פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב הבעיה שלי היא שלאחרונה התברר לי שבעלי הוא מהמר כפייתי הוא הימר בהרבה כספים הוא נתן שיקים לאנשים והאנשים התחילו להתקשר רוצים את הכסף לקחתי הרבה הלוואות בשבילו בחודש האחרון לקחתי הלאוות מגורמים שונים בסך 170000 שקלים הבעיה שלי שאני איבדתי את האמונה בו למרות שהוא נשבע לי שזאת הפעם האחרונה כי הוא עשה זאת הרבה פעמים כל פעם שאני מסיימת הלוואה הייתי אמורה לקחת עוד אחת הוא מסרב לטיפול אני חייה בהשכרה אין לי רכב עובדת קשה והכל לשווא אני לא מעוניית להתגרש אבל בו זמנית אני דוחה אותו לא מצליחה לעכל ולשכוח וכל יום מזכירה לו שהוא מהמר שהוא אבא לא טוב אני מרגישה שאני בדכאון בגלל האמת המרה שאני גיליתי עליו אני רוצה להתחיל דף חדש כמו שהוא אומר לי אבל לא מצליחה לשכוח ולסלוח לו למרות שאני לפעמים מרחמת עליו אני איבדתי את החלום שלי לקנות בית ואיבדתי כל תקווה לחיים יותר מוצלחים למרות שאני מרוויחה וגם הוא אבל הכל לשווא אני רוצה שתעזרו לי כי קשה לי לסבול את כל זה לבד אני לא יכולה לספר למשפחה שלי מרוב פחד שלא אהרוס את המשפחה שלי אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במשפחה רגילה

שאני באמת מבינה אותך, אח שלי גם מכור. שתדעי שהתמכרות זו בעיה משפחתית ואני חייבת להגיד לך שלא משנה כמה את מרחמת עליו וכמה את מאמינה לו שיצליח ללא טיפול זה פשוט לא אפשרי. התמכרות הרבה יותר חזקה מהבן אדם עצמו, היא הרסנית והיא דורשת תמיכה של כל המשפחה - גם המורחבת! אל תשארי עם זה לבד! זו מחלה קשה לכי במיידי לטיפול שידריכו אותך איך להתנהג איתו ומה לעשות עד שגם הוא יתחיל טיפול בעצמו. המכורים תמיד עושים מניפולציות וסוחטים ריגשית, זה מאוד מאוד קשה שלא לרחם עליהם, אבל ההיהפך הוא הנכון. אני אשתף אותך שרק מה שעזר לאח שלי זה צוות של מטפלים שטיפלו בהתחלה במשפחה ואחרי זה באחי. הכל היה מאןד קשה, המשפחה המורחבת תמכה , היו איומי התאבדות ואחרי הצונאמי הכל נרגע וברןך השם הדברים יותר בסדר. שתדעי שהתמכרות נובעת ממקום ריגשי ולכן צריך לטפל בזה כל החיים ואף ללכת לn.a ( מקום שתןמך במכורים) אל תזניחי אתזה ואל תכנעי, אני אומרת לך ממקום של ניסיון ואןמרת לך מעכשיו שבלי טיפול הכל ימשיך באותה צורה ובעלך ימשיך להמר - כי זה *חזק* ממנו. מקווה שתתגברו על כך אפילן שבהתחלה זה יהיה מתיש. מחזקת אןתך , הודעתך נגעה ללבי.

או יותר נכון פסיכיאטרית והתאכזבתי ממש. הגעתי לפסיכיאטרית במרפאה לבה"נ. כשהגעתי המזכירה נתנה לי טופס ואז אמרה לי שתכף אכנס לאיזו דלת (והצביעה עליה), הסתכלתי לראות מה רשום שם וראיתי שזה עו"סית. אז אמרתי למזכירה שאני ביקשתי פסיכיאטר והיא אמרה איזה משהו שלפי הטופס שלי זה אמור להספיק. בסוף סידרה לי אותה ונכנסתי אליה. כשחיכיתי בתור שמעתי אותה מדברת עם זה שהיה שם לפני והדבר היחיד שרציתי היה לברוח משם ולוותר על כל העסק. נכנסתי והיא ישר אמרה לי את יודעת שאני פסיכאטרית, עניתי שכן. (חשבתי אולי אני לא במקום הנכון..) הבאתי לה את הטופס שמילאתי (סתם נתונים יבשים) ואת המכתב מהפסיכולוגית שלי. היה נראה לי שהיא בכלל לא מבינה מי אני ולמה אני שם. הרגשתי כאילו אני צריכה להצדיק את עצמי. היא ניסתה לשאול מה גרם לי לבוא ולמה הכל התחיל ולא ידעתי לענות מה גם שאני לא מסוגלת לדבר שם. כתבתי לה כמה משפטים אבל זה היה נראה לי שהיא בכלל לא איתי. היא אמרה לי הבת שלי בצבא בתרו משקית ת"ש ואם את שרתת שירות מלא, אז כאילו מה הבעיה שלך (כאילו התכוונה לומר שבגלל התפקיד שעשיתי לא ייתכן שיש לי בעיה) ואח"כ גם לגבי הלימודים, שאם הצלחתי ללמוד 3 + שנים אז, היא לא מבינה איפה הבעיה שלי. בסוף היא רשמה לי ציפרלקס ואפילו קניתי. (וגם קבעתי שם תור לביקורת) אבל אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לחזור אליה ובלי קשר גם לא יודעת אם לקחת את זה. והייתי עכשיו אצל הפסיכולוגית שלי וגם לה לא כ"כ הצלחתי להסביר מה הפריע לי בה. ואולי אני אלך לפרטי אבל לא בטוחה שיש לי כסף לזה. אודי או אם יש כאן כאלו שמטופלים אשמח לשמוע גם- כמה בערך עולה פסיכיאטר והאם זה כולל גם טיפול פסיכולוגי כזה? (הובנתי??) ודבר אחר- כתבתי לה שאני אוהבת אותה. קצת פאדיחה ואח"כ גם כתבתי לה שאני רוצה שהיא תבוא לחתונה שלי, אם תהיה כזאת, והייתי בטוחה שהיא לא תסכים, והיא דווקא כן. אז אמרתי לה שעכשיו רק חסר למצוא חתן (: ואין עדיין פתרון לחופשת לידה. והיא כל הזמן אומרת שהיא יוצאת לחופשה לכמה שבועות.. וזה קצת מעצבן, כי זה כמה חודשים, לא ממש שבועות. אבל לא הצלחתי להגיד לה את זה. אולי בפעם הבאה. ועכשיו- יש לי את הכדורים, אבל בינתיים אני לא לוקחת למרות שזה מסקרן אותי לראות מה זה יעשה, אם בכלל. ותגידו- אין זה פורום סגור שאפשר לכתוב בו? אני מרגישה שאני צריכה מקום ומפחדת להיות חשופה כאן.. אולי אני צריכה להחליף שם (??)

פשוט לא בא לי שמישהו יבוא ויקרא את כל חיי. (כי בניגוד להרבה כאן, אני כותבת בשמי)

מכל מה שכתבתי התייחסת דווקא לזה. למה? זה בסדר שאני שואלת??

לא... חנה פליז אל תחליפי שם... איך נדע שזו את? אני קוראת אותך ואת גורמת לי לחייך חיוך ענק!!! :). מגניב אותי שדיברת (רשמת?) עם המטפלת שלך על החתונה... חשבתי על זה משו כמו 1000000 פעם ולא דיברתי איתה על זה... יפה לך! ובהצלחה עם החתן :). לגבי הפסיכיאטרית, אני לא יודעת מה המצב שלך, אבל יכול להיות שהיא באמת חשבה שהוא לא מחייב טיפול... ואני דווקא הייתי רואה את זה בתור משהו חיובי שהיא לא מחלקת לך תרופות ישר כי הגעת... אבל אני זו לא את ואם את מרגישה שאת לא סומכת עליה, לפי דעתי או שתנסי שוב ותראי פעם הבאה אם זה משתנה או שתעברי עכשיו כי זה מאוד חשוב! לי אישית יש פסיכיאטר שאני מאווווד סומכת עליו וזה מרגיע אותי שאם יהיה לי צורך לשנות את הטיפול התרופתי- הוא יהיה שם. תבדקי דרך קופת החולים שלך אם את יכולה לקבל החזרים על פסיכיאטר פרטי (לי נותנים החזר של כ80% 4 פעמים בשנה). או שתבדקי בקופ"ח שלך לגבי הפסיכיאטרים שעובדים דרך הקופה (כמו כל רופא רגיל...). עד כמה שידוע לי, לא יתנו לך להחליף את הפסיכיאטירית במרפאה, אבל את יכולה לנסות (כמובן אם החלטת שאת רוצה לשנות...). שיהיה לך בהצלחה חנה מותק! בובי

אני לא הולכת להחליף שם בקרוב וכנראה שבכלל לא (ובמידה וזה יקרה אני בכל מקרה אכתוב לאיזה שם החלפתי, כך שבכ"מ לא יהיה מצב שלא ידעו מי אני). גם אני הרבה זמן רציתי לדבר איתה על זה, אבל רק שתדעי שכשאני חושבת על זה עכשיו זה לא עושה לי טוב. כי אם זה לא יקרה יהיה לי קשה איתה.. (לא שהיא לא תבוא אלא שאני לא אתחתן..) אני חושבת שלפסיכאטרית אין מושג מי אני ומה הבעיה שלי.. אני לא בטוחה כמה היא קראה את מה שהבאתי מהפסיכולוגית ואני בקושי דיברתי, אז לא עזרתי לה להכיר אותי, אבל זו אני, מה יכולתי לעשות. ולא אכפת לי אם היא חשבה שאני לא צריכה אלא שבכ"מ כל מה שהיא אמרה לי, קשה לי לקבל, אא"כ יבוא מישהו ויגיד לי שאני יכולה לסמוך עליה, אבל אף אחד כנראה לי יגיד לי כלום עליה (במידה ואמצא מישהו כזה, ניסיתי איזה מישהי שהפנתה אותי למרפאה הזו אבל היא לא ענתה לי כמה פעמים, והפסיכו' שלי גם אם היא מכירה לא תענה לי מן הסתם) ואני לא רואה טעם לבוא ולנסות שוב, כי אין לי מה להגיד לה, אבל יכול להיות שלכ"א שאלך זה מה שיקרה, אז אולי צריך שהפסיכו' שלי תדבר עם מי שזה לא יהיה. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי אני פשוט שותקת. ואני לא צריכה לשכנע את עצמי שיש לי בעיה, אבל אני לא יודעת להסביר אותה כנראה. מצאתי באתר של הקופה את רשימת הפסיכאטרים של המושלם כך שעליהם אני משלמת רק מחיר סמלי ואני אשאל אותה אם היא מכירה מישהו מהם, אם לא אלך לפרטי אבל חבל לי על הכסף. ונראה לי שגם לי מגיע 80% החזר על ארבע פעמים, אני אבדוק את זה. בכ"מ אני לא אבקש להחליף פסיכאטרית כי אני מתביישת ולא נעים לי. ותודה רבה לך!! זה ממש משמח שלמישהו אכפת ממני

ויש שתי אפשרויות- או 100 ש"ח לשלוש פגישות במהלך השנה, או 80% החזר לשלוש פגישות במהלך השנה. אבל זה לא בדיוק עוזר לי, אם את כל שאר הפגישות אצטרך לשלם מלא ואז המחיר יהיה בשמיים (כי משום מה רוב הרופאים ברשימה הם מנהלי מחלקה וכד'..) וכבר אין לי כוח ללכת למישהו בכלל

שלום, בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לחרוק שיניים בלילה. טיפלתי בנושא ע"י סד לילה. בתקופה האחרונה נאמר לי שאני מצחקקת בלילה ואף גונחת ויחד עם זאת החריקות נהיות יותר ויותר אגרסיביות. אני עוסקת בספורט בחודשים האחרונים,ומכאן שישנה דרך לשחרר כעסים/לחצים ובכל זאת המצב רק מחמיר. הנושא מאוד מתסכל ומביך, אשמח לקבל ייעוץ ועזרה בנושא.

