פורום פסיכולוגיה קלינית

לאחרונה חוויתי מספר אירועים שגרמו לי להיכנס לדיכאון ולחוסר תפקוד בינוני, שכולל בין היתר בחילות וחוסר תאבון, לאחרונה החתול שלי שליווה אותי מגיל היסודי נפטר וחבר שלי שנועדנו לחתונה וילדים נפרד ממני - עם כל אלה אני לא מצליחה להתמודד לטענתו יש בינינו אהבה עמוקה אך הריבים והמחלוקות בינינו גורמים לקשר שלנו להיהרס וטוען שעליי ללכת לטיפול מקצועי. מה עליי לעשות? אשמח לעצה מהירה . תודה

אודי יקר מצאתי עבודה חדשה במקום טוב ועם משכורת יחסית בסדר הפחד שלי שאין התאמה בין מה שאני משדרת בחוץ אינטליגנציה ורבליות ומקצועיות לבין מה שקורה בפנים חוסר יציבות חוסר ביטחון אובדניות ועוד השאלה היא איך להצליח להמשיך להפגין את הבחוץ לאורך זמן מבלי שהבפנים יחבל ויהרוס וגם מה עושים כשהעבודה היא במשמרות ואין מצידם גמישות איך אני ישלב את זה עם טיפול ? כי הכרחית לי העבודה ( אין לי מה לאכול ) ונחוץ לי הטיפול

אודי תודה על הברכות! הנקודה היא שביקשתי פעמיים בשבוע חופש בשביל להיות עם הילדים והמנהל לא מסכים להתחייב לי לעוד חופשים לנסות ללחוץ עליו ?

שלום רב יש משהו שמציק לי כבר הרבה הרבה זמן. במהלך היום אני מתפקד רגיל, עובד, לא סובל מדכאון, רק מעייפות וחוסר אנרגיה. הבעיה המדוברת, שבמשך כל לילה, ללא יוצא מן הכלל יש לי חלומות טורדניים. אני כל לילה חי בסיטואציה אחרת חברתית, עם "עלילה" מלאה ותמיד היא מעיקה לא נעימה וטורדנית. כל בוקר מחדש אני קם עם זה. אני נרדם בקלות וישן לילה רצוף, אך קשה לי מאד עם החוויה הלילית הזו שלא מפה ממני!! אשמח ליעוץ מה ניתן לעשות תודה

הבטחתי (לעצמי? לה?) בלי צומות יותר. למה זו הייתה ההחלטה בעצם? מה יכול להיות נורא יותר מקיומו של הגוף הזה כמו שהוא? הלוואי שמשהו מבחוץ יפגע בו ויעניש במקומי. מגעיל שנעשיתי חומלת כלפי עצמי. לא צמה, לא חותכת. תזכיר לי , למה זה הדבר הטוב לעשות? (במקום להענש ולהיעלם, מנכיחה את עצמי בעוד חלל. פשוט דוחה.)

שלום אני חווה את התקופה אולי הכי קשה בחיי. אני בת 24 וחווה דכאונות . אני חרדתית ובוכה הרבה. החתול שלי לאחרונה נפטר (שליווה אותי מיסודי) לצערי גם הכלבה שהגיעה איתו בקטנות כבר לא תתפקד גם היא בקרוב והחבר שלי עזב אותי אחרי שנה של קשר מופלא ורציני . הוא היחיד שרצה אותי באמת לעומת גברים אחרים בעניין של חתונה וכל מה שמעבר והוא פשוט החליט שאנחנו רבים הרבה ואין לנו תחומי עניין. אני אוהבת אותו ופוחדת (יודעת ) שלא אמצא גבר אחר בטח אחד שירצה להץחתן ויראה בי אישה לחיות איתה. אולי אני מעט בכיינית אבל קשה לי מאד. לרוב כשאני בדכאון אינני אוכלת ובקושי מתפקדת. יש לנו היסטוריה פסיכאטרית במשפחה שזה אמי ואחותי שהיו מאושפזות בעבר . הייתי רוצה עזרה או לפחות לדבר עם מישהו . אני גרה בירושלים. תודה רבה

שלום, אני מנסה להתגבר על הבעיה הזו כבר שנים, גם בטיפול, וברור לי שזו בעיה עם שורשים עמוקים, אני חווה קשיים בכל זוגיות ובאותה בעיה עם ההורים. עם מגורים לבד זו אותה בעיה רק גרסה הפוכה של הבעיה, כשעצם קשה לי עם הנפרדות עם הלבד כי היא מיד יוצר תחושת חרדה. ובעצם בזוגיות אנחנו הופכים להיות אחד מתקשים לעשות דברים לבד, מיד נוצרת תלות לא נעימה. התחלתי לקרוא מעט האינטרנט על מובחנות זה מאוד דיבר אלי, בטיפול פסיכולוגי הקצב נורא איטי. אני מאוד אודה לך עם יש לך כיוון/זווית חדשה לתת לי לפתרון, אולי לקרוא משהו, טיפול מסויים ובכלל כל דבר. דיי קשה לי עם זה. תודה :)

סזיפית ולא פשוטה מניסיון שלי מהעבודה העצמית שעשיתי בתוך התהליך הטיפולי ובעצמי ועדיין קשה לי להיות לבד.עם עצמי. אבל זה נסבל ולפעמים מספק הילה

אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר לא מעט שנים, גם נוטל תרופות לחרדה מזה זמן. אני יכול להעיד על עצמי שקשה לי להתקדם בטיפול כי אני לא עושה שום שינוי כדי להתקדם בחיים. מרגיש תקוע ובאותו מצב, הטיפול נורא עוזר והיא מדהימה, אבל עדיין אני לא מפנים עד הסוף ולא זז מקומי ? שוב תודה!:

חשבתי שאספיק

שלחתי אתמול הודעה..לא הגיעה?..או שעדיין לא פרסמת הכל???

והיום חשבתי על זה פתאום שאולי קשור לזה שהפסקתי לקחת את התרופה. אני עכשיו בהפסקה לשבוע ואח"כ אמורה להתחיל משהו חדש. שלחתי הודעה לפסיכיאטרית, שלא טוב לי. כואב לי הראש, סחרחורת וכל רגע גם המצב משתנה. עכשיו שוב רע. היא התקשרה ואין כ"כ מה לעשות וגם בכלל לא בטוח שיש קשר. למה הכל כ"כ קשה?!

