פורום פסיכולוגיה קלינית

אתה תענה לי? עכשיו אני כבר לא יכולה להפסיק. אודי, אתה תגיד לי אם אתה כועס עליי? אני השתגעתי??! אני כבר לא יודעת

הי אודי עוד לא הגעת ואני מתלבטת אם ומה לכתוב כל הזמן עושה דברים ומתחרטת ובכלל,כל הדרכים מובילות להלקאה עצמית.. סתם. לילה טוב ?

לי ....את חצי הכוס המלאה... "לפחות נחסך ממך הצנתר המרכזי"... מסכימה איתך..ואני מודה שללא תמיכת הרואפים המטפלים כבר מזמן ההיתי מרימה ידים..[אני תמיד עם כל סיבוך חדש] ויש כאלה בשפע המומה איך הם לא בורחים.. אבל זה קשה כואב ומתיש... ומודה נגמרו לי הכוחות.. לילה טוב

ראית ??? "כל כולה חיבוק" אומרת לי מיכל.. אני אומרת לך אודי, אני בסוף אפוצץ את עצמי עם כל העולם... מה זה "כל כולה חיבוק ??? כל כולה חיבוק... אני לא מאמינה..כל כולה חיבוק.. :((((((((( זה כמו להגיד למורעבים בשואה, כל כולה קצת אוכל.. אודי :((((((((((((((( #################################################################################################################################################################################### אודי, שתדע לך שאני כבר פוזלת מרוב כאב. אתה יודע מה אודי ? אתה זוכר שבהתחלה בהתחלה כשהגעתי לפורום בתחילת נובמבר 2009 היה לי קושי מטורף לכתוב בגוף ראשון, זוכר ? אני נזכרת שכתבתי לך שבמבי שוכב על האספלט הקשה, השמש יוקדת עליו בחוזקה, שפתיו סדוקות מצמא, הוא מנסה לקום, לא מצליח.. במבי נשאר לשכב על האספלט הקשה..(משהו כזה) ואז ענית לי משהו.. לא זוכרת כל כך.. ואז בתקופה ההיא כתבת לי פעם שאתה מלטף את מבמבי ברוך, בעדינות,ולאט לאט במבי לא מפחד ומספר לך.. זוכר אודי ? אודי, אני צריכה ממך משהו.. משהו..משהו.. אודי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

כן אודי, זה נוגע.. משונה..אתה יודע אודי? אני צריכה שתגיד מילים טובות לבמבי כאילו הוא עופר קטן ,חי,נושם שהולך על ארבע.. כאילו בע"ח עופר קטן אמיתי. כאילו אני ובמבי הן ישויות קצת נפרדות..קצת כמו לפני 4 שנים כשהגעתי לפורום.. אודי, יש לך מושג מה קורה לי ???? אבל, כן, זה מה שאני צריכה ממך אודי :( אז... תגיד בבקשה לבמבי מילים רכות, טובות שמלטפות לו את הראש והלב..טוב אודי ??? ו..נכון שאתה לא לועג לי ? כי אם אתה לועג אז לא צריך..מסתדרת לבד.. לא אודי !!!! לא מוכנה יותר !!!!! אני כן צריכה ממך מילים רכות, ואני לא מוכנה יותר להגיד שאני לא צריכה ומסתדרת לבד !!!לא רוצה להגיד את השקרים האלו יותר. אודי, אני כן !!!!! צריכה ממך מילים רכות.. ו..בבקשה..אל תלעג לי.. שלך-במבי.

שלום שמי עידו, אני בן 12. כול דבר שאני מנסה לבר עם אמא שלי היא ישר מסרבת! נגיד אני כבר המון המון זמן רוצה כלב התשובה שלה כול הזמן שלילית אבל מה ששבר אותי הוא שהיא אמרה: עידו, תרד מזה, אתה לא מבין שזה לא יקרה, חבל על הדמעות. אבל היא אמרה את זה בכעס אני באמת חייב עזרה... היא אמא שלי ואני אוהב אותה אבל אני לא מוכן להתייחסות הזאת!

