פורום פסיכולוגיה קלינית

ממה שהבנתי פסיכותרפיה אנליטית מיועדת להוביל לשינוי עומק באישיות של המטופל- לתקן בהווה מה שהשתבש בעבר. אבל האם כל מי שמספק פסיכותרפיה עם הכללים המקובלים של מסגרת, תשלום וכ'.. בעצם מתעסק בביצוע 'טיפול אנליטי'? כי הרי ההכשרות בין מטפלים משתנות, אבל להכל קוראים 'פסיכותרפיה'. אז איך אדם מן היישוב יכול להבין לאיזה מן סוג של טיפול הוא פנה? ואולי הוא מעוניין במשהו תמיכתי ולא אנליזה? האם המטפלים כופים עליו את שיטת הטיפול במקום לאפשר לו לבחור בה?

שלום רב, רציתי לדעת כמה פרטים על התסמינים של מאניה-דפרסיה .

ענית שמטפל רשאי לדווח לפסיכיאטר מחוזי על מטופל בעל כוונות התאבדות, אך אינו חייב לעשות זאת. אני שואלת מהם הנהלים המחייבים אנשי טיפול, במקרה שמטופל בגיר מצהיר על כוונתו לשים קץ לחייו: 1) אם אין חובת דיווח, האם מטפל מחויב לנקוט פעולה אחרת כדי להיות מכוסה על פי חוק? 2) כיצד פסיכולוג אמור לנהוג כדי לא למצוא עצמו מואשם ב"חוסר אחריות או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כפסיכולוג" (חוק הפסיכולוגים התשל''ז, 33(3)) במקרה שמטופל הצליח לממש את כוונתו להתאבד?

אודי, תאמין לי, אני שואלת בדיוק את מה שכתבתי, בלי ללכת סחור, ובלי משמעויות נסתרות. עשיתי כמיטב יכולתי להיות ממוקדת, ברורה ועניינית. בכל זאת, לא הצלחתי להבין את כוונתך במשפט "עליו יהיה להראות שעשה כל מה שיכול ובמסגרת החוק והאתיקה"? - הרי זו בדיוק השאלה: מה עליו לעשות במסגרת החוק והאתיקה?? אילו פעולות אתיות/מקצועיות עליו לנקוט?

קוראת, הי, (עונה לך כאן בהמשך לעץ שכבר התרחק מעט, ראי זאת כהמשך) רוח עניינית אמרת. רוח עניינית בעולם הנפש של כאן הפורום ושל הטיפול? איכשהו במקומות כאלה כמעט תמיד מחפשים פרשנות, נקודות מבט שנראות בצורה בולטת יותר, אי החרדות המטרידות. אולי. לאור שאלתך הנוספת הייתי מכניסה גם נושאים כאמון, אכפתיות, הדדיות. פשוט, בעיניי, נורא מתבקש, אולי גם קצת כמו שאודי כתב, לברר לאיזה עניין עומק אצלך באמת את מכוונת. ... "אל הלא נודע"... ולא, לא ראיתי את הסרט... סוריקטה

איזה הרגשות פסיכיות יש לי :/ נמאס. אני רוצה להיות כמו אנשים נורמלים שטוב להם בלי זכרונות רעים ובלי שהטוב מתערער.

אני לא מבינה בשביל מה אני חיה. כל יום ועוד יום מתעסקים בדברים. הסחות דעת מחוסר התכלית הקיומי הזה. לא יודעת מי אני יותר. יש פרטים אוטוביוגרפיים שאני יכולה לספר על עצמי אבל אני בן אדם שכבר לא יודע מה הוא רוצה ובוודאי שמתקשה לפעול על מנת להשיג את זה..מה שזה לא יהיה.. רע לי. הזמן החד פעמי שניתן לי להתקיים פה מתבזבז לחינם. אכילה והקאה הם התכלית? לא רציתי את זה. רציתי ללכת אליה אבל היא השפילה את צלם האנוש שלי. אח"כ שוב ושוב מנסים להגיד לי איך זה הכל אני והכל השלכות.. אני לא מבינה כלום יותר. לא נתנו לי לבחור אם לבוא ועכשיו אנוסה להיות פה בלי יכולת להעריך את הזמן והאפשרויות. פחד ליזום ולחיות לטעום ולעשות ולהשפיע.. הכל כבד ומסובך ומסורבל. יש אנשים שרוצים מאוד לשרוד ולחיות ולי קשה להעריך את הקיום הזה. כן. בא למות מפה. דמעות. אני לא בן אדם אובדני. מעולם לא הייתי. לעולם לא אהיה. אין לי אומץ לדברים כאלה. גם לא סובלת עד כדי כך ואני לא אלימה. אני פשוט לא מבינה כלום יותר. אומרים לי 'אלה החיים'. אני אומרת 'תלוי למי'. גם לא מבינה למה התייחסו אליי ככה בטיפול פסיכולוגי. רצו ליצור 'תנועה'? יפה שמסבירים לי.. לוקחים כסף מאנשים ולא מסבירים כלום. אליטיזם משלהם. אני לא מבינה את הצביעות הזאת והפטרנליזם. אני לא מבינה כלום. לא מבינה למה דווקא ההתפתחות שלי השתבשה. לפעמים בא לצעוק לאלוהים הצילו. זה מצחיק לצעוק הצילו לאלוהים שאני לא מאמינה בו. כנראה שאם היה אלוהים העולם לא היה נראה ככה.

במבי יקרה, אפשר לספר לך רגע איך היה לי לקרוא את ההודעה שלך? עם הכל, שתראי שאני דוברת אמת. לא יודעת כמה זה בשבילך וכמה זה כדי להרגיע את החרדה שלי ממה שאת עלולה לחשוב שאני חושבת וכמה שזה עלול לפגוע. התחלתי לקרוא מה שכתבת, פסקה ראשונה, פסקה שנייה ופתאום - איזה פחד. אני קוראת וסוגרת את החלון ישר. הלב שלי דופק. למה היא משלימה את זה ככה? למה זה מה שהיא אומרת? למה היא אומרת את זה עליי? למה היא יודעת עליי ואני לא? ועברו כמה דקות של סחרור כזה, עד שישרתי את עצמי והסברתי לי שלא אותי את מדברת. את יודעת במבי, אני נוגעת בנושא הזה כל כך בעדינות, כל כך מעט, שפתאום האומץ לכתוב ככה הבהיל אותי. אני בדיונים וריבים עם הגוף שלי, שטוען שהיה וקרה וכואב ואמת והראש שמבין שלא ייתכן, שצורח על הגוף שיפסיק להמציא שטויות. שאין כזה דבר שהגוף יודע והראש לא. שהראש זה מה שיש לנעמה, שהדבר היחידי שאולי היא יכולה להאמין בו זה שיש לה זיכרון טוב, שהיא חכמה. ועל כל זיק של תחושה או מחשבה קמה שאגה: "לא!". וכל כך הרבה כעס על שאני מעיזה לחשוב שאולי וכל כך הרבה רצון אבל אפילו יותר פחד לנסות ולחקור את התחושות האלה. ופתאום הרגשתי שגם את אומרת ככה ונבהלתי. עברו כמה דקות עד שהבנתי עד הסוף שאת הרי מדברת על עצמך. וחזרתי לקרוא, עדיין מפוחדת. וכאבתי ולא ידעתי אם את כאבך שלך או את שלי. ורק בסוף, כשממש כתבת שזו את, שזו לא אני, קצת נרגעתי. מצד אחד היה לי ברור ומצד שני חיכיתי לאות הזה שירגיע, שיאמר שבמבי לא הצטרפה למחנה הגוף שלי שמחליט דברים על עצמי. שהיא של עצמה. הרגשתי כל כך חסרת אונים. רציתי להיות שם בשבילך, איתך, להגיד לך שאני כל כך מתרשמת מהאומץ, שאני גאה בך, שאת מדהימה, שתני לי רגע לפרוץ לזכרונות האלו ולחלץ את הילדה משם. אבל לא יכולתי לעשות כלום. הייתי מלאה עד קצה בכאב ובפחד שלי, שלך-שהוא-שלי, שלי-שהוא-שלך ולא היה בי מה לתת. דמיינתי אותנו יושבות במרתף חקירות, חשוך, טחוב, נשענות על הקיר. שתינו בוכות, מחזיקות ידיים. את אחרי העימות, אני לפני. אין לי מה לתת, רק שהכאב יעבור דרך היד ויתערבב. ופחדתי מהכוח הזה שניתן לי פתאום, לגזור גזר דין מוות. וידעתי שלא אוכל להיות בשבילך כמו שצריך, שלא אוכל לנסות לדייק בשבילך, שכל מה שאכתוב עלול להתפרש ככעס, כביקורת. הרגשתי בבעתה שלא משנה מה אעשה אפגע. ואת במבי, את אדם, את קיימת, את כואבת, ואני, תולעת הרסנית, פוגעת ומכאיבה. תראי, כתבתי לך הודעה ארוכה. בלי מטאפורות, בלי דימויים. בשפה הישירה שמפחידה אותי כל כך, כי ההודעה שלך קילפה משהו וחשפה את העור שמתחת. וכן, זה מפחיד וכואב. אבל לא פוגעני. זה מה שקירבה עושה לי, בלגן בבטן. גם אם אין לך מה לומר תגידי שקראת, טוב? שלא הרגתי את במבי. נעמה.

נעמה..הרגת אותי עכשיו.. אני מוצאת את עצמי קוראת את מילותייך ושואגת בצחוק מטורף שהופך מיד לבכי, ושוב, צחוק בקולי קולות שהופך מיד לבכי..ואואא...כואבת לי הבטן.. גם הלב.. נעמה מתוקה! כנראה שיש לנו/בנו איזה חיבור כזה ?? אין לי מושג.. גם בהודעה שכתבת עם המשטרה, הרגשתי כאילו את כותבת אותי ולכן הידיים שלי לא יכלו להפסיק להקליד. הייתי כאילו באיזו אקסטזה כזו. וגם עכשיו,כשקראתי את ההודעה הזו, הרגשתי שאני לא יודעת מי זו אני ? מי זו את ? בדיוק כפי שתיארת כל כך חזק. אני הפכתי לאת ? הרגשתי שהעור שלי נגמר לי מהגוושאני נשפכת ומתערבבת איך ואנחנו הופכות לאיזו עיסה אחת מעורבבת שהמשפט המרכזי שקיים זה : נדמה לך ! זה רק נדמה לך ! משהו שאי אפשר לחשוב, לראות ברור, להרגיש משהו ברור. הכל כזה נשפך החוצה בבלגן אימים.. איזה פחד. במבי. נ.ב אבל חשוב לי להדגיש שכמובן לא נפגעתי ממך.. אני רק בבלגן עצום מהרגשות המשונים והמפחידים הללו. זה קשור אלי..