מה עושים אם כלפי חוץ אני בחורה חיננית וחייכנית, מאוד יודעת להיות נחמד וחביבה ובכלל משדרת משהו חיובי לרוב, יש לי חוש הומור ומסוגלת לצחוק מדברים. אבל בכל מה שקשור ביוזמה אני דפוקה ומרגישה מן חוסר אונים ומסורסת, אין התלהבות בעשייה, אין חזון, אין יצירתיות, מרגישה רקבון פנימי ומפחדת שיכירו אותי באמת מקרוב כי מה יש שם להכיר מתחת למעטה הנחמד? אני מרגישה ריקה בתוכי, גם אין לי כ"כ היסטוריה של חוויות וניסיון חיים, שנים העברתי עם הפרעת אכילה והתעסקות במשקל ואוכל, זה לא מעניין. אין לי בטחון שיכירו אותי ולהכיר וגם מפחדת 'מהבילויים'. לא ספונטנית בזה, מפחדת לשיר, לרקוד, להשתחרר, מפחדת ממגע וממין , מפחדת לבכות באמצע יחסי מן אם אי פעם בכלל אעיז לשכב עם מישהו .... מפחדת החולשה של עצמי, יש איזה רגישות ופגיעות בתוכי וחוסר בטחון שאני שונאת. רוצה להיות יותר חזקה. אין עושים? הפסיכולוגית אמרה לי פעם באיזה פרשנות 'המיתו בך חלקים?' בחיים שלי לא חשבתי על עצמי ככה ואני חושבת שזה דבר נוראי להגיד. אני חושבת שהיא הזיקה לי. במקום תקווה היא החלישה. אני רוצה להיות בן אדם אחר אודי, ללמוד להנות ולאהוב את החיים, לאהוב לחוות במקום לפחד ולהרגיש חסומה בתוכי . איך עושים??? איך חיים אחרת? למה כל הגוף שלי 'נחרד' וסובל מכל התמודדות לא מוכרת? חרדתית כזאת, נמנעת. איזה חיים מיותרים. מה עושים??? לפחות התחלתי לעבוד בסטודיו נעים ונחמד לי שם אבל גם שם לפעמים עם הבנות האחרות אני מרגישה שמאבדת את הקול שלי ושאין לי נוכחות נפשית כ"כ, אין לי סיבות לדבר הרבה כמו אחרות יותר שתקנית מהן. ובטח שאין לי ניסיון חיים כמו להן, למקות שאנחנו פחות או יותר באותה שכבת גיל- הם חיו בחו"ל, נשואות, ילדים, אני בבית ההורים עדיין, רוצה לצאת ולא יודעת איך. שינוי זה מפחיד. מפחדת מכל דבר. מכל שינוי. מה עושים??

(עוד פעם שתי הודעות שלי לא מופיעות.. ): ביום ראשון אני אמורה ללכת לפסיכיאטר ואני מפחדת.. מה יהיה שם, מה הוא יגיד, האם ימליץ על תרופות, האם אקח אסכים לקחת אותן בכלל.. היא כתבה לי מכתב להעביר לו, וקראתי אותו כשהייתי אצלה וזה הרגיש לא הכי נעים לראות את כל הבעיות שלי שחור על גבי לבן.. אבל אחרי הפעם האחרונה אני אוהבת אותה, והיא יוצאת תכף לחופשת לידה (עוד פחות מחודשיים) ואיך אסתדר בלעדיה? אני לא יודעת. יותר מדי דברים..

אני לא אודי... אבל כשקראתי את מה שכתבת התחשק לי להגיד לך- חכי! תחשבי על זה שאת לא חייבת לקבל החלטה עכשיו אם להסכים עם מה שהפסיכיאטר יציע... את גם לא חייבת "להטריד את עצמך" עכשיו עם זה שהמטפלת שלך תצא לחופשה בעוד כחודשיים (בכ"ז כמה שבועות...) ברור שקל לי לדבר וזה מלחיץ! (לא יודעת מה הייתי עושה במקומך...). שיהיה לך בהצלחה ביום ראשון ובכלל :) בובי.

עדכנתי בפורום, מקווה שאודי יעלה בקרוב. איזו חמודה שאת מתעניינת בשלומי. וכיף שההודעות מגיעות למייל, לפני הפורום..

בחודשיים הקרובים תעבדו על עניין של חופשת הלידה ומציאת מחליפה, לתקופת חופשתה. יש מספיק זמו עד אז ואני בטוחה שימצא פתרון. לא תישארי לבד...

נראה לי. זה יקח את כל הזמן.

איך את היום? עבר בסדר?

אני לא מבינה..הצרכים שלי ידועים אבל איך אפשר לאהוב אותי אחרת? יש לי בעייה בזמן האחרון בעבודה ואודי..זה נורא!!! אני מרגישה שהדבר הכי גרוע זה בקורת כלפיי.אני לא עומדת בבקורת וקשה לי עם זה מאוד לא יודעת איך להמודד עם זה...לקחת בפרופורציות...אוף....איך אפשר להרגיש שווה או לאהוב ת עצמי כשיש מולי חזית של בקורת וש"דורכים עליי" כי אני "טובה מדיי"??? מה זה עוזר כשיש צורך? למי זה טוב אם הוא לא יכול להתממש?? אופ.......

היכן אפשר למצוא רשימה של פסיכואנליטקנים לאקאניאנים שעובדים באזור המרכז?

שלום לך, בקישור הבא תוכל למצוא רשימה של אנליטיקאים ישראלים החברים באסכולה הלאקאניינית החדשה (NLS)של הארגון העולמי של הפסיכואנליזה (AMP): http://www.amp-nls.org/page/gb/89/membres-par-autres-pays תחת (ISRAEL) פרטי התקשרות של פסיכואנליטיקאים אלה מופיעים אלפביתית באתר הארגון העולמי של הפסיכואנליזה: http://www.wapol.org/en/acercaamp/anuario/Template.asp לרשימה מקיפה יותר, שאינה נגישה ברשת, ניתן לפנות אלי. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

ברצוני להתחיל טיפול פסיכותרפי בגישה לאקאניינית בצפון הארץ. אני גרה בגליל העליון (איזור קריית שמונה) והתנסיתי בטיפול שכזה במרכז הארץ במשך כשבע שנים, טרם עברתי להתגורר בצפון. נתרמתי מכך המון- מהקשר הבלתי אמצעי עם המטפלת ומסוג הידע היחודי אותו רכשתי עבור עצמי. במהלך התקופה האחרונה ניסיתי כבר שלשה מטפלים (בגישה דינאמית) שכפי שאני מבינה מטפלים בגישות אינטרסובייקטיביות או מודרניות (איך שלא אקרא לזה)חשתי מעורבות גדולה מאוד מצד שלשתם ופער גדול מאוד בהתייחסות הטיפולית לעומת המטפלת הקודמת שעבדה בגישה לקאניינית. כמו כן קיבלתי פירושים שבעיניי שטחיים וחשתי כי אין ביכולתם באמת לראות אותי.. אני לומדת מקצוע טיפולי ובעתיד רוצה לעסוק בטיפול בעצמי. אני מבינה שיש קשר בין הטיפול המוצלח שעברתי לבין חוסר שביעות רצוני מן הנסיונות האחרונים, אולם אני גם מבינה שלאחר התנסות משמעותית שכזו (בטיפול שעברתי) אני מחפשת סוג ידע מסויים בעצמי שאיני מצליחה למצוא באינטראקציות אחרונות אלו. אני לא מכירה מטפלים בגישה לאקאניינית באזור בו אני מתגוררת. האם קיימים כאלו באזור? תודה

אני לא מרגישה טוב. אני בדיכאון. קשה לי מאוד פיזית, מנטלית. והכל מסביב הופך להיות הרבה יותר קשה. התחלתי לחזור ליטול ציפרלקס אבל אני לא רוצה להמשיך, לא רוצה להיות תלויה. איך מתמודדים?

