פורום פסיכולוגיה קלינית

י אודי. משורר ומוסיקאי ענק .. מדהים איך אתה מצליח להעביר דרך המדיום הזה דקויות ורגישות כה גבוהה... מדהים.. ממש מדהים.. ממש אמן שמכוון את מיתרי הגיטרה באופן כ"כ מדוייק .. אני מתייחסת לתגובתך אלי מאמש. מחבקת אותך חיבוק ענק

מסכימה לחלוטין במבי.. וסליחה שנדחפת.. אבל היטבת לתאר את אודי. ו.. הוא באמת גם מוסיקאי ונגן גיטרה ..לא רק בנשמתו..(ידעת?) ..מיקה

ראשית, לא מרגישה שאת נדחפת ושמחה שאת פה :) ו.. את מסקרנת אותי.. אודי מוסיקאי ונגן גיטרה גם באופן פרקטי ? ..לא , אני לא ידעתי .. יודעת שהוא מוסיקאי ונגן הנפש אבל גם פרקטי ? .. מיקה, מאיפה לך המידע הזה ? לפתע מתעוררת אצלי המחשבה/שאלה..אולי את מטופלת שלו ? ו..אולי בין חברות הפורום האקטיביות חלקן (ואולי כמעט כולן מטופלות של אודי ?) ..ורק אני לא ? :) :( :) :( הזוי מה שהמדיום הזה מצליח להוציא מבני אדם.. ואולי זה לא המדיום אלא הקשרים הראשונים שלנו עם הדמויות ההוריות והשפעתם על חיינו.. תודה לך מיקה, במבי.

לפעמים אני רוצה להפסיק הכל. בשום מקום לא טוב לי. למה החיים כל כך קשים? אני לא רואה פתרון חוץ מלבכות שזה כמובן לא מוביל אותי לשום מקום

חנה, כתבת את המילה "לפעמים", ומיד עלתה לי מחשבה-יופי,רק לפעמים :-) נכון , לא תמיד קל, ואין דבר כזה שאף פעם לא קשה, אבל יש נקודות אור מדי פעם, צריך לדעת היכן למצוא אותם. תלמדי מה עושה לך טוב- לצייר? לכתוב? לקרוא? מוסיקה ? ותרבי בזה. הזכרי באנשים שאת אוהבת, בטוח שיש כמה. ואם באמת באמת קשה, שקלי לקחת עזרה מבחוץ, גם טיפול תרופתי שמשפיע מהר יחסית ועוזר לראות רחוק יותר...

תודה, כתבתי לפעמי כי זה כנראה באמת לא כל הזמן אותה תחושה, אבל כשה מגיע זה משתלט עליי. שום דבר לא עושה לי טוב בחיים ואין לי אף אחד, אני מרגישה פשוט לבד ): (ואני נמצאת בטיפול)

ושמחה שהסכמת על "הלפעמים" הזה שלי :-) אני כן מציעה לך לנסות למצוא משהו שמשמח אותך. אני בתקופות קשות, מחפשת דברים חדשים שישמחו אותי וזה ממשעוזר ( חפשי לך חוג, תחביב וכו ) דברי עם המטפלת שלך על פתרונות ( אולי תרופות? אומרים שאפילו אומגה 3 עוזר )

היי חנה. אני שומעת שאת מרגישה בודדה..ואולי זה לא ממש חדש לך, אבל זה מה שמציק לך..חוששת שהלבד הזה לא נגמר, וגורם לך להרגיש חסרת אונים.. ברגעים כאלה, כל מה שאת רוצה זה פשוט לגמור עם הכאב, ולמות..לכן רציתי להציע לך מקום שאולי יוכל לעזור לך לפרוק..אני מתנדבת באתר סה"ר – סיוע והקשבה ברשת, ורציתי להזמין אותך לצ'ט האישי והאנונימי שלנו, שפעיל כל ערב בין תשע לחצות..אם תרצי, ננסה להיות איתך, ולהבין אותך..ואולי נקל קצת.. שלך בחום מתנדבת סה"ר צ'ט אחד על אחד: https://makam.co.il/alerts.htm?u=4667&it=0

מצטערת, התבלבלתי ורשמתי קישור אחר.. הנה הקישור הנכון לצ'ט הפרטי: http://www.sahar.org.il/

מוצפת ברמות.

מעביר בי חלחלה בנתיים...

כתבתי משהו בעקבות השיר געגוע של יהודית רביץ http://www.youtube.com/watch?v=XsYpkeUm-og (כן זה למטפלת שלי...אולי אשלח לה גם...) התגעגעתי, איך לא שמתי לב ששוב אלייך התמכרתי, התגעגעתי, איך לא שמתי לב שוב חזרתי, שוב בוכה התגעגעתי כזה מין געגוע שחודר אל תוך הלב, כמו סכין חדה בתוכה מסתובב, התגעגעתי איך געגוע גורם לתעתוע, אלייך שבתי, בחדר התיישבתי רציתי את מילותייך המנחמות אותי, לשמוע את קולך המקבל והרגוע, התגעגעתי, שוב יצרתי תעתוע, שיגעון שכזה מעגל שחוזר ועוד יום עובר בגעגוע...... התגעגעתי... "אני שנשבעתי לשמור לי אמונים"....

האם אפשר להכניס מטופל לטרנס היפנוטי בדימיון מודרך בלי שמתכוונים לכך ואם כן מה התנאים שיכולים לגרום לכך?

שלום אודי, אמנם הזמנת מישהי אחרת ולא אותי, אבל צירוף המילים "בחסות האנונימיות" קסם לי, והחלטתי לשתף בחוויה האישית שלי...(אני מקווה שאני לא כופה את עצמי ). יש פגישות שאני מגיעה מתיישבת, לפעמים אפילו מתחילה לומר משהו ואז פתאום הכל פורח מהראש שלי, פתאום אני לא זוכרת כלום על עצמי... תקועה לגמרי, אני מנסה ומנסה ולא מצליחה להיזכר, אני מדברת, אבל לא ממש שומעת מה אני אומרת, מבחוץ אני שומעת את עצמי ונדמה לי שאני סתם מדברת שטויות, אולי רק כדי שלא יהיה השקט המעיק הזה, אני לא מבינה מה שנאמר על ידו, סתם מבזבזת זמן וכסף. ואיפה כאן הטיפול בכלל? בזמן האחרון למדתי להקשיב לעצמי, ולזהות מצבים בהם משתלטת עלי או כאילו משתלטת עלי אישיות של מישהו אחר , פתאום אני מרגישה שאני מדברת כמו ההוא/ההיא, מרגישה שאני כאילו בגוף שלו/ה, או שהגוף שלי נהייה גוף אחר. זה ממש פיזי, אני נהיית "לא אני". זה לא שאני נעלמת לגמרי, מידי פעם יש הבלחות של מודעות . אני יודעת שזה רק כאילו, שאני זה אני ולא מישהו אחר, שזו רק הרגשה, אם כי הרגשה חזקה מאוד. זה מגיע באופן לא צפוי, זה מעצבן, הכי נורא זה שאני נהיית אמא או אבא שלי, לפעמים זה אנשים שאני לא מכירה כל כך טוב וזה פשוט מוזר ומטריד, ויש אנשים שאני המצאתי אותם ...והגולם קם על יוצרו. מי שנמצא איתי לא יכול להבחין בזה,נראה לי שיש קשר בין מה שתיארתי לבין המצב הזה שבו אני לא מצליחה לזכור שום דבר בפגישות. אולי יש גם פעמים שזה קורה ואני בכלל לא מודעת, זה בהחלט יכול להסביר כל מיני דברים. נראה לי שזה מתגבר כשיש לחץ, נראה לי שרוב חיי אני חרדה ובגלל זה זה קורה, ואולי גם בגלל שיש לי מן תכונה כזו כאילו להיכנס לראש של אנשים, להיות מאוד רגישה יש בזה יתרון הישרדותי מסוים (גדלתי בבית מופרע ביותר עם הורים מאוד פגועים ופוגעים) אבל גם חיסרון, כי אולי גם זה תורם את חלקו לטשטוש בזהות ולניתוק, יחד עם זה אני חיה גם חיים רגילים כלפי חוץ, זו הפרעה סודית ביותר ועכשיו חוץ מכם ממני והפסיכולוג אף אחד לא יודע שאני כזאת. ואולי זה בכלל לא הפרעה? אולי זה קורה לכולם ברמה זו או אחרת, קורה לכם? על כל פנים , נראה לי שחל שיפור משמעותי ב"עצמי" שלי, ואני יותר ויותר "נוכחת", עצם זה שאני יכולה לכתוב את הדברים האלו שפעם פשוט קרו וזהו מעיד על שינוי. אני עדין לא יכולה לספר בשום מקום גם לא בטיפול על הדמויות הרבות שהמצאתי ושאת חייהם חייתי כדי להרגיע את עצמי , זה נראה לי נלעג ביותר (ויש עוד דברים שאני לא יכולה להגיד בטיפול למשל שאני כותבת לפורום הזה...). לא נראה לי שאוכל אי פעם... סיפרתי קצת על דמויות שליוו אותי כשהייתי ילדה צעירה בראשי פרקים. מהבחינה הזו הגענו אולי לסוף הדרך בטיפול. אני רוצה לומר עוד משהו על החשיבות של הגבול בין הפנים והחוץ על הצורך לשמור את הסודות ועל זה שלא צריך למהר ולפרק הגנות אפילו קצת מעוותות שעובדות: כשהייתי ילדה קטנה מאוד ולאורך כל שנותיי בבית הורי, אמא שלי עשתה ואמרה דברים קשים ומפחידים מאוד (למשל הייתה מאיימת שתרצח אותנו, כי היא רוצה קבר ולא ילדה כמוני, לפני שידעתי איך בכלל נראה קבר, נדמה לי שמאז ומתמיד ידעתי מה זה קבר, הייתי מדמיינת תלולית עפר... – זו רק דוגמית קטנה) וגם לאבא שלי היו התפרצויות אלימות הוא היה פגוע ראש, כלפי חוץ נראינו משפחה נורמלית קצת מוזרה אבל היינו גם בסדר, אי אפשר הרי לדעת מה קורה בבתים של אחרים, אולי גם אצל אחרים קורים כל מיני דברים שלא מדברים עליהם?. מה שקרה בבית נשאר סגור בבית ולא דלף החוצה,לא עודדו אותנו לחיי חברה בלשון המעטה.... (אולי קצת דלף החוצה מידי פעם הילדים בשכונה היו אומרים לי שאצלכם תמיד יש רעש וצעקות זה היה שובר לי את הלב) ולכן במציאות החיצונית ובעיניי העולם הקובעות שבחוץ לא היו דברים מעולם , שום דבר לא קרה לאף אחד פשוט כלום. ולכן, לא הייתה לי לגיטימציה להיות לא בסדר הייתי צריכה להצדיק את הקיום העלוב שלי ולכן הייתי "בסדר" או לפחות השתדלתי. אני בטח אתחרט עוד כמה דקות שכתבתי את כל זה...