רציתי לא לאכזב ולספר שאני לא מצליחה יותר. אבל גם את זה לא הצלחתי. נגמר לי.

אהלן נעמה, יש לי כמה מילים עבורך, בתור אנליזנדית לשעבר. מקווה שתוכלי להקשיב. אילו הייתי (והייתי...) מדברת באופן דומה לזה בו את נשמעת לי כעת, היה אומר לי רופא הנפש להקשיב לקול ה'שולט', הוא אותו קול המתרברב באליפות עולם שלו בלהכשיל. ממש כל יכול בזה. במקום ההוא, לכאורה, ניתן להגיע לשלמות. כישלון מוחלט. אני אומרת לכאורה, כי תמיד תמיד תמיד יהיו הישגים כלשהם, גם אם בקלות נאמר עליהם שהם זניחים ומבוטלים, ואפילו אם הם שייכים לאיזו היסטוריה קדומה. יתרה מכך, גם התאבדות לא תמחק את החיים שכן היו. מוכר לי מאד הדחף העצום לנסות להקטין את הפער ולהשוות את המציאות החיצונית לזו הפנימית בה חוויית ההרס גדולה. ואני מכירה גם את ההורדה של כל אלה למציאות. כך קרה אצלי, כך היה הרס. יצר מוות שכמותו. ועדיין המצב בו כן ישנו פער והמציאות החיצונית 'מוצלחת' יותר מזו הפנימית הוא מצב חזק יותר. הרבה יותר. וההבדל בין השניים גדול. ועוד משהו – הקול הזה, הוא בדרך כלל 'איש קטן', אבל כזה שעושה המון רעש, מחריש אוזניים וכאילו מעלים את כל נעמה, צר עין שכמותו. צריך לזכור שכך הוא. ונורא, נורא קשה לעשות זאת כשנמצאים בתוך תוך רגשות עוצמתיים כאלה. לי, בכל אופן, נראה, שהידיעה וההכרה, ההתבוננות מבחוץ, יכולות, לפעמים, לתרום להקטנת ההרס. את יודעת מתי נראה לי שהכי קשה – כאשר יש שני יצרים עוצמתיים - חיים ומוות - וכל אחד מושך חזק מאד לכיוונו. אלמלא הקונפליקט, כנראה שלא הייתה בעיה כזאת גדולה... סוריקטה

הי, מה שלומך יקרה? אני יודעת שיש לך אהבה גדולה לשיר איילה של יונה וולך. ראיתי בשבת את שבעת הסלילים של יונה וולך ממליצה לך. מקווה שאת בטוב. הילה

שמחה לשמוע שאת מרגישה משמעותית בקבוצות בהן את משתתפת. בטח גם פה את מרגישה עד כמה את משמעותית.. הרגישות הגבוהה שלך,האינטרוספקציה, האיכפתיות, הכוחות האדירים שלך,איך את לא מוותרת לעצמך,לא מוותרת על הילדים,נאבקת ונאבקת.. מרגש ומפעים אותיכל פעם מחדש... מה שלומי??...גם אני שואלת.. אין לי תשובה... נראה לי שקצת נעלמתי לי.. אולי, אם ישובו אלי קצת מהכוחות אמצא את עצמי ??? אולי אני צריכה פנס שיאיר ? אולי תחבושת על הפצע ?? :((( ואולי כשיהיה לי קצת כוח, גם אני אצטרך את מה שתמי(26) תיארה.. נכון לעכשיו ???? ולגבי האיילה של יונה וולך..כן, אני מאוד מאוד מתחברת לשיר ,גם למילים וגם ללחן..מרגישה בשיר את החיפוש הזה של האיילה אחר המקור של מים זכים..לא יודעת..כשאני שומעת את השיר הזה, הבטן שלי מתכווצת כזה מתחושת חיפוש? כמיהה? ..לא יודעת..מוצאת את עצמיפותחת את כפות הידיים כשאלה כזו.. מבינה הילה למה אני מתכוונת ? אבל את יודעת מה הילה ? גם ליונה וולך אני לא נשארת אדישה.. יש משהו במראה החיצוני שלה שמזכיר לי קצת אותי.. גם לי יש עצמות לחיים גבוהות, גם לי יש שיער חלק וארוך, וגם לי יש מבט בעיניים שיש לא מעט אנשים שאומרים לי ש"יש לי עיני רנטגן".. את יודעת ? בשבת קראתי בעיתון הארץ כתבה על חגי לוי (מסדרת "בטיפול") ואם הבנתי נכון, הוא יוצר סידרה (?) חדשה בשם :"המקוללים" . בין האנשים ש"יככבו" אצלו בסרט תהיה הדמות של יונה וולך.. אני כבר ממש מחכה לצפות בסרט... איתך-במבי.

