פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני ילדה בת 16 שהשנה עברתי את הבגרויות הראשונות שלי. לקראת השתי בגרויות האחרונות שהן היסטוריה ולשון התחלתי להקיא אולי כי די נלחצתי אבל חשבתי שברגע שהבגרויות יעברו אני יחזור לעצמי ויהנה מהחופש. אבל טעיתי, מיום שישי אני נמצאת במצב ממש מציק והלכתי לרופא והוא טען שקיבלתי מין סטרס כזה כמו טראומה ושהוא לא מוכן לתת לי שום כדורי הרגעה כי אני צריכה ללמוד לצאת מהדבר הזה לבד. ואני די מתייאשת כי נמאס לי מהמצב הזה ואני מנסה להרגיע את עצמי שזה עוזר ל10 דקות ושוב נמשך. אני בעצם מרגישה סחרחורות וזרם בגוף לקראת הבוקר והערב ואז באות המחשבות. אני ככ מפחדת שאני לא יעבור את זה כי בתכלס הבגרויות עברו אני יודעת ואני צריכה להנות מהחופש אבל עדיין לא יודעת למה הגוף שלי מגיב ככה. תודה לעוזרים

יש כותבות די קבועות שאתה עונה להן אפילו יותר מפעמיים ברצף, ואילו אלי- לא התייחסת. "השארת" אותי עם התשובה שסיגל כתבה לי, ופשוט פסחת עלי. זה מרגיש לא פייר. פוגע. וגם די מעצבן. אני מחכה בדיוק כמו כולם כאן. ודווקא היום, כי ידעתי שבימי שלישי אתה לא כאן. פשוט ממש ממש באסת אותי

היום. אני מתגעגעת

פשוט לא רוצה להיות במקום הזה. הן גרמו לזה שהן יחליטו אצל מי אשאר. לא מתכוונת להחליט. לא רוצה. אווף!!!!!!!!!!

אני לא זו שיצאתי לחופשת לידה. זו לא אני גרמתי לזה. היא לא אמרה לי שאם אלך לאחרת יהיה לי קשה. היא בעצמה יודעת וגם אמרה שהיא חושבת שאני צריכה ללכת למישהי אחרת בתקופה הזו. אבל לא חשבתי שאהיה תלויה גם בה. אז עכשיו יש לי שתיים. וזה מעצבן וזה קשה. למה אתה חושב שאני גרמתי למשהו? ולפי דעתך למה בידוק גרמתי? כי לא ממש הבנתי.

זמן כזה של פרידות.... נפגשת איתם בזמן הזה הרבה... סיום , סוף , לא מסתדרת איתם... זה משאיר במקום של חרדה...ריק...לבד...בילבול...ושוב, חרדה... ולבד...

שלום, אני רוצה לעזור לחברה שמתמודדת עם חוסר תאבון. לפי דעתי זה נובע מאי-שקט רגשי.. הבעיה שהחברה עצמה טבעונית וחוץ מזה מאוד בררנית באוכל.. מה שלא טעים לא נאכל. השילוב הזה בין הטבעונות לבררנות נורא מקשה על הנסיון שלי לעורר בה תאבון.. שמתי לב שעוזרות שיחות על אוכל, אבל שוב בעידן שלנו לא תמיד השיחות בזמן פנוי לאוכל ועד שמגיעה שעת הארוכה התאבון שוב בורח. אני לא חושבת שמדובר בהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה, למרות שהבחורה דיי פרפקציאוניסטיט, היא מודעת לזה שצריך לאכול. אבל פשוט לא בא לה... השאלה היא פשוטה: האם יש דרכים נוספות לעורר בה תאבון בריא&

איף, קשה לחיות ככה שמתערער לי כל כמה זמן.. זה מרוב חוסר בטחון שנהיה מן חוסר אונים וזעם.. אבל עכשיו יותר אסופה יחסית. הלוואי שזה היה קבוע ככה בלי התערערויות כאלה :/ מנסה לגייס את השכל כדי לשלוט בתגובות שלי אבל לפעמים מרוב חרדה וקושי ויאוש הרגש משתלט לי..

עד היום מפחדת להשען. לפני 3 שנים שניגשתי לטיפול הייתי מקיאה בסביבות 3-4 פעמים בשבוע, עכשיו זה פעם פעמיים ביום.. עשו לי נזק! נכנסתי לרגסיה כל מיני חרדות נטישה, זעקתי 'הצילו' ולהתעלמו ממני. שלחתי למטפלת הודעות סמס והיא אמרה שזה מטריד אותה, שאני מטרד, כי הרגשתי מצוקה שהיא התעלמה ממנה וניסתה כאילו מה?? לשים גבול? במקום לבוא לקראתי ולשמוע ולהכיל ולעזור. ואי אפשר לגרום לה לשלם על הנזק הזה. מותר היה לה לפשל על חשבון הנפש שלי! לגבות ממני כסף אפילו בלי להסביר למה נכנסתי ועל מה שילמתי. שאמרתי לה שקשה לי עם סופי השבוע אצלה בקליניקה, הקטיעות האלה, היא אמרה "זה אצלך, יש גם מקרים אחרים". כאילו מה? כדי להתגונן ולהגן על הפרקטיקה שלה במקום להציע לי פתרונות.. מאיפה נפלתי על המטפלת הממררת נפשות הזאת??. בא לי למות. בא לי למות כי אפשר שמישהו בעולם הזה ישמע את הכאב שלי ויחבק, ויבטיח לי שאפשר להכיל ואני לא מטרד והכל בסדר ולא שונאת אותי כי יש לי רגעי חולשה. למה? למה היא הייתה בת זונה כלבה מסריחה המטפלת הזאת? למה מתי שנהייתה לי מצוקה היא לא ידעה מה לעשות ואיך לעזור לי והעבירה את כל האחריות עליי? מנסה לבדוק- אולי התחזקתי מזה? אולי התחזקתי? אבל אם אני לא מצליחה לאכול נורמלי, להפסיק לבלוס להקיא, אין לי אומץ לבקש עזרה מאף אחד, אין אמונה שאני ניתנת להכלה במקומות הקשים, מחייכת כלפי חוץ, לא חושפת חולשות- אז איך התחזקתי??? בזבזה לי שנים וכסף בשביל לעשות לי רה-טרואמטיזציות מחורבנות . כלבים בני כלבים הפסיכולוגים האלה כמה קורבנות היו לכם בקליניקות מאחורי הדלתות הסגורות האלה שאף אחד לא רואה מה מתרחש ואיך אדם מגיב וחווה דברים? עושים ניסויים בנפש של אנשים... היא אמרה לי שהכל תלוי בי. הכל תלוי בי. אז שתשלם לי אם הכל תלוי בי! בשביל מה היא קראה לעצמה אשת מקצוע ?? אבל זה לא קשור אליה. באמת. זה כבר ממש לא קשור אליה. פשוט הפצע הזה בפנים בתוכי. מי ירפא אותו, אותי, מי???? למה הכאב הזה לא נגמר ונעלם כבר???????????? בא לי להשתגע. להרביץ לעצמי כ"כ חזק עד שאחטוף זעזוע מח. כי אני שונאת. ש-ו-נ-א-ת להיות עם החולשות הפנימיות האלה שהכל מתרסק לי ואין מי שיחזיק ויחבק ויעזור להשכיח את הכאב. ובטח לא פסיכולוגית פשוט חרפה מזויינת כמוה שאמרה לי שאני מטרד ועכשיו לא מסוגלת להעזר יותר אפילו באחרים מתוך חשש להכביד עליהם. זה כ"כ קשה לתת חיבוק? למה כ"כ קשה לבקש אותו? למה כ"כ קשה לחשוף חולשות? נמאס לי. בא לי להרביץ לעצמי, חזק. להשתיק את החלק החלש הזה בי שאני שונאת. הפסיכולוגית המסריחה הזאת בכלל לא עזרה לי לקבל את עצמי, לעשות עבודה מרפאת. היא הזיקה לנפש שלי הכלבה הזאת!!!!!!!!!!!!!!!!! בא לי לרצוח אותה. למה היא עזרה לי? הטילה את כל האחריות עליי במקום להבין ולעזור. פתחה פצעים והשאירה הכל פרום, ועכשיו אי אפשר להעזר יותר. היא הפכה אותי לנכה במקום לעזור לי. בא לי שהיא תמות. כ"כ בא לי שהיא תמות, שתסבול, שתבין מה הרגשתי שם בזמן שהיא התעלמה ממני.. אלה הזכרונות שנשארו לי ומשתחזרים מתי שנהיה קשה. מבינה שהטיפול לא באמת ריפא כלום. שפכו לי חומצה על פצעים עמוקים בנפש שבכלל לא ידעתי שקיימים וקוראים לזה 'טיפול'. אי אפשר לבקש אוזן קשבת והכלה ועזרה. הכל לבד. תמיד לבד. מזיינים אותי. תני 300 שקל ל50 דקות. תני תני תני. המטפלים עבדו קשה. חיבוק ריבונו של עולם, קצת אנושיות, להכיל את הכאב.. למה מזיינים בנשמה דווקא את מי שהכי צריכים משהו אחר לגמרי בשביל לרפא להם את הלב?

