פורום פסיכולוגיה קלינית

לא תרופות או שיחות, כדורי הרגעה ושינה. אחרי פגישות אני מוצפת, כותבת, מנסה לאסוף את הפגישה, אך אין מי שיגיב למילים שנאמרות מחוץ למרחב הטיפולי. אין מי שיכול לעמוד באינטנסיביות שאני מנסה לקבל. אין מי שיחזיק אותי כדי שאחזיק מעמד. ואני עוד רגע נופלת. לא מצליחה להחזיק יותר. איך אפשר להרגיע את כל זה? עוד יום ועוד יום. לא הגיוני הרצון שלי בקשר טיפולי אינטנסיבי. אני לא מצליחה להחזיק. לא מצליחה לאכול ונחלשת עוד ועוד. ועכשיו גם כאן, מבלי שאבין למה.

המילים שלי כאן כדי שתגיב למילים ואתה מעדיף להעביר ביקורת על האיך.

זה מה שהפסיכולוג שלי אמר לי היום . הוא אמר שלפעמים הוא המום מההשגים שלי . ושאני גם יתחיל לשים לזה לב . כי אני מתמודדת בהרבה חזיתות . וזה לא פשוט .

איזה חיוך עלה לי כשקראתי אותך!! כנראה הוא צודק המטפל (המקסים!) שלך...

אני מנסה לעשות דברים כדי לא להיות לבד אבל זה לא מצליח... כנראה שאף אחד לא באמת רוצה בחברתי. אולי רק כשנוח לו. ואני תוהה מה הטעם בחיים כאלו. במשך השבוע מצליחה להחזיק את עצמי, אבל בשבתות בחגים או בסתם יום חופש כשכולם עם אנשים, חברים או משפחה- אני לבד נגמר לי הכוח לבכות ולחיות את החיים האלו כך. רוצה כבר משהו טוב. למה זה ככ קשה? מה כבר ביקשתי?

אנשים באים והולכים. לפעמים אנחנו ביחד ולפעמים לבד. לדעתי זה דווקא חשוב לדעת להיות לבד עם עצמך ולהכיל את זה. זה לא בהכרח רע להיות לבד לפעמים, זה גם סוג של צורך. נראה שאצלך הלבד נחווה כמו נטישה מאוד מכאיבה של אנשים אותך. זה לא מוכרח להחוות כך. אני למשל אוהבת להיות לבד לא פעם כי מגעים עם אנשים די מעייפים אותי

את יודעת, אני מנסה הרבה לומר את זה לעצמי. שאולי באמת לא נורא אם אהיה לבד ושאפשר ליהנות גם כך. בפועל, אני לא מצליחה. הנה, למשל היום, הבנתי ששוב אני מוצאת את עצמי לבד. תכננתי ללכת קצת החוצה, להסתובב אולי גם לקפוץ לקניון. אבל אז פשוט ויתרתי. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לצאת. רק חשבתי על זה שאני שוב לבד ושאין לי עם מי להיות... אני תוהה אם אולי זה באמת לא נורא להיות לבד ושזה אפילו בסדר ואולי אף טוב לפעמים. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון ואם אפשר בכלל להגדיר זאת. מה שבטוח שככה מאוד קשה לי לחיות.

אני כן מנסה ליזום כדי לא להיות לבד. זה פשוט (כמעט) תמיד לא מצליח לי. נכון שאני מפחדת כדי לא לשמוע לא כל הזמן אבל אני כן מנסה. ולפעמים גם מצליח, לפעמים אפילו טוב... אבל הוא חולף, והבדידות היא זו שרוב הזמן נמצאת לצערי. אני אתן לך דוגמאות רק מהשבוע שחלף... זה התחיל ביום חמישי שעבר חברה הגיעה אליי, טיילנו קצת יחד בעיר ואז הגענו לבית שלי (אני גרה עם שותפות). אחת מהשותפות הציעה שנצא בערב לאנשהוא. הסכמתי.ואפילו הצעתי לאן. אחרי שהחברה הלכה, ניסיתי לברר מה הפעם יעלה בגורלי השבת. השותפה המדוברת נסעה לחברה אחרת (אולי גם ציפיתי שיזמינו אותי..) התקשרתי לחברה אמרה שהיא נוסעת. שלחתי הודעות לשתי חברות, אחת אמרה שנוסעת, שנייה לא הגיבה. שלחתי הודעה לעוד אחת, הצעתי לה שתבוא אליי לארוחה (אתה חושב שזה בא לי בקלות? ממש לא). ענתה שהיא מסודרת כבר (ציפיתי שאולי תזמין אותי גם). אותה האחרונה הציעה שניפגש בשבת, סתם, בלי קשר לארוחות. שנייה לפני שבת, דיברנו והבנו שלא יימצא זמן, אז *קבענו* למוצ"ש. על מוצ"ש הודעה ממנה שאבוא איתה לעשות כושר, לא היה לי כ"כ כוח. הצעתי שתעשה ותבוא בסוף אליי. אז אמרה שהיא הולכת לסרט ואח"כ נפגשת עם מישהי אחרת. ואני? (זה רק גורם לי להבין שאני בעדיפות אחרונה, כמו תמיד, שלא באמת יש לי חברים אלא רק כשהם צריכים אותי). ולא, לא רציתי ללכת איתה לעשות כושר, כי נעלבתי. אותו מוצ"ש, השותפה שנסעה מתקשרת ושואלת אם יש לי רעיונות לאן אפשר לצאת היום (ואני רק חושבת לעצמי שדבר כזה מעליב לא שמעתי הרבה זמן.. וזה כבר הספיק לי כדי לבכות). אותה השותפה שוב בהמשך השבוע, שמעה שלשתינו יש יום חופשי (בגלל חנוכה) וחשבנו לעשות משהו קטן ביחד. דיברנו לפני בערב ואז היא פתאום לא כ"כ הייתה בעניין. בבוקר, לא היה לי למה לקום. אבל בסוף התעוררתי. ואמרתי לעצמי טוב את יכולה גם לעשות דברים לבד. תכננתי לטייל קצת באיזה מקום ואז לקפוץ לקניון. אבל פתאום לא הצלחתי. לא רציתי ללכת לבד. ולא הייתי מסוגלת לקום. באותו הזמן התכתבתי עם "חברה" אחרת והיא אמרה שהיא בדירה שלה(גרה לידי), ויש לה כמה שעות עד שהיא מתחילה לעבוד. שאלתי אם אפשר לבוא אליה כי קצת משעמם לי, בתגובה היא אומרת לי תראי את הפרק הראשון של איזו סדרה חדשה שיש. ואני תוהה איך זה קשור למה ששאלתי ולמה היא מתעלמת. כמה דק' אחרי היא שולחת הודעה ואומרת מקווה שלא נפגעתי.. זה כבר לא היה משנה, ברור שנעלבתי. הקמתי את עצמי ונסעתי להורים שלי (שזה לא יותר טוב.. אבל זה לפעם אחרת). אתמול בערב, חברה שולחת הודעה שמישהי אחרת הזמינה אותנו להדלקת נרות. ושואלת לדעתי. אני עונה לה שנראה לי נחמד ושתשאל מה להביא. אני רק חושבת לעצמי שאיזה יופי שמישהי חשבה עליי ושאולי גם אני אעשה משהו נחמד בחנוכה. ואז החברה מחזירה לי תשובה שהיא רק רצתה לברר איתי ובכלל לא בטוח אם היא תצליח להגיע.. ואולי, כבר לא התפלאתי, כי באמת לצפות שיהיה לי משהו טוב זה כנראה מוגזם מדי. וזהו.. זה סה"כ שבוע. וכן היו גם דברים טובים. חברה באה אליי ובישלנו ארוחה באמצע שבוע והיה נחמד, וקפצתי לחברה אחרת איזה ערב אחד. אבל יש לי הרגשה שכולם חברים שלי רק כשהם צריכים אותי וזה מעליב ומשפיל. זה לא היה אכפת לי בעקרון, אבל כשאני רוצה חברה אין לי אף פעם. ושלא אדבר על חופשים וחגים, כולם מטיילים, יש להם עם מי ולי פשוט אין. רק שומעת מכולם, קבעתי עם.. אני נוסעת עם.. וככה פשוט אני לא מסוגלת להמשיך לחיות. אני יודעת שאני אולי פחות מנסה, אבל כשאני כן מנסה זה פשוט לא הולך. אז אולי אני זו שדפוקה, כי קשה להאשים את כולם.. אבל אני כבר לא יכולה ככה. די כבר. כל פעם מחדש לגלות שוב ושוב שאני לבד ושבעצם אין לי אף אחד ולאף אחד לא באמת אכפת ממני, זה פוגע, זה מעליב, זה מוריד לי את הביטחון, שגם ככה לא באמת קיים ומוריד לי את כל החשק להמשיך לנסות ולהמשיך לחיות.