הי נעמה, תחושת מתח מסוימת ישנה באותו עץ. בהלה. גם בעיניי. של שתיכן. את, נעמה, ובמבי היקרה גם. אולי בגלל הזדהות גדולה באזורים מסוימים בנפש איימה הרגשה של היבלעות או בליעה. או היפוך ביניהם. כמו היפוכים אחרים שדוברו כאן. ייתכן? אימצתי ממך את 'שלי אבל איתך', אם כן, עבורך ממני, עם הגדרה, עם גבול, עם ייחודיות, היי בטוב, סוריקטה

יש לי בעייה שאני מתחילה דברים עם הרבה מוטיבצייה אך לא מסיימת אותם. לימודים באוניברסיטה או עבודה חדשה. הולך לי טוב. ציונים טובים והצלחה ומצויינות בעבודה אך פתאום לאחר כמה חודשים פתאום אני מרגישה שאני "מבזבזת" את זמני בלהיות יום שלם באותו מקום ולא מספיקה לעשות דברים שאני רוצה וצריכה. ואז מגיעים השקרים וההתחמקויות. איבדתי מקום עבודה מכובד וטוב עם עתיד להתקדם בו בשביל לשבת לנוח בבית או להסתובב בחנויות. הכל תמיד מלווה בשקרים בעבודה ולבעלי. יש לי שני ילדים מקסימים ואני מבינה את המשמעות של כסף אך התחושה הזאת של אין לי כח ללכת היום לעבודה כובשת אותי והיא בלתי נשלטת. אני ממש רוקמת שקרים לכל העולם רק כדי להשביע את הצורך הזה באותו הרגע לא ללכת ולעשות כל דבר אחר במקום. יצר ההרסנות הזה מלווה אותי כל חיי ומפריע לאיכויות שלי לצאת החוצה. לעומת זאת אני לא עצלנית והבית והילדים תמיד הכל מתוקתק. אניי מאוד אינטיליגנטית, אינטלקטואלית ויודעת ללמוד דברים בכוחות עצמי. מאוד חברותית ואנושית. כלומר על פניו אף אחד לא יכול לדעת שאני כזאת. זה החריף אחרי לידת הבן לפני שנתיים. יכול להיות דכאון מינורי אחרי לידה. אני מצפה מבעלי לשלמות ומתעצבנת נורא כשהוא לא עושה מה שאיי מבקשת ממנו בבית. הבית בשבילי הוא מקום ללא טעויות. אסור מבחינתי שאף דבר יהיה לא תקין. מכון התקנים היה נותן ציון 100 לבית שלי

תודה על המענות . אבל לא בא לי להיות נודניק . שלחתי ביום שלישי הודעה . קצת ארוכה (הפרעה נפשית?). ואני די צריך תשובה מהר .. אשמח אם התשובה תישלח לאימייל (שצירפתי בשאלות). כי כאן בפוום אני לא רואה את השאלות שלי .. ושוב מנוחה טובה :) וסליחה על חוסר הסבלנות

רציתי אבל לא הספקתי לצעוק בשקט בשקט ושבכל זאת תשמעו ותדעו ותבינו ותהיו

יש מישהו שאני יוצאת איתו לפעמים ומרגישים חיבה הדדית. קצת קשה לי לעכל את היותי בקשר מתהווה שכזה ולפעמים אני משתפת את ההורים שלי (בעיקר אמא) בדברים שקשורים אלינו ופרטים עליו.. באזשהו מקום מרגישה שאולי זה לא עניינם לדעת מידע עליו וזה צריך להשאר רק בינינו.. תוהה אם זה לגיטימי/ראוי לשתף הורים במידע שקשור לפרטנר.

שלחתי 2 הודעות שלא התקבלו עוד ..איך זה עובד? אתה צריך לאשר אותם? או שזה מתפרסם אוטומטית?

היי אני בן 18 ורציתי לשאול משהו . מאז ומתמיד אני מרגיש ביישן יתר על המידה . במיוחד עם האנשים והחבירם הקרובים אליי. אני לא מסוגל לדבר איתם כל דברים "עמוקים" . אני לא יודע אם זה אותו דבר אבל אני גם לא פתוח איתם מצד שלי .. אני לא מצליח לספר להם מה קורה איתי ( להורים ולחברים) אני מרגיש שהבושה והלחץ מנצחים אותי . אני רוצה לספר להם למשל איך אני מרגיש באותו רגע , איך היה הלימודים, אם מישהו הציק לי או משהו בסגנון . אבל כשאני בא לספר אני נכנס ללחץ והבושה גוברת . דבר נוסף הוא שאני תמיד , לפני כל צעד , חושב מה אחרים יגידו/יחשבו עליי. זה מפחיד אותע ומלחיץ .. אני לא מסוגל לעשות שום דבר בערך .. אני לא משתתף בשיעורים . לא מדבר בהפסקות. שום דבר .. לא יודע למה :( אני לא ממש רוצה שזה יהיה ככה. בדרך כלל אני מפחד ממצבים שאני צריך להסביר משהו או להגיד משהו בפומבי .. או אלילו למישהו אחד . למשל אני וחבר הולכים לקיוסק של הבית ספר .. הוא רואה שאני בתחילת התור ומבקש ממני לקנות חו גם אוכל. ואז אני נכנס ללחץ. אני תמיד חושב שהמוכר יכעס עליי ולא יסכים לי לקנות שתיי באגטים בפעם אחת ( כאילו אני עוקף בתור בשביל אחרים) ואני גם תמיד חושב שהוא יחשוב שאני שמן או משהו וזה מבייש אותי. ומשהו נוסף. מהשנתיים האחרונות אני מרגיש צניחה בתחום החברתי . כאעלו הפסקתי להעות חלק מהחברה. ואני חושב שזה בגלל הבעיה הזאת. אני כאילו לא משתך פעולה עם החברה. כל דבר קטן מפריע לי ( מה חושבים עליי? מה אם אני אטעה? האם בגלל המעשה הבא אני אהפוך לבדיחת הכיתה?). לא יודע למה במשך השנתיים האחרונות אני חושב שאחרים לא רוצים אותי בסביבתי . ואם הם רוצים זה רק כדי שאני לא ארגיש ברע. אבל לא נראלי שאני מעניין מישהו . אם לפני שנתיים הייתי יוצא לחברים פעם בשבוע .. אז עכשיו אני לא יוצא אף פעם . כבר לא מזמינים אותי. לא לבתים ולא למסיבות. אני חושב שאני אשם בדבר הזה. לא יודע איך הכנסתי לעצמי את הדרכי חשיבה האלו . הם משתלטים עליי נגד רצוני . אני רוצה להיות בחברה . אני רוצה להפתח לחברים ולדבר בחופשיות . אני לא רוצה כל הזמן לחשוב מה אחרים יגידו. אני בטוח שאם זה לא יפתר זה יהרוס לי את המשך החיים בתחום החברתי . לא יהיו לי חברים ולא בת זוג. אני רוצה להגיד שכל מה שכתבתי היה בקצרה כדי לא להעמיס (בסוף יצא ארוך :/ ). יש עוד כמה דברים שאני מרגיש . חיםשתי באינטרנט במשך זמן רב מה זה אמור להיות . עד שהגעתי למושג" אישיות נמנעת" ש99% מהתסמינים וממה שמספרים שם קורה גם לי . באמת בצורה מדוייקת . מה אני אמור לעשות? אפשר לטפל לבד? אתה ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי? . ואם תוכל לשפוך לי קצת אור על המצב אני אשמח :). מצטער על אורך ההודעה ותודה מראש .

שהצלחתי לא לשלוח לה הודעות או להתקשר במשך החופש.. אני אוהבת אותה.

ובא לי עכשיו לרוץ להסתתר במחילה, אבל איו לי אחת. (מחילה, חשבתי על של ארנב. אבל כשכתובה פתאום אני רואה את המשמעות הנוספת.) במקום אני נשארת בשדה הפתוח, אפילו ממשיכה להרעיש. מישהו מכיר את גבעת ווטרשיפ? הם מתארים שם, הארנבונים, מצב של קיפאון, ת'ארן הם קראו לו. כשהארנב כל כך מפחד, אל מול אורות המכונית, שהוא קופא ולא מסוגל להתעשת. תוהה מאיפה תבוא המכה על כל הרעש והבלגן. ובכל זאת, כמו בלתי נשלט, ממשיכה לדבר, להכתים במילים, לייגע את עצמי. נעמה. (הלוואי ואפשר היה להקטין את הפונט, קטןקטן. ללחוש.)

הי אודי שלום לכולם שובאני כאן. המטפלת שלי חזרה מחופשת לידה אחרי חמישה חודשים. לא רק שיש עכשיו את התינוק אלא גם בין המטופלים אני כבר לא הכי חשובה. בעבר.. כשהיתה חוזרת מחופדה ארוכה אני הייתי הראשונה איתה היא היתה קובעת. והיום כבר לא. אני לא חודבת שאני יכולה להכיל את הידיעה שהיא חוזרת הביתה לתינוק. זה מעבר ליכןלתי. אני רואה ילדים בטלוויסיה או בשכונה ומתכווצת כי לא מסוגלת לדמיין שאצלה זה ככה. שהיא צצליחה להתקדם בחיים ואני לא מצד אחד.. ומצד שני שבהתקדמות שלה יש גם פחות ופחות מקום בשבילי. לפני שנפגשנו עברו עלי כמה שבועות של עצב עמוק לא תקשורתי מייסר כזה שאני לא מצליחה להתרכז בשומדבר ורק מחכה שיגיע הלילה ואלךלישון.ועכשיו כשהיא חזרה הצטרף לדיכאון גם ההיסטריה והפאניקה.. פתאם לא רק עצוהה.. מסתובבת בבית צורחת ובוכה.. ומתלבטת בין עוד כדור שינה או עוד בקבוק בירה כדי שמשהו כבר ירגיע את האימה. אני כבר לא יודעת איזה עדיף מבין השניים כל כך נמאס מהכל... הלוואי והיה משהו מנחם בכל סיפור הזוועה הזה... אני לא מחזיקה מעמד...