אני שונאת את שתיהן ואולי בעיקר את זו שילדה. שלחתי מייל לזו שילדה שאני כועסת עליה (וגם על הנוכחית), שלמה היא לא אמרה לי שזה מה שיהיה. ושאני לא מתכוונת להחליט אצל מי להיות ושאם הן לא מחליטות בשבילי אני עוזבת את שתיהן. והיא ענתה- היא כתבה שדיברה עם זו שעכשיו ושהיא מבינה וכו', אבל חושבת שיהיה נכון שאחזור אליה. אבל- זה מעצבן אותי. כאילו רציתי שיחליטו לי, אבל אם אני רוצה להישאר ולא לחזור?! אולי הדבר העיקרי שכרגע נוטה לראשונה- זה שהיא מכירה אותי יותר מהבחינה שאני לא צריכה לספר עוד פעם את "כל סיפור חיי". אבל אני אוהבת את השניה (אולי יותר מהראשונה). ואני לא יודעת מה לעשות. לא רואה טעם להמשיך ללכת לטיפול עכשיו, אם אחזור לראשונה. מצד שני יודעת שלא אסתדר לבד בתק' הזו לבד. אווף, אווף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני חרדתית קלאסית, מטופלת ב SSRI לפני כשבוע, עמית מהעבודה שהיה קרוב אליי מאוד, ואף הודה שחש חיבה ומשיכה כלפיי שלא תמוממש כי שנינו תפוסים. החליט שהוא לא מדבר איתי יותר. זרק הערה עצבנית וצווח שלא אפנה אליו אלא אם כן מדובר בעניני עבודה. אין לי חצי מושג מאיפה זה בא לי, לא פגעתי בו בטח שלא בכוונה. אבל הבנאדם עשה עליי איקס מתעלם ממני בצורה מופגנת, לפעמים אפילו נדמה לי שהוא יוצא מגדרו לעשות זאת. המחשבה הזו מוציאה אותי מדעתי. כשניסיתי לבוא לקראתו במחווה של שלום הוא רטן שלא אפנה אליו והוא אף ביקש מעמיתים אחרים במשרד שלא אדבר איתו ואפסיק לעשות מאמצים כי "עיצבנתי אותו" אני מרגישה נורא. לא ברור לי למה יחס כזה מגיע לי. וזה לא יוצא לי מהראש, הנוכחות שלו מעלה לי את רמת החרדה וזה מוריד אותי למטה מבחינה נפשית אני עם עול עצום על הלב מישהו יכול לתת לי פרספקטיבה?

אני לא מרגישה טוב. אני כבר לא יודעת אם אני ממציאה את זה, או שזה אמיתי. אני מתלבטת אם זה קשור לעבודה שלא רציתי ללכת ואני לא יודעת. אני מרגישה שאני לא שולטת במה שקורה לי. אני לא מצליחה להבין מה קורה איתי...

אולי קשה לי להסתגל..להתגמש.. להשתלב בכל מסגרת בגלל זה?!!.. אולי יש לי פשוט קווים אוטיסטיים? יש דבר כזה? .. ויש דבר כזה אוטיזם נרכש? זה השתנה בחדות בסביבות גיל 12.. הייתי מאד חברותית ותוססת.. ומשהו בי כבה.. ככה פתאום.. מרגישה כלואה בתוך עצמי.. זה נורא אודי.. איך אדע??

סליחה הייתי בלחץ.. וכבר חשבתי שההודעה לא הגיעה... שאלה טובה שאלת..אני באמת לא יודעת מה קרה.. כלומר היו הרבה דברים..אבל אף אחד מהם לא מסביר זאת באמת.. כי לא זוכרת שקרה משהו.. היו דברים שהיו גם קודם....עכשיו נזכרת במשהו שכן קרה.. היו לי שתי חברות שנעלמו לי מבלי לשתף אותי..עברו לבית ספר אחר.. והיינו בקשר בתקופת החופש..אבל הכל נראה שטותי ולא מסביר.. חוץ מזה מה שהיה קודם המשיך להיות גם בגיל 12.. אלימות בבית.. וכדומה..אולי זה פשוט כמו סכיזופרניה..זה פשוט צריך לפרוץ מתישהו.. אני מפחדת אודי.. הכל נהרס לי.. מרגישה חורבן של החיים

אודי שמעתי מיותר ממטפל אחד שתארתי את הכעס העצום, אפילו זעם שיצא ממני בטיפול שהיה והמון מרדנות ובעיטות שהם אמרו 'אולי זה מה שהיית צריכה'. מה הכוונה בזה? זה בטח לא משהו שהיה לי נוח לחוות והרגשתי ממש מזדהמת ממרירות שם, אז איך אפשר להתייחס לזה כ'משהו שהיית צריכה'? הלוואי שבדיעבד אני אתפוס את זה ככה כי בזמן אמת זה הרגיש הכי הפוך ומנוגד למה שרציתי והרגשתי שצריכה. בניגוד לעבר אני מרגישה שכיום אני מסתכלת על המטפלים כבר 'מבחוץ'. רק שמעצבן אותי שלא הסבירו לי כלום

כעס על המטפלת בעקבות שחוייתי את ההתייחסויות שלה לא אמפתיות. ברור שהכעס שלי היה מאוד גדול ביחס לגירוי. אז אמרו שאולי מה שהייתי צריכה זה כביכול לבטא את כל הכעס הזה, שלא מקרי שככה קרה או לא 'טעות'.

אני כתבתי פה לא מזמן הודעה אבל כנראה מספיק מזמן כדי שאשכח את הסיסמא שלי.... להזכירך כתבתי על בדידות ועל חברה יחידה שיש לי שמאד ביקורתית כלפיי והמלצת לי לחפש חברות חדשות. מה שאולי נראה פשוט, אבל ממש לא . במיוחד שאני אדם ביישן, סגור וחסר בטחון עצמי. מה שרציתי לבקש זה יותר עצה לצעד ראשון, מאד מתסכל אותי שלא מסוגלת לדחות את החברה הזאת ולסרב לפגישה אתה כשהיא רוצה להיפגש. והיא יכולה לדחות אותי אם לא מתאים לה. גם אחרי שמתכננת מה לומר לה ואיך לסרב להיפגש ביום מסוים, אני לא עומדת בזה ו"נכנעת" אבל אחר כך מרגישה ממש דיכאון וכעס על עצמי . אני יודעת שמפחדת לאבד את הקשר היחידי הזה גם אם הוא לא הכי מוצלח וגם מפחדת להתעמת ולריב עם החברה - שיודעת להיות מאד אגרסיבית אני מרגישה תקועה בגיל נורא צעיר כי כאילו חסרים לי הכלים שילדים לומדים בהתקשרות עם הסביבה ועם חברים. אני פשוט אולי לא יודעת להגן על עצמי תודה רבה, בילי

