פורום פסיכולוגיה קלינית

איך אפשר לדעת אם אני אוכל להיות אמא טובה ? כזאת שגורמת לילדים שלה לשמוח שהם נולדו ולאהוב את החיים? וגם אם יש לי בגוף כל מיני תחושות של חוסר בטחון, ממש פיסית מרגישה את זה, איך נפטרים מזה כדי לא להעביר הלאה? אני מפחדת לנהוג למשל, זה אומר שגם לילדים שלי תהיה חרדת נהיגה שתעבור אליהם או לא בהכרח?... מתי יודעים שעשית מספיק 'עבודה עצמית' ומוכנים להתמודד עם דברים כמו זוגיות והורות? מפחיד... אם הטיפול הפסיכולוגי לא היה כופה עליי מודעות כנראה בכלל לא הייתי חושבת על זה כי קודם לא חשבתי.. אבל עכשיו כן ... רק איך יודעים אם יש לי מה שצריך בשביל להיות 'טובה דיה'? וגם נרקיסיסטית עדיין יש פצע והייתי רוצה להיות 'יותר'. אוף.

אם אפשר לשאול שאלה, מדוע מרגע שהבנת שמיקה לא איימה בהתאבדות, לא גילית שום רצון, שהיא תישאר בכל זאת אתנו, בפורום? (אני מרגישה חלק למרות שלא כותבת בדרך כלל) היא כתבה לך שנפגעה מכך שהתעלמת, אבל לא התייחסת לזה, אלא רק לחשד שלך שבעצם הופרך , או אולי לא? פשוט שאלות שעלו בי.

למה אתה צוחק עליי?

זלזול ברגשותיי :( שמעתי ציניות בכתיבה שלך אליי...לעג על הנזקקות המטומטמת שלי אלייך...על הצורך הדבילי לנראות תמידית.....לעג. אפילו דמיינתי שצחקת....."כל כך קל להרגיש"...קל הכל קל......באסה....וקשה להרגיש חוויה של רצף של נראות....למה זה קורה???? ולמה לזלזל בזה?????

היי אודי. הרבה פעמים אני שומעת הצהרות מאנשים על כך שמי שרוצה להשיג משהו שיקח אחריות ויפעל, שאנשים לא רק יתלוננו ויתבכיינו ויעשו, יעבדו קשה כמו אחרים שהצליחו למשל. אבל אני לא מבינה את זה. רק אני רואה מלא אנשים שכן עובדים קשה אבל לא מגיעים להצלחה בהכרח? רואה אנשים קורעים את התחת במשרה מלאה למשל, לפעמים מהגרים שעובדים בעבודות שחורות, מאוד קשה.. לא תמיד השקעה של עבודה קשה היא ערובה להצלחה ושגשוג אז אני לא מבינה את הטיעון הזה. וגם בין אנשים שמתחרים על אותם מסלולים עצמם ומקומות הקבלה מוגבלים למשל ואפשר לבחור רק כמה מתוך רבים- כולם השקיעו והתאמצו וניסו אבל לא כולם בהכרח מגיעים להשיג מה שקיווי, אז למה כל הזמן מנפנפים בססמאות כאילו 'כל אחד יכול' ו'אל תוותר על החלום שלך' וכל מיני כאלה. אני כבר לא מבינה מה נכון יותר. אולי הכי חשוב זה עצם הניסיון? העיקר לדעת שנתת את הפייט שלך, שעשית הכי טוב שיכלת בכל זמן נתון.. אולי זה יותר חשוב מהתוצאה??? ועדיין יש סוג של הטייה בססמא "אם תרצה אין זו אגדה" אתה לא חושב אודי? אוהבים לתת כדוגמא כל מיני דוגמאות לאנשים יוצאי דופן, סיפורי סינדרלה וגבורה והשראה, אבל עד כמה זה נכון בחתך הרבה של אוכלוסיות שלמות שהכל באמת פתוח בפני אנשים אם רק הייתה להם התושיה המתאימה.. קשה לי לקנות את זה.. . חוצמזה עוד נושא שמעסיק אותי זה נטייה של אנשים מסויימים לפטרנליזם וסמכויותיות באופי שלהם, אנשים שאוהבים לקחת אחריות ולהנהיג אחרים, להשפיע עליהם וכולי.. האם הדבר הזה מולד? אני שמה לב שלי ממש אין את התכונה הזאת. אני חיה במן גישה של 'חיה ותן לחיות' . לא אוהבת להתערב בחיים של אחרים ולא אוהבת שמתערבים לי... אני תוהה אם אהיה יום אחד הורה, אמא, האם העובדה שאין לי את יצר ההשפעה החוצה הזה , זה אומר משהו חסר בכישורי הורות שלי.. הרי גם לילד שלך בעצם צריך להיות סמכות ומנהיג ולהדריך אותו בחיים, איך עושים את זה? עצוב לי. אני לא יודעת אם יש לי מה שצריך בשביל להצליח להתמודד עם החיים. אני מפחדת להפוך לאמא כי משהו בי לא בסדר, לא יציב בתוכי, המון חוסר בטחון. אני רוצה להיות אדם חזק ומיוצב ולמצוא את מקומי אחרת אין טעם להביא ילדים ולעולל להם עונש שכזה. ילד לא בוחר לבוא. בוחרים בשבילו. האחריות עליי. זה מפחיד. מה אתה אומר אודי? לפעמים אני רוצה אנשים הרבה יותר טפשים ממני שיש להם פי אלף יותר בטחון וחוש יוזמה ואני לא מבינה את זה. לא מבינה מאיפה להם כל הבטחון הזה והתושיה ויוזמה.. לא מבינה אודי. למה לי אין? והתסכול גורם לרצות להתפוצץ :/

יש לי דיכאון קליני. על פי ההגדרה היבשה- אני נקראת חולת נפש? חשוב לי לדעת.. תודה.

סוף סוף מישהו עונה פשוט... לא משמח אבל מסדר קצת. אפשר הסבר מה זה ציר 1 וציר 2, מה המשמעות של זה שאוחדו וכו?? תודה. מחולת נפש...

צר לי שאני מפציצה בימים האחרונים, אם אתה זוכר..? היא בחופשה כבר שבועיים ויש עוד שבוע... מצאתי את עצמי בימים האחרונים עסוקה בחיפוש מטפלת חדשה... אני נמצאת אצלה זמן קצר מאד, ועדיין לא נוצר קשר משמעותי, והנה , פתאום היא נעלמה לה...(ואפילו לא השאירה לי משהו כאובייקט מעבר) הרגשתי לא בנוח כשחיפשתי, משהו כמו בגידה... אבל אין ברגש הזה כל הגיון...אז למה? (ואפילו לא עשיתי צעד מעשי)

אודי, שאלת לדעתי על אווירת הרצון להיעלמות ששררה בפורום ביום ב', ותיכף ומיד נעלמת גם אתה... אוגוסט על חומו וחופשותיו עומד להסתיים...אך הסאגה ממשיכה מיד בצרור אינטנסיבי של חגים....(קח נשימה...) (ההודעה שלך ושל מיקה די הלחיצו, ומצאתי את עצמי בוחרת להתעלם, אולי מאיום, אולי כי אין לי מקום להכלה אפילו את עצמי...אבל נורא דאגתי לה...) בעקבות תגובתך אלי לגבי האנטומיה המדויקת של מלאני...(אתה צודק, אך לא תמיד אני במצב שיכולה להכיל ממקום בוגר את קיומו של הרע..) קראתי מאמר על היעדר התקשרות אימהית וטיפול נתן לי חומר למחשבה ותהיות לגבי יעילותו של טיפול לכמהים ל... מה אתה אומר...?