הי מילים, את יודעת זה ממש נשמע לי בסדר להרגיש כאילו את מדברת מישהוא אחר..לי זה קורה, אני שומעת את אחותי בקול שלי, בתנועות שלי ולפעמים זה ממש משתלט עליי...אפילו האחיינים שלי אמרו לי את ממש נשמעת כמו אמא(אחותי)לפעמים אני ממש מרגישה שזה היא שמדברת...מוזר קצת כשחושבים על זה פתאום.....אבל מעניין שדוקא מה שספרת כלל לא נשמע לי נורא, ואני מקבלת את זה אצלי, (ומקווה שגם את תקבלי זאת )אני חושבת שכלנו באיזשהו מקום מחקים אחרים או מפנימים דמות לא? (נשמעים כמו, אבא, אמא אח ועוד..) כשהייתי ילדה הייתה לי חברה דמיונית ולפעמים התנהגתי כמו החברה הדמיונית..(קצת קשה להסביר) לא חושבת שזה היה ניתוק זאת הייתה דרך להתמודדות כך לפחות אמרה לי המטפלת שלי ומוזר שזה נשמע לי פתאום טבעי ודוקא פה הביקורת שלי נעלמה...אז אני שותפה לרגש הזה שלך במעט..די דומה למה שתיארת לא? אני שמחה לשמוע שחל שינוי,זה אומר דוקא שהטיפול כן עוזר לך למרות שאת באה ומתקשה להביא את עצמך, וואו לי זה קרה המון שברחו לי המילים או לא ידעתי מה לומר... בלאק כזה, או ששכחתי... ולכלם היו בתים לא מי יודע מה, במיוחד לכל מי שמשתף פה נראה לי...השאלה מה אנחנו עושים עם זה הלאה ואיך בונים את הבתים שלנו כמבוגרים אחראים לילדינו. אל תתחרטי שכתבת אני חושבת שזה דוקא טוב ששתפת, זה מוריד מהלב... כן כפי שאת שמה לב התאוששתי לי קצת...תודה, נראה לי שעזרת לי לראות דברים, גם אם זה לא ממש נראה כך...שלך, מיכל (שם מלא :)) וואו..

תודה לך על הדברים שכתבת, זה בהחלט מרגיע שיש מי שמרגיש כמוני. לי זה לא מפריע להיות כזו כי אני לא זוכרת מצב שונה מזה. אני חושבת שלכל אחד יש כמה "קולות" או ששכל אדם בנוי ממספר ישויות, נראה לי שאצלי וגם אצלך כנראה (?) יש אולי איזה חוסר ברציפות או בהפנמה של הישויות השונות עד שזה מרגיש כמו "לא אני" ... אני קוראת אותך והרבה פעמים מזדהה עם מה שאת מתארת. אני חושבת שקבלת החלטה אמיצה וקשה מאוד בקשר לסיום, גם בעלי לא כל כך אוהב שאני הולכת ולכן אני מאוד מבינה אותך (לפעמים גם אני לא אוהבת). נקווה שיהיה רגוע גם בפנים וגם בחוץ עם כל המלחמה הזו...

כנראה שאני לא כזאת אמיצה. לקח לי ארבעה ימים להעז ולחזור לפורום כדי לקרוא מה כתבת לי...היו לי כל מיני מחשבות ופחדתי מאוד מהתגובה. כנראה שנבהלתי והכנסתי גם אותך (ואת כל העולם) לתוך הפחדים שלי...החלטתי שיותר אני לא יבוא כי הפורום זה סתם...ממילא יש עכשיו מלחמה אז זה לא הזמן וזה... אבל עכשיו אני רואה שסתם פחדתי. תודה רבה.

ד"ר שלום אני מתעסקת בשיער ותלישתו כבר הרבה שנים, אולי 15 או יותר. לא ידעתי שזו מחלה ולאחרונה מישהי שראתה אותי עושה את זה אמרה שיש לזה שם וזה ידוע כהפרעה. זה תמיד הציק לי וניסיתי להפסיק. היו תקופות יותר טובות ופחות. עכשיו אני ממש ממש רוצה לטפל בזה אבל בעיה קטנה- אני גרה בחו"ל ולא יודעת למי לפנות.אמרו לי שאפשר למצוא פסיכולוג שיעביר טיפולים דרך סקייפ אבל אין לי מושג איך למצוא אחד כזה והאם זה באמת יהיה אפקטיבי? אולי לחפש מטפל מקומי אבל אני חוששת שהאנגלית שלי לא מספיק טובה כדי להסביר את עצמי טוב במהלך הטיפול. אודה לעזרתך

ד"ר תודה על התשובה. אתמול הלכתי לרופאת משפחה ואמרתי לה שאני חוששת שיש לי הפרעה. היא בדקתה את הקרקפת שלי ולא מצאה שום קרחות (אכן אין לי) למרות שבצד אחד יש לי שיער דליל יותר ושם אני נוטה לתלוש. היא שאלה מתי אני עושה את זה ועניתי גבד"כ כשאני קוראת ספר או סתם רואה טלוויזיה או כשאני חושבת על משהו. הטענה שלה הייתה שאני עושה את זה כמו אנשים שכוססים ציפורניים- וזו לא מחלה. אמרה שאני פשוט צריכה לשים כובע או משהו כזה על הראש עדי להפסיק את ההרגל המגונה הזה. האם אתה מסכים עם זה?

ראשית מיקה יקרה, בודאי שאת משמעותית פה! וזוכרים אותך :) ותודה על המ...אשמור לשעת חירום...ואל תדאגי לגבי כניסה לפורם, גם לי לפעמים הוא עושה פרצופים אז ממשיכים לנסות, טוב שהמשכת... אני הכפולה, את צודקת שלכל אחד יש שריטות, אני שונאת אותי בעקבות זה וזה בעייתי...כל הזמן המטפלת שלי אומרת שאני "בקורתית קצת יותר מדיי" (לגבי עצמי) ואודי יקר, עדיין לא הגעתי למצב של לספר בחסות האנונימיות...אתה יכול בקלות לדעת מאיזה מחשב הגעתי.....אחרים אולי יכולים גם? יש המון מומחי מחשבים...וגם מתערבים פה כל מיני גורמים, הם צצים פה פתאום ומפחידים אותי נורא!!!!ואני מרגישה שאתה סוג של שומר כזה...שזה טוב...ולמרות זאת מקווה שאוכל אי פעם גם לספר לך...אולי... אז אגלה משהו קטן בשאלה....היא אמרה לי שאני זה לא "ההפרעה שלי" כמו שחולה סכרת הוא לא רק חולה...אוף....מה זה????..... כמו שאומרים לילד שנכשל במבחן שהוא לא כישלון??????אוף......אני מרגישה כישלון...... האם יש לי "הפרעה"...באסה.......אוף......אני מרגישה "הפרעה" או "מופרעת"....איך עושים הפרדה לעזאזל???????כן מרגישה דפוקה....מ (עדיין)

אודי, לא תפרסם את ההודעה הקודמת אני חוששת שהיא יכולה לפגוע... סליחה

בבקשה תבוא תגיד תרגיע עכשיו. צריכה.

רוני יקרה, אולי אודי יעלה את ההודעה לפני שהוא יבוא לומר את דברו...אז רציתי לנסות להרגיע..הכל נשאר אותו דבר, אנחנו פה, הפורם, אודי שלנו :)...שולחת עבורך שיר "חברים אמיתיים" אלדד שרי, אם זה יקלט.. http://www.youtube.com/watch?v=um3_Fux_9hA&feature=plcp חוץ מהקטע שאני חושבת שחברים לפורם, כן צריכים מילים :)...וגם חברים אמיתיים לא תמיד יכולים לקלוט ללא מילים...לכן דוקא אנחנו כן זקוקות להן...אבל רוב השיר נראה מתאים לא? מיכל (שם מלא)

רוני אני שולחת שוב את השיר, יחד עם המילים, זה יותר יפה..אני ומחשב לא משהו.. http://www.youtube.com/watch?v=fOa5KIoHeGU&feature=relmfu

אודי, אני לא יודעת איך לכתוב את זה אני מנסה כ"כ לעזור למישהו... שצריך הרבה בזמן האחרון... הרבה והרבה וזה לפעמים שואב ממני את הכוחות ... צריך שאהיה בשבילו בלי גבולות כי "רק אני מבינה" ו"רק אני שם בשבילו" ... בטיפול (לא שאני משווה), עם כמה שהמטפל נמצא שם בשביל המטופל יש גבולות מוגדרים וכאן אני מרגישה שאין הגבלה אני יכולה לפעמים לומר אני לא יכולה אבל עכשיו כ"כ קשה לו שאני לא יכולה לעשות את זה פתאום ולשבור ולהשאיר לבד... אני כ"כ רוצה לעשות את הדבר הנכון כל הזמן ומנסה לפי האינטואיציה שלי אבל אני כל הזמן תוהה אם זה אכן מה שאני עושה... מפחדת להרוס במקום לעזור מרוב שנהייתי משמעותית... זה מבולבל קצת. מקווה שתבין לפחות חלקית... עכשיו אני מרגישה רע גם עם מה שאני כותבת כאן...:-/

