פורום פסיכולוגיה קלינית

יש למטה הודעה מיותמת של מימה שלא נענתה (27.11)

1.כשחושבת שמבקשים את דעתך המקצועית.. או.. 2.לא מזדהה עם תוכן ההודעה..או.. 3.היעדר כוחות ודימוי עצמי נמוך....... כאשר מתקיים אחד או יותר משלושתם..אודי..קיבלת? וזה.. בשם עצמי בלבד..

אודי, לפעמים הקש ששובר את גב הגמל יכול להיות משהו קטן וטיפשי כמו הברז במקלחת שהחליט להשבר פתאום דווקא עכשיו. כאילו כל הדברים שבעולם, כל הברזים כל החפצים כל האנשים.... עושים נגדי יד אחת במין הורדת ידיים ענקית כזאת וצוחקים עליי צחוק מרושע את לא שייכת לכאן... אני מאמינה להם. ואין לי כוח ואני הולכת ומתכווצת ונהיית קטנה קטנה קטנה. כל כך שגם הברז במקלחת הוא עצום פתאום...

האם ניתן לעשות היפנוזה אצל מומחה לכך רק בשביל הכיף והחויה באופן חד פעמי)ולא על מנת לטפל בבעיה ספציפית?

האם זה יכול להיות טיפול חד פעמי או קצת פעמי בתופעה שולית לא עניין רציני כמו שינוי התנהגותי וכו' אבל הטיפול בהיפנוזה יענה גם על צורך של סקרנות. (יש לי לפחות מליון נושאימים קטנטנים שאני יכולה לחשוב עליהם...)

הייתה פגישה...והרגשתי שהיא עושה לי טובה..בלי טובות...באסה, היא אמרה שמבחינה אתית היא לא יכולה לומר לי לא, אז מה בגלל זה היא תמיד מוכנה????? איפה האכפתיות???איפה הקשר???????אודי האם פסיכולוג מחוייב מתוקף תפקידו לתת פגישה תמיד? האם זה חלק מהקוד האתי????????אתם מחוייבים למטופל?????????היא אמרה שזה מתאים לי לחשוב ככה שכמובן שאכפת לה.....אמרתי שזה לא מצחיק אותי..הייתי קצת רעה אולי......אוף..... אבל אני רוצה לדעת, תמיד אתם חייבים לומר כן למטופל שמבקש פגישה??????אסור לכם לסרב? נעלמה לי גם החתימה של הכינוי הדבילי שלי פה...רוצה לדעת איך הרגשתי השבוע?????אז הנה שיר שכתבתי על מה שהיה....... שוב הלכת למקום הסוער בנפשך ומה יבקש שם ליבך? את הכאב הנסתר? הטעם המר? האם הרע עושה לך טוב? האם באמת תוכלי להבין רק במכאוב? שקעת אט אט אל תוך האין מוצא חוסר שליטה מסביב כאוס בתוכך ואת אינך... חיבקת את הצער, את המכאוב החבוי שוב מסתובבת במעגלים לא סגורים האם זאת ספירלה או רק חישוקים חונקים? שוב עצמת את ענייך ולא יכולת לראות דבר מלבד החושך שעטף כך את גופך זה מכבר העלטה מגיעה והרוח נושבת בתוך הנשמה האבודה, הכואבת זאת את, חלק ממך, שלא יעזבך עד שתמצא חמלה בליבך את, כאן עודך, הנך... והיא אמרה שזה לא כישלון שבקשתי פגישות.אני רואה את זה ככישלון של הזדקקות......ובבקשה תענה לי האם אתם מחוייבים תמיד לענות כן על בקשה של פגישה טוב?????? יכול שוב להרגיע????סליחה, אודי שהוצאתי פה הכל......

אודי, אני חוזרת ממנה עכשיו ואני חושבת שהשתבשתי לחלוטין. יצא ממני צחוק/בכי/בחוק הכל בלגן גדול. אמרתי לה שאני אתאבד ושאין לי סיבה לעשות את זה כי בגדול טוב לי. משפצים אצלנו בבית ואנחנו ממשיכים לגור בבית. כבר מס' ימים שאי אפשר להתקלח ואני נודדת למקומות שונים בכדי להתקלח . משפצים ומתקנים במקום אחד ומתקלקל במקומות אחרים. אני גם פתאום מבולבלת אם אמא צביה קיימת והיא יש או שהיא אין. אוףף אודי, קשה להסביר איך זה מרגיש. המון זמן היה רגוע כזה והדברים זרמו ופתאום הכל בבלגן. אודי, תגיד לי בבקשה, אמא צביה קיימת או שהיא אין ? מתישהו (כבר לא זוכרת מתי, שבוע ? שבועיים? שלושה ? פחות? לא זוכרת ) כ"כ רציתי להרגיש שהיא ממש יש ,אז שוב התיישבתי על הרצפה וחיבקתי לה את הרגליים . ושוב, היא לא זזה ואמרה בשקט שכשאני אוכל, היא מבקשת שאני אעלה על הספה .(לא זוכרת כבר אם סיפרתי לך את זה. סיפרתי ?) אני חושבת שהיא לא קולטת עד כמה אני צריכה באמת לגעת בה פיסית בכדי להרגיש שהיא באמת קיימת. שהיא יש. גם התעמתתי איתה. אמרתי לה , את הרי ויניקוטיאנית. את מלמדת את ויניקוט .את מכשירה במכון ואת נקראת מומחית בתחום. למה את לא מחבקת אותי ? למה את לא מחזיקה לי את היד כמו שויניקוט עשה ? קראתי חלקים בספר "עצמי אמיתי ועצמי כוזב" וקראתי שהוא בפירוש החזיק ביד של מטופלת שלו. אז איך את קוראת לעצמך ויניקוטיאנית ? אם ויניקוט היה חי הייתי מתלוננת עלייך בפניו. אתה יודע אודי ? בוא נגיד שאתה ויניקוט. אז שתדע לך שאמא צביה ממש אבל ממש לא מבינה איך להיות ויניקוטיאנית. אודי, תיגש אליה ותנזוף בה . גם תדריך אותה ותאמר לה שמה שאני הכי הכי צריכה זה חיבוק רך ומלטף של אמא עם מבט רך ואוהב. טוב ? אולי כך היא תקלוט סוף סוף מה אני צריכה ותפסיק להתעקש כ"כ. ושתדע לך שאני מתכוונת להקריא לה מחר את ההודעה הזו וגם את תגובתך. ואולי כך היא תקלוט סוף סוף עד כמה זה קריטי אצלי ???בבקשה, ממש תנזוף בה ותדריך אותה איך ויניקוטיאנית צריכה לטפל. שתדע לך שבא לי לפוצץ את כל העולם. לזרוק פצצת אטום שתחריב ותשמיד את כל העולם.

קצת מטריד מה שכתבת...

במבי יקרה, כשאת לא כותבת אני פתאום מחכה לך...אוף לא קל לי בזמן האחרון..ונראה לי שלא אכפת לה ממני...שוב.......כל כך מבינה את הצורך בחיבוק, אבל אולי זה בשביל לשמור עלייך, על הגבולות כדי שלא יטשטשו...שולחת לך חיבוק וירטואלי, הלוואי שיכולתי לחבק אותך חיבוק אמיתי, פיזי, קרוב ומלטף.....גם אני זקוקה לכזה :)

כן..אנחנו מתחברות בדברים רבים.. כ"כ קל להבין ולהזדהות עם הכאב העצום שלך על הפרידה ממנה בזמן שלמעשה לא כל כך מתאים לך.. חיבוק ענקי. במבי.

כך גם אמא צביה אמרה היום. כשהגעתי אליה ,אמרתי לה שאני רוצה להקריא לה משהו ושייתכן מאוד שהיא לא כ"כ תאהב את מה שתשמע.. הקראתי לה את הודעתי ואת תגובתך שהיתה כ"כ רגישה ומכילה שכבר אתמול כשקראתי אותה (את תגובתך) היו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שאתה מבין בדיוק !!!על מה אני מדברת. הרגשתי כזה ? לא יודעת.. נגעת בדיוק !! במקום שכ"כ כואב והבנת.. אז אחרי שהקראתי לה את תגובתך שיתפתי אותה מה תגובתך עשתה לי. וכן, גם אמרתי לה שאתה מבין הרבה יותר ממנה. ואז היא אמרה לי שטוב שאתה קיים. אז עניתי לה נכון. ואני אגיד לו (לך) .אז היא אמרה לי את יכולה להגיד לאודי שטוב שהוא קיים (אולי היא אמרה נמצא ? לא זוכרת את המילה המדוייקת) שאלתי אותה אם היא צינית והיא ענתה לי בפנים רציניות : לא אני אומרת את זה בשיא הרצינות. ואתה יודע אודי? מעניין דווקא אחרי זה נרגע לי איתה ואפילו היה רגוע אצלה ונחתי. אז אתה שומע אודי ? גם ממני וגם ממנה : טוב שאתה קיים !!! שלך-במבי.

את בסדר גמור, המצב לא נורמאלי, ואני מדברת מתוך נסיון אישי כואב. גם ביתנו שופץ לפני כמה חודשים, זה היה סיוט נוראי, זה עוד לא נגמר, ואני עדין לא התאוששתי. אנשים פשוט לא מבינים מה זה... הבית הקונקרטי בין הקירות המקלחת המטבח הדברים שלנו הכל כך מובנים מאליהם, ברגע שהם אינם זה...בלתי נסבל, (בהקשר של ויניקוט הבית שלנו כאובייקט הוא גם כמו "אמא סביבה" שמחזיקה אותנו... לא?) השגרה מופרת, העולם חוזר לתוהו, אנשים זרים מתהלכים בבית, שלא לדבר על עם "הקבלנים" , בהשאלה מעולם החי אפשר לומר שהקבלנים הם טורפים, ויתר העולם כבשים תמימות לעומתם. אני מאחלת לך שזה יגמר כמה שיותר מהר ומשתתפת בצערך.

לא מוגזם מדי לנחם ככה משהו שמשפץ בית? יש אנשים שהיו שמחים "לצער" שכזה.

