פורום פסיכולוגיה קלינית

.. פותחת הודעה חדשה.. משונה..מרגיש לי פתאום חשופה..קצת ללא עור.. יחד עם זה, כנראה שהתעוררו צרכים.. ראשית, אני רוצה לברך אותך ואת כולם בשנה טובה ומבורכת, בריאות,שלום, צמיחה ושגשוג.. הגבתי(ב 8.9) בעץ שפתחה גילת, מיענתי את תגובתי לך,לגילת ולכולם, ..אשמח לקבל ממך התיחסות לתגובתי ההיא...תודה. ועכשיו.. וואוו..אודי, שתדע שממש הזעתי כשכתבתי לך מילים אלו. מרגיש לי השפלה כזו שאני מבקשת ממך .. מרגיש לי רצון כזה להרוס הכל ולומר לך :" אודי, לא צריכה ממך טובות,שתדע לך שאני מסתדרת בעצמי..לא צריכה טובות:".. אני ערה לכך שכשאני כותבת לך שורות אלו , הידיים שלי כאלו קפוצות..משהו נוקשה בהן, מרגישה גם שמכווצת כזה את המצח, ובכלל כל הגוף שלי כזה ישר, גאה כזה..לא צריכה טובות מאף אחד..מסתדרת לבד.. וואוו..כנראה שמשהו קצת השתבש אצלי..תוך כדי שאני מקישה עכשיו,מתעורר פתאום צורך נוראי לחתום שוב -שלך-במבי.כמו פעם.. אז לפני שמשהו נוסף ואחר יעלה אני אחתום ואסיים מהר שלך-במבי.

הי במבי, אם אפשר... מרגישה פה כמו כוחות כאלה שמנסים לחתור על הר מושלג ומחליק. (יכולה גם כמעט לדמיין אותנו מחזיקים ידיים?) בואי, אם בא לך, לבקר גם בעץ שפתחה סוריקטה. גילת.

לשלך, גילת.. וואוו.. איזו חויה זו היתה לקרוא את הודעתך המדהימה על הגלים ההם.. שמעתי, ראיתי, הרחתי, ממש טעמתי מהנתזים של הגלים המתנפצים אל הצוק.. תודה לך !! ואיך זה לחתור על הר מושלג ומחליק ? :) במבי.

בכל פעם שאני מובך אני מזיע מאוד בעיקר באזור הפנים,בעוד כחודש אני מתחתן ורק מלחשוב על כל אני מזיע...לא רוצה לחשוב איך אזיע עם החליפה בחתונה !! כיצד אוכל לפתור את הבעייה ?? ישנו איזה כדור הרגעה מומלץ ?? תודה מראש

הרבה פעמים אני אוהבת לשחק עם הרגשות הקשים שלי כמו שמשחקים בקוביות או בבובות. למשל לבנות מהם מגדלים גבוהים ואז להרוס אותם ולחזות במפלתם. לשחק איתם במשחקי תפקידים כדי שילמדו לראות גם צד שני וקצת להתחשב. ולפעמים סתם לדבר איתם בגובה העיניים. ככה אני משלה את עצמה שאני שולטת עליהם ולא הם עלי (וככה אני גם מתנתקת במקום להתחבר...) אז היום למשל החלטתי סתם ברגע של גחמה טפשית להעמיד אותם במסדר ולמדוד להם משקל וגובה. הצלחתי לגייס ככה: כעס, דחיה, נטישה, אבל, שנאה חרדה, עצב, בדידות, ריקנות, געגוע, אשמה ועוד. ומה שהיה הכי כבד ושאפילו המשקל הדמיוני שלי לא הצליח לשאת היה- הקונפליקט. הכובד שלו קורע את מי שסוחב אותו- אותי ולא משאיר מקום לסחוב את כל אלו הקלים יותר... יש לי במלאי הרבה סוגים של קונפליקטים. הבעיה הגדולה היא שמעצם טבעם הם עסוקים כל הזמן בסכסוכים במקום בהדברות. אני כרגע מלמדת אותם לדבר. מקווה שאי פעם סוף סוף אתבגר ואפסיק כבר לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים.

הזכרת לי את הספר "איתמר ציד החלומות". מקווה שאת מכירה ואם לא, אשלח אותך לקרוא... ספר ילדים קצר של דוד גרוסמן. את שמה באור את השדים המכאיבים ומנסה לעזור להם, להשכין שלום. אני דווקא מקווה שכן תמשיכי לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים. הם נוגעים ועוברים את המסכה של "להיות מבוגר", ומגיעים לליבה האנושית. נעמה.

הי אודי, לא אחת שאלתי / הגבתי כאן בנושא טיפולים מקבילים. (ואפרופו משחקי שמות או ווידויים על חטאים, עוונות ופשעים... אני אותה "צופה מבחוץ" / "נירה" / "ONE", שהלכה לפני ארבע שנים לטיפול קצר מועד נוסף, ושעד היום בצהריים אפילו לא הואילה לשתף בכך את המטפלת הקבועה...) ועכשיו לשאלה: האם, לדעתך, מן הראוי שמטפל יפסיק טיפול בשעה שנודע לו שמטופל וותיק שלו מנהל במקביל "יחסים טיפוליים" עם מטפל אחר? האם מחובתו האתית לאפשר או לא לאפשר דבר כזה?

אנסה שוב להסביר את עצמי. ברור לי שזה לא מומלץ. ברור לי שלדעתך ולדעת מטפלים רבים זה מחבל בכל אחד מהטיפולים. ברור שנושא טעון כזה צריך להיות נדון בטיפול. אבל לא התכוונתי לשאול על הסתרה, אלא על מצב שבו נודע למטפל מפי המטופל על הימצאותו בטיפול נוסף. ההשלכות האפשריות של טיפול כפול כבר דוברו והובהרו היטב. אם, בכל זאת, המטופל מעוניין להמשיך אצל שניהם - האם במצב כזה מן הראוי שמטפל יפסיק את הטיפול? דרך אגב, כנראה לא התנסחתי בצורה ברורה כשכתבתי "עד היום בצהריים אפילו לא הואילה לשתף בכך את המטפלת הקבועה". התכוונתי לומר: רק היום (שלשום) העזתי לשתף בכך את המטפלת (ועכשיו אני ממתינה בחשש להשלכות העתידיות של הווידוי הזה...) :-( נ.ב. (1) בטיפשותי האמנתי, שעוד מגיעה לי איזו טפיחה קטנה על השכם על גילוי הלב שלי כאן, בדומה לשאר המשתתפות במשחק הכינויים משבוע שעבר. הייתי צריכה להבין, שהודאה על מעללים לא מזכה בצל''שים... נ.ב. (2) אל תשכח את השאלה על מטפל המוצא את עצמו על כורחו בטיפול מקביל.

אגב אודי , שהייתי בטיפול פסיכולוגי וקשורה רגשית לפסיכולוגית. היא התעקשה באמצא עבודה. עקב שחיקה בעקבות ניסיונות תעסוקתיים כושלים החלטתי לפנות דרך ביטוח לאומי שיסייעו בשיקום תעסוקתי. לצורך כך פניתי לעוס"ת שתספק הסברים איך להתנהל מול גורמים ממסדיים שונים בתהליך. הפניה לעוסית מבחינתי התמקדה בסוגיה הזאת בלבד. אבל היא הרשתה לעצמה לשאול על הטיפול, להביע חוות דעת על ההתייחסויות של הפסיכולוגית. למרות שהיה ברור שאני עדיין קשורה בקשר של העברה לפסיכולוגית ההיא (שאופיין בהמון מאבקי כח אמנם) העוסית הרשתה לעצמה לנקוט עמדה והפצירה בי להפרד ממנה (וברמז לא דק השתמע שכוונתה שאעבור להמשיך תהליך אצל העוסית עצמה). ברמה מסויימת זה הרגיש כאילו היא אשכרה ניסתה 'לסחוב לקוחה' למטפלת אחרת.. היא אמרה לי משהו כמו 'את הגעת אליי לא סתם', אבל הגעתי אליה לא בשביל טיפול נפשי מתמשך אלא כאמור רק לצורך פרוצדורות של שיקום תעסוקתי. זה גרם לכך שתקופה מסויימת זיגזגתי בין 2 המטפלות. אפילו פיצלתי בין 'הפסיכולוגית הרעה' ל'עוסית המבינה'. ושנאתי את הפסיכולוגית ממש... זה בפירוש פגע ברצף הרגשי ויש לי הרגשה שזאת לא הייתה התנהלות אתית במיוחד, למרות שאני באמת מחבבת את העוסית הזאת בלי קשר היא הרבה יותר סימפטית כבן אדם ממה שהרגיש לי מהפסיכולוגית הקודמת.

היא הביאה לי שמיכה אבל משום מה לא הביאה לי את הכרית... הכורסא שלי הייתה ממש רחוקה ממנה וגם היא לא נוחה לי. התכסיתי בשמיכה וגם מעל הראש במשך כל הטיפול היום. אני מרגישה שמחוץ לטיפול אני כ"כ צריכה אותה ואז כשאני מגיעה, אני כבר לא יודעת מה רוצה, מה לעשות, מה להגיד. ופשוט יושבת ושותקת. לא רוצה את זה ככה..

בשנים האחרונות אין לי היכן לחגוג ערבי חג. לפני כמה זמן חברה הזמינה אותי למשפחתה , היה נחמד מאוד . לערבי חג של ראש השנה ופסח. השנה, למרות שאנחנו בקשר הדוק- לא זמינה ואף לא התעניינה היכן אני. זה הפתיע וגם פגע מאחר שידעה שיש סיכוי שאני לבד בבית ועל פניו לא היתה כל מניעה ממנה להזמין. אמנם החג עבר, אבל הצריבה עודנה. רק אחרי החג שאלה היכן הייתי ואיך היה . התחמקתי מתשובה ישירה. אין לי יכולת להעלות את נושא. זה נראה לי קצת אומלל לשאול "למה לא הזמנת אותי", אבל אני עדיין לא מבינה...

היי שמי רננה אני בת 21 אני מרגישה בדיכאון מוחלט ממש רע לי בחיים אני לבד אני מרגישה חסרת תכלית תמיד עייפה בלי חשק לחיים לא משנה עם אני בבית יושנת או אני יוצאת תמיד אותה ההרגשה אולי כי אני לבד אני תמיד מסתכעלת על בנים וכשאני מבינה שאין לי סיכוי אין לי סיבה לחיות ממש רע לי אני תמיד הייתי לבד ומפחדת לגמור את חיי ככה בחיים לא היה לי זוגיות או משו תומך בחיים גם החברות שלי די מתנכרות אליי אנא עזור לי מה לעשות אני מיואשת לגמרי

אני בת 21 בצבא .. (התגייסתי באיחור) מרגישה איכשהוא חסרת תכלית אני לא יודעת עם זה בגלל הצבא אבל אני תמיד עייפה ודמוכאת אפילו עם אאני כמה ימים בבית עדיין אותה ההרגשה אני יושנת וכשאני קמה זה נראה כאילו אני לא ישנתי אממ אין לי כל כך קרובים בעולם הזה אני גם לא בקשר עם ההורים לגמרי מרגישה שאין לי אפחד כי גם החברות שלי שחשבתי שהן חברות שלי הבנתי שהן סתם שאין בינינו דברים במשותף כמו בעבר אני גם מאז ומתמיד מחפשת זוגיות ולא מוצאת כמה שחיפשתי לא מצאתי אני מפחד להשאר לבד לתמיד ואני לא בטיפול לא יודעת למי ללכת לאן ללכת חשבתי ללכת למטפלת אלטרנטיבית נורא מתחברת לטיפולים דרך ישיות אור ומלאכים אבל למי יש כסף לזה? אז אני כבר לא יודעת מה לעשות וגם לא יודעת איך ניתן לסייע לי בכלל =\

בתי בת ה11 סובלת מחרדה שמתבטאת כל פעם בכאב במקום אחר בגוף : רגל, יד, אוזן ויש לציין שהיא נבדקה אצל 2 רופאים משפחה אף אוזן גרון לא נמצא דבר בבדיקות איך ניתן לעזור לילדה הילדה בלי מצב רוח אין לה תאבון איך משפרים את איכות חייה והרגשתה?