מה זה שבעת הסלילים של יונה וולך ? לא מכירה..

היי אודי, אני מרגישה מאוד מבולבלת.. פוחדת שלא אצליח להיות בחיים בקשר זוגי...הכרתי מישו בעבודה ואחרי הרבה שיחות בינינו.. העיניינים קצת התפתחו.. יש בנינו כימיה מעולה.. אך אתמול הוא בא אלי והתנשקנו ועוד כמה דברים.. והרגשתי שנגעלתי ממנו.. ואני לא רוצה ניראלי מגע איתו יותר.. יכולות להיות הרבה סיבות מכך שנגעלתי אבל בכל מקרה אני נורא שונה מכל החברות שלי.. אני לא הרגשתי שאני מתאהבת בו ואיזה רגשות אקסטרימים .. אני בת 25 ועוד לא היה לי קשר רציני בחיים.. אני פוחדת מזה מאוד.. יש ברקע שלי הטרדות מיניות אך לא יודעת כמה הן השפיעו.. נמאס לי להיות שונה ומשונה.. וברגע זה לא בא לי להתמודד עם כלום ולחזור להיות ילדה קטנה..למה לא הולך לי.. אני הכי רגילה שיש ובכל זאת יש הרבה דפקות..רשמתי בשביל לפרוק אבל אשמח לתגובה.. תודה

שלום לכולם, עברתי ילדות קשה במובן הרגשי היה לי חסך של אהבה. אמא שלי דחתה אותי ומאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה להתמודד בלי גב הורים תומך ואוהב בכל משבר הייתי נופלת קשות לדיכאון וחושבת על מוות מגיל 7 אפילו פחות כאב לי נוראה להתמודד עם זה הורים שלי דוחים אותי והפתרון היה למות לא היה לי אומץ וכך משכת. כיום אני בת 28 ובגיל ה 20 התחלתי לטפל בעצמי מול הפסיכולוגית ואחר כך עובדת סוציאלית על הביטחון העצמי והדכאונות. היום אני אוהבת את החיים ונמאת במקום אחר. התקדמתי בחיים פיתחתי את עצמי ובחרתי לחיות ולשים את העבר בצד. אני עובדת ולומדת ומכשירה את עצמי בתחביבים. אך יש בעיה קטנה, אין לי אהבה ולא זוגיות. אני נראת ממש טוב ותמיד משכתי גברים בלי בעייה העניין הוא שאין לי מערכת יחסים כבר הרבה זמן כי כולם הולכים ממני או שלא רצינים או שנעלמים. ואני שואלת מה דפוק בי? האם נשרטתי בגלל הילדות? אני מנסה כל כך לעבוד על עצמי ולהרפות. או שזאת התמכרות לאהבה נכזבת לאותם אנשים שאין באמת סיכוי לאהבה הדדית? זה חוזר לי בכל קשר: בהתחלה מחזרים אני פחות להוטה מראים עניין ואני שומרת על עצמי לא להיפגע לאחר כיבושים ארוכים אני מבינה שאפשר לסמוך על הבן אדם והוא רציני ואני נפתחת כמו פרח עם הרגשות ואהבה ואז הם מזלזלים פחות רוצים ואני מנסה להבין מנסה להחזיר אותם אפילו רודפת עד שנופל אסימון שאין מה לעשות הוא לא בעניין עם אשפלה שכזאת וירידה בביטחון עצמי נשברת מה לא בסדר בי?