שלום אודי, למיטב ידיעתי, על פי חוק אין אפשרות לאשפז בכפייה אדם בעל כושר שיפוט ובוחן מציאות תקינים, גם אם הוא מסוכן לעצמו. אם כך, מהם הנהלים המחייבים אנשי טיפול, במקרה שמטופל בגיר מצהיר על כוונתו לשים קץ לחייו? האם במקרה כזה מטפל רשאי לפנות לפסיכיאטר המחוזי או שמא זו חובתו? אשמח אם תוכל להבהיר את הנושא.

הי קוראת, אני חושבת שאת שואלת של מי האחריות על החיים של המטופל. והתשובה היא - לפחות לפי התפיסה שאני מכירה מהטיפול שלי, מפתיעה-ככל-שתהא-או-לאו – שהאחריות על חייו של המטופל היא של המטופל בעצמו. החיים במובן הרחב, לרבות נושא ההתאבדות. בידיו נשארת היא. וזה יפה, אני חושבת. בכל אופן, אם ישים יד בנפשו המטפל לא יהא אשם. אבל, אולי לפעמים אנחנו מחפשים להאשים, להעניש?... סוריקטה

סוריקטה, הי, מעניין הכיוון שאליו לקחת את הדברים. אבל אני דווקא שאלתי (as far as I know) ברוח עניינית לגמרי... ואפרופו של מי האחריות על החיים - בשבוע שעבר ראיתי את הסרט "ד''ר פומרנץ". בלי להתייחס לאיכות התסריט ולביקורות הלא מחמיאות, אני חושבת שהוא מעורר שאלות דומות. לא ממליצה עליו כשווה צפייה, אבל אם כבר יצא לך לראות, מעניין מה יש לך לומר עליו...

הי, רק תהיה קצרה - האם ההודעה שלי לגילת בתגובה להודעתה "מראות" ב-29 לא עלתה משום שלא עמדה בקריטריונים, או שמא היא התאדתה לה לאי שם ?

לא זוכרת בדיוק מי כתב את זה, אבל הקטע הזה הוא אחד הקטעים היותר חכמים בעיני ומדויקים בשבילי, ונראה לי שעוד אנשים פה עשויים להתחבר אליו. "ואילו האמת היא אותה מלאות של הנפש שלעתים עשויה לעלות על גדותיה בתפלות מושלמת, שכן איש מאתנו אינו יכול לעולם לבטא בדיוק את צרכיו, את מחשבותיו או את צערו; והדיבור האנושי כמוהו בקומקום סדוק שעליו אנחנו מכים בקצב, בקול תיפוף גס, היאה להרקדת דובים, בשעה שנפשנו עורגת ליצור מוסיקה שבכוחה להמיס כוכבים."

עפרה, הי, אם כבר על הקושי לדבר ולבטא... לא ממש קשור לקטע הנחמד שציטטת, אבל בקשר לעץ ההוא שם למטה, ניסיתי להגיב על הודעתך "מראה מראה שעל הקיר" היה לי איזה צורך להשלים את המשפט ל"מי הכי יפה בעיר" ולומר על זה משהו אבל לא ממש הצלחתי... המילים פרחו להן ממני... ואני רואה עכשיו שרק הכותרת נשלחה...עשוי להיראות קצת מוזר... לא יודעת למה, אבל משהו בי כועס על עצמי שאני לא מצליחה לסיים את השיחה כמו שצריך... שהמילים נראות לי מרוקנות כאלו... הייתי אומרת שזה בגלל הפורמט ודברים שקשורים לכאן, אלמלא תחושה זו הייתה קצת מוכרת לי גם מהמציאות. בכל אופן, הודעה זו כדי שלא תתפלאי על מה שכתבתי שם, (אולי במקרה תביני אותי באיזו טלפתיה ותמצאי בשבילי את המילים..) עם הרוחות המשתנות באות אליי כל הזמן הרבה מילים, כמו ששר אביתר בנאי "אותיות פורחות באוויר" . אני מניחה שחלקן עוד ימשיכו לנסות להטיל כאן עוגן מדי פעם. גם האותיות האלו ממש מבקשות להיעתק ולהתעופף להן מכאן...ואני מכריחה אותן להישאר כאן ולהישלח בכ"ז... מאד הייתי רוצה להימחק מכאן פתאום. גילת.

הי גילת, זה בסדר. אני לגמרי מבינה ולגמרי שם. לא תמיד אפשר לומר. גם אם הלב עמוס לעייפה, והראש על סף פיצוץ, המון פעמים זה פשוט מתכווץ פנימה לאיזשהו גוש מרוכז של כל התחושות והמחשבות, וכשמנסים לפשט אותן למילים זה פשוט לא הולך.

בנושא רתיעה שהופכת להשתוקקות... זו תופעה שליוותה אותי כל חיי. יותר נכון, הציפה. מדובר באובססיה קשה, מוסתרת ומביכה לדבר מסוים (משתנה) שבדרך כלל אמור לגרום לדחיה או לחרדה (הבנתי את זה לאחר מעשה). לאחרונה כמה מהנושאים "התהפכו" ואני חשה לראשונה את התחושה ההגיונית של רתיעה מאותם מצבים/נושאים וכבר לא נמשכת אליהם בכלל. אני מצטערת שלא אוכל לפרט מעבר לכך. רציתי בבקשה לשאול אם תופעה כזו מוכרת . כל התייחסות לנושא תעזור, גם אם באופן כללי. תודה.

הממ.. אודי, בוא נגיד שעכשיו אף אחד לא נמצא פה .טוב ? עכשיו אני מדברת רק אליך ואף אחד לא שומע.. טוב ? ____________________________________________________________ אודי :( ראית מה עשיתי פה ? נעמה פתחה עץ.הרגישה רע. רע מאוד. רצתה שתהיה איתה. אולי רצתה שכולם יהיו איתה ? ומה אני עשיתי ? קראתי את הודעתה ולא יודעת מה קרה לי. הרגשתי שממש הסתחררתי וזה כזה האצבעות שלי התחילו להקליד ולא יכלו להפסיק :( הקטע של המשטרה.. אתמול בלילה כשקראתי , הרגשתי רע. מאוד. פתאום הרגשתי כאילו תפסתי טרמפ על העץ של נעמה. כעסתי על עצמי . כאילו אמרתי לעצמי בכעס, בציניות: את רוצה לספר את כל המסכנות שלך אוי אוי אוי..עוד מעט ואתן לך טישו..עוד מעט ואתחיל לרחם עלייך.. ולמה לא פתחתי עץ משל עצמי ? למה הייתי צריכה להתעלק עם הכובד שלי על נעמה ?? לא יודעת, מרגישה לא טוב עם כל מה שהיה.. גם על זה שפתאום סיפרתי כל כך הרבה. גם על זה שנתקעתי לנעמה בעץ שפתחה וגם שאתה לא אמרת לי כלום .כן. הייתי צריכה שתאסוף איכשהו את מה שסיפרתי וחשפתי. מבין אותי ? ואתה יודע אודי ? אני עדיין צריכה שתאסוף את זה..אתה מבין אותי אודי ? נורא מסובך לי עם ההודעה שכתבתי אתמול ועוד בעץ של נעמה. גם נורא נחשפתי. אודי :(( וכן..זה גם פתח משהו נורא קשה.. הקראתי לאמא צביה היום את ההודעה הזו ויצאו ממני כל הזמן בחוקים. אודי ,אני מבולבלת.לא יודעת מה אני רוצה ממך בהודעה הזו. אבל אני יודעת שאני רוצה ממך משהו. שלך-במבי. :(

האם אתם מכירים את השיר של יובל דיין , לאסוף לאסוף לאסוף..... הילה

אני לא מכירה את השיר לאסוף וכרגע גם לא את משמעות המילה :( מאוד שמחה לראות אותך שוב אקטיבית. חסרת לי.. במבי.

שאלה,מגיל צעיר מאוד6 בערך אני סובלת מחרדות(נראה לי שמאז שההורים שלי החליטו להתגרש)ובתקופה האחרונה כמעט משהו כמו 4 שנים אני כל הזמן עייפה וממש אובססיבית לשינה.חוץ מיזה אני גם היפוכונדרית(אבי היה חולה ועבר השתלת כבד ולפני שלוש שנים היה לו אבסט מוחי והוא היה סעודי ולפני 11 חודשים הוא נפטר)כל הזמן אני חושבת שיש לי מחלה לא עלינו או שאני יחלה כמו שאבי חלה ואם יש לי כאב איפה שהוא בגוף ישר אני בודקת את התסמינים של זה באינטרנט ונכנסת עוד יותר לחרדות ממה שכתוב שם.אני מפחדת ללכת לרופאים לעשות בדיקות כדי שלא יגידו לי שיש לי משהו ואני גם מפחדת ללכת לפסיכולוג שיתן לי כרדורים ,אני מפחדת מתרופות עשיתי בדיקות כלליות והכל בסדר.במשך השנה האחרונה אני גם מנסה להיכנס להריון ללא הצלחה והייתי אצל רופא נשים שאמר שהכל בסדר איתי אז עם ככה מה עובר עלי?איך אפשר לטפל בחרדות האלה זה 

אודי קודם כל אני רוצה להודות לך על שענית לי. קראתי קצת אודותיך באתר שלך,רק מחמאות יש לי,הלוואי שהייתי יכולה להגיע אליך לטיפול לצערי הכיס לא יאפשר לי :( שכחתי לומר גם שהובחנתי מילדות שיש לי בעיית קשב וריכוז קשי למידה(עם זה חשוב) לשאלתי:מזה טיפול התנהגותי קונקטיבי?ולמה אתה חושב שאני צריכה לעבור היפנוזה?מה זה יתן לי?האם יש אבחנה רפואית למה שיש לי על סמך מה שכתבתי לך?וחיפשתי קצת באינטרנט פסיכולוגים באיזור הקריות שיש להם רישיון לעסוק בהיפנוזיה ולא מצאתי. אודה לך מאוד אם תוכל לענות לי על השאלות הללו.תודה מראש ופי מה שקראתי קצת באתר אתה עושה ממש עבודת קודש!

