פורום פסיכולוגיה קלינית

לד"ר אודי בונשטיין, יש לי אחות כבת 19, רגישה מאד,עם ביטחון עצמי נמוך מאד, כל דבר יכול לפגוע בה, (גם הערה סתמית על המראה החיצוני שלה ממוכרת בחנות) עד כדי כך שהיא מסוגלת לבכות במשך שעות או לצבור טינה רבה בלב לאורך שנים, הדבר גורם לכך שאנו ממעיטים את הדיבור איתה ע"מ לא ליצור ריב כי כמעט כל מילה פוגעת בה. היא מגיעה מבית עם אמא שהייתה עצבנית והייתה מקללת במשך המון שנים,היה שלב שחלתה באנורקסיה ויצאה מזה. בתיכון לא הסתדרה חברתית ועברה המון מסגרות, היא נכנסת להיסטריה אם מזכירים לה את התיכון. כיום, מנסה להתחמק ממסגרות קבועות ונמנעת מלעבוד במקומות עם צוות גדול, כל כמה חודשים מחליפה מקום עבודה מרצון. היא מרגישה כל הזמן שכולם מנסים לקבוע לה מה לעשות מכיוון שכולנו כל הזמן דואגים לה ועוקבים שלא תדרדר למקומות גרועים, (המעקב הזה מנע מספר פעמים את התדרדרות שלה) ולכן מתעצבנת שמדברים עליה בנוכחותה או שלא בנוכחותה ומתעצבנת מכל עצה שלנו או ביקורת שנאמרת לטובתה.אני אחותה הגדולה ואנחנו מצד אחד קשורות מאוד ומצד שני היא מרגישה שהרסתי לה את החיים. יש לה התקפי עצבים הכוללים צרחות קשות (את חלק מההתנהגויות היא מחקה ממה שראתה בבית אבל אצלה זה הרבה יותר קיצוני). ברור לי מצד אחד שאם גורם פסיכיאטרי היה רואה אותה לוודאי היה מחליט על אשפוז כי ההתקפים שלה קשים ומצד שני ברור לי שאם הייתה גדלה בבית אחר זה לא היה קורה כך שזוהי בעצם התנהגות שראתה לאורך שנים והיום היא המודל לחיקוי שלה. ניסינו לקחת אותה מס' פעמים לטיפול פסיכולוגי אבל גם הדברים שהפסיכולוג עצמו אמר פגעו בה וסירבה להמשיך את הטיפול. האמא מאד השתנתה וכולנו ניסינו בכל דרך אפשרית לתת לה את תשומת הלב שחסרה לה ולעטוף אותה באהבה אבל היא דוחה אותנו מעלייה. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים כיצד לטפל בה. מה לעשות? למי לפנות? האם טיפול פסיכיאטרי/פסיכולוג יכולים לעזור? איך לגרום לה להגיע לטיפול? אודה מאד לכל הכוונה וסיוע מצדך.

שלום, שמי קובי אני בחור שתמיד היה דיכאוני ומעולם לא מצאתי נחת בעולם. זו אולי הפעם המיליון שאני מגיע לנקודת שבירה. כל כמה תקופות זה קורה. אני מצליח לתפקד זמן מה ואז נופל. בשבוע האחרון אני ישן 24 שעות למרות שזה כבר מכאיב לי פיזית אני לא רוצה לצאת מהמיטה לוקח משככי כאבים וממשיך לישון לכן החלטתי לפנות. אני מטופל בסימבלטה 60 שנתיים ולמיקטל 100 שהוסף לי לפני חצי שנה והייתי בחיים אצל מספר מטפלים ללא הצלחה. האם יש טעם להמשיך להילחם? מה אפשר לעשות? האם אני סתם עצלן שאוהב לישון? האם תכלס כדאי לנסות להתאבד כדיי לקבל עזרה אמיתית? (אני גם שותה כל שבוע מלא אלכוהול ושבוע שעבר קיבלתי הרעלת אלכוהול ) אשמח לתשובה קצת מפורטת, תודה ויום טוב

ואני מתגעגעת... אודי, בלי המקום הזה לא הייתי מסתדרת ושורדת את השבוע. זה עוזר לי מאוד. ואתה יודע שזה שיש לך זמנים קבועים כאן ממש מקל עליי. אחרת הייתי נכנסת כל רגע לבדוק אם ענית וכו'. באיזה שהוא אופן אני יודעת שאני ממש זקוקה לגבולות האלו. השבוע דיברנו בטיפול על מה מותר ומה אסור (זה עלה באיזה שהוא הקשר). וזה היה מביך לדבר על זה. כאילו ילדה קטנה שצריכה גבולות כאלה ברורים (ונוקשים). אסור לי לשלוח לה הודעות, לא לחפש עליה בפייסבוק ובכלל באינטרנט, לא להסתכל לתוך הרכב שלה. לא לחכות ליד החדר כי אז זה לא עושה לי טוב, אלא לחכות למעלה ברחוב מעל ולרדת רק כשמגיע הזמן. לנסות לא לכתוב בטיפול (כי בשבילי זו בריחה) וכן לנסות לדבר. כן מותר לי לכתוב בבית (כי אני זקוקה לזה) וגם את כל שאר הדברים מותר לי לעשות בטיפול. מה אתה חושב אודי? זה היה לי ממש לא נעים לדבר על זה... וידעתי שהיא תבקש ממני לומר קודם. והיא אמרה שבכוונה היא אומרת לי אסור כי רק כך זה יגרום לי באמת לא לעשות את זה. (והיא צודקת). ואני יודעת שהיא עושה הכל רק לטובתי ואני אוהבת אותה.

היום הייתי בדרך למיטה פעמיים, והצלחתי לא להגיע לזה. בפעם הראשונה הלכתי לבקר חברה בעבודה. ובפעם השנייה שלחתי הודעה לחברה אחרת שאני רוצה לבוא אליה כדי לא להיות לבד בהדלקת נרות והלכתי אליה והיה טוב. ולגבי שבת (שזה כנראה הכי קשה לי)- זה נראה שיסתדר, חברה תבוא אליי והזמנתי עוד שתיים לארוחה (אם ירצו). קיבלתי ש"ב לטיפול לעשות רשימה של מי שמזמין אותי/ אני מזמינה, לגבי כל אירוע קטן או גדול (סתם לצאת, שבת, הליכה ועוד). אני מרגישה שאף אחד לא רוצה בחברתי (לפעמים) ולכן, היא הציעה שאכתוב הכל ואז נוכל לראות יחד.. הבאתי לה היום בטיפול כמעט עשרה דפים שכתבתי.. אבל הייתי זקוקה לזה. חלק מזה הצטבר ולא הצלחתי להביא לה, והרבה מהשבוע האחרון שעלה אחרי הטיפול.

כל כך אהבתי את ספי ריבלין ז"ל...צפיתי כל הערב במחווה שהעלו לכבודו, כמה צחקתי ופתאום נזכרתי שכבר מזמן לא צחקתי כך, וזה עשה לי כל כך טוב :), חברים, צאו להצגה טובה, סרט טוב, משהו שגורם לכם לצחוק ולהנות, כי החיים קצרים מדיי בשביל שנתאבל כל הזמן....דיי!!!!!! נמאס לי לחפור ברע!!!!! יותר מדיי זמן!!!! אני רוצה להנות, לצחוק לזכור כמה זה כייף, ואנצל פה את המקום לומר תודה לך ספי שהזכרת לי כמה כייף לצחוק וכמה זה מרפא!!! תודה שהשארת לי זכרונות טובים של צחוק והומור טוב, תוכניות טלויזיה שאהבתי כל כך כשהייתי קטנה, רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, כמה אהבתי אותך!!!!!!! היי שלום בדרן ושחקן אדיר!!!!!! כמה עצוב אבל טוב שהיית איתנו :) ובאותה הזדמנות, בשבוע שעבר כמעט כל השבוע שמעתי שירים ששר אריק איינשטיין וכל המשפחה שרה יחד... מזל שיש זכרונות ילדות טובים כאלה....תודה לכם אומנים יקרים שהייתם איתנו......עצוב אבל נשארתם בלב וזה חשוב כל כך...להחזיק את היש שלכם... מיכל

אני מנסה. מנסה מנסה לחזור מנסה לשמוע שירי תקוה שמעתי וראיתי את הקליפ אולי משהו בקפאון של הנשמה יפשיר? אולי עדיף לא להרגיש ? ניסיתי להדליק את נר הנשמה שלי דרך השיר : http://www.youtube.com/watch?v=7pZ6Z9Wm1Ac במבי.

