פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, אני מתחרפנת לגמרי לקראת 'הימים הנוראים' - תרתי משמע.. יש לך המלצה לספר טוב, ככה משהו לשקוע בו , ולא להרים את הראש עד יעבור זעם.. שנה מקסימה שתהייה לך, ורק בריאות. ירדן.

מרגש שגם בציבור הכללי יש מושג ימים נוראים... ואם את מאמינה שעכשיו זה ימים נוראים תאמיני לאותו מקור האומר: "תשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה" זה הדרך לזכויות ביום הדין הקרב!

אין לי מושג מה הטעם והסגנון שלך ירדן, אז אני חופשיה להמליץ לפי הטעם והחשק הנוכחי שלי ... אז בא לי להמליץ דווקא על ספר קליל וכיפי, "מצרפי המקרים" של יואב בלום אפשר ממש לשקוע בו (וכאן גם החיסרון – אני סיימתי אותו בכמה שעות...) ולשאלה של אודי, אם אני זוכרת לתאר נכון, יש בו משהו פשוט ואנושי, ונוגע בשאלות של גורל , בחירה, באפשרות לעצב את חיינו, או פשוט לחיות אותם בכנות ואמתיות... חוצמיזה, מנחשת שהרצון לבריחה קשור למשפחתיות – יתר (או חסר) של תקופת החגים בכל זאת, מאחלת לך שהימים האלו לא רק "יחלפו מעלייך". להרגשתי יש בהם הרבה כמיהה וגעגוע לנגיעה באינסוף, בבלתי ניתן לנגיעה בקשה לחמלה , על האנושיות רצון לקבלה ולשינוי... כמיהה לאבא גדול כזה...מה לא... אני אישית מתחברת מאד דרך המוזיקה שמביעה הרבה מאלו אז סתם כך מצרפת קישור לדוגמא לשיר נפלא בעיניי המילים הם "רחמנא דעני לעניי עננא, רחמנא דעני לתבירי ליבא ענינא" והפירוש שלהם הוא- הרחמן שעונה לעניים, עננו, הרחמן שעונה לשבורי לב, עננו... והעיקר המנגינה...שנה טובה. https://www.youtube.com/watch?v=6vjbsaXIIVc

היי, יש לי בארון התרופות מגוון פלסטרים ומשחות בצורת ספרים, שאשמח לחלוק. ומה את מחפשת? ספר כואב, לכאוב כגיוון את כאבם של אחרים? ספר מצחיק ומשחרר? ספר שלש מילים? ספר עם המון אהבה? ספר על מציאות קרובה אך שונה? ספר על עולם דמיוני, בריחה מהמוחשי? סיפורים קצרים בלגימות קטנות? או אולי משהו אחר? נעמה.

למקרא ההיצע העיניים מתחילות לנצוץ.. אבל על פי מצב רוחי העכשוי העגום , ספר מצחיק ומשחרר מתאים לי במידי.. אבל אני מוכנה גם להתפשר , ובתנאי ששלושת ימי החג יצלחו בשלום. ואותם אביזרי בריאות שהזכרת ,מזכירים לי תמיד את העדפותי לשימוש בתחמושת הקלה, בנוסף לפלסטרים משחות , הוסיפי שיקויים, קמעות, לחישות (כנגד עיין הרע..)(בצחוק כמובן ..)לצד ספרים טובים מוסיקה מרגיעה, טיול בחיק הטבע וכל מה שעושה טוב לנשמה.. תודה נעמה וחג שמח.

האם אני באמת יכולה לסמוך על שיקול דעת של הפסיכיאטרית של אפשוז יום שמטפלת בי הרי היא מכירה אותי רק יומיים ובטח לא יודעת עדיין מה טוב בשבילי(האם אני טועה?) ואם היא תגיד לי שכדאי להישאר האם באמת היא אומרת את זה מכוונות טהורות או כי היא מקבלת כסף לא רע על כל מטופל? יש לי את החששות האלו כי החלטתי ללכת לשם על דעת עצמי,הפסיכיאטרית שמטפלת בי 3 שנים אף פעם לא הציעה לי אשפוז יום. אם כן על שיקול דעת של מי כדאי לסמוך בעניין ועם מי כדאי להתייעץ?אודי אני מאוד לחוצה מזה,שלא יהיה לי שם יותר גרוע,המסגרת מאוד מכבידה עלי ,אולי אני בכלל לא במקום הנכון((

איך אני אדע אם מסגרת כזאת של טיפול מתאימה לי או שאני צריכה מסגרת פסיכולוגית(לא פסיכיאטרית),כי אני לא נמצאת במצב פסיכוטי או משהו וגם לא ניסיתי להתאבד(על אף שצצות לי מחשבות כאלה מדיי פעם ברגעים של ייאוש) . אולי מה שאני צריכה זו מסגרת קהילתית עם טיפול פסיכולוגי דינאמי מעמיק ולא אישפוז יום פסיכיאטרי...נדמה לי שהחולים שם במצב קצת אחר משלי,כלומר חולים קשים יותר. חשוב לי לציין שלא הופנתי לשם אלה הגעתי מרצוני רק כי לא היה לי עם מי לדבר והרגשתי מאוד בודדה אז חיפשתי מסגרת חברתית אך אולי מה שאני צריכה זה פסיכולוג טוב וזהו? או טיפול כמו שמציעים בתל-השומר שם יש מרפאה פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית. איך אדע מה טוב לי? השאלות האלו עלו לי עקב שיחה שעשיתי אתמול עם פסיכיאטר אחד שעבד באחד מבתי החולים(אברבנל).הוא לא כל כך מכיר אותי,אך ראה אותי פעם אחת ושמע את הסיפור שלי ,אובכן הוא אמר לי שאני לא צריכה את האשפוז הזה ,וזה לא לאנשים כמוני אלה לאנשים במצב הרבה יותר קשה משלי , שאני רק זקוקה לפסיכולוג טוב כדי להתייצב וזהו..מה דעתך?

היי אודי, כתבתי כאן בעבר לפני הרבה שנים, בשם אחר, והתחשק לי קצת לכתוב שוב. רציתי לשאול אותך.. אני בטיפול כבר כמעט 5 שנים, ואולי בגלל המספר המבהיל עולות לי שאלות על מה זה טיפול ולמה טיפול ואם זה מועיל ועוד כמה זמן אמשיך בו, והאם זה תלוי בי או שגם המטפלת מתחילה להתעייף.. קצת מביך להודות, כי אני בעצמי פסיכולוגית בהתמחות, אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול. אני מרגישה שהמקום שיש לי איתה הוא מייסר ומענג ביחד. שזה מן מקום מיוסר קצת, שיוצאים בו בעיקר החלקים העצובים שלי (ויש לא מעט כאלה) והחיוניות שלי- בקושי. אני מודה שגם בחיים האמיתיים החלקים החיוניים שלי לא מאוד דומיננטיים, אבל הם לגמרי ישנם. בחלק מן המקרים ציפיות הסביבה הן אלה שגורמות לחיוניות לתפוס מקום גדול יותר (כי עצבות פחות מתאימה למקומות עבודה, למשל). בכל אופן, ב-5 השנים האלה הטיפול גורם לי להתחפר בעצמי ובמיטה שלי, ואני מרגישה שטיפול שהוא קצת יותר דומה לקואצ'ינג מתאים יותר לתפיסת העולם שלי. אני רוצה מקום שמעודד חיוביות ומעודד כוחות ואמונה בעצמי. המטפלת שלי היא אחת הטובות בעולם, בעיניי, אבל כשאני חושבת ביני לביני, עכשיו כשמלאו לנו 5 שנים, במה הטיפול קידם אותי ואת חיי, לא עולים לי רעיונות.. ואז כשזה קורה, אני נסוגה לחשיבה השכלתנית והכלכלית, וקשה שלא לחשוב על המחיר הכלכלי של הטיפול. אני מתקשה להחליט מה אני רוצה לעשות עם זה.. קבענו, היא ואני, שנדבר על זה, אבל הייתי רוצה לשמוע גם מה דעתך. איך אתה תופס טיפול? האם זה גם מקום שמעצים? אני מרגישה שאני לא רוצה יותר לדבר על עצמי לעומק, להתבונן.. אני רוצה משהו שמכוון-חיים, ששולח החוצה בתחושת מסוגלות ויכולת ואהבה לעצמי. וטיפול נשאר איזה משהו סודי ושקט ופנימי ואיטי.. האם נכון בכלל להביא לטיפול מן חשיבה של תועלת ורווח ולדבר על מטרת הטיפול ועל האם הוא עונה על המטרה? לפעמים נראה לי שמטרת הטיפול היא הטיפול. שאני נפגשת איתה כי אני נפגשת איתה. זהו. כתבתי הרבה, מה דעתך..? גפן

ניסוח מבריק למחשבות שלי...

הי, את מכירה אותי, שאני עפי"ר נמשכת מאד להגיב להודעות כאלה. התמזל מזלך ואין לי היום כוח, וכנראה שגם לא בעתיד הקרוב לבוא, ובכלל, קטונתי... דבר אחד כן – אני חושבת שאפילו יש יתרון בלרשום בקורות חיים שלך בהתייחס לרקע המקצועי - שעברת טיפול של כמה שנים. בעיניי, לפחות, זה סוג של העצמה בפני עצמו. אני לא נבהלת מחמש. המטפל שלי עבר עשר. מילות מפתח: ציפיות, צניעות. אמת. הייתי נזהרת מהקול שמבטיח קסמים. מעבר לכך - כל אחד ותפקידו. ייתכן שהטיפול מכין רקע, מעשיר יסודות, והשאר יקרה בחוץ ואולי גם רק אחרי הפרידה. ו... אין לדעת, את דווקא נראית צומחת מאד, דרישת שלום לוותיקים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אין לי מושג איך את עושה את זה, אבל גם אחרי מה שמרגיש כמו שנים, את מזהה אותי.. מדהים! אני לא בטוחה לגבי "התמזל מזלי".. אני דווקא אוהבת לקרוא אותך, אבל מהמעט שקראתי ממך כאן אני מבינה שכבר היו תקופות טובות יותר.. (אז אני שמחה שבכל זאת הצצת להגיד שלום). קראתי על הזעקה הפנימית הכואבת. האם היא חדה ושורטת או עמומה ומהדהדת בחללים? אולי אפשר לתת לה ביטוי חיצוני? למשל... להקפיץ אבנים באגם, או.. לצבוע את הבית? משהו שיאפשר להוציא, שלא יכה מבפנים, יכנס פנימה ויחליש.. גם אני הרגשתי זעקה כזאת לא מזמן.. טוב, אולי לא ממש "זעקה כזאת", הרי רק את זעקתי שלי אני מכירה, אבל בכל זאת זעקה. הרגשתי שפספסתי את הרכבת, שכבר מאוחר מדיי בשבילי.. אולי גם אצלך התחושות דומות? (זה נורא קשה...) אולי לאט לאט הכאב יתעמעם קצת.. אני מקוה.. ולגבי דברייך, קו"ח לא מעסיקים אותי כל כך. (יצא משחק מילים נחמד :-) אני רוצה להרגיש שונה בדברים שכן מדאיגים ומייאשים, ושם אני לא מרגישה הבדל גדול. בימים האחרונים אני חושבת על זה, שאיכשהו, למרות שאני מספרת לה המון דברים שרק היא יודעת, אני לא מתנהגת בחופשיות איתה. אני נשארת עצורה, קשה לי לפתוח את הפה, קשה לי להיות אני. עם חברות אני עדיין הרבה יותר חופשייה. אפילו "רק" בגוף. לצערי, אני לא מרגישה צומחת מאוד. את דווקא מרגישה לי אחרת מפעם. אני נזכרת בתקופת מאדים וחיפוש המפתח. את לגמרי במקום אחר היום, לתחושתי. ומהקריאה המועטה שלי כאן, התרגשתי לראות כמה את אהובה פה. לגמרי עטופה באהבה. אני מקווה שבימי הסגריר הקיציים, האהבה בכל זאת מגיעה אליך קצת.. חיבוק גדול, גפן (שלא בטוחה מאיפה הגיע השם.. אולי לקראת החג). נ.ב.2- תודה חלי! :)

אני חושבת שתמיד יש מקום לדבר על זה..מטרות ועוד, הרי הן משתנות ומחליפות צבעים כל הזמן לא? מבינה את ההרגשה שלוש וחצי שנים..

