פורום פסיכולוגיה קלינית

היא הציעה חיבוק קונקרטי אני דחיתי אותו.... פעם זה לא התאים והסכמנו על כך......היום פתאום זה כן מתאים???? היא חושבת שמתאים להענות גם לצורך הזה, אני לא רציתי חיבוק ממנה כי אני חושבת שלעולם לא תוכל למלא חסכים והפעם אני זו שלא מאפשרת לחיבוק קונקרטי להתקיים בנינו.....למרות שכל כך רציתי פעם..כל כך קיוויתי לחיבוק..ואז אודי אתה בעצמך כתבת שכל פעם שאני רוצה לאכול אני צריכה חיבוק.....אולי היא גם חשבה על זה.........בזמן האחרון אוכלת הרבה..האם היא תוכל לגרום לי להפסיק לאכול? האם ע"י חיבוק????????אוףףףףףףףף מרגישה אבודה בשיטה החדשה שלה......אני חושבת שזה קשור........ :( מרגישה אבודה ורק אוכל מנחם אותי.....אוףףףףףףףףף ואח"כ באים ייסורי המצפון.......וחוזר חלילה :( זה נושא שכמעט ולא דובר..האוכל ועכשיו פתאום......כאילו היא לא ראתה שהשמנתי.....בעצם אני לא רציתי אף פעם לדבר על זה........ועכשיו כנראה שחשוב לדבר גם על זה???????? אוףףףףףףף אני דוחה את עצמי :( ולא עושה כלום בנידון, חסרת אופי :( חסרת כח רצון.. ולפתע פוחדת מחיבוק קונקרטי למרות שכבר התחבקנו בעבר.....

מיכל, אפשר לשאול מה שם השיטה?

היי דונה, מצטערת אבל לא רוצה לחשוף...היא משתלמת המון, ואת כל הדברים הכי הכי חדישים היא מכירה, כל מאמר חדש, כל קורס שנפתח.. גם בחו"ל.. שיטה חדשה שמתבססת על ישנה...

מיכל, אני לא מאמינה. היא הציעה לך חיבוק ואת סרבת ? אני רוצה לשלוח את אמא צביה באופן דחוף להשתלם בקורס החדש הזה ! אולי גם לאמא צביה ייפתחו אי אלו כמה צ'אקרות במוח ותשנה את גישתה לגבי מגע פיסי בעקבות זה ? וואוו.. כמה שאני צריכה חיבוק מערסל, שומר , מגן מאמא צביה.. וואאוו.. איזו צביטה הרגשתי בלב.. אני כל כך צריכה את החיבוק הזה..החיבוק החם הזה של ביג מאמא.. ובכלל לא מנחם אותי כשאני אומרת לעצמי, שטויות, מה שהיית צריכה זה את החיבוק ומגע מיטיב של אמא שלך.. מה שלא קיבלת, אבוד לך.. הקטנה שבי משתוללת. רוצה חיבוק ע-נ-ק-י עכשיו מאמא צביה.. במבי :(((

המנגנון הזה , של הפיצול , והפורום פה אודי , מה אתה חושב ? נראה לי שפורום ורטואלי / פייסבוק / שיחת צט משרתת באופן ישיר מנגנוני פיצול כאלה ודומיהם. העובדה שאפשר לכתוב בזהויות בדויות , מצבים שונים , ולהציג בכל פעם חלק אחר של ה  אני  , זה משהו ששווה חשיבה , בעיני . ומה אתן חושבות ?

היי הילה, אם את כותבת בפייסבוק בזהות בדויה אז בודאי שיש פיצול, אבל אם את תמיד אותה אחת, מכירה את האנשים איתם את מתכתבת בפייס והן חברות שלך זה שונה לגמרי מפורם אנונימי או סתם כתיבה בצ'אטים...מקווה שתוכלי לראות את ההבדלים. שלך, מיכל

הי הילה, אני חושבת שקורה (גם לי) שמשתמשים בוירטואליה (נאמר בפורום מעין זה, מיילים מסוימים למטפל, טוקבקים וכו') כבמעין שק הקאה, ואז, אולי יש בזה משהו מומלץ פחות. לי התפלק משהו כזה בפייס (וגם שם, לדעתי, רואים אותך באופן מאד חלקי, אולי מעין איזו הצגה, וכל-כך הרבה חסר). בכל אופן, יצא שפגשתי ממש ברחוב מישהי שקראה אותי בוירטואלי, ופתאום את קולטת באופן חזק יותר שבתכלס יש שם באמת אנשים, ולפעמים זה כל-כך אחר, כל-כך אחר במציאות... סוריקטה והאחריות

שמחה שפתחת את העץ הזה, הילה, ומקווה שיתפתח דיון מעניין.. אני- במעברים למציאות, ובהרהורים על פיצולים כאלו ואחרים שלי שיש לשוב ולחבר ויש לי מחשבה על כאן בתור אולי האחרון שבהם ובו זמנית אולי גם הראשון שבחיבורים. גילת.

היי הילה, זו שאלה חזקה... יש איזה סוציולוג, גופמן שמו, שמדבר על כלל התקשורת, כלל הצגת העצמי שלנו, כהצגה מורכבת. הצגה שמושפעת מהחברה ויוצרת אותה. ובמובן זה, ההרבה פנים האלו שיש לאדם הן טבעיות, מנגנון של המציאות ולא הגנה של הנפש. באינטרנט הסיטואציה החברתית פחות מוגדרת, פחות מחייבת עטיית תפקיד. אז יוצאים דברים מעניינים... אולי דברים שאין להם סיטואציות לצאת בהן, אולי דברים שלא היו מתקבלים בסיטואציה המציאותית. את הבונה של המצב ומעניין לראות אילו מין מצבים בונים. ובתחושה שלי, כשלדברים האלה, המוסתרים, אין מפלט בחוץ, באמיתי, הם יביאו בסוף להתפוצצות, אבל כזו שרק ממנה אפשר להתקדם. אז מבחינתי זה משרת את הפיצול. בטוב, שמעניק מקום לדברים חסרי מקום ומונע פיצוץ כואב, וברע של הנצחת המתח הלא בריא הזה. (נדמה לי שכתבתי בשפת נעמה, זו שאני מפליגה איתה, שכל כך קשורה לאסוציאציות שלי שהיא בעצם לא מובנת...) לילה טוב, נעמה.

על החוויה שלי שהוא רוצה שאני אגדל , ומהר . על הפספוסים שלו . בכיתי הרבה . הוא אמר שהוא לא היה ער לדברים האלה ושהוא ישים לב יותר . וגם .... ציירתי , וגזרתי והדבקתי מדבקות . קצת לחזור להיות ילדה . מחכה למחר שניפגש שוב . הילה

מתהפכת במיטה בלי סוף, מתעוררת באמצע הלילה והסדין כרוך סביבי כמו כותנות משוגעים. קמה שוב ושוב ומפחדת לחזור לשינה הטרופה, הטורפת. אני רוצה שומר לילה, לוכד חלומות, מרגיע נפש. העולם הדק הזה, שבין העירות לחלום, איזו קליפה דקה שמגינה על הנפש. והיא סדוקה ומכאיבה. אני עייפה כל כך. נעמה.

אוי נעמה... את כותבת תמיד כ"כ מוחשי, יפה וקרוב! כשקראתי דמיינתי שאני באה אלייך בלילה ומהדקת עלייך את השמיכה.. ואז יושבת בקצה המיטה שלך בשקט...בסוף נרדמת.. מקווה שתרגישי טוב ורגוע יותר בובי

ששלחתי.. לא רציתי לשלוח ולחצתי בטעות 'שלח'.. זה פשוט 'עוד מאותו דבר'. כמה אפשר לחפור שם? מנסה להמשיך הלאה. קשה. בייחוד בגלל ההכרה ב'נכות' . יש לזה מחיר פסיכולוגי שעליי להאבק בו

שלום, אני בת 23 ומאז וממעולם הייתי ביישנית, אבל הבעיה שזה מלווה לפעמים בחוסר בטחון עצמי , אני בחורה יפה אני מודעת לזה כל החברים והסביבה אומרים לי, אבל אני ניזונה ממבטים של אנשים ולפעמים אני חושבת שהכל קשור בי, שמשהו לא בסדר בי אם זה לפעמים אנשים שמסתכלים עליי ומשתעלים.. אני גם לא יוצאת הרבה עם חברים, יכול להיות שזו הסיבה? שאני מרוכזת יותר מדי בעצמי ואני מחפשת כל מיני פגמים ואני חושבת שכל הזמן בוחנים אותי?

את זה - אבא שלי פשוט לא מגיב לי. אני יכולה לדבר איתו והוא לא מסתכל עליי ולא אומר כלום ולא מגיב, לא יודע לתת פידבק אמפתי כלשהו ויש תחושה מאוד גדולה של להיות לבד בבדידות מול מישהו כזה, ונראה לי שפעם לא הייתי מסוגלת לראות שהוא כזה והייתי מדברת עם עצמי ומנסה לסחוט ממנו תגובות או להשלות את עצמי שהן שם... זה מוזר לראות כמה שאבא שלי לא קומיוניקטיבי מבחינה רגשית.. וחיים שלמים של ילדות עשיתי לו אידאליזציה. אני מרגישה לבד. רוצה אנשים וחברים אבל מפחדת שישפטו אותי. גם ההכרה בנכות לא נוחה לתחושת הזהות לי וגם ההיסטוריה של בולימיה לא משהו שנעים לספר מצד שני בחיים לא באמת יכירו אותי אם לא אספר על ההיסטוריה שבאתי ממנה. אני מרגישה במלכוד. זה לא פייר. רק כי היו לי קשיים וסימפטומים זה דן אותי לקיום מאוד מבודד וקשה כי יש פחד מסטיגמה.. אי אפשר לומר בפשטות שלפעמים אני מתמודדת עם לחצים דרך אגילה והקאה נכון? זה די מגעיל לחשוב על זה. אני מתביישת בזה.. אבל אני כל כך רוצה להיות אני ושיקבלו אותי כמו שאני ולא לפחד להיות . אי אפשר לחיות ככה עם כל הבושה הזאת. נמאס לי להתבייש ונמאס לי לפחד משיפוטיות. שמישהו יעזור כבר לשחרר אותי חזרה לעולם לא שיפוטי. נמאס. רוצה לחיות כמו שאני ולהתקבל כמו שאני ושיעזבו אותי בשקט כל ה'סמכויות', אין סמכות מעליי יותר, אבל יש בי המון פחד משיפוטיות ואין כח לעמוד מולה ולנסות להסביר את עצמי.

