פורום פסיכולוגיה קלינית

מקווה שהחג עבר בנעימים..אני קצת מרחפת..יש לי שאלה חשובה, יש ילדה בת9 באינטרנט שנראה לי שנפגעה לא בטוח והיא ספרה שמישהו שם עזר לה........כלומר שוחחתי איתה בצ'אט, למה נותנים לילדים לצ'וטט? אוף...... אני מנסה לשמור עליה וזה קשה במרחק.. והיא רכשה את אמוני איך אפשר לעזור לה? כלומר איך מקרבים אותה שתספר יותר? מפחיד נורא.. איפה ההורים איפה?????????מה אתה מציע לי? לא להתערב? או לנסות לעזור? באסה ניסיתי לשאול מה עם ההורים אבל אני מפחדת שלא תדבר איתי יותר אחרי שרכשתי את אמונה...מה עושים? אוף..

מיכל. תזהרי. לעולם אין לדעת מי עומד מאחורי המילים

שלום, אני מעוניין לקבל המלצות על פסיכולוג המקבל באזור המרכז (תל אביב, רמת גן, גבעתיים והאזור) ומטפל ב-OCPD (הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית). תודה.

[email protected] תודה!

http://www.youtube.com/watch?v=FbP29lWeHso כל לילה אני חושבת עליה ובוכה. היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי. המון פעמים. ושכשהיא תחזור מהחופשה -נמשיך. ושאין לה שום כוונה להעביר אותי לאפאחד אחר. ונכון שאני הערמתי "קשיים" בזה שלא חזרתי ישר לפגישות סדירות, ונשארתי אצל "החום" של המחליפה. אבל זה רק כי עבר עלי כל כך הרבה קושי ורע. וכעסתי. ונפגעתי. לא רק מהחופשה. אלא המון ממה שהיה ביננו לפני. ומה רציתי? שהיא תתאמץ! כי היה מגיע לי שהיא תתאמץ יותר בשבילי. אחרי כל מה שעברתי איתה וכל מה שרק אני יודעת עליה. אחרי כל זה. שפשוט לא תוותר! ועכשיו קשה לי לעבור הלאה. אני עם המחליפה. אבל בעצם בתוכי- אני בלי. כי אני לא מבינה. וכי כל לילה- דמעות. ושאלות. ושיחות איתה בראשי. http://www.youtube.com/watch?v=fefG2eENbPM נשארתי בבר. כך נשארתי: http://www.youtube.com/watch?v=vZ5WKLRGoDg

סמבדי יקרה ! קראתי את מילותייך . שמעתי את צלילייך שיצאו מגרונם של שלמה ארצי וריטה ו.. צמרמורות עברו בגופי.הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת בחוזקה.. סמבדי יקרה ! את מצליחה להעביר בעוצמה כל כך כאב הנוראי !!! את הקריעה האיומה שאת חשה, את ליבך המדמם שהתנפץ לרסיסים, את הגעגועים העמוקים, את הכמיהה המטורפת הזו לדמות האהובה שגם פגעה... המטפלת... וליתר דיוק , לאמא הזו.. האמא הממשית שלא היתה מכוונת שלנו.. שנפגענו ממנה שוב ושוב ושוב (וייתכן מאוד, שללא כוונת זדון ממנה) וכיום, את משחזרת שוב את הפגיעה האיומה הזו.. והכאב בלתי נסבל..הוא (הכאב שלך) מצליח ממש לפרוץ מבעד למסך המחשב ו"למלא אותו בדם "... מרשה לי להיות קרוב על ידך ? לתת לך יד , להניח בעדינות תחבושת על הלב הפצוע.. לערסל אותך חרש וללחוש לך שיבוא יום ויהיה לך טוב, תרגישי בלב משהו שליו ורגוע.. את עוד תראי שזה יקרה.. שלך ואיתך-במבי.

ואני יותר פרנואידית כבר ונראה לי שפסיכולוגים עושים את זה בכוונה או שלא אכפת להם בכלל מהמטופלים שלהם ומה הם מרגישים... יותר מדי יוצא לי לראות דוגמאות של אנשים מתגלגלים מטיפול לטיפול עם תחושה שהם חבולים מהטיפול הקודם כי המטפל נטש או אכזב בדרך כזאת או אחרת.. גם אני מרגישה די אובדת עצות עכשיו ומחפשת דרך איך לעבור הלאה, כי לא משאירים ברירה. בינתיים דמעות, הרבה דמעות..

נדהמת לגלות כל פעם מחדש עומקים שאחרי המקום שחשבתי שהוא הכי למטה.. לא מבינה, לא יכולה, לא רוצה..

נהי אודי, שלחתי לך ברכת שבת שלום מוארת אך בכוונתי היה לחג המתקרב. אז- מברכת אותך בחג נפלא .חג לבן ומואר. וגם בשבת נפלאה :) נ.ב שלחתי תגובה לסוריקטה בעץ למטה מה -8.5 שכותרתו: אודי :(( משום מה היא לא הועלתה.. שלך-במבי.

תודה על התגובה רציתי גם לשאול האם קיים טיפול כזה של EMDR במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש ??? או בחלק מהם ?

אני מקווה שלא פספסתי אותך.. היום היא אמרה לי שאני יכולה לשלוח לה הודעות או להתקשר אם אני רוצה.. כי היא מבינה שקשה לי וזו תקופה קשה. אבל אני לא רגילה לזה וכאילו לא רוצה שיהיו טובים מדי בשבילי. אני גם יודעת שיש לי גבולות ולא אשלח כל רגע הודעה. אבל זה שהיא הציעה זאת גורם לי לאהוב אותה. אצל זו שילדה לא עשיתי זאת והיא כן אמרה שאם היא חושבת שאגזים היא תגיד. אבל היא לא אמרה כלום. ואני מרגישה שהיא נחמדה מדי... למה??

רוצה לאחל לך שבת מוארת ונעימה. שלך-במבי. נ.ב משהו נרגע עם אמא צביה..שוב אנחנו ברגוע..

חג שבועות שמח...בכל אופן חג :) סליחה ששמי כבר מופיע מלא ועל תפיסת המקום הרב... אבל לא רציתי לפספס את ברכת החג, אני אוהבת מאוד גבינות :) מיכל

בסוף דברנו בטלפון...קצת נרגעתי והיא מתעקשת לתת לי פגישה אחת בחינם, למה? יש לה ייסורי מצפון? זה לא מה שאני צריכה.....אמרתי לה שאחרי היום שהצפתי אותה והיא ענתה לי ול"קינוח" שוחחנו אז היא כבר לא חייבת לי כלום....היא לא חושבת כך. אודי מה אתה היית עושה? האם קרה לך ששכחת פגישה? האם אתה החזרת פגישה אחת בחינם? אתה חושב שאני אקח את מה שהציעה? מה, רק בשביל שתרגיש יותר טוב עם עצמה? אוף!!!!האם למישהוא קרה שהמטפל דווקא שכח פגישה? בדרך כלל עושים חוזים הפוכים, מה קורה כשמטופל לא מגיע ללא הודעה מוקדמת תמיד חושבים שמטופל יעשה זאת.......לא חושבים בחוזה שגם המטפל יכול לשכוח??????????אוף........אודי אני מציעה להכניס גם את זה לחוזים!!! איך אחזור להאמין?????אוף...

אני כל הזמן שולחת לה הודעות...האם כדי שלא תשכח אותי?????אוף. היא הציעה שנפגש לפני הפגישה שתיערך בשבוע הבא אבל אין לי מתי...ומרגישה שאני לא משמעותית עבורה...אולי זה לא רציונאלי אבל ההרגשה שלי שאני רוצה שהיא תהיי.....רק שליחת ההודעות עוזרת לי לדעת שהיא פה....ובכלל תכננתי להיפתח עוד......תכננתי את הפגישה ואז במקום זה אנחנו צריכות לדבר על כך שהיא שכחה......וזה רק מקשה עליי יותר.............אוף................שוב תלות מעצבנת.....חשבתי שאני כבר מעבר לכך!!! קשה לי אודי.....מה אפשר לעשות????להפסיק להציף אותה בסמס???????ברור אבל איך????

היי רציתי לשאול היכן עדיף לבצע טיפול EMDR האם במרפאה מוחדת שמוסמכת לכך או דרך קופת החולים ששם יוצא זול יותר אך לא יודע האם גם האיכות אותה הדבר והאם קיים טיפול כזה במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש? שבבריאות הנפש זה בחינם

היי אודי. בקשר למטפלת היא מסננת אותי בחוזקה כך שגם אם אני לא מצליחה להפרד רגשית נראה שהיא לא מותירה לי ברירה כי אין לאן לחזור עכשיו... והאמת שנמאס לי מטיפולים. לא חושבת שאתחיל שוב תהליך. אבל מצד שני עדיין מפחדת להקשר רגשית. מפחדת מהכובד והתלות של עצמי. מפחדת לגלות מה יצא ממני החוצה אם אני אעיז להשען שוב. החשש שלי שיופיע המון כאב ואהיה מעיקה לזולת.. מצד שני אני לא יכולה יותר לסבול את עצמי ככה קורבת ומדחיקה עם הבולימיה את הכל אבל יודעת שזה נזק ועגום מאוד לחיות ככה. מי לכל הרוחות אי פעם יאהב יצור כמוני אם יכירו אותי ואיך שאני? החיים מרגישים כמו עונש לפעמים.

