לפנות סתם לפסיכיאטר שירשום לי תרופות לחרדות אני רוצה מישהו שמבין בעניין הזה ספציפית ובמקרים כאלו ואני לא יודעת איך למצוא דבר. אני אודה לך מאוד אם תוכל לעזור לי או להפנות אותי לכיוון נכון.

הי, הצלחנו לחזור להפגש ולדבר. היא הסבירה על "הצעד אחורה" , ובלי קשר, קודם לכן- אני די הבנתי.כתבתי לה משהו והקראתי לה. וזה עזר המון-לשתינו. יש כאן,למרות הכל, קשר חזק. והרבה רגש של שתינו. בכל מקרה, ככל שחופשת הלידה מתקרבת, כך אני יותר מבוהלת. ובעיקר- עצובה. זה כבר די "חריג"... זאת גם תקופה קשה בחיי מאד מאד בתחומים משמעותיים אחרים, ויש לי המון לחץ- יותר מידי. קשה לשאת. מעולם לא הייתי בדכאון ממשי, אבל עכשיו- אני כנראה כן. היא חושבת שאני בדכאון כרגע. רציתי לשאול אותך: האם אתה מאמין שאפשר לטפל במצב כזה- של דכאון על רקע הפרידה והקשיים שצצו עכשיו( בעבודה למשל)-וחרדה די גבוהה, בלי עזרה של תרופות?. האם זה אפשרי?. ואם אתה חושב שכן, האם ניתן לבחון זאת למשל בפרק זמן מוגבל? שבו מחליטים האם ניתן או שאין ברירה אלא להוסיף תרופות?. זה כן על הפרק. אבל שוב- לא כהכרח.יותר כהמלצה, כשהבחירה ניתנת לי. זה עולה עכשיו מפני שהמצב נעשה לי כה קשה-והרבה מזה בגלל הפרידה ממי שלמעשה הייתה העזרה שלי להתמודדות עם השאר.(ושוב- בזמן הממש אחרון, בצירוף מקרים אקראי ועצוב, נוסף קושי וחרדה בתחום העבודה- מה שלא היה קיים בכלל עד כה). מאד לא הייתי רוצה להתחיל תרופות בכלל, ובפרט-עכשיו,בגלל פרידה ממנה. אבל, בכל זאת- רציתי לשאול מה דעתך בגדול על הנושא. אני דואגת...

האם אפשר לקבוע תור מיכל

היי אודי, מאז גיל 14 החלטתי לשים על עצמי "מסיכה" של ביצ'ית קרה כזאת, ועכשיו כמעט בגיל 20 אני לא מצליחה להשתחרר מזה. אני באמת רוצה להיות חביבה יותר ופחות מרתיעה. בכל מקום תמיד נכנסתי לקטגוריה של "הביצ'ית שצריך להיזהר ממנה" זה פוגע בי בהרבה מצבים (למשל עם גברים) ואני פשוט לא מצליחה להתנתק מזה. זה לא מי שאני באמת זה כאילו מן מגן כזה ואני אפילו לא יודעת מה הסיבה לזה.. מה אוכל לעשות? ומהי לדעתך הסיבה להתנהגות הזאת?

