פורום פסיכולוגיה קלינית

הי... שוב אני... אממ.... נהיה קצת קשה יותר לכתוב כאן...מרגיש חשוף... וגם מרגיש לי מחליק..... ואני בכלל לא יודעת אם זה ההר שלי, אם אני צריכה לנסות לטפס עליו....... אולי תהיה לרגע איזה חייזר מהחלל החיצון... כדי שאוכל להתפרק לי לרכיבים הפנימיים .... מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, את זה שלא יודעת איך לכתוב כך שארגיש מחוברת... בד"כ אני לא מרגישה אסופה. הכתיבה שלי, התגובות שלך, הכל עף עם הרוח ומתפזר לאותיות. ויש הרבה הרבה מילים אפשריות...אינסוף... מי אמר איזה לכתוב, ולמה, ומתי... ולמה לא לשתוק, בכלל...(או כפי שקרה לי פה בזמן האחרון...למה לא לכתוב את כולן? לא יודעת אם זה נבע מחרדה, אבל מה שבטוח: זה הביא חרדה...) בכל אופן, כשאני כבר כותבת לך אז זה קצת כאילו... נראה לי שאני צריכה שייקחו את ההודעה שלי ויאחזו בה חזק חזק, יקיפו מכל הכיוונים, כדי שהיא תרגיש אמתית. יגעו בכל האותיות והמילים שלה. כתבתי פה פעם על חיבוק, על וויסות חושי... כתבת לי "פרגמנטציה" (איזו מילה חביבה) . אני כולי פרגמנטציות, או שכולי סתם סתם כלום, כל ההודעות שלי כאן יכולות להיות בטלות ומבוטלות, מחוקות, נעשה "פו" והן עפות עם הרוח. ומה שתענה לא משנה...הבנת? אא"כ יש לך דרך לעטוף את כל ההודעה שלי, לאחוז אותה חזק, להקיף במסגרת כזו ולא לעזוב גם כשתעבור להודעה הבאה. אבל, גם משהו כזה (אם היה קיים) כנראה לא יעזור: ברגע שכתבתי את זה- ווווש! זה לא אמיתי. אני כמו עט קסמים שכותב מילים שקופות... עד כאן חלק א'. .... והחלק השני הוא המחשתי... סוד כמוס... הצצה אל המילים שמרחפות להן בחלל האוויר.... כאן, אודי: [XXXXXX], צנזרתי את עצמי אחרי שגלשתי לשקר כלשהו .... ואחריו הופיע המשפט הבא :"סתם! זו הייתה פרגמנטציה! חה חה! אמרה גילת, ותקעה סכין בליבה של עצמה, ונדמה". באמת, ממש כך... אני (מעיזה) להשאיר לזה זכר כדי להראות, כדי שאולי תבין את התחושה. ... .... אממ... איך להמשיך מכאן? ...נראה לי שאני אולי במין תהליך החלמה כזה של הפצע המלווה ביציאת מוגלה. אני שמחה ביכולת שלי להתבונן מבחוץ ולתאר, אני כבר לא כמו פעם-פעם, ו א י ן- מ צ ב שהייתה מתפלקת לה אליך פרגמנטציה "אמתית". גם ההלקאות העצמיות קצת פוסקות (האמנם? אולי זו רק הפוגה קצרה), אבל, יש פחד מ, והרגשה של, הדממה העצומה ששוכנת מתחת. רוצה לשאול האם גם לך זה נראה כמו תהליך של הדבקה, והאם הוא בכלל אפשרי, אבל זה לא שאלות ששואלים והאמת שגם לא אכפת לי כרגע. כך אני מרגישה, ורק מזה אכפת לי, אתה בכלל חייזר... כן, מזכירה לעצמי שוב: אתה חייזר מארץ רחוקה!! (אז אל תגיד לי מילים בעברית... דבר חייזרית, דבר חיבוקית...) כותבת גילת, ומתפזרת מייד שוב לרסיסים... וגם חושבת שאולי מוטב יותר, מדויק יותר, שלא אשלח גם את ההודעה הזו , כי ע"מ לשלוח אותה אזדקק גם למידה מסוימת של פרגמנטציה.... חוזרת, בודקת את המילים, האם הן אמתיות, עד כמה... ל100% אין סיכוי להגיע, מסתפקת באיזו רמה בינונית סבירה... ואחסוך ממך הפעם את כל ההתלבטויות של האם ואיך, ולמה ומה אני / אתה חושבים על הכתיבה וכו' וכו'.. אפילו את אי הנעימות מה-over כתיבה. לא אלאה אותך. (אוך. שמישהו יגאל אותי מייסוריי).

הכרתי בחורה ממש נחמדה..יצאנו איזה חודשיים אחרי חודשיים התברר לי שבעברה היא שכבה עם לא מעט גברים..זה משהו שנוגד את העקרונות שלי אבל החלטתי לתת לה צ'אנס כי היא אמרה שהיא השתנתה וזה היה בעקבות חוסר ביטחון בעבר עכשיו הקטע הוא..שתמיד שקשר רציני אצלי היה מגיע לרגע האמת הייתי מחפש סיבות לברוח עכשיו מאז שהיא אמרה לי את זה נכנסתי ממש לאובססיה על זה..אני כל היום חושב שהיא תבגוד בי..כל היום חושב על הקשר..ירדתי במשקל איזה 5 קילו בשבוע..מדוכא..כמעט ולא קם מהמיטה.. אני מבין שאולי זה מבאס לדעת כזה דבר אבל להגיב בצורה כזאת זה קצת לא נורמלי היא לעומת זאת כל הזמן מחזקת אותי ואומרת לי שיהיה בסדר ואין לי מה לפחד ותומכת בי ובקשר האם אני סובל מחרדה? ומה אני עושה בקשר לזה?

אודי, היום הייתה לנו פגישה ארוכה ולא אראה אותה עד אחרי החג.. שבועיים של הפסקה..לא פשוט..אבל אולי לא נורא, אנסה להתגבר. ואולי אצטרך להיות פה יותר...אם זה בסדר.. היום בפגישה היא עשתה איתי דמיון מודרך..פגשתי את הילדה שבי..לא אספר על כל מה שהיה אבל היא אמרה לי שאני יכולה להמשיך לבד..האם זה בסדר להמשיך לבד? ובכלל לא בטוחה שאדע איך... מה אתה מציע לעשות? איך להמשיך את הקו של זה? ועוד...מה ההבדל בין הפנוזה לדמיון מודרך? והאם לדימוי עצמי נמוך עוזרת שיטת דמיון מודרך? האם הפנוזה זה משהו שיכול גם לעזור? אתה תמיד אומר שצריך פסיכולוג שהוא מומחה לזה...האם דמיון מודרך זה בסדר? לכל פסיכולוג????.. אני שואלת כי הרגשתי שאני בתוך חלום...בין מציאות לחלום...האם כך זה גם בהפנוזה? כיצד לחזור אל הילדה הזו שמצאתי בפינה כל כך לבד?????איך אעזור לה???האם אפשר לעשות לבד דמיון מודרך??? מיכל

איך יודעים שנעשה בטוח? איך אדע לנסות לבד?

זה מרגיש לי קצת מוזר/ כאילו אני ילדה... ובכ"ז רציתי לספר לך. חברה אמרה שהיא הולכת לאיזה ערב שהיה עם חברה נוספת.. ואמרתי לה שאצטרף ותעבור דרכי שנלך יחד. קצת לפני שהייתה אמורה לבוא אליי, שלחה הודעה שהיא אצל החברה השלישית (היא חברה שלה ופחות שלי) ושאגיד לה אם אני באה. התגובה הראשונה שלי הייתה לבכות. דבר ראשון נעלבתי שהיא שואלת אם אני באה אחרי שאמרתי בבירור שאני רוצה לבוא. ונעלבתי שהיא לא הציעה לי לבוא גם לחברה השנייה (ויכול מאוד להיות שלא הייתי באה אבל לו רק הייתה אומרת). שלחתי לה הודעה "רציתי לבוא" ופשוט בכיתי. היא ענתה אז תבואי וניפגש בדרך ונלך יחד. לא רציתי ללכת כי ממש נפגעתי. לקח לי זמן להירגע והחלטתי שלמרות הכל אלך. ואני שמחה שהלכתי. זה נראה כאילו נעלבתי משטויות.. אבל באמת נעלבתי ואולי אני מגזימה בתגובות שלי.. לא יודעת מה לעשות. אני בוכה ונעלבת מחברות הרבה ): אתה חושב שהגזמתי בתגובה שלי?

אני דווקא הייתי סומכת עליי, אבל יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בי...... זה משגע. התחושה הזאת של חוסר שליטה לפעמים, של חוסר השפעה, של מצב שבו קיימים אחרים שלא ניתן לבטוח בהם וצריך להאבק כדי לגרום שמשהו יזוז בשבילך, שצריך לעמוד על שלך ולא לוותר גם אם מישהו אחר ממול מנסה לגחך את העקרוניות שלך, להגיד לך שאתה מתעסק מדי בדברים לא חשובים.. האם דברים עקרוניים לא חשובים? נגיד יש לי דרך לקבל 2 שקל ודרך אחרת להפסיד שקל ולקבל רק 1 שקל. ואז מישהו יגיד 'זה לא משנה. כולה שקל, לא משמעותי, לא שווה לשקול את זה'.. ומה אם זה 20 שקל? 40 שקל? 500 שקל? מתי זה הופך להיות כן משמעותי? למה שמישהו אחר יחליט בשבילי? לא מבינה למה בעולם הזה כ"כ קשה לדאוג לאינטרסים של עצמך.. כל דבר כרוך בהרגשה של מאבקים... אם זה היה תלוי רק בי סבבה, אני מוכנה לאחריות אישית, אבל יש דברים שאני תלויה גם באחרים, תלויה בנכונות שלהם לשרת בכנות את האינטרס שלי. ואם זה לא קיים (ולרוב זה לא קיים) אז אני לבד במערכה, ואני מרגישה חלשה במאבק הזה, כי אין כוחות להתעקש שמבחינתי גם השקל האחד שלי כן חשוב! ולא יתיימרו להגיד לי סתם שלא.