וואו..איך שאני מתחברת למה שכתבת...גם אני עם בעיית אכילה מעצבנת...ישר זה פוגע....ובכלל לא ספרתי למטפלת שלי שזה מה שקורה עכשיו כשאני במצב רגיש....אוף...היא לא יודעת כמה זה פגע...אוף גם אצלי מופיע המון כאב ואז אני כל כך תלותית אוף...ועכשיו האם בגלל שהתקרבתי אליה היא פתאום שכחה פגישה????????אוף אבל את יודעת מה? אפשר לאהוב אותך, אני בטוחה בזה!!! ניגסתי לה כל כך הרבה, היא ענתה.... אפילו התקשרתי לבסוף דברנו ונדבר עוד על זה.. א ב ל באסה!!!

לא יודעת למה אינני מצליחה להעלות את ההודעות שלי. אולי הפעם זה יצליח... אודי, מה דעתך על התרחיש הלא-מאד-סביר אך האפשרי הבא: אדם עולה על אוטובוס בינעירוני, סוקר את המושבים, ומגלה מקום פנוי יחיד, אלא ש... את המושב שלצידו מאיישות פנים מוכרות - המטפל/ת שלו. מה הכי נכון לעשות? לומר שלום מנומס, להתיישב בטבעיות, ולנסות להעביר את הזמן בסמול-טוק? להמשיך את הנסיעה בשתיקה כמו שני זרים? ואם היו מושבים פנויים נוספים, איך עליו לנהוג? והאם כדאי למטפל, שאיתרע מזלו ולצידו יושב/ת מטופל שלו, לנסות ליזום שיחה, או עליו לכבד את פרטיות המטופל ולשמור על חובת השתיקה? איך היית מצפה ממטופלים לנהוג?

אמרת לי אודי..בלי משחקים..אוקי, אז החלטתי שאתה צודק, באתי לפגישה ניתחנו את הכעסים.....שלי.....שלה....הכל טוב...רק לכאורה, בגלל החג החלטנו לקבוע להיום (שעה שאינה קבועה שלנו)אני הגעתי והיא לא הייתה שם..... שלחתי סמס ורציתי ללכת כבר הביתה......אבל התקשרתי והיא אמרה ששכחה והיא כבר באה תוך 5 דקות (היא גרה לא רחוק, אמרה שיש לה בעיה בפלאפון ובגלל זה הפגישה לא סומנה........אבל כמה רע..... כמובן שדברנו והיא כל כך התנצלה בכלל רצתה להיות חייבת לי פגישה נוספת ללא תשלום.....לא צריכה את הטובות שלה!!!! אני לא כועסת אני פגועה, מאוד!!!! היא אף פעם לא שכחה שקבענו!!!!אף פעם!!! תמיד היא מחכה לי...תמיד!!!!אפילו לא מאחרת!!!! וכבר כל כך האמנתי בה, כל כך בטחתי, היא אמרה שתחשוב על זה למה זה קרה, אולי בגלל הכעסים שלה עליי......לא יודעת מה היא קשקשה, לא ממש הקשבתי. לא מתחשק לי יותר!! נמאס!! אוף!! כמובן שהיא רוצה שנדבר עוד על זה בפגישה הבאה...אבל יודע מה? היא אף פעם לא שוכחת ודווקא בגלל זה נראה לי שהיא שכחה!! כי זו אני! כי נמאס! אוף..... אתה יודע שדווקא השבוע לא כתבתי לה?????.... ידעתי שהיא איתי שאכפת...ומה קורה כשאין קשר בין הפגישות מצידי? היא שוכחת שקבענו! אוף..........דוקא שהתחלתי להאמין שאכפת לה..דוקא כשספרתי, נפתחתי והיא יודעת הכל!!!!!!!חבל!!!!!!!!!חבל שספרתי לה.........יודעת שהיא רק אדם...אבל זה כאילו דווקא עכשיו היחסים עלו על שירטון.......דווקא אחרי שנפתחתי והרגשתי פגיעה.....אוף.....העולם לא בטוח בכלל!!!!!

נדחפת כאן, אבל לא אומר כלום על שאלתך- מיכל. רק מהדהד בי המשפט-2 המילים שאודי כתב לך:"הכל פתיר". ואז הוספת אודי:"כמעט". והלב שלי נמחץ. כי לא. כי אני "בצד" של הכמעט. ושלא. לא הכל פתיר. אני רוצה. וכבר אין לי יד. לא את היד שלה. ואותה אני רוצה.

נהנית בכנס? אני אגב (כמו מימה, אם אני זוכרת נכון), חשבתי שהלכת ולא תגיב להודעה שלי. קצת נעלבתי בהתחלה והתחלתי לחשוב כל מיני מחשבות. יותר מאוחר חזרת לענות, וזה הרגיע אותי. היא ילדה. היום שלחה הודעה שילדה ביום שישי. עכשיו "אסור" לי לדבר איתה כבר. קבענו שאוכל לשלוח מייל אבל לא הרבה ויש עוד זמן עד שאוכל. בינתיים שלחתי כבר כמה הודעות לזו השניה. היא התקשרה לדבר איתי ואמרה בין שאר הדברים שאנחנו צריכות לדבר על הזמן בין הפגישות. לא רוצה שהיא לא תרשה לי לשלוח לה הודעות. אני צריכה אותה, מאוד. אצל זו שילדה לא דיברתי איתה כלל בין הפגישות, ורק לפני פסח התחלתי לעשות זאת. עכשיו אני כנראה מרשה לעצמי. שולחת הודעה ועוד לפני שאני חושבת אני לוחצת "send". קודם דווקא כן עצרתי את עצמי מלשלוח עוד אחת. אמרתי לה שאני צריכה יותר מפגישה אחת. היא אמרה שנדבר על זה בפגישה. אבל זה לא עוזר לי אם היא לא תוכל.. ואני חושבת שהיא לא יכולה. החלפתי טיפול תרופתי (עוד לא התחלתי לקחת), וכתוב עליו בגדול לטיפול בדיכאון וזה לא עושה לי טוב לראות את זה, בכלל לא!, והיום כשהלכתי לקופ"ח עם המרשם, הייתי צריכה משהו מהמזכירה והיא הסתכלה על המרשם וכאילו הרגשתי שהיא מרחמת עליי וחושבת שאני מקרה דחוף. אמרה לזו שישבה לידה, כי הייתה צריכה לשאול משהו, שזה מבית חולים המרשם (מה שלא נכון) וכאילו דיברה על זה שזה תרופה מצילת חיים והיא חייבת לעזור לי עכשיו. ואני בכלל חשבתי להגיד לה שאגיע מחר וזה לא כזה דחוף (וזה באמת לא דחוף). והיו מלא אנשים בתור שחיכו וזו שעזרה לי הלכה לרופא בשבילי כדי שיסדר לי את המרשם. וגם אח"כ בבית מרקחת היא שאלה אותי למי זה מיועד ,עניתי לה שלי. היא שאלה למה אני לוקחת, אם זה בשביל כאבים, ולא עניתי. שאלה שוב ושוב לא עניתי. גם לא ידעתי מה לענות על זה. לא הבנתי למה התכוונה בכאבים. וגם הפיסיכאטרית לא הייתה מרוצה ממני ביום שישי, היא רצתה שאדבר ושהיא חושבת שזה לא המקום המתאים לזה (ז"א שבטיפול פסיכולוגי מתאים יותר לשתוק ולעשות מה שרוצים) אבל אצלה חבל. ושלחתי מייל שאני לא רוצה שהיא תכעס עליי, היא ענתה שהיא לא כועסת, רק שלא נעים לה לגבות כסף על פגישה שכזו. אבל מה אני אעשה, ברור שאני רוצה לדבר... וגם היה נחמד בשבת, רק שבסוך היה משהו שהכעיס אותי מאוד ולא יכלתי להגיד כלום. כאילו היה ברור לשתי חברות אחרות משהו שהן יקחו וכאילו עליי לא חשבו. ויש מצב שאני גם הייתי נוהגת כמוהן אבל זה ממש עיצבן אותי ועכשיו אני כועסת עליהן והן כמובן לא ידעו זאת אף פעם. זה גם לא משהו חשוב כ"כ אבל עדיין מרגיז אותי וגורם לי סתם להיכנס לדיכאון עכשיו.

הי אודי, מה דעתך על התרחיש הלא-מאד-סביר אך האפשרי הבא: אדם עולה על אוטובוס בינעירוני, סוקר את המושבים, ומגלה מקום פנוי יחיד, אלא ש... את המושב שלצידו מאיישות פנים מוכרות - המטפל/ת שלו. מה הכי נכון לעשות? לומר שלום מנומס, להתיישב בטבעיות, ולנסות להעביר את הזמן בסמול-טוק? להמשיך את הנסיעה בשתיקה כמו שני זרים? ואם היו מושבים פנויים נוספים, איך עליו לנהוג? והאם כדאי למטפל, שאיתרע מזלו ולצידו יושב/ת מטופל שלו, לנסות ליזום שיחה, או עליו לכבד את פרטיות המטופל ולשמור על חובת השתיקה? איך היית מצפה ממטופלים לנהוג?

