פורום פסיכולוגיה קלינית

סוריקטה התמוטטה. המטפל שלה עזר לה להגיע למיון. לתחילת הדרך השיקומית. היום, זו בערך הפעם הראשונה אחרי זמן, בה יכולתי לחזור למחשב, למצוא קצת עניין (גם) בפורום. פתאום חשבתי לי - כמה כוח צריך אפילו כדי להיות כאן, לכתוב. ד"ש סוריקטה

בהצלחה סוריקטה. רוצה להאמין איתך שההתחלה הכי קשה ואחרי זה נעשה טוב יותר. הצעקה ההיא, שהייתה תקועה, יצאה ונשמעה. שיקום, החלמה. מאחלת לך אותם בכנות, נעמה.

שלהזדקק זה טבעי . מנסיוני ומהדרך שעברתי , זה יכול להיות רק לברכה . שהצעקה - נשמעת בחוץ . ושיש לאן ליפול . ולא. לא רק לתוך עצמך . זה בסדר לשלוח חיבוק ? הילה

הרבה שלווה ובריאות!!

מטפל יקר יש לך! גם לכתוב כאן צריך כוחות...צודקת כל כך. בהצלחה בדרך הכל כך לא פשוטה...שולחת כוחות, הרבה כוחות להתמודדות... מיכל

סוף סוף את מרשה לעצמך. את תראי סוריקטה שיהיה טוב !! איתך-במבי. אני כל כך אוהבת אותך.. את כל כך מיוחדת סוריקטה.. שלך-במבי.

הנה את מרשה לעצמך! את כל הצרחות שבפנים - תרשי לעצמך להוציא החוצה... שישמעו...! שיראו אותך...! זה מגיע לך, לא רק שאת תראי אחרים... כמה את צודקת, גם לכתוב כאן צריך כוח... אם מתאים לך - מחבקת אותך ! אישה יקרה , חכמה , עמוקה, רגישה , נדיבה, ועוד המון... שלך, אנימה

היי, האם אפשר למטפל שיש לו מטופלת קבועה כמה שנים באופן פרטי לטפל בקרובת משפחה בת דודה למטופלת באופן פרטי או דרך קופת חולים? למרות שהמטופלת דיברה על המקרה של הבת דודה והתייעצה איתה במקרה והמטופלת משתפת הרבה במה שקורה במשפחה בטיפול, והמשפחה נושא מרכזי בטיפול. האם זה איתי והיא יכולה לטפל בה או לא? ואם אני לא אסכים האם היא תסכים שלא לטפל בה כי אני רואה שזה חשיפה ולא מוכנה לה. מה צריך לעשות? תודה

אני מחפשת פסיכולוג שעוסק ב ocd באשקלון (שעובד עם מכבי) אודה על תשובה מהירה

היי, מאוד מעניין אותי לדעת איך פסיכואנליזה מתרחשת היום. האם זה כמו בימיו של פרויד? ספה, המטפל נסתר מן העין? האם רעיונותיו של פרויד, כולל הקיצוניים שבהם (חרדת סירוס, או כל רעיונותיו על מקום המיניות בנפש האדם) עדיין בשימוש? האם המטפל אינו מתערב, או לפחות ממעט מאוד בדבריו? האם עדיין מדובר על ניקוי ארובות ועל אסוציאציות חופשיות? זה מסקרן.... תודה :)

שלום לך, רב תודות על שאלתך. הפסיכואנליזה היא הצמאתו של פרויד, כפי שהלא מודע הוא גילויו. ככזו, הפסיכואנליזה אינה יכולה אלא להיות מוגדרת כמה שמתרחש בשדה הפרוידיאני, הווה אומר בשדה שאת הקואורדינטות שלו הניח פרויד. הכלל הבסיסי של האנליזה הוא אכן כלל האסוציאציה החפשית, הווה אומר מתן מקום לדיבורו של יאנליזנד. זה על דיבור זה שפועל האנליטיקאי כשהוא מאזין, כפי שלימד פרויד, כפי שמאזינים לשפה זרה הנשמעת ממרחק, ובהתערבויותיו שאינן אלא, כפי שמלמד לאקאן, עריכה של הטקסט של האנליזנד (ללא הוספת מובנים לטקסט זה), הוא מפיק את הלא מודע . באשר למגשגים, שהם כלי העבודה באמצעותם יכול האנליטיקאי לכוון את הריפוי, מובן שהם אלו אותם הסיק פרויד -- עם דיוקם של מושגים אלו שאיפשרה חזרתו של לאקאן לטקסטים של פרויד. עיקרי מבין כלים אלו הוא ההעברה (טרנספרנס). משום שהאנליטיקאי ממוקם בהעברה לא כפרסונה אלא כדמות בפנטזמה (המציאות הנפשית) של האנליזנד, הוא יודע שיחסו של האנליזנד אליו הוא למעשה לדמות שלישית, ולכן מרגע שמוםיעה דמות זו הוא מסרב לפגוש את האנלזנד פנים אל פנים: זהו רע המעבר לספה שהוא רגע מבני חשוב באנליזה, רגע בו היא עוברת משלב פגישות מקדימות אותו ממשיל פרויד לקנית כרטיס רכבת, לשלב האנליזה עצמה, אותו ממשיל פרויד לעליה לרכבת ונסיעה בה. במידה שהתערבויותיו של האנליטיקאי (הדגשה או קטיעת דברי האנלזנד על מנת לגרום לעליית מסמנים נוספים מן הלא מודע) מחוללת גם שינוי בכלכלה הליבידינלית שלו, כלור בסיפוק שהוא מפיק מן הסבל הפנטזמטי, ניתן לומר שההתנסות האנליטית היא התנסות של אבדן סיפוק, ואם כך בסרוס. גם לאקאן עצמו אמר לתלמידיון בערוב ימיו: "אתם יכולים לקרוא לעצמכם 'לאקאניינים' אם ברצונכם בכך; באשר לי, אני פרוידיאני." לסקרנות יש קשר לאיווי אליו מכוונת ההתנסות האנליטית. כדאי להקשיב לה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

מאז שבוע שעבר אני מוטרדת. מישהי נחמדה הגיבה להצדעה שלי לאודי המסור במילים אלה: הכותרת:מסכימה איתך ההודעה: למרות זאת, הייתי נמנעת מאידליזציה. את האמת, לא היכרתי את המושג אידליזציה, אז כשלב ראשון הלכתי ללמוד מה פירושו. ומאז אני מוטרדת. כי כל פעם שאני קוראת תשובה שלך שקולעת לי בול בלב אני מרגישה את ההתפעלות הזאת ואת הצורך להעריך ולייקר מאד. כנראה: אידליזציה. אנסה להסביר את עצמי יותר: אני כאן המון זמן, קוראת ותיקה. לא אפספס שום הודעה. לפעמים כי השאלה מעסיקה אותי, אני מחפשת את עצמי שם בתוך השאלה, ולפעמים כי כלל הנושאים שקשורים לטיפול ולקשר בין מטופל-מטפל וחיבוטי נפש כלליים - פשוט מעניינים אותי. וחוץ מכל מה שנאמר אני "חולה" על התשובות של אודי. אני מרותקת מסתקרנת: מה אודי יגיב, איך הוא יקח את השאלה-בקשה-הודעה הזאת ויוציא ממנה יופי שכזה. אני משוגעת על התשובות האלה: הן חכמות, מתחשבות במיוחד, מרגיעות, עוזרות לשואל לעשות סדר, כל פעם לפי הצורך. אני מסתקרנת מראש ושואלת את עצמי: מה נראה לך שאודי יענה הפעם. והתשובה בדרך כלל מפתיעה אותי, לפעמים בכך שהיא דייקה כל כך ומצאה את הנקודה הנסתרת הנעלמת אפילו מעיניי השואל (למרות שאודי לקח את המילים של השואל עצמו), כאילו לקחת פנס, להעביר על פני המילים, להעצר בנקודה אחת קטנה, ולהגיד: זה זה! זאת הפואנטה! וכשזה קורה, כל פעם מחדש אני יוצאת מהכלים שלי: איך קלעת בדיוק למטרה (כנראה)? יש בי התרגשות שכזאת. לפעמים ההערכה הזאת אליך מגיעה מכך שאני מעריכה מאד אנשים חכמי ודברי חכמה, ובתשובות שלך אני חווה את זה שוב ושוב. בקיצר... אני חושבת שאני מרגישה צורך להצדיע לא רק בפורום, אלא סתם כך בחיים - למי שמגיעה הצדעה. עד עכשיו חשבתי שזאת תכונה יפה שלי, סקרנות ופירגון מכל הלב והאפשרות להעריך אחרים ואת התרומה שלהם לחיים שלי-שלנו. אני לא קמצנית בדברי שבח והערכה בדרך כלל. מפרגנת לגננת של הבת אפילו על נקודות לא הכי "מוארות", אלה שהאמהות האחרות מקבלות כמובן מאליו. ואני לא חושבת שאני עוברת את המידה ומציפה את הגננת, רק פה ושם זורקת לה את הערכתי. אני גם מודה מאד ומעריכה נותני שירות למינהם, גם אלה שבדרך כלל הציבור מתייחס לשירות שלהם כמובן מאליו. למשל: המוכרת שעזרה לי בבחירת הגרביים, הקופאית בסופר ועוד. הרבה פעמים אני מחפשת את בעל הבית להגיד לו שיש לו עובד מסור במיוחד, או להגיד לו שנהנתי מהקניה בסופר שלו. אני אומרת את מה שאני מרגישה באמת, ביני לבין עצמי זה נראה לי התנהגות אנושית יפה שאנשים מפספסים אותה כי הם עסוקים מדי במרדף של החיים. אני לא מגזימה לדעתי, אבל, בגלל שהמעשה שלי כנראה לא מאד מצוי כבר כמה פעמים קיבלתי תגובה מבעל הבית של פליאה, כאילו מה היצור הזה רוצה ממני, ופעם אחת אמרה לי בעלת החנות: מה הקשר המשפחתי שלך עם המוכרת. עד כדי כך. אני רואה בזה פיספוס: אם גם אחרים היו מעריכים את הדברים הקטנים של החיים - תגובה כזאת של בעלת החנות היתה נמנעת. היא כאילו אמרה לי: תקשיבי, בינינו, אנשים לא חיים בשביל לתת. בודאי היתה לך מטרה נסתרת בכך שפירגנת למוכרת שלי. בקיצר, הארכתי והארכתי. ואמשיך לומר שאני מעריכה מאד את המטפל שלי, כי הוא מיוחד, רגיש, זמין לי, ועוד ועוד. עניין זה לא מונע ממני "לכעוס" עליו כשמרגיש לי וכדומה. מודאגת ומהורהרת מאז שענו לי שיש להיזהר מאידליזציה. הדאיג אותי שלא הכרתי את המושג הזה. נזכרתי שלפני שלש שנים כשאזרתי אומץ להיחלץ מקשר לא בריא ארוך טווח עם אישיות קשה - לא הכרתי את המושג קרבן. לא שלא ידעתי מה משמעות המילה אלא שלא הצלחתי להבין את הקשר בינה לביני, היה קשה לי להתייחס לעצמי כקרבן, קשה מאד. היום אני מבינה את העניין, ומתנגדת (כרגע בהגזמה) לכל קצה של נסיון לקרבן אותי. אז משבוע שעבר התחיל להדאיג אותי: האם גם בנושא זה "יש לי בעיה" ואני פשוט לא מכירה בכך כי ככה, כי גם קרבן לא הכרתי? יש מכנה משותף בין קרבן לבין אידליזציה - או שאני תועה??? אודי, (-: מנחשת שתענה לי ב: תדברי עם המטפל שלך על נושא זה, תעלי בפניו את תהיותיך, הוא הרי מכיר אותך לפני ולפנים (שלש שנות טיפול של פעמיים בשבוע!!!). צוחקת על עצמי שאני מנחשת את מה שתגיב. ומרשה לעצמי לבקש שלא תגיב כך. שאני רוצה לשמוע מה דעתך.