אודי...... אני כבר שלוש וחצי שנים בטיפול, כל פעם מגלה למטפלת ממש קצת.....ואולי גם לעצמי...ואתמול בטיפול ספרתי מה שהיא כבר בטח נחשה מזמן....ואף פעם לא היו לי פלאשבקים ולא התנתקויות...ו.....רק קטעים של חלומות כאלה..אוףףףףףףף...יש לי חיי משפחה......זה שונה...מרגישה שונה ומשונה... :( שיתפתי פתאום המון....מקווה שלא אתחרט......וגם כתבתי לנעמה ולא הועלתה..בכל מקרה נעמה תודה וזה בסדר להגיב......מקווה שאת מרגישה יותר טוב....מ

שלום לכולם אני מתחילה טיפול באנליזה ויש לי המון חששות ופחדים. מן תחושה כזו של חוסר וודאות ועמימות. לכן רציתי לשאול, אם מישהו מבין משתתפי הפורום עובר טיפול באנליזה ויכול לשתף מעט מהחוויה שלו. האם יש תחושה של הקלה? איך טיפול כזה אינטנסיבי משתלב עם חיי היום יום והציאות העמוסה וכל מה שאתם יכולים שיכול מעט להקל על העמימות והחוסר וודאות. המון תודה, עומר

הי עומר, אני באנליזה. אני בתוך התהליך..מה זה אומר ? גם לי זה לא כל כך ברור.. אומרים שהטיפול אכן אינטנסיבי..אני חווה אותו כמשהו שהוא חלק מהחיים שלי.. כמו שכשהיית ילדה למשל, היית בבית,אכלת, הכנת שיעורי בית, יצאת לשחק בחוץ, הלכת אולי לחוג וכו'.. כך אני חווה את האנליזה.. ביום מסוים, קמה בבוקר ומיד לאחר המקלחת הולכת "הביתה" לפגישה .. ביום אחר, אני מגיעה "הביתה" בתום העבודה.. ביום אחר, אנחנו נפגשות "בשעת ציפור" (זמן השקיעה בקייץ ,בו נשמעים "מהבית" המוני המונים של ציוצי ציפורים) ההרגשה היא שזה חלק ממשהו שלם..מהחיים.. אני מובנת לך ? אגב, האנליזה שלי ממש לא מתקיימת בבית שלה,אלא בקליניקה. אצלה בבית הפרטי מעולם לא הייתי,אף שבפנטזיה זה נוכח לא מעט.. לגבי תחושת ההקלה.. גם קשה לי לומר לך.. הקלה ? ..החוויה היא של כמו ילד שנכנס ויוצא מהבית..הוא מרגיש הקלה ? לא יודעת.. משהו כזה של "רגיל", משהו שבשיגרה.. אולי זה תלוי יותר בתקופות..לפעמים רגוע ושליו ..ממש תחושה כאילו את נמצאת בתוך איזה אינקובטור כזה.. איזה שקט פנימי.. שלוה כזו..ולפעמים יש צונאמי.. כמו בבית.. מה שכן, כשאמא צביה שלי (כך אני קוראת לפסיכואנליטיקאית שלי פה בפורום) כשהיא יוצאת לחופשה, העינוי עבורי לפעמים בעוצמות שבלתי אפשרי לעבור אותן..עינוי נוראי.. עומר, מקווה שמשהו בדברי עזר.. אם יש משהו נוסף שאת רוצה לדעת ,את מוזמנת לשאול.. אם אוכל,אענה בשמחה. במבי.

הי עומר, עברתי אנליזה בחלק מהתקופה הטיפולית שלי, נראה לי שלא בטוח שמאד חשוב מהי חווייתי האישית כרגע בהקשר, העניין אינדיבידואלי, כך אני מניחה. על כל פנים, כפי שהצלחתי להבין מכל התהליך - כששואלים שאלה והוגים בה - עפי"ר אין נותנים לה תשובה קונקרטית, כי אם מחפשים את החרדה שמאחוריה. מעצבן למדי, לפעמים, אך כך הוא. דיברת כאן, להבנתי, בין השאר, על חרדת העומס, השילוב של גם וגם. אם כך, אזכיר פתגם אמריקאי שאומר: "If you want something done, ask a busy man, for the other kind has no time" משמע - באופן פרדוקסלי, אולי - דווקא כשעסוקים, זמינים יותר למשימות נוספות. ועל בשרי, בכל זאת אגיד, שככל שאין-לי-חיים כך קשה יותר למצוא מקום אפילו לדברים פשוטים... וחששות מהלא מוכר טבעיות גם הן, וגם על זה מדברים באנליזה... אלו הם דבריי בהקשר. באיחולי תחושה של אחר, שונה וחדש, סוריקטה

הי במבי וסוריקטה, תודה רבה על התגובה המושקעת והמפורטת שלכן.. עדיין לא כל כך ברור לי למה לצפות, אבל כנראה שאני אחווה את התהליף בעצמי ואגלה איך זה להיות באנליזה ;-) במבי, נשמע מאוד נעים ובטול שיש לך את "אמא צביה" רק מהכינוי שבחרת לה, אפשר להבין מי היא עבורך... וסוריקטה, הצלחת להרגיע אותי מעט מחרדת העומס... אני עוברת לאנליזה אחרי 4 שנים בטיפול דינאמי.. סוריקטה- אפשר לשאול למה הפסקת את האנליזה? ואיך את יכולה לסכם את התהליך? רק אם נוח לך לענות כמובן... ובמבי- נשמע שהאנליזה ואמא צביה מאוד משמעותיות בשבילך... איזה כיף! תודה רבה, עומר

אודי, שלחתי הודעה עם הכותרת "מבולבלת". האם לא נקלטה?

מחר אראה אותה לאחר חופש של שבועיים ואני גאה בי שלא התקשרתי או שלחתי לה הודעה, והייתי קרובה לזה.

אודי, המטפל שלי ריגש אותי אתמול. הוא אמר לי שבד"כ הוא מאפשר קשר בין פגישות במקרים חריגים בלבד, אבל במקרה שלי הוא מאפשר לי לתקשר איתו כמה שרק ארצה. פעם ראשונה שהרגשתי שהוא רואה אותי. ממש רואה אותי. הוא מעודד אותי לכתיבה וסומך עלי שאדע לעשות בכך שימוש נכון ומושכל. פעם ראשונה שסומכים עלי, שנותנים בי אמון ולא מתייחסים אליי כאל "דפוקה". לאחר המחווה הזו, הצלחתי לראשונה להיפתח ולגעת בדברים כואבים. בבת אחת הוא "נטע" בי תחושה של בטחון והכלה. היה קשוב לצרכים שלי. אח"כ חשבתי על זה ופתאום הוצפתי בפחד. אולי לא אדע לעשות בכך שימוש מושכל, אולי אנצל את זה לרעה, אולי אני לא באמת ראויה לאמון. למה הרבה מטפלים לא מאפשרים קשר בין פגישות? האם אתה מאפשר? אני מבולבלת. אתה חשוב לי אודי. ארצה מאוד לשמוע את דעתך. נטע

אודי עכשיו שעבר קצת זמן אני יכולה לכתוב את הכאב את הדם והדמעות . אודי , רועדות לי האצבעות והדמעות זולגות אחרי שבניתי סוכה וקניתי ארבעת הימינים ובגדים לילדים ********* הם לא רצו לבוא . ואני לא כועסת עליהם אני כועסת על אבא שלהם ומשפחתו שמסיתים את הילדים לא לבוא אלי . התלוננתי במשטרה ודיברתי ברווחה . אבל בשורה התחתונה הייתי לבד בחג הזה . בלי הורים בלי אחים ואחיות ובלי הילדים שכל כך ציפיתי להם . המטפל שלי וגם הפסיכיאטרית היו לצידי . והחזקתי את עצמי בכח לא לפגוע בעצמי וגם לא להתאשפז . יש לי עוד הרבה לכתוב אבל הדמעות הפכו לנהר ;;;;;;;;;;;;;;

מה שבטוח שזה הוביל אותי לתובנות ......

אני ממש מעריכה אותך שהצלחת לשמור על עצמך.. זה ממש לא ברור לי(!) מאליו.

אודי. כמה הודעות מחכות לך. יש לך זמן?

היי, סיפור מעט ארוך, אשמח לעזרה והתייעצות. לאחרונה אני ואחותי התבגרנו ועזבנו את הבית ואמא שלי באופי שלה חייבת לדאוג ולטפל בנו/במישהו כל הזמן. היא מצאה את התחליף בזה בכלבה קטנה וחמודה. הכלבה הזאת הפכה להיות כמעט כל עולמה: ישנה איתה בלילות, הכינה לה ארוחות שלא יביישו מסעדה יוקרתית,בנתה לה ארון בגדים וטיפלה בה כיד המלך (לא שאני תמכתי בכל האירוע הזה) - ממש תחליף לילד. הגיע למצב שאמא שלי פחדה להשאיר את הכלבה מס' ימים לבד לצורך נסיעה לחו"ל, ואם זה כן היה קורה היינו מקבלים חוברת דפים כיצד לטפל בה. הכלבה הזו היתה מאוד חולנית מהרגע הראשון שקנינו אותה. עברה המון טיפולים והיתה קרובה לא מעט פעמים למוות - מה שחיזק עוד יותר את הקשר בין אמא שלי ולכלבה. שבוע שעבר הכלבה נפטרה בגלל אחד המחלות שהיו לה בזמן שאמא שלי היתה בטיול בחול, היא ממש גססה עוד ביום שאמא שלי טסה לחול. הודענו לה ישר שזה קרה. המצב קשה מאוד- אמא שלי בוכה כבר 3-4 ימים ומגיבה בצורה קיצונית מאוד (משפטים כמו: לא רוצה לחיות יותר, עדיף שהיה קורה לי ולא לה וכו מיני שטויות). אני נמצא בצומת דרכים - בקרוב אמא שלי אמורה לחזור מחול, לפי המצב ששמעתי שם אני חושש מאוד לראות איך היא תגיב כשהיא תגיע הביתה ותיהיה שוב בסביבה בלעדיה. אני שוקל האם להביא לה כלב חדש (מאותו סוג? ללכת לקנות איתה? האם להביא לה בכלל עוד כלב?) אשמח לעזרה... תודה

עכשיו מספרת יותר.....עכשיו בעמדה של לספר......מבאס...אבל לא כאן....ועדיף ומוטב שכך........מ.

למישהו פה ששאל על תופעה מנטלית ועניתי ניחוש שאולי זה מנגנון הגנה מסויים (תגובת היפוך..) . אפשר לדעת מה השיקול שבגינו החלטת לא לפרסם את תגובתי שם? האם מבחינתך עברתי גבול כלשהו כשהתיימרתי לענות לזה?