היום בעבודה ישבתי וקרה משהו שקרה לי פעמים רבות בעבר, פתאום משהו בתוכי התחיל לסעור בכעס, מן קול הזדעקות פנימי, כי הסתכלתי מסביב וחשבתי לעצמי איך אני החוליה הזוטרה במערכת פה, מרויחה מינימום, יש מעליי אחראית ומאליה הבוסית שמעסיקה את כולם ולמעשה מממשת את החזון של עצמה ואנחנו 'הפועלים'.. ואיכשהו תמיד צרה עיני בכושר התפקוד הגבוה של אנשים לא מעוכבים.. הם פשוט מדברים את עצמם ורצונם, מפנים אנרגיות לתקשר ולקדם ולהתקדם.. אמנם אני אוהבת את תחום העבודה שלי כי הוא נותן לי נחת..אבל דווקא בגלל שאני כ"כ זקוקה לנחת הזאת כל הזמן ובלי יותר מדי חיכוכים וגירויים מאנשים זה סוג של נקודת חולשה אישיותית שלי ואז אני נזכרת ב'עבדתי קשה' שמטפלים נוהגים לומר בטון מתנשא וזה עצבן, מעצבן מאוד, ונזכרתי בה שוב וכמה שהרגשתי מושפלת שם נוכח פערים ורציתי לזעוק שוב.. אבל היא הייתה פסיכולוגית גרועה להחריד. מאז פגשתי מטפלים שההתייחסויות שלהם לא היו כאלה אטומות וצבועות.. כולל ממך אודי . אז משהו בי נאות להתאפס קצת מהסערה. אגב, סמסטר שעבר אפילו נירשמתי לאוניברסיטה הפתוחה וניסיתי להתמודד עם קורס אחד מסכן והצלחתי להוציא ציון ראוי.. נראה לי אני אנסה להתמודד ככה עם עוד דברים תפקודיים שקשים לי וגורמים לי להמנע .אני לא מתכוונת לוותר.

צריך להשקיע מאמצים בשביל להגיע למשהו רק שיש כאלה שקשה להם יותר לתפקד, שלא מובן מאליו, אפילו לא היכולת לאכול מסודר. וקשה להרים את עצמך לבצע דברים ותמיד צריך לגייס 'אקסטרה ניתוח שכלי' לפני כל התמודדות ואין הרבה ספונטניות... למדתי 'פסיכולוגיה התפתחותית'.

שלום, מה זה אומר שמטפלת החוזרת מחופשה אומרת שלא הייתי חסרה לה? אני אמורה להיפגע מכך? האם קיימים מטפלים שבעת חופשתם חשים כי מטופלים מסויימים חסרים להם? אני תוהה אם קיים מצב כזה במציאות, או שמא אין לי שום בסיס למחשבה שאהיה חסרה למטפלת שלי?האם זה מוגזם שרציתי בכך או שחשבתי שדבר כזה אפשרי? ואם הם קיימים, מטפלים כאלה, שכן חסרים להם מטופלים במהלך חופשה פרטית, רחוק מהבית ומהעבודה, איך אני אמורה להרגיש כשהיא, בניגוד להם, לא הרגישה כל במקרה שלי? תודה

הי אודי, חשבתי להתנהג בדפוס הידוע והמוכר לי, להיעלם, להבליג, לבלוע בשקט את העלבון...לא צריכה כלום מאף אחד אך אני בוחרת לשנות זאת, לפחות כאן. בפעם זו, להתאמן... לא להיות אליך מתנחמדת, "פליזרית". להגיד את אשר על ליבי. אודי, התאכזבתי, ואפילו נעלבתי מתגובתך להודעתי מאתמול. התעלמת לחלוטין מתוכנה, לא התייחסת, מעבר לברכה קצרה. אז נכון, תודה שבכלל הכנסת אותה, תודה שהגבת, ואף בירכת. אך אני מבקשת התייחסות לתוכנה. ואני מבקשת לא להצטרך לבקש יותר ו/או שלא תתעלם מתכני הודעותיי כי קשה לי מאד לבקש.(ואני בתקופה מאד רגישה ) אנימה (גם כך אני מרגישה אויר...)

הי אודי. בדיוק איחלת לאנימה "שנה טובה ומשחקית"... אני יודעת (מקווה שמשתמשת נכון במינוחים) שוויניקוט דיבר על חשיבותו של מרחב הביניים ויכולת המשחק, והבעייתיות אצל מי שאין לו את היכולת הזו. ומה עם האופציה השנייה, מי שמשוטט רק, או בעיקר, במרחב הביניים?? גם בעיה, לא? לפעמים נראה שאני יכולה להיות רק רק שם, וכל השאר, המציאות, זה העמדת הפנים. וצריך הרבה ריכוז ומאמץ בשבילה. ואילו המשחק הוא אמיתי. אפשר לשקוע ולהסתחרר עד אינסוף, המרחבים יכולים להיות ממכרים, מסוכנים... ומה אם אשאר לנצח במרחב הביניים??? אתה חושב שיצמח בתוכו משהו שיזיז אותי מהמקום הזה הלאה? על כך אתה מסתמך? אני מרגישה צורך קצת להשליך את עצמי, להטיח אפילו, ולבדוק אם אתה נשאר יציב בעמדתך... להתנער מכל מה שהוא אחריותי, לרגע... לבדוק עד כמה אתה, כי אני כבר הוכחתי לעצמי שאני לא ממש יכולה לשמור... והמרחב הזה עשוי להיות כר פורה... רושמת לעצמי שני הבדלים חשובים: אחד- אתה פה, והשני- השמירה על ניק קבוע והניסיון לדבוק באמת. ובכל זאת... יש כאן משהו מבלבל, שילוב של אמת ופנטזיה... בקשר להתנפצות לרסיסים: אני כמו משחק אחד גדול עם מלאא חלקים. יכולה לשחק עם המחשבות, הרגשות, המילים, הזכרונות. לכל דבר יכולה להיות אופציה נוספת, לא הכרחי...מפרקת ומרכיבה... לא כ"כ יודעת להישאר עם משהו אחד. ופעם שיחקתי גם שיחקתי... והיום גם, רק פנימית יותר... לא מסוכן ובעייתי? מבין את החשש והניסיון לשמור על עצמי? (ואגב, כשכתבתי על לולה ציפרולה מיש ילדים זיגזג לא התכוונתי למקצוע הפסיכולוגיה... למרות שזה קשור, רק קצת אחרת...) צריכה ממך גם תחושת ביטחון לגבי הפומביות והאנונימיות לכאורה... גם הן מפחידות אותי מאד פתאום. אני יודעת שחלק (הרבה) פה באחריות אישית, אבל אני מרגישה צורך לרגע (רק לרגע, אל תדאג) להסיר את כולה מעליי.. ולבדוק מה קורה... אם הכל מונח על כף המאזניים... וכל זאת, אודי, בגלל שאתה אמרת לי, בביטחון, "אני מקווה שלא תסיימי". מרגישה צורך לבדוק, מאיפה, ועד כמה, הביטחון בכך? תמיד לקחתי על עצמי את האחריות לגבי היותי כאן ומה שקורה לי, ומכאן נבעה גם הסליחה והכעס על עצמי שכותבת . הרגשה של צורך לשמור, לשמור, להיזהר, לא לכתוב יותר מדי וכו' (אבל מתחת לזה יש מקום שלא שומר על עצמו בכלל, אחרת לא הייתי מגיעה לכאן...) ואילו אתה, מן הצד השני, אל מול ההיסוס שלי, מעודד לחשוף, אומר "אמיצה", לא מגביל את ההיות ואת המשחק... אני עכשיו, רק לרגע, גם זה במעין משחק, רוצה לבדוק את האופציה של להשליך יהבי עליך... לעצום עיניים ולהישען... לבדוק אם אתה מחזיק, תופס... המבוגר שמשגיח על הילדים במגרש... הממ...עד כאן, נראה לי, בהיסוס ובחשש לוחצת על "שלח", מפילה את עצמי אחורה. לא מבלי לקחת בחשבון את האופציה שאתה תרים ידיים ותגיד – מה פתאום, גילת, אל תשעני, תחזיקי את עצמך, תיזהרי, מסוכן לך פה...

שלחתי הודעות המשך לקוראת ולעפרה שם למטה, בבקשה, אל תשכח להעלותן. ולגבי הודעה זו אשתוק ולא אומר דבר למרות אלף הסתיגויות, ואמתין לך בסבלנות. סליחה שתופסת. הרבה מקום.