במבי, אני לא יודעת אם זה נכון לך, אולי נכון יותר לשים שיר תקווה, שירי אור, שירי חיות. אבל הזכרת לי, במיוחד במה שכתבת למיכל, את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=cYMCLz5PQVw תמיד הוא מעציב אותי, והרגשתי שהדברים שלך מעציבים אותי בצורה דומה. הריחוף שלך, שאי אפשר להגיע אליו. חשבתי על אמא צביה אומרת Ground control to major Tom, your circuits dead, there's something wrong Can you hear me, major Tom? מקווה שהיא מצליחה להגיע. וסליחה אם בכלל דיכאתי יותר... נעמה.

רק מקשים עליי. אני לא מבינה מה עשיתי רע. אנשים הם חרא. אני מנסה לבוא בטוב, מתאמצת, זה לא עוזר. לא סופרים אותי. צריכה לדעת לנבוח בקול רק. אני לא יודעת לנבוח. אני לא יודעת לכעוס להעיר להציב גבולות לנזוף לחנך אחרים להעמיד אותם במקום.. אני לא יודעת כלום. רק לקחת סכין מטאפורית ולדמם בנפש. את זה אני יודעת.. דווקא עם הסכין האמיתית כבר מזמן הפסקתי לשרוט. בא לי המתת חסד. לא כיף לי בעולם הזה. אני לא אובדנית בכלל אבל לא כיף לי פה. אני לא מצליחה לפרוץ, להרים טיפה את הקול ומצד שלי כבר בא להתפוצץ בפיגוע טרור שישמיד את כל העולם הזה ולא רק 2 מגדלים עלובים.. נמאס לי. אנשים הם לא מספיק טובים. הם לא. נשהו בעולם הזה מאוד לא בסדר. כל הזמן הורסים לי את התקוות הקטנות ומקשים עליי. כלום לא מסתדר. נמאס שכלום לא מסתדר. נגמרת לי הסבלנות. מייאש... הוצאתי קיטור.

בחוץ בעולם האמיתי לא תמיד מצליחה להשמיע את הקול שלי כמו שצריך וחוסר בטחון מחלחל לי לכל ההוויה, קשה לי לכעוס ולנזוף.. במיוחד מול דמויות סמכות (ובכלל), למרות שבכנות נתקלת בהמון מצבים שזה פשוט נדרש ומגיע להם כי אחרת אנשים לא מתייחסים אליך בכלל ולא מכבדים זכויותיך כמו שצריך. זה מתיש אותי. קשה לי מאוד עם זה. קשה לכעוס, להביע את הכעס הזה, להיות תקיפה אסרטיבית-באינסטינקטים זה לא גורם לי להרגיש שככה אנשים יבואו לקראתי יותר אלא גורם לי להרגיש פחד ואיום שישנאו אותי ויתנקמו בי ויחפשו להרע לי כי העזתי להרים קצת קול ולהעיר ולכעוס על מישהו שהוא בעמדה שיש לו סמכות וכח לפגוע בי , פחד שזה לא יגרום לכך שישמעו אותי ויבינו אלא יתקפו ויתנקלו לי

אודי, זה לא יכול להיות...! זה חייב להשתנות...! חייב לחזור להיות מה שהיה...! זה בלתי נסבל! חוסר האונים...אימה...צער נורא...אי יכולת קבלה של זה וחוסר רצון לקבל זאת...!!!! זה חייב להשתנות! זה חג של ניסים! (אני יודעת שלא מובנת, לא יכולה לפרט...) אנימה

אנימה, קראתי את מילות השיר בתשומת לב, לראשונה אני חושבת, ועלו בי כל מיני מחשבות של התקווה שיש בהן. וניסיתי לכתוב משהו ומחקתי ושיניתי ולבסוף הבנתי שאני מרגישה שזה לא זמנן של מילים של חיות. שזה זמן סימני השאלה והקריאה והשלוש נקודות. בא לי לתת לך סוגריים שתוכלי לכתוב את כל אלה בתוכם. כמו שבכתוביות כשיש קללה נותנים לכל הסימנים להביע את מה שלא יכול להיכתב. נעמה.

שלום רב, גדלתי בבית שלא נתן לי כלים איך להתמודד עם החיים,הכל היה קשה בבית מהחיים ועד הכלכלה.בגיל 12 הרגשתי שאני חייב לדאוג לעצמי והתחלתי לעבוד.אני חייב לציין שהתנאים בבית היו כמובן מחוסר ידיעה מוחלט ובורות גמורה בכל מה שקשור לחינוך והדרכה של הילד,כל זה מהול באהבה שלא באה לידי ביטוי כלפיי כ"כ החלפתי כל שנה בית ספר מכיתה ז ועד יב כל סוף שנה היו מודיעים לי שמסלקים אותי..לא הייתי ילד מופרע פשוט הייתי מאוד שקוע בעולם אחר ולא לומד משקיע או עושה משהו בכיתה אם בכלל.עבר הזמן התגייסתי היו קשיים נוראים בהתחלה בכי וסרטים מפה ועד להודעה חדשה עד שאיכשהוא התאקלמתי.ממש בשחרור שלי הכרתי את המריחואנה לעומק ואז התחלתי לעשן כל יום וכל היום!!!לא כמו הרוב לא היה לי כלום בראש חוץ מלעשן לבלות לשתות ולעבוד על מנת לממן את כל זה. אחרי כמה חודשים טסתי לארהב ושם חבר נתן לי לנסות אקסטזי..כמה שעות של הנאה ואז?סיוט מתמשך של כמעט 10 שנים. חרדות,שינויים במצב הרוח קיצוניים ובאלאגאן שלם כמה חודשים כמעט הלכתי לאיבוד שם.המשפחה שלא יידעה כלום התחילה לחשוד כשהתחלתי לחזור בתשובה קיצוני,לא בגדים וכאלה אבל טלפונים חשודים עוררו את אחי והוא ארגן שאני יחזור תוך כמה ימים הביתה דרך חבר שלו שהיה בסביבה.אחרי כמה חודשים של טיפול בסרוקסט חזרתי לעצמי ויחד עם זה גם לעשן מריחואנה.מה שמחזיר אותי לכל הבאלאגאן ושוב התחלת טיפול תרופתי וחוזר חלילה.בין לבין התחלתי ללמוד והשלמתי בגרויות(כמעט סיימתי רק שממש בסוף שוב חזרתי לעשן ואז נפלתי שוב לבאלאגאן)ושוב טיפול ואז כשהרגשתי טוב שוב החלטתי שאני חוזר לארצות הברית לסגור מעגל עם עצמי.העברתי שם כמעט שנה וקשיים של המקום השפיעו עליי ניסיתי החלפת כדורים שם אך זה רק הריע את המצב ושוב כשאני למטה חזרתי לארץ.הפסיכיאטר הוסיף לי וולבוטרן לטיפול ואחרי כמה זמן חזרתי שוב לעצמי וגם למריחואנה.ביחד עם הטיפול והמריחואנה הרגשתי יחסית טוב ולמרות שאף פעם לא הייתה לי זוגיות בריאה בחיים הכרתי מישהי מדהימה דרך חבר משותף והתחתנתי,התחלתי לעבוד בתור עצמאי והמשכתי בחיים עם הטיפול והעישון.לאחר כשנתיים הורדתי לאט את הטיפול והפסקתי איתו אבל המשכתי עם העישון ולאחר חצי שנה שוב פעם דעיכה ואז שוב לגלגל של לנסות לעשות ספורט או שינויים בתזונה וכאלה שהכל טוב ויפה אבל כל זה מלווה בשינויים במצבי הרוח ובעיות וחצי חוסר תפקוד בעבודה,בזוגיות ואז שוב חזרתי לטיפול...כמו שאמרתי סיוט מתמשך. אני חייב לציין תמיד עבדתי ודאגתי לעצמי גם כשהייתי הכי למטה ומבולבל מכל הכיוונים אבל ממש נמאס לי מזה אני מת לעשות שינוי בחיים ולהתקדם איתם אבל לא יודע איך!!!! עכשיו אחרי שאני על טיפול ושוב מרגיש טוב אני עושה פעילות ספורטיבית ומשתדל לאכול נכון וטוב אבל שוב המחשבות על לעשן חוזרות ומשגעות אותי.אני מרגיש שזה סוג של בריחה מהמציאות ומלהתמודד.אני מבין את זה טוב מאוד ומת להצליח בחיים ולעשות משהו רציני עם עצמי אך לא מצליח!!! בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי מסובסד קופ"ח אך כרגע אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי להתחיל שוב טיפול.האם יש משהו ספר או משהו שיכול לעזור לי??? משהו שלא מצריך כסף כי אין לי..אני ממש נואש לעזרה לצאת מהגלגל הזה ולחיות לפחות את שאר החיים שלי בצורה נורמלית.

