פורום פסיכולוגיה קלינית

הבנתי שמדובר ביכולת מנטלית לשהות במצבי חוסר ודאות. האם זה משהו שטיפול פסיכולוגי עוזר לפתח למי שאין לו כזאת יכולת? מה בגדילה נורמלית מאפשר ולחלופין חוסם את ההתפתחות של זה?

נגיד המטפל מתסכל בקשה של המטופל וזה גורם פתאום למטופל לשחזר רגשית ולחוות את התסכול הזה כמו משהו איום ונורא שמחריב אותו ולראות את המטפל פתאום שאופן לא אנושי, קר, מתאכזר, נטול לב וכ'... והמטופל ממש חי את הדבר הזה מבחינה רגשית, מה אמורה להיות התגובה של המטפל לעניין הזה? להסביר למטופל מה זה שחזור? או להציב לו גבול להאשמות שלו שהמטפל 'חסר לב'.. איך כמטפל אתה אמור להתמודד עם מצבים כאלה בטיפול? וגם אפשר להבין מאיפה נובעות תחושות גופניות לא מילוליות של נפילה מפחידה למשל? זה משהו שחויתי בטיפול והיה ממש נוראי וסבלתי מאוד. בכלל לא הבנתי מה קורה לי. האם זה אומר שבתקופה טרום מילולית נרשמה לי מן נפילה כזאת בחושים והטיפול הסיר הגנות ויצר גישה לזכרון החושי הזה?

שהתחלתי קשר ששואף להיות נורמלי , עם מישהו בגילי. לא עוד משיכה לדמויות הוריות באופן לא מודע. אני אמורה ללמוד לגלות עכשיו איך להיות פרטנרית לאדם נוסף.. ואנחנו מגששים, רק שזה ממש מפחיד אותי לפעמים, הקרבה, הלא מוכר, האי וודאות הזאת של לתפקד על בסיס של 'תיאום ביחד' במקום להשאר רק לבד היכן שיש לי שליטה בעולמי ולא מגיע שום דבר מטלטל ולא צפוי מבחוץ שמצריך הסתגלות והתחשבות מעיקה וכ'. הפחד הקיומי שלי הוא שלא יפלשו לי להוויה, ירוקנו מעצמי ואהפוך צל שחי בשביל אחרים. לא חושבת שזה יקרה שוב, אני אשמור עלי, אבל בלי להכחיש את האחר, להדחיק אותו, לרוקן אותו מתוכי, משהו כזה, לא??..... האמת שאני משתפת אותו במה שמרגישה ביחס לקשר המתהווה.. הוא לא בורח, נראה שהוא לא רוצה לברוח אפילו אחרי שסיפרתי לו על עצמי וכל הבעיות והקשיים שהיו הרקע ממנו אני מגיעה. הוא דווקא מאותת שהיה מעוניין להשאר... יש בינינו מן משיכה ברמה עמוקה כזאת שקשה להסביר, כאילו זה יותר חזק ממה שהשכל או אפילו הפחד נוטים לשדר בתורם.. רציתי לברוח ממנו שלשום. הוא התקשר ונבהלתי שראיתי את השם שלו על הצג. לא עניתי. נכנסתי למיטה ובכיתי :/ אבל אתמול נפגשנו כמה חברים וגם הוא היה שם, ושוב הרגשתי חיבור מוזר כזה בנינו.. כאילו בלי מילים. כאילו אנחנו לא צריכים מילים בשביל להרגיש 'ביחד'.... אתה מבין את זה אודי? האם לדעתך אלה חדשות חיוביות? האמת שלי זה מרגיש כאילו שכן. אבל גם מאוד גורם לי לחששות כי ההמשך לא נודע.............. אי ודאות זה דבר שקשה לעכל, לא ככה אודי?

הי אודי (וכולם), אפשר לשתף? בדרך-כלל מאד מאד קשה לי לענות על שאלונים מסוג השאלון שיצרת וקישרת אליו. אולי אתה מכיר, ואולי רשמתי זאת פעם - הייתה סדרה בטלוויזיה (שכנראה מבוססת על ספר) שנקראה 'צופן ג'ונסון'. בסדרה הזאת, למיטב זכרוני, היה איש, שלצורך הסיפור עבר סוג של היפנוזה כזאת, כך שבכל פעם שאמרו לו 'Try to Remember' הוא איבד את ההקשרים ושכח הכל. היה זה פטנט שהשתמשו בו, כדי שמי שינסה לחקור את החוויה הסודית והחסויה שעבר אותו אדם בהיסטוריה שלו, לא יגיע למטרתו. זה, אגב, האלמנט היחיד שנחתם אצלי בראש מאותה סדרה של פעם. בין אם ישר או מעוות. ובכן, הרגשתי די דומה לכך בהתחלה. שלפניי שאלות שגורמות לי לאבד הקשרים. שאלה נוספת כזאת אצלי יכולה להיות 'מה שלומך?'. מן שאלה שמשאירה אותי המון פעמים אבודה ומבולבלת למדי... עולם החרדות של סוריקטה. ובכל זאת, רציתי להשתתף. אם כן, התחלתי להשיב פעם, ואחר-כך שוב, ושוב, ואז ויתרתי. אבל אחרי שעות ארוכות חזרתי אליו ומאד התאמצתי ועניתי, מתוך חוסר ביטחון גדול שאדע לחזור על אותן תשובות, ואפילו על הכיוון. קרי, מאמינה שהייתי יכולה לענות תשובות סותרות אפילו. בכל אופן, שחררתי ועניתי את האמת של הרגע ולחצתי 'שלח'. ציפיתי למשהו שיראה שעבד, ונאדה... כן, רצה הגורל ואחת השאלות חמקה מעיניי ודילגתי עליה. איכשהו תיארתי לי שכך התרחש. אבל חיפשתי, ולא מצאתי. ניסיתי לשלוח שוב, וכמובן שנראה היה שעדיין לא הלך לי. חשבתי שאולי אני מנסה לשלוח אותו מידע המון פעמים באופן מטריד, אז סגרתי את החלון. לסגור חלון, הווה אומר, שהמחשב שוכח את בחירותיי... - אבל - אני מכירה אותי, ולכן, בטרם סגרתי את החלון שמרתי תמונת מסך של כל הגיליון... (זאת סוריקטה...) פתחתי את העמוד שוב, התבוננתי בתמונת המסך השמורה שלי, ועדיין לא קלטתי היכן היה הדילוג! נו, אז החלטתי בעיקשות להעתיק שוב את התשובות מעצמי. חשבתי לי - אולי סתם באג במחשב. רק כך פתאום גיליתי היכן דילגתי, ובעצם עקב כך הייתה טעות. אוי אוי, כתוב שם שנדרשות כ 5-10 דקות. הקצב שלי, עד ש, היה יותר מיממה... סוריקטה והחוויה

היי, כל הכבוד לך שלא התייאשת וזה מראה עד כמה אודי חשוב עבורך...ועד כמה היה לך חשוב לענות, אני בטוחה שאודי יכתוב שהוא מעריך זאת מאוד! התחברתי למה שכתבת..בקשר לכך שלפעמים שואלים אותי מה שלומי? זה קצת גורם לי להיות אבודה ומבלבל...ועוד יותר מזה, אני מבקשת ממנה שתפסיק להסתכל עליי כל הזמן בפגישות.....זה כאילו חודר מדיי.........וגם אני עניתי על השאלון ככה במין בלבול שכזה...שיניתי תשובה ואז שוב.... ככה, אולי ביום אחר הייתי עונה קצת שונה, לא יודעת...חשבתי שאני כזו בעייתית ושונה....אז הנה גם אני ככה :) תודה ששתפת

שוב, ושוב, ושוב... קראתי אותך בשעשוע ובכאב, בשעשוע- כי את יודעת להעביר זאת באופן שכזה, בכישרון. אפילו הכותרת שבחרת משעשעת. ובכאב - כי הרגשתי גם מעבר למעטפת המשעשעת את הכאב, הסיזיפיות המעייפת, המערערת, זה היה כל כך מוכר, בתחומים רבים בחיי אני פועלת ועושה שוב ושוב דברים, כי איכשהו זה לא עובד, לא עובר וכו' לא רק פעולות קצרות, הרבה דברים.. הסיזיפיות הזו שבחיי חודרת גם לחלומותיי כסיוטים אשר אני פועלת בהם פעולות חוזרות ונשנות, דברים ששכחתי ועלי לחזור על פעולה מהתחלה בגין דא. אני מתעוררת מחלומות אלו מותשת. כמוך ושונה ממך, כאשר שואלים אותי "מה שלומך?" בד"כ זה מעורר בי כעס, עצב, ועוד. כעס באם אני מודעת לכך שהשאלה היא כחלק ממהלך נימוסין תקין בחברה , ובידיעה ברורה שהתשובה כלל לא מעניינת את השואל, ואף היה מעדיף תשובה סתמית נימוסית בהתאם, עצב-מאותה הסיבה,... כשמישהו באמת מתעניין בשלומי ואני מרגישה זאת, זה בד"כ מביך ואולי גם מציף.. מקוה שלא הכבדתי, מוקירה , מעריכה, מ... מ...(לא מוצאת מילים אך עדיין יש בי צורך להוסיף לעוד, כי את מקסימה בעיניי) שלך, אנימה

סוריקטה לא מזמן יצא לי לדבר עם מישהי בטלפון וממש היה נדמה לי שאני מדברת איתך משהו באינטונציה שלה ובצורה שבה דיברה מין נוכחת נפקדת כזאת ..... זאת היתה מישהי מאיזה קו סיוע את יודעת משום מה התמלאתי בהמון חמלה כשקראתי אותך. כל כך מוכר לי המקום בו דבר שהוא כל כך פשוט להרבה אנשים ...., הופך לסזיפי , מסורבל , מעיק ומתמשך .... עבורך .... והרבה פעמים גם עבורי למרות שהיום הרבה יותר טוב ועדיין . עוד ממחשבותי לפעמים כשאני קוראת אותך את מזכירה לי פרח בר מוגן פרח ששורד בכל מזג אויר/אדמה / משקעים שלא מודע ליופיו ושאסור לקטוף אותו .... בעיני ההקבלה היא ...גם .... ממקום שאת אומרת מאחורי מילותיך היפות אל תגעו ואל תתקרבו ..... מחשבות למרות שהיום זה כבר הרבה יותר ..... מקוה שלא פגעתי .... שלך ((((חיבוק)))) רק אם תרצי ..... הילה