אני מפחדת מהרגע הזה שאני עלולה להתפרץ, להגיד משהו שאני עלולה להתחרט עליו להתנהג בצורה לא ראויה, לא שקולה. בן זוגי בשנה האחרונה יכול להביא אותי למצב כזה, אמא שלי, והמנהלת שלי

היי, רציתי לשאול האם לאחר התמחות בפסיכולוגיה קלינית (כלומר כפסיכולוג מומחה) אפשר לעבוד בהסדר עם קופות החולים? או שנדרש ניסיון כלשהו מעבר לארבע שנות ההתמחות? ומה בדבר עו"ס קליני? האם עו"ס קליני מיד עם סיום התואר השני יכול להתחיל לטפל דרך הקופות חולים? שוקלת מסלולים כרגע..תודה

היי, חלמתי שאני עוברת איזה שהוא שיתוק בפה שלי שאני מנסה להגיד דברים ולא יכולה, ההורים שלי היו לידי נסיתי בקושי להגיד להם שאני אוהבת אותם מאוד ואני בוכה וכשהם נעלמים ממני כמו שהמוות לוקח אותי ואני אומרת להם המשפט האחרון שאני אוהבת אותם ומנסה להרים היד שלי בכדי לגעת בהם והם בוכים פתאום הרגשתי שאני מתה ואז התעוררתי עם חרדה. מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה??? תודה

שלום לך, חלמת חלום ובו חומר נפשי שבדרך כלל נותר ממוסך ומודחק היטב הצליח לעשות דרכו, עטוף בפחות הצפנות מהרגיל, אל התודעה החולמת, וכפי שקורה לא פעם בחלומות מסוג זה, דווקא בחלום מגיעה התעוררות: התעוררות שלך למה שבחייך גורם כל כך הרבה אי עונג עד כי האופן היחיד שלו להגיח הוא כחרדה או מועקה, מה שאינו יכול להיות מנוסח אלא כ"זה" שבכותרת מכתבך, כותרת המצביעה על הזרות הקיצונית שלו. מכאן התחושה הקשה עימה ואליה התעוררת ("התעוררתי עם חרדה," את כותבת). בעיקבות החרדה מופיעות שאלות (מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה???) מלות בסימני שאלה רבים – שאלות שהן עצמן כבר תחילתו של אופן טיפול של הסובייקט (שלך) באותה חרדה – ובאופן שאינו מעלים אותה אלא דווקא מבקש לעשות אותה לדבר מה פרודוקטיבי, למנוע לחקירה. הפרקטיקה הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי החרדה או המועקה אינה דווקא אפקט שיש להשקיט בכל מחיר, אלא שבמידה נסבלת, כפי שמלמד החלו שלך והתגובה שלך אליו, היא אכן עשויה להיות שימושית. בקליניקה הפסיכואנליטית, המועקה משמשת מצפן: התעוררותה היא סימן שהסובייקט נתקל בדבר מה (אותו "מה" שבכותרת מכתבך) מן הסדר של מה שהכי ממשי עבורו: הווה אומר זר לחייו המודעים באופן הקיצוני ביותר. אל אותו "מה" חותרת עבודת הפענוח האנליטית כולה. את אותו "מה" אי אפשר לומר, כפי שמלמדת גם סצנת הפתיחה של החלום ("אני מנסה להגיד דברים ולא יכולה") לפחות לא לחלוטין. אך אפשר להתקרב אליו ולהפוך אותו לפורה בחייך, במקום לדבר מה שמחולל סבל. מעניין באיזה רגע בחייך הופיע החלום. מעניין גם שמול הבלתי אפשרי לומר שמופיע בחלום לא רק שהתעוררו אצלך שאלות סובייקטיביות, אלא אף בחרת להפנות אותן לאחר. זה עשוי להיות רגע לפנייה לעבודת פענוח באנליזה. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר ,

היי, חלמתי שאני עוברת איזה שהוא שיתוק בפה שלי שאני מנסה להגיד דברים ולא יכולה, ההורים שלי היו לידי נסיתי בקושי להגיד להם שאני אוהבת אותם מאוד ואני בוכה וכשהם נעלמים ממני כמו שהמוות לוקח אותי ואני אומרת להם המשפט האחרון שאני אוהבת אותם ומנסה להרים היד שלי בכדי לגעת בהם והם בוכים פתאום הרגשתי שאני מתה ואז התעוררתי עם חרדה. מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה??? תודה

עצוב לי. מאוד. ..כל כך קשה עם בני אדם. הם כל כך לא מובנים. מפחידים. אודי :( רק השקדיה שראיתי היום קצת ליטפה לי את הלב.. ..אולי אני סתם לא מסוגלת להיות בקשר עם בני"א? אולי יש בי איזשהו דפקט מולד ? אולי דפקט בDNA? גם עם אמא צביה לא פשוט..בכלל.. פתאום נחרב.. ובסה"כ היא היתה חולה..וכשהיא התקשרה לומר לי על ביטול הפגישה של יום המחרת,אבל היא אמרה שכנראה מחרתיים כן נפגש. אז בתחילה האמנתי לה ואיחלתי לה החלמה מהירה מהלב פנימה..אבל כשלמחרת בערב היא התקשרה לומר שגם מחר לא נפגש היות והיא עדיין זקוקה למנוחה,הכל התקלקל..לאט לאט.לא יודעת איך זה קרה.."ראיתי עוד ועוד סימנים" שהיא כאילו משקרת..וכאילו ממש כבר היתה לי בראש תמונה שהיא יצאה לחופש ולכן היא ביטלה. ותבין אודי, במשך השלוש שנים ושבעה חודשים שאני אצלה , היא לא ביטלה אף לא פעם אחת בשל מחלה..וכל זה היה בשבוע שעבר ועדיין זה לא נגמר..אני לא מצליחה להאמין לה, "לסלוח" לה. (לעזאזל, על מה יש לי לסלוח לה ? כל כולה, בן אדם שתפס שפעת , החסיר יומיים. ומעולם היא לא שיקרה לי, אפילו, כשרציתי שהיא תשקר לי כי האמת כאבה נורא. גם אז היא לא שיקרה לי. אז מה אני רוצה ממנה לעזאזל ?) אני מרגישה גם שאני לא אנושית. אני כועסת על עצמי , נגעלת ממני. כועסת עליה. רוצה להפסיק עם כל האנליזה הזו.מרגישה מותשת..כל כך מותשת אודי. אין לי כבר כוח להתחיל שוב מהתחלה. נמאס לי מהכל. אודי, :(((((((

בניין מקוביות בנוי עקום. אי אפשר לפרק ולבנות הכל מחדש אי אפשר לתקוע קוביות לתוך החורים. אי אפשר לבנות מעל קומה מושלמת... מה אתה חושב שכן אפשר, אודי...?

רציתי לשאול שכשמרגישים בדיכאון אז אומרים שיש רווח מזה...הרי לא רוצים להיות בדיכאון נכון? זה מקום קשה.... אסביר לך על עצמי..גיליתי בפגישה (אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית לא טיפול בפסיכואנליזה) שה"רווח" שלי מהרגשה כזו רעה הוא שאני יכולה לאהוב את עצמי רק כשרע לי ממש...ואולי גם הרגשה שאחרים יכולים לאהוב אותי רק במצב כזה? אז איך לומדים שלא רחמים עצמיים יביאו אותי לאהבה עצמית וגם לא רחמים של אחרים יובילו לאהוב אותי?????חבל שזה ככה........אוף...אבל הכאב הוא כאב והוא רע....והוא מגיע בד"כ ממקום שלא מבינים אותי, מקום בודד ומקום שקשה להכיל עומס רגשי ומשנאה עצמית.אז איך זה מסתדר עם זה שאני אוהבת את עצמי רק כשממש רע לי?????מוזר לי..........זה מסובך לי.......את יכולה להסביר קצת על העניין המוזר הזה???ואיך אפשר להפסיק את החשיבה הזאת שרק ככה יאהבו אותי? וגם ממה זה נובע? הרי בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי..או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים....אז איך זה מסתדר????ואיך עובדים על זה בטיפול? הרי יש לפעמים הרגשה שאולי הטיפול מנציח את זה כי כשרע אז מדברים על הרע ואז יש קבלה ואמפתיה...ובבקשה אם תוכלי לפשט את הדברים כי אני לא ממש מבינה כשאת מסבירה לאחרים כאן,(אני לא מהתחום) אם תוכלי לכתוב פשוט זה יעזור. תודה

שלום לך, "מוזר לי," את כותבת, וחוזרת ומצביעה על "העניין המוזר הזה," בתוספת סימנים רבים: סימנים של שאלה (????) ושל השמטה (.....). ה"מוזר" הוא אחד השמות האפשריים ללא מודע, לסובייקט. מדובר באותן עקבות זיכרון הנושאות חותם בחירה לרשמם, ובאופן מסויים, המעיד על אופן ארגון המציאות הנפשית (מה שאנו מכנים בפסיכואנליזה "פנזטמה"), אך שתרגומם למחשבות מודעות, אפילו תחת ההצפנה והמיסוך של תצורות הלא מודע (חלום, מעש כשל, חידוד לשון, סימפטום) יגרום אי-עונג גדול מכפי שהסובייקט מוכן לשאת... בלא מודע אכן נתקלים באנליזה כמה שהוא "מוזר" ו"זר": לא אוסף של תובנות על מה ש"אני" אלא מה שלעולם יוותר "מוזר," מה שלעולם לא ארצה לומר עליו: "זו אני." ונתקלים בו לא כמידע שניתן "ללמוד" באופן קוגניטיבי אלא דווקא כמה שעולה כמקוטע, כלא מובן, לא מוסבר -- לא בתובנות פסיכולוגיות מנוסחות ביחס לפרסונה שהיא "אני" כגון אלו שבטקסט שלך, אלא דווקא בפערים והשמטות כאלו שמופיעים בטקסט זה. פערים והשמטות אלו בדיוק הם אלו שמגלמים את הלא מודע כמה שהוא במהותו חתוך, משוסע מן ה"אני" של הפרסונה הנדון בפגישות של טיפול פסיכולוגי. פער, השמטה, עמימות, מקוטעות – אלה, אומר לאקאן בסמינר האחד עשר שלו, סימני ההיכר של הלא מודע ככזה (לא, כפי שניתן אולי להניח, סימני היכר לכך ש"עדיין" איננו "מבינים"). אלו וההתקלות במה שבכל אלו שהוא "מוזר." התקלות במאפיינים אלו של הלא מודע היא שעשויה, אצל סובייקט בעל מבנה נוירוטי, להביא להופעת אניגמה: תעלומה, שאלה, לגבי הסובייקט, שעשויה, בהנתן נהול נכון של האנליטיקאי את ההעברה, לדחוף את האנליזנד (ולא את האנליטיקאי) לנסיון נוסף לפענוח. סימני שאלה מופיעים גם פופיעים בטקסט שלך, ומעניין שהם מופיעים בצמוד דווקא למה שלדברייך נוסח כ"גילויים" בטיפול פסיכולוגי. גילויים מנוסחים ביחס לפרסונה, בעיקר אם הם באים מצידו של המטפל, הם אכן בדיוק מה שעלול לסתום את הפער בו עולה הסובייקט של הלא-מודע. אך דווקא שם הסובייקט, במקרה שהוא את, מתעקש להוסיף ולשאול, לא מסכים עם הפרשנות שקיבל, וטוב שכך. זה בעקבות השאלה של הסובייקט שמתעקשת שמופיע בדבריך משהו שאינו מן הסדר של ה"תובנה" המודעת לגבי הפרסונה אלא מה שהוא מן הסדר של ההיסטוריה הפרטיקולרית של הסובייקט: "בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי.. או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים." מה הקשר בין אותה חוויה (חוזרת?) של לעג, דחייה כש"רע לי" ואותו ה"רע לי" שממשיך לחזור בחייך כמה שמנוסח כ "עומס רגשי" ו"שנאה עצמית"? עלייה של חומר כזה מצידו של הסובייקט וניסוח אניגמה ביחס אליו ("איך זה מסתדר?") היא שעשויה לשמש מקור לחקירה ופענוח נוספים במהלך אנליזה. זה בעקבות חקירה שכזו של הלא מודע, לא מניסוח תובנות ביחס לפרסונה ולימוד קוגניטיבי של "מה לעשות" שעשוי להשתנות דבר מה בסבל. בהצלחה בדרכים הפתלתלות של חקר הלא-מודע, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לאמפטיה, גם כאן הצדק עימך. אמפטיה לסבל היא אכן תנאי יסוד לטיפול, היא ביטוי של אנושיות. הפרדוכס, שנראה מדבריך שאת ערה לו, הוא שיותר מדי "קבלה ואמפטיה" לסבל של המטופל הוא בדיוק מה שעלול ל תגבר ו"להנציח" סבל זה דווקא במקום שאמור לטפל בו, שהרי הפסיכואנליזה אכן מלמדת כי פעמים רבות מה שמופיע בחייו של סובייקט כסבל הוא בדיוק מה שהוא רוצה" -- רוצה כהתענגות, קרי כאופן סיפוק -- לא בשל דינמיקה פסיכולוגית המופיעה בניסוחים כמו "רק ככה יאהבו אותי" אלא פשוט כאופן סיפוק של הדחף, קרי אופן של הסוביקט לחיות את מיניותו. הסימפטום, כתב פרויד אותו סימפטום שהתלונה עליו מביאה את הסובייקט לאנליזה -- "הוא חיי המין של הנוירוטי." בהנתן ויצור על עודף אמפטיה מצידו של האנליטיקאי, ויתור על סבל כזה עשוי להופיע בפסיכואנליזה, לא כהחלטה מודעת ומנוסחת קוגניטיבית אלא כאפקט של עבודת הפענוח עצמה. כל טוב, פרופ' שירלי שרון-זיסר