זו מתנה לא רוצים בחברתך כיקוף של את לא נהנת בחברת עצמך! תתחילי לעשות דברים שאת אוהבת ולהתחבב על עצמך וככה יגיעו אנשים בחי תלות מתוך חיבור טליך כאשר את עצמך מחוברת לעצמך!

אודי, אבא שלי אהב את אריק איינשטיין ז"ל. נהגנו להאזין לו ביחד. כאשר בגרתי ויצאתי מהבית, נמנעתי מלהאזין לשיריו (יחד עם שורה ארוכה של הימנעויות). עכשיו, זה בלתי אפשרי. הוא מדובר ומושמע בכל מקום!!! אני מוצפת. מוצפת בגלים של זיכרונות, בגלים של כאב. כאב מפלח וחד. לא מתפקדת. מרגישה מפורקת. אני נמנעת מליצור קשר עם הפסיכולוג החדש (למרות שיודעת שוודאי יהיה תומך ומבין) מפני שלא רוצה להרוס את הקשר. לא רוצה להעיק. כולם מבכים את מותו של אריק. אני מבכה את מותי. את אובדן הילדות שלי. עצוב לי )-:

זה בטח נורא קשה... אני מבינה אותך כי גם לי יש כמה שירים/זמרים שעושים לי בחילה כשהם מושמעים, כי שמעתי אותם בתקפ' קשה.. מקווה שתרגישי טוב יותר. בובי

יש תקווה. אני אשמור עליי. אני אתאמץ בשבילי. לא אפחד מרגשות של אחרים. אני כבר לא ילדה קטנה שהאמא יכולה לתקוף עם העצבים שלה ולגרום לחושים להתקפל. אני חיה בעולם של אנשים בוגרים ויש חוקים ויש זכויות ויש קודים של התנהלות בעולם הזה וזכותי לא להתכופף מול מישהו רק כי הוא מחליט לכעוס אם אני יודעת שהצדק עימי (דבר אחר הוא אם כועס בצדק- יש לי בהחלט כושר הבחנה בין הראשון לאחרון). יהיה בסדר. אני אלמד לשמור עליי. אולי יבוא היום שלא אחבק לחיקי יותר 'רווחים משניים' כפיצוי על העדר צדק מוקדם בנגישות הורית מטפחת ראויה.. אולי עוד אתממש בזכות עצמי ואמצא מקום בעולם להשתלב וגם לקבל וגם לתרום לחיות יותר בהרמוניה ולא להבהל מחיכוכים. באמת לא להבהל יותר. לא לפחד אם ישנאו או יכעסו או ינזפו בי- לשמור עליי- לשמור עליי ולא להתקפל. לא לברוח ולהמנע ולהסתתר ולהתבייש. לנפץ את הפחד מסטיגמות.. להיות- החירות להיות! אני בן אדם טוב בסיכומו של עניין, גם אם בטח לא מושלם, זכותי להיות אנושית ולא מושלמת ואם קורה משהו לא טוב- לתקן ברמת היחסים ולא להתקפל ולהתייאש ולהבהל. כי ביסוד העולם הזה חייב להיות טוב, למרות שהוא מלא רע על פניו, היסוד חייב להיות טוב- עכשיו רק ללמוד איך להיות בן אדם חזק.

מימה, נדמה לי לפעמים שהקושי שלך מתבטא גם בבולימיה של מילים. הודעות שבאות בזוגות, לקבלה והחיוביות העוצמתית של אחת מצטרפת תחושת העוול העצום והקאת האנושיות הדוחה. דיאטנית של הפרעות אכילה לא שואפת ישר לתפריט עם כלל הקלוריות שצריך, אלא לכזה שהמטופלת יכולה באמת להכיל, לאכול. אולי האושר השופע הזה לא באמת ניתן להכלה להרבה זמן? אולי יש יותר מידי חיובי ומתוק, שכבר לא מרגיש אמיתי? למצוא איזון זה קשה... נעמה.

תודה נעמה על הנקודות למחשבה. אכן מודעת לתנודות של עצמי אך מתקשה לשלוט ולאזן.. בנתיים לא ניגשתי לדיאטנית של ה"א. מניסיון העבר קשה לי להתמיד בתוכניות כאלה. אני מקווה שאצליח להתייצב יותר גם בהודעות ובאכילה כאחד. גם אני מרגישה התקפי בולימיה של מילים שנשפכות ממני כשרגש דוחק בי לפלוט.. זאת מטאפורה נכונה בעיני

אודי, אני בחורה חזקה מאוד. ביום יום אני רגילה לתמוך ולחזק אחרים. קשה לי עם כך שבטיפול אני נזקקת. תלותית. קשה לי עם זה שאני נמצאת במקום חלש, פגיע, חשוף. יכול להיות שזה אומר שאיני מתאימה לטיפול פסיכולוגי? זה כל כך פתטי בעיניי להזדקק למטפל באופן נואש כמעט. זה גורם לי להלקאה עצמית, לתחושות קשות של אכזבה מעצמי. זה גורם לי לנטוש את הטיפול. לברוח כדי לא להיות תלויה. איך "שוברים" את המעגל הזה? האם אתם המטפלים לועגים על המטופלים החלשים והתלותיים שלכם? האם זה מתיש אתכם? מלחיץ אתכם? נטע.

גם אני הרגשתי פאטתית מהנזקקות והתלות והיה קשה לסבול את זה.. אני בטוחה שמטפלים לא אמורים ללעוג למטופלים שלהם על זה חס ושלום אבל כנראה שכן אמורים לנסות לחזק אותם שם, לא ברור לי עד כמה מצליחים או לא

להיות חזק , פרושו להיעזר ולהיתמך . זה כנראה נחווה אצלך כל כך רע , שיקח זמן עד שזה ירשם אחרת . נ.ב - כתבתי לך למייל . הילה

שלום, האם ההפרעה הנל היא תופעה חולפת ברגע שהיא מגיעה? האם ניתן לטפל בה?

כחלק מהלימודים שלי, אני צריכה להיות חלק מצוות טיפולי, ויש לי אפשרות לעבור הדרכה שבועית של כ-4 שעות מידי שבוע אצל הפסיכולוג שלי. חלק מהזמן פרטני וחלק מהזמן עם צוות המקום הטיפולי. מה אתם חושבים??... האם זה נכון?... אני חייבת לציין שהקשר שלנו מאוד מורכב...אני מצד אחד מאוד מחוברת אליו, אבל מצד שני, הוא מעורר בי הרבה חרדות מהמפגשים עצמם, מהקשר, מדברים שקורים בינינו בטיפול...וזה לא ממש עובר. אולי אם דווקא אם ניפגש במסגרת שהיא לא טיפולית, הלחץ הזה ירד קצת?... אני יודעת שמאוד הייתי רוצה ללמוד ממנו. אני חושבת שמעבר לרגשות המורכבים שלי בטיפול, אני מחזיקה ממנו המון, מבחינת הידע והיכולות שלו. האם זה נכון כן לעשות את זה?... האם בכלל לשאול אותו??... מה אתם אומרים?...

אני לא הייתי הולכת לכיוון כזה . זה לקחת סיכון

פעם גם אני חשבתי על זה, אבל רק בדמיון... אני גם עברתי הדרכה (ועשיתי השוואות, אוטומטיות בלי שליטה בזה.. בין המטפלת שלי למדריכה). אני אישית בחיים לא הייתי רוצה לקבל את ההדרכות מהמטפלת שלי. זה קצת נראה לי "יותר מידיי תפקידים" ועושה בלאגן. וחוץ מזה שהגבולות של מטפל בד"כ מאוד שונים מהגבולות של מדריך (למשל- מדריכים, לא כולם אבל חלקם, משתפים מסיפורים וחוויות שהיו להם ומטפלים פחות עושים זאת...). זו דעתי :) בהצלחה בובי.

מה אתה אומר??...

