פורום פסיכולוגיה קלינית

ההודעות שלי לא מובנות.....אנסה להסביר........ אודי, לא מספיק שלקחו ממני את הניהול שלחו אותי לטיפול קבוצתי מהעבודה, הם לא יודעים שאני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. ועכשיו המטפלת שלי אומרת שאלך לטיפול הזה ואז זה לא בריא 2 טיפולים במקביל ואצטרך לעזוב אותה.. לכן כתבתי שהיא מוותרת עליי......לא רוצה לעזוב אותה, לא רוצה לספר בעבודה שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים....ממש רוצה להשאר איתה!!!!!!!!!!! האם זה כל כך נורא ללכת ל2 טיפולים? מרגישה שחייבת ללכת לטיפול מהעבודה....האם בכלל מותר להם לאלץ ללכת לטיפול? אוףףףףףףףףףףףףף לא יודעת כלום......האם רוצים בכלל בטובתי? אני בלחץ מהכל.......מרגישה ש"עלו" עליי שאני אדם לא שפוי........ועכשיו עם קבלות........אוףףףףףףף ואתה אומר שאתה לא לועג עליי כשאתה אומר שאני ממש רכבת הרים??????איך לא אהיה?????????אוףףףףףףףףף

נכון..זה מה שגם היא אמרה....דרך העבודה זה ממש מסובסד, כמעט חינם. איתה זה יקר יותר מן הסתם...אפילו שהיא דרך קופ"ח שזה מחיר שווה לכל נפש. קשה לי לפנות לממונה עליי ולומר שאני כבר בטיפול.. כי אם אני כבר בטיפול אז הוא נכשל ממש......אם היא שולחת אותי....אוףףףףףףףףףף זה קורץ הטיפול החינמי הזה.אבל איך אעזוב אותה????????? כי דרך העבודה זה זול......לא ספרתי לבעלי.זאת בעייה כי הוא בכלל לא יבין כלום.........הוא כמובן יהיה בעד הזול.....האם הזול יעלה לי ביוקר?????????

הי אודי, למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר כאן בשני טיפולים מקבילים זהים, אלא בשילוב של טיפול פרטני וטיפול קבוצתי. אז מה רע? טיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל. אז למה לא לשלב, בתיאום עם המטפלת, כמובן, ולא מאחורי גבה? אני עצמי בעלת נסיון בהליכה לשני מטפלים במקביל, ואפילו, שומו שמים, בלי ליידע את המטפלת הקבועה. אמנם לתקופה מוגבלת, אבל חשתי היטב כמה בלבול זה יוצר. איכשהו, נראה לי שפה מדובר בשילוב שונה, שיתכן ויהיה אפילו יעיל. אשמח לשמוע את דעתך, אודי.

אבל הרי אם הם ממליצים לך ללכת לטיפול, אך עדיין רוצים שתישארי איתם, האם זה לא אומר שלא מפריע להם שתהיי בטיפול? שזה בסדר שיהיו לך חולשות ותתמודדי איתן? האם ייתכן שאולי הם רואים גם את הצדדים השליליים בך ובכל זאת רואים יותר חיובי? הייתי שמה את הנקודה במשפט "עלו עליי שאני אדם לא שפוי" אחרי המילה אדם. מה שבהחלט בסדר, מיכל. אכן מבלבל ומכאיב, אבל בסדר.

אכן אני נשארת בעבודה.. בנתיים, לכי תדעי מה יהיה????? אני עכשיו בתור תפקיד אחר.. פחות נחשב .. אחר ...לא ניהולי רואים בי גם חיובי חבל שאני לא רואה בי חיובי :( אירוני תודה לך

באמת רוצה לחזור. מנסה לעצור את עצמי מלשלוח לה מייל בחזרה. יודעת שזה לא יעשה טוב. בטח לא עכשיו כשגם השניה בחופש ואני לבד ולא יהיה מי שיתמודד אותי בזה. אבל מצד שני רוצה דווקא כן לשלוח לה הודעה. רוצה להגיד לה שאני מבולבלת ושאני רוצה לחזור אליה. לא יודעת מה קורה לי, לא יודעת מה באמת רוצה ומה טוב בשבילי. אוף. למה ככ קשה? למה הן עשו לי את זה? לא יודעת מה לעשות. לא בטוחה שאצליח להחזיק את עצמי לא לשלוח הודעה עד שתחזור מהחופש ואחזור לטיפול (יותר משבועיים)

אולי אני באמת רוצה לחזור? אולי באמת הראשונה יותר טוב לי? אני בעצמי כבר לא יודעת. שלחתי הודעה קודם לפסיכולוגית הנוכחית (זו שבחופשה כעת, קבענו שאני לא שולחת הודעות ומותר לי להתקשר פעם אחת וזה רק בשבוע הבא). כתבתי לה שאני מנסה לעצור את עצמי ושאם היא לא תגיב אני אשלח מייל לראשונה שאני רוצה לחזור אליה.... היא טרם חזרה אליי ואני בכלל לא בטוחה שזה גם יקרה. סביר יותר שלא. ואודי מצאתי את הראשונה בפייסבוק ולמרות שהיא בכלל לא פעילה בו אני נכנסת כל הזמן, אפילו תמונה אין לה. זה יעבור? זה יירגע? אני רוצה לדעת שאני בוחרת נכון...

נזכרת בטיפול הפסיכולוגי שעברתי ואף אחד לא יבין איזה זוועה. רציתי דברים טובים לעצמי. בשביל זה הלכתי. בשביל זה שילמתי לה. במקום דברים טובים היא התייחסה בצביעות ואטימות, ביזתה אותי את כבודי כאדם רמסה את צלם האנוש ואנסה בכח פטרנליזם וגבולות על הנפש. היא בכלל לא דיברה אליי ברמה של בן אדם וזה נקרא טיפול פסיכולוגי. ג'פרי מוסייף מייסון אמר את האמת על התחום הזה. לא מבינה למה לכל הרוחות פסיכולוגית אנסה בכח על הנפש שלי תסכולים בכח. למה אין שופט צדק בעולם הזה? לי לא הסבירו מה זה טיפול פסיכולוגי!! לא הסבירו לי מה זה החיים האלה בכלל. לא בא לי להיות פה. דמעות.

אמא שלי הדפוקה התפוצצה עליי עם תלונות ועוררה בי הרגשה של סערת רגשית פנימית. דה ז'ה וו...

סתם שלפעמים בא לי שהיא רק תקשיב לחוויה שלי ותבין. רוצה לשתף מישהו לפעמים בשביל לא להרגיש לבד עם מעמסות ריגושיות, אבל היא מתחילה לדחוף עצות שכלתניות 'נכונות' וזה מעצבן אז שאני אומרת לה שלא בא לי לשמוע עצות שלה היא מתעצבנת עליי 'למה באת אליי אם ככה? אי אפשר לדבר איתך. אם לא מעניין אותך לשמוע מה יש לי להגיד אל תבואי לספר לי דברים' והיא אומרת את זה בעצבים וטון 'מתנכר'. הרבה אנרגיה שלילית..

לא מצליחה להבין מה הפואנטה של העולם הדפוק הזה. הגעתי לטיפול פסיכולוגי ובמקום לבוא לקראתי החריבו לי את הנשמה ואת התקווה. הרעילו לי את שמחת החיים עם 'הפחדת מציאות'. היא סיפרה לי איך ההורים שלי לא יחיו לנצח ואמרה לי בטון פטרנליסטי למצוא עבודה ולצאת מהבית. בלי רגע לחשוב שעם כושר השתכרות כמו שלי זה אומר להפוך להיות עבד של מעסיק כדי לשלם שכר דירה בסוף חודש... לא כולם כמוה וכל הרבה פסיכולוגים וכל מיני מנהלים ומנהיגים עושים עבודה עם משמעות חיים בדירת חמד או וילה פעמיים בשנה טיולים לחן"ל חיים טוב הכל טוב. יש משמעות. יש זהות מקצועית. יש הנאות... אני לא רוצה להיות פה. כנראה אני לא יודעת מה זה הנאות. מחייכת כלפי חוץ אבל בפנים סבל ונמאס . כמה אפשר להעמיד פנים. לחיות באפור. היא הרסה לי את החיים במקום לבנות אותם. היא אנסה לי על הנפש גבולות בכח. שמישהו יגרום לה לשלם. שכל האנשים שעושים דברים רעים בעולם הזה ימותו כבר. נמאס לי. אני שונאת את החיים האלה. אני לא מצליחה להעריך כלום. אז לפחות המתת חסד או משהו. כי אין טעם בחיים האלה. הם לא שווים כלום למי שלא מסוגל להנות מהם. והזונה הקלינית הבכירה אמרה לי 'ללמוד להסתפק' במה שהיא מעולם לא נאלצה ללמוד להסתפק בו. רק צביעות בכל מקום.

של קאמי? שם, לנוכח המגפה הפושטת בכל, אנשים מוצאים את המשמעות לחיים בעצמם ובמעשיהם. לשאלה למה לא להתאבד, קאמי מחזיר אותך לעצמך... יש גם את "המשל של סיזיפוס" שכתב, הגותי יותר. קאמי משווה את החיים לאותו סיזיפוס שעונשו היה לגלגל סלע אדיר במעלה הר רק כדי שיתגלגל חזרה למטה. חסר תכלית. על אף הראייה הזו את החיים, הוא מגיע למסקנה שיש למה לחיות. אך כמו שבודהה לא באמת מסביר לך איך, גם קאמי אומר - תעני את על השאלה. למרות החיבה שלך להסברים המסודרים יותר, אני ממליצה על "הדבר". האנושיות מתפרצת ממנו באופן מרגש.