הי מאירה ואודי זו אני שכתבתי את ההודעה הזאת . משום מה שמי הושמט . מצטערת , מאירה , שהיא חוללה אצלך כזו מהפכה. ואודי , שלא תבין לא נכון . תודה שאתה כאן איתנו זה לא מובן מאליו . הילה

הראש על הכרית ואני מרגישה איך ריק לי בפנים. אין רצונות או שאיפות. פעם רציתי להית פסיכולוגית, בלי להבין מה זה.

לא יודעת. יש מודעות אין תשוקה.

כי גם זה כוח שאין לזלזל בו... לרצות לרצות.

הייתי כבר בהרבה טיפולים, הרבה שנים. בטיפול האחרון המטפל היה צריך להפסיק מעט. וכעת כשאפשר להמשיך, לא בא לי לחזור. להתבכין. לחלום על פנטזית השינוי.לקוות ולראות בקושי בדל של התקדמות! (בקושי מעט מעט שיפור אחרי שנים ארוכות!) שגרה של לחיות ולהנות מצומי שניתן לי תמורת תשלום בעבודה. פתאום הכל נראה לי מיותר לדבר ולדבר ולחלום שמשו ישתנה אי פעם. אם רוצים משו- צריך לקום ולעשות. החיים שלי קשים מאד ומורכבים, ובקושי זזים לשיפור. אבל דברתי על כל מה שאפשר. עד מתי נדבר? נחלום? נשען על זר, שלא באמת קשור, אלא עבודתו כך, עד שאני יעלם... מה דעתך? האם אני צודקת ומיותר לחזור? ואחרי שדברו ודברו יש שלב של נמאס, והכל מיותר ובקושי עוזר? ואני מבקשת שלא תנסה לדאוג לקולגה ולמקצוע, אלא באמת מה צריך לטובתי כבן אדם ששואל...

האם יש סיבה למה טיפול זה יקר חוץ מהרצון של המטפל להתפרנס טוב? נראה לי שכן. אבל מטפלים לא מסבירים

דיברתי על אפשרות שקיימת סיבה טיפולית אחרת שבגללה דואגים שטיפול לא יהיה זול

מחשבות. מציפות. אני נלחמת. נלחמת, להמשיך, להתקדם, להיות כמו כולם, לחיות. למה אני נלחמת? האם יש טעם? החרדה האיומה, הבלבול, הכאב – הם לא נעלמים. הם היו פה מאז ומתמיד, והם עקשים, מסרבים להרפות. אז אני נאבקת, לחיות, לחיות... יש למאבק הזה מחיר. אני חרדה, אני תלויה, לא רוצה להיות לבד. לאט לאט, כובשת פסגות. אחת ועוד אחת, קטנות. אבל בעצם מאוד גדולות. ורוצה לסמוך על עצמי יותר, להעצים את הקול החלוש הזה בי שאומר לי שאולי אני כן יכולה, שיש בשביל מה. אבל הוא חלוש וקשה לשמור עליו כל הזמן. הקולות האחרים, אלה שאומרים לי שאני לא אצליח, שאני שונה, מקולקלת, שאין טעם, יש להם הרבה כוח. גם הם לא נעלמים, גם הם עקשים. ואני מבקשת מהם, די, עזבו אותי. אני כבר לא זקוקה לכם.... אתם פה מאז שאני זוכרת את עצמי, את החיים. גררתם אותי למעמקי הכאב, לחוסר תפקוד, לאובדנות. גרמתם לי לפגוע בעצמי שוב ושוב ושוב. ועכשיו לא. אני נלחמת בכם, אז אולי די? אולי תשחררו? איך עושים שהם ילכו מפה?. הספקות העצמיים האלה. הזלילות, ההקאות, אובדן השליטה, החרדה, המועקה, חוסר הביטחון... רוצה שילכו מפה, אבל יודעת שהם פה לתמיד. ואני, איכשהו, אמורה לשאת את זה, להכיל את העוצמות המבהילות האלה, וזה לכל החיים. כן, אני מקולקלת. אבל אני גם רוצה לחיות. וזה כל כך קשה.

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 16, (אז גם אושפזתי...) לא היה בי הקול שרוצה לחיות. היה רק חושך. רק כאב, שנאה עצמית. לא היו שם עוד דברים, רק "מקולקלת". ואז לא רציתי לחיות. והיום, התבגרתי, גדלתי, למדתי שיש בחיים האלה דברים נהדרים- משפחה, חברים, בעלי חיים... אבל באיזשהו אופן אני חושבת שזה מקום קשה אפילו יותר להיות בו מאשר בתוך החושך. כי שם פחות מבולבל, שם אין תקוות, ושם יש דרך יציאה. ופה, פה התאבדות היא לא אופציה, ופה פתאום יש חלומות, פנטזיות, רצונות, והפער בין המציאות לבין הרצונות הוא גדול. היום אני יודעת להכיל טוב יותר את העוצמות שבי, אני ממשיכה, אני מתמודדת, אני כבר לא פוגעת בעצמי (מלבד הזלילות וההקאות) ומידי פעם אני שומעת קול כזה שאומר לי שאולי יש עוד סיכוי, שאולי יש בשביל מה להלחם, ועם כל הפחד, החרדה, העייפות – אני נלחמת, רק בשביל לגלות שאחרי שעברתי מכשול אחד – ניצבים בפניי עוד עשרות.... הדרך שלי תהיה תמיד רצופה מלחמות. כי כזו אני. רגישה, חרדתית, לא סומכת על עצמי, מבוהלת מהחיים האלה. והכל נכנס, חודר, פוצע. וזה מאבק. הוא תמיד שם. בכל בוקר זה מאבק להחליט לקום מהמיטה, להתמודד עם היומיום, עם החיים, עם הלימודים (תואר ראשון), עם האוכל, עם החרדה, עם העייפות, עם הבדידות. פתאום אני מעזה לרצות- להשלים תואר, להתקדם, לחיות... ואז הקול הזה שאומר לי כמה אני מקולקלת, ואיך לא יצא ממני שום דבר, התחושה שהחיים האלה גדולים עליי – כל אלה אורבים לי בפינה, ובכל פעם שאני פוגשת אותם, אני אמורה להיות חזקה מספיק בשביל לא להאמין להם, וזה בלתי אפשרי. זה אמור להיות חיובי, לא? שיש בי עוד חלקים, חוץ מהחולי. שאני רוצה. זה לא מרגיש חיובי. זה מרגיש מבהיל. זה מרגיש נידון מראש לכישלון. אז אני עוברת יום אחרי יום, מנסה לשלוט בכאוס, כשהחרדה מציפה אני אומרת לעצמי לא לוותר, כשהטירוף עם האכילה מתיש אותי אני אומרת לעצמי שאני כבר מכירה את זה, שמתרגלים, כשהבדידות משתקת אותי אני מכריחה את עצמי לחשוב על האנשים שיש לי בחיים, ובעצם כל הזמן בא לי להכנס מתחת לשמיכה ולהעלם. זה מכעיס. זה לא הוגן. למה אני כזאת?! קוראים לזה הפרעות אכילה, קוראים לזה חרדה ודיכאון, קוראים לזה הפרעת אישיות לא יציבה רגשית. אבל אני רוצה להיות יציבה! אני רוצה. אני רוצה לחבב את עצמי, ולהאמין בי. אני רוצה. וזה נורא קשה. אני כאילו במצב טוב היום, מתפקדת, יוצאת מהבית, לומדת, אבל משהו בתוכי כל הזמן שבור. משהו מאוד בסיסי בתוכי פשוט לא שלם. ולומדים איכשהו לחיות עם זה, אבל איזה חיים אלה? זה מאבק.