אז מה? שאלת, אודי. אז מה אם צריכים? אם רק מקבלים וזקוקים? אז מה? ואני לא מצליחה למצוא הסבר. אז רק יודעת שכשזקוקים ככה, איזו בטן של מפלצת מקרקרת במעמקי הנפש ושולחת אות אזהרה. או שיטרוף אותך החוץ, או שתניחי לי לטרוף אותך לפני. תיטרף עלייך דעתך. ובאותו רגע נדמה שהיא עדיפה, מפלצת האשמה והשנאה המוכרת, על פני הלא נודע הזה. הלא נודע שיכול להיות כל כך הרבה דברים, אבל כמו אינסטינקט חזק מתריע מפני ההרסנות שלו. כמו לשבת ולדעת "משהו איום עומד לקרות. משהו איום עומד לקרות". החיכיון הזה מטריף את הדעת, עדיף כבר להביא את האיום המוכר. וזו תיאוריה שלא ניתנת להפרכה - אם לא מגיעה המכה, תמיד ייתכן שבעצם עוד לא הגיעה. למה השנאה והכאב עדיפים על הפחד? למה אני לא מצליחה לבחור בו? או לפחות כמעט לא מצליחה. או אולי בעצם - מה כל כך מפחיד? איך אפשר לפחד ממשהו שאין לו אפילו קיום מילולי? נתקעו לי המילים, אפילו סתם בשביל לסיים. מתרכבלת בתוך עצמי, להיות נקודה. נעמה.

אודי, פה אפשר להראות פן מסויים, רגע אחד בחיינו..מאוד חלקי...איש לא מכיר ואנו נהנים בחסות האנונימיות... לפי מה שכתבתי נשמע כאילו אני במקום מעולה, שלמד להזדקק בכבוד...וגם כאילו אני במצב טוב...אז לא ממש, כלומר אני יותר משתמשת בעזרתה, והשיטה שלה היא יותר מעורבות בחיי, יותר דחיפה קדימה ואז אני נזכרת בעבר.. כמה כאב כשנזכרים....בימים האחרונים נזכרת, חולמת הרבה....עם תמיכה מאוד מאסיבית שלה... חג שמח, בכל אופן, מיכל

חשבתי רבות על עץ הקסמים שלך, נעמה על אף, או בגלל, שלא הגבתי אליו בזמנו.. קסמים מתעופפים באוויר חלקם מתפספסים, חלקם נופלים על אוזן קשבת מישהו שהביט בזמן הנכון לשמיים ובדיוק ראה את הקשת שלרגע הופיעה או את הכוכב הנופל פנים מביטים בפנים משהו נוגע, עובר. ולפעמים היה איזה קסם לידינו, ממש, חמק עבר, ולא הספקנו, אולי עצמנו עיניים מפניו, מה חבל או לפעמים הרגשנו קסם ולא היה עם מי לחלוק... מקווה שיהיה חג אורים שמח עם קצת קסם, אור, ויחד, גילת.

ויהי אור בנפשנו שיגרש את החשכה וכל השלילה העצמית... דווקא מטאפורות יפות יש לו לחג החנוכה

נדמה לי שהחג הצמיח לו חוטרים. הרבה הודעות אור, אור פנימי. (כתבתי לך למטה ואז ראיתי שזה בעצם די למטה... אז מפנה את תשומת ליבך, שלא תפספסי) אור וחום, נעמה.

נדמה לי שהחג הצמיח לו חוטרים. הרבה הודעות אור, אור פנימי. (כתבתי לך למטה ואז ראיתי שזה בעצם די למטה... אז מפנה את תשומת ליבך, שלא תפספסי) אור וחום, נעמה.

לאודי וכולם, סיפור קצר... אישה חכמה טיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל. למחרת פגשה מטייל שהיה רעב, האישה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון שברשותה. ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האישה, התפעל ממנה וביקש מהאישה שתתן לו אותה. האישה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא ידע מחסור. כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאישה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האישה. "חשבתי על זה", אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתיתני לי משהו אחר – רב ערך עוד יותר... האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך שאפשר לך לתת לי את האבן?" לא כולנו חייבים לחלק יהלומים ואבנים טובות, גם חיוך או מילה טובה יכולים לשנות ולהשפיע. נתינה אמיתית לעולם אינה נמדדת בכמות או במשקל - אלא ברוחב הלב של הנותן. כמו הנר הנותן מאורו וממשיך לבעור ,כך גם היכולת לתת אינה גורעת מאתנו – להפך, היא מוסיפה לנו. אנחנו יכולים לתת אהבה, לתת חיוך ומילה טובה, לתת למישהו הרגשה שהוא מוערך, לתת כתף לנזקק, להטות אוזן למי שצריך לספר ולתת תמיכה למי שצריך חבר. כמו שנאמר :"המדליק נר מנר נהנה וזה אינו חסר". (על פי רש"י במדבר י"א, 17). מי יתן ונפיץ אור וטוב ונתן האחד לשני נתינה אמיתית וכנה. תודה לך אודי על נתינתך לכלנו. מיכל

אולי מישהו מכיר את המקור? מי כתב את זה? מעניין... צו החיים: תן וקח. כך נברא העולם שכל אדם יהיה משפיע ומקבל. ומי שאין בו שניהם כאחד הריהו אילן סרק (ר' יצחק מזידיטשוב) באופן פראדוקסלי אכן קשה יותר לקבל מלתת. חג מואר, מיכל

האדם הוא שכובל את עצמו. והוא גם מי שישחרר את עצמו. פתאום מתחוור לי! ראיתי אתמול ראיון עם פנינה רוזנבלום. היא דיברה בצורה מגוחכת עם הצחוק הפרחי שלה אבל בעצם הצהירה על עצמה שהיא אשת עסקים וינרית שלא סופרת אנשים ממטר כשהם מעבירים עליה ביקורת ונשארת ממוקדת במטרות שלה. אם היא הייתה כמוני היא הייתה מפסיקה לנסות להתבלט ומתחילה לדפוק חשבון לכל מה שאומרים וחושבים...ואז מאבדת את החירות להיות היא. נראה לי רעיון טוב לראות בה טיפה מודל. אני לא מסמפטת את האישיות שלה כ"כ אבל בדבר אחד היא צודקת- היא מעניקה לעצמה את החירות להיות כפי שבא לה ולא מצטנעת ולא מתנצלת ולא דופקת חשבון 'מה יחשבו'. אני חושבת שקיבלתי לרגע המון השראה. אני זאת שצריכה לשחרר את עצמי. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. עליי להפסיק לחפש את האישור בחוץ!

איזה יום עצוב :(( יש אנשים שתמיד הרגשתי שלא יכולים ללכת אף פעם... התנפצה לי בועה.. אני גדלתי עליו וזה קשה .. הוא סימל מבחינתי את הטוב... :/