הרגשתי קצת מעורערת וחרדות לקראת איזו שיחה שהיה עליי לקיים עם גורם כלשהו, זה היה הרבה פחות נוראי ממה שחששתי. אני לא יודעת למה יש לי את הפחדים האלה שינסו ללחוץ עליי ולפלוש לי ולהסתיר ממני ולנצל אותי......... מרגישה כאילו לנהל שיחות פשוטות של בירורי מידע וכיוב' זה כמו יציאה לשדה קרב ומוקשים עויין... אני רוצה שיהיה לי אמון בעולם. נמאס לי להרגיש ככה כל הזמן שכולם רק מחפשים לנצל. וההורים שלי רק מדביקים אותי עוד יותר עם הגישת "תזהרי מהכל". הפעם המציאות הוכיחה שלחששות שלי לא היה בסיס.. כ"כ הרבה אנרגיה מתבזבזת לי על השטיות האלה רק כי קשה לשאת חוסר ודאות ונוטה לחשוש מתגובות היפוטתיות שאינן לטובתי וכ'... השכל מבין את התמונה הזאת, הרגש כנראה שעדיין לא.

אודי יקר, מה שלומך? מקווה שאתה נהנה בחגים.... חלי 2 שאלה בהמשך להודעתי...מה התועלת בחלום? גם אני תוהה למה זה טוב לחלום? זה מעצבן אותי החלומות.....הם מציקים לי נורא!!! ולא מדברת רק על סיוטים.... על חלומות בכלל, לפעמים לא עוזבים אותי כל היום! וסיגלי תודה....אחשוב על כך... כי אם אכתוב למטה אולי לא תראי :) מיכל

אני מעתיקה את התגובה לתשובה שלך מחשש שלא תראה אותה. המחסום שאני מדברת עליו הוא בעצם פחד, מפגיעה , מדחיה... אפשר לומר שאני לא מאמינה בעצמי ושיום אחד אני אזכה לאושר לאהבה... אני מאמינה שכל התחושות האלה נוצרו עקב הגירושים הקשים שחוויתי, אבל אני מאמינה שהייתה להם קרקע פוריה. זכור לי בגיל ההתבגרות חוסר ביטחון עצמי. את הסיבות למצבי היום אני די יודעת אבל מה שמעניין אותי יותר זה איך אני מתגברת עליהם ובונה לעצמי חיים חדשים ומאושרים. אני פחות מעוניינת בשיחות יותר במעשים. איזה טיפול יכול להתאים לי? שמעתי על טיפול קוגניטיבי היתנהגותי, האם זה יכול להתאים? תודה על תשובתך

ראשית, רוצה לברך אותך בגמר חתימה טובה, שנה מבורכת ופוריה לך. וגם.. רוצה לעשות פה ניסיון..רוצה לעשות משהו שמאוד מאוד מאוד קשה לי.. רוצה לבקש ממך משהו.. :( ... ... המממ... ב 3.9 ,גילת פתחה עץ שכותרתו:" לבמבי ולרואים ואינם נראים" (משהו כזה,אולי בערך..) עניתי תגובה בעץ ההוא (ב 8.9), מיענתי אותו אליך אודי!,לגילת ולכולם.. ביקשתי ממך כבר שתענה ותתייחס לתוכן של תגובתי ההיא... אך,איכשהו,לא ענית לי עדיין.. המחשבות/רגשות שלך למה שכתבתי שם מאוד חשובות לי!!! כתבתי שם התייחסות ל"משחק" שפתחת לגבי הניק לקראת השנה החדשה. חשבתי לעצמי לוותר כבר.אמרתי לעצמי, לא נורא, את למעשה כבר בכלל בכלל לא צריכה את התגובה של אודי. מה זה כבר יכול להוסיף/לשנות לך.. זה דפוס שאני מאוד מכירה אצלי. אני רוצה לנסות אחרת.. אני רוצה לומר לך אודי, התגובה שלך אלי בעץ ההוא ! ( צריך לדפדף כבר דף לאחור ) מאוד מאוד חשובה לי !!! מרגיש לי כל זמן שאתה לא עונה שם שמשהו בי אין .. :((( אז אודי, למרות שאני נשרפת לבקש שוב התייחסות ממך בעץ ההוא.. בבקשה, תעשה משהו... :(((( שלך-במבי. נ.ב בטח אמא צביה מאוד גאה בי על הצעד הקשה הזה שאני עושה פה. אולי גם אתה ??? נ.ב נוסף. שלחתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחה בדף זה (בנתיים..) שכותרתו "מחשבות"..בבקשה,תעלה את תגובתי אליה.. ושוב אודי.. בבקשה,תענה למה שכתבתי שם..זה ממש עינוי בשבילי שאתה לא עונה לי שם.. וואוו... כמה זה קשה... העץ כבר נמצא בדף אחד מאחור..

עניתי לך שם למטה (או שמא כבר בדף הבא), וזה לא עלה...הודעות המשך סוררות :-/, מחליקות להן עם הרוח... מכריחות אותך לעשות עוד צעד, להשאיר עוד עקבות, גם אם אתה לא רוצה בכך... ומצד שני, קשה להרפות מהודעה שכבר נאמרה...ומחללים ריקים המחכים לתגובה... אתה אומר: אני עשיתי פה צעד, הטבעתי עקבות, ולא, אני לא מוכן שזה ייעלם... (ככה זה , לחתור על הר מושלג ומחליק, לא?) [ממ...לפעמים יש לי מין רצון כזה , לא מציאותי כ"כ, לסגור את כל החללים...לענות לכ-ל מי שלא קיבל תגובה... (אצטרך לרסן את עצמי, כנראה ;) מעניין למה הקצוות הפתוחים של עצמך ושל אחרים כ"כ מכאיבים. ומה את אומרת? למה כ"כ קשה להכיל את זה? (אני רואה שגם קוראת קבועה פתחה על זה עץ שם למעלה). בכל אופן, בכל זאת אשחזר את ההודעה, רק רציתי לומר לך לגבי הגלים ההם, שמאד אהבתי איך שהגלים התמשכו להם מהודעתי להודעתך, והפכו גם פתאום פראיים וסוערים יותר , כאילו נכנסנו למערבולת... אז תודה לך בחזרה...

דווקא נעים לא להרגיש... אתה יכול בבקשה להסביר לי מה שכתבת לי בהודעה הקודמת- שהיית מתמקד בפער בין לדעת לל רגיש?? תודה וגמר טוב..

ריק לי! חלול אין שם כלום!

אודי שלום, אתה מרבה להזכיר את חשיבות השמירה של הרצף, נכון? אולי בגלל זה המציאו את הרעיון של הודעות המשך. אולי מסיבה זו, ולמען הסדר הטוב, נעשה שימוש גם באפשרות של תגובות המשך. אבל, משום מה, הודעות המשך לא תמיד זוכות כאן לעדנה (ראה, לדוגמה, את שאלת ההמשך של alenm231). לכן עשיתי לי מנהג קבוע לגבות אותן בשליחת תזכורת גם בהודעה רגילה. ובכן, בתאריך 9.9.13 הוספתי שאלת המשך תחת הכותרת "טעינו". באותו תאריך שלחתי גם תזכורת תחת הכותרת "המשך". רוב ההודעות האחרות שנכתבו אחרי כבר קיבלו טיפול בלילה שבין 11.9 לבין 12.9. לי כתבת, שעקב בעיות טכניות, תעשה זאת מחר. קצת מאכזב, אבל לא נורא. למען האמת, לא ממש סמכתי עליך שתזכור... חיכיתי בסבלנות ל"מחר", וליתר בטחון שלחתי תזכורת נוספת עם הכותרת "Early birds". כתבתי בה: "מקווה שתצליח/ תתפנה/ תוכל להגיע לשם היום, כי, מה לעשות, הודעות המשך נעדרות כריזמה לא נחנו בכושר הישרדות מעולה..." אין לי מושג למה בחרת להתייחס רק למילות התזכורת (שאלת על המילים "נעדרות כריזמה"), אבל את הודעת ההמשך לא נגשת לבדוק. איך לומר בעדינות? מעצבן. >:-( >:-\ >:-/ >:-( >:-\ >:-/ >:-( >:-\ >:-/ בכל אופן, שאלת ההמשך ההיא עדיין עומדת בעינה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-905098#message-905098 זה מענה להישאר ללא מענה. אנא, ענה נא. עודני ממתינה...