הי לכולם, קוראת את תגובותיכם הנוגעות, אנסה למצוא מילים מעניין... חשבתי על השם הראשון ראשון בו כתבתי בקביעות בפורומים. היה זה שם שטומן בחובו אלמנט הישרדותי. כך היה אז. בכל זאת חלפו שנים. אם כן - מה היום? אולי היום זה כבר חצי שקר כזה? אולי לא מחויב דווקא הקטע ההישרדותי? אולי כבר מתאפשר יותר מגע? וחשבתי גם מדוע היה לי קשה כל-כך עם השאלון. כאן, כנראה, נכנס רכיב הזמן, שלפעמים נדמה שעצר אצלי מלכת. והזמן - פעם התרברבתי (מבלי להבין) שהיו לי המוני חלומות נוראיים כל לילה. אבל היום, האם השתנה כל זה? האם אודה שכבר פחות, שאפילו קרה והיה חלום (אחד אמנם שאני זוכרת), אבל טוב? האם בחרתי להשיב כמו אז? או שמא כמו היום? חשבתי גם שאולי אני מנסה איכשהו לשכנע, וגם זו אינה אמת גמורה, שאני עדיין נורא חולה. מה, רק בחולים מטפלים? ואני מכירה את הפטנט הזה שאם אכפת לך מעצמך ואתה מטפל בך, משתנה גם היחס של הסביבה כלפיך. ושוב חושבת לי - מדוע איני מביאה יותר את מה שבריא? מדוע יש לי נטייה להסתיר אפילו מעצמי את החכמה שלמדתי? ומדוע רטרו? ומדוע אני מחזירה בחלומות של היום סיפורים מפעם? לא בטוחה שמוצאת תשובות כרגע. בהמשך לדיון שהעלתה קוראת קבועה ותשובתו של אודי, חשבתי גם על השימוש שלי בפורום, ו... נראה לי שאין כאן חד משמעיות. לפעמים השימוש הוא לפירוק, לפעמים לבנייה. לפעמים אולי לשם הסחת הדעת. לפעמים אולי במקום הרעיון של 'לדלל' הייתי הולכת על הרעיון של תרכיז... ו... בכל זאת עדיין כאן. כל-כך הרבה למדתי והתחושה הזו כרגע של לא יודעת, כאילו פרח ומשהו מעוור פנימה, לא חביב במיוחד... קיבלתי בחום את כל תגובותיכם, תודה מן הלב לכולכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה, לאחר שכתבתי ומחקתי קצת, נראה לי שלא אכתוב מעבר לכותרת הזו, המכילה התלבטות יחד איתך על הקטע הזה של "בכ"ז עדיין כאן" וגם שמחה (אגואיסטית משהו, אמנם) על כך שאת - בכ"ז עדיין כאן.... טוב מאד לקרוא אותך / אותי אצלך... גילת. (ובכ"ז אולי עוד משהו קטן לגבי הנטייה "להתמסכן"...מרגיש לי כמו הסירוב להיות מבוגר... זה שלוקח אחריות והוא בריא ויוצר ופועל... עדיין יש צורך להרגיש הילד הקטן שמכוסה בשמיכה חמימה כמו זו שאנימה רוצה מהמטפלת שלה... שוכב לו שם מטופל ומחובק, בטח שהוא לא רוצה לקום... עד שהחיבוק יחלחל לו פנימה מספיק מספיק עמוק...) לילה טוב ונעים.

הי, קראתי אותך שם למטה, אבל זה נראה לי רחוק מדי אז אני מגיבה כאן. רציתי להגיד לך, שאני דווקא מאד מתחברת לדפוס התגובה הזה של אודי. ואני דווקא, לא הייתי רוצה לקבל ממנו חיבוק ומילות חיבה כבר בהתחלה, או לפני ש"אותתתי" שזה המקום בו אני נמצאת. זה מרגיש לי לא אמיתי, כמו שלא מתנשקים בדייט ראשון. עדיין מגששים קצת, מתנהגים ברשמיות. אם יורשה לי, דיברת על אנונימיות וריחוק, ואילו אני מרגישה שהניק שלך קצת יוצר את זה. כאילו אומר - אני מבחוץ, אני רק קוראת (למרות ש"קבועה"). אולי אפילו, אני אינטליגנטית כזו, מתעניינת פה ברמה השכלתנית - עניינית בלבד. אבל מצד שני, היית רוצה שאודי יתייחס אלייך באופן נעים... (זה בסדר מה שאני כותבת? מקווה שאינך נפגעת. אין בדבריי ביקורת כלל. רק סקרנות). אם בא לך, בואי התיילדי כאן מעט איתנו, בחרי לך ניק (או שלא, כי אודי לא מרשה להחליף ;) אם תתחילי "לרקוד" אז אני מאמינה שתחושי כי הצד השני מתאים עצמו לתנועותייך... כמובן שאם יותר מתאים לך - הישארי בדיוק כפי שאת. שני סוגי הריקוד הם בסדר... "גילת".

הי "גילת" / "גילת21" זה בסדר מה שכתבת. יותר מבסדר. לא נפגעתי בכלל. אני אפילו שמחה. את כותבת בהרבה רגישות ותבונה. בוודאי כבר הספקת להבחין שהמשכתי את הנושא. על חלק מהדברים שהעלית הגבתי כבר בהודעה מהיום בבוקר, ועל השאר אמשיך כאן. אני מסכימה איתך לגמרי באשר לתחושה שהניק שבחרתי מייצר. אני מבינה את החלק שלי בשדר שאני שולחת למרחב הבינאישי, ואת האחריות שלי על אופן ההתייחסות שאני מקבלת בתמורה. ריחוק, ענייניות, קרירות, רשמיות, הן, כמה לא מפתיע, תמות שמוכרות לי היטב מעולמי האמיתי. עדיין, לא דברתי על חיבוק, נשיקה או מילות חיבה. מעולם לא ציפיתי או הייתי זקוקה לזה בפורום הזה. אעז ואומר, שמעולם לא היטבתי להבין את הצורך בחיבוקים במדיום אינטרנטי. עוד פחות מכך אני מסוגלת להבין את הבקשות לחיבוק... אני גם לא מנסה לטעון שההתייחסות של אודי אלי הייתה באופן כללי לא נעימה. התכוונתי אך ורק לצורת הפניה הרשמית, הלא-אישית בעליל, בעוד אני, בתחושה שלי, לא הייתי "אנונימית" בכלל ואף לא מצטרפת חדשה – רק נשאתי שם זר, בעל צליל לא מוכר... לעת עתה אמשיך להופיע בכינויי הנוכחי (ולא רק משום שאודי לא מרשה להחליף :-)) ובריקוד סולו לא מזהיר (אם כי, לא אכחיש, גם רקדני סולו מצפים שיהיו מולם כמה צופים...)

ואילו אני התכוונתי לכך שכתבת לאודי משו כמו "היית יכול לכתוב שלך בחיבה, בידידות קוראת" משו כזה... אבל אין בכוונתי להתקטנן על כך ולעשות לך פסיכולוגיזציה ;-) לגבי הניק, הצטערתי כמעט מיד שכתבתי זאת...וכי מדוע שתחליפי... ואני מוצאת שמאד מעניין האופן בו המציאות משתחזרת לה כאן.... אגב אני כשלעצמי די לא מחוברת לכינוי שלי שבחרתי די במקרה...מענייןמה יש לומר על כך... ולגבי החיבוק...זה עניין מיסתורי משהו, אך נראה שיש לזה אפקט... אולי בדומה לצורת הפניה.... בהצלחה לך, קוראת, ו ..נדמה לי שרואים את ריקוד הסולו שלך... גילת.

באמת מעניין איך לפעמים דפוסי התנהלות קדומים טבועים בנו עמוק כ''כ, עד שאפילו במרחבים אינסופיים של אדמה בתולית אנו מוצאים את עצמנו צועדים בעקבות אותן טביעות רגליים מוכרות...

www.youtube.com/watch?v=Nlvv7ygjSeE

הייתי לוקחת את המשפט הזה איתי...."אי שם קיימת אפשרות שלא הכל אבוד"...מקווה עבורך ועבורי........ אני גם מביאה הכל לידי דמעות.....במיוחד בזמן האחרון.

היה נעים (ואקטואלי ) לענות על השאלון. בנימתו, לקרוא על ההתבוננות באש, השקיעה במוזיקה, האהבה למילה יפה, עוררו את התחושה הקסומה הזו... תודה.

ואתה לא ענית... לילה ואתה לא פה לילה זה הזמן הקשה של היום כשהיום הופך ללילה והלילה גרוע מהיום אל תאמר מדאיג במיוחד בלילה אל תאמרי רק תהיי כך בקשתי ממנה והיא ענתה אני פה מספיק כדי להחזיק עד לאור הבוקר אבל עכשיו לילה הבנת הכאב האין סופי... מי מבין בכלל???????

אודי בבקשה ממך אל תלך אני צריכה אותך אני זקוקה לך ככ לבד

שלום, אינני יודעת אם זה המקום לבקש כך שאם לא קבלו את התנצלותי מראש אך אשאל בכל זאת. האם תוכלו להפנות אותי לחומרים/ תיאורטיקנים שעוסקים בנושא של קשיים ביצירת קשר? אודה מאוד על כל עזרה שהיא

לא באלי להיות לבד עכשיו אז באתי לפה לקצת....זה בסדר?