חודש עבר מאז "פגישת הפרידה". שגם היא התקיימה רק לאחר שממש התחננתי. לא קיבלתי תשובות. ולא הבנתי למה? אני רק יותר ויותר סובלת. הכאב שבי רק גובר. אני לא מבינה איך פסיכולוגית שהבטיחה לי שתמשיך איתי אחרי שתחזור מח. הלידה ועוד כתבה לי את המילים האלו והרבה יותר במכתב במעטפה מיוחדת( שנמצא איתי כל יום מאז שיצאה לאותה חופשה- בתיק. ועד היום..), פשוט החליטה לוותר עלי. והדבר היחיד שהסכימה לומר לי זה: שהיא מפחדת ממני. לא ממשהו ספציפי. אלא ש"נוצרה אצלה אווירה כללית של פחד". ושהיא לא יכולה לטפל בי. וזהו. עזבה. טיפול של שנתיים.שבו ידעתי ונחשפתי להמון דברים בחייה. הכי אישיים שיש. שפשוט הרגשתי. והיא סיפרה- בין אם רצתה, או בין אם לא יכלה( או לא השכילה) לשמור לעצמה. אני שבורה. לא יודעת איך אוכל לצאת מהמצב הזה. אני לא מצליחה למצוא את עצמי. עבר חודש. בלי תהליך פרידה. בלי הסברים או תשובות. רק הרגשת ריקנות איומה שהאדם שהכי קרוב אלי עזב אותי.

הי סמבדי אני חושבת שמעבר לקושי מהפרידה ולתחושת הקריעה שיש לך ממנה, יש את תחושת העלבון, זה שהיא אמרה שהיא פוחדת ממך, אולי היא השתמשה במינוח לא לגמרי מדוייק. היא כנראה חוששת לפגוע בך יותר ממה שכבר פגעה. אם תשני את זוית הראיה, ותביני ששום דבר לא קורה סתם ולכל דבר יש סיבה, מכל דבר אפשר ללמוד , להוביל כל פגיעה ליתרון, יהיה לך הרבה יותר קל להכיל. לדברים יש התחלה, ולעיתים גם סוף. הרבה פעמים קרו דברים שלא רציתי שיקרו, אבל הם קרו ובדיעבד התברר שהיו דווקא לטובתי, שעזרו לי לצמוח ולקבל משהו טוב יותר. אני מאמינה שקשה למטפל לטפל במישהו שהוא מאמין שכבר לא יכול לעזור לו. תסמכי עליה שהיא מפנה לך מקום למשהו מתאים יותר. אם לא היא ולא המחליפה אז אולי משהו חדש , שיבנה איתך בנין מההתחלה. וכן, אני מאמינה שתמצאי אחד כזה, ומאמינה שזה אפשרי.

היי, אני סטודנטית בת 24. אני לא יודעת אם זה המקום המתאים לשאול אבל אני פשוט מרגישה עצבנית מידי. זה בא לידי ביטוי בהתנסחות לא נעימה לאנשים סביבי, שטוענים שהגישה שלי לא נעימה ויותר מידי ישירה. מבחינת עצבים, אני יודעת שספורט עוזר, השאלה אם ניתן לעשות משהו נוסף? אני מרגישה שקשה לי למתן את העצבנות שלי כשאני חשה אותה. תודה, מורן.

תקופה מלאה בסופים. בלי התחלות חדשות ברורות כרגע. משאיר גם אותי, גמורה בלי יכולת להתחיל...