שלום, אבא שלי אני די בטוחה שבוגד באמא שלי , כשאבא שלי הצטרף לבחירות בתור מקום 5 , הייתה שם מישהי ראיתי שהוא מתכתב איתה כול הזמן ,לבבות ואמרתי לאמא שלי ושוב פעם זה קרה אני מתאמנת ואני רואה שהוא בצד מדבר איתה , אני הולכת לפסיכולוגית ואני רואה שהוא מסיים לדבר איתה כואב לי הלב סיפרתי רק היום לאמא שלי שוב פעם אבל אני שבורה כי אני נורא קורבה לאבא שלי כי הוא עוזר לי נורא בהכול אבל אני שבורה שלא סיפרתי עד עכשיו שוב פעם ,האישה גם מגיבה לי על התתמונות שאני יפה ,ואותי זה שובר כי אני מריחה וסיפרתי לאמא שלי והיא אמרה שהיא גם הרגישה את זה ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו ? כי אבא שלי יכול לא לדבר איתי אבל אני מבולבלבלת אני בת 18 אבל לא יכולתי לשתוק ,זה כואב לי להחזיק בבטן דברים זה גורם למחשבות יש לי OCD שכבר כמעט נגמר אבל אני מתמודדת ממש מעולה עם זה והוא היחיד שעוזר לי בגלל זה זה כואב לי ,ואני די מודעת לזה ..בבקשה תעזרו לי

הגעתי למצב שאני מתמידה כבר 9 חודשים בעבודה במשרה חלקית ודווקא אוהבת את המקום שעובדת עכשיו כי האוירה נעימה לי. אני מרוויחה מינימום לשעה וחשבתי לשאול אם יש אפשרות לעלות את השכר .. מישהי שעובדת איתי והיא ותיקה ממני אמרה שהיא ביקשה העלאה לאחר שעבדה אפילו פחות מתשעה חודשים ושכן הסכימו לה לעלות בכמה שקלים את השכר לשעה.. אני מאוד רוצה שיהיה לי אומץ לשאול ולבקש את זה.. ולקוות גם שיאשרו ויתנו לי העלאה כזאת, אבל מרגישה גם הרבה פחד מפני שיחה כזאת.. למה זה כזה מרתיע ומפחיד? אודי יש לך מושג? כי בשכל אני מבינה שבסה"כ זה מאוד מקובל לבקש הלאה בשכר במקומות עבודה.. איך מתגברים על הפחד? ולמה בכלל זה כזה מפחיד אותי, כאילו ישנאו אותי או יבקרו אותי, יעקמו פרצוף שבכלל העזתי לבקש, שאני חוצפנית או לא יודעת, שיסתכלו עליי בצורה שלילית.. וגם מפחדת לגמגם למרות שבא לי לבקש עם בטחון כי זה סתם גרושים ואני באמת משתדלת שיהיו מרוצים ממני שם.

מבינה מה הרגשות הלא רציונליים שלי ביחס להתמודדות אבל לא מבינה למה הם שם

חבל לתת לפחדים להרוס לי. עדיף להתמודד למרות הפחד.

אני חווה קושי חחסי בהתמודדות עם שינויים ומעברים בין מצבים משתנים. אבל האיטיות שלי ותנרי החיים שלי מאפשרים לי זאת ובמקביל אני מאוד מצליח מקצועית בעקבות העמקה והקשבה תהליגית לקצב שלי שמביא אותי נכון למטרות. אבל זה יוצר שונות גדולה. אני מתנהל שונה מאנשי היוצנים המלאים. אני חווה דברים בעוצמה כמו פגישה עם אנשים גם מקמועית. מקדיש התיחסות אישית ולא רק אנשים כפונקציה. אנשים שאני עובד איתם לא סובלים את זה וסביר שגם את ההתנהלות שלי עד דחיה סמויה. אבל סותמים כי הם נדהמים מול התוצאות בשטח. אבל אני מאגיש סוג של אי נעימות בשו י של סגנונות ההתנהלות. ובאיזשהו מקום דחיה. אין בי כמיה ילדותית שיקבלו אותי או ידחו. הכל הוא מינונים. אבל המצב שלי הוא אבסורדי הם רוצים את התוצאה בלעדי האדם. בלעדי לכאורה. ומה שנכון לי וללקוחות שאני עובד מולם לא טוב למי שאני עובד איתם זה מגוחך. ומעלה את השאלה לא של סגנון אלא של עיוות ממשי . באופן מוזר דווקא הדחיה שלהם חיזקה את הגישה האישית שלי. אבל דכאה אותי ביוםיום. סביבת עבודה מגעילה לי. יש מחויבות בחוזה לעבודה. ועזיבה לא אפשרית. מה ההסתכלות והדברים שאיני רואה לדעתך במצב הדברים שתארתי.תודה

רק לומר למישהו שלא שמרתי על עצמי ועכשיו כל כך כואב. וקצת מתחרטת, אבל בעיקר לא, כי מגיע. וקצת מבינה שאני מטומטמת, אבל בעיקר מתנחמת מתחושת הכאב הצודק. ומפחדת לספר למטפלת, לראות את המבט שכואב לו עליי, להתחבר פתאום גם קצת לזה. ברגעים האלו אני מבקשת שתשנא אותי, שיהיה פחות קשה להיות שם איתה. אשמה-כואבת-אשמה-כואבת-אשמה גלגל. לא יודעת מה חלקתי פתאום. נעמה.

זה בעיקר נשמע עצוב למדי . פגעת ???

אז לא עשיתי משהו שפוצע את הגוף. בחרתי מארסנל המעשים שעושים חתכים בנפש, בלי שרואים. בול פגיעה.

זה נשמע כל כך קשה חוששת להציע חיבוק כי אולי גם הוא יחווה כפוצע וחודרני . איתך . כמה שמתאים לך .

נגעת בי, נעמה, ולא רק בגלל הכאב, אלא מה שקדם לו, האשם.. שאין לך שליטה עליו, ואולי..(כך נדמה לי...)זקוקה לו..? כמו לכאב עצמו.. גלגל שחייב לעצור...

היי אודי, שלחתי אתמול הודעה, ארוכה קצת, לא בטוחה מה הייתה השעה כששלחתי.. האם הגיעה ליעדה או אבדה בדרכה? תודה, גפן

שאתה לא פה....קיוויתי, מצב רוח לא טוב....רוצה לשתף אבל לא מסוגלת.....אולי פעם....אנסה מ

מ, מי? מיכ. מיכל מלא עד גדותיו. אולי פעם... הרי כבר ניסית והצלחת. (אני יודעת שמופנה לאודי, ותגידי אם אני כבר מעיקה. קצת פטפטנית מידי לאחרונה. מול השתיקה שבאמיתי לא מפסיקה לדבר פה עם אנשים. תגידי אם יותר מידי, בבקשה. חשוב לי.)

אני זו שלא....ולא ממש ניסיתי פה....רק קצת....ולא מסוגלת לספר, אבל ספרתי לה וזה מה שחשוב. מ, אכן חסרה ומוצפת.

שלום, רציתי בבקשה לשאול אם יתכן מצב בו אדם משתוקק נואשות לדבר מסוים, כשבאופן לא מודע הוא מאוד פוחד או סולד מהדבר הזה? כלומר, האם רתיעה קשה ממשהו יכולה להפוך לרצון עז עד כדי כך שהאדם בכלל לא יודע שזה לא מה שהוא באמת מרגיש? אם כן, כיצד ניתן להסביר את התופעה? תודה מראש וחג שמח.

אני מדמיינת את עצמי נכנסת לתחנת משטרה ומתוודה שעשיתי דבר נוראי. מה עשית גברת? אני לא יודעת. אני רק יודעת שמשהו נוראי קרה, באשמתי. אבל מה זאת אומרת? מה עשית? למי? מתי? איפה? לא יודעת. אבל אני אכולת רגשות אשם, חרדה נוראית שפגעתי והרסתי, שעשיתי משהו בלתי נסלח. ואם כך אני מרגישה, מוכרחה להיות סיבה. ואיפה היית, כשארע הפשע לכאורה? בבית, יש לי אליבי. אבל בחיי, עשיתי משהו נוראי. תענישו אותי, תכוננו קצת צדק בעולם. הנה, אני מתוודה. אבל על מה? כשתדעו תגידו לי. תפרו לי רגשות אשם וחרטה, לא תיק. אני חייבת להבין מה עשיתי, כדי להבין מה ראוי שיקרה בי עכשיו. (גם רסיס נעמה השקולה לא יכול להתווכח עם העוצמות של הרגש הזה ולהכחיש את קיומו. ואם הוא קיים, יש לו מקור וסיבה. מה עשית, נעמה? איזה רסיס הוא האשם?)

