פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אודי, לפני מספר ימים שאלתי על דיפלומטיות לעומת אותנטיות. תשובתך הייתה, שמטופל אמור להיות אמיתי. מעניין [אם כי לא מפתיע...] שגם לפני מספר שנים שאלתי אותך כאן על אותו עניין - פגיעות של מטפל מול אותנטיות של מטופל http://www.doctors.co.il/forum-6/message-807170#message-807170 ושם ענית לי: "את מתארת מעבר מבורך לשלב בו את מכירה שהמטפל שמולך הוא גם בן אדם. מהמקום הזה אפשר להתחיל ולבדוק את עניין הדיפלומטיות וכו', כאשר מולך יושב אדם עם סובייקטיביות מלאה [...] חלק מההתקדמות הטיפולית זה שגם את תוכלי להכיל את עצמך ואת הפעמים שבהן את אולי פוגעת... לרוב, היכולת של המטפל לומר זאת למטופל, מעידה על התקדמות ניכרת." אוקיי. אז הטיפול שלי מעיד על התקדמות ניכרת. היא מסוגלת לומר לי בלי כחל ושרק שהיא נפגעת ממני, שדברי מעליבים אותה, ושאני מכאיבה לה. היא אמנם מאפשרת לי לכעוס עליה, אבל נאטמת לגמרי ונעלבת עד שורשי נשמתה כשאני מסרבת לקבל את ההתנצלות שלה וממשיכה לבטא רגשות קשים כלפיה. לדבריך, למטפל אמורים להיות מנגנונים, כמו הדרכה וטיפול אישי, שמאפשרים להתמודד עם מצבים של פגיעה ברגשותיו. לרוע המזל, אני יודעת שהיא לא פונה לא להדרכה ולא לטיפול אישי [שאלתי אותה], כך שאינני סומכת על המקצועיות שלה. אבל מה שגרוע יותר, הפגיעות שהיא מגלה חוסמת אותי. היא מאלצת אותי לעטות כפפות של משי וללכת על ביצים, כי בסופו של דבר, אני לא מעוניינת לפגוע בה. לא באמת... בכל זאת, היא חשובה לי מכדי שארשה לעצמי לאבד אותה. התקדמות בטיפול או לא התקדמות, אני מרגישה במבוי סתום...

אתה רציני? איך אדבר איתה על חוסר מקצועיות? אם מדברים קשים פחות היא נפגעת כל כך, מה יהיה אחר כך? אני אאבד לגמרי את הפינה החמה אצלה! לא מזמן העליתי נושא שממנו היא יכלה להסיק את דעתי על [חוסר] המקצועיות שלה, וזה לא היה נעים, בלשון המעטה. אז אתה מציע לי לפתוח את זה בגלוי?? איך היית אתה מגיב אם מטופל ותיק אומר לך שהוא לא מעריך אותך כמטפל מקצועי? לא היית נפגע?

אתה רציני? איך אדבר אתה על חוסר מקצועיות? אם מדברים קשים פחות היא נפגעת כל כך, מה יהיה אחר כך? אני אאבד לגמרי את הפינה החמה אצלה! לא יעזור לומר ש"מטפל מקצועי ידע להתמודד עם זה", כי כל העניין הוא שאינני סומכת עליה כדמות מקצועית... לא מזמן העליתי נושא שממנו היא יכלה להסיק את דעתי על [חוסר] המקצועיות שלה, וזה לא היה נעים, בלשון המעטה. אז לפתוח את זה בגלוי?? איך היית אתה מגיב אם מטופל אומר לך אחרי עשר או עשרים שנה, שהוא לא מעריך אותך כמטפל מקצועי? לא היית נפגע?

אין גבול למה שאפשר להגיד למטפל? אני אמורה לחנך את המטפל שלי?

שביל הביניים שמעת על זה? להיות אותנטית אבל לא פוגענית אסרטיבית אך לא תוקפנית ללכת על קרקע בטוחה ולא על ביצים לומר מה שאת מרגישה, אבל באופו ענייני ולא מתלהם. זה השיעור שלך. מטפל הוא בן אדם ולא "גיבור על " חבל שלא, אבל הוא לא :-) נכון שהוא אמור להיות נטרלי, אבל יש גבול גם לזה.

"מים שקטים חודרים עמוק" - שמעת על זה? נכון שה"איך" חשוב לא פחות מה"מה", אבל לפעמים, דווקא אמירות לא מתלהמות פוגעות עמוק יותר. כשאני מותחת עליה בקורת שקטה, מרוסנת, כזו שנאמרת אחרי מחשבה ומכוונת בדיוק אל המטרה - הפגיעה קטלנית הרבה יותר. לפעמים קל יותר להכיל מטופל זועם ובועט, כי אז קל יותר להבחין ולהבין במצוקה שהוא מבטא. ניסיתי מולה את שני האופנים. לצערי, שניהם מכאיבים לה באותה מידה...

אודי, מקווה שתזכור אותי- עם "המחליפה" והפסיכולגית שיצאה וחזרה מחופשת הלידה,ושתעזוב0כנראה) בעוד כשנה... ( שלצערי נחשפתי למידע הזה וזה הרס את הכל). אז ככה: היא "חזרה". נפגשתי איתה רק פעם אחת מאז. היה "בסדר" שכזה.. אבל ברור שזה לא באמת ככה. כי לא ברור מה קורה ביננו ואם בכלל אני חוזרת אליה. בכל אופן- מבחינתי, היא לא באמת חזרה אלי. אנסה להסביר בקצרה ת'שורה התחתונה: אני עדיין אצל "המחליפה",כי בגלל המצב אני פשוט התפרקתי לחתיכות. פשוטו כמשמעו. חשבתי תחילה שזה בגלל שאני לא רוצה לבחור בינהן. אבל עכשיו אני מבינה שזאת לא בדיוק הסיבה. הסיבה היא שבעצם אני מרגישה שההחלטה היא לא באמת שלי- כפי ששתיהן אומרות. למה? כי היא אומרת שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי א ב ל -רק בתנאים מאד מסויימים. לא באמת הגעתי לפגישה נוספת כדי לשמוע אותם. כי אני לא רוצה ולא מסוגלת. והיא יודעת שאני בנתיים ממשיכה עם "המחליפה". ואז- היא בקשה לדבר איתה. בסוף- הסכמתי. ( אגב "המחליפה" לא ממש רצתה בזה בהתחלה). הן דיברו ומה קרה? הן לא מסכימות. הן לא רואות את הדברים עין בעין. ה"מחליפה" הסבירה לה שהתנאים עליהם היא מדברת הם ממש לא לעניין כרגע.- מדובר על הצבת גבולות מאד נוקשים יחסית למה שהיה ביננו לפני יציאתה לחופשה. ( היא לא רוצה שום קשר בין הפגישות. לא מיילים לא סמסים.. לא שיחות). ואילו "המחליפה" חושבת שזה לא נכון ולא טוב לי כרגע. ושכן צריך להתגמש איתי יותר. במיוחד לאור המשבר המאד גדול שנוצר בעקבות ההריון, החופשה ובעיקר- העובדה שאני יודעת על העזיבה המתוכננת שלה לחו"ל בערך בעוד שנה. "המחליפה" גם הסבירה( לשתינו) שלדעתה ה"התהפכויות" האלו של הפסיכולוגית שלי- שפעם היא הייתה גמישה ונענית, ופתאום היא קיצונית נורא בדרישה לגבולות, הן ממש לא טובות לי. הן מוסיפות קושי על קושי- שנחווה אצלי כעוד כאב וחוסר יציבות שמתווסף על הנסיבות של הנסיעה המתוכננת לחו"ל. ושבמצב כזה לא ניתן לתקן את מה שקרה בטיפול - את השחזור של המקום הכואב ביותר אצלי. אז למה בעצם אין החלטה "לטובת השארות אצל המחליפה"? כי גם "המחליפה" חושבת שבגלל שהקשר ביני לבין הפסיכולוגית הגיע לקרבה כל כך גדולה ומשמעותית מצד שתינו, יחד עם מקום כל כך כואב, ושחזור כל כך קשה, הדבר הכי טוב היה - לתקן איתה. ( עם הפסיכולוגית). אבל היא לא בטוחה שזה באמ אפשרי.- גם בגלל נסיבות חייה( העזיבה המתוכננת שרק אני יודעת עליה-בגלל הקרבה המיוחדת), אבל גם בגלל הגבולות החדים (מידי) שהיא דורשת כתנאי להמשך טיפול בי. וש"המחליפה" ממש לא מסכימה איתם ועם נחיצותם. לפחות לא בשלב הנוכחי- שהיא רק חזרה מהחופשה, ושאני מתפרקת מכאב. ומה אני מרגישה? זוועה. שנגרם לי נזק בל יתואר מכל השנתיים טיפול הזה. שהיא -גם אם לא בכוונה, גרמה לי נזק.ושלכן אני חושבת שהיא חייבת לקחת אחריות על זה ולתקן. ולהתאמץ יותר. ומה זה ההתנהגות הזאת? להגיד לי שהיא רוצה להמשיך להיות הפסיכולוגית שלי, אבל רק בתנאים מאד מאד מסויימים. ( שמבחינתי-כאשר גם המחליפה תומכת בדעתי,הם בלתי אפשריים לעמידה כרגע. אני לא אהיה מוחזקת בהם. הם כאילו לגמרי לא רואים אותי. כאילו היא בקצה אחד- עומדת על שלה, כאשר אני בכלל בקצה אחר, והיא לא רואה אותי. ומבקשת משהו ממני שאיני יכולה לספק. אני רוצה. אבל ב ה ד ר ג ה ). אז מה אני מרגישה? ( ותכל'ס גם חושבת): שבעצם לא באמת ניתנת לי ההחלטה. כי אם מישהו אומר לך :אני מאד רוצה להמשיך"- אבל, שם לך כזה תנאי שהוא עצמו יודע שלא תוכל לעמוד בו, אז כנראה שהוא לא באמת רוצה. בקיצור: הגעתי למקום כל כך כואב, שאני מרגישה שלמרות שאני אוהבת את ה"מחליפה", אני לא מצליחה להתנתק מהכאב ומהרגשות העזים לפסיכולוגית "שחזרה"-האהבה הענקית לצד שנאה על מה שהיא גורמת לי. ובעצם, שאני לא רוצה יותר טיפול. אצל אפאחת מהן. ואולי גם לא בכלל. כי אני לא מוכנה להפגע כך יותר . פגיעה שלא חשבתי שתיתכן ע"י פסיכולוגית. וניחא- אם ה"מחליפה" הייתה יכולה לתמוך בדעתה של הפסיכולוגית, ולהגיד שהיא מסכימה עם התנאים שלה, אז אשהו הייתי מרגישה שלמרות הקושי, כנראה זה באמת טוב עבורי. אבל כשגם "המחליפה" לא מסכימה איתה.. וששתיהן אומרות שהבחירה היא שלי, אז אני עכשיו באמת ובתמים- שבורה. ואבודה, ומיואשת. יש אנשים שטיפול כנראה הוא לא בשבילם. אולי יום אחד אכתוב על מה שקרה לי...