http://www.youtube.com/watch?v=TtEXyJTp95E

יש לי בת זוג מדהימה כבר למעלה משנה. היא יפה, חכמה, אוהבת אותי, משקיעה בי, סובלנית, צוחקת מהשטויות שלי, מבינה אותי, מכילה אותי ועומדת בקצב שלי, מה שבחורות רבות מתקשות בו. לצערי יש בעיה אחת והיא שהרגשות שלי כלפיה לא יציבים. מאד אכפת לי ממנה ויש רגעים שאני גם מרגיש שיש לי רגשות כלפיה, אפילו חזקים. מבחינת מראה חיצוני היא לא בדיוק הטיפוס שלי. לפעמים זה לא מפריע לי ואז אני מרגיש כלפיה רגשות, אפילו חזקים. אבל לפעמים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה בחורה עם נתונים פיזיים כמו של הטיפוס המובהק שלי. נראה לי כל כך חבל לאבד מישהי מיוחדת כל כך שלפעמים אני גם מרגיש כלפיה אהבה רק בגלל שמדי פעם שוטף אותי גל של רעב למראה חיצוני אחר. ניסיתי להיפרד ממנה פעמיים והתגעגעתי אליה מאד. יצאתי עם בחורות אחרות שכן היו הטיפוס שלי פיזית ובאמת מאד נמשכתי אליהן, יותר מאשר אליה, אבל לא היה לי טוב איתן והן לא הבינו אותי כמוה וגם הקשר לא החזיק הרבה זמן מעמד אם משום שבתחומים אחרים הן לא התאימו לי ואם משום שהן עצמן לא רצו אותי. הפעם אני רוצה שזה יעבוד. חזרתי אליה אחרי שמאד פגעתי בה בפרידה האחרונה ואני מפחד לפגוע בה שוב. האם יש דרך לטפל בנפילות האלה שלי לתחום הבחורה מהפנטזיות ועלי להיפרד סופית ולחפש בחורה שפיזית היא ממש הטיפוס שלי או שיש מה לעשות ואני יכול איכשהו לחנך את עצמי או לטפל בעצמי כדי שמראה חיצוני לא ישחק תפקיד כל כך משמעותי. ושוב - מדובר בבחורה יפה שלפעמים איך שהיא נראית כן מספיק לי אבל כנראה שעמוק בפנים קשה לי לוותר על הבחורה מהפנטזיה (והמראה החיצוני שמדבר אלי הוא דווקא לא משהו מאד נדיר אלא די בר השגה). אני מפחד שאני סתם גורם לה סבל (היא מרגישה את הנסיגות במשיכה שלי אליה) ואולי שאני אף פעם לא אהיה שלם עם מישהי שאין לה את אותה תכונה פיזית שכל כך מושכת אותי. חבר אמר לי שאני מזהה אהבה עם משיכה מינית עזה ושאהבה היא מעבר לזה. אני יכול לומר שהיו בחורות שפיזית ממש עשו לי את זה אבל בכל זאת לא פיתחתי כלפיהן רגשות ולעומת זאת, לגביה יש לי כן רגשות אבל עולים ויורדים בגלל הקטע הפיזי. האם קשר כזה נדון לכישלון ועלי בכל זאת להמשיך לחפש מישהי שגם תעשה לי את זה פיזית כל הזמן ולא רק לתקופות? האם יש דרך להילחם בזה וללמוד לאהוב אותה גם בתקופות שיש לי פנטזיות על בחורות עם גוף אחר?

אני לא יודע מה לומר על ההשערה ששיערת. אני באמצע שנות השלושים לחיי והייתי מאוהב פעם אחת בלבד בבחורה שהיתה בדיוק הטיפוס הפיזי שלי, היתה אתגר אינטלקטואלי וגם אהבה אותי כך שכמעט התחתנו אבל אחר כך גיליתי שיש לה בעיות נפשיות קשות, התחלנו לריב המון ובסוף נפרדנו פרידה כואבת ומכוערת. אני לא יודע אם הייתי מתאהב בה בלי אותם נתונים פיזיים אבל אני יודע שהיו בחורות עם נתונים פיזיים כמו שאני מחפש אבל לא פיתחתי כלפיהן רגשות. הבחורה שאני מתלבט לגביה כיום היא חלומם של רוב הגברים - יפה, חכמה, חמה ובת זוג סבלנית, בריאה בנפש ותומכת. הדבר היחיד שחסר לה זה הפטיש שלי במראה חיצוני. החברים שלי וגם המשפחה חושבים שאני אידיוט אם אני נפרד ממנה כי היא זכייה בלוטו אבל הם לא מתערבים כי מבינים שזו החלטה גורלית לחיים.

מנסה להרים את עצמי לגרד אותי מהרצפה , מהאדמה . התעוררתי מאוחר לא הספקתי להתקלח , מרגישה גיפה. פינג פונג / בתוך קרוסלה , אין תחנות ירידה הוא אומר דברי לאט לאט , אבל הכל קורה מהר מהר לא אני בחרתי לחיות , אם כבר חיים , פעם אחת , לפחות שיהיה לנו טוב ????? הודעה מהבנק , 10066 בחובה למרות שעובדת קשה גם בשישי שבת קו השבר האפריקאי

היה משהו בטיפול היום שלא הצליח להחזיק , בכי ממושך שלי , יציאה החוצה , במהלך הטיפול , חרדה לופתת . הוא אמר דברי על הדברים , לאט לאט . אני : הדברים קורים מהר מהר. ואני לבד לבד עם הדברים . כמה אפשר לבד . ושוב בכי בכי , שהמשיך גם בחזרה הביתה , וגם עכשיו. כמה אפשר לבכות ??

היי אודי רשמת לי בהודעה הקודמת שאין לך מה לומר כי השיח שלי לדעתך עקר. מצחיק קצת שדיברתי על לבטיי ההיפוטתיים להביא/לא להביא ילדים... והשיח 'עקר'. אפשר לשאול אותך מה היה עושה את הדברים פחות 'עקרים'? אולי להתעסק בהתמודדויות קטנות ממשיות של כאן ועכשיו ולא לטחון מחשבתית תהיות היפוטתיות וסוגיות עקרוניות? בקיצור, מה זה שיח שאינו עקר?

התחלתי טיפול תרופתי חדש, עבר משהו כמו חודש. ואני לא מרגישה כלום. תוהה אולי זו אני שגורמת לזה להיות כך כל פעם מחדש. למרות שאני מקווה שאין לי השפעה על יעילות התרופה. דיברתי עם הפסיכ' היום כי אני זקוקה למרשם נוסף. היא שאלה אם מרגישה משהו, אמרתי שכלום. אמרה שאין סיבה לקחת סתם כדורים, סיכמנו שאנסה עוד קצת. לי לא אכפת להמשיך. אבל תכלס, זה התרופה הרביעית שמנסה ולא מרגישה כלום. מהתחלה היא אמרה שלא בטוחה או אפילו חושבת שלא, שתרוםות לא יעזרו לי. ז"א שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. משום מה אני כאילו מתעקשת על לקחת, ואני חושבת שזה בגלל שאני רוצה ש"יראו" שיש לי בעיה. שעצם לקיחת התרופות מראה שיש לי בעיה ואולי אז ירחמו עליי ויחשבו שאני מסקנה. וסיפרתי לפסיכו' בטיפול. לא יודעת למה זה ככה? זה נשמע הגיוני?

התפרקתי. רגליים ידיים אזור מסוכן.. הראש- לא בעניין הלב לא פועם רק מכה בחוזקה את המקום הזה שהחולצה מכסה מחפשת לאחות את כל השברים אבל הם כל הזמן מתחמקים בורחים הם בעצמם לא מכירים את הסדר הזה שמפרק הכל לגורמים וגם הם מחפשים בודקים תוהים- האם יש שם משהו או מישהו בין החלקים בחללים ברווחים. מפורקת מחפשת איפה גוף ואיפה יבשת חלק פה חלק שם וחלק נעלמו מהעולם..

מצטערת שאני חסרת סבלנות , מחכה לך , כל כך , שתבוא , שתרגיע ,

כך זה היה נשמע לי מתשובותייך....

אבל רציתי גם לשאול אותך, זה היה לגבי שבת שרציתי לברר לגבי אשפוז. ומדברייך היה נשמע לי שחשבת שאולי הגזמתי.. וחוץ מזה אני כועסת, הלכתי לאיזה טיפול אצל רופא (משהו בריאותי) ושילמתי הרבה כסף וזה לא עוזר, אפילו להפך.. לא יודעת מה לעשות. אני מדוכאת וזה משהו חיצוני שרואים ): אני תכף בוכה מזה. הרופא אמר לחכות בסבלנות, אבל כל שאר האנשים שראיתי שהיו אצלו זה עזר מיד, ואני כבר לא יודעת למה לצפות.

מרגישה עכשיו כצפוי שההודעה הקודמת הייתה מיותרת ... מישהו חכם אמר לי פעם שכדאי לישון לילה על כל החלטה.. אני -או אימפולסיבית או שלא מצליחה להחליט בכלל ... בקיצור, אני מתנצלת.

יש לי משבר אמון קשה בטיפול. דברתי על זה אבל הדיבור לא ממש העלים אותו.. זה מכניס אותי לחוסר שקט וחרדה עם מחשבות על עזיבה. אני חוששת שלא אצליח לפתור אותו ומאד לא נעים לסיים טיפול בצורה כזאת. איך מתמודדים עם משברים בטיפול?

אני כל כך מנסה להתמודד. ולא רואה את האור . נכנסתי לחשבון מוגבל . מרגישה כושלת / כמה מבחנים , אודי ? מתי תרגע, הסערה ? רוצה שקט, במצולות בחשכה . קוראת שוב ושוב . לא מעניין אותי , מסתבכת ...... #אלוהים_עדי_שאני_מנסה .