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול, אבל אנסה בכל זאת. אני מעוניינת להתחיל טיפול, לא יודעת אם פסיכולוגי או דרך מאמנת אישית. אני רוצה לשנות דברים בחיים שלי, לעבוד על נושא הזוגיות ולנסות אולי גישה אחרת, כרגע אני אבודה ורוצה אולי עוד יד חיצונית לעזרה. חברה המליצה לי על טיפול פסיכולוגי-התנהגותי-קוגניטיבי. הסתכלתי קצת על תת תחומים בפסיכולוגיה ואני רואה שיש המון, רציתי לדעת איזה סוג של טיפול יכול להתאים במצב כזה . איני מעוניינת לשבת בטיפול שבו רק אדבר והפסיכולוג יקשיב. אני מעוניינת בטיפול אקטיבי, בנסיון לשנות משהו בחיים שלי, לקבל כלים. תודה רבה עינב.

הודעות ועוד הודעות, בקשות שתעזור לי, רצון שתקבע לי פגישה אחת, רצון לשתף אותה בדברים שקורים לי בחיים, כמיהה שתשמח בשבילי, תפרגן.. זה טיפול שעזבתי והיא גם אמרה בזמנו שהיא לא חושבת שהכעס שלי עליה פתיר, אמרה שאם אני רוצה להפגש איתה אז לשלם יותר ולהפסיק לסמס בין הפגישות.. סירבתי.. עברתי לטיפול אצל מישהי אחרת כמה חודשים אבל לא הצלחתי להקשר רגשית. ועכשיו חזרתי אל זאתי כי בעצם מעולם לא נראה שנפרדתי ממנה רגשית באמת. ואני מבקשת עזרה ומקבלת התעלמויות ואז זה כואב לי ואני בוכה ואני לא יודעת מה לעשות, היא משאירה אותי אובדת עצות כזאת, לגמרי לבד עם הכאב שלי, למה היא כזאת? מה עושים? אני לא מסוגלת להקשר לאף מטפל אחר יותר. אני רק רוצה שהיא תתקן אותי. שתחבק את הכאב או משהו, לפחות שתסביר לי איך פותרים את המצב שלי כדי שאני אוכל להתקדם מפה הלאה. אני לא מסוגלת להקשר לאנשים ככה, עם כ"כ הרבה כאב בתוכי לא 'מעובד'.. מרגישה שצריכה לזייף חיוכים עם אנשים והכאב רק מולה יוצא. מה עושים?

איך נפרדים רגשית באמת? חייב להקשר למישהו אחר, לא? כאילו למצוא קשר חלופי 'להשתקע' בו. לא? פשוט אחרי מה שקרה איתה אני מאוד מפחדת להשען רגשית שוב. היא אמרה שהצרכים שלי 'אינסופיים'. חוותה אותי כמטרד. עכשיו זה מפחיד אותי להיות מטרד למישהו אחר. לא מטפלים כי נמאס לי לשלם להם אלא השענות על אנשים בעולם האמיתי. מפחדת שיגידו שאני מטרד.

ומשום מה זה לא עלה לפורום.

זה מה שאני מרגישה. לא נראה לי שזאת מחלה. הייתי בזוגיות שהסתיימה, עד לפני מספר חודשים, עם בן זוג שהיה אלים כלפיי, מילולית. הקשר הסתיים, ביוזמתו, ועכשיו אני מרגישה בודדה. אחרי שנפרדנו רציתי להרגיש טוב יותר, לא רציתי להיכנס לדיכאון שהיה מוכר לי כבר, של אחרי קשר. אז החלטתי ללכת לטיפול, ובהתחלה, ממש בהתחלה, זה אולי קצת עזר ששיתפתי. אבל זה לא פתר שום בעיה מהשורש. למעשה, תיכננתי שזה יהיה טיפול קצר, כי הייתי בטיפול בעבר, וגם כי זה עולה המון כסף, שלא תמיד מצדיק את מה שאני מקבלת מזה. היא לא לוחצת עליי להמשיך, ואמרתי מהתחלה שאני לא מעוניינת, כרגע, בטיפול ארוך טווח. אבל זה נמשך כבר כמה חודשים, ואין לי אומץ להפסיק. אני מפחדת פשוט להיות בלי שום תמיכה. זה סוג של משענת, למקרה שבאמת יהיה לי קשה ורע. וגם ככה רגע לי וקשה לי. זה גם לא פותר לי את הבדידות. חשבתי לבקש לעבור לטיפול של פעם בשבועיים, אבל אני חוששת שהיא תגיד לי שזה בעייתי, כי יש עוד מטופלת אחריי וזה יצור לה חלון. וכשאמרתי לה פעם, שאני חושבת להפסיק, היא אמרה שאולי זה בגלל שהטיפול קשה לי... ואני התעצבנתי, כי זה משהו שמטפלים אומרים, בכדי להפעיל מניפולציות על המטופל/ת. כך אני מרגישה, כי שמעתי את זה כבר בעבר. פשוט מפחיד אותי הלבד, כי אין לי יותר מידי תמיכה מהמשפחה וחברים. למעשה יש לי חברה שנעלמה לי לא מזמן. וזה השאיר אותי עם כמעט כלום. חברה אחרת מתוסבכת, ועוד חברה שגרה רחוק. ואני רוצה דווקא לפתח קשרים חדשים, אבל בגילי, זה כבר לא פשוט כ"כ, ואין כ"כ הרבה פתיחות, ומסגרות חברתיות להכיר. סתם רציתי לשתף, ואולי לשמוע איזו עצה. סופי השבוע קשים יותר, באמצע השבוע, אני עסוקה למדי בשיגרה. שזה טוב מצד אחד, מצד שני, הפער הזה בין השבוע העמוס לבין סוף השבוע הבודד כ"כ, הוא נוראי לכשעצמו, ומבלבל.

אני לא מצליחה לפרסם הודעות בפורום, מדוע?

שלום, שוקלת ללכת לייעוץ פסיכולוגי עקב הרגשה של לופ בחיים תסכול מסבר שהכל זה מהבית שבו גדלתי.אני יודעת שאנשים מבחוץ אפילו כבר מעירים לי שאני צריכה להתחיל לחיות לחשוב על עצמי אבל הגעתי למצב של אפתיות. השאלה אם פסיכולוג יכול לעזור מעבר לשיחות אישיות על העבר והבית שהביאו למצבי גם בייעוץ מעשי לתת הדרכה כיצד לפעול/ להתנהג על מנת להגיע ליעדים כי אני בצומת דרכים כיצד לפעול אני נשארתי בבית מסיבות מסויימות חלקן כי רציתי ללמוד וזה נוחיות כלכלית אך מסתבר שזה בעוכריי, השארות בבית המשפחה עם כל הקשיים שם הורידה לי את האנרגיות ודווקא פוגמת ביכולת ללמוד. בעיות ריכוז וכו'.. מה עלות פסיכולוג פרטי? כיצד מוצאים מישהו זול פשוט אין לי כ"כ תקציב? האם מעבר להתפרקות ושיחות הוא יכול לייעץ קונקרטית כיצד לפעול לקבוע סדר עדיפויות או שזה בכלל קואצינג? כיצד אני מוצאת פסיכולוג אני לא מכירה אף אחד... כמה שיחות צריך? דוגרי אני מפחדת לפתח קשר ארוך כי הבעיה אצלי קצת סבוכה אנשים מבחוץ רואים את זה ומעירים לי שאני חייבת לדאוג לעצמי ולהתחיל לחיות ושאני חייבת לצאת משם אבל יש משהו שמעכב.. תודה

אני יוצאת כבר הרבה שנים לדייטים ולא הולך לי. הייתי כבר בכמה טיפולים פסיכולוגיים ארוכים, ולא עזר. אני כבר מיואשת. אני רוצה ילד מנישואין. ומפחדת ח"ו שאעבור את הגיל. האם קים טיפול המתמחה לענין זה? (היו מטפלים שטענו שיש להם נסיון רב בכך ולא עזר לי) מה אתה מציע?