אני קוראת אותך. ומשהו אומר לי שאתה צודק. אלא שאני לא בדיוק מבינה למה אתה מתכוון?? מן אבסורד שכזה. כי אם אתה צודק- ואני "מרגישה" , אז איך אני יכולה לא להבין את דברייך. בבקשה, תוכל להסביר לי בפשטות? מה ז"א "גייסו את המחליפה"? יכול להיות שהיא יחד איתי בחזית נגד הפסיכולוגית?? איך זה יכול לקרות? הרי היא אדם נפרד. פסיכולוגית מקצועית בפני עצמה. אז איך? איך בכוחי- מטופלת, לגייס אותה לחזית שכזאת? היא אומרת לי כל הזמן שהכי טוב היה לי לתקן עם הפסיכולוגית שחזרה, אבל שלאור נסיבות חייה, ו"ההתהפכויות" שלה איתי, אולי זה לא אפשרי. כי לדעתה מה שאני הכי זקוקה לו בכדי לקיים טיפול טוב זה סביבה בטוחה ויציבה. ולאור הנסיעה המתוכננת- בעוד כשנה, לדעתה זה לא אפשרי. אז עדיין אתהחושב כך אודי?

זה מה שאולי אתה חש כשאתה קורא אותי? ואיך אחזיר לעצמי דרגות חופש במצב הזה? איך עושים זאת? ב"תכל'ס"? כרגע אני נמצאת אצל "המחליפה"-ואגב זה כינוי שגם אני כבר לא אוהבת או מרגישה נח איתו. המשכתי לכנותה כך רק כי כך כיניתי אותה כאן בהתחלה- בתחילת הסיפור... אז לא ידעתי איך להמשיך מבלי לבלבל. אני מאד אוהבת אותה. מאד. אבל אני גם עדיין אוהבת את הפסיכולוגית ש"חזרה". הן דיברו בינהן. ( כש"המחליפה"-איך אקרא לה כאן אודי? יש לך רעיון? כי אשמח לשמוע, לא רצתה בכך.). היא אמרה לי שמאד נקשרה אלי ונכנסתי לה ללב, ושאם ניפרד זה מרגיש לה כמו "לשחרר ילד לפני הזמן"... מצד שני היא רוצה בטובתי ואומרת שהכי טוב עבורי זה לתקן עם הפסיכולוגית, אבל שוב- שנסיעה כה קרובה-טווח של שנה, ברקע, מאד מגבילה את אפשרות התיקון. ושהיא חוששת שאולי זה ייקבע מצב של שחזור כואב,והתעסקות מתמדת בנסיעה ובגבולות ללא יכולת לצאת ממנו ולהתעסק גם בדברים אחרים. ( שבעצם מעסיקים אותי). ואי אפשר לומר שאין משהו בדבריה. אז מה עושים? כיצד מחליטים? אגב, הפסיכולוגית- יצא שראיתי אותה לא בפגישה. אלא ככה ברחוב- כשסיימה לעבוד. ואז כשראתה אותי, התפתחה שיחה.. זה כואב. אבל היא פתאום אמרה כבדרך אגב( ונראה לי שפשוט "נפלט" לה בלי שליטה ובלי מחשבה מראש),בתגובה לשאלתי :"מה אכפת לך?"- כששאלה אותי מה שלומי? ואיך אני מרגישה? ( אני עוברת בימים אלו הליך רפואי לא קל. כך שגם פיזית מצבי לא טוב).אז הגיבה ב:"אני דואגת לך". וכששאלתי באינסטינקט מיידי :"למה?"( כי זה לא מרגיש ככה.. במיוחד לאור חוסר ההתעניינות במצבי הפיזי-אבל זה כבר סיפור בפני עצמו), היא פתאום אמרה:"כי אני אוהבת אותך". ואגב- זאת הפעם היחידה והראשונה ששמעתי ממנה משהו כזה. (כשהייתי בביה"ח לפני פחות מחודש, והיא התקשרה- אחרי שממש בקשתי, שאלתי אותה אם היא שונאת אותי? והיא ענתה: נדבר על זה. זה לא לעכשיו.וזה זעזע אותי. והאמת? גם את "המחליפה".- אולי אקרא לה ה"נוכחית"?). בקיצור, אודי, מה לא אפשרי? מה עובר בך לגבי? ואיך אמצא דרגות חופש?

שלום אני ממש חייבת עזרה.. ישלי כבר שלושה חודשים מחשבה טורדנית לגבי זהות מינית והקטע הוא שאני לא נמשכת לבנות, אני תמיד אך ורק נמשכתי לבנים וגם עכשיו, אבל כאילו המוח עושה דווקא כזה ואומר את ההפך את מה שלא נכון, הבעיה היא שזה עושה לי כאב ראש מטורף, ואני כבר נואשת אני נורא סובלת.. אני בת 16 אם זה משנה.. בבקשה עזרה!

אודי..כעסתי, ואפילו שלא ירדת למטה והשארת אותי עם שאלה לא פתורה ורק מי שהסב את תשומת ליבך חזרת אליו....אבל מהכרותי אותך, זה בסדר.......אז פתחתי את הנושא שקשה בכל זאת...והייתי בסדר עם זה אך אחר כך בקשתי פגישה נוספת בהולה ממנה..אבל יודע מה? היא שמחה ששמרתי על גבולות ובקשתי פגישה ולא הצפתי אותה במיילים..ונפגשנו..היא פשוט מלאך משמיים, היא האדם היחיד בעולם שממש מאמין בי!!!ונוכל להמשיך אחרי פסח לבדוק ולנסות עוד להעמיק...כאילו היא אמרה "אל תדאגי יש זמן לנושא, נחזור אליו בעדינות.." היא מכירה אותי כל כך טוב.....ובנוסף היא חושבת שאני חכמה..כך היא אמרה לי ואני חושבת ההפך..נראה לי שבעניין הזה אני מאוד מטעה..רק נראית חכמה...בכל אופן אודי שתדע שיש התקדמות אצלי..ממש, פעם הייתי מאוד חסרת גבולות מולה ועשיתי לה חיים קשים...היום אודי אני הרבה יותר שומרת על גבולות מולה וממש מנסה לדבר בפגישות הרבה פחות באמצעים אחרים..חזרתי אליה אחרת מאיך שעזבתי אותה.....גם יש נפילות של גבולות וגם אם עדיין אני מרגישה לעיתים דחייה מצידה..(היא אומרת שאני כמעט כל דבר מפרשת כדחייה)......כנראה מרוב שחווית הדחייה אותי הייתה מאוד משמעותית....אז אודי..אני לא כועסת ומקווה שגם אתה לא כועס עליי ולא דוחה אותי...אלא מקבל.מתי שאבוא ואיך שאבוא לכאן מולך....וחשוב לי שתדע שיש התקדמות אצלי ואפילו די רצינית...התקופה שעזבתי אותה אולי הועילה בסופו של דבר לחשוב על הדברים מזוית שונה.........ודבר נוסף פעם כשהייתי חושפת עוד דברים זה היה מפיל אותי אחריי הפגישה והפעם הרגשתי שאני יכולה להתמודד למרות שקבעתי איתה שוב......מיכ (כי משהו קשה לי בכל זאת אך מתמודדת בצורה אחרת עכשיו)

האם זה קשור לאנליזה בה המטפל יושב מאחורנית ולא רואים את פניו ?