אני במשך שנתיים אולי קצת יותר חווה חוויות קשות ביותר הייתי בהריון לפני החתונה קרו כל כך הרבה דברים שהשאירו בי חותם כל כך גדול בעלי לא באמת רצה להינשא לי ובעבודה עשו לי הרבה מניפולציות כדי שאני התייאש ויעזוב והמשפחה של בעלי עשו לי חיים לא קלים הייתה לי תקווה להתחתן בשמחה אבל בסוף התחתנתי עם המון המון עצב והבדיקות אז של ההריון היו לא טובות שזה בטח לא השפיע לטובה על מצבי הנפשי .. בקיצור בכי גדול עמוק מבפנים עם ציפייה שיום אחד כל זה היגמר ויהיה לי טוב איך שהו מתי שהו אבל מסתבר שכל זה רק התחיל .. אני גרה עם בעלי ויש לי ילד בן שנה חצי רחוקה מהמשפחה שלי מהאנשים שאוהבים אותי ויכולים לעזור לי להתחזק בחזרה מבחינה נפשית לחיים . אני גרה ליד המשפחה של בעלי שהם לא אוהבים אותי מהרגע הראשון שהם שמעו עליי הם משפילים אותי בזים לי אני כל היום בבית בלי חברות בלי עבודה בלי משפחה אני בעלי והילד שלי שהמשפחה של בעלי במרחק נגיעה ממני מנהלת לי תחיים מרחוק לפני כ חודש וקצת עברתי הפלה .. אני מרגישה שבא לי לקחת את עצמי ולברוח לברוח למקום בטוח טוב מקום שאוהבים אותי באמת מקום שא אחד לא יכול לפגוע בי יותר אני מרגישה שאני צריכה לעשות בשביל עצמי כי אם לא אני כבר לא אוכל לשרוד מבחינה נפשית .. יש לי פחד שאם כל כך הרבה דברים רעים שאני חווה אני לא יעמוד ייציבה מבחינה נפשית ואני לא אוכל לטפל בבן שלי בעלי הוא בנאדם קשה מאוד הוא לא מוכן לבוא לקרתי בשום דרך .. הוא מוריד לי תבטחון העצמי הוא אף פעם לא מחמיא לי אף פעם לא מתנהג אליי כמו האישה שלו הכל בא בתנאים באת תעשי לי אני יעשה לך בזה שלי זה שלך אין שותפות הוא מרחיק ממני תקרובים שלי חברות אני לא מצליחה לשרוד אפילו בעבודה כי אין עזרה עם הבן שלי חולה הוא סובל מאוזניים אני נעדרת מהעבודה ומהר מאוד אני מוצאת את עצמי בלי עבודה מתוסכלת יושבת בבית של שניי חדרים רקובה עצובה בודדה מלאה ברחמים עצמאיים מסתכלת מרחוק ודמיינת את עצמי שם רווקה ילדה מאושרת חייכנית אוהבת עובדת מלאה . הפכתי להיות אישה עצובה ומתוסכלת עם צלקות נפשיות גדולות ואני לא יודעת מאיפה להתחיל מאיפה להתחיל לעזור לעצמי .. לקום וללכת ולהישאר ולסבול לנסות לשפר עם גבר שלא באמת רוצה אותי .. הוא אבא נפלא ובעל טוב הוא לא מכה הוא לא מקלל ואני אוהבת אותו עד עמקי נשמתי שהייתי מוכנה הקריב הכל בשבילו אבל הוא לא מוכן להקריב בשבילי בשביל שבאמץ יהיה לי טוב כלום פשוט כלום .. והכי גרוע אני לא יודעת מהפתרון הכי טוב לכל זה

היי..אני לא יודעת להסביר אבל אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי...כמו סיר לחץ..יש לי התפרצויות זעם שאני פשוט מאבדת את זה, ההורים שלי אומרים שאני פשוט עצבנית אבל אני יודעת שזה לא סתם עצבנית זה מעבר לזה. מה שגם אני בכללי עצובה, אמנם אני לא מראה את זה אבל אני מרגישה כל הזמן עצבות לא מוסברת ואולי זאת הסיבה למזג החם? אשמח לעזרה

לקחתי פסק זמן.. לא יודעת אם הרגשת.. נבהלתי מהתשובה שלך.. לא יודעת אם אתה זוכר.. ואולי עדיף שלא..ואולי עדיף לא לדעת....... רוצה רק להסתתר פה.. להרגיש מוגנת..גם אם זו אשליה.. לא רוצה לבד.. מפחדת.. בפגישות מדברת עצמי לדעת.. לא נוגעת.. מתישה ומותשת.. גם אני רוצה קרבה.. רוצה חום.. רוצה אהבה.. ואין.

כאשר עצבנו אותי מאוד כל מיני כללים וגבולות והתייחסויות של המטפלת וחוויתי אותן כמשפילות או כוחניות או מתנשאות, צבועות, לא אמפתיות.. כאילו מיררו את נשמתי ומחיתי וזעקתי, ועשיתי כל מיני אקטינג אאוט. היא אמרה בתוקף "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, ועדיין יש כללים שצריך לקיים גם אם זה לא נראה לך". בסוף קיימתי אבל הבעיה שהיא הרגיש כאילו לא שמים זין על מה שאני מרגישה. אני חשבתי שאמורה להיות חוויה אחרת, שקשר טיפולי צריך לתת תחושה שאתה נשמע , משפיע, נחשב, משמעותי... שמה שאתה מרגיש- יש לזה חשיבות וכן מתחשבים, מתייחסים- אבל בעצם אם שום דבר חיצוני לא שינתה בעצם החוויה היא שהמסר הוא "שמים זין על מה שאת מרגישה. אני הבוס פה ואני קובעת מה ואיך. לא טוב לך בעיה שלך, אף אחד לא מכריח אותך לבוא, אבל אם תבואי זה בתנאים שלי". וזה אחרי שכבר נקשרתי ורציתי להאמין שאכפת לה ממני או תספק לי חוייה מטיבה. או שהקשר באמת אמיתי ולא אמצעי לכפות עליי תהליכים שאני לא מבינה של פרידות והתמודדות עם עמימות וכל מיני דברים... לא מבינה איך עוזרים ככה. לא מבינה. במיוחד שעדיין מאוד קשה לי להתמודד עם החיים, עם קרבה... ואולי אנשים שאני אכיר בחיים האמיתיים יגידו לי גם "את יכולה להרגיש מה שאת מרגישה, בעיה שלך, על הזין שלנו?" לפי הטיפול הפסיכולוגי זה לגיטימי להתייחס אלי ככה כאשר משהו עשוי להפריע לי ולשים עלי פס ולא להתחשב. רוב האנשים במציאות לא כאלה מנוכרים כמו שהפסיכולוגית הייתה בקטע הזה. לכן אני לא מבינה. לא מבינה מה פשר החוויה הזאת שכפו עליי- שמה שאני מרגישה, עם זה שלילי, זאת בעיה שלי ולא משהו שאמורים להתחשב בו בכלל. למה להותיר אותי עם כל השליליות המרירה הזאת. לא הבנתי אז. לא ממש מבינה כיום. ולחשוב שכאשר פניתי לטיפול פסיכולוגי הייתי כ"כ תמימה שחשבתי שאני רוכשת לי התנסות חיובית בקשר מטפח. זה היה ככה לזמן מאוד קצר בהתחלה ומהר מאוד נהיה משהו אחר לגמרי, די מסוייט.