אודי, הי כתבת לי שכשאני כותבת על נוכחותך זה מסמל את המציאות. חשבתי שהבנתי. אח"כ חשבתי שלא. אח"כ שוב כן, ושוב לא... אבל אני יכולה לעשות את עצמי כאילו הבנתי ואני לוקחת את זה ומדמיינת שאתה "מציאות". (כמה נוח, לא מכירה אותך, אתה רק טקסט...) אני לוקחת את זה ומדמיינת את "סמל המציאות", כמין סלע איתן צוק בלב ים. ואני, מה? אולי הגלים מסביב, מתנפצים, משתנים, משחקים משנים את הצורה, את הצבע, את הריח, את המגע אי אפשר לתפוס אותם אז בעצם, מה להם ולצוק, ואז מה אם הם מתנפצים סביבו, אז מה אם הוא שם?! מחשבה שניה: הגלים מתנפצים אל הצוק והם כמהים אליו, הם מקנאים בו, הם כועסים עליו, שהוא צוק, והם גלים. וזה כ"כ קרוב, וכ"כ רחוק, ולא דומה. אבל אודי, לפחות היום, עכשיו, כרגע, בכל המחשבות שעולות לי, הגלים לא יכולים להפוך להיות צוק. הם לא יכולים להתמצק, להתייצב, להתאחד. הם יכולים להתנפץ סביבו כמה שירצו אפשר גם להכניס אותם לתוך אקווריום כזה גדול ולהביט בהם לתת להם מראית עין מוצקה ואסופה (לבחור להם ניק אחד, למשל...או לאסוף לתוך גוף..) אבל הם לא הם לא הם לא. וגם מנסה להבין, אז איך הצוק בנוכחותו שומר על הגלים? שזה לא יהיה משחק מהסוג הלא נכון? (כך נרמז מהודעתך, מהודעתי?) לא יודעת, כאן אולי אצטרך להיפרד מהמטאפורה אולי, הם שואפים, שואפים, כמו אסימפטוטה לציר ה-X ולכן זה מונע מהם להתנפץ בכלל , לאלף אלפי רסיסים? לפחות קצת מרגיע, מיישר אותם? אבל זה עדיין עצוב. וזה מה שמרגיש לי עכשיו. (הי אודי, רוצה משימה? אם אתה רוצה שאלך כבר מכאן, שאפסיק עם המלא הודעות, הארוכות, הנוראיות, למקום---... אז אולי צריך לתת לי קצת תקווה?) [וגם, אתה יודע מה קורה לגל כשהוא שולח אות, מסר, לעבר הצוק? הוא לא בטוח, הרי הוא תכף נאסף חזרה, תכף מתנפץ, משתנה, מגיע אחר, הוא לא יודע מה אמר, למה, למה התכוון וכבר אינו מסכים, כבר אינו הוא... חוץ מזה, הגלים גם חושבים, אולי הצוק לא ממש מבין אותי, לפעמים זה מרגיש קצת ככה: הוא מדבר בצוקית, ואני בגלית... כן יכול להיות, שאתנפץ לי כך, ואז פשוט איאסף חזרה, וזהו. וזה לא נורא. לים לא אכפת. (מחשבה נוספת, אולי הגלים נשארים באסימפטוטה, כי הם מפחדים להגיע אל נקודת החיתוך? מלהיות צוק? משהו אחד, לא משתנה? או - שאין להם בכלל את היכולת? 2 אפשרויות. בכל מקרה: אסימפטוטה). ו... יש דרך להזכיר לך כבר פה בתוך ההודעה הזו, שלא תשכח אותה כשאתה מגיע? ... פפפפפפפ.... רחש אדוות גלים. הי, זה דומה לשמי, אולי מצאתי לו תכלית :). הנה: ~~גילת~~

להגיד לכם משהו עצוב...? כרגע, לפחות, או אולי בכלל, לא מצליחה להבין רגשית פנימית את המושג 'מרחב מעבר'. כמה שאקרא עליו אלפי פעמים. לא נטמע... ... סוריקטה

אודי, הרגש שלה, של המטפלת שלי.....קשה להוציא ממנה רגש :) אבל הפעם שכחתי לציין היא התרגשה איתי....ראיתי עליה...היא כמעט דמעה מהתרגשות...עניה נצצו..אח איזה כייף אודי :) היא אמרה שזה שלי...וואו...אני חושבת שזה הכל בזכותה:) אבל כנראה שזה של שתינו :) ובכל זאת הרגשתי צורך לומר לה שאני רוצה להשאר אצלה...עדיין לא ללכת... מיכל

לאבד מקום עבודה אחרי 10 שנים, "באמצע" טיפול... מה עושים??? מפסיקים? ממשיכים? מה "כדאי"? מה "נכון"? כן.. "לדבר איתה"... אבל רוצה לשמוע דעתך אודי: האם קרה לך מצב כזה עם מטופל/ת? "סטטיסטית" מה הרב עשו?

סמבדי יקרה, אני אבדתי תפקיד...שלחו אותי לטיפול כשאני בעצם בעיצומו של טיפול..בלאגן שלם...וזה כואב וקשה ומעצבן אותי אפילו...אבל אולי חלק בגלל הטיפול.. בגלל שנפתחו דברים והחיים שלי היו צריכים להשתנות לפני שהכל יסתדר....ועכשיו מנסה להסתדר עם התפקיד הנוכחי "ולטפל" בהווה... מבינה אותך כל כך, זה מבאס. כן, דברי על כך בטיפול!!! זה חשוב!!! מיכל

התכוונתי פשוטו כמשמעו: איבדתי את מקום עבודתי מזה 10 שנים. לא עברתי תפקיד( אני כותבת זאת בגלל התגובה של מיכל אלי- שלפיה אני חוששת שאולי לא תבין נכון את שאלתי, כי זה מש לא דומה למקרה שלה). פה מדובר על אבטלה... וכתבתי שזה באמצע טיפול, כי טיפול הוא הוצאה כספית משמעותית.. ועם כל מה שקרה לי עם הטיפול הקודם והטיפול הנוכחי ועד שאני סופסופ עם "המחליפה".. אז עכשיווט בשוק. לא יודעת מה עושים. סליחה על כל הבלאגן.. אני מתקשה לכתוב עוד

הגשם ירד עליה והבוץ דבק לה ברגליים הבוץ כיסה אותה עד לאוזניים

אין לזה המשך . היא טבעה ואף אחד לא בא להציל אותה

  She was MOSTLY dead, but not ALL dead There's a big difference Mostly dead is slightly alive (ר' "הנסיכה הקסומה") ... וגם - בסוף מסתבר שהיא לא באמת הייתה לבד סוריקטה

ברשותכם אמשיך את הקו באופן משחקי - ואז - הכה הברק, וענף עצום של עץ ענק נחת בדיוק על השביל שהצליחה בכוחותיה האחרונים לפלס לעצמה... (סוריקטה, ישראל, ספטמבר 2013)

הילה, סוריקטה....אפשר להמשיך גם אחרת! היא נזכרה שמישהו הולך תמיד איתה, למרות הבוץ ולמרות הסערה היא האמינה בכוחות שלה עצמה ודילגה מעל הענף שנראה מרחוק עצום אך בעצם היא יכלה לו.. בנות יקרות, קצת אמונה לא מזיקה לאף אחד...המצב זמני וניתן לשינוי...מה אתן אומרות? לקראת השנה החדשה? יש לכן כוחות!!! (מיכל, ישראל, ספטמבר 2013) :) מה דעתך סוריקטה? מיכל

היום בטיפול הרגשתי שאני במקום מחוזק מאוד, מקום יותר שלם, יותר רגוע...דברתי על קשר שלי איתה כיצד השתנתה ההרגשה, שאני יותר יכולה לבד, שאין כל כך צורך בקשר תמידי של בין הפגישות...של אמון שנרכש....ומכיוון שהייתי במצב של הרגשה שיש בי את הכוח שוחחנו על העבר שאני מנסה להשלים איתו..לקבל אותו שהוא חלק ממני...ואז היא אמרה דבר מדהים שאני פעם לקחתי אחריות על העבר (שאיני אחראית עליו ולא אשמה וכו'...)ולא על ההווה והיום אני מדברת על אחריות על ההווה ולא על העבר...מדהים לא???? כאילו השתנתה תפיסה שאני משלימה אולי עם העבר...מה שייחלתי לו מזמן :) אז אני רוצה לומר (גם לנטע), שעברתי תהליך...וזה לוקח זמן אבל אפשרי לחיות עם העבר ולא לשכוח אותו...רציתי לשכוח.....פעם...היום כבר לא...השלמה...כי העבר לא ניתן לשינוי רק התפיסה שלנו לגביו אולי... מיכל :)

(אני במירוץ מכשולים מן החוץ ומן הפנים, אז תודה על ההפוגה הקצרה וסליחה שאין לי כוח להסביר עד הסוף איך ריגשת.)

אודי, הזיכרון שלי מורכב מאלפי חלקי פאזל אשר נמצאים בערבוביה ובכאוס מוחלט. לא יודעת כיצד בכלל להרכיב את הפאזל ואם בכלל כדאי לעשות סדר בבלגן. אולי כדאי להסתתר בחסות העמימות והערפל. אולי כדאי לא לראות בבהירות. לא לדעת....

נטע יקרה, כל כך מובן...כל כך מסובך ולא פשוט...הרגשתי כמוך פעם, לפני שלוש וחצי שנים, לפני הטיפול, רציתי לחבר את החלקים מצד אחד ומצד שני לא רציתי לגעת בהם... היום אני במקום אחר, לאט בצעדים קטנים מתבהרים לי דברים ואיתם אני מנסה להשלים... אני מאחלת לך שתרגישי שאין צורך להסתתר שהכל יתבהר אבל בצורה הנכונה והטובה עבורך. מיכל

מיכל, תודה על ההתייחסות ועל הרצון לחזק. אני בתחילת הדרך מבחינה טיפולית. קשה לי לבטוח במטפל, קשה לי לשתף, קשה לי!!! ככל שאני נזכרת "ונוגעת" בפצע, זה רק כואב יותר ויותר. איך מתמודדים עם הכאב?

להמשיך את המשחק מראש השנה... לא הצלחתי לשחק בו כמו שצריך, בפשטות, ואני דווקא אוהבת משחקים...אפשר מההתחלה? אממ... בחרתי את השם די באקראי, אני חושבת שניסיתי לכתוב רק גילת והמחשב לא נתן אז הוספתי את גילי, ומאז באופן די מעצבן וגם סתם מציק בעין לפעמים, הגיל שלי כשנכנסתי לפה לראשונה מונצח כאן...והוא קצת השתנה מאז.. השם עצמו- יש לו איזשהו קשר לעולמי שלא חשבתי עליו כשכתבתי, רק אחר כך נזכרתי. חוץ מזה שמעניין שבחרתי שם שאני לא כ"כ אוהבת, ולא איזה שם מושלם שהייתי נגיד נותנת לילדים שלי... או שם עם משמעות מסוימת... גם את שמי במציאות אני לא הכי אוהבת, גם לא שונאת, הוא רגיל וסביר כזה. לפעמים קשה לי עם הכינוי שלי, ואת זה כתבתי שם למטה, קשה ההמשכיות, וכו'. לפעמים לפעמים אני גם בסדר איתו. מתבוננת והוא לא מציק לי. חוץ מזה, שמוזר לכתוב בשם ממש שהוא לא שלך, זה מרגיש קצת זר לפעמים ואולי היה קרוב יותר לכתוב בכינוי שאינו שם, ואם כן אני חושבת שאולי הייתי בוחרת בכינוי "חולמת" אבל מצד שני זה קצת אינטנסיבי לשאת איזו תכונה שלך בתור שם מתנוסס כל הזמן, והשם הניטרלי הוא אולי קל יותר. חוץ מזה, שאני מאד מכריחה את עצמי לא להחליף ולא לשנות אפילו לא להוריד את המספר... לא לברוח, לא לשחק... הצד השני הוא שאולי להחליף לשם שמחוברים אליו יותר וכן עם המשכיות לשם הקודם זה דווקא לא בהכרח רע, אבל אני לא בטוחה בכך (ומה אתה אומר?) חוצמיזה שלהחליף כינוי זה אומר שאני נשארת כאן עוד , כאילו מתחילה שוב איזו סאגה של כתיבה, ואני ממש לא בטוחה לגבי העניין הזה... (למרות שזה מתבטא באופן אבסורדי בכתיבת יתר). זהו, נראה לי שזה מרגיש לי טוב יותר מההודעה הקודמת ששלחתי. ביי...  גילת/חולמת/?