מה דעתך לגבי הענקת מתנה למטפלת כביטוי לאהבה והערכה? האם יש כאן בעיה אתית? האם עדיף להמנע מכך? האם מוכרחים לחפור במניעים ובמשמעויות או שאפשר להתייחס לכך כמחווה של אהבה בלי פרשנות יתר? תודה שירה

שלום לך שירה, כל מה שמתרחש בין אנליזנד לאנליטיקאי, כתב פרויד באחד מן המאמרים על הטכניקה הפסיכואנליטית, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. הווה אומר, כל מה שבין אנליזנד לאנליטיקאי – כולל מה שמתרחש בעת התשלום, כולל מה שמתרחש לגבי הזמן (למשל שכחת פגישות או איחורים), כולל מה שנאמר ליד הדלת, כולל אובייקט שניתן לאנליטיקאי אן שנשכח בקליניקה וכו' – הוא חלק מן האנליזה עצמה. יתרה מזו, לעיתים לא רחוקות דווקא בתופעות שוליים לכאורה אלו נרשמים על בימת ההעברה תווים שהם מהסדר לא של המסמן, של המילים הנאמרות על הספה, אלא של האובייקטים של הדחף. זה ככאלה שאנליטיקאי שם לב אליהן וקורא אותן. קורא אותן אין פרושו מעניק מה שאת מכנה "פרשנות יתר" הווה אומר הוספת "משמעויות" כדבריך: נהפוך הוא: אלה תופעות שהן בשדה שאינו זה של המשמעות, שדה הדחף והסיפוק. עצם המילים שאת משתמשת בהן כדי לנסח את השאלה שאת מפנה אלי ("לחפור," "יתר," "עדיף") הן מהשדה של הדחף או ההתענגות: השדה של מה שעודף בחיים, של היותר מדי. באשר למתנה, הרי שפרויד מלמד כי היא תופעה אנושית שממוקמת בשדה התביעה וקשורה לאובייקט האנאלי: הוא האובייקט הראשון שנתבע מן הילד ושניתן כמחווה של אהבה לאחר. כתופעות בשדה של ההתענגות, אין מה להוסיף משמעויות לתופעות כגון מתן מתנה, אך ניתן ניתן למקמן במבנה ולשאול על מיקומן באנליזה. זאת גם משום שאם אנליזה פרושה לקיחת אחריות על אופן הסיפוק בחיים, מי שנמצא באנליזה נקרא לקחת אחריות גם על אופני הסיפוק כפי שהם מופיעים מול האנליטיקאי. זו אכן שאלה אתית במובן האתיקה של הפסיכואנליזה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אפילו לי נמאס לשמוע את עצמי .......

נד-נד נד- נד רד, עלה?? עלה?? ורדדדדדדדד....

בסוף המטפלת כן חזרה אליי ושלחה לי הודעה, ואני לא כועסת עליה. פשוט מצב מוזר... אני מניחה שאתרגל בסוף. היום הייתי שוב אצל זו החדשה והיה לי טוב. אני נפגשת איתה רק פעם אחת בשבוע ועד עכשיו הייתי פעמיים בשבוע אצל זו שיצאה לחופשת לידה. ופעם אחת לא מספיקה לי. אני מתלבטת אם לנסות לבקש עוד פגישה, לא בטוח שהיא יכולה. וגם האם אני באמת צריכה את זה או שאני יכולה בלי. וכמובן יש את הבחינה הכלכלית שפעמיים בשבוע זה הרבה כסף שאין לי אותו כל כך.

:(((( הדמעות יצרו שני נתיבים אשר בתוכם דמעות נוספות :( אודי :(( גם אתה כל כך קשוח עם המטופלים שלך ? כשבאתי אליה אתמול, היא היתה קשוחה ודיברה על החוזה שביננו ושהיא לא מסכימה .והטיפול הזה הוא ללא מגע פיסי ועוד ועוד ועוד מילים כאלו. ואני אמרתי לה שהיא יכולה לומר מה שהיא רוצה אבל אחרי שהרגשתי לרגע אותה ממש, שתדע שזה יקרה, אולי בעוד 5 דקות, אולי מחר , אבל זה יקרה. ואז היא פתאום אמרה , מה היה קורה אם היא היתה דוחפת אותי ממנה. (משהו כזה .לא זוכרת בדיוק את המילים) בתחילה הייתי משותקת. ממש בהלם מוחלט. אחרי זה אני כבר לא כל כך זוכרת מה היה ? מה אמרתי לה ? היום ברגע שראיתי אותה התחילו לרדת שבילים מהעיניים. אודי ((( למה ????????????????????????????????????????????????? למה היא עושה את זה ????????????????????????????? למה ???????????????????????????????????????????????????????? אמרתי לה שאמא שלי סיפרה לי שהיא הניקה אותי שבועיים. ואח"כ אכלתי בשכיבה במיטה כשהבקבוק נתמך על ידי השמיכה (??) חבל שלא מתתי. החיים לא שווים כלום. החיים הם סבל ארוך מתמשך סתם סבל. ללא תכלית. אני גם חושבת ששום דבר לא ישתנה.יש לי בור ללא תחתית ושום דבר לא יעזור. בא לי לבקש ממך ציאניד. :((((((((((((((((

במבי הי, ראשית, הייתי רוצה לומר, ונדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מזכירה – גם המטפל שלי הוא פסיכואנליטיקאי מהחברה, וגם אני, בחלק מהתקופה הטיפולית, עברתי פסיכואנליזה על ספה, איכשהו בדומה לתקופה שלך עכשיו. בימים אלו, וכבר זמן מה אנחנו מקיימים שיחות חד שבועיות לקראת חופש, כנראה, שניקח מהטיפול. לאורך התקופה בה נפגשנו שוחחנו לא פעם גם על התרחשויות וסיפורים בפורומים. הן על קשר, הן על מגע, הן על צרכים ויצרים ועוד ועוד. גם עלייך. לפעמים אני מסתכלת על הפורום ועל האנשים שמשתפים בפרטים, כמעין תהליך טיפולי שנעשה בתוך חדר זכוכית שעליו מתבוננים אנשים. עדים אולי, או כמו מעין קייס סטאדי, אם תרצי. זוכרת שאת מדברת המון על צורך במגע מסוים, מדויק, זוכרת שגם לפעמים את מבקשת כל-כך שלא ילעגו, רגשות שאני חושבת שיכולה מאד להזדהות עימם, ואני מרגישה שהייתי רוצה לחבר בין השניים: יש רגעים, כמו אלו שאת אולי מתארת גם לאחרונה בהם נדמה שכל כולך עולל קטנטן חסר ישע, עם צורך כה ראשוני, והמבוגר בך הולך לאיבוד, כאילו לא קיים כלל. ברגעים כאלה כל-כך עוצמתיים הראייה גם מאד צרה. כמה מהצורך כמה. כמה פגיעות כמה. וכאן, נדמה לי שגם צריך להיזהר. להישמר. והייתי רוצה להזכיר שאלמלא הבוגר היה קיים בכל זאת, אלמלא היו מעט צימוקים באותן דמויות עבר משמעותיות, עד כמה שמסובך להודות בכך, לא יכולנו להגיע עד הלום. היינו מתות. ככה. ואת יודעת מה, אם לא מתות פיזית אזי היינו במצב נפשי כזה שבאמת חי בעולם בועתי של מגע-אם ותו לא, ואז לא היה לנו שום סיכוי לעבור טיפול פסיכואנליטי או שיחתי-תקשורתי כלשהו. מספיק שהיינו מתגוללים בתוך עצמנו, ומספיקה הייתה דמות שמעת לעת תיתן חיבוק קרוב, ולשם כך לא צריך להיות בעל מקצוע מהולל. ות'אמת, אילו מישהו היה מציע למלא עבורך את התפקיד הזה הייתי כועסת מאד (מאד), על השארתך במקום שלא גדל לעולם. בואי אספר לך משהו. הייתה פעם בה הרגשתי מוזנחת במיוחד, ולבושתי, התיישבתי על הארץ בפתח הקליניקה מתוך ציפייה שהוא יבוא לאסוף אותי ויפתח לי את הדלת מבלי שאקיש. הרגשתי כמו פעם, היו לי אז המוני רגעים שכאלה, אך זכרי, היום אני אישה מבוגרת. מבחוץ כל העניין הזה יכול להראות לא הכי טוב בעולם. פדיחות לאללה. וכן, אפשר לדבר גם על לעג. ואת יודעת מדוע? משום שבאופן זה אני גם שמה בעל מקצוע שטרח והשקיע ולמד, בתפקיד מאד נמוך. אפסי כמעט. גם את הטיפול, גם את עצמי עם הידע שלי. סוג של השפלה לכל הצדדים. יש גם צד כזה, לא נעים להתבונן עליו, אבל נראה לי שהוא חלק. אולי ידבר גם אלייך. נצלי את הכישורים שלה כבעלת מקצוע מאד מכובד. שווה לך. למען התחזקות יצר החיים. באופן פרדוקסאלי... סוריקטה

הי סוריקטה, תודה גדולה על מילותייך. הרגשתי שאת כותבת מדם ליבך. הרגשתי שאת כותבת מתוך אש פנימית. הרגשתי שאת נותנת לי משהו מעצמך.כאילו את תורמת ונותנת ממש איזה חלק ממך.. תודה ענקית לך על כך..מילותייך נכנסו עמוק ללבי.. כשקראתי את דברייך היו רגעים ששאלתי את עצמי ואולי הכותבת היא אמא צביה שחותמת בשם סוריקטה.. היא אמרה לי את אותם המילים שכתבת לגבי מגע אם,התגוללות בעצמנו וההסתפקות בחיבוק ע"י דמות מסויימת וכו'..היא גם דיברה איתי על האופן של חיבוק זהשאין בו לכבד לא אותי , לא אותה ולא את מרחב הביניים שנחוץ..גם המילים לעג והשפלה נשמעו על ידה.. מדהים.. את צודקת סוריקטה, משהו באיזון אצלי בין העולל הקטן וחסר היישע לבוגרת שנותנת יד התערער..איכשהו הבוגרת הלכה קצת לאיבוד ונשאר עולל חסר ישע ,ולעג, והשפלה, ןהיעדר כבוד.. כשהייתי בת 10 נוצלתי מינית והתחושה היתה של חוסר אונים טוטלי ,השפלה ולעג... כן סוריקטה,אני גם חושבת שיש קשר.. ושוב, תודה לך יקרה על מילותייך. אנצור אותן.. במבי. נ.ב היום כשנפגשנו עדיין דיברנו על ה"תאונה" כפי שהיא כינתה את האירוע שבו שוב ניגשתי אליה וחיבקתי לה את הרגליים ללא רשותה. ואמרתי לה שאני יודעת שהיא מכווננת אלי . ושעמוק עמוק בליבי אני חושבת שזה נכון שהיא לא מאפשרת מגע פיסי ביננו. שאם זה יקרה, הטיפול יסתיים במשמעותו העמוקה.