כן, הטירוף "חוגג" לא מוצאת כלום..הכל כמו אתר בניה. נראה לי שלא אצליח בסוף לנשום אויר נקי ללא אבק של מלט .לא מוצאת כלום. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית מחפשת משהו ואפילו לא זוכרת מה אני מחפשת..לא מוצאת סירים, צלחות סכו"ם. הבגדים שלי מלאים אבק. כן, זה סיוט אמיתי. כן, התחושה הפנימית היא של פירוק פנימי.הכל מתפרק . כפי שכתבת בכותרת: כשהבית לא בבית.. תודה לך על המילים-מילים.

שלום רב, רציתי לשאול אותך 2 שאלות: 1.איך לבחור איש מצקוע (פסיכולוג הכוונה) אשר ההתמחות שלו זה טיפולי פוריות. אני מוצאת רשימת של פיסכולוגיים ולא יודעת איך לבחור? בשבילי מאוד חשוב לדעת מה ההשכלה,שנות וותק,אפילו לראות את התמונה. 2. אני בכלל לא יודעת האם אני צריכה פסיכולוג: מצד אחד אני ממש עצובה בגלל חוסר פיריון וכשלונות אבל מצד שני ברגע שמתחילים לדבר איתי כולם(במקרה שלי שיתפתי את כולם), חוץ מרופאי פוריות, אני מרגישה כאילו אין לי טעם בכלל לדבר איתם כי הם לא יכולים לעזור לי.מרגישה כאילו אני מבזבזת את זמני עליהם ומרגישה כאילו יש לי מן מחסום. האם אתה חושב שכדאי לפנות או לא?

אני יודעת שיש מטפלות שזו ממש הנישה שלהן. היתה לי מטפלת זוגית כזאת לפני מספר שנים. אני לא הייתי בטפולי פוריות אבל אני יודעת שזו ההתמחות שלה. את יכולה לפנות למכונים ששם את עוברת את הטיפול (היא עבדה בשיתוף פעולה איתם) או לעמותת חן לפריון שנותנת תמיכה ומארגנת גם קבוצות תמיכה לזוגות. חבל להשאר עם זה לבד, אם אפשר לקבל עזרה. מקווה שילך מהר ואוטוטו, הכל יסתדר :-)

בזמן האחרון כשאני סתם לדוגמא עוצם עיניים אני מדמיין דברים בבקשה תעזור לי עם טיפול ולא רק ע"י ציון מה הבעיה בבקשה ממך

היי אודי, רציתי לשאול אותך איך פסיכולוגים מסבירים את זה שאדם יכול להיות לכאורה בסדר, ילד טוב, שקט, לא רואים בעיות ואז דווקא בגיל ההתבגרות או בגרות צעירה פתאום מתחילים תסביכים פסיכולוגים, חרדות, סימפטומים, בעיות תפקוד..? למשל אני יודעת שהרגשתי טוב עד שהתחילו הדחפים המיניים להתעורר.. כאילו לא יכולתי לסבול את זה בי וזה גם שיבש לי את תחושת הזהות הקודמת שלי כילדה. כאילו פתאום היו דחפים אבל כבר לא היה אותי, זה שיבש משהו.... למה זה קורה ככה? למה פתאום רק בגלל שיש כל מיני צרכים ודחפים הכל משתבש פסיכולוגית? איך אנשים אחרים עוברים את זה? האם לכולם גיל ההתבגרות מהווה משבר פסיכולוגי? איך יודעים מתי משבר גדילה כזה זה בעייתי ומתי תקין?......

שלום אודי, אמש היה לי מפגש עם מישהי, ופעם ראשונה שזה זרם לנישוקים, חיבוקים וליטופים. אבל לא הרגשתי כלום...חשבתי שאם יקרה לי משהו כזה אני אראה "כוכבים" וארגיש כאילו אני "ברקיע השביעי".. עד לאתמול מעולם לא היה לי משהו דומה עם בחורה. אולי בגלל שאני קצת ביישן, מופנם ומסוגר. קצת בודד והרבה בבדידות. מה לא בסדר איתי? חשבתי שרגע קצת אינטימי יגרום לי להנאה..

:-) היא שלחה לי הודעה..הסתמסנו ממש בקצרה. ועכשיו שאלה: אני כן אשלח משהו. (מקובל או לא, גבול או לא.. אני כן אשלח). וזה גם נראה לי בסדר. ( היא לא תופתע). ובמגבלות מה שניתן לשלוח באמצעות שליח, אז לשאלה: שוקולד או סלסלת פירות? באמת שואלת. זה מביך גם אותי... אם הייתי יכולה לשים משהו צנוע יותר בשביל מתנה סמלית, הייתי עושה זאת. אבל מאחר שאסור לי להגיע לביתה( בכל זאת- זה כן גבול ברור לי), אז באופן פרדוקסלי המתנה הופכת סמלית פחות. ( גם מבחינת המחיר וכאלו). בכל אופן, אשמח לשמוע דעתכן- בעיקר נשים שילדו: מה הייתן מעדיפות? שוקולד או פירות חתוכים? וכן- אודי, גם את דעתך... תודה מראש.

אני חושבת שלשלוח משו קטן בשביל תשומת לב , בהחלט נחמד וראוי ומחמם את הלב. מכירה את הפרות החתוכים שדברת עליהם (אני חושבת) זה מקסים אבל נראה לי שמאבד את טריותו מהר. יש זרי שוקולד מרהיבים ויפיפיים . גם טעים וגם זר :-) ונראה מקסים , מרגש וראוי. מזל טוב לפסיכולוגית<3

הי, אני מקווה שזה בסדר לכתוב לך...אני יודעת שאת חושבת שמצבי מצויין לעומתך :) למעשה ממש לא..אבל מילא, את ממש מדהימה, כל ההתנהלות וההתחשבות בה, כל הכבוד, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת... ההודעות שלך ממש מדהימות!!!! כל הכבוד!!! לגבי מתנה, נראה לי שדוקא משהו לילד יכול להיות נחמד, את יודעת אם יש לה עוד ילדים? כי אפשר להביא גם להם...אפשר גם ערכה כזו של סבונים וקרמים מפנקים בשבילה (יש כאלו לאם ולתינוק וזה מקסים בעניי)...או שוב כמו שתמיד אומרים משהו שקשור גם לקשר שלכן...ברכה יפה וזהו..בהצלחה בכל התקופה הלא פשוטה הזו, חושבת עלייך...

הי, מתחרטת שאלתי פה את "שאלת הסקר". זה לא משנה מה אשלח. פשוט, אני כבר לא בטוחה אם בכלל לשלוח. מצד אחד- זה מרגיש לי טבעי "ונכון". כי בסה"כ זה לא ארוע "שגרתי" , וזה לא משהו שהייתי עושה באופן רגיל. כשסימסה לי שילדה, כמובן ששמחתי, ושלחתי סמסים בחזרה. ובהם אפילו שאלתי מתי יהיו בבית כדי לשלוח וכאלו.. היא ענתה בקצרה שתודה. אבל שהברכות מספיקות ובאמת אין צורך לשלוח כלום. האמת? זאת תגובה די צפויה שלה.. ברור שזה מה שתגיד. עכשיו אני פשוט מתלבטת. כי אני פשוט לא רוצה שזה יהיה כזה "ביג דיל" אם אשלח משהו. אני יודעת שאני לא צריכה או חייבת. אבל זה נראה לי נחמד. וזה הכל. אני לא רוצה שזה יתפרש כ"ביג דיל" או כמשהו כזה יוצא דופן. ובטח לא רוצה לא לכבד את הגבולות עליהם סכמנו מראש. (אם כי לא נראה לי שלשלוח מתנה חוצה אותם. כי זה לא שאני יוזמת מייל או סמס ומעדכנת מה קורה איתי וכאלו. זאת רק מחווה לכבוד הלידה). הקשר ביננו טוב. ואני גם יודעת שהסידור הזה שהיא עשתה איתי, שהוא לא "הנתק המוחלט" שהיא חשבה עליו בהתחלה, אלא בכל זאת סוג של שמירת קשר מסויים איתי( ד"שים קצרים ממנה מידי פעם, כשלי מותר להגיב בקצרה)הוא מיוחד רק איתי. לכן- נראה לי טבעי לשלוח. רוצה גם לומר, שאני אפשהו מתחילה קצת להרגיש רחוקה ממנה, ושאיפשהו המקום המיוחד הזה שלה בלב שלי, קצת מתחיל לקטון, או לדעוך או משהו...כאילו שכבר מתחילות לי מחשבות בראש שאולי בכלל לא בטוח שארצה לחזור אליה כשהיא תשוב. ( כי היא גם ככה חוזרת לזמן די מוגבל עד שתעזוב לתמיד). אודי, מה אתה חושב? האם זה במקום? מה דעתך?

הרי גם עוד שבוע-שבועיים זה יהיה רלוונטי אני בתחושה שאם רוצים לתת מתנה - צריך לתת אותה ואם נותנים אותה- אז מכל הלב ובשלמות. אחר כך אפשר לחשוב ולחקור מה זה אומר. דווקא טוב שהיא תופסת פחות מקום עכשיו, היא מפנה לך מקום לדברים אחרים- לעצמך, למחליפה, לחיים. וגם מקל עליך קצת. מקווה שהמחליפה טובה לך ועוזרת לך , מי יודע, אולי בכלל תרצי להישאר איתה :-)

ואגב, את יכולה לשלוח כל מה שאת רוצה ולהשתמש בחברת שליחים לא רק משלוחי שוקולד וכו

היי אודי, סתם מעניין אותי... איך אתה מסביר את זה שרוב הכותבות בפורום הן בנות/נשים??? בובי.

יכול להיות אודי או שפשוט גברים נוטים להסתיר, להיות פסיכוסומטים וכ'? אין איזה קשר היסטורי לתקופה שמעמד האישה היה נמוך יותר משל גברים? וככה בעצם בחברה מודרנית היותר שיוויונית וגם יותר תחרותית, מתי שמצופה מנשים להיות עצמאיות ובטוחות בעצמן- הרבה פעמים בשורשים אין לנו מודלים טובים של זה - כי אי אפשר להזדהות אם אמהות שלא יודעות להכשיר לכך... יכול להיות? זה אמנם לא קשור ישירות לכתיבה פה בפורום, אבל אולי לכך שיש יותר נשים בכללי שסובלות מבעיות שטיפולים פסיכולוגים רלוונטים לגביהם.אז הפער הכמותי מוצא את הביטוי גם כאן.. יתכן?