וואוו גפן! כשקראתי את מה שכתבת אמרתי לעצמי- איזה אומץ יש לה לגפן הזו...! איך את מעזה לבחון את הטיפול בצורה כזו... ("אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול") כיף לך! אני מקנאה! כבר חצי שנה שאני שואלת לא שואלת את עצמי את השאלה הזו בראש וזה מפחיד אותי (ואפילו יותר בגלל הרצון לעסוק בטיפול). כתבת בהודעתך לסוריקטה (הצצתי:)) שאת עצורה בטיפול. אני גם כזו. זה הולך ומשתחרר, אבל עדיין.. ולפעמים אני חושבת- טוב מה את רוצה?!?- זה לא שאת יושבת איתה על כוס נס...זה זה... בובי

היי אודי, נהניתי לקרוא את הודעתך, תודה :-) אתה כנראה צודק ואני אכן מקבלת משהו, רק שקשה לדייק אותו במילים, ובטח-בטח קשה לכמת אותו. לפעמים נדמה לי שאני מקבלת את האפשרות לחלום בהקיץ במחיצת מישהי, גם אם לא תמיד היא שותפה מלאה לכך בעולם האמיתי שבינינו. לערוג לקשר קרוב-קרוב ו.. אני פתאם חושבת על זה שהיא הרבה פעמים אומרת שאני דווקא לא מספיק מתקרבת, כמו שאפשר, ושאפשר לשתף ולהתלפף עוד (כמו גפן אולי?). שצריך להיות במלואי, גם אם זה חלקים כועסים.. אני כנראה קצת בטיפול עם עצמי.. אני עוד לא מספיק רואה בעצמי אשת מקצוע, אבל יודעת שאתה צודק. (פשוט המחיר הכלכלי, אתה יודע, משאיר אותי "קטנה"- ברמת חיים סטודנטיאלית לחלוטין.. מילא.. שתהיה שנה טובה מאוד, גפן

כתבת: הגבולות מטרתם ליצור "מקום בטוח" בו יוכלו לעלות רגשות ההעברה. הגבולות הם אלה שמעוררים את רגשות ההעברה? או שהגבולות הם הם "עצם" הטיפול, וממילא בלעדיהם לא יוכלו לעלות רגשות ההעברה? ובכלל, רגש נשמע כדבר רוחני מתפשט ומופשט, איך הוא מתקשר לדבר נוקשה ומגביל כגבול???

מניסיוני ואני בטוחה שאיני לבד בזה, הגבולות כפי שמיושמים בטיפול פסיכולוגי אינם עוזרים לריפוי פצעים וחסכים נפשיים שמקשים על יכולת ההקשרות הבטוחה לבני אדם אחרים. הרבה מאוד אנשים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי, בגלל שהמטפל שומר על עמימות ואינו טורח להרבות בהסברים, הם חושבים שהקשר עם המטפל שלהם הוא הדבר המרכזי בטיפול והם מרשים ומאפשרים לעצמם להקשר הקשרויות עמוקות למטפל, לעשות אידיאליזציה למשל, גם להאמין שהקשר הזה קרוב ומבין ו'אמיתי'. הגבול שבשלב כזה או אחר בהכרח מסתכל ויתסכל את מי שיחפש לכונן קשר בעל משמעות קונקרטית יותר עם המטפל שלו (ומבחינת החלק הילדי בנפש זה בדיוק מה שהיא צריכה, אבל מבחינת פסיכולוגים היא צריכה משהו אחר וכופים משהו אחר עם הגבולות וכל מיני כללים שרק המטפל מבין ומיישם חד צדדית), ובדיוק במעבר הזה שהמטפל מכוון את המטופל להתבונן על מה שקרה ביניהם ולברר ולהעמיק- זה השלב בו אנשים מרגישים מרומים וכעוסים ו/או מאבדים אמון, מתחילים להבין שלמטפל מעולם לא היה אכפת והוא לא יעזור להם, לעיתים לא מצליחים 'להתנער' מההקשרות שנוצרה אז נשארים ומתחילים לחוות ובעל כורחם להתעסק בכאב הרב שנובע מכך שהציפיות שלהם נכזבו והמטפל מכוון להבין ציפיות אלה על רקע העבר ילדי ולבכות ולהתאבל על מה שלא היה שם או איזה פצע שנוצר.. איך זה אמור לרפא את הנפש?.. היכולת להסתכל מבחוץ על התנועות הרגשיות על חשבון הסיפוק של צרכים בבחינת 'חוויה מתקנת', לדעתי יש בזה משהו שהוא לחלוטין אוברייטד בטיפול פסיכולוגי. ובמקרים של אנשים שבקושי רב הרשו לעצמם לחוות תלות, להעיז לבטא הזדקקות, חוסר המענה בשל חוק הגבול אף עלול להיות מסוכן כי ייתכן שלאחר אכזבה שכזו הם לא ירשו לעצמם שוב לסמוך על אף אחד מהמקומות הרכים האלה או יספיקו להאמין בתמימות שלחיים יש בשורה טובה יותר עבורם ולא רק 'עבודת התאבלות וקבלת הקיים/ 'אומללות נסבלת'. לכן לדעתי צריך להיות ברור לכל אדם שנכנס לקליניקה מלכתחילה שהקשר עם המטפל נועד להתבוננות שכזו בלבד ולא כדי לספק מענה קונקרטי לצרכי הנפש. זה חייב להיות ברור. האכזבות שנוצרות על רקע של 'בלבול שפות' בין מטפל למטופל בעיני לא מועילות לריפוי נפשי באמת. אז יכול להיות שיוצאים מפוכחים יותר עם יכולת התבוננות מהצד ברגשות אבל ייתכן שלעולם אדם כזה לא ירשה לעצמו להסתכן שוב בלהרגיש באמת ולהשען באמת. חוץ מזה, מה הטעם לגעת בפצע 'במסגרת גבולות בטוחים' אם אף אחד לא טורח לחבוש לך אותו. אני אחרי טיפול פסיכולוגי איבדתי מגע עם הצרכים העמוקים של עצמי, רק בשבילי להוריד את סף ההרגשה. זה היה בלתי נסבל.

אתה תאמר ודאי שאין סתם..אבל גם סתם זה משהו....שיהיה לך ולכולנו שבת שלום.. צריכה רוך עטוף בשמיכה...כי בחוץ קוצים.... ופה אולי אמצא אותו????? במילים עוטפות.....איך באמת מדביקים את כל החלקים אודי לשלם?????תמיד יישארו סדקים בלב :( וזעקות שבר ישמעו בכל עבר.... הלעולם נזעק??????? מתי תבוא השלווה? השלמות???? אין כזה דבר :( .......הכמיהה תשאר לעד...............זועקת בדממה מ.

שולחת תחושה של כירבול בפוך ביום חורף קריר, שלא צריך לקום בו מוקדם. או ביום קיץ ממוזג יתר על המידה.

זה נכון, כמי שחלק גדול מחייה עבר עליה במן מצב תודעתי או חוסר תודעתי...בקיצור במן חלימה בהקיץ או מן הסחת דעת תמידית כזו (קשה קצת להסביר את זה) אבל גם זה היה סוג של חלום או היפנוזה עצמית אולי? זה כמו התמכרות כזו להרגשתי...אבל זה היה חלום מפרק או מפצל משום שבחלום הזה מתוך עירות אני נהיית בעצם כל מיני אנשים, החלומות של הלילה לעומת זאת לפעמים הדמויות היו מתחברות, זה לא היה נעים בכלל, אלו היו בפירוש חלומות לא נעימים ומטרידים, שכאילו דרשו ממני להתעורר להתבגר ולקחת אחריות על אותם חלקי עצמי, אבל אני לא כל כך הייתי מוכנה כנראה. כשהייתי ילדה צעירה מאוד היו לי כמה חלומות "מכוננים" (מתוך שנה, וגם כאלה שאני לא בטוחה אם זה היה או לא היה...את החלומות אני זוכרת טוב יותר מאשר את המציאות ) הייתי בטוחה שהחלומות איכשהו השפיעו עלי לרעה, ושבגלל שחלמתי את החלומות האלו אני כנראה ילדה רעה מאוד.

ובתמורה, אתה תבטיח לשתף גם בתוצאות? :-)

מותר לך לפרסם את הקישור בפורומים השכנים ? יש פורום של חלומות אז זה מאוד רלוונטי. מילאתי את השאלון שלך ובדיוק באותו זמן חזרו וביקשו שאמלא שוב חלק ההשאלון שמילאתי על "חלומות בהקיץ" כדי לראות שהתוצאות נשארות אותו הדבר לשם תקפות השאלון או משהו כזה.

האייפון שלי חותך את הכתובת. האם תוכל לשלוח את כתובת האתר כשהיא מחולקת לשורות קצרות? תודה

http://tinyurl.com/nr55jz7 סוריקטה

בזכותך למדתי משהו שימושי. איך את מכירה את כל הטריקים האלו? :-)

הי אודי אודי ;-) איזה יופי! בהצלחה. כיף שאנחנו יכולים לעזור במשהו, מגיע לך...