:) ... יפה שאלת, אדווה... וגם התחלת לענות. נכר כי את לומדת לקרוא סימפטומים, וזה מעיד טובות על העבודה האנליטית שלך. לעניין המבט הצידי, לאקאן מתייחס בסמינר האחד עשר שלו לתופעת האנמורפוזה בציור, למשל זו המופיעה בציור השגרירים של הנס הולביין, שם מופיע כתם משונה באמצע ציור פרספקטיבי, שרק למבט מזווית אחרת, כשהמבט נוטה הצידה ומלמטה, מתגלה כציור גולגולת. כך גם בפנטזמה, קרי המציאות הנפשית של הסובייקט: הפנטזמה היא סצנה בנויה היטב, שכביכול מייצגת מציאות (כמו ציור פרספקטיבי). אלא שזוהי מציאות נפשית המתפקדת כמסך על פני משהו אחר, מעורר מועקה, שהסובייקט אינו רוצה לדעת עליו דבר ושיכול להתגלות רק עם שינוי נקודת התצפית והקריאה. עבודת הפענוח של האנליזנד תחת העברה ובהכוונת האקטים של האנליטיקאי שיושב מאחור וזווית מבטו אחרת ביותר ממובן אחד, אסימטרית לזו של האנליזנד, מאפשרת את חצייתה של הפנטזמה, פירוקה, כך שהסובייקט נתקל אט אט במה שזר לו, מעורר מועקה, בזוועה שהפנטזמה ממסכת -- ולפירוק זה, כמובן, יש אפקטים מיטיבים על החיים, שכן עימו מתעורר לחיים האיווי .... בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אודי, וואווו, אני לא יכולה לתאר לך איזה כובד יושב על הכתפיים שלי..... לא יכולה לתאר , כאילו בניין יושב עלי אין לי אויר . הכל אני עושה כדי להיות חופשיה , לחופש יש מחיר וגם אני מקוה שיש לו תאריך, (ביום חמישי אולי אני מקבלת גט) אודי , תחזיק לי אצבעות ,טוב? הילה

מה שלומך ? אני יכולה להיות פה ? על ידך? יש לי מקום? לאמרגיש לי טוב. כואב לי. ממש באמצע הלב. כואבב. לשרית ככ. כאילו הנשמה שלה כעת עומדת להתפרק להתרסק הכאב הזה שעולה לי איתה ביחד הוא בגדר בלתייי נסבל לא מצליחה לדבר באמת בשומקום את מה שיש בי המילים חסרות צבע. בלי משמעות מילים בעיקר של ריקנות. של מוות. של דממה . מרגישכבד. שוקעת. מפורקת. ובעיקר מרגיש ((((כשלון)))))) (לא הייתי פה ככ הרבה זמן. תראה עם מה באתי) .....

שלום אודי אני סבתא לארבעה נכדים שניים לכל בת. אני חשה כי החתן שלי של אחת הבנות מסיט את הילד בן ה-3 נגד אהבתיינו כדי לזכות את הוריו בחיבה יתרה. זה נישמע קתנוני. הילד מבקש ממני סבתא תשכיבי אתי את לישון. ולמוחורת הוא בה בהצהרה רק אבא ישכיב אותי לישון. כאשר אני נותנת נשיקת פרדה האבא מושך את הילד כמתלוצץ -רק לאבא-. וניראה לי עןד דברים שעוברים עיבוד כאשר אני נותנת נשיקה וגם האבא נמצא הילד נכנס להסטריה של בכי כאשר אני לוקחת את הילד מהגן הוא רץ אלי ומחבק ומנשק ללא חרדה. שאלותי 1- המ תהליך קזה יכול לגרום למערכת היחסים שלנו בכלל ולילד בפרט. 2- כיצד אני יכולה לעדן את התהליך ללא מתחים ומריבות שאין לי כלל כוונה לכך? בברכה גלית

הי, שלחתי שאלת המשך ב 7.3.13, אבל אתה שכחת להתייחס. לא נורא. קורה. שלחתי תזכורת על ההודעה המיותמת, יצאתי ל"מנוחת סוף השבוע" של הפורום, והמתנתי. אבל אתה רק כתבת שתתייחס בהמשך. המשכתי להמתין עד שכל השואלים אחרי יקבלו מענה. כולם קבלו. אבל גם עכשיו כמו אז, הותרת אותי שוב ללא תשובה. חבל. קיוויתי שאספיק לקרוא את דבריך לפני הפגישה של מחר... זה מייגע לנהל כך דו שיח. מייגע ומאכזב.

את לא היחידה חוץ מזה שהפורום הזה גדוש גדוש מאוד וזה לא רק שאלה אלה ממש שיחות ושיחות . . .וזה באמת לא מקנאת בראש הפורום

אולי כדאי להשאיר לסוף את התזכורות הנוספות, במקום להשיב עליהן מיד תשובות כמו "ראיתי" או אבדוק בהמשך". כך הן נותרות מסומנות באור אדום, וקל יותר להבחין בהן. סתם הצעת ייעול...

הי, רציתי להגיע להגיד לך בהקשר להודעתך. גם לי קרה שהודעות המשך לא נענו. אני חושבת שאולי יותר קשה לשים לב אליהם שם. אני למדתי מזה פשוט להעדיף לכתוב הודעות חדשות. אבל אני ממש מבינה את הרגשתך, זה באמת לא נעים. אני בזמנו נעלבתי למרות שברור לי שזה לא אישי ועדיין...

קצת מתגעגעת... היום לא התעוררתי בזמן לטיפול, לקחתי מונית ובסוף איחרתי רק ברבע שעה. היא החליטה שאולי זה אומר משהו.. ואמרתי לה שזה קצת מעצבן אותי. מחר אני הולכת לפגישה עם פסיכולוג בקשר לקבוצה של חרדה חברתית בגהה. אודי, שמעת על הקבוצה הזו? (גם אם אלך ויקבלו אותי, אצטרך לחכות מס' חודשים) אתה יודע קצת מפחיד ללכת למקום שנקרא גהה, עם כל המחשבות שיש לי על זה. לפעמים אני חושבת שאני נורמאלית ואני בסדר ולפעמים אני חושבת ששום דבר לא טוב אצלי. דווקא עכשיו אני בתקופה טובה אני חושבת.

אודי :( יש לך איזה פטנט ? איזה פניצילון חיבוקים ? איזה סם משכיח צרכים שצורחים מכל תא ותא בגוף ? נראה לי אודי, שמחר אני שוב אתיישב על הרצפה לידה ואניח את ראשי על ברכיה. אוף אודי. אני לא יכולה איתה יותר. אתה חושב שזה קשור במזג האוויר ? באביב המטורף שמשתולל בחוץ ? ריחות ההדרים שמשכרים את כל החושים, כל הארץ ורודה ולבנה מכליל החורש, חרציות, חרדלים, כלניות, עוד מעט כבר נרגיש על הלחיים את "הסבא" -הסביונים ..אודי, איך אפשר להשאר שווה נפש למראה העיניים ששוטפים את כל המראות הללו, הריחות המטריפים האלו והציפורים ששרות במלוא גרונן.. אודי, אני מתחרפנת מהדיסוננס שאני מרגישה . הטבע שבחוץ עם הצרכים המטורפים האלו שמרקיעים שחקים. ולא ! זה סוג של חיבוק שרק אמא או דמות אמא יכולות לתת ! וזה לא חיבוק של גבר ! וזה לא חיבוק שלי אל ילד. זה לא זה ! זה הצורך בחיבוק רך, חם ועוטף של אמא !!! אודי, איך מרגיעים/משכיחים/ממיתים/מרדימים/ את הצורך הזה שהופך אותי ללא שפויה ?? :((((

הי. אני אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג באיזור המרכז(מתגוררת בבת ים) הסיבה היא. מצב נפשי לא טוב. יכול להיות דיכאון. צריכה מישהי טובה. שתוכל להתמודד עם ראש פסיכי כמו שלי. תודה.

אני בן 30 הכרתי לפני כ4 חודשים בחורה מדהימהבת 26 עם ילד , הקשר שלי עם בת הזוג מדהים אף פעם לא חוויתי אהבה וכימיה כזו, הכרתי את הילד לא מזמן אני מרגיש בסדר עם העניין הזה אך לפעמים אני מרגיש תחושה של כבדות ומה אני צריך את כל זה הרגשות משתנים מצד אחד אני מאוד אוהב את הבחורה וקשר הרמוני לחלוטין מצד שני קצת כבד עליי יש לציין שככל שאני ממשיך עם הקשר הדבר נראהל י טבעי יותר אני גם חושש ממה שהסביבה תגיד עליי למרות שהמשפחה שלי ושלה מקבלים את העניין באהבה ותומכים , הנושא תמיד אני אומר לעצמי שכשנתחתן ויהיה לנו ילד משותף ארגיש שלם יותר עם הזוגיות כי אדע שזו המשפחה שלי ., בת הזוג מאוד אוהבת אותי ומעריכה אותי אני אוהב את הילד גם כן . מה אני אמור לעשות ? אני מאוד רוצה שזה יצליח אשמח אם תייעץ לי דוקטור תודה רבה לך והמשך יום מעולה

הי... צריכה קצת חיזוקים כדי להתחיל עוד שבוע. קצת מותשת מהכרוניות של הדיכאון שלא עוזב.. תודה!!

בעצם מה שאני שואל/ת בלי להרחיב בדיבור ובפרטי פרטים ובאבחנה האמתית של המצב. כיצד אפשר להיגמל מהצורך באהבה? זהו זו השאלה תנסה לענות

למה להיגמל מהצורך? אהבה זה הצורך הכי בסיסי, כמו מזון , כמו מים, כמו שינה אסור להיגמל ממנו. אפשר לשנות דפוסי התקשרות, אם אתה חש שהם לא בריאים, אפילו עדיף ורצוי, אך לא להיגמל אלא להיות מודע, לנסות לעדן וכו מאחלת לך שתמיד תרצה אהבה , תאהב ותקבל.

משום שאני אישה בגוף של גבר וזה חוצץ ביני לבין האפשרות להתמסד ולהסתדר בזוגיות כמו כל אישה נורמלית,רגילה. ההלכה אוסרת שינויים בגוף ואני נשארת עם הכאב והסבל לכן שוב כיצד אפשר להיגמל או להפחית את הצורך באהבה בין בני אדם.