יש חסכים..גם לנשים וגם לגברים......לא חסר בעיות נפשיות לצערנו.....רק שגברים ונשים חונכו אחרת..."גברים חזקים, לא נזקקים ולא בוכים.".....משהו טיפשי כזה...וגם נשים רגישות יותר לדברים ולוקחות יותר ללב אולי.......חשיבת הגברים היא יותר לוגית....נראה לי. ושי, אולי הומואים יש בהם מהנשיות קצת יותר, הם יותר רגישים ולאו דוקא לרע..הצד הנשי שלהם מפותח יותר:)

לאשה יש יותר לגיטימציה להראות חולשה כבר מגיל קטן, משדרים לבנים שאסור לבכות "כמו ילדה".

לאחת לבד..תעלה בבקשה גם את זה....ותכתוב לה.בבקשה.....תודה שהגעת להרגיע......יש משהו מרגיע???????בבקשה תרגיע שוב?????

ת'אמת שאולי אני טועה, אבל מה שעלה לי דבר ראשון לראש שחשבתי על זה- זה שנשים נראות תמיד יותר מ"תוסבכות"(אולי בגלל שגברים פחות מחצינים רגשות...) אבל אפילו כל מיני הפרעות הן בשכיחות הרבה יותר גבוהה אצלינו (דיכאון, אישיות גבולית, הפרעות אכילה....)

ממישהו.. אבל אין ממי

ובינתיים עד שיהיה ממי קבלי ממני ( כי גם אני צריכה )

תודה שאת מגיבה לי כל פעם.. ולך- חיבוק גם ממני

וואוו חנה, אנחנו לא מכירות, אבל אני חייבת להגיד לך שנגעת לי במקום בלב... לא יודעת למה... משפט אחד עם כ"כ הרבה כאב!נשמע בודד... אז אם את מרשה לי (-אני יודעת שזה לא תחליף למשהו אמיתי ואת לא מכירה אותי...) קבלי (((((((((חיבוק))))))))). שלך-בובי.

עצם ההתייחסות עוזרת.. אז תודה רבה לך

אני סובלת מתסמונת המעי הרגיז,לפיה יש לי גזים בתדירות גבוהה,אני מתפנה בתדירות גבוהה (מטילה צואה כ3 פעמים ביום ויותר.. בממוצע),יש לי חילוף חומרים מהיר,אני יכולה להתפנות עכשיו ולהפנות בעוד כרבע שעה כאילו לא התפנתי כלל,יש לי יציאות מתפרצות שמשמיעות קולות כמו בקבוק שנפתח. ממש קשה לי להיות ליד אנשים בגלל זה,אני מתפדחת ופוחדת שאצטרך להתפנות או שיהיו לי גזים,אני לא יוצאת עם בנים בגלל זה,אני חוששת מהרגע הזה שיפדח אותי עד מאוד. (כן זה מעיד על חוסר ביטחון גבוה אך אפשר גם להבין ממה הוא נובע,ציינתי לך את מקור הבעיה שלי),אני נורא חברותית ואוהבת להכיר אנשים,אך הבעיה הזו גורמת לי למעין פיצול,כי אני מתרחקת מאנשים בעקבותיה. תמיד כשאני בכיתת לימוד אני בלחץ מטורף בגלל החשש הזה שלי,אני חושבת על זה כל הזמן באובססיביות. יש לי תכף מבחן חשוב,ונורא קשה לי לעשות מבחנים עם אנשים בכיתה,קשה לי עם השקט,אני פוחדת שישמעו ממני רעשים. מה עושים??.. אני ממש לחוצה,אני ממש רוצה לעשות מבחן בחדר בנפרד בגלל הבעיה שיש לי..אך איך מבקשים דבר כזה?!.. יחשבו שיש לי בעיה ולא ירצו שאלמד במקום הנ"ל. אני לא מצליחה להתרכז במבחן ובשאלותיו וחושבת רק על הבעיה הדפוקה שלי. מה לעשות???..בבקשה תעזור לי!..

'להקל על תסמיני המחלה',למה אתה מתכוון באמרך 'להקל'? תרחיב בבקשה. מלבד הבעיה הפיזית הנתונה, כיצד אני יכולה לשלוט על המחשבות האובססיביות שלי? (הן מגבירות את חומרת המצב ומזיקות נפשית ופיזית) היפנוזה נשמע לי דבר קצת מפחיד,האם יש לכך סיכונים? האם יכולות להיות 'תקלות' במהלך ההיפנוזה שישפיעו עליי לרעה? תודה רבה.

לעיתים שינוי תזונה מועיל ביותר. תעשי טסטים אצל נטורופט ותקבלי רשימה של מאכלים מומלצים ולא מומלצים. ( מעבר לדברים הידועים לכולם כגון שעועית, כרוב וכו ) זה יעשה ספציפית אליך.

כן....הצורך הזה.מה עושים איתו? שולחת........ אל דאגה קבעתי פגישה עם הפסיכולוגית שלי....יש עם מי לדבר בסדר??????אודי,תהיה? מאמינה שתזמין אותי בהודעה הקודמת........אז סליחה אם לא תזמין וטעיתי......ומי שרוצה לומר משהו מהכותבים פה (בבקשה לא מהארגונים) יכול...אודי??????סומכת עלייך..... נוגעת בקצוות של חיי, אין אמצע רק אמצע החיים, "אם אלה החיים" שרה קרן, ובכלל התכוונה למשהו אחר... עייפתי מלרדוף אחרי עצמי, אחרי הטוב שקיים בי, האם בכלל הוא קיים? נעלם הוא מעניי, אולי באיזשהו מקום? (עכשיו מתנגן בי שלמה ארצי) אולי טבע בים? כשהייתי עוד קטנה? ועכשיו העובדה שאני כבר לא ילדה אולי קצת תמימה... "יש רפסודה? היא נמשכת? היא תשוב?" הדמעות...אי אפשר דרכן לראות, עומדת מחבקת את החושך השוקע לאט, הבכי המבורך? או הבכי המקולל? לפתע הוא נדם....לאן הלך? נעלם.... כי איך אוכל להסביר כשלא נראה על פני השטח, איך תוכל לראות? יש סיכוי למי שמנסה? ואם אפסיק לנסות אז אין סיכוי? "אלוהים מרחם על ילדי הגן"... ואני רוצה להישאר ילדה כדי שירחם גם עליי........

בטח יהיו לך הרבה הודעות..וכאילו רק אני חסרה לך......אוף......אבל אני שוב.......זקוקה למשהו.......מישהוא שיבין שיקשיב......שלא יראה אותי אחרי שאני בוכה וישאל אם אני מצוננת? אוף לא רואים????????באסה................ואז כתבתי למטפלת....מצטערת לא רציתי להטריח....אבל אני זקוקה לשיחה.......היא כתבה שאני לא מטריחה אותה וזאת העבודה שלה...וקבענו.אבל אני זקוקה לה כרגע!! עכשיו......טוב אולי זה יעבור עד שאגיע אליה ..אוף......למה הכל נראה כזה מטריח אחרים????????ומעיק????????

אני בת 62, מעשנת מגיל 18, ניסיתי מספר פעמים להפסיק לעשן, אלן קאר, סדנאות מכבי, ללא הצלחה. מבחינה רפואית ובריאותית אני חייבת להפסיק לעשן ולא מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמי, האם אוכל לקבל ייעוץ באם טיפול אצל פסיכולוג, או אולי הפינוזה יכולים לעזור???

שלום, רציתי לשמוע את חוות דעתכם. אני בת 43 רווקה, בן זוגי בן 44 גרוש + ילדה בת 14. לא גרנו יחד מבחירה של שנינו, היינו יחד 5 שנים. נפרדנו לפני כשבועיים ביוזמתו,5 שנים שניתן לומר שבהן הסתדרנו טוב. והוא הרעיף אהבה גדולה. בחור מקסים. במהלך השנים הללו, טרם הכרתי את ביתו, גם כשרציתי הוא טען, שהוא ניסה כמה פעמים לשכנע אותה והיא לא היתה מוכנה בשום אופן להכיר אותי, ומכאן ששבתות כמעט שלא בילינו יחדיו מהסיבה שהילדה היתה איתו כל שבת, אל תשאלו אותי איך זה שהאמא וויתרה על הילדה בשבתות, אבל אלו הסדרי הראיה שהם קבעו מלכתחילה מאז הגירושים, הילדה אצלו כל שבת ובמהלך השבוע אצל האמא. יש לציין שהוא היה בחור מדהים, אוהב ומעניק ללא גבולות. (עלי העיב מידי פעם העניין שהבת לא היתה מוכנה להכיר אותי כי זה מנע מאיתנו לעשות דברים יחדיו בשבתות וחגים, ועיצבן אותי עוד יותר שהוא לא פותר את העניין אולי בייעוץ מקצועי איך לעשות זאת נכון) לפני כשבועיים הוא ביקש פסק זמן (מבחינתי פרידה) היות וסיפר שהעובדת הסוציאלית מבית סיפרה של הבת קראה לו לשיחה ונאמר לו בשיחה שיש ירידה משמעותית בלימודים, שהבת אינה אוכלת (אני לא יודעת אבל אולי מדובר בסוג של אנורקסיה אבל לא בטוחה), מגיעה עייפה מאוד לבית ספר, והוא מבחינת הילדה הדמות הדומיננטית והמגוננת, וכנראה יש לה חרדה שיעזוב אותה, או שמרגישה שהוא לא מספיק איתה ,לי בעצם אין מושג מה חומרת הבעיה עם הילדה, אך הסביר שכעת הוא חייב להקדיש את כל כולו בביתו, וזה אומר בתקופה זו ייקח אותה כל יום אליו, לדבריו הוא לא רוצה לעשות לי עוול ושאהיה מתוסכלת מהמצב, או שאהיה איתו כשהוא מוטרד ולא מצליח לשמח אותי, הוא בחר בנתק מוחלט בטוענה שלא רוצה להפריע לי בחיים גם אם אחליט לצאת עם אחרים, היות וביתו תצטרך בתקופה זו להיות אצלו כעת יום יום. מספר ימים לאחר הפרידה היות והנושא הציק לי מאוד ונשארתי עם סימני שאלה, רציתי לאמת את הנושא שאכן הסיבה לרצון שלו להיפרד זה ביתו ולא דברים שנוגעים אלי שגרמו לו להחלטה הזו. באותה שיחה אמר הוא שהוא אוהב אותי ושלא אתעסק בכלל בניתוחים לגבי, והסיבה היא נטו ביתו היות וצריך להקדיש את כל כולו, ואמר ש:"אם אנחנו נצטרך להיות ביחד אנחנו נהיה בסוף". אני מרגישה שליבי נשבר, ומאוכזבת מאוד שלא בחר להתמודד עם הקושי יחד איתי, גם אם זה אומר שאצטרך לוותר ולראות אותו מעט מאוד, גם שיחות טלפון אין ביננו כעת, פשוט נתק. מה אתם חושבים ? אשמח לשמוע את חוות דעתכם. איריס

געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה או תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים או לזיכרון מסוים. הגעגוע מובע במספר דרכים, ביניהם בשירה ובספרות, והוא מלווה ברגשות עצבות ובתחושת חיסרון או אובדן. הגעגוע נצפה גם בבעלי חיים ובחיות מחמד. הכלב לדוגמה מביע את הגעגוע באמצעות יללות. הגדרה מויקיפדיה. לשם נכנסתי...כדי לנסות להבין את עצמי. לא הייתי בארץ בשבוע שחלף. נסעתי מייד אחרי הפגישה האחרונה, וכך זה שיכח מעט את הכאב. אבל עכשיו, כשחזרתי, זה עולה בי. חזק. הספקתי אפילו להפגש עם "המחליפה" שהחלטנו עליה... אבל, זה רק יצר בי געגוע חזק יותר. סכמנו על "סידור" כלשהו לפני. לה מותר לכתוב לי מידי פעם.ממש קצר. ולי- לענות בקצרה. אבל זהו. וגם זה סידור מיוחד. רק בבילי. שגם זה לא היה פשוט עבורה. היא בתחילה רצתה שקט מוחלט. אבל , בסוף הסכימה לזה. אחרי שדברה איתי... אין לי מושג אפילו אם היא כבר ילדה. היא אמרה שתודיע לי. אז כנראה שעדיין לא. או שפשוט אקבל הודעה בקרוב. ( כי אני בטח לא אהיה הראשונה שתדע.. יש "סדרי עדיפויות" משפחה וכאלו הרי). אני מתה לסמס לה משהו או לשלוח מייל. רק ציוץ קטן. רק להגיד שחזרתי. ושהיה כיף. ולשאול מה שלומה. ושאני דואגת. ומתגעגעת. אבל אסור לי. נכון? זה יהיה לא בסדר מצידי. כי זה לא מה שקבענו. ( למרות שבפגישה האחרונה, כשאלתי חצי בצחוק, "ואם אתקשר בכל זאת?...מה תעשי? תכעסי? או לא תעני לי?"). אז היא השיבה: נו, מה אעשה. כנראה שאענה לך אבל...". אבל זה לא ימצא חן בעיניה כנראה. כי היא בחופש. גם אם טרם ילדה. אבל אני נורא נורא מתגעגעת. ורוצה כבר לדעת. כדי לדעת ממתי אני "מתחילה לספור" את ה3 חודשים. וגם כדי לדעת שהכל בסדר איתה. שיעבור בשלום. בכל זאת, לידה בגיל מבוגר יותר זה לא פשוט. נכון? מה עושים?... עם הגעגוע הזה. ועם הדאגה.

תודה. רבה. על זה שאתה כאן. בפורום הזה. זה עוזר. לפעמים זה מרגיש לי משונה.. להיות כאן. ועכיו- יותר. אבל, כנראה שבלעדיה זה אחד הכלים שיש. זה עוזר "לשמוע" אותך, "מבקש" ממני להחזיק מעמד ולנסות לכבד את הגבולות שלה. למרות זה עדיין נורא קשה לי. ואני פוחדת שלא אצליח בסוף.. ואז מה יהיה??? אשתדל להצליח. אבל אני פוחדת שלא. מותר לי לכתוב כאן יותר לפעמים? באמת? התכוונת כש"הזמנתה" אותי להשתמש כאן כבמרחב מעבר? מה הגבולות שלך? זה פתאום מרגיש לי שונה. אין לי שליטה. מוזר. געגוע זאת הרגשה קשה. בכל מקרה, תודה רבה לך!!!

שלום, אני בת שמונה עשרה,סובלת מעודף משקל רציני כבר שנים מספר. אני מודעת לכך שאני אוכלת פעמים רבות ללא רעב אלא ממספר סיבות שחוזרות על עצמן: שיעמום,עצב, פחד שלא יהיה לי אח''כ,או שזה פשוט כיף לי.כיף לי לשבת ולאכול פעמים רבות כאשר אני כבר שבעה. אני מפחדת שאני אתנפח ואתנפח ללא תקווה אני ממש בחרדות בגלל זה. אין לי מושג מה לעשות ניסיתי עשרות פעמים דיאטה,אבל ללא הצלחה אני יודעת שזה רק כוח רצון אבל לא מצליח לי. הבריאות שלי בסכנה ואמא שלי ממש בוכה בגלל זה. הצילו,אין לי למי לפנות אבל אין לי גם כסף לקבוצות,ופניתי הרבה פעמים לדיאטנית. אני מידי פעם עוסקת בפלאטיס ויוגה.

אני צריכה ללמוד עכשיו, ובמקום זה אני הולכת לחקור את הDSM של הפרעות אכילה. מחפשת שם איזה רצף שדומה להפרעות נפשיות אחרות. רצף שירגיע את הקולות החולים בראש שלי. רצף שיניח את הפרעת האכילה על רצף של התמודדות. לא על בחירה בין שניים: בריא וחולה.שיניח על התמודדת. זה מציק לי כבר הרבה זמן. בעיקר כי לתחושתי בפניה לעזרה מקצועית כשאת מתמודדת- מבינה מה יש לך ונאבקת "להשאר בסדר"-, לא לגמרי יודעים איך לאכול אותך. נשאלות שאלות כמו: "אולי את בוחרת להשתייך לקבוצה שאת לא לגמרי חלק ממנה?", נאמרות אמירות כמו:"אבל את לא בתת משקל קיצוני..אז את לא חולה.. " ועוד.. ולא אני לא ממציאה. ולא מנסה להיות במקום שלא שייך לי. וכשזוהי התגובה אני תמיד חושבת נראה מה תגידו אם עוד חודש אני אבוא X קילו פחות.. אני מרגישה במלחמה לא רק עלי, במלחמה על כל הבנות שיושבות על הרצף, אלה שלאו דווקא יתאשפזו בבית חולים או יגיעו למרפאות הציבוריות. יש כמונו שיטופלו במרפאות הפרטיות, יקחו את אלמנט ההסתרה צעד אחד קדימה, לא יכנסו לסטטיסטיקה. לא יכנסו להגדרה, ועדיין הן נאבקות ונלחמות לא פחות ממישהי אחרת. אולי הDSM צריך להשתנות? אבל אז איפה הקו עובר בין מחשבות נורמטיביות לבין הפרעת אכילה? אשמח לשמוע כל מה שעולה אצלכם בנושא

שלום ייתכן ואצטרך לנסוע לחול לכשלושה שבועות, כאשר בני יהיה בן שנה וארבעה חודשים בלבד. בתקופה זו אשאיר אותו עם אביו ועם סבים וסבתות שהוא מכיר היטב. יש לציין שהוא עדייו יונק (כיום בן 9 חודשים), והוא לא במסגרת, אלא בבית איתי ובעיקר עם שתי סבתות אוהבות שהוא מכיר וקשור אליהן מאוד. רציתי לשאול כמה שאלות: 1. האם נסיעה ממושכת שלי כשהוא יהיה בן שנה ו-4 חודשים יכולה להזיק לו? האם נסיעה של חודש יכולה להזיק יותר מנסיעה של 3 שבועות? שבועיים? 2. אני מניחה שאצטרך לגמול אותו מהנקה הרבה זמן לפני, כמה זמן מומלץ?

כתבתי הודעה לשניכם אי שם למטה ב18.11.. ו.. תודה במבי על הפירגון..

בפגישה היה רע. ואמרתי דברים שלא היו צריכים להאמר והייתי צריכה לשתוק. אני לא יודעת לשמור על הפה הגדול שלי. טיפשה. אני אגיד לה שבוע הבא שאני חולה ואני אגרור את זה ולא אלך יותר. אני מתביישת להראות אצלה את הפרצוף שלי

כי עלה איזשהו נושא שרציתי שלא ידעו שישאר שלי ושל עצמי לנצח! ואיכשהו יצא אני לא יודעת למה ואני מתחרטת על השנייה שאמרתי את זה.

כי פלטתי דברים שלא אמורים היו להאמר. ואחרי שהיא יודעת את זה אני מתביישת ללכת אליה או לדבר איתה אז אני חייבת להפסיק את הפגישות איתה..

רוצה, ולא יודעת מה. לשתוק או לדבר להילחם או לוותר ללכת או להישאר... להעמיק או להסתיר להתנכר או להכיר. לטשטש או לבחון להזדקף או לרכון מה טעות ומה נכון?????