מרגישה נרדפת..פרנואידית משהו.. אבל המציאות ממש מוכיחה זאת..לא רק בראייה שלי.. אפילו שוטרים נטפלים אליי סתם.. לא עברתישום עבירה.. ומעלילים עליי.. לא רוצה לשתף אנשים .. כי אין לי אמון שיאמינו לי.. אולי גם אתה אומר שאין עשן בלי אש.. נכנסתי לפחדים איומים שרודפים אותי.. אחרי שעצרו אותיבכביש ולא נתנו לי דוח אבל רשמו פרטים.. למה?? למה לי אף פעם לא מוותרים?? והעניין שלא היה על מה לוותר.. כי לא עשיתי שום דבר רע.. שום עבירה!.. אבל משהו בפרצוף שלי מושך אותם להיטפל אליי.. וגם באופן מוזר ביקשו את מספר הטלפון הנייד.. אני מתה מפחד .. מפחדת שיעצרו אותי ויכניסו אותי לכלא.. מבלי שעשיתי כלום.. קפקאית.. רוצה להתאבד כדי להעניש אותם.. אם יש להם בכלל מצפון.. אין צדק ! אנשים עושים עבירות חמורות ולעיתים אף בזדון ומוותרים להם!אין לי כוח יותר .. העבריינים נהיו שוטרים וזה מתסכל אודי , אתה מאמין לי? הבעיה שזה מערער אותי לגמרי.. על סף איבוד שפיות..לא יכולה לסבול את העוול.. את הלופ של הפחדים..

שלום רב, ראשית אבקש סליחה על חוסר הידע אך זה כניראה בשל גילי הצעיר. אני בת 15, נמצאת בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי כתוצאה מטראומה קשה שעברתי, לאחרונה המטפלת שלי עברה הכשרה לטפל בפסיכואנליזה והציעה לי ולהוריי שאעבור לשיטת טיפול זו בשל הקושי הגדול, הכאב והתסכול שאני חווה. לפי מה שהסירה שיטה זו מעמיקה יותר ובעזרתה ניתן להגיע לכאבים עמוקים יותר והבנות עמוקות, רציתי לבקש יותר פירוט בנושא הטיפול באנליזה ומה ההבדל בין טיפול פסיכואנליטי לטיפול פסיכודינמי?. תודה מראש!

שלום לך, "חוסר הידע" שאת ממהרת לבקש "סליחה" לגביו הוא-הוא דווקא המנוע לעבודה בפסיכואנליזה... אחד הדברים שמלמדת הפסיכואנליזה הוא כי דווקא מהמבואות הסתומים בידע, ממה שהוא אניגמה עבור הסובייקט, צומח ידע חדש בנוגע למה שלא הולך בחייו. מתוך עמדה של מי ש"יודע" אי אפשר לחקור את הלא מודע, וזה לכן שההליך האנליטי עצמו כורך מה שאנו מכנים "היסטריזציה" – שאינה אלא שימה שסימן שאלה של הידע השגור שלנו; מה שנדמה לנו שאנו יודעים ובטוחים בו לגבי עצמנו. בטקסט שלך את גם חוזרת ומציינת (פעמיים) שאת "מבקשת"; כלומר, את מפנה מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים "תביעה" כלפי אחר שאת מניחה לו ידע. גם תביעה שכזו היא מסד לאנליזה, שהרי אי שם חבוי בה מה שאנו מכנים האיווי (desire) שלך שיעלה לאחר שיתרוקן הסבל המיותר שאת חוקרת. סבל זה -- מה שאת מנסחת כ"טראומה קשה" או "קושי גדול, כאב ותסכול" -- נחקר תוך כדי ובאמצעות התביעה שאת מפנה לסובייקט שאת מניחה לו ידע כפי שאת מניחה אצלו את הסבל שלך ומה שעדיין איך יודעת עליו: כלומר לאנליטיקאי בקשר אהבת ההעברה. אנליטיקאי הוא אכן מי ש"עבר הכשרה": הכשרה זו אינה קורס או תכנית אקדמית. היא האנליזה של האנליטיקאי עצמו, אנליזה שלעיתים קרובות אינה דבר מה שמתרחש "לאחרונה" אלא הוא תהליך הנפרש על פני שנים ארוכות, ושמתלווים אליו גם שנים ארוכות של הדרכה אצל אנליטיקאים וותיקים יותר ושל לימוד ועבודה באסכולה של פסיכואנליטיקאים שנמשכים לאורך החיים כולם. פסיכואנליחזה, כתב לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, ופסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה שלו. אם כך, במידה וקלינאי עבר כברת דרך באנליזה האישית שלו והסמיך את עצמו החל מרגע מסוים בה (ולא החל מתכנית לימודים שסיים "לאחרונה"), הרי שהטיפול שהוא מנהל עשוי להיות בגדר אנליזה (אם כי נתן יהיה לאמת זאת רק בדיעבד, אם הסובייקט שעבר אנליזה יחליט להעיד על כך). אם כך הם פני הדברים לגבי מי שאת מפנה אליה תביעה טרנספרנסיאלית, הרי שאת נמצאת כבר באנליזה. אם אינם כך, הרי ששינוי בתדירות הפגישות, למשל, לא יהפוך אותו לאנליזה. בקרב הציבור הרחב, מקובל לכנות "פסיכודימי" טיפול שהתפישה התאורטית של הקלינאי המנהל אותו כוללת מונחים שונים שניסחו אנליטיקאים מפרויד והלאה אך שמתנהל כשיחה בין שתי פרסונות, כלומר ללא מתן מקום להפקה של הלא מודע והתערבויות של האנליטיקאי ביחס אליו ובלא שהקלינאי עצמו עבר הכשרה אנליטית (ההווה אומר בראש ובראשונה אנליזה אינטנסיבית וממושכת). פסיכואנלחיזה, לעומת זאת, אינה בדיוק "שיטת טיפול" אלא אתיקה שלוקח על עצמו מי שעבר אנליזה בכל מפגש קליני שהוא מקיים, שמכוונת לסובייקט של הלא מודע: למתן מקום לסימםפטום ממנו הוא סובל, ולהפקת ידע חדש אודות הסימפטום הזה החל מפענוח תצורות של הלא מודע שנעשה בעיקר על ידי הסובייקט עצמו. זוהי אתיקה שנותנת מקום ללא ידוע ולמפתיע, לא לפרוטוקולין ידועים מראש של "שיטת טיפול." עוד מילה לבי המילה "עמוק" שמופיעה מספר פעמים בטקסט שלך: פרויד הבהיר כבר בראשית דרכו כי הדיבור על המנגנון הנפשי כמרובד (לא מודע, סמוך למודע, מודע) אין פרושו כי הלא מודע הוא "עמוק." הרי הלא מודע אינו ממוקם ב"עומק" כלשהו בתוך הפרסונה. לאקאן הוסיף כי אין לדבר על "עומק" ביחס ללא מודע שהרי זה על פני השטח שמופיעים הסימפטומים שהם תצורות הלא מודע המובילה סובייקטים לבקש אנליזה: למשל, בתופעות בגוף כמו פצעונים על הפנים. הלא מודע, אם כן, אינו עומק אינו אלא מה שפרויד כינה ה"סצנה האחרת," הזר שבכל אחד מאיתנו, שגם לאחר שהוא מגיח בפגישה אנליטית יוותר זר למה שהוא בלשון פרויד ה"אגו הרשמי" שלנו. פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה הסכמה של אנליזנד להתקל בסצנה אחרת זו ולחצות אותה. באמצעות החסר בידע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

... וניתן להוסיף: פסיכואנליזה אינה אלא המפגש עם מי שמהמר על העובדה שסובייקט עשוי לעשות שימוש בטראומטיזם שהוא הלא מודע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

בא לי לרצוח בא לי למות כי אני מפלצת אי אפשר להכיל את הזעם זה בלתי נתפס לשבריר שניה חולף דרכי ומצמרר את הכל אין מילים רק כאב ודמעות

שלום, ארשום בקצרה עברתי חיים לא פשוטים חשבתי שאפשר לעבור דברים לבד והיום אני יודעת שזה לא כ"כ נכון אני יודעת שגם הסביבה רואה את זה ומחבקת ובקיצור אני כן שוקלת לפנות לפסיכולוג שיראה לי את הדרך כיצד להתמודד עם דברים. אני עד כה נמנעתי כי לא כ"כ מאמינה בפסיכולוגיה ושאפשר לשנות דברים שהם עובדות בחיים וחשבתי שאני יכולה לבד וגם בשל העלות היקרה של המפגשים. היש פסיכולוגים פרטיים באזור מרכז שעלותם לא גבוהה במיוחד?ולא , אני לא מעוניינת דרך קופ"ח.