שלום רב, יש לי חבר מאוד טוב שאני מאוד אוהבת שיש לו המון משקעים מהעבר שתוקעים אותו אך הוא חושב שאם הוא יתמקד בהווה והעתיד הדברים שקרו יעלמו. קצת רקע עליו. הוא בן 39 גבר מקסים. מנכל חברה פרטית מצליחה. בחור באמת מאוד מוצלח ומקסים. טוב לב. הכרנו לפני כחצי שנה ומאז אנחנו חברים מאוד מאוד טובים. לאחרונה הוא סיפר לי שאימו נהגה להכותו שהיה ילד. היה לו מאוד קשה לספר לי את זה. ייצעתי לו להתחיל טיפול ולשוחח עם מישהו מקצועי על זה ...אין לי ספק כי ההתתקעות בגילו ללא זוגיות והפחד ממחויבות והאי אמון באהבת אמת נובעת מהתנסויות ומיקרים שהיו לו בעבר אך הוא ישר אמר שהוא סלח ועבר את זה לבד ושאינו צריך טיפול איך אסביר לו ואגרום לו ללכת לטפל בעצמו!?!? ככ חבל לי שיוותר על זוגיות אישה וילדים. אבל לצערי הוא לא רואה את הדברים ככה...וחושב שהעבר נשאר בעבר . עיזרו לי. אני מאוד אוהבת אותו

איך אפשר להתנתק מטיפול, איך אפשר להתנתק מהתלות הזאת? אני מרגישה שאני מכורה לטיפול. ממש כך. גם אם רציונאלית אני יודעת שלא כדאי שאלך, רגשית אני יודעת שלא אוכל לוותר. זה כמו שמתמכרים לסמים יודעים שזה לא טוב וממשיכים לקחת אי אפשר בלי. אני נפגשת איתה פעמיים בשבוע וזה מרגיש נצח בין הפגישות. אני חוזרת עכשיו מפגישה כואבת במיוחד אני לא רוצה לחזור אבל יודעת שאין לי שליטה על זה ברגע הפגישה אני אתייצב. ממש כמו מכורה. אני מחכה לפגישות ומה שמחזיק אותי בינהן היא המחשבה על החיבוק שלה (לא פיסי)בפגישה הבאה ואני מגיעה כך בציפייה לחיבוק הזה ואם משהו משתבש כמו בפגישה היום אז אני מתחרפנת וזה זורק אותי למקום שחור ורע. אני לא רוצה ללכת לטיפול כדי לעבור תהליך אני רוצה ללכת לטיפול כי זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בטוחה מוגנת מובנת ומוכלת, המקום היחיד שאני לא מרגישה בו לבד. היא לא מוכנה לוותר לי על תהליך בטיפול היא נלחמת עליי אני יודעת. אבל אני לא רוצה. אני רוצה לנוח. בבקשה רק לנוח בשקט. בפגישות כמו היום כשאין לי את הבטחון והחום הרגיל ממנה זה גומר אותי. קשה לי מאוד. רוצה רק חיבוק כדי שישאיר אותי צפה מעל פני המים. רק בשביל לא לשקוע לא בשביל לצמוח. זה כל כך פשוט מה שאני מבקשת. כבר 3 שנים ככה. מודה. אני רוצה רק את הטוב, התמודדויות ומלחמות יש לי בכל דקה בחיים האלה. אז שתשאיר לי פינה אחת שאני לא צריכה להילחם בה. אני מבינה שזה תהליך שיצמיח אותי ויחזק אותי ועוד ועוד אבל אני לא רוצה את זה עכשיו. רוצה רק לנשום.איך אפשר להפסיק את הטיפול?

קרה לי פעם בטיפול שבין הפגישות שהגעתי הביתה פתאום הרגשתי נפילה כזאת חושית כאילו תהום נפערה תחתי ונפלתי 'לאבדון' לא נודע, כמו שלפעמים חולמים בלילה שנופלים לתהום ומתעוררים מזה אבל הפעם זה לא בחלום, אלא בזמן ערות, ואז זה היה ממש מטלטל ומפחיד, וניסיתי להתקשר למטפלת להגיד לה שאני סובלת אבל בשיחה התחלתי לבכות ולא יכולתי לדבר, אבל ממש לא יכולתי לדבר.לא יצאו לי מילים, נחנקתי.. אז שלחתי לה במייל מן מייל בהול כזה שאני ממש סובלת, שאני לא מבינה מה קורה לי ואני ממש סובלת... זה עבר כמובן וגם ההטיפול הוא חלף מן העולם. אבל מה זה התופעה הזאת? אתה יודע להסביר? חווית הנפילה הייתה מאוד 'חושית' כזאת. זה מן זכרון טראומטי גופני שהטיפול יצר גישה לזכרון הזה כי מנגנוני הגנה נפרצו ונהייתי תלותית בקשר עם המטפלת? ככה אני מנסה להסביר אבל אולי יש עוד הסבר?

כבר שנים שאני סובלת כיום אני יודעת שקוראים לזה "שיתוק שינה", באמצע לילחה רק הראש פועל, לא יכולה להזיז שום חלק בגוף, לא יכולה לדבר, לפעמים מרגישה שמישהו תןפס אותי, לפעמים מנסה להזיז איברי אצבעות וכד'... וא יכולה והראש , המוח פועל, גם את העיניים לא יכולה לפתוח כמה שאני מנסה להבדיל מתגובות רבות שקראתי....מה עושים? אני מפחדת לישון....

שכחת להשיב לשאלת ההמשך שלי. :-(

אני מפחדת שאני מתחילה (או כבר בתוך) להיות תלויה במקום הזה ובך. אתמול נרדמתי מוקדם ובאמצע הלילה התעוררתי (לא בכוונה) וישר הצצתי בפלא' כדי לראות את תגובתך... אבל אני לא רוצה ללכת מכאן, טוב לי. אני קצת מבולבלת...

מעניין שרציתי לסיים טיפול וגם פה רציתי לסיים..וזה לא עזר בכלל לעשות סיכום או להפרד בהדרגה כי חזרתי לשני המקומות... טוב, זאת הייתה סתם הערה... בכל אופן, כתבתי לה מייל כי כמובן שאני ככה, אימפולסיבית ולא מסוגלת לחכות לפגישה למרות שהיא קרובה יותר...כתבתי על מה שהרגשתי, בנוסף כתבתי שאני אבודה ..וכלום, היא החליטה שלא לענות לי הפעם ואז מתעורר בי רצון כזה לא לבוא אליה יותר וזהו..כי נמאס לי ממנה, מעצמי, מהחיים...לא אני לא בדיכאון! סתם נמאס לי לנסות כבר שלוש שנים אני מנסה להפתח, לספר יותר, להסביר עוד דברים, שאולי ארגיש טוב עם עצמי שאשתנה בגישה שלי כלפי עצמי שאוכל לאהוב אותי קצת יותר...ומשהו לא עובד!!!ואז יש הרגשה שממש לא מתחשק לה ללמוד אותי למרות שהיא אמרה שהיא מוכנה..........למה אודי אני כבר לא מאמינה שהיא מוכנה......בכלל נמאס לה ממני בודאי כבר מזמן והיא לא תודה בזה לעולם..........אוףףףףףףףף ובכלל למה אתה חושב שכדאי לפתוח מה שקשה בדיוק כשלא נתראה חודש אחרי זה?????????? זה נשמע לי בכלל לא טוב...זה מלחיץ........אוף.......ואל תפרד שוב מוקדם מאיתנו למרות שענית כבר היום...תענה שוב היום?? אוף אודי.....אני לבד....שוב....הפעם גם פיזית (בעלי בחו"ל לשבועיים) באסה!!!

מבינה את מה שאתה אומר וכנראה גם צודק....אבל במילא היא ניסתה להגיד שהיא שומרת על הפעם בשבועיים ובכלל לא התייחסה שרציתי לחזור לפעם בשבוע כאילו על זה צריך לדבר עוד..לא להחליט.....ואת זה קצת קשה להסביר בפורם..........זה כאילו היא מוכנה לקבל אותי אבל......זאת ההרגשה......וחוץ מזה לא ענית על שאלתי מדוע לפתוח נושא שקשה כשכל הפסח עוד לפניי ורק אחרי פסח נתראה שזה כמעט חודש בלי טיפול?????האם זה שווה את הטרחה?????כי מי יודע מה יהיה אחריי שנדבר????.....למה היא מצפה שאני אפתח נושא דוקא עכשיו???????וזאת הודעת המשך שלי שאולי יש סיכוי שלא תענה עליה...לא משנה כבר...לא יודעת אולי אנסה להסביר לה......

שלום .הכל התחיל מיזה שהיייתי מסתובב עם תחושה שאני לא בסדר רוב הזמן, וזה גרם לי להתעסק בעצמי יותר מדי בצורה מוגזמת,כל הזמן התעסקתי באיך אני עם אנשים ובאיך אני מרגיש עם אנשים,ובשלב שאחרי זה זה הפך לאובססיביות של לנסות כל הזמן להבין ממה אני סובל,פחדים מהפרעות אישיות והפרעות חרדה. כל זה קרה שהייתי בארצות הברית במשך חודשיים ולא היה למי לפנות ,וגם לקח לי זמן להבין שזה הבעיה שלי,היום רק בדיעבד אני מבין את הבעיה, העניין הוא שהבעיה עדיין קיימת רק בוריאציה אחרת. אני מאובחן כסובל מOCD,ואני מתעסק בתסמינים שלי ובמצב שלי ובמצב הרוח שלי.הראש שלי פועל בעיקר בנושא הזה, והדבר היותר מעצבן הוא הדוגמה הזאת-התעסקתי בעצמי במחשבות,ואז חשבתי על זה שהאנשים שסובלים מOCD רוחצים ידיים,סוגרים דלתות וכו',ואני לא כזה,יש לי OCD מסוג שונה,וכאילו שחשבתי על זה שרוב האנשים שסובלים מOCD רוחצים וכו',ייחלתי ורציתי שגם לי יהיה ככה ואני לא מבין למה זה. 1.האם ניתן במקרה שלי להפסיק להתעסק בעצמי?האם זה חלק מהOCD?אני בן 18 ולפני כן לא סבלתי משום דבר.(אני כבר חצי שנה בערך ככה). 2.בקשר לדוגמה שתיארתי ,האם זה יכול לנבוע גם מOCD?הייחול הזה שיהיה לי תופעה כזאת או אחרת?או שזה קורה בגלל סוג של דיכאון או הערכה עצמית נמוכה? לפני שהכל התחיל (לפני חצי שנה)הייתי הולך לפסיכולוג לטפל בהערכה עצמית הנמוכה שלי.