אין לי עניין בשומדבר.. הימים חולפים... אין לי שאיפות עמוקות, חלומות מטרות... הכל נראה כל כך דבילי. כל הקיום. החיים. המהות. ההתהוות. לאן האנשים האלה הולכים ברחוב? מה זה כל הכ-ל-ו-ם הזה?? מה זה המילים הריקות האלה? מילים.. מילים.... פרשנויות... אני גרגר של אבק. נמאס שלכל שאלה יש אינסוף תשובות.. נמאס לחשוב. הלוואי והיה לי מקום שאליו אני רוצה להגיע..

אודי, האם יש קשר בין הדחף המיני ודחף התוקפנות או שמדובר ב2 דחפים שמתפתחים ומתקיימים בנפרד זה מזה ללא קשר ביניהם?

שזה לא משהו שקרה רק לי אלא קורה בעוד מלא טיפולים? קראתי באיזה מקום שתסכול מוביל לתוקפנות. ותהליך טיפולי הרי מלא בתסכולים..

שלום רב הבן שלי בן 25 לפני שנה הוא עבר ניתוח ראש כי התגלה אצלו גידול שפיר low grade glioma הניתוח היה בערנות מלאה אך הופסק באמצע כי הבן הפסיק להגיב לקח לנו זמן עד שהוא חזר לעצמו נשאר שבוע בטיפול נמרץ בלי לדבר ובלי לזוז נפגע אצלו הדיבור וגם התזוזה עבר טיפולים בבית חולים מיוחד בבית החיל בתל אביב ולאחר שלושה חודשים חזר הביתה עכשו עברה שנה הוא ממשיך עם הטיפול הפיזותראפי בבית חולים רמבם בחיפה אך איני יודע מה לעשות הוא לא יושב עם המשפחה כול הזמן בחדר לא רוצה לעבוד יש לי עסק גדול אני רוצה רק שהוא יסתובב בעסק לא יעשה כלום הוא לא מסכים גם לימודים הוא לא יכול להמשיך הוא הפסיק לאחר שידע שיש לו גידול וזה התגלה בפתע כי היה לו הפרעות כשב בריכוז הוא רצה להביא ציונים יותר טובים אך מסכן גלה בעיה אחרת? אני בטוח עכשו שגם אני וגם אימא שלו צריכים טיפול אך איני יודע איך לגשת אליו ולשכנע אותו לעבור גם הוא טיפול פסיכולוגי בלי לפגוע בו או להזיק לו יותר מבקש את עזרתכם (אם זה חשוב ניתוח הרופא אומר שזהו אי אפשר לעשות הוא ממשיך עם הטיפול התרופתי והגידול מגיב טוב לתרופות....)))

שלום, כתבתי בעבר, אשמח לקבל המלצה על אחדת באזור השרון, עמק חפר כתובת האימייל: [email protected] תודה :) שבת שלום

מחר אני הולכת שוב לפסיכיאטרית. יכול להיות שאפסיק לקחת תרופות. אני מקווה שהיא תעזור לי להחליט כי אני לא יודעת לבד. אני מפחדת שלא אדבר מחר והיא תתאכזב ממני (מה שקרה בפעם האחרונה)

אודי הי, כרגיל, כמו בכל התקופה האחרונה.אני בגעגועים.. עכשיו אני גם מבינה את ההבדל בין כמיהה לגעגועים.. וכן. יש לי למי להתגעגע..וזה לפעמים מרגיש ממש ממש כואב, לפעמים, כואב חלש, ולפעמים כזה..??? לא יודעת איך לתאר מה זה מרגיש.. גם לך אני כותבת מהמקום הזה.. מרגיש לי פתאום געגועים אליך ולמילים שלך.. מאחלת לך שבת רכה ונעימה. שלך-במבי.

כמה כמה כאב לפעמים זה נדמה שאי אפשר להכיל את זה בא לי לגרד את הכאב בסכין משוננת אבל אז יווצר פצע חדש ,אז מה עשינו ? הדמעות זולגות הן מלוחות בקצה בקצה אבא אמא מה חשבתם כשפגעתם ? כשהתעללתם? כשפצעתם? כשהזחתם? כשהכאתם? ומי למען השם , משלם את המחיר ???? אני בוודאי לא אוותר , אבא ,שתדע במוקדם או במאוחר אני לא אוותר לא רק אני ישלם את המחיר .לא רק וגם אתם אחים ואחיות שמתעלמים מתכחשים ומשאירים אותי פצועה בבית חולים לחולי נפש לבדי לא לעולם !!! לא.

אוף אודי אוף מתי תבוא??????? אפשר לנוח פה? אפשר לשים את הראש מבלי להרגיש רגשות אשמה ?

הי רציתי בבקשה לשאול מהם החוקים לגבי טיפול במסגרת בית החולים? האם ניתן להמשיך עם אותו מטפל גם באופן פרטי? לצורך העניין אני מטופל בבית החולים ואני מעונין להמשיך עם הפיסכולוג שלי באופן פרטי אם לא מדוע תודה על תשובתכם.

אודי הייתי היום במסיבת סיום סוף שנה של הילדה בגן היה מאוד מרגש ,דמעתי וכאבתי ושמחתי והתרגשתי והילדה כל כך שמחה שבאתי אמרתי לה בטלפון שאני אבוא ובסוף כשהיה שיר סיום לקחתי אתה עלי וחיבקתי אותה ונישקתי אותה והרגשתי שמה שלא יהיה לנצח לא ניפרד!!! ולמרות שיכול להיות שבזמן הקרוב אני אהיה איתה פחות יתכן שבעתיד יהיה לי יותר כח ואראה אותם יותר ושאני צריכה לחשוב חיובי ולעודד את עצמי בשביל שגם יהיה לי כח בשבילם. הילה

כול כך מסובך? יש דרך לעקוף את ההרשמה? נמאס לי מהכול. לא יודעת אם ההודעה הזאת תגיע בכלל אולי אני בכלל לא קיימת

הכעסים היו מופנים כלפיי פנים....היום הכעסים מופנים כלפי חוץ, מה עושים? אי אפשר לבעוט בכולם? מאדם טוב הפכתי לאדם רע..... אוףףףףףףףף אודי מה זאת התופעה הזאת? איך מאזנים? בכלל היא התכוונה למשהו אחר, בוודאי שנתנה לי פגישה נוספת ללא תשלום.....אןףףףףףףףף קשה עם זה .