איך קוראים לסוג של אישיות או לסוג של הפרעת אישיות שמתאפיינת בזה שהאדם שגם אם מתקשרים אליו פעם בשנה, אז בשבילו הוא חש סבל כאילו מטרידים אותו, ואז כשהוא מגיש תלונה במשטרה על הטרדה אז הוא לא מבין שהתדירות שיוצאים איתו קשר היא אחת לשנה וגם בקושי לחצי דקה. אבל בינתיים הבנאדם אומר "הוא בא כל הזמן" כשלאמיתו של דבר באים לבנאדם בקושי לשעה בשבוע במיוחד כשצריך מלווה. תודה

שוב באתי...........להעזר בך.......חזרתי לסוג של החזקה כזו..טיפול? פעם בשבועיים למרות שאם צריך יותר הולכת יותר... בכל אופן הגעתי למצב שממש הייתי מדוכאת..ודברנו על ה"רווח" מהדיכאון הזה..הגעתי לתובנה יחד איתה כמובן שרק כשאני ככה במצב רע אני מסוגלת לאהוב את עצמי...כשממש רע לי...ואולי גם הסביבה מסוגלת לאהוב אותי רק כך...אוף...אני לא מבינה את זה כי אני לא רוצה להיות בדיכאון, אני ממש מרגישה שכואב לי נורא ודוקא כשהכי כואב לי אני מתחברת לעצמי? אוהבת את עצמי? כאילו אני מרחמת עליי רק במצב כזה....אז איך אפשר לאהוב את עצמי אחרת? לא במצב כזה? אני לא מבינה....כי זה קצת פראדוקס כי כשאני שונאת את עצמי ומרגישה שאני לא יכולה יותר להחזיק ודברים גדולים עליי, אני נכנסת לדיכאון ואז כשאני כואבת אני אוהבת את עצמי???????????????????אוף אודי...........אתה מבין???????ואיך אפשר לצאת מזה???????האם באמת יש רווחים מדיכאון??זה הרי רע וכואב ומתחשק להעלם כדי להעלים את הכאב אז מה קורה פה??????

היי אודי. בסופו של דבר טיפול פסיכולוגי אמור להשפיע על המח, נכון? האם זאת הסיבה שמרגישים דברים ממש באינטנסיביות בזמן טיפול? כאילו אם חויות יהיו על 'מי מנוחות', זה אומר ששום דבר לא זז ולא משתנה, הלא כן? מניסיוני האישי וכולל מידע שקראתי לאנשים שחוו טראומות מוקדמות יש העדפה ונטייה ברורה, אפילו אינסטינקטיבית, להצמד בנוקשות לדפוסים מוכרים ונטייה להמנע ממצבים של חוסר ודאות. אז בשביל להניע אותם מנטייה שכזאת חייב לאתגר להם את הרצף המוכר בכל מיני שינויים ולאלץ את האגו שלהם להתסגל למצב חדש שנוצר- ככה האישיות מתחזקת.זה קשור לתהליכים שקורים בטיפול פסיכותרפי?

ברצוני לקבל מידע אצל מי אפשר לטפל בבעיה שיש לבן משפחתי, בנושא. טיפול במחלת גניבה, אדם כבן 40. תודה נטלי

להודעה הקודמת שלך הגבתי ולא נקלט. ממש נעים שאת מגיבה ושמחה בשמחתי (: תודה! ולגבי החברים- יכול להיות שאני "החלטתי" בראש שאסור להיות לבד. אבל באמת לא אוהבת להיות לבד, אולי זה דורש שינוי (??), לא יודעת. הבעיה שלי היא בעיקר בסופ"ש, בשאר השבוע פחות מרגישה את הלבד. ושאלת בונוס- את (ואם עוד קוראים, אז אשמח שיענו גם) מספרת למטפלת שלך שאת כותבת כאן? אני לא מדברת על מקרה חד"פ.. ואת כמובן לא חייבת לענות. (אני לא סיפרתי, אבל כנראה זה יקרה בקרוב, כי אני מרגישה שעכשיו זה תופס יותר מקום..)

לא ספרתי לה. פשוט כי לא חשבתי שחשוב... אם אחשוב שיש לי צורך שתדע- אספר. השאלה מה זה נותן ומה את רוצה לומר לה בזה. את יכולה לתת לה לקרוא מה שכתבת. לא חייבת כמובן. אבל אולי כך יהיה לך יותר קל להעלות תכנים. לגבי סופ"ש- חוגים אמנם, זה לרוב באמצע השבוע, את את האנשים משם ""תייבאי " לסופ"שים שלך. אם חברות הזמינו השבת, זה נהדר. יש לך חברות שאוהבות להיות איתך ואת חשובה להן. אל תשכחי.

אני הולכת לחוג אחד ואני לא רואה דרך למצוא שם חברות לחיים האמיתיים שלי. כן יש כמה בנות שאני מדברת איתן קצת יותר, אבל זה גם אל חוג שבאים אליו באופן קבוע, כך שיש תחלופה של אנשים. היא יודעת שאני קוראת, לפחות בהתחלה קראתי הרבה והייתי ממש "מכורה", אח"כ הפסקתי לגמרי. ועכשיו אני כותבת.

היי חנה, רציתי לספר לך שהמטפלת שלי יודעת מתי שאני כותבת בפורום, היא יודעת מה הכינוי שלי ומה תוכן ההודעה... אני מרגישה שאני לא יכולה להסתיר ממנה דברים וגם זה דיי מובן למה לפעמים מטופלים רושמים בפורומים.. במיוחד שהסביבה בחןץ לא מבינה את הסיטואציה הטיפולית, את התלות במטפל ועוד מלא קשיים... ואל תדאגי כשתספרי לה שאת רושמת בפורום , זה ברור שהיא תבין ... נראה לי שמרבית המטופלים בסופו של דבר מוצאים את עצמם כותבים או קוראים בפורומים (שאגב מאוד עוזרים ונותנים תמיכה , אודי אתה מלך:)

אני מבינה שאני לא היחידה שיש לה את הצורך להיות כאן. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לתת לה ממש לקרוא והיא גם לא תכנס כדי לקרוא, אלא אם כן אביא לה. תודה על השיתוף

שלום למשבר גיל 40 שמשולב עם משבר זוגי איזה סוג של פסיכולוג צריך? ואשמח אם תוכל לשלוח לי למייל המלצה על הפסיכולוג המתאים מאיזור נהריה וסביבתה המייל שלי [email protected]

בשביל להגיד תודה, כל כך מתמסר מצידך , קיבלתי הרבה חומר למחשבה עבור הטיפול שלי, אך בעיקר את זה שאשתדל להגיד הכל, כי אני חושבת שאני היום כבר פחות במקום של התשוקה לבורות ויותר במקום שרוצה לחקור את האמת. שיהיה לך ערב נעים, :) אדוה

בשמחה ... המשך עבודה פוריה בדרכי חקירת האמת של הלא-מודע, שאינן אלא דרכי האיווי ... פרופ שירלי שרון-זיסר

שלום רב, הנני בגיל 40 מצב בריאותי מצויין - לפני כשלושה חודשים ביצעתי עסקת נדלן שהתבררה כי הקבלן הוא בעייתי והוא מפעיל עליי קשיים רבים-בהמשך התברר כי ישנם ליקויי בנייה חמורים .מאז השתנו חיי ומאדם בריא וחזק הפכתי לאדם חולה שמתבטא בחרדות חוזרות ונישנות-דופק מהיר-חוסר תיאבון-אני מתעורר בלילה כמה פעמים-כל דבר קטן שאני אוכל אני לאחר כמה דקות מבקר בשירותים ואפילו בוכה בסתר . אני ממש מרגיש קשה מאוד מבחינה נפשית דבר שלא היה מוכר לי עד היום. אני לא יודע מה לעשות החרדות ממש משפיעות עליי ואני לא מצליח לתפקד-המצב לא הולך להיות לזמן קצר אלא יארוך כמה חודשים-איזה טיפול תרופתי מומלץ שלא יהיה ממכר ואוכל להסתייע בו כמה חודשים ללא תופעות לוואי ??

לך לפסיכיאטר, לך לעורך דין. ותצא מזה. יתכן קצת נזק כלכלי , אבל יש חוק במדינה ויש צדק ודברים מסתדרים כפי שהם אמורים להסתדר. בהצלחה.