זה מה שנקרא לשפוך את התינוק עם מי האמבט... או 'הניתוח הצליח החולה מת'... כן, דברים קרו בעקבות הטיפול, אבל באיזה מחיר? מבחינה נרקיסיסטית יצאתי משם מפורקת ומעורערת לגמרי כמו אחרי טראומה בפני עצמה

רשמתי בשרשור המיועד גם מקודם אבל לא פורסם, אולי לא נקלט. מאחלת לך המון הצלחה ושלווה. בעיני את נפש רגישה ויפה.

וקראתי שוב ושוב את המשפט האחרון שכתבת בהודעה.. נוגע עמוק בלב.. במבי.

אני רוצה להיות נורמלית ומוצלחת. לא טוב לי עם ההגדרה של ה'נכות' הזאת. נכון שהיו לי חרדות וקשיים ובעיקר ערך עצמי נמוך ושנאה עצמית וקושי להתמיד במסגרות, אבל נגיד יש לי אי כושר עבודה וזה לא נכון שאני לא מסוגלת לעבוד, אני לא מעוניינת לעבוד יותר מסף מסויים, לא רוצה עבודה בשכר מינימום שבה אני פועל של מישהו אחר, רוצה למצוא משהו שיתן ביטוי לי וירגיש יותר מספק ולא רק 'נוח' וראש הכי פצפון וחסר חשיבות.. מעדיפה לא לעשות כלום מאשר להקדיש את עצמי למשרה מלאה בעבודה מסוג כזה... אבל מצד שני הרבה מאוד אנשים עובדים ככה ואני מפחדת שישנאו אותי וישפטו אותי שלמה אני עצלנית ומפונקת ונהנית מרווחים משניים. אני רוצה להנות מהרווחים המשניים שלי בלי לשים זין! נמאס לי לפחד שישנאו אותי וישפטו אותי. נמאס לי. ואני לא רוצה להציג את עצמי כיותר מסכנה ממה שאני באמת, אני לא שונאת את עצמי כמו פעם ואני רק רוצה דברים טובים לעצמי. מפחדת שישפטו אותי שאני פרזיטית שחיה על חשבון המדינה. אני שונאת את העולם הזה, אי אפשר להיות אדם חופשי פה . אני רוצה לשים זין על הכל ועל הדעות של כולם, למה זה כזה קשה? תראו פוליטיקאים מסריחים הכל מלא קומבינות ואפילו אחרי שהם נחקרים ומורשעים הם ממשיכים להרגיש ראוים ובעלי חשיבות ולא נותנים לזה להגביל אותם, וזין על מה שאחרים חושבים, אז למה אני מרגישה כזאת רעה ואיומה כי אני לא רוצה לעבוד כמו כולם בעבודה במשרה מלאה שתהפוך אותי לעבד של מישהו אחר בחוויה שלי. מותר לי חופש? לא? אודי, מותר לי חופש? אני צריכה להרגיש רע כי יש לי קצבה? כי יש לי הכרה בנכות, למרות שאני לא באמת מרגישה 'נכה'. אני פשוט לא מעוניינת לחיות אורח חיים מסויים שנחשב הכי נורמטיבי כביכול של עבודה עבודה עבודה ... צריכה איזון בין עבודה לחופש......לזמן פנוי.. אני רוצה להיות בן אדם חופשי בפנימיות שלי. מתי זה יקרה? מתי אני ארגיש שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד? לא קל לי להגיד שיש לי הכרה בנכות ומצד שני גם לא קל לי להסתיר את העובדה הזאת.. אני לא 'נכה', יש לי קושי מסויים, בטוח. אבל אני לא 'נכה', כל מי שהכיר אותי אמר שהוא מתרשם שהאינטיליגנציה שלי מעל הממוצע, אני לא רוצה למסכן את עצמי בכח רק בגלל פחד שלא ישפטו אותי. אני רוצה להיות בן אדם גאה עם ראש מורם לצעוד ולומר 'בחרתי'. בחרתי לא להיות עבד במשרה מלאה בתוך מסגרות כובלות בחברה הזאת ואם קוראים לזה 'נכות' שיהיה, אבל אני לא פחות מאף אחד אחר וזכותי! זכותי לחופש שלי! זכותי לא להתנצל כי לא בא לי לשעבד את עצמי למעסיקים ולעשייה ושחיקה ועייפות. זכותי! נמאס לי להרגיש שאני פושעת רק בכלל שלא מתאים לי מה שנחשב נורמטיבי ורגיל ומצופה חברתית. אודי, מה אתה חושב?

כ"כ התחברתי לשורות האחרונות שכתבת שבאלי להעתיק לך אותם חזרה!!! אני מסכימה עם כל מילה! אני רוצה להיות בן אדם גאה עם ראש מורם לצעוד ולומר 'בחרתי'. בחרתי לא להיות עבד במשרה מלאה בתוך מסגרות כובלות בחברה הזאת ואם קוראים לזה 'נכות' שיהיה, אבל אני לא פחות מאף אחד אחר וזכותי! זכותי לחופש שלי! זכותי לא להתנצל כי לא בא לי לשעבד את עצמי למעסיקים ולעשייה ושחיקה ועייפות. זכותי! נמאס לי להרגיש שאני פושעת רק בכלל שלא מתאים לי מה שנחשב נורמטיבי ורגיל ומצופה חברתית. אגב, אני מבינה את התחושות שלך, כי אחת הסיבות שלא רציתי לקבל קצבה זה מה שכתבת.. בובי

תודה.. ושאלה: את בלי טיפול כרגע?

אני קוראת כאן כמעט שנתיים בפורום ואני לא מאמינה שכמעט עברה שנה מאז שעברת ל"מחליפה" (אולי כבר לא כ"כ מחליפה :) בכ"ז שנה...)!! מה אגיד לך, אני כרגע כמעט שנתיים בטיפול (ולשאלתך-עדיין) וקשה לי לדמיין מה עברת ואת עוד עוברת. וזה לא פסיכי שאת מתגעגעת, זה הכי נורמאלי כי אני מאמינה שלמרות שנטשה היה בקשר שלכן גם טוב... אבל אני שמחה שהצלחת להתרכז בטיפול החדש ואיכשהו "להניח" מעט לקודמת ושנקשרת אליה (למרות שעכשיו היא מהדהדת חזרה..זה יעבור..) כתבת-"האם מצב כזה לא עשוי להמנע כשאני בטיפול?" והזכרת לי משהו שקרה לי לפני כחודש בטיפול- המטפלת שלי חשבה לאורך פגישה שלימה שאני הולכת להרוס לעצמי משהו (עניין לימודי שהיה חשוב מאוד עבורי) ורק בסוף הפגישה הבנו שהיא הבינה אותי לא נכון (לא רציתי להרוס)... פגישה לאחר מכן באתי ואמרתי לה שמאוד כעסתי שלכאורה היא ידעה שאני הולכת לדפוק לעצמי ולא אמרה כלום ולא מנעה?! למה היא לא שמרה עליי?! היא אמרה הרבה ולא ארחיב..אבל משהו שהיא אמרה ואני מסכימה עם זה.. זה שבסופו של דבר אני צריכה ללמוד לחיות עם ההשלכות של המעשים שלי... אז אני לא יודעת אם עשית משהו.. אבל מטפלים לא יכולים למנוע הכל.. אני יודעת שאת מרגישה שיש קשר לטיפול ולעזיבה שלך את העבודה- קצת קשה לי להבין למה (יכולות להיות עוד הרבה סיבות...) בכל אופן, אני מקווה שאת משתפת את המטפלת שלך בכל זה..שהיא לא מנעה ומטרות טיפול ו.. זה יכול לעשות לך קצת סדר.. חוץ מזה סמבדי, מה את עושה עכשיו בזמנך הפנוי? בובי