אודי אפשר לתבוע בבית משפט פסיכולוגים שלא מסבירים לפונים אליהם שטיפול פסיכולוגי יכול לשחזר טראומות לא מודעות, לגרום כל מיני תופעות רגשיות כמו רגרסיה לתלות או לעורר דחפים תוקפניים ובקיצור לחלל את הכבוד של מי שפנה לנצל את התמימות שלו כדי לכפות עליו תהליכים שהוא לא מבין? אני באמת לא מבינה אודי. רק אצלי זה נחווה כמו רוע, יהירות וחוסר אחריות? אני רוצה לרפא את הפצע שנפער לי בלב. רוצה להיות מסוגלת לחיות חיים טובים כמו אחרים, אם יכולת לקרבה אינטימית, זוגיות, אמהות.. בלי לפחד. יצאתי עם הכרה בנכות נפשית. מרגישה פגומה. אני פגומה? מה עשיתי לפסיכולוגית ההיא שהתעללה ככה עם אטימות? חשבתי לבקש לחזור כדי שתרפא אותי. היא יכולה לרפא אותי? אין לה שום אחריות??

כי הכל קרה ברמת הרגש. אם הרגשתי שנאטם לי הלב כי היא לא הבינה אותי או חייכה מול הכאב שלי כמו כלבה אטומה והזניחה רגשית בעת מצוקה והתעלמה מה זה שווה בתור 'ראייה'? כלום. היא תגיד שדמיינתי והשלכתי עליה והיא 'אשת מקצוע'... לכן כבר עדיף לקוות שהיא תתקן אותי. זה ההגיון. אני זוכרת גם דברים טובים ממנה פשוט הרע עולה על הטוב. אני רוצה שהיא תחזק את הטוב ותעזור לי לסלוח ולשכוח. לא לבכות על הזמן שהלך לאיבוד מהחיים שלי בתוך סבל וגם בטיפול. כי יש לי הזדמנויות טובות עכשיו ומישהו צריך לעזור לי להיות מסוגלת לתפוס אותן ולא להתעסק בזעם והכאב והשנאה יותר. למה היא לא עוזרת לי? מבזבזת לי את הזמן של החיים בלי בושה למרות שאני מרגישה שצריכה אותה מתעלמת ממני. אני לא רוצה לאבד תקווה עליה. ולחשוב שהכל היה רע. שתתקן אותי ואת הזכרון שלי. אני נותנת לה הזדמנויות והיא מאכזבת אותן. כואב לי. רוצה להמשיך הלאה, מתגעגעת, לבד.. רוצה שהיא תשמח בשבילי ותעזור לי להיות מסוגלת לחיות חיים טובים עם קשר והכל. במיוחד שיש לי הזדמנות עכשיו. מישהו ממש חמוד רוצה להכיר אותי ואני מפחדת מהקרבה. מפחדת שיש בי דברים רעים ומרגישה כמו סוג ב' מההכרה הנפשית הזאת. למרות שבשכל אני יודעת שאני לא. בעיקר מפחיד הקרבה שיכירו אותי מקרוב :( אבל הוא חמוד, אולי זה יתן לי אומץ. אולי אצליח אפילו בלעדיה ובלי התמיכה שלה. למרות שהייתי רוצה שהיא תשתתף איתי ותשמח ותעודד ותאמין בי... :(

שלום ד"ר אודי בונשטיין, שמי רומי, אני בת 25, דיאטנית, בוגרת, רצינית, נראית לא רע....וכו'. עד כה לא היה לי קשר רציני (עצוב.. ולא מובן למה? מה שבטוח הבעיה היא לא בי..פשוט עוד לא נמצא האחד..), כנראה בגלל שאני טובה מידי ונאיבית מידי.. וגברים מחפשים את הביצ'יות...את אלו שיגרמו להם להתאמץ, ולי קשה להיות מי שאני לא... אני מאוד משפחתית, כשאני בקשר אני פורחת, נותנת מעצמי מעל ומעבר...ומה בסה"כ אני רוצה? זוגיות בריאה? בעל תומך ואוהב? ילדים? למה זה כ"כ קשה? :-( אז למה בעצם אני כותבת לך? אני כותבת לך כי יש לי בעיה עם אהבה עצמית, כשאני בקשר אני משקיעה בעצמי, יש לי מצב רוח מעולה, יש לי מוטיבציה, ובכלל כל הקשיים והבעיות פתאום מתגמדים... אבל כשאני לבד אני מתוסכלת, עצובה, אין לי מצב רוח לכלום... אני מאבדת את המשמעת העצמית שלי מבחינת תזונה, אוכלת הרבה המתוק ("כי מה איכפת לי גם ככה אף אחד לא אוהב אותי ואף אחד לא רוצה אותי...") ומן הסתם עולה במשקל.. ואז נהיית עוד יותר מתוסכלת בגלל העלייה במשקל (לא רק שהק"ג העודפים מציקים לי, אלא זה גם המקצוע שלי...ואני לא רוצה שיגידו עלי "הסנדלר הולך יחף" ).. וככה שוב ושוב... עד שאני מכירה מישהו יוצאת לדייט...ואז שוב חוזר המצב רוח, האהבה העצמית, אני מתחילה להקפיד בתזונה, יורדת במשקל וכך הלאה... עד ששוב זה נגמר והתסכול גורם לי לחזור לאותו מעגל התסכול... בקיצור אני יודעת בדיוק היכן הבעיה שלי, אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, להפסיק עם הגישה המטומטמת הזאת של להשקיע בעצמי בשביל מישהו...-איך אני עושה את זה? אולי אתה מכיר סדנאות/קורסים בתחום? או שאולי אתה ממליץ על דרך טיפול אחרת? תודה רבה! נ.ב-אני מאוד רגישה ופגיעה, וכל פעם שקשר לא מצליח, כשאני מגלה שהם מעוניינים רק בסקס אני מאוד נפגעת... גם אם אני מנסה לא לקחת את זה קשה, לשכנע את עצמי שהכול לטובה וכ'.. בסוף זה צובט לי מאוד חזק בלב.. וגורם להרבה עצב תסכול ויואש, וכמובן להרבה סימן שאלה..וכפי כבר ציינתי את התסכול אני פורקת באכילה רגשית..

שעזבת מטופל? בלי לעבור איתו תהליך פרידה? שהחלטת להפסיק את הטיפול בו? ( ולא כי הוא לא שילם, או התנהג בצורה שאינה הולמת- אלימות מכל סוג שהוא או משהו כזה), אלא כי חשבת שהטיפול הפך מזיק לו? מיוזמתך? האם אתה יכול להסביר דבר כזה? האם יש טיפול ללא פרידה "נורמלית"?

אני עדיין...מאד. לא מצליחה להתגבר על ה"דבר הזה". לא מבינה. היא שלחה מייל. הגיבה בסמסים. אבל זהו. רק אחרי שכתבתי לה בחזרה מס' מיילים, ורק לאחר שגם "המחליפה" ( בנתיים אני אצלה. אך גם היא יודעת שלא ברור לי אם אשאר אצלה. הסברתי לה הכל-ובכנות. והיא אמרה שהיא מבינה אותי), דברה איתה, היא אמרה שהיא מוכנה לקיים "פגישת פרידה" בודדת ואחת. ( היא ממש "עושה לי טובה"). אז אני באמת לא מבינה איך עושים דבר כזה?? וגם אם היא "פגועה" ממני, ניסיתי לקרוא על מקרים כאלו של סיום חד צדדי, ולא מצאתי מקרים דומים לשלי. מצאתי מקרה דווקא בפורום הזה - מלפני 5 שנים, שמישהי סיפרה שהמטפלת שלה עזבה אותה. אך היא באמת פגעה בה ועשתה מעשים שאני מעולם! לא עשיתי: להגיע לפגישות בזמנים של אחרים ולדפוק על הדלת, לחכות לה מתחת לבית הפרטי, ליצור קשר עם בני משפחתה.. ועוד.... אני מעולם לא עשיתי דברים כאלו. מעולם. לכן, אני מתקשה להבין. ועוד אחרי כל מה שעברתי איתה. ( היחידה שידעה על ההריון הקודם שהסתיים, על הנסיעה הצפוייה לחו"ל), חיכיתי לה כל החופשה שתחזור. ואני לא מבינה. למה בלי פרידה "נורמלית"? למה גם אם הבעתי רצון כן להיפרד( בעיקר כי כעסתי על האופן שבו היא "חזרה" מהחופשה, וגם כי אובייקטיבית- העזיבה שלה את הארץ היא כן שיקול וכו'), אין לי אפשרות להתחרט? או להביע ספק או חרטה? למה היא "לקחה זאת בשתי ידיים"?? ולמה גם באופן כל כך חד צדדי? איך? מה זאת "תקלה בטיפול"? ואיך זה יכול להתרחש כשיש לה תמיכה של מדריכה? ברור שגם לי בטח יש חלק, אבל עדיין, ככה? מדוע? זה פצע כל כך כואב ועמוק. המחליפה מנסה כל הזמן "להבטיח" לי שאיתה זה לא יקרה, ושזאת לא אשמתי, ושהיא לא "עמדה בי" כי לה יש בעיות, אבל אני לא משתכנעת. ועדיין- מתגעגעת. ולא מבינה . ואפילו זוכרת איך פעם כשדברנו על מה יקרה כשהיא תעזוב את הארץ, שאלתי אותה על פרידות. והיא אפילו ענתה לי שיש מטופלים שלה שסיימו טיפול, ומתקשרים מידי פעם לעדכן "מה נשמע" או לאחל "חג שמח" בחגים. ויש כאלו שרוצים לחזור. ושגם אני- אוכל לחזור אליה אם ארצה- כשהיא תשוב לארץ לאחר שנתיים.. וכו'. והנה היום, אין לי בכלל אפילו את האפשרויות האלו. היא לא מוכנה לקשר איתי יותר. וכתבה לי בסמס:"שזה לטובתי, ושהיא מקווה שבעתיד אבין זאת". ורק לאחר "שכנוע" כאמור, היא הסכימה לפגישה בודדת ויחידה לפרידה. (שטרם קבענו. וה"מחליפה" אגב, לא בעד זה. היא חושבת שזה רק יגרום לי להרגיש עוד יותר רע. ). אודי, מתי זה כן קורה? ולמה? האם אתה מכיר מקרים כאלו? האם אתה יכול להבין אותי? נטישה היא אחד הפחדים העמוקים ביותר שלי אי פעם. וגם תלות. ודברתי איתה על זה ממש בתחילת הטיפול. אז איך היא יכולה להתנג ככה? לו לפחות היה לי סיום פחות כואב. כדי שאוכל להאמין שיש טוב בפסיכולוגים. ושהכל לא היה סתם.