משום מה הודעות שכתבתי כתגובה אינן מופיעות... ואני מסוגלת להיעלב ולחשוב שזה אישית. וכדי לאזן את הודעות הייאוש שלי מהזמן האחרון- אז בשבת חברה הזמינה אותי בסוף והיה טוב. וגם אתמול יצאתי עם חברות. אז לעת עתה מרגישה טוב. ושאלה אחרונה- אודי לדעתך בטיפול, צריך להרגיש בנוח לומר את *הכל*? או שזה בסדר שזה לא מגיע לרמה הזו? כמה שאני יחסית מספרת (או יותר נכון כותבת) הרבה, אני מרגישה עדיין לא מספיק בנוח. מה אתה חושב לגבי זה? ותודה על היחס

שלא היית לבד בשבת והיה טוב

היי, שאלה אולי לא קשורה טיפה לפורום, אך בכל זאת אשמח אם תעזרו לי.. קצת עליי אני בן 24..עובר כרגע טיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני..מטופל תרופתית ונמצא כשמונה חודשים בטיפול פסיכולוגי..מתחיל להרגיש את האפקט של הטיפול ואת השינוי שחל בי..גם בעקבות הטיפול התרופתי..יותר מתקשר..יותר מדבר..יותר משוחח..יותר מכיר את עצמי... הייתי במשבר בעקבות חיים לא קלים שעברתי..התעללות נפשית מצד האם.. (שעדיין נמשכת פחות או יותר..).. לא גדלתי עם הוריי.. גדלתי בסביבה בעייתית..והיו לי קשיים במשך החיים...כיום אני עובד למחייתי ומתגורר לבד.. העניין הוא שתמיד היתה לי זיקה לדת..ואני מפחד ממנה..אני רוצה להתחיל תהליך של חזרה בתשובה (באופן איטי) אבל אני לא יודע אם זה "נכון"..אם זאת הדרך האמיתית..כי אני לא רוצה לברוח אליה מתוך "חולשה" או משהו כזה..אני רוצה יותר להכיר את עצמי..ומפריע לי משהו שפרויד אמר פעם ש " הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות)"...זאת אומרת שאם אני אחזור בתשובה אני אעבור מנוריוזה אחת לנוריוזה אחרת..וזה קשה לי לקבל את זה..כאילו..קשה לי לקבל את זה שאני צריך להאמין במשהו שכביכול אני לא מאמין בו..יש לי זיקה לדת..ואני מתחבר אליה..וכשאני נזכר ומסתכל אחורה..אני זוכר שבתקופות קשות בחיים שלי..בארץ ובחו"ל..אני זוכר את עצמי מניח תפילין..הולך לבית הכנסת..מתקרב לדת...גם בחו"ל כשהייתי לבד נמשכתי לבית חב"ד..אבל אני לא יודע אם זה הדבר הנכון מבחינתי לעשות כרגע..אני מרגיש שאם אני אתחזק בדת אני אתחזק גם נפשית..אבל כאילו קשה לי לראות את הדת כ"נחמה"..או כ"מקום מפלט"..זה כאילו יגיד על עצמי ש"לא הצלחתי"..ש"ברחתי" לדת..ש"הפסדתי"...שאני יכול למצות את עצמי ולאו דווקא בדת..ולהתחזק נפשית לאו דווקא בדת..אבל לדוגמא כשאני "חוטא" (מוציא זרע לבטלה באוננות לצורך העניין) אז אני מרגש אשם..כאילו מרגיש רע...וגם מרגיש לא טוב בגוף..ואני לא יודע כבר מה קורה איתי..זאת אומרת היום כשאוננתי, ידעתי מלפני כן שאני לא צריך לעשות את זה..ושזה לא נכון בשבילי..ובכל זאת עשיתי בגלל התאווה שלי..לספק את היצר מהר מהר..ובסוף נפלתי והתבאסתי נורא...בקיצור אני די מתוסבך ולא יודע מה לעשות אשמח לתשובה תודה מראש.. :)

שנוגעים. מסתכלים מקשיבים מנסים. כואב גם כשלא..

החיים קצרים וכסף תמיד חסר. מדוע כדאי למוישה היפוכונדר לבזבז שנים מחייו, ומאות אלפי שקלים מכיסו כאשר הוא יכול למצוא פתרון בכדורים מלוא החופן, אלכוהול או כל דרך אחרת בה "התמודדו" אנשים עם צרותם – הנפשיים והחומריים – עוד בזמן שאבותיו של פרויד גידלו תרנגולות בשטעטל? מהספרות הפסיכואנליטית שקראתי נראה שהמצב כיום גרוע משהיה בזמנו של פרויד, והיום הפסיכואנליטקנים, בעיקר הלאקאניאנים שביניהם, אפילו מתגאים על היותם בלתי-יעילים משל הרצון לרפא את המטופל מהווה מעין מכשול בדרך להגשמת מטרות הפסיכואנליזה.

שלום לך, מאחר והפנית אלי מילים, מרשה אני לעצמי להניח כי אכן גם שאלה וסובייקט נמצאים מאחוריהן, אי שם, לכל הפחות כאפשרות, בין הוויה לאי הוויה. הפסיכואנליזה הינה מרחב לאפשרות זו, אפשרות של הסובייקט של הלא מודע, הווה אומר של כח החיים, של האיווי, במקום בו אלמלא כן הייתה שלטת ההתענגות, הסיפוק בסבל שבני האדם אכן ממשיכים להשקיט באמצעים שונים אך בכך רק מתגברים אותה, ובכך למעשה את דחף המוות. פסיכואנליזה מאפשרת הפקה של סובייקט, מה שמבדיל אותה מכל תרפיה, אם כי דווקא אין עוררין על היעילות התרפויטית המתלווה לכך, שהרי מדובר בפינוי מקום בחיים שאלמלא כך היה סתום בכובד של דחף המוות על גילוייו השונים במהלכם של חיים אנושיים. הפקת סובייקט בתהליך של אנליזה מאפשרת ומצילה חיים, פשוטו כמשמעו. נכון גם שהפסיכואנליזה הולכת רחוק יותר (ולא פחות) מהיעילות התרפויטית. היא ממשיכה גם מעבר לצמצום בסבל, עד לזיקוק של האיווי והאופן הייחודי של הסובייקט להשיג סיפוק שאינו סיפוק בסבל ולחיות את מיניותו. כמובן, היא לא עבור כל אחד. היא התנסות אפשרית עבור מי שבוחר ודבק בה. אפשר גם לבחור בתשוקה לבורות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

מרגישה בשפל הכי נמוך שהיה לי בחיים.. מבינה גם שאתה כבול מבחינה אתית.. אבל לא יודעת.. מה קשור לדיכאון.. ומה באמת.. מרגישה מבוזה.. כששאלתי אותה אם קשה לה לסבול אותי.. התחמקה.. מה כל כך קשה.. לומר שלא.. אלא אם היא באמת מרגישה קושי לסבול אותי.. לא הפעם הראשונה.. הבעיה שאני כבולה.. שאני תלויה בה ובמצבי קשה לי לשנות או אפילו לחשוב על לעבור למישהו אחר.. כבר אמרה לי בעבר שאני בלתי אהיבה".. כמה עוד רמזים אני צריכה לקבל..כדי לעזוב??!! אין לי כוחותת וגם כנראה רגילה לבזיונות.. גם היא נוטה להעביר הכל אלי.. וגם לי נטיה להאשים את עצמי בכל.. סימביוזה מופלאה ומעולה בשבילה.. כדי להתחמק מלקחת אחריות.. נכון שאני רגישה לדחיה.. אבל איך אדע אם באמת דוחים אותי או שזו רק הרגישות שלי?? החשדנות שלי שדוחים אותי כשזה לא באמת.. איך אדע?? אני רוצה להתבדות.. ולדעת שהיא אוהבת אותי.. אבל כל פעם מחדש.. מרגשיה להיפך.. לא מפסיקה לבכות.. כבר שבועיים גם בגלל הנסיבות וגם בגללה.. הדמעות פורצות כמעט בכל מצב ומול כל אדם.. לא יכולה עוד...

שהקשר עם המטפל הוא לא מטרת יחסי הטיפול? בטיפול המכאיב שלי המטפלת ממש לא הדגישה את זה והניחה לי לחשוב ולכמוה לקשר איתה ורק שרציתי הרחבה של גבולות הזמן היא תסכלה אותי ושם התפכחתי בכאב שהיא לא באמת תאפשר לעולם שום קשר איתה וגם הבנתי שהיא לא דיברה אליי ברמה של בן אדם כי היא לא הסבירה לי כמו שצריך מה זה טיפול פסיכולוגי ולמה אפשר לצפות ממנו ומה לא. גם היה לי מאוד קשה ומסוייט לקבל את התסכול שכפתה על נפשי. הבעיה שאני לא מרגישה בכלל שהטיפול צייד אותי בכלים להתמודד עם המציאות טוב יותר. להיפך, דווקא בגלל שיצא שחתמתי נכות נפשית במהלכו עכשיו אני ממש מתביישת במי שאני בחולשות שלי ולאן שהגעתי ומפחדת שאנשים שאף אחד נורמלי לא ירצה קשר עם אחת כמוני. נשארתי לבד :/

היי אודי, מה עושים אם תסכולים בטיפול שמטפל מתסכל את המטופל בשם 'הגבולות' מעוררים תוקפנות במטופל ושהמטופל לא רגיל להרגיש בתוכו כעס גדול ותוקפנות ואז הוא לא מבין מה קורה לו ואיך להתמודד עם זה ושונא את המטפל על שתסכל אותו? איך מכילים את הדברים האלה? זה שכיח בטיפול שמרגישים כעסים בלתי נסבלים כאלה ותחושה של המטופל שמשפילים אותו?

מהי פסיכואנליזה? כמה פעמים בשבוע? האם תת התמחות מיוחדת בפסיכותרפיה? אני מטופלת 4 פעמים בשבוע. שיחה פנים-אל-פנים עם המטפל. האם זה נחשב לאנליזה?