הי. מראש מצטערת שהארכתי, יש לי בעיה עם בןהזוג שלי ואיכשהו אני מובכת ולא מוצאת דרך לשתף משפחה וחברים בקושי הזה, ולכן אני פונה לכאן ומקווה לשמוע עצה או סתם מה חושבים. אני נמצאת בקשר מזה 3 וחצי חודשים. אני בת 23 וחבר שלי בן 25. הקשר בינינו טוב ודואג ואוהב, למרות שיש לנו גם בעיות כמו שלפעמים הוא נהיה חסר סבלנות אלי או מתעצבן עלי, סביב מצבים שבהם הוא לחוץ מאוד (כמו נגיד טיסה לחו"ל) או חסר בטחון. ולפעמים אני מרגישה שהוא חסר בטחון בקשר ואני חסרת בטחון בקשר ושאנחנו קצת עושים שטויות והקשר לא לגמרי פתוח ופשוט. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי אחרי שלושה שבועות בלבד, ורב הזמן הוא מגלה הרבה חיבה ואהבה.. הוא לא חוסך ממני או משחק איתי. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי, וטוב לי איתו. ביחד עם זה יש קשיים כי הוא לא בנאדם קל ויש לו כל מיני עניינים (כמו קצת אובססיביות לניקיון, הוא מגלה לפעמים יחס לא טוב אלי כמו שכתבתי, ראיתי אותו עצבני במצבי לחץ על משפחה וחברים שלו, יש לו כלמיני 'בעיות' כמו שהוא לא יכול לישון עם אנשים זרים, רעשים מפריעים לו בצורה קיצונית, ניקיון גם ועוד.) כילד הוא גדל במשפחה מאוד קשה עם הורים לא כלכך נורמליים ומתפקדים לדעתי, אבא שלו היה מכה אותו. אני לא לגמרי שלמה עם הקשר שלנו כי יש דברים שמכבידים עלי אבל אני אוהבת אותו ואני מרגישה שאנחנו מתקרבים ושאני לומדת להכיר אותו ולומדת איך להיות איתו. ואני מבינה את הקשיים שלו. לפני יומיים דיברנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושטוב לי מאוד שהוא קרוב אלי ושאני רוצה שהוא יהיה קרוב אלי, והוא הגיב במשהו כמו "גם אני, אבל אני לא יודע אם 24/7" וכששאלתי אותו על מה הוא מדבר, הוא אמר לי "את מתכוונת שאת רוצה שנגור ביחד לא?" ואמרתי לו שלא, שלא אמרתי שום דבר שקשור לזה, ושאני לא חושבת שזה מתאים ושאלתי אותו למה שהוא יחשוב שאמרתי את זה, והוא סתם נראה נבוך והעביר נושא. יום אחר כך דיברנו והוא (אני לא זוכרת איך) הגיע לדבר על זה שהוא חושב שזוגות לא צריכים לחיות ביחד, שהוא חושב שהמצב האידיאלי הוא שזוג, גם זוג שנמצא הרבה שנים ביחד, יגור נגיד באותו בניין או רחוב אבל לא ביחד, ש"בטבע חיות לא חיות ביחד" (מטומטם, אני יודעת) ועוד כלמיני. היה לי קשה קצת לדבר איתו כי הרגשתי שהוא כאילו אומר משהו כללי אבל בעצם אומר לי משהו אישי. היה לי קשה לדבר ישירות כי זה עניין רגיש, כמה אתה רוצה אותי וכמה אנחנו מחוייבים ומה יהיה בהמשך... כשניסיתי לדובב אותו הוא לא אמר דברים עם משמעות מדי. אני מבחינתי לא הייתי רוצה לגור איתו כרגע, אבל כן הייתי רוצה לחשוב שזה הכיוון ושזה משהו אפשרי שיקרה אם נראה שהדברים טובים לנו. זה לא משהו שרמזתי או דיברתי עליו אף פעם חשוב לציין. אני נשארתי מבולבלת ודחויה ומאוכזבת ופגועה. אני לא יודעת אם אני מגיבה חזק מדי? אני לא מבינה למה שהוא יגיד לי דבר כזה בשלב כזה של הקשר? מה הוא מנסה להגיד לי? האם הוא אומר משהו על הקשר שלנו – שהוא לא בטוח בו? שהוא לא כ"כ רוצה אותי? "תתרחקי ותרגעי"? "תנמיכי ציפיות"? "אני אף פעם לא ארצה יותר ממה שיש לנו עכשיו"? או שהוא אומר משהו על עצמו – שהוא צריך ורוצה להשאר לבד תמיד? מה אני אמורה לעשות? ושאלה חשובה מאוד – האם לדבר ולהציף את זה? האם לפנות אליו ולהודות שהיה לי קשה לשמוע את זה? ושזה השאיר אותי מבולבלת? או שפשוט לעשות כאילו זה לא קרה ולראות מה יקרה בהמשך. אחרי שהוא אמר את זה היה לי מין רגע מוזר שהרגשתי במין וודאות מוזרה שזה איזה חוסר בטחון שלו ואיזו פגיעה שלו ואיזה קושי שלו ואז הסתובבתי אליו ואמרתי לו שיחבק אותי, ואמרתי לו שאני מחבקת אותו. והוא אמר לי, "איך ידעת, אני לא מאמין שידעת, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, חיבוק." ואחר כך הרגשתי בלי להבין למה אני מרגישה את זה מאוד קרובה אליו. לא יודעת מה זה היה... אבל עכשיו הרגשות האלו דעכו ונשארתי מרגישה דחויה ופגועה ובעיקר מאוד מבולבלת. לא מבינה מה הוא אומר לי, לאן הקשר הזה הולך, מה נסגר. למה שבחור יגיד דבר כזה לבחורה שהוא נמצא איתה ואוהב אותה. תודה רבה :)