הי אודי רציתי להתייעץ, יש ציון סופר חשוב (מתאם) שממתין לי במייל. הוא הגיע ביום חמישי וכולם כבר פתחו. אני לא מסוגלת לפתוח אותו- רק המחשבה מעלה בי חרדות. מה זה אומר? אילו תהליכים עליי לעשות על מנת לפתוח אותו ולהבין שלא הגיע סוף העולם במידה וזה לא הציון שציפיתי? תודה,

לא יודעת מה קורה איתי.. יש לי בלגן בלב.. כמו רוח פרצים בבת אחת.. גם חלמתי עליך בלילה.. דווקא חלום מרגיע, טוב.. לא זוכרת את כל החלום,אך זוכרת שאתה ישבת לידי ודיברת בקול שקט ולאט..משהו מרגיע, מנחם.. לפני שהלכתי לישון סימסתי לאמא צביה "לילה טוב, רך ומלטף"כמובן שהיא החזירה סמס עם מילים דומות. (בטח היא מאוד הופתעה, אני ממעטת לסמס ולשלוח לה מיילים- לא נעים לי, לא רוצה להפריע לה בזמנה הפרטי) בבוקר גיליתי שהמקרר מקולקל, זה שם אותי בחוסר אונים נוראי. זה תחום שבן זוגי מטפל בד"כ אך הוא בחו"ל כבר קרוב לשלושה חודשים.. אודי, נורא קשה לי. אני מרגישה בלגן נוראי. לא מצליחה להיות מפוקסת..איכשהו, יש בי רצון מטורף לבוא אליך ממש. לנסוע למקום בו אתה גר, להקיש על הדלת, לחכות ולהרגיש את הלב דופק כמו תופי טם טם . אתה פותח את הדלת, מסתכל בשאלה, ואני אומרת : אני במבי. אתה פותח את הדלת לרווחה, מחייך חיוך רך, העיניים שלך זוג פנסים מאירים ואתה מזמין אותי להכנס.. ואיכשהו, יש לך ספה בדיוק כמו אצל אמא צביה, גם הכרית הזו עם המפית הזו , השמיכה והורוד הזה..בדיוק כמו אצל אמא צביה. ואתה מתיישב על הכורסה לידי ואומר מילים רכות, מרגיעות, שמגרשות את כל השדים והדרקונים שפותחים פה ענקי ויוצאים מהם לשונות של אש. אתה גם שומר שלא יפרוץ פתאום מבול ויטביע את כל העולם. אודי :(((((( שלך-במבי.

ולקראת יום הולדתך - אאחל מבעוד מועד - שיעבור יום קל ונעים. מקווה שזכרתי נכון, אתך, סוריקטה

אני מתרגשת.. קראתי את מילותיכן וזה נוגע ומרגש.. סוריקטה מתוקה!! איך את זוכרת ? הייתי בהלם ..איך את זוכרת ? מתוקה.. תודה לך.. נכון. היום יום הולדתי. היום ה 7.11 ואת יודעת מה סוריקטה ? אני זוכרת שיום הולדתה של ילדה אשה חל ב 5.11 ( זוכרת את ילדה אשה ?) אז אם את ילדה אשה קוראת פה בפורום אז שתדעי שאני מברכת אותך ביום הולדת בברכות חמות.. ונעמה מותק! מתוקה.. כשהייתי ילדה הייתי ילדה כמו זומבי כזו , מטומטמת,חצי אוטיסטית כזו..פגעו בי מינית, ואמא שלי חשבה שאני מפגרת . באמת !! היא אמרה לי כילדה שכך אני.. הבטחון העצמי שלי היה מתחת לאדמה. באמת הייתי בטוחה שאני גם מפגרת וגם משוגעת.. כן נעמה, אני מאוד מאמינה בטיפול, בעבודה קשה, בלקיחת אחריות ובעלות מחודשת על החיים שלי .. אני מוציאה חלק מאוד ניכר מכספי על הפסיכואנליזה. לפני כן הייתי בטיפול 6 שנים וחודשיים שגם עלה הרבה.. אני מאמינה שאני משקיעה הרבה לטווח רחוק. ואת יודעת מה נעמה ? אפילו מקצועית אני במקום מאוד מאוד שונה בשנתיים האחרונות (שגם כלכלית זה משתלם בסופו של דבר) ואת יודעת נעמה ? כמעט בכל מקום אני שומעת מאנשים שאומרים לי שמאוד השתניתי.. אני גם מרגישה הרבה יותר משוחררת .מרשה לעצמי לומר מה מרגיש לי בלב..מה אני חושבת..וכן, גם מה אני רוצה. (למרות שלגבי הרצון יש לי עוד הרבה הרבה עבודה) והילה מתוקה! הקראתי כמובן לאמא צביה את ההודעה ששלחתי לאודי וגם את תגובתו ומרגיש לי נעים בלב.. וכן, שתדעו שנולדתי לפני... שנים בדיוק ב 7.11 שלכם, במבי.

היי במבי, הייתי רוצה שאפשר יהיה לשלוח הודעה אישית רק לך. מביך אותי, משונה לי אבל איזו הערכה-קנאה דוחפת אותי לכתוב בכל זאת (אפילו פעם שנייה, אחרי שקרס האינטרנט בשנייה האחרונה . מתנתק כשקשה לי) . תמיד ידעת לבקש עזרה , לבקש שישמרו עלייך? אפילו בשלב המחשבה, בלי לבקש - תמיד היית מסוגלת לרצות שיעזרו? להצטרך? (כל כך זר, אני אפילו לא בטוחה שזו באמת מילה בעברית ) זה כל כך חזק ומרשים. יכולת שאני תוהה אם אצליח לפתח אי פעם. היה לה שלב עוברי חסר צורה? שזה לא בא לך בטבעיות? זה משהו שאפשר בכלל לפתח? ואיתך, פשוט בלי הרבה מה להגיד. רק שנעים לדעת שיש מי שרך אלייך לפני שאת ישנה וגם בחלומות כשאת ישנה. (נאבקתי עם עצמי, אבל בשביל השקט מוכרחה לסייג, להתנצל אם הפרעתי ולהגיד שכמובן שתעני רק אם מתאים ). נעמה.

תרשי לי להיות איתך ? בכאוס הזה , מכירה את זה כשנקר

את חסרה...תבואי יותר? מיכל

עשיתי משהו שהחלקים הפוגעים בי לא מאשרים. זה אמור להיות חיובי, נדמה לי. אבל עכשיו אני מפחדת מנקמה שלי בעצמי (שכבר מתבשלת, נוסחאות מתחשבות, מה העונש, איך לסדר בחזרה). ומאותו מקום שפתאום עושה משהו כנגד הרודן הזה שבי, גם לא בא לי לחטוף ממנו עכשיו. אני רוצה מחסה מגן מעצמי, אבל אני תמיד יודעת למצוא אותי... לשמור על עצמי זה להשמיד חלק אחר בי? מרגישה נרדפת... נעמה.

ניסיתי. ישבתי, חיכיתי לא הצלחתי. אז לא... חבל.

איזה עולם עקום

הודעה הקודמת נותרה יתומה מתגובה. אודי אתה לא מסכים עם הנאמר שם?

שלום , שמי ניב אני בן 18 ואני רוצה לשתף משהו שאני חווה כבר שנה . אני עברתי מלפני שנתיים תקופת לחץ וחרדה עצומה, משום מקום זה בא לי. פתאום היו לי מחשבות וחרדות, התקפי חרדה במקומות לא שגרתיים כמו מסעדה, בבית, לפני השינה, דבר שלא היה לי בעבר. זה התבטא בטיקים בפנים, זרמים בכל הגוף, דופק מואץ, הרגשה של עילפון, וכו'. אחרי כמעט חודש שחוויתי יום יום התקף חרדה, עברתי טיפול סיני שהחזיר לי את שלוות החיים, או שלא ? מיד אחרי הטיפול הרגשתי כמו "נתק" מהעולם, כאילו אני צופה מהצד, חוסר תחושה פיזית בגוף, כאילו אני עוד דקה מתעלף, מרגיש כמו רובוט שהולך, פחות שמח וכבר אין לי תחושה .. קראתי קצת והבנתי שיש לי הפרעת דה-פרסונליזציה, והתסמינים שקראתי היו בול עליי. ואני ממש מדוכא מזה, זה הורס לי את שמחת החיים, הראש שלי כל הזמן בהתעסקויות שאני מפחד מרוב חוסר תחושה להתעלף, או שאולי יש לי מחלה .. למרות שבבדיקות הכל היה תקין. אני רוצה עזרה ומתחנן כבר שההפרעה הזאת תעזוב אותי .. מה עושים ? :(

אודי, קיבלתי המלצה על מטפל טוב ממישהי שאני מעריכה מאוד, אפילו התקשרתי והוא נשמע נחמד מאוד. הקשתי עליו עם אינספור שאלות והוא עמד בכך בגבורה. אבל, מאז עברו מספר ימים והפחד משתק אותי. לא מסוגלת להתקשר ולקבוע פגישה. קוראת כאן בפורום על ההשתוקקות המטורפת למטפל, על התלות, על הגעגועים וזה מכניס אותי לחרדה. זה נשמע לי מסוכן. קצת לחזור להיות ילדה קטנה, ולהיות ילדה קטנה זה פגיע, כואב ובעיקר מאוד חשוף. תוקף סוכריית האומץ שנתת לי פג )-:

נטע , מכירה את השיר הזה, מקדישה לך אותו , של שלמה ארצי -  לתת ולקחת  סומכת עליך , שתעמדי בזה . הילה

תחושת זהות שאני מרגישה טוב איתה זה אולי מה שהכי חסר לי. הרי כל פעם שנפגשים עם אנשים בעולם הזה יש את החלק של הצגה עצמית ובד"כ זה קשור גם למי אתה ומה העיסוק שלך. העיסוק שלי כרגע הוא עבודה קטנה במשרב חלקית אבל שלא תורמת לתחושת הזהות שלי... ואני גם לא יודעת איזה כיוון לבחור. רציתי להיות פסיכולוגית. זה כבר לא יקרה. אבל מת שם הרצון איפושהו, או יותר נכון היכולת להזדהות עם דרך כלשהי.. אבל בלי להזדהות איך ארגיש אי פעם זהות? הכי נורא זה ההכרה בנכות הזאת, אני לא רוצה להזדהות עם זה :/ רוצה שיחזירו לי את התקווה לחיים מספקים ואותנטים.. אפילו אחרי גיל 30. ואני מרגישה כ"כ לבד בלי בשורה ..ורק הזמן ממשיך לעבור להתבזבז.. לא טוב שלא מזדהים עם משהו, חייב להזדהות עם משהו בעולם הזה אחרת יש רק ריקנות בנשמה וסימני שאלה עקרים ללא ממשות משמעותית של כלום

מבקשת לדעת כיצד אני יכולה לתרום להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. הפנייה לטיפול פסיכולוגי היא שלי כחלק מרצון לעזור לעצמי לעשות שינוי בחיי. רווקה ללא ילדים נושקת לגיל 50 מנותקת מהמשפחה מילדות בעקבות צו חוק נוער בעקבות התעללות פיזית ומילולית מצד הורי. גדלתי בפנימיות בבדידות ללא אהבה ומגע. במשך 10 שנים ניסיתי להפוך לאם ללא הצלחה. עברתי עשרות טיפולי IVF שלא נסעו פרי אפילו פעם אחת. כעבור שנים הסתבר שחוסר ההצלחה כנראה קשורים למחלה גנטית נדירה שאם הייתי מטופלת נכון התוצאות היו אחרות. מתגוררת באזור שמאלץ אותי להתמודד עם מצב בטחוני על בסיס יומי נראה לי שיתכן שיש לי פוסט טראומה בעקבות אירוע שלאחריו שמיד עם התחלת מערכת הכריזה שמתריע שעלינו להיכנס תוך מספר שניות למרחב מוגן מתחילים אצלי תגובות פיזיולוגיות של חוסר יכולת לנשום דופק מהיר ורעד בכל הגוף...ביום יום אין לי התקפים כאלו רק בזמן הפגזות. אני סובלת מקשיים קיומיים שבאים לידי ביטוי מהחוסר היכול לממן זריקות (אוטואימונית – תפקודי כליות) חובות רבים ובחודשים האחרונים ממש סובלת מרעב עד למצבים שאני מתעוררת באמצע הלילה מכאב ורעב או שאני מגלה שבלילה חלמתי על כל מני מאכלים שחודשים כבר לא אכלתי. כתוצאה מהמצב שנמשך כבר עשרות שנים פיתחתי סוג של הפרעת אכילה שסבלתי מהשמנת יתר. כיום אני אחרי כ- 4 שנים מניתוח האחרון לטיפול בהשמנה כיום במשקל סביר אישית לא מרוצה BMI=30 הייתי מאוד רוצה 3-4 BMI לפחות יחד עם זאת גם אם הייתי מצליחה לשמור על המשקל הנוכחי הייתי אומרת דיינו. אני מאובחנת כלקוית למידה עם הפרעות קשב וריכוז (יתכן גם על רקע ריגשי - לדעתי) בעלת מנת משכל גבוהה. בעבר הגעתי לשיחות אצל העו"ס שטיפלה בי בשיטה CBT שלצערי לא ממש הצליחה כי עיקר הזמן היה ונטילציה ולמרות רצוני לאחר שנתיים אפשר אומר שלא היה שינוי משמעותי. היה גם ניסיון קצר בטיפול עם מתמכה בפסיכולוגיה לטיפול בחרדות בשל המצב הביטחוני שממש לא צלח. בנסיונות לא להגיע לניתוח נוסף כטיפול בהשמנת יתר וגם הצורך הבסיסי לחיות טוב ולא להמשיך לנסות להצליח לשרוד. הצלחתי לגרום להנהלת בית חולים ולקופת החולים שבה אני מבוטחת שהטיפולים הפסיכולוגים הפרטים יעברו בקוד לא פרטי ובית החולים סופגים את הפרש העלות. כבר הספקתי להפגש עם הפסיכולוגית. לפסיכולוגית יש ניסיון רב בטיפול בהפרעות אכילה. אני מכירה אותה באופן כללי במסגרת מפגשים קבוציים שלה בשילוב דיאטנית שעורכים למנותחים... לאחר המפגש האחרון 3 במספר התחילו להתעורר אצלי חששות שהטיפול הולך שוב לא להצליח (אני מבינה שמוקדם מדי להסיק מסקנות). מרגיש לי ששוב הכנסתי ללופ ונטילציה... ומצד שני מאוד מעונינת להצליח בטיפול הפסיכולוגי. מרגישה שאני נלחמת על חיי ככל שחולף הזמן אני מתקשה לגייס כוחות נפשים להמשיך בצורת חיים שאני חיה כיום. העוני, הרעב, הכאב והבדידות משחיטים כל חלקה בנפשי. סליחה חשבתי לכתוב בקצרה יצא ארוך. אשמח לקבל כל מידע שיכול לעזור לי כדי שהטיפול הזה יצליח? בתודה מראש.

אודי , זה לא יכול להיות שהאדם שפגע בי כל כך , שניפץ את האמון שלי באנשים , בחיים , בגברים, מסתובב חופשי , ואני נאנקת תחת הסבל . #אונסשלעשרשנים

היי הילה מכירה את ההרגשה מקרוב. יותר מדי מקרוב. מרשה לי לחלוק איתך את הכאב? נטע.

שואל בשביל חבר, האם פגישות עם פסיכולוג (גם של הקופה) מדווחות לאנשהו?האם זה יכול לפגוע לי בקבלה למקום עבודה עתידי? תודה

היי אודי, לא יודעת איך לבקש בלי להיות מעיקה, טפילה, מציקה, אבל בכל זאת, מסתבכת עם השתיקה. תוכל לענות להודעת ההמשך ששלחתי לך, שם למטה? תודה/סליחה/מילת מבוכה מתנצלת מתחרטת, נעמה.

אודי שלום, אני נשואה מספר שנים לאדם שאני אוהבת ומודעת שיש לו מזג לא פשוט מאוד. לפני פחות משנה באושר ובשמחה נולד לנו ילד ראשון ומאז החלו בנינו מריבות ואי הבנות על רקע טיפןל בתינוק. אני יודעת שיש אמירה שאומרת שהשנה הראשונה הכי קשה אחרי הלידה אבל, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה.. כל אחד רוצה לטובת התינוק אבל בדרך שלו וכל אחד מאיתנו חושב שזו הדרך היחידה הנכונה. אני ביתנים נמצאת עם הילד בבית ולדעתי למדדתי להבינו קצת יותר מבעלי שמגיע בערב ורואה אותו שעתיים לפני השנה.. אולי מתוך עייפות מצטברת או אולי משהו אחר גרם לזה, שהפכנו זה כלפי זו לפחות סבלניים ופחות מבטים רגשות אחת כלפי השני. הוא מצפה ממני למילה חמה ואני מצפה ממנו ויוצא שיחסי זוגיות שלנו איך שהוא נדחקו לפינה. בעלי טוען שהשתנתי לרעה ואני מזלזלת בו ובכל ריב תמיד מאשים אותי.. זה הגיעה למצב שפוט הוא אמר לי כבר כמה פעמים שאם אני לא אשתנה היחסים בנינו יהפכו לקרים ובלתי נסבלים.. לא מיותר לציין שהוא אומר את הדברים הנ"ל ללא שום צל של חרטה אלא בהחלטיות והבנה מלאה.. לעיתים במצבים של ריב אני מרגישה שאולי באמת הוא צודק ורוצה להשלים איתו אבל, הוא משחק את עצמו קשה להשגה ואיננו מעוניין להשלים איתי (זה חדש בהתנהגות שלו). אינני מרגישה שאני מזלזלת בו ומדברת אליו בטון מתנשא או רוצה לפגוע בו בכוונה.. כמובן שאני אפילו לא מדמיינת לעצמי שמשחפה שלנו יכולה להתפרק והילד יסבול מכך.. טיפול זוגי לא באה בחשבון כי בעלי לעולם לא יסכים ללכת.. אני מאוישת ואבודה עצות איך לשנות את המצב ליותר טוב.