הי מיכל, אני קוראת את מילותייך וכל כך מזדהה.. פעם, לא יכולתי לומר מילה רעה אחת על ההורים שלי..בפרט על אמא שלי.ואמא צביה ניסתה לא מעט ,בדרכים שונות שלפחות אהיה מודעת למה שאני חושבת ומרגישה באמת אליהם..לפחות שלא אשקר את עצמי שהם מושלמים. ההורים האולטימטיביים.. ואז את כל הכעסים הפניתי כלפי עצמי, ורציתי,וניסיתי לפגוע בעצמי בדרכים רבות. היום אני כבר מרשה לעצמי לומר לאמא צביה דברים לא מלבבים בכלל על ההורים שלי וגם מרגישה אליהם כעס,זעם,עלבון ועוד.. עדיין לא הגעתי למצב שאני מראה להם משהו מכל זה..אליהם אני עדיין מאוד מאוד נחמדה. אבל לפחות אני מדברת עם אמא צביה על זה ולא משקרת את עצמי יותר. וזה הרבה..ואצלה אני מוצאה הרבה רגשות קשים שיש לי אליהם. ואת לא הפכת לאדם רע..את -זו את. עם כל המכלול שבך..ואולי היום את נותנת מקום נרחב יותר לשלל הרגשות. שאת מרגישה .אולי את היום יותר חיה.(במלעיל)

היי, אני עובדת בחברה כבר 5 שנים ומרגישה שמיציתי את תפקידי שם. בנוסף זו חברה שהרבה אנשים עוזבים אותה והולכים לחברות אחרות ומקבלים שכר גבוה יותר, מדי פעם אני מקבלת הצעות מעובדים שעברו לחברה אחרת ובה מציעים לי שכר גבוה יותר. אך ברגע שאני מתחילה באיזה תהליך עם חברה אני נתקפת בחרדה קשה והתלבטות למה לעזוב מקום בטוח ואני ממש לא יודעת מה להחליט כי עולים לי חששות ופחדים אני מרגישה שבגלל החרדה שלי אני תקועה במקום ולא מתקדמת כמו שאר חבריי האם במצב שאני מרגישה חרדה עלי בכל זאת לעשות את השינוי ולעבור למקום עבודה אחר

אודי ואולי הגיע הזמן לסלוח לעצמי כן לסלוח לקחת פולידין ולחטא את הפצע לחבוש את הפצע עם גזה ולסלוח לעצמי כן לסלוח להבין שזה לא אשמתי שעשיתי ככל יכולתי שנה שלמה ניסיתי נאבקתי עם עורכת דין ולא הצלחתי כנראה שהפצע גדול הוא כבר התפשט על כל הגוף וזה יקח זמן עד שהוא יתאחה צלקת תמיד תהיה ........................ בגלל רגשות האשמה הקשים הייתי מאושפזת במחלקה סגורה כמעט שבוע ימים רציתי לפגוע בעצמי לא יכולתי לשאת את העובדה שאני לא יכולה לגדל את הילדים אבל במקום זה הלכתי להתאשפז כדי שישמרו עלי ........................ היום הייתי אצל הרופאה שלי והיא אמרה לי שגם אם אני אראה את הילדים פעם בשבוע באופן רציף זה בסדר כל עוד שהם ידעו שאני אוהבת אותם ואקשיב להם ואהיה בשבילם כותבת ובוכה חותמת בדמעותי אודי יש לי סליחה?ומחילה ?

היי הילה. מקווה שבסדר שאני "נדחפת". את כותבת כ"כ יפה וזה נוגע ללב! נשמע מאוד קשה.. אבל לי באופן אישי מה שאת אומרת (גם בהודעותיך הקודמות) דווקא בעיקר מביא לסוג של הערצה! את נשמעת אישה מאוד אמיצה ושעשית הכל מתוך הרבה אחריות ובירורים, עם עצמך ובכלל... אני מאמינה, לא אני בטוחה שהילדים שלך רואים עד כמה את אוהבת אותם (העובדה- גודל ההתלבטות...). ותני לעצמך זמן כמו שאת כותבת. זה עדיין נראה לי עוד כ"כ טרי! שלך, בובי

למה נכנסתי לכל זה? למה??? זה סתם מבלבל ומה שווה בכלל טיפול של שלושה חודשים?! אתה חושב שאפשר לעשות משהו בפרק זמן כזה?! ולהגיד לי שאני צריכה להחליט זה אולי הגיוני, אבל אתה מבין שזו אחת מהבעיות שלי.. אני לא יודעת להחליט ואולי כן אבל מפחדת. כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה, מה אמיתי ומה לא. כבר עבר חודש וחצי מאז שאני עם המטפלת החדשה. אני אוהבת אותה וגם את השניה. חושבת שאולי לא אכפת לי אצל מי להיות מטופלת. נעים לי שזו של עכשיו נותנת לי הרגשה שאני יכולה להתקשר תמיד ולשלוח הודעות. אני לא מתקשרת כי אני לא מדברת אבל כן שולחת הודעות לעתים קרובות. אווף אודי, אני לא רוצה להיות במצב הזה. אתה מבין אותי?

בני בן שנה ושמונה חודשים, לאחרונה נחשף לבן דודו שעושה פיפי בשירותים, אז הוא אומר בערך פעמיים ביום פיפי והולך לשירותים ומנסה להוריד את המכנסיים. כשאני מורידה לו ומעמידה אותו מול האסלה הוא לא עושה כלום. אני מדגישה שזה מגיע ממנו- לא חלמתי בכלל להתחיל גמילה עכשיו. השאלה היא מה צריך לעשות? האם להמשיך לנסות בכל פעם שהוא מבקש? האם צריך לדבר על זה יותר כדי שיבקש יותר? תודה, מיטל

שלום רב, לפני כמה שבועות, ב20 במאי ניפטר ההכלב שלי שהיה החבר הכי טוב שלי, הייתי מאוד מאוד קשור אליו יותר מהקשר שמראים בסרטים. הוא הציל אותי מהתאבדויות כמה פעמים. הוא ניפטר בגיל 7 ממחלה שהייתה לו. ואני הייתי בעיר אחרת בלימודים ולא הספקתי להיפרד ממנו, סבתא שלי התקשרה ואמרה לי שהוא ניפטר, זה היה שוק בשבילי. רק יום אחרי באתי וראיתי אותו שוכב אצל החדר של הוטרינר כשיש שלולית קטנה של דם ליד פיו. מאותו יום אני כל הזמן חולם סיוטים שהוא בעצם חי, ושהוא בורח מהמקום שבו קוברים את הכלבים. ואני בפרנויה שקברו אותו חי. אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שקרה לו- ניקרע לו הכבד, ועם המחלה שהייתה לו, ואחרי שראיתי אותו שוכב קר, הוא לא יקום לתחייה. אבל זה כאילו חזק ממני, אני מרגיש אשם שאני זרקתי אותו, וקשה לי שאני לא יודע היכן הוא קבור, חשבתי בהתחלה לברר, אבל אחר כך אמרתי זה לא כזה משנה ועכשיו אני חושב שוב אולי כשאי לי לברר. אני רציתי בהתחלה להתאבד כשזה קרה, ואני לא יודע מה לעשות אני מתחרפן. אני לא מאמין באלוהים ולכן אני לא יכול לקוות שהנשמה שלו בגן עדן או משהו כזה. איבדתי אמונה בדת ובאלוהים ממזמן. חשבתי אולי באמת להתקשר לוטרינר ולשאול אותו היכן קוברים את הכלבים...