כמה אפשר? מה בסה"כ ביקשתי?! לא להיות לבד. נגמר לי הכוח לחיות

הפעם נעמה את כל כך צודקת...אני רוצה שיבינו אותי שיראו אותי...ש........איזו רגישות שיש לך, אני כל כך מודה לך על ההתייחסות להודעות שלי, על המובנות שלך אותי :) ואודי לא ראה, לא הבין.... כל הזמן רוצה שאסביר... אני לא מובנת לו.....אוףףףףףףףףף.....אודי, כל קנאתי שאתה עונה שוב ושוב על הודעות של אותה אחת שכל הזמן כותבת אותו הדבר.........ואילו אליי לא התייחסת.....שכחת ככה בצד..... ואודי בכלל לא הבנת אותי....אמנם באחת ההודעות כתבת שאני רוצה להיות פה יותר ואילו אח"כ חשבת שיש איזה קונספירציה נגד לכתוב כאן או ללכת מכאן...רציתי שתמחק את הודעות שלי מכאן....הרגשתי רע........בכלל לא קשור...לאיזה כיוון הגעת???? מה לי ולמי שכותב כאן??? אני לא מכירה אף אחד רק בכינוי של כל אחד פה......והלחצת אותי כל כך.....מה שכתבת למיקה ופתאום אני קשורה לזה?? מה פתאום? ופתאום גם רביעי אתה לא נמצא.....כבר לא ידעתי מה קורה פה.........אולי לך יש הסבר לשם שינוי ולא רק לנו??? אני לא מתכוונת לפגוע בך חלילה ואני יודעת שכוונותיך טובות ואתה עושה הכל בהתנדבות עבודת קודש ממש.......אבל הלחצת מאוד!!!!!!!!בתגובה שלך אליי.....במקום להבין ולהרגיע.........

סיוט ): עכשיו אמא שלי התקשרה- למה זה ברור לה שאני באה הביתה?! לא רוצה להיות לבד עם ההורים שלי כל החג (שלושה ימים). זה לא שיש לי מקום אחר, אבל מילא. נמאס לי. נמאס לי להיות לבד כל הזמן, אווף איזה חיים דפוקים רוצה לברוח, חבל שלא טסתי לחו"ל. וזה עוד היום הולדת שלי.. לא שזה משמח שיש לי יום הולדת, גם ככה אין מי ועם מי שיחגוג לי. חיים דפוקים!

הייתי היום בטיפול המטפל אמר לי מילים נוגעות קרובות ראשוניות וזה גורם לי לגירוי ולרצון להיות לידו אני זקוקה לו. נורא אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה קטנה .... אין לי שליטה על זה ..... ;( הילה נ.ב במבי מה שלומך ?? שמתי לב שאת לא כאן לאחרונה חושבת עליך אם מתאים לך תכתבי

הילה יקרה.. גם אני זקוקה מאוד מאוד למטפלת שלי והגברנו פגישות, במקום לדבר או מיילים שפעם הייתי שולחת לה... אז היום זה פשוט להגביר פגישות...שזה טוב כנראה... ואודי כתב פעם שזה טוב להתגעגע... ובמבי, גם לי את חסרה, תכתבי לנו? רק אם מתאים כמו שאת תמיד כותבת לנו :)

נכון, אני כבר לא כל כך כותבת .. אני מרגישה שנעשה בפורום קצת כמו גו'נגל ..צפוף מאוד ,לוחץ ורק מי שיש לה מרפקים חזקים, מצליחה להנכיח את עצמה ובגדול.. המצב הזה, (כמו בחיים) גורם לי ללכת מס' צעדים אחורה..לזוז הצידה,לעמוד בצד בשקט ולצפות ממרחק.. ואני רואה אתכן וגם בנות נוספות.-כן, גם אני ראיתי את השיר ששלחה מיקה ורק את מיכל הגבת לה. אודי, אתה לא ראית (?) גם ראיתי את המשך תגובתה של רוני שנשארה מיותמת ללא תגובתך.. אני חווה פה בפורום אלימות מילולית שחוזרת שוב ושוב ושוב ע"י אותה אחת בהודעות חוזרות ונישנות.. פניתי כבר פעם אחת אליך אודי וביקשתי שלא תאפשר את האלימות המילולית הזו כלפי מטפלים או כל אדם באשר הוא אדם.. ענית לי שיש לה צורך בונטילציה היות ויש שם הרבה כאב (??? אני מקווה שאינני טועה) לא יודעת איך הטיעון שלך מסתדר עם כללי הפורום שאתה בעצמך העמדת בראש הפורום למשתתפים פה. לי מאוד מפריע.. כנראה שלא רק לי.. הילה ג"כ פנית וביקשת להפסיק את ההודעות הללו שחוזרות ונשנות ,ועם כל כך הרבה אלימות מילולית.. קיבלת תגובה שאת לא חייבת לפתוח ולקרוא את ההודעות הללו.. חשבתי לעצמי, אולי באמת לא אפתח את ההודעות הללו ? אז ישנה הודעה שלא צריך לפתוח אותה ,היות והאלימות המילולית צועקת כבר בכותרת.. גם קשה שלא לפתוח הודעות אלו כיוון שהתחושה כאן היא כמו בדינמיקה קבוצתית ...כשאני בוחרת שלא לפתוח הודעה מסויימת התחושה שלי היא שהשייכות שלי נפגמת..אני לא בענינים.. כן, כמו שאשתתף בקבוצה, וכשמישהי מסויימת תדבר, אסתום את אוזני בשתי ידי.. לא פשוט.. אני גם מרגישה שאותה אחת מצליחה לשאוב ממך אודי המון אנרגיה דרך הודעותיה.. לא יודעת.. מרגישה שאני גם מקנאה בה. מרגיש לי שאודי אתה הכי אוהב אותה . גם מרגישה שאין לי מקום בפורום ואין לי כוח לדחוף עם מרפקים. גם כועסת עליך אודי שאתה לא שומר על הפורום מספיק ולא אוכף את הכללים שאתה בעצמך העמדת כלפי המשתתפים פה. ואולי אני גם עושה ספליט ? "שמה" על אותה אחת מחשבות ורגשות שאני לא מרשה לעצמי לחשוב ולהרגיש? (הרי גם אני הייתי מטופלת פעם ע"י מישהי שנפגעתי ממנה ) לא יודעת... קשה לי מאוד בפורום בזמן האחרון.. ותודה לכן הילה ומיכל יקרות שפניתן אלי.. לא ברור מאליו בכלל.. במבי.