החברה לנו עובדת עם אשת מקצוע עצמאית שמומחית בתחומה מחוץ לארץ כחלק מבצוע של רשןם נכסים שם. הוסכמו איתה מחירים לפי כל מקרה בכתב! הנליך מתמשך ובעל שלבים. הל משולם כל שלב מראש כפי שהוסכם! הבעיה ש פתאום ללא שום קשר לכלום היא מביעה כעס ועמדה 'אני לא מזכירה' עוצרת אתהבצוע וגם לא מבצעת כאשר הכל נתקע היתה פעם שהיא דרשה כסף נוסף כאשר הל שולםעם פרוט! בשלב מסוים כתבנו לה שנתבע אותה בלית ברירה! אחרי זמן נראה שהיא ניסת לברוח מהאים התחילה לזוז דדימה מעט עדיין הרבה תקוע קצב איטי ושוב נדמע הטעון ' אני לא מזכירה' כאשר היא שולטת ביד רמה בכל הפעולותיש לה יחס מאוד סלחני בלוצ סמנים מאתנו! לא ניתן באמת להעביר את הבצוע ממנה מהרבה סבות! השאלה ממה נובעת התפרצות חוזרת של תחושה נחיתותית כזו? כאשר היחס אליה מעולה זה סוביקטבי שלה! בסך הכל מדובר בפעולות טכניות! נראה דיש לה בעיה קשה ביחסי אוביקט! נוקשות מולה עזרה לזמן מה לעיתים יצרה נתק לפעמים היא הית. חיובית מעצמה! יזמה ווב אפקט הנחתיתןת! זה נראה כמו מאניה דפרסיה עם גישה נצלנית פסיבית אגרסיבית! מה הגישה היותר נכונה לנחיתות כזו שאין לה שום קשר לחובות שהוגדרו בהסכם? האם בכלל כדאי להבין זאת או פשוט לתבוע אותה? הניסיון להבין מה ההנהגה נכונה שנובעת מאופיה? או שממולץ לתקוף אותה בכוח ולתבוע אותה?

כן, מה נהדר בזה? ואולי הייתי מבינה שנהדר להתגעגע, אבל למה זה קורה מול המטפל??? למה מתגעגעים כל כך אליו??? למה אוהבים אותו כל כך עד לשכרון חושים לפעמים???

אודי יש גבול לנזקקות , לגעגועים ולכאב ?? נפגשנו היום , ולמה דווקא ביום שאנחנו נפגשים הגעגועים והצורך עולים? אני כותבת כאן כי המטפל ביקש שלא לשלוח הודעות , כמעט . משתדלת לכבד אותו

על עצמי...מקטרת, מבקשת עזרה, מבקשת עוד פגישה כמו מקבצת נדבות, הארכת פגישה, מבקשת שיכילו אותי, שתבין, שתהיה....והיא עוד אומרת לי "אל תצטערי, תבקשי, תהיי בקשר עם מה שאת צריכה, אני אענה לך ברצון בכל פעם שאוכל".........למה???????? אולי זה במקום להגיד לי...תשתקי כבר, תפסיקי לרצות כל כך הרבה ממני.........מה היא מנסה עליי? פסיכולוגיה הפוכה???????? זה לא עובד!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לא מסוגלת לעצמי......לא מגיע לי שכך תענה לי........אני רעה, רעה רעה........שמבקשת ודורשת ולא יודעת לעצור.........מולה אני הכי לא "ילדה טובה"..............אוףףףףףףףףףףףףףףףףף מולה אני רק ילדה :( בלי גבולות .......

הכל דבוק ביכעת . הזכרונות והכאבים. וכל התחושות מעורבלות. אודי .. יקר. איך עושים שלא הכל ירגיש ככ ספוג בדם ובכאב? שיהיה אפשר לדעת תדברים בבהירות מבלי לרצות רק .להכנס לבועה. להעלם. להתנתק. איך אפשר להיות בגהנום כשיודעים שנוגעים בוו הוא יצרוב ברמות מטורפות על הגוף וישאיר פצעים פתוחים. כוויות? . . אודי. זה כמו להכנס בהתנדבות לתוך אש לוהטת. אלוהים אודי. 7 שנים של טיפול והגופנפש עוד ככ הרוסיםם.

וזה כבר יותר מדי. ראיתי את הרכב שלה מס' פעמים, ואז לפי מדבקה שרשומה שם ששייכת למוסד כלשהו, תהיתי אם היא עובדת שם. בחיפוש באינטרנט לא מצאתי אותה שם. ואתמול נפל לי האסימון שאולי בעלה עובד שם ואכן כך. ואיך אני יודעת את השם של בעלה? בגלל שכשהיא מפקידה את הצ'קים שלי היא רושמת גם אותו. אז אתמול כתבתי את השם של בעלה בגוגל וגיליתי שגם הוא פסיכולוג!! ועכשיו אני מבינה למה השלט בקליניקה שרשומים שם עוד אנשים שמטפלים, ורק לה רשום שם המשפחה. כי שניהם מטפלים באותו המקום. וראיתי גם בגוגל שהוא גם מטפל בכתובת הזו. ועכשיו גם מצאתי תמונה שלו. למה, למה אני עושה את זה?? אני יודעת שזה לא עושה לי טוב, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את עצמי. אני נורמאלית? אווף

מה עושים? אני בת 25 ויש לי חרדה חברתית וחרדה מוכללת. לפני כמה שנים הכרתי דרך אחד הפורומים מישהי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי. מעולם לא היו לי חברות קרובות, כאלה שאוכל להיות פתוחה איתן ולשתף אותן בכל מה שאני עוברת ואז היא הגיעה, בחורה מקסימה, שקטנה ממני בכמה שנים וגרה יחסית רחוק ממני, גם היא עם חרדה חברתית, סוף סוף שתינו מצאנו מישהו שאפשר לשתף אותו במה שאנחנו עוברות. הפכנו לחברות ממש קרובות, אנחנו מדברות כמה פעמים ביום ופשוט לא יכולות אחת בלעדי השנייה. לאחר כשנה, נחתה עלינו מעין מפלצת נוראית שהפכה את הקשר הזה, לבלתי נסבל. היא התחילה לקנא בי בצורה אובססיבית ומטורפת בגלל המראה החיצוני שלי. היא הייתה מדברת איתי על זה כל יום כל היום על וזה נגמר הרבה פעמים בצרחות + הודעות זועמות כלפיי רק בגלל איך שאני נראית ופעמים רבות גם איומי התאבדות (פעם אחת היא הגיעה לבית חולים). היא הייתה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי פעמיים אך היא הפסיקה גם מבחינה כספית וגם בגלל שהיא לא הרגישה שינוי. עם הזמן המצב השתנה, הדעה שלה עלי השתנתה, והקנאה כלפי הייתה און אנד אוף, אם כי המחשבות האובססיביות שלה לגבי המראה החיצוני היו חמורות באותה מידה. במשך השנים הללו היא מדברת באובססיביות על מראה חיצוני, שלה, שלי, של בנות אחרות, של דוגמניות, על גברים, על השוואות נוראיות ביני לבינה, בינה לבין בנות אחרות וכו'. זה נמשך מספר פעמים ביום ברמות בלתי נסבלות ואני פשוט לא יכולה יותר. אני אומרת לה כמה שקשה לי עם זה והרבה פעמים היא משתדלת לדבר על זה כמה שפחות אבל זה פשוט לא מספיק. מלבד זאת, היא במצב נורא קשה והיא נוטה להתלונן המון ברמה שאני כבר לא יכולה לשמוע על זה. היא כל הזמן אומרת כמה שהחיים שלה נוראיים ושכל דבר לא הולך לה והיא מאוד מאוד שלילית. אני מנסה לעזור לה לחשוב באופן חיובי יותר אבל זה לא הולך לי. הבעיה שלי היא שאני לוקחת את הבעיות שלה מאוד אישית, אם מישהו פוגע בה אני נפגעת בשבילה, אם מישהו מעליב אותה אני נעלבת בשבילה, אני במתח שהיא הולכת ברחוב כי היא כל כך מתוחה, אני בלחץ שהיא צריכה להיות באינטראקציה עם אנשים כי אני יודעת שיש סיכוי שאחר כך היא תדבר איתי על זה ואני לא אוכל להתמודד עם זה. אני מרגישה שלא מספיק החרדות שלי אני חיה גם את החרדות שלה ואת האובססיות שלה ואני פשוט לא יכולה יותר. כבר נכנסתי לדיכאון מאוד קשה בעבר בגלל זה והייתי אף בטיפול. אני מנסה בכל כוחי לא להשאב לדכאון שאופף אותה לחלחל אלי אבל פעמים רבות אני מרגישה שזה בלתי אפשרי. אני חייבת לציין שאני אוהבת אותה מאוד ושהיא חברה טובה ומנסה לעזור לי כמה שהיא יכולה. הרבה פעמים כיף לי איתה כמו שלא כיף לי עם אף אחת אחרת, יש לנו קשר שונה ששונה בכמה וכמה רמות מהקשר שיש לי עם חברות אחרות. אין לי כסף לטיפול נוסף אם כי אני מרגישה שאני זקוקה לו כאוויר לנשימה. אני מרגישה שאני צריכה שמישהו יעזור לי לדעת מתי ואיך להציב לה גבולות, אני לא יודעת מתי כן מותר לי לבקש ממנה להפסיק, מתי זה בסדר לעשות את זה ומתי לא כי בכל זאת אני חברה שלה ואני אמורה להקשיב ולעזור לה. בגדול, אני ממש מרחמת עליה כואב לי שהיא סובלת כל כך, והרבה פעמים אני מרגישה שזה לא פייר שהיא עוברת את זה ולכן זה לא פייר שלא אהיה איתה בכל רגע שקשה לה, אז אני מקשיבה ומקשיבה שוב ושוב עד שאני נשברת. זה גוזל לי את כל המשאבים שיש לי ואני גם ככה בתקופה קשה בחיים שלי. אני מרגישה שקשה לי להמשיך בחיים שלי שקורה לה משהו, כי למה שהיא תסבול ואני אמשיך בשלי? אני מודעת לכך שזה לא נותן כלום שאני אכנס לדיכאון ביחד איתה, אבל זה הפך למשהו אוטומטי ובלתי נשלט  זה הורס לי את החיים בכל תחום אפשרי, בבית אני לא מספיקה לחשוב על זה, בעבודה – שזה הכי קשה כי אחר כך אני אמורה לדבר עם אחרים כאילו כלום לא קרה, כנ"ל עם חברות, מפגשים משפחתיים וכו'. אני יודעת שכל המצב הזה נשמע קצת לא נורמלי ולמה כביכול אני מייחסת לכל אירוע בחיים שלה משקל כל כך כבד ולמה אני נותנת לו להשתלט לי על החיים. אני מנסה להגיד לעצמי מחשבות הגיוניות, לכתוב אותן לחזור עליהן שוב ושוב אבל אני לא מרגישה שינוי. אני כל כך זקוקה לתמיכה אני לא יכולה לעבור את זה לבד יותר  מצטערת על אורך ההודעה, אני מודה לכל מי שקרא.