אני בת 50 פלוס,,אמא לשלושה בנים מוצלחים ונכדה מקסימה,,הקשר שלי עם בעלי, ילדי ,,כלתי ומשפחתו של בעלי חמות גיסים וגיסות "מצויינת". אך לדאבוני הרב לא כך הוא הקשר והיחס בין אימי אלי לאחי ואחיותי . בילדותי ספגתי יחס משפיל ואלים מצד אימי,, מה שתרם להחלטתי עם גיוסי לצה"ל לא לשוב הביתה בתום שירותי בצה"ל. מאז רק התפתחתי וקידמתי עצמי במעגלי החיים ,, לימודים,,כלכלה,זוגיות מעולה,,תודה לאל ילדים ונכדים , כמובן חברים וכיו"ב... לכאורה הכל זהב ,,,אך שמחתי אינה שלמה בגלל היחס המעיב והמעיק מצד אימי בעיקר ולעיתים גם מצד חלק מהאחיות.. אימי במשך כל השנים ,,מנצלת כל הזדמנות להשפיל ולבקר אותי בלשון בוטה וקשה על כל תחום בחיי ,,כאילו היא לא מקבלת בעצם את העובדה כי על אף ילדותי העשוקה ויחסה המשפיל "הצלחתי להגשים ולבנות לי משפחה מקסימה" היא אף מבקרת ומבטלת בלשון קשה את יחסי לילדי לדבריה הם לא צריכים להיות חשובים בעיני יותר ממנה ,,כל איפוק ועיגול פינות מצידי רק זוכה מצידה לזילזול בי ובכל אשר לי,,, כל נסיונותי ארוכות השנים לוותלר, להתחשב,,לעגל פינות לא הובילו את הקשר ביננו למקום טוב ולקשר נורמטיבי כלשהו,,תמיד היא מוצאת איזה משהו שאני אמה ואני לא שווה וכיו"ב,,וכך עד הפיצוץ הבא,, שורה תחתונה,,אני מרגישה שכוחותי הנפשיים אוזלים,,אין לי אנרגיות לספוג א ההשפלות והמניפולציות שלה כלפי תוך יצירת סכסוכים וניתוקים בקשרי האחים והאחיות,,, אני אובדת עצות,,מה לעשות?? אני שואפת לשמוח כל יום וכל שעה על המשפחה שבניתי ילדי , בעלי ונכדתי , חמותי וחברי הטובים מבלי שה"קשר הדפוק" עם אמא יעיב עלי מה עושים ??

היי אודי, יצא ארוך, מקווה שלא מעיקה עם המלל הרב הטיפול שנטשתי משום מה השאיר אותי עם יותר שאלות מתשובות.. אחת החוויות שהיו לי זה שבתחום מסויים פעלתי לפי הנחייה של המטפלת כי החזקתי ממנה ומהמילה שלה, אמנם ניסיתי להשחיל שם איזו מילה משלי, אבל היא לא הקשיבה אלא והתעקשה אז ופעלתי לפיה(זה היה קשור לנושא התעסוקתי). אבל הבעיה שבשלב יותר מאוחר התאכזבתי ממשהו, ממנה, מהמציאות שהתפכחתי אליה, כאילו מצאתי את עצמי במקום שאני לא רוצה להיות, קלטתי כמה תגובתית הייתי 'וצייתנית' מולה (רק בקטע הזה, לא בד"כ) ולאחר מכן הרגשתי מאוד מוזר ומבולבל, ממש הייתי קמה בבוקר והכל נראה לי משונה כאילו כל מה שהיה קודם היה שייך למציאות אחרת והחליפו לי את המסך שעליו חיי מוקרנים.. אין לי הסבר יותר ברור מזה כי החוויה ממש מוזרה גם ככה. לקח לי הרבה זמן להתארגן תודעתית מחדש ושיחלש הבלבול- כולל בתחושת הזהות, כי כאילו נהיה מן משבר כזה. האם זאת תופעה שכיחה בטיפול? אולי זה סימן למשהו לא טוב שקרה? לצערי לא ממש קיבלתי תשובות המטפלת כי היא רק החזירה לי בשיקופים מה שתארתי שאני מרגישה אבל לא הסבירה לי מה עבר עליי.. מאוד חשוב לי להבין מה בעצם עבר עליי? האם בלבול שכזה הוא תופעה אופיינית בטיפול או שזה מן 'פאשלה' בתהליך? יש לי הרגשה שאם היא הייתה מקשיבה לי יותר טוב ופחות לוחצת מעצמה 'ומלמעלה' אז זה היה נמנע, אבל מצד שני גם עברתי איזה התפכחות מכל זה, הבעיה שעד היום אני לא ממש יודעת אם זה חיזק אותי או שמא החליש ונחשב טראומטי או משהו. זה גרם לי במשך תקופה של חודשים להיות אנטי ולחוש 'מחוללת' בדיעבד, אבל מצד שני גם לראות את החלק שבי שאיפשר לה להשפיע עליי, לוותר ולאבד את הקול שלי שם, זה מפחיד לגלות בדיעבד שהייתי ככה מושפעת. מפחדת שאמצא את עצמי שוב מושפעת מאחרים עד כדי כך שאני במן מרד עכשיו שלא רוצה שאף אחד יקבע לי כלום. מפחדת שמהשפעות מבחוץ, רוצה להרגיש רק אותי ברור ברור, בלי שיבלבלו לי עם דעות של אחרים ונקודות מבט שלהם.. אפשר להיות ככה? איך מגיעים למצב כזה של בטחון פנימי יציב מול השפעות מבחוץ, בלי נטייה 'להמחק' או להגרר ואז לחוש ספקות אם באמת רציתי או שזה בא ממני או לא וכ'..? מה אתה חושב על מה שתארתי? זה לא נוח להיות במצב שהפשר של מה שחוויתי לא לגמרי ברור לעצמי :/ אני ממש מנסה לעבוד על זה כיום, אבל גם כל הזמן לבחון כל דבר זה 'זולל אנרגיות' . מקווה שאגמל מהצורך הזה בסוף ואהיה יותר ספונטנית בחיים..

הי בת 39, נשאית NF מגיל 11 המצב מחריף משנה לשנה - תקע ותוקע לי את החיים פיזית ונפשית סובלת נפשית הרבה יותר מפיזית.לא מצליחה להינות מדברים שאנשים אחרים נהנים, נורא כבדה מכל יציאה עם חברות אני עושה סיפור ומתחילה לחשוב מתי כבר אחזור. בנוסף מאז ומתמיד סבלתי מחוסר בטחון, רגשי נחיתות ודימוי עצמי מאוד מאוד נמוך, וגם זה רק הולך ומחריף עם הזמן. ה NF לא מיטיב עימי, ומתסכל אותי כ"כ. אני במעקב ואין ממש מה לעשות עם זה כי זה חלק ממני אבל מאוד קשה לי לקבל את זה. ניסיתי טיפולים גם שיחות וגם כדורים. הכדורים גרמו לי להיות סוג של זומבי,רובוט, אפטיה, חוסר רגשות ואיבוד שיער. הפסקתי על דעת עצמי בהדרגה עם הכדורים. יש לציין שטופלתי בעבר במשך שלוש שנים בסרוקסט עקב חרדות גם אותו הפסקתי בהדרגה וכרגע כעבור שנה וחצי הפסקתי ליטול סרנדה מאז הפסקת נטילת הכדורים חזרתי להרגיש ואפילו לבכות מה שלא קרה לי לפחות חמש שנים. לבכות אני מצליחה רק כאשר אני לבד עם עצמי ולא נוכחות איש.אני מאוד עצורה בקטע הזה. בנוגע לשיחות מעולם לא הצלחתי להפתח אל מטפל ולדבר מהלב. אני לא מצליחה לשחרר מועקות.ניסיתי מס' מטפלים ופשוט חיכיתי שהזמן יעבור שם. גם בזמן נטילת הכדורים הייתי חסרת מנוחה, חסרת מצב רוח. יוצאת בכח פה ושם עם חברה אבל גם בשביל לעשות V על יציאה ולא כי באמת בא לי לצאת. אני עצבנית כל הזמן, דרוכה, חסרת שקט על בסיס קבוע ודרוכה כמו קפיץ. כל הזמן בלחץ, מכלום - בבית, בעבודה ובכל מקום בו אני נמצאת אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ולא מצליחה להרגע. מצד אחד רוצה להיות לבד שיעזבו אותי בשקט ומצד שני רוצה זוגיות ופוחדת מזה פחד מוות להכיר בן זוג. מעולם לא היה לי קשר זוגי (למעט קשר קצר מאוד לפני למעלה מעשור) מעולם לא נגעו בי, זה מאוד מרתיע המחלה שיש לי. אני לא מאמינה שמישהו יהיה מוכן לקבל אותי איך שאני ונמאס לי לשמוע את המשפט הנדוש שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני. אין בי שום דבר מעניין שימשוך בן זוג. אני טיפוס לא כייפי עצבנית וחסרת סבלנות. ואני כבר לא יודעת איך לחיות את החיים שלי. וכבר לא יודעת אם מתאים לי בכלל טיפול ניסיתי פסיכותרפיה – הרגשתי כמו ילדה מפגרת עם כל הדימויים. ניסיתי שיחות שחופרים לי אחורה בילדות – זה עצבן אותי יש משהו בכלל שיכול להתאים לי ?

כתבתי משהו לך ולמיכל בתגובה על מה שכתבתם לי, אבל בגלל שלא הייתי כאן כמה ימים ואז הגיעו כמה ימים עמוסים במיוחד (אולי זה מהלחץ של המלחמה?) זה קצת צלל, נראה לי שככה עדיף כי זה כבר פסה, ולכן לא צריך לטרוח...אבל בשביל שלא תחשבו שאני לא מנומסת או כפוית טובה ( כן כן אני יודעת שאתם כל הזמן חושבים רק על זה:)), אני אומרת לכם שכן כתבתי ...ותודה רבה...

fdfשלום, אני לא מצליח לאכול ולישון ליד בחורה שאני יוצא איתה. אני מרגיש לחץ רב ,חוסר שקט ,חרדה ופחד מהתחייבות. יש לציין שזה נמשך זמן רב ואני לא מצליח להפתח ולהרגע. נ.ב אני לוקח כדורים שניקראים ציפרלקס. מה עושים בשביל להרגע?