אודי אני לא יודעת מה יש לי אני רוצה למות מאיפה זה בא מפחדת

הילה יקרה... זה פשוט בא......קראת את מה שכתבתי?, גם לך יש ילדים יש לך מה להפסיד...המוות הוא מקום של אל חזור!! את שומעת???? בבקשה הילה....כן מפחיד צודקת....ואולי טוב שזה מפחיד הרצון הזה למות....זה מה שעוצר אותי...אני מתחברת מאוד למה שכתבת רק שלא העזתי לכתוב זאת....אבל גם הרצון לחיות נמצא בתוכי, אצלך גם.. בטוח נמצא... איתך, מחזיקה חזק אותי ואותך באהבה רבה מ

אני מתנצלת.. לא התכוונתי לפגוע..אבל המשפט "די מדכא למען האמת" באמת הזכיר לי תגובות..שלפחות בעבר כששיתפתי.. אנשים היו פוטרים זאת באמירה כזו.. אני בהחלט מכירה תודה.. ומעריכה את תשובותיך.. לכן גם ציפיתי למשהו אחר.. וגם אתה נתפשת (כמוני) למשפט אחד שכתבתי.. אבל שוב זה נבע רק מתסכול.. שביקשת שאדבר יותר על תחושה מאד אישית.. שאני מרגישה.. וניסיתי להסביר.. ולא רוצה להיכנס שוב ללופ כזה של הסברים.. בשורה התחתונה - סליחה אם נפגעת.. (אנסה לדלל..)

מבקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבקש דבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. (אדמיאל קוסמן) [בדיוק כך].

בטלטלות, שינויים, תקלות והתמוטטות. חשבתי שלפחות כך לא יהיה פנאי לבלגן שבפנים. אבל בהיעדר תשומת לב ביום, הוא חונק ומתקיף בלילה. מרוב חלומות לא רואים את המנוחה. אודי, (מוזר לי לפנות אליך בשמך, נדמה לי שטרם עשיתי זאת. משונה לי הפנייה 'למבוגרים' ) האם אפשר למנוע את החלומות הללו? להשפיע על תוכנם לפני השינה? ניסיתי הרפייה, אך בשעות הבוקר המוקדמות אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה, שטופת זיעה. בא לי לנוח כבר.

אודי זה ממש לא יאמן . זה לא משנה כמה אשב או יותר נכון אשכב אצל הפסיכולוג זה בדרך כלל לא מספיק . למה ? עכשיו אנחנו עושים פגישות כפולות פעמיים בשבוע . קניתי למטפל צנצנת סוכר חדשה במקום זאת ששברתי .... יש בחדר שלו תמונה שאני לא סובלת יש שם נשים שנראות סובלות ושותקות דיברתי היום על הפנטזיה לשבור את התמונה ולהרוס את החדר הרבה כעס ומה לא יצא שם היום בחדר שדים ורוחות רפאים ...... אודי בסוף יהיה טוב נכון ?

שאני לא הייתי מובנת...אוףףףףףף ספרתי על מקום אפל מאוד אצלי....בתוכי....הקראתי שירים שכתבתי על השלווה של המוות....אוףףףףףףף והיא אמרה שאף פעם לא ספרתי לה וזה כואב מאוד אבל גם אמרה "מדאיג".....ואני לא רוצה שתדאג, לא ככה :( בבקשה, אודי, אני לא אפגע בעצמי לעולם ... בסדר? בבקשה תבין, יש לי ילדים יש לי מה להפסיד :( לא אובדנית....ממש לא.........רק כואבת........היא מאמינה לי....אבל בכל זאת.... מבין או שוב לא מובן? :(

מילאתי את השאלון אודי :)..אבל צריך לקחת בחשבון שאני בטיפול כבר שלוש וחצי שנים :) אני חושבת שזה משנה את התמונה לא כן? אז אם תראה שמישהו מילא היום תדע שזו אני .. הייתי מוסיפה האם אתה מטופל כרגע חחחח, החלומות מאוד קשורים לטיפול לדעתי, תקן אותי אם אני טועה מיכל

הי אודי, ילדות, צבעים, ריחות, חלומות... מתהלך לך בג'ונגל הקסום והפראי של התודעה, איזה כיף לך :-)

אודי הי, .... ... הממ.. נפגעתי ממך.מאוד.מאוד.. בחמישי שעבר בקשתי ממך קצת דלק חיים ..והרגשתי שמה שקיבלתי זה קצת ביקורת..בקשתי בהמשך שייעשה תיקון..היה לי קשה לבקש ממך שוב קצת דלק חיים ..ולכן ביקשתי בדרך עקיפה בתגובה שכותרתה ספליט.. ענית אך שוב הרגשתי קצת עינוי.. לא כתבתי לך מאז מאומה... חשבתי שלא אשלח שוב הודעה בפורום. כשראיתי את הזמנתך לגבי השאלון,הסתקרנתי,פתחתי את הקישור וכמובן עניתי ..כן, הסתקרנתי.. ו..כן..אני אוהבת מאוד לצפות בצורות המשתנות של העננים בשמים.. ואולי צורות העננים שצפיתי השבוע בפורום גם ישנו צורה ??? במבי.

מקווה שיקרה משהו ועוצמות הברקים והרעמים שקיימים אצלי השבוע ג"כ ישתנו מעט.. ואולי גם יפציעו להם שוב מעט קרני שמש חמימות, מלטפות ???

אודי, ועוד משהו קטן.. אתה בודק בשאלון את הקשר בין החיבור לאונה הימנית (חיבור, עוצמה משהו שקשור באונה הימנית שבה נמצא הדמיון, החלק האומנותי וכו') לחלימה ולשליטה בתכני חלימה ? כאשר השערתך היא :שתמצא קורלציה גבוהה בין חיבור לאונה הימנית ,חלימה מוגברת ושליטה בתכני החלום.. (משהו כזה...)? אודי, תשתף אותנו ,טוב ? במבי.

אודי, עניתי... זה ממש מעניין.. ומאד "התחברתי" להרבה ממנו... ואגב- הבחור... שוחחנו. באמצעות האינטרנט.( לא משנה איך-אבל בכתב. אני חוששת לחשוף יותר מידי פרטים כאן). אני לא יודעת מה אני רוצה. והאם בכלל שווה להתאמץ. הוא רוצה. מאוהב. אבל אם הוא ככה מאוהב כפי שאומר-אז מדוע נפרד בכל פעם מחדש בתקופה כה קצרה של 3 שבועות בערך? חוץ מזה שזה לא אמין לי כאילו... יש לי רג. אך אני לא בטוחה שהם "מספיקים". הם בטוח לא כמו שלו. זה בוודאות אני אומרת. אני נמשכת אליו. אך לא בטוחה שזה יותר מזה. לא בטוחה שיש בו עוד משהו עבורי... אבל שוב- אולי כן. אלא שבגלל שהוא כל כך לוחץ ורואה עצמו "מומחה זוגיות" שכזה, כי היו לו מערכות יחסים ארוכות שנים, ולי- לא. אף לא אחת.. ואני כבר באמצע שנות ה30 שלי.... וזה קשה לי. לפעמים לא בא לי עליו רק בגלל שאני מרגישה כמו חבל על צווארי. ומרגישה אשמה על כך שאני לא מרגישה כמוהו ולא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך. או בעצם דורש ותובע!. אני צריכה זמן. צריכה לאט. צריכה להרגיש חופש. אפילו בביחד. והוא- לא מקבל את זה. כי הוא לא מבין את זה. הוא פשוט לא מסוגל להבין את זה כי הוא כל כך שונה ממני. הוא יודע בבירור מה הוא רוצה... ואני- לא. אודי, אתה חושב שזה בסדר אם אבקש מהפסיכולוגית שלי ( כן. ה"מחליפה"), לדבר איתו? או שאתה חושב שזה רעיון גרוע? הוא שאל... אמר שרוצה להבין אותי...

מעניין איך ככל שאת כותבת יותר, ברור יותר שהבחור הזה לא עזב אותך כי את נוראית, כפי שהרגשת. זהו לא כישלון שלך. מבין השורות זה נשמע כאילו זה נובע מההישג שלך לומר מה את צריכה ורוצה ומהיכולת שלך להעניק גם לזה מקום וחשיבות. האם היית רוצה שידבר עם הפסיכולוגית? או שהוא רוצה ? האם ייתכן וגם זה לוקח לך פינה שלך...?