אני מכירה את זה מאד. ולכן עד כה כ"כ הקפדתי תודה שהזכרת. לא רוצה להתפזר לרסיסים. כמעט נכתבה לי על זה היום הודעה ארוכה בסוף לא אולי היא תגיע בהמשך .... לילה טוב ותודות

ואני....מה?... אולי סוג של אנימציה...(מוקטן, לא ממשי, חיה בפנטזיות,) אולי חלק נשי במעטה "גברי"...(פגיע, רגיש, עטוף בחספוס, במעטה "חכמולוגי" שלא יראו) אני מה... - יש עוד מקום לבדוק מה יש שם בפנים...(אם יש) שנה טובה לך אודי, ולכל חברות הפורום, שנה שנוכל להזדהות עם שם, להיקרא בשם , שמבטא מקום נכון לנו שמבטא מקום אמתי, מדויק ,ונוכח, ולא זמני, מטשטש מהות. שלכם אנימה (לבינתיים...)

הי אנימה, מחשבה רחבה ומקסימה, בעיניי. שלך, סוריקטה

תודה על שראית, שהגבת, שאת. אנימה

לאה זה סרוס של שם אמי בלועזית, השם שכל מכרותיה קוראות לה. לא יכולתי לקרוא לעצמי בשם אמי כי הוא מדי יחודי, והרגשתי בו ממש גלויה. אבל, מה זה שגרם לי בכזאת אוטומטיות לקרוא לעצמי בשם אמי??? ואמי חולה מאז שנולדתי? חולה בדיכאון. למה???? אמנם היא לא הציקה לי, אבל גם לא היתה דמות יציבה לטפל בי. היא היתה חולה. אני זוכרת כמה התביישתי בה כילדה, כמה מוזנחת הייתי רגשית ופיזית, כמה לה האמנתי לסיפורים של חברות שלי ש"דואגים לי בבית, אני חייבת לרוץ הבייתה....". אמא שלי הסתובבה ברחוב עם כתמי דם מאחורי החצאית.... חייתי בפחד מתמיד שהיא תגיע לבי"ס סתם כך לבקר אותי ויהיו לי בושות....

מוצ"ש..ואני שבה לקרוא פה את אשר נכתב לפני החג...ריגשתם אותי מאוד, סוריקטה שקראת לי יקרה..ושאמרתי דבר חכם, שנה אחרת.. ונעמה יקרה שרואה בי את היופי, וואו... הלוואי שאוכל לראות את הטוב שבי.....את זה שאני יקרה...קשה לי לראות זאת...אני נעלמת לעיתים בתוך התסבוכת שנקראת חיים.. אז תודה לכם.. ואודי יקר.. שאתה נפעם????? וואו....לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה שיברכו אותי כך לקראת השנה החדשה ושיראו אותי כך... תמיד הרגשתי אחרת.. מרגישה מחוזקת מכם :) והתודה היא לכן שאתן כאן, אחת בשביל השנייה, שכל אחת מוסיפה את מילותיה המחזקות...כולנו כקבוצה מורגש בימים אלו מאוד... מיכל

היי אודי. אני בת 31 וגרה עם ההורים (גם מהעדפה כלכלית). אתמול ישבתי בסלון ואכלתי קציצה. אמא שלי ישבה בסלון לידי גם. סתם דיברנו על משהו ופתאום משום מקום היא מציעה ואומרת: "תאכלי גם עם לחם. זה לא ישביע אותך ככה". אני התעצבנתי עליה שעד אותה נקודה בעצם אכלתי בשקט והיא הפריעה לי עכשיו. אבל ממש עצבן אותי וגם גערתי בקול "את לו חושבת שבגילי אם הייתי רוצה לאכול עם לחם אני יכולה להחליט ולקחת בעצמי?? מה הייתי צריכה את ההערה הזאת ממך עכשיו??" וניסיתי לגרום לה להבין למה זה מעצבן.. היא בתגובה עשתה מן פרצוף כאילו התעצבנות שלי לא שווה התייחסות וקמה והלכה לחדר שלה בלי להגיד כלום... לפעמים אני שונאת את האינטרקציות עם 'האשה הזאת'.

בת 43 , לוקחת ויאפקס ביום, ולעיתים סטילנוקס בערב. האם אפשר לקחת כדור שינה כל ערב ? , ואם אני מנסה לישון בלי . זה לא עובד, מתעוררת לסירוגין , ולעיתים עם אגרופים קפוצים וידיים כואבות. צוואר תפוס ועייפות , לאורך כל היום...

סך הכל אני בנאדם מאוד רגוע, שפוי, אני מוציא אנרגיות הרבה ומאוד מאושר. אני נוטה לעסוק בדברים מאוד חשובים אפשר לקרוא לזה, לעיתים חיי אדם בעבודה. או אפילו כשאני בשעות הפנאי אני עוסק בדברים מאוד יצירתיים שנותנים המון מוזה לאנשים שסביבי ומלא בקיאות וידע בעיסוק הזה. בנוסף המקצוע שאני לומד הוא מלא בשכל, אינטילגנציה. ומאז ומתמיד הרגשתי שאני קצת שונה ומגיע לי יחס יפה ושווה משאר החברים שלי. מה זה אומר, אני נותן יחס יפה- חייכני ואכפתי לכל החברים שלי. ומצפה לקבל אותו בהתאם. וברגע שאני מקבל סירוב או התנהגות לא הולמת מצידם אני מיד רואה את זה כזלזול, חוסר כבוד ובפנים אני ממש מתעצבן מזה. לרוב אני פשוט אני מתרחק מהם באותו הרגע, כלומר שומר מרחק פיזי ומנסה להרגע (אם מדובר ביום של שקט אפילו לתפוס מרחק מאותו האדם שאמר משהו שלא במקום- על מנת שאני לא אפגע בו בצורה ריגשית בחזרה על היחס שלו). ההתנהגות שלי הייתה ככה מאז ומתמיד- כאילו אני מרגיש עילאי בגלל כל מה שאני מתעסק בו ומרגיש שמגיע לי יותר, וכמו שאני נותן אני מעריך בחזרה "ככה צריך לתת בחזרה" והבעיה היא שלפעמים נתקלים באנשים שלא מבינים אותי ומאיפה אני בא- ושופטים אותי על ההתנהגות הזו שיכולה להגדר בתור שחצנות. קודם כל, האם ההתנהגות הזו- נחשבת באמת פסולה? והאם יש שיטות נוספות להוריד את הטמפרטורה כשאני נתקל במקרים כאלו?

גדילה בסביבה שלא העניקה חוויה של בטחון בגילאים מוקדמים? שבטחון עצמי זה בעצם חוויה שמפתחים דרך הפנמות מבחוץ?

שנה טובה אודי ולכולם.

אני רואה שאתם פה... מאחלת לי ולמי שמעוניין שנה של שקט נפשי. בלי עליות ירידות ופיתולים בלי לחפש תמיד את המילים עם שקט ורוגע מבפנים ומבחוץ כי לי, כרגע זה כל מה שנחוץ. ואודי- תודה.

..הייתי מוכרחה לחפש מה היה פעם כשהגעתי לפורם......איך הגעתי למצב שאני כותבת ככה בפתיחות פתאום.....נבהלתי אודי, מעצמי:( נרגעתי אבל קצת כותבת פה יותר(מקווה שזה בסדר) אודי, בקשר לשם, נזכרתי שלא היה לך פשוט לקבל את השם שבחרתי בהתחלה וחיפשתי בפורם מה כתבת לי ומצאתי.. זה הולך כך: שלום מיכ, (חסרה לך אות בשם?) בתשובה אחרת: שלום מיכ (מוזר לי השם הקטוע... אולי תעשי משהו בנידון? :-) ), ושוב כתבת משהו על "השם הקטוע".. ועל החלקיות.... אח"כ כשהתרגלת לשם כתבת המיכל של מיכל :) סתם רציתי להוסיף...ובכלל אני מבולבלת לפני החג...ההודעה ההיא עם הכותרת הזו תפסה אותי...(סליחה נטע) שנה טובה

יש לי דחף לשפוך כאן ולשחרר את הטראומות 'היקרות' שלי שמתעוררות ביתר שאת לפני החגים. אבל אני עוצרת בעדי. נראה לי לא ממש מתאים. ורק אומרת לכל מי שמוכן לשמוע- שקשה לי... ומחכה כבר להיות אחרי. שלושה ימים זה פחות מהנצח, נכון....? תודה על האפשרות. שריל

הגעתי רק לפני חמש דקות וכבר בוכה. חבל! כבר היה עדיף להיות לבד בכל החג, איזה סיוט לא רוצה לחשוב על מה יהיה. וחבל שההורים שלי לא טרחו ליידע אותי שקיבלתי מכתב מביטוח לאומי שדורשים ממני פתאום כסף על משהו שלא קיבלתי בכלל ועבר התאריך..

אני עומדת להשתגע! כ"כ רע לי כאן. מהבוקר אני בוכה בהפסקות, אפילו לא יודעת למה. ההורים שלי מעלים לי את הסעיף, חבל שאני כאן. אין לי מושג איך אני הולכת לשרוד כאן, ז"א אני לא הולכת. שיתחיל כבר כדי שזה יוכל להיגמר. וכולם מדברים על חג ועל השנה החדשה, ואני? בכלל לא מצליחה לחשוב על זה, ואפילו קניתי בגד חדש אבל ממש אין לי חשק ובשביל מי לשמוח ולהשקיע. רוצה לצרוח, שכולם ישמעו.

לפתע לא זוכרת מה כתבתי בהמשך לנטע.....פוחדת...אם נראה לך שלא הייתה צריכה להכתב תמחק :( .....אוףףףףף האם כתבתי בהיסח הדעת???האם לא הייתי צריכה???זה טוב או רע???????? אוףףףףףף אולי יהיו הרבה הודעות לפני החג ו......אוףףףףףף פתאום אני לעיני כל....... שנה טובה בכל זאת... מ

או-הקוראים ואינם כותבים... רציתי לאחל שנה טובה :) מוזר. אולי בגלל שאני הרבה פעמים נמצאת במקום המביט מן החוץ רציתי לפנות אליכם... כנראה שעניין לי עם המקום הזה כרגע. הוא יכול לנבוע ממקומות שונים, נראה לי... לפעמים זה מקום שמתקשה להיכנס, או לפעמים מעדיף שכך, לפעמים פשוט לא מוצא פתח, או לא רוצה לבוא לידי ביטוי... לוקח מרחק...לפעמים צריך שמישהו יזרוק חבל הצלה, לפעמים דווקא לא...מעדיף פשוט להתבונן קצת באחרים "משחקים" ...ולספוג קצת... לפעמים התבוננות ממקום נאלם ונעלם, פסיבי, לפעמים דווקא מרגיש מלא ולא מרגיש צורך... כל אחד והסיבות שלו. ופה, (ולא רק פה כמובן), רק מי שכותב, ומביא עצמו לידי ביטוי, מקבל תגובה... נכנס לזרם... אבל אני רוצה דווקא לפנות אליכם הפעם... ליצור מגע (מעניין, גם במציאות יש לי נטייה ללקט את האנשים הנעלמים) ולומר שנה טובה... מוזר. במבי, חשבתי שאולי המשחק של אודי עם השמות ימשוך אותך חזרה, אני זוכרת שאת אוהבת לחקור כינויים.. ;) אבל אני גם מעריכה את היכולת להתרחק קצת כשמרגישים צורך... מאחלת לך שנה טובה, וגם למשל... לך, קוראת קבועה, ולך מיקה, ולך "כלום", אם את עוד פה? חשבתי עלייך... (כמובן אינכן צריכות להגיב, זה לא היה על מנת למשוך אתכן ממקום המסתור, אא"כ אתן רוצות בכך...). ולכל האחרים ש"רק" קוראים כאן כרגע. שנה טובה ומבורכת. (ואודי, אתה לא נעלם בכלל (ואולי גם אני לא..??) אבל גם לך שנה טובה... מוזר מאד ההודעה הזו, לא?)