הפורום הזה מניח לפני איזה מיכל , עם כותרת: כינוי. כל זה את כתבת. (האם רק לעצמי אני נשמעת לפעמים כה שונה, כה לא ברורה ומתחברת, קשקשנית ומיותרת, שקופה, נוראית וטובה? האם רק בראשי זה כזה בלאגן? ומעל הכל – פאתטית (זה מה שעלה בי עכשיו)) אני מכירה פרידות כאלו: קשקושים ומריחות של גואש, עד שיש לזרוק את הציור לפח ולהתחיל מההתחלה איברים שהם ספק אני ספק לא, פיתחו נמק (אולי גם העלו ריח דוחה, או שזה רק בראשי) ויש לקטוע. (בשקט , לחישה , יש בי לפעמים צורך למבט חיצוני שיאגד, כמו כשכתבת אז "אני מביט בך ו..." , או שאספת את הגלים לתמונה אחת. איך אפשר לבקש, אם אני שקופה, או נוראית , או לא מחוברת בכלל. איך אפשר להאמין , לא האמנתי כשכתבת לי גילת יקרה, אגב). שקט, להרגיע הבעבוע הבלתי פוסק בתוכי הכל מונח על מקומו. [מה שלא בסדר מפעם ולא מונח על מקומו, מונח בתוכי כמו חבילות חבילות ארוזות. (של ציורי גואש מקושקשים?)]. אולי, מחפשת דרך שלא לארוז בלאגן בתוך חבילה, אלא דווקא לתת למה שבתוכה להיות, להתערבב ולהתמוסס אל תוך כל מערכת כלי הדם? מצטערת אם אני נשמעת כמו חידה, ושגוזלת שוב מזמנך. עוד שואלת את עצמי, האם נכון שכותבת , עדיין, ומה מניע. בכ"ז,שולחת גם שתי הודעות המשך לעפרה ונעמה, ומבקשת גם להזכיר כיוון שזה קצת רחוק. תראה, כותבת-מוחקת משהו, איזה מין ביטוי קרבה, גילת, מבולגנת, ולא חושבת שהמילים יגיעו ליעדן בסדר ובאופן הנכון, אבל אין לי כוח לשכתב יותר...

מרגישה שיש משהו בדבריך ושלא סתם אולי נכתב לי, וגם נמחק לי, דווקא בהודעה הזו, אבל לא מצליחה לשים בדיוק את האצבע על פשר הדברים. הוי, הכל בראשי, עייפתי.... (אגב, הראש שלי במחאה, כנראה, לאחרונה כל כמה ימים מכריז שביתה: מיגרנה). וגם, אני מרגישה שאני צריכה לפנות קצת מקום בתוכי לחדר החדש שנכנסתי אליו... גם מכאן.. מממ, שלך, אודי, גילת.

גילת, מדברייך המחפשים דמיינתי את שתינו נפגשות בחדר. המראות שלנו משקפות אחת את השנייה, ואי אפשר לדעת מה הן מראות באמת. רק עומק אינסופי. וכמו בזירת פשע, אנחנו מתקדמות. מצלמות איברים זרוקים, ציורים קרועים, מסמנות נקודות של ראיות. להבין לאן הם שייכים וגם למי הם שייכים, כל אחת לא מבינה שיש שם חלקים שהם שלה. אבל הם חייבים להיות של מישהי. אולי בטיפול האדם השני יודע מה ממה שמפוזר הוא שלו. ואז הוא מציע, קחי, תמדדי. נפל לך, בואי ננסה לחבר. ומודדים את החלק הזר מול המראה שהוא מחזיק, מתוודעים אט-אט למה מרכיב אותי ומה לא. (אודי, כתבת פעם שאתה אוהב פאזלים. כנראה שגם מהסוג האנושי.) ופתאום מעניינת, זירת הפשע שחשבתי עליה. אני, ונדמה לי שאמרת פעם שגם את, מרגישה שייכת לסיטואציה הזו, לאשמה. אבל אולי הצדק הוא בלתקן ולא בלהעניש. סליחה אם חפרתי, מתכתבת איתך ועם עצמי גם יחד. מקווה שהשרברב מיטיב בינתיים, נעמה.

היי כמה שאלות.. האם אני חייב להיות את הדת בשביל להיות מאושר ומסופק? האם הפסיכולוגיה מסתכלת על האדם בצימצום? שכן היא מתייחסת רק לנפש האדם, וידוע שביהדות הנפש ממוקמת ברמה הכי נמוכה מבחינה רוחנית, ויש מעליה את הרוח והנשמה, והפסיכולוגיה אינה מתעסקת בנשמה. פרויד אפילו הגדיר את הדת כ"נוירוזה קולקטיבית" (הפרעה נפשית) האם ניתן להיות מאושר ללא הדת? האם כל הקטע הזה של הדת הוא פשוט "בריא", כי יש על מי כביכול להישען ובמי לבטוח ואין קונפליקטים, החיים קלים? האם הדת היא בעצם בריחה מאשר להסתכל לחיים האמיתיים ולמציאות בעיניים? פשוט אנחנו חיים ואז מתים ואין מעבר לזה....כאילו כל הקטע של הדת הוא בשביל להכניס תקווה ומשמעות לחיים, אבל מי אומר בהכרח שזה נכון? יש לי כ"כ המון ספקות ושאלות שמהדהדות בי, ופשוט אומרות לי "למה להניח תפילין בבוקר? למה ללכת לבית כנסת? עזוב אותך, זו סתם בריחה, לך תלמד לעשות כסף, להרוויח, להינות מהחיים, מהדת לא ייצא לך כלום..וכל זה פשוט מהדהד בי...וגורם לי להרגיש כישלון...ז"א אם אני מניח תפילין אני מצפה לשכר, שיהיה לי טוב, ואז לא טוב לי ואני לא מניח יותר תפילין..יש לי הרבה שאלות וספקות.. מה צריך? טיפול פסיכולוגי או לחזור בתשובה? אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי... אני בן 24 בדת מרגישים "שייכות" למשהו, ליהדות..אז זה כאילו מפצה על כל מיני חסכים, אבל מי אמר שבהכרח זה נכון בשבילי???? ושזה מה שאני צריך?

והאמת שנמאס לי ללכת ולהיות 'מטופלת'. התרשמתי שהיא מנסה לפתות אותי להשאר ע"י כך שהזכירה וציינה כל מיני בעיות וקשיים שעדיין מתמודדת איתם, אבל ברור לי שהיא לא ממש תעזור לי בזה.. היא טענה שהיא מאמינה ביכולת של הליווי הטיפולי שלה לעזור אבל נראה לי שבשורה תחתונה הכל תלוי בי וזה מטומטם לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל מישהו שסתם ילווה וישתתף בחוויות שלי. אני באמת מרגישה היום איך דברים תלוים בי ורק בי ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בפגישה של שעה בשבוע שיהפוך אותה למשהו משמעותי כזה שיש לו יכולת לפתור לי התמודדויות. אני חושבת ששבוע הבא כבר אעזוב. דיברנו גם על הנושא של הבאת ילדים. אמרתי לה שאי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי בדברים באלה ואנשים עם כושר השתכרות נמוך יותר עובדים יותר שעות הרבה פעמים בעבודות שוחקות יותר, מרוויחים פחות וגם יותר עייפים ועצבניים ואז אין להם סבלנות לגדל את הילדים כמו שצריך עם זמינות רגשית וככה פוצעים אותם וחשים כל הזמן את החסכים הנרקיסיסטיים של עצמם מול התביעה של הילד שיעניקו לו משאבים מנטאליים וחומריים... אמרתי לה שאני לא רוצה להיות הורה כזה ובגלל שהייתה לי ילדות חסוכה אני נוטה לבחור לוותר על הורות ולחיות את חיי ולהנות ממה שמסוגלת כי לא רואה טעם לקחת על עצמי את האחריות הזאת ולעבוד במשרה מלאה ולהגיש עבד כי יש ילדים... כנראה שצריך הרבה משאבים פנימיים להורות שאין לי.. ואני לא רוצה לעשות לילדים שלי מה שעשו לי. לא כולם מתאימים להיות הורים. אנשים צריכים שיהיה להם שילוב בין סמכות לאהבה באופי. לא לכולם יש. אני מרגישה כמו ילדה נצחית ורק ככה טוב לי. אין לי עצבים לאחריות... לא נולדתי בשביל לסבול. נולדתי בשביל לשמוח. אני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני. מה שעצוב זה שבטיפול הפסיכולוגי בזמן השחזור המסוייט מבחינה רגשית הרגשתי שכופים עליי תסכולים בכח ומנסים להרוג לי את התקווה ושמחת החיים, לדחוף לי מציאות ולהכריח אותי להסתפק ולהסתגל... ולא הבנתי מה עשיתי לה רע שהתייחסה אליי ככה. ועוד שילמתי כ"כ הרבה. זה לא הגיוני. במקום כלשהו קראתי מאוחר יותר טענה שהסטינג האנליטי פרוורטי ביחס לחלק הילדי של הנפש... כן. זה באמת היה מאוד פרוורטי כל מה שהלך שם. בייחוד כשלוקחים מציאות חברתית סוציואקונומית ופערים כלכליים בחשבון. כנראה שרק לעשירים ולחזקים בעלי כח הסבל ועמידות מתאים להיום הורים מוצלחים בימינו. ליתר עדיף לשקול בכובד ראש שמא יעבירו רעלים בינדוריים שוב ושוב... ואני זוכרת איך רציתי בטיפול שהפסיכולוגית תבוא לקראתי עם תוספת זמן והיא ניסתה לומר לי להסתפק, איך השחזור הרגיש. זעקתי 'ויתרת עליי!!!' והתחלתי לשנוא כ"כ. התחלחלתי.. זה מדהים להתבונן ממרחק ומהצד.. ואולי עם כלכלית הייתי בן אדם עשיר הייתי יכולה להרשות לעצמי ילדים יותר בקלות, אולי. מה דעתך אודי?