הי... זה מסובך. בסה"כ הוא כן מתאמץ. אלא שאנחנו לא באותו מקום. ולא באותו הקצב. וזאת בעייה. הוא מרגיש רגשות שאני (עדיין) לא מרגישה. ולכן הוא חווה כל אמירת לא שלי על הצעה להיפגש, כדחייה. ואז מגיב בהתאם- כבחור שספג עוד "ברקס" , נפגע ונעלב. ואז- נפרד. לדעתה של הפסיכולוגית הוא "לוחץ לי על כל המקומות הכי כואבים שלי". אה- ודבר נוסף: אני חושבת שהוא קמצן. ואפילו דברנו על זה.. יצא ככה. הוא לא מחזר. במעשים. אלא במילים. וברצון תמידי להיות ביחד. כל הזמן מביע רגשות. אבל לי- זה לא מספיק... למשל, אם לא משלמים עלי שוב ושוב בבתי קפה( ואני לא מדברת על סכומים גבוהים),מתוך לתפיסתו- גישה "פמינסטית" או שהוא "לא רגיל" לחיזורים מסוג שכזה, אז בי- זה נורא פוגע. וגם מעורר בי דחייה. אני לא זקוקה לגבר שהוא "ספומט מהלך" , אבל לג'נטלמן- בהחלט כן. מה לעשות? אני כזאתי... ונמאס לי לחשוב בכל פעם שיושבים בבית קפה על מה להזמין וכמה, ואז לגלות ששוב מחלקים "חצי- חצי" בתשלום וגם במנות! ואני נשארת רעבה... זה בטח נשמע שיטחי. אך זה עמוק יותר. בטח מכפי שניתן לספר במסגרת הפורום. וג'נטלמן- הוא לא. והוא בנחלט מאד "מחושב" או "קמצן" נטו... ועדיין- אני מודעת לעובדה שלא קל איתי. שקשה לי לתת בהתחלה. שאני זהירה. ונותנת ב"מנות קטנות". וגם שהרגש אצלי מתפתח בהדרגה ולאט. אני לא מסוגלת להיפגש כל יום. וגם לא רוצה. אני זקוקה למרחק בין פגישות. בכדי להתגעגע או להבין ולעבד מה אני מרגישה... הוא- לא מבין את זה. כי אצלו הכל ברור. ופשוט. ואז הוא הופך תובעני. ודורש. ואז- נחווה אצלי כמלחיץ, ואפילו מאיים או אלים..( לא פיזית). ואגב- להתקרב פיזית- הרבה יותר קל לי מאשר להתקרב רגשית. הוא לא מבין למשל, מדוע סקס כן, ולישון יחד- עדיין לא... קשה לי איתו. וקשה לי בכלל. בכל מקרה, אחרי 3 שבועות( שבהם אין רגע דל, וכבר הוא נפרד ממני 3 פעמים!), אני לא מאוהבת. ולא רוצה להתחייב על כלום. ולאקוראת לו"בן זוג או חבר". והוא- כן. כן קורא לי ככה. אז הפערים ביננו עצומים.. ואגב- לגבי הפסיכולוגית- אני חשבתי על זה. וגם הוא. הוא שאל. ואני לא חשבתי שזה רעיון רע. אלא אולי אפילו טוב. דברתי איתה בזמנו על זה.. אבל מכיוון ששוב נפרדנו אז זה כבר לא היה רלוונטי יותר. עכשיו- זה שוב עלה על הפרק. וכרגע- לא ברור לי מה אנחנו בכלל. רק דיברנו בכתב. אפילו לא בטלפון. ולא נפגשנו. אני מרגישה שמבחינתו "פשוט חזרנו" או שהוא רוצה בזה... ואני? אני לא בטוחה שזה אכן כך מבחינתי. כמה אמון כבר יכול להיו בבחש"משתמש בפרידה כאיום" כל הזמן? הוא גם אפשהו מסכן בסה"כ. כי הוא החלטי ויודע מה הוא רוצה . אני זאת שלא יודעת... והוא מרגיש את זה. אז הוא בחוסר וודאות... לא יודעת.... מתה כבר שהיא תחזור מהחופשה... נראה... בטוח שאני לא חפה מטעויות. ובטוח שיש לי הרבה מה ללמוד על איך להיות בקשר זוגי. ואולי, לפני כל זה- להיות בטוחה במה אני רוצה...

הי אודי, מילאתי, שמחתי לתת משהו קטן גם לך על הזמן שאתה כאן עבורנו. מה החלום שלך אודי?...:) ועוד, אם במציאות אין לנו שליטה ויכולת לשנות, אז אולי לפחות בחלום...?

בהצלחה!

גרשתי את העוסית מהבית שלי מרגישה חרה

הרגשתי שהיא מתקיפה אותי ..... וכל פעם בנושא אחר היום יזמתי שיחה התנצלתי והיא הבינה ..... הפגישה הבאה תהיה בחמישי

למען הסדר הטוב, הוספתי תגובה לשאלתי הקודמת "למה לא, בעצם". היא אמנם לא מנוסחת כשאלה, אבל אשמח אם בכל זאת תתייחס. קוראת

:(

חברה עצבנה אותי. אז לא עניתי לה לטלפון. התעלמתי. היינו אמורות לתכנן איזה טיולון קטן (שלושה ימים כולל שבת). דיברתי איתה אתמול שכדאי שנדבר ונחליט מה עושים, מה צריך לקנות והיא בתגובה אמרה אני לא דואגת נסתדר. נעלבתי וישר התחלתי לבכות. קודם היא התקשרה קצת לפני עשר בלילה, שמחר אנחנו אמורות לצאת על הבוקר, ובכוונה לא עניתי. אני כועסת עליה והאמת שהייתי רוצה לבטל הכל. ואם לא לבטל אז לםחות להגיד לה שאני כועסת ונעלבתי ממנה. היא התקשרה כמה פעמים ושלחה הודעות. בסוף חזרתי אליה ואמרתי לה שכאילו נרדמתי ולכן לא עניתי. והיא בתגובה חשבתי שקרה משהו אולי את כועסת. ואני במקום להגיד נכון.. שיקרתי ואמרתי שישנתי. נמאס לי. ועכשיו אני בוכה. נמאס לי שאני לא יכולה להגיד מה מפריע לי. פשוט נמאס לי. אין לי כוח לחיים האלו יותר. ובכלל לא בטוחה כמה כוח יש לי להיות איתה מחר. ובכל הסופ"ש. בסה"כ רציתי חופש. זה החופש היחידי שלי, גם ככה אין לי חברות לנסוע איתן. אז עד שהיה אמור להיות משהו גם הוא התפקשש.

פתאום, אחרי שסיים איתי וביקש שלא אצור איתו שום קשר, הוא שלח הודעה... משהו בסגנון ש"עדיין יש לי השפעה עליו והוא מופתע מזה"... לא עניתי לו. אני לא יודעת מה לעשות. אני די "משותקת".... והיא לא נמצאת ..היא בחו"ל. היא שולחת ד"שים מידי פעם. אבל אין לי מפלט. אין לי אותה. אני מרגישה לבד. אני באמת לבד. והכל סוגר עלי.. עצב... ו...פחד.

שתענה על ההרהור שלי....שם למטה.......עכשיו כבר מאוחר מדיי :( :( היא אמרת לי "מדאיג" ואני לא רוצה להדאיג..... רק .......אוףףףףףףף

כותבת כאן.. כי מפחדת לא להיראות..בצד זה הפחד להיראות יותר מוכר לי.. אבל חשוב לי שתדעי שאני מאד מאד מעריכה את התשובה הכל כך מדויקת שלך..כל כך במקום... במקום שהייתי זקוקה.. להרגיש שמקשיבים לי.. אולי בלי דעות קדומות..(לא תמיד ניק קבוע הוא יתרון..)כי זקוקה להיות מובנת.. [כל כך נכון שהערפול הזה.. מבטא חרדה מאד גבוהה...] וגם לקבל כוח..[מאד חכם המשפט שלך.. שלא כדאי לצרף את השנים-הימים.. שעוד צפויות.. למעגל ההרס..] תשובתך מאד קלעה..מאד נגעה..ואת כותבת ממש יפה..סליחה שאני כותבת מבולבל...ומסורבל.. תודה ! מ.

הי מיקה יקרה, כן ירבו רגעים של חיבור, רגעים שלווים יותר. שלך, סוריקטה

היי מיקה יקרה, רציתי לומר לך כמה דברים, קודם כל שאני אוהבת לקרא אותך(גם אם איני מגיבה.). מיקה, יש לך נוכחות לא מבוטלת בפורום, לא יודעת... אולי בגלל היכולת שלך לומר הרבה ולבטא זאת במילים בודדות, מה שעושה את הכתיבה שלך ליחודית ומסקרנת.. ובעניין הניק הקבוע, אני חושבת שיש לזה יתרון גדול במיוחד כשכותבים רצוף ולאורך זמן כמו במקרה שלך, אני יכולה להבין על מה את מדברת, כשאת כותבת על דעות קדומות , שאולי , זו הסיבה שלא קשובים לך, גם אני עשיתי שימושים בניקים שונים , כשנסחפתי בעצמי בתירוצים מהסוג הזה... (ואחרים..) אני מבינה שטעיתי , ואני באמת חושבת שאין תחליף לניק קבוע. ואם נחזור לאותו עניין בנאלי של הקנאה..כתבתי לבמבי שאני מקנאה בבנות שכותבות קבוע (ועם ניק קבוע),..אז אחת הבנות, זו היית את... מקווה בשבילך להמון שקט ריקי.

ראשית תודה..די הופתעתי לראות שאני כותבת מעט ומבטאת הרבה..בהרגשה שלי.. אני ממש טרחנית.. ודברנית.. ומסתובבת יותר מדי עד שמגיעה לעיקר.. ולכן גם מעייפת.. אז כנראה שזה יותר קיים בדיבור ופחות בכתיבה?.. זה משמח.. ואם אפשר לשאול.?. במה הבנת שטעית בהחלפת ניקים?.. תודה על המשוב..

נםנתקלתי במקרה מוזר מאוד . פסיכולוגית קיבלה ילדה בת 10 לפי בקשתה של אמה ועשתה 2 פגישות מבלי שאב ידע. ההורים גרושים. כשהאב פנה לפסיכולוגית הזאת הינה הסבירה כי מותר לה לפי החוק להעביר עד 3 פגישות מבלי שהאב יחתום ולכן אפילו לא ניסתה לאתר אותו. אני אף פעם לא שמעתי שקיים כזה חוק או הוראה מהסתדרות הפסיכולוגים, חשבתי שהכול הפוך, אסור לקבל ילד מבלי חתימה של שני הורים. האם מוכרת לך חוק כזה או הוראה של ההסתדרות הפסיכולוגיפ או של משרד הבריאות ?

שלום.... אני נער בן 19 בצבא ויש לי חברה בת 17. אנחנו בייחד כבר כשנה וחצי וש לנו בעיה שאני לא מצליח לפתור...... כל זמן הקשר שלנו היא דאגה להזכיר לי שהיא מפחדת ממניות וקשה לה עם הנושא הזה ובתור גבר שמבין ואכפת לו, לא לחצתי עליה להיפתח אלי במהרה.... עד שהתגייסתי לצבא לא קרה הרבה, אבל מצד שני היינו באילת בייחד שבוע, התקלחנו בייחד אבל יותר מזה לא קרה ( סביבות ה7 חודשים) רק באיזור החופש הגדול בשנה שעברה היא התחילה להיפתח אלי בנושא, יותר אפשרה לי לגעת בה וגם זה נעשה די בחוסר רצון.... היום אנחנו שנה וחצי בייחד והייתה לנו שיחה על זה שכל פעם שאני חוזר מהצבא אנחנו רבים בלי סוף מהרגע שאנחנו נכנסים למיטה הכול נהרס..... אין אינטימיות ואין מגע פיזי ממשי בין שנינו.... היא מסרבת להיפתח אלי בכל מיני צורות ותירוצים.... אני כן רוצה להמשיך איתה את הקשר אבל אין בנינו מגע אינטימי בסיסי ותחושת ביטחון מהצד שלה למרות כל הסבלנות שגיליתי בתחילת הקשר כלפיה.... אשמח אם תעזרו לי בבעיה....