אז הצלחתי להיכנס עם אותו ניק ואותה סיסמא.. אודי..אני די אובדת עצות.. היא מודה שהיא רעה כלפיי, שמתעלמת..שלא מאמינה..שלא עונה לי.. במיוחד שיודעת כמה שאני רגישה עד מוות! לדחייה ולהתעלמות..וזה שהיא מודה ולא מנסה להצדיק את זה..גורם לי להרגיש אשמה.. פעם אמרה לי שיש בי ררצון לא מודע לבדוק את קצה גבול היכולת שלה..ושזה כמו גבר מכה שאשתו "הביאה אותו" לאלימות כלפיה..כלומר הבהירה שהאלימות לא מוצדקת.. אולי היא הובילה אותך אבל אתה איפשרת לעצמך להיות מובל.. ובהקשר אלינו אמרה שלא היתה צריכה להגיב כפי שהגיבה כלפיי. ואחרי תקופה אמרה שלא הייתה צריכה בכלל לומר לי את מה שאמרה..על החלק שלי להביא אותה אל הקצה..לאלימות כלפיי.. ושזה לא היה מקצועי..אבל אודי.. ראשית הנזק נעשה.. ודבר שני אנ לא בטוחה שמחר זה לא יקרה שוב.. באמת כמו בעל מכה שמתחרט ומצטער אבל כבר לא מאמינים לו..הבעיה שזה דפוס חוזר אצלה.. אני ממש בדילמה אם אני לא צריכה לעזוב אותה.. לחפש לי מטפל אחר.. הבעיה שלא נראה לי שאחריה אמשיך בטיפול..כבר איבדתי את האמון.. אני לא יודעת מה לעשות..כל הפגישות שלנו מתבזבזות על כעסים למה לא הגיבה/ענתה למייל או לטלפון.. אולי היא פשוט שונאתת אותי..קורה שאימא שונאת את ביתה אז בטח שכאן זה גם אפשרי.. אודי..איך אתה מתרשם? כמובן רק על סמך מה שאני אומרת..מה כדאי לעשות?

אתה באמת לא חושב שהיא שונאת אותי?..כבר בתקופה הראשונה..אמרה לי שקשה לאהוב אותי..לא היתה בינינו כימיה. אתה באמת חושב שלא זה המקרה? אפילו לא העדר כימיה??..אני מתוסכלת גם כך.. מפגישות שאני מוסחת בקלות (באשמתי ובאשמתה).. ולא מצליחה להיות בפוקוס...ועכשיו נוסף העניין הזה.. ששוב היא מודה..שהיא מתעלמת ממני מתוך רוע!!?? (אפילו אני לא חשבתי שזה עד כדי כך..חשבתי שהיא סתם חסרת סבלנות..).. אולי לפעמים עדיף לא לחקור יותר מדי.. (למה לא ענתה ולמה מתעלמת ) הבעיה שחפרתי עמוק מדי.. למקומות שאפילו היא לא מודעת להם.. אמרה שהיא צריכה לחשוב מה הסיבה שהיא רעה כלפיי.. אני מרגישה אשמה..כי אני רגישה מדי.."חנונית"=מנומסת יותר מדי..בחיים לא קרה שהשארתי מישהו ללא תשובה..ששיחקתי משחקים..של בלתי מושגת..גם כשלא התחשק לי.. עניתי והתייחסתי.. (גם במחיר פגיעה בעצמי שלא רציתי להיחשף אבל לא ידעתי להתחמק..).. אני פשוט לא הטיפוס השורד והנורמלי.. אלה האחרים הם הנורמליים.."הזורמים"=מילה בלתי נסבלת בעיניי וסליחה שחופרת לך בזמן האחרון במכתבים ארוכים.. ואודי..אשמח אם תגיב לכל מה שכתבתי.. אבל אם קשה לך.. אז רק חשוב לי להבין למה התכוונת כשכתבת חוסר כיוונון? תודה!

שלום, אני קוראל בת 17 וחצי. אובחנתי לא מזמן, ויש דה פרסונליזציה. אני זכרתי את התחושה מאז ומתמיד.. (אולי זה תורשתי). מעט לאחר שאובחנתי (חצי שנה בערך), החל שינוי.. החרדה נעלמה כמעט ולגמרי וכך גם תחושת הניתוק, אני מוצאת עצמי "מצליחה לראות" ו-"מצליחה לגעת" וכאילו פתאום הכול נורא רגיל, אבל גם שונה כיוון שזו פעם ראשונה שאני מרגישה "רגילה". לפני כן, לא פחדתי משום דבר לא הרגשתי יותר מידי רק חרדה.. הייתי מנותקת בצורה שלא ניתן להסביר, הייתי חווה כל מיני תחושות גדלות מגיל יותר מידי צעיר. פתאום הכול נפסק, אפשר כמעט לומר בבת אחת. אני מרגישה מאוד מוזר, כיוון שזה חדש לי לחלוטין אני עדיין לא מצליחה לעכל הכול, מרגיש יותר מידי טוב בכדי להיות אמיתי. האם התגובה הזו הגיונית?

החלטתי לספר לו מחר. בדיוק... נראה לך שזה תלוי בהחלטות? נמאס לי לפחד מזה. מרגישה צורך להכניס את זה לגודל של המילים... מקווה שזה יחזיק עד מחר... יודעת\חושבת\חוששת מה"אחרי"...

נראה לי שגם פה יש יותר מילים בזמן האחרון..בקשר להחלטות, אפשר להחליט ובפועל יוצא משהו אחר וגם זה בסדר, זה קרה לי המון..מקווה שלא תפחדי יותר מדיי...מחזיקה לך אצבעות.

שלום.יש לי חברה טובה שכל הזמן אנחנו מבלות ביחד עם ילדינו בהצגות קניונים וכו...הרבה פעמים ראינו את.סבא של.חברה משותפת שלנו .באותם המקומות עם נכדו בן השלוש.לפני חודשיים בערך הינו בגימבורי ולבנותינו בנות השלוש היה פיפי ואותו סבא בדיוק לקח את.נכדו לשירותים ואמר לנו תשבו אני אקח גם את בנותיכן לשירותים. כ כ מובן שלא נתנו. היום ראינו שוב את הסבא עם נכדו ואני חשבתי לי שזה סבא נחמד שמשקיע בנכדו כי מבלה עימו הרבה ולרוב הסבתא גם איתו.היום כשחזרנו מהצגה בה היה הסבא איתו מסתבר שאחכ אמא שלו לקחה את הילד לרופא כי יש לו כמה ימים כאבים ועצירויות.והרופא אמרה שיש לילד סדק בפי הטבעת . אני לא חשבתי על גלום.ך חברתי התקשרה כרגע ואמרה לי לכי תידעי אולי חס וחלילה אותו סבא חולה נפש? אולי עושה משהו לילד? ואני אמרתי שרוב הסיפורים הללו קורים בתוך משפחות ושאני לא יודעת.מי הוא ואלי עושה זאת.מתוך.טוב ליבו ואנחנו סתם מעלות.השערות....בקיצור מה לעשות? אם באמת.קורה שם משהו??? האמא היא חברה שלנו לא חברה שאנחנו פתוחות איתה ויכולות להגיד לה מחשבות זדוניות....מה הצעתך? חשבתי אולי סתם לדבר איכשהו על נושאים כאלה....ואולי היא תחשוב פתאום לבד.....אני לא יכולה להירדם מפחד עכשיו....והילד הזה תמיד נראה עצוב כזה.....

היום הזה פשוט הולך רע....וגם לך אני כותבת שוב...אני שוב התקשרתי אליה, שיגעתי אותה היום כי אני לא אוהבת להשאיר דברים פתוחים (שומרת הפורם :) אה אודי?) קבעתי איתה שוב להשבוע בסוף......תמיד היא משכנעת בסוף שאכפת לה..וגם היו עוד דברים שלא קשורים לזה שקרו היום.....אז יום מעונן......הלעולם ארגיש רע?????? אודי, עודדת אותי לספר לה מה הילדה הזאת מרגישה, (וגם מה שאף אחד לא ידע)כך לפחות חשבתי ועכשיו הילדה הזאת מציקה לי מאוד :( ופתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת נחמה בפורם הזה...שהפך לסוג של בית.....האם לנסות שוב? קבעתי שוב.....אוף....... מ.(סליחה מיקה)

את השתיקה..אמרתי לה את המילים המדוייקות שלה מהסיכום..על כך ש"אפסיק להתבייש ולא יהיה לי יותר מה להסתיר".... ואז.... לא התביישתי השפלתי מבט וספרתי........... אבל עכשיו אני מרגישה רע מאוד....זה הרס אותי מבפנים......חושבת שסיימתי איתה לתמיד וזה כואב......אז החלטתי לומר לה לאחר הפגישה והיא אמרה שהכל נשאר אותו הדבר אבל לי קשה כל כך להאמין..........היא חשבה שאקבע כשאצטרך ולא ממש נתנה הרגשה שאוכל לקבוע.......אוף...אודי למה הייתי צריכה לספר לה?????????אוף..........אבל אתה יודע שאני אף פעם לא סוגרת איתה את ערוץ ההדברות? אני לא מוותרת!! אז כתבתי לה בסמס מה שחשבתי והיא אמרה שזאת הרגשה סובייקטיבית שלי.......עדיין אני לא חושבת כך ואני מתביישת שספרתי לה.............ממש.........רע לי. מ (סליחה מיקה שגנבתי את המ אבל ההרגשה שגם ה-מ יעלם בקרוב..)