נמאס לי שכל יום אנשים נועצים בי מבטים בשל קומתי הנמוכה מאוד, ברחוב, באוטובוס, ובכל מקום אחר שאליו אני מגיעה, לאחרונה אני מרגישה שזה ממש בלתי נסבל, ומטריד מאוד, ואני לא יודעת כיצד להתמודד עם זה. אנשים שהתייעצתי איתם לא מבינים כמה זה מפריע, והיו אפילו כאלה שייעצו לי לחייך...לא ריאלי בעליל. אני מאוד מוטרדת. אפשר עצה בבקשה?

לכאורה כל כך פשוט אבל כל כך עמוק וחכם. זה ממש נתן לי נקודת מבט חדשה שלא חשבתי עליה ואני אנסה להשתמש בעצה הזאת בהתמודדות שלי עם סיטואציות מטרידות. תודה

שלום ותודה מראש על התשובה בימינו גברים נמצאים במתקפה של גירויים מיניים, בכל החזיתות, שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. אני בעד מיניות, ואני נותן לה מקום בחיי. אבל לעיתים הגירויים האלה גורמים לי לעוררות בתזמון הכי לא מתאים. וכשזה מופיע - אין דרך להרגיע את זה. אני רוצה להשקיע בקריירה ובדברים אחרים שמעניינים אותי בחיים, אבל לעיתים אני נאלץ להקדיש את האנרגיה הנפשית שלי להרגעת הגירויים. מבחירה חופשית ביותר, אני מעוניין להרגיע עוררויות מיניות בזמנים מסוימים. אבל אני לא יכול - זה משתלט עלי. שאלתי פשוטה מאד: האם ישנם דרכים מקצועיות להרגיע עוררות מינית (שלא ע"י פורקן? איך אפשר להפחית את הדחף כשהוא כבר קיים? ובכלל, האם אפשר מבחינה מקצועית להחליש את היצר? או שמא נגזר עלינו הגברים להיות משועבדים ליצר, ולגירויים החזותיים שיש בכל פינה היום? תודה

שלום לך אתמול בלילה גיליתי משהו על עצמי וזה משגע אותי ואני לא מוצאת דרך לפתור את הבעיה. אני בת 45 נשואה אמא לילדים עם משפחה מורחבת גדולה, כאשר אני מגיעה למצב שבו כל מה שאני אומרת לצד השני לא משתנה אני מרימה ידים אבל בצורה של שתיקה התעלמות וכרואה ואינו נראה, אני הסביר : יש לי חברה של 40 שנה, כשיש בעיה בתקשורת , לי, לי יש בעיה בהתנהגות שלה כלפי , הדבר הראשון שאני עושה זה לשתוק אני לא מתעמתת לאחר שעוברים מספר ימים שבהם אני נרגעת והצד השני מנסה ליצור קשר כי אני לא אומרת מה הבעיה אני מתגעגעת יוצרת קשר ומסבירה בדיוק מה קרה לי ולמה הרגשתי צורך להתנתק ( כמובן שאני רגועה יותר וכך גם ההסבר , מתון, לא תוקפני ולפעמים קצת מתלקק כי אני לא באמת רוצה לוותר על הקשר ) הצד השני מקשיב ו99 אחוז מהפעמים מבטיח לשנות אבל לא עוברים הרבה ימים ושוב זה חוזר על עצמו בצורה אחרת ושוב הכל חוזר על עצמו, במשך השנים הניתוק הופך להיות גדול יותר ( מדובר בחודשים או אפילו שנים ) ואז תמיד אבל תמיד הצד השני מבקש את הקשר ואנחנו שוב חוזרות להיות בקשר שכמובן מתפרק לאחר תקופה מסוימת. אותו הדבר קורה לי אם כל האנשים סביבי , ילדים אחים אחיות חברות הורים וכו', קשה לי להבין למה האדם שמולי לא מסוגל להיות יותר קשוב לכאב, בעיה, כעס שלי כי אני לעומתו עושה הכל בשביל לא "לפגוע ביבלות שלו " אני בורחת בשביל לא להגיד לו מה אני באמת חושבת עליו באותו הרגע ( כבר אמרו עלי שאני אגרסיבית וולגרית , כל פעם שאמרתי את האמת "שלי" לגבי סיטואציה מסוימת) ולכן במשך השנים למדתי יותר ויותר לשמור בלב ולהתרחק אני מבינה שבן אדם לא באמת משתנה ודפוסי התנהגות נשארים אותו הדבר אלא אם עבד על עצמו ושינה משהו בתפיסה שלו , ( אני מדברת עלי ) האמת שבמשך 25 שנה התנהגתי ככה אל בעלי והחיים ביננו היו בלתי נסבלים ולפי כשנה שאחרון הילדים עזב את הבית התחלתי להפתח ולדבר איתו על הכל , והיחסים ביננו הגיעו למקום טוב בכל הרמות , הסברתי לו והוא שינה , הוא הסביר לי ואני שינתי, העניין הוא שמהר מאוד הוא חוזר להתנהגות שלו וממשיך לפגוע בי ולא עוזר כלום כי לכל כעס ותסכול שלי יש לו תשובה חד משמעית , "טעיתי אני מצטער אני לא מתכוון" ( גדולה להודות בטעות אני יודעת ) השאלה שלי מתי מפסיקים לסלוח, התחושה היא שהפתרון הוא המילים לא המעשים , למה אני צריכה כל הזמן לסלוח, למה ? מה דפוק אצלי ברמה כזאת שאני בוחרת להרים ידים מאשר להמשיך לעמוד על שלי , למה אני לא מסוגלת להפסיק לסלוח, ולהחזיר חזרה לתוך חיי את הכאב והכעס (אי אפשר לריב עם כולם ) אני כל הזמן שומעת את המשפט " תשני את עצמך ולא את האחר " אני מנסה להתנהג בדיוק כמו האחר אבל אז כמובן שזה הופך להיות ילדותי , להחזיר .. אבל אם פוגעים בך לא תחזיר ואם תחזיר לא תיכנס למקום גרוע ? מה עושים תודה

קודם כל תודה על התגובה המהירה... תודה :) לגבי היכולת שלי להסביר , כן היא קימת , הבעיה היא שהיא לא עוזרת האנשים סביבי הם אנשים של שנים לא מישהו חדש , ( זוגיות של 25 שנה, חברות של 30 ו 35 שנה ,משפחה קרובה מיום שנולדתי ילדים שלי ) . אני מדברת מסבירה מעבירה מסרים חד משמעיים , עושה הכל בכדי שיבינו אבל מהר מאוד הם חוזרים "לסורם" חשבתי שאולי אני משדרת להם משהו הפוך ממה שאני אומרת כאילו הם יודעים שגם אם יחזרו להתנהגות הפוגעת שלהם בסופו של דבר אני אסלח, וכנראה שזאת הסיבה ,העניין הוא שכל כך קשה לי להיות רחוקה מהם אז אני סולחת לאחר מספר שעות ימים , בקיצור אין לי עמוד שידרה. איך אני יכולה לעבוד על עצמי בשביל לא לוותר אפילו אם בסופו של דבר אפסיד ( זאת התחושה שלי במיוחד בזוגיות שלי , בעלי אומר לי דברי על תשתקי אני מדברת מסבירה וזה משתנה לכמה ימים וחוזר שוב לעצמו , כמה אפשר להסביר , יכול להיות שאני לא מספיק חשובה בשביל להתאמץ בשבילה :( ....) רק לאחרונה הבנתי עד כמה זה מתייש מייאש מתסכל לדבר ממש לקיר , האם הדרך הנכונה היא פשוט לא לשתוק ולא לדבר אלא להחזיר באותה הצורה בדיוק , לגעת איפה שכואב לצד השני שיבין ?

אינני יודע איזו תשובה כבר אוכל לקבל ובכל זאת. התמודדות מתמשכת של שנים הטמיעה בי דפוסי התנהגות ייחודיים. ייחודיים לשאת את משקלה הרב בכוך צר של מציאות אותה כפתה. כילד, כנער, כבוגר ניצבים מולי חוסן בריחיה ואיני יכול להשתחרר. וזו אינה מטאפורה, מתוך רצון עז ונברתי לא מעט במעט שיכולתי להבין, אני יודע מה הבעיה,אני יודע שאני זקוק לפסיכולוג, לצערי הפסיכולוגים שמצאתי חיבור איתם יקרים מדיבאופן שבקושי טיפול אחד בחודש לא אוכל לממן. מה עלי לעשות? למה אין כל סיוע בפסיכולוגים שאינם עובדים עם הקופה?

שלום,יש לי אח בן 14 עם תסמונת דאון.הוא מרבה לחבק ולגעת כמו שבד"כ ילדים מיוחדים כאלה עושים.אבל בכל זאת נראה לאחותי ולי שהוא עושה זאת באופן שונה,אפשר לקרוא לזה באופן מיני-נצמד יתר על המידה.אנחנו מנסים להסביר לו שזה לא ראוי,אך הוא ממשיך..מה כדאי לעשות?

היי אודי ראיתי וידאו שהתארחת בתוכנית עם ירון לונדון בנושא של לידת פגים וקשיים פסיכולוגים אופניים למי שנולדו פגים זעירים בהתבגרותם, אבל הראיון נגמר בלי שהספקת להסביר שם מהם הקשיים הפסיכולוגים שנמצאו בשכיחות רווחת באוכלוסיה הזאת. אתה יכול לפרט הממצאים בתמצית? מעניין אותי לדעת מהם. אודה לך מראש..

