פורום פסיכולוגיה קלינית

היד שמלטפת היא גם היד שמכאיבה (נטע) הבלבול המטריף הזה!! אני מוצאת את עצמי יותר מידי עסוקה בלנסות לסדר את הטוב והרע בתוך כלובים מוגנים כדי שחלילה לא יתערבבו. אבל זה לא מצליח!!! הם מהתלים בי ומשחקים איתי מחבואים ופתאום אני מתבלבלת לא יודעת מה טוב ומה רע... אודי... אם היד מאד מכאיבה אז איך יכול להיות שהיא גם מלטפת? (והיא באמת מלטפת) הליטוף שלה הוא אמיתי?? ואם כן איך אפשר להשתמש בה? המציאות משובשת או שמא ההסתכלות הסובייקטיבית שלי היא המשובשת...??

בבקשה, אל תפרסם את מה ששלחתי קודם. בבקשהההה !!!

הי אודי, דבר ראשון - שלחתי את ההודעה מיד אחרי זאת שלא רציתי שתעלה - מסתבר שחלה תקלה כלשהי. דבר שני - הרגשתי ששחררתי הרבה יותר מידי אמוציות ורגש (הרבה זה עניין יחסי...) וזה די הפחיד אותי. אבל, כמובן, מסתכלת על זה עכשיו ולחלוטין מסכימה אתך. (אם כי אני לא תוהה כי אם לועגת לי) אכן, ההסטריה שלי היתה מיותרת לחלוטין. יש איזו הנאה מוזרה בלעג הזה ובשמחה לאידי: שוב נכשלת, שוב כתבת בכסילות ובחיפזון, מפגרת.

עפרה, הי, הממ... אני מרגישה שאת קצת משמשת לי בפן מסוים שמתגלה כאן, מראה לעצמי, וזה מעורר בי כל מיני מחשבות שהייתי אולי אומרת לעצמי שבמראה ואני מתלבטת, האם לחלוק אותן...או שהמחשבות האלו הן בשבילי, נועדו להישאר שם בפנים... אולי מתלבטת האם בא לך לשחק קצת בקוביות, או דווקא להיות קצת לבד וגם איני יודעת איפה את, חוץ מזה שמשהו , משום מה, מעורר אותי, שוב ושוב... (אולי סתם גם חרדה כזו שלי, מלהיות לא מתאים, לא נכון... חרדה מוכרת לי ומתגברת בפורמט שכזה בו קשה לבדוק איפה השני נמצא... שלח נפשך על פני המים...) אז, שולחת את ההתלבטות, או משהו כזה. גילת.

הי גילת, אני דוקא בקטע של קוביות... (או אולי משחק מסירות בכדור ?) כידוע, את והמחשבות שלך מענינים אותי מאד ואני ממש אשמח לשמוע את הגיגייך ! רק אם בא לך כמובן, ובלי לחץ...

הייתי בים, והיה לי טוב, לנוח קצת, להירגע. מקווה שרק ימשיך..

ההודעה שלך גרמה לחיוך קל. שמחה לשמוע שהצלחת להרפות מתחושות לא טובות ולהנות מהיום שלך. כן ירבו :)

פפפפפפפפפווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף וואוו.... אז אני חיה.תודה לאל !!!!!!! אני אחרי בדיקת ה u.s והממצאים שליליים.. וואאוו אודי... מעולם לא נתתי כל כך הרבה תשומת לב למרפק שמאל שלי.. ידעת שיש לנו במרפקים שקיות (?) והן ריקות (?) כך לפחות אמר לי פרופ'.... הוא אמר לי תוך כדי צפיה על המסך שיש לנו במרפקים שקיות ריקות ולפעמים כשמתפתחת דלקת במרפק אז השקית מתמלאה בנוזלים (??) לא כל כך זוכרת..הייתי מתוחה מדי בכדי להיות מפוקסת להרצאה ..בקיצור, זה מה שיש לי.. כל כולה דלקת במרפק עם נוזלים בשקית.. כשאני כותבת את זה . זה נשמע לי כל כך הזוי...כמו איזה שקית חלב בתוך המרפק :) אז אם כך, כנראה שאני לא הולכת עכשיו למות... ואתה יודע אודי ? מדהים. במשך ימי ההמתנה מורטי העצבים היה בי כל הזמן קול שממש ביקש שדווקא התוצאה תהיה חיובית. כי הוא רוצה למות. ועכשיו הוא מצטער שזה לא קורה. אני מרגישה כאילו אני שני בני אדם. אני במבי שרוצה לחיות !!! להרים את הראש כשיורד היורה, להוציא לשון ולטעום את הטיפות הראשונות שמטפטפות מאמא עננה. לנשום ולהריח את הריח המיוחד הזה.. ריח אמא אדמה שסופגת את טיפות הגשם שירדו בשבת... ויש גם איזו מפלצת כזו מפחידה ,שחורה, ששולחת זרועות ,ידיים ארוכות עם צפורניים שחורות חדות שרוצות לנעוץ עצמן בבשר החי, רוצות לחנוק את קנה הנשימה.. לוחשות בקול עמוק ,כאילו ממעמקי האדמה : מוות..מוות..מוות..מוות.. לא רוצה לשמוע את המפלצת הזו.. רוצה שהיא תסתלק כבר מחיי. היא תמיד נמצאת שם. רובצת, מחכה, ממתינה לשעת כושר כדי לעוט על הטרף.. כל כך רוצה שהמפלצת הזו כבר תסתלק ממני.. אודי ונעמה, המילים שלכם ליוו אותי. הרגשתי שאני לא לבד. גם אמא צביה שלחה היום sms עם ברכת הצלחה..כבר יידעתי אותה. והיא גם שמחה.. גם נפגש ביום שישי הזה.. ואני עדיין מרגישה שהיא יש ! מעניין..הפעם,עם נסיעתה לחו"ל היא לא נגמרת לי.. זה נעים בלב..מאוד ... סוריקטה, הייתי מותשת בכדי לענות לך, אך ראיתי את הודעתך לגבי סורי(קט)ה... מעניין..עברה בי מחשבה שכשמישהי הייתה מאוד מאוד קטנה ממש קט קט הייתה אולי איזו סוריה בסביבה שאולי שלחה לכיוון קט קט כמה טילים כימיים .. התחשק לי לעטוף ולהגן על קט קט ..תודה לך סוריקטה. חיבוק לכם ,במבי. ו..אודי, אני מרגישה שאני חייבת להוסיף גם.. אודי-שלך במבי.

במבי יקרה תדעי לך שירדה לי אבן מהלב. כל כך דאגתי לך... (ואני מכירה את המפלצת הזאת... היא באה גם אלי לפעמים... הארורה הזאת! אבל היא לא תוכל מול אמא אדמה ומול טיפות הגשם שממוססים אותה בכח חיותם) שריל

שמחה לשמוע :), גם לי הייתה דלקת בפרק כף היד לא מזמן, כואב ומציק אבל לא נורא...עובר מהר עם כדורים, איזה כייף שזה לא כזה נורא.....ומכירה את ההרגשה של המפלצת, תלחמי בה כי מגיע לך לחיות ולחיות טוב!!!!! את שומעת??????? שלך, מיכל

במבי, הודעה מרגיעה, תודה, המון תודה שבישרת לנו. את יודעת, אומר משהו בבושה שהיא – גם אצלי יש חשד לגידול לא נחמד ואני אמורה לעבור בדיקות מסוימות, לפחות כהתחלה. ודחיתי. ועדיין דוחה. דוחה הרבה. הרבה מאד זמן. וכמעט אמרתי לרופאה (שנזפה בי על ההזנחה) בבכי "אבל אני רוצה למות, את לא יודעת עד כמה", אבל אז שמעתי בקולו של רופא הנפש שלי ושתקתי. וישנן גם בעיות רפואיות נוספות שלא מן הראוי להתעלם מהן, בעיות לא מטופלות, ואני לא יכולה לטפל בי ולקחת את עצמי שוב לרופא. אני לא דואגת לי בכלל, ולא פוחדת. פשוט מן לא אכפת כזה. לא ראויה. כמה עצוב. רציתי לכתוב לך באותה הודעה על הכימיה שבאמת פעם עברתי "פיגוע כימי". זה באמת היה. שורדת msbp או לא... לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל מבחינתך, כה צדקת. אני שמחה לשמוע שאת חיה ובריאה ושלמה. מאד. שלך, סוריקטה

נכון שאני אולי כמו סוג של חייזר וירטואלי שמתחבא מאחורי מקלדת או סתם עבמ מחלל לא ממשי.... אבל... אני כל כך רוצה שלא תזניחי את בריאותך! את כל כך יקרה!! שריל

במבי, ב"ה שהכל בסדר. רק בריאות (:

איזה יופי במבי!!! איזה כיף שאת בסדר, חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון. ואיזה יופי שהידיעה שאמא צביה ישנה עוד איתך. ואיזה יופי שליד השם שלך יש פרצוף מחייך. עניתי לך למטה. אודי, נעלמה ההודעה או חמקה לה כי היא למטה?

זה מרגש. קצת מציף... לראות, להרגיש את האיכפתיות שלכם.. זה נוגע עמוק בלב... תודה לך שריל על הדאגה..(מה מונע ממך להיות קצת יותר אקטיבית?) ולך מיכל ,תודה..ו..לשם הידע הכללי..גם בפרק כף היד יש שקית ? גם שם היא מתמלאה במים (?)..או בשקית חלב ? :) ואיך הכאב שם ? עבר ? וסוריקטה..רוצה לנענע אותך..להרביץ לך..לדחוף אותך..איזה חוסר אונים אני מרגישה..כל כך איכפת לי ממך... אוףףףףף איך את יכולה לתמוך כל כך טוב באחרים. ומה איתך ?? אולי תעשי איזה פיצול כזה ? תסתכלי על עצמך דרך זום כזה ממרחק, תראי את עצמך כאילו את לא את..כאילו את מישהי זרה. ותתחילי לדאוג לה, לטפל בה, לתמוך בה, לקחת אותה לרופאים ולעשות למענה כל מה שאפשר..אולי באופן הזה הפיגוע הכימי ישפיע קצת פחות ? אולי באופן הזה תצליחי קצת לדאוג לקט קט שכל כך זקוקה ליד המלטפת, התומכת, הרגישה, החכמה והנדיבה שלך ? כל כך מגיע לקט קט שידאגו לה.. ואגב, אני חושבת שאמנם הרצון למות שקיים כל כך חזק (אולי כחלק מתוצאות הפיגוע הכימי..)קיים ובענק. אבל קיים גם הרצון לחיות .. ואולי כחלק מהרצון לחיות ישנם המפגשים עם רופא הנפש.. אולי הרצון לחיות רק צריך תדלוק.. כל כך רוצה לתדלק אותך ברצון לחיות.לזוז, לעשות מעשים שיועילו לך, שיוציאו אותך מהתקיעות הזו.. רוצה לשאוב אותך מהמקום ההוא עם פומפה כזו..עם משאבה ענקית ששואבת ביעף ,וממלאה בדלק החיים.. ותודה לך על האיכפתיות והדאגה ... וחנה :) תודה על מילותייך, הן נגעו בתוך הלב..גם לך בריאות טובה.. ונעמה מקסימה..כל מילה את שומעת גם באופן מטאפורי ? :) את מדהימה עם ההסתכלות וההקשבה שלך לשפה גם באופן הדימויי...זוכרת את אפיית הלחם (להילה?)...מדהים.. כן..את צודקת..אני בסדר "חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון":) כן, גם אמא צביה לא נגמרה לי עדיין.. ואת יודעת ? כשקראתי את תגובתך למטה על הפגים והאינקובטור..הרגשתי כאילו נכנסת לי לתוך המוח והלב,צילמת אותם ותיארת במילים בדיוק !! מה שאני מרגישה..מדהים !!! ממש כך אני מרגישה.. את קוסמת נעמה ? :) תודה לך !!! וזה מאוד מאוד כיף לי לקרוא את תגובותייך החכמות,מאירות, רגישות,כואבות ופעמים רבות דרך מטאפורות.. ואודי יקר !! תודה על תמיכתך..וכן, הייתי צריכה שתכתוב לי שלך,אודי. :) זה מרגיש נעים בלב.. :) חיבוק לכולכם , שלכם-במבי. :)