היי במבי, תודה שכתבת ככה והסברת. פחדתי להושיט יד שתיחווה חודרנית ולשאול מה איתך, לכן אני שמחה שהילה יזמה את הפנייה ושנענית לה בחום. הרצת לי הרבה מחשבות בראש. ג'ונגל, כתבת. בו עצים גדלים פרא, לא מטופחים, מתחרים על הישרדותם לפי גובה, רוחב עלים. ואילו זה ההפך מחממה, בה הגנן מסדר הכל, מווסת את הטמפרטורה, שומר על הכל בתוך הערוגה המתאימה. הרגשתי אמביוולנטיות כשקראתי את ההודעה שלך. מצד אחד, אני מבינה את הרתיעה מהג'ונגל. יש משהו מלחיץ, מערער במחשבה שאין לך את החלקה המובטחת שלך. שיש עצי פרא ומטפסים ושלל דברים שמסתירים לרגעים את השמש. עצוב היה לי שכך את מרגישה. ואילו בחממה מרופד ומותאם, אפשר לגדול לאיטך, המזיקים מבחוץ מופרדים בעזרת שכבת זכוכית. מצד שני, גם החממה לא מושכת אותי. היא סינטטית מידי, לא אמיתית. זה נכון שפנייה לכאן ופנייה לטיפול קשורה באיזה חיפוש אחר מקום מוגן וגם הטיפול מנסה להעניק את זה. אבל מה שהתפספס התפספס ולא נוכל באמת לגדול בחממה, כפי שאולי אפשר קצת יותר כילדים. בלית ברירה העולם האמיתי עם כאביו ומשימותיו הבוגרות ניצב מולנו מידי יום. בטיפול (ובמידה מסוימת אולי גם בפורום) מנסה להתקיים הגישור הקטן הזה, חממה קטנה אך לא מנותקת מהחיים, פינה קטנה שגנן אוהב מטפח בחום ובדאגה. כשיורדים גשמים חזקים מידי, הם מציפים את החלקה. הגנן לא יכול למנוע את המבול, אבל יכול לדשן את האדמה ולדאוג לצמח ככל יכולתו וניסיונו כדי שלא יירקב. ולפעמים גם הוא עצמו שם את החומר הלא נכון, או שוכח להשקות באחד הימים. אפשר לקחת את זה לכל מיני מקומות, בריאים, מצמיחים, חולים, הורסים. אני יודעת שצורת ההתמודדות שלי, הניסיון לגדול בלי גנן, לא אידאלית בכלל. לרגעים הייתי מרגישה שהייתי מעדיפה שיהיה פורום של שיח בינינו, בלי נוכחותו של אודי. אני מקווה שתצליח לקרוא את זה בטון הנכון, אודי. אני חושבת שהתגובות שלך מוסיפות המון ושבלי ניהולך הפורום לא באמת היה מצליח להתקיים כפי שהוא היום. פשוט נדמה לי שיש חלקות שהיו יכולות לפרוח גם בלי העין של "המבוגר האחראי", שבכל זאת היה שם מרחוק לראות שהכל בסדר. כמו ששולחים ילד לגן המשחקים ובחצי עין מביטים עליו משחק (וכמעט נופל) ומתחבר (ולעיתים נפגע). אם היינו מתערבים הכל היה משתנה. ובמדיום הזה של האינטרנט, של הכתב, אולי קשה לדעת מאיזה מרחק לעמוד. אני מפחדת לעמוד קרוב מידי, אחרות מרגישות שאודי רחוק מידי. כך יוצא, באמת, שרק מי שמסוגלת לבקש ולהסביר את רצונותיה בבירור יכולה לקבל את מה שמתאים לה. לעיתים זה נחווה אלים, אני מבינה אתכן. ובכל זאת, הנקודה החשובה לי ביותר: אני שמחה שגם להודעות הכועסות האלו יש מקום. אני גם שמחה שנוצר על זה שיח עכשיו ויהיה מעניין לשמוע את כל הצדדים. ההבדל של האינטרנט מהאינטרקציה הממשית הוא מהותי כאן, אני חושבת. תסלחו לי על ההקבלה הבאמת מוגזמת, אבל אדם שחושב על ביצוע פשע, דינו אינו זהה לאדם שמבצע אותו. האינטרנט מטבעו הוא ערוץ של פנטזיות, של "אני" אחר שנבנה בשליטה. אין משפטים שנפלטים, יש רק עריכה וכך ניתן לבנות עולמות. אני לא יודעת מה עובר על מי שכותבת את ההודעות האלו לבד בבית. מבין השורות נשמע שהרבה פגיעה עצמית וכאב מתרחשים שם. נראה לי הכרחי להשאיר את האפשרות של צינור התקשורת הזה, לאפשר את הקיום שלה גם כשהיא ככה. לפחות כאן זה לא מופנה כלפי עצמה. הלא זה חלק כל כך קשה בהתמודדות של כל אחת מאיתנו, לקבל גם את החלקים הללו בעצמנו. הייתה שנה שעבדתי לצד אנשים שבקלות ניתן לבקש להדיח אותם מהחברה, לא לאפשר לאלימות שבהם להיות נוכחת. אחרי שמכירים אותם אישית, מה שכל כך קשה כי האלימות שם בדיוק בשביל להיות החיץ כנגד זה, האלימות מאבדת מעט מההרתעה שלה. עדיין חשוב לשרטט גבולות ברורים (ובגלל זה נראה לי שחשוב לעשות את השיח הזה, בינינו, בינה, עם אודי המווסת מלמעלה), אבל גם להאמין שיש שם אדם ששווה להכיר. אני שונאת לא להסכים וקשה לי לשלוח את ההודעה הזו. אני גם ממש מפחדת שתחווי את זה כמבטל את מה שאת מרגישה וחשוב לי להגיד שבאמת עצוב לי שאת מרגישה שהכל פרוץ כל כך... לא יודעת, סליחה במבי. באמת סליחה, אני לא מתכוונת לשום רע...

במבי, לאחרונה התרחבה היריעה בפורום למשתתפות נוספות, וגם נעשה צפוף ודביק משהו..אבל זה לא אומר שהפורום הפך לגונגל בגלל זה. עד לאחרונה הדברים נראו אחרת, היה הרושם שהפורום שייך לקבוצה מצומצמת של משתתפות קבועות , והתחושה העכושוית היא, שהשליטה נשמטת מאותה קבוצה, והופכת להיות נחלת הכלל. במבי , אפשר להבין בהחלט את התסכול וחוסר שביעות הרצון. אבל זה פורום פתוח, וכל מי שמרגיש צורך לבוא לכתוב ולהתיעץ רשאי לעשות זאת. בטח לא חדשתי דבר...

מצטערת שאילצתי אותך לכתוב אבל אני מבינה מאוד..ראי הודעותיי..