שלום רב, עד לפני 11 שנה (בהיותי בן 30) מצבי הכלכלי והחברתי צפה פני עתיד עם דירה משלי סיום לימודים אקדמאים,אך מאז הוא החל מתדרדר עם השנים כמתואר להלן: 1.התקשתי למצוא התמחות כדי להתמקצע בתחום שלמדתי ולמעשה לא מצאתי מקום עבודה שהסכים לקבל אותי להתמחות לכן נאלצתי לעבוד בעבודות מזדמנות תוך נסיונות כושלים למצוא את ההתמחות כדי לרכוש את המקצוע. 2.תואר בלבד עם עבודות פשוטות כמו שעבדתי העיבו על נסיונותי גם למצוא בת זוג לחיים. 3.בהיותי בן 36 מכרתי את הדירה והתחלתי לשכור דירות בזו אחר זו כי כך חשבתי ישתנה מזלי בעקבות הכלל"משנה מקום משנה מזל" 4.לקראת גיל 37 עברתי משבר שהמסקנה ממנו הובילה אותי לחזור בתשובה כי עד אז הייתי מסורתי וההנחה היתה שכל מה שעובר עלי קורה בגלל שאני למעשה "יושב על הגדר"(גם בעצת רבנים). 5.לצערי הרב ,שחזרתי בתשובה התקשתי עוד יותר למצוא עבודה(גם עבודות רגילות)ועבדתי לתקופות קצרות כך שגם לא יכולתי להרשות לעצמי להפגש ולהכיר בת זוג ואם נפגשתי אלו היו בחורות ,שלא הייתי מעוניין בהם כל כך כך שלא יצא מזה כלום. 6.בחורות שבהן הייתי מעוניין איבדו עניין, אני מניח שבגלל שלא עבדתי. 7.מדובר כמעט ב-4.5 שנים בהן כמעט לא עבדתי וקרוב למחצית הכספים שקבלתי בעבור הדירה שמכרתי בוזבזו לשכ"ד ומחייה. 8.היום אני בן41.5 עם פער של כמעט 11 שנים מאז סיום הלימודים,מובטל ללא זוגיות רואה איך מצבי הולך ומתדרדר מול מכרי ובן משפחתי שהלכו והתקדמו עם השנים(הקימו משפחה,ילדים,בנו בתים). 9.בחצי השנה האחרונה חוויתי גם מחלות פנימיות,,כנראה הן בעקבות הנסיונות שלי לשנות מהרגלי הדתיים והן משינוי היחס(לא לטובה)כלפי ממכרים ובני משפחה בעקבות התערערות המצב המתואר. מגיל 40 בו חוויתי משבר אני עומד בפני קופליט קשה מאוד שאינני מצליח להשתחרר ממנו מול השאלה אם להמשיך להיות דתי? ראה מה עברתי בשנים לאחר החזרה בתשובה(4.5 שנים בקרוב). כל המטרה של החזרה בתשובה היתה בעיקר להקים בית ולבנות משפחה והנה היום אני עומד כמעט חסר כל, חרף ההתערערות האמונית נקשרתי לדת עם השנים והיום קשה לי להשתחרר מהרגלי הדתיים. אני חייב הצע מקצועית. אודה לך אם תעזרו לי להשתחרר מהקונפליט המכביד והמעיק הזה לכאן או לכאן כי המועקה נמשכת כבר הרבה זמן! תודה.

הי אודי הזמנת אותי (וגם אנימה) להסתכן קצת אני כותבת את הכותרת הזו ומסתכלת עליה וחושבת איך אז אולי אני יכולה לנסות להסתכן ולספר שאני חולמת להיות פסיכולוגית.. ... הנה הפער בין פה לשם בחוץ, ביני לביני... אולי לנסות לראות אם אפשר להחזיק אותם באותו מקום...או לא להיות פה בכלל. מקווה שלא אתחרט (וכבר מתחרטת... מתחרטת, מלשון נחרט אבל, חרוטה כבר בכל מקרה.. ואולי כל פעם שחורטת זה הורס לי עוד קצת?.. (ומקווה שאתה לא כועס על זה... סליחה. או סתם חושב שאני חלשה מדי, כמו שאני חושבת..)

לא התכוונתי לחריטה פיזית... אלא לדברים שאי אפשר לקחת בחזרה, שאחר כך מתחרטת עליהם.. והם נחרטים לי בי ובאנשים אחרים לגביי... גם איתם צריך למצוא דרך להשלים, אני מניחה... לא יודעת כ"כ מה אני רוצה ממך,בעצם. אבל תודה. 

וככל שעובר הזמן נהיה לי יותר קשה. מאוד קשה. אני אוהבת את זו שאני אצלה מאוד. ואולי מתחילה לחשוב שלא רוצה לחזור לראשונה. אבל אם זה היה הפוך אז סביר שהייתי חושבת אותו הדבר. ז"א שגם לא הייתי רוצה לעזוב את השניה. אף אחד לא הכין אותי למצב הזה. יצאתי עכשיו ממנה כולי בוכה וכואבת. למה? למה זה קורה לי? קבעתי עם הפסיכולוגית הראשונה שבמהלך חופשת הלידה אם ארצה כמובן, אכתוב לה מייל אחת לחודש. עכשיו הגיע זמנה של הפעם השניה. ואני רק מבולבלת, קשה לי עם שתיים. מצד אחד רוצה את שתיהן וכמה שיותר מטפלות מבחינתי זה כאילו טוב. מצד שני מרגישה שאם אכתוב לה מייל עכשיו זה יהיה קשה ויכניס אותי עוד יותר למצב מבולבל.

אודי, איך מתמודדים עם פרידות...? עוד פרק נסגר... משאיר חלל... משהו מת...נשמטת הקרקע...משאיר בפה יובש... טעם מר... פחד.. רצון לטשטש את המוח...את הלב... לברוח ולא להתמודד..

בשנה האחרונה אני מאוד חרדה , יש לי מחשבות לא טובות , אני כל הסמן חושבת על מוות של הני משפחה , ילדיי , בעלי ועל איך שלא אוכל לעמוד בזה , התחלתי גם לפחד מטיסות שמה המטוס יתרסק ונמות , לא עברתי שום אירוע טראומטי , אז למה זה קורה לי ? ואיך מטפלים בזה ,? אני אמורה לטוס בעוד שבוע ואני מאוד חוששת , יש כדורים שאני אוכל בטיסה להרגעה

נעלבתי ממך. אווף. כתבת שאני מבלבלת אותך ולא יודעת למה אני נעלבתי. אתה שואל את מי בדיוק אני רוצה להעניש?! כי אני חושבת שאם אני אסבול ויהיה לי רע ככה הפסיכולוגית תתייחס אליי יותר. אני יודעת שזו מחשבה דפוקה. אבל לא יודעת מה לעשות. היא לא מרשה לי לשלוח לה הודעות ובינתיים באמת לא שלחתי. אבל כן יש בי משהו שרוצה לשלוח, כדי שתראה שרע לי, שאני צריכה אותה, שאני משתגעת...

אני לוקחת חצי כדור מזה ארבע וחצי שבועות, לא ממש מרגישה שיפור בחרדה אבל בעיקר עייפה, ומאד חסרת שקט מה שמעולם לא היה לי קודם. האם התופעות קשורות לציפרלקס? האם יש טעם להמשיך לקחת (ואף לעלות את המינון), ולקוות שתופעות הלוואי (אם אכן קשורות) יעלמו?

