פורום פסיכולוגיה קלינית

(בעצם די רשמית המילה הודעה, יחסית לשיח שהן באמת ולעובדה שרובן תוהות ולא מודיעות...) אודי, כתבתי למטהלמטה לבובי ולאנימה בעץ שלי, נדמה לי שנשכחו ההודעות כי הן למטה. תוכל לבדוק ולהעלות? בינתיים כבר אאחל לכולם סוף שבוע מיטיב, שאוהבי הקיץ יתענגו על החום שעוד נמצא ואוהבי החורף על הסממנים הקרבים (זכר הגשם עוד טרי!), נעמה.

ועכשיו יקירה, בא לי לשאול : איך היה היום בבצפר...? :) בהצלחה ! תהני. וקבלי ממני בחום בלון ירוק. אנימה

אודי הכותרת זה משהו שענית לי על שאלה קודמת-שחוויות טראומטיות בטיפול רצוי לעבד, ולא למחוק מהזכרון. האם זה משנה אם מעבדים חוויות אלה מול המטפל שמולו שוחזרו ונחוו או אפשר לעבד בטיפול אצל מטפל אחר?

לא ממש הבנתי אותך....אתה חושב שהייתי טיפשה?????וגם חמודה??????? מה זה גם וגם?? ודבר אחר...בזמן האחרון העלית הודעות וישר ענית....לא נתת להודעה לשקוע בפורם...מוזר...זה השפיע עליי קצת...

היי אודי, בנות, תהיות שלי ושל הלא מודע שלי... חלמתי שאני הולכת ברחוב ועוצרת אותי אישה. אומרת לי שיש לי סימן על הרגל, שהכיש אותי נחש, מסבירה לי בדיוק איך היא מזהה. אני ממשיכה להתעלם מהחורים שברגל, הולכת לתחנת האוטובוס. אבל מרגע שאמרה כבר כואב וקשה ללכת, וכששמים לי משחה במרפאה הכאב כבר חזק כל כך. אני נזכרת בשלב הזה שהכיש אותי הנחש בלילה וכאב הזיכרון נוראי. ואני לא יודעת מה עדיף ואם בכלל טוב להודות שכואב לי. ומה זה אומר ללכת עם חורים ברגליים ובנפש ועם ארס שזורם בעורקים. נעמה.

המשפט שלך בסוף על ארס שזורם בעורקים הזכיר לי שבעבר השתמשתי במטאפורה 'הזריקו לי רעל לורידים' כדי לתאר את האופן שבו בני משפחה פגעו בי בכך שהחדירו חרדות וכל מיני מחסומים ויחס שלילי משל עצמם לתוך הנפש שלי..

הי נעמה.. קראתי את הודעתך ומשום מה הדם קפא בעורקי.. פחד.. במבי

מאחלת לך עוד מפגשים עם האישה שרואה אותך,(מעבר לחלום, - בתוכך) שמזהה את הפגיעה שנפגעת ולא מטשטשת, ומאחלת שהיא גם תעזור לך לחבוש את החורים, ותמלא אותם באהבה... לעצמך. אנימה.

אני מחפשת פסיכולוגית ד"ר לביתי ,בת 29 ,באזור תל אביב. לביתי יש תור לפסיכיאטר ממיין של מאוחדת ב -12/10/2013 ,בכדי שנוכל לקבל רשימה של פסיכולוגים. העניין הוא שביתי צריכה טיפולים בדחיפות כי היא במצב דיכאון ,לכן חשבתי בינתיים להגיע לפסיכולוג שעובד גם עם קופת חולים מאוחדת ,באופן פרטי וכשנגיע לתור שלה נוכל להמשיך את הטיפול דרך הקופה עם אותו פסיכולוג אשמח אם תוכל לעזור לי

רוצה לכתוב לך שלא צריכה אותך ולא את הפורום הזה רוצה להעלם ולא להיות , להעניש אותך . להטיח בך ...... אודי, נפגעתי ממך . כן , אתה פעם אחרי פעם לא מתייחס להודעות שלי . למרות ששתיים מהן שיקפו הרבה כאב . אז בטח יש הרבה תירוצים . אז שתדע , שאני פגועה וכאובה . ונראה לי שזה פעם ראשונה שאני אומרת את זה כאן .

אני לא בי. אולי אשוב מתישהו.

אודי, עזבתי את הטיפול. עזבתי כי נפגעתי וכבר לא הרגיש לי בטוח. עזבתי כי פחדתי. פחדתי מהעוצמות, מהרגשות ומרכבת ההרים. חוששת להתחיל טיפול חדש מכיוון שיודעת שבשלב מסוים אאלץ להפרד, אז מעדיפה לא להכנס לזה. הפרידה יותר מדי כואבת. בורחת כדי לא להיות תלויה. פרידה עבורי זה מוות והזמן שעובר אינו מרפא את הפצעים. אם הזמן זה עוד יותר שורף.

הצלחתי לאכול נורמלי היום. אני לא יהרוס. אני אלך לישון עם ההישג הזה.

היי מימה, מעריכה מקרוב את ההישג. ומקווה שאיך שלא עבר היום, קמת עם זכר ההצלחה של אתמול. נעמה.

חדשה מרעישה: זה אמיתי. מה שאני, מה שאני מרגישה, מה שאני פה, אתם, אתה. ואתה פסיכולוג. זה לא משחק. אני יודעת שזה נשמע מוזר. אני מעכלת. אני לא יודעת להיות עם האמת כ"כ. אני בורחת הרבה מאד להסחות דעת (או נפש) מסוגים שונים, חמורים יותר או פחות. כן, ההודעה ההיא שכתבתי לך וכתבת לי בחזרה "להתגילת", היה שם משהו מדויק מאד. זה מפחיד מאד--ואני פחדנית מאד. אני לא כ"כ יודעת להיות. אודי... אני לא נוטה לדבר פה על כך אבל אני מנסה אולי לשתף במשהו שקשור לקושי שלי ללכת לטיפול. לא איזה משהו מרעיש ומפתיע, פשוט, לנסח: אומרים שזה להתנסות בדרך יחסית בטוחה, במרחב בטוח. אני מרגישה ההפך. אני מרגישה ששם הכל חשוף ואין לאן לברוח, האסטרטגיה הבסיסית שלי. ואם אפשר לגנוב מסוריקטה את המשפט שכתבה בהקשר הפרטי והאחר שלה: יש בי בושה גדולה מאד. אפשר לכסות את ההודעה הזאת, להסתיר קצת? לא, הנה, בקשה אחרת: אפשר להסיר קצת את הכיסויים? אפשר פתאום להתחיל להיות? בראשי עוברים כל מיני הקשרים בהם ה"להתחיל להיות" הזה ליווה אותי. תמיד כדבר מלאכותי קצת ולא טבעי וזורם. אתה יודע מה, אפשר לחזור הכי אחורה: בתור עוברית קטנה. כבר אז, לא רציתי לצאת אל העולם. התחלתי והתחרטתי, והיו צריכים לעזור לי לצאת. וכל המחשבות האלה. אני רגילה גם אם לחשוב אותן- לשמור אותן בתוכי. לכתוב כאן, ובכלל, לחלוק, זה כמו להיות. ולמה? למה לתפוס מקום בעולם, בעצם? ואיך? גם רוצה לספר שאני במציאות מאד מתפקדת, ויש נוכחות וגם חברה. רק משהו בחוויה הפנימית , מפוצל למדי. מתחבא. לא לגמרי שם. (ואולי זה רק נדמה לי שכך?) גם העניין של הראיה, והמיכל שכתבת לי עליו, חזק מאד, אודי. נתן אלתרמן כותב "באין רואה אותך רעי, פניך מתחילים לגווע" ... חוץ מזה, מנסה ללמד את עצמי שזה בסדר לכתוב כאן ולחלוק את החוויה. הרי זה מה שאני מנסה להצליח לעשות...לפעמים מרוב שאני חושבת: "ללכת לטיפול", אני כבר שוכחת מה זה אומר. בסדר מה שכתבתי, אודי?