שלום לחברי הפורום וכמובן לפסיכולוגים אבל למה כל הפניות הן בעצם שירים וסיפורים ושפה פיוטית ומוזרה לי יש שאלה מהותית ומי זה אודי? טוב לשאלה. פסיכולוג יקר למה אני תמיד אבל תמיד נכשלת במרכזי הערכה בדרך לקבלת עבודה זה מטריף אותי

שלום רב.. אני סובל כבר כמה שנים מדכאון וחרדה בגלל מחלות קשות שמהן אני סובל,הציעו לי לקבל טיפול בכדורים אך לא רציתי בגלל שרציתי לקבל טיפול יעיל שיעזור למחלות שהן הגורם למחלות הנפשיות!..אגב הייתי אצל פסיכולגים.. בשנה האחרונה אני מרגיש שאני מתחיל להתייאש בעיקר בגלל המחלות שמהן אני סובל שלצערי רק מתקדמות. לאף אחד כבר לא אכפת ממני!לא לשמפחה,לא לחברים ולא לאף אחד אחר.... בגלל המחלות האלה המצב הנפשי נהיה הרבה יותר גרוע ופשוט בא לי כבר למות ,אני ממש מרגיש מחשבות אובדניות! בעיקר בלילה ובבוקר. מה ניתן לעשות? ולמה יש מחשבות אובדניות יותר בלילה? תודה והמשך שבוע טוב...

מה הקשר ביני לבין מיקה??????? להסביר.. בבקשה, לא בקשתי להמחק מהעולם חס וחלילה..בקשתי שתמחוק את ההודעה שנשמעת פוגעת בך......בכלל ההודעות שלי בזמן האחרון לא משהו.....כי אני כותבת מהבטן ונשמעת מטומטם.............ואתה אמרת שאתה יודע שלא אפגע בעצמי..שזה ביטוי לכאב.......גם היא יודעת את זה...............אודי? אתה מפחיד אותי..... ומיקה..מה זה מורישה לך את הניק????? מה השטויות האלה?????? כולם יודעים שמיכ זה אני.כתוב בכותרת......מה זה משנה איך אני חותמת בסוף????????? מה הקשר שלי אלייך?? לא מכירה אותך בכלל אוףףףף ואל תכתבי מורישה והולכת.את נשמעת מתכוננת ל......מפחיד אותי אוףףףףף אתם מפחידים אותי.......אודי??????? יש לי ילדים, אתה שומע? יש לי בעל שאוהב אותי!!!!!!!! המטפלת עוזרת לי.......אודי? יש לי עבודה שחייבת לשמור עליה.....וחשבו עליי שם...התחשבו בי......יש לי המון..........גם כאב נכון...זאת לא סיבה.........אודי?????

אני קצת בהלם שהובנתי לא נכון. כתבתי שנפרדת מהפורום כי קצת נפגעתי שענית לכולם ולי לא. בבקשה אל תעשה מעשה שיפגע בפרטיותי. תגן עלי!! בבקשה! כדי שאוכל להמשיך בחיי הפרטיים בלי בושות. תודה אודי

ענית לי תשובה לקונית אבל אתה לא מבין מה עברתי שם. מה התקווה שהיתה לי ואיזו אכזבה... למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי שאין תשובות בספרים? אתה מבין את ההרגשה של לראות אותם עכשיו על המדף והם כמו 'שרידי בית קברות' לתקוות ופנטזיות עבר שהיו? הרבה עצב בתוכי. זה לא רק חיפוש אחרי הבנות אינטלקטואליות. זה היה הרבה יותר מזה. עולם פנטזיה שלם שנחרב, כזה שעשה לי תחושה של תקווה והשתייכות..

אודי הצלחתי לתפוס את הילדים ולתאם איתם את הביקור מחר . אני תכף יוצאת עם חברות לבלות לא יודעת אם התלבשתי / התאפרתי בצורה מותאמת זאת בכל זאת (כמעט ) פעם ראשונה .... ומחר אני פוגשת את העורכת דין . דיברתי עם איזה ארגון שמסייע לנשים במצבי לקבל חוות דעת שניה ועוד .... יש לי בעיה בעבודה כנראה בעקבות הטיפול יכול להיות ?? מרגישה שאין הגנות ??? ומדברת יותר מידי ?? גם אם מי שלא צריך ?? למה לא לומדת לקח ?? מרגישה כמו בבצק שנדבק לאצבעות וכמה שמנסים להפריד הוא נדבק עוד יותר ... מכיר ? לילה טוב ושלווה ביום שלישי יום המנוחה הקבוע מקוה שאדע יותר לשמור על עצמי למה זה כל כך קשה ??? הילה

אני רוצה לכתוב ולא מצליחה. לא משנה, הכל בסדר. (אבל כן משנה. פשוט צריך לומר שהכל בסדר. אם מבחינת הסביבה הכל בסדר, זו רק הילדה המשוגעת שחושבת שמשהו רקוב. ואז בעצם הוא לא רקוב.)

היי אודי, רציתי לשאול אותך האם את מכיר מאמרים עדכניים על הבדל בכישורי ToM על רקע ג'נדר. דבר נוסף, רציתי לשאול אותך האם בקרוב אתה מרצה בכנס כלשהו על נושא תיאורית התודעה. תודה , אתי

תודה רבה על הכל,, על "ההקשבות"..ועל המילים של כל מי שטרח.. אני מתפוגגת חזרה אל "האין"... תמשיכו לתמוך זה בזה .. למילים יש כוח.. תשתמשו בהן כדי להציל.. סליחה אם פגעתי במישהי או במישהו.. www.youtube.com/watch?v=SpGD9qh__aI נ.ב. למ.(יכ(ל), אני "מורישה" לך את הניק (:

אודי זו פרידה מהפורום בלבד. תודה

אודי, למה כוונתך - זה לא הוגן לעשות את זה בפורום?? ולמה הודעת פרידה מהסוג הזה נחשב לאלים ופוגעני?? ומיקה, אני מאוד מקווה שמדובר בבהלת שווא, ושהכל בסופו של דבר בסדר. מקווה שעוד נשמע ממך..

יש מצב שקצת נסחפתם? בחורה כאן כותבת פרידה ומתנפלים עליה? מה היא כבר כתבה? שהיא מודה לכם וכתבה שמילים יכולות להציל. למה כועסים? למה משטרה? פושעת נמללטת? ואולי בחורה פה נפגעה ממשהו והחליטה להפסיק למה אין טיפה רגישות או אמפתיה? קורא שאכפתת לו

בהחלט מפחיד דופק לי הלב מהר

עצוב לי שכך את נפרדת, כצופה מהצד לי זה נראה מתוך אכזבה קשה שלך. הצורך הזה שלך הקצת נואש לקשר ולכן גם ההתעלמות שהיתה בחוויה שלך היתה כל כך קשה שגורמת לך להתפוגג לאין, זו כמובן הפרשנות שלי למה שהתרחש והכוונה היא להודעה הלפני האחרונה לשיר ששלחת שרק מיכל התיחסה וההודעות שקדמו שלא קיבלת מה שציפית . אני מבקשת ממך סליחה, תמיד קראתי את מה שכתבת ותמיד הרשימה אותי העדינות וטוב הלב והעצבות שבך נגעה בי, לא התייחסתי אלייך מספיק או בכלל לפעמים רציתי גם אם לא ידעתי איך ומה...אבל לא כתבתי משום שהחלטתי (מסיבות שאני לא רוצה להכנס אליהן) לא לכתוב יותר. מאחלת לך שיהיה לך טוב ושלא תתפוגגי. ממני

אני מקווה שההודעה למיקה לא נשמעת כמו ביקורת כלפיך, כי אין לי שום ביקורת ואפילו להיפך.