כי כולכם עניתם לי.. אני עדיין אצל ה"מחליפה". למעשה מאז שאותה פסיכולוגית נוטשת יצאה לחופשת הלידה, וגם כ"שחזרה" ואני התלבטתי האם לחזור אליה-עד ש"עזרה" לי ונפרדה ממני במייל...משך כל הזמן הזה הייתי בטיפול, ואני עדיין אצל ה"מחליפה". והיא מאד מאד משתדלת. ומאד נחמדה. ומאד מתחשבת גם במצב הכלכלי. אבל עדיין, אני לא מבינה איך זה קרה לי שאיבדתי את העבודה שלי ב9 שנים האחרונות?? לדעתי יש קשר הדוק (שבא לידי ביטוי גם בלו"ז הכמעט חופף בין המשבר בעבודה למשבר -ולסיומו הטראומתי-בטיפול. ובעבודה.). ואני לא מבינה איך ה"מחליפה" לא הצליחה למנוע מזה לקרות? ולא שאני מאשימה אותה. אני די בטוחה שזה קשור לקודמת=הנוטשת. אבל אני כבר שנה אצל ה"מחליפה". ואני תוהה- האם מצב כזה לא עשוי להמנע כשאני בטיפול? לא יודעת מה לחשוב. גם עליה. על "היעילות" של הטיפול שלה. למרות שהיא ממש אחרת מהקודמת. כשהקודמת נטשה אותי במייל-רציתי למות. החליפה" החזיקה אותי. אפילו יצאתי עם מישהו-דבר שלא עשיתי כמעט עם הקודמת...כי כל הזמן היו משברים בטיפול. אבל עדיין, התוצאה-הלכה למעשה היא שלאחר 3 שנות טיפול: שנתיים עם הקודמת- הנוטשת, ושנה עם ה"מחליפה" , אני ללא עבודה. וגם לא השגתי את 2 המטרות הנוספות שהיו לי והן למעשה הסיבה שבגללה באתי לטיפול. איך מסתכלים על זה? איך מסתכלים על טיפול? האם לא בתוצאות? איך יודעים האם יש קשר גם לטיפול של "המחליפה"? למה היא לא הצליחה למנוע את זה? האם ייתכן שזה היה קורה כל מקרה?.... נראה לי שלא. כי גם אם המצב היה חרא-באופן פתאומי בעבודה לאחר כל השנים האלו, עדיין הייתי מצפה שיעזרו לי להישאר שם עד שאמצא משהו חדש. אני נורא בחרדה. קיומית. יומיומית. מפחדת לטעות. וחסרת אמון. "ביג טיים". אמון תמיד היה "אישיו" אצלי, אבל לאחר הנטישה שלה, זה פשוט רק החריף. אבל רציתי רק שתדעו- שאני כרגע עדיין עם "המחליפה". ועד המשבר בעבודה והפיטורים מאד אהבתי אותה. נקשרתי אליה. אלא שמאז- אני יותר ויותר חושבת על הקודמת-הנוטשת. ואפילו ראיתי אותה ברחוב! פעמיים!!! ומאז- שלחתי לה הרבה מיילים. ואפילו סימסתי. ואני עוברת ליד הקליניקה שלה די הרבה. ( זה פשוט ממש לידי..וקשה להמנע מלעבור שם ברגל). וגם בוכה המון. נזכרת בה. ובאופן פסיכי "מתגעגעת" אליה. למרות שהיא הרסה את חיי-קרוב לוודאי.. בגלל מה שעשתה לי. נטשה. אודי- בבקשה תכתוב לי מעט. משהו. תובנה, דיעה, כמה מילים. קצת סדר בראש המבולגן והחרד שלי. אני שוקלת ( לראשונה בחיי) לבקש תרופות. מיוזמתי.( אפילו שפסיכיאטרית שהלכתי אליה פעם אחת בזמן המשבר בעבודה, נתנה לי רק משהו זמני-נקודתי להרגעה, כי לא חשבה שכדאי לתת משהו קבוע..לטווח ארוך). זאת הייתה דעתה. "תגובה נורמלית פחות או יותר למצב מציאותי קשה"...ושאולי פסיכותרפיה מספיקה.

את השאלה הזאת. וחשבתי(ועודני חושבת) המון זמן עליה. ולכן...אולי זאת בדיוק ה בעייה. אין לי מושג מתי, אם בכלל זה יקרה-והיא תוכל להיות עבורי בפני עצמה. משמע=בעייה. כי אולי זה בעצם מצביע על בעייה בטיפול. משהו כנראה חסר לי. אחרת אני מניחה שבחלוף פרק זמן שכזה-(ואגב אנו נפגשות 4!! פעמים בשבוע. והיא ממש לא אנליטיקאית. היא בכלל לא עושה אנליזות ולא הוכשרה לכך)היא כבר הייתה "בפני עצמה" עבורי. והקודמת לא הייתה עדיין כה דומיננטית אצלי/עבורי. האם יש משהו בדבריי לדעתך אודי? ודברנו על זה-היא ואני. בערך.. אבל לפעמים זה מסתכם בזה שהיא אומרת לי:"סמבדי" , אני חושבת שיש ביננו כימיה, וקשר טוב. ואני אוהבת אותך. אבל אם לא טוב לך פה- אז תלכי. זאת בחירה שלך. אני פה עבורך. ..". וזה לא מספיק "רציני/עמוק" בהתייחסות לשאלה הזאת לדעתי. תשובה כזאת היא די סתמית בעיני. בכל מקרה- היא לא גורמת לי להבין מה קורה או מה הבעייה וכו'. אודי?

לשאלתך לגבי מה שכתבתי, היה לי עצוב באופן כללי לא בהקשר של הטיפול. את הטיפול אני אוהבת, זה חלק גדול מהחיים השלי, לא הייתי מגדירה אותו עצוב, אלא יותר בכיוון של הקשה. שאלתי אותה אם היא תרשה לי לשלוח לה הודעות והיא אמרה בחד משמעיות שלא. ואני רוצה שהיא תסכים למרות שידעתי שזה לא יקרה ולמרות שאני יודעת שזה רק לטובתי, אבל לפעמים אני כ"כ צריכה אותה ):

מילים : נתן זך כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים למגע לרכוש חום לא בכסף לרכוש מתוך מגע לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו אפשר לנשום כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם בואי , ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום . לאודי - ועוד איזה מקום , שבו אפשר לנשום ........

אודי , קצת מוזר , במקום העבודה שלי מגיעות הרבה אימהות עם התינוקות שלהם . זה שובה לב לראות תינוק במנשא של אמא , זה גם מעורר קנאה , והרבה הרבה כאב . אני יודעת שאותי אמא לא אחזה כך , וגם לא אחרת . כואב שבגיל 30 אני עדיין כמהה להחזקה הזאת של תינוק , שאמו נושאת אותו כואב לי כי אני יודעת שהצורך הזה לעולם לא יתמלא . אולי רק חלק , אולי קצת ???? אולי צריך ללמוד להסתפק במה שיש ?? הילה • שצילמה אמא עם תינוקת במנשא , למרות שאף אחד לא הבין למה.

במבי יקרה , מאחלת לך שנה נפלאה , עם הרבה נקודות של אור , אהבה ורכות . אני רוצה לאמר לך שאני מרגישה שאת ממש חלק מחיי , מקשיבה הרבה לשיר איילה של עלמא , זוכרת ? היכולת שלך להזדקק , היכולת שלך לאמר זאת , היכולת שלך להראות את הבטן הרכה שלך , מבלי לפחד לקבל הבעיטה, כי הפגיעות היא סוג של כח ( מתוך השיר של ריקי גל , היא דוגמה , מופת , ומקור השראה לכולנו . מזל טוב , יקרה ! הילה

במבוש ? :)) זה הצחיק אותי.. תודה מתוקה ! גם את מקשיבה לשיר האילה של עלמא/יונה וולך ? נכון השיר נוגע ? כשאני מקשיבה לשיר הזה, אני מרגישה כאילו האיילה ממש מבינה אותי,את החיפוש הזה..הכמיהה הזו ל ???? ואולי כשאגיע לאיזה רוגע..כשהכאב העמוק הזה ,הכמיהה המייסרת הזו תתרכך קצת, אולי אז במבי כבר לא יהיה פצוע ?? תודה לך יקרה על הברכות. מאחלת לך רוגע, שלווה ,שלמות עם עצמך, עם ילדייך והסובבים אותך.. חיבוק-במבי.

במיון שלחו אותי הביתה, כי אני לא מוגדרת חולה. השיקום יצטרך להיות עצמי, כנראה, בסופו של דבר. ולא שאני רואה ת'דרך. תודה למי שתמך, לפחות יש אתכם, סוריקטה

רוצה להיות איתך.. את יודעת ? פינטזתי שאנחנו מדברות בטלפון, ואיכשהו בכוחות משותפים אנחנו מצליחות לשלוף אותך למקום שטוב לך בו, למקום שאת מממשת את עצמך.. פינטזתי גם שאת מגיעה לאודי ובאמצעות היפנוזה שאת עוברת אצלו את מוציאה מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל האדיר שקיים בך. ואולי זו הקוסמת מהאגדות שתיגע בראשך עם מקל הקסמים ויתפזרו להם המון המוני כוכבים סביבך שימלאו משאלות ליבך.. ואולי זו הביג מאמא ההיא שמצאת לי פעם את מקום מושבה.. איתך-במבי.

ומלבי - שוב תודה לכל המילים הטובות שכתבו לי. קראתי את כולן. מה באמת עושים עם אנשים כמוני, שאלתי אני, שאלו גם אחרים. מה באמת... סוריקטה

היי אודי, המטפל החדש אמר לי שלדעתו כדאי שנפגש פעמיים בשבוע (והציע הנחה) על מנת לאפשר לי החזקה טובה. מה הכוונה? מה זאת אומרת החזקה טובה וכיצד מטופל "מוחזק" אמור להרגיש? ולמה לדעתך מאז שנפגשתי עם המטפל החדש, אני לא מפסיקה לחשוב על "הישן" (מעניין שעד המפגש הזה בכלל לא התעסקתי ולא חשבתי על הפסיכולוג הקודם). אני מתקשה להבין את זה. אולי תצליח לשפוך קצת אור. נטע.

חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שההתעסקות והגעגועים למטפל "הישן" נובעים מנסיון התנגדות לטיפול החדש. עכשיו כשאני מודעת, לא אתן לכך "לחבל" בטיפול. אודי, המטפל "הישן" שלח היום בבוקר סמס ושאל לשלומי. האם זה ראוי? אותי זה רק בלבל.