יהיה טוב, נכון? אודי, אני התחלתי לקחת את הכדורים..

אני קוראת אותך כבר תקופה...וכמה אומץ!!! כל הכבוד שהתחלת!!! בהצלחה!!! יהיה טוב, בודאי!

את מקסימה, שמחת אותי ממש. תודה לך!

שלום דר אודי לאחרונה ישנם הרבה פרסומים על שיטת טיפול EMDR המבטיחה אחוזי הצלחה גבוהים בטיפול בדיכאון ובטראומה, זאת תוך זמן קצר מאד. אם זה נכון, למה להשקיע מאמץ נפשי וכלכלי בטיפול מסורתי ארוך טווח? אשמח לשמוע את דעתך.

שלום אודי, האם קורה לך שאתה נפגע, אבל נפגע באמת, מאמירות של מטופלים? האם, לדעתך, מטפל אמור "לקחת ללב" כאלו משפטים? אמנם מטפלים כבר אינם לוח חלק, אבל באיזו מידה הם משמשים כר או מיכל להשלכות של מטופלים? ומתי התנהגויות של העברה או השלכה הופכות להתנהגויות שפוגעות ברמה האישית? האם מטופל ותיק אמור להיות דיפלומטי בטיפול? ואם כן, עד כמה? ואולי, בקשר טיפולי ארוך מאד - קשר שנמשך כבר מעל עשור, הצפיות ממטופלים קצת אחרות לפעמים? אולי, לאור היכרות ממושכת כל כך, מטפל הופך פגיע יותר עם השנים? אביבה

תודה על התשובה, אבל התייחסת רק לחלק הראשון של השאלה - החלק שעוסק במטפל. ומה באשר לחלק של המטופל?

שלום יש לי בת בגיל 14 וחצי שסובלת מהפרעות אכילה כבר שנתיים היא לא רוצה לקבל עזרה אבל בכל שבוע יש כיומיים שבהם היא לא מתפקדת אני לא יודעת נה לעשות ואיך לעזור לה רחל

באיזור המרכז בסדר גודל של 200-250 ש"ח. תודה.

בטלפון 0544484685

הי אודי קודם כל רציתי להגיד לך תודה על המסירות שלך ועל הפורום המבורך הזה שמקשר במהירות בין אנשים הסובלים מבעיות שונות לאיש מקצוע. רציתי לספר על עצמי ולשאול לדעתך. כשאני כותב שורות אלו אני מרגיש יציב יחסית מבחינה נפשית. אך אני מרגיש שיש לי בעיות עמוקות, וכי למרות שאני הופך עולמות כדי להתמודד איתן איני בטוח אם בחרתי בדרך הנכונה. אני בן 27. מנסה להתחיל קריירה רצינית לאחר לימודים שכמעט הסתיימו... אין לי מושג מה באמת יכול להניע אותי בחיי כי אני מאבד טעם במה שאני עושה די במהירות. אני חושב שרוב חיי סבלתי מחרדה ודיכאון מתון כלשהו. מחשבות טורדניות ו-OCD היו לי מאז גיל ההתבגרות. חוסר בטחון חברתי מילדות. אני חושב שכילד ונער תמיד היה לי קשה להשתלב חברתית. הייתי תלמיד מעולה. השיא שבקשיים החברתיים היה בתקופת שירותי הצבאית ביחידה קרבית- סבלתי נורא, איבדתי מוטיבציה לחלוטין ואף שקלתי להתאבד כמה פעמים. בכל זאת שרדתי איכשהו, עברתי מתפקיד לתפקיד וסיימתי את השירות בחיים. כשהשתחררתי הרגשתי מצויין. איני זוכר מתי הרגשתי כך לאחרונה. לפני ארבע שנים, לאחר שלראשונה היה לי קשר אינטימי עם בחורה שעזבה אותי לאחר תקופה קצרה, התרסקתי מבחינה נפשית. זה היה בתחילת הלימודים. רגשי נחיתות אדירים ומחשבות טורדניות הופיעו ושקעתי בדיכאון נוראי. שוב עלו מחשבות על מוות. הצלחתי לקיים שגרה כלשהי בכל הנוגע ללימודים ועמדתי בהם- אין לי מושג איך... לאחר כשנה וחצי של סבל בל יתואר החלטתי שאין ברירה ופניתי לפסיכיאטר במטרה לקבל תרופה. במו כן התחלתי להיות מטופל בקביעות בשירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות בארץ. כך זה כבר שנתיים וחצי. התרופות והשיחות מאוד עזרו לייצב אותי. לאחרונה לא עמדתי יותר בתופעות הלוואי של התרופות ובקשתי להפסיקן. הפסיכיאטר אמר שאני יכול לעשות זאת אך הוא לא ממליץ על כך. הפסקתי ולאחר שבוע וחצי של גמילה בייסורים (כולל התקפי בכי וחרדה) אני מרגיש יציב יחסית. הפסיכולוגית שלי מאוד קשוחה איתי. אני מבין שהיא צריכה להקפיד על הכללים. אבל הרבה פעמים איני מוצא נחמה או עידוד בטיפול- דברים שמאוד חסרים לי. בזמן קצר של הפגישה איני מצליח להעביר את כל מה שאני מרגיש- ומדובר לדעתי בבעיות קריטיות בנוגע לקריירה ומשמעות בחיים. התחלתי לחשוב שאולי אין בטיפול כל ערך... הרי המטפלת אינה יכולה להיות חברה שלי, אינה יכולה לתמוך בי בקביעות ואני חושש שאולי לא באמת אכפת לה ממני. בנוסף, ישנם אנשים שאינם נזקקים לשיחות כאלו כלל, ואפילו פרופסור ישעיהו ליבוביץ' אמר שהיהודים המציאו את הפסיכואנליזה רק כדי להוציא כסף מהגויים... מה עלי לעשות כדי שלמישהו יהיה אכפת ממני בקביעות ויהיה המשענת שלי? עם מי כדאי להתייעץ בבעיות קריטיות כמו יחסי אנוש לקויים וקריירה תקועה? טל

קראתי את ההודעה שלך והיה נדמה שאולי אתה מרגיש מבולבל וקצת מיואש עכשיו.. שכבר שנים אתה נאבק בהתמודדות עם כל הסערות שבאות ואתה לא בטוח לאן הדרך הזו מובילה.. אבל בעיקר נשמע שאתה מרגיש בודד, אולי לא מוצא את המקום שבו תוכל לנוח רגע, מישהו להישען עליו כשהדברים מצטברים ומכבידים עליך.. אז רציתי להזמין אותך לאתר סה"ר שבו אני מתנדבת.. יש לנו צ'ט אחד-על-אחד,אנונימי, כל ערב בין תשע לחצות, עם מתנדבים שהם לא אנשי מקצוע- אנשים רגילים שעברו הכשרה מתאימה ונרצה פשוט להיות שם בשבילך.. אנחנו לא נחליף טיפול מקצועי או ניתן לך עצות, אבל אכפת לנו, ואנחנו רוצים להקשיב לך, לנסות להקל קצת ולהחזיק לרגע את כל המשא הכבד הזה כדי שתוכל לנוח, אולי למלא מעט כוחות... אתה מוזמן בחום, ואני מקווה שבכל מקרה תמצא את המקום שלך שיקל, ושהדברים ישתפרו עבורך.. שלך, מתנדבת סה"ר http://www.sahar.org.il/

תודה רבה לאודי ולמתנדבת סה"ר שענו. תגובתכם עודדה אותי!

הייתי היום בפגישה שבה המטפלת שלי ממש לא הרגישה טוב....ודי ריחמתי עליה שהיא באה בשבילי, לא אמרתי לה אבל..דברתי איתה על משהו אחר בגלל איך שהיא הרגישה לא רציתי לומר שאני מרגישה אבודה........יום ההולדת הזה דפוק!!! לא נותן לי מנוחה....ודוקא עכשיו שרציתי לפתוח נושא....והיא אמרה לי הרי שכשכבר לא אפחד אני אשתחרר אז אני כבר לא רוצה לפחד מהקרבה ורוצה לשחרר אבל זה לא הולך....אנחנו נתראה בשבוע הבא ואחר כך לא אראה אותה חודש בגלל פסח והשתלמות שאני יוצאת אליה מהעבודה...זה מבאס אותי.אבל הייתי כאילו חייבת להתחשב בה היום...ולכל מי שקורא אותי שידע שהמטפל מתקשר לומר שהוא חולה ודוחה את הפגישה תאמינו לו שיש לו סיבה ולא בגלל שהוא דוחה אתכם! לפעמים עדיף שישאר בבית...החוויה שהייתה לי היום הייתה לא הכי נעימה מבחינתי.....באסה! ובכל זאת היא מדהימה שבאה במיוחד לפגישה היום! בסוף הפגישה זרקתי משפט על משהו קשה שרציתי לפתוח..ואז היא אמרה שזה מהכרות שלה איתי היא יודעת שעל מה שקשה לדבר אני אומרת בסוף פגישה אבל הפעם זה אולי סלילת דרך לפגישה הבאה..והיא לא יודעת שזה בגלל איך שהיא הרגישה...אני לא בטוחה שאוכל בפגישה הבאה כי יש רק אחת ואחר כך חודש שלם בלי..... אודי, האם אתה מציע כן לפתוח בפגישה הבאה את הנושא שרציתי? (זה משהו שקרה בגיל העשרה ומזמן ניסיתי להסביר עליו וקצת קשה לדבר על זה..)או שאחכה חודש ואז יש סיכוי שאחשוב על כך כל החודש?