הי מיקה / מ. אף פעם לא הגבתי אלייך, ודווקא שבוע שעבר, פתאום רציתי להגיב להודעה ששלחת עם השיר. הקשבתי לו איתך, אפילו פעמיים... וחשבתי רק לכתוב את זה, אבל איכשהו זה בסוף לא נכתב לי. לפעמים כל מה שאתה יכול לעשות זה לשלוח שיר. לפעמים כל מה שאתה יכול לעשות זה להקשיב עם מישהו לשיר. ועכשיו הודעתך מזכירה לי שיר אחר, אני לא יודעת אם מתאים לך, מזכירה לי את השיר "מהמרחקים" של גלי עטרי ואני רוצה לבקש ממך לא להיעלם במצולות.... גם אם את הולכת מכאן... אל תלכי כך... זה לא מרגיש טוב. "שמרי את נפשך לעולם". ממני.

נראה לי שלא נכתב לי טוב, התכוונתי לומר שלפעמים כל מה שאתה יכול לעשות זה להקשיב עם מישהו לשיר ולכן אני קצת מצטערת שלא כתבתי לך שהקשבתי אתך... משהו כזה. היה נראה לי שאולי יצא לי לא ברור. בכל מקרה, אני מקווה שאת בסדר. גילת.

התקשרתי והיה בסדר. שמחתי לדבר איתה.

בבקשה.........מחק אותי מכאן.......מחק את הכינוי את מה שנכתב..........מחק הכל..........רוצה להיות מחוקה.....מחוקה לנצח......שתשכח מה כתבתי פה שתשכח.........שכל העולם ישכח אותי..........מחוקה :(

כנראה שגם חיבור האינטרנט שלי נעלם לרגעים... כתבתי שחשבתי עלייך כשראיתי שנפגעת מחוסר התגובה של אודי. ראיתי שהועלתה תשובה לחלי ואילו להודעה שלך טרם הועלתה וחשבתי שבוודאי נכנסת לסרטים לא טובים מול עצמך. ואז כתבת את ההודעה הזו, שנקראה לי כמו הבריחה מלכתוב "בבקשה, תראה אותי כאן. תראה את הכינוי, את מה שנכתב, את הכל. רוצה להיות נראית, רוצה לא להימחק עוד לעולם." ורציתי להגיד לך לחכות רגע, לתת צ'אנס לעצמך ולאודי, לחכות לתשובה ולראות שההסבר להיעדרה אינו בהכרח התשובות השליליות שקופצות לך לראש. את כן אהובה וכן ראוייה להתייחסות. ואז כמו כדי להרגיז נמחקה ההודעה שכתבתי לך... אבל את לא נמחקת לי, היה לי מספיק חשוב כדי לנסח אותה מחדש. אז בואי תראי קצת את היש והמבט הזה, שאינו מחיקה.

היי, אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. יש סוגיה שמטרידה אותי בתקופה האחרונה בקשר למה שמעורר אצלנו כבני אדם רגש. בפרט בקשרים זוגיים- מהקשרים הזוגיים האחרונים שלי אני לא מצליח להבין את המנגנון הזה אצלי- יכול להיות אדם מאוד מושך פיזית אך מנגד אני מודע לכך שתכונות האופי שלנו אינן מאוד מתאימות שיעורר אצלי רצון עז לנסות "בכל מחיר", ולהפך -בחורה פחות מושכת אך יותר בוגרת ומתאימה לי מבחינת תכונות האופי שלנו - שפחות תעורר אצלי רגש. היחס הוא אינו "לינארי" וקשה לפרק לגורמים ולבחון בצורה אובייקטיבית את הסיטואציה. מה מפעיל אצלנו את מנגנון הרגש?

לבחון אם אנשים שהנטייה לחלום אצלהם בלילות בזמן שינה היא עשירה מבחינת תדירות, מעורבות חושים, זכרון, עלילה וכ'.. האם גם מבחינת המודעות בחיי העירות שלהם נוטים לעשות שימוש רב בדימיון ו'חולמנות בהקיץ'.

אודי. שהייתי בטיפול עשיתי אידיאליזציה למטפלת. עשיתי אידיאליזציה לפסיכולוגים. עשיתי אידיאליזציה למקצוע הזה. חשבתי שאתם מומחים למשהו, רציתי גם להרגיש חלק 'מקבוצה נבחרת' של אנשים שכאילו מבינים יותר מאחרים... אבא שלי שיפץ את החדר שלי לשעבר ורוקן את הארונות מכל הספרים, עכשיו התחלתי לסדר ואני רואה כמה ספרים יש לי... כ"כ הרבה ספרי פסיכולוגיה . גם ערימות של חוברות שצילמתי מהמטפלת לשעבר וקראתי בשקיקה. הבעיה הייתה שעד לשחזור הטראומטי שלי עצמי בטיפול בכלל לא הבנתי מה אני קוראת שם. זה היה יותר כאילו עשיתי תנועות שדומות לשלה. רציתי להרגיש מחכימה גם ומעמיקה, ללמוד.. עשיתי תנועות של חכמים ולומדים, קניתי בכפייתות ספרים וקראתי והרגשתי מנטאלית בעלת יעוד וכאילו מחכימה, עד שהתחיל השחזור הטראומטי הנוראי ההוא בטיפול בעקבות ההתעקשות שלה לתסכל אותי והחוויה האיומה הזאת בטח לא ציפיתי ואז באימת החוסר פשר דרשתי ממנה תשובות שתסביר מה קורה לי. היא אמרה שאין לה תשובות לתת לי. זעקתי לעזרה והתחננתי לפשר. כלום. לא קיבלתי ממנה שום דבר, שום מענה שיישב את הנפש שלי שהתערערה שם. ואני רואה עכשיו את כל ערמות הספרים האלה, עשרות רבות של ספרים, עשרות אלפי שקלים נשפכו שם .. רציתי ידע והבנה ואני מרגישה בחילה קשה בזמן שמסדרת אותם חזרה על המדף כי מבינה שאין בתוכם שום תשובות בשבילי ושום ידע ובטח שלא 'נשגב' או 'מיוחד במינו' . ואני מרגישה שזה כמו בית קברות של העבר - הספרים האלה- משהו שחלמתי ושאפתי וחייתי פעם , מן אשליה שהייתי רוצה להיות חלק מ-, להשתייך, להתקבל... ואני מבינה את זה עכשיו ונהיה לי רע ועצוב . והפסיכולוגית בכלל לא דיברה איתי על שום דבר מכל זה. היא רק ניצלה את האידיאליזציה שלי כדי להגיד לי ללכת לעבוד. אני לא מבינה . אני לא מבינה מה הלך שם בטיפול ההוא. כאילו העבירו את הראש שלי טרור מבלבל. מה אני אמורה לעשות עם כל הספרים האלה עכשיו??? לזרוק הכל? לתרום? למכור במחיר מוזל לאנשי מקצוע בראשית דרכם?? תשובות אין שם בשבילי. אין שם כלום. רבבות מילים על נייר, תיאוריות, פרשנויות, תיאורי מקרים למיניהם, אבל אין שם כלום שבעצם באמת מועיל לחוויות שלי, לחושים שלי, למשמעות הנעדרת של החיים שלי, כמו בית קברות זה מרגיש. ספרים שקניתי מתוך כזאת תקווה אשלייתית מרגישים כמו שרידים בבית קברות של העבר של החיים שלי וטיפול מאכזב ומכאיב ומכעיס וממרר נפש שהתפכחתי ממנו בכאב ... מה אני אמורה לעשות עם כל זה? כל מה שמקיף אותי ומתו להם המשמעויות שהענקתי להם פעם? אין פשר עכשיו. אין פשר לכלום. כואב לי בנשמה. שמישהו יעזור כבר. עזרה מועילה. כ"כ נמאס לי. איפה ההתלהבות ואמונה ורצון להשתייך שהיה לי פעם? למה הכל נהיה ציני ועצוב ומר?