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

כשאתה מסכם ואומר שדבר לא השפיע על גורלו של העכבר. נראה שאבדתי את השליטה על מה שקורה ואולי אפילו על מה שאני מרגישה וחושבת. חופשה נעימה

"... בא לי לצרוח!!! שכל העולם ישמע. שמישהו יעשה משהו!!! אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני. כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה. אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר. ואנחנו מסתובבות בעולם הזה, עם כל התופעות של פוסט טראומה, מחפשות לעצמו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת, כולם כולל אנחנו. אני הולמת קרב. אני פדוית שבי. אני ניצולת שואה. ואני לבד... הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי. הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו השינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה. בינתיים זה לא קורה". (מתוך אתר "מקום")

קודם כל כבוד על ההרגשה הכל כך בטוחה ומכילה שמורגשת כאן מקריאה בפורום... אני בטיפול,ולאחרונה עלו תכנים קשים מאוד בטיפול, אני הולכת אליה פעמיים בשבוע אבל גם בין הפגישות קשה לי מאוד!!! אני מוצפת, בדכאון , בקושי הולכת לעבודה, ומרגישה מאוד לבד עם הכל. זה גורם לי גם לשתות הרבה מאוד, בקיצור- רע. אני כותבת לה הרבה במייל, לפעמים גם כמה פעמים ביום והיא עונה לי , אני מפחדת מאוד להיות מעיקה ולהמאס עליה, מפחדת שכבר לא תהיה לה סבלנות אלי... אבל מצד שני אני באמת לא מסתדר לבד... אני אדבר איתה על זה אבל חשוב לי לדעת האם יש איזה שהיא נורמה בדברים האלו? האם זה מקובל לכתוב בין הפגישות או שזה מציק ועובר את הגבול? אווווף, טיפול טיפול... אבל בעצם הכל הוא סוג של אשליה אחת גדולה ואני לעולם אשאר לבד עם עצמי...כואב!!!

היי אודי, אני סטודנטית ויש עלי הרבה עומס גם רגשי. יש לי אמא מאוד דלה, לא מתפקדת כך שתנאי הלימודים שלי לא אידאליים בלשון המעטה. איבדתי שני קרובי משפחה בצורה מאוד טראגית מצד האב שגרוש מאמי שבנה לעצמו חיים חדשים. אני מוצאת עצמי נהנית להיות בלימודים אבל יש צורך בהכנה מקדימה בבית למבחנים, עבודות. אני מוצאת עצמי לומדת וגם אחרי שלמדתי משהו מתקשה לשלוף אותו מהזיכרון בגלל המחשבות הטורדניות של מה שעובר עלי. לוקח לי זמן לחזור להתרכז וקורה שכבר נגמר המבחן ואני לא סיימתי אותו. להורים שלי לא אכפת מהלימודים שלי או מהקשיים שלי או ממני (יכול להיות בגלל הקשיים שיש להם כבר) ואני מוצאת את עצמי נלחמת לבד אבל את המבחנים מתקשה לעבור למרות שאני יודעת את החומר!!! מה אפשר לעשות?... בתודה רבה.

שלום אודי, לאחר האשפוז ביקשו שבינתיים אשאר במעקב פסיכיאטרי, אצל הפסייכיאטר שאצלו הייתי מטופלת לפני, פעם בשבוע. הוא לא יכול היה לקבל אותי השבוע ואמר שאם המצב לא טוב, עלי לפנות לבית חולים. לא נראה לי שבתוכנית המקורית היתה כניסה ויציאה משערי בתי חולים כאלה או אחרים, אבל כנראה שההתנערות מאחריות מקצועית, או גבולות המקצוע, הם שגורמים לי להרגיש את מימדי האין מוצא אליו נקלעתי. והמצב לא טוב, כך אני מרגישה וגם אומרת, איני מסתירה, אבל לא אלך לבית החולים כי זו אינה הדרך. האכזבה שלי מאוד גדולה ואני מרגישה שלמרות כל מה שעברתי, ומחיר האשפוז שהיה כדאי מבחינתי בגלל מה שנתן לי, ירדו לטמיון. הייתי חייבת לשמור על רצף ולא להזרק אל הריק. זו היתה טעות. אני לא יכולה להמשיך לבד, אני זקוקה לקשר טיפולי אינטנסיבי ומחזיק. אני אומרת את זה, צועקת את זה, ומרגישה איך כולם אומרים לי עוד קצת, את יכולה. ודווקא באמירות האלה יש חוסר אמון גדול מאוד במה שאני באמת מרגישה ואומרת. הרי בלחכות ולדחות סיפוקים אני אלופה, אולי זו אחת החולשות הגדולות ביותר שלי. האינטייק, מושג שלמדתי להכיר בחודשים האחרונים, והוא לא יותר מאשר ועדת קבלה, או חבר מושבעים, או חבר שופטים. ממש כמו בתוכנית ריאליטי. התוכנית הזאת היא כרגע החיים שלי, ובחיים האלה שצעקו פתאום הצילו והזמן עמד מלכת עברו הרבה אנשים, אמור להיות בעוד שבועיים. מתי אוכל להתחיל בתוכנית, על כך אין התחייבות. בינתיים אני סופגת המון רעשים מהסביבה, המילים קודחות ביום והחלומות בלילה. מילי

שנאה למטפלים ואנשים שמשחקים לי ברגשות כדי לשמש 'סוכנים חברתיים' ואף אחד מעולם לא רצה אותי באמת. שנאה שהעולם מלא סיסמאות יפות וקיטשיות שמה שחשוב זה הפנימיות ולא חיצוניות אבל האמת היא ששווי של אנשים לגמרי נמדד ביופי והישגים שלהם ומעריכים יפים מוחצנים ומוכשרים וקרייריסטים ועושי כסף ומי שהוא סתם רגיל ו'ראש קטן', הוא סתם אף אחד קטן... שקוף. מרגישה שקופה גם. פצע נרקיסיסטי מדמם שאין לי ערך. אני לא מבריקה. אני לא מספיק 'מישהו' שעשה 'משהו' להרשים.. אני סתם. ואחרי גיל 30 לקבל ציון 100 בבוחן זה כבר לא כזה מעודד ו'זוהר', יותר חשוב מי אתה, מאיפה באת, מה עשית עם עצמך... אני שונאת מטפלים שמתייחסים למטופלים כאילו הם ילדים מטומטמים. שונאת הכל. שונאת. יש לי מצב רוח חרא עכשיו

קצת יותר נקודתית . הרגשתי שמישהו שרציתי שירצה אותי לא רצה אותי כמו שרציתי שירצה... חשתי דחיה ונפגעתי :/

גם ככה אני,נאבקת על הדברים הרגילים, האפורים. והרגשתי על הפנים והמטפלת למדה אותי שהצלחה גם תלויה בכמות המאמץ שנדרש! כמו שחז"ל אומרים: לפום צערא- אגרא ככל שיש צער יש יותר שכר,כי אין מחיאות כפיים- שכר מידי ולמרות הקושי המשיכו ועמדו בנסיון.וזה ראוי להערכה אמיתית יותר. אם את תהיי שלימה עם עצמך- ותעריכי בפנים כל מאמץ לטוב-אפילו קטן- זה יקרין! ולדעתי מי שלא חווה תסכול וקושי הוא אטום ושחצן שונאים אותו, מקנאים בו ומתחנפים אליו כלפי חוץ. ומי שהתמודד בד"כ יותר אנושי, מבין, רגיש, יורד לעם ונוח לבריאות. הייתי אצל מטפלת שהתיחסה אלי כילדה מטומטמת, ומצאתי מטפלת שרק העצימה , האמינה והגדילה את היש- והעריכה כל מאמץ והתקדמות. תחפשי ותמצאי! יש כאלו!