נולדתי פז זעיר בחודש שישי במשקל קילו וקצת. יש לי מה שאני קוראת 'גוף חרדתי' שמתקשה להיות ספונטני ולהכיל גירויים חדשים. התוצאה היא הרבה המנעות מדברים.אם לא מרגיש לי בטחון אני לא מסוגלת להפתח להתנסויות. זה כאילו מאיים 'קיומית'.יכולת ההכלה החושית שלי מאוד מצומצת ביחס לנורמה. דברים שלאחרים מובן מאליו זה לא מובן מאליו בשבילי :/

צריכה עזרה.. אני בטיפול כבר חצי שנה כשרובו פעמיים בשבוע. אני לא יודעת אם אני מרגישה האם הטיפול עוזר או לא.. איך יודעים? אני לא יכולה להגיד על משהו שהשתנה. חברה אחת שלי שדי מעורה בתהליך הטיפול כבר אמרה לי כמה פעמים לעזוב (גם היא בטיפול אבל לא דינאמי). ואני בעיקר לא יודעת מה לעשות.. לא יודעת איך יודעים אם הטיפול עוזר ואם הוא טוב לי. ושאלתי אותה כבר כמה פעמים והתשובה שלה בעקרון היא שזה לוקח זמן ולא תמיד רואים מיד את ההשפעה ושלסמוך עליה וכד'. בהתחלה הייתי מאוד תלותית כלפיה היום אני חושבת שאוכל להסתדר בלעדיה, אבל כן ארצה אז טיפול עם מישהו אחר (מרגישה שזקוקה לטיפול אבל לאו דווקא איתה). יש כאן כאלו שהחליפו מטפל? איך יודעים? אני מצפה ממנה שתגיד לי אם היא חושבת שהיא לא יכולה לעזור לי או שאני והיא ולא מתאימות.. אני מגזימה? (לא אמרתי לה כמובן) ואני שואלת הרבה ואורמת הרבה פעמים איך יודעים אם הטיפול עוזר ומי אמר שהטיפול יעזור לי. סליחה על הבלאגן, ותודה!!

חנה אני חושבת בהחלט שאלה שאלות לגיטימיות בטיפול אם לא תדברי איתה על זה, אז עם מי תדברי?

אבל אני כן שואלת את כל השאלות.. האם הטיפול עוזר ואיך יודעים ואין לי וגם לה תשובות ברורות ואולי זה ככה אני לא יודעת. הרי אף אחד לא יכול להבטיח לי כלום לגבי הטיפול. אם היו טומרים לי שבסוף יהיה טוב אז לא הייתי צתעסקת וחוששת מזה, אבל אני מפחדת לבזבז את הזמן

זה נורמאלי? הגיוני שככה זה אמור להיות?

https://www.youtube.com/watch?v=m--7HkaI0ts

לא הבנתי כל כך את המסר מהתגובה שלך.. למה התכוונת?

לא יודעת מה לומר... לא יודעת להסביר.. קשה לי.. רוצה לבכות קצת.. מותר?? רק קצת.. רע לי!! לא יודעת איך לצאת מזה. תקועה בתוך הכאב הזה. כואב. מפחיד. אני רוצה למות.

אל תמותי, וגם אל תרצי היי עימנו כאן. אמנם כולם מפחדים קצת, לכולנו קצת קשה לתפוס מקום אבל מנסים, משתדלים. מנסים לחייך ורצים לממ"ד עם האספרסו :-)

הפחד שלי ממש לא קשור למצב הבטחוני ומאז מלחמת לבנון השנייה לא הייתי צריכה לרוץ עם האספרסו לממ"ד. ולחייך??? אני לא מצליחה.

אין לי מושג מה לעשות... אני מרגיש חנוק.. באופן מחזורי זה קורה כל כמה זמן, לפעמים כל כמה שבועות, או כמה ימים. נולדתי עם חיך ושפה שסועים, מה שגרם בדיעבד לחיים שלי להיות לא קלים בתור ילד, מתבגר וגם היום כבוגר. או שהתייחסו אלי כשונה, הציקו לי, פגעו בי. לא עשו לי חיים קלים. אני אדם בודד.. מתבודד.. שחי כמעט בבדידות. לא עושה כלום מעבר לעבודה, בערך פעם בשבוע חדר כושר. בעבודה לא כל כך מתחבר עם אנשים. אין לי כמעט חברים, לא יוצא לבילויים ונשאר בבית. לא מסוגל להוציא את עצמי החוצה.. אני לא יוצא עם נשים, אני לא מנסה. הפסקתי להאמין בקונספט של הדייטים. מעולם לא עברתי דייט ראשון, אני מניח שלמראה שלי יש חלק לא קטן. בחלק קטן מהמקרים זה מגיע מצידי שאין דייט שני, אבל ברוב המקרים לא. למה החברה שלנו פוסלת אנשים עם מומים? זו לא אשמתי שנולדתי עם מומים. מה גם שקשה לי להרגיש משהו כשאני מול נשים, מבחינת משיכה. כמו שאני מכיר את עצמי אני סטרייט. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים, ונראה לי שאחרי שמחצית מחיי העברתי ב"בידוד חברתי" זה גם יהיה בלתי אפשרי ליצור מערכת כזו. מצד שני מאוד קשה לי להיפתח אל אנשים, בכלל. קל לי כאשר בטיולים בעולם, מעבר לכך זה כמעט בלתי אפשרי. אני לא מייצר חברים חדשים. כאילו שאחרי גיל 30 זה כבר בלתי אפשרי. לא יודע מה לעשות בנידון. גם בגלל שאני לא מצליח להוציא את עצמי מהבית. פייסבוק לא ממש נחשב, אני מכיר שם המון נשים, אבל לא מגיע לדייט. אני לא מצליח לדחוף את עצמי...ברגע שזה מגיע למצב של להגיע לדייט או כלום, אני מוותר.. ): נעלם... גם מבחינת טיפולים, יש לי עבר של 14 שנים. גם אצל פסיכיאטר וגם של נטילת תרופות נגד דיכאון, אבל בגלל חוסר אמונה בתרופות אלו ובגלל מצב כלכלי הפסקתי לפני כמה שנים ומאז לא המשכתי. וכבר הרבה זמן שאני חושב להתחיל מחדש, אבל אני פשוט לא מסוגל...להתחיל שוב. אין לי כל כך אמון במטפלים הקודמים, אני לא חושב שהם סייעו לי מבעד לעובדה שבגללם אני כנראה עדיין נושם וקיים, וגם זה לא בטוח שלטובה. אין לי מושג מה לעשות, בחודשים האחרונים ממש קשה לי. לא יודע מה לעשות.. החיים האלו עם המום הם פשוט סיוט אחד ארוך ומתמשך שלא נגמר. היו שנים שחשבתי שאני אצליח להשלים עם המציאות, אבל בכל פעם מחדש אני מגלה שאין טעם לחיות באשליות שכאלו. מצד שאני אני לא סבור עד כמה ניתוחים נוספים יועילו לי..במיוחד כאשר אין אפשרות להגיע ל-100 אחוזים ועדיין קיימים בעיות נפשיות, חולשה מנטלית, יו ניים איט. אין לי מושג מה לעשות, מרגיש כאילו אני עומד בפני צומת קריטית..

תוכלי לפנות לסה"ר או לער"ן. שם הם ידברו/יצ'וטטו איתך ויבינו יותר מה העניין ,ואף עצם השיחה עשויה לעזור לך לפרוק. האם יש טריגר להרגשה הרעה? אם תפרטי יותר את המניע לתחושה, יהיה קל יותר לעזור לך. אני מאוד מקווה שההרגשה הרעה שאופפת אותך כרגע תעבור מהר ותתחלף באופטימיות.

הי אניאני פניתי אליהם ביום חמישי בלילה וזה עזר באיזו שהיא צורה לפחות הידיעה שיש מי שמקשיב.. ההרגשה הרעה נובעת כשסופ"ש מתקרב ותחושת הלבד מתגברת. כרגע אני יותר בסדר עד הפעם הבאה

בזמן האחרון מור אבי נפטר ומאז אני עושה כל דבר מספר פעמים כאילו כמספר האנשים שבמשפחה שלי שחס וחלילה חס ושלום לא עוד מישהו ימות חס וחלילה כאילו סתם דוגמא היינו 5 אנשים במשפחה לפני שמור אבי נפטר אז סתם דוגמא אני לוחץ 4 או 5 פעמים על הסבון שיצא ודברים כאלה וכל הקטע הזה עם המספרים ממש מטריד אותי כאילו שאין לי דרך להסביר את הקטע של לעשות כל דבר כמה פעמים בבקשה תעזרו לי שלכם שי.

זהו. זה היה היום. ארוך יותר בכוונה-החלטנו כך מראש וביחד. ורק עכשיו, אחרי כמה שעות טובות, ואחרי אזעקה ראשונה באזור שלי,(בצירוף מקרים מוזר,בדיוק אחרי הפגישה) רק עכשיו אני מעט בוכה. אני עצובה. אבל יש לי תוכניות לשבוע הקרוב, שיעזרו לי כנראה לשכך את הכאב לפחות לזמן המיידי. וגם קבענו יחד למי אלך בזמן הזה של החופשה. ולמה אני כאן? כי רציתי מעט לעדכן... בכל זאת. וגם כדי לומר שאני אוהבת אותה מאד. והיא נתנה לי מכתב בסוף. ושסכמנו על משהו לתקופה הזאת. סוג של סידור מיוחד. אני גם נתתי לה משהו. משלי. אני יודעת ומבינה שהיא זקוקה וחייבת את הזמן הזה לעצמה. למשפחתה, ולתינוק/ת שבעזרת השם יגיע בקרוב. מתגעגעת אליה כבר מעכשיו. אבל מבינה. ואנסה להחזיק מעמד. שמחה שהצלחנו להגיע לזה בצורה הזאתי. למרות כל התקופה הלא פשוטה ולמרות המשבר הקשה שחווינו. דואגת לה. ומתפללת שהלידה תעבור בשלום. זהו. רציתי לשתף מעט. מניחה שמצפה לי תקופה לא קלה, ושיהיו רגעים קשים מזה.