שלום לך, סימני שאלה רבים בטקסט שלך , וגם כותרת המבקשת הסבר ... מאחוריהם, אולי, שאלות סובייקטיביות שהובילו אותך לפנות לטיפול, שדווקא הפרטים הנוגעים אליו מנוסחים במשפטי חיווי. ובכן דווקא השאלות הן הנוגעות למה שהוא מתחומה של הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי נתונים שניתנים לניסוח במשפטים כגון אלה. לא נתונים כמותיים כמו מספר פגישות בשבוע, ואפילו לא בהכרח על ידי שכיבה על ספה -- אין אנליזה שמתחילה בשכיבה על ספה, והמעבר לספה, במידה והוא מתרחש, הוא רגע מובחן ומחושב היטב. מה שמתחיל פסיכואנליזה הוא שאלה סובייקטיבית, כזו שעומדת אולי מאחורי סימני השאלה שלך: שאלה אודות סבל בחיים שאינו נתפש כתופעה ביוכימית ולא כאוסף התנהגויות שניתן לסיווג אוניברסלי, אלא כעובדת חיים שהסובייקט מעורב בה ותוהה על פישרה, מבקש לה הסבר, פענוח. פסיכואנליזה היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, כלומר מי שעבר בעצמו פסיכואנליזה עד סופה הלוגי. פרושו של דבר שפסיכואנחיזה אינה התמחות או תת התמחות אקדמית. הכשרתו של פסיכואנליטיקאי היא בראש ובראשונה האנליזה שלו, ולאחריה הדרכות שהוא מקבל מאנליטיקאים מנוסים ממנו ולימודים במוסד הוראה אנליטי שמשכם אינו קבוע מראש ולרב ארוך הרבה יוצר משלוש שנות הלימוד בתכניות לפסיכותרפיה, ולאחר מכן לימוד באסכולה של אנליטיקאים הנמשך לכל אורך שנות פעולתו של אנליטיקאי. פסיכואנליטיקאי אם כן, אינו תואר אקדמי : אין דיפלומה של פסיכואנליטיקאי בדומה לדיפלומה של רופא, פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, בין היתר משום שהכשרתו של אנליטיקאי מורכבת הרבה יותר וארוכה הרבה יותר מכפי שמאפשר מבנם של מוסדות אוניברסיטאיים, והיא למעשה נמשכת לאורך חייו כולם. עניינה של אנליזה חקר הלא מודע הייחודי לסובייקט מסויים וחקר אופני ההתענגות או הסיפוק שלו. לאנליזה יש כלל אחד: כלל האסוציאציות החופשיות, המורה לומר את כל מה שחולף בראש, ללא צנזורה; ובמקרים של נוירוזה, מובילה אותה קריאה של תצורות הלא מודע: החלום, מעשה הכשל, חידוד הלשון, ובעיקר הסימפטום: אותה תופעה מטרידה, חורגת מההומיאוסטזה של החיים, עימה פונה סובייקט באנליזה תוך שהוא שואל למה זה קורה לי? ותוך שהוא לוקח אחריות על מעורבותו בסבל זה. מה שמאפשר את החקירה ואת האפקטים שלה הוא בעיקר ההנחה של הסובייקט כי לאנליטיקאי יש ידע אודות סבלו, הנחה שאינה נפרדת מאהבה, ושפרויד כינה בשם העברה. לחקירת הלא מודע תחת העברה והחל מניסוח שאלה סובייקטיבית אודות הסבל מהסימפטום יש אפקטים תרפויטים ניכרים, אך פסיכואנליזה אינה בשום אופן פסיכותרפיה, משום שמה שמוביל אותה הוא בראש ובראשונה אתיקה: מתן אפשרות לאדם להיות סובייקט של הלא מודע, להפגש בסצנה האחרת, בזר שבתוכו, על מנת בסופו של דבר לזקק את האיווי (desire), מה שבתרבות בת זמננו, בה מה שנמצאים במוקד הם המדע המכליל, הקפיטליזם, ואובייקט הצריכה המעלימים את הסובייקט הוא לא עניין של מה בכך .... האם התרחשה אנליזה? בכך יכול אנליזנד להתווכח רק בדיעבד, אם לאחר שלא נותר לו עוד מה לומר באנליזה ונסתתמה אהבת ההעברה, הוא בוחר לנסות ולמסור ידע חדש שהופק מהאנליזה שלו לקהילה של אנליטיקאים.... קריאה פוריה, פרופ שירלי שרון-זיסר

רציתי לדעת אם ביכולתך למחוק הודעות שנירשמו על ידי בן דוד שלי בפורום?

אני רוצה למות, או לפחות לישון עד יום ראשון רע לי

היי אודי... היום אני חושבת שקיבלתי התקף חרדה תוך כדי שינה. חשבתי שאני מתה, ורואה הכל כרוח רפאים...זה היה ממש מפחיד. יכול להיות שזה תופעת לוואי של כדורי שינה שאני לוקחת? אם אני לא לוקחת אותם קשה לי "ליפול" לשינה. אני לא נותנת לעצמי ליפול ולאבד שליטה כי אני מפחדת שאם אני אאבד שליטה אני אמות. הכדורים מרגיעים אותי וגורמים לי לאבד מודעות.

שלום לך שירלי , מה שלומך? יש לי כמה שאלות ועוד כמה הגיגים. 1.למה בטיפול אנליסטי שוכבים מה המשמעות של זה ? 2.מה המשמעות של המפית שהמטפל שם על הכרית שזאת מפית שהיא רק שלי. 3.שאלה יותר עמוקה ,אני מאובחנת עם דיכאון מזורי ,לפני כמה ימים כתבתי למטפל שלי הודעה שאני החלטתי לצאת מהדיכאון שנמאס לי שארבע שנים זה יותר מידי בשביל להיות בדיכאון!!! את חושבת שבכח ההחלטה אני אוכל לשנות את המצב? האם הדיכאון שירת אותי באיזה שהוא אופן וצריך כח בשביל להיפרד מהדיכאון ? 4.זה לא שאלה יותר שיתוף - אני מרגישה דיסוננס מצד אחד רוצה שהמטפל "יגע " בי ,כי אני ממש מרגישה אותו נוגע במילים בטון דיבור באמירות המדויקות שלו.מצד שני אני מפחדת מהדיוק הזה אני מוצאת את עצמי אומרת לו" ____ אל תכאיב לי!! " בבקשה אל תכאיב... בדרך כלל לא אומרת יותר אומרת בלב. אני מעריכה מאוד את התשובות העמוקות שלך והמושקעות רק אם תוכלי לשים לב בתשובות שאני אוכל להבין אותם..... בתודה מראש , שיהיה חם בלב למרות הקור שבחוץ אדוה

שלום לך אדווה, ותודה על מילותיך. שאלות רבות לך, ואתחיל בזו שהיא ככל הנראה בעלת המשמעות הסובייקטיבית המכרעת ביותר עבורך. מעניין שבסוף שאלתך השלישית את מתייחסת לדיכאון בלשון עבר (האם הדיכאון שירת אותי?) . עצם הטיית הפועל בזמן עבר מצביעה על מרחק כלשהו ממה שאת מכנה דיכאון. גם עדותך כי כתבת לאנליטיקאי שלך הודעה בדבר החלטה לצאת מהדיכאון מצביעה על רגע משמעותי --אגב, מדוע לכתוב ולא לדבר באנליזה עצמה...? אך המשמעותית ביותר היא השאלה הסובייקטיבית שאת מעלה: האם הדיכאון שרת אותי באיזה שהוא אופן? שאלה כזו עשויה להיות פוריה ביותר להמשך חקירה וקריאה באנליזה. יש בה עמדה שונה לחלוטין מזו המנוסחת בתחילת השאלה (אני מאובחנת עם דיכאון מזורי), ניסוח שבו את אובייקט סביל של מגדיר אוניברסלי. הפסיכואנליזה אינה עובדת עם אבחנות מעין אלו הנשענות על אוסף של תופעות אמפיריות ומכנסות אותן לכדי מה שנקרא הפרעות נפשיות, הן משום שהקליניקה שלה, קליניקה של מבנים סובייקטיביים העולים באנליזה עצמה, היא קליניקה של הפרטיקולרי, לא האוניברסלי (מה שהופך אותך לאדווה, כולל האופן בו את סובלת) הוא בדיוק מה שאי אפשר ללכוד אותו בהגדרה כוללנית, והן משום שהיא אינה גורסת כי תופעות סובייקטיביות הן הפרעות ביחס לנורמה כלשהי. אלו הן דרכים של הסובייקט לחיות, בחירות סובייקטיביות מול הטראומה שהיא עצם המפגש של החומר החי עם השפה, בחירות שלעיתים בא עימו סבל אותו ניתן להתיר באנליזה. השאלה שלך מאפשרת תחילתה של התרה כזו: מהו דיכאון עבורך, כהתנסות ולא כאוסף של תופעות אמפיריות? אילו עוד מילים עומדות מאחורי ההגדרה הזו? לאילו התנסויות מוקדמות יותר קשור הדכאון? האם את יכולה לומר משהו על מה, בהיסטוריה האישית שלך, הביא למה שאת מכנה דיכאון? וכן, גם הדיכאון, כתופעות סובייקטיביות אחרות שהפסיכואנליזה נותנת דעתה עליהן, הוא בחירה. בחירה לא מודעת של הסובייקט שכרוכה בה התענגות, כלומר סיפוק בסבל. פרויד, למשל, דיבר על כך שהמצב אותו כינה מלנכוליה הוא תולדה של סרוב לא מודע של הסובייקט לוותר על אובייקט אהוב שמסיבה כלשהי כבר אינו נוכח בחייו. כתוצאה מאותו סרוב, במקום להפחית את השקעת הליבידו בייצוג האובייקט שאבד, כך שישתחרר ליבידו (מה שאת מכנה כח) שיוכל להיות מושקע באובייקטים אחרים או אפילו לספק את תחושת החיות, אותו ייצוג נספג אל תוך האני. בעקבות זאת, האני משתנה, מתפצל לייצוג האובייקט שאבד ולחלק המבקר ומעניש את החלק הראשון על כך שנטש... במקום הבסיס לקוהרנטיות, האני הופך להיות שדה קרב בו החלק המעניש מתעמר בחלק המזוהה עם האובייקט האהוב שאבד -- לעיתים עד כדי הרס מוחלט שלו שמוצא לפועל על גופו של הסובייקט עצמו. הדיבור באנליזה, החל משאלות סובייקטיביות כמו זו ששאלת, מאפשר לשחרר ליבידו מאותה השקעה בייצוג אובייקט אהוב שאבד שנספגה לתוך האני. לעצם דיבור זה, דיבור בנוכחות שותקת בעיקר של אנליטיקאי, דרושה הסכמה סובייקטיבית, כמו גם לשחרור הליבידו מייצוג האובייקט שאבד ולוויתור על הסיפוק מן הסבל הכרוך במאבק בין שני חלקי האני אך יש לזכור כי כמו בכל עניין באנליזה, מדובר בהכרעה סובייקטיבית, הווה אומר לא מודעת, ולא בהחלטה מודעת . בהצלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אדווה יקרה, באשר לדיסוננס שאת מתארת, הרי שהוא מאפשר להדגים כיצד בא לידי ביטוי במקרה המאד ייחודי שלך, אחד האופנים של מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים שיסוע סובייקטיבי. הסובייקט של הלא מודע, שבו ורק בו מתעניינת הפסיכואנליזה, אינו המודע ואינו האני. בוודאי שאינו האינדיבידואל אליו ועליו מדברת הפסיכולוגיה. הלא מודע גם אינו ידע שעדיין אינו ידוע. הלא מודע הוא מה שכינה פרויד הסצנה האחרת , כלומר מה שהוא בי והוא זר לי, ויישאר זר לי גם לכשאתקל בו באנליזה. ההתקלות באותו זר ומוזר אכן עשויה להיות דבר מכאיב, כדבריך, שהרי אותם ייצוגי זכרון המשומרים בלא מודע (מודחקים) משומרים שם בדיוק משום שתרגומם למודע עשוי לגרום אי עונג לסובייקט. לכן זה לא בכדי שאותה סצנה אחרת משוסעת לתמיד מן המודע ומן האני, שמחסום ההדחקה ממשיך לפעול, גם ואולי אף ביתר שאת במהלכה של פגישה אנליטית. יחד עימו, פועלת תשוקה עליה אמר לאקאן שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם: התשוקה לבורות, החזקה משתי התשוקות החזקות האחרות : אהבה ושנאה. אין מדובר, כמובן, ברצון שלא לרכוש השכלה, אלא בתשוקה שלא לדעת דבר על הסצנה האחרת, ועוד יותר מכך, שלא לדעת דבר על ההתענגות (הסיפוק שאנו מפיקים מן הסבל). גם מי שפונה לאנליזה ומגיע לפגישות עדיין בהכרח אינו רוצה לדעת על/את אותו זר שבו, ומכאן אותו אל תכאיב... התקדמות באנליזה, בפרט במקרים של נוירוזה, תלויה במאבק נגד אותה תשוקה כבירה לבורות, מאבק שמבנית אינו יכול להיות אלא זה של מה שאנו מכנים האיווי (desire) הלא מודע. אנליזה תתקדם ככל שיתעורר בסובייקט איווי לדעת, לפענח את הלא מודע הייחודי שלו, לא מודע שאין מדריך ומגדיר אוניברסלי לקריאתו. אותו איווי לדעת הוא שמגולם בתחושה שאת מנסחת כרצון שהמטפל יגע במילותיו המדויקות.... אגב, הכלל הבסיסי באנליזה שניסח פרויד אומר לומר כל מה שחולף בראשך -- הווה אומר לא רק בלב... לא בכדי התעורר משפט כמו בבקשה אל תכאיב לי ברגע בט הוא עולה, לומר אותו בקול רם, לא בלב ולא בכתב, עשוי לפתוח שדה פורה לפענוח. ברוכה הבאה אל השיסוע הסובייקטיבי, פרופ שירלי שרון-זיסר