אשמח לקבל הסבר משכנע ומלומד. לא מספיקה לי ההצהרה מאנשי מקצוע ש'ככה. תסמכי עלינו שעברנו הכשרה ארוכה ואנחנו יודעים מה אנחנו אומרים'. לא, לא סומכת על עיוור. אני רוצה הסבר שיאיר את עיני- כי אתה יודע אודי, זה מרגיש כאילו מאלפים שם בני אדם בקליניקה מבחינה התנהגותית. מנצלים את מערכת ההקשרות שלהם, להוריד להם את ההגנות, לחשוף תלות ראשונית, כדי לאלף את המטופלים לפי איך שנראה למטפלים לנכון. אבל האם זה באמת נכון?? אתה באמת ובתמים רוצה להגיד לי שמטופל לא אמור להתמרד כנגד החרא הזה? אני התמרדתי.. רק שאני מלאה בכעסים עכשיו... הלוואי וכבר יהיה לי פניות ואומץ לחיות את החיים שלי ולא לחשוב יותר על הטיפול שהיה והכעס הנקמני כלפי המטפלת. מקווה שתענה לשאלה שלי איך גבולות שמטפלים מציבים אמורים לשמור.. כי לי זה סתם הרגיש כוחני, שרירותי ואף משפיל. זה בניגוד לטיפול שהייתי בו לפני יותר מ 10 שנה. אז בכלל לא הייתי במצב של לבקר את הגבולות העלויות של המטפלת דאז. הרוויחה בוחטה כלכלית נהדרת על חשבון העיוורון שלי לעקרון המציאות והמעוכבות הרגשית שהשאירה אותי תמימה וסתומה. אני כבר לא תמימה וסתומה יותר, אבל עדיין יש לי קשיים עם הגוף שלי ואני מאוד כועסת על מטפלים שלא הסבירו לי על נושאים פסיכולוגיים התפתחותיים בגלוי.

גם חיבוק מלטף ואוהב תוך שהוא מחזיק ומגדיר גבולות ...

נעמה יקרה, זה נכון. אבל זה בדיוק העניין- חיבוק אכן מחזיק ומלטף ואולי אפילו אוהב. מרגישים את זה ברמה המאוד קונקרטית וזה נותן סיפוק מיידי מהבחינה הזאת. זה שונה לחלוטין מקשב אנליטי שמזמין השענות ושיתוף מחד וכאילו מספק לך מרחב להיות ומכיל את החומר שאת מביאה לחדר ואז בבת אחד מבשרים לך שנגמר הזמן אחרי 50 דקות ומשליכים החוצה במן קטיעה כזאת של המרחב שהציעו לך קודם. אם להשוות את זה לחיבוק אז זה כמו חיבוק שמחבק אותך ועוטף עד שאת מרפה ומתרפקת על זרועות האחר ואז בבת אחת שומטים אותך ללא שום התראה והדרגתיות ואת נופלת לקרקע בחבטה. ויש המון מטופלים שככה מרגיש להם הסטינג האנליטי הארור של פסיכולוגים ולכי תדעי כמה מהם סובלים מזה סבל לא הכרחי, או שאולי זה באמת בונה בהם משהו, אין לי מושג, ובכל מקרה מי מסביר להם למה זה ככה?? קראתי באיזה מקום שזה בשביל לאמן מטופלים בהתמודדות עם פרידות ואובדנים. בתור צרכנית ששילמה 300 ש"ח לפגישה עם המטפלת לא היה מגיע לי שיסבירו לי את הדבר הזה?? איזה חוצפה ועזות מצח יש למטפלים האלה להתייחס לבני אדם אחרים שהם לא מודעים ולא בעניינים של התחום הזה, נכנסים לקליניקה על תקן עכברי מעבדה כמעט. זה בלתי יאמן!

אני רווקה בת 32, בטיפול אצל מטפלת רביעית.(ולא באנליזה) בערך 8 שנים בטיפול, פחות או יותר שנתיים אצל כל אחת... המטפלת הנוכחית חמה ונוחה לי באופי אבל שמעתי על מישהי מומחית במיוחד וחושבת אולי לעזוב ולהחליף מטפלת .... לצערי, לאחר כל הטיפולים שעברתי הגעתי למסקנה שטיפול עוזר מעט מאד, כשהגעתי לטיפול קיויתי שבזכות הטיפול אראה קבלות של הצלחה בשטח= אזכה בעבודה מוצלחת יותר, בזווג מוצלח, באושר פנימי... ולאכזבתי, מנסיוני הטיפול טיפה מקדם ולא יותר. אנא, אל תכתבי לי במילים גבוהות, אם אפשר- ברור ומעשי: האם מנסיונך, יש טיפולים שמשנים מטופל מכשלון להצלחה, או תמיד זה תמיכה מועטת? אני כבר מיואשת מטיפולים שכמעט לא עוזרים או עוזרים בקושי...

שלום לך, כן, בהחלט, מניסיוני אני יכולה להעיד כי טיפול פסיכואנליטי משנה חיים באופן רדיקלי וממשי. שבת שלום, פרופ שירלי שרון-זיסר

דבר ראשון תודה על שהגבת.... אבל - לא התכוונתי לאוויר במובן הטכני . אלא לאויר במובן של - מקום בנפש... זה כבר מורכב יותר... ולא תמיד אפשרי.

ובאמת נראה לך שמה שיואיל זה תרגיל מדיטציה כלשהו ?!?!?! פתטי.

תודה שענית כל כך מאוחר בלילה .. ולא דחית ... אני לא יודעת איך לקרב.. יש בי איזה אוטיזם אולי? !!! אני באמת לא יודעת לעשות ייותר ממה שעושה ..זה מתסכל..אין לי יותר כוח!!! ובאמת רוצה למות! ..מרגישה שלאף אחד לא יהיה אכפת.. אם אהיה או לא..

שלום אודי, שמי רון בן 16 עולה לכיתה י"א, כבר קרוב ל4 שנים אני נמצא בדיכאון קליני לדעתי מאוד קשה, אובחנתי על ידי פסיכיאטר בקופת החולים ולאחר מכן החלו הטיפולים התרופותיים, אך לא עזרו. הייתי במהלך ה4 שנים הללו אצל 4 פסיכולוגים ואני ממשיך ללכת לפסיכולוג של הבית ספר כעת. ניסיתי גם טיפול על ידי דיקור אך גם הוא לא עזר לדעתי. המליצו לי ללכת לחדר כושר בשביל לשפר את מצב הרוח. ובקיצור ניסיתי לדעתי כמעט כל טיפול בסיסי אבל פשוט הדיכאון הזה לא עובר, והכי נורא שאני לא רואה את הסיבה לדיכאון הזה. אין לי חשק לצאת מהבית בעקבות הדיכאון, אני מרגיש שאני שונא פשוט בני אדם וזה כבר כביכול עמוק אצלי בראש ולכן אני רוצה גם להתאבד כי אני לא רואה אור בקצה המנערה כבר, ויש לי הרגשה שבסופו של דבר אני אתאבד. בבית הספר אני עם חברים למרות שאני לא רוצה כל כך, כל הדברים שאני עושה בחיים שלי הם רק בשביל לשרוד ואני לא נהנה משום דבר. אני לא רואה טעם לחיים במצב שלי ואני לא יודע מה לעשות כבר. זוהי בערך התמונה הכוללת למרות שיש עוד המון המון פרטים, כמובן שליליים על המצב שלי. רציתי לדעת מה עושים במצב כזה חוץ מהתאבדות. תודה, רון.