אני בת 20, יש לי חרדה חברתית וOCD קשה. יש לי חברה אחת שהיא כמו נפש תאומה. אנחנו גרות רחוק אז אנחנו נפגשות פעם בשבועיים בדרך כלל, לפעמים יותר ולפעמים פחות ובדרך כלל זה ליומיים כי לא שווה לנסוע הרבה זמן בשביל כמה שעות. הפרידות ממנה בסוף פגישה ממש הורגות אותי. כשאני איתה אני נכנסת למין בועה ויוצאת מהמסגרת הקשה של החיים שלי וכשנפרדים פתאום יש מעבר לחיים האמיתיים שוב. והמעבר הזה קשה לי אני מרגישה ששחור ענק ממלא אותי ומרגישה לבד. אני רק אציין שהקשר הזה כולל גם הרבה קנאה בה מצדי ורצון להיות היא כל הזמן והשוואה חברתית אז זה מוסיף כמובן הרבה. הפרידות כל כך קשות לי שלא בא לי כבר להיפגש. יש לזה פיתרון?

אין שמחה אין עצבות אין שום רגש חוץ מכאב ענן שחור שעוטף לא מרגישה את הידיים לא מרגישה את הרגליים רק את הכאב של הלב כבר חודש לוקחת סרנדה , לא עוזרת בכלל פעם יכולתי לבכות לפחות עכשיו אפילו אין לי את זה רק כאב שלא נגמר הולך וגודל מתרחב בולע הכל מחניק לא נותן לאף אחד להיכנס לא נותן לאף אחד לחדור מבעד למסך השחור , אני כל הזמן עייפה לא מסוגלת לנקות , לא מסוגלת לכבס לא רוצה לעבוד אפילו לקום מהמיטה עולה לי בכוחות הכדורים היו אמורים לעזור אבל זה נראה חסר תקנה נראה ששום דבר לא יעזור לא מרגישה כלום אפילו לא את הנשמה .

בעיה שקצת לא אופיינית לגילי: אני בת 30 ולא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני. העניין יוצר חוסר שקט ומחשבות טורדניות למיניהן לגבי הערך העצמי שלי. מיותר לציין שבהתמקדות כזו בדברים שליליים, אני נמנעת מלהתרכז מדברים שיבנו ויקדמו אותי. מבחינת מראה חיצוני - אני ממוצעת בלבד, עם החסרונות שמאפיינים אותי, אבל לא יכולה להניח למצב ותמיד מחפשת איך לשפר. הייתימאוד רוצה פשוט להשלים עם הבינוניות שלי בתחום ולזרום עם החיים. מבחינת קריירה- יש לי תואר ראשון ריאלי ואני עובדת בעבודה סבירה, אך לא בכזו שמממשת את הפוטנציאל שלי ואת יכולת ההשתכרות שלי. מבחינה זוגית הכל צחיח כבר המון זמן... איך מתחילים לצאת מהתקיעות הזו? למה אני כזו לעזאזל??

נראה לי זו ההודעה הראשונה שלי כאן, אבל אני קוראת כבר זמן מה. התחלתי טיפול לפני כמעט חצי שנה וכרגע אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. די בהתחלה התחלתי להרגיש תלות והתעסקות בלתי פוסקת בה ובטיפול. קראתי הרבה על טיפול, על קשר בין מטפל למטופל ועוד. הייתי חולמת עליה ולא מצליחה להרדם, וכל הזמן מחשבות בלתי נגמרות. לפני שקראתי בפורומים חשבתי שיש לי בעיה שכך אני מגיבה, היום אני יודעת שאני חווה דברים שעוד חווים. אחרי תק' מסויימת החלטתי שדי להתעסקות ולקריאה בפורומים והפסקתי לגמרי. עכשיו בחגים אני בחופש ויש הרבה זמן פנוי למחשבה ושוב חזרתי לזה. למה קיימת כזו התעסקות בטיפול, בפסיכו', זה יעבור מתישהו? זה ממש קשה לחיות ככה, זה כל הזמן עולה בי, אני יכולה להיות באמצע כל דבר, להתעורר והדבר הראשון שעולה לי זו היא. אני צריכה ורוצה אותה לצידי כל הזמן. אבל זה לא יקרה היא הרי לא תהיה חברה שלי או תהיה שם מתי שאני רוצה. והגבולות- למה איתי כ"כ מקפידים?? גם אני רוצה חיבוק, שילוו אותי לדלת, שאלתי לפני כמה זמן על חיבוק- והיא אמרה שמגיע לי אבל לא ממנה, ואולי בסוף טיפול, אבל מה עוזר לי אחרים, אני רוצה ממנה. למה תמיד חייבים לסיים בדיוק ע"פ השעון? זה כ"כ מוקצב בזמן וזה מוזר. כי מצד אחד אתה בא לדבר על הדברים הכי אישיים שלך אבל זה מוגדר ואם אתה באמצע משהו לא תוכל להמשיך, ואז לחכות שוב לטיפל הבא נראה לי לא אפשרי. ובפעם האחרונה סיימנו כמה דק' אחרי הזמן ואז פתאום לא נעים לי ממנה. אני לא יוצרת איתה קשר בכלל מעבר לטיפול, פעם אחת שלחתי הודעה והיא החזירה והרגשתי ממש לא נעים ממנה וגם מזה שהיה קיים בי צורך לשתף אותה, זה הרי לא הדדי. ואין לנו קשר בכלל מעבר ואולי אני כן רוצה?? אבל היא לא תסכים מן הסתם אני יודעת... מצד אחד ההתעסקות הזו לא גורמת לי לטוב, מצד שני זה גורם לי איזו שהיא הנאה. יש בי צד שנהנה לחשוב עליה כל הזמן, להתעסק בה וכו', מצד שני זה לא טוב נראה לי. מה עושים? אני לא רוצה לחיות כל הזמן בתחושה שהטיפול והיא הפכו להיות החיים שלי. ותגידו לי לעשות דברים אבל זה חלק מהבעיה שלי ואין לי חברים. ולמה כל טיפול מתעסק בקשר בין מטפל למטופל? איך לומדים מזה על החיים בחוץ, ואיך הטיפול בכלל יכול לעזור. איך מלדבר אפשר להרגיש טוב יותר?