היי מימה, נראה לי שאנשים יכולים להיות גם *עוד לא* מוכנים לילדים. אני מסכימה איתך שזו אחריות כבדה כל כך, שאי אפשר להקל בה ראש. אבל נראה לי שאפשר לשקול ולחשוב עליה בכל מיני נקודות ושלבים. אם עכשיו לא, לאו דווקא לעולם לא. חבל להכאיב לעצמך כל כך על העכשיו, דווקא כשאת מתאמצת לשינוי של האחר כך. ונראה לי שכמו שאמרת שדברים תלויים בך, גם ההחלטה אם להיעזר או לא תלוייה בך. זה לאו דווקא אומר להסיר את האחריות והפעולה מעצמך, אלא כמו שהיא אמרה, להיות עם ליווי. לפעמים זה מקל גם אם אין לצד השני מה לעשות בפועל והכל תלוי בך... ואם זה שווה את זה כלכלית או לא, זו באמת שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה ורק לך הפתרונים... בהצלחה מימה, נעמה.

יש כאן , שוב מאותו הדבר , ויש כאן , אותך , שבטיפול את יכולה לקבל את המשאב הזה שכה חסר לך , זה לא משנה אם תביאי ילד / לא , זה משנה שאת יכולה להיות שם הילדה , ואז לצמוח לאט לאט , בתנאים מיטיבים . לא חבל ?

אודי, המטפל החדש רואה אותי. חש אותי. "נוגע" בי. הוא עושה זאת בזהירות. שומר על גבולות. שומר עלינו. בזכותו, יש לי קצת אוויר. נטע.

לא ברור לי הצורך הזה לבוא לספר שוב שקשה. לא ברור אבל אני קשובה...

לא מאמינה שהגעתי לפורום כדי לשאול בנושא אבל אני משתגעת ולא יודעת איך להיפטר ממישהי שמתנהגת כאילו היא הבן זוג שלי. אני לומדת במוסד גבוה, (בת 27) והבחורה נדבקת אלי, לא היתה לי בעיה איתה עד עכשיו עד שהיא התחילה להתנהג כאילו יש לה בעלות עלי, אסור לי להסתובב בהפסקות עם חברים אחרים, אסור לי ללכת בלי להגיד שלום, אם אני לא שומרת מקום בשבילה היא נעלבית, הכל אנחנו "אמורות" לעשות יחד. וכל זה כשמדובר באנשים בוגרים! בנוסף אני גרה רחוק וכל יציאה שיש או סיבה כלשהי היא מציעה לי לישון אצלה, אמרתי לה מספר פעמים שאני לא אוהבת לישון אצל אחרים, אבל היא ממשיכה. אני לא בת 12 ונמאס לי מהדברים האלה. הבעיה שאם אתרחק בצורה הכי עדינה שיש היא מסוגלת לבוא ולהגיד מול כולם "למה את....??" אין לה טקט ואין לה בגרות נפשית. בנוסף יש לנו חברות משותפות ולא בא לי ליצור מחנות כמו בכיתה ג', זה ממש מייאש הנושא התינוקי הזה אבל אני אובדת עצות.. אני לא מעוניינת בחברתה. מה עושים?

אני : אני רוצה לקחת את הילדים לחתונה החברה : מה הבעיה ? אני : אין לי כסף לזה כרגע , החברה : כמה את צריכה אני : 200 שח החברה : כל מה שנשאר זה לדעת את פרטי החשבון , לעשות לך העברה בנקאית . אני : זה ממש לא נעים לי החברה : בשביל זה יש חברים .... אודי , לא היית מתרגש , מכאלו חברים ? !

להעריך אותה, להודות לה ולשמוח שיש לך חברה כזאת שמוכנה לעזור בשעת צורך. אנשים יפים עושים את העולם מקום יפה יותר!

הנה, אני מצטרכת-רוצה, שיאהבו אותי קצת. אבל אין לי מה להציע. אז שמתי על עצמי מראה גדולה, מכל הכיוונים. ומי שמתקרב אבל נשאר מספיק רחוק אוהב, את העצמו שמשתקף. ומה שהוא רוצה בשביל שימור האשלייה אני יכולה לתת. "כאילו" דווקא יש לי בשפע. רק שיאהבו קצת, לא משנה בעבור מה. אהיה פלסטלינה לכל מבקש, ידיים ילושו ויצרו את הנעמה הרצויה. זו שאני לא באמת. אבל בכל זאת, ההצטרכות ממשיכה. לא מקבלת מענה. נעמה (או שם לבחירתכם, כבר לא כל כך אכפת לי).

נעמה ! עם הפלסטלינה את תצרי , את נעמה שאת . וככה וככה , נאהב אותך . ( עזבי את המראות , הם יכולות להיות חדות , ולחתוך בטעות מישו ) ;) הילה

היי אודי, אם רק הוא האמיתי, אז אני רק צורך גולמי? צורך גולמי שאם יתמלא, יגדל להיות צורך גדול ותו לא? זה, בעצם, בדיוק מה שכואב. שאין בי שום דבר לתת. רק לקחת. והקיום הטפילי הזה חורה לי, הוא בעצם רמאות וניצול מעצם היותי. (וזו מין הודעת המשך כזו שדווקא זקוקה גם לפינג-פונג חזרה. יש בה יותר מידי סימני שאלה בשביל שאוכל לעכל אותה לבד, להתמודד עם המחשבות שלה לבד. תוכל לזרוק כדור חזרה? הנה שוב, צריכה.) נעמה.

נעמה יקרה, בשביל ההודעה הזו, ועוד כמה שרציתי להגיב ולא הגבתי וכאלו שבטח יבואו בהמשך... רוצה לשלוח רק תמצית של הזדהות, תחושה של מראה אבל אני מקווה שלא כזו מהסוג הלא נכון, דרישת שלום לנעמה שבפנים, שמשנה מאד איך קוראים לה, שנלמד להצטרך נכון , שהפלסטלינה תלמד-תעז להתעצב מבפנים החוצה, גילת.

לד"ר אודי שלום רב שלום לך שמי חנוך ואני כרגע סטודנט ועובד חלקית לאחר מס' שנים של טיפול פסיכולוגיים, לגבי קושי בהתמודדות ביום יום על רקע חרדה פוסטראומתית ופחד מהתמודדות, הומלץ לי לנסות קואצינג אישי. אכן טיפול זה הרים אותי רבות ביחס לשנים עברו, ובנוסף,בזכותו התגלתה אצלי הפרעת קשב משמעותית. אך ברבות הזמן התגלה שעדיין,בעיות ריגשיות/נפשיות מקשות על פעולות מסוימות. הקואצר המליץ ללכת במקביל לפסיכולוג.אבל החשש ותחושת הבטן שלי-אומרים לי שהטיפול יפול בין הכסאות-שלגבי בעיה מסוימת א' יפנה אותי לב' וכן חוזר חלילה עקב הפרעת הקשב שלי,והמצב המשפחתי שלי כרגע {אבא חולה סופני,ואני בן יחיד שמטפל בו עם אמא} אני חייב את תמיכה קואצרית בפעילות ביום יום {ולאו דווקא את הקואצר שלי}, אך איך אני פועל במצב זה ? אודה מאוד לתשובתך

הי חנוך.. תוכל אולי להמליץ על הקואצ/ית שלך? ( אני זקוקה לכזה- ודווקאכן דברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי). זה לבעייה מאד ספציפית שכרגע יש לי בחיים. גם אם אנו לא גרים באותו אזור מגורים אולי אוכל לקבל ממנו/ה המלצות על קואצר/ית? תסכים לכתוב לי למייל? אם תשובתך חיובית- אכתוב כאן מייל.