כקוראת מצד רציתי לכתוב לך מספר מילים. אחרי "היי" גדול, לפעמים או אפילו בדרך כלל, באה הנפילה. הרבה פעמים חזרה מטיול ארוך ומדהים מעוררת תהיה, ירידת אנרגיה, מעין דכאון, כמו אחרי החתונה. אולי עוזר לדעת שככה זה ובסופו של דבר החיים חוזרים למסלולם. בנוגע לרכבת הרים של אודי, אני בטוחה שאודי יכול להסביר בעצמו אך בעיני זה, כפי שאני קראתי את זה , נכתב בהרבה חן וחיבה, כמעט ראיתי אותו קורץ תוך כדי הקלדה. צריך לזכור שהפורום הוא מדיה מוגבלת, לא רואים תמונה שלמה, לא רואים את המעברים, מה קורה בין נקודה לנקודה. קוראים הודעה :) והשניה :( והתחושה היא קצת כמו רכבת הרים. אל תשכחי שמקור הן נוצרו בשביל הכיף. שבת שלום.

הכינוי שלך נשמע כזה...מוזר, להחזיר קונטרה...דווקא מצחיק. נכון לא רואים את התמונה כולה.. ואכן המצב שלי לא משהו.....אבל בפגישה היום הייתה הקלה..תודה

האם טיפול גופני לא רגיש/מגע לא עדין בגוף של התינוק הרך בשנים המוקדמות בלי להתחשב באיתותים שלו ובלי להתייחס אליו כישות פסיכולוגית ולא רק 'גוף' שצריך לטפל בו מבחוץ, למרות שהוא עדיין לא מדבר ומתקשר מילולית.. האם סוג טיפול כזה זה משהו שעשוי לגרום מאוחר יותר בחיים לחוות מגעים בין אישיים גם ברמה הפסיכולוגית שלהם כפולשניים ונחשב ליטראומה מיניתי בעגה פסיכולוגיסטית?

אודי , יושבת לי בביתי , הרבה תסכולים חוויתי היום חוב ענק בבנק שהולך לרדת מחר ב 10 יום הדין אני קוראת לו והבוסית שלי איימה עלי היום שהיא תשלח אותי הביתה כי אחרתי ב 7 ד' והגעתי בלי חולצה תמיד אני מקדימה ב10 ד' ומוזמנת למסיבה ולארוחת שישי לחברים אבל לא יכולה לנסוע מכיוון שלא ניידת ואין כסף לנסיעות באאססה !! כן זה מה שזה אבל בעצם חושבת שהכל חיצוני הכסף הביקורת של הבוסית והמסיבה ..... אולי אצליח למצוא איזה אי שליו בתוכי ? וגם עוד 15 ד ' שיחת טלפון עם המטפל עד כאן , תודה שהיית איתי הילה נ.ב אודי שמתי לב למשהו אצלך .... שמקביל גם לפה וגם לסרטים שלך שראיתי לפעמים משהו בך ,בדברים שלך ,במבט שלך , נראה שאתה קצת ציני או לועג אני חושבת שזה לא במתכוון אבל זה משהו שאתה משדר. סליחה ......

אני מרגישה שאני בהכחשה מסיבית זה מפחיד אותי. (והכינוי שלי פה כבר מאוס עליי, כמו עצמי בעולם). [וגם, מה שיוצא כאן, חלקים מאד מסוימים, כ"כ שונה, אולי נראה נורא יותר, אולי סתם אחרת, ממה שבמציאות. לרדת למרתף, לשוחח עם המפלצת , בשפה של מפלצות. לשכוח את הבית בו היא מתגוררת, את שפתם של בני האדם. חלק מההכחשה כנראה. וסליחה, אודי. למרות שאתה בטח תשאל "על מה").

לא קיבלת את ההודעה שלי אתמול בערב? או שנמאס לך ממני?...

מישהו מוכן להסביר למעסיקה שלי שפה זה לא סין? אודי היא מצפה שאנשים יעבדו מהבית תמורת פחות ממינימום לשעה. הרבה פחות. היה לי קשה לשים לה גבול . עכשיו לא תהיה לי ברירה. אני לא שילמתי כל החיים למטפלים חוצפנים מאות שקלים כדי שבתור שכירה בסוף מעסיקים יתיימרו לנצל אותי ככח עבודה זול. אבל מה לעשות שאני בחורה רגישה ולא כל עבודה מתאימה לי. הנוכחית כן. אבל למה הניצול הדוחה הזה? זה בכלל לא חוקי אבל יש לה כסת"ח כי היא מחשבת זמנים לפי שיטה מגוחכת משלה שבכלל לא עולה בקנה אחד עם הזמן הראלי שלוקח לעבוד. אני לא הראשונה שמתלוננת על זה אבל המעסיקה בשלה. מחפשת פריירים שיסכימו לעבוד בתנאים כאלה לא משלמים ... איזה עולם דפוק זה. הולך להיות לי ממש קשה עכשיו להעיר לה על זה אבל כנראה שאין ברירה... מצד שלי לפסיכולוגים לא נראה שהייתה שום בעיה לגבות תעריפים שערוריתיים ולתסכל אותי בלי בושה.. מאיפה לכם היכולת הזאת להיות כאלה מניאקים ו'נפרדים'. גם אני רוצה! לא בא לי לאפשר שינצלו אותי ויחסירו ממני מה שאני זכאית לקבל. העולם כ"כ דפוק ועקום שזה מכאיב לי בנשמה. אולי די כבר??

הקשר הוא שבשני המקרים אנשים עם רמת מודעות יותר גבוהה משלי התיימרו לרכב על התמימות שלי ובמישרין או בעקיפין יוצא שהרוויחו מזה משהו. אבל התמימות מתה. עכשיו זה התור לי להשמיע קול ולא לשתוק מול עוול שעושים. בעולם מוסרי האחריות לא אמורה לרבוץ על מי שלמטה אלא על מי שלמעלה. אבל זה בסדר. הבנתי כבר שאנחנו לא חיים בעולם מוסרי ומי ש'אין אני לו' (אם אין אני לי מי לי) יאכל אותה הרבה יותר מאחרים..

לא להסכים שינצלו נויירוזות רגשיות שלי ובדרך זו למנוע ממני זכויות תעסוקתיות שמגיעות לי על פי חוק. מעסיקים חוטאים בכך כל הזמן. מנצלים חוסר מודעות של אנשים כל הזמן וככה מי שממקם את עצמו מלמעלה ממקסם את הרווחים שלו על חשבון אחרים. לאנשים אין בושה

אני רגישה. חושבת אפילו שאפשר להתייחס לזה כיתרון. כאב לי מאוד לשמוע שמישהי אמרה עלי שאני לא בריאה בנפשי. האם יש מישהו שאפשר להגיד עליו שהוא בריא בנפשו? שהחיים לא העבירו אותו מיני משברים או קשיים כאלה ואחרים שפגעו בנפשו?.. נפגעתי.. אודי, הייתי רוצה להיות פחות רגישה. להתמודד עם המציאות האכזרית בצורה יותר בריאה? שזה לא יזיז לי.. לא יעסיק אותי יותר מדי ויפגע בי עוד יותר כתוצאה.. תודה

אודי יקר, קראתי את תגובתך עם דמעות בעיניים...זה ריגש, הכאיב,.. תודה. היא אמרה שהיא לא מחבקת. אז אין אפשרות לקבל חיבוק . ומניסיון מר וארוך - גם תחנונים לא עוזרים אם זאת החלטת המטפל. אז אני קבצנית עלובה ...הכמהה לחיבוק אנושי עד כלות תודה על החיבוק שלך, אפילו שהוא ווירטואלי - הוא חימם את ליבי אודי, כשאתה רעב ומתבונן בתמונות בספר מתכונים, יש בזה משהו מרגיע. ...עצוב... וזהו, היא נוסעת... ועד סוף החודש לא תחזור... למי אכפת....? ממילא היא כמו רובוט.. לא מחבקת לא משדרת כל רמז לרגש כלשהו, מההזה מקצועית...!!! זיגמונד היה גאה בה!.. מראה למופת...! אתה מחבק את המטופלים שלך? (באופן פיזי) (בהודעה בתגובתך התעלמת משאלתי לגבי חיבוקי מטפלים -יש חיה כזאת?)