הי נעמה, מרשה לי להמשיך את הסיפור בתחנת המשטרה ? אז ככה... אבל על מה ? משתומם השוטר..על מה מגיע לך עונש ? איזה פשע עוללת ? לא יודעת עניתי ופרצתי בבכי תמרורים.. תענישו אותי כבר. נו .אתם לא יודעים שמגיע לי עונש ? השוטר התבונן בי ..גרד את מצחו ואמר :הממ..הממ..הממ לפתע נכנס לחדר שוטר נוסף. התבונן בי במבט נוקב ואמר : כן ! את צודקת, אכן מגיע לך עונש כבד. את פושעת ! מעלליך מתועדים .הנה , שבי ואראה לך קטעים שאספנו: את רואה ? מזהה את הילדה בת ה 10 ? את יכולה לומר מי זו ? נכון, את מזהה נכון, זו אכן את.. מה את רואה בסרט ? נכון. את מזהה נכון ! ההוא עושה בך.. ועושה בך..ועושה בך.. ומה את עושה ? נכון, את לא עושה כלום !!!!!! כמו גולם !!! למה לא התנגדת ? למה ? תעני מיד!!!! התנגדת ? למה את לא התנגדת ?? למה את לא עונה כלום ? גם עכשיו את גולם ??? ותגידי לי , אולי אפילו נהנית טיפונת ? אההה? יכול להיות ?? עכשיו את מבינה ? לכן מגיע לך גזר דין מוות !!! רק מוות !!!!! רוצה קטע נוסף ? בבקשה.. מי זו הילדה בת ה 5 שבסרט ? את מזהה ? נכון , זו את!! את מזהה מה קורה בסרט ? נכון ! את במכולת השכונתית. החנוני מסובב ראשו ואת לוקחת חפיסת שוקולד ממולא ומכניסה לכיס. את רואה? לא .את לא לוקחת. את ג-ו-נ-ב-ת !!!! את ג-נ-ב-ה !!! ומה מגיע לך על זה ?נכון, גזר דין מוות !! ורוצה קטע נוסף ? הנה.. את מזהה את הפעוטה שכאן ? נכון ! זו את בת שנתיים. ומה את עושה ? נכון ! זורקת את הצלחת ועליה האוכל על הרצפה ! ליכלכת את כל הריצפה. ה-כ-ל עכשיו מלוכלך, ואמא שלך שעד עכשיו היתה בעבודה , כן, היא נאלצת לעבוד קשה . קשה מאוד !!! בכדי שיהיה לך אוכל !!! ומה את עושה ? מכבידה עליה והיא עכשיו צריכה לנקות את כל מה שליכלכת. עכשיו, כשאמא שלך כל כך עייפה מהעבודה שעובדת למענך !בכדי שאת לא תמותי מרעב !!! את זורקת את האוכל הזה על הריצפה , במקום לנשק לה את כפות הידיים והרגליים ולומר לה כל היום תודה! אז תגידי בעצמך, מה מגיע לך על זה ? נכון ! גזר דין מוות !! ואת יודעת מה ? את רואה את זו שמופיעה עכשיו בסרט ? מי זו ? נכון, זו אמא שלך. ואיך היא נראית ? נכון, היא בהריון. ואת יודעת מי נמצאת בפנים ? נכון זו את ! כבר אז הפרעת לה !!!!! הפרעת לה כבר מאז.. כבר אז הגיע לך גזר דין מוות.. אז עכשיו את מבינה מה את עושה פה בתחנת המשטרה ? וואאאוו נעמה.. כל כך נסחפתי..לא יכולתי אחרת.. אני מקווה שאת לא כועסת עלי.. כל כך הזדהיתי עם המילים שכתבת שפשוט זה כאילו נכתב בעצמו.. האצבעות שלי ממש הקלידו בעצמן.. מקווה שאת לא כועסת עלי ושאת לא גוזרת עלי עכשיו גזר דין מוות.. שלך-במבי.

במבי-עופר רך... מתלבטת אם לכתוב לך... מקווה שזה בסדר... דמעות עומדות בעיניי כשאני קוראת את דברייך. ולא שום גזר דין מוות לך על זה שכתבת את זה. צריכים לגייס לשורותינו את עורכי הדין הכי טובים, הסנגורים הכי טובים, האמהות-צביה הכי מחבקות שיש, כדי להשתיק את השוטר הזה, שנטוע שם כ"כ עמוק, חצוף, ולהחזיק אותך, ולשמור עלייך, על המרפקים, והריסים, והאצבעות , על הכל. וגם עלייך, נעמה, ועל כולם... כולנו, מעיזה להגיד... ושנפסיק כבר להעניש, להיענש, על לא עוול... והלוואי גם לשתול קול פנימי חדש, כזה שגוזר גזר דין חיים.

אז הנה בא מרפק ומזכיר לך את קיומו... אולי עד היום השימוש בו היה כמו ב"שקית מים"... ואולי הוא בא להזכיר לך שהוא קיים... יש לך מרפקים....!! אי אפשר יותר לגזור גזר דין מוות! שלך, אנימה

ולא התקבל איכשהו. גם לאינטרנט בעיות חיבורים. ואוף, במבי. בטח ראית בשתיקתי כעס ומשמעו של הכעס הזה גזר דין מוות. ואוף... לא התכוונתי. שום גזר דין מוות. כתבתי לך שאין לי הרבה מילים, שאהיה איתך קצת בזעקה ובשתיקה עד שהשוטר יגיע עם הארגז שלי. ושה, בינתיים. לא מכוונה להשתיק אותך, מכוונה להרפות שרירי נפש קפוצים. שום גזר דין מוות. טוב במבי?

דמעות זולגות מעיני ... דמעות שקופות , רטובות , מלוחות ....

לא שה שמהסה את הדברים. כזה שמרפה את שרירי הנפש שהיו קפוצים כשכתבת. שום גזר דין מוות. אין לי מילים היום, אז רק אשתוק איתך את הכאב שדיברת חזק, בזמן שהשוטר מחפש עוד את ארגז הוידאו שלי.

שקדם להכל. שהוא שלי, שהוא אני, שאני לא יודעת לומר מה הוא. ובעצם לא יודעת כמה זה כבר משנה מה הוא. העונש ראוי ונאמד לפי עוצמת האשמה , איתה אי אפשר להתווכח . (משום מה דרך הטלפון ההודעות נוטות להיעלם או לפחות לא להשתרשר להודעה הנכונה. אז זו אמורה להיות תגובה לתגובה שלך אודי. יוצא מבולגן, קצת כמוני עכשיו. מה קודם למה ומה מגיב למה. )

לא עובר לי היום. לא ישנה בלילות. שלחתי צעקה והיא מחכה לתור שלה בנתיים אני כבר צרודה

רוני, מפחדת להעמיס עם מילים, שהרי את תמיד טיפין-טיפין. אז ריגשת אותי עם הצעקה המדברת לפתע. ומקווה שהחיכיון לתורה לא ייאש אותך. היא נשמעה, פשוט עוד לא חזרה מהקירות אלייך. נעמה.

בקשתי פגישה למרות שלא היינו אמורות להפגש עד שבוע הבא......יש בנינו הסכם שהיא לא עונה לי אם אני כותבת לה............היום הייתה פגישה שבעקבותיה היה לי קשה..הצפתי אותה במלא מיילים.......ללא תגובה.....כתבתי לה שהיא כמו רט באטלר מחלף עם הרוח..וחבל שאני לא יכולה להגיד כמו סקארלט האופטימית...שמחר יהיה יום חדש....ושאני כועסת עליה עליי..כל מיני.....שהסכמים גם נועדו שיפרו אותם לפעמים.......אוףףףףףףף אודי הפרתי את ההסכם.....כתבתי לה......וגם אני מטומטמת נורא ששוב נגעתי ושוב ספרתי.....ושוב חפרתי......הנה הוצפתי וכתבתי לה..........אוףףףףףףףףףףףף זה מה שקורה כשנוגעים בדברים שאולי שטוב שנשכח מהם????? אבל הם הציפו אותי לאחרונה....אוףףףףףףףף וכאחד שמאמין בהפנוזה מה דעתך על משחקי תפקידים? גשטאלט? האם ניתן לדעת דברים שאני חושבת שאני לא זוכרת? האם יש אפשרות להזכר מדרך של משחק תפקידים שכזה?? או דמיון מודרך??? חג שמח מ.

אודי, הי. אממ. אני רוצה להגיד לך משהו. קטן. אני רוצה שתדע, שאני יכולה להציף את הפורום... אני יכולה לכתוב בלי סוף... ככה זה מרגיש לי. שאמנם לפעמים אני בולמת, לפעמים את הכל, לפעמים את הרוב, לפעמים קצת פחות, אבל הפוטנציאל הזה קיים. וזה מאד מוזר כי זה הרגשה של להציף בשום דבר, לא במשהו משמעותי... אתה מבין את זה?? איך זה יכול להיות? צונאמי שקוף ומיותר שכזה... אני יכולה לנסות לתת לזה הסברים אבל לא בא לי. רק לכתוב את זה. למרות שזה מפחיד , ושאני כבר מגזימה ושאתחרט... ובכלל אתה תבוא רק מחר... (ואפילו אין לי איזה עץ ותיק יותר להתלות עליו... :-( אז אני יעצום עיניים כמו ילדים קטנים שחושבים שאם הם עוצמים עיניים אז לא רואים אותם... ואולי באמת... צונאמי-שקוף-שכמותי... חסר שליטה... וגם כ"כ הייתי רוצה, וצריכה, לכוון עכשיו את הגלים שלי למקום אחר... ולרסן אותם קצת... סתם. גילת. (ואני לא מקשיבה בכלל למה שיש לך להגיד...)

שלום רב, אני אשה בת 50 בריאה לחלוטין ללא שום בעיות. אך לפני שבועיים החלו לי כאבי ראש עזים, הקאות, נדודו שינה, חולשה ועייפות מתמדת. עברתי במון בדיקות (בדיקת דם,סיטי ראש) אך לא נמצא שום גורם לבעיה. אני חושבת שמדובר בהפרעות פסיכיזומטיות. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנושא.

פתאום חשבתי על הצורך שלי לאסוף, מאיפה הוא... לאסוף מילים, לאסוף דברים נכונים, מתאימים... לאסוף זכרונות... אולי משהו שנובע מההרגשה שיש בי חורים-חורים... אם מוצאת שיר יפה, או איזה סרטון שנוגע אליי, מיד צריכה לשמור ולכתוב במקום שאוכל לראות,... שאוכל לחזור, לוודא, להרגיש. לפעמים רק שחזור בתוך הזיכרון גם מספיק... חוזרת וקוראת גם הודעות מפה, לפעמים אלף פעם.. לפעמים מסתובבת לי בראש מילה, הגדרה, למשהו שאני מרגישה, מילים נכונות – ואני חייבת מיד לעזוב הכל ולכתוב אותן, (קצת אובססיבי...) כמו איזה סופרת משוגעת... מנסה לכתוב לי רצף...ממשות... (לא סומכת שזה יישאר בתוכי? צריכה גיבוי חיצוני? פוחדת שאני בור ללא תחתית שמפיל הכל מן הצד השני? לא ברור). "אסוף את המעשים את המילים והאותות..." ועכשיו חג האסיף... :-) את מה אוספים? את תבואת כל השנה? כל השנים? ומה עם החורים? אפשר לאסוף גם אותם, איכשהו? ומתי מפסיקים להרגיש צורך לאסוף? מתי מרגישים כבר אסופים? (הממ... יתום = אסופי... הפוך על הפוך... מה בין תחושת הריק, החסר, ובין פעולת האיסוף... ) ואני רוצה את חג...החריש. (יש כזה? פסח?) ככה לחרוש לי תלמים חדשים באדמה רגועה אחרי שיסתיים ויירגע הצורך לאסוף ולהרגיש את מה שיש עד כה. (יבול ברכה כבד משאת?!) גם קצת הרגשה קשה כזו, כאילו האדמה אינה יכולה להניב דבר...אולי דבר גם לא מחלחל... ולכן מה שנותר זה רק לאסוף... מלמעלה...מבחוץ... .... ורק הבטחת הרוח.... https://www.youtube.com/watch?v=XUR6jL3D6N8 הלוואי שהגשם יבוא בעתו, ויביא אתו קצת התחדשות, לכל מי שצריך...