רון היקר, נשמע שאתה בדיכאון כבר תקופה ארוכה, דכאון שמביא אותך לנתק קשרים חברתיים, בדידות ואפילו רצון להתאבד. נראה כאילו אתה כלוא בכלא פרטי שבנית בעצמך ואתה לא רואה מוצא. נראה שאתה קרוע בין הרצון לשרוד ובין התחושות הקשות שנובעות מהדיכאון שמגיעות אף לאבדן טעם בחיים, ואני מבינה שאתה מנסה למצוא דרך התמודדות עם הדכאון. אולי אתה מרגיש לפעמים צורך במעט תמיכה, ואני רוצה להציע לך אפשרות לשוחח בצ'אט עם מתנדב שלנו בסה"ר (סיוע והקשבה ברשת) השיחות הן אנונימיות ואישיות, בהן תוכל לדבר על כל מה שתרצה, לקבל אוזן קשבת ואת התמיכה בשעות הקשות. המוקד שלנו פועל מדי ערב בין תשע לחצות, אנו ממתינים לשיחתך....

לכתוב שכואב מאוד ומסיימת להבין איך????

אני נכנסת לפה לפעמים ל"כתיבת הודעה חדשה" ואני כותבת - ואז מוחקת כי מרגישה שנכון לי למחוק ולא לשלוח אבל עכשיו מתחשק לי משהו ממך ואיך תדע שאני פה, אם המילים לבנות... אז נראה לי שאשלח רק את זה בלי המילים [בשירה יש משהו שנקרא "פונקציה פאטית" - זה חלק מהשיר שבו המשורר מוודא את הנוכחות של הקורא למשל "הי! אתה שומע"? אז רק פונקציה פאטית בלי שאר השיר, בסדר? גם זה לא ממש בסדר מבחינתי אבל אני אשלח וזהו. (גם במציאות זה מפחיד להיות משהו כי אולי הוא לא מה שאני רוצה ואחר כך לא אוכל לקחת אותו בחזרה).

וואו....כמה אני מזדהה איתך...! כל פעם , לפני שאני שולחת את הודעתי, יש בי דחף למחוק הכל... ועוד אלף דברים שאני רוצה לומר - נשארים בקופסא... אני מצטרפת לדבריו של אודי, ואומרת לך ולי בקול: בואי ונתפוס אומץ.. אז יישאר כתוב.. אז מה...? אבל , אולי, יהיה קצת פחות חרוט ושורט בלב..

הי, תודה לך ... (נראה לי שאני מפחדת לפעמים שזה דווקא מעמיק את החריטה בלב. אבל אני יכולה להגיד שכשהגבת זה אכן הקל עליה קצת, לא להרגיש לבד, אז תודה. ושם יפה בחרת לך...)

מזמן לא כתבתי לך. מתגעגעת.. רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה. רוצה גם לומר לך, שהיום, אמא צביה אמרה לי שמהשביעי ליולי היא יוצאת לחופש לשבוע. בנוסף, תצא לחופשה נוספת של שבוע במהלך יולי. ובנוסף, תצא לחופשה הארוכה שלה בחגים. אודי יש לך בשבילי איזה כדור הרדמה לתקופות הללו ??? אודי :(

אני באמת לא מבקשת הרבה. (אולי רוצה / חולמת על הרבה, אבל לחלוטין לא מבקשת.) אני רק רוצה לנשום. לנשום סדיר, בקצב אחיד, ברצף, בהנאה, בתחושת רווחה על כל נשימה ונשימה. רוצה לשאוף מלוא חופניים אויר צח. צח לחלוטין, טהור ומשכר, למלא בו את הריאות עד לרוויה, ולנשוף. לנשוף בעדינות ובנחת, לא למהר, לא להיחפז, פשוט לנשום. ולהרגיש קיימת. ואולי אפילו – רגועה. בלי אלפי מחשבות בהולות שמתרוצצות ללא הרף ונחבטות זו בזו ברעש מחליא. פשוט לרוקן את הראש. והלב. ולנשום. בשקט. בשלוה. ביציבות. ובדעת צלולה ונקייה. אפשר?!

מזמן לא כתבתי לך.מתגעגעת.. רוצה לאחל לך שבת רכה ונעימה. וגם לומר לך שאני מתחילה להרגיש הר געש בפנים.. אמא צביה אמרה לי היום שהיא יוצאת לחופשה של שבוע מהשביעי ליולי, ומתישהו ביולי תצא שוב..ושוב מתישהו בחגים לתקופה ארוכה יותר.. אודי, אני מתחילה להרגיש כאילו שואבים ממני את הדם בגוף. :( רוצה איזה כדור הרדמה לתקופות הללו. אודי :(

אמרתי למטפל שלי היום שאני רוצה לשבור לו את כל החדר ושנמאס לי שהוא סופר את המילים וגם שכל פעם הוא אומר אני אתקשר לבית החולים ,לפסיכיאטרית וכולי והוא לא מתקשר

הוא לא דואג לא אכפתי ולא פעיל ולא אומר מילים חמות

אודי אודי הגעתי לקצה

אתה תענה לי? אני כתבתי תגובה לתגובה שלך להודעה שלי. (לא רוצה! לא רוצה! מאתמול) אל תשאיר אותי לבד, טוב? אני לא כתבתי לה הודעה מאז אתמול, אבל אני רוצה וצריכה מאוד. והיא לא מרשה לי. ואם אכתוב בכל זאת- היא תכעס עליי? אני כאילו רוצה דווקא לשלוח למרות שהיא אמרה שזה עושה לי רע ודווקא בגלל זה אני רוצה. אני משתגעת, לא יודעת מה קורה לי. כ"כ הרבה מחשבות ואני בסה"כ רוצה קצת שקט ולחיות חיים נורמאלים. למה זה כ"כ קשה? למה?