שלום. אני בת 36. ההורים שלי גרושים שנים רבות, ואני נותרתי לגור עם אימי. לאורך שנים אבא שלי התייחס אלי כאל שלוחה של אמא שלי. ולכן כנראה החליט לא להעביר לי כסף. למרות שלא הצלחתי להסתדר בחיים מבחינה כלכלית. משך שנים הוא העביר כספים לאחותי, וגם כיום כשלא חסר לה כסף. בשנים האחרונות הוא אף התחיל להעביר כספים לאנשים זרים לגמרי, כמו למשל לפיליפינית שלו, לשכן שלו, לאח שלו. רק לא לי. כדי שאני אקבל משהו, אמא שלי צריכה לדבר עם אחותי, שתגיד לו שייתן לי. רק אז הוא נזכר שאני קיימת. בזמן האחרון פשוט נמאס לי מההתנהגות הזאת, והחלטתי לצמצם את הקשר איתו לרמה של שיחה פעם בחודשיים. השאלה היא האם הכעס שלי מוצדק. האם הורה חייב לתת כסף לילד שלו. כי מדי פעם כשאני חושבת על זה, זאת נראית לי סיבה ממש אגואיסטית למריבה. קפיטליסטית. איך אפשר לבוא למישהו ולדרוש ממנו כסף ? הרי זה שלו ולא שלי. כל פעם כשאני מדברת איתו או רואה אותו באיזה אירוע, הוא מתרברב בפניי שיש לו המון כסף, והוא קנה את זה ואת זה. שהוא נותן כסף לאחרים. ולמה אני לא לוקחת משכנתא. ובינתיים כשאבא שלי סופר את המיליונים, אני שוקעת בחובות כלכליים. מה אני אמורה לעשות עם כל זה ? תודה

שלום מה הסיבה שאני משתף אנשים זרים באשר למידע אודותיי, ועל אירועים מהעבר לי ומבקש כי ישמעו להם.. אני נורא נחמד ומאוד פתוח לאדם זר שאיני מכיר , ומדבר בחופשיות. מה המניעים שעלולים להיות ומעידים על התנהגות יוצאת דופן למעשה שכזו ? תודה

בגילאי 8-11 היה לי שכן בגילי..אולי שנה מתחתיי..הייתי משחקת איתו בביתו ובחדר הוא היה נוגע וחודר..מה זה אומר? האם זה הגיוני שזה השפיע עלי היום כאישה בוגרת? האם זה סוג של פגיעה מינית? אשמח לתשובה מקצועית. תודה