היום אני כבר מבינה שאני משמעותית מאוד, כמעט בכל קבוצה שאליה אני מגיעה. זה משהו שאני צריכה להסתגל אליו. בעבודה התחלתי לשרטט את הגבולות שלי. לא עוד, כן על כל דבר. מותר לי גם להגיד לא, כשזה לא התפקיד שלי, וכן, מי שלא יודע להעריך את הנתינה שלי, יפסיד. לא מוכנה להיות שק החבטות של אף אחד! כולל הבוסית בעבודה. לא התלהמתי, אבל כן הסברתי לה שההערה שהיא אמרה לי לא היתה נכונה.

היי אודי, שתי פגישות אחרונות היו ממש טובות, התקרבנו מאוד היה חום...והתחבקנו (מצטערת במבי וזה לא עד כדי כך טוב כולה חיבוק....) הרגשתי אהובה וגם אמרתי לה את זה....ואז החלטתי שכל השבוע אחכה לפגישה בלי להתכתב איתה בכלל שזה אף פעם לא קורה לי רק לעיתים נדירות ביותר....עמדתי במשימה של עצמי ובמוצאי שבת התבשרתי על מות אח של חמותי, הודעתי לה בסמס שלא אוכל להגיע לפגישה בגלל הלוויה והיא כתבה "משתתפת בצערך" כתבתי תודה וזהו........עכשיו אצטרך לחכות שבוע נוסף בלי לשתף אותה בכלום....לא יודעת למה אבל אני מצפה ממנה שתשלח לי הודעה לשאול איך אני או מה קורה, הרי תמיד יש תקשורת בנינו בין הפגישות ועכשיו לא דברנו כלל כל השבוע חוץ מההודעה שלי ולא נדבר עד ראשון הבא??????.....האם הגיוני שהיא תעשה מחווה כזו????? שוב מרגישה שהקרבה שהייתה והרגשתי כל כך אהובה היא סתם, הרי היא לא ממש מתעניינת.....אוף שוב הקשר מסובך לי כל כך שרוצה לזרוק הכל ואם לא נדבר שוב שבוע שלם עדיף לא לדבר יותר כלל :( ומה??? אתקשר סתם כי יצא שבועיים בלי פגישה שזה המון אחרי קרבה גדולה......אוףףףףףףף מרגישה רחוקה ממנה אוף.......איך אתגבר על התחושה שלא אכפת לה שוב??????? הלוואי שתתקשר אליי, אבל היא לא וגם אני לא רוצה להתקשר יותר אליה להתרפס ולהרגיש כל כך צריכה:( מה הייתם עושים? מתקשרים אליה?????? אוףףףףףףףףףףףףףף רע לי בגעגוע אין בו כלום יפה יש בו צריבה קשה.........וזה רק תחילת השבוע עד ראשון הבא יש המון זמן.......

הי מיכל, ייתכן שהפכתי לאוטיסטית.. לא מרגישה.. חשבתי שאולי אם אכתוב שוב ושוב ושוב את המילה חיבוק, משהו ישתחרר ?? לא קרה.. יש בי אפתיות.. את יודעת מה ? זה לא כל כך מדוייק.. אני כן מרגישה משהו.. מה ??? לא כל כך יודעת לתמלל את הרגש.. כאילו מה ?? מה את אומרת לי "כולה חיבוק".... כולה חיבוק :( כולה חיבוק :( כולה חיבוק :( מיכל, אולי נחליף מטפלות ליום אחד ? ...ולי יהיה ליום אחד "כולה חיבוק" ..... :((((( שלך-במבי.

אני חושבת שאני הייתי מתקשרת. גם לי לפעמים יש ציפייה שאחרי משהו קשה שהיה בטיפול היא תתקשר אליי. ואני יודעת שזה לא יקרה. ואצלי אין דבר כזה תקשורת בין הפגישות, אך כשאני צריכה אותה מאוד וכשמרגישה שאין לי ברירה אחרת, אני מתקשרת ואצלכן זה אפילו מקובל, כך שאני חושבת שיהיה ממש בסדר.