הי מיכל , אני מאוד מבינה את מה שאת מתארת , המטפל שלי תמיד אומר ,אני לא רוצה לבוא חולה כי אני לא חושב שאת צריכה לשאת את החולי שלי.... מבינה גם את המטפלת שרצתה לבוא ולא לאכזב אותך, ובסוף נפלת בין הכיסאות כי הרגשת שבמקום שהיא תשמור עליך את שומרת עליה , מתסכל\: הילה

איזה מטפל מקסים! הוא צודק! הבעייה שאם היא הייתה דוחה את הפגישה הייתי כועסת ומתאכזבת וחושבת שזה בגללי....כאילו אי אפשר לרצות אותי אף פעם....מה?

שלום לך דר אודי,רציתי לשמוע את חוות דעתך בנוגע אליי,שמי יוסף אני בחור חרדי כבן 25 נשוי לאישה הקטנה ממני בשנתיים,באשתי יש הכול אישה שעובדת ואכפת לה מבעלה ומהבית,אישה יפה אצילית שכזו,עדינה נינוחה ושקטה,והרבה חכמת חיים ,משום מה יש בי מחסום או מחסומים כלפיה ,כמובן שיש למחסומים אלו תופעות לוואי כמו אי זקפה דחיה וכו אני מתגרה מכל הנשים בעולם אך ממנה לא,אני חייב לציין שלא קיימנו מזמן החתונה ועד היום יחסים משום וגיניסמוס,שלדעתי הבעיה מתחילה ממני ,אני כל הזמן נובר וחופר בנבכי הנפש האם עשיתי את הדבר הנכון או האם יכולתי להתחתן עם מישהי יותר טובה וכו, על אף שבאמת לא חסר לי והיא לא מחזירה ממני שום דבר ואני מרגיש שאני כל כך רוצה אותה אך מצד שני יש משהו שמונע ממני להרגיש שנכנסתי למושג שנקרא נישואין....אני נוטל כדורים במינון נמוך עקב הדיכאון ונמיכות הרוח שממנה אני סובל ,הכדורים לא ממש עוזרים אז מאיפה הכול מתחיל מיחסי המין או מפצעי הנפש ? והאם יהיה לזה מזור ,נתקלת פעם במקרה שכזה? חשוב לי לומר שאני הייתי טיפוס די פתוח מבחינת אוננות וצפייה בפורנו וכו

שלום אני מחפשת פסיכולוגית דוברת ספרדית באזור ראשון לציון והסביבה לטיפול בדכאון וחרדה לאשה בת 74;

היי! אם תרשמי מייל אני יכולה להמליץ לך על שניים מעולות! (אחת בקריית אונו ואחת בשרון) בובי

מה ניתן לעשות, כיצד לסייע ולמנוע החמרה לאשה הסובלת ככל הנראה מהפרעת אישיות פרנואידית ו\או דמנציה. מאבדת קשר עם המציאות, החל בהדרגה, עד כי סבורה שמצוטטים לה, מתנכלים לה, מצלמים אותה, הזמינה בעלי מקצוע שיסרקו את ביתה לאיתור אמצעי האזנה, עורכי דין ועוד. החליפה מיטה כדי להיפטר מהמכשירים, החליפה דירות ועוד. על סף התמוטטות, מצב גרוע. מסרבת לטיפול, כועסת שלא מאמינים לה, לא סומכת על איש. סובלת מדיכאון מוכר על רקע אובדן, יקיריה. המצב קשה, מורכב, ודורש התערבות דחופה. הקשבה פסיבית אינה יעילה או פותרת את המצב, מובן כי עימות עם המציאות אינו בא בחשבון, לא מוכנה כאמור לשקול טיפול. ונניח שהאדם היחיד עליו סומכת, יפגע באמון שלה ויזמין מטפל כלשהו לבית, איך יודעים במי לבחור?

נגמרו כל המילים נשאר כאב. רק כאב.

אפשר לצייר, אפשר לפסל אפשר.. והמילים יבואו מעצמן

האם זה יכול להתגלות? האם זה מדווח לרשויות? האם תיק ברווחה מדווח?

אני ממש מקווה שלא. הטיפול שלי לפחות לא רשום בשום מקום, אולי טיפול פסיכיאטרי, וגם זה אני מאוד מקווה שלא.

שלום רב היה לי חוויה קשה בטיפול פסיכותרפי, כשעלה נושא מאד רגיש באמצע השיחה, והפסיכולוג השתהה לכמה שניות בעצבנות מסוימת הסתכל על הציפורניים שלו וכו ואז שאלתי אותו האם אין לי תקוה ? והוספתי שהתרשמתי כך מהעצבנות שעלה על פני המטפל ותגובת המטפל היה הפגישה הסתיימה נדון בכך בשבוע הבא !! מאד נפגעתי ואחרי כמה שעות התקשרתי להמטפל ואמרתי לו שמאד נפגעתי וכשהרגשתי כמו חולה על שולחן הניתוח שהרופא עוזב אותו מדמם ופונה לפציינט הבאה! והמטפל ענה טוב נדבר על זה בפגישה הבאה.., האם יש להתנהגות הזאת צידוק מבחינה מקצועית? האם ראוי להמשיך את הטיפול אצל מטפל כזאת?

בטיפול שלי אני מרגישה שגבולות זה ה-דבר. זה יכול מאוד להכעיס אותי, אבל אני מבינה שזה כנראה חשוב לי ובאיזו שהיא מידה בשבילי.

הלכתי ביום שישי לפסיכאטרית פרטית חדשה, היא הייתה ממש נחמדה ואני שמחה שהלכתי אליה. היא המליצה לי על תרופה אבל אמרה שהיא בכלל לא בטוחה שזה יעזור אבל שכדאי לנסות בכל זאת, זה קצת מבאס לשמוע את זה כי יש לי איזה שהן ציפיות.. היום הלכתי לרופאת משפחה למשהו אחר, (אני חדשה אצלה, כי רק עכשיו העברתי את התיק שלי..) ועל הדרך סיפרתי לה על זה שהייתי אצל הפסיכיאטרית ושהיא נתנה לי תרופות. ואז הרופאת משפחה אמרה כל מיני דברים שבלבלו אותי. היא אמרה שבשביל כדורים כאלו לא חייבים פסיכיאטר ושמספיק רופאת משפחה בשביל זה. והיא נתנה לי גם מרשם, ואמרתי לה שקיבלתי מהפסיכאטרית מרשם והאם אני צריכה גם ממנה. היא אמרה שדרכה זה יותר זול ורשמה לי. ואז גם אמרה לי להתחיל עם חצי כדור במשך שבוע ולחזור אליה עוד שבועיים שלושה למעקב. ואני מרגישה איזו שהיא מלחמת כבוד ואני ממש לא רוצה להיכנס לזה. אני לא יודעת מה לעשות.. אני לא רוצה להרגיש שאני צריכה לבחור מישהי מהם, או את הרופאת משפחה או את הפסיכיאטרית. אודי, תעזור לי, כי אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה בבלאגן אחד גדול. תודה רבה

כבר דיברנו על זה לא פעם שאני צריכה שיחליטו בשבילי.. בכ"א שלחתי מייל לפסיכיאטרית וכעת מחכה לתשובתה. אני לא רואה את עצמי מצליחה להגיד משהו לרופאת משפחה, אני מפחדת שהיא תכעס עליי.

ככה אני מרגישה אודי, עם משפחה שנוטשת אותי פעם אחר פעם , ואני לא יודעת איפה אני יעשה את הפסח, כשאני מבקשת מהמשפחה שלי להתארח אצלם הם אומרים לי לכי לבית מלון..... מרגישה שוב כמו אותה תינוקת ששוכבת על הרצפה ואין מי שירים אותה או יסתכל עליה...... יש לך מילים מנחמות, אודי?

המודעה שלך נגעה מאוד לליבי, ותחושת הנטישה אינה זרה לי. זה אכן נורא להינטש שוב ושוב ולחוש כ"כ לא רצויה ובודדה , במיוחד בחגים. אני רוצה ליידע אותך שיש כל מיני קבוצות , נניח בפייסבוק או רשתות חברתיות למינהן, שמארגנות אירועים לאנשים שאין להם היכן לחגוג. בשנתיים האחרונות הם ערכו ערב חג בראש השנה ובפסח, במקום פתוח , בחינם. אפילו ארגנו הסעות למי שצריך (בתשלום) , כל אחד הביא מאכל ואכלו יחד, ואח"כ רקדו וחגגו יחד . אני לא יכולה לומר לך איך זה, שקלתי ללכת ובסוף לא לא הלכתי , אבל זו נראית לי הזדמנות בכל זאת להיות עם אנשים ולא לבד, ואולי להכיר אנשים חדשים. מקווה שדברים יסתדרו לך :-)

http://meny.co.il/hebrew-----%D7%97%D7%92%D7%99%D7%9D,,%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%A4%D7%A1%D7%97_%D7%91%D7%98%D7%91%D7%A2.html אודי- אם זה בסדר לפרסם

על המעט ביחד שיצרה אצלי הודעתך.... וזה המון , אני מרגישה קצת יותר טוב , הילה

הי שרון, אני בעיצומה של האנליזה, דברים מתחילים לעלות, חוויות מהעבר מהילדות, דברים שחוויתי, פתאום דברים מתחילים לצוף , וזה מפחיד אותי, אני רוצה לברוח ,אני רוצה להגיד לא רוצה יותר ,כל כך מפחדת ! יש משהו ספציפי שמנסה לעלות כבר הרבה זמן, כבר עוד מעט שלוש שנים אני בטיפול וכבר רציתי לדבר על זה לא מעט פעמים, ואני לא מצליחה זה גדול עלי,הכאב כל כך גדול..! שרון מה עושים ? אני בדרך כלל לא מבטלת פגישות ובכל השלוש שנים של הטיפול לא החסרתי אפילו פגישה אחת,ככה זכור לי,ועכשיו אני רוצה לבטל לא רוצה לבוא,,,,,,,, ואני בפנים יודעת שזה לא נכון, אבל נמאס לי כל הזמן לשלוט בעצמי וכן לבוא אפילו שקשה, פעם אחת לבטל טיפול זה בסדר , נכון ???? א. הילה