מקווה שממני אין מה להיפגע בעניין הזה. פשוט היה לי מוזר להזכיר את מי שלא ממש באתי אתו במגע. האמת שמוזר גם להזכיר את אלה שכן, ובכלל לפנות כאן לדמויות הווירטואליות... נראה לי שהיה לי מוזר גם הפנייה הקולקטיבית אל הלא נודע... ולי בכלל יש חתיכת פחד קהל... ;-)

נגעו בי וריגשו אותי מילותייך גילת, גם מילותיך שלך אודי... כן..אני חושבת שבין המאפיינים הבולטים פה בפורום, זו הרגישות הגבוהה של האנשים..גם הפגיעות.. ונכון, המשחק לראש השנה משך מאוד את תשומת לבי וקראתי מה שכתבו.. ואני עם הניק שבחרתי??? ...כבר אמרתי מס' פעמים באופן זה או אחר.. עד כמה שזה ישמע אולי מוזר..מעולם לא צפיתי בסרט של במבי.(גם כיום כשזה כל כך אפשרי עבורי,אני עדיין בוחרת שלא לצפות בסרט הזה) מה שידוע לי לגבי הסיפור של במבי (וייתכן מאוד שאני טועה) זה שבמבי התייתם מאימו כשהוא נולד, ואין לי מושג איך ומי גידל אותו.. כשחשבתי על ניק לפני 4 שנים ,חשבתי על שם של בע"ח ,באופן מיידי עלה לראשי במבי כשבמחשבתי זה למעשה העופר המנוקד על גבו..זו החיה שיש לי איתה הזדהות מאוד עמוקה בגלל רגליה הדקות והיכולת לנוס ולברוח כשהיא מזהה סכנה... גם בגלל הבדידות בו היא חיה (במחשבה שניה אני תוהה-מאין לי שהיא מרגישה בדידות קיומית ?ממתי בע"ח מרגישים בדידות קיומית :)) ובגלל העיניים של במבי-עופר.עיניים גדולות חומות ועמוקות ,שעצב אינסופי ניבט מהן.. כשאני כותבת שורות אלו ,אני חושבת לעצמי, וואוו, עד כמה אני משליכה על החיה המקסימה הזו את עצמי.. לפני 4 שנים כשנכנסתי לפורום נכנסתי בניק .במבי פצוע.. וכן..הגעתי מאוד פצועה..נכנסתי לפורום כחצי שנה לאחר שהתחלתי את הטיפול עם אמא צביה, ועלה אז כאב הנטישה מהמטפלת הקודמת..הכאב היה בעוצמה כזו שהרגשתי כמו במבי שגוסס על האספלט הקשה כשהשמש החמה יוקדת מעליו ושפתיו סדוקות מצמא, אך אין לו כוח לזוז או לבקש מעט מים ..שוכב הוא על האספלט הקשה ויבחושים,יתושים והעלוקות שועטות על גופו המדמם . היום אני עדיין מתחברת מאוד לבמבי-עופר.. האם אני עדיין פצועה?? מקווה יום אחד לשנות את הניק ל ?? עופרה :) אולי פעם לצביה ? :) מעולם לא החלפתי בפורום ניק וזה מרגיש לי משהו שלם..אתם מכירים אותי לטוב ולמוטב.. כן..גם עם גל הקנאה והביקורת ששטפו אותי.. במבי.

תודה שהגחת ושיתפת אותנו :) אשמח לראותך בשם עופרה..צביה זה לא שם שישאר למטפלת? :) התיאור של עצמך כשנכנסת לפורם, עצוב לקרוא...אבל היום את במקום אחר לגמרי לדעתי לא? (גם אני הייתי במצב רע כשרק הגעתי לפורם...למזלי אני במקום אחר לגמרי היום) שנה טובה ומתוקה אוהבת, מיכל

הי במבי, אני לא יודעת איך לומר לך חוששת קצת שאני לא דוברת את שפת הבמבים אבל את כתבת ואני לא רוצה לא להגיב אז...מקווה שתהיי בטוב ואני שמחה שבמבי כבר פצוע קצת בסימן שאלה וכבר יכול לחלום, על להיות עופרה, או צביה (וואו...) אני מניחה שהיה לו קשה לחלום כשהיה מעולף שם על האספלט.. גילת.

הי גילת, נעים שזכרת (את הקוראים, את הקבועים, את שאינם מגיבים.) שנה טובה!

אני שמחה שהקריאה נשמעה, והתאימה ... :-)

הי, זאת אני "כלום" (מקוה שאני לא נוגדת את חוקי המקום אבל לא יכולתי לחזור כ"כלום") תודה שזכרת... אני עודני נכנסת לפורום כקוראת (בד"כ מחפשת אותך...) אבל הפסקתי לכתוב אחרי שנוכחתי לדעת שיוצאים ממני המון רעלים ותוקפנות כשאני כותבת כאן, ואני באמת שלא רוצה להרעיל / לתקוף. (לא כאן בכל אופן...) גם היה לי הרושם שאודי לא מרוצה מנוכחותי בשטח, אז - החלטתי לסגת לאחור. אולי אנסה שוב... (מקוה שאצליח להיות יותר אני ופחות יצור תוקפני..) בכל אופן - הפניה שלך נגעה בי עמוק. תודה!

עפרה / כלום יקרה אני מתרגשת מהודעתך... (ובכלל מכך שכולכן הפצעתן). באמת, קשה לי לחשוב ולכתוב. ואת מחפשת את הודעותיי? וואו... לזה אני ממש לא ציפיתי... לא יודעת אם זה נחמד/ מחמיא/ מבהיל, כנראה שכולם ביחד. שתדעי לך שאני מאד רציתי וקיוויתי שתגיבי, אבל שכנעתי עצמי שבטח לא, זה מנגנון הגנה כזה כנראה לא לצפות לטוב אף פעם :) רוצה להגיד לך שהייתי איתך והקשבתי לניסיון להכות שורש, לגדיעה, ולהיאלמות...והבנתי... אבל דבר ראשון, לא היה שם רק צד אחד. היה טעות ותיקון, וגם מצד אודי היה כעס וגם הודאה על כך שתיקנת...אני חושבת שאפשר (ונכון יותר) להסתכל על זה גם מן הצד הזה, ואפשר לנסות ליצור המשכיות (אם את באמת קוראת אותי בטח ראית שזה מעסיק אותי). לא צריך להעלים את מה שהיה, וגם לא חלקים בתוכך. אני ממש לא מודל להמשכיות או לכל דבר אחר , אבל אני כן מזמינה אותך להיאבק יחד איתי...זה חשוב מאד. ואני בטוחה, בטוחה, שאודי לא מתנגד עקרונית לנוכחותך כאן, ושהוא ישמח אם תצליחי ליצור המשכיות ולבוא לידי ביטוי באופן שמאפשר שיח. (דרך אגב, הכינוי, ראית שבדיוק גם במבי דיברה עליו?) שמחה שהגבת, מאד.

ברוכים תהיו, המצטרפים. סוריקטה

טוב לראות קצת את הבלתי נראים, עושה לי תחושה שלמה יותר בלב. וגם את, סוריקטה, לא נאלמת. מה טוב.

אודי , אתמול פתחתי בטלפון שלי חמל חרום . העורכת דין פקידת הסעד לחילופין העבודה ואני בתווך .... ### לראש השנה קניתי למטפל מתנה צנועה חפץ אומנתי שמביע את הערכתי אליו , לאיש היקר שלי . ובעיקר יותר מהכל כתבתי ברכה מרגשת ונוגעת . בי וגם בו . #### אחרי הכל הוא לחץ את ידי . ובלי שביקשתי - והעניק גם לי מתנה והקדשה . אודי משהו קורה לי פה וגם שם . אכנס יותר מאוחר לכתוב שנה טובה הילה

להנות בגיל בוגר אם ההמנעות מזה רשומה לי ממש חזק בעור? יצאתי עם מישהו. אפילו התנשקנו. אבל בא לי לברוח כי לא יודעת איך להתמודד עם קרבה ומגע... כמובן שיתפתי אותו שאני 'כזאת'. למה אי אפשר פשוט להנות כמו אנשים נורמלים בלי כל התסביכים? אולי פשוט צריך להעיז לעבור דרך החרדה וללמד את החושים שלי 'להיות שם' בלי אינסוף מחשבות שמפריעות?

את ההיסטוריה?????? אני לא מסוגלת אודי....לכן כתבתי שעם העבר נשאר לי להשלים איתו....וכמו שכתבת לנטע לסלוח...לכן כתבתי מה שכתבתי...אני נמצאת במקום יותר טוב כיום ויותר שלמה זה בטוח! אבל זאת עבודה קשה ומיגעת.....ההווה מתרכזת גם בו... שנה טובה ותודה לך אודי על ההקשבה וההכלה של כולנו מיכל

אודי אתה חושב שזה הזוי שאני מסוגלת להיות באותו החדר עם הבן אדם שהתעלל בי במשך כל כך הרבה שנים? זה הזוי שאני קוראת לו "אבא", והבן שלי קורא לו "סבא"? הגוף שלי זוכר, ומתכווץ וכל מבט שלו חודר אותי ופולש אליי. אבל אני כל כך רוצה לשכוח, להעמיד פנים שזה לא קרה. להמשיך לשמור על הסוד.אני רוצה לעצום עיניים ולהעלם.

כואב מאוד, קשה מאוד.....לשמור סוד מכולם.. נמצאת בצד השני של הבעל....אבל המטפלת כבר יודעת ממזמן... לסלוח לעצמי זאת ברכה מעולה אודי....קחי איתך את ברכתו של אודי.. מי כמוני מבינה ויודעת...הנה עכשיו גם אתם יודעים... מתחבאת בהודעתך... מיכל

בהתחלה ביקשתי שתהיה כרית, כי נוח לי להניח אותה עליי, יצא גם "שהתחבאתי" מתחתיה... היום היא הביאה כרית אחרת, פעם שעברה היא אמרה שמאוד קשה לה שהיא אל רואה אותי בכלל והיא מרגישה שאני דווקא כן רוצה להיות איתה למרות שכביכול אני מסתתרת. שאלתי אותה למה היא החליפה ושהיא קטנה יותר, היא ענתה שהיא (הכרית) יותר נעימה (מה שנכון) ואולי באמת בתת מודע שלה היא רצתה משהו שיאפשר גם וגם. ואני ביקשתי שמיכה... היא הביאה מה שהיה שם אבל היא הייתה קטנה מדי, אני רוצה שמיכה להתכסות. והיא ענתה שהיא חוששת. אודי, זה מוזר לי להסתכל עליה ולראות אותה, התרגלתי לא לראות כלום וזה מוזר/ קשה לי פתאום כשאני כן מסתכלת לעברה.