ו... אנימה יקרה, אוסיף גם, שיש להניח שבסבירות גבוהה מאד, בחירה זו של המטפלים אינה באה ממקום סדיסטי מכוון, או, מקום הבז לתלות וחולשה, כמו שאיזה חלק אולי-לא-כ"כ-צנוע בנו מושך להאמין. פשוט ישנה הכרה בפוטנציאל המורכב של החיבוק ובכלל טיפול. מה שכן, כמו שאת בוודאי כבר יודעת, את הרגשות העולים בך, בעיתוייהם, מעלים שם, והן מגלים לנו על תכננו עצמנו, חלקים בנו אנו. סוריקטה

אודי , המטפל אמר לי שיש לי אזורים נורא קשים ועקשניים שאני חושבת שהמטפל רק רוצה את הכסף שלי שאני לא חושבת שהוא רוצה בטובתי ושאכפת לו ממני ובכלל הפגישות האחרונות שלנו , בתחילתן , נראות כמו שדה קרב אודי , זה יתרכך מתישהו ??? יהיה בזה שינוי בכתמים העקשניים?? יש ספריי שיכול לטפל בהם לרכך אותם , למוסס ? הילה

הי הילה, מה שאני חושבת הוא, שעם השנים ועם טיפול עשויים לראות שחלקים נוקשים ודומיננטיים שעשו הרבה רעש קודם, תופסים פחות מקום בשלבים מאוחרים יותר, ואז מבחינים בכך שהרכים באים יותר לידי ביטוי. מעין איזון שמשתנה, או אולי מצב בו נושאי שלדות הפלדה מונחים לרגע בצד. נשמע מפחיד . אבל לאט לאט, בהדרגה ובטחון משהו יכול לקרות. יפה לראות זאת. מניחה, שקיים גם הקושי בהיותנו בני אנוש פגיעים. גם המטפלים הינם בני אדם וגם מתוך מקצועיות רבה הם מוגבלים במה שהם יכולים לחולל בנפשנו (וגם אז אנחנו צריכים להיות שותפים). אבל בטיפול טוב, גם אם מגלים צדדים כאלה שפחות מתגמשים (באסה, מה לעשות), לפחות מכירים אותם, יודעים שהם נוקשים שכאלה והם חלק מאתנו, וקצת, אולי קצת לומדים מה לעשות הלאה. אולי. מנסים, ומקווים לצאת בתחושה סבירה במהלכו של טיפול או חלק ממנו לפחות, אבל כנראה שבעיקר בסיומו, סוריקטה

שלום. אני בת 26 ,אמא ל4ילדים ,מנהלת צוות שירות . כבר כמה שנים אני נמצאת במצב שהוא לא נעים. כל פעם כשמעליבים אותי או פוגעים בי מתחילים לעלות לי דמעות בעיניים ואני לא מצליחה לשלוט בזה. זה מפריע לי בעיקר במהלך העבודה כשאני בשיחות עם קולגות או מנהלים ויוצא שנפלטת מילה כלשהיא אני מתחילה להרגיש שאני חנוקה ושהדמעות יוצאות ואני לא מסוגלת לדבר ולהסביר את עצמי אז אני פשוט יוצאת מהחדר וזה יוצר לי מצבים מאד לא נעימים. איך אוכל לטפל בעצמי -לעזור חעצמי להתגבר על זה?

את ההודעות לאחרים העלית...את זו דווקא המיועדת לך לא...לא יודעת למה...בסוף תכתוב שלא נקלטה במערכת???????? או שזה בגלל שאתה לועג לי על היותי "רכבת הרים"? הכי גרוע זה שנשלחתי לטיפול מהעבודה...לא רציתי שידעו שאני בטיפול אף אחד לא ידע והנה שולחים אותי לטפל. איזו אירוניה, כל העולם צוחק עליי.......החיים שלי מגוחחים :( אני מנציחה את הטפשות והאי שפיות שלי....... עצוב לי נורא.......כן נורא ולא מאוד.....כי זה נורא.......

הי מיכ יקרה, היו המון הודעות ולכן ה'בלגן' שעורר חרדות, נראה לי. אני חושבת שאנחנו צריכים להיזהר, מתוך הכרתנו את נטייתנו - כאשר מתגלה בנו איזה חלק 'קוקוריקו' לתפיסתנו כביכול, כדאי אולי שנשים לב אם איננו הופכים את כל כולנו ל'פסיכים על כל הראש' ועד הסוף. ולהבנתי, בכל אדם באשר הוא קיימים חלקים לא-משהו. בקיצור - אנחנו צריכים לנסות לזכור שיש חלק כזה, מה לעשות, אך יש גם הרבה חלקים בריאים לצדו, כך שיש לנו גם בחירה לא להיסחף עם ה'אי שפיות' כמו שקראת לכך, ולאו דווקא להפגין לראווה ובגדול את ה'מעוות'. עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה. מקווה שהחרדות תקטנה ושנרגיש כולנו יותר שליטה פנימית, סוריקטה

הכותרת היא זאת ש...עזרה לי...מעניין. העצמה, כן דרושה העצמה וכמו שהיא אומרת תמיד.. שמי שלא שפוי הוא זה שלא מבחין בין מציאות ודמיון..

(רציתי לכתוב חיבוקואב, אבל פתאום זה נקרא לי כמו חיבוק אוהב...) אני מסתכלת על החיבוקים שנשלחים כאן בפורום ומתקבלים בשמחה ולא מבינה איפה התקלקלתי. אפילו חיבוק וירטואלי שולח בי צמרמורת ובעתה. רק לא לגעת, בבקשה. בבקשה, לא לגעת. גם לא בחום. מרגישה סגורה בחיבוק, אין לאן ללכת והצד השני יכול להישאר ולחבק ולא יהיה לי מה לומר. לאחוז, לכלוא, לא לחבק. כל חיבוק טומן בחובו את הפוטנציאל הזה. גם מגע של רוך יכול להיות מסוכן. ובסופו של יום זה רק גורם לי לכעוס יותר על עצמי. למה הגוף שלי לא מפסיק לבגוד בי? ולמעשה הגוף שלי הוא אני ואני היא האשמה. אני הדוחה, הרעה, המכאיבה, ההורסת. אז או שפשוט אפסיק, או שאפסיק להתנהג כאילו מגיע לי להרגיש אחרת.

הי נעמה, נזכרת במשחק הדוקים הדוקרים-מחוררים שתיארת... אני חושבת שהקול שאת משמיעה, וגם הקול השני של הצורך העז בחיבוק - שניהם איכשהו קיימים בכל אחד מאתנו, או ברובנו, לפחות. אצל חלקנו מה שנשמע מעל פני השטח, קרי המודע, הוא קול אחד; ואצל חלקנו האחר נשמע הקול השני. אני נוטה לנסות לשמוע את הקול המסתתר גם. בן הצמד. במיוחד כאשר הקול הדומיננטי נשמע באופן קיצוני או עוצמתי. כך למשל, לשמוע את הכמיהה לחיבוק מאד מסוים אצל מי שבחרדותיו מרגיש אותו צורב-שורף נורא, או קיימת יראה נכבדת מפניו. וגם מהכיוון השני – להרגיש את הפוטנציאל למעין התנפצות פנימית, הצפה, בלגן בזהות או אובדן-אמון-שכבר-נבנה אצל מי שמביע כמיהה עוצמתית במיוחד לחיבוק שכזה. גם העיתוי עניין עדין. נדמה לי שאצלי אני יכולה לשמוע את שני הקולות. מעבר לכך, אנשים בנויים שונה זה מזה, יש מי שמתענג ממגע, ויש מי שמגע באופן כללי לא בא לו טוב. שונות בצרכים, שונות בעוצמות. וגם חשבתי על מערכת היחסים שבינך לבינך. בינך (החלק האחד) שמבינה ויודעת לטפל, לבינך (חלק נוסף) שזקוקה - שקט! הס! - לחום ולרוך. מה קורה עם הגשר שבין שני החלקים, מה קורה שם שהופך להלקאות עצמיות. כתבתי זאת, כי לפעמים, כמו שאני מכירה ממני, הוא די שבור ככה, הגשר הזה. חיבוק עניין מורכב. בגלל שאנחנו בכל זאת גדולים ולא עוללים, לחיבוק שבא במיוחד מדמות מטפלת בוגרת עשויה להתערבב-להתבלבל פנימה גם מיניות של גדולים. יודעת מה? מעניין להקשיב למה שאומרים החלומות (באם זוכרים אותם) בנושא זה. לך ולכולם, סוריקטה

"ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר." אתמול ומחר. אולי מחר אגיע אליו... בדרך לשם. הקפיצות לצד האתמול הן דווקא ככל שמתקרבת למחר. האמת שהחלומות שבלילה מדברים את הכאב שבחיבוק. החלומות לעתיד מדברים את הכמיהה לכמיהה... מעדיפה באופן כללי לא להקשיב לחלומות שבלילה, אני לא מוכנה שיהיו חלק מהמחשבות, מהתחושות שלי. אבל הם לא שואלים אותי ומגיבים לאותה השתקה בצעקה גדולה יותר... ולמי שרוצה להאזין קצת למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג: http://www.youtube.com/watch?v=aF0zBbPHckE

אני קוראת כבר כמה חודשים אבל אף פעם לא היה לי אומץ לכתוב ולשתף. זה מוזר אבל אני מרגישה שאני מכירה אתכן קצת (-: אני בת 28 והתחלתי טיפול לפני מספר חודשים בשל התעללות מינית ממושכת בילדות. ההתעללות היא סוד כמוס למעשה עד היום. מלבד הפסיכולוג שלי וחבר לשעבר איש אינו יודע מה עברתי. מטריד אותי (המון דברים מטרידים אותי) במיוחד שבשבועיים האחרונים אני חשה שנאה כלפי הפסיכולוג שלי. אני מרגישה שהוא מכאיב לי. אני יודעת שהוא בצד שלי והוא לטובתי אבל חשה כאילו הוא "מתעלל" בי בכך שמעודד אותי לדבר על הטראומה שוב ושוב ושוב. דיברתי איתו על זה, לאחר מכן הוקל לי אבל עכשיו אני שוב מוצפת בכעס ושנאה כלפיו. מרגישה שרוצה לנטוש את הטיפול. אודי, האם אתה מוכן לסייע לי לעשות קצת סדר.