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב לחצו לה בבטן, הרביצו בגב אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם" ומה עושים אם לא נשאר כלום והנפש מדממת זועקת צועקת אבל אף אחד לא שומע מה עושים אם אמרו לי ילדה, אסור לך לחלום ואסור לך לצחוק את לא שייכת לכאן לא שייכת לעולם הזה ושוב הוא חוזר אליי הכאב כמו תמיד. תופס אותי ברגעים שאני הכי פחות מצפה לו..... כשאני יושבת ורואה סרט, מבלה עם חברות.... אבל בעיקר הוא בא אליי בלילות. לא נותן לי לישון. לוקח לי את החלומות. הופך אותם לסיוטים. הכאב הזה שמגיע אליי בלילות. הכאב העצום הזה שעוטף אותי. לא נותן לי לישון. לא נותן לי לחיות. הכאב הזה שהפך לשותף בחיים שלי. הפך לחלק ממני. לא יודעת אם הכאב הזה אי-פעם יגמר. אולי יש דרך אחת לסיים אותו. אולי אם אני אמות, הכאב הזה יעזוב אותי.... המוות לפעמים נראה כל כך טוב. מרגישה לפעמים שהמוות קורץ לי.

הי אחת לבד, אכן ניכר הרבה עצב וכאב בכתיבה שלך מעולה שאת כותבת, זה סוג של טיפול , של זיכוך מקווה שכשאת כותבת קטע כזה, את מרגישה, אפילו קצת, פחות לבד ואל תוותרי, תהיי יחד עם עצמך, עם חברות ובכלל קבלי חיבוק שאולי אפילו לשבריר שניה ירגיש לך קצת יחד

תכף שוב סופ"ש ואני לא רוצה להיות לבד.. אבל זה מה יש. אז נכון שאולי יש איזו אופציה אחת או שתיים, אבל כל אחת יותר גרועה מהשניה.. ולא משנה מה יהיה בסוף זה יהיה מלווה בבכי והרגשה קשה מאוד ואני רק רוצה שיהיו לי (קצת) חברים, אבל אין. ואני לבד.. ואם זה ככה, אני פשוט רוצה לא להיות. ואף טיפול לא יביא לי חברים חדשים.. אז מה עושים??

אין לי שום אפשרויות.. ואני גם לא יודעת איך מוצאים. יש לי אולי כמה חברות, אבל אני מרגישה שהן חברות שלי רק כשנוח להן וגם ככה אני מאוכזבת מהן לעתים קרובות (ומדובר בסה"כ בשתיים) אני לא רוצה לחשוב על מחר כי אני הולכת "לבלות" את כל השבת במיטה, בעצם מעכשיו כבר שוב אני לבד ואין לי כוח כבר לחיים האלו. כל שבוע אותו דבר, מוצאת את עצמי לבד. עד מתי???

אני מרגישה שאני שוקעת.. כל הזמן בוכה.. וזה פתאום יוצא..מבלי שרוצה או שולטת..לא תמיד מבינה למה.. מרגישה חנק בגרון.. ונפגעת אישית מכל דבר.. כבר לא יודעת מה לעשות.. תרופות לא הצליחו בעבר..בגלל תופעות לוואי בלתי נסבלות..וניסיתי הרבה..ומרגישה שגם "רושם התרופות".. הרים ידיים.. מה לעשות? מרגישה לבד.. מרגישה מייאשת ומיואשת.. זה חונק אותי

אין לי כח פיזית. אפילו לכתוב עכשיו.. מרגישה גמורה מעיפןת.גם נפשית לא מחזיקה . תודה שמוכן להקשיב..כל מילה קשהלי לכתוב.. לא יודעצ מה לעשות. אולי כל הכוחות נגמרים בעבודה שחזרתי אליה ..לא מרצון.. רוצה לישון ולא לקום

אני קוראל, בת 17.5 ולפני מספר שבועות לאחר זמן מה .. הרגשתי שהייתי במאניה.. לאחר שזמן מה לא הייתי .. אך הפעם לשם שינוי אני מבינה שזה היה זה.. אין לי התקפים לעיתים קרובות זה יכול להיות מאניה פעם בכמה חודשים וכן, הייתי בדיכאון בעבר במשך שלוש שנים.. מה בעצם.. אני דו קוטבית מסוג 1?

שלום , עברתי תאונת דרכים לפני כחודשיים- אני בת 28, רווקה.. מאז אני מרגישה שאני לא מי שהייתי.. בעלת שמחת חיים וצוחקת.. אין לי חשק לצאת בערבים ואני מעדיפה לחזור הביתה ישר מהעבודה.. מקסימום לבית של חברים. נפצעת יבפנים ויש לי צלקת שמאד מפריע לי . מצד שני- נסעתי עם חברים - וגיליתי שנהייתי חרדתית כאשר איני הנהגת, בזמן הנסיעה אני יושבת מתוחה הידיים שלי מזיעות ויש לי דפיקות לב חזקות, עד שפעם אחת הייתי על סף בכי, שאיני יכולה להסביר למה... אני לא יודעת אם אני צריכה לפנות לטיפול ואיזה... ואיך...

כשהייתי בת 9 או 10 הלכתי לחוג התעמלות הפסקתי משום כך מזיכרוני משום שלא אהבתי שהמורה נוגעת בי למרות שזה יהיה הגיוני משום שיש מכשירים או מצבים שחייבים עזרה, ובגלל שחשבתי שהיא אוהבת אותי, חשבתי שהיא לסבית..למה שאני אחשוב דבר כזה? מה זה אומר עליי וכיצד אני יכולה להבין את הסיטואציה ולעבור הלאה כי זה מטריד אותי, למה ילדה תחשוב דבר כזה?

אני בת 20 פלוס, לי ולאחותי היה שיחה על כל מיני נושאים והיא הזכירה לי את הנושא, סיפרתי לה על כך ממזמן, והיא אמרה לי מעניין למה חשבת את זה...היא חושבת שזה מוזר משום שהיא בכלל לא ידעה בגיל הזה מה זה או חשבה על נושאים כאלה.. אני רק זוכרת שהפסקתי ללמוד בחוג התעמלות כי חשבתי שהמורה אוהבת אותי וזה הבהיל אותי..אחותי פשוט אמרה את זה בנימה מסוימת, איזה מוזר וזה השפיעה עליי קצת, בלבל אותי.. לכן הרגשתי את הצורך לשאול בפורום הנ"ל.. בנוסף אני מבינה את השאלה שלך ואתה צודק זה מפריע לי גם כיום משום שאני חושבת שגם היום אני המון פעמים לא מפרשת נכון סיטואציות.. למה אני מסיקה מבסך הכל נחמדות של אותו אדם שהוא אולי "מאוהב בי"?