היי אודי, בתוקף תפקידי כמאמן מנטאלי של ספורטאים אני עובד על תרגיל מיוחד, הקלטה בת 90 שניות, שמטרתו לגרום לכדורגלנים שלי לעלות למגרש ללא חשש ולהביא את היכולת שלהם מהאימונים למשחקים שבאמת קובעים. כל אלה מובילים ל"משחק על בטוח", הורדת ראש אחרי טעויות ויציאה מריכוז, תשומת לב יתרה לגורמים חיצוניים שלא בשליטת השחקן ("מה המאמן חשב על זה?") ובאופן כללי, יכולת נמוכה ומשחק חסר השראה. החששות שלהם נעות סביב "מה יאמרו עלי?" (מאמן, הורים, קהל, חברי קבוצה וכו'), מה יקרה אם לא אצליח בפעולה מסוימת והצבת ציפיות מוגזמות מעצמן (לא לעשות טעויות!, לכבוש לפחות צמד!). במסגרת הגרסה הראשונה הכנסתי למוצר טכניקות נשימה, שכנוע עצמי, מיקוד שליטה פנימי, דמיון מודרך והמרצה. לאחרונה קראתי קצת על ה-CBT ועל ה-REBT, כמו גם על טכניקת הכוונה הפרדוקסיאלית של ו.פרנקל, האם אוכל להיעזר לדעתך גם בשיטות אלה לשיפור המוצר? המשוב כרגע מהחבר'ה הוא חיובי מאוד, אבל אני מרגיש בהחלט ניתן להרים את התרגיל למעלה ב-2-3 רמות. שאלתי היא האם לפי ניסיונך ניתן לשפר את התרגיל הקיים דרך הכילול של טכניקה מסוימת? idaidad

מה עושים שבגלל כעס גדול שקיים ומציף (גם כלפי המטפל והתנהלותו)אי אפשר בעצם לדבר על כלום כולל על הכעס ולהתקדם, וזה רק נתקע בשתיקות,ציניות והרגשת מועקה כבדה.?? יש גם משהו מעצבן וקשה ,לדון על רגשותייך עם האדם שמכעיס אותך ולנתח את זה איתו.זה כמו "נוגד אינטרסים" לא טבעי ומאולץ.ומה קורה כשזה לא מתאפשר??האם יש טעם בטיפול שכזה??

1) האם פסיכולוג שהמטופל שלו מתקשה בהבעת רגשותיו,צריך להוות עבורו דוגמא אישית לכך??כלומר להביע גם הוא,את רגשותיו שלו בנוגע לדברים שרלוונטים לטיפול ולקשר בינהם ולא לשתוק ולחכות שרק המטופל יעשה זאת?? ושהפסיכולוג שרוצה לעודד לשיח כנה ופתוח בינו לבין המטופל,צריך לאפשר זאת גם מצידו ולהיות כנה כלפי תחושותיו שלו?כדי לאפשר קרקע נוחה לזה מצד המטופל? 2)נאמר שמטופלת חשה רגשות מעורבים או איזשהו מתח מיני שכזה כלפיי המטפל(דבר שהגיוני שיקרה),והיא עצמה מתקשה להעלות ולדבר על כך,האם המטפל צריך ליזום וליצור שיח על כך , או לחכות עד שהיא תביא את זה מצידה,כנל לגבי שאר עניינים ונושאים?ואם זה לא בא מצידה ולא מדובר,האם זה לא מחבל בטיפול עצמו והתפתחותו? 3)איך מטופל יכול להרגיש הכי בטוח בעולם להיות מי שהוא,על כל המעצבנות התוקפנות התובענות וכו שלו,גם כלפיי המטפל,ולא לאבד את האמפטייה וההכלה של המטפל כלפיו?ומה אם זה אבד והמטפל לא חש אמפטייה כלפי האדם שיושב מולו ולא מסוגל כבר להכילו??

בשביל להחשיב את הטיפול לטוב ומועיל? אני מגיעה למסקנה שלא! הטיפול עצמו יכול להחוות כתהליך מזעזע והקשר עם מטפל לעלות על שרטון, אבל אם נוצרה תנועה בחייו של המטופל למשהו יותר מסתגל חברתית אז זה יחשב טיפול נושא פירות. האם לא כך אודי?

התרגשתי לקרוא את הודעתך. במבי.

שרק המטפל מבין מה הוא בדיוק עושה ולאן הוא מכוון את המטופל.

אז בשקט, בעץ בודד למטה, שלא ישמעו. ילדה טיפשה, יש שכנים ואוזניים לכותל. מקווה אודי שאם תראה את ההודעה לא תכעס על ההיתלות בהודעה שלך. רציתי למצוא עץ למטה שלא שייך לאחרת וקיוויתי שתהיה בסדר עם זה. (כלומר, גם רציתי לשלוח ולומר וגם רציתי לשתוק ולא לכתוב כלל, אז זו הפשרה שמצאתי בין כל החלקים. lose-lose או win-win, טרם הוחלט. דילמת האסירה.)

משורר יקר, https://www.youtube.com/watch?v=eGbxWB9jfXg :) שלך, אנימה

קבלי תודה גם בשמי. שיר מקסים, הן המילים והן הלחן. הודות לך שמעתיו לראשונה רק היום. תודה!

הגמר חתימה טובה הודעה ... אולי לא נקלט....אולי לא הייתה בכלל צריכה להיקלט...... אוףףףףףףףףףףףף איך אחרי טוב מגיע תמיד הרע.........ואין איזון..........אולי בכל זאת היא תמצא???????אודי תחפש? :( כותרתה עומס......

איך זה מסתדר לאדם בעל כושר השתכרות נמוך לממן גם מחייה שכר דירה (אם אינו חפץ כל חייו לגור בבית ההורים) גם השכלה אם ברצונו להתפתח ולהתקדם בחיים וגם.... ליווי טיפולי להכלה רגשית בעת התמודדויותיו? או שמא טיפול לא נועד להוות 'ליווי'. אולי 'פינוק' לעשירים? לפעמים זה נתפס כך. כאילו טיפול זאת פעולה של חיטוט עצמי נרקיסיסטי לאנשים שחפצים להרהר בעולמם הפנימי... אבל הניסיון שלי מלמד אותי שאין שום 'פינוק' ביחסים טיפוליים. האמפתיה היא רק התחלה וההמשך די מרור, שחזורים, כעסים, התפכחויות כאובות.. זה אולי גורל טיפולי שכיח לעניים שבחבורה ו/או בעלי טראומות התפתחותיות. אבל מה אם אדם עשיר יגיע למטפל ויחפוץ באנליזה 'מפנקת' של 4-5 ימים בשבוע.. האם יקום המטפל שיסרב לו? מה קורה לפואנטה הטיפולית אז? כיצד תתכן מתכונת טיפולית דומה שתתאים גם לזה וגם להוא?? שוב מזכיר לי שמאוד לא ברור טיפול מהו ומה נועד לשרת. ויניקוט אמר מזמן שטיפול נגמר כאשר מטופל אינו חוזר עוד... לי אישית נמאס לשלם כ"כ הרבה תמורת כ"כ מעט. אפשר להפעיל את השכל לבד. להעיז לבד. הלוואי ויהיה לי האומץ לא לפחד יותר לא מהצל של עצמי ולא מצלם של אחרים.

אין היום שלומי אני לא יודעת היום אני לא מרגישה אני יודעת שאני כנראה עצובה כרגיל אבל לא מרגישה אותי בכלל

אני מנסה לפעול בכל המישורים .... דיברתי היום עם ראש המועצה ,לגבי סיוע כלכלי . מקוה שיזוז משהו ....

בפייסבוק יש קבוצות למינהן שנקראות, מתנות, אגורה וכו ששם אנשים נותנים חפצים ומכשירים שהם לא צריכים ללא כל תמורה. יש הודעות של אנשים שמבקשים , יש אנשים שמודיעים שיש ברשותם ומעוניינים למסור. שווה לנסות שם ובטוח שיהיו דברים שיסייעו לך , גם מקרר, גם אנשים שיסכימו להוביל. יש אנשים שרוצים לתת. אם את צריכה עזרה במציאה של הקבוצות הללו- אשמח לחפש איתך.

לאודי ולכולם....מצטערת....לא מסוגלת להתחבר לאף עץ בפורם......קשה לי להתחבר אליכן כרגע בנות....סליחה אם פגעתי...

של הודעות פה..לכן אתמול לא כתבתי למרות שרציתי.....והיום כבר לא יכולתי שלא לכתוב אוףףףףףףףף כי לה אני כבר לא כותבת כלום בין פגישות........ עומס של רגשות..לפתע הוצפתי גם אני ברגשות שליליים והפגישה הטובה הפכה לשאלות רבות במוחי.....להצפה רגשית גדולה מאוד.......למה אודי אחרי הטוב כל כך נהייה רע כל כך????...איפה האיזון נעלם לו??? הוא לא מחזיק.......אוףףףףףףףףף כתבתי לה שאני רוצה פגישה ארוכה...פעם מזמן הייתה מוכנה לזה.......הופתעתי שהייתה מוכנה לזה גם הפעם........קצרות ענתה בסמס יום ושעה קבעה בלי לומר מילה נוספת..קורקטית כזו....תמיד הייתה :( קשה קשה להוציא ממנה שמץ של רגש :( שיטת טיפול? אני תוהה בעקבות הודעותיה של נטע...היא מזכירה לי נשכחות אוףףףףףףףףף........מבאס...... להגיד שאני כבר לא לוקחת אחריות על העבר ולוקחת על ההווה....האם אף פעם לא לקחתי אחריות על ההווה????? ממש לאנכון......אוףףףףףף יש לי ילדים איך אפשר לומר עליי ככה זה פוגע בי.......זה לא כזה נכון.......וגם העבר הזה מופיע לי בחלום פתאום....לובש צורות.....איך מפסיקים לחלום? אודי.......רוצה לישון לילה אחד לפחות בלי לחלום :( מאז ומתמיד אני זוכרת חלומות..... אוףףף מצטערת שגם אני מעמיסה עלייך עם כל העומס הכבד הזה :( מיכל (כן, לפחות הכוחות ישנם....אבל עצוב לי)

למה חלום הוא סימן טוב?