הי אודי , זה נורא מוזר מה שאני הולכת לכתוב עכשיו . אני רוצה שתדע שירדתי 30 קג במשקל . ושאני מתחילה לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי .... משהו שלא היה הרבה זמן .... ופתאום יש הרבה מחזרים ... ואני צריכה לבחור ... והיום בטיפול גיליתי שיש לי הרבה מאוד חברים . לא חברים של פייסבוק . חברים אמיתיים . חברה אחת שהיא כמו אחות , ועוד אחת שעוזרת לי עם הילדים ועוד ידיד שאני באה לשתות איתו קפה ועוד חברה שאנחנו תומכות אחת בשניה ועוד אחת שהבית שלה תמיד פתוח בשבילי . אודי , זה קשור לזה שאני עם אנרגיות חיוביות ומשתדלת לתמוך ולחבק ולעזור במה שאפשר ?? וגם השבת הילדים באים אלי !! אודי , אני עוד אכתוב לך לפני ראש השנה , אבל , שתהיה לך שנה טובה ! ושתדע שאתה מאוד משמעותי בחיים שלי . והלוואי שהיתה לך כאן איזה שמיכה לכסות אותנו לפני השינה , ולהגיד לנו .... ש....... לילה טוב חלומות פז ..... הילה

הילה, התרגשתי לקרוא

זה מטורף....! לשבת מולה ולהתגעגע אליה... לדעת שהיא בעצם כלל לא בסיפור הזה... ועדיין, לחכות למשהו,... בצמא, ברעב, די... ובקושי התחלנו... איך אשרוד....?

דמיינתי ציור קו-קוים של ילדים. מרוצץ ודהוי ורוצה להתקיים. וצריך לצייר ולעבוד יחד ולהפוך את הקשר לנוכח. אולי לאט, לאט היא תהיה חלק מהסיפור, הסיפור של הקשר שלכן.

אודי, על פניו יש לי הכל: בית יפה, בעל אוהב, ילד בריא וחכם אבל אני רחוקה מלהיות מאושרת ומסופקת. מרגישה תחושה של ריקנות. בור שחור שיושב לי באמצע החזה, שואב אותי וממלא אותי בכלום, בריק, באין.

אני ; גם רוני גם חולה גם מדוכאת גם אמא גם מזניחה גם מנסה גם מתייאשת גם בורחת גם רוצה גם מחפשת גם שותקת גם צורחת גם נעלמת גם נשמעת גם חיה גם מתה גם סתומה גם מיותרת גם מתעקשת גם מוותרת גם עלובה. גם נעלבת.

כולנו מכלול, וכולנו מסוכמים בשם אחד. השארי רוני, ונאהב אותך ככה, עם כל היתר.

את יודעת רוני, כולנו "קצת" מהרשימה הארוכה שציינת, אז אולי זה לא נורא כל כך.. ירדן.

אודי,אני לא יודעת למה אבל לראות אם האנשים החולים האלה ,המדוכאים,חלקם לבושים בצורה מזעזעת ,מדברים מוזר,לא שמחים עשה לי רע,ממש קשה לי לראות אנשים בדיכאון והם כל היום יושבים ובוכים על הצרות שלהם ואני שומעת אותם ונהיה לי רע...האם זה בסדר? אני אמורה להרגיש ככה?

דוקטור אודי שלום רב. אני כרגע התחלתי טיפול במסגרת אשפוז יום באחד מבתי החולים בארץ. הנני מאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות גבולית עם הפרעות מצב רוח,חרדות ופוסט טראומה.זהו היום השני לאשפוז שלי ובינתיים אנחנו מטופלים במסגרת קבוצות (גדולות וקטנות) בהם כל אחד יכול לעלות נושא חופשי שכואב לו או שקשור לחייו או את מה שמציף אותו הקבוצה מקשיבה ומשתתפת,בהנחיית פסיכולוגית/מרפאה בעיסוק. זה מה שיש כרגע ושוקלים להוסיף לי גם שיחות פרטניות עם פסיכולוגית . השאלה שלי היא כזו: האם הרגשת עצב,עייפות,תשישות ודיכאון הן תחושות נורמליות אחרי טיפול כזה? חשוב לי לציין שהתחלתי את הטיפול רק אתמול והיינו בקבוצה גדולה שם רק ניתחנו אישה שיר שלא ממש התחברתי אליו והוא לא העלה בי שום תחושות או מחשבות ואילו היום לראשונה השתתפתי בקבוצה קטנה בה כל אחד דיבר על מה שהוא עבר ומה שכואב לו וכאן התחברתי וממש הוצפתי ברגשות ואחרי זה בכיתי איזה שעה בלי הפסקה,אחרי זה הרגשתי עצב חזק ואפילו חוסר רצון לחיות..אני חשבתי שאחרי שאני נפתחת ככה אני אמורה להרגיש יותר טוב לא? יותר משוחררת? אני להפך מרגישה רע מאוד...בקושי הגעתי לבית ופשוט רע לי...לא יודעת איך להרגיע את עצמי אפילו.. רציתי לשאול אותך אם זה בסדר שאני מרגישה ככה וזה חלק מהתמודדות או שזה לא אמור להיות ? האם טיפול כזה בכלל מתאים לי או שהוא בכלל יכול להזיק לי ולא כדאי לי לעבור אותו? אני ממש מפחדת לבזבז זמן על טיפול לא מתאים או יותר גרוע שמצבי יהיה עוד יותר רע... אודה לך מאוד על תשובתך בתודה מראש בורדרליין

ההודעה ששלחתי נעלמה, רק חצייה השני הופיע, אז הנה, שוב, אנסה לשחזר את החלק הראשון שלה: נעמה יקרה וכל החברות הנעות בין גלי החיים, בחיים גלים עולים ויורדים, פעמים עולים איתם לשמים, פעמים יורדים תהומות, יש דרכים שונות להתמודדות : לשבור את הגלים,- אך מסתכנים בשבירתנו אותנו איתם, ולהישאר קצף מלוח . לקחת נשימה עמוקה ולצלול לתוך הגל עד יעבור מעל ראשנו. ראיתי סרט על גלישת גלים, הוא נתן לי חומר למחשבה... אפשר לגלוש על הגל, נכון, היציבה לא הכי בטוחה, אך את קשובה למצב האיזון שלך ומתאימה אותו כל הזמן לגובה לכיוון ולעוצמה של הגל, את יכולה לראות מלמעלה, יש לך פרספקטיבה, כשאת רוכבת עליו את יכולה להרגיש עוצמה, שליטה, ואפילו הנאה... כמובן יש בכך סיכונים גבוהים, אך ככל שאת מיומנת את צוברת ניסיון בהתמודדות הנכונה לך עם הגל, לפני שאני שולחת, אני קוראת את שכתבתי, זה די מעצבן אותי, כמה אני טובה בדיבורים... אנימה

שההודעה שלי יצרה אדוות בראשך. גלים... כשרואים אותם הם נפלאים, מכשפים, מרגשים. כשחווים אותם נזכרים שהם גם עושים מחלת ים... אהבתי את המחשבה לרכב על הגלים. אני עדיין מבולבלת ממנה, לא מבינה איך עושים את זה בלי להתנתק מעצמי או מהעולם. אם תגלי ספרי... ובינתיים, חבל לכעוס על עצמך. גם בהבנה הזו, בתקווה שנובעת גם אם למישהו אחר , יש טוב.

ואני מתה מפחד...! רוצה לבטל את הפגישה... הציפייה... האכזבה הגדולה שתבוא אחר כך... הכמיהה שלא תתמלא לעולם ומכאיבה כל כך... התלות...הצורך הנואש למעט חום... מה יהיה....? זה לא התחלת טיפול בפעם הראשונה, אז למה התסריט הזה חוזר על עצמו....? שוב ושוב....? :(

המשך - מתאיינים אל תוך אוקיינוס כאוטי...מתרסקים על שוניות חדות הנמצאות בקרקעית, בתהום... יש הרבה מה ללמוד בגלישת גלים... יש הרבה סיכונים ... כמה את / אני / כל אחד, מוכן, מסוגל להתנסות, לאפשר, או בוחר לשבת על החוף...או לצפות מהכורסא בסלון על גולשים אחרים ביוטיוב...

הכל רע. לא מבינה מה הטעם לחיות, אם שום דבר לא טוב? (ואני לא מאיימת בהתאבדות, בסדר?) אני כל הזמן לבד, אין לי אף אחד בעולם הזה. לאף אחד לא אכפת ממני. לא רוצה להיות לבד. שוב שבת לבד, והחגים. חשבתי שבחגים אמורים להיות שמחים, חבל שאצלי ההפך. לא רוצה יותר את החיים הדפוקים האלו. אני כבר מספיק זמן בטיפול, והכל רע, ואפילו יותר רע. הטיפול לא עוזר לי. אף אחד לא יכול לעזור, גם אני לא יודעת איך. וכשאני מנסה לא מצליח כלום. חיים דפוקים, הכל רע.

חנה יקרה, לפעמים לקראת הימולדת, אנחנו מרגישים קצת לבד. מין צפיה לא ברורה, חשש, פחד, חשבון נפש. יומולדת הוא בסך הכל יום כמו שאר 364 הימים האחרים... רק שיש יומולדת. החברה ענתה לך "כן" , כן זו תשובה חיובית, נכון? אין צורך לחשוב שהיא לא רוצה כי לא האריכה בתשובה. אולי היתה עסוקה ולא יכלה להאריך, היא הרי התקשרה בערב. אולי לקבוע? דברי איתה היום לפני סופ"ש, ותקבעו, ויופי שאת יוזמת מפגשים כדי לא להיות לבד . שולחת לך שיר:-) http://www.youtube.com/watch?v=wFh-rX_Sfhs

חזרתי אליה ואני אלך אליה בערב. בבוקר בעקרון יש לי איפה להיות כנראה ואם לא זו שאני הולכת אליה בערב, אמרה שאני מוזמנת בבוקר, אם אני רוצה, אפילו בלי להודיע. מקווה שיעבור בסדר...

חנה האסוציאציה שעלתה לי מהודעתך , היא שלקחת דיו שחור ושפכת על הכל , מילאת את כל החור , הסדקים והחריצים , ועד לנימים הדקים ביותר .... ברור שיש רע .... ושלא טוב לך ושקשה לך .... אבל בואי נכניס דברים לפרופורציה , חברה אמרה לך כן , אז יופי ! יש אנשים שכותבים בקיצורית , או שהיא היתה עסוקה , חבל לפרשן פרושי רשי על אמירה פשוטה . ותנסי , אל תוותרי לעצמך לבוא המגע עם אנשים . כמובן רק קשרים חיוביים . זה יכול רק לעשות לך טוב . לאט לאט . צעד אחרי צעד . זה לוקח זמן עד שמגדילים את חוג החברים . תאמיני לי שאני מבינה אותך גם אני הייתי באיכסה הזה . והמטפל שלי היה אומר לי , את כנראה צריכה לעבור דרך המקומות האלה ... ושאין קיצורי דרך .... בינתיים אנחנו כאן איתך , מחזיקים ומחזקים , אל ייאוש , את בדרך הנכונה . (נ. ב. על איתקה שמעת ??) הילה

עשה לי קצת רע לקרוא על הדימוי של הדיו השחור.. ולא, לא שמעתי על איתקה. מה זה?