הי אודי, האם לפי כללי האתיקה מותר למטפלת שלי "להעביר הלאה" אם אני מספרת לה שאבא שלי מעלים מס? או שיתברר לה מצורת הדיבור שלי שהזכויות שהמשפחה שלי מקבלת (למשל מביטוח לאומי) לא תואמות את מה שיש להם במציאות? אנלא יודעת אם זה רלוונטי, אבל אני לא קטינה. ובכלל כללי האתיקה מחייבים "רק" מוסרית ולא על פי חוק נכון? בובי

אני תוהה, מאיפה כל השנאה הזו שמרקיבה אצלי? מה זו הבאר חסרת התחתית הזו, שאני כל הזמן צונחת בה? (כמו החלומות האלה, המשותפים, שנופלים ונופלים ונופלים ומתעוררים רגע לפני התחתית. הם היו ממלאים את לילותי כילדה) ואני תוהה, אם לכולם יש את אותה כמות שנאה ואצלי היא מרוכזת לנקודה סינגולרית, דחוסה, בודדה. כי דווקא אחרים אני לא שונאת. אפילו אוהבת לא מעט. או שאולי יש בי גרעין של רוע ששייך לי והוא לא אנושי, לא טבעי? ואז, האם הוא קיים שם מאז ומעולם, או האם הוא עונש? ואם הוא עונש, אז על מה? והאם ניתן לכפר? ואיך? בהלקאות? בוידוי (על מה?) וכמה אווה מריות? סליחה שהמוצפות שלי מביאה אותי להציף כאן. פתאום כבר לא יודעת לגמרי להיות לבד (שלא לדבר על ביחד). אחזור לחלומות שמחכים לי, בתקווה שיהיו סלחנים. לילה טוב, נעמה.

זו המשאלה. להבין כדי שאוכל לדעת איך לעמוד מול זה. אם אפשר לעמוד מול זה. למצוא את המענה שיסדר, כדי שאוכל לדעת לאן אני הולכת, להפסיק לגשש באפלה. להגיע לתחתית הבאר, למקור שלה, להילחם בה ולא ברוחות רפאים.

לעולם לא יוכלו מטפלים למלא חסכים ולא משנה כמה שיטות הם ינסו עלינו........ושלא תחיו באשליות....שולחת את שכתבתי..........מרגישה מקרה אבוד..... בחושך בתוך הצללים מסתתרת, מאחורי סלעי מילים קשות, היא בוכה בתוכה, מסתירה כאבים. מגלה מעט, מסתירה רבדים, שכבות מתקלפות כמו בצל, וכל שכבה וכל רובד כואב מקודמו... שום דבר לא יעיל לילדה חשוכה...... אי אבדה הדרך אל ביתה אל אותה ילדות רחוקה, הדרך בה רצתה לשוב בחזרה. מקשיבה לקולות מתנפצים של גלים רחוקים, נשברים על המזח חיים שלמים, אשליות מתוקות של קרבה, של שינוי כן רצתה לשוב בחזרה, אך אבד השביל, אבדה התקווה........... מזכיר את השיר ששרה רבקה זוהר "אל הדרך היורדת מהכפר"...לפחות היא איכשהו השתקמה....מה איתי? אבדה הדרך???? תמיד יש תקווה נכון?????

שלום, השנה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וכיום אני מוצאת את עצמי עובדת בתור מזכירה עם משכורת מינימום והרבה צעקות כאילו חזרתי להיות חיילת . זוהי עבודה שכל אחד יכול לעבוד בה גם מי שלא למד בכלל. אני מאוד רוצה להגשים את עצמי ולהמשיך לתואר שני בתחום הקליני או תעסוקתי. אבל ידיד קרוב טוען שכיום אין ערך לתארים וככל שלומדים יותר כך יש פחות סיכויים למצוא עבודה (הוא עצמו למד הנדסה ובקושי מצא עבודה). אני לא רוצה להשקיע את כל כולי ולוותר על החיים שלי ולבסוף למצוא את עצמי באותו מקום שבו אני נמצאת כיום , כלומר ללא עבודה מכובדת שקשורה לתחום שאותו למדתי. האם החששות האלו מוצדקים? תודה מראש לכל המשיבים

לעניות דעתי ממש כדאי להשקיע, כי אם תקראי פה תוכלי לראות שפסיכולוגים קלינים או בכלל מטפלים מרווחים הרבה כסף בפרטי... ואם יש לך את הכישורים מדוע לא להשקיע? בהצלחה מיכל

אתה חושב שהפסיכולוג שלי מבריז לי , (משיחות טלפון שנקבעו מראש ) כי הוא רוצה לתסכל אותי ??? אוףףףף , אודי , אוףףף

סתם..אין לי כח להרבה מילים. אחרי כ9 שנים-איסדתי את העבודה. מובטלת. כבר חודשיים בבית. לא צמצומים. פשוט התלקחות מהירה של אש. לו"ז? כמעט חופף למה שקרה לי ב"טיפול". ההוא. עם ההיא. שעזבה. חודש לפני שיצאה לחופשה - שיחה ראשונה עם הבוס ואולטימטום-איום.ב"טיפול" -אני עוברת ל"מחליפה". 3 חודשים אחרי-בעבודה:"הכל בסדר". האיום הוסר. ב"טיפול"- היא "חוזרת" מהחופשה. מציבה תנאים. ואני? בין ה"מחליפה" ובינה. קרועה. לא מצליחה לעזוב אותה, ולא מצליחה לחזור אליה. ב"טיפול"- היא נפרדת ממני במייל. בעבודה- שוב בעייה. עוד לא מדווחים לי עליה כי צריכים שאסיים פרוייקט חשוב.ב"טיפול"- אני ממוטטת מהנטישה. ונמצאת אצל ה"מחליפה". שם נשארתי/הושארתי. בעבודה: איך שאני מסיימת את הפרוייקט(ובהצלחה רבה. הבעייה לא הייתה קשורה אליו אלא למשהו אחר)- שוב שיחה.והפעם: אולטימטום רציני יותר."או שתסכימי לשינוי בתפקידך לאחר 7 שנים( שכרוך בהרעת תנאים ובעיקר- בהשפלה), או -שתלכי הבייתה". מכאן- הדרך קצרה. פיטורים. לא מצליחה לכתוב יותר מזה. אין לי חיים. רק בבית. לא יוצאת. העבודה מילאה את חיי. גם חברתית- מבלי ששמתי לב עד כמה.. מה לעשות? לא יודעת. האם בגילי "המופלג" ללמוד לתואר נוסף? ואז? מה? הכל הרוס. אין כסף. אין בחירה. רק בכי-רע. טיפול. הרס את חיי. עד הטיפול- הייתה לי עבודה שהחזקתי בה 9 שנים. הגעתי עם עבודה. בגלל סיבות אחרות. ויצאתי- ללא עבודה. וולא פסיכולוגית. שהבת שלה- ההיא... ההריון... אוטוטו בת שנה. וכן- היא עדיין בארץ. ולא עזבה לחו"ל. רק עזבה אותי. במייל.

באלי להגיד לך משהו שאני בעצם גם מנסה להגיד לעצמי (גם תקופה בלי עבודה ובכלל מרגישה קצת תלושה..) נכון שאין כסף ונכון שאין חברה ונכון שמשעמם ונכון שיש יותר פנאי להתבחבש בדברים ונכון.... אבל (וזה אבל גדול בעיני!) זה כרגע המצב ואפשר אולי גם קצת ליהנות ממנו.. כמה פעמים במהלך 9 השנים האלו ביקשת קצת חופש וזמן לעצמך? אומנם זה לא מבחירה, אבל בכ"ז. מקווה שזה מדבר אלייך (ולא כתבתי את הראש שלי מידיי..) בובי

למרות הכל, התייגסתי למלחמה הזו בדכאון ובעצב, נעתרתי כמעט לכל הטיפולים שהוצעו על הדרך, התנסיתי בחוויות שונות ועדין לא תם. אני מנסה לפתח עמידות נגד פרידות, ומחשבות על אנשים שעברתי אצלם באמצע החיים, כחלק מעבודתם ותפקידם ולהבין שלא היה שם בעצם כלום, פרט למילים שעברו, חלקן התקבלו וחלקן קיבלו משוב. אני מנסה הכל, את כל מה שרק אפשר, אך בתוך תוכי יודעת שלא אוכל להחזיק מעמד או להעמיד פנים עוד זמן רב. הכל נראה כל כך שטוח, שום דבר לא יכול להכנס פנימה. הירוק נראה פתאום דהוי והפרחים עצובים. מרחבי השדות ואופק ההרים נותנים לי תחושה של ריחוף. כל שיר, או תמונה, מזכירים לי פרידה. ובכל זאת למדתי לאחרונה כמה מופלא הוא הזכרון וכמה אכזרי. כמה חזקים הזכרונות וכמה שבריריים. כמה חכמה היא השכחה וכמה אכזרית. כמה לא יציבה המשמעות שאנחנו נותנים לחיינו וכמה הבל מכסה את ההוויה. הנה אני הולכת ומבקשת עזרה ומחפשת את הדרך ולא רואה. אני צוללת, לתוך מקומות אפלים, הבזקי זכרונות, וריחות, תחושות ומראות עוטפים אותי ומטלטלים. אם הייתי חולה סופנית אולי היו עוזרים לי להפרד. ואני חולה סופנית. למרות שזה אולי מרגיז שכך אני אומרת. כמה פשוט היה אם הייתי חולה, אני חושבת לעצמי, כי עם זכרונות חולים אי אפשר לקבל עזרה הולמת. מילי

שלום אודי, הכוונה לזכרונות קשים שעובדו, אוחסנו במגרות הזכרון והחלו דולפים החוצה באופן לא רצוני, אולי בגלל הדכאון, אולי כי הם חלק מהדכאון. לא יודעת אם הצלחתי להסביר. הכתיבה אצלי לרב היא זרם של מחשבות, רגשות ומילים ולא תמיד צירופי המילים נוצרים מתוך מחשבה, לפעמים הם אסוציאטיביים וכו'. הצלחתי להסביר? מילי

הי אודי, הכוונה לזכרונות שמכרסמים כמו מחלה ממארת. כאלה שקשה לחיות בצילם. כאלה שגם אם היו רדומים וסגורים, דלפו פתאום החוצה.