איפשהו, במקום רחוק, יש מסיבה. מסיבה עם ריקודים, אורות, צחוק ואנשים שמחים. הם שם, כולם, יחד. וטוב להם ונעים ועליז ובטוח. ורק אותי לא הזמינו. ונשארתי לבד, בצד, בחושך. מסתתרת בין העצים - מנסה להציץ, מנסה להתקרב, ונפגעת. לא מצליחה לזוז. ננטעת במקום. כמו עץ סרק.

הי עפרה, הכותרת עשויה להישמע מעצבנת, אך לא לזאת כוונתי... סתם, אני פשוט מכירה מאד את המקום הזה שמסתכל מבחוץ. על הדשא של השכן המסיבה של השכן האהבה של השכן... מבחוץ הרבה פעמים נראה שהכל שם הרמוני , ירוק, שמח , מואר. מבפנים, לפעמים כשחושבים על זה, אולי בכלל יש שם ערמה של אנשים בודדים? בקיצור, אני חושבת, העניין הוא אולי לא להיות מישהו אחר , כזה שעליז ונעים ובטוח לו אלא האומץ לעשות צעד, להיכנס לשם, ולחלוק עם אחרים פשוט את מי שאתה. וזה, כמובן, כבר ממש לא "פשוט". האמת שממש השבוע הרגשתי בסיטואציה די דומה. זה היה מכאיב. אולי בעצם לא אמרתי כאן כלום, אולי זו ההגדרה הפשוטה של המילה "בדידות". בא לי פתאום להגיד, בואי נצמיח את הדשא הזה, לא נסתכל עליו מהצד. כאן ולא שם. נעשה ניסוי. נגיד, סתם: ננסה לפצח את הדבר הזה שנקרא "מסיבה". ממה זה מורכב? הנה, אני ואת . בואי נעשה מסיבה. אולי אפילו עוד מישהו יצטרף. זה קל , אפילו לא צריך לזוז. רק להיות. רוצה? מה בא לך להביא? את אוהבת לבשל? אולי יין? גילת. (הודעה קצת משוגעת, בטח אתחרט ולא יודעת אם אני צוחקת או רצינית. קחי לאן שבא לך).

http://www.youtube.com/watch?v=bZcY6gBZcMo

לשם ההבהרה... כתבתי "כאן ולא שם" וזה נראה לי יכול להשמע כמו כאן בפורום ולא שם במציאות, לא לזה התכוונתי...

פתאום הבנתי. הבנתי שאני מבוססת במקום שאין לי סיכוי לעזוב אותו. מבינה שהמלל שאני משגרת כאן הוא לא כלום. שאני לא שם בכלל, שאני לא באמת רוצה משהו בכלל ולהיות חלק בפרט. מסתבר שסתם עבדתי על עצמי. אני מבינה עכשיו שאני ריקה יותר מכפי שחשבתי, אני אינני. קולטת לפתע שכל מה שכתבתי על רצון לחיבור נכתב מכוח האינרציה, שאני לא שם כבר זמן מה, ש... הכי מתאים היה שאחזור לניק הקודם שלי - "כלום". סליחה, סליחה על שהשליתי (אמנם גם את עצמי), על כך שקראתם והתייחסתם ברצינות בזמן שזה לא באמת רלוונטי. מצטערת באמת, אבל גם אני לא שמתי לב לזה עד עכשיו.

התחלתי טיפול קבוצתי, היה טוב, צריכה עדיין להיות עם זה, לתת לדברים לשקוע. נ.ב. רוצה לאמץ כלב.

אני אמרתי את זה. דווקא לא חושבת שעכשיו אני כועסת. (מניחה שכן היו מקרים אבל..) אתה כועס עליי? כי אם כן אני רוצה לדעת. ועכשיו אני מפחדת...