וואו במבי, זו צפירת ההרגעה הכי נעימה שיכולתי לייחל לה. אני אפילו לא מכירה אותך, אבל הרגשתי כאילו מדובר באדם קרוב שאני מצפה יחד איתו לבשורות טובות.. וברור שאת רוצה לחיות, כמו כולנו.. וכנראה גם לא משנה כמה 'מרורים' מאכילים אותנו אותם חיים.. ובאותה הזדמנות, תעיפי לכל הרוחות את אותן מפלצות איומות ורעות, לא שאני יודעת בדיוק להגיד לך איך עושים זאת.. עכשיו שאנחנו עומדים עומדים לפני חג שהוא כולו שמחה ואורה לכולם( אני מקווה...), ולך, אני מאמינה, יהיה זה חג פרטי,אמיתי, ושמח במיוחד.. איתך בשמחה, ירדן.

היי במבי. בשורה משמחת. שיהיה רק בריאות אמן

כמה טוב לשמוע שזו רק שקית... מאחלת לך שקיות מלאות ממתקים מתוקים ללב, שקיות מלאות אהבה לעצמך, שקיות מלאות בטיפות יורה, ריח אדמה רטובה, שקיות מלאות מרחבים ירוקים...קרני אור רכות, מלטפות... שלך, אנימה.

אני מוצפת... מאוד.. שיתפתי אתכם בקטע של מרפק יד שמאל כי הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הפחד לבד.בפרט כשאמא צביה היתה בחו"ל בימים ההם. לא ציפיתי לכזו איכפתיות ודאגה שלכן.. תודה ! תודה ענקית לכן ! לכולכן ! זה נוגע כל כך עמוק בלב ! תודה לך ירדן!..גם את מכירה מפלצות כאלו ?.. ומימה, תודה לך. מאחלת גם לך בריאות ושמחה.. ואנימה יקרה ! תודה..כשקראתי את מילותייך, פתאום ראיתי בעיני רוחי המוני המונים של שקיות צבעוניות מלאות בממתקים יורדות מהשמים ותוך כדי שהם יורדים , נשמעת המוסיקה הזו שנשמעת כשאת מסובבת את המובייל הזה מעל מיטת התינוק..מוסיקת לילה נעימה כזו..ריח של תינוק נקי עם ג'ונסון ..ריח של תינוק בפלנל... מאחלת לך שקיות של כל מה שאת מבקשת לעצמך שירדו אלייך, ובהמונים תודה לכולכם.. מאחלת לכם אור רך ונעים בלב.. ובריאות טובה. שלכם-במבי.

אויש, נמחקה הודעה באמצע כתיבתה. אנסה לשחזר אותה, אז אודי אם תתקבלנה בכל זאת שתי הודעות, אין צורך להעלות את שתיהן. רק את זו שאינה קטועה. כשקראתי את ההודעות בפורום אתמול, הרגשתי לרגעים בנימה מבודחת אצלך, אודי. היה כיף ונחמד. :-) כנראה שהקשר של זה למציאות רופף במקצת, אבל ככה ראיתי את העולם אתמול - מבודחת. אפשר לבוא בביקורת לציניות ולהומור שחור, אבל יחסית למנגנוני הגנה מזיקים אני חושבת שהוא חיובי. אז אתמול בפגישה צחקנו. ברגע שהיא צחקה ועדיין החזיקה את הכאב שלי קיים, ידעתי שגם אני יכולה. שאפשר לצחוק ועדיין לכאוב, בלי שזו תהיה מסכה. פשוט מנוחה. אז המשכתי לחפש שעשוע. וראיתי בפינת הפורום "התחברות לפורום. שלום נעמה. לחצ/י כאן בכדי להתנתק" ופרץ ממני צחוק על האירוניה המשעשעת. ובמהלך היום ראיתי פרק של משפחת סימפסון. לא שהיה לי זמן לזה, והספקתי פחות עבודה, אבל החלטתי שעכשיו אני צוחקת. זה לא תיקן שום דבר, אבל נתן רגע של נשימה. בא לי להמליץ למי שיכול. ואצרף אמצעי עזר, למרות שהוא מתחבר כבר להומור המשונה שלי (ושל בריטים, ככל הנראה). מונטי פייתון: http://www.youtube.com/watch?v=-gwXJsWHupg בברכת צחוק מתגלגל לכולם, נעמה.

נעמה, (נראה לי שייצאו לי הרבה תגובות היום...אבל ממש הייתי חייבת להגיב...). ממש אהבתי את היכולת לשלב ולהכיל את הצחוק והכאב יחד, וגם לנוח ולהירגע. אז תודה שהבאת מעט מן הצחוק גם לפורום הכאב הזה... ובאשר להתחברות לפורום- גם אני חשבתי על זה ממש לאחרונה, על הבחירה המוצלחת והאירונית במילים להתחבר/להתנתק... חשבתי על כך שפעם כשהמחשב היה אומר לי "שלום גילת21", הייתי מהר לוחצת על התנתק ובורחת, היום אולי קצת פחות, אולי לפעמים לפעמים אפילו מעדיפה להיות מחוברת, אומרת לעצמי(?) שלום בחזרה... יום מלא חיוכים לך! גילת. [ולי את הזכרת את השיר השטותי הזה: http://www.youtube.com/watch?v=3-H-U5oAQHU ]

http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo הי נעמה, ברוח יומך הייתי הולכת גם על "זוהי סדום"... שלך, סוריקטה

אפשר להשלים בשני אופנים... ובגלל ההודעה האחרונה שלך לבמבי ובגלל ההודעות שלך בכלל, חשבתי באנחה שאני יכולה לנחש איזה סיום מדגדג לך לכתוב. אבל השארת את זה פתוח, שזה משהו. Looking on the bright side of life זה משהו שעוד נשגב מבינתי. אני אפילו מרגישה שלועגים לי כשאומרים משפטים כאלו. כלומר, לו יכולתי, הייתי עושה זאת. (ואז מתחיל להתערער עוד, ואולי אני יכולה ואולי לא רע לי ואולי אני מדמיינת, אבל את הפלונטר הזה נשים בצד.) אבל אחרי כמה שנים שראיתי בבירור את ה- Bright side of death, הוא התחיל להעלם לי קצת. אם יתנו לי את הבחירה האם להיוולד לסיבוב שני או לא, אני לא יודעת מה אני אגיד (כנראה שעדיין בשלב הלא). אבל כבר פחות עולה בי צעקת "אני רוצה למות!" בכל רגע נתון. אולי זה אחרת אם מאמינים בחיים שלאחר המוות, אבל כיוון ואני לא מאמינה בכך, בעצם למוות אין ממש צד. הוא לא טוב או רע, הוא רק לא. פתאום לא נראה לי שיש תוכן בשורות האלו שכתבתי, אבל אצלי נפילת האסימון הייתה קשורה לזה. לעובדה שכמיהה למוות היא בעצם היעדר כמיהה לחיים. שאין שום דבר פעיל במוות. יחד עם שינויים חיצוניים חיוביים, זה הרחיק אותי צעד מהתהום הזו, שהסתכלתי עלייה וקיוויתי שמשהו ידחוף קלות. אני שמחה שאת מקשיבה לרופא הנפש, תודי לו בשמי שדואג לך. ואני שמחה שיש בך את החלקיק שמבין שמוטב להקשיב לו. אני לא יודעת אם אודי יסכים לאשר את המשפט הזה, אבל מחשבות חולות של אחת לשנייה - אם כבר מוות, אז מבחירתך שלך, לא כזה שהחיים ידרדרו אותך אליו לאט, לאט, מחוסר אונים. ומוטב גם פשוט שלא. מטעמים אנוכיים, כי תחסרי, וגם מאי אילו טעמים שרוצים להאמין כרגע שיש לכל אחד בשביל מה, גם אם זה לחיות בשביל למצוא למה. של עצמי אבל איתך (ובעקמומיות של חיי זה יותר קרוב משלך), נעמה.

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש פה הרבה הודעות......ומצד אחד מרגיש טוב כקבוצה......... מצד שני מפחדת להיות פה שקופה, ואם שואלים אם אני מכירה את זה מעוד מקומות, כמובן שכן, כשיש לי יותר מדיי חברות אני מוצפת... זה מוזר אודי, אני אדם חברותי שאוהב חברה תמיד יש לי מה לומר....תמיד מצטרפת לשיחות......אבל מתרחקת ברגע שנהיה המוני....הייתי ילדה מקובלת אבל מתרחקת....... שרוצים דווקא מאוד בחברתי, אני הייתי האשמה לבדידותי, התרחקתי...והיום מנסה אחרת.........כשמתגבשת קבוצת חברים אני מתבודדת למרות הפצרות של חבריי....... פעם גם הוספתי יותר לעצים אחרים שצמחו פה......יש לי המון מה לומר לכלם...ולפעמים פוחדת שאומר דברים טפשיים וכולם ילעגו....או שזה יותר מדיי הודעות ואז זה מוצף.......כשיש קבוצה זה טוב אבל באיזה שהוא מקום אני פוחדת מקבוצה.....מקווה שהבנת.....ושאחרים גם הבינו......... פעם גם אמרתי לך כשהיו הודעות המשך, עכשיו יש הרבה כאלה אז הפסקתי להגיד עליהם במיוחד שאתה רוצה דינמיקה קבוצתית כזו......ואותי זה לפעמים גם מרתיע....... ......חג שמח מיכל

אולי לא אומר הרבה, רק אומר שמבינה ומזדהה, ממש עם כל מילה שאמרת... עם הפחד להיות שקופה – והפחד הנגדי- להציף, להיות יותר מדי, להיות לא נכון, אולי להיות ללעג... לפעמים חושבת שאולי זה יכול להיות מעין מגרש התנסות מעניין, מיניאטורה לעולם האמיתי. לפעמים חוששת ולא רוצה לעשות כאן את ההתנסות הזו- לטובת עצמי, לטובת אחרים... (ואולי גם זה חלק מן ההדמיה לעולם... ומצד שני- באמת יש כאן רמה גבוהה במיוחד של רגישות וחשיפות (?) של הכאב, ומפחיד להגיב לא נכון, לפגוע חלילה). הכל פה גם מונצח ונשאר, מה שגם מקשה-גם הופך את זה מעניין באיזה שהוא אופן... זהו, אני מניחה שלא תרמתי הרבה, רק קצת הרהורים... אני מתנדנדת לי מצד לצד, אולי מחפשת איזונים... גם ההודעה הזו, כמו כולן, מכילה ויכולה להדגים את כל ההתלבטויות הנ"ל, לפני שמעיזה להישלח אל החלל הווירטואלי... והפעם- בוחרת ב"הסתכנות"... גילת.