אני זקוקה למגע , לחיבוק , לחום אנושי , זה יום קשה ואני כאובה . לא טוב לי .

אודי יקר, הרגשתי שבפגישות האחרונות המטפלת שלי שינתה גישה איתי, חקרה אותי אחרת...פרשה אותי...דברים כאלה...העזתי ואמרתי לה שהרגשתי שהיא השתנתה...ושלא תגיד לי שאני השתנתי כי אני מרגישה שונה ואמרתי לה במה...ומה ענתה לי? שהיא לומדת קורס חדש ולא חשבה שזה מורגש....מאמין???????? אמרה לי שכל הכבוד ששמתי לב, שאלתי אותה על השיטה החדשה, היא הסבירה לי הכל, אבל בכל זאת אמרתי לה שאני "שפן ניסויים".... ולשאלתי האם מטפל צריך לומר למטופל שהוא לומד משהו חדש ומנסה אותו???? זה לא פייר, אני חושבת שמן הראוי היה צריך לספר לי על כך ולא שאני ארגיש שהיא השתנתה לי פתאום...מה אתה חושב? ומה כללי האתיקה אומרים????? כתבתי לה "חשוב לשתף אותי..כי זה לא נכון שהאמון יפגע בגלל שיטה שאת לומדת..ומסתירה ממני..אני מצפה ממך שתשתפי אותי בניסויים שלך עליי...לא כועסת רק חבל...." מה דעתך אודי? כנראה שלא אקבל תשובה עד שבוע הבא ממנה לפחות.... מיכל

"ברגע ששאלת"... אם לא הייתי שואלת לא הייתה אומרת לי...קראתי על זה באינטרנט וכתוב שמי שעושה את הקורס הזה צריך לפחות מטופל אחד שיוכל להתנסות עליו...אז שוב שואלת האם לא היה מהראוי שתשתף אותי? האם באמת רק מהיסח הדעת היא פעלה כך???? והיא כל הזמן משתלמת..והיא כל הזמן בהדרכות ואוףףףףףףףף אני מרגישה על ה"מוקד"....סליחה על הדרמתיות....

שמתי את האגו והחשדנות שלי בצד והקשבתי להמלצה של בעלת סמכות בתחום מסויים כי השתכנעתי בכנות כוונותיה שהם לטובתי

אודי, הייתי היום בפגישה ראשונה עם פסיכולוג חדש. יצאתי עם תחושה של געגועים עזים לפסיכולוג הישן. קשה לי להאמין שאצליח לבטוח שוב ולהתמסר לטיפול החדש. אבל אני לא מוותרת לעצמי ולא מוותרת על עצמי. מגיע לי להרגיש טוב יותר!!! אגב, ההודעה של מילי עשתה לי רע. כמו סכין ישר ללב. רציתי מאוד שתענה לה תשובה מלטפת, מלאת רוך. שתחבק אותה במילים. הצטערתי מאוד שלא עשית זאת. חבל שאני לא מצאתי את הכוחות להגיב. מאוכזבת מעצמי. נטע.

נראה לי גם שלא פעם ראשונה שאני מגיבה לאנשים פה וההודעות לא מפורסמות :/

הזכרון נזכר ומוחה. למה לא הסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי אנליטי? ועוד ישבתי שם מולה ורציתי להיות גם... מצאתי את עצמי משחזרת טראומות לא מודעות בלי לעלות על הדעת שזה בכלל אפשרי ומה התהליך הזה בכלל. למה לא הסבירו? כ"כ הרבה כאב חויתי שם וגרמו לי לחוות אותו בתנאים מבזים שדיברו אליי כאילו 'בחרתי' כך או אחרת. בזמן שבכלל לא הבנתי. פתאום עולה כעס שוב. זה לא היה צריך לקרות בכזאת צורה! ההתפכחות למודעות לא הייתה אמורה לקרות בכזאת צורה מבזה ומטלטלת מבחינה נרקיסיסטית. אני כועסת על הפסיכולוגית שהייתה לי. על הזכרונות החווייתיים האלה שהשאירה לי בחיים החד פעמיים האלה. לגעת במקומות כאלה רגרסיביים ולהרגיש שכל זה קורה בתוך תנאים שמבזים אותך וכל זה רק כי לא הסבירו לי ולא הכינו אותי כמו שצריך לטיפול פסיכולוגי אנליטי. מרגיז אותי. מרגיז אותי שאני בכלל לא הייתי מודעת לכלום ודיברו אליי כאילו 'בחרתי'. די לצביעות החברתית הזאת. מנסה לחלץ את עצמי מקירות כלא בלתי נראים. זה קשה. קשה להאבק על זכות הדיבור. קשה לכעוס על אחרים שהם לא בסדר והם יותר מדי לא בסדר, יותר מדי אנשים בעמדות סמכות למיניהם הם לא בסדר ולא אמינים ולא אכפתיים ואטומים וחוצפנים ומקשים עליי את החיים במקום להקל רק כי הם יכולים, כי צריך אותם ואז הם משחקים בך. לא קשור לפסיכולוגים בהכרח, בכלל. רוצה לחיות כבר את החיים שלי שיהיה בטחון, רצון, חברים, דברים טובים. מחפשת מאיפה להתחיל.. אבל ההשפלה הנרקיסיסטית הזאת ואטימות לא היו הכרחיים. היה אפשר להסביר לי :/ אוף. קשה להתמודד עם אנשים שמתסכלים, קשה. קשה להעיר להם. אין לי קול. למה אין לי קול? ולמה בכלל לגרום לי לכעוס? פשוט שיהיו בסדר! אני מנסה להיות בסדר. מילה שלי היא מילה. אם מתחייבת למשהו אני עושה, אם מבטיחה אני מקיימת, לא מטרטרת, לא מורחת את הזולת ומשקרת, לא משחקת משחקי אגו מגעילים. נמאס שהעולם לא פשוט ואמיתי יותר

את יודעת? אני קוראת את הודעותיך וחושבת בראש,ומרגישה בלב וגם הגוף מרגיש.. רוצה לשתף אותך, חושבת שזה יהיה קצת מבולבל.. מה שלא מתאים, תזרקי לפח, טוב מימה ? בתחילה כשנכנסת לפורום כמשתתפת פעילה, הודעותיך עוררו אצלי כעס,תסכול, זעם, עייפות, קנאה גדולה.. כן, רגשות לא פשוטים.. ככל שעובר הזמן ואני ממשיכה לקרוא את הודעותיך, אני אולי מתחילה קצת להבין ויש לי בלב פינה מאוד חמה אלייך.. מימה, רובן של הודעותייך מבקשות מאודי הסבר, טעם, הבנה של תהליכים..תקני אותי אם אני טועה ? יש בך כעס, תסכול, זעם, חוסר אונים על המטפלת שלא הסבירה לך את התהליכים אותם את עוברת.. מימה, בטח שאת צודקת !!! לא הסבירו לך.. נשארת בחוסר הבנה, אולי בלבול.. לא יודעת מה.. היו צריכים להסביר לך !!! אבל, מי שאמור היה להסביר, לתת טעם, משמעות,הבנה , הם ההורים שלך !!! ואולי (גם)פה טמונים שלל הרגשות הקשים ?? ואת הרגשות הללו שמקורם כלפי הורייך, ומשום מה הם לא באים פה לידי ביטוי,את מעבירה וממשיכה להעביר אל המטפלת ההיא.. המטפלת שלא הסבירה..ואף לא מילה רעה אחת על הורייך..בכל אשמה המטפלת ההיא.. כשאני קוראת את הודעותייך, אני רואה בעיני רוחי ילדה קטנה אבודה בעולם. כל כך קטנה,לבד , כל כך אבודה ולא מבינה איך מתנהל העולם..כל כך מחכה למישהו גדול שיאסוף , יחבק, יסביר ברוך איך העולם מתנהל, מה עושים בני אדם, איך, מה ,למה,כמה, מי בעד מי, מה קורה ועוד.. כשאני קוראת אותך, הבטן שלי מתכווצת. יש בי רצון כל כך חזק לקחת את הילדה הזו ,לאסוף, לחבק אותה ברוך ולהסביר באופן שתבין ותרגע.. שתרגיש בטחון ורוגע.. מימה, גם כואב לי כשאני קוראת ומבינה שאת עובדת בעבודה שלא מספקת אותך וגם התמורה הכספית לא מרוממת.. כאילו בא לי לצעוק. את הרי מבריקה, השפה, הדיוקים שלך, הרגישות לכל ניואנס קטן, הציטוטים והשאלות שלך.. מימה מתוקה, אולי בסופה של הודעה זו כל מה שאני רוצה זה לתת לך יד ולומר לך, מימה , את לא לבד !!! ויש בך משהו מקסים בעיני.. משהו כל כך ראשוני.. איתך-במבי.

התגובה שלך ריגשה אותי והיא מלאה באמפתיה.