חקלאי צריך המון אמונה, מה? מניח את הזרעים, משקיע בהם ממיטב מרצו וסומך עליהם שיגדלו ויהיו משהו. כשלא מכירים מספיק את מה שבבטן האדמה, כל הזמן מפתיע שיוצאים דברים. אז אוספים ואוספים ומי יודע מתי זה יפסיק, מה אוספים, מאיזו חלקה כבר אין? חג החריש, אהבתי. לזרוע את הזרעים של עצמך, להכין להם מקום. והחורים, הבולענים האלה, זו שאלה טובה איך להתייחס אליהם. כמה הם חלק קיים (הרי הדונאט לא יכול היה להיות בלי החור) וכמה הם אין. יבול ברכה כבד משאת. איזה משפט נוגע. כמו שבמבי כתבה על הטוב שהוא טוב ומציף. בכלל נגעת, גילת. גם עם הצונאמי השקוף. הילד שלא מקשיב בכלל למה שלמבוגר יש להגיד, החוקים שלו הם שקובעים. יש משהו בידיעה שאת יכולה להיות כל כך קיימת, גם אם את מרסנת ולא מציפה, שנותן משהו. את לא שקופה. גם רוח נדמה שלא רואים, אבל למעשה עושה המון. ואת מזיזה עלים פה, ראית? בברכת חורף גשום, קריר, מיטיב, נעמה.

נעמה יקרה, אני מודה לך. ואני אוספת את דברייך. אולי מתישהו זה גם יחלחל. אני מרגישה קצת שאת מסתובבת פה בפורום ומאירה בפנס למקומות חשוכים... לגבי החורים, הם מאוד אין, אבל הם אין נוכח עד מאד... באמת בולענים... אבל חשבתי, יש כלי נגינה שיודעים לנגן דרך החורים, ממש דרכם, ולא לידם או מסביבם, ולהוציא מהם משהו שנשמע, משהו קסום וצלול ושלם מאד... שאלתי אותם איך הם עושים זאת, מה הסוד, עוד לא הצלחתי ממש להבין... וכלי הנגינה שלי, ידיד נפשי, יכול אפילו יותר מכך, הוא יודע לנגן דרך החורים שלי... ולהפיק משהו מדויק ואמיתי ,אסוף, שהוא נגיעה בנפשי, שהוא בעצם אולי היא, ויש בכך משהו מנחם. ואני מנסה ללמוד. לנגן כך דרכם, לדבר כך דרכם, להיות כך דרכם, משהו שלם ואמיתי. משהו קיים. ומאד אהבתי והזדהיתי עם ה"של עצמי אבל איתך" שכתבת שם למטה לסוריקטה. זה לא עקום בכלל, זה מדויק מאד. לדעת להיות של עצמנו ועם אחרים. תודה, שוב, ואנא, שמרי על עצמך. אני מגלה כמה הרבה יותר קל לומר זאת לאחרים, רואים את זה גם כאן... האם, אולי, חורים משלך, הם אלו שגורמים לפגוע בעצמך? שלא נותנים להיות שלם? שמושכים ואומרים- לא מגיע לךךך... להיות שלמה.... ואומרים, עזבי את המאמץ הזה, להחזיק שלם, לא להתפרק.... בואי, הצטרפי אלינו, היכנעי..... אל נא תקשיבי להם. נסי לומר לעצמך מה שאת יכולה להגיד לאחרים. גילת.

היי אודי, אני מתחילה לכתוב בלי לדעת מה יהיה כתוב כאן כשאסיים.. לא בטוחה שיש לי מה לומר, רק צורך לדבר קצת לאויר. (אתה לא אויר, אבל כרגע, ברגע הכתיבה, זו רק אני פה והאויר. בלי אינטראקציה עם אף אחד). המטפלת שלי אומרת שהייתי קצת מאנית עד עכשיו, בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה של אמא שלי (אומרת את זה בחיבה וחיוך, וגם אני מחייכת לעצמי, כי זה נכון. וגם נחמד). אלא שעכשיו זה נגמר, לצערי, המאניה הזאת, וכבד לי בבטן. כמו סלע כזה שלא מרפה. אני מתקשה להירדם בלילה, ונהנית להשאר במיטה עד שעות אחר הצהריים. זה לא בדיוק עצב של בכי, לפעמים כן, פשוט כובד פנימי כזה שלא מרפה. ולשמחתי חברים מתקשרים ומזמינים להיפגש, ואני אסירת תודה ונענית, אבל עדיין- בחופש הזה יש המון זמן להיות לבד. ואני מחכה נורא (כי זו באמת המתנה קשה-קשה לפעמים) להיפגש עם המטפלת שאיתי. ו-50 דקות חולפות כל כך מהר שקשה קצת לא לשים את ההמתנה הזו ללעג בתוכי. אבל משהו בחדר שלה מרפה את השרירים. לא בטוחה שזו היא, אולי רק הריהוט החדש שם. וכשאני איתה אני מדברת, אבל מוצאת את עצמי כמו מדברת אל תוך עצמי. והמילים לפעמים מתקלפות ממני כמו גלדים יבשים, ולפעמים כמו גלדים שעדיין לא מוכנים להתקלף, ואז אני נבהלת והפצע שורף ומכווץ מאוד. והמילים שלה לא מכסות, לא מפלסטרות, גם הן מהממות אותי.. כמו משחת שרירים, חמה-קרה, בריח מנטה. מכיר את התחושה העירומה-חשופה הזאת? היא הולכת עם הקו שלי ומדברת על ההתמודדות עם המחלה כמו על התמודדות עם מותה הקרב. וזה קשה לי נורא, שזו כבר עובדה מוגמרת בעיניה. וקשה גם שעדיין אין לנו שעה קבועה, בגלל תחילת השנה האקדמית. זה מעורר בי חרדה וחולשה. הייתי רוצה להעיר קצת את המאני, שנעלם בי לאיזה פינה והחל לכסוס ציפורניים. להעיר אותו שינפץ חלקים מהסלע. קצת כמו שההקרנות של אמא שלי אמורות להקטין את הגידול בגב, שלא יגע בעצב ויכאיב כל כך. אתה יודע, בסופו של דבר זו אני שמטפלת בעצמי.. 50 דקות הן כל כך מעט, שהטיפול הוא בעיקר הידיעה שיש מישהו נוסף שמחכה לשמוע מה שלומי. לא בטוחה אם יש משהו ספציפי שהיא עושה שמטפל בי, למעט להיות שם. ואני זו שצריכה לנער את עצמי ולומר לעצמי שזה בידיי לבחור את הסיפור שלי כרגע ואת המנגינה שבה אספר לעצמי מה קורה. אני יכולה להחליט שאני לא אמא שלי ולא חולה, ולכן אין צורך לשכב כמוה במיטה כל היום. אני יכולה לומר לעצמי שהדלת לממלכת המאניה פתוחה, ורוחות החיים שלה יתקבלו בברכה. (לא, את זה אני לא יכולה להגיד, כי הסלע נמצא שם, אין מה לעשות). אני לא יודעת מה לומר לעצמי.. מה התפקיד שלי בבית כרגע? אל מול אמא שלי, אבא ואחיי? מה היכולת שלי לדבוק בשגרה? לצאת לדייטים בלי לבכות? ללכת לחתונות של חברות בלי לבכות? להאמין בחיים, לעודד חיים אצל אמא שלי? להיות שמחה? מה להגיד לעצמי...? יצא קצת אישי הפעם.. כמו מקטע של שיחה אישית. תודה, גפן נ.ב. מעניין כל המשמעויות של המילה Rock.. (שיחקתי קצת בכותרת).

שלום יש לי אחיין בן 16 לאחרונה שמתי לב כי נוגע יתר על המידה באחיו בן ה 14 בקטע מיני. ואף לאחרונה הטריד את האחינית שלי בת 5 וניסה לנשק אותה ללא רצונה. מבקש לקבל יעוץ באיזה צורה לפנות אליו,והאם זה נכון להגיב ואיך?