גם היא היום אמרה לי ששאלתי אותה כבר שלוש פעמים במהלך הפגישה, אם היא כועסת עליי בהקשרים שונים. היא חושבת, וכנראה גם צודקת, שמה שקשה לי זה שאני לא רוצה שיכעסו עליי. כי לגביה, אני די יודעת שהיא לא כועסת ובכל זאת שואלת כל הזמן. אז למה אתה לא עונה לי אם אתה כועס עליי? (היא כבר הפסיקה לענות לי על זה היום, אבל זה לא אומר שאני אפסיק לשאול את זה)

אודי, למה הרצון / צורך להרגיש מוכלים ומוחזקים הוא חשוב ומבורך? הרי הצורך הזה אף פעם לא יסופק. אנחנו אנשים בוגרים ואהבה "ללא תנאים" מקבלים רק מההורים. האם הצורך הזה תואם את המציאות? נראה לי שבסופו של דבר רצונות כאלו סופם תסכול ואכזבה. ודינם להישאר לא מסופקים. לא כך? האם לא הגיע להתבגר ולהתפכח מאשליות אינפנטיליות? נטע.

באתי להפרד אודי. נראה לי מיציתי את המרחב הזה, מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרט (לשם שינוי ;-)). כל טוב ובהצלחה ותודה. ולכל הבנות היקרות כאן (וגם בנים אולי)-מאחלת נחת שלווה ובריאות, שאור יאיר את דרככן ויגלידו פצעי הנפש ותזכו לצמוח הלאה ולחוש שלמות יותר מבפנים.

קראתי את ההודעה וקיבלתי "בוקס בבטן". רוצה שתדעי שתהיי חסרה לי. אבל למרות שעצוב לי, חשוב שתעשי אך ורק מה שנכון וטוב עבורך. מקווה מאוד שכן תטפלי בעצמך ותטפלי בהפרעת האכילה. חשוב לי שתדעי שכן אפשר "לצאת" מזה (מנסיון). אני חושבת שאת מקסימה וקסומה. שיהיה לך רק טוב. אחזיק אצבעות.

מה קרה?

היי מימה, אם נפגעת ממישהו או ממשהו פשוט תגידי וככה תשחררי את זה ממך.. הפיתרון לדעתי זה לא לעזוב.. אני קוראת אותך הרבה ובאמת דואגת לך.. מקוה שאת בסדר ושתמשיכי לשתף..

קוראת את הודעותייך כאן תמיד (כמו את מרבית ההודעות האחרות). וזה נוגע בי, נראה לי קשה לעסוק באותה נקודה כואבת ולא מרפה. לא יודעת אם באמת תעזבי או לא, מקווה שתעשי מה שנכון וטוב בשבילך. אז מקווה שתמצאי את הטיפול הנכון עבורך שיאפשר לך להתקדם ולהמשיך בדרך. בהצלחה רבה

להתאשפז... להיות במקום שבו אוכל להיות בלי שליטה, בלי לפחד מעצמי...ומהכעס והזעם המטורף שנמצא בתוכי... שאני אהיה מפורקת ומישהו אחר יחזיק אותי, יגן עלי, ואני אוכל להיות קטנה, בלי שום אחריות שלום דבר.......... רוצה להתפרק ושמישהו יחזיק אותי חזק, שאני ארגיש את הגבולות של הגוף שלי.........

אני לא אפגע בעצמי, אני צועקת!!! שומעים?

כתבת לי, שגם אותך שאלתי, והאם יש קשר? (בהקשר להודעה שכתבתי "קשה לי, אני לא רגועה" לא הבנתי את כוונתך

עוד חברה התאבדה לנו, והשאירה תינוקת. אין מילים.