שלום, אני בת 28, נשואה. כל החיים שלי דפוס ההתנהגות שלי אלים. כלפי המשפחה שלי (אחים) כשהיינו צעירים האלימות היתה פיזית ומילולית. כיום ב"ה האלימות הפיזית פסקה אבל נשארה לי האלימות המילולית. כאשר אני מרגישה שהאדם הקרוב אלי אינו מתנהג בהתאם לרצוני אני מתחילה להרים את הקול, לצעוק, ללכת לחדר השני, לתקוף מילולית, ולעשות מעשים כמו טריקת דלת וכד'.... אני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי כראוי, אני לא מצליחה להסביר את עצמי נכון וכל החיים שלי לא ממש הקשיבו למה שהיה לי לומר. חשבתי שהבעיה תפתר אחרי הנישואין ושאין סיכוי שאני אתנהג בצורה כזאת כלפי בן זוגי. לצערי, ההתנהגות האוטומטית שלי הזאת מופנית גם לבן זוגי. אני מרגישה שההתנהגות הזאת פוגעת בעיקר בי ואני לא יודעת כיצד למגר אותה. אני חושבת שאני אישה רעה ואני בכלל לא מבינה איך הבן זוג שלי מוכן להמשיך ולהישאר איתי. אני לא אוהבת את החלק הזה שבי ואני לא רוצה בו. איך נפתרים מדפוס ההתנהגות הזה?

שלום,שמי יצחק,אני בן 35 נשוי+2.אני ראשית אציין שאני אדם מאוד רגיש שלוקח הכל ללב כמו שאומרים.שאלתי היא כזאת,כבר מעל שנתיים אני נמצא במצב רוח ירוד עד מאוד אם כי משתנה(לפעמיים שמח),אני מרגיש בדידות בחיים,חוסר ביטחון והערכה עצמית,תחושה של כישלון אל מול ילדי ופחד שאין בי את היכולת לתמוך בהם.אני כמה שנים כבר סובל מקושי אדיר בלהרדם(לפעמיים אני שוכב ומתהפך במיטה 3\4\5 שעות)כל דבר מפריע לי,משב של רוח,אפילו הלד של הטלוויזיה מפריע לי.יש לי התקפות של זיעה קרה ולפעמיים גם צמרמורות.המון מחשבות על האם אני הולך למות והרגשת עצב וגעגוע ובעיקר פחד מהמוות.המון התפרצויות של עצב עמוק ,כעוס רוב הזמן ומרגיש תחושת רחמים עצמים.בשנה האחרונה התתחלתי לפתח מין ריחוק מהסביבה וגם שאני יוצא מהבית אני רק חושב על איך אני חוזר לחדר ומסתגר.אני נוטה לסגור עצמי ושוב,בשנה האחרונה אני מעדיף להיות בחושך כמה שיותר שזה אומר שאני מגיף את כל הבית בשביל שלא יכנס אור במהלך היום.בכלל,מעדיף להיות בחושך רוב זמני.לפני מספר ימים הלכתי לרופא שיתן לי כדורי שינה,הוא שאל אותי שאלות ונתן לי כדור בשם"זורדום"על מנת להרדם מהר וקבע לי תור לנוירולוג לחודש הבא.לצערי לא פעם ולא פעמיים אני שרוי במחשבות אובדניות(לא מימשתי לעולם)אבל מצד שני מאוד מפחד מהמוות ולפעמים אני בוכה מהמחשבה על הגעגוע ליקירי.הדבר שהכי מכאיב לי זה שאיני מסוגל לבכות יותר,מעולם לא הייתי ככה ובשנים האחרונות אני פשוט לא מסוגל לבכות לא משנה עד כמה אני רוצה.יש בי מין קול שמתחנן שמישהו מקרובי יבחין במצוקתי אבל אני נופל על אוזנים ערלות(אולי אני משדר את האותות הלא נכונים) ולא מוצא בי את הכוח להתמודד לבד עם מצבי שמדרדר אט אט.איני יודע מה לעשות ואני חושש לעצמי יותר מתמיד כי אני מרגיש את ההדרדרות במצבי.למען האמת אני הבנתי את מצבי רק לפני כמה ימים עקב הביקור אצל הרופא ומתן הכדור שהוא למעשה כדור פסיכאטרי למיטב הבנתי.הכדור עוזר לי להרדם אבל עם זאת מוסיף לעצב שגם ככה קיים ומגביר אותו עד כדי הרגשת שיגעון.לאחרונה התחלתי להמצוא עצמי במצבים של ריחוף,איבוד זיכרון מהיר,ואפילו איבוד כושר התמצאות.איני יודע לאן לפנות ותחושת "אני בודד בעולם"רק מוסיפה לכאבי.שאלתי את השאלה הזאת בפורום אחר ופסיכולוגית התנהגותית יעצה לי לפנות במיידי לפסיכיאטר והוסיפה שיתכן מאוד שאני שרוי בדיכאון.יש בי מין משהו שגורם לי לאיבוד של עצמי במחשבות,איני מצליח להתביית על מטרה ולרוב תחושה זו מלווה בעצב עמוק שממש עובר לצד הפיזי וגורם לי לכאבים בחזהה,לכאבי ראש עזים.בנוסף הרגשת העצב בי גדלה ונופלת עלי פסימיות שמקטינה אותי לגרגר אבק.הייתי מעונין לשמוע את דעתך לפני שאנסה לבד לאסוף עצמי ולפנות לטיפול.האם אני שרוי בדיכאון?האם אני עלול לעבור לשלב מסוכן יותר ללא טיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי? תודה רבה על ההקשבה.

אני בחור צעיר, תמיד הייתי טיפוס מאד לחוץ ומאד פחדן..אבל עדיין בגבולות הנורמלי..השנה פתאום התחלתי להיות נורא חרדתי! אני כל הזמן מפחד ממחלות ומאד דואג למצב הבריאותי שלי ושל קרובי כל הזמן!! כל דבר שקצת מדאיג אותי אני מפתח לי בראש את התרחישים הגרועים ביותר ומאד מפחד! יש הרבה דברים שאני לא עושה כי אני מפחד..ואני מןדע לזה שזה מצב לא נורמלי..אבל לא ממש יודע איך לשלוט בזה ואיך להפסיק לדאוג כל הזמן. יש למישהו איזשהי דרך להגיד לי כיצד לנהוג? חוץ מללכת לפסיכולוג...

אני שלחתי לה הודעה שנעלבתי ממנה והיא לא הגיבה וזה עוד יותר מעצבן אותי. היא יצאה לחופשת לידה, עדיין לא ילדה, ביקשתי ממנה אתמול לדבר איתה בטלפון והיום דיברנו. בשיחה היא אמרה משהו שהעליב אותי ואת זה כתבתי לה בהודעה. והיא מתעלמת ממני. ויש מישהי חדשה אבל אין לי כוח לספר לה הכל מהתחלה. אוף אודי, מה עושים?

צדקת כשלא ענית לי להודעתי הקודמת. למרות שזה היה מכאיב, אני חושבת שאם יש דרך שבה אתה יכול לעזור לי , זה כך... אני חושבת שמאד מכאיב לי לגעת עכשיו בהרבה דברים אמתיים ולכן אני מחפשת משככי כאבים זמניים. ולכתוב כאן נהיה אחד מהם. סליחה. תודה על מתי שכן הגבת, ועל מתי שלא. זה היה מטלטל אבל (לכן) משמעותי. אני לא יודעת אם בכלל אני קולעת בפרשנויות שלי (אולי בכלל לא ענית לי סתם בטעות? אבל לא נראה לי). אבל אני הרגשתי שבפעם הראשונה אתה באמת מצליח לומר לי משהו שנגע במציאות שלי מעבר לדפים פה. וזה גם היה דומה למה שקורה לי גם במציאות. זה שנשארתי פה בדף יוצאת דופן, בודדה, כל אחד יכול לעבור ליד ולראות ...לא יודעת... אולי אני שוב עושה את זה... אבל רק באתי לומר להתראות, לפחות בינתיים. כי זה לא נכון ככה.