שמחה שיש לנו את האפשרות להתנסות..לא כן?

מיכל, גילת, אהלן, הי לכן, אני חושבת שמספר הקוראים פה הוא די קבוע, רק שמספר המשתתפים הפעילים והנראים יכול להשתנות. כשיש יותר כותבים פעילים מרגיש אולי שיש פחות מציצנים סמויים. אז אולי זה עדיף? לדעתי, אפשר גם להרגיש מוגנים בתוך ההמולה, כי שם את פחות בולטת, אולי פחות 'ירגישו' את ה'פדיחות' שלך. נבלעת אפשר גם להרגיש אחד על אחד. מספיק שאת מרגישה שמישהו מתעלם. התיעוד – לפעמים חשוב. לפחות עבורי. וגם - עפי"ר הודעות שעוברות לאחור, באמת עוברות לאחור... ובל נשכח שגם בדרך כלל, כך נראה לי, כל אחד מרוכז בעצמו בעיקר. ועוד משהו – כאן ניתן להיעלם מכתיבה ואז לשוב. סוג של דרך מילוט לכל עת. אולי... סוריקטה

מרגישה פגיעה בתוך המולה ולא מוגנת.....ההפך ממוגנות...

תראי, בדיוק עכשיו אני נתקלת באותם הקשיים שתיארת, מוחקת וטרודה. חוששת לכתוב ושילעגו, חוששת לכתוב ושיופיע השם "נעמה." כל כך הרבה פעמים. מעדיפה לחזור ללבד ולהשתתק. ממש עוד שנייה מוחקת הכל, אבל בעצם חשוב לי להגיד לך, את נעימה לי בקבוצה (קהילה?) הזו. את מוסיפה הרבה. כשבא לך להיות יותר, כשבא לך להיות פחות, כשבא לך משהו אחד ואת מסוגלת רק לאחר. ולא הייתי אומרת אם לא. תמיד מתפלאים איך בעצם אני כל כך ישירה, גם כשהנימוס מחייב אחרת. לטוב ולרע כנראה.

דוקא אני נשמעת מאוד לא נעימה.....אבל תודה

לי דווקא קשה להתייחס למרחב הזה כקבוצתי ויותר מרגישה שמתכתבת מול מנהל הפורום ובעיקר להוציא קיטור או לפרוק שכואב, לתהות תהיות, לשאול שאלות שמעניינות אותי על פסיכולוגיה... אני לא יודעת כמה נחשב פה 'יותר מדי' ולפעמים תוהה האם לא הגזמתי עם פניות.. אבל האמת שאני לא נוטה לפעילות קבוצתית פה. יש מקומות אחרים שיותר כן, שגם מדי פעם תומכת ונותנת מעצמי, אבל פה זה משום מה יותר 'אני לעצמי'. באתי לפה לקבל עזרה לשאת איזה טלטול בלתי נסבל בעקבות טיפול ולזעוק ולקבל פשר. רציתי פשר אחרי בלבול מזעזע . נשארת פה כי משהו בי כנראה מפוצל ואלה לא קולות שיכולה להשמיע בכל מרחב. נראה לי שאם לא אחוש צורך לחזור לפה זה דווקא יהיה סימן טוב כי זה אומר שעוצמת המצוקות שהביאו אותי לכתוב כאן מלכתחילה די התנדפו להן וזרמתי הלאה עם החיים... הלוואי וזה יקרה בסוף.

מעניין, באמת נשמע שאת כאילו כותבת רק לאודי, אבל בעצם כולנו פה קוראות אותך, ונכון קשה לשמוע שוב ושוב אותו הדבר, אך בעצם גם אנו עושות זאת רק במסווה של מילים אחרות...חשבתי שאת לא קוראת אותנו ובעצם הפתעת כשקראת אותי...אז תודה לך, מ

אודי, אני כועסת על המטפל שלי. הוא השתמש במילה האסורה (גילוי ע....). אני אסרתי עליו במפורש להשתמש במילה הנוראה הזו. הוא אמר שלדעתו הגיע הזמן שאדבר קצת על מה שהיה. היה בזה משהו כוחני ופטרוני. הוא אמר שהוא איתי, שאנחנו ביחד אבל אני הרגשתי כל כך לבד. הוא אמר שהוא יהיה זמין בשבילי בטלפון או בכל דרך אחרת אבל לא האמנתי לו. כי בסופו של דבר אני תמיד נשארת לבד. הוא הושיט לי יד (במובן המטפורי) אבל אני לא רציתי להושיט יד בחזרה כי היד הזו שמלטפת היא גם היד שמכאיבה ומשפילה.

אני חיה עם בעלי כבר 35 שנים. החיים במחיצתו קשים מאד והוא מתווכח ורב איתי על כל דבר. יש לו מעין ספר חוקים שלפיו צריך לפעול ואין שום מקום להבעת רגשות או שיתוף בחוויות . חשוב לו מאד להיות תמיד צודק ולחוש שהוא עושה הכל נכון ללא טעויות. אני מעוניינת להתגרש אבל הוא לא מאפשר לי ואני מאד סובלת. ניסיתי ללכת איתו לייעוץ זוגי אבל הוא לא מעוניין. אני מרגישה שקשה לי לעזוב אותו כי אני מרחמת עליו ויודעת שהוא לא אדם רע.

אודי. מ'קשיים סתם' נוצרה לי בעיה חדשה. היו קשיים להתמיד בעבודה נכון והפרעת אכילה. נתנו לי הכרה בנכות נפשית לא בגלל חומרה אלא כרוניקה. בכל אופן זה יצר בעיה , פחד מסטיגמה, בלבול בזהות שלי. אני לא בן אדם שחופשי להיות. איך אספר על עצמי בלי בושה ומצד שני לא רוצה רחמים מאף אחד אבל גם לא שישפטו אותי אולי ויגידו שאני סתם עצלנית ונוח לי לא מתאמצת מקבלת קצבה שלאחרים מגיע יותר. אני רוצה להרגיש ערך עצמי. איך אפשר להרגיש ערך עצמי ככה? בטיפול פסיכולוגי שהייתי פסיכולוגית קלינית בכירה ביצעה בי טבח נרקיסיסטי בגלל יחס מתנשא ופערים בהכל. היא אולי לא התכוונה ככה אבל ככה זה נחווה. רציתי לטפס למעלה נפלתי לתהום. אני לא טובה בלהסתיר דברים . אודי איך אפשר להיות בן אדם שלם במצבי? הצילו!!! כמה אנרגיות מתבזבזות לי וכבר לא ברור על מה. בושה קיומית. הכל היה יותר טוב אם רק היו מדברים אליי בכבוד ומסבירים לי על התפתחות תקינה לעומת לא מסתגלת במקום לכפות עליי 'התערבויות', תסכולים וחרא. בכלל לא הבנתי בדברים האלה. לא הסבירו כלום. איך אפשר להיות עכשיו אני בחופשיות בלי בושה ופחד ולשמוח. רוצה רק להרגיש טוב. להרגיש טוב. להגיע למשהו בכוחות עצמי בלי שיסתכלו עליי מלמעלה בלי שישפטו גם.. להיות מלכה בחיים שלי ולא עבד לאחרים ולפחד מדעות שלהם ... לשים זין על כולם ולחיות את החיים שלי כמו שבא לי וטוב לי! למה זה כ"כ קשה?? אין שקט בנפש כי הגעתי למקום לא ברור בחיי. ורק אכילה והקאה עוזר להשכיח ממני את כל הבלבול לפעמים.. ללכת לאיבוד בתוך סימפטומים כי דעות של בני אדם פוצעים אותי. אי אפשר לדעת איך יפגעו , גם שמנסים לעזור מסתכלים מלמעלה הכל פוגע.אני רוצה להיות אחת שיכולה לבד ולא צריכה טובות מאף אחד שלא יתערבו לי . אני רוצה חופש לחיות את החיים שלי בלי רעש 'מה יחשבו אחרים מה יגידו'. רוצה כ"כ לשים זין וזה כ"כ קשה לביצוע כי בסוף כל המילים והתייחסויות של אנשים כן נדבקות איכשהו ומהדהדות בי גוזלות אנרגיות. די. רוצה להיות בן אדם נורמלי ומוצלח. עם ערך עצמי. להתגאות בי ולא להרגיש נחותה ופחות מסוגלת מאף אחד. כ"כ נמאס לי. האם יש תקווה להיות השולטת בממלכת החיים שלי ולא להניח יותר למילים ודעות של אחרים לפלוש לי ולקפל ולכווץ ולבלבל ולערער ולפגוע בבטחון העצמי שלי? לא רוצה להיות אדם שמרגיש שנידון להחביא את עצמו ולשכב מדוכדך במיטה נמנע מהכל כי אין חשק ואנרגיה להתמודד עם דברים יותר מדי.. רוצה להיות בן אדם עם ערך עצמי ובטחון שלא חש שחייב לדפוק חשבון לאף אחד. בפועל רק חוסר בטחון קיומי פנימי כמו לנוע על כרעי תרנגולת כל הזמן ופחד להצהיר על עצמי וקיומי בגלוי בלי להתבייש . לא יודעת מי אני. ואם יש לי הכרה אז מה זה אומר? שקר? אמת? עייף לי כבר מכל זה. אי אפשר להיות אדם חופשי. אי אפשר להיות באמת אני. בא לי לנפץ הכל.

תזכיר לי שיש בשביל מה??? אני לא מצליחה לזכור כלום

אודי עוד לא איחלתי לך שנה טובה אז שנה טובה ותודה רבה על הכל! גם אם לא תמיד אני "מרוצה" ממה שאתה עונה אני יודעת שזה לטובתי... תודה ולילה טוב

חג אמור להיות שמח. חג נחשב בכל אופן - דבר שמח. יש לי חידוש : חג הוא לאאאאאאא תמיד שמח. לא לי בכל אופן. שוב, לבד כ"כ. לבד בעיקר בתוך המולת האנשים המרצדים והשמחים, לבד מתחת לחיוכים ולצחוק הקליל והמעושה כ"כ, לבד דוחה הזמנות לארוחת חג, לבד נשארת להתבשל עם הבחירה שלי - להיות לבד. פשוט לבד ומגעיל. מגעיל מעצמי, משום שברור לי שאני אחראית למצב ואין לי שום כח ו/או רצון לעשות משהו למעני. אז - חג שמח? שיהיה.