ראית ? נעמה פתחה עץ ב 5.8 כשפנתה לסוריקטה. סוריקטה ענתה ומיענה את תגובתה לכולם.. היא קיבלה מס' תגובות, תגובתך שלך לא הגיע.. לי אישית מאוד מאוד חסר העדר תגובתך שתאסוף, תוסיף, תעיר,תאיר מזוית אחרת/נוספת..משהו.. גם כתבתי תגובה ב 4.8 בעץ שפתחה הילה..גם שם ------ אודי, כנראה שאני נמצאת במקום של ראיית האין..החסר.. :( גם אצל אמא צביה ראיתי אתמול את האין ,החסר.. היא שיקפה לי. איכשהו, מה שכתבתי לסוריקטה בתגובתי בעץ המדובר, הצליח לתפוס אותי חזק..כנראה שהמוות אורב כל הזמן, מחכה לרגע שיוכל להנחית רגל דורסנית על כח החיים שנחלש.. אודי :( בבקשה, אני צריכה ממך דלק חיים.. :( שתהיה לך שבת נעימה, רכה ומלטפת.. שלך-במבי.

אודי :( אכן, כתבתי על האין אך הבאתי גם מהיש.. הפניתי את תשומת ליבך לעצים קיימים! (שהם בגדר יש) שיש בהם חסר (אין)... גם שלחתי לך ברכת שבת רכה,נעימה ומלטפת.. וגם, ובעיקר!! ביקשתי ממך דלק חיים :( הרגשתי שאני מקבלת בחזרה קצת ביקורת..כאילו יכולתי לראות אותך כשעיניך מביטות בי במבט חמור סבר כאומרות נו,נו,נו.. אני לא מרוצה.. לא מוצא חן בעיני שאת מזכירה לי.. כאילו ממקום של אל תתערבי..אם תתערבי, לא תקבלי ממני כלום.. אני (אודי) אראה רק את האין שבתגובתך ואגיב רק לאין שבתגובתך באין משלי... :( אולי העיקר שבתגובתי היה הצורך לקבל ממך דלק חיים :(

במבי, את יודעת, בתוך כל זה אני בכל זאת רואה שהארת גם את היש: הזכרת שיש אי שם עץ, ומשהו מתרחש שם רגשית. כנראה שמה שמתחולל לא רק מערער, אלא - כדברי אודי - מתעורר. יש להם נטייה, כנראה לבוא ביחד, לצמד הזה, חרדות וצמיחה. גם ריבוי ההודעות בפורום בלבל, בעיניי, קצת את הסנכרון. אבל בדיעבד יצא טוב מבחינתי כאן בפורום. בין השאר, אני קצת מצטערת שהבאתי לפה את יצר המוות כך, אבל כך היה. ביום האובדני הנורא ההוא שלי התקשרתי למטפל, שזה בערך כמו לפתוח פה את ההודעה הארוכה שהייתה בפורום (בתרומתך הגדולה, לא אשכח). קצת סוג של חידוש, להרים אליו טלפון בעתות שכאלה. התקשרתי וסיפרתי לו מצוקה. הוא אפילו ענה לי ישירות, בלי תא-קולי מתווך. מעבר לכך, חושבני שבהמשך העץ המדובר אפילו התייחסתי אני לעץ הסקרני והפנטזיות המעוררות חיים, כך נראה לי, שלך עם הילה. כנראה שבאמת היה שם מהיש בעץ ההוא שנעמה היקרה פתחה עבורי, ואולי נגלו בו גם מעט כוחות שלנו, או ,לפחות באין מנוע, אולי איזו רוח זרמה וקידמה מפרשים. אודי, הצלחת, אף אם לזמן קצוב, לסדוק כאן גוש של קרח עד :-) ולא בפעם הראשונה. אקח גם לעצמי את הקרדיט שהתרתי לכך לקרות. תודה שנתת לעץ המתעורר להמשיך ולהתפתח בכוחותיו עצמו, תודה גדולה שלבסוף בא כיסוי ליל מנוחה. נהניתי לראות כיצד אתה מלקט בכישרון רב את העיקר, הגם שזה עשוי לכאוב עד למאד לעתים, או לעורר התנגדות, זוכרת גם את מי שמרגיש חסר ומוחמץ, סוריקטה

את "תופסת" אותי בזמן של העדר אנרגיה. מרגישה שהעפעפיים רוצים לסגור את העיניים.. יצר המוות נמצא כל הזמן (כפי שכנראה גם יצר החיים) הבאת אותו ואני מאמינה שתרמת בכך לכולנו. כשאנחנו מדברים את הרגש,סביר להניח שפחות נפעל אותו.. במבי :(

אני רוצה לצעוק שכולם ידעו שאני נאלצתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. עכשיו מצאתי אותה בפייסבוק, זה לא שלא חיפשתי פעם, אבל עכשיו מצאתי בעזרת כתובת המייל שלה בקלות. למה היא עשתה לי את זה? ואודי, אתה יודע מה? גם בלי קשר להריון, התלבטתי הרבה אם הטיפול אצלה טוב לי. לא ידעתי באמת. וידעתי שאם ארצה ללכת אפחד. ועכשיו כביכול הייתה לי הזדמנות טובה לעשות זאת (חופשת לידה) והנה זה קרה. אבל זה קשה ורע לי. אני רוצה את שתיהן!!!!! רוצה שתהיה איתי בקשר. ועכשיו הפסיכולוגית שלי בחופש ואני לבד. ואין לי למי לספר, חוץ מכאן. אבל אני מפחדת שאתה בסוף תכעס או תתעלם ממני (כמו פעם) ואני מפחדת להיעלב ממך.

אודי הלכתי לרווחה כדי לדאוג לטיפול בילד שלי . עשיתי מאמץ עליון לבוא ולדבר שם. אני זוכרת מה שכתבת לי כשכתבתי לך שאני ממשיכה להילחם על הילדים . עקביות וזה מה שאני מתאמצת לעשות להיות עקבית בעבודה ( כבר חודשיים וחצי) עם הילדים ובטיפול וגם בטיפול התרופתי אני מרגישה שזה מה שייצב אותי . עוגנים בחיים שלי לאט לאט ..... ואודי .... תודה על הכל על זה שאתה כאן מנחם , מרגיע , מחבק , מציב גבולות , משקף , מלווה , תומך ו..... מה שכחתי ? שולחת לך אור ליום מואר ומלא בתחושת סיפוק שלך , הילה

אודי קראתי הרבה בנושא ואני רוצה להבין. למשל למדתי שזכרון בשנים המאוד מוקדמות הוא לא מילולי ונרשם בגוף כחוויה שאין לה ייצוג במודעות הרגילה... אוקי.. איך מפה מגיעה למצב שעם התעוררות הדחפים המיניים שלי בגיל ההתבגרות (בסביבות 17) העלילות שנבנות בראשי סביב הדחף הזה ובכלל אופן החוויה שלי את עצמי הופך להיות מוחלש והרסני לעצמו? היו לי למשל מחשבות על אלימות מינית מידי חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה. אם נניח שאין דבר כזה 'גלגול נשמות' אז מה גורם דווקא לתכנים כאלה להופיע? הרי בכלל לא נולדתי בזמן מלחה"ע השנייה.. במקום אחר קראתי על יונג שדיבר על כך שיש ארכיטיפים תרבותיים משותפים ואפילו אוניברסים שמייצגים תמות בנפש... אולי זה מה שמסביר? ואגב בטיפול שחזרתי חוויה של תסכול שנחווה כנטישה איומה וכאילו זעקתי למטפלת 'למה לא באת לקראתי'... הייתה בי מן משוכנעות ורצון פנימי עמוק שהיא תתגמש בזמן בשבילי ושזה לא קרה כאילו משהו בתקווה שלי התמוטט שם, התחושה הייתה שממש נטלו ממני את תחושת השליטה , משהו מאוד מערער. גם המטפלת בעקבות התסכול התחילה להתפס על ידי כקרת לב באופן לא אנושי.. כיום נזכרת בזה מבחוץ ויכולה לגמרי לראות שהשתחזר משהו שהוא לא מציאותי אלא חוויות פנימיות לגמרי.. אבל איך כל זה קשור למיניות מעוכבת או חסומה? לא ברור לי. גם היו חוויות חושיות לגמרי בלי מילים של נפילה לתהום למשל.. משהו פתאומי ומבהיל שאפילו לא הצלחתי לדבר בזמן שחוויתי את זה. מן 'אימה' שהכל נשמט תחתי וסבל לא ברור.. אחרי זה זעקות לעזרה למטפלת שהיא לא ממש התייחסה . מן 'הצילו. מה קורה לי? תעזרי' ששלחתי לה במייל... איך כל זה מתקשר? הסימפטום הבולימי אגב נשאר. אבל משהו ביכולת שלי להסתכל מבחוץ על דברים התפתח... זה משגע אותי לא להבין איך דברים קשורים זה לזה.