גילת, רק רציתי לספר לך שגם בטיפול עוד אפשר לברוח. לתוך עצמך, לשתיקה, לברבור, כל אחד בדרכו. ההכרה בזה שזה אפשרי, שאם אני באמת רוצה ללכת לא ימנעו ממני, שאם אני רוצה להסתתר לא יציצו, דווקא עזרה לי להישאר ולהתגלות לאט-לאט. אני זוכרת משפט של המטפלת שנגע בי: "אני רוצה לראות אותך, לא לראות לך". ואני מאחלת לך שיראו אותך. אולי תוכלי לגייס את כלי הנגינה שלך כשיריון נעים, שיאפשר לך לאט-לאט להתגלות ולא להיחשף לחלוטין. נעמה.

לקח לי קצת זמן לעכל את מה שכתבתי, ולהגיב. כנראה בגלל ה"להיות" הזה, שהודעה הזו קצת הדגימה בעצמה... ויש לי קצת תחושה מעורבבת כזו שהייתי כנה מאד וששיקרתי, בו זמנית. הרגשתי גם קצת, בשילוב עם תגובותיכם, שההודעה שלי שידרה אולי איזו תדמית שלי שרחוקה מאד ממה שאני במציאות, לא מדויקת מספיק. ורציתי מהר להביא ולספר. (אולי הבהיל אותי ששידרתי הרבה חוסר אונים. שהחלק הזה שבי פתאום נראה כמו הכל). אבל במקום זה, (נראה לי לא ממש אפשרי להראות פה תמונה שלמה, וגם לא ממש הנקודה)- אני מנסה ההפך. מנסה לאתר איפה בתוך המרחב שהוא אני, נמצאת הגולה הזו שהיא גילת. אני מסתובבת כל היום והיא מתגלגלת בתוך ראשי. לפעמים היא תופסת את כל המרחב שהוא אני, לפעמים היא כ"כ מסתתרת שאני בכלל לא מוצאת אותה , שנדמה לי שהיא מחוצה לי, דמות שהמצאתי. לפעמים היא ואני מתחרות על המרחב , חולקות אותו. וזה קשה, דורש פיצול קשב כזה. והכי טוב , אני חושבת, לרגעים אני מרגישה את שתיהן יחד, חופפות במרחב... בהקשר הזה, עולה בי פתאום התחושה איך זה לחיות הרבה זמן בבית שמישהו אחר ריהט לך, מישהו אחר מנהל אותו. אתה מסתובב וחי שם, אבל אתה לא יודע ולא מנסה לדעת איפה בדיוק כל דבר, מה במקרר כבר התקלקל וצריך לזרוק והאם כבר שולמו חשבונות החשמל. ופתאום המישהו הזה לוקח את כל הדברים שלו ויוצא. ואתה מתחיל לרהט בעצמך. (פתאום אני מבינה אולי את מה שכתבת לי, נעמה, בתגובה להודעתי "חג האסיף".) הצעדים שלך בתוך הבית הם אחרת, הנוכחות בו. תחושה של.. שליטה. ואני חושבת על המילה אין–אונים שמזכירה אין-א(ו)ני(ם). מנסה להגיב לתגובותיכם מהמקום בי שהוא גילת. ולא להרגיש שזה שקר. נעמה, תודה שחלקת את המחשבות היפות שלך ושל המטפלת, ועל האיחול הנוגע. (באשר לכלי, את חמודה... האמת שאני לא מרגישה שהוא יכול לשמש שיריון, החוויה שלי אותו היא משהו דווקא אישי וגולמי יותר מהמילים. כן, לפעמים אני חווה אותו כמו זעקה כזו אבל מבחוץ זה לא מורגש. מביך אותי אפילו שהבאתי אותו לכאן). ואודי, אאממ... טוב, אליך בעצם כל החלק שלמעלה, כלומר - אליי, ואליך כמיכל, משהו כזה, אם זה בסדר. (מוזר...שוב תחושה שכנה ומשקרת בו זמנית) סליחה אם הלאיתי.

הייתי שנים בכמה טיפולים והם עזרו חלקית מאד ולא למטרה שלי. אני מיואשת. להפסיק לחפש? אולי זה אשליה? ובמילים אחרות- נשים על השולחן: האם טיפול יכול לפתור רווקות מאוחרת? או שאין קשר? או אם זה חלקי? כמה אחוזי הצלחה בכך? ואם הייתי בהרבה טיפולים יש מה ללכת לעוד? עד מתי? יודעת שזה לא מוחלט. ושזה תלוי בתחושות ובבחירה שלי מחפשת דעה מיקצועית להאיר את עיני.... תן כוון...

תודה על המענה. ואכן באתי לטיפולים עם מטרה מוצהרת ומדוברת לבדוק מה יעזור לי למצוא בן זוג, והענין מוגדר מאד. לאחר טיפולים רבים לא עליתי בטיפול על שום דפוס מסוים שמחבל בכך. אבל לתחושתי תמיד למטפל יהיה מה לתקן ולבקר- מה אפשר לעשות אחרת, ואין לזה סוף. כי כרגע שלא דובר על ענין בעיתי שורשי משותף. ומה לדעתך יתכנו מטרות שכן אפשר לעמוד בהם בהקשר בזה? ומה הכוונה בדבריך- המטרה "האמיתית"?

היי... לאחרונה פיתחתי הרגל של ליקוק נעליים מלוכלכות מאבק או טעימת אבק שנאסף על הרכב עם הזמן. אני מוצאת בכך סיפוק רב... ואפילו טעים לי... הינני אלרגית לאבק לכן רציתי לשאול האם זו תופעה מוכרת או שמא זו רק אני והאם אני מסכנת את עצמי...? תודה רבה מראש שירמרית

אני בת 35 ויש לי שני ילדים קטנים לפניי שלושה שבועות היה לי התקף חרדה , באתי לאמא שלי כי שם הרגשתי הכי בטוח וביקשתי ממנה להשאר אצלה תקופה קצרה עד שאני ארגיש יותר טוב, רק שאז הבנתי כמה אני לא רצויה. זה התחיל בזה שאין חלב, קניתי אחר כך אין קפה, קניתי אין שמפו, קניתי אין ביצים, קניתי בקיצור עשיתי קנייה בסופר שלא תגיד שאני מנצלת אותה ושלא תחשבו שאין לה, יש לה הכל לא חסר לה כלום אחר כך אתם עושים בלגן, כל יום נקתי לה את הבית. וכל הזמן יציאות של למה את פה ? אין לך בית? ומה לא! בסך הכל רציתי חיבוק, חום של אמא, הבנה, תמיכה לא יותר אבל אצלה אין דבר כזה כניראה וזה מה שהזכיר לי את תקופת הילדות, כמה סבלתי ממנה רק תלונות ומתלות, אף פעם לא מילה טובה למה זה ככה? למה אמא לא יכולה לאהוב את הילדה שלה ?

כל כך עצוב.... בא לי לבכות איתך....