פניתי דווקא לשתיכן כי יש בכן משהו מיוחד..שונה פה.. קשה לי לעיתים להבין אתכן, אתן חכמות מאוד, מדברות בדימויים.... כשלי מגיעים הדימויים הם מגיעים רק בקשיים....ואז גם אני כאילו לא ברורה לעצמי, מרחפת וכותבת שירים מוזרים :(... אני רוצה לאחל לשתיכן יחד שנה טובה אחרת...שונה שתראו את הטוב שבכן, את הנתינה... התגובות שלכן לאחרים ועוררות המחשבה.........אצלכן תמיד אני צריכה לקרוא פעמיים....לפענח כמו שפה מיוחדת כזו...יש בכן הבנה שמעבר...הזכרתן לי שפעם כתבתי למטפלת שלי על חתול..ואתן כמו החתול תמיד נוחתות על שתי הרגליים מגבהים :) אתן נשמעות לי חזקות ועוצמתיות מאוד....ונראות כממתיקות סוד שאף אחד לא יודע... אז מודה לכן מאוד על היותכן כאן. מיכל

... ואני רוצה להודות לך על היותך כאן. מאד אהבתי את מה שרשמת על הכינוי שלך. מאד. קראתיך - אמרת המון בדברייך. שנה אחרת גם הוא איחול מצוין וחכם. חייב להיות אחר. המוח כבר לא יכול מאותו הדבר. וחייב להיות אחר גם מבחינת האיזון בין הנתינה לאחרים, והנתינה לעצמנו, שצריך להשחיל גם אותה איפשהו. וחייב להיות אחר מבחינת החיים לשם חיים ולא הישרדות בלבד. וגם לפעמים להיות פשוט, לא מורכב מידי. שנה טובה גם לך מיכל היקרה, שלך, סוריקטה

כמה שריגשת בדבריך. איך פתאום לקחת את המוזרות, חוסר הבהירות והפכת אותם למשהו חיובי ונעים. נגע בי, איך פתאום החלקים שחוטפים ביקורת על ידי החברה נתפסו בעיניך כייחודיות יפה. מעניין אם גם החתולים לא בטוחים כיצד הם ינחתו בסוף. :) יש משהו מעצים במחשבה שאת מאמינה שהנחיתה תהיה על הרגליים, שהיציבה תהיה חזקה. נותר לי לחכות ולראות... התחלתי לכתוב שאני מודה לך, מיכל היפה, למרות שלמעשה מעולם לא ראיתי אותך. אבל אני מתכוונת לפנים היפה שיוצא, שגם כשהוא מבולבל ואובד, מחפש רוך נכון ולא מוצא, הוא נשאר אוהב, כן ואנושי. מקווה שתמצאי רוך ואהבה השנה, שתתרגלי לשאת אותם איתך בגאון, לעבר עתיד שתאמיני בו והווה שירגש. תודה, באמת. נעמה.

חגים..תקופה מעיקה לרבים מאיתנו.... הלוואי שתהיה זו תקופה של צמיחה והתחדשות, של סליחות ומבט אל העתיד. והעבר? לי נשאר רק להשלים איתו כי לא ניתן הוא לשינוי.... בואו נתרכז בעתיד אולי עדיף, במה שיש, במי שאנו...שנלמד לאהוב את עצמנו... כמיהה גדולה וצמא לחום רוך ואהבה....הלוואי שאוכל להתרכז ביש... ולהרגיש ראויה בכל מצב..בעצם היותי אדם. מאחלת לכולם שנאהב שנקבל ונשלים עם מי שאנו....ונשלים עם העבר.... מיכל (עם ציפייה להרגיש שלמה ומכילה את עצמי)

איחולים לשנה שלווה כל כך, מצטרפת ומתעטפת בהם. כמו תפילת השלווה, שמלמדים בתוכניות גמילה שונות. היא נפתחת באלי, אבל אני אוהבת להפנות אותה לעצמי, כי אני מאמינה שזהו שינוי שאנחנו יכולים לחולל בעצמנו: תני לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל בין השניים. שנה טובה, נעמה.

שונאת את החגים. שונאת את המשפחתיות והאינטימיות הכפויה. נאלצת לפגוש בו, לראות אותו ולזייף כאילו הכל בסדר ומבפנים בא לי למות.

מקווה שיעבור בשלום

חייבת לומר ולהשאיר איפשהו, שאיני מחזיקה מעמד כל-כך, לא ממש מסוגלת לאחל למישהו שנה טובה או לפגוש אנשים. מצב לא טוב, מכירה אותו ממני, מפעם, כבר לא היה כך הרבה הרבה זמן, ובעבר, כשהיה, נמשך חודשים. חודשי שתיקה והתאבנות. אסור שזה יקרה שוב. מדאיג. סוריקטה

אודי, אתה כל כך טוב אליי... איך אוכל שלא לאחל לך שנה טובה וחג שמח, איש יקר. אז כן, בכל זאת (ואני מנסה להמשיך לדבר) שתהא שנה של התחדשות וצמיחה, שיהא יותר חמצן ופחות אוויר נשום ממוחזר, סוריקטה

הופכת אותנו לנציב מלח... כמו שהתקף חרדה בסוף סובב סביב החרדה מעצמו. מקווה שהפעם המצב קצת אחר, שיגיע לו סיום אחר. מקווה שתוכלי להאמין שאולי זה אפשרי ובכך לשנות. המחשבה נשארת אצלי וודאי אצל רבות אחרות שקוראות. אנסה להמתיק אותה בתקווה ולהשיב אליך אחר כך, שתזכי לזה גם את.

נציב מלח, החרדה מפני החרדה - מתארים את המצב מדויק למדי. אתמול הדלקתי נר נשמה, כדי לשמור על גחלת החיים. אני פוחדת. מאד. מרגישה כבמעין המצאות על צומת שממנו ניתן להגיע קצת יותר גבוה, או לצלול למשהו נמוך מהמוכר. ואולי אלו עניינים בריאותיים כבדים למדי שהזנחתי, לא טיפלתי. ופתאום אני חושבת שיש לי ציפיות גבוהות מידי ממפגש אנושי קטן של ערב אחד , וצפויות לי אכזבות. אבל לפחות אדע, ואיך אמר איש אחד, עדיפה האכזבה על פני תחושת האשמה. תקווה וייאוש – בני צמד. אז כנראה שיש שם ממנה. נחבא. נעמה, איזה שם נעים, איחולים מדהימים לך, ומכל ניחוחות הטוב שבך, הייתי מייחלת גם לך, אפילו בשקט, בלי לדעת, שיהיה ויעטוף. שהכאב המרוכז ימהל, יתמוסס קצת. מגיע לך כל-כך. תודה יפתי, אהבתי מאד גם את דברייך למיכל, שנה טובה, סוריקטה

מאחלת לך שלא יקרה לך, שתחזיקי מעמד, שתמשיכי לכתוב לחשוב להרגיש לחיות. לא לגמרי קשור ובכל זאת הנה שיר קטן וחמוד של לאה גולדברג, מתנה לראש השנה לילדה הקטנה שבך, אולי מהילדה הקטנה שבי. "גם השנה" כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר כל שנה ושנה אדמה מתחדשת מלבין החצב ומזהיב ההדר כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושינאה יש מישהו הרוצה רק טוב גם השנה... מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך למרות הכל שנה טובה במתיקות מעודנת ומתמשכת (שלא נחטוף הרעלת דבש על ההתחלה) אנה

מנסה לחשוב על פתרונים, האיך לא ליפול שם. כל מיני רעיונות. "לטפל בעצמי קודם. לטפל בעצמי קודם. לדרוש את זה". אולי. לא'דעת. שיר חמוד מאד, אליו מצורפת ברכה מעודנת (ואהבתי מאד את "שלא נחטוף הרעלת דבש על ההתחלה". מאד) שגם אצלך יהא מעודן וכך ימשיך ככל שניתן, המון תודות, שנה טובה, תודה לכל מי שהיה איתי בימים אלו, החזיקני עד הלום. מן הלב, סוריקטה

עוד לא נפרדתי רשמית מהמטפלת, או שכן.. (אני באמת לא יודעת) לא רוצה לקנות לה מתנה אבל חושבת שאולי מתבקש וצריך. מצד אחד אני לא חייבת כלום מצד שני לא עושים רק מה שרוצים בחיים. וגם לא בטוח שאפגוש אותה עוד פעם. בינתיים התכתבנו במייל והמטפלת שלי בידוק יצאה אז לחופשה והיא כתבה לי במייל שחליט ידח עם המטפלת לגבי הפרידה או שפשוט ייגמר כך. ודבר שני- אתם מדברים על מתנות לרה"ש ובכלל, ולי קשה לחשוב על זה. לא רוצה לתת. לא כ"כ יודעת למה. לא מצליחה להבין בדיוק למה אני לא רוצה אבל יודעת שזה לא מתאים לי. וזה בכלל עוד לפני שאכנס למחשבות של מה לקנות וכו'... מתלבטת...

היי חנה, לא יצא לי להיפרד מהמטפלת, אז אני לא יכולה לענות לך בנוגע לזה. אני יכולה להגיד לך שגם לי מוזרה המחשבה של קניית מתנת חג למטפלת. באופן כללי, זהו מנהג שאני לא מחבבת, אפילו בימי הולדת. הקרובים אליי יודעים שלפעמים הם מקבלים ממני מתנה, כשאני רואה משהו וחושבת עליהם, כך שהנתינה כנה ומבפנים. גם לא נצמדת למדד מחירים, אדם אחד יכול לקבל שוקולד מריר עם צ'ילי חריף ואילו אחרת תכשיט יפה. ושניהם, אגב, שמחו. :) (כמובן שיש מי שגם מתנות החג שלו הן כנות ומבפנים. אני לא הצלחתי להתחבר לזה, אולי גם בגלל מרחק מהדת.) מה עם כתיבת מכתב למטפלת הקודמת? נראה לי שזו מתנת פרידה יפה ואמיתית שיכולה לגעת בה. זה עדיין מרגיש לא מתאים? (כמה הודעות "נעמה" יופיעו היום... כאילו שכחתי שעדיף לשתוק.)

מכתב יהיה לי קשה. אני לא מסוגלת להביא לה משהו. זה יבלבל אותי ויכניס אותי למצב לא טוב. מצד שני עוד לא באמת נפרדנו, מצד שלישי אני פחות עסןקה בה אבל עדיין כן. ולגבי זו שעכשיו- לא מרגישה ששייך אבל רוצה אולי להגיד לה משהו על זה בכ"ז. לא רוצה שתיעלב ממני

אני חדשה פה... בטיפול אצל פסיכולוגית מזה כשלושה חודשים ואני לא יודעת אם מקובל להביא לה משהו לכבוד ראש השנה או שזה עובר את הגבולות ?