שלום, רציתי לדעת מה הדבר שגורם לנו לדחות את השונה מאיתנו, מה גורם להתעצבן כשאנחנו רואים התנהגות חריגה ולא מקובלת, פרובוקטיבית, או כל דבר שהוא יכול להיות בסדר גמור אבל פשוט שונה. תודה

הרצאה מרתקת על הפחד מהשונה: http://www.youtube.com/watch?v=YZLlvc9rviM

כללתי את כולם כאחד כי יש בינהם דימיון. לדוגמא, אם כולם מתלבשים בצורה דומה, ולאחד יש לבוש שונה אז הוא בעצם חריג ביחס לשאר. פעמים רבות, לבוש כזה או בכלל מראה- יכול להיות פרובוקטיבי. אני נזהר מקיטלוג ולכן לא אכנה בשמות, אבל דוגמת לובשי שחורים עם איפור מרובה, או לבוש חושפני מאוד, או סתם מישהו שהחליט לגלח חצי מהראש ואת החצי השני לצבוע באדום. דברים כאלה מרתיעים אותנו להתקרב או דוחים אותנו ממנו כי אנחנו פשוט לא מבינים למה הוא עושה את הדבר הזה שבעיננו ככ טיפשי/ נוגד את דעתנו וכו'. לרוב זה גורר גם כעס וסלידה כלפי אותה דמות. למה הרגשות האלה מציפים אותנו במפגשים כאלה?

לדעתי מה שלא מוכר לנו ושקשה להבין אותו מרגיש מאיים על סדרי עולם הכביכול 'מובנים מאליהם' שלנו ולכן הסלידה מפני 'השונה'

שלום שירלי, אני נמצאת בטיפול דינמי הרבה שנים, ולאחרונה אמא שלי במצב בריאותי קשה. אני מרגישה שאני זקוקה ליותר מפגישה חד שבועית, והמטפלת בי חושבת כמוני. היא נמצאת בתהליך הכשרה פסיכואנליטי, והציעה לי להיות בטיפול אנליטי- 3-4 פעמים בשבוע. באופן שלא מתאים לי, אני מרגישה שאני מאוד רוצה. מאוד צריכה המון ממנה (ולא אכפת לי לשכב בשביל זה... :-) זה כמעט ברמת הדחף.. אין לי כבר סבלנות לחכות. אני לא יודעת כלום על אנליזות. לא יודעת מה לדמיין.. רציתי לשאול אותך למה את חושבת שעליי לצפות. גם ברמה התהליכית והקשר איתה וכל זה, וגם ברמה הקונקרטית.. איך נפתח מפגש אנליזה? איך זה נראה- פיזית? אני קצת מרגישה שאני נפרדת ממנה.. כי עליי להיפרד מפניה. האם אנליטיקאים מדברים במהלך אנליזה, או בעיקר מקשיבים? כי אני מאד זקוקה לדבריה, לקשר שדומה עד כמה שאפשר לקשר אנושי רגיל.. תודה, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

נשמעת כמו הזמנה להרפתקה! אני מודה שאת רוב הדברים שכתבת התקשיתי להבין עד הסוף, אבל את 2-3 המשפטים האחרונים הבנתי דיי, ובם מצאו חן בעיניי. לשמחתי, מאז שאמא שלי הדרדרה לי ומאז שהיא הציעה שניפגש יותר במתכונת אנליטית, אני מרגישה אמון ואהבה גדולים אליה, וזה משנה את אופן, עומק וקצב הנשימה במפגשים שלנו. גם אני שונה ומתמסרת יותר, ולתחושתי- גם היא שונה ומגיבה לזה. הלוואי שתהיה לי הרפתקה טובה.. תודה לך, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

היי אודי, מצחיקה (?) האוניברסליות הזו של אוכל. אמרת למיכל לחשוב על כך שכשהיא רוצה אוכל היא רוצה את הצורך הראשוני האחר - את החיבוק וההבנה. והמטפלת שלי ואני מדברות על כך שהייתי רוצה לבטל את הצורך בשניהם. לא צריכה, לא תלוייה, לבד. יש מונח כזה, כשאומרים שמדינה מספקת את כל מה שהיא צריכה לעצמה. אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת לזה. לתחושת הגוף הריק, לקלילות, לשליטה, לעצמאות (והמטפלת תשאל אם גם לבדידות, לשנאה העצמית, לתשישות הנוראית, שקל לי לשכוח עכשיו). אני מרגישה כמו מכורה שמתוודה, נקייה כבר כך וכך זמן, אבל עדיין הפיתוי אורב לי ומעידה קטנה משמעה לרוב מערבולת משמעותית יותר. אני בזה לעצמי על זה, שונאת את עצמי, מתביישת לספר בכלל (למרות שבאותה מידה בזה לעצמי על כך שהיום אני אוכלת, שונאת את עצמי על הגוף שזה יוצר, מתביישת גם מזה). אבל ספרי, נעמה. זה רוצה להתאוורר. ספרי. בינתיים גם הידיעה שהמטפלת שם ורואה מונעת ממני לחזור רק לקצת (ובאמת כמו מכורה, מאמינה שקצת ובשליטה ואוכל להפסיק מתי שארצה). אני שונאת את הידיעה הזו שמכבידה, את ההודאה של המטפלת שהיא מסתכלת על הגוף שלי, שהיא מרגישה אחריות ובודקת ומוודאת שאני במצב בסדר פיזית. אבל זו ידיעה שגם שומרת עליי. והנה עכשיו כמה חודשים בלי שהעיניים שלה יוודאו מידי פעם שאני שומרת על עצמי. אז אולי בגלל זה כתבתי כאן את כל המגילה. ככל שזה פחות סוד, יותר קשה לי לחזור לזה. בחיי שאני מגעילה את עצמי. נעמה. ("נעמה, הנה הזדמנות. הזדמנות לתקן קצת, להיות קצת פחות דוחה. למה את מלשינה? למה את מנסה למנוע את זה? טפיל דוחה, את לא ראויה לכלום. מגעילה, מכוערת וחלשה. זה מה שאת.")

זה מעייף וקשה.. תמיד יש תקלות שצריך להתמודד ולתקן ולהכיל ולסבול בקור רוח... אוף

אודי אני אשמח להבין אחת ולתמיד למה גבולות כאלה חשובים ולמה יש איזה רצון מצד מטפלים שהפגישות יהפכו למשהו הרמטי בלי נזילות של מציאות חיצונית לתוך הקשר של מטפל מטופל .. למשל הטענה שזה יחליש את הטיפול אם מטופל יחשף לדמותו של המטפל בחיים האמיתיים... למה בכלל לעודד יצירת תפיסה רגשית אך לא מציאותית של המטפל? מצד אחד מספקים תנאים לעודד את יצירת ההעברה, מצד שני בסופו של דבר מנקבים את חור בבלון הזה, לא? שבים ותופחים מציאות בפניו של המטופל.. אז מה הפואנטה? האם מה שנחווה במקום הרגשי הרך, רגיש חשוף ופגיע שמרשה לעצמו להנגע, אז עוצמתו שהוא נרשם בזכרון ולא יאבד עוד? אשמח להבין

ללכוד את המפלצת אודי, הי, עוד לא הגעת,אולי אספיק סליחה שכותבת שוב.שמסתבכת. איך אסביר? יש בתוכי מפלצת... ממש לא מובנת, מוזרה. והכל בחוץ שקט ,בסדר. כמו בהארי פוטר, שהוא מגלה שחלק מוולדמורט בתוכו... שהוא צריך להלחם נגד עצמו... ולפעמים לא הכל מעורבב ומבולבל בתוכי אלא דווקא בהיר ומופרד, הכיסוי, המסביב -והיא. יש לי מין רצון לפגוע בעצמי, לא באופן קונקרטי. לתפוס. להשמיד אותה. אתה יודע שבלשון התנך כשאומרים לפגוע זה לפגוש? התחלתי טיפול. התחלתי לפגוש איזה שרברב של הנפש. אני מפחדת נורא, ואני לא יודעת, לא מרגישה, לא בטוחה, אם יהיה למפלצת שם מקום מתאים. קצת אנושי, נורמלי שם בשבילה. אולי אני צריכה איזה שמאן כזה. שיגיד "דיבוק צא, דיבוק צא"... נמאס לי ממנה כבר. צריכה למצוא עם מי, ואיך... ולגבי כאן: צריכה לבקש סליחה אם פגעתי , אם הגבתי לא מתאים למישהו. אולי מנסה להיפרד, מנסה להירפא, לא יודעת ליל מנוחה, גילת והמפלצת

היי גילת, רציתי לספר שאני מכירה את המפלצת הזו, את אחת מהאחיות שלה. כמו מפלצת מרובת ראשים, שכולם בעצם נסמכים על גוף אחד שהוא העצב או הרוע. מכירה את הריבוי מימדים הזה: שיש היא ויש את שיש אנחנו שיש היא שהיא את, ואת שהיא היא או שהיא לא היא. ששמות גוף חסרים את הגוף הזה שהוא היחסים האלה. גוף ראשון-שלישי. שמחתי לשמוע שהכנסת למשוואה עוד שם גוף. שיטיב איתך (בכך שיהרוס אותה או יהיה טוב אליה? מכירה גם את הבלבול הזה) וילווה. בהצלחה גילת יקרה, נעמה.

נעמה, נעימה וכואבת, תודה על ההשתתפות, כאן ושם. רוצה לשלוח לך בחזרה יד מחזקת בתקופה הזו שבלי המטפלת. רוצה לומר לך, אם זה עוזר, שאני שומעת גם את המטפלת שבנעמה, שאני קוראת וכואבת וטיפה דואגת, אבל גם משהו בי נרגע כשמרגיש שלנעמה יש את נעמה. מרגישה שמשהו בך יודע שמגיע לך להרגיש טוב, תגבירי את הקול הזה כמה שאפשר, טוב? טוב שיש גם את כאן. וטוב שאפשר לפעמים להכריח את עצמנו לדאוג לעצמנו, מבחוץ פנימה. כך אני עכשיו קצת מנסה. הגוף הולך וסוחב אחריו את הנפש. שמרי על עצמך, את מקסימה.