מה עושים במצב כזה? מה אם הטיפול עצמו היה לסוג של חוויה טראומטית שגורמת 'פוסט טראומה'? או לפחות משאירה מטופל עם זכרונות חווייתים מאוד רעים בנפש? מה עושים במקרה כזה? האם טיפול חדש יכול להשכיח את הקודם ולמחוק אותו מהזכרון?

למשל אני עובדת במשהו שנחמד לי אבל זאת עבודה 'ראש קטן' בנחת והשכר בהתאם- לפי מינימום. אני לא תופסת מעצמי פחות חכמה מהרבה אנשים אחרים עם יותר תעצומות נפש כנראה ופחות חרדות ומחסומים שעובדים בדברים יותר יצירתיים ומרווחים יותר גם. זה גורם לי להרגיש נחותה והחותמת הכלכלית היא כמו אישור לזה ש'אני שווה פחות'. תרתי משמע.. יכולתי אולי לנסות להיות עצמאית אבל הכל מרגיש מסובך כאילו אסור לי. ישנאו אותי. יתקפו אותי, ידחו אותי, ילגלגו עליי, יתעלמו, יהדפו יתעלמו... לא משנה כמה במציאות אין סימנים ממשיים כאלה ולפעמים אפילו להיפך זה כאילו הכל חתום בי טיפושהו שאי אפשר להיות בן אדם חופשי בעולם הזה וצריך לברוח , להסתתר. לא להיות במרכז תשומת הלב כי משהו לא טוב יצא מזה.. אז לא יודעת למה לשאוף עכשיו. וגם מרגישה נחותה. למדתי הרבה תחומים אבל לא מימשתי כלום אף פעם. אין לי 'זהות מקצועית' . זה מפריע לי. והפסיכולוגית בכלל ניסתה לאנוס על הנפש שלי משהו אחר במקום להקשיב לי. עצוב שאין דרך להעניש אנשים כמוה. מטפלים כאלה צריכים לתת דין וחשבון על הטעויות שלהם. בסה"כ הייתה צריכה להקשיב לעזור ולא לתמרן לי בנפש תמרונים מטומטמים. בן אדם כמוני לא אמור להיות הורה אלא להגשים את עצמו בצורה מספקת קודם. מה הטעם להיות הורה אם אני אדם שלא מעריך את עצמו? לילדים מגיעים הורים נורמלים שמעריכים את עצמם כי רק ככה הילד יעריך את עצמו גם, לא אודי?

אז למה זולגות הדמעות . מזה פחדתי . להינטש בהודעות המשך

שסיכוייה למענה נמוכים משמעותית מהודעה חדשה. מנסיון למדתי, שכדי לקבל תשובות עדיף לפתוח הודעות חדשות, גם במחיר של שבירת ההקשר והרצף.

איפה אתה אודי?????????? יודעת, שתבוא יודעת!!!!!!! למה אני שונה??????? כי אני רציתי.......השתתפתי, נהנתי......לא כאב פיזית, לא הייתה אלימות...הייתה קרבה נעימה.....אוףףףףףףףף.....אבל הייתי ממש קטנה........שתפתי אותה בשתי הפגישות האחרונות.......לא קל בכלל......מרגישה ילדה טפשה היא אומרת ילדה חמודה, טובה........אוףףףףףףףףףף

שלום, רציתי לשאול לדעתך: לפני זמן מה, כשהייתי בפגישה עם הפסיכולוגית, יצא שהיא אמרה, כמו שאומרים לעיתים, "בואי נתערב" על איזה מחלוקת שהייתה בינינו. לדעתי זאת הייתה צורת דיבור בלבד, ולא התערבות אמיתית. בסופו של דבר יצא שהיא צדקה, והחלטתי להפתיע אותה ובאמת להביא לה את מה שהתערבנו עליו. היא שמחה. כעת, כעבור זמן מהפעם ההיא, בנושא אחר, שוב מחלוקת בינינו לגבי עניין מסויים שעתיד לבוא. לא מחלוקת אמיתית, סתם אחת שנובעת מהגזמה שלי, כשברור שהיא הצודקת בעניין הזה. פתאום היא אומרת "בואי נתערב" שוב, והיא הציעה שנתערב על משהו שהיא אוהבת. אני יודעת שהיא אוהבת. זה היה ברור לחלוטין לשתינו שהיא ה"מנצחת" בהתערבות, וכנראה שהיה ברור לשתינו שאני אכן אביא לה את מה שביקשה. מה דעתך על כך, אודי? האם זה לא נשמע כמו ניצול? כשהציעה זאת שוב, כך הרגשתי. שהיא הרי יודעת שאביא לה, וכך היא תוכל לקבל מה שהיא צריכה. חשבתי לא להביא, אבל הרצון שלי לשמח אותה הכניע אותי. כל כך רציתי שהיא תשמח, ושאוכל להביא לה משהו שהיא אוהבת, אז הבאתי. היא ידעה שאביא. יופי, לא? זו דרך נהדרת להשיג דברים שחסרים לך. לפי מה שהבנתי, כלל לא נהוג להביא לפסיכולוגים דברים, ויש כאלה שלא מוכנים לקבל. ואילו היא רוצה לקחת. מה אתה אומר? האם זה נראה לך העניין הזה? בבקשה, אשמח לתשובה.

אודי כבר מזמן שמתי לב שהרבה פעמים יוצא לי קול של ילדי משהו. במיוחד מתי שמרגישה חוסר בטחון אבל גם בכלל יש לי קול צעיר כזה. שמה לב שהמון פעמים לאנשים אסרטיביים יש גוון קול יותר בוגר כזה, עבה. האם קיימים מחקרים פסיכולוגים מצאו שיש קשר בין גוון הקול של אנשים למאפיינים אישיותיים/התפתחותיים שלהם? גם משתנה הקול מטון יותר בוגר לילדי ולהיפך בסיטואציות שונות..

היה לי פה ושם כמה תקלים בעבודה בעקבות כך היו לי מספר פעמים שימוע . אמנם בסוף הכל הסתדר .כאות תודה שלחתי למנהלת פרח שוקולד ומכתב תודה קיבלתי הודעה מהדואר שזה הגיע אמנם היא לא התקשרה אליי ולא הגיבה . האמת שמאד ניפגעתי כי מאד השקעתי וחוץ מיזה זה שהיא לא הגיבה גורם לי לחשוב שאולי היא קיבלה את זה בצורה לא יפה וראתה את זה באור שלילי .. וזה גורם לי לחשוב שאולי לא עשיתי משהו טוב אלא משהו רע .כלומר שהמכתב פלוס הפרח והשוקולד הם בעצם דבר שלילי ולא דבר חיובי אם היא לא הגיבה . שאלתי היא מה לעשות בנדון?

שאתה אומר לא נעים אתה מתכוון למביך ? שאולי זה הביך אותה?

אני מטופלת בקונצטרה אך סובלת מתופעות הלוואי ועדיין לא מצאתי תחליף. בכל פעם שאני רואה את הכדור מריחה אותו יש לי בחילה ואני מתחילה לירר ועולים גרפסים ומיצי קיבה (סליחה על התיאור..) קורה גם אחרי שאני לוקחת אותו אני מקיאה אותו החוצה וזה כמעט בלתי נשלט. היום הייתי צריכה לעצור הכל לנשום עמוק להרגיע את הבחילה שהיתה לי אחרי שראיתי את הכדור ואחרי שבלעתי אותו רק עם מים חיכיתי עוד איזה רבע שעה בלי לעשות כלום כדי שלא יעלה בחזרה. אני סטודנטית וצריכה לקחת את הכדור במהירות ולעיתים גם בזמן הלימודים. איך אפשר להתמודד עם זה בצורה טובה יותר. בתודה מראש!