אני בדיוק סיימתי להכין לוח של סולמות ונחשים. אביא משחק לפגישה שלפני החג.. יש הרבה רגשות סותרים בתוכי, ומחשבות, ודאגות בריאות והרבה ענייני חיים ומוות וזמן. ואין לי כוח לדוש בהכל עמוק מדיי, זה מחליש ואני לא יכולה עכשיו, אז הכנתי משחק. לגעת ברפרוף, לומר "זה מעסיק אותי", להחליף קצת חיוכים וזהו. אף פעם לא הבאתי משהו משחקי לפגישות איתה.. המשחקים שלי הם בדרך כלל עם עצמי. אז אנסה משהו חדש (על רקע מחשבות העזיבה..? כאמור, ברדק). היה לי מעניין להכין אותו, את המשחק, כי לא תכננתי כמה ריבועים יצאו בלוח.. דמיינתי 100, אבל יצאו 70. הנחשים הארוכים יצאו קרוב לקו הסיום, והסולמות היו קצרים יותר.. בקיצור- כמו בחיים.. רק עם תקווה קטנה לחיות יותר מ-70 שנים. כתבתי כרטיסי שאלות לנקודות העלייה בסולם, או הגלישה במורד הנחש- חלקן "חמודות" (פינה יפה בעולם, ספר שנשאר אתך..), וחלקן רציניות ומיוסרות.. זאת לא בדיוק מתנה, אבל זה גם משהו. לילה טוב, גפן

אני יכולה לומר שהניק שבחרתי היה דומה לשמה של המטפלת שלי אם זה בסדר אודי.. כי אסור לומר שמות מטפלים. השם שלה שם מיוחד לא קוראים לה מיכל :) והוא לא חלקי.. למה בחרתי בשם שדומה לשלה ולא שדומה לשלי? כי באותה תקופה הייתה סוג של "סמביוזה" של קשר חזק מאוד מאוד...וגם הרגשתי אותה מאוד מאוד איתי...לא יכולתי לשחרר. כשספרתי לה שכתבתי בשם הזה היא חייכה ואמרה טוב שלא קראת לניק בשמי, אבל בהחלט דומה וישר הבינה.. ניסיתי לכתוב מיכל.. והמחשב לא קלט, דווקא מיכ קלט וזה התאים לי בול...הרגשתי חלקית.. אודי דווקא היה זה שנתן את המשמעות לשם שלי מיכל מלשון הכלה...הייתי זקוקה מאוד להכלה פנימית וחיצונית (עד היום). מאז אני חותמת בשמי לפי מצב הרוח, משמיטה אותיות כשאני מרגישה חסרה... היה לי עצוב שמיקה חשבה שאני לוקחת לה את המ. ובכלל זאת לא הייתה כוונתי, אני מבקשת סליחה אם היא עדיין קוראת כאן.. אף פעם לא כתבתי בניק אחר ואני מאוד גאה בעצמי על כך!!!! הפעם היחידה הייתה כשרציתי לשנות לילדת האביב....אבל הודעתי על כך. אני אפילו מתעקשת לכתוב בשם הזה, כי היום הקשר שלי שונה עם המטפלת...וזה כייף לכתוב בשם דומה לשלה...אני מרגישה שהיא איתי כשאני כותבת...ממקום שונה לגמרי:)ואני ממשיכה בניק הזה כי אני מזדהה איתו מאוד.. הכלה. שלכם מיכל

התרגשתי ושמחתי לנוכח הגלגולים, ההשלמות, הליווי.

מה שאוכל לרשום - לא יודעת עד כמה אני מתחברת לכינוי דהיום 'סוריקטה', אולי גם לא להסבר שרשמתי בזמנו. אבל אתו נרשמתי והוא נשאר. לפניו הייתי (mp), שזה קיצור של מימוזה פודיקה, הוא הצמח אל-תיגע-בי שעליו נסגרים בכל מגע. (מדבר את המשיכה למגע, את היראה מפניו). צורה אחרת של הכינוי, שאני מבינה שהרתיע אנשים, הייתה: "אלתי גבי". לפני שנים ומאז שאני בפורום הזה, קראתי לעצמי "אשת האדמה" (בגלל החיבור לאדמה ועבודות גינון שאני עושה) וגם "אשת בוקר", היות שהמוח שלי בדר"כ צלול יותר בשעות הללו, כשבערב החרדות עצומות מידי והחשיבה מעורפלת. באמצע היו גם שמות של כל מיני צמחים ובעלי חיים למיניהם, אני חושבת, ולא היו יחודיים דווקא לי בחלק מהמקרים. ועוד בליל שלם של תווים. אני חושבת שהקטע הזה בא לידי ביטוי בעיקר בתקופה שבה היה פיצול בין שלושה מנהלים, שלא הייתי בטוחה שהיה ביניהם תיאום, אז 'הלכתי על זה'... ולצערי, גם לא הכי זכרו אותי למרות שהייתי פעילה. ממש בתחילת הדרך אך לאו דווקא בפורום הזה, היו לי כינויים פחות זכירים וקשירים כמו "כותבת", "מחברת", "מטופלת", או כאלה שברור שאיני קוראת לעצמי בשם ובכוונה עוקפת את העניין. לפעמים גם שם שלא היה ברור אם הוא זכר או נקבה. שמות אבודים. נראה לי שהגלגולים הללו מדברים את מצבי – ממצבי פרגמנטציה כמעט תמידיים פנימיים למשהו מגובש ומחובר יותר. אם כבר חשיפת סודות הנה עוד אחד - פעם, בעידן קדום, כתבתי הודעה, סוף סוף פתחתי הודעה, ובום, אז קיבלתי הערה, בהודעה נפרדת, שלא שרשרתי לעץ המתאים. ההודעה שלי נותרה 'אדומה'. העתקתי את ההודעה לעץ המתאים שכבר עבר עמוד לאחור, אבל לקחתי את זה אז מאד קשה. על אותו עץ בודד וכרות המשכתי לכתוב לעצמי עשרות רבות של הודעות, אחרי שהוא עבר עמודים רבים לאחור, זה היה עוד לפני הסינון, המשכתי כך גם אחרי שנכנס הסינון. אז יש עץ אחד אי שם בפורום שכולו רק הודעות הכי כואבות שלי, שאף אחד לא ראה אף פעם... סוריקטה, חתול האגמים

ודווקא צמחים מכים שורשים, מתחברים לאדמה, ניזונים ממנה, מאותה אם שלא קיימת באמת. מעניינת המשיכה שלך אליהם ולגינון... העציב אותי העץ הכרות שלך. אם תרצי לחלוק אותו, את מוזמנת. אולי נתלה עליו קישוטים חדשים. אבל בינתיים לא אתור אחריו, אשאיר לך את ההחלטה. הזכרת לי שיר, A poison tree, ובו השורה: And I watered it in fears, Night and morning with my tears; שיר כואב, על כאב וכעס שמכים שורש. http://www.poemhunter.com/poem/a-poison-tree/

האמת, אין דבר מעניין לספר. רציתי שם שיהיה אדם, שתהיה מישהי שהיא אני ואינה אני. ונעמה שם נעים, למרות הע' הכבדה. יש לה משקל מיטיב ומרגיע. איני זוכרת כבר אם הנקודה השתרבבה בטעות, מתוך ההרגל שלי להקפיד על סיום משפטים בנקודה, או אולי כיוון ונעמה כבר היה תפוס. כתבתי הודעה אחת בעבר בפורום, על עצבות מבעבעת, ואחריה לא הצלחתי להיכנס שוב למשתמש. ראיתי בזה אות וברחתי. טרם הצלחתי להסביר לעצמי מה הביא אותי לנסות להיכנס שוב. נעמה היא האני הכתובה, המתקיימת עם יכולת לערוך, לברוח, לא להתקיים במישור הפיזי. גם אותי-אותה אני לא כל כך אוהבת. אבל השנאה פחות שורפת מאשר כשהכאב בתוכי או נאמר בקולי.

אודי, שתדע לך, נאבקתי כל היום עם המשימה הזאת. בהתחלה יצאה לי מין הודעת חיבורים כזו, על פיצולים והמשכיות, ותקווה . אחר כך יצאה לי הודעה שונה לגמרי, עם אובדן של הניק, ופרידה מהפורום. אחר כך באתי לראות קצת מה כתבו אחרים. הרגשתי אותם שלמים יותר. מה אומר? אני במאבקים. מאבקים בין פיצול לחיבור, בין בחוץ לבפנים, המשכיות וקטיעה, ביני לביני, ובין אמת לשקר. אולי אנסה ללכת על הודעה בסגנון "איחוד השחקנים" נראה אם היא תשוגר או שגם היא לא. ובכן, הצד המחבר, בו אני גאה בעצמי על כך שמעולם לא החלפתי פה כינוי, ויש תחושה מסוימת שאני יוצרת המשכיות. זאת תוך שחזורים כואבים של כל מיני דברים מהעולם האמתי, שם גם, מנסה ליצור המשכיות, ולא לפצל כמו שעשיתי בעבר (מה גם ששם לפעמים אין ברירה אלא להמשיך), ובמידת האפשר לצמצם משחקי ים-יבשה בהם אני בורחת ממקומות שבהם "קלקלתי" ומתחילה לכאורה שוב ושוב מחדש. בצד הזה גם אוסיף את התחושות הקשות לפעמים כלפי הכינוי שלי, נבחר די באקראיות, מואסת בו לפעמים, ובהודעותיי, כמו הקושי לפעמים להסתכל על עצמי במראה במציאות (לא מטאפורית). בצד השני, הרגשתי שאני מואסת, מואסת, בחיבורים והמשכיות לכאורה האלה, פתאום הרגשתי גם בדבקות ב"אמת" הזו איזה שקר, ותחושה של רצון פשוט לדבוק בשתיקה. (ותוך כדי כתיבה היא משתלטת עליי , השתיקה הזו, מקשה עליי לחשוב מה רציתי לומר, אולי לא רציתי לומר דבר?) בקיצור, תסבוך שקשור גם לפיצולים מהעבר (?), לא ברור לי מתי זה פיצול מתי לא, ומה ניסיתי כל הזמן להסתיר, את האני המחוברת על ידי פיצולים, את הפיצולים ע"י אני מחוברת לכאורה, את שניהם? עוד קושי גדול עם ההמשכיות פה, זה שבאמת באמת אני בכלל מרגישה תקועה, וקשה לי להנציח את זה כאן. לכן גם היה קשה לי עם ההודעה האדומה ההיא (ומודה לך שתיקנת, זה שיפר את ההרגשה!). לכן, אולי באמת זו הודעת פרידה. (גם סגרתי היום, שוב, מעגל הקשרים עם ההודעה הראשונה שלי פה). ואולי זה נראה כמו התקרבות-נסיגה? (כי בדיוק התפעלת ממני, על התקרבות כלשהי בעיניך, אני משערת? ) אפשר להוסיף את זה לערבוב עם השאר. ועם עוד כמה דברים שכבר גדול עליי לכתוב אותם. תודה מאד שהיית איתי בסבלנות. מנסה לגעת, לגעת, אבל רק באמת-באמת. שנה ברוכה. והניק שאבחר לסיים בו--- אני.

לא ממש הבנתי מדוע את עוזבת את הפורם? דווקא הייתי שמחה שתהיה לך המשכיות כאן...לפעמים הדיבורים האלה בדימויים...קצת משבשים לי את החשיבה :( מיכל

כשנכנסתי לפורום , השם הראשון שקפץ לי לראש היה ירדן, למה...?? כובע...!! אין לי הסבר רציונאלי , לבד מזה שזה שם יפה.. ומאחר וזה השם הראשון שקפץ לי לראש, החלטתי שאיני מתעסקת עם 'גורל שנחרץ' , ובזה הסתיים הדיון הפנימי שניהלתי ביני לביני. יותר מאוחר נזכרתי שבעצם, אני די חובבת ימים, אגמים ו..נהרות.. שנה טובה.