כמו עשב שוטה ממשיך ומכה בי העצב, מעמיק שורשים ומחפש אחיזה. נעקר ממקום אחד ושב וצומח ועולה מבלי להתחשב בי, בכוחותי, במה שעשיתי ובמה שאני עושה. כמו ישות עצמאית שתפקידה להרוס ולהביא אותי אל הסוף. אני מנסה לדבר איתו. הוא מורכב ועשוי חומרים עדינים ושבירים עד מאוד, ענפיו נשברים בקלות ממראה השמים, צבעי השקיעה, רוח הבוקר, חום השמיכה, מילים מסודרות וכאלה שאינן קשורות, הרים רחוקים וגבעות מוריקות, עדר פרות חופשיות, סיפור ילדים. ועוד. עד בלי די. אין בכוחי לשלוט בו, הוא מתפשט כמו גידול אלים ומתרגם כל תחושה אפשרית וכל מראה או הוויה לעצב, עמוק, מעמיק, אכזרי. יכולתי לחיות איתו בתוך חדר, מנותקת מהמציאות. אבל קשה לו לחיות איתי במציאות, הוא מבקש שאבחר. שהכאב קשה מנשוא אני מנסה להעלם כדי לא להרגיש אותו, להקהות אותו בלהב הסכין, לטשטש אותו בכדורים, לקרוא לו לעצב ולדבר על ליבו שיהיה לפעמים וילמד להרפות. ילדה בת חמש יודעת לתרגם עצב למשהו שקרה, לחברה שהעליבה, אמא שכעסה או איש רע שפגשה. ואמא שלה רוצה שתהיה רק טובה ושמחה בגרביונים לבנים ונעלי לכה אדומות. אם היא לא טובה אמא כועסת, מאוד היא כועסת והילדה עצובה ויודעת שאסור להכעיס את אמא, אסור גם להעציב את אמא בדברים אסורים שקרו, כי אמא יכולה לכעוס ולומר שטויות. ילדה ששומרת על אחיה רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה לה לאח ולא לדוד. והוא מקרב וזורק ומטיח בה מילים שהולכות איתה וקוראות לה בשמות, ונחת זרועו וליטופיו מאפשרים לה להיות גם אהובה וגם נתעבת. נערה בת חמש עשרה מתרגמת עצב לבדידות תהומית, למילים שאין להן נמען, למחשבות על היקום והקיום, מחשבות על היש והאין ועל המוות. נערה בת חמש עשרה מתרגמת בדידות לצורך נואש באהבה. נערה בת שש עשרה משלמת מחיר על עצב ובדידות כשידיים גסות נוגעות בגופה הכל כך תמים ומטמאות את עולמה. והיא ממשיכה לשלם את המחיר ומוסרת את גופה לכמה רגעים בהם אולי תתפוגג הבדידות ויעלם לו העצב. הגוף לא מרגיש את מה שאינו רוצה, העיניים אינן רואות. רק האזניים אינן שוכחות את הצלילים והריח נשאר תמיד אותו ריח - דם זרע ודמעות. וביער ראה אותי העצב מלמעלה ואסף אותי אליו כמעט אל הסוף, ואחרי שהותירו אותי שם מדממת עטף אותי העצב במחשבות על יצר האדם שרע מנעוריו, אכזריות המין האנושי, והעונש שלי, להיות שם ולהשאר בחיים. והנה אני כאן ועכשיו עם אותו העצב שגדל איתי וידע ימים קשים יותר או פחות, וגדל למימדים שקשה לי להבין איך אפשר יהיה לברא.

רוצה כל כך לחבק , את הגוף הזה שהתאכזרו אליו , לחבק את העצב , את הזעם , ולתת לו מקום , לתת לו לדבר , לכבד אותו . את ראויה לכך !

הי מילי, נגעת, פוגשת אותך, שם... הא לך:https://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg שלך, אנימה

הי אודי, אכן יש סיבות לעצב אך אין עוד מקום להכילו. בשער הרחמים יבוא באחרית הימים המשיח. אחרית הימים שלי כבר מתדפקת על דלתי וקוראת לי להרפות, כמחווה של חמלה. חוויתי גם חבישה של העצב בידי נשות הצבא לבריאות הנפש בבית החולים בו שהיתי תקופה. הן עושות מלאכתן נאמנה. עוטפות, מגנות, מקשיבות ומכילות. החיים, מסתבר, אינם יכולים להתנהל במחלקה כזו או אחרת בתוך בועה חבושה. מילי

בכלל לא. אני מתעצבנת בקלות, גם בלי שאני באמת מתכוונת. "רבתי" עם מישהי משירות לקוחות ושתינו היינו על סף בכי. שונאת שזה קורה. ועכשיו אני פשוט צריכה לנוח ולהירגע

כשבחדר הטיפולים אומרים לפסיכולוג , אפשר אפידורל ?

בד"כ מגיע ניתוח קיסרי....שהוא כידוע לא ממש מלכותי, אך יש בו מן השררה - כלומר - פוטנציאל ליכולת החזרת/רכישת חוויית שליטה- או מדויק יותר - ניסיון הבנת המתרחש והנסיבות המובילות,... אם תמצאי סוג של מורפיום כזה או אחר לכאבי נפש - אשמח להתעדכן בהקדם. חיבוק (אם מתאים לך) אנימה.

האם יש משהו אובייקטיבי בתחושת האני והממשות הפנימית? האם קיימת ישות כזאת שהיא עומדת בפני עצמה או שמא היא תוצר לוואי דמיונית וסובייקטיבית לחלוטין של אוסף גירויים? ולמה זה משנה לי בעצם? אולי זאת צורה שלי להתמודד עם החמקמקות הכואבת והמהתלת של תחושת האני. איזושהיא נקודת ייחוס ראשונית שהיא קבועה וניטרלית ואפשר לתקף אותה בעצמה ולא רק את ההשלכות המשוערות שלה. יש דבר כזה? (לפעמים נדמה לי שאולי לנקודה הזאת קוראים אמא.... יש כאלה שיש להם אותה ויש כאלה שלא)

וואו, שריל. חומר למחשבה...ניסוח מעניין, נקודה טובה דייה... אנימה (אני-מה...? )

הנני מצדיעה בזאת, בשמי ובשם כל החברים בפורום זה (האמנם אתם/ן מצטרפים אלי?), לדר' אודי המסור. איננו מקבלים כמובן מאליו את העומס שאנו מעמיסים עליו, איננו יכולים להסתיר את התפעלותינו מיחסו הדואג והאוהב, איננו מוכנים לעבור לסדר היום כשהמחשבה על כך שיש אודי אחד שזוכר כל אחד ואחת ואת מצבה המדויק, את יחידותה. אתמול, כשהסתכלתי על כמות השאלות/בקשות/תהיות/חלומות/דרישת תשומת הלב המדויקת - אמרתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה, לא יתכן שנעמיס כך עליו והוא יהיה שם. אבל, שוב התבדיתי. מצדיעה לך! בשמי בלבד???

מסכימה עם כל מילה!! תודה לך, אודי.

למרות זאת , הייתי נמנעת מאידליזציה .

שלא מובן מאליו. בלשון המעטה. בדיוק כתבתי על כך משהו משלי, אבל אצטרף גם אלייך בשמחה. (ובמבוכה, יש לומר).

אני מצטרפת ומצדיעה לך אודי, על רגישות, הקשבה, הכלה, הבנה, אמפאתיה, ורצון לעשות טוב, נכון ומדויק לכל אחת ואחד מאתנו כאן. תודה על היותך כזה. שלך, אנימה.

מצטרפת לפירגון. תודה אודי על המרחב הזה והנכונות להתייחס ולעזור ולתת מקום.

בחיוך לבבי במקום הצדעה, אם אפשר. (הקצינים האהובים עליי קיבלו יותר כאלו מאשר הצדעות) נעמה.

להתמקד בהווה. החיים שלי עדיין די מצומצמים אבל יחסית לעבר יש שיפור! אני צריכה להפסיק להשוות לאחרים. תמיד יהיו פערים. החוכמה היא ללמוד להנות ממה שכן יש ולא להסתכל רק מה אין. ונראה לי שיש. מאחורי ומתחת כל הרעש וכאב וזכרונות .. העבר בעבר ועכשיו הכל יחסית יותר משופר סביבי. אולי הדבר שאין לי כ"כ זאת תחושת זהות ברורה... מקווה שגם זה יגיע. ואולי לא חייבים להזדהות עם איזה תחום בשביל להרגיש זהות.. אולי זה אמור לבוא יותר מבפנים ולא הגדרה חיצונית שנתלים בה, למרות שזה מה שמספק את ההכרה החברתית, לכן קשה בלי.