עכשיו אני ממש מרגישה מפגרת. לא משנה.

אודי :( אני מותשת. אולי אני אעזוב ? אפסיק את הכל ? בשבוע שעבר היה לי שבוע מאוד מטלטל.וכן..בסוף לא התאפקתי ובחמישי התיישבתי שוב על הרצפה קרוב אליה והנחתי את הראש על הברכיים שלה וחיבקתי את הרגליים שלה חזק חזק. אודי:((((( אתה יודע ? כשחיבקתי לה את הרגליים, היה רגע אחד שהרגשתי !!!!! הרגשתי את המגע הזה שלה. הרגשתי. אתה מבין את זה אודי ? פשוט הרגשתי אותה. אני הרגשתי משהו ..משהו כזה שבחיים ! בחיים שלי לא הרגשתי!!! כן, היא כמובן אמרה לי לעלות לספה. והיא היתה ב ???? אחרי זה היא אמרה לי שעברנו תאונה..?? ואתה יודע אודי ? אמרתי לה שאני לא מרגישה אשמה, וגם לא מתביישת על כך שחיבקתי אותה למרות שהיא מתנגדת. זה לא מזיז לי !!!!! וחזרתי ואמרתי לה גם אתמול וגם היום שזה שהרגשתי משהו היה שווה את הכל. ואודי זה הרגיז אותה גם אתמול וגם היום. ואתה יודע אודי ? מצידי שהיא תתפוצץ !!!!!!!!! מצידי שהיא תחזור לאנליזה שלה. שתיקח תרופות, שתדפוק את הראש שלה בקיר. ואני לא אגיע אליה יותר.אתן לה לשבת על הכורסה שלה עד שיצאו לה משם שורשים. אודי,מה קורה לי ? מה אני צריכה לעשות ? אולי אני אעזוב אותה ואלך למישהי אחרת ?... וואוו...רק המחשבה הזו מקפיאה לי את הנשמה ופתאום אני רוצה לבקש ממנה סליחה ולהבטיח לה שמהיום ועד יום מותי אהיה המטופלת האדיבה, העדינה והמתחשבת בעולם.. :((((((((((((((((((( אודי :(((((((((((((((((((

אודי...??

שלום רב, לאחרונה התוודעתי לדעותיה (בטח יש הגדרה יותר טובה מדעות אבל לא עולה לי כרגע) של brene brown. אני ממש מזדהה עם התיאוריות שלה ורציתי לדעת האם משהו מכיר פסיכולוג שמטפל בהתאם לשיטות שלה? לאחר שעברתי כמה וכמה פסיכולוגים בחיי בהם אני צריך להסביר להם את חיי, כשהקשבתי להרצאתה הרגשתי כאילו היא מתארת לי את החיים (וגם נותנת פתרונות רלוונטיים) ולכן אני חושב שיהיה לי מועיל מאוד ללכת לטיפול אצל מישהו שמבין את הסגנון שלה. ניסיתי לשאול בטלפון/לחפש באינטרנט אבל ללא הצלחה. תודה אשמח לעזרה.

ולכן אני מצרף את הלינק. אני ממליץ לראות את ההרצאה בלי קשר כי היא מעולה. במידה ואתה לא רוצה לראות אותה אני אנסה לסכם את עיקרי הדברים שלה, אבל אני ממליץ בחום לראות אותה. (הכל רלוונטי אלי שם, חוץ מהילדים שעדיין אין לי). http://www.ted.com/talks/brene_brown_on_vulnerability.html ושוב תודה

הייתי שמחה להבין מה התועלת במובנים היותר קונקרטיים שלי לעבור אנליזה. במה זה יכול לקדם? אני סובלת מעיכוב ביכולת שלי לקיים קשרים אינטימים עם גברים. רק רגשית ובעיקר הפן הפיסי ומגע מיני זה משהו שמרתיע אותי. לא המין עצמו (למשל אין לי בעיה עם אוננות) אלא הנוכחות עם עוד אדם בסיטואציה מינית אינטימית. האם אנליזה יכולה לסייע להשתחרר מהמחסום ופחד הזה הוא שעדיף לי לפנות לטיפול יותר ממוקד ככגון סקסולוגי. תודה.

שלום לך, הפסיכואנליזה באה אל העולם בדיוק כמענה למה שלא הולך בשדה המיני, לא הולך "עם עד אדם בסיטואציה מינית." זה משום שבשדה האנושי המיניות מתווכת על ידי השפה. במקום שאין שפה המתערבת בחומר החי, ההזדווגות מתרחשת כתגובה לאינסטינקט, ויש פרוטוקולים ברורים לחיזור שקודם לה ולאופן בו היא מתרחשת. זה בשדה בו מדברים שמופיעות תופעות כאלו שאת מתארת: "עיכוב" ו"מחסום" או עכבה או "פחד" שהפסיכואנליזה מכנה "פוביה." העכבה, הסימפטום והמועקה (שם אחד מספריו של פרויד) הן תופעות שמופיעות מול המיניות בשדה של מי שמדברים. והן כרוכות בשפה: במחשבות או זכרונות שאייננו יכולים לשאת, באופן לא מודע שיש לכל אחד מאיתנו לפרש את המיניות (מה שהפסיכואנליזה מכנה פנטזמה). בשדה המיניות האנושית הזה אין עוד חוקים ברורים ותקפים לכל לגבי "איך לעשות את זה" עם אחר – איך להעביר את הסיפוק האוטוארוטי (למשל האוננות שאת מתארת) לקשר עם אחר. מאחר ותופעות כאלו שאת מתארת – עכבה סימפטום ומועקה בתחום המיני – הן תוצר של השפה והדיבור, זה בשפה ובדיבור בלבד שניתן לטפל בהן. זו למעשה התגלית הפסיכואנליטית. הקליניקה הפסיכואנליטית שהסיק פרויד מתגלית זו היא למעשה היחידה שהיא "ממוקדת" כזו שאת מחפשת – שהרי בניגוד לטיפול סקסולוגי שלרב נושא גוון קוגניטיבי-התנהגותי (כלומר פועל לפי פרוטוקולים של אילוף האמורים להיות תקפים לכל) היא מכוונת לפענוח העכבה והסימפטום, למציאת הסיבות הייחודיות – הזכרונות, הפנטזמות, הזכרונות המודחקים והקשרים הספציפיים והחד פעמיים ביניהם שיצר הסובייקט. כל סובייקט נתקל במיניות באופן אחר, מפרש אותה באופן אחר, וכל סובייקט ייצר אופנים שונים של עכבה, סימפטום ומועקה בשדה המיניות. הפסיכואנליזה היא הקשר החברתי היחיד המאפשר מתן מקום לאחרות זו. היא מרחב בו העכבה , הסימפטום והמועקה שלך מול המיניות יכולים להפוך ליידע ייחודי שלך שישנה אותם עצמם משום שממנו הם עשויים. השינוי יהיה אופן ייחודי שלך לעשות עם המיניות. אופן שהוא לא אילוף כזה שמציע טיפול סקסולוגי ולא פונה אל אידיאל של אופן כלשהו של סיפוק שכל חריגה ממנו היא בבחינת סטייה שיש להתבייש בה ו"לרפא" אותה בשם הסתגלות, מה שלא פעם מופיע בשדה הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. דרך הדיבור בפסיכואנליזה, הממוקדת במה שייחודי בלא מודע ומכוונת ליצירת הפתרון הייחודי לא פחות מולו היא הדרך הממוקדת היחידה המוכרת בשדה האנושי לעשות עם מה שלא הולך עבור בני האדם באשר הם: מה שלא הולך בשדה המיני. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לכולם, אשמח להמלצה על פסיכולוגית שעובדת בתעריף מוזל של קופ"ח, או של ארגון אחר, בתל אביב. תודה

לשלוח הודעה . הוא לא ענה. ולמרות שידעתי אני כועסת. אז מה אני רוצה? למה???

היי קוראים לי רוני בן 22 אני יתחיל את הסיפור שלי בתיקווה שתצליחו לעזור לי בינאור הייתה לי חברה שמאוד אהבתי החברה ה 9 שלי בארך ןהיא זרקה אותי ב אסמס בחודש הראשון הרגשתי ממש עצבני ומאוכזב לאחר מיכן התחלתי להרגיש תחושת לחץ שלא אוזב את הגוף שלי קשה לי להימשך למישהי אחרת רק אם יהיה מגע אני ירגיש טוב וירגיש שאני רוצה אותה אבל שאק הזמן מרגיש חסר רגש בכלל וזהיותר לי תחושת לחץ של אולי אני לא נמשך לנשים יותר למרות שאני יודע שאני נמשך רק לנשים אך מסיבה כל שהיא אני נלחץ בעבר היה לי משהו דומה אך לא נלחצתי מיזה עכשיו אני כן אולי בגלל האפשרות שאח שלי יצא מהארון וזה מלחיץ אותי העניין אני לא יודע מה שאני יודע שלגברים אני לא נמשך ואני נמשך רק לנשים אך אני לא יודע מימה הלחץ נובע בבקשה תעזרו לי

תודה התגובה ממש עזרה