אודי, מנסה בלי לקפוץ למסקנות ולהתחרפן, השארת אותי אדומה אתמול.. בכוונה? בטעות? סליחה. על הכל. יתכן בהחלט שהיה עדיף שלא אשלח ושלא תעלה. אבל, העלית...אז...? בכ"ז אשלח הודעה זו למרות שאהיה שוב אדומה, למרות מין חלום בלהות כזה שאתה עכשיו תעלה את כל ההודעות שלי, אבל לא תגיב אליהן... כאילו שאני מדמיינת שאני כאן, בין אנשים, בתנועה... אבל באמת אני שקופה וקפואה.... (בבקשה, אל תעשה את זה!!.!) הרגשה מפחידה גם כאילו אתה יכול לחדור את המסך הזה ולראות משהו? (סליחה שהופכת את המתנה שנתת לי למשהו אחר...) טוב, בסוף נתתי גם לחירפון לדבר. הוא מאד ביקש. ביי.

אודי , הייתי בעבודה 12 שעות בשעה האחרונה היה ישיבת צוות מרגישהמותשת

היום נפגשתי איתה. מרוב דברים, לא הייתי מסוגלת לומר כלום. תמיד אני יושבת עם כרית עליי, ולפעמים מניחה את הכרית כך שתכסה אותי. היום היא אמרה שהיא מרגישה יותר מתמיד שאני שמה חוצץ בינינו. ובסוף הפגישה כשכבר נגמר הזמן רציתי לומר שני דברים קטנים, והיא אמרה משהו טוב אז מהר כי כבר נגמר הזמן. אמרתי לא משנה. אמרה שהיא תזכור ואגיד לה בפעם הבאה. אמרה שהיא מבינה שנעלבתי. לא רוצה להגיד לה כלום. יש לי יומולדת ביום ראשון. וזה לא ממש משמח אותי. שוב הולכת להיות לבד בשבת. אין לי מושג מה יהיה. גם ככה אין מי ועם מי לחגוג איתו. וגם אין סיבה לחגוג. כבר באמת שאין לי כוח. שלחתי הודעה לחברה אם היא נמצאת ואם אפשר לבוא אליה, ענתה רק "כן". ועם תשובה כזו אני לא רוצה ללכת. מרגישה שלא רוצים אותי. ואם זה ככה אני מוותרת. היא התקשרה בערב אבל לא הייתי מוסגלת לענות לה.

הי חנה, מזדהה עם הרבה דברים שאת הבאת היום, ובכל זאת ולמרות הכל, מאחלת ,ומקווה בשבילך שתדעי לעשות לעצמך יום הולדת שמח. שתמצאי את המשמעות שתשמח אותך, תמלא, יום הולדת שמח! https://www.youtube.com/watch?v=CkcrM61seTU אנימה

אני יודעת שלפעמים אני ככה. שאם זה לא בדיוק כמו שרציתי שיהיה, אז מעדיפה לוותר ולסבול. אני כן מנסה שיהיה אחרת, והשבת יהיה לי עם מי להיות ומקווה ואפילו די בטוחה שיהיה טוב תודה על הכל!

אני זועקת שבר כל-כך שזה לא מפסיק. ברמה שהשכנים שומעים ללא הרף... המטפל יודע, אנשים שמכירים יודעים, לקחתי תרופות... מה אומר... סוריקטה

איזה כיף לך שאת יודעת לזעוק. את השבר. באמת!

הזעקה מהדהדת עד הנה , עם הכאב שבה. נדמה לי שעדיף שהמטפל ומי שמכיר ישמעו, שהיא לא תהדהד בחלל ריק . גם יש משהו טוב בלשמוע שאת מוציאה אותה החוצה ושאת נעזרת במטפל ובתרופות. נדמה לי שזה הישג לא קטן. שולחת תה עם דבש לגרון שנושא עכשיו את הכאב של הנפש ולנפש שלא מצליחה לשאת את עצמה. (אנא הודעה, הישלחי. למרות שאת מהנייד.)

לא ידוע מקורה של זעקת השבר הנוראית, אודי, לא ידוע... כפי שכתבתי, אנחנו מנסים למצוא לכך השערות. כרגע אפילו עולות בי כמה נוספות, מעבר לזו של הבלבול בין הטוב לרע שהזכרתי. רושמת לפניי - אחת היא הכאב של האין-כל-יכולות, של המוגבלות, השנייה – כמו הריונות חוזרים ושבים, שלפעמים אפילו מצליחים להסתיים בלידה, אבל אחרי חודשים ספורים, התינוק שנקשרים אליו כל-כך לא מחזיק מעמד ומתאפסים כוחותיו למוות. תמיד. ובעצם, אולי זו גם האמא שהילדה עומדת ממש לידה, והאמא מפנה את הגב. לא רואה צרכיה של הילדה, קיומה, והילדה באופן טראגי עוד מחכה שזה יקרה. ואני אישה מבוגרת בעצמי, עדיין לא מרפה. וכל זה צף כי ביקרתי ב'אזור האם', קרי הסתובבתי ליד מקום מגוריה. ואולי אפשר לקשור לכך גם את חופשת המטפל, או חתולת חצר אהובה גרגרנית ומתלטפת ששווקה חיים בין יום... רוני, זו זעקה עצורה מאד מאד, לא בכי משחרר כפי שאולי הייתי רוצה לקוות. לא יודעת אם יש כאן במה לקנא. מרגישה שהכאב כל-כך גדול שהחוץ לא יוכל לעמוד בו. נעמה יקרה, אולי באיזה אופן הייתי רוצה שידעו שכואב כל-כך. שאני לא רק רובוט. שידעו באמת. איני יודעת אם זוהי דרך טובה להעביר את המסר, אבל זה מה שיוצא. אולי ישנה משאלה שזה יזיז משהו לפחות אצל חלק מהאנשים. ברמה שארגיש שאני מקבלת עזרה אמתית שתחזיק מעמד. לא יודעת... מישהו פעם אמר לי שברגע שמשהו כרוני, לא אקוטי, היחס של הסביבה די מתרגל. זה לא בדיוק כאב שעומדים בו. גם לא מצב מתפקד במיוחד, יכולה עוד לכתוב, אבל לא ממש לדבר או לפגוש אנשים. דיברנו על מגע כואב, על חיבוק... סוריקטה

עצוב, מאוד עצוב וקשה לקרוא, חומרים קשים יש בתוכך, אולי אמא רדיואקטיבית שכמעט שאי אפשר להיפטר מההשפעה שלה... מלבד זה משתתפת בצערך על מות הגרגרנית המתלטפת, (את מכירה את "חתולונובלה"?) מאחלת לך שנה טובה אנה (מילים מילים לשעבר, שיניתי את הניק מקווה שזה בסדר מבחינת מנהל הפורום)

הי סוריקטה בטח את לא זוכרת, הייתי כאן לפני שנים רבות, הייתי עוד אחת מעוברי האורח שהתפעלה ממך ונעזרה בך. זה היה עוד בתקופה של לפני אודי וגם אחרי שאודי לקח את שרביט הניהול. משפטים שלך עדיין מהדהדים בראשי. למשל, אחרי עזיבת מטפלת בעקבות ריב גדול ופיצוץ, אני זוכרת את דברייך על האשלייה שאולי זה שקט רצוי... ועוד רגעים רבים שחלקנו יחד. אני כאן היום בפורום מסיבות לא טובות. אחרי תקופה ארוכה של בנייה גם בתוך הנפש וגם מחוצה לה הכל קורס... כבר חצי שנה של קריסה וכל החלקות הטובות נהרסות. וההרס האחרון הוא הקשר עם אשת השיחות. באמת תקופה נוראית... ואת יודעת, אני רואה אותך כאן עונה לכל אחד ואחד שכותב לך, ואני שואלת את עצמי אם בא-לך לענות לכולם. סתם השערה... אבל מרגיש שאת נורא משתדלת להיות בשביל כולם... ואולי אפשר דווקא כשרע ודווקא כשאת זועקת זעקת שבר, לשים ##@&#, להיות עם עצמך ועם מה שיעשה לך טוב (או לפחות עם מה שבא לך אם טוב זו דרישה מוגזמת כרגע). דיברתי עכשיו בטלפון עם מישהי שהתכתבתי איתה בפייסבוק, וקבענו להפגש, ובסתר ליבי המשאלה שלי היא לגלות שהיא-את-היא-את-היא... איתך (((()))) גלי מפעם

סוריקטה יקרה, טוב לשמוע כאן את זעקתך, שאת מרשה לה להישמע, מרשה לעצמך לשחרר את אסוריה... איתך, מקשיבה לה, מצטערת שהנפש כואבת. מצרפת לך שיר: http://www.youtube.com/watch?v=VYnr4qY8WmA אנימה.

אנימה יקרה, תודה על ההקשבה, על השיר, (פעם פעם, אחד מכינויי כאן היה אשת בוקר, אגב) תודה על המילים היפות שלך, ובמיוחד גם לך אומר שהנני צריכה לא לאבד, לזכור ולהבין, שיש איש אחד, מטפל, שאכפת לו ממני. איש יקר, שהקדיש לי זמן משעות המנוחה שלו, בגלל השבר שלי. סוריקטה

זעקתך נשמעת , והיא פוגעת בנו , בליבותינו , הינה אפילו עובדה שהגבנו . ובטוחה שיש עוד הרבה ששמעו וכאבו איתך ביחד. לתחושתי מי שיוצא מהאדישות כרגע זו את , ולא הסובבים אותך , דווקא . כי , זאת הפעם הראשונה בה אני שומעת את קולך שלך את סוריקטה . במצב שמאפשר מגע ויכולת לחוש , או כמו ששרה ריקי גל , היי שקטה עכשיו הכל בסדר , אפילו האוויר נותן לך הגנה זה לא הגהנום או בטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתחלפות ליופי כאילו השלווה היא חוף הבהלה היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש... כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה ... יכול להיות שפספסתי פה ושם זה מהזיכרון ... הילה

הי הילה, את אומרת דברים חשובים, ואני מקשיבה להם. מאד. קוראת אותך וגם את דברייך על נושא העבודה שהוא בלתי מפוצח אצלי, עדיין. עדיין לא מובן... ויתרתי לכמה ימים על 'מקום העבודה' האומלל שלי, ואיני מרגישה איך אני משיגה כוחות לשוב אל המעט והסוחט הזה. חייבת לשנות את הקשור לנושא ואין לי מושג איך. חושבת לי על "עכשיו אני, כי ההוא הלך" http://www.youtube.com/watch?v=91JEArRsOrg שלך, סוריקטה

היי, וואוי, מילים יפות וחמות כתבו למענך, שמח וגם עצוב.. אני מאוד מקווה שאותן מילים עשו את דרכן למקום הנכון ובזמן הנכון, ואפשרו הקלה נחמה ופצוי מה. בעיקרון , אני טיפוס אנמי כשזה מדובר במילים, אז רק רוצה לאחל לך, לא לשנה הבאה, אלא לימים האלה ממש, שיהיו ימים של שקט שלווה ורק רוגע. איתך תמיד, ריקי.