הי, התלבטתי..מצד אחד אני רוצה. מצד שני מרגיש לי מבוכה, לא נעים. כאילו..כאילו מה את רוצה במבי ? ועוד בהודעה אדומה למעלה. כן! אני כן רוצה .רוצה לומר שיש לי היום יום הולדת. זה עוד מעט תיק תק מסתיים ועוברים לדף הבא.. עוד יום חולף, עוד שנה..ככה טסה הרכבת לאן ??מי יידע ?? טסה הרכבת, לעיתים במהירות כה מהירה, שאני שוכחת להריח את ריח האדמה, להביט ולראות את הכוכבים קורצים בעין אחת, מחייכים ואומרים בחיוך: את ממש משתבחת משנה לשנה.. רוצה להאט מעט..לאט לך, למה כל כך למהר ? רוצה להריח , לשמוע את השקט, לנוח..שלווה.. ושוב החיים והמוות מתחילים להתקוטט ולמשוך אותי.. עוד מעט יצליחו לגזור אותי לשניים.. אודי, מברכת אותך בשבת טובה, מאירה ורכה. שלך-במבי.

אתה יודע אודי? יום הולדת נוסף.. כתבתי לך הודעה בפורום פעם ראשונה השבוע לפני 4 שנים.. ב 2.11.09 אז..מזל טוב לנו אודי :) שלך-במבי.

אודי,נעמה ומיכל יקרים!! תודה ! תודה על הברכות, החום, החיבור, והמתנות הנפלאות שקיבלתי ממכם. אני מעתיקה ושומרת את הודעתיכם אלו. שלכם-במבי.

במבי, דמיינתי את עצמי מגישה לך עוגה של רכבת. :) שתמשיכי להינות מהאוויר הנעים שמלטף את הפנים, מהריחות הרעננים, מהלילה המכשף. ושתהני גם מהנסיעה עצמה, מהטלטול המתוק המרגיע, מההתקדמות, מהקצב שנכנס פנימה ללב, לתופי הטם טם ששוכנים אצלך. גם מהתחנות בדרך, בהן את עוצרת קצת. במבי הגדלה. נדמה לי (ואולי אני עושה עיוות של הביולוגיה לצורך המטאפורה) שכל התנועה והזרמים שזזים שם במוח נובעים מהפרשים במתחים. כשהכל אותו הדבר אין זרם חשמלי, הוא נוצר כחלק מהמאבק התמידי ליישור הקו, שלא באמת מגיע. אז אולי ההתקוטטות באמת מושכת אותך, אבל לא לכדי קריעה. לכדי התקדמות הרכבת. יום הולדת שמח במבי יקרה! מקווה שאכן הייתה שבת טובה, מאירה ורכה, נעמה.

במבי יקרה, את משתבחת בהחלט עם השנים והזמן... התבגרת, התחזקת והנה גדלת לתפארת למרות כל הפגיעות... את עובדת בעבודה נחשבת, יש לך בן זוג ומצליחה מאוד בחוץ, כך נדמה לי לפי ההכרות המועטה בפורם. אז מה אאחל לך? שיתגשמו משאלות ליבך לטובה, שתמשיכי לגדול ולהצליח, כי את נשמעת יכולה להכל, השמיים הם הגבול.. מיכל

כמה טוב שבאת לעולם! והרכבת דוהרת, והקטר שורק, ומצפצף - על כל התלאות, - והופך אותן להרפתקאות מופלאות, וכל הר גבוה עליו הוא מטפס - מבטיח מראשו נוף מדהים...! ולפעמים , כאשר אירועים מבטיחים כאב, עד כי אפשר לראות כוכבים"... יש שם גם כוכב אחד שקורץ לך בחיוך אוהב,... ותמיד הוא יהיה לך שם ויאמר: " במבי יקרה שלי, אני גאה בך ".... חיבוק, שנים טובות ומתוקות. שלך, אנימה.

אודי היום בטיפול אמרתי למטפל שלי שאני חושבת שכבר דיברתי על הכל ושאין יותר סודות אז הוא אמר : נדמה לך , מה שעורר התפרצות בכי והרבה כאב . אני מפחדת . הגוף שלי מדבר איתי בכאב ואומר לי שהולך לצאת ממנו משהו ..... לא יודעת מה . אודי , אני לא כזאת אמיצה . ואגב , יש ארגון שהחליט לתת לי גב . הילה

מפרידה אחת לאחרת, מטיפול זה לאחר, משאירה חלקים ממני במרפאות שונות בחיפוש אחר ההרכב הנכון לי, הטיפול המתאים. במסע של שנה אני משאירה חלקים במקומות שונים ונאלצת להפרד, בטרם עת, מבלי שאוכל עוד להאחז, מבלי שהספקתי להבין איך אוכל להמשיך או מה אוכל לקחת. מוות. שנה של צמצום. צמצום באינטרקציה, צמצום בצרכים בסיסיים כמו אוכל, שינה או שמחה. צמצום הגוף. צמצום היכולות להרגיש גירויים חיצוניים או להגיב אליהם. צמצום כוחות החיים. שנה של הרחבה. הרחבת מקורות הטיפול. הרחבת המרחב הפנימי שבוער ומאיים בסערה מתמדמת. הרחבת מושג הכאב לכדי פגיעה עצמית. שנה של פרידה ואבל. פרידה מהילדים, הכנת זכרונות, פרידה ממטפל זה או אחר, פרידה מעצמי ואיבוד עצמי. מסע לוויה. השעה היחידה שנוגעת בי היא השעה בה נאסף היום, בשמיים משתנים מיום ליום. זו השעה בה גם אני רוצה ללכת בסוף מסע הלוויה הזה. מחפשת את הכוחות שיעזרו לי לעוף ולהפסיק את כל הסערה הזו. בסופו של דבר, המחשבה על חיים ומוות היא מאוד בסיסית, וזכותו הבסיסית של אדם היא על חייו. משמוצו חייו ונותר רק הסבל שבהתבוננות פנימה או החוצה, נדון האדם לסבל עד שארית ימיו. לכן צריך לכבד את זכותו של אדם לבחור בחייו או במותו, מבלי לגרום לו רגשות אשם ולהתלות בקלישאות (גם אם נכונות הן) על המשפחה שהקים, על כישוריו, יכולותיו, עברו הנורא ועתידו המזהיר. סליחה מילי

משעמם, ולא יודעת מה לעשות, אז חושבת וחושבת יותר מדי. וזה לא עושה לי טוב. ויש עוד מספיק זמן עד שאלך לישון ומחשבות רק גורמות לי להתעסק במה שלא טוב לי, בטיפול.

אני הרבה זמן קוראת פה ומזדהה עם הרבה מבינכם... אני בטיפול פעם ראשונה בחיי מזה כארבעה חודשים ואני בת 30 ובפעמיים האחרונות היא משחררת אותי כמעט עשר דקות לפני הזמן וזה ממש מפריע לי . אני גם מכירה את עצמי שאני לא יעיז להעיר לה על כך או לשוחח איתה על זה בטיפול .... וזה גורם לכך שאני פחות מרגישה את הצורך ללכת אליה ... מגוחך אני יודעת !!

הי רותי, ברוכה הבאה לכתיבה בפורם :) עשר דקות לפני הזמן זה המון! דברי איתה על כך, אולי תתאמו שעונים? אולי יש בעייה בשעון? טיפול הוא 50 דקות..אולי שעה שלימה הייתה עדיפה, אף פעם לא הבנתי את הדבר הזה..50 דקות...אפשר להתכונן לפגישה הבאה גם בין שעות עגולות...ולקבל את המטופלים בשעה לא עגולה...חבל שנשארנו איזה מאה שנה אחורה...

הי! אני לא מבינה מה מגוחך בזה?! זה הזמן שלך, הוא מגיע לך, את משלמת עליו ואולי מחכה וצריכה אותו! (ואת כל זה אני מניחה שאת כבר יודעת...) זה באמת לא נעים כ"כ להגיד, אבל תנסי ממש! אם את בכל זאת לא מצליחה תמיד אפשר "לרמוז" כמו להסתכל על השעון זמן רב בסוף הפגישה... בהצלחה!

מה ז"א משחררת אותך לפני הזמן? זה ממש לא תקין בעייני (תקנו אותי אם אני טועה). {אצלי, אני מתבאסת שהטיפול נגמר על הדקה (אני יודעת שזה טוב בשבילי ובכ"ז)}

45 דקות והיא משחררת אותי אחרי 37-38 דקות אומנם באמת בפגישות שזה קרה השיחה פחות זרמה מבדרך כלל ... בכלל אני מרגישה קצת תקועה איתה לאחרונה . אני רואה אותה פעמיים בשבןע אולי הגיע הזמן להוריד פעם אחת ?? אה ותודה על התגובות :-)

בכלל אין לי מה להגיד, אבל בא לי שישמעו. איזה חשק לפטפט סתם, לספר שטויות. אולי להתקיים, שיהיה מותר לחפש איזו קירבה לא רק כשקשה, למצוא עינים שרואות גם נעמה של יומיום. להוכיח לי ולמה שמסביב שיש רגעים בהם אני לא (רק) נפל חדל אישים. סוף שבוע מיטיב, נעמה.

רגיל זה מצויין!! שומעים היטב :)

ההודעה שלך העלתה לי חיוך ענק! זה כ"כ נכון...