אין תגובה כי ההתעסקות ב'אין' ו'העלת גרה' של מחשבות שליליות זה ממוחזר? גם לי נמאס. נראה לי שקורה פחות, לא?

אולי בכלל היית והלכת ואני נשארתי להשתגע לבד

היי אודי, יש לך מדבקות "אני גיבור", כמו אלה שילדים מקבלים אחרי בדיקת דם אימתנית? כשיצאתי מהפגישה הרגשתי שזכיתי ביושר לפחות בבלון מכפפה. מדברות מסביב לדברים, הולכות בשדה שליד התהום, בלי להתקרב מידי לקצה. אבל צועדות יחד בין הקוצים, מחזיקות ידיים. היא מובילה, לרגעים אפילו אני. עוד לא מביטות אל החור השחור, אבל מתרגלות איך זה להביט על דברים יחד. לילה טוב לכל הפוסעים, נעמה.

בינתיים למטפלת האהובה. מיטיב, אולי גם קצת מכאיב. בעצם, מכאיב בפוטנציאל בלבד. אתה חושב שזה שלב בדרך לחיבור גם לעצמי? נעמה.

רוצה לתת לך כזו מדבקה, וגם בלון בצבע האהוב עליך, וגם סוכריה על מקל (אם את אוהבת) זה נשמע "מבוא למיטיבי לכת".... בהצלחה! איתך, אנימה.

אגלה סוד ואומר שבדיוק ביום ראשון מתחילה ללמוד... מבואות מכל הכיוונים. ותמיד קינאתי בילדים שהביאו להם מדבקה בסוף. לא בכיתי ולא פחדתי, אז גם לא קיבלתי כל הכבוד בסוף בדיקות דם. אז אספתי את המדבקה והבלון (הירוק) ממך. תודה, נעמה.

שבוע כל כך אחר. הרבה כוחות הוא גילה. היום- מלחמת עולם!! להשאר . לא להעלם שוב. להיות אבל בטוב. שונאאאאאאאת את המאבק על כל גרגיר של נורמליות.

שלום רב. אני בחורה בת 18 יחסית יפה וחברותית מאוד. יש לי בעיה שאף גבר לא מעוניין בי.לכל החברות שלי יש חבר ואני נשארתי לבד. קשה לי מאוד מאוד להתמודד עם זה ואני מתוסכלת. אני מכניסה את עצמי לסרטים שזה בחיים לא יקרה ושלא מגיע לי. שאני לא יפה לא מוצלחת לא טובה ואפחד לא יגע בי בחיים. האם יש דרך להתמודד עם כך שלא יהיה לי בן זוג ואשאר לבד? תודה רבה

היי, חיפשתי מקום להפקיד חלק ממני לפני שהכל נשבר לרסיסים. אחר כך מתחבר, אבל בדרך נכנסות זכוכיות לנפש. אז נעמה זו אני, את, שצועקת עליה, זו אני, את, שנפגעת ממנה, זו אני, גם את, המגעילה שמכווצת בפינה, שהייתי רוצה לבעוט בה, זו אני. וכנראה שגם זו שכואבת זו אני. אני נפרמת לאט. שתהיה לי תמונה כתובה לפאזל, כשאוכל לנסות להתחבר שוב לעצמי. נעמה וכל הנעמות שמסביבה.

"את בטיפול כי את רוצה ולא כי את צריכה" כך שיקפה (בערך) המטפלת שלי בפגישה האחרונה ולמרות שידעתי את זה- זה צרם. רק לכתוב את זה גורם לי להרגיש כאילו יש פחות חשיבות לטיפול שלי ואני מבזבזת כסף שאין לי... מצד שני, אני לא מבינה למה אני משתפת כי ברור לי שלא אפסיק עכשיו. קצת מוזר לי לכתוב לקבועות (וגם לאלו שלא) כאן. מרגישה נדחפת. בובי

שאני מקנאה בך...תהני מהטיפול, אני מחכה לרגע שאבוא כי אני רוצה ולא כי צריכה או חייבת!!! לפעמים גם זה קורה אבל לעיתים רחוקות...וגם מי שצריכה... צריכה לרצות אחרת זה לא יעבוד........זה מצויין שאת רוצה, למה לא בעצם?

היי בובי, גם אני מכירה את ערבוביית הרוצה-צריכה-אמורה. אני לא יודעת מה הנימה שבה זה נאמר, נדמה לי שאולי גם אצלך זה מתערבב. את לא *צריכה*, את לא על סף אובדנות, את לא במצב כל כך חולה שאת חייבת להיות בטיפול או שלא תשרדי. אם נשתמש במילים *מגיע לך*, איך תרגישי? מגיע לך להרגיש טוב, אז מגיע לך להיעזר במטפלת ובטיפול לשם כך. וזה שאת רוצה להרגיש טוב, שאת מקבלת את זה שמגיע לך, האם זה בזבוז או דבר חיובי? אני מכירה את המקום שהופך את המחשבה "מגיע לי" לבזבוז, תפיסת מקום של אחרים. גם את הקושי עם המילה "רוצה". הרבה פעמים אני אומרת למטפלת שלי שאני כבר לא "חולה מספיק" בשביל שיגיע לי שיטפלו בי והיא מזכירה שלכל אחד מגיע שיטפלו בו, גם אם הוא לא במצב אנוש. מגיע לך חום ועזרה גם אם את "סתם" מרגישה בכך צורך. אולי תגידי לה גם את? יש משהו בכנות שבה המטפלת שלי אמרה את זה, שלא יכולתי שלא להרגיש שכך היא מרגישה. שבאמת מגיע לי, ושזה בסדר ושזה אפילו נעים וטוב לה שאני מסוגלת להגיד על עצמי "אני רוצה", או "מגיע לי". תודה שחלקת, בובי. תמיד השאלות האלו מעלות בי חיוך, לראות שאני לא היחידה שמתחבטת בדברים האלו בטיפול. נעמה.

כי לי נשבר הזין מ'טיפול' ולהיות בטיפול אבל המטפלת האחרונה אמרה 'את צריכה טיפול'... וברור לי שאני לא 'רוצה' כי נמאס לשלם כ"כ הרבה על דברים לא ברורים ומעצבנים

אפשר שאלה? את לא רוצה להיות בטיפול אבל את (לא המטפלת האחרונה) חושבת שאת צריכה טיפול? דיברתי עם המטפלת שלי על זה בפגישה האחרונה ולי זה עשה טוב שהיא חושבת שאני צריכה.. (לא הצלחתי להבין מה את מרגישה/חושבת על זה שהמטפלת חשבה שאת צריכה טיפול)