מצטערת על שכתבתי, מצטערת על זה שגם כשאני מנסה להתחיל מחדש זה לא הולך, מצטערת על שאני לא רכה יותר ונעימה יותר, מצטערת על שאני - אני (ואם תתהה על מה יצא הקצף, אז - על זה שאני קוראת כעת את מה שכתבתי ונוכחת לדעת שכלום לא יעזור. תמיד אשמע מתלהמת ואטומה. זה ממש עצוב לי.)

יש לי תנודות במצב רוח.השינויים הם ללא סיבה.וגם התנודות במצב רוח התחילו ללא סיבה ממשית.המצב רוח משתנה ממצב רוח רגיל/טוב למצב רוח לא טוב,לפעמים דיכאון.הוא משתנה ללא סיבה. האם טיפול פסיכולוגי/קוגנטיבי יכול לעזור? אני מטופל תרופתית ללא הצלחה כלשהיא,אך עדיין מחפש את הכדור המאזן . אני גם סובל מOCD קשה,האם כדאי במקרה כזה להימנע מטיפול פסיכולוגי?כיוון שהOCD אצלי הוא קשה ואני הופך כל דבר כמעט לאובססיה,ולכן אני מפחד שהטיפול הפסיכולוגי לא יצא לי מהראש ויהפך לאובססיה קשה. תודה מראש.

היא חזרה , וכולם לעגו לה . היא חזרה שבורת כנף . מדדה , כבר לא מיישירה מבט . היא חזרה ואמרה שנכון לא לפתח ציפיות . מטומטמת !!!!

את יודעת שאני כתבתי פה ממש מכתב פרידה, טוב כזה..ואמרתי כבר תודה והכל...ולבסוף חזרתי... גם מהמטפלת נפרדתי ועוד איזו פרידה!!!!! עם מכתבים מרגשים, עם סיכום שלה, שלי....בחיים לא נפרדתי בצורה כל כך משכנעת.... עם גינונים והכל.... ממש הרגשתי פדיחה לחזור, אבל חזרתי, כי הדלת תמיד נשארת פתוחה. אף אחד לא לעג, קבלו אותי בזרועות פתוחות, ולפתח ציפיות תמיד בעייתי אף אחד לא מפתח ציפיות כלפייך.....הצפיות כנראה שלך..... יש מקום לכתוב כאן תמיד!! ואם את זקוקה לכך תתקבלי אצל אודי ואצל כולנו בזרועות פתוחות, מוזמנת לכתוב על תחושותייך ומה שעובר עלייך. (אם קראתי אותך נכון ולכך התכוונת, תקני אותי אם טעיתי) באהבה רבה מיכל

אודי, אני לא בן אדם בודד. ההפך. נשואה, ועם חברים טובים רבים. אבל.... מרגישה כל כך לבד. מרגישה לא מובנת. מוקפת בחברות אמהות שמדברות על ילדים, משכנתה, טיולים לחו"ל. ואני, הולכת לאיבוד בתוך כל זה. רוצה להגיד להן שהעולם רע ובכלל לא מוגן כמו שהן חושבות. רוצה להזהיר אותן אבל יודעת ששוב אהיה הדיכאונית, המתוסבכת, הדפוקה. ששוב יביטו בי כאילו נפלתי מכוכב אחר וישאלו אותי מה רע לי כל כך... הרי אני יפה, חכמה, יש לי עבודה שאני אוהבת, ילד מקסים, בעל, דירה. מעדיפה לשתוק. ושוב מרגישה כל כך לבד.

כל כך מובנת ומוכרת ההרגשה הזו...לא צריך להראות לכולם מה את מרגישה מספיקה חברה אחת טובה שאת סומכת עליה לשיחה כנה כזו...ורע זה דבר סובייקטיבי...בעל, ילדים וחברות, דברים חיצוניים זה לא ערובה לאושר (מניסיון) מקווה שתרגישי שאת לא לבד ויש למי לספר, גם פה אפשר להרגיש מעט את היחד...איתך, מיכל

שלום רב, לפני כשנה בערך פתחתי עסק עצמאי(עובד מהבית) שדי מצליח. בעסק הנ"ל השאיפה שלי במשך כל השנה הייתה להגיע לשלמות מבחינת מלאי ומבחינת לקוחות וכמובן מבחינה כלכלית. במשך השנה הנוכחית צברתי קהל לקוחות גדול וכתוצאה מכך המחזור והמלאי גדלו בהתאם. אולם, ככל שהמצב כביכול השתפר, אני הרגשתי רע יותר ומוטרד יותר. כל העניין הכספי נכנס לי לחיי היום-יום וגם לשיקולים שלא קשורים לעבודה ונוצרה לי מעין אובססיה לכסף והתחלתי להשתמש בכסף בתור אוסף וכל הזמן הרגשתי בלחץ שאין לי מספיק ורק ספירה חוזרת ונשנית של הכסף בארנק (ריטואל) גרמה לי לסיפוק ולרגיעה. כתוצאה מכך ומהסיבה שבעוד כשבועיים אהיה סטודנט לתואר כפול, החלטתי לפרוש בשיא כמו שאומרים, כיוון שאני מרגיש שהעסק הזה עם כמה שהוא מכניס לי הוא פוגע לי בבריאות. רציתי להתייעץ עמכם ולשאול, איך אני אמור לא "להישאב" לכל דבר שאני עושה ולנסות להפיק ממנו 100000%?! יש לציין שבעבר היו לי מספר הפרעות OCD וביניהן: א. סטריליות יתר על המידה שכללה שטיפות ידיים אינספור פעמיים. ב. אחרי שהייתי נער שמן הגעתי להיות מפתח גוף בעל אובססיה. ג. וכעת עם המקרה שציינתי לעיל. * כרגע אני מטופל בציפראמיל, כדור 1 ליום ושוקל לגשת שוב לפסיכיאטר ולשתף אותו במקרה הנ"ל ואולי לנסות להתאים כדור/מינון אחר. yayfdf

נראה לי מושג שדיבר עליו ויניקוט. המעבר מיכולת התייחסות לאובייקט לעבר יכולת שימוש(לאחר ששרד את המתקפות ההרסניות עליו). אפשר לקבל דוגמא ליכולת שימוש? האם זה קשור ליכולת להתבטא באותנטיות ספונטנית במחיצת אנשים ולא באופן תגובתי? האם זה גם קשור ליכולת להשפיע החוצה על אחרים בשירות 'הרחבת העצמי'-משהו שאנשים מוחצנים בד"כ נוטים לעשות יותר... אשמח להסבר אודי. המילה 'שימוש' למען האמת לא נשמעת טוב. בעלת קצת גוון אפורטוניסטי.

בד"כ כותבת פה רק מתי שחשה הרגשה רעה, מצוקה וכיוב'.. אבל יש גם ימים אחרים פשוט זה פחות מקבל ביטוי כאן.. אולי חשוב להבהיר את זה בשביל 'האינטגרציה' של היישות שהנני.. יום טוב לכולם.

מימה, הודעתך גרמה לי להרהורים...אז נראה לי שאנסה להרהר אותם בקול, ואולי במקרה מי- מהם יתאים לך. אני חושבת שאולי טוב שלעיתים, הצדדים הבוגרים יותר, המתפקדים יותר, באים לבקר גם במרחב שמאפשר גם ילדותיות ונזקקות. מעבר למה שזה מאפשר לאחרים לראות ולפגוש, אולי זה יכול לעזור גם לך עצמך לעשות אינטגרציה, לעזור להרגיש יותר שלם. (או שאולי פשוט – הם מגיעים לבקר ברגעים בהם אתה מרגיש יותר שלם..). אולי, אפילו, הם יכולים להושיט קצת יד לחלקים הנזקקים יותר, וכך אתה הבוגר, ה"מרגיש יותר טוב", יכול קצת לסייע, להקשיב, לתת תקווה, לאתה הילדי יותר... אני נוטה לחשוב שזה לא ממש "בשליטה" אלא זה מצב בו אתה נמצא. אבל באופן עקרוני, לגבי המרחב כאן, לכאורה זה מרחב שנועד להביא לידי ביטוי צדדים שמוזנחים יותר בד"כ (וזה טוב, וחיוני). אולי, כאשר זה אפשרי, אפשר להשתמש בו גם כדי ליצור קצת חיבור? האם החלקים המתפקדים יותר חייבים לבוא "על חשבון" החלקים הנזקקים? וגם, אולי מן הצד השני: הרגשה קשה כאשר לא יוצא מחובר, ואתה יוצא במקום אחד רק ילדותי נורא... (ואני לא מתכוונת ילדותי במובן שלילי)...לפעמים יש לך צורך מהר להביא גם את הצד הבוגר, ולהגיד, לא, אני בסדר, זה לא אני... אז אולי הצד הבוגר לפעמים קצת מנסה להכחיש , להחניק, את הצד הילדי? ואיך אפשר ללמוד להביא גם את הצד הבוגר מבלי שיתייחס "כך" לצד הילדי? מבלי שיתפוס לו את המקום, או ינסה להעלים אותו? מהרהרת... גילת.

אבחנו אצלי חירשות, ורציתי לשאול האם חירשותי(כבעיה)יכולה לפגוע באמינותי, ואם כן כיצד זה בא לידי ביטוי? תודה!

אודי האם לדעתך זה מעיד על ביצוע השלכה על הילד?

שלום, אני בת 40, אמא לארבעה (10,8,6,2). יחסים מחוסרי תקשורת והבנה עם הבעל... תחושה של חיים במכבש לחצים... יחד עם זאת השתדלתי להזמין את המשפחה בחג... שנים שהייתי ביחסים גרועים עם אמא שלי... לאחרונה עברנו לגור רחוק ממנה... ומאז היחסים השתפרו... בחג האחרון נוצר תקל... העברתי עליה ביקורת...והיא השתלחה בי בצורה קשה..מול הילדים...הם כבר גדולים ומבינים... לא יכולה לסלוח... היא ניסתה מספר פעמים להתקשר ולהזמין אליה...אבל הגידופים שקראה לעברי ...ליד הילדים והבעל...והשכנים...ערערו אותי לחלוטין... מאז אני לא ישנה בלילות...כל הזמן שומעת את הצעקות ...אין לי יכולת ללכת לטיפול...נעה בין העבודה לבית ולילדים... בעלי טוען שזה בלתי נסבל לחיות איתי... כועסת כל הזמן על הילדים...מצד שני אוהבת ומשקיעה בהם את כל מרצי... מפחדת כל כך מההדרדרות שלי... מרגישה שחייבת טיפול אבל לא יכולה להתפנות לכך בפועל. מה ניתן לעשות? המלצה על ספר אולי? או טיפול אונליין ולא בבית המטפל...