כתבי לי את המייל שלך,ואשלח לך את שם הקואצרית

מכיון שגם אם הם יהיו מתואמים,זרימת הטיפול תתנהל כ-"את השאלה הזאת תשאל את הקואצר/הפסיכולוג שלך..." וכדי להמנע מכך ומעוד פונקציות מגבילות, אני שואל אותך-האם אתה מכיר תרפיסט שהוא גם קואצר {בדגש על טווח קצר-למשל CBT } ? המייל שלי גלוי לפניך תודה מראש חנוך

הי חנוך. מבינה מאד את השא' שלך לאודי על כך ש"א'" יפנה ל"ב'" וההיפך.. גם אני מוטרדת מכך. אבל טרם ניסיתי את עניין האימון כאמור. אשמח אם תוכל לתת לי את פרטי המאמנת שלך למייל הבא( ואולי גם לכתוב לי מהיכן היא בארץ ו/או מה תחום המומחיות העיקרי שלה?): [email protected] תודה.

כל השבת במיטה לא מרגישה טוב עעא

היי הילה. איחולי בריאות שלמה..

כבר יותר טוב .

אודי , איך ידעת שאחד החלומות שלי , זה ללמוד לרכב על אופניים ?? לייק

גם אני רוצה ללמוד כבר לרכב על האופניים! שכל המטאפורות האלו יוכלו לחול גם עליי. ;) צריך לפתוח שיעורי רכיבה לכאלו שלא היו להם אף פעם גלגלי עזר ללמוד בעזרתם. אולי נתחיל בשיעורים בהתכתבות. ;)

אודי, נראה שאיני ברורה. איני ברורה. המילים קודחות ללא הפסקה בראשי, ולצערי גם בלילה אין לי מנוחה. החלומות מטריפים אותי עוד יותר מהמציאות. המקומות, האנשים, המעשים, האירועים, הנסיעות, הנפילות, הבריחות, הפחדים, הבעתה, חוסר האונים, איבוד הדרך, איבוד הבגדים, איבוד הדעת, איבוד הגוף, השקיפות, המוות, הצעקה, השקט, המיתות, היתומים, ועוד ועוד, ללא הפסקה וללא סוף. יקיצה והרדמות, חלום ועוד פיסה ועוד פיסה. צעקה מתמשכת של הלילה אל הבוקר שכבר יגיע, והוא מגיע ומותיר אותי חלולה לגמרי. הזמן הזה, קר לי כל הזמן, כמו לפני שנה. אני לובשת עוד שכבה ומוסיפה עוד שמיכה. אני מרגישה שמנה, אוכלת משהו ומתייסרת, עסוקה בהלקאה עצמית, נדירת נדרים על אם אעלה במשקל אז, מחשבה על צומות, הקאות, ועוד אמצעים לשמור על משקל שפוי. הקור מרמז לי שהשנה תהיה דומה, שלא אוכל להחזיק מעמד ועדיף שלא אחכה הפעם כל החורף. שוב אני חותכת. כל יום. מנסה להפיג קצת את המילים המחשבות ואי השקט של היום לפני השינה. איפה המקום שאפשר לצעוק בו הצילו? אני לא מצליחה למצוא אותו והוא לא מוצא אותי למרות שאני צועקת ממש חזק ומנסה לפרק את כל המטענים הדחוסים האלה עם סכין, אבל היא לא מספיק חדירה והדם שיורד נמהל ממילא במים ואין לו אפילו ריח. אני רוצה שיפסיק כבר הכל, מרגישה איך אני מונעת לכיוונים שונים, מחכה, הולכת, שואלת עובדת, אובדת אובדת. הצילו. מצטערת על כל המילים הלא שמחות... שבוע טוב מילי

למדתי להשמיע את קולי. לקחתי פסק זמן לטפל בעצמי ולצערי גם נאלצתי להתאשפז. חשבתי שהמילים שלי יכולות להשמיע את קולי. אבל נראה שאיני ברורה. המסע הזה עדין לא נמשך ואני בהמתנה לתוכנית האשפוז הבאה. למרות שבתחילה התנגדתי, אני גם מטופלת תרופתית. האשפוז היה עבורי גרוע ממוות (ניתוק מהילדים, העבודה, הסביבה וכו') ולבסוף התגלה כאי של שקט שאיפשר לי לקרוא, לנגן, לכתוב וליצור בשלווה שלא ידעתי כמותה. אני מרגישה שאתה מאוד ביקורתי, או אולי זו המדיה שמגבילה אותך לתמצית ולשורה התחתונה. ובכל זאת, משהו משך אותי להמשיך ולהשמיע את קולי גם לעיניך. תודה מילי

זו הודעה עם-בלי כל המילים שאסרתי על עצמי לומר. לא בא לי לשנוא אותי, אבל וודאי שלא לרחם, אז נותרתי עם השלמה אדישה לנזק שאני גורמת לאנשים לגרום לי. לא פייר מצידי לשים אותם במצב הזה, אבל אסור לחשוב על זה יותר מידי. צריך לחזור להשלמה אדישה, כדי שלא ייכאב ולא ייסבך. להבין שבעצם סתם, כלום, לא נורא ולא משנה. משיכת כתפיים, נעמה.

והכי הכל והכי משנה, וכן נורא כואב. נעמה יקרה, ראשית רציתי להודות לך על מילות התקווה והזמן שם אליי למטה ולבקש סליחה על איחור תגובה, עבר עליי שבוע של דיכאון מיטות והיעדר תיאבון (כן, הוא בא), והנה רק עכשיו קצת יכולתי להגיב. ושנית, חשבתי על עץ הקסמים שלך וכמה אומץ צריך היה כדי להניח חלק רך וקסום ממך פה, וכמה ציפיות יכולות להיות בו. איני יודעת אלו מילים אינך מרשה לעצמך לומר, האם קשורות למקום הזה, האם בכלל או גם וגם. ובסה"כ רציתי לתת לך מקום רחב. בשבילך. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אל תתנצלי על דיכאון המיטות. שהוא יתנצל בפנייך. אני כותבת באמת מתוך דאגה לך, אז לא יעזור לי אם תגיבי כשלא מתאים לך. זה בעצם יחטיא את המטרה... את יודעת, באמת תליתי בענפיו תקוות שונות. רציתי שיקשטו אותו בעוד פירות ועלים, עם שירים ותמונות, שיהיה עץ שנעים לשבת תחתיו. התאכזבתי קצת לגלות שהוא נותר מעט ערום ויחד איתו גם אני. ובכל זאת, אני שמחה שנטעתי אותו. אודי בא לבקר בו, ואני יודעת שלשאר הוא היה חלק מהנוף גם אם לא ישבו בצילו. תודה על המרחב. בשבילי יחד עם הבלי מילים, שתופסות מקום. כשרחב הן פחות לוחצות עליי, יכולות להתפזר להן. המטפלת שלי תמיד שאלה (שאלה, שואלת, תשאל, אני לא יודעת מהן יחידות הזמן הנכונות) מה יהיה ההבדל כשהמילים יאמרו, אם הן מנוסחות וקיימות כבר בראש. וההסבר שלי תמיד היה הכוח המיסטי והבורא שיש לצלילים שלהן. אם לא נאמר, אם לא נשמע - אז אולי לא באמת. אז אני מסתובבת סביבן, מתווה את קווי המתאר שלהן בלי לומר באמת. שישאר הספק. תודה לך. נעמה.

שלום לכולם, אשמח להמלצה לפסיכותרפיסט לטיפול בחרדות , מאזור עמק יזרעאל . מניסיון אישי. מודה מראש לכול העונים!