כל התחושות והמחשבות האלה קיימות מאז שאני בת 14-15 בערך.. שנות הבי"ס לא היו קלות ותמיד קיוויתי שאחרי התיכון משהו ישתפר, שאחרי שאתגייס אלמד לעמוד על שלי ולהתמודד עם כל הבעיות. התגייסתי, זה באמת עזר, למדתי לעמוד על שלי והשתנתי לטובה. זאת הייתה חוויה שהייתי חייבת לעבור. אבל השדים האלה שנחבאים עמוק וצצים ברגע הכי פחות מתאים, או שמא ברגע המתאים להם כי כבר כ"כ התרגלתי אליהם, חזרו לצוץ עכשיו כמה חודשים אחרי שהשתחררתי. מצאתי עבודה, עכשיו בהתלמדות. לכאורה הכל בסדר לא? אבל כל יום שאני הולכת לשם זאת פשוט התמודדות מתמשכת עם לחץ, דפיקות לב, בחילה, חוסר תאבון, רעד ואחרי כל זה הרגשת תשישות שגם אם עבדתי בסכ"ה 5 שעות אני מרגישה כאילו עבדתי יומיים ברצף. בבי"ס חשבתי שזו חרדת בחינות ואני באמת נחרדת כשאני יודעת שבוחנים אותי אבל זה גם מעבר. כל מקום חדש או סביבה חדשה מרגישה לי כאילו שמטו לי את הריצפה מתחת לרגליים, כאילו השמיים נופלים עליי. ממש במידה הזו. ואני קוראת את מה שכתבתי וזה בסכ"ה סביבה חדשה שצריך להכיר ולהתרגל אליה אבל בפועל זה פשוט סיוט בשבילי כל אירוע כזה. ואני מותשת מלהתמודד עם זה כבר וזה רק חוזר וחוזר.. רסקיו לא עוזר, וליריאן לא עוזר, נשימות לא עוזרות. והמחשבות פשוט אוכלות לי את הראש. האם רק פסיכולוג יוכל לעזור לי בצרה הזו? אפשר לעשות משהו גם לבד מבלי עזרה חיצונית?

):

בכל פעם.. מנסה לא לכתוב כאן ולא להטריד יותר..אבל זה כמו דיאטה..כשמחליטים לעשות..אז חושבים יותר על אוכל.. מקווה שזה בכל זאת לא כמו שאני מרגישה..(מטרד משעמם..) אין לי רגע שקט..כל הזמן המוח והלב שלי מייצרים טלטלות חדשות.. גם המציאות לא "תמימה".. ולא משעממת.. שמתי לב.. שאני גם מאד פוסטראומטית.. לא יודעת אם יש אישיות כזאת.. (אולי גבולית?) אבל מספיק שפעם אחת אני נפגעת ממשהו.. ואז אני נמנעת ממנו.. וזה תוקע לי את החיים.. למשל כשלון בלימודים.. שגרם לי למשבר רציני בזמנו(עד ניסיון התאבדות).. גורם לי להימנע מלעשות את הצעד הזה היום.. שנים אחרי.. לצורך הסבה מקצועית.. וזו רק דוגמא אחת קטנה ויש המון.. כי חוויתי הרבה טראומות כאלה.. או דחייה.. גרמה לי להפסיק לנסות.. חיפוש בן זוג.. וגם קשירת קשרים עם חברות.. וזה דפוס נורא מושרש.. ובא לי למות מרוב יאוש!... אודי? הגעת עד פה??

היי מיקה קודם כל אני רוצה לומר לך שאת ממש לא מעיקה ולא מטרידה, ואין סיבה שתפסיקי לכתוב כאן, יוצא לי לא מעט לקרא אותך, והרושם שאני מקבלת ממך הוא שאת בחורה די מוכשרת, מטיבה לכתוב ומביעה את עצמך באופן ברור וממוקד, הייתי כן מציעה לך להתגבר על הטראומה שחוית בעברך וכן לפנות ללימודים, וככל שתדחי זאת, בעית ההשתרשות תתעצם יותר, את יכולה לפחות לנסות, ואולי גם לגלות שהטאומה נשארה מאחור. אני יודעת שזה לא פשוט.. מאחלת לך המון הצלחה,

תודה שטרחת וכתבת..אם אני לא טועה.. את לא מרבה לכתוב כאן?.. ותודה על המילים..

היי, כשאני לוקחת חופשה של כמה ימים משיגרת היום ומהעבודה פעמים רבות אני מרגישה תחושת מחנק ולא מסוגלת לראות את הבית.. אני בחופש מיום שישי, בימים האלו יצאתי מהבית לסידורים בחג ולקרובי משפחה. היום אני מרגישה שאני לא יכולה יותר למרות שאתמול כן יצאתי מהבית.. ישלי תחושת מחנק שאני משתגעת עוד שניה.. מה זה אומר ומה אפשר לעשות?