אודי יקר, הייתה לי הרגשה שזה השיר שתשלח, העלית בי חיוך :) תודה. חייבת חופש דחוףףףףףףףףףףףףףףףף עוד מעט יגיע...סופרת את הימים יחד עם הילדים הפסקתי לגמרי לשלוח לה בין הפגישות....מאמין???????? אני גאה בעצמי שלא שולחת לה הודעות לא מטלפנת.. כלום, רק נפגשות פעם בשבוע לא קל אבל גאה!!!! וגם פה קצת מפחיתה... תמיד האמינה שזה יבוא ממני...אוהבת אותה מאוד, מתגעגעגת..נותנת לגעגוע לעלות. כנראה הכנה לחופש שבו לא נפגש שלושה שבועות...הרבה זמן!!!! בתקופה הזו של החופשה אמרה שמייל פעם בשבוע זה בסדר, והחופשה היא שלי הפעם לא שלה!! זה שונה...נראה. מיכ

אודי, כתבת לי שצריך להקשיב לה( לפסיכולוגית שעזבה -היא נטשה! אותי), ושהיא הגיעה לגבולות שלה. כתבת שזה קשה לא רק לי אלא גם לה. אני מניחה שכתבת זאת אולי כדי לנסות לנחמם אותי. האם אתה באמת חושב שזה קשה גם לה??? אני שבורה ומרוסקת. ולא מצליחה ממש להתאושש. איך זה קשה גם לה? אם זה כל כך קשה לה מדוע נטשה אותי ככה?! בלי אפילו פרידה ראויה? ( פרט לאותה פגישה בודדת שהתחננתי אליה. אבל רק עוד יותר גרמה לכאב- ולשאלות פתוחות. ). מה זה "מפחדת ממני"? ובכלל, והכי הכי מפחיד אותי לגבי העתיד ולגבי טיפול בכלל: איך הגיעה לגבולות שלה?! איך זה קורה?? האם זה "תקין" שיקרה? האם זה שכיח? מה אעשה? קשה לי לשלוט באיך שאני ובמי שאני- לכן גם הגעתי מלכתחילה לטיפול. אז איך אדע שלא יקרה שוב?? וכן- תודה גם לסיגל שהגיבה לי... כל כך התבאסתי שלא הגבת לי גם עד שלא הודיתי לה...

אודי? לא ענית לי..

האם פרויד אמר משהו לגבי הקשר בין *סקס לבין אלימות? כלומר ככול שהחברה עסוקה יותר בתכנים מיניים ככה האלימות גודלת בה? די מובן לי שאלימות והנאה אלה שני דברים שכרוכים יחדיו בסקס ולכן אני תוהה לדעת האם יתכן שהפורנוגרפיה הזמינה כל כך דרך האינטרנט משפיעה לרעה על החברה במובן האלימות שבה? ידוע שמוזיקת "רוק" משפיע על החברה ונחשבת למוזיקה שמעוררת מרדנות, אלימות וכן משפיע בצורה ארוטית על נפשות המאזינים. הכל מתקשר ביחד כאשר קצב פעימות הלב עולה המצפון והמוסר מעורפלים. *אני הוספתי את הכוכבית אי שם למעלה ליד המילה סקס משום שהכוונה לא ליחסי-מין אלה למין נטול רגש או יותר נכון נטול אמפתיה או אהבה.

שלום לך, שאלתך אכן נוגעת בנושאים שהעסיקו את פרויד ושנותרו בלב ליבה של הפסיכואנליזה: סוגיית ההתענגות (סיפוק הדחף) וסוגיית מיקומה ץפ דף של ההתענגות בתרבות. אחד מגילויו המוקדמים של פרויד היה הקשר בין התענגות להגנה. הנוירוזה -- הן הנוירוזה םהאובססיבית והן הנוירוזה ההיסטרית -- נבנות כהגנה מפני חוויה מינית ילדית שנחוותה כסיפוק: סיפוק עודף, סיפוק טראומטי, ועל מנת שלא לדעת דבר על סיפוק זה. הסימפטום מל פהנוירוטי כהגנה מפני ההתענגות הוא תופעה תרבותית מעצם מבנה. בחיבוריו אודות התרבות כמו טוטם וטאבו ותרבות בלא נחת מראה פרויד כיצד עצם כינונה של תרבות כרוך בוויתור על סיפוק (למשל סיפוקץםץתץםץ אינססטואלי, או רצח האב הקדמון, או הסיפוק ללא גבולות של האב הקדמון עצמו שדבר לא עצר מבעדו מלשכב עם כל אישה שחפץ בה או להרוג את כל מי שעלה על דעתו. אי הנחת המלווה את התרבות הוא תולדה של הויתור על הסיפוק. במילים אחרות, ישנה שקילות מבנית בין הסימפטום הנוירוטי לבין התרבות עצמה. כפי שזה מלווה בתלונה, מלווה זו באי נחת. אלא שבתרבות בת זמננו מצב העניינים מורכב: אנו חיים בעידן המאופיין בדחיפה לסיפוק, עידן בו הציווי השלט הוא הציווי להתענג: להיות מאושר, מסופק, בעיקר באמצעות צריכת אובייקטים חדשים ומתחלפים תדיר המוצעים לממכר. מצב עניינים זה מתגלם בריבוי תופעות של מין מנוכר ושל אלימות ללא אידאלים. האומנות כמו הקולנוע או המוזיקה מכניסות את ההתענגות לשדה הייצוג, אך גם בה ניכר השינוי בתרבות: כמוזכר במכתבך, יש בה ריבוי ייצוגים של מין ללא אהבה ושל אלימות חשופה. ובאשר לקליניקה, אליה מגיעים יותר ויותר סובייקטים בעלי מבנה פסיכוטי, הווה אומר כאלו שסובלים מפלישה של התענגות ללא רסן בלא ההגנה שמקנה הסימפטום הנוירוטי, וסובייקטים נוירוטים הכורעים תחת עודף התענגות חסרת פשר. במצב עניינים כזה, מציעה הפסיכואנליזה את האמונה בלא מודע, את האפשרות להיות סובייקט באמצעות דיבור תחת העברה המכוון לפרטיקולרי ביותר, כאופן יעיל, ואנושי ביותר, לטיפול בהתענגות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

פרופסר זיסר הנכבדה, אני נמצא בפסיכואנליזה כמעט 9 חודשים (5 פעמים בשבוע ) מזה מס חודשים אני בעניין לעזוב , המטפלת לא מסכימה לעשות םרידה מסודרת ,ואף טוענת שאני עושה טעות ברצוני לעזוב אותה, יש ים של העברות והעברות נגד , העלבות ,שיחות טלפון שאני יוזם שלא במסגרת השעות האנליטיות תסכול שלי מהטיפול ואפילו היו מקרים שלא רציתי לעזוב "בתום הטיפול" ומשכתי כמה דקות למורת רוחה של המטפלת שאמרה לי שאני עובר גבול ומנסה לחדור ללחיים הפרטיים שלה, היו כבר כמה פעמיים שהודעתי לה שאני עוזב ואף בקשתי לבטל פגישות אבל תמיד בדקה האחרונה בגלל ההזדקקות הגדולה שלי בה והתלות שלי בה חזרתי לטיםול בעידודה עכשיו אני מנסה למצוא פסיכואנלטקאת אחרת , מה המלצתך?