נמאס. שהלכתי לטיפול רק רציתי שיהיה לי טוב. למה כל הזמן רע? רק צביעות רק מלא כסף לשעה על הזמן של המטפל במקום על התמורה למטופל. לא, המטופל אחראי להפיק את התמורה. המטפל לא אחראי לכלום.. רק לא מבינה כלום יותר. בא לצרוח ולרצוח. לא מבינה כלום. לא מבינה בשביל מה אני בעולם הזה, מעבירה את הזמן. בלי כיוון, בלי 'חלום'. החלום האחרון שלי היה שרציתי להיות פסיכולוגית. מסתבר שבכלל לא הבנתי מה זה אומר. לא שהפסיכולוגית טרחה להסביר. היא ישבה שם מולי, שמעה מה אמרתי ולא טרחה להסביר. איזה ביזוי על גבי ביזוי. אני בחיים לא אבין. לא אביו מה עשיתי רע שהגיע דווקא לי שאני לא מצליחה שיהיה טוב

היי לכן, לכם, אני מחפשת איזו תנועה, שתוכיח שלא הכל קפוא בחוץ, שהקיום ממשיך. שהקיום ממשיך וגם אני חלק ממנו. כרגע שדה הראייה שלי מוגבל, אני מצליחה לראות את קיומי או את קיומם של החיים שחולפים, אבל לא מצליחה לשלב. הייתי רוצה לראות את התנועה בפורום, את השיח שנרקם, הקשרים והחיבורים שעובר בהם עוד זרם. לראות שיש קיום ולהרגיש חלק ממנו, לשלב את השניים לפחות במיקרוקוסמוס המעניין שכאן. כרגע שקט כאן, מנוחה. אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, כדי שביום ראשון תהיה לי ההוכחה שהייתי קיימת היום, וגם אנשים אחרים. וכנגד ההבנה שודאי זורמים החיים, שאם אצא החוצה יהיו אנשים ברחוב (אצטרך לגרור את עצמי ולעשות את זה. אחרת יתבשל עוד התקף חרדה, בדיוק כמו שלשום), יש את החרדה העצומה שההודעה תיוותר שקופה. לא תישלח, לא תיראה. שהנה, באמת איני קיימת אלא בתפיסתי שלי. האמנם זהו רצון להיות קיימת? מפחיד הרצון הזה. הרבה יותר ממשי מהרצון לא להתקיים. מי אני שאכפה את קיומי על אחרים? ובדיוק אמא אמרה בחיוך נעמה, רזית עוד, עוד מעט ואת נעלמת. מחמאות.

אני לא יכולה לשמור יותר את הסוד בבטן. ואמא צביה הרי נסעה.אבל היא כן יודעת.. אודי :(( כבר מס' חודשים כואבת לי יד שמאל. גם גיליתי שמשהו במרפק נראה קצת שונה. איכשהו זה לא חילחל לי לתודעה . בראש השנה , שאלתי את מישהי שהתארחה אצלי ,אם היא רואה/מרגישה משהו במרפק שלי, היא ענתה לי כן. ואז ,כאילו "ירד לי האסימון" הלכתי לאורטופד והוא מיד אמר כן, אני מרגיש.. הפנה אותי לu.s מפרקים ורקמות ,כתב דחוף ! וביקש שאחזור אליו עם התוצאות ללא תור.. אודי, התור שנקבע לי הוא לשני.. אני מתה מפחד !!! קצת לזה התכוונתי כשכתבתי שאולי בנתיים סוריה תשלח טיל כימי ונמות.. אמא צביה יודעת וביקשה שאשלח לה sms ברגע שמתקבלות התוצאות. אם התשובה תהיה שלילית, אשלח לה מיד sms . אם התשובה תהיה שונה, כמובן שלא אפריע לה בחופשתה.. אודי, אני לא יכולה לעמוד במתח הזה. אני מתה מפחד ! קראתי בגוגל על סרטן המרפק.. בכלל שמעת על דבר כזה ? כל כולה מרפק.. עד הקטע הזה ,בכלל לא התייחסתי למרפק, כפי שאני לא כל כך מתייחסת לאצבע מסויימת או לריס שמיני של עין ימין או שערה חמישית של גבה של עין שמאל.. אודי, אני מתה מפחד.. ואפילו אמא צביה לא נמצאת.. איך ????? איך אצליח לעבור את הימים האלו עד שני בלי לחטוף התקף לב ??? אודי :(((

אולי אני נורא פרקטית, אבל רציתי לשאול אם יש מי שיוכל לבוא איתך? הייתי השנה בסיטואציה דומה, חיכיתי לבדיקת לב שמילאה לי את הראש עד אפס מקום. ובא איתי מישהו שבדרכו המשונה דיבר על הכל חוץ מעל הבדיקה. ומצאנו את עצמנו יושבים בבית החולים ומשחקים במשחק דבילי בטלפון. לא אשקר, הלב עדיין דפק, הייתי לחוצה וכשקראו בשמי נדלק בלנדר בבטן. אבל להיות עם מישהו, אפילו כהסחת דעת ולא כחבר לשיחה עמוקה על הנושא, עזר לי לא לחטוף את התקף הלב הזה שאת מדברת עליו... איתך בפחד אבל גם באופטימיות, שאם צריך לבחור או בה או בראיית השחור, היא עדיפה לי. ואני מבינה אם את לא יכולה להיות בה כרגע... אז אני אהיה גם בשמך, אם תרשי.

קודם כל אני מבקשת ממך סליחה, קצת באיחור אך מוטב מאוחר ...סליחה כללית אם פגעתי הכעסתי ...(יש במחזור התפילות גם "על חטא שחטאנו בתמהון לבב" !!!??? אני לא יודעת מה זה אבל בטוח שגם בזה חטאתי , בפעם הראשונה בחיי הייתי בבית כנסת יותר מ10 דקות ואפילו התפללתי ביום כיפור) יצאתי מהפגישה האחרונה עם מועקה נוראית ותחושה חזקה שהוא שונא אותי ובז לי...הדחף הראשוני שלי הוא לשלוח לו צ'ק ומכתב בדואר מהיר ולגמור עם הדבר הזה, אני שונאת אותו בחזרה ומרגישה מושפלת. נמאס לי מהכל...נראה לי שאין ולא היה בינינו שום דבר אמיתי. חבל על כל הזמן המבוזבז הזה ...חמש שנים...לא ממש הצלחתי "להביא את עצמי" (אם בכלל יש דבר כזה) לדבר בפתיחות ובכנות וגם איתו "לא נפגשתי" כי הוא לא היה מוכן "להיפגש איתי", אני לא מכירה אותו לא יודעת בכלל מה הוא חושב עלי...בכלל נראה לי לגבי שזה היה צפוי מראש לכישלון כי אני אדם מזוייף אף אחד לא מכיר אותי אפילו האנשים הקרובים אלי, ואולי גם הוא לא בדיוק שיא הכנות בלשון המעטה. אבל כדי לא לעשות פיצול אני אומר דבר טוב לסיכום חמש שנים ארוכות וקשות מאוד לפעמים ... אני קצת פחות מפוזרת ומרחפת,קצת יותר "מאוחדת" כל פעם שאני קוראת משהו מהתחלה עד הסוף או מקשיבה באמת מקשיבה ולא בכאילו למוזיקה לאנשים אחרים (ופחות פוחדת מאנשים באופן כללי) זה מפליא אותי...אבל מצד שני אני מרגישה גם מופסדת, מפני שהריחוף או הניתוק זה דבר מרגיע ונעים ביותר וגם יש דברים שאני לא יכולה לעשות או לא יכולה להנות מהם בתור "אני" אני מרגישה שהיכולות שלי נפגעו, פעם הייתי יותר מוכשרת למרות שלא קראתי שום דבר ברצף ולא הקשבתי באמת והייתי כל הזמן מרחפת. אני מקווה שעכשיו אני אוכל לחזור לעיסוקי ולא אבזבז זמן יקר, זה ממש מפריע לי לחיי היום יום הקשר הטיפולי גוזל זמן ואנרגיות. תודה רבה לך על ההקשבה וחג שמח לכולם. ממני.

אודי , אני רוצה לנסות , ושוב עם הסתייגות , כי לא בטוחה שאעמוד בזה , אבל לנסות לכתוב כאן פחות . כדי להביא את הכל לשם , לטיפול שלי . יש לי 3 שעות שבועיות , זה הרבה. יכול להיות שאעדיף יותר להגיב לאחרות , כשאמצא לנכון . אני לא עוזבת . זו לא הודעת פרידה . חג שמח לכם , יקירי ! הילה. (שמרגישה חזקה מתמיד , כרגע , ובלי התחייבות)

תמיד כיף לראות את הפעמים שאחרי הודעת כאב מגיעה הודעה של עקביות ועשייה. ואם תרצי לנוח, לספר חוויות מהמסע, להפקיד מטען לרגע, יש מי שישמח לשמוע. חג שמח!

בשורה התחתונה, ובנימה עניינית לחלוטין, לא הצלחתי להבין איך אני, או כל משתתפ/ת אחר/ת, אמורים לנהוג במקרה של תהיות המשך. להוסיף ענף לעץ קיים, ולהתפלל שלא יגזר דינו להיות מושלך אל תהום הנשייה? להימנע משתילת עצי גיבוי כדי לא לגדוע תהליכים קבוצתיים? כן להזכיר? לא להזכיר? לסמוך? לא לסמוך? מעבר לכך, אתה סבור, שעבור התגובה שלך מקריבים פה את התהליך הקבוצתי. אני תוהה מה צריך להקריב עבור התהליך הזה. הודעות המשך פואטיות, שופעות כריזמה, יזכו, מן הסתם, להמשיך ללבלב ולהצמיח ענפים. אבל לא בכל הודעה טמונים גרעיני התפתחות פוריים, ולא כולן נחנו במתק-צופים. יש גם שאלות קונקרטיות, ענייניות, המבקשות תגובה מקצועית גרידא. אלה, ככל הנראה, יאלצו לשלם את המחיר, ועתידן, נכון לעכשיו, אינו נראה מזהיר במיוחד... [ואולי אפשר לנסח "חוזה קבוצתי" משותף, מחייב או בלתי מחייב, שיהיה תלוי למעלה, ליד כללי ההשתתפות... אולי תציע את זה כמשחק לקראת חג הנטיעות... אולי זה יפתור אי-אלו דילמות...] מצטערת אם אני נשמעת קנטרנית. בכל הכנות, אין לי כוונה כזו. פשוט, קשה לי לרדת לסוף (שורשי) דעתך.

היי קוראת, בדיאלוג הנוכחי שלך עם אודי , המשפט הראשון שקפץ לי לראש היה - "אל תהייה צודק, הייה חכם.." התלבטתי אם לכתוב לך את הדברים, זה נשמע יומרני או מטיפני משהו.. אבל לא ממש לכך נתכוונו דברי... בכל מקרה, מקווה שלא נפגעת.. חג שמח, ומועדים לשמחה!

זה אחד המשפטים הנכונים והמכוננים שנאמרו לי אי-אז. נדמה לי שאני מבינה למה התכוונת... נראה שעלי עוד ללמוד את ההבדל בין צודק לחכם. משום מה, אני נוטה לבלבל ביניהם...