שלום, בתקופה האחרונה אני חווה בעיה מסויימת שאני מודע לכך שהיא נובעת ממניעים פסיכולוגים בלבד, ועם כל הרצון שלי להמנע מבעיה זו אני לא כלכך מצליח. הבעיה היא כזאת, במקרים מסויימים כמו למשל ראיון עבודה, דייט עם בחורה, יש ריגוש מסויים, כיום הריגוש הזה גורם לי לכאבי בטן ורצון להתפנות לשירותים באופן דחוף. כנ"ל לגבי התחלות חדשות כמו למשל מעבר דירה, או התחלת עבודה במקום חדש. ראוי לציין כי בעבר הייתי מתרגש מנושאים אלה כמו כל אדם אחר אך תופעת הלוואי של הריצה לשירותים לא הייתה קיימת. בנוסף תת בעיה שהתפתחה מכך היא שבמקרים מסויימים אני חושש שעקב ההתרגשות אצטרך להתפנות לשירותים אך אני חושש שלא תהיה לי אפשרות כזאת עקב פקק בכביש, נסיעה ארוכה, אי המצאותם של שירותים וכו'. עצם המחשבה הזו מחמירה את הבעיה. אני מודה לכך שאני מביא את זה על עצמי. חשוב לציין כי ברגע שהתחיל ראיון העבודה או לאחר שעברו מספר ימים בעבודה או כמה דקות מאז הדייט או ברגע שהראש שלי עסוק בדברים אחרים הבעיה נעלמת. אני לא מצליח לאתר את מקור הבעיה, אך אני לא מעוניין כי איכות החיים שלי תפגע בשל כך. מה עלי לעשות?

רציתי להתייעץ\לשאול יש לי מאניה דיפרסיה 6 שנים לוקח למיקטל בלי חשק מיני בכלל ואין לי גם חשק ליצור קשרים חברותיים הייתי אצל אורלוג וסקסולוג והכל תקין החזירו אותי לפסיכיאטר שנתן לי כדור נגד דיכאון האם פסיכולוג קליני יכול לעזור לי? תודה

אין כוח

ככל שרוצה המצוקה רק גוברת. חסרות לי המילים שאיתן אוכל לשתף כמו שנדרשת. אינני יודעת איך לתאר את אותם השדים המתרוצצים בקירבי ו..... אינני משתפת פעולה. אינני מגיעה למקום בו הייתי אמורה להיות. ושוב ככל שרוצה רק מסתגרת והקירות והחסמים שהצבתי לעצמי הופכים יותר ויותר בילתי עבירים. רוצה לוותר? רוצה להפסיק את הסבל? רוצה .......למות?

אין לי את המילים שיתארו. אין לי את המילים שבעזרתם אוכל לתאר את השדים בתוכי זה כל כך כואב הלבד הזה,סוג שלאוטיזם?

הי... מתוך תחושה של בדידות נכנסתי לכל מיני פורומים של פסיכותרפיה. כאן מצאתי משהו שאהבתי... אוירה של תמיכה ותגובות אמפתיות. זה כל כך קרץ לי שעצרתי להגיד שלום. גם לי בא לשמוע דברים מרגיעים ואמפתיים כאלה... אז... המממ... ובכן... שלום.

קודם לך אודי, סליחה, יש לי תחושה שאתה כועס עליי ובצדק, ההודעה שלא מוחקים הודעות נשמעה קשה..שיגעתי אותך בהודעות, כעסתי והיה לי קשה עם זה...... אני רק רוצה לכתוב לכל מי שקרא אותי... תודה על התמיכה, ההערות, העצות וכו'......... שוחחתי עם בעלי, שוחחתי גם עם המטפלת שלי שעזרה לי כמו תמיד והראתה לי מראה כזו...........כרגע אין לי רצון לשתף מה היה...רק שתדעו שאני כל הזמן מנסה וכן רוצה לחזור...

כל הכבוד לך, זה כל כך משמח לקרוא שמיכל דואגת למיכל! רק בשביל זה היה שווה להיות בטיפול... :)) תמשיכי, כי את שווה את זה! וכל האנשים שאוהבים אותך, הרחוקים, והכי - הקרובים - מחכים לראות כמה את חזקה, כי אז יוכלו לבטוח בך!