לא ברור איזו שתיקה הפרת. אבל נראה לי שאם פתאום ספרת סוד מעברך שטרם דובר בו איתה או בכלל , אסור לך להשאיר אותו ככה. יש צורך בעיבוד בעיקר בגלל התחושה הרעה שזה הותיר בך (ולא הקלה). אני מאמינה שמה שהמטפלת שלך אמרה, זה נכון, זוהי הרגשה סובייקטיבית שלך. הרבה פעמים לאחר חשיפה מאוד גדולה אנחנו מרגישים חשופים מדי.

הי,תודה על התגובה, את צודקת בגדול אך בקשר לסוד מהעבר, את השתיקה הזו כבר מזמן הפרתי...(בזמנו כתבתי פה וזה עזר לפתוח)חפרנו בזה המון, עיבדנו, ודשנו וכך נגמר לו הטיפול שלי... ואז התחלתי לבוא שוב, כנראה בגלל שלא ספרתי לה ולאף אחד בעצם משהו שקורה לי..אולי בעקבות אולי לא...אני לא יכולה לספר פה, ודברתי איתה בסוף,שוב...אז כן אולי הרגשה סובייקטיבית שלי..תודה לך.

ממש במקרה..קראתי הודעתך..כי לא מרוכזת לקרוא הודעות של אחרים..רק שמחה לראות ניקים מוכרים..בהם אותך.. זה נותן לי תחושת בטחון.והופתעתי שהזכרת אותי בהקשר למ"ם..דווקא החמיא לי שזוכרים אותי ואת מאפייניי..גם אם זה רק אות..ואני לא רכושנית.. אבל לא מומלץ שתקחי ממני דוגמא..(: ובאופן מוזר ומפתיע- וזה לך אודי-- לא הצלחתי להיכנס בקלות לפורום.. עם המ' "שלי" והסיסמא - כתב לי שהם שגויים.. נורא נבהלתי.. כאילו גורשתי.. או הושארתי ללא מפתח מחוץ לדלת..ונורא קר שם בחוץ... רק בניסיון ה 4.. החליטו לפתוח לי..אולי זה אתה אודי?..(:

זה ברור לא? זה נורא כי אני נוראית, אני צריכה להעלם אבל אני עושה את ההפך, בקשתי אותה שוב ושוב אתמול וקבענו להפגש..אבסורד לא?..מה אני לא מוכנה שיראה? הפרצוף האמיתי שלי..נראה לך שאני אספר פה לפני כלם????אוף...

אני מרגישה שאני מאוהבת במישהו שלדעתי לא מתאים לי לפי האופי שלו , לא יודעת איך התאהבתי בו = בבן אד שלא שם עליי בכלל . ככל שהזמן עובר זה פחות או יותר נדחק אבל הגעגועים קשים אני מרגישה כאילו יש לי מצפון על זה שהוא מפסיד המוןן מה עליי לעשות?

אחרי אהבה עצומה חברות טהורה ושבע שנות חברות בלתי נשכחות קסומות ומופלאות נפרדו דרכנו שלי ושל הבחור שהיה ולצערי עודנו אהבת חיי. אחרי מספר שנים בהם ניסית לשכוח אותו ולא הצלחתי הכרתי בחור שהקשר ביננו נרקם מהר מאוד ולראשונה גם פיתחתי רגשות אומנם טיב הקשר ביננו לא היה עמוק כפי שהיה עם קודמו . האהבה הטהורה והעצומה שחשתי לקודמו לא הצליחה לשחזר עצמה עם אותו בחור. אבל בהחלט היה לי מה שלא היה לי עם איש אחר מלבדו היו לי רגשות ומיום ליום נקשרתי יותר ויותר. הקשר בייננו התחזק וסוף סוף חשתי שהצלחתי לשקם את חיי מבלי הצל של הבחור הקודם . אני והבחור החדש נישאנו לאחר שנה אינטנסיבית ומלאה חשבתי באמת חשבתי שאני אוהבת ששכחתי אבל לא.מסיבות שלא אציין כאן אני והבחור התגרשנו ולאחר הגירושין כאילו הוא לא היה. מי שנמצא עדיין ולדעתי אף פעם לא הלך הוא האקס המיתולוגי שלי.הוא היום נשוי ומן הסתם לא יודע כלל מה בלבי וגם לא ידע. חליליה זה לא שיש בי הכוונה להפר באיזה אופן את שלוותם ולפגום בנישואים שלו הוא כל כך יקר לי שמספיק לי הידיעה שהוא מאושר גם אם זה לא איתי. אבל אני לא מצליחה על אף השנים שעברו הנישואים והקשרים לשכוח ממנו לשכוח מה היה בייננו . לעיתים נדמה כאילו אין מקום בלבי לאחד אחר... מה עושים אך לשכוח אותו?

לדר אודי שלום, ברצוני לשאול האם גבר שעבר התעללות מינית בילדותו יכול לפתח אהבה עזה למין אנאלי??האם יש קשר בין הדברים? תודה

שלום רב, אני פונה לגבי אחי, בן 24. מדובר בבחור בעל יכולות וכישורים, אך "בוחר" שלא לעשות כלום, עובר מעבודה לעבודה, ימים שלמים לא עושה דבר, דוחה מטלות, השנה התחיל ללמוד לתואר (פעם בשבוע), החליף תחום לימודים. כרגע שוכר דירה עם חברים, אך כיוון שאינו מתמיד בעבודה, התשלום של שכר הדירה נופל על הוריי בסופו של שבר. לפני כחצי שנה עבר משבר (שני בתוך כשנתיים), היה בטיפול פסיכולוגי ותרופתי (לאחרונה סיים על דעת עצמו את הטיפול התרופתי). אני מנסה לעודד אותו להתמיד בעבודה, למצוא תחומי עניין אשר מעניינים אותו, אפילו הלכתי לחפש איתו עבודות. התחושה שהוא מקרין היא של פאסיביות וחוסר יזימה. אני לא ממש יודעת איזו גישה לנקוט עימו? הוא מוכן שאני "אסדר" לו את החיים, אך לא עושה דבר בשביל עצמו. אשמח לשמוע עצתך תודה מראש

ערב טוב, תודה על תשובתך. האם תוכל להמליץ על פסיכולוג/ית ופסיכיאטר/ית באזור הדרום והשפלה (ראשל"צ, אשדוד, חולון) שעובדים עם קופת חולים מכבי? הצעתי לאחי להתחיל טיפול משפחתי, הוא לא מוכן, אך כן מסכים לטיפול פרטני. תודה מראש אירנה

בבוקר לא היה לי הרבה זמן לכתוב כאן..אז קפצתי כדי לומר לך שיום הולדת זה יום בהחלט מורכב..אף פעם לא חיבבתי ממש ימי הולדת..אני מקווה בכל אופן שעבר בסדר למרות ההרגשה...ובאמת ישנה התחדשות כמו שאודי אומר בכל שנה ושנה...והעיקר שתרגישי צעירה בנשמה!! הגיל ממש לא משחק תפקיד!!(לי יש הרגשה שלא התבגרתי מעולם...יותר נכון נתקעתי אי שם בגיל 7) אני רוצה לאחל לך הרבה רגעים של אושר והצלחה בכל מה שאת מאחלת לעצמך...סתם גם מעניין אותי לשמוע מה אמרת לאמא צביה על ימי ההולדת שלך ומה היא אומרת על כך...מזל טוב!!!! ...מיכל

הי מיכל, יום הולדת לא קל.. הפעם הוא עובר ממש בסופת טייפון.. הרעלתי והכנסתי רעל כמעט בכל חלקה טובה.וזה כולל אצל אמא צביה,שעכשיו המצב מאוד לא קל שם..הרבה מאוד הרס.. גם בתוך המשפחה הכנסתי רעל,ארס והמון המון הרס.. אני ממש לא בשלכת עכשיו ,דומה יותר לסופת הוריקן.. מתנהגת ממש כמו ערס.. הקטע המעניין, או נכון יותר מרגיז עד מוות למה בעבודה אני מצליחה לשמור על פאסון ולהיראות ולהשמע "נורמלית,שקולה ועוד.. המרגיז הוא הידיעה שלמעשה יש לי בחירה .והראייה לכך ההתנהגות בעבודה. המרגיז הוא למה ועד מתי אבחר במקומות מסויימים בבחירה שהיא בכי-רע... תודה מיכל על הברכות,על התפקיד שבחרת כ"שומרת הפורום" ותודה על שאת -את. אודי, בבקשה, תאיר את עיני למה ההתנהגות הזו ? ולמה על קבוצות מסויימות ? ובכלל למה ???? ועד מתי ??? במבי.

אולי כי שם את מרגישה יותר בטוחה ולכן את מרשה לעצמך להוציא? זה טוב שבעבודה את כך! מקווה שהסופה תחלוף מהר..גם אצלי ממש סוער....