מהטיפול הפסיכולוגי לשעבר חרוטים בראש. אמרת שאדם כמוני צריך ללמוד חמלה לעצמו. תמיד הייתי בעד חמלה לעצמי עד שהגעתי לטיפול ההוא וישבה שם דמות של פסיכולוגית בכירה שזרעה לי מלח על הפצעים עם כל היש שלה. היא הייתה פסיכולוגית בכירה הרי , ציינה בקול שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה (משהו שתמיד בעצם איחלתי לעצמי-עבודה שאתממש בה ואוהב) שסיננתי ' מי מביא ילדים לעולם הדפוק הזה' היא אמרה שהיא מפיקה סיפוק ההורות שלה (מן הסתם אמא שלי לא ממש חוותה זאת כך אלא את הילדים כמטרד ונטל מעייף) . היא הייתה רזה וחטובה באופן בולט ושאלתי אותה אם יש לה מאמן כושר פרטי היא אמרה שכן. ואני בחורה עם הפרעת אכילה... היא אפילו אמרה באיזה פעם שממש רצתה לעקוץ אותי שהיא לא ספרה קלוריות מימיה... כל פעם שקנאתי ביש שלה היה לה מן חיוך קטן בזוית הזה של שביעות רצון עצמית. הכי הכעיס ישר על ההתחלה שאמרתי משהו על רמת החיים הגבוהה שלה והיא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני נמצאת'. והיא אמרה את זה בטון כ"כ מלא בעצמו. חלחלה אותי. נפגעתי מאוד מהמשפט הזה והיא ראתה ואמרה 'בטח לא היה כלום שיכולתי להגיד שהיה בסדר מבחינתך'. והיא חזרה ואמרה 'עבדתי קשה'. היא חלחלה לי את הנשמה עם הצביעות שלה. היא ישבה שם ולא היה אכפת לה מה אני מרגישה או כמה אני סובלת. היא אנסה לי אנליזת תסכולים על הנפש. היא אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול. פעם אחת אמרתי לה זה כמו שהבת שלך עכשיו עם ההקשרות הבטוחה שלה והחיים הטובים תפקוד גבוה תעבוד קשה ותהיה פסיכולוגית יום אחד ואז תשב מול אחת כמוני ותצדיק את התעריפים שלה בעבודה הקשה שלה.. היא לא כמוני תמצא את עצמה במיטה במקום לתפקד ולהתקדם בחיים סובלת מסיוטים מיניים. המטפלת שותקת... נגמר הזמן. צריך לצאת. רק בכיתי כל הדרך הביתה. איך יכול להיות שהדבר הזה נקרא 'טיפול'. שום קשר טוב לא היה. רק צביעות חברתית דוקרת אותי כמו סכינים בנשמה. מעולם לא הרגשתי את הפערים האלה כ"כ חזק כמו אצלה. אפילו אחרי שנה בטיפול עדיין זכרתי לרעה והזכרתי את אמירת ה'עבדתי קשה' הזאת. היא אמרה בטון ענייני מרוחק כהרגלה 'זה נצרב בך'. היא ניסתה להציע פרשנות אחרת שהיא התכוונה שגם לה היו קשיים... אבל כבר חתמתי נכות רק בגלל שהיא לחצה עליי תמצאי עבודה. היא אפילו לא עצרה רגע להקשיב לי שאני לא רוצה סתם עבודה. אני רוצה מימוש מקצועי. היא דחפה לי את האנליזה שלה לגרון בכח . אף אחד בחיים לא יבין את החוויה שהייתה לי שם ואני חיה עם הזכרונות האלה. גם אני לא מבינה איך כמה מילים ומשפטים הפכו להיות לכזה דבר וזמן שהיא לא נתנה כמו החריב לי את התקווה. למה היא עשתה את זה?? מעניין. האם גם ויניקוט היה מטפל ככה? יש לי הרגשה שויניקוט היה באמת נותן מהלב ורוצה לעזור למטופלים שלו ולחפש איך ולא דוחף להם אנליזה וקובע שזאת המציאות. היא גם גערה בי אם אני רוצה לבוא כי לא באתי מסודר. באתי מבחינתי בשביל לספק לעצמי דברים טובים. נחרדתי מן החוויה. נקשרתי נקרעתי בין להגיע ללא. ביקשתי יותר זמן היא הסכימה רק בתנאים שלה לא הגענו להסכמה רציתי לבוא אבל לא בהשפלה הזאת. פתאום היא אמרה לי 'אז את לא סובלת מספיק בשביל להגיע'. על מה היא מדברת?? רציתי לבוא בשביל טוב! שיהיה לי טוב! עכשיו טענה שאם אני לא באה אז אני לא סובלת מספיק? כמה בדיוק היא רצתה לשבור אותי שם?? שאני אבוא מתוך סבל ככה... רציתי טוב! בשביל זה שילמתי ובאתי. יצא שהרגשתי שלאור הפערים וצביעות החברתית לבוא לאנליזה ולשלם ככה אצל מישהי כמוה מרגיש כמו מעשה השפלה והיא בכלל לא התייחסה לכלום ואמרה 'זה אצלך. יש גם אנשים שחווים זאת אחרת. כאילו שאני פחות מבן אדם. כאילו שאם יש אנשים שחווים זאת אחרת אז זה עשה את זה בסדר שיש אנשים שחווים את זה כמוני. שוב העבירה את כל האחריות ממנה עלי. בזה היא תמיד הצטיינה. אני כן הייתי 'ניתנת לטיפול'. היא בעצמה התרשמה ככה בהתחלה. תראו לי עוד מערכת יחסים שכל כך הרבה כסף מחליף בה ידיים ורק הצד שמשלם בסופו של דבר אחראי לתוצר שהוא מקבל.. איזה דבר. היא לא התאימה לי. חבל שנפלתי דווקא עליה. זה היה מזל רע. הבעיהשהיא הרסה מספיק וכיום אני גם מודעת מספיק עד שאיבדתי את היכולת להאמין שהם באמת מסוגל גם לעזור קונקרטית ולא רק לעשוק כלכלית קונקרטית. כיום אני פונה לעובדת סוציאלית בכלל וגם זה רק מתי שנהיה ממש ממש קשה ולא יכולה יותר לבד לשאת את ההרגשה. אבל בשוטף איבדתי את היכולת להניח לעצמי להקשר למטפלים (ואולי לאנשים בכלל). נאטם לי הלב בטיפול ההוא. חויה שלא ניתן לתאר במילים. לשבת כ"כ חשוף ופגיע מול מישהו, נזקק. והוא יושב שם ולא בא לקראתך ולא עושה שום מאמץ להקל מן הסבל.. לא הבנתי מה טיפולי בזה אבל נאטם לי הלב שם. נכון שכיום קצת הפשיר ומנסה לחיות את חיי הלאה. אבל היחס למטפלת ההיא נשאר לי חלק אטום בלב והלב שלי לא היה כזה כשבאתי אליה. השאירו לי טעם מר ורע.. ועכשיו הכל תלוי בי. את זה כבר הבנתי. תלוי בי. אדם בלי יכולת לחלום יותר :/ רציתי להיות פסיכולוגית בלי לדעת מה זה אומר . פחח. הגורל איירוני ומצחיק. מה אהיה עכשיו? לא בטוחה שיש לי אומץ בכלל 'לחיות את החיים'. והזמן... ממשיך לחלוף לו.. הוא בטח לא שואל אותי. בא לי לרזות קצת . לבולימית זאת דווקא משאלה בונה. במקום לאכול כל הזמן..

כמה עצוב . שזה לא נגמר זה ממשיך לחיות בתוכך . מקוה שתבוא השלכת ותשיל כמה עלים . יבוא הגשם וישטוף את המועקה . הילה (שניסתה לקרוא כד הסוף את ההודעה ולא הצליחה)

לשחזר עם הילדים את הפגיעות שפגעו בנו? יש ביטוי שאי אפשר לתת מה שלא קיבלת... אבל האם זה באמת הכרחי? אני רוצה להאמין שאם אני אהיה אמא יום אחד אז אני כבר מודעת מספיק כדי לא להיות כמו ההורים שלי שלא היה להם שום מושג בפסיכולוגיה התפתחותית... גם בניגוד להורים שלי שהביאו וגידלו ילדים כמו תוכי כי 'ככה עושים' , לי זה ברור שמדובר בבחירה ואצל מי נמצאת האחריות כאן . הבעיה היא אחרת. כושר השתכרות.. אבל הדברים הבאמת חשובים מנטאלית דווקא לא נקנים בכסף. לא ככה אודי?

אני אמא שונה לגמרי מאמא שלי, במודע!!!!!!!!אפשר להחליט לשבור את המעגל הזה...אצלי זה עבד..

מימה הי, מקווה שבסדר שגם אני מגיבה.. אחי אמר לי פעם " אני לא למדתי איך להיות אבא. אני לא יודע איך ומה אני צריך לעשות כאבא, אני רק כן יודע ולמדתי מה אני לא צריך לעשות. מה אסור לי לעשות כאבא... כן מימה.. לפעמים אנחנו יודעים קצת מה ואיך לעשות על דרך השלילה.. מוזר.. במבי.

שמחה לשמוע מיכ

זה באמת מרגיש ככה. שלמדתי בעיקר איך לא כדאי להיות. הבעיה שחסרו לי מודלים לאיך כן להיות.. מקווה שזה לא מאוחר מדי ללמוד את זה

יש במה? בפגיעה שעברתי? בזו שהבת שלי עברה בדיוק באותו הגיל? בבעל שנמאס לו מהאישה המדוכאת והנמנעת? באמהות שלי שמתנהלת מהמיטה( למרות שהילדים שלי הם מיוחדים בדרגות שונות...) בכדורים אולי? לא יודעת במה להיאחז. לא חושבת שהישרדות זה משהו להיאחז בו. בעיני, זה משהו שצריך לשמוט. מזמן. אז הנה אני כותבת המון..... אבל לא נראה לי שהמילים האלו מסבירות ולו במעט את הדבר הזה שכל כך גדול עלי. אולי אי אפשר להסביר את זה נראה לי שאולי קוראים לזה חיים...? מרגישה שצריכה לצעוק הצילו. אבל למי?????

היד שמלטפת היא גם היד שמכאיבה (נטע) הבלבול המטריף הזה!! אני מוצאת את עצמי יותר מידי עסוקה בלנסות לסדר את הטוב והרע בתוך כלובים מוגנים כדי שחלילה לא יתערבבו. אבל זה לא מצליח!!! הם מהתלים בי ומשחקים איתי מחבואים ופתאום אני מתבלבלת לא יודעת מה טוב ומה רע... אודי... אם היד מאד מכאיבה אז איך יכול להיות שהיא גם מלטפת? (והיא באמת מלטפת) הליטוף שלה הוא אמיתי?? ואם כן איך אפשר להשתמש בה? המציאות משובשת או שמא ההסתכלות הסובייקטיבית שלי היא המשובשת...??

בבקשה, אל תפרסם את מה ששלחתי קודם. בבקשהההה !!!

הי אודי, דבר ראשון - שלחתי את ההודעה מיד אחרי זאת שלא רציתי שתעלה - מסתבר שחלה תקלה כלשהי. דבר שני - הרגשתי ששחררתי הרבה יותר מידי אמוציות ורגש (הרבה זה עניין יחסי...) וזה די הפחיד אותי. אבל, כמובן, מסתכלת על זה עכשיו ולחלוטין מסכימה אתך. (אם כי אני לא תוהה כי אם לועגת לי) אכן, ההסטריה שלי היתה מיותרת לחלוטין. יש איזו הנאה מוזרה בלעג הזה ובשמחה לאידי: שוב נכשלת, שוב כתבת בכסילות ובחיפזון, מפגרת.

עפרה, הי, הממ... אני מרגישה שאת קצת משמשת לי בפן מסוים שמתגלה כאן, מראה לעצמי, וזה מעורר בי כל מיני מחשבות שהייתי אולי אומרת לעצמי שבמראה ואני מתלבטת, האם לחלוק אותן...או שהמחשבות האלו הן בשבילי, נועדו להישאר שם בפנים... אולי מתלבטת האם בא לך לשחק קצת בקוביות, או דווקא להיות קצת לבד וגם איני יודעת איפה את, חוץ מזה שמשהו , משום מה, מעורר אותי, שוב ושוב... (אולי סתם גם חרדה כזו שלי, מלהיות לא מתאים, לא נכון... חרדה מוכרת לי ומתגברת בפורמט שכזה בו קשה לבדוק איפה השני נמצא... שלח נפשך על פני המים...) אז, שולחת את ההתלבטות, או משהו כזה. גילת.

הי גילת, אני דוקא בקטע של קוביות... (או אולי משחק מסירות בכדור ?) כידוע, את והמחשבות שלך מענינים אותי מאד ואני ממש אשמח לשמוע את הגיגייך ! רק אם בא לך כמובן, ובלי לחץ...