אם תרשי לי... רוצה להצדיע לך.. (טוב, אנחנו באווירה שכזו כבר..) אנימה.

האם הרגשת דכדוך הנובעת מאופי עבודתי היא מצב סביר לעניין ההקשר העבודה? מדוע? כי מאז שזהיתי את זה לקחתי ימי הםסקה ופחות מטלות ותוך יום יומים לא בסביבת העבודה וניצני רגיעה אושר זרימה הנאה חזרו זה עודד אותע לאט לאט לההתנתק יותר גם מחיר ויתור על מטלות מכניסות כסף כי הרגתי שהבריטות והרוגע חשובים יותר מהכל! אף טחס לכ יחזיר לי את הבריאות והושר שברגיעה טבעית! משהו בסיבבית העבודה לא טוב למה! לא יודע מה, אבל זו החלטה מהבטן אני מעיין עובד קבלני לפי פרויקטים אבל עדין מחויב חוזית. עכשיו נוצרה בעיה, ככל שאני מנותק יותר כל בעיה שמופיעה מעניני עבודה מעוררת אצלי התנגדות ותגובות כעס כי אני מרגיש את הניגוד בין המצב ממנו התנתקי לבין האסון שממנו הצלחתי כבר לצאת חלקית. אני קצת כועס שאני בכלל שם. אני חא יודע איך להמשיך שהתנודות בתחושה בין המצבים רק מתגברת! לעזוב לא ניתן! הרגשת הרווחה הנפשית היא דבר שאין ממנו חזרה בשבילי! הקפיצות רק מתגברות! יש עצה איך להתמודד עם המצב הטוב שגיליתי?

אודי, התרגשתי ממה שכתבת לי בהודעה האחרונה. ואני תוהה האם הבנת, האם התכוונת... אני קראתי את זה באופן לא נקודתי. אני מתחבטת פה כבר זמן רב, עם הניסיון להיות קיימת... לנשום... ואתה ליווית במילים קצרות, קטנות, קולעות. בטיפות קטנות של גשם. חשבתי שהמקום הזה עלול לשרת פיצול, ואני עדיין חשה ומתמודדת עם הבעייתיות. אבל הוא גם עזר לי , אני חושבת, דווקא לאסוף, להתקרב, אל קיום יותר ממשי, מחובר. השיר הנפלא של שלמה גרוניך שהכרת לנו, הזכיר לי שיר מרגש אחר שלו, "יהי הכל". מכיר? http://www.youtube.com/watch?v=DgDZA2t8bO0 אולי דרך השפה של השיר הזה אנסה לומר - אני שמחה שהפורום הזה "שייך" לך. תודה, גילת. (קצת נבוכה. ובכל זאת, מוכרחה לומר).

"נעמה, את עדיין לוקחת תרופות? למה? זה לא לאנשים שבאמת מאוד קשה להם?" או, בשיחה קודמת, "קראתי על טיפול של 8 פגישות. לומדים להרגיע את עצמך ואחרי 8 מפגשים זה כבר עוזר. כמה זמן את כבר בטיפול? ופעמיים בשבוע? וזה באמת הכרחי?" ומאמא לומדים, לא? אז אולי היא יודעת טוב יותר. הרי גם לי נדמה לרגעים שהכאב הוא רק פרי דמיוני. זה לא מתאים לה, לנעמה, מילים כמו כאב. היא מתפקדת ומוצלחת. אם מתעלמים מהשגעונות שלה, שנדמה לה שהיא צריכה עזרה. הכל בסדר איתה. (פתאום אני מרגישה שאולי הגזמתי? כותבת כל הזמן, לאחרים, לעצמי. לא מבקשת רשות בכלל, כופה את קיומי. זה יותר מידי? ) נעמה.

הי נעמה, רוצה ברשותך להצטרף רק לסוגריים שלך, במעט הרהורים סתומים. האין כל בני האדם "כופים" את קיומם האחד על השני , כל הזמן? נזכרתי פתאום, ואיני יודעת מדוע, ב"על העיוורון". ספר קשה מאד, אני לא הצלחתי לשרוד עד סופו. משהו שם צורם מאד. לא טבעי. חושבת שמה שהיה לי קשה בו זה שקיומו של האחר נתפס כנכפה עליך, צריך להרחיק אותו, או שהאדם עצמו חש כי עליו לחסוך את נוכחותו מאחרים. כאילו המשחק הבסיסי, הטבעי של החיים, של התן – וקח של הקיום, מתערער שם. ואז הכל קורס. לא יודעת אם בהיר כ"כ מה שכתבתי, ואם מתאים. בראשי דווקא משהו חיובי. נדמה לי שהחיים שלנו בעולם הם, או לפחות ראויים להיות, ההפך ממה שקורה שם בספר.

היי גילת, קשה הספר. קשה ומכאיב. ותפס אותי בדיוק ברגעים של חוסר אמון באנושי. התחושה הזו שאני נגועה, גם לי יש מגפה מזעזעת לא עוזבת אותי. אז אני כמו בספר. כופה את העצמי הנוראי את האחר. גם הושטת היד היא פיזור המגפה. לא הצלחתי להבין את החיובי, רוצה לנסות להסביר?

היי אודי, מכירה, אפילו יכולה להיות אמפתית כלפיהם, אכפתית. אבל לא יכולה להכליל את עצמי איתם, כאילו ברגע שאעשה את זה לא אוכל עוד לקום. ואולי, בעצם, הכל מתקשר להפסקה ההולכת וקרבה בטיפול. כמה חודשים לבד. ואם אני כואבת, איך אוכל לעמוד בזה? ואם בעצם הכל בסדר, לא תהיה לי בעיה. חצי מודעת-חצי לא, לא קניתי חפיסה חדשה של תרופות ועכשיו כמה ימים אני בלי. כמו בוחנת את עצמי, איך אעמוד בזה. למרות שדווקא זה יהיה גם בהפסקה. רק המבט והקירבה לא. לבד. (ובחרדה שאני לא יודעת אם מוצדקת או לא, שמעתי את השתיקה שלך בעניין הסוגרים כאישור למועקה שאני מביאה איתי. מה אמרה שתיקתך?) נעמה.

שחייתי ברמה ברגשית הייתה תקווה. הייתה תקווה שהצרכים להם ייחלתי להשתייך לחיק או מקום מטפח שיגרמו לי להזדהות ולשגשג עוד יגשמו, אבל בטיפול פסיכולוגי תסכלו ואמרו "זאת המציאות" וכפו בכח תהליכי אבל שמיועדים להוביל להשלמה במקום לתת מה שהרגשתי שהייתי מעוניינת וצריכה.. מה הטעם לחיות בתור אובייקט משוסע שמסוגל להתבונן מן הצד על העצמי הרגשי שלו אם אותו עצמי רגשי לא קיבל את המזון המטפח שנדרש לו על מנת לפתח תחושה של יכולת, זהות חיובית וערך עצמי בריא?

אני בטיפול אחר והתחלתי גם תרופתי... מקווה שיעזור לי להמשיך הלאה. מנסה..

היי אודי, אתמול היה לי יומולדת והייתי גם בפגישה אצל המטפלת... התאכזבתי ממנה.. היא לא אמרה לי מזל טוב.. היא התבלבלה בתאריך שרשמה על הקבלה.. כאילו מחקה לי את היום הולדת... זה הגיוני שאני פגועה מהטעות הזאת?

בהמשך להודעתי על הבעיות שיש לי מהפרוד שלי, רציתי לשאול אותך כדלהלן. המטפל שלי הקודם טען שכל מטפל היה מפסיק את הטיפול בי בגלל ההתקפות האישיות של האקס שלי עליו ועל משפחתו. הוא הפסיק בצער רב את הטיפול. הפרוד שלי היה שולח לו ולמשפחתו מכתבי איומים שיפרסם התנהגויות לא הולמות ביני לבינו. מכתבים בסגנון זה הוא שלח להרבה ממכיריו, ידידיו וסתם אישים חשובים שונים. לפי סגנון המכתב כל בר דעת יבין שמדובר במטורף. אבל בכל אופן ההתקפה המסיבית היא בהחלט לא נעימה. לא ממקום שיפוטי בכלל אלא כידע כללי: האם זה נכון שכל מטפל (פרטי, לעומת מה שהצעת לי שאהיה מטופלת בגוף כלשהו) היה נוהג כך? אני בהחלט מבינה את השיקולים ואת ההחלטה שלו. רציתי רק לדעת האם ידוע לך על מקרה שמטפל נהג אחרת? או, האם כל מטפל אחר היה נוהג כך?

שלא תחשוב שלא ניסיתי. הייתי כמה פעמים במשטרה. כל פעם הם קראו לא, דברו איתו, לפעמים נתנו לו צו הרחקה קצר, וזהו. הוא חזר לסורו והמשיך לפגוע בי. בדרך כלל לא התייחסתי להצקות שלו, הוא חשב שיבייש אותי במקום העבודה, אבל שם קלטו מיד במה מדובר ולא רק שלא התייחסו אליו אלא אף לעגו עליו. באיזשהו שלב למשטרה נמאס מהתלונות והם אמרו שעד שאין במעשיו עבירה פלילית הם לא מתייחסים להצקות. הם המליצו לי לפנות לבית משפט. כשהלכתי להתייעץ עם עורך דין הוא אמר שאמנם יש לי פה קייס אבל הוא ממליץ פשוט לא להתייחס כי כך אני אהיה עסוקה איתו ומבוססת בליכלוך שלו כשבעצם כל מטרתי בפרידה ממנו הוא הרצון להגיע לשקט בחיים. העורך דין האמין שחוסר התייחסות לתעלוליו ישרת הכי טוב את מטרותי. הוא גם לא המליץ על צו מניעה כי אז האקס שלי ינפנף בזה ויוכיח בכך שיש אמת בטענותיו נגדי. המטפל שלי גם פנה לבית המשפט שהורו למשטרה לטפל בו נפשית וכן נתנו לו צו הרחקה מהמטפל. אבל באיזשהו שלב נמאס להמשיך ולהלחם בו. אז זהו, זה המצב. עגום כמה שהוא. התרגלנו אליו. כנראה ששלטונות החוק לא תמיד מגינים על הצד הנפגע בכל מקרה ומקרה.