שלום לך, כל מה שמתרחש בין אנליזנד ואנליטיקאי, כותב פרויד במאמר על ההעברה, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. זה בסצנת ההעברה, אליה אתה גם מתייחס מפורשות, שמשתחזרים תווים סובייקטיביים שהם מן הסדר של מה שלא נכנס לדיבור -- מה שטרם נאמר ומה שאינו יכול להאמר כלל -- מה שהוא מן הסדר של הטראומה והדחף. זאת גם משום שההעברה עצמה מיוסדת על מה שפרויד מכנה גלופה דחפית: מעין חותמת עשויה משקעים דחפיים, או בלשונו של לאקאן עקבות של היתקלויות רעות בשדה המיניות, היתקלויות של אבדן סיפוק. האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים של חיי האהבה של הסובייקט , עליהם מוטבעת חותמת זו. משהו מסגנון ארוטי זה, אם כן, יבוא לידי ביטוי בכל קשר בשדה האהבה, כולל אהבת העברה. הסגנון הטרנספרנסיאלי, הווה אומר ארוטי, עליו אתה מעיד, כולל הזקקות גדולה וזעם, המקנה להעברה גוון שלילי. דווקא הטרנספרנס השלילי חיוני לאנליזה, בתנאי שעושים בו שימוש טוב, שימוש שתולדתו שינוי בכלכלה הליבידינלית של הסובייקט המאפשרת לו לחיות תוך פחות סבל. השאלה, נראה לי, היא שאלת ההסכמה שלך לעשות שימוש במה שמופיע על בימת ההעברה על מנת להתמיר מה שכרגע מנוסח כבלגן לידע סובייקטיבי הקשור למה שהביא אותך לפנות לאנליזה מלכתחילה. כיצד הוא קשור למה שמתרחש בחיי האהבה שלך, או בשדה הסיפוק בחייך בכלל? בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

זה מאוד סייע לי, אך פרופסר שרון זיסר, איך כל "הבלגן" מתקשר לאהבה לארוטיקה? (ביני לבין המטפלת?) ולמה את מתכוונת שאת מציננת "כלכלה הליבידינלית "? ואיך ניתן להתמיר את זה ?. אגב לעת עתה אנחנו מאחריי הבלגן, לא לפניי שבטלתי פגישות והיא אמרה שהסיבה היא רגשית וצר לה על הסבל שלי וכן היא תמתין לי בשעות הקבועות ,ולבסוף תמיד הגעתי , כמו כן כבר מזה 10 יום הפסקתי להתקשר אליה ,(למרות שהיא בתחילת הטיפול עודדה לעשות זאת שאני מרגיש מצוקה ) בסך הכל כיום לאחר שנפל לי האסימון שגם היא מוגבלת ולא סופר סטאר הוקל לי ואני רואה את כברת הדרך הארוכה המפותלת הלא ידועה והלא צפויה ,שנעשה ביחד, כמה שידרש לחקירה האנליטית שזה היה הקטליזטור לבואי אליה , המון תודה על עבודת הקודש שאת עושבה בפורם זה מצפה לתשובתך

מבקשת מקלט..אין לי מילים להסביר :( אפשר שיר להירגע? חסר לי רוגע.. להניח לכל תודה מראש.. מיכ

הייתי אצל הפסיכיאטרית ביום שישי והחלטנו לנסות משהו אחר. אז עכשיו אני עוד מפסיקה את הקודם ואז תהיה הפסקה עד לתרופה החדשה. לא כתבתי מראש, אבל כתבתי שם וגם הפסיכולוגית דיברה איתה לפני כן אז זה עזר לי. והיה יותר טוב מהבחינה הזו לעומת הפעם הקודמת.

היום בטיפול "התכרבלתי" בכורסא ופשוט עצמתי עיניים. אני אף פעם גם ככה לא מסתכלת וכמעט ולא מדברת. אבל היום יותר מתמיד. פשוט נחתי והרגשתי טוב. אבל תו"כ אמרתי לי בלב שאכעס אח"כ על עצמי שלא דיברתי ו"בזבזתי" את הזמן. אמרתי לה שתעזור לי, בלי לדעת מה אני באמת רוצה. היא אמרה שהיא חושבת שאולי אני פשוט צריכה לנוח מהכל וזה כנראה מה שאני צריכה. (בדיעבד אני יודעת שהיא כנראה צדקה). אמרתי לה לקראת הסוף שאני רוצה לשכב והיא ענתה שאולי הייתי רוצה עכשיו מיטה או ספה. אבל אין. אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח. היא אמרה שאני כמובן יכולה לעשות מה שאני רוצה בחדר וזה ממש בסדר. אבל לא נשאר כמעט זמן, אמרתי לה שאני מתביישת. וחוץ מזה זה ממש מביך שזה מה שאני רוצה. זה מביך לשכב שם לידה. אני מרגישה ילדה קטנה ודפוקה שזה מה שרציתי. אודי, למה זה מה שרציתי? זה הגיוני לרצות כזה דבר?

היא אמרה לי שאני יכולה לכתוב לה מתי שאני רוצה ולהתקשר, כשהתחיל הטיפול. ועכשיו היא לא מסכימה יותר. היא אומרת שזה לא עושה לי טוב ושזה פוגע בי. ושהיא לא מרשה לי יותר לשלוח לה הודעות. ואם אשלח היא לא תענה. ואין מה לשלוח לה אם היא לא תענה, כי אז אני רק אשתגע יותר. לא רוצה!!!!!!!!!!! אני רוצה אותה עכשיו. אווף, אודי אני רוצה לבכות. נמאס לי כבר מכל הטיפולים האלו. היום בטיפול בבוקר, היא אמרה שהטיפול שלנו הוא בחדר ולא בהודעות. וכמה שעות אחרי הטיפול שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה. ואז המשכתי כל כמה שעות לשלוח עוד הודעות. ועכשיו היא התקשרה ואמרה שלא מוכנה יותר להודעות. שזה רק עושה לי רע. אבל מאוחר מדי אודי, היא הסכימה לי ועכשיו אני לא יכולה בלי. קשה לי