להיות פתאום לנשום פתאום זה לנשום גם את הכאב. זה לנשום פתאום דרך כל הצנרת הזאת. של הגוף, ושל הנפש. גם דרך צינורות שמעלים חלודה או מלאים בחיידקים, במהמורות או צינורות ישנים שאולי לא ננגעו מעולם. בצינורות של הגוף למשל יש עייפות וכמה שכבר מזמן צריכים לראות שרברב ואלו של הנפש בחלקם הנשימה עוברת דרך כעס, כאב, אכזבה, החמצה. הנשימות האלו מגע איטי על קווי מתאר של כל המערכת אחריהם עוד לא חושבת מה יבוא, ולא יודעת אם יבוא. גם גישה נחסמת אל צינורות אחרים. אולי כאלו חיצוניים, כאלו שיש חשש שיגרמו לנזילה?. (כמה מילים שבכ"ז נכתבו לי פה השתרשרו לי לעץ הלא נכון, תקועות...) לא יודעת למה כותבת בעצם ואיך להכניס למילים את מה שדווקא כן הייתי רוצה לומר, סליחה

גילת היקרה והרגישה, את יודעת, פעם הייתי עושה יוגה. ונשימות זה אחד הכלים הכי משמעותיים בתחום הזה. יש תרגיל שאת יושבת ומתרכזת בנשימה. סותמת נחיר אחד ובודקת איך זה, סותמת את הנחיר השני. נושמת לפי ספירות ומשחררת, נושמת רגיל. ומתישהו, והייתי מחכה לזה כל השיעור, את נושמת ועוקבת אחרי הנשימה שלך בתוך הגוף. את שוכבת על הגב, עוצמת עיניים וחושבת על האוויר שנכנס וזורם בגוף. והוא עובר במצח, ומרפה את השריר הקטן הזה שתמיד קפוץ, וגם את האחד הזה שבלסת. והוא עובר את כל האיברים, ואז כשאת כבר מכוונת אותו, ולא המדריכה מבחוץ, את מכוונת אותו למועקה, לכאב. ופתאום נדמה שיש למועקה הזו מקום מוחשי, שהאוויר מנקה אותו, מקל עליו. ואת כל זה עושות המחשבות והנשימות. (מעניין, זה דומה קצת להיפנוזה אודי?) תודה שחלקת את המסלול של הנשימות שלך. מקווה שאם תוסיפי להן במחשבה איזה כוח מקל, כל נשימה תרכך קצת את המסלול. נשימה לנשמה. נעמה.

כשאני הולך לרו"ח או עו"ד אנו מסכמים ביננו עלויות ואם זה הליך ממושך / קבוע אז הסיכום הוא ברור ומובנה, כתוב וחתום. יותר מזה אם ישנו ויכוח בין עו"ד ללקוח בעניין שכ"ט ולא קיים הסכם שכ"ט כתוב, בימ"ש לא יקבל את טענת העו"ד. וכך זה בפסיקה. מה קורה בעניין בטיפול פסיכולוגי? האם חותמים על הסכם? מה קורה כשאחרי סידרת טיפולים הפסיכולוג מגיש חשבון רטרואקטיבי על סכום גבוה ממה שסוכם? וטוען שכך סוכם בין הצדדים. האם מחובתו היה לערוך סיכום כתשהו בכתב?

שלום רב! אני רוצה לפנות אליכם בנוגע לחבר שלי. הוא בן 23, לאחרונה התחיל ללמוד מדעי מחשב באוניברסיטה. בן אדם הכי מקסים בעולם, הכי מוכשר, הכי מצחיק ועוד הרבה תכונות טובות. אך יש תכונה שלילית אחת שאני לא יודעת איך להתמודד עימה. כשהוא נלחץ או מתמודד עם חוסר נוחות או קושי מסויים, הוא פשוט משטגע, צועק על קרובי משפחה. לא אלים פיזית.. אבל עושה רושם לא טוב. אני מאוד אובהבת אותו, אנחנו כבר 3 שני ביחד. אני לא מתכוונת לברוח מקושי זה. אני מאוד אשמח לקבל איזשהי הכוונה איך לעזור לו להתמודד ולהיות אדם נעים יותר לסביבה וכלפי עצמו. לא לפגוע בעצמו ובאנשים שסביבו. טיפול פסיכולוגי זה לא אופציה. ניסיתי לרמוז אבל קיבלתי דחייה. אז אולי יש דרך אחרת לעזור לו להקל על החיים שלו ושלי כמובן. תודה רבה4444

היום היה לי קשה בטיפול, לא הצלחתי להגיד מה שרציתי, בכלל. נכון שיש התקדמות ואני באמת מרגישה את זה, אבל כשזה קורה זה מייאש וקשה לראות אחרת. זוכר ש"גיליתי" על בעלה כל מיני דברים?, סיפרתי לה והיא אמרה שאולי אני רוצה לחשוף דברים עליה, כי לי קשה לדבר ולחשוף את עצמי ואולי אני רוצה שגם היא תרגיש איך זה. לא יודעת, לא חשבתי על זה ככה. גם התחלתי לקחת תרופה חדשה, נראה איך יהיה הפעם. אני עושה קצת ספורט (הליכה, שחייה) וזה גם נותן לי הרגשה טובה. ורק אתמול ראיתי את שרשור התודות בשבילך, אז אני גם מצטרפת ומודה לך על הכל ועל זה שאתה כאן איתי ואיתנו. תודה רבה!

אודי, האם נמאס לך כבר מהפורם הזה? האם התעייפת מהקבועות? ממני????? האם אני מעיקה עלייך???? מרגישה סוחטת נפשית.......מכיר את הסיפור "הנפש הדיכאונית" של דייויד פורסט וואלאס???? ככה מרגישה מולה.....נעזרתי בה מלא השבוע :( ובכלל על מה מעידה אכילה ללא יכולת לעצור לפעמים? בלי הקאה בלי שום דבר רק אכילה והשמנה מעצבנת......לא מצליחה לעצור ולא אכפת לי שאני משמינה ונראית כבר נורא!!! האם יש קשר לשנאה עצמית? להענשה...ממש לא אנורקסית וגם לא בולמית סתם כפייתית אולי?????????וסתם....אוףףף.......מה עושים???

בעקבות עניין טכני עם הפסיכולוג שלי, הוא ביטל לי מספר פגישות . יצא שהיתה לנו הפסקה ארוכה מאוד. לא נאמר מראש, פשוט התקשר ודחה את הפגישות בכל פעם. זה גרם לי למספר תהיות ותחושות לא נעימות. איך עוברים את זה?

חשבתי להתייעץ בנוגע ללבטים בפנייה לפסיכולוג\מטפל בפעם הראשונה, צעד שאני תופש כפרדוקסלי כשזה נוגע אלי- לטפל בעצמי באמצעות העמקה באני כשהבעיה היא שכל תחום פעילות ועניין שלי מוגבל לאני. לדבר על עצמי בשביל להפסיק לדבר על עצמי,מגוחך. בשנים האחרונות אני מוצא עצמי סובל מהדשדוש במעגל האסתטי-משחקים לנצנוצי שפל וגאות. ישנו דפוס חוזר,כמעט טראגי, שמאפיין כל תחום עיסוק שלי מאז הילדות-הרהב. אני לא לומד בשביל לדעת, אני לא קורא בשביל להעשיר את עצמי, אני לא יוצר בשביל הגשמת החזון, אני לא רוקד בשביל התנועה- כל אלה נעשים בשם ההתרסה והרהב. את העונג היחיד אני שואב מלהסתובב למי שמביט בי לסנוור אותו ולהתענג על הרשמים בפניו. מילא מדובר היה בלהרשים ולהתחנחנן-מדובר בהתרסה, בבעיטה מגרם מדרגות למקום שאני חושב שטבעי לו יותר,תחתיי. ולמה זה דפוס שאני מגלה שהופך בעייתי? כי אני מתבקש להגדיר עצמי באמצעות עיסוק, במילים אחרות להתפרנס. לבד, בחדר, לא אגע ולא אעסוק בכלום מעבר לרפרוף;לקפיצה מנושא לנושא עד למיצוי. אין בי שום תשוקה ליצור או לייצא משהו החוצה-אלא רק לרכוש פנימה. עשייה היא גסה, גם התעמקות אינטלקטואלית היא מגרה וחולפת במהרה אם אני לא מוצא שיקוף של עצמי בתוך הנושא. נושא או יצירה של אוכל לחדד את עצמי באמצעותה או להעשיר בה את מגוון ההנאות האסתטיות השטחיות שלי-לא שווה כלום. בכלל,יש יותר מראות בחיי מאשר אנשים-וערכם של אנשים עולה ככל ששטח הפנים שלהם מבריק יותר ואני מוצא בו את הפנים שלי או מגלה עליהם קמט חדש. ופסיכולוג, מהו עבורי אם לא מראה חדשה ונוצצת? גרוע יותר להעיד על עצמי שפסיכולוג הוא כלי שלא שונה מאסטרולוג וממגדת עתידות, אולי רק מבריק יותר ומשקף את הבבואה מזווית נוספת, זו רק אמירה שמסנוורת במודעות שלה לעצמה ולרהב שלה. בעצם גם לומר שזו אמירה שמסנוורת במודעות שלה כלפי עצמה גם היא רהב של מודעות למודעות לרהב ולנסיון ליצור אימפקט; וגם היא משרתת את האור הבוהק. וכ'ו, וכ'ו. מה דעתכם? איך אגש לטיפול בלי להרגיש שאני קורא ספר גדול שנכתב עלי, או ספר אוטוביוגרפי שאני כותב על עצמי?