במקום לקחת אחריות תחליפי- להתרכז. כרגע את מרוכזת בהווה.

את זו שאני מכירה ? ..מפעם ??

היי.. שוב.. אני מרגישה שהטיפול הוא כל החיים שלי, ממש! אם היא בחופש, פתאום אני מרגישה ריקנות איומה, שאין לי למה לצפות יותר. ביומיום הדבר היחידי שאני מצפה לו זה הפגישה עם המטפלת, מעבירה את הימים בהמתנה ונראה לי שחושבת בעיקר עליה.. וכשהיא לא נמצאת אני מרגישה לבד לגמרי ואין לי עוד בשביל מה להעביר את הימים. זה נראה לי מוגזם, לא כך? מה עליי לעשות במצב כזה ומדוע זה קורה לי? מרגישה שכל כך זקוקה לה, ועוד רק לה! אין לי סבלנות לאף אחד אחר, רע לי כל הזמן רק כשמגיע יום הפגישה פתאום אני מתעוררת לחיים לשעה אחת. זה לא ייתכן הדבר הזה! האם זו תופעה ידועה או לא נורמלי? גם נורא קשה לי ההמתנה והציפייה... כל עובר כל כך לאט.. אני משתגעת מהטיפול הזה... זקוקה לה ממש ממש ממש. בא לי שתשמור אותי אצלה.. אולי השתגעתי כבר?!?!?!

אני לא יודעת למה.. אני כל רגע מתחילה קצת לבכות. הייתי לא נחמדה היום לאחת השותפות שגרה איתי... לא עשיתי משהו מיוחד, פשוט הייתי במיטה כל היום ולא דיברתי (נראה לי היא שונאת אותי) לא יודעת מה אני כבר רוצה.. אני חושבת אולי לנסות לחזור לקחת תרופות, אני חושבת שאני מחפשת איזו ישועה מבחוץ ובכלל לא בטוחה שהתרופות הן הכיוון הנכון. במיוחד שזה נגמר בהרגשה פיזית (אבל לא רק) איומה. אחרי שהפסקתי לקחת, במטרה להחליף תרופה, הרגשתי ממש לא טוב והחלטנו (הפסיכיא' ואני) להפסיק בכלל. אני גם לא הרגשתי שאף כדור עזר לי עדיין (נכון שאפשר לנסות ומזל שהספקתי לשכוח איך הרגשתי ואיך התנהגתי אז.. רמז: אני חושבת שזו התק' הכי לא טובה שהייתה לי) לא יודעת מה לעשות... אני יודעת שאני רוצה שיהיה לי טוב, וכמו שהפסיכו' אמרה אתמול שאני רוצה אולי שהיא תציל אותי וזה לא יקרה. וזה לא שממצב רע אעבור למצב טוב, אלא שיש דרך ושזה לא שחור או לבן (טוב או רע..., לפעמים גם יכול להיות לא טוב). ויכול להיות שזו הבעיה שלי. ולמרות שאני כבר קרוב לשנה וחצי בטיפול, אני לא מרגישה איזו שהיא התקדמות. לפעמים ההפך.

אודי, מתחשק לי לפעמים "לנער" את המטפל שלי, להוציא אותו מאדישותו. מרגיש לי שהוא אטום, שהוא לא מבין. מרגישה שהוא לא יודע ולא מסוגל להכיל אותי. חשוב לציין, שהמטפל שלי משתמש בעיקר בטכניקות קוגניטיביות - התנהגותיות בעת הטיפול וזה גורם לי להרגיש שעומד מולי טכנאי CBT שאכפת לו מסימפטומים ולא מרגשות. מרגישה שרוצה לעזוב את הטיפול לטובת טיפול מכיל "ומחבק" (כמוך, אודי) יותר אבל יודעת שטיפול CBT נמצא יעיל ביותר ל PTSD. מבולבלת מאוד ורק רוצה לצעוק. אבל לעולם לא צועקת, לנצח שותקת ומאופקת.

?don’t catch the worms here :-( מקווה שתצליח / תתפנה / תזכור להגיע לשם היום. (מה לעשות, הודעות המשך נעדרות כריזמה לא נחונו בכושר הישרדות מעולה...)

בנות, ואודי. (שוב פנייה קולקטיבית! מוזר וקשה לי. מזדהה עם מה שכתבת, נעמה, התחושה המוזרה בלהפוך פתאום לגל (ולהכות גם קצת גלים בסביבה)). בכל זאת, אשאר "על הגובה" רק לעוד רגע קטן אחד, רציתי רק לומר תודה, שהרגשתן והבנתן את הגלים שלי...אני חשבתי שהם כלום... לפעמים מתרוקן לי התוכן מתוך הקליפה החיצונית שלו... וכשנכנסתי לפורום וראיתי כל מיני תגובות, נבהלתי ומהר לחצתי על X וברחתי, אח"כ חזרתי והסתכלתי עוד קצת...במטושטש.. ו...פתאום התחילו לזלוג לי קצת דמעות ים... כאילו מישהו אומר לי- את לא משקרת, את אמתית, את פה, אוסף בחמלה את הגלים שלי... גם אם הם אומרים חוסר מובנות...גם אם אי אפשר לאסוף אותם באמת... אומר לי שהם, אני, לא אשליה אופטית... וכל זאת, על התרחשות אינטרנטית בעלמא... קצת מביך אותי. מחפשת כמוך, סוריקטה, נוכחות קצת פחות משחקית... (ואתה, אודי, למה כיתבתי אותך פה בהודעה? לא יודעת...סתם כך, בסדר? אולי כי הייתי רוצה שתראה את גלי הים ההם (לשמוע איך הם נשמעים ב"צוקית"...) והאחרים שרחשו לי פה אבל מצד שני, אני רואה כאן המון המון גלי ים אחרים, ומרגישה גם בסדר גמור "לשחרר". לא נשארתי לבד שם... גילת, המבוהלת מהגל הענקי של כתיבת היתר שנקלעתי אליו, ומקווה לחזור לימים קצת רדודים ושקטים יותר. כאלו: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כן, אני יכולה לחשוב על דבר או שניים (ואולי אף יותר). אבל ברגע האמת כשרע לי וכשאני לבד, אני פשוט לא מצליחה לצאת מזה ולא יעזור שאני יודעת שאולי יש דברים שיעשו לי טוב. כי המחשבה (הדפוקה כנראה) שלי היא שאין טעם לצאת/לקום ולעשות משהו אם ממילא אחרי זה אחזור למצב ההתחלתי, אז פשוט עדיף כבר להישאר במצב הרע.

היי אודי, לאמא שלי יש סרטן ריאות כבר 6 שנים. קצת לפני החג התברר שהוא התפשט לעמוד השדרה. הרגשתי ממש בסדר, כמעט טוב, עד היום. היום ואתמול סיפרתי ליותר מדיי אנשים בנונשלנטיות, כאילו זה שום דבר, ובסוף זה חלחל אליי פנימה. נכנסתי לאינטרנט וקראתי פרוגנוזות. הרבה מהן מדברות במונחים של חודשים. זה נשמע לי מופרך ולא הגיוני שכל כך מהר ידרדר מצבה למוות. אני לא יודעת מה לעשות. לא מצליחה ממש לעכל את העניין. מרגישה צורך להיערך, להתארגן, לעשות. וגם- להתרחק ממנה. וגם- להיות איתה כל הזמן. אני מרגישה אשמה שלמרות שאני הבכורה אין לה עוד נכדים, ואולי גם לא יהיו בחייה. פספוס שלא נקלט לי בכלל. אני מרגישה צורך לבקש ממנה לכתוב משהו לנכדים, או לסרוג להם משהו, או ללמד אותי איך לסרוג כדי שאוכל במקומה יום אחד. שתלמד אותי את כל מה שהיא יודעת לבשל, כדי שאוכל במקומה יום אחד. (שוב יצא משחק מילים). אבל מוקדם להספיד, וגם עליה צריך לחשוב.. אי אפשר לבקש ממי שאמור להילחם עכשיו על חייו שישאיר מזכרות. אני לא בטוחה מה איתי. אני גם לא רוצה טיפול תמיכתי כזה. רוצה חיים רגילים, רוצה טיפול רגיל. לא רוצה להתפתל מבכי וכאבים לידה. קצת לבכות זה בסדר, אבל לא ככה.. אני לא מוכנה לזה. אם אפשר לבקש... אני רוצה שרק אודי יענה. לא אוכל לשאת יותר מתגובה אחת כרגע.