היום בבוקר הרגשתי שאני בדרך להיות אלימה. הרגשתי שהזעם והכעס כל כך גדולים שאני לא אוכל להשתלט על זה . במיוחד שיש קשיים בעבודה . ואני מנסה לדבר ולא תמיד מקשיבים . החלטתי לקחת קלונקס מה שלא עשיתי הרבה זמן וזה עזר . אודי , האם הטיפול שמפגיש אותי עם הרגשות שלי יכול לגרום לי להיות אלימה ? האם יכול להיות שאצא משליטה ? מפחיד אותי הטיפול הזה

אודי, דיברת על לזהות את הילדה הכועסת שבפנים כצעד, כשלב בדרך למשהו טוב. אבל אחרי שמזהים אותה, מה דינה? חיבוק או השמדה? כי מסוכן להתייחס לילדה שבועטת בפנים. כי היא גם אומרת שעכשיו קשה, אז פוצחים בשביתה. ולא עובדים, למרות שיש דד ליין ומשכורת שתלוייה בזה, ולא לומדים, למרות שיש מבחן עוד רגע, ולא קמים בבוקר, למרות שיש מחויבויות, ולא מדברים עם אנשים, למרות שהם ייפגעו אם לא. אי אפשר להקשיב לה באמת, היא לא שייכת לעולם של המציאות (בזה של החלומות היא בועטת ועוד איך, מנסה שאי אפשר יהיה שלא להקשיב לשביתה שלה). ההרס העצמי הוא בהתעלמות ממנה או בהכרה בה? נדמה שכך או כך זה הרסני, מה ששם אותה (אותה-אותי-אותנו-אותן), בעצם, כמקור להרס ולכאב. עשיתי עליה (עליה-עלינו-על זה) חרם במשך שנים, תמיד מדברים על כמה זה הרסני להחרים ילדים. מה עושים כשקיפודים מבקשים חיבוק מבלון? נעמה.

היי אודי, את הנעימות לא הצלחתי למצוא... צריך להכיר. צריך של מי? של מה? למה? דווקא "צריך" שייך לעולם שאסור לה להיות חלק ממנו. צריך לשתוק, לחייך, לתפקד ולעבור הלאה.

זה ישעמם אותך בטח לשמוע שאני בביקור חוזר במקומות הייאוש והעצב. בא לי להשאר פה. אם אין טוב- לא מבינים כמה הרע רע...

מה שלומך? אני דואגת לך.... לא כתבת מה קרה וזה מדאיג... ולמה נעלמת קצת לאמא צביה ובעצם גם לנו...אם מתאים תשתפי אותנו ואם לא זה גם בסדר, רק מקווה שאמא צביה שומרת עלייך ואת על עצמך. חג שמח, מיכל

מיכל, לא יכולה לספר. מפחדת שיזהו אותי. רק אומר שקרה אצלי אסון. במציאות החיצונית. בשבוע שעבר היייתי בבי"ח .מישהו קרוב . לכן לא הגעתי לאמא צביה. חזרתי לאמא צביה בשישי. עדיין כל העולם נראה לי קצת מוזר. מרגישה הרבה ניתוק.מעין אדישות לעולם. ישנם רגעים שאני מרגישה זעם נוראי. מרגישה רצון לנקום. ואז ,שוב, מעין תרדמת הנפש.. כן, תקופה לא קלה. גם לאמא צביה אני מגיעה ללא רצון. אמרתי לה שמרגיש לי שהיא לא טבעית איתי. מדברת כזה בשקט. כאילו אני יושבת אצלה שבעה. לא טוב לי לבוא אליה. אני מנסה לברוח מעצמי. התחברתי להילה . גם לי מתחשק לעלות לאיזשהו אוטובוס ולהגיע ל.. פתאום התחשק לי לומר..בא לי להגיע לאילן רמון. במבי.

תודה ששתפת......וואו לא פשוט...אני מבינה שזו תקופה קשה.....זו תקופה והיא תעבור, את תראי שתעבור!! והעולם יישאר כשהיה...אני מחזקת אותך מפה עד כמה שניתן, איתך, מיכל

גלי, להודעתך למטה....על איך אודי עונה להודעות... על הדילוג, אני רואה את זה כ"כובד ראש" ושימת לב לאנשים...לאודי יש תכונה נהדרת שהיא לדעתי לענות לכל אחד ברצינות (למרות שלפעמים לצערי יש לי הרגשה סובייקטיבית שזה לא כך, אבל זה לא הוא זה אני) לפעמים דווקא השאלות החשובות מקבלת מענה בסוף :) אחרון חביב... אבל אודי, באמת מעניין באיזה סדר אתה בוחר לענות או שזה אקראי או שבכלל אתה לא רוצה לשתף וגם זה בסדר. ושיתוף מצדי: אני מרגישה עטופה ובטוחה בתוך הטיפול.... איזה כייף!!ולא מתוך תלות או שקשה בלעדיה.. אלא בתור עזרה ברוכה למרות שבתוכי בלאגן שלם, היא שומרת על השקט הפנימי והכעסים אצלה כרגע....אולי זה חשוב לעת עתה שזה כך..אני מאמינה שאכפת לה והיא כל כך מנסה... חג מואר, מיכל

עשיתי הצלחתי שיניתי הצלחתי! בן 50 מרגיש נהדר בלי לעשות פעולות לעבר יעדי הגשמה חיצונים הקשתי למה גורם לי אושר אמיתי הקדשתי לזה זמן והתנסות! אם בעבר הייתי עם יעדים ורתום למשימה הכל השתנה, אני נהנה מאומנות קריאה רבה מוסיקה טיולים במקומות מענינים זה מספיק להוויה שלי פשוט ככה! יש נקודת ריק אפוס שבה ניתן לבחור אם לברוח למוכר של תחרות יעדים וכו העובדה שהצלחתי נתנה לי כח לבחור לחזור לריק הבסיסי ולבחור מבחירה ובדיקה את המרדש ביותר האם חיים כמעט על גבול הפנטזיה הם בריחה? או בחירה? או מי בעצם בורח יותר? הבעיה שכרגע מעסיקה אותי היא סף הלגיטימיות הפנימית שאני יתח לעצמי לבחירה כזו!?

יש כל כך הרבבה קולות שאומרים לי לא ללכת לפגישה בחמישי

הילה, את יודעת, בימים כאלה הייתי מגיעה לפעמים שותקת לפגישה. אומרת בהתחלה שבכלל לא רציתי לבוא, לפעמים גם מוסיפה שלא בא לי לדבר על זה בכלל. ושותקת. נכון שכאילו הכי נכון לדבר את הקולות, אבל לתחושתי לפעמים אין אוויר בשביל זה. אבל אולי לא תשתקי לבד, תהיה גם רצפה יציבה לשתוק עליה. רצפה חמה ומרופדת, בכל זאת. נשמע שהוא יודע להיות איתך גם כשאת לא יודעת להיות איתו... הרבה קולות זה מרעיש זה מעייף, מה? נעמה.

הייתי היום אצל המטפל שלי, רב הפגישה שכבתי על הרצפה , מכוסה בשמיכה . קצת ישנתי , וקצת עשיתי את עצמי ישנה . הוא לא דחק בי לדבר , וטוב שכך . הוא ניסה להגיד שאני אתן לדברים זמן , למרות שהוא יודע שזה קשה לי . עד מתי , אודי ?! הנסיגות האלה ???? מתי כבר ארגיש טוב ? מתי ? אין לי כח ללכת לעבודה מחר , ואין לי כח לכלום . רוצה לעלות על אוטובוס ולרדת בשומקום ...... אין לי כח לתקשר עם אנשים באשר הם , ואין לי כח לחשוב על כל שקל שאני מוציאה , נהיה קשה לנשום , ולנשום זה ,,, לחיות , לא ???