אודי, אני לא מצליחה להבין מה קורה לי, משהו קפא באותו יום חמישי ובשעות שהלכו לאבוד מהתודעה. הכל קהה, אני לא מצליחה להרגיש ממש ויחד עם זאת מרגישה מאוד חשופה. החיים בחרו בי ואני למרות זאת לא בחרתי בהם. הצעקה חוזרת, המשחק ממשיך בשגרה מנוהלת לא רע יחסית למה שעברתי לא מכבר. הקטבים מתרחקים שוב והתהום מעמיקה. אני חוזרת להתחלה. בדיוק שנה אחרי. לתחושת הגועל אחרי האוכל (אני אוכלת הרבה יותר ממה שאכלתי), השנאה העצמית, הבחילה וגם הקאות. אני לא חותכת יותר, ממילא זה לא עוזר. הכל קהה, אי אפשר יותר להרגיש. ודוקא בימים כאלה שאני כל כך צריכה מישהו שמכיר אותי ויעזור לי לסדר משהו מכל זה, אני מתחילה מחדש. אני רוצה להבין כל כך הרבה דברים ואין מי שיסביר לי. הכל נראה לי כל כך לא הגיוני. תעשי מה שטוב לך. אבל מה את מרגישה. מה את חושבת. זה בטח קשה. ועוד ועוד מילים שאין להן תוקף. קשה לי כל כך. מילי

מה אתה אומר לי אודי? בבקשה תסביר לי. אני לא מבינה איך לפרש את הדברים שלך. לעג? ביקורת? משחקי מילים?

שוב שלום, מרוב שאני לא רוצה להטריח, אני נהיית טרחנית ומכבידה... לא הייתי צריכה לשלוח את ההודעה ששלחתי ביום ששי בבוקר. זה קצת מייסר אותי וקצת מביך, לפי מה שאני זוכרת שכתבתי נראה לי שלא הפעלתי שיקול דעת ולא איזו צנזורה אחרת וחבל. אם אתה קורא את ההודעה הזו קודם אז בבקשה אל תקרא את זאת של יום ששי (לטובתך, היא ארוכה מאוד משעממת ומייגעת ביותר) ואל תעלה שום הודעה שלי, גם לא את זו הנוכחית. ואני שוב מתנצלת...מבטיחה שיותר לא אכתוב לא משנה מה, אני לא יודעת למה אני כל הזמן חוזרת לפורום הזה, אולי אני צריכה להיגמל מזה. תדע לך שאני מאוד מעריכה ולפעמים אפילו מתפעלת מהעבודה שאתה עושה כאן, בשיא הכנות אני כותבת את זה...אמיתי. תודה וסליחה, מ'

שקעתי בשנת נמנום ואז חלמתי שאני רואה את אבא שלי למטה ברחבת הבניין לבוש יפה רואה אותי ושואל רגע לפני שהוא הולך לאן שעליו ללכת 'איך? אני נראה בסדר?' ואני עונה שכן. הוא נראה ממש בסדר והדור, אבל רגע.. רואה שנשאר לו קצף גילוח על הצד השמאלי בפנים, מה הוא לא שם לב לזה כי מיהר? אני תוהה לעצמי.. וקצת מצביעה לכיוון הלחי שלי לסמן לו שיש לו משהו על הפנים שם (נויירוני מראה וזה נו..), 'נשאר לך קצף' ואז נזכרת ששמעתי משהו על אנשים שעוברים התקף במח או משהו כזה שיכולים לאבד יכולת להבחין בצד אחד של הגוף.. הייתה שם מראה על הקיר מחוץ ללובי של הבניין. מהודרת גם היא. אבא שלי פנה להסתכל.. ואני מחכה במן דריכות וציפייה שיאמר 'אוי אופס איך לא ראיתי את זה', יסיר טיק טק את שאריות הקצף מפניו וימשיך לדרכו. שיסיר יחד עם השאריות את החשש שלרגע קינן בי... אבל אבוי הוא פתאום צונח בבת אחת ונופל לרצפה. בצורה שהוא חובט טיפה את הראש ונותר שכוב על הגב. התחלתי להלחץ. 'אבא? אבא. אל תדאג אבא. תתעורר אני פה. אבא אני פה אני אטפל בך, נפלת. אל תדאג תתעורר אבא'. ובנתיים הדבר הראשון שעולה לי לראש לעשות זה להתקשר ל 102 להזמין אמבולנס (לפי החלום זה היה 102 ולא 101). אז ניסיתי עם הסמרטפון לחייג אבל המסך היה בעמוד של איזה צט, ניסיתי לצאת ממנו שאוכל לחייג. אני לוחצת מקש 'אחורה' אבל מתחיל לדפדף לי בכל מיני סטטוסים של אנשים בפייסבוק וכל מיני לינקים. אני לא מבינה מה זה קורה לי עכשיו. לוחצת שוב ושוב ולא מצליחה לצאת מהאינטרנט הזה כדי לפתוח את החייגן של המכשיר טלפון.. בנתיים אני ממלמלת מילים מרגיעות לאבא שלי 'אני כאן, אל תדאג. תכף אקח שיטפלו בך' וממלמלת ביני לבין עצמי באין אונים..'נו אלוהים, תעשה שהמכשיר הזה יעבוד לכל הרוחות. מה קורה פה. אלוהים?!' אני ממש בבהילות ולחץ ולא מאמינה שהעסק משתבש לי ככה דווקא עכשיו.. הסתכלתי על אבא שלי ששכב שם, לא ידעתי אם וכמה ניזוק, שמעתי גם איפושהו שבמקרים של שבץ חשוב לפנות כמה שיותר מהר לטיפול כי זה יכול להציל מנזקים חמורים.. נראה אבל שהצבע של אבא שלי קצת חזר ללחיים, הוא אפילו התחיל לזוז, נראה שהתחילה לשוב לו ההכרה.. התעוררתי פה מרחש חיצוני... אז אולי לא הצלחתי לעזור לאבא שלי אבל הייתה תקווה שבעצם אולי המצב לא נורא ובעיקר היה נחמד לגלות שהכל סתם חלום רגעי ברגע של נמנום קל.