אודי, שוב יצא לי להפגש עם הבחור החמוד ההוא שהזמין אותי לצאת איתו פעם (וסירבתי) מאז אנחנו מתכתבים לפעמים באינטנט..זה היה מפגש עם עוד חברים משותפים, והיה ברור שיש משהו בינינו, כ"כ ברור כי היה מבטים כאלה שכאילו למרות שהיו שם עוד אנשים זה הרגיש שכאשר הסתכלנו אחד על השני היינו שם לבד.. הרגשתי ממש מתוחה מזה.. דיברנו קצת וצחקנו, היה כיף בסה"כ אבל מלחיץ בהרגשה הפנימית, כלפי חוץ ניסיתי להעמיד פנים שהכל סבבה. אפילו היה עוד מישהו שם שהסתכל עלינו הוא רמז שהוא מזהה שיש בינינו איזה 'קליק' כזה....... לא יודעת.. לא ראו עליי שאני דכאונית או משהו, חייכתי הרבה דווקא. בגלל המתח חייכתי אפילו יותר מבד"כ, אולי זה הציג אותי בתור אדם שונה ממנה שאני באמת? אבל עכשיו הוא שוב הזמין אותי להפגש ואני לא יודעת מה לעשות. הוא לא יודע שאני כמוני בולימית עם בעיות וכל זה.. הוא יודע שאני קצת מתוסבכת אבל לא עד כמה... כמה אפשר לשחק שאני מישהו שאני לא ולהעמיד פנים ולחייך כל הזמן כי זה בטח מתיש... מה יהיה אודי, איך מעיזים להתמודד עם דברים שכ"כ קשה להתמודד איתם....... אין לי שום בטחון שאני ארגיש טוב כל פעם שנפגש, מתישהו בטח כל הכבדות שלי תחשף ואני אתחיל לברוח...:/ נראה לי כבר התחלתי לברוח. איך מעיזים להפגש בלי להתחרפן מזה ולהרגיש 'זר לעצמך', להעמיד פני חזק ושמח בזמן שמרגיש חלש וכבד עמוק בפנים. אולי הכל הצגה, אודי? פשוט צריך לקחת חלק במופע הזה, כמו שחקן שעולה על במה, מעייף קצת.. :(

היי , אני בת 30 בת בכורה ל4 אחים יש לי הורים טובים ומקסימים שמשתדלים לעזור לי ולאחי מאוד . אבי הוא אדם פרימטיבי בדעותיו לחוץ ועקשן מה שלאורך השנים יצר הרבה פעמים אווירה שלילית ולחוצה בבית. יש לי בתור אדם מבוגר הרבה ביקורת כלפיהם לאורך ילדותי וילדות אחיי על שימוש בשפה בוטה , הקטנת הדימוי העצמי השפלות ועוד .. בשנים הבוגרות שלי הם מאוד משתדלים לעזור בכסף ללימדים קניית דירה בייביסטר ארוחות שישי וכו' ועדיין הכעס הזה כל הזמן מציף אותי ויוצא לעיתים בהטחות ולעיתים בשיחות פתוחות . אני מרגישה שמה שלא יקרה אני תמיד סוחבת את הזיכרונות הללו מה גם שיש לי אחים צעירים שעדיין חיים בבית וסובלים מהתנהגויות דומות . זה מאוד מצער אותי ובשיחות עם אימי אני כל הזמן מבקשת שתטפל בה ובאבי מה שכמובן מעורר אצלה כעס וביקורת כלפיי על אנוכייותי ובאמירות כי לה ולאבי יש רק כוונות טובות ושהכל מתוך דאגה גם אם הדרך לא לרוחי ..אשמח לקבל עצה שתסייע לי לנתק את עצמי ממצבים כאלה או מה הדרך הנכונה לפעול כשזה קורה ..תודה

הי, ..אז היום היה הכנס על המנטליזציה (לחשוב את האחר) שעליו דיברת שתשתתף בו.. והיום היה יום ההולדת שלנו. יום הולדת 4. ..אני לא יודעת איפה אתה היית במחשבותיך אותך/את האחר/ עליך/על האחר.. אני לא חשבתי אותך -לא השתתפתי בכנס הזה :) אך ,כן חשבתי עליך.. שלך-במבי. נ.ב כתבתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחתי ב5.6 שכותרתו געגוע.. אשמח אם תעלה את תגובתי.. נ.ב ו..כן..אמא צביה נתנה לי מתנה ולא הצלחתי לקבל.. :( כן..חלק מהבגים שיש לי..לא מסוגלת לקבל..לא רוצה להרגיש אסירת תודה :(

הי במבי, אני כבר נזהרת ומשתמשת בביטויים כדוגמת מוקירת או מכירת תודה... ורק לרשום בהמשך לדברים שכתבת לי למטה באשר להצלחה - למדתי רבות ושוקמתי בשנות השיחות שלי, אבל מה שחסר לי עדיין, כך אני חושבת, היא ההנפקה של התכנים בחוץ. מזה, כנראה, די חסר או לא מספיק ממש. השאלה היא גם האם ישנה משמעות בעולם אם חבוי כל-כך... וכן, תאריך משמעותי שזוכרים, סוריקטה

סוריקטה הי, אני אוכל להשתמש בביטוי מוקירת תודה או מכירת תודה כשארגיש כך בתוכי. היום ,לצערי, אני עדיין מרגישה אסירה כשנותנים לי.. קשה לי מאוד מאוד לקבל.. אבל..לכי תדעי איך אהיה בעוד כמה שנים.. ?? אומרים לי אנשים שונים שמכירים אותי ממעגלים שונים (ולא יודעים שאני באנליזה) שמאוד השתניתי.. בקשר למה שכתבת לגבי משמעות ההצלחה בעולם אם הוא חבוי כל כך.. הוא חבוי..נכון. אך הוא גם לא חבוי.. הוא לא חבוי ממך..נכון ? הוא גם לא חבוי מהאחרים שקוראים אותך בפורום. זה עולם שלא בחוץ.נכון. אך כן נמצא גם מחוץ לך..אחרים קוראים ומגיבים אלייך. זה עולם שהוא לא בחוץ אך גם לא חבוי כל כך.. מקווה שאני מובנת.. (??) וחוצמזה...הרגשתי המון המון כעס, ותסכול על העולם שלא נושאים אותך על כפיים ,ונותנים לך מקום של הערכה,כבוד ורווחה כלכלית כפי שמגיע לך על מה שאת. וגם חוסר אונים... :( שלך-במבי.