היי אודי, האינטרנט שלי לא עבד כל כך, אז אנסה לשחזר את ההודעה שכתבתי שכנראה לא הגיעה עד אליך.. אולי רק בקצרה, כי קשה לשחזר את הרגש כמו קודם. רציתי לומר תודה, כי נורא חיכיתי לשמוע את קולך. אבל גם לומר שמוקדם לי להספיד אותה, שעוד לא הגיע הזמן. הפרוגנוזות עליהן כתבתי הן סטטיסטיקות אינטרנטיות שלא קשורות למצב הספציפי שלה. צריך לחכות ולראות. אולי הסוף הוא באמת מובן מאליו למי ששומע מסביב, אבל לי הוא עדיין לא, ולי עוד מוקדם לקבל פרוגנוזות כאמת. קשה לי להיערך לזה. אני מודה גם שלמרות שאנחנו אמא ובת שמאוד קשורות ומדברות, בנושא הזה יש שתיקה. אנחנו מדברות רק על ההווה ועל איך היא מרגישה מחר ועם איזה רופא תיפגש מחר, אבל לא על העתיד הרחוק יותר. אני אומרת עתיד רחוק וחושבת על כמה חודשים קדימה, ולא על כמה שנים. סבתא שלי, חסרת טקט שכמוה, איחלה לה שנה חדשה ושלמה. איך אפשר לדבר ככה? נתקעת לי הברכה הזאת בגרון.. היא באמת לא נורמלית. עוד יהיה זמן לדיבורי פרידה ומשאלות אחרונות. אני רוצה בכל הכוח להאמין שעוד לא הגיע הזמן לזה. ואת השיר אני כמובן זוכרת היטב :-) http://www.youtube.com/watch?v=0NBMqZo8U8Q (קרא את התגובה של המגיב הראשון.. מדהים! הפתיע אותי..) "I want this song to be played at my funeral." (למקרה שהעמוד ישתנה בנתיים). תודה שהיית איתי, גפן

תודה שהגבת, שתיקנת לי. מאחלת לך, לי ולכל הפורום, שיהיה לך הרבה כוח להכיל, להגיב, לרכך, ללטף, לנחם, לחבק את כל שבורי הלב, הכואבים, הצמאים, הרעבים, המבולבלים, הכועסים, המתוסכלים... טוב, הגזמתי, נכון, אין ציפיות שתהיה סופרמן, ותענה על כל צרכינו, אך בכל זאת, אם זה עוזר - נותנת לך יד. איתך , אנימה

שיש אנשים בעולם הזה שהמקרר שלהם מקולקל כבר שלושה חודשים ושאין להם כסף לתקן אותו ץ ושגם אין להם מה לאכול והם רעבים עכשיו והאנשים האלה זה גם אני . ;(

הייי הילה, זה באמת עצוב, אם את מהמרכז אני ממש אשמח לעזור לך ,אם את מעוניינת תשארי לי מייל מאי

קשה וכואב לי לשמוע...מאי המקסימה מוכנה לעזור, גם אני מוכנה, השאירי כתובת מייל אם מתאים לך :) אשמח לעזור....יש לי הרבה דברים של ילדים אם תרצי לילדייך...משחקים בגדים ועוד...אל תישארי כך..... גם אם אינך רוצה להעזר בי אבין, אך בבקשה למענך ולמען ילדייך יש מקומות מצוינים ואנשים טובים שמוכנים תמיד לעזור. מיכל

הילה יקרה, היות שחייתי כמה שנים ללא מקרר, ללא דוד מים חמים, ללא מיטה ובלי תשתיות נורמליות ועוד, אני מכירה את החיים בתוך מצב כזה. אצלי, היה זה בעיקר קטע רגשי, עוני שהיה שם, כך נראה לי. אולי צורך להפגין את ה'אין'. ואולי בעיקר, קושי להיעזר, או להאשים את הסביבה. עם זאת, בטיפול כן השקעתי, עד כמה מוזר שזה יראה, ובעקבותיו הצלחתי גם לקבל עזרה מבחוץ, גם אם מעצבן שהיא מוגבלת. תקוותי שתרשי לעצמך להיעזר, תקוותי שתוכלי לתקן, מקרר מייצג אצלי את השמירה על הטוב, אז מקווה שגם עליו, על הטוב, תוכלי לשמור, יודעת עד כמה יכול להיות קשה עד בלתי אפשרי. גם כלכלית, גם רגשית. אצלי יש עדיין קול שמאד מושך לכיוון ההוא. סוריקטה

תודה מאי ריגשת אותי .... המייל שלי בשם בדוי . [email protected] תודה מראש ..... הילה

רוצה לנוח, לישון, להירגע

חנה , שתהיה לך שנה טובה יותר גמר חתימה טובה .... וצום קל הילה

שנה טובה וגמר חתימה טובה

כל כך כואב, רק שיעלם הגוף וייפסק. עוד רגע והוא מבקע אותי מבפנים. שיפסיק ויעלם ואפסיק ואעלם. יותר מידי.

יש טלפתיה באויר...? גם עלי עובר היום יום נורא שכזה. עם מחשבות על הגוף שעומד להתבקע מהעומס. באמת יותר מידי. איתך שריל

נעמה הי אני קוראת אותך ונעצבת בשבילך, לאחרונה הוזכרו פה הגלים.. אני מאוד אוהבת את הגלים, הם תמיד נותנים את התחושה של התנועתיות,שדברים אינם עומדים במקום, שדברים עוברים ,חולפים, כן, גם הכאבים. (גם אם הם לא מתנפצים..) תני לעצמך קצת זמן..

זוכרת?... גלישה על גלים...? שאלת אותי אם זה עובד... כשאני עמוק בתהום, בחושך של המצולות, וכבר שקט שם כי הגלים המתנפצים כבר ניפצו אותי...ואני שרועה על הקרקעית, לצד שלדי אניות טרופות... רק המיה עמומה של הסער חודרת להכרתי המעורפלת ממים מלוחים... מדמעות... הרבה זמן לא גלשתי, אך אני זוכרת בזיכרון עמום, כי פעם מזמן היו לי ניסיונות שכאלה, לא ממש לבד, בעזרת מישהו/י, סוג של מדריך/ה גלישה. נעמה יקירה, איתך, כואבת שכואב לך כל כך, רוצה לתת לך...שירגיע, אנימה

תודה שריל, שחלקת. ותודה ירדן, ששלחת תקווה. ותודה אנימה, על ההזמנה לעמידה בטוחה על קרש רעוע. ותודה אודי, שניסית להבין. אבל זה כאב בזוי, שלא ראוי לספר אותו. שהיעלמות או השמדה אלימה הם ההתייחסות ההולמת אליו. והוא אני, אז אליי. ואני זוכרת איך ההשחתה מקלה, ובזה לעצמי שפתאום שומרת על הגוף, הגוש המיותר והמכאיב. חלשה ולא ראוייה, דוחה וביזיונית.

לא יודעת לתת מילים לתחושות... כואב לי לקרוא אותך כותבת בוז ושנאה כל כך עוצמתיים כלפייך. מעיזה להציע: אם תנסי להתבונן מבחוץ, כעל אדם זר, עליך, על גופך, - אולי תוכלי למצוא מעט חמלה....? איתך אנימה

... יותר מידי מהמשהו הזה, המתאכזר הדומיננטי הזה שתופס את המקום ולא נותן לך להיות את. מצפה שתוציאי את האגרסיות עליך עצמך, מכה שכמותו. אז שהוא ייעלם ויעוף לכל הרוחות. שהוא. ושאת, את, החמודה, תישארי. את. נעמה. סוריקטה

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... עד שהיום הייתי אמורה ללכת לאיזה שיעור עם חברה (כנראה שבחיים שלי המושג הזה אינו קיים), כל היום בדקנו וכו'. לקראת הערב היא דיברה עם חברה שלה והן קבעו ללכת יחד. אז היא אח"כ היא שואלת אותי את באה איתנו? אנחנו הולכות לאיקס. בצהריים דיברנו והיו כמה אפשרויות. אמרתי לה שלא יודעת. לא רציתי ללכת אם לא רוצים שאבוא. גם אתמול קבעתי עם "חברה" סתם לשבת איפה שהוא. כבר שנתיים היא גרה לידי ועדיין לא יצא. ואני תמיד תוהה למה זה קרה. במקרה פגשתי אותה שבוע שעבר. אז היא אמרה שחייבים כבר לקבוע להיפגש. קבענו לאתמול בערב בסוף ביטלה. וכבר כמה פמעים ניסינו. אני כבר לא מנסה יותר... אבל כשמישהו שהוא כאילו חבר שלי צריך ממני משהו כולם יודעים יפה מאוד להיות נחמדים. לא רוצה... הלכתי קודם עם "חברה" לעזור לה במשהו. אח"כ היא הלכה לדירה שלי ואני הלכתי לשבת באיזו גינה. שכבתי על הדשא וקצת בכיתי.. עבר איש אחד עם כלב, והכלב קצת התקרב אליי אז אמרתי לו שלא ייגע בי. לא חושבת שאמרתי בכעס מדי.. אז הוא עונה לי אל תדאגי יש לה טעם טוב. והוא היה בטלפון ואז אמר "איזו פוסטמה אחת שוכבת על הדשא..." ואת ההמשך לא שמעתי/ לא זוכרת. ואז באמת התחלתי לבכות. היו קצת אנשים כי כבר היה חשוך. היתה שם משפ' אחת די רחוקה. וקלטתי שהאבא שם לב לזה ואז שהם מדברים עליי. אחרי כמה דקות הגיעה ילדה, דוברת צרפתית, בהתחלה הסתובבה לידי ואח"כ שאלה בחצי עברית, חצי ג'סטות "מה קרה גברת? למה את בוכה?"... זה שימח אותי קצת שלמישהו אכפת ממני. רק חבל שמי שאכפת לו ממני לא קרוב אליי. היום בטיפול היא ביקשה שאעשה רשימה של דברים שעושים לי טוב/שאני אוהבת לעשות. חבל שהדבר הראשון שעלה לי לראש שאין בכלל דברים כאלו. ומה היא מבקשת רשימה.. אולי אמצא דבר או שניים, רשימה זה בטוח לא יהיה. לא יכולה להמשיך ככה יותר.. לא רוצה לחשוב על יום כיפור. שוב להיות לבד. שוב לא למצוא את עצמי בחיים האלו. כמה אפשר?!