בניגוד למה שעניתי בשאלון החלומות שלך - כן הרחתי ריח בחלום שחלמתי הלילה. ובחלומי חיתלתי פעוט ששמרתי עליו ביביסיטר (איזה מוזר שאני שומרת ביביסיטר כשבמציאות אני עובדת בהייטק. מאידך לפני כעשרים שנה ויותר היתה תקופה ששמרתי על תינוקות לפרנסתי. והאמת היא ששילוב המאורעות שהיו בחלום היו יכולים להתקיים בפועל רק אז. אמנם אמא שלי חיה, אבל היא כבר לא באה לבקר אותי.) בכל אופן חיתלתי את התינוק וממש הרחתי את הריח החריף והלא נעים של החיתול. מה שקרה בחלומי הוא שאמא שלי, שאיכשהו היתה לידי, התלכלכה מצואת התינוק. היא התעקשה איתי לא לשטוף ידים בברז לאחר שפשופם בסבון, אלא לנקות אותם אך ורק עם מגבונים (לא היו לי מגבונים לפני יותר מעשרים שנה). הייתי בלחץ מעובדה זו, על הידיים שלה נשאר לכלוך והיה להם ריח לא נעים. כמה שהפצרתי בה שגם תשטוף ידיים היא לא הסכימה. היא היתה בדרך לצאת מהבית והייתי בלחץ מהעובדה שאולי היא תיגע בידיים לא נקיות ברהיטים או בחפצים אחרים בדרכה החוצה. אני זוכרת שהלכתי והרחתי חפצים בדרך שבו היא עברה, ואת ההקלה שהרגשתי כשלא היה ריח רע במקומות אלה, וזה אמר לי שהיא לא נגעה בחפצים בדרכה החוצה. יש לציין שהיום יש לי נכדים ושלפעמים אני מחתלת אותם. הריח זכור לי מעכשיו, מחתולי הנכדים. איך היית מתייחס לכזה חלום? אמא שלי לא בריאה נפשית מאז הלידה שלי, ובדרך כלל יש לה בעיה עם שמירה על נקיון. היא גם מסוגלת "להתעקש" על דברים מסוימים למרות אופיה הנח והרוחני (מתפללת הרבה, ורוב היום היא עסוקה בספרי קודש. כשמבקרים אותה והיא במצב רוח טוב היא עסוקה בהתפעלות ממאמר או מנושא בסידור שהיא שמה דגש עליו). ההתעקשות הם על דברים מוזרים שאנחנו לא מבינים אותם שנובעים ממחלתה, למשל כיסוי צינורון הגז במטבח במטלית. כשקמתי וזכרתי את החלום ובעיקר את הריח נזכרתי בשאלון שלך. מה אתה אומר על החלום שלי?

שמטופלים יכולים למצוא משמעות לסבל שעבר עליהם ע"י אחרי טיפול והתפתחות אישית לסייע למתמודדים אחרים? להפוך למטפלים בעצמם או שדווקא המטפלים רצוי שיהיו אנשים ללא רקע של פתולוגיות בעברם?

היי אני בת 24 בעלת הפרעת קשב וריכוז מאובחנת ולוקחת רסיטל עקב מצבי רוח משתנים,שבאים לידי ביטוי בעצבות לפעמים בלי סיבה. הייתי רוצה לדעת למה אני כל כך חרדתית בכל מה שקשור לזוגיות,סתם לצורך הדוגמא אם אני אצא לדייט ויום למחרת הוא לא יצור קשר אני מתמלאת בעצבות שלא מניחה לי וברצון ישר להגיד לו דברים שלפעמים מבהילים את הצד השני וגורמים לריחוק! יחד עם זאת אני גם מרגישה כאילו שרק רוצים לנצל אותי וזהו כבר לא מעונינים בי... מזה התופעה הזאת? ולמה הרסיטל לא עוזר לי במקרים האלו? ;( חשוב לי לציין שגדלתי בבית לא טוב.. תמיד אמא שלי נתנה לי להרגיש שיכול להיות שיום אחד היא תיעלם לנו. האם יש קשר? תודה!

שלום, אני מחפש המלצה לפסיכולוג/ית מומחה או מומחית ocd באיזור רמת גן גבעתיים. ניתן לכתוב לי למייל [email protected] תודה אבי

מכביד עליי הריק. אני רוצה להוציא אותו כדי למלא בדברים אחרים, אבל איך מוציאים ריק? ריק פרדוקסלי, נוכח מידי. לריק של אנשים מצאו מילה, בדידות. אבל לריק של חיים וחיות לא. איך מדברים משהו שאין לו מילים? שהוא אין-מילים? אין לי. נעמה.

בחלום היתה חילונית לגמרי. אציין שהוא אמר שהוא לא אוהב את אייל גולן. מוזר, והזוי. אך הדבר מטריד אותי קמתי בבוקר והרגשתי שאני מוכה נפשית. הערתי את בעלי סיפרתי לו החלום והתוודיתי בפניו על פחדיי מהחלום שהמתקשר ציין מספר שנים במיוחד שהחלום היה בארבע לפנות בוקר שאומרים שלחלום בשעה זו משמעות רבה. האם הדבר קשור לחרדותיי בתת מודע. אודה לתשובתך מקווה שאצליח להירגע. אציין שאני חיה באושר עם בעלי המקסים וארבעת ילדיי שאני אוהבת אותם מאוד.

מה הדרך העקרונית הטובה ביותר ל תמודד עם אדם שמתנהל במסגרת העבודה באופן פסיבי אגרסיבי? זה גוזל זמן של אחרים! הוא בתפקיד נהולי וזה חמור יותר! נמצא שמתעסקים בהתחמקויות שלו בשקרים ולא בעיקר מה ניתן לעשות? בבסיסו הוא אדם חסר בטחון ותלותי עם יסודות של שקרן פתולוגי! ניסינו להמנע כמה שיותר מהעיסוק בתגובות אבל זה נראה שזה מה שמעניין אותו! לא העבודה אלא המשחק של תגובות חסרות העדר ישירות סוג של התעללות באנשים במקום לעסוק בעיקר! בעבודה עצמה! נראה שהוא מתעניין ביצירת נתקים והשהית תגובות או עירפולם במקום תקשורת ישירה! כשכבר מנסים לתקשר ישיר הוא מפרש את זה כחולשה ועוד כלי ומידע להמשך ההתעללות זה נראה בעל גוון פסיכופטי קצת לא? מה יש לאדם כז בראש? זה נראה משחק שלא נגמר כי בעצם מה מעניין אותו זה המשחק בהשהית תגובות תסכול הצד השני! ניהל זוגיות של שנים על ותו בסיס והסוף הגיע דווקא שהוא עזב! זה מעיד שהוא בכל זאת חלש ושהתמדה בישירות ו או דרישות שלא מגיבות לבעיה שלו יפעל כתרופה הוובה ביותר? או שמומלץ לתקוף? השילוב של תלותיות אנטיסוציאלית ופסיביות אגרסיבית היא בעיה לא? מה עושים פרקטית כדי לאפשר תקשורת נורמלית? או שזה מצב ללא מוצא? תודה

היי... זאת אני שרציתי חיבוק מהמטפל שלי...כן, סיפרתי לו על הרצון שפתאום התעורר בי אחרי שנה וחצי של טיפול...הוא לא אמר הרבה. כרגלו. רוצה להתייעץ שוב...אפשר? אני לא מציקה?:( בחודש האחרון (עוד לפני שהרגשתי שאני רוצה שיחבק אותי), אני מוצאת את עצמי, יושבת בפגישה עם הגב אליו. לא מוכנה להסתכל עליו בעיניים, הפנים שלי מופנות אל הקיר, וגם כשהפגישה נגמרת אני לא מסתכלת עליו, מתחמקת מהמבט שלו ובורחת. מה שמוזר לי, כי תמיד הייתי זקוקה למבט שלו. ופתאום קשה לי להיות בטיפול. נכון, קשה לי להיות בקרבה, להיות נזקקת למישהו..וזה ברור לי שהתחושות האלה מתחזקות בגלל שפתאום התקרבנו יותר. וזה היה בעבר, אבל עכשיו זה התחושות אחרות. של לחץ. לחוצה ממנו, לחוצה מהמפגש. בחרדות כמה ימים לפני הפגישה. גם במפגש חלק מהזמן אני לחוצה, אבל גם יש רגעים של רוגע, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע. ואני מרגישה שהוא לא מכיל אותי. שאולי אפילו התייאש ממני. הוא יודע את שעובר עליי. אבל הפגישות עוברות ושום דבר לא זז. ואני נשארת באותם תחושות מתסכלות. הוא יודע שתמיד אני חושבת בתקופה האחרונה לעזוב את הטיפול. אבל אף פעם לא חשבתי לעבור למטפל אחר, ופעם ראשונה הרגשתי שאולי אני צריכה מטפל/ת אחר/ת. לא יודעת אם זה נכון לעזוב...ומצד שני, לא יודעת איך להישאר ואיך להתמודד עם התחושות האלה. מתוסכלת. מתוסכלת. מה עושים???....