היי בובי, גם אני מכירה את ערבוביית הרוצה-צריכה-אמורה. אני לא יודעת מה הנימה שבה זה נאמר, נדמה לי שאולי גם אצלך זה מתערבב. את לא *צריכה*, את לא על סף אובדנות, את לא במצב כל כך חולה שאת חייבת להיות בטיפול או שלא תשרדי. אם נשתמש במילים *מגיע לך*, איך תרגישי? מגיע לך להרגיש טוב, אז מגיע לך להיעזר במטפלת ובטיפול לשם כך. וזה שאת רוצה להרגיש טוב, שאת מקבלת את זה שמגיע לך, האם זה בזבוז או דבר חיובי? אני מכירה את המקום שהופך את המחשבה "מגיע לי" לבזבוז, תפיסת מקום של אחרים. גם את הקושי עם המילה "רוצה". הרבה פעמים אני אומרת למטפלת שלי שאני כבר לא "חולה מספיק" בשביל שיגיע לי שיטפלו בי והיא מזכירה שלכל אחד מגיע שיטפלו בו, גם אם הוא לא במצב אנוש. מגיע לך חום ועזרה גם אם את "סתם" מרגישה בכך צורך. אולי תגידי לה גם את? יש משהו בכנות שבה המטפלת שלי אמרה את זה, שלא יכולתי שלא להרגיש שכך היא מרגישה. שבאמת מגיע לי, ושזה בסדר ושזה אפילו נעים וטוב לה שאני מסוגלת להגיד על עצמי "אני רוצה", או "מגיע לי". תודה שחלקת, בובי. תמיד השאלות האלו מעלות בי חיוך, לראות שאני לא היחידה שמתחבטת בדברים האלו בטיפול. נעמה. לא יודעת אם יש אפשרות להגיב אליכן לפני שרואים את התגובה בפורום (ולא רק במייל) אז מגיבה ככה.. אני לא יודעת אם הייתי מספיק ברורה. נראה לי אני צריכה לפרט יותר... מקווה שלא ייצא מגילה. מחר אדבר עם המטפלת - למרות שאני לא כ"כ יודעת בעצמי מה אני רוצה. פניתי לטיפול בעקבות משבר הוא עבר ופתחנו עוד דברים...(עברו כמעט שנתיים) היום אני מרגישה ברוך ה' טוב (כבר מזמן בעצם)! (לא רוצה לרשום שאני מתפקדת/חברים/עובדת כי אני לא בטוחה שזה מה שמשקף.. אבל טוב לי- אין לי מצוקה או סבל..). וכמו שאמרת נעמה שהמטפלת שלך אמרה- לכל אחד מגיע שיטפלו בו. היום נראה לי שאני די בסדר עם היכולת והרצון לקבל ממנה (לזה התכוונתן מיכל ונעמה?) אבל באמת לכל אחד מגיע?!? לא צריך איזה אישו? ואם כן, אז מתי זה הסוף? נראה לי שאני חייבת מטרה או איזה משהו לאחוז בו כדי שאוכל להגיד- זה בסדר שאני כאן, יש סיבה מספיק טובה לא רק כי "בא לך"... מנסה לשכנע את עצמי.. למשל, נראה לי שזה שאני יוצאת לא מעט מפגישות עם תחושות עוצמתיות (כפי שאתן וודאי מכירות), זה אולי אומר שמשהו עוד "עובד" "מתבשל" שם, אבל קול אחר אומר "בסדר בובי מה את רוצה, זה יימשך גם יובל.. היא משמעותית ואהובה כ"כ עבורך..". מבינות? קראתי שוב ושוב מה שכתבתן וזה כיף תודה :) רשמתי לפני זמן מה לבמבי למה אני יותר קוראת סמויה ולא כותבת.. אבל נראה לי עכשיו שאני מבינה עוד סיבה- שאני כותבת פה לפני שאני מביאה את המחשבות/רגשות... שלי לטיפול אני מפחדת שהן יצאו לי בטיפול כבר "חצי מעובדות" שעברו כבר איזשהו גלגול פה ולא בצורה הגולמית והראשונית (אלא אחרי כתיבה, חשיבה, תגובות...) מה נראה לכן? בובי

מה רע להביא לטיפול דברים "חצי מעובדים"? וגם אם הם כבר מעובדים לגמרי, תמיד אפשר לגלות ביניהם ובתוכם אזורים חדשים... לא כך?

רוצה-צריכה-רוצה-צריכה... אני מרגישה לפעמים שאני רוצה .לפעמים לא רוצה אך צריכה, לפעמים רוצה וצריכה ולפעמים גם לא רוצה ולא צריכה.. ואני חושבת שמדובר במשהו דינמי, ובטח ובטח שלגיטימי.. אולי משהו באינטונציה ? במימיקה ? בשפת הגוף של המטפלת "סיפר" לך משהו שאולי גרם לך למחשבה/הרגשה הזו ? ייתכן, שאת משחזרת משהו שמוכר לך בתוכן ? בצליל או במשהו אחר/נוסף מהעבר הרחוק ולכן את מגיבה באופן הזה ? לגבי חומרים מעובדים/גולמיים.. אני מביאה לאמא צביה את מה שקיים אצלי באותו הרגע.. מעובד ? גולמי ? אני אפילו לא חושבת על זה באופן הזה.. אם יש משהו שמציק/מעצבן/מעציב/מכאיב/מעניין/משמח/מפתיע/מרגש וכו' באותו הרגע, זה מה שעולה בחדר.. לפעמים אני גם מקריאה לה תכתובות מפה.. אם משהו ממשיך להעסיק אותי.. העניין של מעובד/גולמי ממש לא מעסיק אותי.. מביאה לה כפי שזה קיים באותו הרגע.. וחוצמזה, שמחתי לקרוא אותך, שמחתי שפתחת עץ.. במבי. נ.ב ולמה מעסיק אותך העניין של גולמי /מעובד ? למה זה איכפת לך?

נראה לי שכמו הרבה דברים השאלה היא איך זה מסתדר עם המציאות. אם את במקום שמבחינה כלכלית ומבחינת הזמן יש לך פנאי לטיפול, אז זה לא כזה קריטי לעזוב בשנייה שאפשר. נשאלת גם השאלה האם את נשארת כי עוד יש לך מה להיתרם וזה טוב לך, או מאידך כי את מפחדת להיפרד. האם המשענת תומכת או מונעת ממך לקום לבד. נראה לי שאלו שאלות ששווה לנסות ולחשוב עליהן בטיפול... ובעניין הכתיבה והעיבוד - אני הפוכה לחלוטין. במשך תקופה ארוכה מאוד ידעתי להגיע לפגישה רק מעובדת לגמרי, אבל העיבוד היה לבד. עם הזמן אני מגיעה קצת יותר מדיום-רר. לפעמים עושה את העיבוד הראשוני גם לא לבד, אם כאן נחשב לא לבד. נעמה.

הועתקה בשנית בתחילת הודעתי...:)

היה לי שבוע קשה מאוד אחרי הפגישה של שבוע שעבר.........נזכרתי בדברים אחרי שאמרתי לה מליון פעם שאני לא זוכרת.......באמת לא זכרתי.....האם זאת הדחקה??????אוףףףףףף היום בפגישה ספרתי לה על זה שפתאום נזכרתי...וספרתי לה ש..מרגישה מגעילה.....אוף.......פתאום אני עושה אחד ועוד אחד אבל לא תמיד יוצא שתיים....... אודי.... ספרתי בלי רגש בלי כלום.....כאילו רחוק ממני קצת....ואפילו הסתכלתי עליה שפעם הייתי בורחת לשירותים.....והיא חושבת שאני אמיצה ואומרת שהילדה הזו חמודה ובכלל לא מגעילה..ו.........אוף אודי...... לא יודעת מה אני רוצה ממך....אולי שתגיד שהכל בסדר וטוב ספרתי???????למה זה טוב?????רוצה שתרגיע אולי???? מ.