איחול חשוב מאין כמותו, לוקחת אתו קרוב אליי. צריך לעבור את הימים הללו... שלך, סוריקטה

יש דבר כזה נפש מפורקת? אצלי יש הרבה חלקים... במקום משהו אחד שלם ומאוחד. כמו רסיסים שהתנפצו... אני צריכה לדמיין איך זה אמור להראות כשזה שלם ולפעול בהתאם. אני מנסה להסתיר שבפנים שבור. כי זאת בושה נוראית. כמו לחיות בכאילו. במשחק. ילדה קטנה שמשחקת כאילו היא גברת גדולה. ואסור אף פעם להפסיק לשחק אפילו שכבר אין לה כח והיא מאד עייפה. לפעמים תוקפת אותי חרדה שאולי עוד רגע לא אוכל לסחוב את כל החלקים של עצמי והם פשוט יפלו ויתנדפו... (כלומר אני) אולי זה קורה בעיקר כשההגנות המאד נוקשות מעזות קצת להתמוסס. יש להן כנראה תפקיד חשוב. איך מחברים את חלקי הנפש בלי שיהיה צורך להחזיק אותם כל הזמן? זה אפשרי?

שריל יקרה, התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות שאודי יכתוב, רק רציתי לומר שגם אני חשתי כך ממש לא מזמן במשך הרבה זמן...ואני יכולה לומר שלאט לאט אני מרגישה שהכל מתחבר לי וזה לוקח זמן ובעזרתה האדיבה של המטפלת שלי........ ובאשר לתחושת הילדה שמשחקת במבוגרת.....התחושות שלי מאוד מאוד זהות לשלך...וגם על זה אני עדיין עובדת בטיפול והכל בצעדים קטנים אך בטוחים...בטיפול לומדים לחבר...כל כך מבינה את התחושה.. מיכל גם פה בפורם את יכולה לקרוא שאני "משחקת" עם שלמות שמי בגלל התחושות האלה... נ.ב. אני קראתי לזה המפתי דמפטי שהמטפלת מחברת את החלקים שנפלו מהחומה :) וקצת הייתי צינית לגבי הכל בטיפול אך כנראה שיש משהו בזה...(בלי ממש להבין פסיכולוגיה ודימויים) אגב מעניינת אותי גם התשובה של אודי.. מאוד...

מותר לי לשאול כמה שאלות? אם כתבתי את זה, זה אומר שאני באמת מרגישה כך? אני לא שואלת בציניות אלא יותר מתוך מבוכה. אני אף פעם לא בטוחה במה שאני מרגישה. פעמים החיבור אפשרי אומר שפעמים אחרות זה אבוד? וצריך שיטת טיפול מסוימת? ועוד שאלה קטנה... יכול להיות שנולדים כך? (הרי כמעט כל אחד סוחב איתו טראומה או כמה בארסנל החוויות שלו) סליחה...יצא קצת מידי הרבה שאלות. תרגיש בנוח לסנן כמה..

שלום, יש לי כבר המון זמן תחושה שאחרי האוכל הקיבה יוצרת לי לחץ על הנשימה, ומרגיש כאילו האוכל עומד לי על הגרון, ומרגיש כאילו יש לחץ כזה, ומדי פעם תחושה שנוזלים עולים בגרון, כבר בינואר הקודם עשו לי גסטרוסקופיה והכל נראה תקין, יכול להיות שאני שאני מרגיש גם קשור למצב הנפשי ואין באמת כל בעיה פיזית? אני קראתי גם המון בשנה האחרונה על בעיות מערכת העיכול וכו תודה רבה !

האם כל החרדות שאנשים סובלים מהן בבגרות הן תוצאה של חוויות טראומטיות בשנים מוקדמות? מה ההבדל בין מצב שאדם סובל מ'חרדת התפרקות' למשל, לבין אדם שיש 'חרדת נטישה' לבין מישהו אחר שחווה חרדה להתבטא באסרטיביות מול דמויות סמכות? מדובר בתופעות נפרדות של סוגי חרדה שהמקור להווצרות שלהם נעוץ בשלבים שונים של ההתפתחות או שיש מכנה משותף כלשהו בין סוגי החרדה השונים?

אודי מה אופי התגובות של אדם לחוויה של תסכול מלמדת עליו? על מבנה אישיותו? ומה מבחינת אנשי מקצוע נחשב כתגובה בוגרת ובריאה לחוויות של תסכול? לי למשל קשה לחוות תסכול ביחסים בין אישיים בלי שזה יגרום לחוויה כלשהי של חשדנות וירידה באמון.. זה קורה לי יותר דווקא מול אנשים יותר מתוחכמים שאני מרגישה שהם לא דוברים אמת אלא סתם מתרצים את עצמם. למשל כשמשתמשים בשקרים לבנים..זה גורם לי להרגיש כאילו מתמרנים אותי ומלמד אותי שעמוק בפנים אין מה להאמין ולסמוך על דברים שאנשים אומרים, תמיד לחשוד שאלה סתם תירוצים (קצת כמו האמנות של פוליטיקאים..)..מה אתה חושב?

אכן יצא לי לעיין בין היתר גם בספר פרי עטך :)

התגובה הראשונה שלי להודעתך הייתה – מה?? מאד רוצה לשאול ומסתקרנת, למה התכוונת?? .. מצד שני – ממש לא בטוחה שרוצה שתענה לי.. זה מסוג השאלות שעדיף בד"כ לא לשאול... כן מרגישה שרוצה לומר בשקט כמה דברים: (כמו שניסיתי להסביר בעבר....מסובך לי כי יש כמה שחקנים אצלי בזירה... אבל אנסה בכל זאת לומר משהו בשם כולם...) אחד, שאני חושבת שטוב לי שאתה, ברמה הבסיסית, מאמין לי ולוקח אותי ברצינות...משהו שתומך במאבק שלי לנסות להפסיק לפקפק בעצמי. ושהיה לי טוב גם שנתת לי מבט זה בזמן שאני כל הזמן רק יורדת על עצמי...שלא אוששת את ההנחה שלי.. (כמו שאני מכירה את עצמי, תכף היא תחזור... אפילו על מה שכתבת מצאתי במה לרדת על עצמי... אל תשאל איך, זה סודות של המקצוע ;-) ו...(בעיקר)... תודה ש...אתה "מביט" ...ושאני "משתקפת לך"... ועוד משהו - יש לי משחק כזה עם עצמי שתמיד כשאני שולחת הודעה אני מנסה לנחש מה תענה. ו...אתה כמעט תמיד מפתיע... וזה כיף...(ככה זה תקשורת עם מישהו אחר, כנראה...א'-ב'...) (מתלבטת האם לקלקל את מה שכתבתי , לפצל בחזרה בין השחקנים... ולומר שזה היה גם מבהיל וקשה ומבלבל, לקרוא את מה שאמרת). מחכה למשחק לכבוד ראש השנה. זה החג האהוב עליי. גילת.

כתבתי ביום ראשון הודעה והיא נעלמה לה. חמקה בשקט.. כאילו ידעה לה שעדיף כך. היא רק לא יודעת כמה הייתי רוצה כמוה, להיעלם לי.

למה את עושה את זה לעצמך? התחלת כבר לשתף ונהיית צינית? אני לא מבינה.....אולי את תוכלי להסביר...חבל סביר להניח שכל מי שזקוק לטיפול הנפש שלו קצת "חולה" לא? בשביל זה יש גם מטפלים. ואם תקראי מה אודי כתב לך תראי שההודעה ממש לא נעלמה.... אודי החליט שלא לפרסם. מקווה שתראי שאינך מחלה אלא אדם...ותפסיקי לשחק עם הרגשות של עצמך...נראה כי את גורמת לכל זאת וחבל מיכל

איפה אודי כתב לי? למה החליט לא לפרסם? מה אני עושה לעצמי? לא מבינה כלום בחיים הדפוקים האלה

שלום, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כ 8 חודשים וכעת אני חייבת לסיים את הטיפול כי אני עוברת לאזור אחר בארץ. לפני כ3 שבועות ביקשתי מהפסיכולוגית שלי להעביר את הטיפול ליום שלישי כי אני לא בטוחה שאני אוכל להיות ביום הקבוע שלנו (חמישי) היא אמרה שתבדוק תוך שהיא מציינת בקול נמוך יותר "אם יהיה לילדים שלי סבלנות" היא יצרה קשר רק באותו יום שלישי ושאלה אותי בהודעה אם אנחנו אמורים להיפגש היום? אמרתי לה שהיינו אמורים אבל לא קבענו זמן. ושזה כבר לא משנה כי מתברר שאני יכולה להגיע ביום הקבוע שלנו. בפגישה לא העליתי שזה הפריע לי וניסינו לדבר על פרידה (הראתי המון התנגדות ושקט) בפגישה שוב אמרתי שאני מעדיפה שהפגישה הבאה תהיה ביום שלישי כי ביום חמישי אני עוזבת - היא שוב אמרה שתבדוק ותחזור אלי בתשובה. עד עכשיו היא לא ענתה לי זאת אומרת שבטוח מחר אנחנו לא נפגשות זה מטריד אותי, זה עושה הרגשה לא טובה במיוחד שזה קורה בשני המפגשים האחרונים ! אני יודעת שיש לה עיסוקים אחרים בחיים, אבל ציפיתי שתזכור שביקשתי בקשות מיוחדות, ש לפחות תענה גם אם בסירוב שהיא לא יכולה.... אבל היא לא נזכרת וזה מאכזב אותי. אשמח לשמוע חוות דעת בנושא, מנקודת מבט מקצועית למה דבר כזה יכול לקרות פעמיים ובמיוחד לקראת הפרידה וסיום הטיפול. האם זה מקצועי להגיד מולי ש "אם לילדים שלי יהיה סבלנות" ??? אני עם רקע בטיפול ואני יודעת שקביעת הסטינג מבחינת זמן ומיקום מאוד חשובים לבניית האמון בטיפול. ועכשיו כשזה קורה אני באמת איבדתי כל אמון במטפלת שלי. תודה.

אודי, אתה ממש מפעיל אותנו (: משחק, שאלון, זה גורם להרגיש חלק מקבוצה, שייכות. אם כי אני מרגישה שאני פחות מסוגלת להתייחס לאחרות כאן, אני תמיד קוראת אבל קשה לי להגיב בד"כ.