שלום לך אדוה הילה, המועקה שאת מתארת מוכרת, מוכרת מאד. מוכרת למי שחווה אנליזה, ומוכרת לאנליטיקאים. לפרויד היו עבורה שמות והמשגות שונות כמו ה"בריחה אל תוך המחלה," "התגובה התרפויטית השלילית," "ההתנגדות." כפי שאת כותבת בדיוק ובגילוי לב, "פתאום," דווקא כאשר ישנה התנעה של התהליך האנליטי, ועימו חשיפה של יותר ויותר מסמנים מן הלא מודע, כך, במקום שהישה רצון להמשיך הלאה מופיע דווקא הרצון לברוח. ובכן, לא צריך להבהל. המועקה והקושי שאת חווה הם חלק בלתי נפרד מן התהליך האנליטי, ומן הסתם לא היו מופיעות אלמלא הייתה בו התקדמות. המועקה, הרצון להגיד "די," עליהם את מעידה הם גם עדויות להתעקשותו של מה שלמעשה הביא אותך לאנליזה: התעקשותו של אופן סיפוק בסבל (התענגות) שנמצא בשורש הסבל עימן פנית אל האנליטיקאי. ברור כי דווקא כשהעבודה האנליטית מתחילה לפורר ולרוקן דבר מה בהתענגות זו: התענגות זו מרימה את ראשה ומתעקשת. אין דבר קשה יותר ליצור המדבר מלוותר על אופן הסבל החביב עליו, וניתן לומר כי במובנים מסויימים האנליזה היא מאבק נגד אותו סיפוק בסבל, שאינו אלא דחף המוות. במאבק הזה אסור לוותר, מדובר בחיים שלך, באפשרות לפנות בהם מקום כך שבמקום הסבל הנורא שאת מתארת יבוא לשכון האיווי, הווה אומר תחושת החיות. אז כן, להמשיך לבוא אפילו שקשה, ולתפוש כי הקושי הוא אפקט בלתי נפרד של ההתקדמות באנליזה, והוא בשירות החיים. כפי שא אומרת: "אני בפנים יודעת שזה לא נכון ... לבטל, לא לבוא." זהו קול האיווי שלך. הקשיבי לו. יחד עם זאת, חשוב לומר כי העבודה באנליזה כנגד ההתענגות, כלומר נגד אופן הסיפוק בסבל החביב עליך, פרושה גם כי העבודה באנליזה גםאינה מתנהלת מטעמו של הסופר אגו: אותה פונקציה סובייקטיבית שדווקא דורשת עוד ועוד התענגות. משום כך, הצמדי לכלל הבסיס של האנליזה: אימרי מה שעולה לך בראש, ופרושו של דבר גם שלא תאלצי את עצמך לומר את מה שבחינתך הוא, לפחות עדיין, בבחינת הבלתי אפשרי לומר. מה שמבחינת הסובייקטיביות שלך יכול לעלות באנליזה ברגע נתון, יעלה, בצורה האפשרית לו: דרך תצורות הלא מודע : חלומות, מעשי כשל, משחקי לשון לא מתוכננים, וכמובן, מה שמתחרש ברמת הסימפטומים עליהם את מתלוננת. מה שאינו יכול לעלות עכשיו, מה שהוא בגדר הבלתי אפשרי לומר, ה"כואב מדי" כלשונך, יעלה בתצורות הנכונות לו ובזמן שתאפשר האנליזה. סימכי על הלא מודע שלך, לא על הסופר אגו. דרך צלחה בנתיבי הלא מודע והאיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום. אני בת 35 ובעלי בן 40. לפני כשבועיים בעלי החליט פתאום שהוא רוצה חופש ולא רוצה חיי משפחה. קם ועזב וכל זה ברקע שקנינו בית חדש שעוברים בעוד חודשיים ורכב חדש ותיכננו הכל ביחד. נכון שלא היו חיים קלים אבל רק עכשיו הכל הסתדר מכל הבחינות גם כלכלית. באותו ערב שהוא עזב מצאתי הודעה מאישה אחרת בפלפון. אני חושבת שהוא עבר לחיות איתה ועם הילדים שלה. כל נסיון לדבר מוביל לתעזבו אותי בשקט אני רוצה לחיות איך שאני רוצה, האמא שהייתה בשבילו מקום ראשון הוא מקלל ושופך ליכלוך עליה ועלי. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואיך לאכול את זה. האם זה עובר? האם להתגרש?....????

שלום לך, נתקלת במצב לא פשוט, פתאום," ורק עכשיו כשדברים הסתדרו." ניתן להניח כי גם בן זוגך נתקל בדבר מה שהוביל אותו לפעולה דרמטית. מול אותה פעולה, הנסיון לדיבור עימו כושל, ואף מופיע עבורך כקללות. אך יש לך גם תשובה שהיא דרך התמודדות אני חושבת שהוא עבר לחיות עם אישה אחרת וילדיה. למעשה, תשובה זו היא שאלה שעולה אצלך, שאלה על מקומך בקשר עם בן זוגך, עליך כאישה... שאלה גדולה עבורך כפי שמעידים סימני השאלה הרבים שבסוף מכתבך. ניתן להתיר את הדיבור שכושל מול בן הזוג למקום של דיבור אחר כזו שמציעה הפסיכואנליזה, ושם לחקור את שאלתך. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

איזו שיטת טיפול לבחור? אני לא יודע, מבולבל לא יודע אם להשען על העבר - פסיכודינמי או להתמקד בהווה - קוגנטיבי התנהגותי... בעקרון..אני רוצה להתמקד בהווה...אני נוטה לעתים להיות אימפולסיבי..אני גם מטופל תרופתית, עברתי התקף פסיכוטי לפני כשבועיים..אני מטופל גם אצלך פסיכולוג אבל אני בספק לגבי טיב הטיפול..אני מרגיש שהוא לא מספיק אינטנסיבי ושהמטפל לא ממש "נכנס אליי", לא ממש "איתי"..אני מעלה את הספקות האלה בטיפול אבל אני לא מרגיש כ"כ שינוי, או שאני מרגיש והוא ממש איטי, וצריך לתת לזה זמן...אבל אני תמיד חושב "מה היה יכול להיות אם מטפל אחר", "מה היה יכול להיות בשיטת טיפול התנהגותית - קוגנטיבית"..כרגע המטפל שלי הוא איתי בטיפול פסיכודינאמי..אבל לא יודע אני מרגיש שאנחנו לא ממוקדים מספיק....ונמאס לי שאומרים לי ש"הכל זה ראייה שלי", ושאני ה"פראנויד", ואז גורמים לי שוב להמשיך בכוח בטיפול..לא רוצה..מותר לי? מותר לי לבחור מטפל אחר? סוג אחר של טיפול?? להתקדם?....עזרתכם..........

שלום רב אודי, אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה בסיוע איתור פסיכולוג ספורט לבן שלנו. אנחנו גרים בגליל באיזור כפר ורדים ובגלל הקושי במרחקים בגליל ובמיעוט באנשי מקצוע, אשמח אם תוכל להמליץ לנו על מישהו. תודה מראש

שלום, יש לי שכנים שגרים בדלת ממול. יש להם ילד בן שנתיים וחצי, וכבר מאז שהוא היה בן שנה ו 10 חודשים התחלתי לשים לב שלפחות פעם בשבוע הם מוציאים אותו מאחורי הדלת בחושך לכדקה או חמש דקות כשהוא לא רוצה ללכת לישון או מתנהג ממש לא בסדר. הילד ממש בוכה וצורח והם מאיימים שישאירו אותו שם אם לא ילך לישון או יתנהג טוב. האם זאת נחשבת התעללות בילד? כי לי נראה שכן.. וממש כואב לי הלב לשמוע את זה. האם במקרה כזה ניתן לדווח לעובדת סוציאלית ויש מה לעשות, או שכל עוד זאת לא אלימות אין מה לעשות? תודה מראש

הי, שלחתי היום בבוקר שאלת המשך בנושא תלות. איה היא? שלחתי היום בערב שאלה על השאלה שנעלמה. איה היא???

כתבתי הודעת המשך לשאלה על תלות. הגיעה? לא הגיעה?

את מה שאתה כותב לי עכשיו...ובוכה......האם אני רוצה שגם אתה תלמד אותי? פעם פחדתי נורא שיכירו אותי באמת.כי אולי ישנאו אותי? ועכשיו אני מבקשת שילמדו אותי...הדמעות מרטיבות את המקלדת.אתה גרמת לי להבין זאת.תודה אודי יקר

יום ההולדת שלי העברי..הרבה יותר משמעותי עבורי מהתאריך הלועזי שגם אותו אני מציינת...בקשתי שלא לחגוג ולא חגגנו...... אודי, היה יום כבד שכזה...אני בת 40...מבוגרת כבר לא? אבל מתנהגת ומרגישה ממש קטנה...אין לי רצון בכלל לגדול. אודי, היה לי קשה לווסת רגשות היום.....קראתי על קשב וריכוז ופעם כשגיליתי שלבני יש אז גיליתי על עצמי..והיום קראתי והרבה מהסמפטומים הם תואמים אותי..הרבה אנשים שמחו שגילו על עצמם בגיל מבוגר שיש להם שם להפרעה.ואילו אני ממש התבאסתי.בהתחלה אפילו הכחשתי.עכשיו זה רק מדכא אותי שאני "שרוטה" ויש לי הפרעות.......אוף.......הלואי שהייתי שמחה שיש שם וזה "לא אני" אבל אני מרגישה אחרת......שאני לא בסדר........סתם.יום דפוק.....כתבתי למטפלת שלי ופעם היא אמרה שהיא לא מומחית להפרעת קשב וריכוז אז כתבתי לה שאני מבקשת שתקרא על זה קצת...ומה היא כותבת? בואי נדבר בפגישה......אוף נראה לי שאפילו היא לא קראה מה כתבתי.......וזה דיכא אותי יותר......ואתה? עוד לא העלת הודעות......סתם.מחפשת משהו...מישהוא שיבין אותי אולי.....שיחבק....חסר לי חיבוק תמידי..מה עושים? נראה היה לי שלא היה אכפת לה....שוב אני מרגישה שאכפת רק בזמן מסויים כמו רק בפגישה.....אוף.....ואתה? מה דעתך??? הגיוני לבקש שתלמד קצת על זה?