שלום בתי הבכורה מבין 3 בת 7. יפה, מוכשרת וחכמה. בגיל 4.5 נולדה אחות ולפני שנה וחצי עוד אחות. היא חווה קנאה עזה ותחרותיות. החלה להתעמת ולהקניט את האמצעית. לאחרונה אמרה לי אמירות כגון: הלוואי שלא היתי חיה או עדיף לי למות. והיום במקרה ראתה תרופה כלשהי שלנו ואמרה לי: כשארצה למות אבלע את זה.. היתי בהלם. אין בעיות אחרות למעט הקנאה שציינתי. בבית הספר היא מצוינת (לפי דיווחי המורה) היא מאוד פופולרית בקרב הבמות בכיתה.. האם מדובר בנטיה? או שעש תופעה כזו? תודה

אז לנסות ללכת לטיפול שוב,וזה הניסון האחרון שאני מרשה לעצמי לתת לזה... ואני תוהה,האם זה בסדר ללכת למטפל גבר? למרות שהרבה בנות מרגישות שיותר נוח לדבר עם אישה(כי היא מהמין שלהן),נראה לי יותר נוח לדבר דווקא עם גבר.. האם זה בסדר?האם זה לא יביך מטפל זכר אם אדבר איתו על דברים שקשורים בזוגיות ומין?

אני זקוקה בדחיפות לפסיכולוג קוגניטיבי אך אין לי מידע על איש. אודה על המלצה לפסיכולוגים טובים בתחום בתודה

אני מבקשת המלצות לפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי. המייל שלי הוא: [email protected]

לאחרונה מור אבי הלך לעולמו ומאז אני חושב שחס וחלילה וחס ושלום אני הבא בתור דבר שאני ממש מפחד ממנו בבקשה תחזיר לי תשובה ותעזור לי חשוב לי לציין שאני בגיל ההתבגרות

קשה לי.. אני רוצה למות.. ממילא כולם בסוף ימותו.. אז אם אפשר שזה יהיה קצת מוקדם יותר מה רע? אני מרגישה נורא. אודי תגיד לי מילה טובה... אני שומעת כל הזמן סביבי רק "תפסיקי עם המצבי רוח שלך" "מה יש לך תפסיקי לסגור תעצמך כל היום ולהתעסק עם המוסיקה הזאת שלך" וכמה שאני מעצבנת רק זה כל הזמן.. נמאס לי לשמוע את זה

שאני אפסיק להתנתק מכל העולם, ולהיות אני אנוכי עצמי והמוזיקה. לדעתי זו כוונתם. אני הרבה מהזמן שלי מעבירה עם עצמי ועם המוזיקה שלי, אני יוצרת מוזיקה, כותבת, מלחינה, לאחרונה התחלתי להקליט קצת, ומקשיבה להמון מוזיקה. ובעצם המוזיקה הזו מחזיקה אותי, בלי המוזיקה, אני חושבת שהייתי כלום... ולפעמים בימים מסויימים שאני לא יכולה לשמוע מוזיקה, או לכתוב או לנגן, אני מרגישה לא שלמה. וכשאומרים לי "תפסיקי להתעסק עם המוזיקה שלך" אני ממש מרגישה שאומרים לי תהיי מישהי אחרת, כי אני באה עם מוזיקה, זה תופס חלק מאד גדול בחיים שלי, בעולם שלי. אתה מבין מה אני מנסה להגיד? פשוט אני קצת מסתבכת..

שלום, בזמן האחרון יש לי חלומות בהן אני עדה לרצח שלעיתים אני יודעת על קיומו עוד לפני שהוא מתבצע אך לא עושה דבר. בחלום האחרון בעלי היה הרוצח ובעקבות הרצח חיפשנו שינינו ביחד כל מיני הוכחות לכך שלא הוא הרוצח. מה משמעות החלומות הנ"ל ? למה דווקא רצח? תודה, חלי.

היי, אני אם חד הורית לילדה מדהימה בת 11 , חכמה ,מצחיקה, חברה טובה...הבעיה איתה (לעניות דעתי) שהחרדת נטישה והביישנות משתלטים עליה מיום ליום ככל שהיא גודלת הם גודלים איתה, אני כל כך רוצה לעזור לה, היא חוסמת אותי...לא מדברת איתי בכלל :( לא מצליחה להכנס לראש שלה וזה מוציא אותי מדעתי!! אני מניחה שהדרך היחידה שאוכל לעזור לה היא טיפול פסיכולוגי נכון? ומה לגביי קאוצ'ינג?מומלץ? בכל אופן אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג באזור הצפון או קאוצ'ר במידה וזה מתאים

שהחיים הם שלי, למרות שלא אני החלטתי לחיות אותם... אז כן, זה פרדוקס אבל כנראה שצרות ראשונות משכיחות אחרונות ושקילקול בגוף איכשהו מרגיע את בנפש .. למרות שדי ברור לי שזה לא ממש מתקן אותה. בנתיים בכל אופן זה מה שקורה, ואפילו משתכלל עם הזמן...