הי, אני קוראת ונמצאת בפורום מלפני 4 שנים ..... בהתחלה בתור קוראת פסיבית ...... בהמשך תחת הניק ח. והיום תחת השם הילה . לאחרונה , לתחושתי יש איזו שהיא תסיסה בפורום. אני בכוונה לא משתמשת במושג רע/טוב , אלא משהו קורה כאן . יש יותר חברות קבועות תחת שמות קבועים, שכותבות באופן פעיל . יש יותר דינמיקה בין הבנות אחת כלפי השניה , ועצים שמסתעפים , וכן , מה לעשות מטבע הדברים , כאשר אנשים נוכחים , ומרגישים בנח , עולים רגשות שונים . הקנאה לדעתי מרימה את ראשה (גם טבעי ) יש רגשות שליליים כמו זעם , כעס ותוקפנות שעולים , ולצערי הם דוחקים הצידה הרבה מאוד רגשות חיוביים שקיימים כאן , כמו אהבה , חיבה , פרגון , והקשבה הדדית . ואודי , אתה שנמצא בתווך , רואה אותך כמו לוליין , ומנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו ...... ולהכיל , ולתמוך , ולהציב גבולות ..... וגם הכי מהכל .... לאפשר לדברים לקרות ואני רואה את זה כמו בים לפעמים יש מערבולות וסופות .... אבל צריך לזכור שאחרי הסערה מגיע גם השקט . או כמו עננים בשמים .... שמשנים את צורתם ... ולפעמים הם כהים ואפורים , ולחילופין הם דקים בהירים ונינוחים , ואין לי ספק שלאט לאט דברים ירגעו וישתנו , כדרכם של תהליכים רק שלא נשלם מחירים כבדים מידי , לכן אני מבקשת ממך במבי מיכל כן וגם מימך מיקה להישאר איתנו , ולמימה אני מייחלת לך ובשבילך שתמצאי בתוכך, לאט לאט איים של רוגע , של שלוה ונחמה כי נראה לי שאחרי הכל את נורא סובלת .... מקוה שתבוא היונה ... ועלה זית בפיה .... אוהבת , הילה

מצטרפת בחום, לדברייך היפים, הילה, וגם לדבריה האמיצים של מיכל בשמה המלא בעץ שלמטה. כל-כך ייחלתי לתנועה הזאת, ועצוב יהיה לי לראות, שמה שחשבתי שטוב הוא לי, יתגלה דווקא כמתאים פחות כאן. מדכא. מקפיא. מרחיק. אודה שכך נכון גם למשאלות החיים שלי ולחוויה בעולמי הפנימי - "אמא לא צריכה למות מקנאה כאשר הילדה צומחת. החיות של הילדה, ההנאה שלה, לא צריכה להרוג את אמא או להפיל אותה למשכב. יצר החיים אינו רעל, והילדה אינה צריכה לחוש אשמה על, בסה"כ, הבעת משאלות בסיסיות" כך שגם מסיבות אגואיסטיות שלי, כן, הייתי רוצה לראותכן פעילות כאן. תקוותי שהמשחק יזמן לכאן אנשים. סקרנית, אודי. תהיה מקורי :-P. ועוד משהו - מבינה שלפעמים אנחנו נורא מתביישים לאור התפרצויות רגשיות, מילוליות, התנהגותיות, ואני חושבת גם שבושה אינה בהכרח דבר שלילי. לעתים היא חשובה אפילו. במידה מסוימת סוג של פילטר, אולי. ואולי גם ל'התפרצות' יש את הערך שלה בתהליך. הלוואי שיהיה תיקון. במובן הריאלי. סוריקטה

בעלי בן 32 עוד מעט אנחנו ביחד 11 שנה שמתוכם נשואים 6 שנים. יש לנו 2 ילדים בן 3 ובן 8 חודשים. בעלי מזל קשת עם עבודה מסודרת גרים בשנה האחרונה אצל ההורים שלי. בעלי דיבר איתי לפני כמה ימים שנמאס לו מחיי הנישואים והוא רוצה להיות לבד בשקט.ושאהבה שלו אליי דעכה.אני מרגישה שהוא עובר איזשהוא משבר אשמח לקבל יעוץ איך לעזור ומה לעשות כדי לא לפרק את המשפחה היקרה הזאת.תודה

היי אודי. האם ניתן לומר שגבולות שמציב מטפל למטופל בונים בתורם ספרציה רגשית בין אני-אחר? ואם הגבולות מופנמים אז זה משהו שהמטופל לוקח החוצה לחיים ונגיד הופך בעצמו לאדם שמסוגל להציב גבול והן לעמוד בו ביתר חוסן? סתם תוהה כי אחרי הכל להקפדה על גבולות תפקיד כה מרכזי בתהליך הזה.

הילד עולה לכיתה ט חינוך מיוחד שנה ראשונה בחינוך חילוני בא מרקע דתי ההצעות שהועלו ע"י הקבסית הם ישורון ת"א מיפתן ראש העין מה עושים לאן האם שם של הביתי ספר הללו יהרסו לא את החיים אמא מודאגת שלא ישנה בלילות תודה

שלום, אשמח לעזרה. אני סטודנטית לעו"ס ועושה כרגע עבודה . מתקשה קצת להבין את המושג של העברה נגדית. משום מה חשבתי שהעברה נגדית היא התחושות שלי כלפי המטופל שנוצרו כי המטופל מזכיר לי דמות מעברי.. מקריאת מאמרים אני מבינה שלא כך. אלא זו איזה "התכתבות" בין הלא מודע שלי ללא מודע של המטפל... אבל אני עדיין מתקשה להבין את המושג עד הסוף. אם לדוגמא למטופל יש דפוסי העברה של כעס והאשמה בעקבות תחושת חוסר נראות (תחושות אלו לגמרי מתקשרות עם העבר של המטופל) והתחושות אשר עולות אצלי הן תחושות של חוסר אמפתיה ושיפוטיות כיצד ניתן להסביר זאת באמצעות העברה נגדית? אני יודעת שהשאלה היא כללית מאוד, אשמח אבל לדוגמא (כל דוגמא שתעזור לי להבין את המושג המבלבל הזה :) ) תודה רבה!

אתה כעסת עליי? נעבלתי שאמרת לי לא להציק לה.. עוד יומיים ואני אפגוש אותה סוף סוף, אני כ"כ צריכה אותה, אני מרגישה שעבר הרבה מאוד זמן, ואני גם מתגעגעת אבל בעיקר צריכה שתהיה איתי.

הי, חשבתי - בעצם, אם אודה על האמת, חשבנו ביחד המטפל ואני - מה יוצר, בין השאר, את זעקות השבר הבלתי פוסקות שלי, מה אבד לי כל-כך; חשבנו גם מה נגע בי כל-כך בסרט הילדי החמוד שהזכרת כאן, אודי. אחת ההשערות היא, שאולי זהו גם הבלבול בין הטוב והרע. הרי בבסיס אני יודעת להבחין ביניהם, אני מקווה, גם בהקשר המידה... אבל משהו מתקלקל שם איפשהו. הם מתבלבלים מתהפכים אצלי, במחשבות של מראש ושל בדיעבד, בהחלטות. אולי נעדרת האינטגרציה לעתים, אולי. ייתכן שגם יש משהו שמתערבב מידי או מתפצל גם כאן במדיום הזה לאחרונה ויוצר כאב. באותו הקשר - צריכה ללמוד אהבה מהי. להת', סוריקטה

אודי שלום, בשאלתי הקודמת על ביישנות לעומת חוסר בטחון כתבת שמי שביישן הוא בד"כ לא יהיה עם "בטחון עצמי מושלם" וזאת סתירה לדעתך. השאלה היא מדוע? בטחון עצמי הוא בעצם הערכה עצמית. מדוע לא יתכן אדם ש"עף על עצמו" - מעריך את עצמו מאד בכל תחום אפשרי: הוא מאמין בלב שלם שהוא הכי יפה,הכי חכם, הכי עשיר,הכי מוכשר וכו' וכו' ויחד עם זאת הוא ביישן ומופנם. מעין תכונת אופי המתבטאת בתקשורת עם הזולת שלא קשורה למידה בה הוא מעריך את עצמו. כשידברו איתו הוא יחוש אי נוחות, הוא יתקשה עד מאד להתחיל עם בחורה. אפילו ימנע לעיתים ממפגשים חברתיים. והנה - הוא בעל בטחון והערכה עצמית מאד, וביישן

בואו נחשוב רגע.. וניקח נשימה... http://www.youtube.com/watch?v=QrnMEM_AB5U מקווה שהקישור יעבוד....השיר הוא קחי נשימה ששרה אילנית... באהבה ממני אליכם ואלייך אודי חשבתי במיוחד עלייך מימה יקרה.. סליחה שכעסתי :)

הי אודי אתמול שלחתי תגובה לעץ של חנה היא לא עונה לי ולצערי היא לא עלתה תוכל לבדוק ? ובנושא הגבולות תודה שאתה שומר על המרחב הכל כך יקר הזה ..... הילה

הילה, אז אולי תשלחי שוב? נראה לי שהיא לא הגיעה, כי אני מקבלת התראות למייל על תגובות להודעות שלי, והפעם קיבלתי רק מאודי אז כנראה לא נקלט.

אני אחרי יום עבודה רצוף .., כמעט עשר שעות על הרגליים , אכתוב לך בתמצית מה שכתבתי אתמול , שאת מזכירה לי את עצמי מלפני שלוש /ארבע שנים ושאם תפתחי את פורום פסיכותרפיה תחת הניק אדוה ותקראי את ההסטוריה תראי את אותה הגברת בשינוי אדרת ..., ולתחושתי מה שקורה לנו זה בתחילה נזקקות נורא גדולה שהופכת לתסכול ... ואיך שהוא מתחלפת בכעס נורא גדול , ועל זה צריך ,כדאי וראוי לדבר במרחב הזה ששמו טיפול  ..... רוצה לעודד אותך ממקומי אני, שלאט לאט עם הרבה עבודה מאומצת שלך ושלה, דפוסים מתגמשים , ולומדים קצת יותר להכיל , וגם בהמשך לראות , שבקשר יש שתי אנשים , כמו שאודי כתב לך , חשוב לכבד את המרחב של המטפלת ..... וגם אני בעבר הייתי מתקשרת לקו התמיכה כמעט כל יום , ומתכתבת בצט של ערן , ומה לא ......?? מקוה שמחר יבוא כבר מהר .... ושתיפגשו , איתך , הילה

אני בטוחה שחלק מזה קשור לזה שבדיוק כשהיא יצאה לחופשה, הייתי אמורה לחזור לזו הראשונה שילדה ועדיין לא "נפרדתי" ממנה לגמרי, ונשארתי קצת תלויה באוויר מהבחינה הזו. וגם שבעצם זו ההפסקה הארוכה והיחידה שהייתה לי עד כה בטיפול (סה"כ בטיפול שנה וכמה חודשים).... אצלה אני רק כמה חודשים. אני מקווה שבסוף זה יתאזן ויהיה לי יותר קל. גם היום זה בא והולך. ועכשיו החגים באופק ואני כבר מחשבת כמה זמן אצטרך לחכות כל פעם. קשה לי עם מה שאמרת לגבי הקשר- זה דבר שמאוד מעסיק אותי, כל הזמן. לא מסוגלת לחשוב על זה, זה עושה לי רע, אפילו את המילה קשר לא יכולה לומר בעל פה, אלא רק לכתוב. גם ככה הקשר הזה הוא שונה מאוד מהמציאות. לה מותר מה שלי אסור ונכון שכביכול "מותר" לי לעשות או לומר את הכל אבל זה רק במסגרת הטיפול עצמו וזה קשה לי מדי. ואנחנו לא נפגשות מחר אלא ברביעי, אבל יהיה בסדר. ותודה רבה!