אודי, אני שבורה. המטפל שלי התנה את המשך הטיפול בי בפנייה לפסיכיאטר ולקיחת תרופות. כל הניסיונות שלי למחות, נדחו על ידו באטימות ובקור. חשוב לי לציין שאני לא בן אדם אובדני אשר מסוכן לעצמו או לאחרים. אני גם עובדת ומתפקדת. אמרתי לו שאני עוזבת את הטיפול ואני שבורה. רציתי שהוא ילחם עלי אבל הוא אמר שזו בחירה שלי והוא לא יכול להחליט עבורי. אני מרוסקת ואיני יודעת כיצד לאסוף את השברים. נטע.

הי אודי , אני לא יודעת אם שמת לב אבל בדרך כלל אני לא ממשיכה בעץ שלי לכתוב הודעות המשך . נוטה יותר לפתוח עץ חדש . למרות שלפעמים אתה שואל שאלות והם נשארות מיותמות . ניסיתי להבין למה זה קורה ?! נראה לי שהפחד להינטש ולהישאר ללא תגובה גורמת לי לנטוש. וגם עוד משהו שדיברנו עליו בטיפול שקשה לי להיות עם דברים עד הסוף . אז ...... כתבתי שתי המשכים להודעות שלי . ואני מאוד מקוה שלא תפספס. (ואם כן אני אהיה מספיק חזקה לעמוד בזה ) שבוע אור ! הילה

היי אני בת 23, לפני כ5 חודשים נפרדנו עם חבר שלי שהיינו ביחד 6 וחצי שנים. הוא זה שנפרד ממני, ועברתי תקופה מאוד קשה, הרגשתי לרגע שהתגברתי ועכשיו גיליתי שזמן מה הוא כבר יוצא עם מישהי, וזה הפיל אותי שוב, אני מרגישה חסרת ביטחון, ואני מנסה המון דברים כדי לצאת מהדיכאון הזה, אבל כ"כ קשה לי. אהבתי אותו נורא, כל החיים שלי היו מבוססים עליו, 6 וחצי שנים הייתי כל יום מספרת לו כל מה שעובר עלי והוא היה מספר לי. זה לא נתפס לי שזה קרה, וכמה שמנסים לנחם אותי זה לא עוזר. כל יום שעובר אני מרגישה שאני שורדת אותו ולא חיה, אני לא יודעת עד כמה אפשר לכתוב משהו שיעזור לי, רק אני יכולה לעזור לעצמי, אני יודעת, אבל כ"כ בא לי שוב להרגיש את האושר, להפסיק להרגיש רע, ולהחזיר לעצמי את הביטחון ואת שמחת החיים..

שלום רב שמי מרב גיל 36 בשנת 2007 עברתי משבר ובעקבות זה אני לוקחת כבר המון שנים מאז פאקסט קבוע פעם ביום רוצה להפסיק עים הכדור כדי לא להיות תלותית ומצד שני חוששת שמע יחזרו החרדות דפיקות לב שילשולים וחוסר שיווי משקל וכו אשמח לתשובה תודה רבה רבה

שלום אודי. אני מתראה מזה חצי שנה עם בחור נהדר, רק שיש בעיה.. (והיא כנראה בי). הקשר אינו רציף וכל כמה זמן הוא מרגיש שהוא לא רוצה את זה יותר, אבל אז מתגעגע מאוד וחוזר לכמה ימים עד ששוב בורח כי מרגיש שרוצה משהו אחר. מההכרות איתו אני יודעת שהוא גדל בבית ביקורתי מאוד, שבו הוא מרגיש שלא אהבו אותו, מרגיש כישלון ודחוי, שהוא פועל כדי לרצות את ההורים שלו או כדי למרוד בהם, ושהאמא שלו דומיננטית ומניפולטיבית. הוא אומר שהוא קרוב לאמא שלו ושלפעמים אוהב אותה, אבל מוצא את עצמו כועס עליה לא פעם, והוא לא מצליח לשהות במחיצת הוריו מבלי שתתעורר סערה בתוכו לאחר זמן קצר. שמתי לב, שהוא מחפש את אישורה בדרך, עקיפה בדרך כלל... ואת היחס שלה (שלילי או חיובי). אפשר להגיד שהוא מורד כרגע בכל מה שגדל עליו, ובתחושה שלי זה כדי לבדוק את ההורים שלו. אני מיצגת משהו הפוך לגמרי מהעולם שממנו הגיע... בגלל שאני רואה את כל זה ויש לי רגשות אליו אני מקבלת אותו כמו שהוא, באהבה.... מצד אחד שנינו מרגישים שהקשר עמוק, שבכל פעם שחוזרים מתקרבים יותר, יש דמיון נפשי גדול והבנה גדולה, ויש פתיחות ודיבור על רגשות וכתוצאה מכך התקרבות. יש משיכה, וגם מרגישה שהוא אוהב אותי... מצד שני אני מרגישה שככל שיש התקרבות, הקושי וההתנגדות עולים מולי. קראתי אפשהו שגבר שגדל עם אמא שתטלנית, ביקורתית ודומיננטית ויחסיו סבוכים אתה, תמיד יחפש בת זוג דומה לה בסופו של דבר... ואם יחפש את ההפך, לא יצליח לקבל את האהבה מהבת זוג, וידחה אותה, תמיד ינסה לשנות אותה כדי שתהיה דומה לאמו, או שיעניש אותה מתוך השלכה. בהנחה שאני מאוד שונה מאמא שלו, גם בפנים וגם בחוץ, האם כל זה אומר שבעצם אין לזה סיכוי? האם תמיד משחזרים יחסים עם ההורים בין אם בוחרים דומה או הפוך והתוצאה תמיד תהיה לא מחמיאה? כי שתי האופציות לא מעוררות תקווה. או שניתן לשנות דפוסים שעליהם גדלנו... ומעבר לזה... למה אני בוחרת בקשר כזה?? תודה לך. צלינקה

בתחושה שלי הקשר לא טוב, כיוון שהוא אינו יציב... זה בכל מקרה בודאי מפרה את הפחד שלי מנטישה. אני גם מרגישה שהוא כל הזמן רוצה שאכעס עליו או שאציב לו גבולות, אבל אני לא מצליחה, כי אני מבינה אותו יותר מדי, כיוון שגם אני גדלתי בבית ביקורתי ויש לי רגישות לנושא. אני תוהה אם אפשר לשנות דפוסים עמוקים כל כך... אצל שנינו. כמובן שהאחריות של שנינו... או שאולי אין פשוט התאמה במרכיבי הנפש. בפנטזיה שלי אני רואה קשר שבו מתגברים על המורכבויות הרגשיות ומתקרבים ומתקרבים... אני בעצם לא יודעת מה אני רוצה לשאול. אבל תודה בכל אופן.

אני מתאהבת בשיקופים שלי!ולא סתם שיקופים. אנשים שיש להם נקודות חולשה דומות לשלי. (בהתמסרות ואהבה עצמית). מכך יוצא שאני בעצם מתאהבת בעצמי, וזאת למרות הדימוי העצמי הנמוך שלי. אני כנראה מחפשת את החולשות שלי באחרים, ותולה בהם תקווה שישתנו, כי אז זה אומר שגם אני יכולה להשתנות. אם הם יעשו שינוי הם יהיו ראויים לאהבה בחוויה שלי, כלומר אם אני אעשה שינוי אני אהיה ראויה לאהבה. למעשה, רגש האהבה שאני חשה אליהם, זה רגש של תקווה כלפי עצמי! אני מעודדת אותם לשינוי והתמסרות, כי בעצם מעודדת את עצמי! מתוך זה אני מבינה, שבעצם אני מתאהבת במקרים כמעט בלתי אפשריים... כי יש עניין של טיימינג, בשלות, מודעות, עוצמה של החולשה... כך שהסיכוי שזה ייפגש באמת במקום שבו נוכל שנינו לעשות עבודה באותו מקום הוא די קלוש. אז עכשיו שאני מבינה את כל זה, איך אוכל לשנות את הדפוס ולהתאהב במשהו אחר? טוב יותר?