שלום, אני חווה משהו בי שאני לא יודע איך להבין ואיך להתמודד איתו, יש לי חברה, באמת, בחיים לא אהבתי מישהי בצורה הזו, חשבתי שאהבתי בנות לפניה, אבל כשהתחלנו לצאת, פשוט אי אפשר לתאר את זה, התאהבתי בצורה שאני לא יכול לתאר היה תשוקה והיה מעולה אחרי תקופה של כמה חודשים פתאום זה פשוט נעלם לי, כאילו הרגש פשוט כבר לא קיים, רק המודעות, אני עמוק בפנים יודע שאני אוהב אותה, היא חשובה לי ממש ממש, ולהכל אני מודע. אבל אני לא יכול להרגיש כלום, היא היחידה שגרמה לי לבכות מרוב שאני אוהב אותה, ופתאום כל הרגש נעלם, אבל במודע, אני עדיין אוהב אותה ובמצבים אני עדיין יכול להביע את זה בבכי ואני מוצף בתודעה שאני אוהב אותה ושהיא חשובה לי אבל שום דבר לא מעורר את הרגש, גם המשיכה המינית ירדה, אני כבר לא נהנה מלנשק אותה ולא נמשך כמעט לגוף שלה, והיא נראית מעולה, יפיפייה ממש וגם גוף מדהים ככה שאני מבולבל כבר, אני לא יודע מה לעשות, ניסינו להמשיך בקשר ולקוות שזה יחזור אבל כבר 4 חודשים בערך שזה ככה, אני לא מרגיש כלום אבל התודעה שלי לעובדה שאני אוהב אותה פשוט קיימת, אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה אם אני חושב עליה עם מישהו אחר ואת הקנאה אני כן מרגיש ואני פשוט לא יודע כבר מה לעשות הראש אומר לי משהו אחד והרגש, לא אומר לי כלום, כאילו פשוט לא קיים, אולי זה יעזור אבל אני זוכר בתקופה לפני 4 שנים קרה לי משהו כנראה או לא יודע מה, שפשוט קמתי בוקר אחד עם תחושה ריקנית, ופשוט הכל פסק אצלי, אם הייתי מתרגש ממשהו והיה קשה לי לישון בלילה זה נעלם כאילו הרגש נעלם לגמרי, לא יכולתי כמעט להתלהב משום דבר משמעותי שקרה לי, והתקופה הזו גם נמשכה הרבה זמן, יכול להיות שיש קשר? מה זה יכול להיות ואיך אני מעלים את זה ומחזיר את הרגש? זה ממש חשוב לי, אני מדמיין את כל החיים שלי איתה, תודה רבה.

שלום, אני בן 27, סובל מזה מעל 8 שנים עם הפרעה המלווה בכאבים כרוניים במשך כל היממה ללא שנמצאה סיבה (מצב קליני המכונה Chronic Prostatitis) עם הטבה חלקית מאוד אחרי התחלת טיפול תרופתי של אלפא בלוקר. מאז שהחלה איכות השינה שלי איננה רציפה ונפגעה מאוד (אני מתעורר מהשינה בשל הכאבים). לאחרונה חוויתי כמה אובדנים ומשבר ועל רקע כל זה מצב רוחי ירוד מאוד. אני מרגיש שאין לי חשק לכלום וחסר אונים, עם בדידות המקשה עליי מאוד. חשבתי להתייעץ ולפנות לפסיכולוג קליני. האם אני חייב הפנייה מרופא משפחה? אינני מרגיש בנוח לדבר עימו על כך.

:-(

רבתי עם בעלי..ריב נוראי חשבתי שהכל אבוד...סימסתי לה....בקשתי פגישה מוקדמת להיום....ונפגשנו היום...היא הבינה הכילה....דברה על חרדת הנטישה שלי כמובן...הזכרתי לה על שאמרה לי שהלוואי שאדע לשאת כעס בתוך קשר שהיא דברה עליו פעם.......ואז בסיום הפגישה שאלה אם להשאיר את הפגישה של השבוע, כמובן שבקשתי להשאיר ואז אמרתי לה בדלת (תמיד הכל קורה לי בדלת, אוף) שהפגישה היום זה על חשבון הפגישה שהיא שכחה ומה היא אומרת לי אבל אני הגעתי לפגישה, אז אמרתי לה "את אמרת את זה"..אודי היא אמרה שתיתן לי פגישה נוספת נכון? זוכר? אז מה הקטע שלה? מעצבנת אחת............נמאס לי מהכל בזמן האחרון...רע לי שוב ושוב ושוב.......ולבעלי נמאס שרע לי....ושהשתנתי ואוף..... .נועדתי לחוות רע כל החיים או מה? אוףףףףףףףףףףףףףף מצטערת אני לא מצליחה כלום...אני אפס מאופס...........אוףףףףףףףףףףףףף

אבא שלי בן 58, חובב ספורט ואדם צנוע.לפני כ4 שנים אני,בתו האמצעית- התגרשתי.יש לי ילד כיום בן 5. לאחר הגירושין ילדי חלה בסרטן והחלים ברוך השם.אבי שימש לו דמות אב.כבר לפני המחלה וכעת יותר מתמיד אבי חווה משבר,מן דכאון.למרות שלכאורה הכל הסתדר,בני החלים,אני לקראת חתונה שניה,יש להוריי זוגיות יפה,חברים,בית וכסף,הוא מדוכדך,חושב שהכל בלתי אפשרי,משווה את חייו לאחרים,מתחרט על העבר וחושב שיכל להיות טוב יותר,לא מצליח להירדם,לא נהנה מספורט יותר,תמעד במצב רוח דיכאוני.אנחנו מנסים לשוחח אך הוא חוזר על אותם דברים,לא יודע מה חסר בחייו אך מרגיש שחסר,לא טוב לו.הוא בטיפול םסיכולוגי אך טוען שלא עוזר.מה קורה לאבא שלי?? איך אפשר לעזור לו??

רציתי לדעת מהם קווי המתאר של אישיות פסיכוטית והאם המונח "פסיכופט מוצלח" נכונה. הרי כל המאפיינים של מניפולציות למען מטרה אינידיבידואלית כריזמה קסם אישי ניתוק רגשי וחוסר סולידריות ואמפתיה עלולים להיות מרכיבים לשאפתנות והגשמה עצמית כמו יזמים אנשי עסקים שפרחו וכו. אשמח למענה תודה

שלום, אבי בן 60+ סובל ממחלת ריאות כרונית אשר מחמירה בתקופת הקיץ. בשבועות האחרונים הוא מתקשה לצאת לעבודה עקב מחלתו, בשיחות עימו הוא מצייר תמונה שלילית מאוד על החיים ומצבו, מתבטא בצורה פסימית לגבי עצמו "נמאס לי מהחיים האלה, אני מעמסה עליכ והתבטאויות מסוג זה בנוסףה הוא סובל מהתקפי בכי ונוטה להתרגש ולדמוע בסיטואציות בהם לא נהג לעשות זאת בעבר, ברצוני לדעת כיצד לנהוג: לפנות לפסיכולוג, פסיכיאטר, מטפל אחר, לעזרתך הדחופה אודה