זה מן הסתם לא נכון, גם היום אחרי שכשיצאתי ראיתי מישהי עומדת להיכנס אליה ואכן חיכיתי כדי לוודא (לא יפה מצידי, לעתים אני סקרנית יתר על המידה) אז בוודאות אני לא היחידה, אבל עדיין אני חושבת ככה לפעמים... למה?

כותרת ההודעה שלך העלתה בי חיוך אני חושבת שזה מוזר כי זו לא המציאות. אתה יודע שכשפתחתי את הפורום עכשיו כדי להגיב וראיתי שהקדמת את סופ"ש התעצבתי. כ"כ הרבה זמן עד יום ראשון לחכות לך. המקום הזה כ"כ חשוב, אודי. תודה!

שלום, קוראים לי אנדר(שם בדוי) ואני בכיתה ט'. אני ילד מחונן לא באופן רשמי. בעיקרון לא עברתי את מבחני המחוננים, אפילו לא את הראשון, אבל כנראה שאני מחונן. בשנה הבאה אני עומד ללמוד בבית ספר למחוננים שנחשב לאחד הטובים בארץ. זה פנימייה(אני גר בפריפריה ככה שבשביל להנות מבתי ספר לתלמידים ברמה שלי צריך להרחיק לכת) מיותר לציין שהם ערכו בשביל הקבלה לבית הספר הם מבחנים שבחנו את היכולות האינטלקטואליות שלי שכמובן עברתי אותם. ייתכן שהמידע הזה יהיה קריטי בהמשך. בכיתה ד' עד ה' כנראה שסבלתי מהפרעת התנהגות כלשהי(ייתכן מאוד שגם אחרי וייתכן מאוד שגם לפני). ברצוני לדעת איזה מין הפרעה הייתה לי. נתחיל את הסיפור מההתחלה. אני כבר מודיע שהתאריכים שעומדים להיות מיוצגים בסיפור לא מדוייקים בעליל מהסיבה שאני לא זוכר את התאריכים מספיק טוב. הסיפור מסופר בקווים כללים ובהחלט ייתכן שיש אירוע בשנים הללו שפספתי שיש לו קשר דרמטי להפרעה ממנה סבלתי. אני גר במושב קטן בצפון הארץ. בשכבת גילי יש רק כ-10 אנשים. בתחילת כיתה ג' סבא שלי מת. לקחתי את זה מאוד קשה. זה היה הפעם הראשונה שבאמת נחשפתי למוות. הוא מת מסרטן. דודה שלי שהייתה גם שכנה שלי מתה כעבור חודשיים בגלל שהבן שלה דרס אותה( בלי כוונה). בתחילת כיתה ד' "החרימו" אותי. הסיבות לחרם היו מאוד תמוהות. לאחר זמן מה, החרם נגמר בגלל שהמדריכות שלנו בתנועת הנוער איימו שאם הם לא יפסיקו את החרם עליי הם לא ייצאו למחנה פסח. לאחר מכן, נשבעתי לעצמי שלא ייעשו עליי חרם יותר לעולם. התחברתי לילד הכי מקובל שהיה בשכבת הגיל שלי(זה שעשה עליי את החרם בזמנו) ואט אט בדרך שאני לא מבין אותה הפכתי להיות לפתע הילד הכי מקובל במושב שלי. הייתי השליט הבלתי מעורער. אם הייתי רוצה משהו הם היו חייבים להביא לי אותו. קיללתי אותם, זלזלתי בהם, הרבצתי להם, ארגנתי משחק גלדיאטורים שבהם הם היו צריכים לשעשע אותי והם מצידם לא הגיבו במאומה להפך, הם דווקא תמכו בי. פה ראוי לציין שאני ילד חלש מאוד ונמוך ולכן לא הגיוני שהכנעתי אותם דרך כוח הזרוע. למעשה, הייתי הילד הכי חלש בקבוצת הגיל שלי ואם הם היו רוצים בקלות הם היו יכולים להרביץ לי כהוגן. פה גם ראוי לציין שאני שלטתי רק בבבנים שבמושב ולא בבנות או בשום דבר אחר. הייתה לי באותה תקופה חברה( עד כמה שיש כאלה בכיתה ד'\ה'). לאחר כמה זמן היא נפרדה ממני אבל אני עדיין אהבתי אותה מאוד. הפכתי את החיים שלה לגיהנום. ארגנתי את כל הבנים עלייה. הצקתי לה בלי הפסקה. עשיתי עלייה חרם אכזרי מאין כמותו והכל רק בגלל שהיא לא הייתה מוכנה להיות חברה שלי. אני חושב שאם הייתי קצת יותר מבוגר היו פותחים לי על כך תיק רציני במשטרה. קיללתי את הילדים בלי הפסקה. כל הזמן. יום אחד היה ילד אחד שנמאס לו מזה והוא הגיב על קללותיי, הוא קרא לי בן זונה. עשיתי עליו חרם באופן מיידי. דאגתי שאף אחד לא יהיה חבר שלו אחרת גם הוא ייסבול מחרם. הילד הזה יתחבר עם הילדה הזאת שהצקתי לה בזמן הזה. יום אחד, ללא ידיעתי נפגשו כל אנשי גילי(ביוזמתי הילד והילדה שהחרמתי אותם) והכריזו על "מהפכה". הם הבינו שאין לי באמת כוח ואם הם ייתאחדו נגדי הם יוכלו לשים קץ לשלטון הטרור שלי. חרב עולמי. מהילד המדכא הפכתי להיות הילד המדוכא. אף אחד לא דיבר איתי. התחרטתי בכל נפשי באותה תקופה על מה שעשיתי להם. בתקופה הזאת, הבית ספר אמר להוריי שאני צריך פסיכולוגית. ייתכן שזה היה עוד בשיא שליטתי, אני מניח שכן. נפגשנו איתה. ציירתי ושיחקתי בפלסטלינה אצלה הרבה וכמעט ולא דיברתי איתה. החרם מתישהו נגמר בסביבות כיתה ה'. אני לא יודע למה. אני מניח שאיימו עליהם. באותה תקופה לא הייתי בודד לגמרי ויצרתי קשרים חברתיים עם אנשים מיישובים רחוקים יחסית. קשרים שמלווים אותי עד היום. הטיפול עם הפסיכולוגית ארך כ-שנתיים. ביום האחרון היא הקריאה לי את ספר הילדים "היום שבו סבא מת"(ייתכן שעיוותי את השם עקב העובדה שעבר לא מעט זמן מאז אותם אירועים). בכיתי נורא. זה היה לי נורא קשה הדבר הזה. באותו יום חשבתי גם שהפסיכולוגית שלי מתה. נכון, היא עדיין חיה אבל היא תמות בשבילי. אני יותר לא אראה אותה לעולם, ולכן מבחינתי היא מתה לכל דבר. בתקופת החרם בית הספר התייחס אליי כאל מפלצת. השעו אותי מבית הספר ליומיים וגם היו ימים שבהם הייתי בא לבית הספר, היו לוקחים אותי לחדר המזכירה ולא היו נותנים לי לצאת ממנו עד שהגיע זמן ההסעות. עברו שנתיים מאז המקרה הזה, התבגרתי מאז. אני לא חושב שאני עדיין סובל מהפרעות נפשיות. זה הכל פחות או יותר, כנראה שאני מחסיר פה לא מעט אבל אני מקווה שזה מספיק בשביל שתאבחן את ההפרעה שממנה סבלתי(ואולי אני סובל ממנה אף היום אבל אני פשוט לא מודע לה) בתודה מראש, אנדר

אני בת 18 ובערך מגיל 8 קרה לי מידי פעם שהרגשתי שאני נמצאת בחלום,שהדבר שקורה הוא לא באמת קורה... זאת הייתה תחושה של כמה שעות וזה נגמר וזה היה במשך כמה שנים. הייתה לי הפסקה מזה במשך כמה שנים ופתאום זה חזר לי.. זה חזר אבל לתקופות קצרות של דקות או שעות. ביום ראשון האחרון זה התחיל לי שוב אבל זה לא נגמר! זה כבר 3 ימים ברצף.. אני מרגישה שאני משתגעת! חשבתי שזה מגיע מעייפות אבל ישנתי אתמול 10 וחצי שעות וכלום! זה לא עזר! אני לא מצליחה להתרכז בלימודים... אני לא מרגישה את הטעם של האוכל,אין לי הנאה מלאכול דברים...אני רואה את עצמי עושה דברים אבל אני מרגישה שזה לא אני,שזה לא קשור אלי... ואני גם פחות מרגישה כאב. ב3 ימים האלה היו פעמים שחזרתי לעצמי לכמה דקות או נגיד שעה... אבל זה כל הזמן חוזר!!! במוצ"ש שתיתי אלכוהול וישנתי בערך 5 שעות בלילה.. אולי זה קשור?? בדקתי קצת באינטרנט וראיתי שיש כזה דבר הפרעה דה-פרסונליזציה... יש מצב שיש לי את זה? ראיתי שכתוב שזה מגיע מטראומות בילדות.. אבל לא חויתי טראומה בילדות... מה שכן, כבר שנה וחצי שאני מסתירה מההורים שלי והמהסביבה שלי שיש לי חבר(זה לא מקובל בחברה שלי חבר,ואסור שידעו)ואולי זה גורם להרגשה שלי? כי הבנתי שלחץ ממושך יכול לגרום לזה...