ראיתי שכן הגבת להודעה שלי. סליחה, תודה ושבת שלום.

אני רוצה לאחל לך , שתהיה לך שבת מוארת עם הרבה אהבה . שתהנה מהמשפחה שלך , ושילך יומך בטוב . תודה על עצם היותך , כאן . שבת שלום , ולילה אור ! הילה

מברכת אותך בשבת רכה מלטפת ומאירה. ומבקשת שתעלה את תגובתי לנעמה שכתבתי אתמול. שלך-במבי.

שלום, אני בדכאון שנמשך כבר שנה, במהלכה נוספו הפרעות אכילה, פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות עם תוכנית קונקרטית. ניסיתי הרבה סוגי טיפולים, כולל טיפול תרופתי, ולאחרונה אף הייתי באשפוז באחד מהמוסדות לבריאות הנפש.אני נשואה ואם לילדים ויש לי מקום עבודה אליו אוכל לחזור. למרות כל הטיפולים והנסיונות משהו צועק בפנים ועדין לא הגענו אליו, וכולנו מתנהלים כמו בתוך משבר גדול של אשה שחוקה מתלאות שגרתה, מחייה, מחוסר קשר ומגע שהפכו אותה מרירה ונואשת עד מוות. שוב מתעסקים במסגרת, בנראות ומשהו בפנים ממשיך לצעוק שלא הגענו לתמצית. כעת, אחרי האשפוז, אני שוב מרגישה שמה שהצליח להחזיק אותי היה עצם הניתוק וההתמסרות הטוטאלית למצב. אני מרגישה שאני זקוקה לאינטראקציה אינטנסיבית, דבר שאינו מציאותי. מאחורי הדכאון,עומדת פוסט טראומה מורכבת ממספר אירועים שארעו בעבר הרחוק. אני מרגישה שאני צועקת מבפנים, משהו עומד לקרות ואיני יודעת מה. אני מרגישה כמו אשה זקנה שסופרת דקותיה או חולה סופנית שמבקשת גאולה. אני מבקשת גאולה ואיני יודעת איך. מילי

שלום אודי, אני בטיפול, ואף באשפוזים האחרונים נחשפתי למטפלים נוספים. הבעיה היא לא לצאת לאור מפני שהכל פתוח וידוע. התחושה היא שלא מצליחים לגעת בנקודת הכאב ולצרוב אותה. ואולי זו פנטזיה שלי שאינה יכולה להתממש. החוויות עובדו בעבר ונסגרו, אך בשל הדכאון צפו ועלו שוב. תודה מילי

זה בכלל לא משנה כמה שאני מנסה, זה פשוט לא מצליח. כנראה שנגזר עליי לחיות לבד, או עם חברה וחצי מדי פעם.. אני מנסה, אולי אני פשוט לא יודעת לנסות, אבל נראה לי שאני כן. וזה לא מצליח. פשוט לא מצליח. ואני תכף מתחילה לבכות וכמו שבוע שעבר פשוט אכנס למיטה ולא אצא ממנה עד... לא יודעת עד מתי. עד שכבר לא תהיה ברירה. זה מתיש אותי, זה פשוט הורס לי את החיים. כמה אפשר להיות לבד?! ואתמול הלכתי לאיזה חוג, והיה נחמד, ואח"כ אפילו יצאתי עם "חברה", ואני מנסה לעשות דברים, אבל אז מגיע סוף שבוע ופשוט הורס אותי. כל פעם מחדש. ואני באמת שלא יודעת מה אני כבר יכולה לעשות. נמאס לי לבכות כל הזמן מזה.

ההודעה שלי כתגובה ליציאה למנוחת אמצע השבוע נשארה נעלמת... נאלמת. אם יבוא לך לבקר שם.. תודה

הי אודי , היום המטפל ואני שיחקנו דמקה . הוא ניצח . הוא תמיד מנצח . למרות שהתחושה שלי הוא העדיף שאני ינצח . זה עורר הרבה זכרונות . ודיברתי היום על דברים שלא דיברתי מעולם . על שנים של בדידות וסוד נורא . אודי , רוצה לכתוב עוד משהו ולא יודעת מה .... לגבי הילדים הימים הסתדרו הן מצד הגרוש והן מצד העבודה שבאו לקראתי . אני מאוד מקפידה להיות עקבית . #מתפקדת עם כאב גרון .

מה שבאמת מרשים, הילה.

שהטיפול נהיה קשה וסיזיפי . שעולים דברים שקשה להתמודד איתם . שאני זקוקה לזמן על מנת לעבד מה שעולה ואני נורא עסוקה שהילדות שלי היא טרגדיה זוועה ומי אמר שרק כשילדים נרצחים זו טרגדיה ? יש ילדים אומללים שממשיכים לגדול אל תוך סבל .

זה הגיע ברגע של מותשות גדולה . ברגע של עייפות אחרי יום ארוך בעבודה , בהם דיברתי שטויות . ועוד יום עם הילדים . הסך הכל משמח . אבל אפשר לפרוט את הלב שלי לפרוטות .

אני בדיכאון. אני לבד. לכל החברות שלי יש חבר ורק לי לא... וניראלי שמה שהכי מפריע לי זה לא שאין לי חבר אלא זה שלהן יש. אני מרגישה שכולם מתקדמים ואני רק חוזרת אחורה! עדיין לא מרגישה בשלה לקשר, זה מפחיד אותי. עברתי בחיים הטרדות מיניות אבל לא יודעת אם יש לי זכות להגיד שבגלל זה אין לי קשר... זה לא שעברתי אונס.. רק כמעט , אז אני מרגישה שסתם אני מתבכיינת...זה מפיל אותי שכולם מתקדמים! אני לא יכולה שלא להשוות ביני לבניהן... חוץ מזה אני לא חושבת שאפשר לאהוב אותי... אני ככ שונאת את עצמי!! אני לא שואלת כלום אבל הייתי שמחה אודי אם תרשום לי כמה מילים...

אשמח להמלצות לפסיכולוגית באזור המרכז. אני יודעת שלא נהוג להמליץ על גבי הפורום לכן זהו המייל שלי: [email protected] תודה מראש.

יש לי מישהי שאני ממליצה מנס ציונה . אם מתאים לך אכתוב לך למייל.

אודי , אני לא יודעת למה אני כותבת לך על סוריקטה . אודי , תעזור לה , תדאג לה , תוציא אותה מהבוץ . אוףףף פנטזיות ההצלה .