קשה לי!!! כ"כ קשה לי, בא לי להעלם. אני מנסה למצוא את הקול שלי בתוך כל שאר הקולות של האחרים מנסה למצוא את עצמי בתוך כל הבאלגן שוכחת ונזכרת ואז מרגישה את זה שוב מחדש.... מסתירה כל כך טוב מאחרים מה שקורה שם בפנים לפעמים נותנת לעצמי להיות חשופה לפעמים מאבדת שליטה לפעמים זה משתלט עליי זה יוצא בעיקר על עצמי - כל השנאה הכעס התיעוב שהיה אמור לצאת על העולם נכנס כלפי עצמי פנימה- "בועטת" בעצמי במקום "לבעוט" בעולם ... בעולם שהשאיר אותי לבד שבגד בי שנתן לי להיות אחת לבד אחת מול כולם.... :(

שלום אני בת 31 ונשואה כבר בקרוב 10 שנים לא יודעת מה לעשות - כול ה10 שנים אנחנו בירידה ועלייה בחיים מבחינת הזוגיות . תמיד היה לנו בעיה קודם כול בסקס הייתי מיתעצבנת שהיה עובר חודש חודשיים שאפילו לא מפריעה לו קצת שמנתי מהלידות 3 ילדים הבאתי איתו ואמר לי אף אחד לא יאמין לך שאין בינינו כלום איך הבאנו 3 ילדים כמובן בהפרש .. היום אין בנינו קשר ביכלל כבר המון חודשיים מנסה לדבר איתו ו הוא נעול שהוא 24 סבבי עם הילדים מביא כסף לבית ומסבירה לו מתי היה לך זמן עים אישתך בלי שתהייה במישחק באייפון או בסרט בטלוויזיה .. בקיצור הקשר מורכב גם היתמודדות עים הילד הבכור שיש לו בעיה שגם משפיעה עלינו אני לא יודעת במיקום ליהיות מחובקים וחזקים אנחנו הולכים אחורה מה לעשות לכולם וללכת זה לא טוב לשאר הילדים שהם בסדר ושומעים צעקות או שקט ההורים לא מדברים ומעברים מסרים

אני בתקופת בחינות ואמי אשר מטופלת בנוגדי חרדה מתרחקת ממני ולא מתייחסת ברצינות לבקשות שלי לעזרה. איך ניתן להתמודד איתה. כשאני לחוצה ולומדת למבחן למחרת היא בורחת מהבית,ואני צריכה את העזרה שלה. היא נועלת את החדר שלה שם יש כל מיני דברים שאני צריכה. גם אני חרדה, אבל אני יודעת שאם יש משהו חשוב כמו מבחן שיכול לגרום לי חרדה אני יכולה להתמודד איתו אבל איך אני מבהירה לאמי את החשיבות של המבחנים שלי. אני במצב קשה בלימודים. על תנאי אקדמי ועם קורסים חוזרים. אני צריכה להתעלות על עצמי ואת העזרה של הסביבה הקרובה כדי להצליח. קשה לי.

כאב, דמעות.. אני כבר לא מבינה אותי שנהיה קשה להכיל, עושים פס עם סכין. מתיזים אלכוהול או לימון, זה שורף. סוף סוף תחושה אחת ברורה. ואז נהיה עצוב שוב להכיר בעובדה שאני לא ממש 'נורמלית' .. מי יסבול ויאהב יצור כמוני? אף אחד. מסיחים את הדעת וממשיכים הלאה.

אהלן, אני לא יודע איך להתחיל אז פשוט אתחיל מההתחלה.. לפני כשנה וחצי חוויתי הארה או תובנה או איזה שהיא התעלות נפשית, אני לא בדיוק יודע איך להסביר את זה אבל זה כנראה מובן שזה משהו גדול ושונה עבור הנפש לי. אני חושב שחשוב לציין שכאשר קרתה אותה "הארה" הייתה תחת השפעה של סמים. בכל מקרה מאותו הרגע השתנתה כל הפרספקטיבה שלי לגבי החיים. הרגשתי שכל החיים שלי היה "משהו" איזה כוח עליון או יד מכוונת שאחראית להצלחה בחיים ובאותו הרגע היא נעלמה,ף הבנתי שבעצם שום דבר לא מבטיח את היותי מוצלח בכלל ובאותו הרגע נסג הביטחון העצמי כנעלם כליל. הגוף שלי התחיל להגיב בצורה משונה ביותר: רעידות, בכי אבל גם מין אושר גדול מעצם החוויה מין תחושה חזקה של "חיים". מאותו היום אני מסתכל על החיים בצורה שונה לגמרי, אני מוצא את עצמי הרבה יותר כנה עם עצמי לגבי התכונות השלילליות שבי ובעל הבחנה חדה יותר לגבי פרטים קטנים, עם זאת תחושת הביטחון העצמי שלי פחתה במידה נכרת. אבקש לציין כי כאשר אני צורך את הסם לאחר האירוע אני חווה את אותו "הטריפ" של אותה "הארה" אומנם לא באותה עוצמה כמו בפעם הראשונה אלה מין תחושות של נסיגת ביטחון עצמי שמזכירות את אותו היום. בהתחלה חשבתי שזאת אחת מחוויות ההתבגרות (כמו אותה התובנה שההורים שלך הם בעצם לא גיבורי על) שכן אז היתי בן 19.. אך לאחר שדברתי עם אימי לגבי אותה החוויה היא הביעה כזאת הזדהות עמוקה ואמרה שהיא מקנאת בי שדבר כזה קרה לי בגיל כל כך מוקדם שלא כמו לה.. קבלתי את הרושם שדבר זהה קרה גם לה לאחרונה בעוד היא חווה בזמן זה את שיגעונותיו של גיל העמידה. כמו כל אדם הייתי רוצה לדעת מהו אותו ה"דבר" שחוויתי, מה משמעותו הן בתחום הפסיכולוגיה והן עבורי וכן כיצד ניתן לטפל בהשלכות, במיוחד בביטחון העצמי, לאחר אותה "הארה".

אין מה להוסיף אין מאיפה

למה אתה לא עונה לי?! איך אני אמורה לדעת? אני לא יודעת. וחוץ מזה בכיתי הרגע בגלל אחותי המטורפת. נסעתי איתה עכשיו באוטו ואני נהגתי ואין לי כוח לפרט אבל היא כל דבר קטן מעלה לה את הפיוז. טיפה הסתבכנו, למרות שאפילו הגענו ראשונים עכשיו. וכשהיא מתעצבנת זה פשוט נוראי להיות בסביבתה. אני לא סובלת אותה לפעמים. היא יכולה להיות מאוד נחמדה מצד שני היא גם לפעמים מתנהגת כמו מטורפת.