אתה לא חושב שהפסיכולוגית הייתה אמורה להסביר לי את זה? אני שואלת ברצינות. אם היא ראתה שאני מחפשת תשובות בספרים מדוע היא לא כיוונה אותי להתמקד נכון- בחוויה, ובעצם הזניחה והפקירה את הנפש שלי שם ואיפשרה את האשלייה הזאת שהתנפצה ככה??

אודי, יו... כמה שטויות כתבתי, ואני אפילו לא זוכרת מה... אין דרך למחוק הודעות, להחזיר אותן, רק להתחרט לאחר שליחתן. נכון? נורא מביך.. המילה הכתובה מחייבת שיקול דעת, אחריות, ועוד. אני לא במקום כזה.. מוצפת,.. יופי, אז תגידי את כל אשר בליבך, כל המתגלגל על לשונך ואח"כ תנשכי אותה... (כל כך רוצה לכתוב כבר דברים שמחים, נמאס לי כבר..)

אודי, למה היא לא השאירה לי כלום...? בפגישה האחרונה לפני שיצאה לחופשה שאלתי אותה אם היא לא מתכוונת לתת לי איזשהו "אובייקט מעבר"? היא הייתה קצת נבוכה, ואמרה משהו כמו: "לא יודעת"...והתבוננה סביב כאילו מחפשת איזה חפץ לתת...זה היה מאד משפיל.. אני לא מקבצת נדבות, אבל כך זה הרגיש לי, וגם העליב שהיא לא חשבה על כך מראש כלל.. אבל אמרתי לה כאילו אני שאננה והכל סבבה: "מה נתנה לך המטפלת שלך כשיצאה לחופש? עט? מחברת?"... היא לא ענתה... צריכה שמיכה, ומוצץ, ובקבוק עם שוקו חם, ואת השד הטוב של מלאני... (היא בטח הייתה מטפלת רגישה וחמה.. רואים במבט שלה) ומשהו מנחם במדבר הגדול והשומם...

הכל מכאיב לי כל כך.... היום, הלילה, השמש, הירח, (לא מתבדחת) אני מוצפת כל הזמן... מרגישה כאילו אין לי עור...כל דבר שורף לי את הלב לא יכולה ללכת ברחוב...הכל כואב.. (וזה עוד לפני החגים...) רוצה להיעלם...

היי אודי. מה הסיבה לכך שיש הבדל בין אנשים שהם מאוד נמרצים, פעילים, עושים הרבה דברים כגון גם לומדים גם עובדים מקימים משפחה מנהלים פרוייקטים אולי אפילו עושים עוד דברים בהתנדבות ובגדול סדר היום שלהם פעיל ושוקק עשייה לעומת אנשים כמוני שמשהו בהם נוטה להיות איטי וכבד וקשה להרים את עצמך לעשות דברים בנמרצות והתמדה ואם כבר עושים אז חשים צורך לקחת מנוחה ופסק זמן ממושכים עד הפעם הבאה... למה הקיום של חלק מהאנשים כזה נמרץ ושל אחרים מסורבל יותר ואיטי?? אני ממש מרגישה שאלה הבדלים 'אנרגטיים'. אבל למה? ואיך משנים את זה? אולי 'משנה מקום משנה מזל?'

הי אודי, לא הגבת אתמול על ההודעה "ללא שם". אם אתה סבור שמיצינו את הנושא, זה בסדר. אם זו רק שכחה, אני קוראת אותך לסדר :-)[pun intended] קוראת

הי אודי אתה מאמין שאפשר להחלים משנים של התעללות מינית בילדות? אני מתחילה להרים ידיים ולאבד תקווה. מרגישה דפוקה ופגומה. בטח תשאל אותי מה זה "החלמה" מבחינתי, אז אנסה לענות: להחלים מבחינתי זה למצוא קצת שקט ושלווה. לישון טוב בלילה ללא סיוטים, להיות מסוגלת לחבק את בני, לקיים יחסי מין ללא פלשבקים, לצחוק מכל הלב. זה הרבה לבקש???

הודעה אחת! לא שלוש פעמים..אולי אם הייתי כותבת שלוש לא היית מפספס....... והיית עונה על שלוש הודעות..... אוףףףףףףףףףףףףףףף תענה לי בבקשה, תודה לנעמה לפחות על שלא השאירה אותי אדומה..... תענה לחלי2 גם..למה היא מחכה לבד?????באדום זועק לשמיים?????????? אוףףףףףףףףף אם אענה לה תעלה את תשובתי?????????????אוףףףףףף קבענו פעמיים בשבוע שוב......... ושוב כואב ושוב רע ושוב ושוב ושוב והשכל לא מבין...........עד ש.........

אולי אולי .... תזמין אותי לשבת לידך כשאתה בא ??? היתה אמורה להיות שיחת טלפון מחזיקה וקבועה היום בתשע עם המטפל ולא יכולתי הייתי באמצע משמרת באסה

הייתי רוצה לא להיות לבד עכשיו, אבל אני לא יודעת איזה אני להיות, כי בעצם גם הייתי רוצה שלא להיות עכשיו בכלל. יד אחת שולחת הודעה שתנכיח, השנייה מלקה ושורטת על שאני מעיזה לקחת ככה. כמו האפילפטים שחתכו להם את כפיס המוח.

אודי רק אם לא קשה לך לשלוח קישור לסקר בהודעה ריקה . המחשב שלי התקלקל ;( ובאייפון אני יודעת להעתיק ולהדביק רק כשהקישור בהודעה ריקה כמו זו ששלחה מיקה ..... תודה הילה

בעבר כשלא הצלחתי, פשוט חשבתי שלא העלו לי את ההודעות.. מאז לא ניסיתי שוב

אני מצליחה...