איך אוכל לעזור לעצמי ? גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנ.ימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . אני ממשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . ללא תכנים פסיכוטיים . לאחר חודש חזרתי עוד פעם למעקב אצל הפסיכיאטר שלי הוא כתב במכתב של הפגישה שהאבחנה שלי Schizophrenia F20.0 שכיזופרניה . הוא כתב שאני לא יציב מבחינה תרופתית וכל הזמן מתלונן על תחושות אי שקט . מרגיש כעסים ומתפרץ בזעם , ללא ביטוי פסיכוזה , ללא אובדנות . היום אחרי 17 ימים מתאריך השינוי התרופתי האחרון (או מתאריך לקיחת הטיפול החדש עם השינוי האחרון) אין הטבה או שיפור במצבי הנפשי , להיפך יש התדרדרות במצבי הנפשי , אני מרגיש מדוכא ומתוסכל יותר מתמיד , לא אוכל , אין תיאבון , מרגיש כעס , כעוס , מרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ואת המראה החיצוני , מתפרץ התפרציות כעס\זעם , משתולל , מקלל את ההורים ואת בני המשפחה שלי , זורק ושובר דברים וחפצים , לא מצליח לישון בלילה למרות שאני לוקח כדור שינה ואז אני ער בלילה וישן ביום , יום הפוך , סובל מהפרעת שינה כרונית , אין לי סדר יום , לא מתפקד , מעשן בשרשרת ושותה הרבה קפאין , עצבני יותר מתמיד , מרגיש תקוע בבוץ , מיואש , חסר תקווה , מרגיש חוסר אונים , מצב רוח רע וגרוע ביותר . פניתי באופן פרטי לדר חיים שם דוד שכתב בסיכום מחלה שאני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית עם תובנה ירודה לחלק מהתכנים הטורדניים בצירוף הפרעת אישיות מאשכול A . יש לציין שכאשר התפרצה המחלה לפני האישפוז בביה"ח העמק בעפולה (לפני הטיפול בסרוקוול ואפקסור) יש לציין שההסתגרות המוחלטת שלי בבית נבעה מכך שאני לא רציתי לראות את השכנים שלי ואת הסביבה שבה אני חי ופשוט רציתי להתנתק מהסביבה הזאת לחלוטין (עבדתי אצל השכנים שלי והרגשתי שהתייחסו אלי באופן רע ע"י הערות שליליות שלהם בנוגע לעבודה שכללו גם צעקות וביקורת קשה ואני רגיש מאוד לזה) וגם סבלתי מחרדה ופחד לצאת מהבית . סבלתי מביקורת קשה מאבא שלי ואבא שלי ביקורתי באופן קיצוני וגם אבא שלי היה אומר דברים שפוגעים בבטחון העצמי שלי ופוגעים בגבריות שלי וגורמים לי לרגשות נחיתות גם סבלתי מאלימות מילולית ולפעמים פיזית מאבא שלי שכללו גם צעקות וזה גם היה המצב בעסק המשפחתי שבו גם סבלתי מהרבה ביקורת מצד הבוס שהוא קרוב משפחה גם סבלתי מצעקות והעלבות ויחס רע מצד הבוס וגם מאלימות מילולית מצדו יש לציין שהבוס הוא גם שכן שלי . בקיצור סבלתי מהרבה ביקוריות קשות שפגעו בביטחון העצמי שלי .

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הוא מכין שקשוקה במטבח.. אז בנתיים פיתחתי איתו שיחה, ניסיתי לדבר על דברים, על העתיד, תקווה.. כיוונים.. חיפשתי ממנו איזה הדהוד לרעיונות ומחשבות ותקוות שלי.. אבל הוא התנהג כאילו אני לא שם. התרכז בשקשוקה שלו ולא ענה לי.. ממש הרגשתי כמו תחת חרם פסיכולוגי, כאילו מוחק את קיומי משם באופן סובייקטיבי סתם כי לא מתאימה לו כנראה ההשתתפות בשיחה שלי ... ידעתי שאם הייתי לוחצת עליו שייתן תשומת לב כלשהי ותגובה לצרכים רגשיים שלי באותו רגע הוא לא היה מבין אלא עונה בבוז חסר סבלנות 'תעזבי אוצי עכשיו נו אני מכין שקשוקה ואת מפריעה)... כמובן שבאותה מידה זה יכל להיות גם 'אני רואה סרט/מנסה לישון/סתם עייף עכשיו'.. מה שכן עקבי זה חוסר היכולת שלו להדהד רגשית עבורי ולהעצים תקווה, להשתתף, לפרגן... והתחושה היא של לבד חזק מאוד בקרבת אדם כזה. יותר לבד מלהיות פיסית לבד כי לפחות שפיסית אתה לבד אתה לא פונה ומדבר עם מישהו.. ועם אבא שלי זה הלבד הרגשי בזמן שיש ביחד מבחינת הנוכחות באותו מרחב... לא מבינה למה הוא כזה. אמנם אני קיבלתי 'הכרה בנכות' אבל נראה לי שההורים שלי הרבה יותר דפוקים ו'נכים' פסיכולוגית ממני. זה לא פייר. אני יותר נורמלית מנורמלית. זה לא פייר. אני רק רוצה סביבה שתזין אותי. אני רוצה סביבה שתזין ולא תרושש אותי כלכלית אבל. לא מטפלים שיילחצו עלי לעבוד בלי לתת את הדעת על מידת הסיפוק והנאה מעבודה. אני לא אוותר. אני אצליח בזכות עצמי ואני לא אוותר ל'גורל' הזה. יש לי כיוון ואני אממש אותו :/ אני אחזור למסלול. זין על ההכרה בנכות. זין על זה. זין העולם הזה. אוףףף.

הייתי אצל חברות והיה לי טוב . ראיתי גם מה שכתבת לחנה. פרסמתי בפייסבוק - שאני מחפשת משפחה חמה שתארח אותי להדלקת נרות , וקיבלתי שלוש הזמנות . הלכתי למי שהכי התחשק לי . ושהיה לי קרוב . שוחחתי עם החברה אחרי שהילדים הלכו לישון , והיא לקחה אותי הביתה . שמחה שהיה לי את הכוחות לעשות משהו בשביל עצמי . חוצמיזה עדיין כאובה . לפחות מחר אני פוגשת את המטפל שלי . בקרוב אני אתחיל גם טיפול קבוצתי , כמובן בהתייעצות עם המטפל . יש קשיים , והרבה . מעט מהאור מגרש הרבה מהחושך !

נראה לי שלא נשלח לי כמו שצריך :/ אוף אני אנסה שוב בתמצית לתאר. באוטובוס רציתי אמא וילדה קטנה שנראה שהילדה הייתה שובבה ועשתה 'דווקא' לאמא. למשל שהתפנה כסא האמא התיישבה והושיבה את הילדה על רגלייה אבל הילדה מחתה בקול והאמא ניסתה להבין מה היא רוצה, קמה והושיבה את הילדה לבד על הכסא ונראה שהילדה חשה מרוצה מכך שהיא תשב לבד בלי אמא. גם היא הרימה את החולצה וחשפה בטן, האמא ניסתה לומר לה באופן חינוכי שלא עושים ככה במקום ציבורי והורידה לה את החולצה אבל הילדה שוב משכה מעלה ונראה שממש עשתה 'טיזיניג' ונאבקה על זכותה לעשות מה שבא לה, תוך כדי כך נראה בסה"כ מאוד משועשעת ושובבה בניגוד לאמא שנראתה עייפה .. רציתי לדעת מה מסביר את התנהגות הילדה, האם היא בוחנת את גבולות האמא? ואיך הורים אמורים להגיב חינוכית במצבים כאלה, לאפשר את המשחק של הילד או לאסור? נראה לי שדווקא אם האמא לא הייתה מתייחסת לכך שהילדה מרימה חולצה אז הילדה באופן טבעי הייתה מאבדת עניין בפעולה זו, דווקא כי האמא נלחצה מזה היא נתנה לילדה תחושה שיש בו מעשה עם משמעות וכח.. מה דעתך אודי?

עסוקה 'בפיענוח' חוויות חיצוניות של אינטרקצית אם-ילדה שראיתי כי זה מאוד מעניין וגם תהייה על דינמיקות הורה מול ילד חיצוניות שרואים בחיים יכול לתרום גם להתמודדויות אישיות של אנשים ולהשכיל אותם כהורים/הורים לעתיד. - למה אנשים צופים ב'סופר נני'? זה מעניין וגם זאת דרך ללמוד על העולם, על החיים ועצמנו. מי קבע שכל הזמן חייב לשים את ההתמקדות פנימה בלבד ברגש התוך אישי? אין פה סתירה בין זה לזה. להיפך! זה טבעי בעיני להתעניין.

שטרח פשוט לענות לשאלתי בגובה העיניים ולא לתהות 'למה מעניין אותך דברים חיצוניים'..זה נשמע כמו שורה של פסיכולוג שמשקף בתהליך אנליטי משהו במקום לענות כרמת שיח אנושי פשוט ורגיל .. לא לכל דבר צריך לעשות אנליזה... לפעמים סיגר זה רק סיגר! p-:

אודי ,כמטפל,האם אתה חש כעס/אכזבה/חוסר אמפאתיה כאשר מטופלת מתקשרת אליך בין הפגישות ,בנסיבות חמורות ואם קרה משהו אובייקטיבי שקשה לה להתמודד ולעכל אותו? מה מטופלים חשים כלפי מטופלים כאלה? אני אודה לתשובתך הכנה..

האם כשמצליחים לכעוס על מי שאשם האשמה שבך נגמרת? האם כשמצליחים לצעוק הצעקה בפנים עוברת? האם השיטות האלה של להושיב את מי שאשם על כיסא ולהטיח בו האשמות זה הקטע? זה עוזר????? אודי, עימות עוזר?????האם להתעמת או לסגור חשבונות זה חשוב באמת????????ואם היא יושבת לידי וכועסת במקומי, זה עוזר??????