אודי... שלחתי אתמול הודעה ממש נוראית... התחרפנתי לגמרי... אני גם חושבת עכשיו שאין שום קשר בינה לבין מה שאתה כתבת לי... משימה בלתי אפשרית, לנסות לטשטש עקבות עם אותן נעליים לרגליי... מה שקורה בסוף - רק נוספות חדשות, רק נהיות מודגשות יותר... אני צריכה כדור פורח........................................ (יותר אני צריכה השלמה אבל אין לי אותה כרגע)

במקום לעזור לי בטיפול פסיכולוגי לגדול לצמוח מחיק מטיב. להשתייך למקום שאוהב, להתגאות בי בזכות השייכות הזו- אנסו על הנפש שלי שחזור הטראומה וכפו עליי תהליכי התאבלות. זאת הייתה התוכנית שלהם מראש ולא גילו לי למה הכנסתי את עצמי. כי לא אמורים לתקן את העבר רק לעלות למודעות.. לעלות למודעות את החסר. את מה שלא היה שם אבל השפיע.. אבל מה אם אחרי זה ההתאבלות לא נגמרת והכל נהיה מריר שרואה פערי תפקוד ביני לאחרים? אני מנסה ליזום דברים , להסתכל על אנשים נורמלים ולעשות אותם תנועות כמוהם אבל זה לא הולך לי כי אני סובלת מהניסיונות האלה ובוכה כשאני לבד בגלל שכואב לי מכל המודעות הזאת. מתגעגעת לימים שהיא לא הייתה. שהיה שאפשר להתעסק במשקל ואוכל ולפנטז על עתיד ורוד שמחכה לי סתם ככה. סתם ככה כי החיים אמורים להיות טובים. ובטיפול פסיכולוגי ניסו לכפות עלי משהו אחר. לא טובים. רק 'טוב דיו' אבל הפערים מכאיבים לי. איפה האני שהייתי פעם? איך נהייתי מה שאני עכשיו? הכל היה יותר פשוט פעם שאפשר היה לפנטז על הגשמת עתיד מבטיח בלי קשר למציאות ממשית כי לא הבנתי כ"כ את המציאות החברתית אז. חשבתי שאם ממש אהיה טובה במשהו, מוכשרת. הכל יסתדר מעצמו. אבל לא הייתי מספיק טובה בכלום בסוף. שום תחום מקצועי לא בחר בי באיזו קריאת גורל שילוחית. הייתי סתם תמימה וטיפשה. עכשיו כפו עליי מודעות וגם נחשף הכיעור של העולם מול העיניים שלי. במקום לתקן לי את הפנימיות והגורל רק שחזרו לי חרא בכפייה על הנפש שלי. אנסו בכח תסכולים. אפילו לא הסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי ועוד אמרתי שאני רוצה להיות פסיכולוגית בעצמי. בכלל לא הבנתי על מה אני מדברת והיא ישבה מולי ולא הסבירה לי! היש יחס מתנשא מזה? אין לי מושג מה לעשות עם כל המודעות הזאת שנשפכת לי מהאוזניים. מדכא. מנסה להתמודד, להנות מהחיים כמו כולם. אבל בשבילי זה לא באמת כיף. אני לא מרגישה מה שהם מרגישים. לא באמת. מתגעגעת לעולם הפנטזיה שהיה לי בילדות שדמיון היה מספיק כדי לחלץ אותי מפה.. עכשיו רק מציאות בכל מקום שמשקפת לי פערים וצביעות ובעיקר את הטמטום הבלתי נסבל של עצמי.

אני יודעת שאני לא נחמדה אבל נמאס מההודעות שלך על הפסיכולוגית אולי תחליפי נושא?

אם נמאס לך זה עניין שלך ולא בעיה שלי. אף אחד לא מכריח אותך להכנס ולקרוא מה שאני כותבת. מבחינתי כאן זה אחד המקומות הבודדים שיש לי לפרוק ברגעים קשים מחשבות ותחושות, גם אם זה מעגלי. את יכולה להתעלם אם לא מתאים לך... אני לא כותבת פה בשביל לספק העדפות של 'קהל קוראים'.

אז אסור לאמר לך איך אני מרגישה כשאני קוראת שוב ושוב אותו הודעות מעגליות כדבריך ?! מחשש שתכעסי ותתקפי ?! ותחשבי לרגע אולי הודעתי נבעה דווקא מאותו מקום שרוצה לקרוא לעזור ולתמוך רק מתקשה לעמוד בכך ?! ואני מבינה אותך מרגישה גם שלא תאמיני לי ובכל זאת כתבתי המים שחקו אבנים , מכירה ? הילה

כי אם עוזבים רגע נופלים. זה התכלית? לא ליפול???

... זה בהנחה שתמיד נופלים חזק מתוך איזה כוח משיכה של חור שחור, ובכל פעם יותר מהקודמת... אבל אולי דווקא הפטנט הוא להרפות ופחות לבזבז כוחות? ואולי כך, בהרפיה, מגלים, רחמנא לצלן, שלא תמיד תמיד תמיד נופלים? ואולי כך, מגלים, שגם אם נופלים זה לא תמיד עד לשיא העומק? ואולי מגלים שלפעמים רדוד שם? ואולי מגלים שבכל זאת יש שליטה בעומק הנפילה או במשך שלה? ואולי מגלים שיש שם מישהו (כאדם) או משהו (כתרופה) שיהא לעזר? ואולי אפשר לוותר לפעמים על השחור הזה שמושך כל-כך, המדהים בעוצמותיו? סוריקטה

שום דבר בשחור הזה לא מושך אותי. מבחינתי להרפות זה להרשות לעצמי לחדול. אני לא רחוקה משם.

לא מתחברת בכלל. לא צריכה שיעירו אותי. הייתי שמחה לשקוע בתרדמה...

אני אמורה לעזור לעצמי אבל זה קשה כי משהו בי מתבטל כל הזמן שיש אחרים בסביבה. נמאס לי הבעיה שגם שאני מצליחה לפרוץ את הדפוס קשה להתמיד עם זה. אתמול העזתי לדבר עם המעסיקה על חישוב כלכלי לא הגון מצידה, נושא שהציק לי ודיברתי מאוד לעניין הייתי גאה בי. טרם סוכם משהו ברור לאור השיחה איתה. אבל היום התנהגתי כאילו השיחה שיזמתי אתמול לא התקיימה כי הסכמתי מיוזמתי לשתף פעולה עם התנהלות שעליה מחיתי אתמול. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. גם בחור נחמד שהתכתבנו תקופה ונפגשנו בסיטואציות קבוצתיות, פעם הזמין אותי וסירבתי. אח"כ אזרתי אומץ והתחלתי איתו גם. יצאנו יחד והיה נחמד ביחד אבל אמרתי לו שאני לא סגורה על עצמי לאן ממשיכים עם זה. פתאום שהוא פונה בא לי רק לברוח... הכל מעיק. אודי אני רק רוצה להיות בסדר כבר. כמה טיפולים עוד צריך? כמה זמן? כמה כסף? כמה סבל? מתי כבר תהיה נחת של 'נורמליות' בחיים שלי ואני אפסיק להיות אגם עקום ותגובתי שמרגיש שהחיים 'פולשים לו' ואוכל לחיות להנאתי. אין לי כוחות יותר. מעמידה פנים בימים ובוכה בלילות. מה עשיתי שזה מגיע לי? לפחות שיהיה הגיון.. שאני אראה מה הפשע שבגללו החיים שלי כאלה מסובכים מבחינה מנטלית. אפילו שקראתי מלא ספרים בפסיכולוגיה ושחזרתי חרא בטיפול מסוייט כלום לא ברור. אני רק רוצה להיות נורמלית כבר. עולם דפוק.

אודי היום בטיפול הרביתי לדבר על אמא שלא נכחה שהיתה נעדרת בכל מיני וריאציות והיה מאוד כואב . מאוד לרגעים הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום ובסוף ביקשתי מהמטפל שלי שיביא לי משהו מהחדר ..... שיהיה לי חפץ מעבר והוא הציע לי לקחת את השמיכה וכל כך התרגשתי איך יש לו כל כך הרבה סבלנות ואמפתיה כלפי ?? איך זה לא נגמר לו ??? אני כל כך אוהבת אותו כל כך קשורה אליו אנחנו מדברים הרבה על זה שהקשר הזה הוא לא פוגעני לעומת קשרים אחרים בחיי שהיו מאוד פוגעניים אודי , האם דרך החוויה המתקנת הזאת צומחים ? האם זה הריפוי הכל כך מיוחל מהטיפול ? ועוד משהו אתמול עשיתי סקס עם בחור רגיש , עדין ומתחשב כמובן סקס מוגן והיה ממש נפלא !! :) מקוה שזה לא יהיה חושפני מידי עבור אנשים פה בפורום . אודי אני מודה לך על היותך כאן איתנו שלך , הילה

אודי, מותר לשמור על קשר גם אם לא אלך אליה יותר? בכל מקום אחר, אם נפרדים ממישהו, זה אפשרי. האם גם בטיפול? אתה היית מסכים למטופל שלך?

אודי מרגישה מוזר לכתוב פה בשנית. מרגישה קצת "נדחפת" למקום לא לי... כתבתי שעוברת טיפול בגלל פגיעה מינית ממושכת בילדות. לא מצליחה למצוא לי מקלט של שקט. מקום מפלט שבו אני יכולה להיות אני. מרגישה זרה אפילו לעצמי. מרגישה לא מובנת, לא ברורה, בלתי ניתנת לאהבה גם לא ע"י הפסיכולוג שלי. הפסיכולוג עסוק בטכניקות וקצת שוכח אותי...מרגישה שלא רואה אותי ואולי זו אני שלא רואה את עצמי......