אני חושבת שאני דואגת לסוריקטה בגלל המצוקה שהיא כותבת עליה . הי סוריקטה , חשבתי על זה שוב ואני סומכת עליך . שתצליחי לגלות תושיה . איתך , הילה

הי הילה יקרה, במקרה ראיתי את ההודעה... את צודקת בכך שאת רואה שאני במצוקה גדולה מאד, צועקת 'הצילו', ומשהו כנראה מעוור נורא, כך שאיני רואה מוצא. אולי איזו הזדהות חזקה עם קול אב-אם כזה. אומר באמת, שיש לי לפעמים פנטזיה ש'מישהו' יצא, בואי נאמר, מתוך המסך הזה (כולל הפייסבוק, אגב) יציג אותי לעולם ויאמר שיש בי כמה תכונות טובות, חמודות ושמישות, ולמשל, לצורך ענייננו, יעזור לי למצוא מקום עבודה טיפה כבד יותר ומבטיח מזה שהיה בשנה הקודמת, או אי פעם... אבל עמה גם המון חרדות עוצמתיות, בעיקר מאובדן גבולות, ניצול, או בלבול בהגדרה העצמית. מניסיון מר, כך קורה בדרך-כלל עם דמות שלכאורה תתאבד על החיים שלי. יש לי תחושה שגם סוג של בלוף יש כאן, בהבטחה להיות עבורי סופרמן תמידי. איכשהו, כן, ההרגשה כרגע היא שצריך לקרות איזה נס, אולי. איזה מזל גדול. מפחיד להתדרדר כך. באמת שאיני יודעת... ישנם רגעים בהם נדמה כאילו בהם אין לי כוחות נפשיים כלל. המשבר, הפעם מאד עמוק וארוך. בינתיים אני מספרת את המשבר שלי במציאות קצת לשכנים או בכל זאת לאנשים שמכירים ונמצאים איתי בקשר כלשהו דליל ככל שיהיה. ומשהו עוד נשאר מהטיפול שלי. עדיין. למרות שיש בו, למרבית הצער, לאות רבה. תודה לך, הילה, סוריקטה, שמתפעלת מאד מהיכולת המהירה שלך להציל את עצמך לצד תהומות עמוקים כל-כך. שאף על פי כן ולמרות הכל, יש לך אותך. וכוחות מבורכים.

הילה, הרגשתי שעצוב לך על סוריקטה, כי היא יקרה לך. ועצוב לך על עצמך, על התחושה שחייך ולא מותך הם הטרגדיה. ושבעצם עצוב לך על קיומו של הכאב והחורים השחורים. הנקבוביות שלך פעורות וחוות את כאב העולם. וסוריקטה, פתאום הצורך שלך בפיתרון קונקרטי הפעיל אצלי את גלגלי הסיוע הפרקטיים. את הדרכים שאני מכירה למצוא עבודה הגונה, את האנשים שראיתי עושים את זה ממקומות עמוקים, להריץ בראש אילו פתרונות יכולים לסייע לך. אבל בעצם, הכי קונקרטי והכי מופשט והכי עמוק זו הבדידות. שכמו שכתבת, מילוייה הוירטואלי מפספס משהו ורופא הנפש שלך גם הוא לא מספיק. בטח אם הייתי רואה אותך במציאות הייתי רוצה להתחבר איתך. מה שאומר שוודאי ישנם אנשים כאלה בחוץ. האתגר (הלא פשוט בכלל ) הוא למצוא אותם... ובינתיים אאחל לך למלא את הבדידות הזו. מבחוץ פנים, מפנים לחוץ, זה לא משנה.

אודי, תאמין לי, אני שואלת בדיוק את מה שכתבתי, בלי ללכת סחור, ובלי משמעויות נסתרות. עשיתי כמיטב יכולתי להיות ממוקדת, ברורה ועניינית. בכל זאת, לא הצלחתי להבין את כוונתך במשפט "עליו יהיה להראות שעשה כל מה שיכול ובמסגרת החוק והאתיקה"? - הרי זו בדיוק השאלה: מה עליו לעשות במסגרת החוק והאתיקה?? אילו פעולות אתיות/מקצועיות עליו לנקוט?

החלטתי שאתן צאנס לתהליך טיפולי שוב. אצל עובדת סוציאלית שנוצר בינינו קשר עוד שהייתי בטיפול הפסיכולוגי העלוב הקודם שעלה על שרטון מזמן.. יש לי כימיה די טובה איתה. הרגשה שהיא מבינה אותי. אני מקווה שיתפתח משהו פרודוקטיבי טוב. תאחלו לי בהצלחה?

משמח לשמוע ומקווה בשבילך שאכן הטיפול יהיה לעזר

אודי, יש בי הזדקקות נואשת לקרבה ואימה משתקת מפני נטישה. איך אני יכולה להמשיך כך טיפול? מפחדת להיפגע. רוצה לברוח כדי לא להיות תלויה. הטיפול עוד לא התחיל וכבר חושבת מה יהיה בסוף, מה יהיה בפרידה. מרגישה חלשה ונחותה. רוצה לחתוך בבשר החי. להפסיק את הכאב. קשה לנשום. קשה לחיות. רוצה לוותר.

הי אודי, אעשה דבר שאינו פשוט לי בדר"כ ואבקש תשומת לב להודעה שכתבתי היום, אך איני רואה שפורסמה. ההודעה נרשמה על עץ ה'אנליזה' של עומר. בכ"א, אם מסיבה כלשהי אינה מופיעה לנגד עיניך במערכת אשחזר אותה בשנית. זה דבר ראשון. ושנית, אם כבר פתחתי לי עץ, אספר שמצבי די איום ונורא, בלי פירוט יתר, אבל כבר שבועות (למעט כמה דקות היום, בהן כתבתי את ההודעות לכאן) שאיזה 'כוח אם' מנתק כל זיכרון לכל התהליך הטיפולי שלי. אל התקווה די נעולה הגישה. היכולת להיעזר בכל מקור שהוא חלשה מאד. וזה... זה נקשר שוב לחלק הראשון של ההודעה. אעפי"כ ולמרות הכל, הנה אני נזכרת שוב בציטוט היפה שלך - דברי הרופא על היכולת לעזור, להיעזר, לרפא, להקל או להושיט יד. ושוב, גם בשיר המקסים שבאתרך. אנשים משתמשים זה בזה... סוריקטה והתלות

אודי היקר, תודה. מאד זקוקה לעזרה קונקרטית בימים אלו. חשבנו על אשפוז, אולי או מעין דרך כזו שדרכה יוכלו לסייע לי להגיע למצב בו אוכל לפרנס אותי מספיק, להיות יותר בחברה שחסרה לי כל-כך, כי אני לא יודעת להגיע לכך לבד. תוהה, אני מתנהגת רגיל, שקטה, לא מתפרעת, מתקשרת, ובכל זאת, יש בתוך פנימה איזה גשר מאד שבור. סוריקטה

אודי , אני לא יודעת זה ממש לא מוגדר ...., רק לאמר שהקשר עם המטפל נהיה קרוב , קרוב מידי , שבא לי לברוח , להתחבא . זה אוזק אותי . לא רוצה !! לא רוצה !! אודי , תעשה משהו בבקשה , זה כבר בלתי נסבל . הגעגועים והפנטזיות , זה מכאיב . אודי , אתה מאמין לי ???? כן , אתה מאמין . כי גם ההוא שפגע היה קרוב ..... והיה לו חיוך שטני כזה , וצחוק ששורט אותי מבפנים . מה מצחיק , אלוהים , מה מצחיק ?? כשהכל נחרב . ולא משאר מטר על מטר לחיות ?!?!! סליחה שאני לא מובנת אבל הכל מתייפח לי , בתוכי . ******** אני לא מרשה לאף אחד להיכנס ולגעת . זה אסור . זה כואב מידי .

היי אודי, מה זה פסיכולוגיית העצמי והאם טיפול בגישה הזו מתאימה לפוסט טראומה מורכבת?

למה הכוונה? האם קארל רוג'רס שייך לגישת פסיכולוגיית העצמי? האם זו גישה טיפולית שהיא חלק מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית? האם מטפל בגישה הזו הוא אקטיבי. מה זה "תנאים פסיכולוגים מגדלים"? מצטערת על מבול השאלות. חשוב לי מאוד לדעת. תודה מראש