הי אודי. חזרה אליי בימים האחרונים פתאום חוויה מהילדות... היתה לי איזה תופעה כשהייתי ילדה, שהיתה כנראה פיזיולוגית אבל התחושה והקונוטציה היא קצת כמו של משהו נפשי וזו יכלה להיות חוויה מלחיצה ולא מובנת לי-ולסובבים... ופתאום חזרה אליי התחושה משם. תחושה מועצמת כזו, של ילדה... תחושה שיש בתוכי משהו מוזר...לא רצוי..מפחיד! ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה חוץ מלהעמיד פנים שזה לא קיים... פחד ממה שבתוכי...מעצמי... מחלק בתוכי שאין לי שליטה עליו...ואני מעדיפה שלא היה וגם אנשים מסביבי... והאמנתי, הרגשתי! שיש בי משהו לא בסדר. קשה לי להעביר את התחושה אבל היא לא חזרה אלי מאז ועכשיו פתאום... חזרתי קצת להיות הילדה ההיא התחושה חזרה אליי והציפה והאירה את הכל... פתאום הרגשתי שוב את הפחד..שיש לי חזות חיצונית רגילה שמסתירה איזה משהו...לא בסדר.שיכול להתפרץ ולהתגלות... כאילו אני עדיין באיזה מקום מאמינה, מרגישה...שמשהו בי "לא רגיל"..ואולי זה נכון... זה אולי נשמע מוזר ולא מובן...זה גם לא מתחבר לעובדות "האוביקטיביות"...זה כמו להתעורר מחלום רע...קצת ממשי יותר... אני חושבת שזה הפחד הכי גדול שלי...לגלות שאני "לא בסדר" באיזשהו אופן...או להיות חולה באיזו מחלת נפש גדולה ומפחידה כזו...אני לא יודעת איך מרגיעים פחדים מהסוג הזה...

אתה יכול למחוק את ההודעות שלי??יודעת שאתה לא נוהג למחוק ובכל זאת????? אני אפילו לא זוכרת ממש מה כתבתי מרוב שכעסתי......סליחה אודי, אני יודעת שאתה רוצה בטובתי... שיהיה חג שמח. נ.ב ניסיתי איתו, שוב זה לא הלך.....סתם זה גורם למריבות מיותרות. חג שמח, מיכל

שלום לך אני חייב את עזרתך דחוף, למשפחתי איין כסף לשלוח אותי לפסיכולוג אך כאן אני מקווה למצוא מענה, בזמן האחרון אני מרגיש שכולם מנסים להרוג אותי הכול התחיל מזה שרבתי עם אמא שלי ושהסתכלתי על 2 אנשים וכנראה שהם לא אהבו את זה והם עינהנו עם ראשם אחד לשני בבקשה תעזור לי לצאת מהמצוקה הזו תודה רבה רבה רבה יוסף סבג

חשבתי עליך די הרבה מאז שקראתי את ההודעה העצובה שלך, זה נוגע באיזשהו אופן גם לי ואולי לכל מי שנמצא בצד הפחות דומיננטי בקשר זוגי, בלי קשר על הדעה שלי על טיפול נפשי דינאמי . בכל מקרה נראה לי שאולי את יכולה להתחיל את השיחה עם בעלך מזה שהתיקון שאת מבקשת לעצמך ולרווחתך הוא חשוב וחיוני לקשר ביניכם ולרווחת המשפחה כולה..., הרי המטרה היא לא הטיפול עצמו, המטרה היא להיות יותר שלמה יותר קרובה למהות שלך, לניצוץ האלוקי שיש בך...זו השקעה לטובת כל המשפחה ויכולות להיות לכך השפעות מרחיקות לכת אפילו על הדורות הבאים במניעה של העברה בין דורית של רגשות קשים וכיו"ב. לדעתי, גם אם זה לא נראה לו או שהוא לא מסכים מסיבותיו הוא, אם את רוצה בזה, זה לא חוסר התחשבות מצידך, הוא זה הוא ואת זה את, מותר לך וטבעי לחלוטין שיהיו לך רצונות משלך שלא בהכרח תואמים את שלו, ואת לא צריכה לרצות אותו יותר מידי, זה לא עושה טוב לאף אחד בטווח הרחוק. בתורה נאמר "והייתם לבשר אחד" או משהו כזה... ובכל זאת לכל אחד יש גם את האישיות הנפרדת שלו...אולי הוא מרגיש קצת מאוים מקשר כל כך משמעותי שיש לך שלו אין חלק בו, אם זה כך, את יכולה להסביר לו שכמו שאתם מאוחדים אתם גם נפרדים וזה בסדר ולגיטימי, רק שיש איזו הפרדה אפשר לראות אחד את השני. שהיה חג שמח .

תודה על המחשבה ועל הרצון לעזור, חג שמח.