העניין עם הכלב זה בגלל שאני מפחדת מהם.. אחרת לא הייתי אומרת את זה.

חמודה הילדה :-) חנה, את מתארת רצף של מקרים לא נעימים, אני ממש מבינה את ההרגשה שלך ואני מניחה שרבים היו בסיטואציה דומה לפחות פעם אחת בחיים, אם לא יותר. (גם אני ) בנוגע לחברות- אכן באסה אמיתית שמבטלים, אך יש מקרים שקורים דברים בלתי צפויים, זה קורה, ואפשר גם להתגמש וללכת עם עוד חברה שהצטרפה, אולי היא נחמדה ותרכשי לך בדרך זו חברה נוספת? והאיש עם הכלב? אני מניחה שבזמן אחר, שלא היית כ"כ מבואסת, הוא לא היה משפיע עליך בכלל, אבל אין ספק שהיית במצב רגיש, תקריות כאלה עם אנשים זרים ברחוב, קורות מדי פעם והן לא אשיות בדרך כלל, ועדיף לא לתת להן להיכנס. אני שמחה שילדה חמודה פנתה אליך- דווקא משום שהיא לא קרובה אליך, ודידתה בחצי עברית , זה כל כך חמוד ומחמם את הלב. ודבר אחרון, הפסיכולוגית שלך מאוד חכמה. רשימה של דברים שאת אוהבת זה מצוין. שימי לב שבהתחלה חשבת שאין, ואחר כך חשבת שיש אחד או שניים. אני בטוחה , ממש בטוחה שאם תיקחי עט ודף תצוץ לך רשימה, כן, ממש רשימה, ותביני שיש לא מעט דברים שעושים לך טוב. לא חייב להיות משהו גדול, ההנאות שבדברים הקטנים והפשוטים, כמו גלידה, ים, מסטיק, לשבת בפארק , קפה של בוקר , ילדה קטנה עם קוקיות, בועות סבון.... יש המון, לא?

תודה שהתייחסת.. אני מסכימה איתך ממש. נכון הייתי במצב לא טוב וברור שהאיש עם הכלב השפיע עליי יותר מדי. אבל אני נעלבת בקלות גם מ"חברים" והם אפילו לא יודעים את זה. ואני ישר בוכה כשמעליבים אותי או פשוט נכנסת למיטה. כי אתמול נעלבתי ממוכר ומשתי "חברות" (בנוסף לאיש עם הכלב). אז אני מניחה שמשהו בי "דפוק"... ולגבי רשימת הדברים הטובים- תקראי מה שכתבתי לאודי... ברור שיש אך כשרע הם לא אופציה ופשוט אין כלום.

זה עצוב, שולחת לך שיר, מקווה שיעשה לך קצת טוב על הלב: https://www.youtube.com/watch?v=6CeaV0wU_54 אנימה

והתחלתי לבכות ): אבל עכשיו יותר טוב. תכף אצא לסידורים ואח"כ אכין אוכל וזה לפחות עושה לי טוב.

יש לי מקום?

הי לכם, קראתי את העץ של הילה עם ההיא שהלכה ביער ורגליה דבקו בבוץ וכו' מאוד התחשק לי להמשיך אותו. הרגשתי קצת "נעולה"כי הבוץ הגיע עד לאוזניה.. גם הרתיע אותי משהו נוסף.. הרגשתי שהעץ ההוא לא משחק.. הרבה כאב..פחדתי לגעת שם ממקום משחקי.. אך הרצון לסיפור בהמשכים עדיין קיים..רוצים להמשיך ? היא הלכה לבדה ביער, עייפה,תשושה, נעליה בלות, בגדיה קרועים, צמאה, רעבה.. תועה ביער העבות. לפתע... שלכן-במבי.

לפתע , עברה שם כירכרה עם סוס אביר , בתוך הכרכרה ישב נסיך ...... הוא הזמין את הנערה לעלות לכרכרה .... ומי רוצה להמשיך ,,, ?????

עיניה של הנערה אורו למשמע ההזמנה. קירבה היא רגל, כמעט כבר עלתה. לפתע, החוירה. קפאה על מקומה..

האמת... היא תמיד לבדה .. ולא רק ביער.. היא לבושה ונעולה היטב, וגם מוזנת לא רע.. אך אף פעם אינה שבעה (ת )רצון ... היא מוקפת משפחה וידידים, אבל מלויה האמיתיים הם: עצב...עצבות.. מעצבן...

חשבה בעמדה מתבוננת על עצמה מול המראה.. עד מתי, עד מתי אעטוף את עצמי בלבוש חיצוני שלא משקף את הרגשתי ? מתי אתחיל לגעת שם..בדיוק במקום ההוא ..שם בדיוק.. ??? לפתע, היא שומעת.. כן, היא שומעת צליל של...

לפתע קפץ סנאי מעץ ושאל אותה: "מי את? מדוע את מכוסה כולך בבוץ? ומדוע בגדיך קרועים, נעליך בלות?...את נראית עייפה ורעבה..." היא לא ענתה... היא הייתה מופתעת מידיי... "כיצד זה הוא ראה אותי...??" חשבה בליבה, "הרי אני כלל אינה נראית...כולי מכוסה בבוץ, מוסווית ..." אנימה, ספטמבר 2013

גם מבולבלת מעט.. כיצד זה הוא ראה אותי?? למרות הבוץ שמסווה אותי.. אט אט הרימה את עיניה והתבוננה בסנאי. עיניו הביטו בה במבט חם,אוהב,מבין.. הוא לא אמר יותר מילה.. הביט בה ושתק.. ושתק.. לפתע...

"רואים את העיניים שלך", ענה הסנאי מבלי שנשאל "שומעים את דפיקות הלב שלך... הן נשמעות חזק במיוחד דווקא בגלל הסוואת הבוץ" היא הקשיבה, נבהלה, קפאה לרגע במקומה...

כמה כתבתי? גילת גילת בכל מקום... יותר מדי השתיקה מתחלפת באינפלציה של דיבור? מוכר...

היי אודי האם מוטלת על פסיכולוג חובת דיווח לגבי פשע שבוצע בעבר (שלא נגד קטינים)?

אודי עקביות , זוכר ? אתמול שתי הילדים היו אצלי וגם ישנו אצלי הבהרתי להם ( ולעצמי ) שזה יהיה על בסיס קבוע . נדרשתי להרבה מאמץ . פיזי ונפשי . נהיה קשה בטיפול . מאוד . הכל התערער שם. קשה לי עם הגבולות עם הסמכות עם חוסר הסימטריה #מרגישה מושפלת

שלום רב, אני בת 45 גרושה מזה 7 שנים, אמא לשלושה ילדים,2 בנות בגילאי 20 ו-18 שלא מתגוררות אצלי,וילד בן 12 הלוקה בהפרעת תקשורת (PDD) אשר אני מגדלת לבד. מאז גירושיי חיי תקועים בכל התחומים:זוגיות,עבודה,חיי חברה... בהתחלה הטיפול בבני שאב את כל כולי, אבל עם הזמן הוא התקדם ויכולתי קצת להשתחרר. למרות זאת המשכתי להסתגר על עצמי. אז הבנתי שהבעיה אצלי! הייתי בשיחות ויש לי המון כלים,העניין הוא שיש לי בעיה ליישם אותם מבחינה מעשית,יש לי מחסום. אשמח אם תוכל לתת לי כוון שיעזור לי לחיות חיים מספקים להם אני כמהה...תודה רבה! שנה טובה וגמר חתימה טובה

המחסום שאני מדברת עליו הוא בעצם פחד, מפגיעה , מדחיה... אפשר לומר שאני לא מאמינה בעצמי ושיום אחד אני אזכה לאושר לאהבה... אני מאמינה שכל התחושות האלה נוצרו עקב הגירושים הקשים שחוויתי, אבל אני מאמינה שהייתה להם קרקע פוריה. זכור לי בגיל ההתבגרות חוסר ביטחון עצמי. את הסיבות למצבי היום אני די יודעת אבל מה שמעניין אותי יותר זה איך אני מתגברת עליהם ובונה לעצמי חיים חדשים ומאושרים. אני פחות מעוניינת בשיחות יותר במעשים. איזה טיפול יכול להתאים לי? שמעתי על טיפול קוגניטיבי היתנהגותי, האם זה יכול להתאים? תודה על תשובתך

אבל אני כן רוצה שיהיה לי טוב... היא אומרת שאני רוצה משהו שלא קיים במציאות. שאני רוצה רק טוב ואם לא, אז שום דבר לא עדיף וכבר לא כדאי לעשות כלום. אולי היא צודקת... לא מסוגלת לדבר, לא מצליחה. וגם אם כתבתי משהו לא מצליחה לתת לה. יש לה שעון קטן שגם אני רואה אותו. והים חמש דק' לפני הסוף שאלתי אותה אם אפשר להביא לה לקרוא (כי עד פשוט לא הצלחתי להגיד) והיא אמרה שנשארו שתי דקות.. אז אמרתי לא משנה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תזכור זאת לפעם הבאה או שאני אשאיר לה את זה והיא תקרא את זה בפגישה הבאה. אני נעלבתי... בסוף אבל כן השארתי את זה אצלה. ולא הסכמתי לקום ולצאת. היא אמרה כמה פעמים ובסוף קמתי. רוצה דווקא שתכעס עליי. לפחות את הכרית היא החזירה לי... כשיצאתי ממנה שלחתי לה הודעה "אז תכווני את השעון שלך בחדר" ואחרי כמה דק' "ואל תגידי לי אח"כ שאני לא קראתי נכון את השעון". ואם אני לא ארצה לקום, מה היא תעשה לי? והיא שוב לוקחת חופש.. אני כועסת עליה. היא אמרה היום שלא תהיה בסוכות ואני התחלתי לבכות.. היא לא מבינה שהיא משאירה אותי לבד ואני צריכה אותה. רק עכשיו היא הייתה בחופש שלושה שבועות! זה מעצבן. שנה הייתי אצל המטפלת שילדה, ואף פעם לא התבטלה פגישה. תמיד מצאנו זמן אחר... אולי פגישה אחת או שתיים וגם זה רק בגלל חג או כשהייתה חולה. ואם היא כל פעם תלך אז אני כבר לא רוצה אותה.. מה זה עוזר לי כשהיא נמצאת אם אח"כ היא עוזבת אותי כל פעם.. ועכשיו עד שאראה אותה ייקח מלא זמן רק ביום שני. זה הרבה זמן. אמנם יש לנו שתי פגישות אבל השתיים יחסית קרובות אז זה הרבה זמן לחכות