אני מאבדת את הפוקוס, נהיית עייפה, יוזמת איזה שיחה רהוטה וחדה יום אחד ולמחרת נסוגה והכל בתוכי מתקפל וכאילו שוכח את האני של אתמול. מגע עם אנשים נהיה לפתע גירוי מעיק.. אני אגיד את זה בשפה פסיכולוגיסטית "אין רצף נורמלי בחוויית העצמי שלי" חשש הכל מתפרק לי. לא מחזיק. אפילו לשלוט באוכל לא מצליח לי ואני נאבקת להתמודד עם החיים והכל מוזר. מרגיש כמו להלך על כרעי תרנגולת.כלום לא זורם בקלות. לקפוץ לתוך אקט בפתאומיות אחרי שנים של המנעות חרדתית מדברים אבל אז להבהל ולסגת ולחשוב איזה מוזר זה בטח נראה כלפי חוץ. מרגישה מוזר בהרגשה שלי כאילו טלטלו את המח ומסתובב לי כבר הראש מהכל, לא יודעת איך לעכל, להתמודד.. אין כח להתרכז, להתמקד .. אין פוקוס. מה יש לי??? וזאת תקופה שאני עובדת משרה חלקית ואפילו התחלתי קשר עם מישהו אחרי התכתבות ארוכה ומפגשים חברתיים חטופים שם נפגשנו, בסוף יצאנו ביחד, סיפרתי לו על עצמי, התנשקנו, עכשיו הוא מנסה להתקרב אבל משהו בי לא יודע איך להתמודד עם הקשר הזה, כבר בא לי לברוח . הוא יוצר קשר ואני מתחמקת. מה עושים? איך 'מנרמלים' אותי כדי שאוכל להתמודד?

ערב טוב, אני בת 35 וסובלת מילדות מטריכוטילומניה. כבר שנים, און אנד אוף, אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי באמצעות שיחות, ומרוצה מאוד. איכות החיים שלי עלתה, בעיות רבות מתחילות להיפתר, השינוי ניכר בתחומים שונים בחיי. לשיחות הגעתי על רקע הצורך שלי לפתור בעיות עם המין השני. הטריכוטילומניה הוזכרה מספר פעמים אך לא טופלה. בנוסף, לעיתים יש לי תגובות חרדה כגון כאבי חזה או תופעת רנו, אך זה קורה פעם בכמה חודשים. רציתי כעת גם לטפל בטריכוטילומניה, והמטפל שלי הפנה אותי לטיפול CBT. כשפניתי למטפל CBT, נאמר לי שלא אוכל להתקבל לטיפול משום שלא מומלץ לשלב שיחות עם CBT כיוון שהדבר יכול לגרום לבלבול אצל המטופל ונחשב כשילוב שאינו אפקטיבי. אותה תשובה נאמרה לי על ידי שני מטפלים שונים. כעת, אני מתלבטת מה לעשות. אני מרגישה נהדר בטיפול הפסיכולוגי וחבל לי להפסיקו כדי להתחיל טיפול CBT, אולם יחד עם זאת הטריכטילומניה זוקפת ראשה ביתר שאת בשנים האחרונות ואינה נותנת לי מנוח. ואני סובלת. אשמח לדעתך. ערב טוב.

שלום רב אני רווקה בת 35.העניין הוא שכשאני מכירה בחור ,אני אוהבת קשר צפוף יחסית,כלומר הרבה טלפונים,תשומת לב ולהיפגש כמה פעמים בשבוע,יש גברים שהכרתי שאכן זה התאים להם ויש כאלה שלא,אני רוצה לדעת אם זה משהו שאני אמורה לשנות?משהו לא תקין?שזה לא בסדר שאני ככה?וזה הצורך שלי,מרגישה שאני לא יכולה אחרת(כי כבר ניסיתי להילחם בזה...

כל כך חיכיתי לתשובתך..לתשובה מרגיעה.. מעודדת..וקיבלתי תשובה..שגורמת לי לבכות...למה הייתי צריכה לחשוף.. להתאמץ להיות מובנת..אם זו התשובה שזכיתי לה..... שכל עובר אורח שלא מתאמץ..יגיד לי שזה מדכא..ומה אני אמורה לעשות עם זה?....ואתה עמוס..ואתה אולי שחוק.. ואולי באמת לא חייב...אבל זו לא תשובה שלך..אלא של מישהו עייף....שנמאס לו..

הי אודי, התעוררתי לשאול בעקבות מה שהעלתה מיכ בנושא טיפולים מקבילים. למיטב הבנתי, ותקנו אותי אם אני טועה, לא מדובר על שני טיפולים זהים במהותם, אלא על טיפול פרטני במקביל לטיפול קבוצתי. הרי ברור שטיפול פרטני לא יכול לתת מה שטיפול קבוצתי עשוי לחולל, אז למה לא לשלב את שניהם? חלילה לא מאחורי גבה של המטפלת, אלא בשיתוף ובשקיפות מלאים, ולזמן קצוב. אודה ואבוש, אני עצמי למודת ניסיון בטיפול מקביל, שהתנהל, שומו שמיים, תוך הסתרה מלאה. היטב אני יודעת כמה בלבול זה יוצר, אף על פי שמראש דובר על זמן מוגבל (אגב, אמנם עברו כארבע שנים מאז, אבל עדיין לא "התוודיתי" על מעללי באוזניה. ולא, אני בשום אופן לא חיה בשלום עם ההסתרה הזו...) אבל מיכ מציגה מצב שונה, שבשילוב ובתיאום נכונים עשוי להיות אפילו יעיל. בקיצור, אני לא חושבת שהתשובה היא "לא" פסקני, אבל אשמח לשמוע את דעתך.

חבל, אודי, לא הצלחתי להשתכנע... אני עדין חושבת שאפשר להעצים את האפקט הטיפולי מכיוונים נוספים, במקום להצטמצם רק בו. למעשה, בחיים יש דברים נוספים שעלולים לשמש "כלי לניטרול הקושי שעולה בטיפול": שיחה עם חברים, לדוגמה, או חוג מדיטציה, או אפילו קשר רומנטי... [כרגע אזלו לי הרעיונות]. אם, למשל, אני נמצאת בטיפול, ובמסגרת לימודי התואר חייבת להשתתף בקורס-סדנה קבוצתית (מצב שחוויתי, אגב) – אני יכולה לשבת שם בלי ליטול חלק פעיל בתהליכים הקבוצתיים, מתוך נסיון להמנע מניטרול קשיים שעולים בטיפול שלי. מאידך, אני יכולה להשתתף, לקבל תובנות חדשות, להביא אותן לחדר הטיפול (וגם את זה עשיתי, אגב), ובסך הכל לצאת נשכרת. במילים אחרות, אולי אפשר לקרוא לזה ראש גדול. נ.ב. בלי קשר, הבחנתי שבתשובותיך אתה נוקט שלשה אופני פניה: למשתתפות הקבועות "הי +שם הפונה", לכותבים מזדמנים "שלום +שם הפונה", ואילו לכותבים בעלי כינוי שלא נשמע כמו שם סטנדטי "שלום" בלבד. טיפשי שפרט כזה צורם לי. כנראה הושפעתי קצת מאווירת ה"התיילדות" ששורה כאן בפורום לפעמים :-) יכולתי לסיים ב "שלך באהבה/בחיבה/בהערכה/בידידות, קוראת" כדי להמחיש שאפשר להפיח חיים ואנושיות גם בכינויים סתמיים ושמות חסרי משמעות, אבל נראה לי שאפשר לוותר על החלק הזה. אחרי הכל, כולנו אנונימיים, עם שם או בלעדיו.

אודי, הי, אני חושבת שאולי לפעמים חלקנו מנסה להשתמש בפורום כ'כלי' כזה... לתפיסה זו שהזכרת, מה טוב שאין נענים כאן תדיר להזמנות כאלה. ברור שקל יותר להיות בולע אש, מאשר להיות גם פסיכולוג וגם מנהל פורום פסיכולוגיה :-) סוריקטה

אודי שמרתי על עצמי ולא עליתי על טרמפ מאוד מאוד מפתה וואו זה היה קשה עכשיו אני מחכה לאוטובוס. שאני לא יודעת מתי הוא יבוא אוףףףף

אודי הלכתי לאיבוד

הי אודי, שאלת אותי (כצפוי) על הסליחה... (לא כתבתי זאת כדי שתשאל.. זה היה מן הכרח כזה למרות שידעתי שכך תגיב..). מה עשיתי? הייתי...משהו שלא לגמרי נוח לי אתו... אז נראה לי שכדי להגן על עצמי מעצמי ואולי מתגובה (שנכתבת או אינה נכתבת) של הקורא נראה לי שזה מן מנגנון הגנה כזה לומר מראש סליחה... וכך "לבטל", להגביל, להנמיך, לשים במקום, להתנגד לעצמי תוך כדי ? יכולה אם כך לסיים כל הודעה שלי ב"סליחה אודי", מעין חתימה כזו... סליחה אודי ;) (בקריצה וגם קצת באמת, אבוי) גילת ...