וכתבה לי בפתיחה. כשקיבלתי את המחברת, לא רציתי להתאכזב אז אמרתי לעצמי לא לצפות שהיא כתבה משהו. אחרי כמה זמן פתחתי וכ"כ שמחתי לראות. אני אוהבת אותה, מאוד.

:(

אני סובלת מחרדות קשות כבר שנים, ובנוסף ממס' טראומות לא פשוטות. חייבת למצוא פיתרון בדחיפות ושוקלת את נושא הטיפול בהיפנוזה. אני פוחדת מסיכונים...ישנם כאלה? היום שמעתי מפסיכיאטרית שישנה אפשרות "להיתקע" בטראומה והנזק הוא נוראי. האם נכון?

אתה מוכן רק להיות, שאהיה כאן.....לידך, כמו שהזמנת את במבי כשאתה עונה לשאלות.....אתה יודע כמה פעמים דמיינתי את זה? כמה פעמים הייתי כשענית ופספסתי ו.......ובסוף הצעת לבמבי....אפשר לכתוב פה בלי להסביר לך למה ומדוע?....עייפתי....... אל תשאל אותי בבקשה כלום רק להרגיע את "רכבת ההרים" כהגדרתך....לעגת לי שאני ממש רכבת הרים? אתה כועס על זה?....זה לא הצחיק אותי...אל תצחק עליי בבקשה..... אוף :(

רצית הסבר..מרגישה חיה-מתה.. זה אומר שחיה פיזית.. אבל מתה נפשית מבפנים.. לא באמת חיה.. ולפעמים מרגישה..-חושבת.. שאולי אני בעצם מתה.. ורק נדמה לי שחיה.. סליחה שכל כך מסובכת..הולכת ומסתבכת..מסתבכת והולכת והולכת.. ומסתבכת.... HELP

יש לי חרדת נטישה. אני יטדעת מה מקורה. ובזוגיות שלי אני פוחדת לאבד את בן הזוג. זה גובל בקנאות, חשיבה שיש לו מישהי, חוסר אמון , פחד מעזיבה. אין דברים קורהנטיים במציאות . זה פחדים. כל ריב פוחדת שיעזוב כל קושי פוחדת. זה מעיב עלי . ניסיתי מנטרות של הגיון.. לא עובד . מה יכולה לעשות?

שירלי יקרה, כמוך כמוני..... גם לי היו כאלה חרדות מבעלי ועבדתי על זה בטיפול.. מאוד עוזר בטיפול להתגבר על חרדת נטישה, עדיין יש לי את זה אבל העוצמה פחתה בהרבה. בהצלחה

היי, אני ממש ממש צריכה עזרה דחופה. עוד מעט כמעט שלושה שנים בטיפול, שהתחלנו שיש לי חרדות ויצא לנו שזה תלוי באישיות שלי ובדברים רגשים שיוצאים החרדה. לפעמים שני מפגשים בשבוע ולפעמים מפגש אחד, אחרי הרבה קשיים שעברנו בטיפול אני והמטפלת, קושי רגרסיה, התקפות ממני, איומים, טלפונים, הודעות בלי גבולות, , הגענו כמה פעמים ללהחלטה ממנה לסיום הטיפול, אחרי התחננות רבה ממני, והיא שיתפה ההורים במה שקורה, וההורים הגיעו למפגש אחת, והרבה הצעות ממנה לפסכיאטר סירבתי והמשכנו, היום אנחנו באותו דרך, היא אמרה לי או שנסיים מיד, או נבנה תוכנית נעבוד על גישה ההתנהגותית למשך שלושה חודשים עם תאריך סיום מראש ונסיים הטיפול. אני בהלם אני במצוקה, אני זקוקה לה מאוד לא יכולה להאמין זה יסתיים אחרי שלושה חודשים למרות כל מה שקרה לנו והסבל מהטיפול, היא משמעותית מאוד בחיים שלי, אני זקוקה לה, לא רוצה שזה יסתיים כך. מה אפשר לעשות?? האם מותר שהיא תעשה את זה אני יודעת שטעיתי מאוד ובהרבה מפגשים הייתי שוטקת והיא לא מצליחה להכיל השק שלי, היא אמרה את זה. אם נעבוד על הגישה הזאת האם החרדות ייעלמו? איך ייעלמו ובעיות רגשיות עדיין נמצאות? לא רוצה ללכת לפסכיאטר ולקחת תרופות יש לי בעיה בהרמונים אם אקח זה יחמיר הבעיה שלי, אני בת עשרים ושש. אמרה לי שחשוב שיהיה הפסקה וסיום בתקופה הזאת. אם אסיים הטיפול היא תסכים שאחזורעוד חודש למשל? היא יכולה לא לקבל אותי? גם אם אני רוצה אותה? אני אמות בליה, אני אתאבד.רק היא יכולה לעזור לי תעזרו לי מה אעשה? צריכה כל כיוון, לא רוצה ללכת לפסיכולוגית אחרת אני רוצה רק היא. אני מחכה לעזרה.

את חשבון הפייסבוק מצאתי מוחקת כל כך הרבה פעמים. גם זה היה נראה מוזר לאנשים.. אני מרגישה שזה מבזבז לי את הזמן ואני חוששת לקבל מכתב ושרק לאחר ימים שלמים ואפילו שבועות אהיה מסוגלת להחזיר תשובה. האם יכול להיות שזה לא מתאים לי, לאורח החיים התובעני והעמוס שלי. בנוסף לתחושה שלי שאני צריכה להספיק הכל.. ?

היא שלחה לי מייל פרידה... היא כתבה שהיא לא כועסת וזה בסדר שאני בחרתי את מה שנכון לי. אבל אני בוכה וכבר לא יודעת מה נכון לי. היא הציעה שאחשוב עם זו של עכשיו אם כדאי פגישה, טלפון או מייל נוסף כדי להיפרד. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי. אני מבולבלת נורא. כשדיברתי בפגישה עם הפסיכולוגית לגבי איך להיפרד מזו שילדה, אני העדפתי שהיא תשלח מייל ולא טלפון. והיא גם אמרה שכדאי שהפרידה תיגמר במייל. אבל אני לא רוצה להיפרד ממנה. אני רוצה את שתיהן. אודי, עוד לפני שתענה ותראה בכלל, כבר יש לי פגישה מחר. והיא יוצאת לחופש. ושוב אני לבד... ):

כל כך מובן שאת לא רוצה להפרד.....אבל יודעת מה? הנה בחרת, להפרד במייל, אל תשני את דעתך כי זו ההחלטה שלך!!!! בהצלחה

ואני לא יודעת מה אני רוצה. חשבתי אולי להביא לה מתנה. לא כי אני רוצה, אלא כי צריך.. ולהיפגש איתה אולי יסגור יותר טוב את כל העסק ואולי להפך. אני באמת לא יודעת.

אודי, אתה גם זוכר מטופלים שסיימו טיפול? ועוד דבר- זה לא מעליב כשמטופל עוזב אותך? אני הייתי נעלבת.

אולי זה קשור לאופי שלי אבל אני לא יכולה לסבול אנשים איטיים. הם ממש מוציאים אותי מדעתי. בן הזוג שלי ואמי הם כאלה. אפילו כשהם מדברים הם עושים את זה לאט ומלחיצים אותי. אני מדברת מאוד מהר (אפילו מדי לפעמים). האם היית יכול להציע לי איך להתמודד עם זה אצלי.. בתודה!

אודי אם מטפל לא מסביר ישר מה הקשר בין סימפטום כמו בולימיה למשל לקשיים בתפקוד מיני ו/או ביטוי מיני למה בעצם לא מסבירים ישר ולעניין את הקשרים האלה למטופלים? אני תארתי הרבה סימפטומים גם של הפרעת אכילה וגם של בעיות במיניות והפסיכולוגית לא טרחה באופן אקטיבי לעשות קישורים בין הדברים ולהשכילני. לעומתה העובדת הסוציאלית כן טרחה ואני מודה לה על כך כי עוזר לי לשקול כיצד ולאן לכוון את מאמצי ההתמודדות וההחלמה שלי מהפתולוגיה. אז מה השיקול של מטפל אם להסביר דברים או לא להסביר אותם?

נראה לי שאני בפורום המתאים ........ בן 37 נשוי ואב ל2 בעייתי היא בתחום החברתי.אני אדם חברותי מאוד אפילו אומן ביצירת קשרים חדשים במהירות עם הסובבים, תמיד שמח לעזור ולתת עצה אבל עם כל זאת הקשרים שאני יוצר אינם ממשיכים לכיוון של חברות, ולכן תקופה ארוכה אני נמצא במצב של חוסר קשרים חברתיים אין לי מושג איך להתנהג

נראה כאילו לא מביעים בי עניין

שמבחינתי הטיפול הסתיים אין מקום לשתי אנשים בקשר וגם אין קשר אין!!