אודי יקר, אתה מאוד יקר לליבי...מקווה שאתה חש זאת!!! אתה עוזר מכל הלב. קורא ומגיב ללא לאות וכמעט ללא הפסק. מרגישה סדקים...יש פתאום תחושה של סדקים בפורם....מיקה עם הודעה מפחידה ועזיבה פתאומית ותגובתך.. מימה שכועסת מאוד על טיפול לא נאות ומוסיפה המון הודעות...במבי שתופסת מרחק.....רוני שפתאום הפכה את הבקשה שלה למשהו אחר.....חנה שמציפה מטפלת וגם מפחידה........ואני שחושבת שאתה לועג פתאום וצריכה נראות תמידית :( סליחה שכך קראתי אותך..... אודי, אני כותבת ובוכה כי אתה יקר לי מאוד, כי שיתפתי אותך ממקום אינטימי שאיש מלבדך ומלבד המטפלת אינו יודע. רציתי דווקא לחזק את ידך..ההתנהגות שלנו פה....לא יודעת קצת, כפויית טובה????????? או כזו שכועסת על אבא????????(פעם ראשונה שאני מעיזה לומר פה שאני כועסת עליו כן(האמיתי)......)אוףףףףףףףףף לא יודעת.........אף פעם לא ממש הבנתי פסיכולוגיה, מצטערת.....לא טובה בדימויים כאלה והגדרות.... ואיומי התאבדות??????מה זה??????לא מגיע לך אודי!!!!!!!! לא פייר :( אז נכון שרע לנו ונכון שכואב.......אבל מכאן ועד ל....לא יודעת אודי, הלוואי שיש לך הסבר......כי אני אבדתי ומרגישה סדקים בלב........חבל כפויי טובה, ואני בתוך חבורת כפויי הטובה :( כן..גם לי היו מחשבות ללכת מהפורם...להמחק.....אבל לא!!! אני נשארת ומתמודדת, גם פה!!!!!!!! היום החלטתי בטיפול דבר חשוב, להתמודד!!!!! לחפש את הטוב....להכיר בטוב..... שלך, במלוא הכבוד והערכה והכרת הטוב שבך, מצטערת אם נפגעת... מיכל (שם מלא!)

אני ניסיתי להסתדר לבד, בלעדיה. ביום חמישי הייתי שעתיים בצ'אט של סה"ר (דומה לזה של ער"ן), הייתי כאן ובעוד פורום בפייסבוק ועדיין הייתי צריכה אותה. אני החזקתי מעמד כמעט כל החופש שלה. אני הרגשתי שלא הייתה לי ברירה. והיא חזרה אליי בסוף היום, היא התקשרה ודיברה כמה דק', שאלה אם אני יכולה להחזיק מעמד עד הפגשיה ברביעי ועניתי שכן. אחרי שהתחלתי עם ההודעות לא הצלחתי להפסיק, הייתי חייבת אותה כדי להפסיק והיא התתקשרה והפסקתי עכשיו. לא רציתי בכוונה להכעיס אותה, כבר לא שלטתי בעצמי. וגם אם אני מדברת על זה שאני רוצה למות, אני מפחדת כדי לעשות משהו ואני חושבת שאם זה ארגיש רע ממש אפנה לבה"ח. אני לא רוצה שתכעס עליי. אודי, מה שקשה לי- זה סופי שבוע(וחגים כשיש), אין לי עם מי להיות, כל שאר השבוע אני בסדר. אתה שואל מה אפשר לעשות ואני תוהה מה לענות. יש כאלו שאולי אני יכולה ללכת אליהם לארוחה או לכל השבת, אבל אני רוצה משהו אחר, שכרגע לא קיים. אני רוצה להזמין אליי, אבל אין לי את מי, אוהבת לבשל אבל אין בשביל מי. ורוב הפעמים לא מסתדר לי, אין לי עם מי להיות (שאני רוצה) וכשזה קורה אז רע. וכשרע לי אני מרגישה שאני כבר לא רוצה לחיות, וכשנגמר סופ"ש זה עובר לבד, אבל כל פעם זה חוזר על עצמו שוב. וזה קשה מדי בשבילי להיות במצב הזה...

אני רוצה שיזמינו אותי. ואם לא מזמינים אני בד"כ לא מצליחה להזמין את עצמי לבד. יש כאלו שיותר קל לי אולי, אבל לרוב זה לא כ"כ מצליח (ובכ"ז יש מגמת שיפור בעניין השבתות נדמה לי) וגם אני לא אוהבת להיות לבד בשבת בדירה, ז"א שגם אם אני אלך לארוחות לאנשהו, יהיה לי את כל השבת לבד וזה עושה לי רע, ולכן רק ארוחות בלי שאף אחת נמצאת בדירה לא רלבנטי לי. ואני תוהה מדי פעם- אולי אני צריכה להתרגל וללמוד להיות לבד?! אולי זה לא כזה נורא?! אני באמת לא יודעת. אודי, מה אתה חושב? כשאני לבד זה עושה לי רע, אני ישר בוכה ועצוב לי מאוד. וכשזה קורה בשבת, אתה ראית לבד איך אני מגיבה... וזה קרה מס' פעמים. בסוף אני מוותרת ונוסעת בעל כורחי למקום אחר. פעם אחת בלבד קרה שהייתי לבד, כי לא "רציתי לוותר" לעצמי והתעקשתי שאני נשארת לבד כדי להראות לכולם שרע לי ואכן היה רע מאוד. מאוד. ואני לא בטוחה שאעמוד בכזה מצב שנית. ואני מקווה שזה יסתדר, כי גם אין לי כ"כ חברות ויש מקומות שאני לא מרגישה בהם בנוח, כך שאני מרגישה שהאפשרויות שלי הן מאוד מוגבלות. דווקא לגבי השבת הקרובה אני חושבת שזה יסתדר ויהיה בסדר. (ואם לא אתה בטח תשמע ותראה את זה כאן)

הי אודי אני כותבת לך ודמעות בעיני דמעות של תסכול של כעס וכאב עברתי חוויה ממש לא טובה בחמישי וצריכה לחכות עד שלישי בשביל לעבד את זה בטיפול זה המון זמן נאבד לי הכרטיס אשראי וגיליתי את זה עכשיו אין לי שום דרך לדעת מה קורה עם זה כרגע או לבטל כל המוקדים סגורים אוף !!! משהו טוב הילדה שלי אצלי כרגע אנחנו ישנות יחד עשיתי לה יום כייף היינו יחד במסעדה היא מהממת אמרתי לילד שאם הוא ממריד את הילדה אז שלא יבוא . הייתי מאוד אסרטיבית איתו כי הוא נהיה חצוף לאחרונה בשרות אבא שלו הבהרתי לו גבולות מאוד חד משמעיים וברורים הייתי סמכותית אני בטוחה שאחרי שהוא יראה איך כייף לילדה אצלי הוא גם ירצה לבוא אודי תודה שאתה ישנו פה הילה.

משתתפות פורום חביבות, קולכן נשמע. מתרשמת שזה מתגבש לכדי 'דעת הרוב'. אין לי כוונה לחבל לכן במרחב הנעים והבטוח שאתן מעוניינות לקיים כאן. תהיו בריאים אנשושים.

שיזכיר שזה מחזורי ויגמר עוד מעט? מישהו קצת גבוה יותר שיאמר שהוא רואה את הנקודה בה אפשר לעלות לנשום שוב?

נעמה יקרה, שאני כל-כך אוהבת לקרוא :-) לולא בך עצמך היה אותו קול שיודע שבעידן הנוכחי, תמיד אלו גלים גלים; לולא בך עצמך היה קול שיודע, אף אם בסתר, שיש אי-שם איזשהו למעלה, גם כשההרגשה אי שם בעמקי השאול - לא היית יכולה לבקש שמישהו יאמר, לא היית יכולה לקבל כשמישהו יגיד. אז את יודעת, וגם אני, ולאו דווקא מלמעלה. ואני אומרת שאין דבר כזה שאין גלים גלים, לפחות במחוזותינו הקטנים של החיים ובמצבנו הלא סופני, וזה אפילו לא נתון לוויכוח :-P באיחולי הפוגות ארוכות, תדירות נמוכה של גלים עם נגזרת שנייה שלילית, ובכלל, לא יותר מידי תנודות לכאן או לכאן... סוריקטה

תודה לשניכם, הייתי (ועודי) צריכה שמישהו יחזיק את הידיעה הזו לפי שתתפוגג ותיזל לי בין האצבעות. בינתיים מרגישה אני עצמי כמו גל שמתנפץ על סלעים. איזה חיבור שהצלחתי להשיג נשמר, עד שמגיע לשיא הכאב ומתנפץ לרסיסים של דמעות. קשורות-לא-קשורות לעצמי. באות כשנדמה שהכל בסדר ולא מגיעות כשאני רוצה להוציא את הכאב החוצה. כרגיל הגוף שלי לא מוכן להתחבר אליי (זה בסדר, גם אני לא אליו).

אם היא לא עונה לי, אני לא רוצה ללכת אליה יותר, מצד שני אני לא באמת יכולה להצליח לא לעשות את זה. אני מפחדת שהיא תכעס שעברתי את הגבול. פעם היא אמרה שאם אני לא אעמוד בגבולות אז אני לא יכולה להיות אצלה בטיפול (אבל אני דווקא רוצה..)

שלום שמי מירי נשואה בת 23. מאז הצבא שסבלתי נורא התחלתי להיכנס לדיכאון חשבתי שאשתחרר הכל יעבור. אבל לא. למרות שאני נמצאת במקום עבודה טוב שלא רע לי שם עדיין אני כל השבוע בדיכאון וכשמגיע סוף השבוע או שאני חולה אפילו הדיכאון הזה נעלם וחוזר שוב כשאני צריכה לחזור לעבודה. חשוב לי גם לציין שאני מנסה להרות כבר שנה ולא מצליח לי מה גם שיכול להיות קשור. מה מומלץ לעשות והאם זה הגיוני. בתודה

האם ביישנות וחוסר בטחון עצמי הן תכונות שבהכרח קשורות זאת לזאת בהגדרתן ובקיומן? כלומר האם יתכן אדם ביישן עם בטחון עצמי מושלם והערכה עצמית מושלמת, והאם יתכן אדם מאד מוחצן ולא ביישן עם בטחון עצמי נמוך?