בטעות שלחתי הודעה ללא תוכן. אז סליחה. כתבתי את הכותרת בעקבות מה שכתבה מיכל על מה שהפסיכולוגית שלה כתבה. סתם כתבתי לעצמי וחשבתי ובטעות... אבל אם כבר אז הנה שיר נחמד שגיליתי במקרה לסתיו. לכבוד היומולדת של במבי מזל טוב לך ד"א. http://www.youtube.com/watch?v=Q7cTE_m4zjk

הי, זה כל כך מובן...הבושה..אם תדפדפי פה בפורם תראי שאני כבר כותבת פה די הרבה זמן..עזבתי את הטיפול אבל אני ממשיכה ללכת עוד קצת אליה מדי פעם...את מזכירה לי קצת אותי, בענין של לעשות לאחרים ולעודד אחרים..וכלפי חוץ להיות תמיד חזקה, כל הכבוד לך שאת מנסה ואם את לומדת פסיכולוגיה אז בהמשך אולי תתנסי בעצמך בטיפול? זה יכול להוריד ממך הרבה...מנסיון!! ובטיפול מקבלים כל מה שאת מבקשת לעצמך, אמפתיה, מי שיבין ללא שיפוט ועוד הרבה מעבר! בסיכום הטיפול היא כתבה לי "כשתגמרי להתבייש ולא יהיה לך יותר מה להסתיר תרגישי חופשייה יותר לאהוב ולהיות נאהבת"...לא מאמינה שאני משתפת בסיכום שהיא כתבה לי אבל אני חושבת שזה חשוב לי לכתוב זאת גם לך...דרך אגב גם הפורם עוזר אבל הוא לא במקום טיפול. ולך אודי, תודה שהנך!! התאוששתי קצת מאז שכתבתי וביום ראשון אני נפגשת איתה ורוצה להפר מעט את השתיקה.הלוואי שאצליח, תאחל לי בהצלחה?...מיכל

כבר שבועיים פחות או יותר שאני מדפדפת טיפה בפורום, והרגשתי תחושת משפחה עצומה, ואולי בגלל זה החלטתי לשתף אתכם במה שכתבתי. ובנוגע לטיפול, יהיה לי מאוד קשה להיפתח למישהו שאני אראה אותו פנים מול פנים. אולי זאת הסיבה שלא נפתחתי לאף אחד מהסובבים אותי. מפחידה אותי המחשבה שיסתכלו עלי בצורה שונה, בגועל, או אפילו ברחמים, לא רוצה את הרחמים של אף אחד (!!) רוצה רק מישהו שיקשיב לי, ויעלם! ככה לא אצטרך להתמודד איתו שוב ולא אפחד מהתגובות שלו. ובנוגע להפר את השתיקה, אני בעד. http://www.youtube.com/watch?v=IF13oi7yo6w תקשיבי לשיר הזה, הוא יעודד אותך לשבור שתיקה, פשוט תתעלמי מהפזמון, הוא לא ממש מתאים :) שולחת לך חיבוק מפנק, חם ואיכפתי, והכי חשוב, בהצלחה !!

שלום אודי, רציתי לדעת האם היפנוזה יכולה לפתור בעיית גמגום. מדובר בגמגום שהחל בגיל מבוגר יחסית ולא מולד. תודה

אשמח לדעת אם היא בכלל נשלחה?

אשמח לקבל תגובתך. תודה

עליתי כשבעה קילן בעקבות השימוש בתרופות פסיכיאטריות, עשיתי ספורט תקופה ואני שומרת על דיאטה מוקפדת ולמרות זאת המשקל לא יורד!!! אני ממש בדיכאון מזה, האם נגזר עליי להישאר במשקל הזה? אשמח לתגובה

כן אודי, נולדתי.. לפחות כך מופיע בתעודת זהות. כתוב שחור על גבי לבן : תאריך לידה ...07/11 לא פשוט .. כבר מגיל 15 או 16 לא רציתי לגדול..רציתי להשאר בגיל הזה. רוצה להשאר צעירה לנצח.. כל שנה בסתיו.. רואה את העלים שהרוח מנתקת ממקור החמצן . מתבוננת ורואה את הירוק העמוק משנה צבעו והופך אט אט חום..גם פס של גוון אפור קל מתווסף ..אולי גם מעט שחור ?? מתעופפים הם באויר כאחוזי תזזית..אולי מחפשים ?? ואולי מנסים להאחז במשהו בטרם יתייאשו ויפלו באפיסת כוחות פשוטי ידיים ורגליים על המדרכה ?? ולמה ועל מה הם עדיין מנסים להיאבק ?? מחר ממילא תבוא משאית האשפה ותאסוף אותם אל קבורתם ... ??? :((( כן אודי, זה לא קל .. ??? רוצה לברך אותך ילדה/אשה ליום הולדתך שאף הוא התרחש בשבוע זה. ( ב 5.11 אם אינני טועה ) אודי, מה מרגיש לך בימי הולדת ?? במבי.

אודי, מרגישה עצב תהומי. כשקראתי את תגובתך הרגשתי משהו מנחם. אך בו זמנית גם הרגשתי כאילו אתה אומר לי:"במבי, די כבר. תתחדשי ! תפסיקי להתבוסס בביצה שלך כל כך הרבה זמן. זוזי כבר ! תתחדשי ! מרגיש לי היום עצב תהומי. במבי

שלום לך במבי, קודם כל מזל טוב! גם לי היה יומולדת לפני שבועיים, גם אני מזל עקרב. לא יודעת אם זה עוזר, אבל לא סתם אומרים שלעקרב יש יכולת נפלאה למות כדי להיוולד מחדש, זה הרי מסמל את השלכת, העלים לאט לאט נושרים, ופשוט נותנים לעץ אפשרות להצמיח עלים יותר חזקים, יותר בריאים! כשמגיע היומולדת שלי, אני תמיד משווה את זה לשלכת, ואני פשוט נותנת לכל הדברים שמפריעים בתוכי למות (שהם בעצם העלים החליפו צבע), ופשוט נולדת מחדש לשנה של אושר, הצלחה, שנה שבה אני אהיה שלמה עם כל החלטה שלי, שנה שבה אעשה מה שטוב לי (!) אז שוב מזל טוב, עד מאה כעשרים שנה, מאחלת לך את כל מה שאני מאחלת לי, ואפילו יותר מיזה !! נשיקות..

כשכתבת מסתורי הייתי צריכה לנחש שמדובר בעקרבית.. :) לגבי, הארס,הרס והתנהגות של ערס "חוגגים" אני עכשיו בהרס טוטאלי. כמעט כל חלקה טובה.לא להאמין כמה הרס יש בי. כן, אני יודעת את המאפיינים של בני מזל עקרב.. על כל הטוב,הרע והמכוער.. אצלי יוצא עכשיו הכיעור על כל גווניו. תודה לך פרח עקרבי.. בטח את פרח אקזוטי..לפחות העקרבים שאני מכירה על כל הכיעור שגם קיים בהם הם פרחים אקזוטיים וממגנטים.. בכל מקום שהם היו ונמצאים זוכרים אותם... תודה על הברכות והאיחולים.. מאחלת קצת רוגע, שלווה וקרקע בטוחה להניח את הרגליים.. במבי.

אם כבר להיאלם אז אני רוצה גם להיעלם למה זה לא אפשרי...

מבלי להפריע את מנוחתך..מזמן לא הייתי כאן.. (מזמן בשבילי ..) היה לי צורך לעדכן אותך אודי.. אם כי הפראנויה נשארה.. אז לא אוכל לפרט כרצוני..מנסה לעשות שינוי בחיי..ולך יש חלק בזה ..התשובות האחרונות שלך הודפסו.. וקראתי אותן שובושוב..והתחזקתי..עזבתי את העבודה..מנסה לעשות הסבה מקצועית.. זה קשה ביותר.. אבל --- מנסה! ההרגשה - כאילו עוצרת את הנשימה וצוללת.. מבלי לדעת אם אעלה ואצוף מחדש.. 'חרדה לא עולה ללא סוף.. זו אשליה..היא מתאפסת קצת, לא קורה כלום והכל מתאזן בחזרה. לכן, חשוב לשבור את ההימנעות (שמנציחה את החרדה) ולצאת מולה'-אמירה מדהימה, אודי.אמיתית ומחזקת. והתשובה האחרת שלך (בתגובה לייאוש הנוראי שלי מכך ששום דבר בשום תחום לא הולך לי..:' מקורות אנרגיה לפעמים צריך להשתמש בהם נכון. הם שם. תעזרי להם להתכוונן אלייך נכון'. ואתה וגם היא..עזרתם לי להתכוונן נכון יותר.. תודה. מקווה שזה יצליח :)

תודה....אני כל כך מקווה שלא אאכזב ושלא אתאכזב.. הפחד עצום!!!.. כי יכולה לצאת קירחת מכאן ומכאן..לאבד את הפנסיה ..ממקום עבודה בטוח..ותנאים של משכורת קבועה ובטוחה.. אולי זה מפגר ולא אחראי..אבל מה שקצת מרגיע.. זה שממילא מתים בסוף.. מיקה(:

היי, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות ייייhhhhhעם עצמי ואיך להפסיק את כדור השלג הזה שאני גוררת איתי שהורס לי את החיים. אני בת 27, בחורה אינטליגנטית, שאפתנית עם רצון למצליחנות וסה"כ היו לי הרבה שאיפות ובהרבה מקומות הייתי אמורה להיות גבוה מאוד כיום. הכול התחיל בתיכון שגיליתי שאבא שלי מהמר ובגלל זה כל הבעיות בינהם (בעצם הבעיות התחילו כבר מילדות) זכור לי שמאז התחלתי למרוד ובעצם להפסיק לחיות לפי המסגרת. התחלתי להבריז מהלימודים ובתום השנה כמעט והעיפו אותי מהתיכון. רק בגלל שהייתי תלמידה מצטיינת עם ציונים גבוהים הרשו לי לנסות לתקן את העוול שעשיתי לעצמי וללמוד בחופש הגדול. בסוף סיימתי את התיכון ללא תעודת בגרות רק בגלל שחיפפתי לעצמי. רק לצורך העניין אני בחורה עם נתונים מאוד גבוהים!! אני מרגישה כישלון שאפילו בגרות אין לי ושהרי ציפו ממני בכלל להיות מנהלת בכירה. מאז הגעתי לצבא והתקבלתי לאן שרציתי, להיות מדריכת כושר קרבי אך גם שם הרסתי לעצמי וזלזלתי באימונים עד שהוציאו אותי מהקורס. לאחר מכן הגעתי למפקד נוראי שהטריד אותי מינית והשתחררתי אחרי שנה וחודשיים על נפשי מהצבא. ושוב יצאתי ממסגרת באמצע ולא סיימתי. מאז הגעתי למספר תפקידים מדהימים! וכמעט בכולם פיטרו אותי בגלל חיסורים מהעבודה. הייתי מנהלת מכירות בחברת ליסינג. הייתי ראש צוות מכירות בחברת מימון (התקדמתי מנציגה אחרי 3 חודשים). הייתי מנהלת מכירות שטח בחברת סלולאר. לאחר מכן נכנסתי להריון וכבר אחרי 3-4 חודשים הפסקתי ללכת לעבודה ורק בחודש 7 קיבלתי שמירה ובגלל חוסר ההתמדה שלי לא הייתי זכאית לסכומים מביטוח לאומי. נשארתי 8 חודשים בבית ואז התחלתי לעבוד בחברת ביטוח, גם שם ציפו ממני להמון! כל העיניים היו עליי שכן אני תותחית מכירות. ושוב התחלתי להחסיר חלק מסיבות אמיתיות וחלק כי רציתי להישאר בבית. עד שהרסתי לעצמי ופיטרו אותי. כבר מצאתי מקום חדש ששוב שם עליי המון עיניים ומתכנן עליי מאוד ואני מפחדת שוב להרוס את זה! אני 7 שנים עובדת במכירות לאחר תקופה כזו עם הכישורים שלי כבר הייתי אמורה להיות בדרג ניהולי ובמקום זה אני עדיין נציגת מכירות במוקד טלפוני רק בגלל חוסר היכולת שלי להתמיד. עקב חוסר ההתמדה שלי המצב הכספי שלי ושל בעלי על הפנים והתרסקנו כלכלית מכל כיוון. מדירה בבניין חדש ושיכולנו להרשות לעצמנו הכול אנחנו גרים בדירה ישנה מאוד ובקושי עומדים בהוצאות ואמא שלי עוזרת לי המון בגלל שאני במינוס. ואפילו עכשיו שהמצב הכלכלי כל כך קשה אני כאילו לא מעכלת לאן הבאתי אותנו ועדיין לא מצליחה למצוא את חוש האחריות הזה של לקום כל בוקר לעבודה ולהבין שאלו החיים! אני מאוד רוצה ללמוד משפטים ולהשלים את ה2 בגרויות שחסרות לי אבל כולם כבר צוחקים עליי ויודעים שלא אתמיד בכלום ולכן אף אחד לא יעזור לי לממש את זה. אני ובעלי כרגע בהליכי גירושין, המצב הכלכלי גרם לנו למשבר שאין דרך חזרה ממנו. זה שינה אותו ואותי ואנחנו לא רוצים לחיות יותר יחד. כעת אני חוששת שאני עם התאומות שלי לא נשרוד. אני צריכה להיות המפרנסת שלנו ואני מתה מפחד. אני חייבת עזרה כי אני מרגישה שאני רק הורסת לעצמי. זה פעם ראשונה נראה לי שכתבתי למישהו את כל זה, אני בכלל מתביישת להודות בחיים שלי. אין לי כסף אפילו לטיפול פסיכולוגי וזקוקה לעזרה נואשות. אשמח לתגובה.

מכיוון שאני בהליכי גירושין אני לא רוצה שזה יהיה בתיק שלי דבר כזה. לא שנראה לי שהוא ינסה לבקש משמורת מלאה אבל אני לא רוצה לקחת סיכון כזה. עכשיו שקראתי שוב מה כתבתי לך שוב נפל לי האסימון כמה המצב שלי עגום. בכמה חברות מדהימות עבדתי ובכולן אילו לא הייתי הורסת לעצמי הייתי יכולה לעשות שם חיל היום! זה פשוט גלגל שלג שנהיה יותר ויותר גדול, כי היום אני גם מאוד מתוסכלת מכך שאני לא מממשת את עצמי. אני כבר לא מתאימה לתפקידים של נציגת מכירות כי אני הרבה מעבר לזה (בגלל זה אני מתקבלת לכל מקום שאני רוצה) וזה כבר קטן עליי ולא מאתגר אותי וזה מכניס אותי עוד יותר לדיכאון. ולהתקדם לתפקיד בכיר יותר אני לא יכולה כי אף אחד לא ייקח אותי עם ניסיון ניהולי מועט ועם שעות עבודה של משרת אם. ובגלל זה בא לי פשוט להיקבר בבית כל היום ולא לעשות עם עצמי כלום. אני פשוט קמה בבוקר בלי שום חשק ללכת לעבוד או לעשות עם עצמי משהו. הילדות שלי מחזיקות אותי בחיים, הן האור בחיים שלי! אני אימא מדהימה ומאוד משקיענית. אין לי מושג איך לצאת מהבור הזה שחפרתי לעצמי. תודה על התשובה שלך.

היי אודי. אני זוכרת שסיפרתי למטפלת על בחור שרצה להכיר אותי ודחיתי את ההצעה, היא שאלה אותי אם אני רוצה חבר ואמרתי לה שזה מסובך לי להיות בקשר קרוב עם אנשים, אבל גם בקטע של מגע ובמגע מיני בפרט, מרגישה חסומה בקטע הזה, מן אי-נגישות והמנעות מלהניח למישהו להתקרב.. המטפלת אז אמרה לי שאני צריכה לבוא עוד לטיפול. זה טיפול שקטעתי אותו אבל תוהה למה בעצם היא הציעה לי להמשיך טיפול פסיכולוגי בדיבור ששמעה על החסימה שלי עם מגע מיני? איך זה קשור? האם טיפול מילולי יכול לשחרר חסימות בתחום הפיסי? הרי בטיפול אין בכלל מגע, אז איך זה אמור לשחרר אותי שאהיה מסוגלת פתאום לשאת ולרצות קשרים עם אינטימיות פיסית? אגב גם מחשבה על כניסה להריון זה משהו שמפחיד אותי, או לגדל ילדים...

שלום רב, יש לי שאלה, חברה הכי טובה שלי ילדה לפני כחצי שנה, לאחר 5 שנות נישואים.. כשלושה שבועות לאחר הלידה היא התחילה להרגיש שיש לה ממש בתוך הגוף קרציות.. וכנים של קרציות. היא טוענת שראתה גם על התינוק שלה קרציה. העניין נבדק עם המון רופאים והומאופטים שבדקו את הגוף שלה ואמרו שאין לה כלום- יש כאלה שנתנו לה משחות הרגעה (למרות שלא היתה הוכחה ממשית לקיומן של הקרציות האלו). בקיצור... החברה המסכנה שלי בטוחה וממש מאמינה שיש לה קרציות בתוך הגוף (אך שביקשנו ממנה לצלם אותן או אפילו לשים אותן בתוך בקבוק היא סירבה) והיא כל הזמן מתגרדת ולא מתקרבת לתינוק שלה כבר שלושה חודשים! היא גם ירדה המון במשקל בפרק הזמן הזה.. טוענת שהתינוק יידבק ממנה בקרציות. ניסינו לומר לה בכל מני דרכים שהעניין הזה הוא בתוך הראש שלה ולא ממשי, אך היא מנתקת כל קשר עם אנשים שאומרים לה את זה ולא מוכנה ללכת לייעוץ ולקבל טיפול. היא אילצה את בעלה לעבור דירה כי היא חשבה שמקור הקרציות הם בדירה הקודמת שלהם. (אפילו שהם עשו הדברות שלוש פעמים היא החליטה שצריך לעבור דירה). הדבר נוראי כי הבן שלה לא מקבל אפילו ליטוף ממנה.., רק האבא מטפל בו והאחיות שלה .., כשהם הגיעו לדירה החדשה היא אמרה שיש לה "קריסה במערכות הגוף" והיא לא יכולה לטפל בתינוק שלה.., אח"כ שוב פעם היא התחילה לחוש שיש בגופה קרציות והסיפור הזה כבר נמשך עד עכשיו.. כולנו חסרי אונים עם זה.. רוצים לעזור לה אך היא תוקפת אותנו ובטוחה שאנחנו אלו שלא רואים את הקרציות. אני מאוד רוצה לעזור לה לצאת מהמצב שלה, אני לא רואה שיפור רק החמרה ככל שהזמן עובר. איך אנחנו יכולים לגרום לה להבין שאין בגופה קרציות? ולהביא אותה לטיפול מתאים.? אני רוצה לציין שהיא בחורה חרדית... אשמח לתשובה.

מרגישות לי מיותרות. לא ממש אומרות. ההרגשות נשארות מיתמות. והמנהרות- מעמיקות מטביעות והכי גרוע- מפתיעות. לא יודעת למה מתי כן/ לא/בטוח אולי. וכבר שוב דוממת. נדהמת. נאלמת. מדממת. קצת רוצה. להיות. נעלמת.

תבדוק בבקשה את ההמשך של פרח...את מה שכתבתי לה..ואולי תמצא גם משהו מרגיע.....איזה אומץ יש לה....

הפכת לימון ללימונדה...

תמיד שאני עושה משהו הראש שלי במקום אחר האם זה פוגע ביכולות שלי זאתאומרת אני עושה משהו נגיד בעבודה הראש שלי חושב על משהו אחר ואני לפעמים עושה טעויות השאלה אם אני לא יחשוב ויהיה פשוט זה יעזור ?