לא השארת נתיב אוויר פתוח, נחנקת בתוך עצמך... מהדקת את החבל סביב צווארך... הולכת בעקבות גליי הים הולכת למקום אחר אי שם אל תנסי בכח, כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר עקבות על חוף, צדפים בלי סוף אוויר מלוח של ים פתוח רק אותו תרצה לזכור..... אל תנסי בכח כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר השאירי לך נתיב, השאירי שביל, אשר אותך יוביל לאושר ולא יפיל. את לא מבינה, את כבר לא קטנה, מעולם לא היית כזו ילדה..... לא יכולה להעלם בתוך שמיכת החלומות, לא נשארה כרית שעליה תוכלי לבכות, אין לאן לברוח אין לאן להעלם, להתעמת? זה לא נגמר, איך תעזבי את העבר? שום דבר כבר לא בטוח, הכל סוגר, ואין חלון פתוח אוויר דחוס בתוך ליבך, אינך יכולה כבר לנשום, חסמת את מיתרי עברך הלילה שוב נותר לחלום.....

אודי, אני כותבת הרבה על פחד מתלות וקושי בנתינת אמון. הבנתי ממך ומהמטפל שבשביל ליצור קשר טיפולי משמעותי ומיטיב נתינת אמון זה MUST, ובכל זאת אני שומרת על עצמי. זה משהו הישרדותי אצלי. לתת אמון מבחינתי זה לאבד שליטה וזה מתקשר אצלי לחוסר אונים ולחוויה של שיתוק. בחיי בני אדם הוכיחו שוב ושוב שהם לא ראויים לאמון. כולל פסיכולוג אחד. אני גם לא בוטחת בעצמי ובתחושות הבטן שלי. כיצד אדע שהפסיכולוג שלי ראוי לאמון? כיצד אהיה בטוחה (או כמעט בטוחה כי הרי אין דבר וודאי בחיים מלבד המוות) שהוא לא יפגע בי? כיצד אהיה בטוחה שהוא לא ייבהל מהפגיעות ומהנזקקות שלי? שהוא יידע להתמודד ולשמור על הקשר, לשמור עלי? נטע.

את העקרון שאמון הוא כלי מדגי משתנה גישה מאמינה היא חלק מגישה חיובית לחיחם אמון טוטאלי הוא כסילות ואינו רצוי מאיפה הגעת לערך האמון המוחלט כתנאי אותו את בודקת? יש תקשורת מדס אמון הכל יחסי זמני הפרתו ברמה של סבירת צריכה להביא להורדת ההתקשרות לרמה מתאימה תואמת! הנחת היסוד בדבר אמון מתחיל באמון העצמךפנימה! להקשיב לתחושות הבטן ללכת איתן ולרות שהן עובדות טו דלא העיקר להתנסות בהרגשים מהבטן!

מה אני אכתוב... שעוברים ימים קשים? שלא בא לי בכלל להתגבר עליהם? יש שיר יפה רני חושבת של לאור.. מה שמו הפרטי שכחתי עכשיו. לשיר קוראים נוקטורנו. והוא שוכב לצד אישתו הישנה מקשיב לנשימותיה.. פרחי החשיכה שלו הוא קורא להן.. והוא לא מעיר אותה כי מה יספר לה.. שאין לו פרנסה ורע לו והוא קובר את עצמו ואותה בחיים... ולי... אין לי אפילו פרחי חשיכה. מרגישה נורא לבד בעולם ומרגישה שכבר נמאס לי להתאמץ לשנות את המצב הזה. אולי יש מרוצים שכמה שכוח הרצון שלנו יהיה גדול לא נצליח להגיע לקו הסיום.. מה אני כבר רוצה ממך אודי? לא יודעת... קראתי על מאבקיה של סוריקטה ונשברתי. סוריקטה, תמיד היית לי סמל לחוזק נפשי ולאיזון על אף הדרך המאד לא פשוטה שעברת. ועכשיו אני עומדת למול המציאות ותוהה מה יהיה איתי? לא מבינה למה להמשיך להשקיע ולהלחם בחיים האומללים האלה כשהסיכוי שיהיה פרי למאמצי הוא אפסי כנראה. אני לא מכניסה אלכוהול הביתה כי נוטה להתמכרויות וכל כך צריכה עכשיו משהו שיעמעם קצת את האורות הלבנים והמכאיבים בתודעה שצועקים לי אבודדד ואת אבודההה. ולקחתי כדור שינה כבר לפני שלוש שעות והוא לא משפיע. ואיך אני יכולה כשאני לא מפסיקה לבכות ומדמיינת את המטפלת עם בן זוגה והילדים.. איך אני יכולה אחרי לילות סיוטיים של לטבוע בתוך מה שאין ולהתעלל בעצמי עם דמיונות על מה שיש לאחרים... איך אפשר לקום מחר בבוקר עם שיר חדש וכוח חדש ומאמץ חדש... רק בא לי לדפוק על הדלת של השכנה לבקש בקבוק יין.. אוף.. למה לא מוכרים בשעה כזאת... נמאס כל כך

אני איתך בצד השני של המסך. רואה איך אתה עונה על הודעה אחר הודעה. מתרשמת מהרגישות שלך. ממשיך בעקביות לפי הסדר ואז........ מדלג על ההודעה שלי וממשיך. אותה רגישות. אותם חוקיות וסדר. איך מפרשים את הדילוג הזה?

שלום וברכה רע לי בחיים האלה אני לא הגשמתי את החלומות שלי כל פעם ניסתי משהו אחר רציתי לטוס, אבל לא חסכתי כסף רציתי לעשות פסיכומטרי אך בסוף לא עשיתי כל הזמן רציתי ליצור מערכת יחסים, והנה מצאתי בת זוג וכיף לי איתה אך אני לא מאושר, רק כשאני איתה אני מאושר, אבל כשאני לבד אני מרגיש משהו ריק...כאילו אני לא עושה דברים למען עצמי...כאילו שבלעדיה אני "לא שווה".. אני עובד במלצרות ואין לי תקווה לחיים, אני רוצה להתפתח אבל אני לא בטוח בעצמי..אני רואה כל מיני אנשים עם תואר ראשון שיושבים בבית ומובטלים..וזה נותן לי חוסר תקווה..אני גם נורא חושש כי אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד..אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי אבל המטפל שלי לא נותן לי פתרונות הוא רק חופר לי...גם כשהתחלתי רק בטיפול היו לי טענות ופסימיות, וגם עכשיו אחרי שנה וחצי כלום לא השתנה בהרגשה..אומנם אני בזוגיות שבחיים לא היתה לי..אבל ההרגשה היא אותה הרגשה של חוסר תקווה לגבי העתיד..אפלה..אני לא יודע לאן אני הולך...לאן פניי מועדות..הכל לא בטוח..הכל מפחיד וחסר בסיס..חסר יציבות..אין לי חסכונות בבנק..אני צעיר בן 25.. אני אומר את זה לפסיכולוג שלי אבל שום דבר לא משתנה זה נשאר אותו דבר ואני בא אליו שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע... :( אין לי ביטחון בעצמי אני לומד כרגע משהו אבל אני נורא פסימי לגבי אם אמצא עבודה בתחום הזה .. ספקן לגבי הרבה דברים ואנשים אומרים לי שאני לא חייכן ודיכאוני וזה אוכל אותי אני חייב לעשות משהו לגבי עצמי אני חייב להיות שווה אבל אני לא מוצא את הדרך אני לא יודע מה לעשות

אבל כנראה שלא קורה הרבה/מספיק. עכשיו הצלחתי, אודי, אתה גאה בי? חברה באה אליי ונעלבתי קודם ממנה, רצתה שנלך לאיזה "אירוע", ובגלל שנעלבתי לא רציתי ללכת. הייתי כבר במיטה ואמרתי לה שאין לי כוח. ואז הצלחתי לקום (אני באמת לא יודעת איך) והלכנו, והיה ממש נחמד וגם טוב לצאת ולראות ולהכיר קצת אנשים. עכשיו חזרתי. ועוד דבר, בפעם מאחרונה בטיפול, הצלחתי לדבר די על ההתחלה, בד"כ לוקח לי סביב החצי שעה. וזה נתן לי הרגשה טובה.