אזהרה: הודעה די ארוכה, די נוראית, ודי לא מובנת. מתנצלת על כך מראש. אודי, וואו, התגובות שלך הפתיעו אותי ... גם בהודעה הקודמת שכתבת בכותרת "מה עשית"? וגם בזאת "איך אפשר לסלוח"... ובפנים "מה היית, מי היית"... זה הרגיש לי קשה מאד... כאילו אתה מאשים אותי...ואומר לי באמת אי אפשר לסלוח...באמת עשית... דבר ראשון ברמה ה"מציאותית" יותר לפני שאני צוללת לי... נראה לי שאולי לא הבנת אותי, כי נראה שאתה מחפש משהו קונקרטי? לא "עשיתי" שום דבר... אני יודעת שכתבתי פה כמה דברים רעים לאחרונה , אז אולי אתה חושב שיש לי עוד כמה "שפנים בכובע"... כמה מוזרה המדיה הזו... לא עשיתי משהו מסוים. לכאורה התנצלתי על האופן בו אני מופיעה כאן וקשה לי איתו , מרגישה מטרידה/ חלשה ועוד ..ולכן מרגישה צורך להתנצל בפני עצמי ובפניך... (אולי זה עדיין לא ברור?) אולי התוכן של הודעתי גרם לך להגיב כך? שכתבתי שאני מכחישה? יש לי צורך מגוחך קצת להתגונן ולומר שאני לא מכחישה/ מסתירה איזה משהו נוראי... לא בורחת מהמשטרה על איזו עבירה... "סתם" "רק" מתכחשת לעולם הנפש שלי, לא מטפלת בעצמי, ממשיכה להתקדם למרות שסביר שאני צריכה להיעצר ולבדוק מה קורה...משהו כזה... אבל מעבר לזה, אודי, ההודעה שלך טלטלה אותי וזרקה אותי לכל מיני מקומות... הרגשתי כאילו אתה שואל אותי על כל החיים שלי...לא שואל – מאשים, מעמיד למשפט... (וזה לגמרי לא קשור אליך כבר. הרחקתי לכת). וזה ששמת את זה כך בכותרת... היו זמנים, בהם היה רלוונטי לשאול אותי שאלות כאלו... רלוונטי לי לשאול את עצמי... מה עשית... מי את... לדרוש ממני סליחה.... פיצול בתוך עצמי, פעם הוקרן גם החוצה, שיקרתי גם לסובבים אותי... ועכשיו כבר ל א ! ! אבל אולי עדיין לא סומכת על עצמי? לא יודעת אם אני יכולה להאמין לי? שואלת את עצמי- האמנם כבר לא? אולי אני עדיין משקרת? אולי יצרתי משהו שהוא בכלל לא אני... לא ברור לי מי בדיוק אני...בלבול... מאיפה באות התחושות ולמה חשוב לי להגיד שאני אף פעם לא שיקרתי כאן...ולא החלפתי זהויות בתוך/ מחוץ לכינוי שלי . ואני גאה בעצמי על כך בהתחשב בעבר שלי... (לצערי..). אפילו כתבתי כמה דברים סופר אמיתיים לאחרונה... מצד שני... ברמה הדקה יותר לפעמים לא יכולה לסמוך על הלכי הרוח שלי – כל הודעה שכותבת לפני שאני שולחת אני שואלת את עצמי, למה כתבתי...והאם כנה... ומפקפקת גם בהצדקה שלי לבקש עזרה...ברור לי שאני צריכה...השאלה היא ...על מה... בודקת עם עצמי מה באמת מרגישה ולמה, אולי לא באמת מרגישה כך ואם לא אז מה גרם לי לכתוב... יש פערים בין פה לבין המציאות, וזה לא אומר שמה שנכתב אינו אמיתי. כך גם אמרת אתה "לפעמים יותר אמיתי מבמציאות" . הבעיה היא שהפערים האלו אצלי מתחברים לי גם למקומות אחרים, ואני צריכה לעשות סדר לעצמי להפריד איזה פערים הם מהסוג הזה, ואיזה מההוא... אז אולי גם בגלל זה מבקשת סליחה? אני מתנחמת בכך שאולי כמה מהודעותיי האחרונות כולל זו , מתקרבות למדי להיות אמתיות ומדויקות. (סגירת מעגל- מתחבר לי קצת עכשיו להודעה הראשונה ראשונה שכתבתי פה בפורום...אולי סימן שאני יכולה כבר ללכת...) אני מרגישה שלא מצליחה להבהיר לעצמי ולך כ"כ וזה די מתסכל... אבל זה מסובך, וזה מספיק, נחשפתי כבר דיי ואולי יותר מכך. [ודרך אגב, אם כבר כנות אז אולי עד הסוף...הלילה , אחרי שקראתי את הודעתך שטלטלה אותי, חלמתי שכתבת לי הודעה מתנכרת ונוזפת בסגנון "חשבתי/אני מקווה שאת כבר בטיפול. כל הזמן הזה שאת כאן...כבר אמרתי לך מההתחלה..." משהו כזה...ובבוקר לקח לי זמן להבין שזה היה חלום]. לא יודעת כבר כלום, לא יודעת אם יש לי באמת משהו להתנצל עליו אם אין, אם אני סתם רודה בעצמי כשמרגישה צורך להתנצל פה כל הזמן, או לחילופין – שזה מגלה משהו עמוק שבאמת איני צריכה לכתוב כאן וזו רק רמאות עצמית אני לא יודעת כבר כלום... אתה יודע מה לפחות כן? יודעת שבכל מה שכתבתי עכשיו, ועוד בכינוי שלי, איני מפקפקת. בכל השאר – כנראה שכן, בעצמי בכלל, ואולי גם לכן אני נאלמת במציאות? [גם הרגשות קצת נעלמים לי. אדישות שכזו. קהות חושים. כך אומרת לולה ציפרולה השחקנית ב"יש ילדים זיגזג": "מקצועות שעוסקים ברגשות של בני אדם הם המקצועות הכי מסוכנים... אולי קל יותר להיות לוליין? או בולע אש? או מטפס הרים? הגוף, הגוף מדבר בשפה אחת תמיד . הגוף ישר. לא משקר... אבל מי שכל חייו עושה שימוש ברגשות שלו כדי לגרום לאחרים להרגיש , להתרגש, הוא עלול לאבד את הרגשות בעצמו...." (התלבטתי אם לכתוב זאת, לא יודעת איך זה יובן...)] יכול להיות בהחלט שההודעה ממש לא מובנת... (ואולי גם עדיף שכך... זה די זוועה מה שכתוב... ) אבל אל תשאל... כי כשאתה שואל אני עונה...ודי, מספיק לי... ואולי סתם מתוסבכת לשווא. (כמעט יכולה לחתום בשמי).

גילת יקרה, חשבתי על כך שישנם כל מיני סוגים של סליחה. וחשבתי על כך שהסליחה שאת משתמשת בה מרגישה לי כדבר שנובע מתוך איזו תחושת אשמה גדולה ו'איומה'. והרי לא עשית מעשה חמור כזה, כך אני סבורה... ומתי מרגישים באשמה הזו? אולי כשמנסים לקחת אחריות גדולה מידי, אולי כשקשה לנו לקבל משהו בנו כחלק מאתנו ודוחים אותו. מפלצות אמרת... כן, יש בנו כאלה, אבל יש גם מעבר. לא רק. האם משהו ממה שכתבתי דיבר אלייך? היי בטוב, מקווה שהבהלה תקטן שיהיה יותר חיבור של ביחד ותבוא רגיעה ומנוחה, סוריקטה

אכן את צודקת במה שכתבת. אני מגיבה לך למרות שמפחיד אותי להעצים עוד את העץ הזה... רוצה להעלים ולהגביל אותו בדומה למה שכתבתי בהודעה עצמה. כן יש לי הרבה פחד וקושי להכיל את המפלצות שבתוכי, וקושי לתפוס מקום. לפעמים הרגשה כאילו כולי מפלצת אחת גדולה. למרות שלפעמים גם מודעת מאד לצדדים הלא-מפלצתיים שבי. אם כבר הגבת אליי, אנסה לספר לך עוד משהו. את כתבת למטה תגובה למיכל (בין כל התגובות היפות כ"כ שאת כותבת פה) ואני קראתי אותה, והרגשתי כאילו את מדברת עליי... את כתבת "עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה" יפה ונכון. ואני קראתי והרגשתי כאילו את כותבת לי את זה רק בהיפוך: "כדאי להרגיש כנראה בושה על היותך לא מטופלת, אי יכולתך להכיר בחולשות ובפגמים, שאינך מתפתחת, ומתמכרת לבושה". סוריקטה, אני מקווה מאד שאת מבינה שאין לך שום צורך לחוש כאן אשמה, זו רק החוויה שלי...פשוט החצנה של השוטר הפנימי הזה שלי... מעניין ש"עשיתי את זה" גם לאודי, "האשמתי" אותו שהוא מעמיד אותי למשפט , חלמתי שהוא כועס עליי... בכל אופן, מה שכתבת הוא יפה נכון וראוי להיאמר, גם אם כתבת אותו במחשבה עליי או על שכמותי. וגם לאמירה כזו יש להצליח להתייחס לא כאמירה כועסת ומענישה, כי אין סיבה להיענש על חולשות... (קל לומר, קשה מאד להרגיש). אני מקווה שאצליח קצת יותר לתת לשדים ולחולשות מקום, כמובן לצד הצדדים האחרים. (למרות שאני מרגישה עכשיו שוב קצת קושי לדבר על השדים בחיבה כלשהי אחרי ההודעה שכתבתי לאודי). אני מרגישה שיש בך הרבה עוצמה, ושהיא נובעת בדיוק מהיכולת הזו שלך. ואני שמחה בשבילך על כך. רק טוב, ותודה לך שהגבת, גילת.

איזה מילים יכולות להסביר את ההתחרפנות הזו? איזה מילים יכולות להסביר שקשה זה לא קשה אלה עוד מיליון יותר מזה? איזה מילים יכולות להסביר לי- אותי כשאני ככה???????

אודי ממש קשה לי שאני רואה סביבי אנשים שמסוגלים לעשות דברים שאני לא. שמבחינה תפקודית נראה שאין להם איזה מחסום או פחד משתק כמו שלי ואז בגלל שזה מכאיב ככה וגורם לי להגיש נחיתות ורע עם עצמי אז בא לי להתרחק מכל העולם ולשכוח הכל . לא לשים לב לאחרים ושלא ישימו לב אליי. גם מתוך תחושת הנחיתות הזה אני כל הזמן יורדת על עצמי וצוחקת עליי כאילו בצחוק למרות שמבינה שזאת התנהגות מביסת עצמי אני לא מצליחה באמת להפטר מזה כי כל הזמן סביבי צצים עוד ועוד גירויים השוואתיים כאלה שגורמים לי לחוש נחיצות. באופן איירוני השיא של תחושות הנחיתות הללו היה מול הפסיכולוגית לשעבר וזה היה מזעזע. היא באמת הייתה מוצלחת בקנה מידה אובייקטיבי מכל מיני בחינות. חיצונית,אקדמית, מצב סוציואקונומי גבוה.. לא כיף לי. אני רוצה להיות מסוגלת לתפקד רגיל ובאופן יעיל, ללמוד דברים חדשים, להתפתח גם אבל כל הזמן שרואה פערים מרגישה את התחושות האלה ננעצות והכל בי מתקפל וחווה יאוש ונחיתות ואין לי גאווה בעצמי. אני צריכה לכבד את עצמי יותר. ודווקא מתי שיותר מתחכחת באנשים ורואה פער ברמות תפקוד/ניסיון חיים/הישגים זה גורם לי להרגיש חוסר ערך ועצב עמוק כזה. קיומי עמוק,שקשה לסבול. מישהי דתיה אמרה לי שזאת מחלה של אגו ואני צריכה לעבוד על המידות ולהודות לבורא עולם על מה שיש.. לשמוח בחלקי. אני לא מצליחה כ"כ ליישם גישה כזאת. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי ולדעת לתבוע דברים לעצמי (כמו כסף למשל, ולהיות עם בטחון מול אחרים) למה זה כל כך קשה? נמאס להיות במצב שהשכל מבין הכל אבל הרגש במעגלים משלו. אני רוצה להצליח להתמודד בכוחות עצמי ולהיות גאה בי. איך עושים סוויצ' ככה שיחזיק לי מעמד ולא יכנס יאוש ברגע שיעבור לידי מישהו שמסוגל למשהו שבשבילי מפחיד/קשה?