שלום שלום, אני בטוח שאמצא אצלכם אוזן קשבת ועזרה ממי שמכיר ויודע. שאלתי היא כזאת: מטופל היה אצל פסיכלוג במשך תקופה ארוכה. פתאום החליט הפסיכולוג שהמטופל עלול להתאבד ולכן החליט להפר את הסודיות ולפנות לשלושה אנשים שונים בקרב המטופל. זה כמובן גרם נזק רב מאוד, מה גם שלרגע לא העלה המטופל על דעתו להתאבד, גם אם מדי פעם דיבר על כך (המרחק גדול! איש מקצוע יודע להבחין בין מי שמעלה את האפשרות על דל שפתיו לבין מי שיש סכנה ממשית לחייו). אני מחפש כבר הרבה זמן ולא מצליח למצוא התייחסות מדוייקת בחוק / בכתבים מקצועיים לשאלות הבאות: א. מתי רשאי המטפל להפר סודיות? לאיזו רמת ודאות באיום של המטופל להתאבד צריך להגיע? כי אצל רבים זה סתם נובע מתוך רצון למשוך תשומת לב וכו´ או הרהורים לא ממשיים שחולפים בראש המטופל. ע"פ מה מכריעים בשאלה הזו? ב. איזה צעדים צריך לנקוט המטפל לפני שהוא מפר את הסודיות ופונה לאנשים בקברת המטופל? הוא חייב לעדכן אותו בזה? ג. למי המטפל צריך לפנות? מדובר במטופל שהוא עצמו נשוי עם ילדים, כלומר הוא לא קטין... צריך לפנות להוריו? לאשתו? לרבנים שלו? לחברים שלו? איך הוא מחליט למי מותר לו לספר (ועוד להעביר חומרים שכתב המטופל לעיניו בלבד)? ד. במקרה והמטפל קיבל החלטה שגויה וגרם לנזקים רבים וחמורים למטופל - מה על המטופל לעשות? איך הוא יכול לתבוע את חובותיו האבודות מהמטפל? המון תודה מראש לכל מי שיעזור ויפנה למקומות הרלוונטים. בשמחות

אני מקווה שאני שואלת את שאלתי בפורום הנכון. יש לי ילד בן 9 ילד מאוד רגיש חכם עוזר ומלא באהבה, הבעיה שלו היא בבית הספר שם הוא מתרגז נעלב מתעצבן ה מ ו ן, פעם זה בגלל המורה שלו מקשיבה לו כשהוא מתלונן שמציקים לו או מעליבים אותו ופעם זה בגלל ילד שמכה או מקלל אותו, ואז הוא יוצא ממש מהכלים מתחצף למורה בורח מהכיתה ופוגע בכל מי שניגש אליו (מילולית), אני מקבלת טלפונים מבית הספר לבא לקחת אותו או רק טלפונים של מהמורה על דיווח המקרים. השאלה שלי מה לעשות כאשר הוא מגיע הביתה הוא ילד נפלא עוזר מכין שעורים משחק עם חברים ועם אחותו הקטנה עוזר לאביו בכל מה שאפשר מנומס ורגוע ומסביר בדמעות שהוא לא יכול היה להיתאפק אף אחד לא הקשיב לו (מהמורות) וזה הציק לו נורא, האם להעניש אותו על ההיתנהגות בבית הספר, איך לעזור לו לא לחזור על המקרים האלו כל מה שאני אומרת לו לא עוזר.

דיכאון הינה אבחנה מורכבת לטיפול. מטפלים רבים יעידו כי הדיכאון ידוע באתגרים הטיפוליים המציב בפני אנשי המקצוע בני המשפחה והסביבה המקיפה את האדם הסובל מדיכאון. יש לכך כמה סיבות. ראשית, אחד ממפייני הדיכאון המרכזיים קשור לחוסר במוטיבציה ואיבוד עניין. מכיון שכך, הסובלים מדיכאון הינם חסרי מוטיבציה וכוחות להיעזור ולשנות את מצבם. גם אם יוכלו לומר כי רוצים להרגיש טוב, אינם מצליחים לאסוף כוחות או רצון לעשות משהו שעשוי לשנות את המצב. זה מצוטט מאיזה אתר ואני מרגישה שזה ממש מתאר אותי אבל בעיקר שאני רוצה ךהיות במקום טוב יותר אבל לא מסוגלת לעשות כלום ולא מאמינה שאפשר. אווף!! אווף רוצה שכבר יהיה טוב מה עושים?

אווף אודי אני לא יודעת מה לעשות. כרגע אני באמת שורדת, במובן הרע של המילה. ואם אין מוטיבציה? אבל מאוד רע, ואני מתייחסת כרגע לעבודה שלי. יום אחד אני מחליטה שאני עוזבת, וכמה שעות אח"כ אני שמה לב שלא היה כ"כ נורא. אני כבר לא יכולה להמשיך ככה..

שלום רב, אני טסה ביום חמישי לניו יורק ואני מתה מפחד מהטיסה, מה שנקרא חרדת טיסה, זה קורה לי תמיד לפני טיסות בפעם הקודמת שטסתי לארה"ב לקחתי ואבן 10 מ"ג וזה ממש לא הזיז לי. רציתי לשאול האם ניתן לקחת 2 כדורים של 10 מ"ג ביחד? כמו כן, האם אפשר לקחת כדור אחד של ואבן+כדור בונדורמין? האם ניתן לשלב? תודה רבה

אודי, בשבת בלילה כתבתי הודעה .. נעלמה.. ??? http://www.youtube.com/watch?v=3t4g_1VoGw4

האם היא נעלמה לה בתהום הנשייה של ההודעות האבודות או שמא עוד תשוב ותצוץ? תהייה אקזיסטנציאליסטית בהחלט :/

כבר כתבתי לפני כמה ימים אך כנראה לא נקלט. אני כותבת לא מתוך בחירה אלא מחוסר ברירה וקושי לדבר. יש פעמים שאני מצליחה יותר לדבר ויש כאלו שבכלל לא. לרוב אני כותבת בבית מראש, או בתחילת הפגישה ואז קל יותר לדבר על הדברים שכתבתי. ויש פעמים שגם אענה תשובות, אפילו הקצרות בוותר בכתב כי ארגיש שאני לא מסוגלת לדבר. חלק מזה שאני כותבת זה כי אני מפחדת לדבר אבל גם אולי מפחדת שלא אובן כמו שצריך או שלא אצליח להגיד באמת את כל מה שרציתי ואיך שרציתי לומר. אני מרגישה שרק ככה אני יכולה להתבטא כמו שצריך, אבל זה ממש לא משהו שאני רוצה שימשיך. מקווה שעניתי ומשמח לדעת שמישהו קורא אותי מדי פעם ולהרגיש קצת פחות לבד.

אני קצת בקיצוניות השניה..שמרגישה שמדברת יותר מדי.. וקשה לי לעצור.. ולפעמים מתפדחת.. מרגישה ריקנות.. וחרטה.. אבל כנראה שמה שמשותף לשתינו.. זה שאף אחת לא אוהבת.. את איך שהיא מתקשרת.. ו..מאד מזדהה..עם מה שכתבת..בעניין העבודה..גם מחליטה לעזוב..כי כבר לא יכולה יותר..אבל ממשיכה באותו מקום..גם כי אין משהו אחר.. וגם.. נכון לגביי.. לא יודעת..אם אצלי הבעיה ואז אעביר אותה למקום אחר.. מאחלת לך שתרגישי טוב ושתמצאי את הטוב ביותר בשבילך.. מ.

ברור שלעזוב את העבודה לא יפתור לי את הבעיה.. ויכול מאוד להיות שגם בעבודה אחרת היא תבוא לידי ביטוי. אבל אני יודעת על עצמי שאני פחות אסבול, כי פשוט אני אמנע כרגע מסוג העבודה הזו. (במקצוע שלי יש כמה תחומים, אבל זה תחום גדול שחבל לי לוותר עליו, למרות שאני קרובה לעשות את זה). לא יודעת אם אי פעם ארגיש טוב.. אבל תודה ומקווה שאולי אופתע. גם לך הרבה בריאות והצלחה

שלום ד"ר אודי בונשטיין. אני רוצה לשתף עם רגשותיי ואיך להתמודד עם זה, לאחרונה אני מרגישה לבד, בקיץ היו לי מלא חברים והייתי יוצאת הרבה ולאחרונה החברים שלי נעלמו לי ,גם כן יש לי גם חברות אחרות מהלימודים אבל עסוקות כרגע, תמיד יוזמת עם חברים ותמיד רדפתי אחריהם כדי להיפגש אבל עם זמן נטו להיעלם לי ואני לא חושבת שאני צריכה לרוץ אחריהם(לא עשיתי דבר רע), הבעיה פה שאני זקוקה לצאת עם חברים בסופשבוע כדי להתאוורר ולכן קשה לי עם עצמי שאני לבד, שזה כבר מגיע עם מחשבות שליליות ותחושה נוראית. יש לי ידיד קרוב אלי מאד אבל אני מוציאה עליו הרבה עצבים בגלל שאני פונה אליו כל זמן, לכן החלטתי להתרחק. איך אוכל להתמודד עם זה?

נטעת היום ? ועוד במזג אויר שכזה..ממש מותאם לנטיעות.. :) ואצלי.. בשישי כשנפגשנו ,איכשהו הגענו לפיסול שלי.. לא זוכרת כבר מה שיתפתי..אז אספר לך.. לפני שנים למדתי קצת פיסול ופיסלתי..אהבתי לפסל בעיקר בחימר. אני אוהבת את המגע עם חימר,את הריח המיוחד הזה .ריח של אדמת חמרה. ריח עמוק חריף שחודר לכל תא ותא בגוף.. בכל אופן כשפיסלתי ,לא פיסלתי לפי הכללים וההוראות שהמורים נתנו אלא פיסלתי .. ??? לא יודעת ..כאילו כזה לא הייתי..הייתי במקום כזה אחר .הייתי ב ??? אי אפשר להסביר את זה..ואנשים שראו את מה שיצא אמרו לי שאני אמן.שיש לי נפש של אמן.שהיצירות לא יפות במובן הרגיל.אבל היצירות מדברות מאוד עמוק (?) חזק (?) שאי אפשר להתעלם מהן. שיש ליצירות דיבור,אמירה מאוד ..??? לא זוכרת כל כך.. זה הבריח אותי.. שנים שלא חזרתי לפסל.. שנה שעברה נרשמתי לקורס שנתי בפיסול . נגעתי בחימר, הרחתי אותו שוב ,וברחתי... אולי נבהלתי ??? לא יודעת.. בשישי כשנפגשנו,יצא לנו איכשהו לדבר שוב בנושא הפיסול לאחר שתיארתי לה איך הייתי מפסלת את הנעל הבורדו אותו נעלה, על הבליטות,השקעים,הקמט, העקמומית והצורה המיוחדת שהנעל קיבלה על כף רגלה. אמא צביה אמרה לי שכנראה אני מתגעגעת לפיסול.. אודי, כל כך מורכב לי :(( כן..מצד אחד אני ממש ממש רוצה לחזור ולפסל ..ומצד שני מפחדת שאגלה שלמעשה אין בי כלום וגם לא ייצא ממני כלום באמנות..נכון, ברחתי כשנתנו לי הערכות..אבל אולי הם לא ראו נכון וכשיביטו עוד קצת יגידו,זו..סתם אחת שלא ייצא ממנה כלום.. :(( ואודי, תבין. אני צריכה לפסל ולדעת שאני אתפרסם ואהיה האמנית המפורסמת בתבל.. כן,מפורסמת יותר מיגאל תומרקין, יותר מסלבדור דאלי.. אני יודעת שזה לא ריאלי..אבל כך, בפנטזיה,אני עדיין יכולה לפנטז והתקווה הזו עדיין נשארת..ואני מפחדת שאם אחזור לפיסול ,אהיה "סתם" עוד אחת.. וכנראה אני לא מוכנה להיות "סתם" עוד אחת.. :(( אודי, יש לך איזשהו רעיון ? משהו ? איזה זרקור להאיר לי ? במבי :(((