אציין שלא היו גלגולים שונים לניק שלי כאן. הייתי צריכה לבחור כינוי כי קיימת חובת הרשמה לפורום. לא ממש ידעתי מה לבחור. התלבטתי איך 'להתכנות' אבל לא היו לי יותר מדי רעיונות. מי אהיה? מה אהיה?...מי? מה? ... ו- מסימן שאלה עברתי לסימן קריאה: מי-מה ! ככה נולד הניק שלי כאן.וזה גם נשמע כמו שם לכל דבר בעצם,.. 'מימה' :) . נראה לי שמילות וסימני השאלה שמרכיבים את הניק גם מתאימים למאפיין של דמותי פה. אני אוהבת לשאול שאלות ולנסות להבין.. מבחינת נסיבות הגעתי לפורום הזה לאחר טיפול פסיכולוגי לא טוב שקטעתי ועם חוויה של זעזוע ובלבול רב ורצון עז למצוא פשר והסברים שיניחו את הדעת לגבי דברים שחוויתי מנטלית במהלך הטיפול ובעקבותיו.

בקצרה- זהו פשוט הם שלי, אני לא יודעת לבחור כינוי שהוא שם אמיתי.. במקומות אחרים כשצריך לבחור כינוי המקס' שאני מבוגלת זה שמות כגון: "רע לי", "לא חשוב" וכו'. פה אני תמיד באותו שם, אבל מפחדת שיזהו אותו וזה לא כ"כ קשה...

כל ניק שבחרתי עד כה אחרי זמן קצר הפך לבלתי נסבל, גם השם וגם התוכן... לעתים נדמה לי שאני לא יודעת איך להשתמש בפורום איך בכלל להשתמש בקשרים עם אנשים אחרים, לפעמים נדמה לי שבאמת באמת אני לא צריכה שום דבר ולא צריכה אף אחד ובכל זאת משהו כנראה חסר. ולמרות בלתי הנסבלות של הניקים, בדרך כלל אני ממושמעת ולכן לא החלפתי במשך זמן רב את הניק "מילים מילים" אפילו שבא לי להקיא ממנו, לפעמים רציתי לכתוב משהו ועצרתי כי לא רציתי להשתמש באותו הניק, ואפשר להוסיף אולי שטוב שכך... הניק הנוכחי אינו חדש (כי פה ושם לא הלכתי "בדרך כלל" אלא בכל מיני דרכים צדדיות עם שמות אחרים ) רציתי להשתמש בניק הזה "אנה" אלא שמרוב שמות לא זכרתי את הסיסמא, ברוב חוכמה לכל שם גם יש סיסמא משלו. אבל אחרי שמצאתי אותו מחדש יש לי שוב כל מיני מחשבות שאולי הניק הזה א. לא ישראלי ב. שואתי (אמנם יש רקע משפחתי ודווקא בגלל זה זה מפריע) ג. יש מן תחינה והתנצלות בצליל של השם "אנה" אנא ואנה זה אני בערבית - כל הזמן רק אני אני אני?... הדבר הנחמד היחיד הוא שאנה זה גם לאן... הלוואי שהייתי יכולה להיות אחרת, לעמוד איתן מאחורי המילים והשמות בלי לזוז כל הזמן.

בימים האחרונים את החום והרוך......את הליטוף את.....אוףףףףףף היום הייתה לי פגישה ואמרה לי שהיה חסר בקשר הראשוני המוקדם כל כך הרוך הזה ולכן.........טוב לא משנה...........אוףףףףףףףףף רק תהיו...אאחל שנה טובה כי כרגע לא מסוגלת ליותר מזה. מ

מילים תמיד היו המגרש הביתי שלי. הרגשתי איתן יותר בבית מאשר הרגשתי בבית האמיתי שלי. מילים שלי, כשיכולתי, לרוב של אחרים שהיטיבו לנסח ממני. כשלא הייתי אוכלת הייתי ניזונה מספרים (ומהשנאה שלי את עצמי). בריחה לספר היא בריחה מוחלטת, שאפילו לא מושכת יותר מידי תשומת לב. פתאום חשבתי שכאן קיומי הוא מילים בלבד, הקלה, נחסכת הקירבה הפיזית, הנוכחות של הגוף. ועכשיו אני מרגישה שהן בוגדות בי. אין בי מילים לתנועות שבוחשות אצלי בפנים. הן נמצאות שם, מוחשיות, אך לא מתורגמות למילים. פתאום אוצר המילים מצטמצם ל"רע לי" או "טוב לי" (הלוואי). כואב לי איפשהו בין הגוף לנפש, איזור ביניים שאי אפשר להסביר. ומה שאי אפשר להסביר, לא יכול להיות מבויית, אי אפשר לשלוט בו. גם לחלוק אותו אי אפשר באמת. אז כואבים לבד. או עם החתולה שלא צריכה מילים.

היי אודי, לרגעים אני תוהה אם הכאב אמיתי, אם בעצם אין איך לדבר אותו. נדמה לי שתוקפות אותי רוחות רפאים בלתי נראות. ובכל זאת, משהו עבר? אז אולי הן קיימות רוחות הרפאים הללו, אם גם אתה מצליח לראות קצה של משהו זז. או שאולי אני מרמה את עצמי, אותך ואת העולם ובעצם לא כואב דבר. (והמטפלת שואלת - אבל כואב, אני רואה שכואב, אז איך יכול להיות שלא באמת? עד שרואים אותו הכאב נשאר המצאה מטורפת, לא קשורה למציאות) אז תודה שראית. עכשיו אני קצת יותר קרובה ל"פשוט-כאובת" מאשר ל"רמאית מטורפת". נעמה.

הי נעמה, יש לי חתול, שעושה לי 'מיאו', בדיוק ברגעים שאני נעלמת. כנראה אלו מצבים בהם ישנה בי איזו אגרסיה פנימית בלתי ניתנת לעידון, אך חוץ לכאורה שקט שקט. שום מילה. החתול אולי מזכיר לי את עולם החוץ. גבול. שלא הכל מהול, או נבלע. ואני אומרת לו תודה. על הזיהוי המיוחד. על התכונה. מיאו, סוריקטה

סוריקטה, משפחת חתוליים אתם. מי שאומר שחתולים אינם רגישים ואוהבים לא פגש אחד באמת... זו רכות כנה, שגורמת לי להרגיש ראוייה לה. אחרת היא לא הייתה בוחרת להירדם כך עליי, לגרגר בשלווה. סתם נדמה שאני היא שהצילה אותה מהרחוב והיא חסרת האונים. נוכחותה מצילה אותי ברגעים הקשים. תודה על המיאו. משום מה, דווקא החתימה הזו בסיום, ריגשה אותי מאוד. נעמה וחתולתה המצליפה במסך המחשב עם זנבה.

היי. אני עוד מעט בן 19, ואני מאוהב כבר איזה שנתיים במישהי שאני מכיר אותה מאיזושהי חנות שאני קונה שם דברים (החנות לא שלה היא רק עובדת שם). הבעיה שהיא בת 30 וגם נשואה... ההתאהבות שלי בה באה לידי ביטוי בזה שכל פעם שאני רואה אותה אני מתרגש ממנה וחושב לעצמי כמה שהיא אישה מדהימה ביופיה וגם באופיה ואני פשוט בדכאון מהעובדה שהיא לא שלי... אנחנו גם חברים בפייסבוק ואני מדי פעם מדבר איתה קצת על דברים לא כל כך מעניינים כמו סתם שבת שלום חג שמח וכדומה. השאלה שלי ממה זה נובע שאני מאוהב כל כך באישה הזאת? (היא גם יותר מבוגרת ממני ב11 שנים) ממה זה נובע ההתאהבות שלי במישהי שמבוגרת ממני ב11 שנים? אני פשוט לא יכול לשכוח ממנה, אני לפעמים שוכח ממנה לתקופות מסוימות ומבין שאין לי סיכוי איתה, אבל לאחר מכן זה שוב חוזר אליי ההבנה הזאת שאני פשוט מאוהב בה כי היא מקסימה אותי... תודה.

אז לא צריך לדעתך לחפש הגיון באהבה? רציתי לדעת ממה זה נובע כי היא קצת יותר מבוגרת ממני ובכל זאת אני מאוהב בה. ומה זה תסביך אדיפלי?

היי אודי. האם יש קשר בין דחפים מיניים לתוקפניים. אם נגיד לאדם יש בעיות בביטוי כעסים (לא מסוגל לבטא כעס, או מבטא כעס בהתפרצויות לא מווסתות) אפשר לשער על הרקע הזה שיהיו גם ביטויים מקבילים כלשהם בתחום המיני?

שאלתי משהו דומה בעבר וממה שזכור לי נעניתי באופן כללי שהמכנה המשותף הוא שבד"כ קשה לנו להתמודד עם הדחפים שלנו, הן מיניים והן תוקפניים. העניין שלי בסוגיה צץ במוחי שוב, אז שאלתי שוב במטרה לקבל מושג יותר בבירור מה טיב הקשר מבחינת הדינמיקה בין 2 הדחפים. אבל אסתפק בזה.

היה לי טוב בשבת, ועד עכשיו. עשיתי קצת דברים משמחים לכבוד היומולדת וסה"כ אני בסדר. מחר אני אמורה להיפגש עם הפסיכולוגית וגם בשלישי (בגלל החג), קשה לי לחזור אליה. סה"כ הייתה פעם אחת מאז החופש שלה. אני קצת כועסת עליה, קצת לא אוהבת אותה, אבל מאוד מאוד זקוקה לה. מפחדת להתאכזב שוב מהפגישה איתה, שלא אצליח להגיד כלום. אולי פשוט אביא לה את המחברת שהיא נתנה לי בחופש וקצת כתבתי בה, למרות שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה ובסוף לא יוצא כלום

היי אשמח לשמוע איזה מתנות אתם מביאים למטפלים לכבוד ראש השנה תודה :) ושנה טובה!

היי מאי, כל חג אני נותנת מתנה למטפלת שלי, לא משהו יקר אך משהו משמעותי עבורי, הכי חשוב זה הפתק שמצורף למתנה, בפתק המצורף אני מסבירה מדוע בחרתי במתנה וכיצד היא משמעותית לקשר שלנו...וגם אני מביעה בו את הערכתי אליה. היא אוהבת שאני מביאה משהו שאנחנו יכולות לחלוק בו :) אני אוהבת לאפות ומביאה מהמאפים.. לפעמים הייתי מביאה נרות והיינו מדליקות בחדר. אני ממליצה להביא מתנה שקשורה בקשר בניכן לכן קשה לי לומר מה בדיוק להביא....העיקר הכוונה והמילים שנכתבות ונאמרות.

הי מאי, אני מביאה את האמת, ואם האמת היא אי היכולת, אז זו היא... כשאני מצליחה, זה לא לפי חג, אלא לפי הרגש של אותה פעם. כבר מזמן לא יכולתי. אולי גם לא במעשים ממש. לו הייתי מסוגלת לדאוג לעצמי בימים אלו, נראה לי שזו הייתה מתנה הולמת לעכשיו... ובכל זאת, בירכתי אותו ונגעתי לו ביד כהוקרה, אולי כך אמרתי שארגיש געגוע, וזה הרבה עבורי, עבורנו, סוריקטה