מה שלומך? כתבתי כבר הודעה אחת וכנראה שהיא לא נשלחה. שמי שירן, בת 24 . אובחנתי לפני כתשעה חודשים כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. הייתי בתחילתה של שנה א במכללה ועקב המחלה אושפזתי בבתי חולים פסיכיאטריים לתקופה כוללת של כחמישה חודשים. אני מרגישה שהחיים שלי נהרסו, הכל היה בסדר לפני שפרצה המחלה: שכרתי לי דירת חדר במעונות, למדתי, חיי החברה שלי היו תוססים מאוד ועכשיו לא נותר לי כלום. בעצת המשפחה שלי דחיתי את הלימודים בשנה נוספת וכבר מס חודשים שאני בבית, לא עושה כלום עם עצמי.. אני מרגישה מבוזבזת. בשנה הזאת יכלתי ללמוד. אני לא מפסיקה לחשוב על התקופה הטובה שחוויתי במכללה ואני מרגישה שעכשיו אני בעונש שאני לא לומדת. טופלתי עי פסיכולוגים במהלך האישפוזים שלי אבל אני לא מרגישה שזה עזר לי. מה אני יכולה לעשות כדי להרגיש טוב? אני נמצאת בדיכאון מאז מה שקרה.. אשמח לתשובה שירו

יכול להיות שאת באמת צריכה קצת זמן כדי "להתאפס" ולחזור למסלול הרגיל (פלוס מינוס, לא יודעת- רק את יודעת...) אבל אני חושבת שבלי קשר לזה שעכשיו את סובלת מסכיזופרניה, כל אחד יתחרפן אם הוא ישב בבית בחוסר מעש!... אולי תמצאי לך איזה משהו לעשות, שתהיה לך מסגרת, סיבה לקום בוקר... בהצלחה! בובי

שלום, קוראים לי קוראל אני בת 17 וחצי. עד לפני כמה זמן הייתי חולמת 2 סוגי חלומות קבועים שהיו חוזרים על עצמם מגיל מאוד צעיר.. הסוג הראשון הוא נפילה, נפילה ממקום גבוהה, בניין בעיקר לפעמים אפילו מהאוויר ותמיד לפני שהגעתי לקרקע התעוררתי זאת אומרת תוך כדי הנפילה הייתי מתעוררת. הסוג השני היה רדיפה והחלום שהכי זכור לי זה נמר בגודל של בניין רודף אחרי .. או אדם אפילו שאני לא מכירה רודף אחרי. ותמיד משום מה הריצה שלי הייתה ב-slow motion וגם אז לא היו מצליחים לתפוס אותי/ להגיע אליי. ותמיד יום למחרת או איך שהייתי כמה מהחלום הזה הייתי אומרת לעצמי שפעם הבאה שירדפו אחרי אני ארוץ מהר יותר וזה היה מצליח.. תוך כדי החלום הייתי נזכרת במה שהבטחתי לעצמי והיא מגבירה את מהירות הריצה זה היה קצת קשה כאילו הרגליים שלי עדיין בקושי זזות אבל, הייתי מצליחה לרוץ קצת מהר יותר. בזמן האחרון זה הפסיק, לאחר שנגלה לי שיש לי בעיה שנקראת דה-פרסונליזציה מסווגת כהפרעת חרדה. רציתי לדעת אם כל הזמן שחלמתי את 2 סוגי החלומות האלה בעצם מעיד על החרדה שהייתי בה כל השנים הללו. בתודה, קוראל.

זה מגיע. כבר יש תאריך, וגם הוא קרוב קרוב... היא אמרה לי משהו שזיעזע אותי נורא בפגישה האחרונה. ושוב- זה נאמר בלי שרצתה לומר. אז איך זה? היא טוענת "שלא הייתה לה ברירה אלא להגיד לי.. ושאולי זאת שוב טעות, אבל שאני "מדביקה" אותה לקיר.. ולשקר היא לא רוצה, אז- זה מה שיוצא בסוף". אסביר מעט: ברגע שנכנסתי, הבחנתי שהיא שונה מהרגיל.ממש. היא התחילה את הפגישה "רגיל". אבל אני לא זרמתי. וכשהיא שאלה לפשר התנהגותי, אמרתי לה שהיא שונה. לא אפרט יותר-כדי לא לחשוף פרטים. רק תיארתי לה מה שונה בה.ומסתבר שחשתי נכון. ואז היא פתאום אמרה - בקושי רב בקול שבור, משהו עצוב נורא. שהיא הייתה במקום נורא היום, וחזרה.. ושחשבה עלי שם. הייתי מעט בהלם.מצד אחד- הבנתי שזה לא קשור אלי ישירות.איך שהיא. ושפשוט היה לה יום נורא קשה ועצוב. אבל מצד שני- זה שהיא חשבה שם עלי... במקום ההוא.. הלוואי ויכולתי לכתוב כאן מה זה בדיוק. אבל אני לא יכולה. היא אמרה שראתה עוד מטופלים לפני, ואפאחד לא שם לב כמוני, ואפאחד גם לא שאל.שאני היחידה שהיא אמרה לה. וזה (שוב) לא דבר טוב. שיש לי מעין רגישות מיוחדת שהיא כשרון ומתנה, אבל גם סוג של קללה..ושזה גורם לה להרגיש איתי לפעמים שאני לא משאירה לה חמצן. בכל אופן, היא נעלמת לי מול העיניים. היא כבר פשוט לא מסוגלת יותר. היא עייפה. ההריון... הכח נגמר. היא מנסה למצוא לי את המחליפה יחד איתי.. היא אמרה שכן נורא קשה לה איתי. אבל שהיא כן רוצה להמשיך לנסות כשתשוב. ושזה פשוט מתסכל אותה נורא שכל מה שהיא מנסה לא עוזר כדי שאאמין לה שהיא לא עוזבת אותי, ורוצה להמשיך לעזור לי. רק שיש לי כמו "תקליט או מנטרה תקועה בראש" שלא מאפשרת לה.. ושאני גם לא נותנת לה את מרחב הפעולה שהיא זקוקה לו.. ואני ? מה אני יכולה לעשות שככה הרגשתי אותה? שאני רואה עליה שמשהו לא בסדר, ושזה מציק לי. ושאני לא יכולה שלא לשאול אם ברור לי שקרה משהו. כי במיוחד לאור המצב המורכב והקשה ביננו בתקופה האחרונה, ישר אני תוהה האם זה קשור אלי? אולי עשיתי משהו? אמרתי לה שהיא לא הייתה חייבת לספר לי בדיוק מה קרה. אלא רק להבהיר לי שאכן קרה משהו עצוב או יום קשה, אבל שזה לא קשור אלי. שזאת בחירה שלה...שבתוך פגישה, המרחב הוא גם שלי. למה אני צריכה לחוש אשמה על זה שצדקתי במה שהרגשתי ממנה? אני כל כך עצובה. אני דואגת. גם לעצמי. אבל גם לה. אני רואה אותה.היא כבר לא מסוגלת יותר.ואני מרגישה אשמה. כמה קשה לי להפרד ממנה. גם אם זה אכן יהיה רק זמני. כמו שאומרים- וזו לא קלישאה. זאת אמת: " משהו ממני ילך איתה"

אני רוצה לשתף אותך.טוב ? זוכר שבחופש הגדול הייתי בחרדה איומה כתוצאה מצמצום בעבודה.זוכר ? לא ידעתי איך אצליח להסתדר בעניין התשלום לאמא צביה.פחדתי שנאלץ לסיים.(למרות שהיא הודיעה חד משמעית שמבחינתה האנליזה ממשיכה והכסף לא יהיה זה שימנע את המשך האנליזה) התרחשו דברים טובים.טובים ממש.קיבלתי עבודה נוספת.שגם מכניסה קצת כסף וגם קצת כבוד. וזה באמת יופי. אז מה קורה ??? למה אני מזיעה כאילו המטירו עלי גשם ? למה יש לי בחילה שקטה מתמדת ? למה קשה לי קצת לנשום ? זה הכל בגלל שהערך העצמי שלי שואף ל 0 . מפחדת מהצל של עצמי. מפחדת ממשוב שלילי. מפחדת ש"יגלו" בעצם שאני לא שווה כלום. שאני סתם מפגרת ומשוגעת / או משוגעת ומפגרת.. תחושות שאני נושאת לא מהיום :( אודי,למעלה מ 3 שנים אני באנליזה 5 ימים בשבוע..ועדיין אני מרגישה כעלה נידף ברוח.. כן, נכון , כבר התחלתי בעבודה החדשה הזו. וכשהרגשתי שאני כמו קדירה מחימר שהתחתית דקה כמו סוליה של נעליים ומלאה בסדקים עמוקים. (לא יודעת איך הגיוני שהתחתית תהיה דקה עם סדקים עמוקים ?? אך כך הרגשתי ). בכל אופן פתאום "ראיתי" והרגשתי שאמא צביה מגיעה אלי בנמרצות ,"לוקחת" חופן נדיב של חימר ומעבה את כל התחתית. סותמת את הסדקים ומעבה את תחתית הקדירה.. את כל הקטע של הקדירה ממש חוויתי כאילו זה אמיתי. ממש יכולתי "לראות" ולהרגיש. ומה שקרה בעקבות החויה הזו של הפנטזיה ,זה שהתמלאתי בכוח ויכולתי להיות בעבודה הזו החדשה עם נוכחות מלאה. כן, אודי ,אני יודעת שזה מעודד אך יחד עם זאת אני שואלת , עד מתי ?? כמה ?? מתי אני כבר ארגיש שמותר לי לנשום בעולם בלי להתנצל על זה שהגעתי לעולם ? מתי אצליח להרגיש שאני שווה וראויה כמו כל אדם בעולם ?? זה כל כך מתיש אודי. שלך-במבי.

כל לילה נזכרת אני איך מבטו הפשיט אותי איך עיניו רמזו לי איך רעד גופי במקום, לחשוב על אהובי. כל לילה נזכרת אני איך התקרב אליי איך ידיו נגעו בידיי איך רק עצמתי את עיניי במקום, לחשוב על בעלי. כל לילה נזכרת אני איך הפשיט אותי איך נשק לגופי איך חדר לתוכי במקום, לחשוב על עצמי כל לילה נזכרת אני איך הפיל אותי איך הכאיב לי איך פגע בי בידיו המלוכלכות בשפתיו הרטובות בעיניו המפחידות ולא מצליחה לשכוח איך הוא אנס אותי..