כתבת למטה שהכי עצוב זה לא להזדקק והרי אדם בוגר ומבוסס אמור להפוך לעצמאי? ומה עם רוב האנשים שאינם נזקקים לשירותי הפסיכולגיה- והפסיכולוג בעצמו? מה פשר החשיבות של- להיות תלותי/ להזדקק? והאם הדמות שאמורה לענות לכל (הזדקקות וקושי)היא אחת? (=הפסיכולג)

בא לי להרוס להציף כאן את הפורום בהודעות אחת אחרי השניה שיראו בפיד הילה הילה הילה הילה הילה כי רייק לי ועצוב לי שההורים שלי הביאו אותי לעולם . למה אין פתק החלפה לחיים ? # אפשר להחליף תוך 30 יום עם חשבונית רק במקרה שהמוצר סגור וארוז באריזה המקורית . אחריות מובטחת

תמיד היא רצתה שאני אכעס עליה ולא רק על עצמי. אז הנה אני כועסת, אבל היא לא כאן כדי לשמוע. אני כועסת שהיא פיתתה אותי והלכה, ועכשיו אני כבר לא יכולה לבד. וזה כעס מעצבן, כי אני לא מצליחה לחוות אותו בלב שלם, בילדותיות הגמורה. אני מבינה שהיא בחופשת לידה, ואני באמת שמחה מזה, וכיף לי לחשוב שהיא אמא עכשיו, ואני יודעת שהיא שם. ואני יודעת שנחזור וניפגש ונדבר על זה, וניקח מזה דברים טובים. ואולי היה קל יותר אם הייתי יכולה לקחת את זה רגע כמו ילדה, לא לראות את המורכבות. לכעוס ולהיעלב ולרקוע ברגליים ולא להקשיב לשום קול הגיוני. אבל אני לא יכולה. אין בי את הרכיב הזה. תמיד אמרו "בוגרת" בהשתאות ולא הבינו שזה פשוט פאק בייצור. נעמה, שעדיין בסוף כועסת על עצמה. (ואם זה נשלח פעמיים, כי כדי להוסיף חטא על פשע האינטרנט שלי שוב מציק, אין צורך להעלות את שתיהן... מידי פעם החיבורים עושים לי מבחני סיבולת, עד שאתייאש.)

הי קראתי את מה שכתבת בכאב... המטפלת שלי חזרה לפני חודש מחמישה חודשים של חופשת לידה. הם היו לי קשים מנשוא וגם עכשיו אני טראומטית.. פוחדת שהיא נכנסת עכשיו לרצף של לידות לפני שיהיה מאוחר מדי ושבעוד כמה חודשים תגיד לי שהיא שוב בהריון... אבל.. זה לא מה שבאתי לכתוב... רציתי לספר שבתקופה הקשה הלכתי לפסיכולוגית מחליפה. נכון. זה מסובך. וצריך לעשות את זה עם הרבה מחשבה. אבל גם זה סיפק מקצת מההחזקה שפשוט הייתי חייבת בתקופה הזאת. וגם אולי זו הזדמנות.. לחוות משהו אחר.. מקווה שיעבור לך בצורה סבירה התקופה..

תודה על השיתוף... המטפלת שלי הציעה את זה אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. כל העסק הזה של להיחשף מכאיב וקשה לי, אז להתחיל את זה שוב בשביל 3 חודשים נראה לי כמו משהו שימעך אותי יותר מאשר יחזיק. אני נעה בין "זה רק 3 חודשים" ל"זה 3 חודשים שלמים!". ברור לי שאני אעמוד בזה, פשוט לא ברור לי באילו מחירים. זה מה שנותר לראות... תודה.

קשה לי המצב הכלכלי שלי על הפנים הילדים לא רוצים לבוא אני כאובה מאוד לא יודעת מה זה עוזר לכתוב את זה כאן

אין לי מילים, ואין לי מי שיביט ויראה שהן ברחו לי, ואין לי מי שיקשיב לשקט שהחלל שלהן יוצר. ואין לי כוח לסייג ולומר מה יש. אין לי כוח להיות נעמה בוגרת ומכילה מורכבויות. הלכתי לאיבוד לבד.

אודי, הנה אני מנסה להיות ברורה: אני בדכאון כבר יותר משנה, שורשיו פוסט טראומה מורכבת. ביטויו הפרעת אכילה, מחשבות אובדניות ופגיעה עצמית. מטופלת כל התקופה, כולל אשפוזים ועדייןלא חשה הטבה. למילים אצלי יש הרבה משמעות, לכתיבה כדרך הבעה. במקום שנחשב כל כך קשה כמו בית חולים לחולי נפש קיבלתי המון תמיכה ועזרה. כעת אני מחכה להתקבל לטיפול באחד מבתי החולים, תוכנית המטפלת בנפגעות תקיפה מינית. בינתיים אני לא כאן ולא שם. אחרי שנפרדתי מכל מסגרות הטיפול כדי להתקבל, כפי שדרשו ממני. קשה לי להחזיק מעמד. מאוד. כמעט בלתי אפשרי. כל מה שהושג באשפוז התפוגג והתחושה היא שאני מאוד לבד.

ואני מפחדת שלא תראה ותגיב.. לכן אני מזכירה לך, מקווה שלא תכעס.

. ? אודי.. משונה לי לכתוב פה. כל העולם נראה לי פתאום מוזר.. כל העולם ממשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה. אצלי קרה משהו נורא. העולם פתאום נראה מוזר. גם לאמא צביה לא הגעתי כבר .. מאז שזה קרה. אודי, אני לא יכולה לשתף יותר. קוראים לחג הזה חג האור. משונה. מוזר כזה. היום הגעתי לאמא צביה. גם בשישי האחרון. היא נראתה לי מוזר. גם הסיטואציה. היא דווקה ניסתה לתמוך, דיברה בשקט בשקט כזה. השקט הזה דווקה עשה לי אולי קצת טוב ?? אודי, משונה לי, מוזר. איך העולם יכול להמשיך להתנהל כך כאילו כלום לא קרה ? איך העולם לא שואג שאגה שמזעזעת מקצה לקצה ? איך העולם לא הופך לתוהו ? אולי העולם אוטיסט ? אודי..

היי אני בת 25 הריון ראשון חודש שני אני מרגישה מבולבלת ויש לי חוסר חשק לעשות דברים כמו כן חרדות לא להשתגע מפחדת להיות כמו אלה שרואים בחדשות מה עושים

אין תשוקה בגוף ובנפש שלי :/ ואם יש אז היא באה ודועכת מאוד מהר.. אני אוהבת את ההרגשה אחרי פעילות גופנית כי זה כאילו מחייה לי את החושים. נראה לי גם שאני צריכה תרפיה של קול. מקום שאפשר לצעוק בקול גדול וגם לשיר ולשחרר את הגרון החסום שלי... אודי יש תרפיות כאלה דרך החושים שיכולות לשחרר אותי?

היי אודי, המטפלת שלי יצאה לחופשה כבר לפני שבוע ולבנתיים לא קשה לי.. אך אני כל הזמן פוחדת שפתאום יהיה לי קשה ואני אתגעגע אליה ואשתגע.. יש דרך שאני יכולה להרגיע את עצמי מהפחד שאולי יהיה לי קשה? ועוד משו.. אני טסה שבוע הבא לאירופה וגם היא נמצאת באותו יעד, אני מאוד חוששת להיתקל בה ובמשפחתה.. אם דבר כזה יקרה, עדיף להגיד שלום או פשוט להתעלם? מה נהוג? תודה ..

איך מטפלים בזה , שאני אישה צעירה , 30 , מרגישה בת 50 ,? שומעת הרבה לאחרונה את המשפט , אישה צעירה . מסתכלת אחורה לראות אל מי דיברו .

זהו. השלב שהמילים מטריפות אותי שוב הגיע. לא מצליחה להחזיק מעמד. לא יכולה לכתוב הכל. צריך לעצור את זה. לנ קות הכל מהר זה כמו רעל. נשלח מה-HTC שלי

האם אתה לועג לי? האם אינך מבין?

לא תרופות או שיחות, כדורי הרגעה ושינה. אחרי פגישות אני מוצפת, כותבת, מנסה לאסוף את הפגישה, אך אין מי שיגיב למילים שנאמרות מחוץ למרחב הטיפולי. אין מי שיכול לעמוד באינטנסיביות שאני מנסה לקבל. אין מי שיחזיק אותי כדי שאחזיק מעמד. ואני עוד רגע נופלת. לא מצליחה להחזיק יותר. איך אפשר להרגיע את כל זה? עוד יום ועוד יום. לא הגיוני הרצון שלי בקשר טיפולי אינטנסיבי. אני לא מצליחה להחזיק. לא מצליחה לאכול ונחלשת עוד ועוד. ועכשיו גם כאן, מבלי שאבין למה.