מצטערת על הטעות לא רואה שם תגובה מימך.

רציתי לכתוב משהו, כתבתי ומחקתי בלי סוף, חשבתי להניח לזה, אלא שזה לא מניח לי...הלוואי שבהמשך יהיה יותר טוב לכולם, הלוואי שאמהות ואבות לא יבגדו בילדים שלהם ולא יפגעו בהם ולא ישכחו אותם. לפעמים אנשים לא יודעים לשים את הגבול בינם לבין ילדיהם ושוכחים שהילדים והם זה לא אותו הדבר משום שילדים תמיד רוצים לחיות ולגדול, הם שייכים ל"בית המחר" כמו שאומר בשירו הנפלא חליל ג'ובראן ולא לבית העולמים. עדין לא מאוחר לאחל שנה טובה לך ולכולם וכמובן חג שמח.

רציתי לכתוב על האמא ההיא מירושלים התלבטתי וגם פחדתי משום שאולי לא כדאי ולא רצוי בכלל להזכיר את זה אולי כדאי מה שפחות לדבר על זה כדי לא לעורר שדים, אבל זה לא עזר...לא נראה לי שמשהו או מישהו יכול לעזור או לעצור מקרים כאלו...הלואי שיכולתי לבכות, אני לא מרגישה כלום.

שלום השאלה שלי מופנית לפסיכולוג ילדים ומאוד אשמח למענה אז ככה..איך מספרים לילד בן 5 שאני מוסיפה לו עוד שם לשם הקיים? אני רוצה לציין שהשם שאני רוצה להוסיף לו יהיה הראשון ואחריו השם הנוכחי.תודה 

קראתי את מה שכתבת לבמבי......הרגשתי כאילו כתבת זאת לי גם..אודי יקר, אתה ממש כמו אב....כתבת על הבנות שלך על להגן....."כרחם אב על בנים ענינו לך תלויות".....ממש כך...אני מרגישה את חומת המגן שלך וזה עזר לי למרות שהודעתי האחרונה התפספסה..שלחתי מאוחר מדיי.....אבל שמחה על הודעתך לבמבי :) תודה אודי יקר!!!!

שלום שוב-אני גלי מפעם, תוהה עד כמה זכורה, תוהה עד כמה יכולה להעזר או כבר אבודה... כבר כמעט עלה השחר ולא מצליחה לישון, בגלל עצב טורדני. ולא אופייני לי, בד"כ קשיי שינה יכלו לנבוע ממחשבות מציקות, ואם כבר מרגש אז מחרדות מבהילות ואי שקט. ועכשיו... הכל שקט.. אפילו מחשבות אין בראש ובכל זאת, השינה ממני, העצב הזה לא משחרר אפילו בשביל מנוחת לילה. יש רופא שמטפל בכל הבלאגן, וכל הזמן מוסיף תרופה ועוד תרופה, ועכשיו אני עומדת על שמונה כדורים שונים ביום, שנראה לי שעוד מעט יצאו גיצים מהמוח ויוכרז קצר- שביתה, עומס בלתי נסבל ובלתי ניתן להכלה. ובאוויר השאלה, מתי אולי להכריז שהאפשרויות הנוכחיות הגיעו לרוויה, שאולי חבל כבר לתת מכות חשמל לגוף (נפש?) מת. מתי אפשר לשלוח את החולה הביתה לנוח את ימיו האחרונים בשלווה. על מי אני עובדת, כאילו יש במצב הזה סיכוי לשלווה. זה כל כך מבלבל, לרגעים נדמה לי שהכל בסדר איתי ושאולי במקסימום זה רק סוג של מינכהוזן שגורם לי לשים על עצמי את כל הסימפטומים כדי לקבל מלא תרופות שאני בכלל לא צריכה, וכעבור רגע אני מרגישה שהכאב הוא בלתי נסבל שבא לי כבר לומר חדל. המטפלת של הנפש בחופשת לידה. איך אפשר מצד אחד להכיל ולקבל ולהתמודד עם זה שההריון שלה היה שהחל את מפולת השלגים הנוראית, זאת שלא התירה אחריה אפילו חלקה אחת שלמה לנחמה, ומצד שני, לא להכנס לקורבנות ולהאשמה. ואולי בראש ובראשונה הבעיה שהנושא כלל לא ניתן לעיבוד אצלי, כזה מעורר אימה. היתה מטפלת מחליפה, ששאלה על ההריון והלידה, ולא הצלחתי להוציא על הנושא מילה, רק בכי חסר נחמה, עד כדי כך שהיא הכריזה שכך לא ניתן לעשות עבודה, וקבעה תנאי בזאת הנימה: את הבכי יש לנעול במגירה, אחרת סוף לטיפול יוכרז במהרה. (יפה שעוד יוצאת ממני חריזה בשעות כאלו...) עם כאב עם דמעות, שם דרכינו נפרדו. עוד שבועיים אנחנו חוזרות אחרי חצי שנה שלא נפגשנו. במחצית השנה הזאת הכל אצלי קרס, וגם ביני לבינה, כבר הספקתי לכעוס ולהודיע שלא שבה... ועכשיו מצד אחד מחכה לישועה, כל שתי דקות ניגשת ליומן לבדוק אם התאריך כבר השתנה, במנין הימים עד לשובה, עד כדי כך אני הזויה לעצמי.. ומצד שני נזכרת באימה של הודעתה על ההריון, בכל מה שקרה לי מאז, ושואלת את עצמי למה בדיוק אני מצפה, למה בדיוק אני חוזרת? איזה עוד הודעות ינחתו עלי עם שובה ולמה בדיוק אני חושבת שיכולה להיות בכך ישועה כשישיבה מולה תהיה תזכורת תמידית לזוועה שלי, שקשורה לשמחה שלה שהכל כל כך הפוך ומבולבל נורא. זה לא הולך להיות מקום של ישועה, זה הולך להיות עוד מקום כואב וקשה ומסובך. זו לא תהיה הורות שבה אני אוכל להניח את הראש ולהרגע ולהעזר, הכל כבר טעון ונפיץ מדי, כך שאולי לחזור אליה אפילו יחמיר את המצב (זה עוד אפשרי?) הכל כואב מדי.

היי אודי ! אני בטיפול קרוב ל4 שנים ולאחרונה הטיפול נפסק כדי אני אמורה להתאשפז לגמילה . במהלך הטיפול הוסכם בינינו שאני יכולה לשלוח מיילים בין הפגישות . מיילים שהיא תתייחס אליהן בשיחות עצמן . בהתחלה זה היה כלי נהדר אך בהמשך נוצר מצב בו סוג של התחלתי להשתמש בכלי זה על מנת להגיד את כל מה שלא יכולתי להגיד לה בשיחות. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהסתבכתי עם עצמי לגמרי , כלומר התחלתי להרגיש מבוכה חזקה אחרי כל מייל ששלחתי ופחות ופחות רציתי לבוא לשיחות . לאחר מכן בהמשך התחלתי לכתוב שאני שיכורה , ופשוט הקאתי כך זה הרגיש לי . הקאתי מילים ולחצתי סנד . ולאחר מכן שהייתי מתפכחת לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי פשוט מחקתי את זה מהדואר יוצא והרגשתי שאני רוצה להתרחק ממנה ולברוח ממה שהיא יודעת ואני יודעת אבל רק לפרקים . כל הקיא שלי שמור לה בדואר הנכנס , זה מביך ! אני מרגישה שבאמצעות המיילים אני מאחסנת אצלה את כל מה שאני לא מסוגלת להישיר אליו מבט ולהתמודד עמו . לאחרונה נוצר מצב שאני כבר לא מגיעה אליה אבל שאני משתכרת אני מתקשרת ושולחת סמסים אבל אני כמעט ולא זוכרת על מה דיברתי אתה ולא זוכרת גם מה שלחתי לה בסמסים כנראה אני מוחקת שאני עדיין מסטולה. יש עדות בסלולרי שלי לכל השיחות היוצאות ולעובדה שכן נשלחו הודעות וזה ממש מביך אותי , אני לא זוכרת מה אמרתי או כתבתי אבל אני פשוט יכולה להרגיש מה אני מפחדת שכן אמרתי לה . המבוכה הזו הורסת אותי , זו מעין תחושת בושה ממאירה כזו שמשתלטת עלי לגמרי . זה כאילו אני שותה על פניו מהמבוכה הזו שנובעת מהתחושה של "ראו אותי" ואני רוצה להיעלם אבל בפועל , מה שקורה הוא שההיעלמות למעשה היא רק אשליה , מסתבר שאני נרדמת בשמירה , אין לי יותר בקרה על מה שיוצא ממני . נותר לי רק להתפכח ולהתמודד עם התוצאות, ושוב בעזרת שתייה . מה עושים עם הפאקינג מבוכה הזו ?

האגדה מספרת כי ישנו עוף אחד יחיד ומיוחד, גדול וצבעוני, מקומו אי שם במדבר הלוהט. הוא חי 1000 שנה וכשהוא מרגיש עייף זקן וחלש הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף ומתוך האפר הוא צומח ועולה מחדש רענן וצעיר. הפניקס(עוף החול) הוא מעין קמע עבורי להתחדשות ,תקווה ,שינוי והתחלה חדשה . ואגב לגבי הפיצול , אני מרגישה שזה התוכן של מה שאני מקיאה שמפצל אותי . האלכוהול עבורי משול לגלימה של הארי פוטר , שמאפשרת לו לראות ולא להיראות (בעיקר להרגיש בלתי נראה) , אך בפועל אני מרגישה שהוא עושה בדיוק את ההפך . אני לא רואה אבל אני כן נראית . הסיבה שקשה לי להיפגש אתה , היא כי עדה . עדה לכל מה שאני לא יכולה להתמודד מולו . זה לא מה שנאמר או לא נאמר , זה רק המבט שלה שאני מפחדת לראות בו משהו . כל מה שאני לא רוצה להתמודד מולו מאוחסן בזיכרון שלה , כל הזוועות שעברו עלי בחיים , היא עדה להם . הייתי רוצה את היכולת לקחת את כל מה שהיא יודעת בחזרה כי זה שלי ! זה כמו לבוא ולהביט הישר אל הזיכרונות שלך בשלמותם , הם כולם מאוחסנים בזיכרון שלה . הזיכרון שלה היא תיבת הפנדורה שלי . לא המטפלת שלי היא הבעיה , הזיכרון שלה הוא הבעיה שלי . כל מה שהקאתי לתוכו הוא זה שאני צריכה להתמודד מולו . שאנחנו יושבות יחד בזיכרון שלי פתאום הכל קיים , אני כבר לא יכולה לקום ולמחוק כאשר אני לא יכולה יותר לדעת , כי הידיעה הזו גורמת לי להרגיש שאני היא הבושה . אני לא יכולה לסבול את התחושה הזו , ואני לא יכולה לקחת בחזרה ממנה את מה שמעמת אותי עם התחושה הבלתי נסבלת הזו שאני היא הבושה , בושה שפשוט דוחפת אותי לרצות להיעלם . זו לא היא אני יודעת , זה פשוט אותם מבטים שגרמו לי להרגיש ככה שהפנמתי , זה המבט המצמית הזה שאני שוב רואה למרות שאני יודעת שהוא לא עולה בקנה מידה אחד עם המבט שלה . אני לא יודעת אפילו מה לעזאזל רשמתי עכשיו . זה סתם מרגיש ככה. חג שמח!