אודי, בדיוק אני קוראת עכשיו את הדיון בנושא של הכמיהה לחיבוק מהמטפל, גם אני הייתי מטופלת, וזה היה לפני שנים, ולא זכור לי שאי פעם כמהתי לחיבוק כל שהוא מהמטפל שלי, ולא שהייתי טיפוס מחובק במיוחד בילדותי (אם בכלל..)אני חושבת שאם המטפל היה מחבק אותי , הייתי קוברת את עצמי מבושה ואולי אפילו נוטשת את הטיפול... אני מתחילה לחשוב שאולי אני זו ה"לא בסדר" בשל ההעדר של אותה כמיהה לחיבוק... אני מרגישה שחסר לי קצת הסבר בעניין הזה, על התגובות השונות (וההפוכות) של כל אחד מאיתנו, למרות שמדובר ברקע די דומה. ואגב, אני לא מתנזרת מחיבוקים, המגע הזה נעים לי כשמדובר באנשים שאני אוהבת. תודה אודי. וליל מנוחה מריקי. .

כתבתי הודעה.. לא ברור אם הגיעה.. כי מיד אח"כ נמחק לי השם.. כמה סמלי..תחושת מחיקה.. אני כאן? או רק מדמיינת?????? מה קורה לי אודי?? חושבת שהכל בחלום.. ורק צריכה להתעורר ממנו.. והכל יסתדר.. סיוטטט

כל פעם אתה מבקש ממני הסבר.. ואני מסבירה וכך עובר לו עוד שבוע.. ואתה מבקש הסבר על ההסבר.. אני לא יודעת יותר מזה.. להזכירך חיה-מתה.. מה לא מובן?..לכאורה חיה.. אבל רק לכאורה.. אבל בפנים מתה.. כי איבדתי את חיי..לא השגתי כלום..

הי מיקה, אני קוראת אותך וחושבת לי בעצב, על ילד קט, שאך זה רוכש את השפה והדיבור. הראש כבר יודע ומבין למה הוא מתכוון, אצלו זה מדויק וברור, אבל קצת חסרים לו כלים להעביר את המסר לצד השני. הוא מנסה כמיטב יכולתו באופן חוזר, הוא כבר צועק אפילו, כשאין זה מקדם למרבית הצער, אך נותר מתוסכל שוב, ושוב, ושוב. והכאב מייסר. אותו ילד מצפה לאיזה מבוגר גדול שינסה למצוא בשבילו מה הוא צריך. הוא אולי מחפש את המבוגר שיציע לו כל מיני רעיונות, אולי אחד מהם יתאים. תר אחר מי שיציע ולא יוותר גם אם תינתנה תשובות שליליות בזו אחר זו. כמה יהיה מאושר ותנוח דעתו באם יצליח להיות חיבור-קישור טוב ותהיה קליעה למטרה. הנה, הוא נעזר. אבל באיזשהו מקום הוא גם לומד עם גדילתו והרחבת עצמאותו, שייטב אם הוא עצמו יעשה במקביל מאמץ למצוא את הלינק בפנים. אנסה להציע מילים מעולמי. יש לי בסה"כ רעיון אחד קטנטן בהקשר לדברייך, ואני חושבת גם שמה שפתח לי פתח גדול יותר אלו גם מילותייך הנוספות בסוף הודעתך זו - המילים שמדברות על הישגים דלים כנראה מכפי שניתן היה לצפות שיהיו. אליהן מצטרף גם הדיבור של הרגשת הבלבול מציאות-חלום. אני רואה זאת כרמת חרדה גבוהה. מיקה יקרה, ואני אומרת גם לעצמי - מה שהשגת, מעט ככל שיהיה, הוא מה שיכולת מבחינת תעצומות הנפש עד הלום, וההשוואות, באם ישנן, שמציבות רף גבוה מידי, כנראה לא תורמות כאן ממש לבנייה. את משתמשת בביטוי 'איבדתי את חיי', ואני חושבת שאין זה מדויק. אולי התקלקלו הרבה שנים, אבל יש עוד. נכון, כנראה, שזה לא כמו פעם, לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור וזמן חלף, ועדיין סביר שיש עוד כמה שנים קדימה, ולא חייבים להכניס גם אותן למעגל ההרס. הרשי לי להאמין שיש לנו עוד בחירה הנוגעת לעתיד, הגם שנהיה פחות פשוט עם השנים. אולי מעט ומאוחר טובים יותר מלא-כלום ומאום לתמיד? מכירה מעולמי את התחושה שלמרות שפיזית אני בחיים אני כאילו מרחפת מלמעלה כרוח וכך מתבוננת על העולם. זה קורה כי רב ההרס שם במציאות, רב מאד, ונורא מדכא לראות את עי-החורבות ממש בעיניים. כל-כך נורא שמנסים לעשות הכל כדי לא לגעת שם. לצערנו, זה לא כל-כך הולך כי בסוף מקבלים מכת מציאות, וגם התלות מזכירה את עצמה, ובגלל שפחות מוכנים אליה, כי "חיים מלמעלה" הערעור אז גדול מאד. חשבתי על כך שאולי יש כאן גם סוג של חיים כפולים – את מסתירה מעצמך את מה שכן עובד וחי, מעין עושה שקר בנפשך. מורכב. אולי משהו ממילותיי ידבר אלייך. בכל אופן, תשומת לב קטנה ממני. שלך בתקווה, סוריקטה

אמנם לא אלי הפנית את המילים הטובות, אבל הן דיברו גם אלי. מאד... אני מאמינה, שגם אם לא רוחות רפאים או "עיי-חורבות", לכל אחד יש בית קברות של כל מיני חלומות/רצונות/תקוות/בחירות... תודה על הדברים. הוי, כמה קשה ליישם...

ך, ו... שוב הותרת אותי ללא התייחסות ממך... כתבת בכותרת של תשובתך אלי מה 7/8 "של מי הכשלון"... עניתי.. ציפיתי ו/או גם קיוויתי שכן תענה לי שוב. לא ענית. האם ב"מכוון" כי בעצם אין לך מה? או שמא בשגגה? בכל מקרה, זה בסדר... הקשר הקצר ( בסה"כ 3 שבועות) נגמר. הוא העמיד לי תנאים כי הוא מאוהב בי, ואני אמרתי שעלי לחשוב. הוא זעם וגם נפגע שלא עניתי ישר כן. ולמחרת בבוקר שלח לי סמס שהוא מבקש שלא אצור איתו יותר קשר בשום צורה...כנראה כואב לי. כואב גם לי. בסה"כ מזה המון זמן לפגוש מישהו שנמשכתי אליו מאד ושבסה"כ "מתאים" לי, עורר בי תקווה שאולי סוף סוף "הגיע זמני".. אך לא יכולתי להענות לתובענות שלו. בעיקר ללחץ מצידו. הפסיכולוגית "שלי"( ה"מחליפה"....החלפתי לה כינוי:-)), כרגע בחופש. בחו"ל. וכך קשה לי יותר. הוא מילא המון זמן בחיי. כמעט כל יום נפגשנו ועשינו משהו... כבר הכרתי את חבריו וחלק ממשפחתו. באיזשהו מקום זאת גם הייתה הבעייה מצידי.. גם היא הסכימה איתי שהוא מאד מאד מהיר.. ואני איטית. ( ושוב- לא בקרבה הפיזית.. כי שם הדברים התנהלו בקצב המתאם לשנינו והייתה התאמה מאד טובה מבחינה מינית..). טוב, חשפתי אולי יותר מידי.. זה מביך.. הוא חסר. והיא חסרה. בסה"כ זה נגמר סופית רק לפני פחות משבוע... והיא כרגע בחו"ל. אגב- גם לקודמת אני עדיין מתגעגעת. אלא שהבחור פשוט גרם לי לפתע להתעסק נטו בעצמי. ולהפסיק כמעט לגמרי להתעסק בה. ועכשיו?.... היא שוב "חזרה" מעט לראשי. טוב לי עם "החדשה"... אך "לעבד את הפרידה"- מה זה אומר אודי? היא( הקודמת) אמרה לי שאצטרך לעבד את הפרידה בטיפול החדש שלי כדי שלא יקרו לי אותם דברים שוב ושוב... ( כמו מה שקרה איתה למשל)... אני לא חושבת שממש עסקנו ב"עיבוד הפרידה" אני וה"נוכחית". וואו... אני מוצפת. קשה לי כשהיא בחופש. והיא דווקא סימסה לי כבר פעם אחת. ממש יפה מצידה. נכון אודי?

שבוע מבורך שיהיה לנו עם הרבה עצים וענפים מסתעפים האדם הוא עץ השדה ....... שלכם , הילה

נזכרתי לפתע בסיפור "העץ הנדיב" ונתעצבתי. ואז חשבתי לי שההודעה שלך מונעת ממנו להיות הגדם העצוב שהוא בסוף. את מחזירה לו כוחות ותקווה שיצמיחו כל פעם אניצים חדשים. (מעניין, האם אודי הוא העץ או הגנן?)