אבל אני חושבת שפספסת את הפואנטה בשיר שכתבתי. תקרא שוב, בלי הבית האחרון, אתה פשוט תחשוב שאני בוגדת בבעלי, ורק לאחר קריאת הבית האחרון, תבין שלא. ככה החיים שלי, כל מי שרואה אותי חושב שהוא מכיר אותי, חושב שאני מושלמת, חייכנית, אופטימית, שתומכת ומייעצת לכולם. רק מי מכיר אותי באמת, יודע שאני לא כזאת. הבעיה היא שאף אחד לא מכיר אותי באמת. הכותרת מסמלת איך אני בעיני הקרובים אלי, והבית האחרון מסמל אותי, רק אותי. זה פשוט תהליך היכרות, כמו בחיים שלי, כולם חושבים שטוב לי, בודדים יודעים שלא (המשך השיר) אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא יודע באמת למה (הבית האחרון..)

שלום הבעיה העיקרית שלי היא שאיני יכול להסביר את המצב.אני לא עדכון ללא עבר של מחלות נפש כולשהן,אבל בחודשיים האחרוניים יש לי מחשבה טורדנית שלא מניחה לי יום וליל.המחשבה שאני מופתע מכך שאני קיים.שאני יודע מה אני מי אני ואיך אני מתנהל.זה עדיין לא ההסבר כפי שהוא כי את ההסבר המלא איני יכול לתאר!אני מודע לאיומי אבל לא מבין היכן אני באמת ואיך המציאות שלי מעוצבת.לא מאמין שאני קיים לחלוטין. אני חי בחול בעל עסק מצליח ומתפקד כמעט כרגיל.ללא סימנים מיוחדים.אבל עובד על אוטומט. מרגיש שאני חייב עזרה לסלק את המחשבות הללו.יש עימות?או לפחות תיאור של הדבר הזה שתפס אותי לפתע? הודה מאוד לעוזרים!

שאלתי אם כיוון שאני חי בחול עדיף להתחיל לחהתחיל בטיפול בטלפון?והאם במקרה קיצוני שכזה לא חייבים פסיכיאטר?

שלום אימי בת 68 כבר מספר חודשים הוזה ומדמיינת סיפורים שלמים כולם סביב תחום הבריאות: בן זוג דמיוני שעובד בקופ"ח, קבוצת חברים כולם "בוסים" בקופה, מחלות כמו סרטן השד ואף טיפולים דמיוניים לשאיבת סרטן מהשד. שבוע שעבר ההזיות החמירו כאשר הגעתי לביתה והיא עסקה באריזה לקראת טיסה דמיונית לקנדה לטיפל בשד וערכה הכרות ביני לבין חבריה הטסים עימה. מיותר לציין כי לא הייתה נפש חיה בביתה חוץ משתינו. למרות ההזיות הגוברות ומחמירות אימי מוכיחה צלילות אבסולוטית בכל שאר התחומים- שמה, איפה היא, מה התאריך, תז, חשבון בנק וכדומה מה קורה???

אני רוצה לשתף במה שקורה לי וקרה...שולחת משהו שכתבתי..אולי עוד מישהוא מהפורם מרגיש ככה לפעמים??? ומה עושים עם שתיקה שנתקעת? עם קושי להסביר? שתיקה תחילת פגישה- יושבת ושותקת, המקום היחיד שגורם לי לשתוק שתיקה כבדה והמילים רחוקות המילים נעצרות מתקשה להתחיל, כל מה שרציתי לומר אבד כשאתייצב מולך, שתיקה עם עוצמה והמילים נאלמות דום, אחר כך באות המילים ונזרקות לחלל האוויר, את שואלת "איך את?" ואני מתקשה לענות, כל מה שאוכל לומר הוא ש"זה מסובך", כן מסובך, כי החלטתי לא להיות תלויה בך, כן זה מסובך כי לא טוב לי מבפנים, אך איך אספר לך כל זאת? שוב נופלת למלכודת הביקורת העצמית, שוב רוצה שהכל יהיה "מושלם" ואני לא שלמה עם עצמי... לא בטוחה בדרכי, לא בטוחה, אין ערבונות להרגשה טובה, ממשיכה כל הזמן לחפש, לא שקטה...... ובתוכי יש שתיקה, כן שתיקה רועמת, שתיקה שאומרת "אל תשמיעי" "את לא יכולה להשמיע", תמשיכי לשתוק כי "הכל טוב זה רק נדמה לך שלא"... השתיקה הפכה להיות מרכזית, להשתיק את הילדה הזאת, שתישן לנצח, שלא תנסה להתמרד......שתפסיק לבוא בחלומות... שוב משהו בתוכי כואב, בוכה בתוכי ועוד יום עובר בשתיקה. מיכ

קראתי את דברייך ו"קפצו" לי מול העיניים מס' משפטים שכתבת : "כן זה מסובך כי לא טוב לי מבפנים" ובהמשך : "ואני לא שלמה עם עצמי.." "לא בטוחה בדרכי" "ממשיכה כל הזמן לחפש, לא שקטה" "..שתיקה שאומרת "אל תשמיעי","את לא יכולה להשמיע" " תמשיכי לשתוק כי "הכל טוב זה רק נדמה לך שלא".. ואולי המשפט שחנק את גרוני זה המשפט האחרון "הכל טוב,זה רק נדמה לך שלא".. מיכל, כל כך כאב וכואב לי לקרוא את דברייך.. אולי תנסי לקרוא בעצמך את דברייך ממרחק מסויים ( תזיזי את הזום) זה הרי נשמע נורא. זה מרגיש סבל בלתי נסבל .רגע רגע. ונסיון להשתיק את הקול הכואב הזה. המחפש ולא מוצא מנוחה. ו"הדובדבן" זה התעתוע שאת עושה לקול הכואב והאותנטי שלך.הקול המייסר ומנסר את הלב לאלפי חתיכות . זה הקול שאומר " נדמה לך שלא טוב לך... וואוו מיכל, כן אני נסערת ממילותייך. זה כואב מאוד. מאוד מאוד ! במבי.

אוף...מסובך....לא יכולה להגיב כרגע............מצטערת

היא לא מסוגלת :(

איזה כיף שאתה מבין!!! אמנם לא ענית ממש על השאלות אך כנראה שכמו תמיד התשובות אמורות להיות אצלי...רק רציתי לדעת אם זה לגיטימי..אם זה לא בעייתי ללכת מדי פעם...כשצריך... אם זה הגיוני שאחרי שנפרדים, לא ממש נפרדים... וכן אני לא ממש השלמתי עם הפרידה.....אבל אני מרגישה הרבה יותר עצמאית ולא תלויה בה..ומרשה לעצמי להעזר בה גם......אז מעניין אולי זה באמת טוב??

היי אודי, אני תלמיד תיכון ואני צריך להגיש עבודה על הבעיה בתקשורת אצל ילדים ונוער אשר אחד מהורים נפטר. הייתי שמח אם תעזור לי בלספר את זה על רגל אחת רק כדי לדעת לאיזה כיוון אני צריך להתקדם. תודה ולילה טוב

אין לי כל כך מה לומר..באתי כי אני מתגעגעת ורוצה להתקרב.. הייתי רוצה לשבת על ידך בשקט בשקט ואתה תספר סיפור רך על פיות שעושות קסמים ומורידות כוכבי משאלות מהשמיים..ותספר בקול רך,עמוק ושקט...וכל הפחדים שלי והבחילות האלו והצמרמורות והקושי הזה לנשום והזיעה שפתאום שוטפת אותך בבת אחת כמו גשם יפסקו. ואפשר יהיה לישון כל הלילה בשקט בלי להתעורר כל שעתיים. אודי, אתה תספר סיפור כזה רך ונעים ?? בבקשה ממך.. שלך-במבי.

שלום. בתי בת שלוש כבר תקופה ארוכה מאוד(קרוב לשנה) מתלוננת על כאבים ברגליים. כל פעם על רגל אחרת וכל פעם מצביעה על מקום אחר ברגל. זה מלווה בבכי היסטרי פתאומי מחוץ לפרופורציות. התדירות של התלונות משתנה בין פעם בחודש חודשיים ולפעמים כל כמה ימים. יש לציין כי בדרך כלל היא נזכרת בכאב המוזר הזה אחרי שכועסים עליה או שהיא עייפה מידיי. לאחרונה היא התחילה לבקש בעקבות הכאב תרופה ובגלל כל הצירופים שהזכרתי נוצרה לי ההרגשה שזה המצאה. אז נתתי. לה תסירופ של פטל במקום תרופה ואכן היא נרגעה ושמחה מהתרופה... מאז היא בכל פעם שטוענת שכואב לה היא מבקשת מהתרופה ובזה נגמרת ההצגה. עוד יש לציין שכל זה התחיל מייד לאחר שנולד אחיה הקטן לפני שנה. בכל מקרה קבעתי לה תור לאורטופד כדי להרגיע את המצפון שלי אבל האם באמת ילד. בגיל הזה יכול להמציא כאב? האם זה מצריך התייחסות רפואית אמיתית או אוליי עניין פסיכולוגי? בברכת שבוע טוב.. אפרת

בס"ד שלום, אני גרושה מזה 3 שנים ומחפשת בן זוג חדש לחיים. הייתי רוצה לשאול אותך בתור בעל מקצוע איזה דברים חשובים בחיפוש בן זוג? על מה חשוב לשים דגש ועל מה לא? מנסיון כושל הייתי רוצה שהפעם זה יצליח עד 120... תודה

הייתי אצל אחותי עם עוד אח שלי הוא אמר לי שמספיק אני לא יכולה להיות סגורה בין כתלי החדר שלי ושאני לא יכולה להמשיך כל החיים לפחד לצאת מהחדר, והודיע לי שהולכים לאחותי, אמר לי תראי כשתצאי ששום דבר לא כזה מפחיד, והוא איתי והוא שומר עלי (פחדתי מאוד כל זמן שהייתי מחוץ לחדר) והלכנו אל אחותי וישבתי שם ורק חשבתי איך לברוח חזרה לחדר שלי. אמרתי שאני יוצאת לקנות סיגריות, הלכתי אבל לא כדי לקנות משהו. הרסתי את הכל. נשברתי, חתכתי בכיתי שברתי לעצמי יד. הרבה זמן לא פגעתי בעצמי כך. טיפשה.