אודי.......האם בעייתי לתקשר עם מישהו שהכרתי רק לאחרונה.........ועובר טיפול וזה מה שמקשר בנינו....בעצם...............אבל לדבר על מה שעובר בטיפול?????????...האם לא כדאי? האם זה מערער?????????אודי..........הפסיכולוגית שלי.......היא לא תענה לי שבועיים על כן בבקשה ענה לי אתה.......האם בעייתי לערב מישהו במה שעובר עליי בטיפול???כשהוא בעצמו מטופל בבעיה דומה?????הרי מצד אחד אומרים לנו למצוא מישהו חיצוני לדבר איתו נכון???? זה מסובך לי מדיי אודי........והאם עדיפות שיחות איתו בטלפון ולא במיילים או צ'אט??????מה עדיף????כי כרגע אנחנו משוחחים בצ'אט...וממש נפתחתי וסיפרתי מה שלא סיפרתי לאיש.....זה קשר מסוג אחר.ככה קראתי לזה כי יש שיתוף במה שעובר עלינו בטיפול.....שלא יקרה מצב שקורה בטיפול מקביל......אולי זה החשש שלי.....מה דעתך?????

אוף....כתבתי במקביל אלייך......ועכשיו האם הלכת? האם הספקת?????

אני בוכה כן קשה לי בטיפול זה אנליזה זה מאוד תובעני הוא רוצה לדעת כל מה שאני חושבת מרגישה שהוא נכנס עמוק עמוק מידי קשה לי אודי אני בוכה לנגב לך את הדמעות הילה

כשהוא יוצא מהתנור, הקרום קשיח, מוכן - יש סוכה, יש בגדים, יש איפה לחגוג את החג. הפנים עוד רך, לא יציב, חם מידי למגע ומתפורר. צריך לחכות ורק אז הוא מתייצב. אבל אם לא היה הקרום, לא היה הלחם יכול לקחת את הזמן ולהצטנן. אז כל הכבוד על הקרום שאת עומלת עליו (ולא פספסתי את המאמצים שהוא דרש...). וסילחי לי אם הפלגתי מידי ובשורה התחתונה, המגוחכת מעט, השוויתי אותך ללחם... ;-)

יש הודעה שלי מאתמול ריקה חלולה וגוועת אבל מנסה לחכות לנגיעה שלך בה... לא תשכח נכון אני יודעת.

אבל אני ראיתי בבחירה בניק של אודי כמו פנייה, כמו שכתבת מתישהו בניק "לאודי", או משהו כזה. מתוך הנחה שברור שזו את. זה באמת יוצר בלבול, אבל רציתי לשאול אם לזה התכוונת, כדי שאם כן אולי תרגישי טיפה מובנת. וזו התחלה טובה שבתוך הריק יש ידיעה של אמון...

רוני, הי אולי את נכנסת לפורום דרך סמארטפון? כי 1. אין תהליך ההרשמה ואז עלולות להיווצר טעויות בשם המחבר (ואפשר, לצערנו, להשתמש בכך גם לרעה) וגם לא להוסיף כתובת דוא"ל, אמתית או מזויפת... 2. לפחות במכשירים הסלולריים שאני מכירה, לא ניתן לראות התפצלויות שאינן יוצאות מהענף הראשי של העץ. במערכת של דוקטורס יודעים, אבל עדיין, כנראה, לא תיקנו את התקלה. ולכן, כך אני מניחה, לא ראית שהייתה תגובה. אודי, חג שמח גם לך, ואולי מה שרשמתי יידע גם אותך. מעבר לכך, אני רואה ומעריכה השתדלות מיוחדת ורבה מצדך. נוגע ללב. סוריקטה, בעידן עניינים טכניים

אכן, טעות טכנית... ולא, עדיין לא הצלחתי לראות שם תגובה.

היא אמרה שלא תקרא יותר שום הודעה ממני. אמרה שאני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה ולהביא לפגישה. ואם יש משהו דחוף, או בקשר לפגישות אני יכולה להתקשר. ולהודעות היא לא מוכנה לענות יותר... היא אומרת שמה שקורה עכשיו זה שבמקום להגיד את מה שיש לי בטיפול אני יוצאת מהפגישה וכותבת לה בהודעות, וגם שההודעות משגעות אותי. והיא צודקת. ועדיין זה קשה לי. מאוד. אני צריכה אותה. וההודעות "עזרו" לי איכשהו ומצד שני גם הרסו

נכתב כאן רבות, לאחרונה ואולי תמיד, על הפיצולים, הרסיסים, ההתנתקות. מעניין לחשוב אם האינטרנט והכתיבה מושכים את אותנו שבורחות לניתוק או אם בעצם זהו פשוט מדגם מייצג של אוכלוסייה בטיפול... בחרתי (או משהו כזה) הפעם לא להתנתק. לנסות בדרך שהמטפלת מאמינה בה ולראות, כי נגמרו לי כבר הדרכים שלי. אפילו ביקשתי בפגישה שתדבר, שאשמע את הקול שלה ויהיה לי חוט מוחשי להיאחז בו. זה כמו להיות תחת זרם מים רותחים ולא להירתע עם היד. גם לעבוד כנגד כל האינסטינקטים, להתאמץ במקום שהייתה בו תנועה טבעית, וגם לכאוב כל כך. לכאוב עד שהעור מתקלף והאזור נגוע, כל זיהום קטן מתקיף במלוא העוצמה. גם בשניות שהזרם לא פתוח, השלפוחיות פועמות בכאב וכבר לא ברור אם יש הבדל. העוצמה הגולמית הזו של כאב משתקת. ואין לי שום משחה שתרגיע. בעוד שהראש מבין, הנפש מצפה בילדותיות לפתרון קסמים. הנה, אני לא מתנתקת. הנה, אני אפילו אומרת (כותבת) בפגישה את הכאב הלא מצונזר. עשיתי את שלי, למה זה לא נרגע עכשיו? לא נרגע ומתערבב עם החרדה שזה לא ירגע לעולם. שפתחתי סכר למאגר כאב בלתי נדלה. המטפלת אומרת שהיה שם תמיד, שהוא לא חדש, אלא הצורה שלו חדשה. אבל לפחות לכאב הישן התרגלתי (אולי). כאילו שאם המחיר כל כך כבד, מן הראוי שהחיזוק יבוא מיד. כי כרגע התחושה היא שלא אצליח להישאר שלמה עד ש/אם יבוא. ושוב חלומות על שטפונות וסוף העולם. אמרת למיכל, אודי, שהחלום הוא תהליך של עיבוד. נראה לי שיש לי יותר מידי מה לעבד ולאבד עכשיו ונוצר קצר. הנפש שלי שוכחת לנוח. וההחלטה לא ללחוץ על כפתור הכיבוי ולהתנתק לכמה שעות נראית מנותקת מהמציאות מרגע לרגע.

היי אודי, על פניו משפט שלא אומר כלום. אבל דווקא כן הצליח לסדר לי קצת משהו. חלק מהכאב הזה הוא הכעס על זה שהוא שם. אני לא רוצה לקבל את קיומו, אפילו יותר מאשר לקבל את התחושות שהוא מביא. שוב המקום לאיזון הדק - להיות שם וקצת לזוז, ה"להתנתק הבריא", הלשים בצד או להשאיר בחדר שהיא מדברת עליו. וכמו שאמרתי למיכל, זו החוגה הזו שמתקשה להתייצב (מצחיק שהדימוי שעולה לי ישר לראש הוא החוגה של המשקל. מעיפה אותו, אין לי פנאי אליו כרגע). אני לומדת תנועות חדשות וכרגע הן מגושמות וגדולות, עוד לא יודעת לרקוד בטריטוריה הזו. איזה מישהו, נדמה לי הרמב"ם, אמר שאם דף מקופל לצד אחד, יש לקפל אותו לצד השני כדי שיתיישר. אבל להיות דף זה קצת יותר פשוט... נכנסתי לחדר מסנוור עכשיו, שמש הכאב הקופחת לא מאפשרת לי לראות פרטים. אולי אתרגל (?!) ואתחיל לפענח מה קורה כאן. מעניין מאיפה צצה האופטימיות הזו. אופטימיות מרירה מעט, צינית, מתוך התחושה ששתי האפשרויות הן או שזה יעבוד או שאחדל.

נעמה, האלופה בתיאור הכאב... ובשם שלך, בהודעות שלך, מורגש הפער, כה נעימה, ומדויקת, ורכה - וכה מלאה בכאב.. וכה צועקת, לוחשת אותו, מתייסרת בו, נוגעת בו... והיכולת להפריד בין עצמך לבין הכאב הזה להביט עליו מבחוץ במין – כן, נעימות כזו, מיוחדת... כ"כ מכאיב, גם מכעיס, הסתירה הזאת.... (ואכן, זה כל כך מושך, שואב, הרצון להתפצל ולהתנתק... להעלים... אבל אז יעלם גם הצד הנעים...ייעלם דופק החיים...) אנסה לומר, ומקווה שישמע כפי שאני מתכוונת כי קצת קשה לי להתדייק: נעמת לי מאד, נעמה, וכאבת לי מאד, נעמה... מאחלת לך גם הפוגות, אבל נכונות, של מעט רוך וליטוף, משב רוח קרירה ומקילה...

ואת רואה אותי עדיין אותה אחת, תודה. תודה שאת איתי קצת בלא לפצל בין כל האני. אני עוד לא יודעת איך להתמודד באמת עם הרוך והחיובי שרואים בי בלי להרגיש רמאית. אבל ריגש אותי שהתחושה הזו לא עיוורה אותך לכאב שבי. כל כך קל לפספס את הילדה הבוגרת, משתפת הפעולה, הנוחה הזו שבעצם נקרעת מבפנים, בוכה במקלחת ולתוך הכרית. נעים יותר לראות רק את הנעים. גם כשלי לא נעים... אז לא יודעת אם לכך התכוונת, אבל זה מה שעשו לי המשפטים שלך, הדומים והשונים. ותודה גם על משב הרוח. בהחלט מנחם אותי. עוד מעט יהיה חורף, בכלל טוב.