הי כולם, ... העץ ההוא שם למטה, העץ שגילת היקרה פתחה לכבוד השוקטים, הוא במיוחד, כסמל, אולי, מרגישה אותו כל-כך מלא ציפיות. כאילו מבקש לומר בו את המילה -אומץ- על הצטרפות מאוחרת בחשש, הצטרפות שאינה מובנת מאליה. על חיבור. כאילו מבקש להתקבל שוב בזרועות פשוטות לרווחה. למרות תסריט פנימי של דחייה וזעם. ובכלל הפורום, ואולי גם אני, כל-כך מלאים בציפיות... כמה תשומת לב אנחנו מבקשים ולפעמים החסר גדול כל-כך, ולא מספיק. מעט כל-כך. מחשבות, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, וכולם כתבתי לך גם שם למטה אבל זה לא עלה. את יודעת, גם לי העץ הזה ממש עירבל את הבפנוכו... לא יודעת מאיפה זה בא לי... לפעמים אני מרגישה את השתיקה מאד נוכחת , את הקושי העצום בלעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות עדיין, כל הודעה כמעט שנכתבת לי פה, אני לפעמים מרגישה כאילו היא כלום, מיותרת כזו, ניתנת להימחק... יש גם תחושה שעל כל מילה יש עוד אלף שתיקות...ופה על כל אחד שכותב, יש עוד כמה שותקים עלומים אי שם... ובכל זאת... כל דבר שהוא יש, יכול למלא קצת... אני מאד מתרגשת. ממי שהגיב.. ממי שממשיך להגיב פתאום גם למעלה...נאבק על הנוכחות... ומנסה לקחת את זה לתוכי פנימה... ומה שכתבתי לך שם למטה ולא עלה, היה ש-גם את, לא נאלמת, כמה טוב... אפשר להיאבק ביחד ברוחות... גילת. (ואודי, אם כבר לנסות לא לבטל את המשמעות של הודעותיי.. שלחתי לך כמה גלי ים שם למטה, אם יהיה לך עוד כוח ותזכור אחרי כל ההודעות של היום, אשמח אם תציץ , אשמח אם תעזור לי שלא להרגיש שהם סתם מילים מילים, ריקות וחסרות... כי כך אני קצת מרגישה).

גם לי נעם לראות שראית את השתיקה. הזדהיתי עם הראייה הזו. אולי כאב שמאמן להסתכל על האין, יכול לפתח גם מיומנויות שכאלו... אפרופו הגלים שלך, לרוב שמים לב לגלים הגועשים שבולטים ולא לשקעים שמתחתם. בתור שקע שתמיד רצה שישימו לב שגם הוא שם (למרות שלרגעים נעשיתי כאן לגל קיים, כמה מוזר), התרגשתי לראות שראית.

גילת יקירתי, תודה על המילים שם למטה, על שימת הלב, וכמה מדויק כתבת, בעיניי: "הקושי לעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות" בפורום אני כבר קצת מצליחה, לפעמים, בטיפול, גם קצת הצלחתי, יותר בעבר, אולי, אבל במציאות, בימים אלו ממש, אני פוחדת, כפי שכבר כתבתי, פוחדת שאכנס שוב לתקופת שתיקה הרסנית מתכנסת ממושכת. מוצאת את עצמי יוצרת קשר ללא סיבה לכאורה עם אנשים (מספר מצומצם בעולמי) פשוט מהחשש שאפסיק לדבר... מבושה, מאשמה, אולי מתוך אי קבלת חלקים בי, איני יודעת כבר. בתקופות כאלו מפסיקות פעילויות מול העולם באופן רחב, ואסור שזה יקרה, אסור. חושבת שגם אסור שיישאר רק המשחק. מעניין - בדמיוני ישנה דמות שממשיכה לקרוא כאן עוד ועוד, לא נפרדת, ולעולם לא שבה לכתוב. משהו כל-כך כואב בי. וזהו, בחרדותיי, המתעצמות עם רדת הליל, הלכתי לקחת תרופה עכשיו, בחיי... שלך, סוריקטה

את כל כך מדייקת את הרגשות ויודעת לנסח אותם באופן כזה שכשאני מרגישה לפעמים משהו עמום,את מופיעה, כותבת אותם (את הרגשות) ואני ממש מוצאת את עצמי כאילו מניחה אצבע על מילותייך ואומרת זה ! הנה! זה! .. כשכתבתי בהיסוס בעץ שפתחה גילת המקסימה !!! (כן גילת, הרגשתי שאת ממש מושיטה לי יד ועוזרת לי לחזור לפה.. תודה לך יקרה!) זכרתי גם את מילותי לך כש"דחפתי" אותך אז..זוכרת ? חשבתי בציניות על עצמי,איך אני טובה בלהציע לאחרים לעשות צעדים.ועד כמה קשה לי ליישם בעצמי .. וכמה שציפיתי שאודי יענה..וואוו..כל כמה דקות מצאתי את עצמי נכנסת שוב ושוב ושוב לפורום לראות אם אודי עונה כבר..ובסוף ראיתי שענה לכולם . מלבד אותנו. הדוממות, אלו שמרגישות , ששומעות כבר את הדחיה באוזן.. שם בעץ הנסתר למטה.. ואכן, כגודל הציפיה כך הזעם,הכאב והעלבון.. אני שמחה ומאוד מעריכה את עצמי על ההודעה שכתבתי היום לאודי שלא ויתרתי. למרות העלבון והכאב.. זה הצריך ממני כוחות על.. וכן..כנראה שלכולנו ציפיות. צרכים. בעוצמות. ואיכשהו ,לאור מה שמתרחש פה בפורום בתקופה האחרונה רוצה לצטט: "כי כולנו, כן כולנו,רקמה אנושית אחת חיה".. וזה מדהים! מקסים בעיני לראות מה מתפתח פה בפורום .. אחלה קבוצה.. :) במבי.

הרגשתי איכשהו שהייתי עושה למענך את שעשית עבורי, גם אם בדרכי העדינה או הזהירה. שמחה שחזרת, חסרונך הכאיב לי בלב. יישר כוחך על התעוזה, על ההתעקשות. סוריקטה

אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט שלך, אנימה

הכוח להשתקם מגדיעה... וצריך גם כוח לשמור על הישגי השיקום. המון תודה לך, שלך, סוריקטה

הי, המשכתי את השאלה הקודמת מיום שני. אנא קרא :-)

שלום רב, אחי בן 30 (אמצעי מבין 3) עם המאפיינים הבאים: 1. קצת סגור באופיו 2. מתגורר עדיין אצל ההורים, מרבה להסתגר בחדרו. 3. אינו מרבה להתרועע חברתית 4. קשרים קצרים ומועטים עם נשים 5. סה"כ בחור טוב (לדעתי) 6. עוסק בתחום הנדסת החשמל היות שהבחור בן 30 ואינו מצטיין בקשרים חברתים באופן כללי ובפרט עם המין השני(מאז שאנחנו מכירים אותו), אנחנו קצת מודאגים. הוא אינו מרבה לשתף אותנו בחייו חרף מגוריו בבית. **סביר להניח שלא יסכים לקבל טיפול פסיכולוגי. מטרתנו היא לנסות באמצעות טיפול פסיכולוגי לסייע לו ולטפל בו בהקדם לפתיחות חברתית, קשרים עם נשים ועצמאות מוחלטת. להלן שאלותיי: 1. איזו תת התמחות בפסיכולוגיה קלינית תתאים לטיפול בבעיה זו ? 2. היות שסביר להניח שהוא לא ירצה ללכת לטיפול, האם יש דרך להביא אותו לטיפל או לקבל הדרכה כיצד להתמודדד איתו? 3. אשמח לקבל המלצה על כיוון טיפול ותעריף מקובל 4. אשמח להמלצה על איש מקצוע אמין ומקצועי בגזרת חדרה-חיפה. בברכה, א.