המילים שלי כאן כדי שתגיב למילים ואתה מעדיף להעביר ביקורת על האיך.

זה מה שהפסיכולוג שלי אמר לי היום . הוא אמר שלפעמים הוא המום מההשגים שלי . ושאני גם יתחיל לשים לזה לב . כי אני מתמודדת בהרבה חזיתות . וזה לא פשוט .

איזה חיוך עלה לי כשקראתי אותך!! כנראה הוא צודק המטפל (המקסים!) שלך...

אני מנסה לעשות דברים כדי לא להיות לבד אבל זה לא מצליח... כנראה שאף אחד לא באמת רוצה בחברתי. אולי רק כשנוח לו. ואני תוהה מה הטעם בחיים כאלו. במשך השבוע מצליחה להחזיק את עצמי, אבל בשבתות בחגים או בסתם יום חופש כשכולם עם אנשים, חברים או משפחה- אני לבד נגמר לי הכוח לבכות ולחיות את החיים האלו כך. רוצה כבר משהו טוב. למה זה ככ קשה? מה כבר ביקשתי?

אנשים באים והולכים. לפעמים אנחנו ביחד ולפעמים לבד. לדעתי זה דווקא חשוב לדעת להיות לבד עם עצמך ולהכיל את זה. זה לא בהכרח רע להיות לבד לפעמים, זה גם סוג של צורך. נראה שאצלך הלבד נחווה כמו נטישה מאוד מכאיבה של אנשים אותך. זה לא מוכרח להחוות כך. אני למשל אוהבת להיות לבד לא פעם כי מגעים עם אנשים די מעייפים אותי

את יודעת, אני מנסה הרבה לומר את זה לעצמי. שאולי באמת לא נורא אם אהיה לבד ושאפשר ליהנות גם כך. בפועל, אני לא מצליחה. הנה, למשל היום, הבנתי ששוב אני מוצאת את עצמי לבד. תכננתי ללכת קצת החוצה, להסתובב אולי גם לקפוץ לקניון. אבל אז פשוט ויתרתי. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לצאת. רק חשבתי על זה שאני שוב לבד ושאין לי עם מי להיות... אני תוהה אם אולי זה באמת לא נורא להיות לבד ושזה אפילו בסדר ואולי אף טוב לפעמים. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון ואם אפשר בכלל להגדיר זאת. מה שבטוח שככה מאוד קשה לי לחיות.

אני כן מנסה ליזום כדי לא להיות לבד. זה פשוט (כמעט) תמיד לא מצליח לי. נכון שאני מפחדת כדי לא לשמוע לא כל הזמן אבל אני כן מנסה. ולפעמים גם מצליח, לפעמים אפילו טוב... אבל הוא חולף, והבדידות היא זו שרוב הזמן נמצאת לצערי. אני אתן לך דוגמאות רק מהשבוע שחלף... זה התחיל ביום חמישי שעבר חברה הגיעה אליי, טיילנו קצת יחד בעיר ואז הגענו לבית שלי (אני גרה עם שותפות). אחת מהשותפות הציעה שנצא בערב לאנשהוא. הסכמתי.ואפילו הצעתי לאן. אחרי שהחברה הלכה, ניסיתי לברר מה הפעם יעלה בגורלי השבת. השותפה המדוברת נסעה לחברה אחרת (אולי גם ציפיתי שיזמינו אותי..) התקשרתי לחברה אמרה שהיא נוסעת. שלחתי הודעות לשתי חברות, אחת אמרה שנוסעת, שנייה לא הגיבה. שלחתי הודעה לעוד אחת, הצעתי לה שתבוא אליי לארוחה (אתה חושב שזה בא לי בקלות? ממש לא). ענתה שהיא מסודרת כבר (ציפיתי שאולי תזמין אותי גם). אותה האחרונה הציעה שניפגש בשבת, סתם, בלי קשר לארוחות. שנייה לפני שבת, דיברנו והבנו שלא יימצא זמן, אז *קבענו* למוצ"ש. על מוצ"ש הודעה ממנה שאבוא איתה לעשות כושר, לא היה לי כ"כ כוח. הצעתי שתעשה ותבוא בסוף אליי. אז אמרה שהיא הולכת לסרט ואח"כ נפגשת עם מישהי אחרת. ואני? (זה רק גורם לי להבין שאני בעדיפות אחרונה, כמו תמיד, שלא באמת יש לי חברים אלא רק כשהם צריכים אותי). ולא, לא רציתי ללכת איתה לעשות כושר, כי נעלבתי. אותו מוצ"ש, השותפה שנסעה מתקשרת ושואלת אם יש לי רעיונות לאן אפשר לצאת היום (ואני רק חושבת לעצמי שדבר כזה מעליב לא שמעתי הרבה זמן.. וזה כבר הספיק לי כדי לבכות). אותה השותפה שוב בהמשך השבוע, שמעה שלשתינו יש יום חופשי (בגלל חנוכה) וחשבנו לעשות משהו קטן ביחד. דיברנו לפני בערב ואז היא פתאום לא כ"כ הייתה בעניין. בבוקר, לא היה לי למה לקום. אבל בסוף התעוררתי. ואמרתי לעצמי טוב את יכולה גם לעשות דברים לבד. תכננתי לטייל קצת באיזה מקום ואז לקפוץ לקניון. אבל פתאום לא הצלחתי. לא רציתי ללכת לבד. ולא הייתי מסוגלת לקום. באותו הזמן התכתבתי עם "חברה" אחרת והיא אמרה שהיא בדירה שלה(גרה לידי), ויש לה כמה שעות עד שהיא מתחילה לעבוד. שאלתי אם אפשר לבוא אליה כי קצת משעמם לי, בתגובה היא אומרת לי תראי את הפרק הראשון של איזו סדרה חדשה שיש. ואני תוהה איך זה קשור למה ששאלתי ולמה היא מתעלמת. כמה דק' אחרי היא שולחת הודעה ואומרת מקווה שלא נפגעתי.. זה כבר לא היה משנה, ברור שנעלבתי. הקמתי את עצמי ונסעתי להורים שלי (שזה לא יותר טוב.. אבל זה לפעם אחרת). אתמול בערב, חברה שולחת הודעה שמישהי אחרת הזמינה אותנו להדלקת נרות. ושואלת לדעתי. אני עונה לה שנראה לי נחמד ושתשאל מה להביא. אני רק חושבת לעצמי שאיזה יופי שמישהי חשבה עליי ושאולי גם אני אעשה משהו נחמד בחנוכה. ואז החברה מחזירה לי תשובה שהיא רק רצתה לברר איתי ובכלל לא בטוח אם היא תצליח להגיע.. ואולי, כבר לא התפלאתי, כי באמת לצפות שיהיה לי משהו טוב זה כנראה מוגזם מדי. וזהו.. זה סה"כ שבוע. וכן היו גם דברים טובים. חברה באה אליי ובישלנו ארוחה באמצע שבוע והיה נחמד, וקפצתי לחברה אחרת איזה ערב אחד. אבל יש לי הרגשה שכולם חברים שלי רק כשהם צריכים אותי וזה מעליב ומשפיל. זה לא היה אכפת לי בעקרון, אבל כשאני רוצה חברה אין לי אף פעם. ושלא אדבר על חופשים וחגים, כולם מטיילים, יש להם עם מי ולי פשוט אין. רק שומעת מכולם, קבעתי עם.. אני נוסעת עם.. וככה פשוט אני לא מסוגלת להמשיך לחיות. אני יודעת שאני אולי פחות מנסה, אבל כשאני כן מנסה זה פשוט לא הולך. אז אולי אני זו שדפוקה, כי קשה להאשים את כולם.. אבל אני כבר לא יכולה ככה. די כבר. כל פעם מחדש לגלות שוב ושוב שאני לבד ושבעצם אין לי אף אחד ולאף אחד לא באמת אכפת ממני, זה פוגע, זה מעליב, זה מוריד לי את הביטחון, שגם ככה לא באמת קיים ומוריד לי את כל החשק להמשיך לנסות ולהמשיך לחיות.

זו מתנה לא רוצים בחברתך כיקוף של את לא נהנת בחברת עצמך! תתחילי לעשות דברים שאת אוהבת ולהתחבב על עצמך וככה יגיעו אנשים בחי תלות מתוך חיבור טליך כאשר את עצמך מחוברת לעצמך!