נשמע שהשלמת עד כמה שניתן עם הפרידה ואתן יוצאות "מפוייסות" טוב שדברים נסגרו פחות או יותר טוב שאת נשארת במסגרת חיבוק :-)

ואם המטופל אחראי לזה, אז על מה לוקח המטפל את השכר שלו? על הזמן שהוא מקדיש להקשבה? מה, למטפל אין שום אחריות לנוגע לתוצאה של טיפול? ואם מטופל יוצא בתחושה שזה לא עזר לו? ואם מטופל אפילו מתדרדר רגשית והתפקוד שלו נפגע? מי אחראי לכל זה? מה הפואנטה לקחת מלא כסף ובסופו של דבר לומר למטופל האומלל - זאת אחריות שלך. זה לא נראה לי לך מאוד ציני, אודי? אני מרגישה שבעצם כל הטיפול היה מן ניסיון מתמשך לפמפם לי את המסר : "לא אכפת מה את מרגישה-יש מציאות שהמטפל קבע וזאת המציאות" . כאילו רצו לאלף אותי, אודי, לשבור את הרוח של המטופל. חוויה נוראית. בגבולות האיומים של הטיפול לא הצלחתי להתמיד. היה שחזור וזה נתקע שם. למדתי בכוחות עצמי להסתכל מהצד, לנסות להסביר לעצמי שהרגש משתלט אז זה לא תואם את טיב הקשר המציאותי עם המטפלת, היא לא נועדה לספק משהו אמהי מעולם, רק 'לאלף אותי' ולתבוע שאקח אחריות, מה שזעזע אותי לגמרי אז. ככה זה הרגיש מה דעתך?

שניהם אחראים באותה מידה ויש משהו שלישי שאחראי- הקשר עצמו. המטפל הכי טוב בעולם לא יכול לעזור למשהו שלא רוצה/ מסוגל לעזור לעצמו, שמשתף פעולה שמעוניין בטיפול. אדם שרוצה בשינוי - יתקשה אם יגיע למטפל לא מקצועי שלא יורד לסוף דעתו. וכן מטופל שרוצה שינוי ומטפל מקצועי יתקשו להתקדם אם אין בינהם "כימיה " בסיסית. קשה לצפות מראש אם הטיפול יצליח או לא ולעיתים גם בסוף הטיפול קשה להכריע עם זה המצב.

קודם כל..גם אם באיחור..מזל טוב.. ושיהיו לך תמיד הרבה סיבות לשמחה..והתגשמות כל משאלותייך.. מרגישה כל כך שקועה בעצמי..כי כשהגבתי למחמאה שנתת לאודי..טרם קראתי את התכתובת ביניכם..ולא ידעתי על יום ההולדת.. בפעם הבאה לא אהיה כל כך פזיזה.. ושוב..הרבה ברכות! מיקה

תודה על הברכות ..חימם את ליבי. בא לי לומר לך :"נו מיקה, מה יהיה ? למה את לא מפסיקה לרדת על עצמך ? עד מתי תתנצלי על מה בעצם ? על זה שהיית שקועה בעצמך ? כל כך מוכר וידוע לי מעצמי.. אני ג"כ מוצאת את עצמי המון פעמים שקועה לחלוטין בעולמי..אם אתנצל על כך כל פעם , המילה היחידה שאגיד זה רק סליחה.. דווקה ממש כייך שאת פזיזה.. בבקשה תהיי פה פזיזה ועוד תוסיפי ותרבי פזיזות.. זה מתאים לך :)) כייף שאת פה ואני מודה על כך. במבי.

קצת למטה בכותרת "קושי" החזרת לי בשאלה מה לדעתי לעשות ?! , אז אני חושבת שאני צריכה לחשוב לסדר עיניינים ולהיות ברורה בהחלטה שלי אם אני רוצה אותו או לא , אבל הקשר בינינו מורכב . היינו בקשר טוב מאוד לפני שהתגיייסתי היינו נפגשים כמה פעמים בשבוע ולאחר הגיוס אנחנו בקושי מדברים בפלאפון .מה שאני רוצה כביכול לספר זה שהוא אדם נורא בוגר מבחינתי ואולי אני אפילו קצת מושפעת ממנו לפי צורת החשיבה שלו אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה שאני כאילו לא מוצאת בו כלום אבל בעצם מוצאת הכל ?! אפילו חשבתי לצאת מהצבא בגלל שגם הוא יצא על נפשי ולמרות זאת הוא מצליח מבחינה עצמאות

שלום לך ברצוני להתייעץ איתך על בעיה שהתפתחה בחצי שנה האחרונה שהיא בעצם סוג של רגשנות יתר , שקורית רק עם הבן זוג שלי (אנחנו יוצאים כ 8 חודשים) כשהוא מתנהג בצורה שקצת מראה על חוסר תשומת לב. לדוגמא אם אני שולחת הודעה והוא שוכח להגיב ומקרים שטותיים. עכשיו, אני רואה את עצמי כבחורה חזקה שגם לא לוקחת דברים קשה,. אך משום מה את המקרים האלו אני סופגת ויוצא שכל חודש אני נהיית רגשנית עצבנית ובוכה ממש כמו ילדה. אני לא מכירה את עצמי ככה וזה מבהיל אותי. הייתי רוצה להתייעץ מה יכול להיות הטריגר, באיזה כיוון עלי לעבוד עם עצמי לראות איך לשנות את זה ולא לקחת ללב, כיוון שהבחור מאוד משקיע ואכפתי, ועצם זה שהוא לא שם לב לפרטים אני יודעת שזה לא אומר כלום, אך אני לא מפנימה. בתודה, אורטל.

היי אני רוצה לסיים טיפול שנמשך שנתיים, הזמן לא לסיים ועדיין יש על מה לעבוד אני מסיימת ממקום של אכזבה וחוסר אימון במטפלת שלי עוד, בתוכי אני יודעת שאני רוצה להמשיך אבל לא רוצה להראות את זה למטפלת שלי שפגעה בי למרות שהיא יודעת את זה טוב מאוד. הבעייה היא שבכל דרך שאני רוצה לסיים אם עם פרידה או בלי היא רוצה להודיע לאבא שלי על זה למרות שאני בת 25 אבל היא דיברה איתו פעמיים שאיימתי שאני הולכת להתאבד, והייתה סערה גדולה בטיפול עכשיו אני לא רוצה בכלל שתדבר איתו אבל היא לא מסכימה היא אומרת שזאת מחוייבות עליה, אני רואה שהיא מכריחה אותי להמשיך בטיפול. איך אפשר לשכנע אותה שלא תידבר איתו אם רציץי לסיים???? נמאס לי מהכל כבר דייי מספיק מספיק, לא רוצה לשתף אף אחד, אילו החיים שלי.

י אודי. משורר ומוסיקאי ענק .. מדהים איך אתה מצליח להעביר דרך המדיום הזה דקויות ורגישות כה גבוהה... מדהים.. ממש מדהים.. ממש אמן שמכוון את מיתרי הגיטרה באופן כ"כ מדוייק .. אני מתייחסת לתגובתך אלי מאמש. מחבקת אותך חיבוק ענק

מסכימה לחלוטין במבי.. וסליחה שנדחפת.. אבל היטבת לתאר את אודי. ו.. הוא באמת גם מוסיקאי ונגן גיטרה ..לא רק בנשמתו..(ידעת?) ..מיקה

ראשית, לא מרגישה שאת נדחפת ושמחה שאת פה :) ו.. את מסקרנת אותי.. אודי מוסיקאי ונגן גיטרה גם באופן פרקטי ? ..לא , אני לא ידעתי .. יודעת שהוא מוסיקאי ונגן הנפש אבל גם פרקטי ? .. מיקה, מאיפה לך המידע הזה ? לפתע מתעוררת אצלי המחשבה/שאלה..אולי את מטופלת שלו ? ו..אולי בין חברות הפורום האקטיביות חלקן (ואולי כמעט כולן מטופלות של אודי ?) ..ורק אני לא ? :) :( :) :( הזוי מה שהמדיום הזה מצליח להוציא מבני אדם.. ואולי זה לא המדיום אלא הקשרים הראשונים שלנו עם הדמויות ההוריות והשפעתם על חיינו.. תודה לך מיקה, במבי.

לפעמים אני רוצה להפסיק הכל. בשום מקום לא טוב לי. למה החיים כל כך קשים? אני לא רואה פתרון חוץ מלבכות שזה כמובן לא מוביל אותי לשום מקום

חנה, כתבת את המילה "לפעמים", ומיד עלתה לי מחשבה-יופי,רק לפעמים :-) נכון , לא תמיד קל, ואין דבר כזה שאף פעם לא קשה, אבל יש נקודות אור מדי פעם, צריך לדעת היכן למצוא אותם. תלמדי מה עושה לך טוב- לצייר? לכתוב? לקרוא? מוסיקה ? ותרבי בזה. הזכרי באנשים שאת אוהבת, בטוח שיש כמה. ואם באמת באמת קשה, שקלי לקחת עזרה מבחוץ, גם טיפול תרופתי שמשפיע מהר יחסית ועוזר לראות רחוק יותר...

תודה, כתבתי לפעמי כי זה כנראה באמת לא כל הזמן אותה תחושה, אבל כשה מגיע זה משתלט עליי. שום דבר לא עושה לי טוב בחיים ואין לי אף אחד, אני מרגישה פשוט לבד ): (ואני נמצאת בטיפול)

ושמחה שהסכמת על "הלפעמים" הזה שלי :-) אני כן מציעה לך לנסות למצוא משהו שמשמח אותך. אני בתקופות קשות, מחפשת דברים חדשים שישמחו אותי וזה ממשעוזר ( חפשי לך חוג, תחביב וכו ) דברי עם המטפלת שלך על פתרונות ( אולי תרופות? אומרים שאפילו אומגה 3 עוזר )

היי חנה. אני שומעת שאת מרגישה בודדה..ואולי זה לא ממש חדש לך, אבל זה מה שמציק לך..חוששת שהלבד הזה לא נגמר, וגורם לך להרגיש חסרת אונים.. ברגעים כאלה, כל מה שאת רוצה זה פשוט לגמור עם הכאב, ולמות..לכן רציתי להציע לך מקום שאולי יוכל לעזור לך לפרוק..אני מתנדבת באתר סה"ר – סיוע והקשבה ברשת, ורציתי להזמין אותך לצ'ט האישי והאנונימי שלנו, שפעיל כל ערב בין תשע לחצות..אם תרצי, ננסה להיות איתך, ולהבין אותך..ואולי נקל קצת.. שלך בחום מתנדבת סה"ר צ'ט אחד על אחד: https://makam.co.il/alerts.htm?u=4667&it=0

מצטערת, התבלבלתי ורשמתי קישור אחר.. הנה הקישור הנכון לצ'ט הפרטי: http://www.sahar.org.il/