למה התכוונת בתגובתך "אכן חיבוק אמפאטי ואנושי..." -לחיבוק מהמטפלת...???? (כמעט שלוש שנים התחננתי למטפל שהיה לי שייתן לי חיבוק...! - כמובן שלא נעניתי...) התכוונת לקשר עם אנשים בכלל? אנא משורר יקר, הסבר את דבריך. אודי, אני נורא מתביישת , לא יודעת איך לבקש...זה מרגיש כמו קבצנית המבקשת נדבה... (((אפשר אולי חיבוק?))) יו...בא לי למחוק!!! טוב שאתה לא רואה אותי...אני מסמיקה נורא...

נכון שזה שבועיים וחצי. אבל זה הרבה. ועם כל מה שקורה ביחד. זה לא פשוט לי. תהיה עוד פגישה אחת השבוע וזהו. היא אמרה שקנתה לי מחברת כדי שאם ארצה יעזור לי לזכור אותה וכמובן אם ארצה לכתוב. וגם אמרה שהפסיכיאטרית תהיה זמינה בחלק מהזמן (גם היא יוצאת לחופש, כולם נהניםף ורק לי אין עם מי לצאת לחופש). וגם שאוכל להתקשר אליה פעם אחת במהלך החופש בזמן הפגישה שלנו. זה שימח אותי שהיא חשבה עליי, גם המחברת, גם זה שדיברה עם הפסיכיאטרית. שאלתי אותה מה כולם עושים בזמן החופשה של המטפלים שלהם, זה נראה לי פשוט לא הגיוני להישאר לבד.. כדי לדעת שאני נורמאלית. שאלתי אותה בסוף אם החופשה בארץ או בחו"ל, ענתה שלא ידוע עדיין. פשוט אם היא תהיה בחו"ל אני לא מתכוונת להתקשר אליה, נראה לי מוגזם מדי. (אבל את זה לא אמרתי לה עדיין). מקווה שאחזיק מעמד בזמן החופש. אם לא אתם בטח תשמעו ממני כאן (:

אודי, בקושי התחלנו, ואני מוצאת את עצמי חושבת עליה המון, שבוע הבא היא יוצאת לחופש לכמה שבועות... אני מפחדת...מרגישה שהקרקע רועדת תחת רגליי.. וזה הכי מפחיד...! איך במהירות כזו היא נהייתה משמעותית עבורי...? אני מפחדת מהתלות הזו! וזה מחדד לי עד כמה אני בודדה, כמו טובע שנאחז אחיזה נואשת בכל כפיס עץ הצף לצידו באחיזת צבת. זה עלוב, משפיל... כמו קבצן המתחנן לקצת אמפאטיה איך אתמודד עם כל המערבולת הזו?..

איך אני מרגישה? בקושי מסוגלת לכתוב. מילה אחת..זוועה. והיא נוסעת בעוד יומיים..זה רק מוסיף.. מאוהב בי רוצה בי מוכן הכל...פרט למרחק. ואמר- לא מסוגל להתמודד איתך למרות שכל כך הייתי רוצה שזה יצליח איתך כי התאהבתי..( כבר הציע לי לבוא איתו לחו"ל מהעבודה שלו) כשלון.

הי סמבדי, כל כך עצוב שהנה היא כבר נוסעת...(היא תמיד תהיה בליבך וחלק ממה שעברתן יחד, את זה אף אחד לא לוקח ממך) אבל הנה לך יש הזדמנות חדשה, מישהו שרוצה בך!!! אוהב אותך!!!! זאת הצלחה, לא כשלון!!!!!!!! אל תוותרי!!!!!!! בשבילך!!!!! איתך, מ.

הי מיכל:-) תודה שהגבת לי. אך מדברייך לא נראה לי שהבנת את מה שכתבתי. לא דברתי על הפסיכולוגית הקודמת כשכתבתי "היא כבר נוסעת". איתה כבר אין לי שום קשר יותר ואין לי מושג אם היא נוסעת או מתי. כתבתי על ה"מחליפה".... קשה לי לכתוב עליה "הפסיכולוגית שלי" , כי מבחינתי אין דבר כזה כבר. או שהיא עדיין לא. רק על הקודמת ככה כתבתי, וכך גם כיניתי אותה. אז רק היה לי חשוב להבהיר את הסיפור, כדי שאובן כהלכה. גם ע"י אודי, וגם בכלל- על ידי כל מי ש/ת כאן. באשר לבחור.... הוי... כמה זה מסובך. הוא בקצב נורא נורא מהיר. אפילו הפסיכולוגית ( כן- מעתה היא הפסיכולוגית, היא כבר לא ה"מחליפה"), אמרה שהוא נוסע ב"מאתיים קמ"ש" , ואילו אני ב80 קמ"ש. הוא נורא לוחץ. נורא מהיר. נורא תובע ודורש ... ולי קשה נורא. אני זקוקה לקצב איטי. להפסקה בין פגישה לפגישה. לאויר. אפילו ללא לדבר כל יום. ושתביני, בסה"כ זה 3 שבועות יחד. וכבר הוא נפרד ממני בתקופה הזאת 3 פעמים! הוא אומר שמתאהב מהר. אני- לאט. קשה לו לעמוד בקצב "האיטי" שלי. ונפגשנו כבר מההתחלה יום כן יום לא. ועבורי- זה המון!! הוא כבר רצה אחרי שבוע שנישן יחד כל יומיים. ושכל הסופ"ש נהיה ביחד. אני- לא מסוגלת לכזאת אינטנסיביות. בקיצור- וואו.. אין לי אויר

צריך שניים לטנגו... לא? אז נראה לי ששל שנינו. ( הבחור ואני). אבל... אני תמיד מרגישה שזה יותר עלי.. או בגללי. אני מנסה לעבוד על עצמי.. בגלל חלק לא קטן מכל זה פניתי לטיפול מלכתחילה... אך אתה כבר יודע מה קה בו. ויודע מה עברתי- עד כמה שאפשר לדעת ממדייה אינטרנטית, ויודע גם איפה אני עכשיו. ( עם "המחליפה"). רוצה ומוכנה להתמודד עם קשיים.זה לוקח זמן. הרבה זמן. ולפעמים זה לא "בא" בזמן הנכון יחד עם הבחור. ( הנכון?). נמשכת אליו. מחבבת אותו. אך לא יותר מזה בפרק זמן כה קצר. והוא? מבחינתו אנו כבר בני זוג. ( ואין לי בעייה מבחינת הקצב של האינטימיות הפיזית). הבעייה היא האינטימיות הרגשית. והתובענות שלו ממני. הוא פשוט לא מוכן לקבל את הקצב שלי יותר... ( והאמת- שמההתחלה הוא לא באמת קיבל. הוא רגיש. אבל בעיקר לצרכיו שלו. ) אז.. אודי.. למה שאלת אותי ככה :"של מי הכשלון?". כי זה נשמע כאילו (גם) אתה חושב שהוא שלי. ושאתה בעצם מאשים אותי... זה נכון? כי גם אם תגיד לי שכן- אנסה לקבל זאת...

אז הוחלט סופית שאני נשארת בטיפול הנוכחי. זה קשה וזה מפחיד. היא דיברה איתה בטלפון והן סיכמו שהיא תתקשר אליי ואם אענה אז אענה ואם אל היא תשלח מייל כדי להיפרד. אני לא רוצה שהיא תתקשר ואמרתי לזו שעכשיו שתגיד לה שאני רק רוצה במייל. אני מבולבלת ורוצה פתאום לחזור אליה, לא רוצה שתעזוב אותי, לא רוצה שתכעס עליי. מפחדת שתעלב. גם מהמייל האחרון שהיא שלחה לי, לפני חודש בערך, היא רשמה שמבחינתה היא תתקשר בתחילת החודש הזה כדי לקבוע זמנים לטיפול. ואני מפחדת שהיא תכננה עליי. אווף, כ"כ הרבה מחשבות. ואם לא בחרתי נכון? איך יודעים?

למה זה קורה? אני מרגישה שהטיפול הוא הבעיה שלי. אתה מבין אותי?

http://www.youtube.com/watch?v=0fQTs5JNuwo אני יודעת שדרושות גם כמה מילים אבל אין לי כי אני פלורנטין ולפלורנטין אין מילים היא יודעת רק לגדל את הפטרוזיליה שלה, לראות טלוויזיה, לשטוף את הרצפה ולחלום...

מקווה שלא נפגעת מההקבלה. אך אני לא נאיבית עד כדי כך להאמין שכל מה שאני משתפת את המטפלת -מעניין אותה, מעורר בה הזדהות, אמפאטיה, וכו'... כבר פגשתי מטפלים ש"ניקרו" תוך כדי שדיברתי, או, לחילופין, בלעו באלגנטיות ובמקצועיות פיהוקים שאיימו לפרוץ מבין שפתותיהם... אך המחויבות לשעה שלי אילצה אותם להישאר בחדר ולהקשיב. נכון, יש להם רצון לעזור, אך לא ספציפית לי. וגם המטפלת הזו לא שונה. ואם לא הייתי משלמת לה עבור הטיפול- לא היה מזיז לה מה קורה לי... בקיצור, כמו רופא, - לא אישי. מהרגע שהלכתי מהקליניקה ועד לפגישה הבאה - היא לוחצת "delete". אודי יקר, בבקשה אל תתעייף ממני, ואל תפגע, אני פשוט נורא עייפה מניסיונות, מאוכזבת ופגועה מקשרים, אחרי פרידות אינטנסיביות כואבות, לבד לבד ובסך הכל צריכה חיבוק איכפתי, אנושי, :(

אנימה הי "יש להם רצון לעזור, אך לא ספציפית לי" בא לי לומר לך משהו שאני הכי צריכה להגיד לעצמי, אז זה לא הכי פייר, אבל- האמנם? אני תופסת את עצמי המון פעמים חושבת שכל האנשים שבעולם יש להם, אבל רק כלפיי, גישה מסוימת... והם מפתחים אותה כלפיי מהר מאד, עוד לפני שהם בקושי פוגשים אותי... או שמא...אני מפתחת אותה מהר מאד מבלי שיש סיכוי למשהו אחר להתחיל... אנימה הרי רק התחלתן נכון? אולי תתני לה צ'אנס , אולי לעצמך? מקווה שזה לא גם משהו שמעייף לשמוע, אם כן אנא מחקי וסתם קבלי חיבוק ... גילת.