כבר שלחתי מעל 30 הודעות והיד עוד נטויה.. היא מתעלמת ממני. אני שונאת אותה. היא בחופש כבר הרבה זמן ואני לבד. ואני לא מסתדרת, אני צריכה אותה. מה היא חושבת שאם היא הביאה לי מחברת זה יעזור לי? איך בדיוק?! כתבתי לה שאם היא ממשכיה להתעלם ממני אני לא באה אליה יותר. נמאס לי, דווקא כשאני צריכה אותה היא לא שם. איך בדיוק הטיפול הזה יכול לעזור אם כשאני צריכה עזרה ממנה היא אף פעם לא נמצאת?! נמאס לי כבר מכל החיים האלו. ושאלת אם יש מה לעשות?! אז אין. הכל רע. וכשהכל הרע, אז הכל רע. אין שום דבר טוב. אני לבד. חבל שאני חיה וחבל עוד יותר שאני מפחדת לעשות משהו בנדון.

אני מניחה שמה ש"קינאתי בו" בשאלון שלך זה הגישה החופשית לעולם הנפש אני מרגישה שאין לי אותה ולפעמים יש כזו כמיהה של הנפש לנגיעה הזו שלי אני כמו שני אוהבים (?) המביטים זה בזה מבעד לזכוכית לפעמים עבה ואטומה יותר לפעמים פחות, אבל תמיד שם ורק הבכי והמוזיקה יכולים לפעמים לחדור אותה קצת. אז אני עושה את שניהם הרבה בימים אלו של כמיהה... וראש השנה המתקרב גם הוא עושה בנפש תחושות של כמיהה וגעגוע הזכוכית מתנקה , היא כמעט הכי צלולה שאפשר ואתה גם הכאב... כן, "מבוקש מקום עליו תונח הנפש" שתונח כבר כואב לה לעמוד כבר... ([והמפגש? כן... גם הוא מבוקש... גם הוא מרגיש לעיתים דבר בלתי מושג לא פעם אמרו לי , שאני לא נותנת, לא משחררת מחזיקה חזק לא נשענת אף פעם עד הסוף.... "כי בזמן האחרון אני נוגע-לא נוגע ואם נגיד את האמת אני הולך ומשתגע..."

הי אודי. שאלות טובות שאלת. רוצה לקוות שהתשובה היא כן (לשאלה הראשונה) רוצה לזרוק בתור תשובה מהירה לשאלה השנייה "פחד". אבל צריכה להסביר לי. פחד ממה, ולמה? אולי זה פחד וגם מרחק הזמן? קיר שנוצר מפחד קטן, הלך ותפח לעצום וגדול? אולי, פחד מלהיות נוכחת בתור משהו מסוים להכיל את כל הצדדים שבי? כן להכיר ולהרשות לעצמי להיות לפעמים גם מילים כמו... מפלצת, תוקפנית, לא אוהבת, לא מסכימה, לא יפה... האלטרנטיבה להכלה הזו הרבה פחות טובה ובכל זאת... כמו , בתור דוגמא, להיאלם כדי לא לומר משהו מסוים שאחר כך אולי אתחרט, לא אוהב וכו'? אז כך פשוט לא לומר דבר? לא ממש להיות משהו? בחירה גרועה...גרועה. אבל קשה לי לסגת ממנה רק לפעמים בצעדים קטנים, קטנטנייייםם לעומת מה שבאמת נחוץ... עצוב לי לכתוב את כל זאת... והייתי רוצה שלא לכתוב כאן כלל [(מצד שני הכיוון של השיח אתך, נותן לי קצת תחושה שאולי זה לכיוון חיובי ומקדם, ולא סתם "ניקוז" כמו שהוזכר כאן.? מהססת מאד מאד מלומר זאת...)] יש גם ניקוז ודילול, והישארות במקום, שאינם טובים. מנסה חלק מהדברים להשאיר שם בפנים אצלי ולא לשטוח כאן ולתת יותר מדי לגיטימציה. איזון עדין, לעיתים מופר. ובלי קשר, אני חושבת שמשהו מקסים כאן, מקשה עליי לעזוב... (שוב נכתבת לי המילה קסם... לא בסתירה למילה כאב, שהיא אולי יותר מתבקשת... לא יודעת למה, אבל גם פרויד אמר, שפסיכולוגיה עשויה מהחומר ממנו עשויות האגדות...) תודה אודי, וסליחה.... אולי יום אחד אכתוב פה הודעה ולא ארגיש צורך להוסיף אותה למטה. או שלא אכתוב כאן כלל ;-) ורוצה לומר לך, שאינך חייב להגיב... (למרות שכמו שמכירה את עצמי, בטח לא אשמח במקרה כזה...) וזאת בגלל שאיני צריכה בהכרח תשובה...אולי רק זה צריך קצת להיכתב לי? אבל טוב גם שיש מי ששומע? ואולי גם כי לא הייתי רוצה להיות זו שכותבת דברים אלו. אבל speaking of להיות מי שאתה...נראה שזו מי שאני כרגע. בתקווה לשינוי וקבלה כאחד... גילת.

שמטופלים בכלל לא מבינים מה זה טיפול פסיכולוגי ואנשי מקצוע לא טורחים להסביר. נזכרת כמו בפלאשבק בחוויות מהטיפול ההוא שהחלק הילדי שבי זעק 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי עם הכללים שלך!' או 'רק רציתי דברים טובים אני לא מבינה את הגבולות שלך שאנסת על הנפש שלי' וכיום למדתי בכוחות עצמי על מהו שחזור, כפיית החזרה, יכולה לראות גם בהתנהגות של אמא שלי מה גרם לי לפתח כאלה רשמים , אשה מפגרת שהולידה ילדים ומתנהגת כאילו היא עושה טובה שמעניקה להם יחס ותשומת לב ומתי שלא מתאים לה 'נובחת' ומתנכרת שיעזבו אותה בשקט ושכל דבר אחר יותר חשוב מהתשומת לב שאני כבת שלה מצפה ומעיקה עליה עם זה כביכול. אבל היא מתסכלת בכזאת אטימות מתנכרת. כאילו אומרת 'אל תשגעי אותי עכשיו. אל תמצצי לי את הדם תוציאי לי את הנשמה עכשיו עם הדיבורים שלך. הקשבתי מספיק אני רוצה לראות טלויזיה לקרוא ספר לעבוד במטבח כל דבר אחר תעזבי אותי עכשיו. לכי לכי . זהו! אף פעם לא יכלה לתסכל נורמלי עם רוך וסבלנות, עם אהבה כלשהי, תמיד הפכה אותי שם ליצור עלוקה שלא רואה אותה, את העייפות והמיאוס שלה והתייחסה כאילו אני ארורה. היא בעצמה ארורה ומטומטמת.. נובחת ומתנכרת עם טון קר והבעות פנים חמוצות ויחס 'עויין'... אז אולי זה השחזור? שגם בטיפול התסכולים נדמו אכזריים ומתנכרים.. אבל הכי גרוע שבכלל לא הבנתי מה זה טיפול בעצם. היה אפשר לכבד אותי ולהסביר לי! במקום זה צרבה בי אמירות מתנשאות כמו 'עבדתי קשה' מתי שהייתי צרת עין בהישגיה ומעמדה הסוציואקונומי.עם כל הכבוד ל'עבודה הקשה' שלה היא מעולם לא התמודדה עם קשיים נפשיים וחרדות ומשבר זהות התפתחותי כמו שפקדו אותי אז שתזדיין גם היא. למה להיות צבועים?? למה להגיד 'עבדתי קשה' במקום להודות שיש פערי מזל בחיים. זה לא שויתרתי. אני עדיין מנסה. לא מרשה שישברו אותי אבל הקצב שלי הוא בברור איטי ומסורבל יותר. לצערי. אני לא ארשה שישברו אותי :/ שיקחו לי התקווה. יגידו לי להשלים. לא רוצה להשלים. רוצה שגם לי יהיה בעתיד מה שכרגע אין. משמעות זהות יעוד מזל מימוש וכ'.. מנסה לעבוד על עצמי. זה קשה. גם הבולימיה המסריחה, הדחיית סיפוקים. להציב גבולות, הכל קשה.

די!די!די! מספיק עם ההתבטאות האלימה הזו. אין ספק שהיו בחייך חוויות קשות ומתסכלות.אגלה לך סוד-גם להרבה אנשים אחרים,גם לרוב האנשים שכותבים פה וגם בודאי להרבה מטפלים. גם בטיפול חלקנו עברנו קשיים ותיסכולים. אבל-וזה אבל גדול, מותר גם למי שסבל לגלות מעט חמלה,להתבטא בצורה אנושית כלפי אנשים אחרים. הדרך שלך מאיימת פה על אנשים רבים ומרחיקה אותם מן הפורום. ובעיקר-זו דרך ללא מוצא,שלא תביא לך כל נחמה או פתרון. נסי לראות גם במי שעומד מולך או קורא אותך אדם, גם אם אדם שטועה לפעמים, ותגלי שלא כולם ארורים ועוד כל מיני כינויים מכוערים ואלימים שכאלו.מאחלת לך שלווה וחמלה שירה

לא רשמתי בשום מקום ש'כולם ארורים'. ומי שיש לו בעיה עם צורת ההתבטאות שלי מוזמן לא לקרוא אותי בכלל. באמת. אני רושמת תחת הכינוי 'מימה' . אפשר לא להכנס. אף אחד לא מכריח כאן. וה'סוד' שאת מגלה לי שגם לאנשים אחרים היו קשיים וסבל זה לא 'סוד' בשבילי. ומבחינתי זה מראה גם על זלזול באינטיליגנציה שלי. למה את חושבת שאני לא מודעת לזה שגם אחרים סבלו/סובלים?? אני כנראה באמת מצטיירת בעיני רוחך כבן אדם אטום ומפגר ברמות. רק מה? שבד"כ כל אדם קרוב לכאבו וסבלו וכעסו הפרטיים, ככה זה! ביתר שאת ברגעים מסויימים. וטענת שהדרך שלי מאיימת על אנשים אחרים פה? מה זה 'הדרך' שלי? זאת לא שום 'דרך'. את הדרך שלי אני עושה בחיים עצמם כשמנסה להתמודד איתם ותאמיני לי שאני אדם מאוד נחמד וחביב ואדיב לאנשים באופן כללי. כאן זה סתם לפרוק ולבטא רגעים/פלשבקים של כאב וכעס כי מה לעשות שזה קיים בתוכי. אני לא מאיימת על אף אחד בכלום!'מרחיקה אנשים מהפורום'. איזו הסחפות, אפשר לחשוב תקפתי פה אנשים באופן אישי. תתאפסו על עצמכם. והביקורת שלי בנוגע לכך שזה לא מכבד לטפל בבני אדם בלי להסביר להם מה זה טיפול בעינה נשארת.