אודי המצב עם הילדים רחוק מלהיות טוב אני עושה מה שאפשר מדברת עם גורמים ברווחה קבעתי שיחת התייעצות עם העורכת דין ו.... זה מוזר לי שלמרות כל זה יש לי מצב רוח מחייכת וצוחקת אני מאשימה את עצמי שאם יש לי מצב רוח אולי לא אכפת לי מספיק ??? למרות שמאוד אכפת לי הסתבכת ?? זה בסדר גם אני ....... ואני רוצה לשאול אותך משהו האם היית נותן למטופל שלך חפץ כלשהו מחדר הטיפולים , כמו חפץ מעבר ?! המטפל שלי נתן לי את השמיכה שהייתי מתכסה בה במשך כמה שנים בטיפול ובהמשך דיברנו על זה והוא אמר שזה יכול להיות גם הרסני ושיש גישות כאלה שאומרות שלא לתת למטופל שום דבר מוחשי ...../ דווקא השמיכי מרגיעה אותי ומאז שיש לי אותה אני פחות כותבת למטפל ופחות דביקית #%*= {{}[]]*== # וזה קוד סתרים .... ביי אודי שבוע מבורך שיהיה לך שיהיה לך כח לתת לכולנו כל ילדי הפורום ובכלל שלך , הילה

גם אני קבלתי חפץ מעבר...קבלתי אבן יפה כזו.....והיא הולכת איתי לכל מקום, היא בתיק שלי כבר ממש ממזמן :) זה נותן תחושה שהיא איתי

באתי לשבת בשקט, לנוחחחחחח

וזה היה בשימחה... לצערי זה ממקומות אחרים. אבל תודה !

באזור בקעת אונו מישהי רגישה שיכולה אולי לאבחן גם בעיות הדורשות טיפול תרופתי

אודי, אם פרסמת את הודעתי - נראה שזה לא נושא מחקרך. השערתי היא שהמחקר שלך בודק את "הקשר בין רמת מודעות, סגנון אישיות - רציונלי ואינטואיטיבי ליכולת שליטה על חלומות" לפחות, מתקרבת...? :)

כבר שבוע וחצי אנחנו לא נפגשות.... היא בחופשה עד סוף החודש... אין לי עם מי לדבר...! (חוץ מההודעות שאני שולחת אליך) :(

אחרי תקופה שבה מיעטתי לדבר בטיפול, הגיע פגישה בה אזרתי אומץ ונפתחתי מאד, דברתי רצוף כל הפגישה על הבעיה שהיא הסיבה הראשונית לקשיי, בכיתי מאד ונגעתי בנקודות אנטימיות ואותנטיות. בסוף הפגישה להפתעתי המטפל אמר שיש עוד פגישה אחת ואחריה הוא אמור לעבור ניתוח שלא ברור איך יעבור וכמה זמן תמשך ההחלמה. מרוב הלם וזעזוע לא יכולתי לקבוע לבוא שוב להפרד.ולא ראיתי אותו מאז. אני עדין מוטרדת מאד מהחויה הקשה.למרות שעבר מאז חצי שנה.מה דעתך?

היי חלי יקרה, בהחלט קשה וכואב...אני פעם עזבתי את הטיפול אחרי שהצלחתי לדבר על מה שכל כך כאב לי ואף אחד לא ידע....עשינו סיכום והכל כמו בספרים נפרדנו..כאב לי מאוד מאוד על שלא המשכתי לבסוף חזרתי אליה והיא קבלה אותי בזרועות פתוחות. אני כל כך מבינה אותך, אולי תתקשרי אליו? תשאלי לשלומו? תבררי....ואולי תוכלי לחזור? זה נשמע שהכל נקטע דווקא ברגעים שהיית הכי זקוקה לו בעולם מנסיבות שלא תלויות בכם....וזה מעורר כעס ותחושה של נטישה ברגע קריטי ולכן נטשת לפני שהוא ינטוש אותך....כל כך מובן... מיכ

האם חשוב לנסות להבין הגיונית את דרך החשיבה שלי שהיא בעצם "סובייקטיבית" או "לא הגיונית" אך לי נשמעת הגיונית? האם חשוב להבין? או יותר להיות בחוויה, ברגש? להתחבר לכאב....לחיות איתו ולדעת שזה מה שיש.....נראה לי כי ניסתה לדבר איתי בשכל כאילו לשנות את החשיבה...אני מנסה להבין וזה מסתבך לי יותר ויותר פילוסופית ...הכאב הזה לא הגיוני....והיא אומרת שאני מוסיפה כאב על כאב......איך מטפלים בכאב אין סופי?????????? בשכל או ברגש????????? מבולבלת ומרחפת כאחד היום.......

מיכל, אני כל כך מזדהה עם התהיות האלו. בזמן אמת נדמה לי שלא משנה כמה אחשוב על משהו, כמה אבין אותו מכל הכיוונים, עוצמת הרגש תטשטש הכל. אולי האיזון האידאלי הוא זה בו את רואה את ההיגיון וההסבר, רואה גם את הכאב שלך ומקבלת את זה שאי אפשר עכשיו לגשר ביניהם. אולי המחשבה המשונה "אני מבינה שנורא כואב לי עכשיו בגלל החשיבה השלילית הזו, אבל לזה אני מסוגלת ואני מפרגנת לעצמי את זה" יכולה לעזור. פעמים ספורות הצלחתי להגיע למחשבות האלו וגם אז רק כשאת ההתחלה להן נתנה לי המטפלת. אבל היה בזה משהו טוב, תחושת שליטה או קבלה. זה מזכיר לי תקופה של מחזור, שההורמונים מטריפים את הגוף ואת מבינה שזו הסיבה. זה לא משנה את זה שאת עדיין באמת עצובה/כועסת/מפוחדת. זה פשוט עוזר להבין שזה זמני ובר שינוי...

תודה שהתייחסת אליי.....להודעה.....הרגשתי בזמן האחרון שכבר לא קוראים אותי פה ובמילא לאף אחד לא אכפת.........אוף..... לא יודעת למה......כמה סבלנות יש לו לאודי.......בקלות יכולתי להציף פה......אוף תודה ששיתפת זאת התחושה... שאין קבלה של עצמי.......שאסור לי לכאוב........להתלונן להתיילד.....ובכל זאת אני עושה זאת....ורוצה להבין גם......אקח את המשפט שלך ואשנן אותו טוב טוב לעצמי...."אני מבינה שנורא כואב לי עכשיו בגלל החשיבה השלילית הזו, אבל לזה אני מסוגלת ואני מפרגנת לעצמי את זה" תודה

אודי שלום, השארתי כאן הודעה אתמול, 17.8 תחת שם בדוי "איימי". הבוקר ראיתי שהודעתי התפרסמה יחד עם כתובת המייל שלי ובה שמי המלא!! מיותר לציין את גודל הפגיעה. שלחתי בקשה להסרת ההודעה ולשמחתי היא הוסרה במיידי. אנא, בדוק כשאתה עונה לפניות שהודעה זו לא תופיעה שוב. וודא שכתובת המייל שלי אינה מופיעה בפומבי. תודה לך.