לא הבנתי מה את מעוררת אצל אחרים ומה תגובותיהם כלפייך, אם יתאים לך - תסבירי קצת יותר, (אני נותנת צ'אנס כי כרגע אין לי הרבה ברירות.) אך את חיבוקך הבנתי גם הבנתי, מקבלת אותו בשמחה ומודה לך. אנימה

את מדברת על פרידה-חצי פרידה מהמטפל, מהטיפול. נוגעת שנייה ולא מרחיבה. מזמינה אותך לספר, אם מתאים לך .

בגלל שאני כל-כך שבורה אז אכתוב (לכולם)... היה לי טיפול מפואר למדי. די צפוף שהתאפשר גם הודות להנחה משמעותית מאד. ומכל מיני סיבות עם הזמן הוא נעשה דליל הרבה יותר (גם סיבות כלכליות וגם משום שחשבנו שאולי אני מתחרפנת בגללו ועוד). החודש, נקבע, לבינתיים, כחודש האחרון לטיפול. כנראה שאיכשהו נמשיך להיפגש בתדירות נמוכה, משום שהמטפל מכיר את הקושי שלי ויודע שלא אוכל ליצור אתו קשר במצבי הזדקקות ומצוקה. מרגישה נורא, כי עדיין יש אזורים קריטיים שלא מתפקדים ואני חלשה מאד. הגעתי מאד מאוחר לטיפול עם הרס רב, ובהתאם לכך ההישגים, שבהתייחס למצב שלי הם נחשבים מאד, אבל בהשוואה לא הוגנת לעולם, אפשר לומר שפחות. במקביל גם הסביבה החיצונית שלי פחות מחבבת את היותי בטיפול, והנה, הזדהיתי ו 'הם' ניצחו. הראיתי להם שלא התחולל איזה נס, וחיצונית אני לא ממש על הרגליים. המטפל גם היה החבר היחיד שלי בעולם. מרגישה שאני רוצה לקחת מרחק מכאן, מהפורום, אני כבר לא כל-כך בטיפול כפי שאפשר להבין וכל זה גדול עליי. אינלזתי די. כמו-כן, ברגעים אלו אני חושבת שהלוואי ויכולתי להיות כמו אדוארד מספריים לחיות לו באזור המבודד שלו וזהו. הלוואי ויכולתי לא להיות בכלל, כל שביב שנייה כרוך בסבל מטורף, אבל עדיין אני לא יכולה לעשות את זה, לצערי. סוריקטה

אודי, כתבתי הודעה גם לבמבי אי שם בסבך הגעגוע והכמיהה האינסופית שלמטה. הייתי רוצה שתבחינו בה, שהייתה התייחסות והקשבה מצדי. תודות, סוריקטה

אלעס עבורך את התוכן, אתן לך באינפוזיה, אערבב זאת במעדן שוקולד, אנסה בכל דרך שתאפשר לך לאכול זאת באופן שלא יעורר בך רצון מידי להקיא. את נוגעת בי כל כך, ואת נוגעת בהרבה ממשתתפות הפורום. יש בך כל כך הרבה ! עושר רגשי, חכמת לב , ראיה עמוקה, נדיבות, ועוד המון... רוצה לחבק אותך אם תרשי לי, לשבת לידך בשקט, ולהקשיב לצעקה הנוראה שבדומיתך.. איתך, כואבת, ורוצה לחבוש לפצעייך, אנימה. נ.ב. ועדיין ,אם יש לך צורך להדוף, - זה בסדר מבחינתי, - אבין אותך (ולא ממקום מתנשא עליך, אלא ממקום שרוצה להיות איתך במקום שנכון לך כרגע.)

סוריקטה הי, אני קוראת את דברייך ומרגישה עצב.. גם המון יאוש.. כן, זה מאוד עצוב...גם מרגיש המון חוסר אונים.. יכולה לראות בדמיון את הכוחות האמתניים הללו :החיים והמוות . נלחמים אלו באלו באינטנסיביות..לא נחים לרגע.. לאט לאט כוח החיים מתעייף..יש לו כבר פחות כוח.נופל על האספלט באפיסת כוחות..השמש יוקדת מעליו ללא רחם..צמא הוא למים צלולים .. מעט מים לוחש בקול צרוד מבעד לשפתיו הסדוקות מצמא... מעט מים... מים... מי... עוד מעט וכוח המוות ינחית עליו את רגליו הכבדות, הדורסניות... ישאג שאגת ניצחון... עצוב.. וזה כל כך מדבק.. :( (סביר להניח שכוח המוות מחכה בפינה כל הזמן..מנצל את הסדקים שנפערו בכדי להתפרץ..) איתך-במבי.

אני מקווה שזה בסדר שאני נדחפת.. סוריקטה, קראתי את הודעתך ולא יכולתי שלא להתיחס, אני מאוד מצטערת לשמוע שהטיפול שלך מגיע לסיומו, אני יודעת עד כמה היה הטיפול חשוב לך, עד כמה היה המטפל שלך נערץ עלייך, בכל הזדמנות ציינת אותו לשבח, תמיד חשבתי שהיה לך מזל שנפלת על מטפל מוערך שכזה.נצבט לי קצת כשכתבת שהוא היה ידידך היחיד, כמה יכולים לומר על המטפל שלהם שהוא גם ידיד..האמת , גם קצת קנאתי בך , פנטזתי לעצמי גם מן מטפל מטיב שכזה... ובכלל סוריקטה , בהודעות האחרונות שלך בטאת הרבה עצב, כאב וזעם על דברים שנשללו ממך , ודוקא על ידי הסביבה הקרובה שאמורה היתה לתת ולחמול. הבנתי שאמורות להיות פגישות בתדירות נמוכה, אולי עדיף כך? כדי להגיע להתנתקות הדרגתית ולבטל את החומרה של התלות, שהיא בעיה בפני עצמה.- לא יודעת, סתם הרהורים לא מקצועיים בעליל.. בכל מקרה ,מה שלא יהיה , אני מקווה שתמשיכי להיות כאן ולעדכן. מכל הלב רוצה לאחל לך ימים שקטים ורגועים יותר. איתך, ריקי.

שהייתי יכולה לכתוב לך כל כך יפה ונוגע כמו כולן......רק רוצה לומר לך שאת רואה גם את ההתקדמות וזה טוב...וכמו שכתבה במבי..... בין תקווה לייאוש זה חלק מסיפור חיינו...גם אצלנו כבר אין בין הפגישות קשר, אנטנסיביות שהייתה ולאט מפחיתות בהדרגה ואצטרך לעזוב.....והחרדות עצומות לעזוב.....הוא לא מוותר עלייך, אני מרגישה שהיא מוותרת עליי לצערי........

עצוב הסבל שמטביע אותך... את נקראת על הקו הדק בין להכיר בהצלחות שלך ליאוש המסמא שהמבט על הדרך שעוד יש מביא. מבפנים החוצה אמרת, נכון? לטפל בשורשים, בתזונה נכונה בשיקום איטי. אלו ההצלחות שלך, ש'הם' לא מצליחים לראות. עצוב לי שנלקחת ממך הקירבה הזו שהיטיבה עמך. בעקבות אותה מציאות חיצונית של תפקוד והכרח היא נלקחת, למרבה האירוניה. (אם הבנתי נכון ואת מפסיקה מסיבות כלכליות) מצד אחד אני יודעת שאת נשארת בחברה טובה עם עצמך, עם כל החלקים המאמינים והבונים שבך. מצד שאני אני מבינה שמולך הם לא יוצאים באותו אופן. תחושת חוסר האונים הודפת אותם. בבקשה אל תלכי מכאן, מהפורום, מהעולם. אני רוצה להאמין שיש לו מה לתת לך, מתישהו בדרך המייסרת. הטיפול נגמר. ההצלחות שהיו ויהיו לך עודן.