[email protected]

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=9551&wrkid=29349 *****

הי סמבדי, אולי התכוונת לזה (?) - http://tinyurl.com/p5pyg6m שיהיה קל יותר, סוריקטה

נכון!! בול לשיר הזה התכוונתי, אבל אם הלינק היה תקול והוביל לעמוד הראשי -כפי שכתבת, ולא לשיר שהתכוונתי, אז איך ידעת???? איך ידעת שזה השיר?!! וואו.... מפחיד http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=9551&wrkid=29349 http://www.youtube.com/watch?v=XI0ZwPKzGTU

מקווה שלא כזה מפחיד... :-) בלינק שצירפת מופיעים מספרי הזיהוי הייחודיים ליוצר ולשיר באתר המסוים, והסוריקטות סקרניות, אז הלכתי לבדוק במה מדובר. סוריקטה

אחרי שהייתי שבת אחד לבד במיטה, אני באמת לא בטוחה שאני מסוגלת לשלוט בעצמי, ואם אגיע למצב כזה או שאלך לפני בה"ח, או שאגרום לעצמי להגיע למצב הזה. עכשיו אני יותר בסדר, ואתה אומר שיש חשיבות למה שהיה ולמה שיהיה, אבל במצב הזה אני לא מצליחה לראות משהו אחר מעבר, רק את הרע. בסוף הסתדר לגבי השבת, אבל אני לא עומדת בזה כל פעם מחדש... התקשרתי אליה אתמול גם שתדע שרע לי וגם כדי שתעזור לי, זה לא שאני רוצה להיות לבד, אבל בשלב מסוים, כשזה מתחיל אני כבר לא יכולה לצאת מזה, ואז נשארת רק אפשרות אחת להישאר במיטה ויותר מגרוע מזה. היום הודעה שחברה שלחה הצליחה להקים אותי.. היא התקשרה שוב היום ושמחה לשמוע שהסתדר בסוף ולא רוצה לחשוב מה היא קורה אם לא. מתי לא אצטרך לחפש את עצמי כל פעם מחדש? רוצה כבר מקום משלי

חשוב לזכור שיש שם גם מטופלים במשוואה שאולי נפגעים.. וברמת התשלום זה גם לא כ"כ מסתדר שמטפל תמיד מקבל את התשלום שלו לא משנה מה המטופל הפיק או לא הפיק.. נראה לי, וזה הדבר היחידי שמתקבל כהגיוני, שכל הפואנטה היא מה המטופל מסוגל או מוכן להפיק... אבל מה במקרה של מטופלים שלא מרגישים שהם מפיקים מזה? אולי מחכים... אולי מתלבטים.. אולי מחליטים לעזוב? אבל בעצמם לא יודעים להגדיר לעצמם אם ומה הפיקו.. יתכן שסימפטומים נעלמו או שלא, יתכן שקשיים ולבטים נפתרו או שלא... איך אפשר ככה עם כל החוסר ודאות הזאת אבל התשלום וזמן של שעון מתקתק ומבשר על סיום פגישה- זה הדבר היחיד שם שקבוע וניתן לידיעה כלשהי.. ולפעמים הכל מרגיש תמוה... אבל קשר זה צורך ועם צרכים לא מתווכחים כנראה.. זה העניין?

בילדי חיים את הרגש ולפיו ובבוגר מתבוננים ברגש, מנתחים אבל חיים לפי בוחן האינטלקט יותר מאשר נטיות הרגש? ובכלל חשבתי פתאום שבעיות ויסות אכילה זה בכלל ברמה של המח הזוחלי אפילו כי הדחף לזה הוא חושי ולא רגשי.. אני כל הזמן חושבת 'פסיכולוגיסטית' על דברים.. זה לא מתוך 'הזדהות ינקותית'. זה היה עניין אמיתי ואותנטי שלי :/ סקרנות תיאורטית...

המון זמן לא כתבתי כאן, גם ניסיתי להגביל לעצמי את הקריאה (אבל כמובן שלא הצלחתי) פשוט נמצאת בריק עמוק ורחב . לא מצליחה להרגיש לעומק שום דבר, ובגדול - שרויה במין אזור דמדומים ערפילי של דכדוך וחוסר עניין. אבל פתאום מרגישה כל כך לבד. לבד יותר משהייתי אי פעם. לא נראה לי שאני מסוגלת לחוות את הביחד של כאן, אבל גם לא מסוגלת לשאת את עצמי לבד כרגע. אני מוצאת את עצמי מחליטה החלטות שגויות בלי להניד עפעף (החלטות שהן בעצם - המנעות מעשייה / החלטה) ולא מאפשרת לעצמי אפילו להתחרט. קורים לי דברים שונים וכביכול מסעירים, ואין בי כח להרגיש משהו. אנשים סביבי עושים דברים, מחליטים החלטות, יוצאים לדרכים חדשות, ואני מקנאה... אבל לא עושה דבר. לא ממש יודעת מה רציתי בהודעה הזאת. אולי פשוט להנכיח את עצמי היכנשהו.

הי עפרה, לפעמים צריך ממש ללבוש במאמץ רב מסיכה כדי להיפגש, להיות, לחבר בין הפנים המנותק והלבדי כ"כ ובין החוץ. מסכה של מילים, מסכה של פנים... כמו שכתבת לי אז, יש לפעמים בפנים גוש מכווץ של כאב ותו לא. בכ"ז , אולי לפעמים, אחרי זמן, המסיכה יכולה להפוך טבעית יותר, מחוברת לעור בכל זאת יוצרת איזה צינור בין פנים וחוץ, אולי המפגש יכול להפוך טבעי ורצוי יותר? משחקי קוביות, גילת.

אני שואלת ברצינות. התקשרתי אליה גם שתדע שרע לי אבל גם כדי שתעזור. אין לי עם מי להיות ואם אשאר לבד אני לא בטוחה שאצליח לא לפפגוע בעצמי. רע לי כואב לי.. ואני כן ניסיתי למצוא פתרונות ואין. אני לא רואה את עצמי קמה מהמיטה, היא אמרה שתתקשר מחר כדי לשאול מה החלטתי. אען לי מה להחליט כי אין אפשרויותץ איך מתאשפזים? מי ידע על זה?

איך משנים אודי? זה לא שהחלטתי יום אחד להפסיק לשתף. זה קרה. למה זה קורה?

לא יכולה יותר, כמה אפשר לבכות, כמה אפשר לסבול בחיים האלו?! נמאס לי, כל פעם מחדש אותו דבר. חיים דפוקים ועדיף כבר לא לחיות. (אודי, לצערי אני לא מסוגלת לפגוע בעצמי, אז אל תכעס עליי שאני מאיימת..)

אבל זה כבר לא עוזר לי, כי שוב שבת ואין לי איפה להיות. נכנסתי למיטה ולא יודעת מתי ואיך אצא ממנה. אין לי עם מי להיות. כשזה קורה זה פשוט הורס לי את כל החיים ברגע. לא משנה שהיום נפגשתי עם חברה והיה טוב, ובערב חברה אחרת רצתה שנלך לאנשהו, אבל זה כבר לא יקרה. אני לא מסוגלת ללכת איתה כשאני יודעת שאח"כ אני חוזרת ללבד הזה. ואם היה קצת טוב, אז עכשיו הכל רע. די כבר, מתי יהיה לי את המקום שלי בחיים האלו. נמאס לי. ברגע האמת שום דבר לא עוזר כשזה קורה.

אודי, הכעסתי..סליחה...לא אמרתי שאתה לא שקול או לא מקצועי, הרגשתי שאתה לא נותן תשובה...אולי מהסיבה שאני כזו.... שנכנסת לחרדה אולי מסיבה אחרת...כי אתה חושב שלא זו השאלה...אני לעומתך רציתי תשובה על השאלה שלי.........אבל בסדר, קבלתי. מתנצלת שאני כזו אמביוולנטית ולא יודעת מה אני רוצה. תודה על העזרה שלך. מיכל

היי כולם, כבר כתבתי והתחרטתי, אבל בכל זאת אנסה שוב. רציתי לערוך "קבלת סופ"ש", לשבת רגע יחד. להנעים את היום. אז סתם אחלוק משהו יפה: http://catinwater.com/2013/07/06/craziest-things-in-nature-you-wont-believe-actually-exist/ ואני נורא נבוכה, ובטח אתחרט עוד שנייה, אבל שיהיה. סוף שבוע רגוע, נעמה.