שלום אודי, אתה כותב: "לניקים יש משמעות רבה בעיני. מי שבוחר בשם שאינו שם - זו אמירה שנשלחת לשדה האינטרסובייקטיבי." ובכן, בעיני, עצם השימוש המתמשך באותו ניק מצביע על הזדהות הכותב עם האופן שבו הוא בוחר להציג את עצמו. לאור זאת, אני מתקשה להבין את ההבדל העקרוני בין כינוי שנשמע כמו שם "אמיתי" הלקוח מהעולם הלא-וירטואלי, לבין כינוי סימבולי. אני גם לא מבינה מדוע, למשל, הכינוי "משתתף סמוי" נופל בערכו מכינויים כמו "טיגריס טיבטי" או "אביט" (קרי: אביט[ל]) או "אותיות" (כפראפרזה על שמות נפוצים כאן בפורום). כל עוד משתתף מכבד את כללי הפורום שהצבת, ודבק בכינוי אחד קבוע לאורך ימים ושנים, אין הוא ראוי ליחס שווה כמו משתתפים אחרים? אני בטוחה שאתה מודע היטב להשפעה החיובית שיוצרת פניה אל הזולת בשמו, האמיתי כמו הייצוגי. סתם הרהורים שאני מעלה על הכתב, אין לי מושג אפילו מדוע ולשם מה. הרי מעולם לא ניסיתי להתחבב כאן על איש, או לשיך את עצמי לקהילה חברתית וירטואלית כלשהי. You get what you deserve ...

הי קוראת, קצת אעקוף את נושאו הנראה של העץ, ורק אומר, שמאד אהבתי לקרוא את מה שכתבת לי ברגישות רבה, אי שם בעמוד שכבר עבר לאחור. ראה ראיתי את דברייך, והנה, עכשיו, אני מגיבה כשיש לי הזדמנות. ממני, סוריקטה

הי אודי, הבהרה חשובה: אני לא שואלת כדי לקנטר, אלא באמת מנסה לרדת לסוף דעתך, ולהבין את הנזק הפוטנציאלי שטומנות בחובן פעילויות חוץ-טיפוליות כאלו ואחרות. בתשובתך הקודמת אלי כתבת, שאינך מסכים שמטופלים שלך יכתבו בפורום במקביל לטיפול. אני תוהה אם האיסור חל על כתיבה בכל פורום טיפולי, או בפורומ[ים] שבניהולך בלבד. מעבר לכך, אם פעילות כמו כתיבה בפורום מחבלת באופן קשה בטיפול, כיצד היית נוהג במקרה שהזכרתי, שבו מטופל שלך משתתף בסדנה טיפולית קבוצתית, או מקבל הדרכה פרטנית על תהליכים תוך-אישיים ובינאישיים, כחלק מהכשרתו המקצועית במהלך לימודיו?

אבל אני לא רוצה לדבר איתה. רוצה שרק תהיה איתי קצת. אולי שהיא תדבר אבל אני לא יודעת אם אני רוצה. זה בסדר? היא לא תכעס עליי (אני יודעת שלא..) ובכ"ז אני מרגישה צורך לכתוב את זה.

זה בגלל שהיא עדיין בחופש. מחר זה בדיוק האמצע. יש עוד שבוע וחצי, הרבה זמן לחכות.

שלום, בת אחותי, ציירת, נכנסה לעולם הקבלה לפני כשלוש שנים ומאז שנכנסה לשם חלה בה שינויים קיצוניים. היא התחברה מאוד לדת, אך יצרה מן דת קיצונית משלה, המקצינה כל מה שקשור לשבת, לכשרות ולדת בכלל. מתבודדת, איבדה קשר עם כל חבריה, לאחר שהיו לה הרבה חברות וקשרים. בקבלה מלמדים שלדברים יש אנרגיות- היא הקצינה ומיישמת את תורת האנרגיה הזו על כל חפץ קיים, כך שהיא נוטה לשטוף ידיה באובססיביות רבה כדי "לטהר" את האנרגיה, נמנעת מלגעת בחפצים של אנשים לא דתיים. אך בד בבד אינה שומרת על היגיינת גופה- אינה נוטה להתקלח לעיתים קרובות. היא לא עובדת תקופה ארוכה, אינה מנסה למצוא עבודה, עבדה בעבודות זמניות תקופות מאוד קצרות. יש לה חובות רבים שמתגלגלים בלית ברירה על הוריה. היא מתרצת את אי מציאת העבודה בכך שהיא רוצה לעבוד בעבודה שלה בתחום הציור והיא אינה רוצה שעבודה אחרת תרחיק אותה מכך. יש עוד שינויים רבים מאוד בהתנהגות, שינויים שלדעתה נורמליים לחלוטין ומשפחתה היא זו שמוזרה מפני שאינה מבינה את ההתנהגות. אחותי אובדת עצות, דיברה עם סניף הקבלה (דיברו איתה והיא כעת מגיעה לשם לעיתים רחוקות), דיברה עם פסיכיאטר (אמר לה שיש צורך שביתה תתקשר אליו, היא כמובן סירבה בתוקף). אחותי אינה יודעת מה האפשרויות העומדות בפניה במצב זה. היא מרגישה שביתה פשוט מאבדת את שפיותה. למי לפנות? לאן? מה לעשות אם ביתה אינה משתפת פעולה בהתייעצות עם מומחים?

הבנתי שמדובר ביכולת מנטלית לשהות במצבי חוסר ודאות. האם זה משהו שטיפול פסיכולוגי עוזר לפתח למי שאין לו כזאת יכולת? מה בגדילה נורמלית מאפשר ולחלופין חוסם את ההתפתחות של זה?

נגיד המטפל מתסכל בקשה של המטופל וזה גורם פתאום למטופל לשחזר רגשית ולחוות את התסכול הזה כמו משהו איום ונורא שמחריב אותו ולראות את המטפל פתאום שאופן לא אנושי, קר, מתאכזר, נטול לב וכ'... והמטופל ממש חי את הדבר הזה מבחינה רגשית, מה אמורה להיות התגובה של המטפל לעניין הזה? להסביר למטופל מה זה שחזור? או להציב לו גבול להאשמות שלו שהמטפל 'חסר לב'.. איך כמטפל אתה אמור להתמודד עם מצבים כאלה בטיפול? וגם אפשר להבין מאיפה נובעות תחושות גופניות לא מילוליות של נפילה מפחידה למשל? זה משהו שחויתי בטיפול והיה ממש נוראי וסבלתי מאוד. בכלל לא הבנתי מה קורה לי. האם זה אומר שבתקופה טרום מילולית נרשמה לי מן נפילה כזאת בחושים והטיפול הסיר הגנות ויצר גישה לזכרון החושי הזה?