הי בנות, נעמה, אנימה, במבי, ריקי, מילים יפות ועמוקות כל-כך כתבתן לי. כל אחת ואחת מכן. לפעמים מתביישת שאני מביאה עצמי כך, גם כואבת שיצר המוות הזה מדבק, וכתיבה שכזו אולי לא פיירית כלפי הקוראים. כמה הודעות יש היום בפורום... אנימה, אהבתי את החיפוש אחר הדרך המתאימה לגשת אליי, מקסים, בעדינות, קצת במסווה, כן, איכשהו דומה למה שאני תרה. כולי תקווה אגב שתתבדי ותגלי שמולך בטיפול עומדת בת אדם שאינה מנותקת רגשית (מנגנון שאני מכירה מתוך היותי בקשרי ניצול מהסוג ההוא), אלא תגלי שהיא מחוברת ושומרת קשר ורצף מפגישה לפגישה, בנוסף לדברים אחרים בעולמה. מקווה שתגלי שההקבלה הזאת שרשמת תתגלה כתפיסה שאינה מדויקת תמיד. במבי הרגישה, תיאורייך נוגעים ומדהימים בדיוקם, מבינים כאב. כל-כך. מבינים מאבק בין יצרים. מבינים עוצמות. חייבת לומר לך, שאני לא רק סתם דמיינתי שאני פוגשת את אודי ברחוב, אלא שראיתי איזו דמות של גבר באזור של תחנת רכבת במקום מרכזי בארץ והייתי כמעט בטוחה שזה הוא הוא. ומכאן המשכתי לדמיין איזו שיחה וכו'. מזכיר קצת את מה שכתבת. מעורר חיוך. נעמה החכמה והנבונה – כן, יש אלמנט בלתי נמנע, כלכלי גם, וכמו שאני מבינה הקטע הכלכלי גם מסובך עם תלות, ובכל זאת, אוסיף ואומר, אולי קצת בדומה לדברייך שלך - הטיפול לא הסתיים – אלא יחול שינוי בפגישות. בהן יהיה סוג של סיום. אנחנו חושבים שאולי הגיע הזמן לנסות לראות איך אני מטפלת בעצמי בלי פגישות קבועות תדירות. כן טיפול, אבל בלי טיפול (מקווה שאני מובנת). אנחנו עושים את הניסיון הזה, משום שאנחנו גם רוצים לבדוק האם אני מסתירה הישגים גם מפניו, או מפניי לנגד עיניו (של המטפל, או ה'הם' שהזכרת). גם זה מתחבר לדברייך. לא יצלח הניסיון - הוא עוד שם. אני מקווה. ריקי, תודות חמות. כתמיד. שמחה שהצטרפת הגחת כאן. המטפל עשה עבודה קשה איתי, וגם התבאסנו שיש חלקים שממאנים להשתנות. באסה לאללה. איני רואה את עצמי דווקא כתלותית שצריכה לעבור תהליך גמילה. אך לפעמים ברגעים כאלו אני רואה את עצמי כנכה. מאד נכה, אבל כזאת שלא מאמינים או מכירים בנכותה. ת'אמת, מרגישה 'הצילו' סוריקטה

שאדם כמו סוריקטה יטפל בך קצת...

זהו. נראה לי סיימתי להתעסק בעבר ואני אתחיל/אמשיך להמשיך הלאה מכאן. יום נפלא לכולם.

אני שוב לא נרדמת... אוף. כמה כדורי שינה כבר לקחתי השבוע... אמרו לי שזה ממכר אז אני מנסה למעט בזה. והנה התוצאה C-:

אודי אני יודעת אני נוראית שאני מציפה לך את הפורום אתה לא צריך לפרסם את ההודעות שלי וגם לא להגיב עליהן מתי תבוא ?

המטפל שלי היה אמור לדבר איתי הערב והוא לא יכל אז כתבתי לו שלא צריך וגם אם הוא יתקשר מחר אני לא יענה לו אני יודעת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה זה פשוט בגלל שאני נואשת

אודי אני מתחילה להרגיש שאני נקשרת אליך למקום הזה לחברות כאן ...... זה הגיוני ?? הרי זה מרחב ורטואלי אני לא באמת מכירה אותת ולא את במבי ואת מיכל וסוריקטה הטובה אז איך ? אתה יכול להסביר לי אודי ? מה קורה כאן ? הילה

הי הילה יקרה, מדהים, נכון ? אם לא הייתי חווה את מה שאני חווה, הייתי מתקשה להאמין.. במציאות החיצונית אנחנו ממש לא מכירים..יחד עם זאת, מכירים דווקא ברמה האינטימית, הפנימית.. לפעמים אני אוהבת לדמיין שאני פוגשת ברחוב את אודי, אני מזהה אותו ,כיוון שצפיתי בסרטונים שבאתר הבית שלו בם הוא מופיע ומרצה.. מפנטזת שאנחנו הולכים באותו צד של המדרכה, אני פונה אליו ושואלת אותו :"סליחה,מה השעה ?והוא עונה לי, ואז אני אומרת לו פתאום..אודי, אתה מדהים ! אני במבי. מהפורום..והוא נשאר עם פה פתוח.. לפעמים אני שואלת את עצמי, אם אודי למשל היה מציע מפגש של כולנו אצלו.. לא בטוחה שהייתי מגיעה.. ולמה ?? מפחיד.. אתם כבר ממש מכירים בי.ממני, המון..גם הייתי חוששת שאולי אתם מדמיינים אותי אחרת מכפי שאני.. ואולי תתאכזבו.. משונה.. תודה לך הילה על הברכות החמות איתם את פותחת לך-לנו את השבוע. זה מחמם את הלב.. מרגיש קצת כמו קרני שמש נעימות שמלטפות על הבוקר בשבוע שנפתח.. גם רוצה לומר לך שמאוד מעריכה אותך על ההתמודדויות הלא פשוטות איתן את מתמודדת..איך שאת לא מוותרת..וגם כשיש נפילות , את שוב קמה וממשיכה.. מזכיר קצת את המשפט של סקרלט או'הרה (ויוויאן לי) במשפט המפורסם שלה :"מחר יהיה יום חדש".. מאחלת לך שכבר היום יהיה לך יום חדש שטוף שמש,אור ושמחה.. במבי.

במבי את יודעת אם כבר כתבת פנטזיות אני אמשיך אני מאוד אוהבת לקרוא את מילותיך ובדרך כלל כשאני נכנסת לפורום אני מחפשת את ההודעות שלך תחילה ! את יודעת הרבה פעמים רציתי לכתוב לך במבי , ונורא חששתי כי מה ????? לא יודעת ממש לא יודעת מין חסימה כזאת שמחה שכתבת לי ...... את יודעת איך אני מדמיינת אותך ??? שיער בצבע שעורה או ארוך ומפוזר טיפה גלי כזה או צמה קלועה שפונה הצידה ...... עניים בהירות עור חלב ולבושה בשמלה ..... שמלה חופשיה כזאת .... בצבע .... אולי ירוק ?? סססתם ..... גם אני צפיתי בסרטים של אודי בדף הבית שלו וגם אני הרבה פעמים דמיינתי שאני פוגשת אותו ואפילו פעם אחת ראיתי יום עיון שהוא מרצה שם וחשבתי ללכת...... ובסוף לא כנראה שיש פחד שפנטזיות יהפכו למציאות כמו שהמטפל שלי אומר לי כפנטזיה הופכת למציאות , הרגנו את הפנטזיה ..... כבר אין מרחב למשחק .... את יודעת במבי יקרה אני מחכה מאוד ליום שבו תחתמי בשם במבי בלי פצוע.... שאולי אמא צביה תרפה את הפצעים ותחבוש אותם ותמרח משחה ולאט לאט הם יתאחו ...... במבי יקרה ! אני שולחת לך את ברכותי שתרגישי מלאה מבפנים בחום ובאהבה שלך ברגשות ידידות , הילה

פתאום עברה בי פנטזיה.. שכל אחת תתאר בדמיונה את האחרות פה.. אבל יש בזה גם משהו סוגר.. למשל, אני יכולה לדמיין אותך עם עיניים כהות ומבט שלפעמים "יורקות אש" , לפעמים איזה יאוש ניבט מהן ולפעמים יש בהן רוך... לא אסגיר בתאור שנתת מה ועד כמה מדוייק..כן אומר לך שאכן השיער שלי ארוך ,חלק- גלי.. גם אני ראיתי הודעה לגבי יום עיון שאודי ירצה/ינחה..מאוד רציתי להגיע..גם מאוד פחדתי.. ג"כ מהפחד ב"הריגת" הפנטזיה.. מעניין.. כל מה שמתרחש פה בפורום עם הקבועים.. ממש שווה מחקר.. אודי, אתה עורך עלינו מחקר ?? מעניין, יש לי צורך/רצון שאודי יגיד שכן.. וגם שלא... לצערי, במבי כנראה עדיין ממש פצוע.. גם לי כבר די נמאס, רוצה לדחוף אותו (את במבי) ולומר לו : נו כבר , קום על רגליך ,גדל כבר ותשתחרר מהפתולוגיות שלך.. אין לי אליו (לבמבי) כבר סבלנות שיהיה לך יום מואר.. במבי.

המטפלת שלי, כי אני אלך לטיפול קבוצתי וזה לא טוב 2 טיפולים?????????? שתוותר.. לא רוצה אותה יותר..... היא לא הייתה כשהייתי זקוקה לה..... והסתדרתי לבד......... הייתה בחופשה.. ונראה היום שדווקא הייתה שמחה שהסתדרתי לבד.........אוףףףףףףףףף........בסדר מותר לה....אבל אני הייתי צריכה להסתדר והייתי זקוקה לה.......ואם היא לא יכולה להיות בשבילי שתוותר עליי ואני אוותר עליה..............