בא מטופל לאיש מקצוע 'סמכות'. משלם לו המון כסף. ובמקביל מתלונן ש'זה לא עוזר'. ממשיך לבוא ומתלונן. מאוחר יותר נשאל מפי אדם אחר ששומע כעד על הסיטוציה: "אז למה אתה ממשיך ללכת ולא עוזב?" למה? כי נקשרים רגשית, כי אולי חושבים שאם מדובר ב'מסכות מקצועית' אז האחריות לדעת איך לעזור רובצת על המטפל.. הרבה מאוד אנשים באים ככה לטיפול ועוזבים בסוף בתחושה שכבר לא ברור מה הם מפיקים מכך.. האם באמת שילמו כ"כ הרבה כסף רק בשביל אוזן קשבת? או אולי רק בשביל ללמוד להזיז את עצמם משם במקום להתלונן, להצביע ברגליים ממש ולא רק בפה? הרי כולם מצד יטענו שזאת סיטואציה מגוחכת. מצד שני יש אנשים שבאים לטיפול, מתפרקות להן ההגנות וחווים שם שחזורי תופת וכל מיני הפצעות מהזכרון הלא מילולי המוקדם, אי אפשר להכחיש שמשהו חזק קורה שם ברמת החוויה, לטוב או לרע (ויש רע!).. שזה לא סתם 'יושבים מפטפטים' כמו שאולי נראה מבחוץ... אז מה זה טיפול?? והאם זה עוזר? למה אין תשובות ברורות אף פעם. זה מעצבן מאוד.

עושים לי פנסיה מהעבודה עכשיו ואני צריכה לעבור חיתום רפואי בגלל ההכרת אי כושר מביטוח לאומי שכנראה מצריך התאמת פוליסה מבחינת הסוכנת של הביטוח.. מרגישה אי נעימות לשתף במידע 'הרפואי' הזה.. אבל החלטתי להיות גלויה כי ככלל לא נוח לי עם הסתרות. מקווה שלא יקרה שאיכשהו המעסיקה שלי תגלה מזה שיש לי בולימיה או משהו.. לא נעים. אלה מסוג החששות שאנשים עם התפתחות לינארית אינטגרטיבית בלי משברים ו'הכרות נפשיות' למיניהן לעולם לא יטריחו את עצמם במחשבה על זה- החשש מסטיגמה. בשבילי כל השטויות האלה הן 'מילים על נייר'...לא מי שאני. אגב, חשבתי אולי ללכת לטיפול בבולימיה אבל לא מאמינה שזה מסוג הדברים ששינוי מגיע מסיוע חיצוני אלא רק התמודדות עצמאית. הבעיה שהסימפטום הזה יותר מדי עוזר במעברים בין בית לחוץ לווסת את עצמי..מספק חוויה של פורקן והתאפסות.. כל יום מחליטה מחדש עם לבחור בטקס של זלילה-הקאה או לוותר על זה. יש ימים שזה לא קורה. לכן לא נראה לי שהמצב חמור. הוא פשוט כרוני. זה סימפטום שמלווה אותי כבר מעל 10 שנים. אבל פסיכולוגית זה גורם לכך שיש פן שלם של הסתרה בקיום שלי, מפצל אותי. למשל אנשים שמעשנים לא מוצאים את עצמם מתביישים בזה ומסתירים את זה. אבל משום מה הפרעות אכילה נחשב הרבה יותר סוטה ומגעיל. נראה זנ סוג של התנהגות תמכרותית להפחתת לחץ פנימי בדיוק כמו עישון.. רק מביש הרבה יותר כנראה.

לי באופן אישי, הדיבור הישיר והכנה על ההתמודדות הלא פשוטה והאמיצה שלך עם הפרעת האכילה דוקא מעוררת הרבה הערכה. שריל

לא בטוחה במה שאני עומדת לכתוב (אם בכלל) אבל מנסה... דבר ראשון - אודי, אני ממש ממש רוצה לשמוע את דעתך (לטוב ולמוטב) לגבי חזרה לפורום. אני לא באמת יודעת מה יצא ממני ולא רוצה להוות מטרד. שנית - במבי... אני ממש ממש מצטערת ! לא קראתי את ההודעה שלך בנוגע לכינוי עד לאחר מעשה. מניחה שזה היה נראה סוג של שוד נטול רגישות... כשלמעשה, ניסיתי בכלל להתחבר בניק אחר, שהיה תפוס ): ופשוט זרמתי עם עצמי לכינוי הראשון הפנוי שהתחברתי אליו. מקווה שתביני... ודבר אחרון ושלישי - גילת, יקרה. רק בזכותך היה לי האומץ לכתוב עכשיו. לא יודעת אם אכתוב שוב, אבל - תודה !!!

עפרה יקרה, אני פה לידך, מחזיקה את ידך, מרגישה? גילת. (ולא רק בזכותי).

תרגישי בנוח עפרה עם הניק שבחרת.. ממילא, כיום אני עדיין יותר במבי-עופר.. ואולי אני צריכה עוד 90,80 שנים של פסיכואנליזה בכדי להיות עפרה ?? :( יחד עם זאת תשמעי, תקשיבי למילים הבאות בבדיחות הדעת. טוב ? ו.... דיר באלק, השתגעת ? אני רק מוציאה את הניק לאויר העולם ואת שודדת לי אותו לאור היום ? את עפרה של במבי -עופר את לוקחת ? השתגעת ? ו... במבי, תרגיעי, את היום עדיין במבי פצוע, נכון ? עד שתגיעי להיות עפרה (אם תצליחי להגיע לשם) עפרה (זו שבחרה עכשיו את הניק הזה) גם כן תגדל ותרצה שהצמיחה שלה תתבטא גם בניק חדש.. ו.. עפרה, שודדת לאור היום נטולת רגישות :)) ברכות מתוך הלב (באמת!) לניק החדש.. זה בסדר גמור.. במבי.

קצת מקנאה בך במבי. איכשהו נראה לי טבעי ושפוי להתחיל כ"במבי" ולהתקדם ל-"עפרה"... כשאצלי - נראה לי שמעולם לא היה שלב הבמבי. הרך, הענוג... כשחושבים על זה, גם עפרה לא ממש מאפיין אותי. אני בעצם סוס פרא או אם להתחיל בקטן - גור נמרים ...

סתם משהו קטן: (קצת מחכה לאודי שיבוא...מביך) כשקוראים את הכותרת שלך זה נראה לרגע ככה במחובר עם השם, "כל מיני עפרה"... :-)

אני קוראת שקטה כאן(כותבת פעם ב..) רק רציתי להגיד שאני מתגעגעת אלייך! זה ממש הזוי לי ותחושת געגוע בכלל בעייתית לי.. אבל אני מתגעגעת!!!

תודה על מילותייך. ואם מותר.. * את אומרת שאת מתגעגעת אלי..למה (בשוא) את מתגעגעת בי ? *מה מונע ממך להיות אקטיבית יותר בפורום ? * את אומרת שתחושת הגעגוע בכלל בעייתית עבורך.. מוכנה לומר כמה מיליםן על זה ? והניק שבחרת? (במסגרת משחק ראש השנה שפתח אודי) בובי, כמובן שתעני על מה שנכון לך.. אני שואלת משתי סיבות: ראשית, סקרנות. שנית, אני מאמינה שאם את מתגעגעת אלי או ,נכון יןתר,לדמות שאני מייצגת עבורך, זה מפני שאולי אני משמשת לך כמראה של חלקים שבך שאת מזדהה איתם/רוצה להזדהות.. העניין של החיבור.. מבינה בובי ? ושוב, תודה לך.המילים שלך נגעו בי בדיוק בזמן..כשמשהו בבטחון שלי מעורער ..כמו ספינה רעועה בלב סערה בים.. במבי.

איך שמחתי שראיתי שחזרת...! אני מרגישה כבוד לכתוב לך ושאת מגיבה לי. את צודקת, אני באמת רואה בך דברים שהייתי מאוד שמחה לאמץ לעצמי- צורת הכתיבה שלך- היא מדהימה אותי כל פעם מחדש! היכולת שלך לכתוב את מה שאת חושבת/מרגישה כאילו זה "יוצא" ממך עכשיו בצורה הכי גולמית ולא מעובדת, ישירה כזו ונוגעת ומאוד מדויקת! (אני מדמיינת אותך רושמת ללא מעצורים... ללא בחינה של מה רשמת או לא או איך...). אני חושבת שאני גם מעריכה אותך כי קראתי כמעט את כל תגובותייך מאז שאודי התחיל לנהל את הפורום (אבל אני קוראת כמעט מידי יום שנה וחצי בערך, חזרתי אחורה...), אני מעריכה אותך על התהליך הזה שעברת- את אותה במבי, אבל כ"כ אחרת...! עוד משהו שאני אוהבת בך (וכשאני חושבת על זה נראה לי גם בחיים אני אוהבת אנשים כאלה), זה הפער העצום הזה בין מה שקורה כאן (ואולי גם בטיפול שלך) לבין מה שאת במציאות! יש בזה משהו מסתורי ויפה כזה בעיניי. גם אני שאלתי את עצמי לא פעם מדוע אני לא הופכת לאקטיבית בפורום?נראה לי שאני מפחדת שזה ישאב אותי... שאתעסק יותר מידיי בענייני נפש/חקירה/פסיכולוגיה/הטיפול שלי... ושגם ככה אני מרגישה שזה תופס חלק נכבד. וגם אולי לפעמים חשבתי להגיב והיה נראה לי שיש קבועות ושאני סתם "יידחף". המטפלת שלי בחופשה ואני לא אוהבת להתגעגע אליה! זה מרגיש לי נזקק ותלותי ומעצבן! (וברור שהגעגוע מצביע על משהו טוב... אבל בכ"ז..). הניק שבחרתי אין לי מה להגיד עליו (קצת חבל לי על זה שהוא כ"כ שרירותי). מקווה שהביטחון ישתפר. למה הוא מעורער עכשיו? כיף שחזרת! בובי

שלום. אני מחפשת פסיכולוג קליני ילדים טוב באוזר ראשון לציון, חולון, בת ים שעובד בשיטה קוגניטיבית התנהגותית לילדה בת 6 שתולשת ריסים. תודה