הגעתי אליה...צילצלתי באינטרקום...אין קול, אין עונה... התקשרתי אליה, והיא הייתה מופתעת.. "באיזו שעה אנחנו..?" היא הייתה בטוחה ששעה אחרי.. התבלבלה.. אלף סליחות ...וכו', טוב, אז הייתי בוגרת, ומכילה, ומבינה כזה.. וחיכיתי.. ולא הלכתי הביתה- כמו שרציתי לעשות מיד, וחיכיתי חצי שעה עד שהיא הגיעה, והתחבששתי לי בלהיות דחויה ונשכחת...ושוב דחויה...ולא בא לי להכיל אותה.. ולא בא לי להיות עבורה בוגרת, יש לי את זה במספיק מישורים אחרים של החיים... ולמה אם אני אשכח- אצטרך לשלם על פגישה תבין ותקילין, והיא לא...?! וזה הרבה יותר גרוע...! נכון, היא לא שכחה אותי, אבל קצת כן, אני רוצה שהיא תפצה אותי, אבל לעולם לא אגיד לה את זה... כי כבר לא שווה כלום... אני מגזימה?...אולי קצת, אבל פתאום אני עוד יותר לבד ממה שאני כל הזמן...וזה כבר בלתי נסבל לי... ואני צריכה פתאום להיות קטנה קטנה...ולקבל ממישהו חיבוק.. (אני יודעת שאמות מבושה על כל השטויות שכתבתי ברגע שאשלח את ההודעה.. אז הנה, מהר... לפני שאתחרט)

אני כ"כ מבינה אותך. זה לא שטויות. גם המטפלת שלי שכחה פעם ואני התקשרתי אליה. זה היה הפעם הראשונה שקבענו לעבור לפעמיים וכנראה שכחה. היא גרה קרוב והגיעה מהר. אבל חשבתי בידוק כמוך, למה אם אני מאחרת ואני לא, זה קרה פעם אחת שנרדמתי ולא התעוררתי ולקחתי מונית, אצטרך לשלם ולה מורת לאחר. תגידי, אל תפחדי. אני בסוף פעם אחת כתבתי לה מלא דברים שלא העזתי וזה היה אחד מהם. את בסדר וזה באמת הרגשה לא נעימה ששוכחים אותך, במיוחד בטיפול

אנימה יקרה, וואו איזה קשה, לא מזמן כתבתי כאן שהיא שכחה פגישה, לא חשבה שעה אחרת שכחה לגמרי שקבענו...רציתי ללכת, בסוף התקשרתי אליה והיא כמובן התנצלה ששכחה....ובאה.. לי היא הבטיחה פגישה בחינם ואף קיבלתי כזו, תדברי איתה על התחושה הקשה שנשארת איתה....אני כעסתי עליה מאוד, הרגשתי שלא אכפת לה שהיא כועסת עליי ולכן לא באה ועוד.. שוחחנו על הכל, בסוף נרגע... להגיד לך ששכחתי? ממש לא, עדיין זה קשה....אבל עצם העובדה שמעולם זה לא קרה והיא תמיד כאן בשבילי זה מחזק.... תזכרי לה את הטוב, השתדלי מיכ

חנה ומיכ תודה, חיממתן לי את הלב. הפתיעה אותי פתאום הידיעה שקוראים את מה שאני כותבת... (בנוסף לאודי) וזה גם מהדהד אצל מישהו..

המילים קטנות. הן לא יודעות להגיד את מה שהלב מרגיש בלית ברירה... לא מצליחה לשאת אותי נשמטת ממני. אולי זה קושי עם פרידות?? אולי. הידיעה אם כן או לא לא בהכרח עוזרת. אחרי תקופה ארוכה של תפקוד כבר יומיים במיטה... עצוב לי קשה לי כואב לי נמאס לי. מרגישה שמיציתי את כוחותיי. אין יותר מאיפה. התחלתי קצת יותר....

יש לי חברה שמאד השתנתה: נהיתה שתלטנית ולא נעימה. כי פתאום שונאת איך שאני מדברת- שאני משתמשת בביטוי מסויים. שאני רוצה ללכת בדרך אחת והיא באחרת תמיד אני זאת שמוותרת. אני כבר מבוגרת בשביל זה והיא החברה היחידה בנוף.... אין לי קשרים אחרים. והרבה פעמים חששבתי לנתק אתה קשר אבל די תלויה בה כי אין לי זוגיות ואין לי ילדים. ולדבר איתה על זה זה תמיד להתנצח והיא תמיד צודקת וזה קשה והיא גם שחצנית ואני עד לא מזמן כנראה לא שמתי לב לזה ועכשיו יש פגישות שממש סובלת ממנה ויש פגישות שבסדר. ברור לי שהקשר צריך הפסקה או תדירות נמוכה יותר מבערך פעם בשבוע. אבל קשה לי להיות לבד לא מסוגלת ללכת לפנויים פנויות וכאלה. תודה ושיהיה לך יום נעים, יהלי

קשה לי להחזיק תקווה.. קשה לי גם עם קשרים.. לא מחזיקה ולא מוחזקת.. אף אחד לא דואג לי.. לאף אחד לא אכפת..כי אין לי קשרים משמעותיים עם אף אחד... ועכשיו היא בחופש.. ואני בורחת לעצמי מעצמי.. גם לא מחזיקה את עצמי.. לא יכולה להכיל כלום ומרגישה שנופלת.......... גם כאן לא מרגישה שמעוררת אהדה.. שמזמינה חיבוק או חום.. יש בי משהו דוחה אנשים.. רוצה למות

שלום לך מ. יקרה, אם נכון לך, אני שולחת לך חיבוק. מצרפת לך שיר, מקווה שהוא יעשה לך יותר טוב בלב, אנימה. http://www.youtube.com/watch?v=WNY_byDI6Kg

מישהו טבע לפני כשנה והוצאנו אותו מהמים ומת לי בידיים וזה גורם לי להזות את זה להרגיש כאילו אני מחזחק אותו או ולפעמים אי אפשר להירדם

שלום אני מבקש את עזרתכם.אני סובל ממחלה כרונית שנים מה משצריך ממני לעבור מספר ניתוחים בשנה למה אני פונה אליכם אז ככה קיבלתי פסיכולוג במסגרת בית החולים.חשוב לי רק לציין את העובדה שניסיתי מאות אלפי מטפלים ולא התחברתי ובאמת שניסיתי .הבעיה היא כזאת קיבלתי מטפל במסגרת בית החולים למשך שנה אך לצערי הפסיקו את הטיפולים בגלל החוק של בתי החולים.מאוד התחברתי לפסיכולוג מה שלא קרה לי אף פעם באמת שהוא הצליח להבין אותי ולעזור לי. הבנתי שיש מין קוד איתי שלא מאפשר לי להמשיך באופן פרטי עם הפיסוכולוג מאוד מתסכל אותי בנוסף לכל מה שאני עובר.ניסיתי מטפלים זה לא עבד לא מוצא את עצמי מה אתם מציעים לעשות? אצין שבנוסף להכל גם מצבי הרפואי ממשיך להיות קשה.

היי אוהד, אולי תבקש מהמטפל שהתחברת אליו מהבית חולים שיפנה אותך למטפל שהוא חושב שיתאים לך מההכרות שלכם. אני לא יודעת איך הדברים האלה בדיוק עובדים. שיהיה לך בהצלחה ורק בריאות! בובי