אודי נמאס לי מהפורום שלך . הרבה עומס . הרבה כאב . יותר מידי דחוס. לא נשאר מקום לנשום אותי . אז לקחתי לי מרחב . מבטיחה לחזור. ויש מקרר ויש סוכה ויש ארבעת המינים ויש בגדים לילדים ויש משפחות שיארחו אותנו בחוג . קוסמת מארץ עוץ ,..... ותודה לכל מי ..... מקוה שיגיע אליו . עם הרוח ..... הילה

כמה שמחתי לקרוא :-)

אמא צביה נסעה שוב.. נפגש רק בשישי הבא (אחרי סוכות ). רוצה לומר משהו ,אבל , ???? אבל אתה יודע אודי ? משהו אחד טוב.. גם אמרתי לה את זה היום.. אני יודעת שהיא תחזור !!!על בטוח !!!!!! על בטוח !!!!!! אני יודעת את זה !!! ואאוו..איזה קטע..הרגשתי אולי עד עכשיו משהו ,כאילו היא תחזור על בטוח, אבל כשאני כותבת לך שורות אלו , יש בי קול שאומר לי.. איך את יודעת ??? מי הבטיח לך שהיא תחזור ??? אפילו שהיא באמת רוצה ומתכוונת לחזור .. היא רק בן אדם.. אודי, איך אני יכולה להיות בטוחה שהיא תחזור ??? יש ערובה ??? איך היא יכולה להגיד לי שהיא תחזור ועוד להיות כל כך בטוחה בזה ??? אודי :(( אני צריכה ממך שתגיד לי ... ??? אני צריכה שבנתיים אתה תביא לכאן את הספה שלך, ותשים את הכרית ההיא. ועליה את המפית ההיא..וגם את השמיכה שלה בצבע קרם, וגם את הורוד הזה שהיא הביאה במיוחד לי. אודי, אתה יודע ? בגלל שזה כל כך הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת מה להגיד :(((( שלך-במבי. :((( כאילו בא לי לשאול אותך אם אני נקראת עכשיו יתומה :(((( אני יודעת שהשתגעתי. כך משתגעים אודי ??? ואם סוריה תשלח עלינו בנתיים טיל כימי ??? וכולנו פה בארץ נמות ואמא צביה אפילו לא תדע ???? אודי :((((

הנחת את הידיעה הפנימית שלך כאן לרגע, שלא תיהרס מהספקות שבפנים. אז נשמור עליה, תראי, היא אפילו כתובה ולא נמחקת. נשמור עליה וכשתחזור אמא צביה, עוד קו יסומן על קיר האמון - שוב נסעה ועודה, ועודך. נתייחס לידיעה הזו ברכות המתאימה לה, שבאה יחד עם אהבה ואמון, וכשתוכלי תשתלי אותה חזרה אצלך.

אני מעתיקה ליומן שלי את מילותייך אלו. אני לא כל כך מפוקסת עכשיו, אבל אני מרגישה/חושבת שהן מאוד חשובות. ואני רוצה לחזור למילים הללו שוב כשאהיה מפוקסת יותר.. ולמה בחרת בכותרת אינקובטור ? רוצה גם לומר לך שאני קוראת את הודעותייך החכמות, המאירות, הרגישות, הנוגעות וגם הכואבות וזועקות.. לא כל כך עונה למרות שהודעותייך נוגעות מאוד עמוק .. תודה לך נעמה על שאת יישנך.. במבי.

... אני יכולה להבטיח ש סורי(קט)ה לא תזרוק טילים כימיים :-) מה קוראים אותה חמש אותיות משותפות בהבדל קט... סוריקטה

מה עושים שאני לא מסוגלת בשום אופן לדבר עם בן זוגי על סוד נורא ועמום שלי? אני מידי פעם מנסה לרמוז אבל הוא לא מבין ואני נבוכה. ומרגישה שזה יוצר חומה גדולה ביננו. מלכוד...

אממממ......בעצם אני לא מעיזה לספר אותו גם לעצמי. שישאר לו בחושך. ויפשיט וילביש צורות בחסות ערפל החשיכה. "פחדרון בארון"...(מכיר?) אבל עם סוף לא ידוע.

אודי . עסוקה ביותר בימים אלו , רוצה להבין ולא להקניט , מדוע חתכת את ההודעה שלי מערב כיפור ? היא חרגה מכללי הפורום ?? הילה

אין שוב איזון..........אני מתחרפנת ממני................בעייתית מאוד בקשרים נכונים..............בוויסות של דברים........מרגישה מפגרת שסומכת המון ורוצה לתת ומצד שני פוחדת או לא סומכת כלל...............למה לסמוך על אנשים שאיני מכירה????????? זה ממש מסוכן אני יודעת אבל לא מודעת....מה עושים?????????????אמביוולנטית מאוד......או שמאוד סומכת או מתנערת לגמריי...........כאילו ללא שיקול דעת....ואז מרגישה מפגרת שלא יודעת להתנהל בעולם...........זה נובע מכך שלמדתי שאי אפשר לסמוך אבל למה לסמוך יותר מדיי?????????זה לא הגיוני :(

אפשר מתוקה ? כמו אז ? נלך בשקט בשקט.. נתקרב אל האילה והמים הזורמים.. נשב..נקשיב ..את שומעת מיכל ? שומעת את מי המעין ? רואה את הציפורים? הנה ,אחת התישבה על הענף.. שומעת איך היא שרה חרש חרש.. http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk איתך-במבי.

תודה.........אנסה.......כרגע כמעט בלתי אפשרי עבורי.........

ואני חשבתי לי דווקא על טיול על ציר. אולי מרגיש פחות מפחיד ומשוגע לראות שאת בעצם מחפשת את מקומך על ציר? כמו מד שזז לשני הכיוונים עד שהוא מתאזן ומוצא את האמצע?

היי.. תודה על התשובה. כתבת לי שאני אדע לווסת ולהתמודד עם זה, אולם אני נמצאת אצלה כבר הרבה זמן ואיני מרגישה שזה מתמתן. להפך.. מרגישה רק שזקוקה לה יותר ממה שאני מקבלת ממנה. אני רוצה להישאר אצלה יותר משעת הטיפול הזאת. רע לי... לא יודעת מה אני צריכה ממנה. אתה באמת חושב שזה נורמלי? גם שהייתי רוצה לחרוג מהגבולות ולהיות איתה יותר? זה נורא מעיק עלי.. עושה לי רע כל כך..

היי אודי, חלמתי שאני מתה ומשתתפת בהלוויה של עצמי. גם המטפל שלי נמצא שם והוא חביב ונחמד אל אבא שלי למרות שהוא יודע על ההתעללות ועל כך שאבא שלי "שבר" אותי והפך אותי לבן אדם חי-מת. ניסיתי לצעוק כדי לגרום למטפל לראות אותי אבל הוא כרגיל לא ראה ולא שמע. וגם אז כמו עכשיו לא הצלחתי לבכות ולא הצלחתי לצעוק את הכאב מתוכי.

הי אודי, כתבת שיש לך מחשבות לגבי המשמעות של גיבוי הודעות בשתילת עצים חדשים, ואני סקרנית לשמוע אותן. זה לא מפתיע שיש קושי לסמוך כאשר עתידם של ענפים חדשים על עצים קיימים אינו מובטח כלל. נכון? לי זה נשמע הכי טבעי ומתבקש. מה שמעניין אותי, הוא אופן ההתייחסות שלך לתופעה הזו. כשמשתתפות אחרות אינן מוותרות ושותלות עצי תזכורת חדשים, אתה מגיב בחיוב ואפילו גאה בהן. במקרה שלי... לא יודעת... אולי בגלל נימת ההאשמה שנושבת בעצי הגיבוי שלי. אולי בגלל ענפיהם התוקפניים והשורטים. יכול להיות שזה גם ההבדל בין רק "קוראת", גם אם היא קבועה, לבין המשתתפות האחרות. אלו הן מחשבותי. ושלך?

הי אני פה, מביטה בך עונה להודעות... מחכה... הלכתי לאיבוד כבר עם מה שאני חושבת, מרגישה, רוצה... כל מיני שיחזורים פה.. כמו נטייה לכתוב הודעות ולבטל אותן ולשנות אותן, ולהגן עליהן בעוד הודעה, (כמו שכתבת לקוראת..) וכו' וכו'... גם החרדה היא אמתית, ואני לא רוצה לבטל את זה. אבל אני כן מתבוננת פה במה שקורה כאן, לאנשים, לי, ותוהה... גילת התוהה ללא סוף :) אפשר, אולי, ברכת לילה טוב?

..צוק, או חייזר, או משורר, או אודי בונשטיין בשם מלא + תמונה... (ולמה בחרו לכם דווקא בשם המשעמם "פסיכולוג"? ;) כך או אחרת: תודה לך.

קצת מחשבות...אולי תראה... רוצה לכתוב בקצרה! אנסה: אני רואה שאתה מביט... מרגישה את המבט שלך משוטט גם בין העצים למטה, מקשיב ומבין, גם ראיתי שליקטת כמה הודעות המשך אבודות, תודה...זה נגע בי. סתם משתפת, שהמבט שלך גם קשה לי, קשה שאתה "מגלה" ראיתי גם את המילים הנכונות והמכאיבות שכתבת לקוראת (אני מתכוונת כמובן לחלק שהתייחס לכולנו) יש לי רצון לברוח, להתפצל, להתגונן, מכל מה שאני, שלא יראו, את הצורך, את חוסר היכולת, את...את... לא רוצה שתסתכל בכלל, לא שתתפעל ולא שתתאכזב. גם ככה קשה לי להכיל אותי. גם המילים האלו, מבקשות להימחק, כועסות על עצמן שהן מתעקשות להיראות, שהן לא יודעות להתאפק, להישאר בפנים מרגישה קצת מושפלת. זהו, הרגשה... חג שמח שיהיה, גילת.

אני רגישה , יותר מדי , לא שולטת בדמעות שלי ובמעשים שלי שלפעמים פוגעים גם בבן זוגי. כל פעם שאנו מדברים על היחסים ישר עולות לי המחשבות על פרידה על לאבד אותו ואני תוך דיבור מתחילה לבכות מכלום. כל שיחה נגמרת בבכי שלי, סתם. מאוד קשה לי להסתיר את הרגשות או מה שעובר עליי באותו רגע ומאוד היייתי רוצה. איך משנים את ההתנהגות את המחשבות האלה מבלי ללכת לטיפול פסיכולוגי שאני לא מאמינה בו. אני מאמינה שאני צריכה לתרגל את עצמי וללמד את עצמי רק למצוא את הכלים הנכונים שידריכו אותי. בבקשה תעזרו לי , תודה

אודי.. סליחה שלחתי הודעה וזה מפחיד אותי אתה חושב שעדיף לא לפרסם אותה? אולי אל תפרסם? וגם אם אפשר לשתף אותך, אתה העלית את המילה "חרדה" וכנראה אתה צודק: חלמתי בלילה ששלחתי לפה בטעות הודעה ששמי המלא מופיע בה שם משפחה והכל... וכל מיני אנשים שאני מכירה ככה עמדו מסביבי וקראו אותה בפלאפונים שלהם... והסתכלו עליי, צקצקו בלשונם... :( אני מתחרפנת? ככה זה מרגיש... אולי אני צריכה להקשיב לחרדה הזו...להפסיק לכתוב כאן... גם ההודעה הזאת...מפחידה-מפחידה... לא יודעת אם לשלוח... [וגם, בכל זאת, אחרי הכל: תודה שאפשר קצת לסמוך עליך].