לא יפה אודי ;)

אתמול רבתי עם בעלי, יותר נכון הוא צרח וצעק עלי הטיח בי את כל הדברים הרעים שממילא אני חושבת על עצמי, האשים אותי על זה שאני מבזבזת את הכסף על הפסיכולוג וכד' ואמר שהוא לא רוצה לראות אותי, לשם שינוי צעקתי עליו קצת בחזרה, פעם הייתי פשוט קופאת הופכת שוב לילדת כאפות לשק החבטות העלוב שהייתי מחכה בשקט עד יעבור זעם, בכל זאת הלכתי לישון בחדר אחר...אני מאוד אוהבת לישון לבד ישנתי טוב מאוד, נראה לי שאני לא אחזור לישון איתו יותר. לפני שנרדמתי חשבתי על דרכים לביים תאונה שתביא למותי דרך מכובדת פשוטה ומהירה לעזוב את כל הבלאגן הזה, התפללתי לקבל דום לב, זה לא קרה בינתיים. אני מרגישה רע מאוד ולא בא לי לעשות שום דבר. אני לא אכנס לפרטים על כל הסיבות למריבה, אבל אולי יש צדק מסויים בדברים שבעלי אמר, אני חושבת להפסיק ללכת לפגישות ולא דווקא בשביל לרצות אותו, זה שהחזקתי מעמד כל כך הרבה שנים למרות ההתנגדות שלו זה דבר לא מובן בכלל. ובאמת לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, זה נמשך ונמשך ועדין אני לא מרגישה אף פעם בנוח איתו (עם מי ומתי כן נוח לי? עם בעלי אני חיה כבר המון שנים וגם עם עצמי וזה עוד לא קרה) אולי זה סימן שמספיק, באופן עקרוני אני אדם שלא נוטה לשתף וקשה לי מאוד עם כל החשיפה הזו, זה אף פעם לא מרגיש לגמרי אמיתי וגם הוא לא אמיתי בעיניי. דבר שני קצת קשה לי להאמין שזה "יתקן" אותי, היו לי ציפיות שבעקבות הטיפול אני אהיה קצת יותר עם "אגו" פחות סמרטוטית מפוזרת ומנותקת ויותר מעשית, אולי עצם הציפיות הללו הן במידה רבה תוצאה של הטיפול, לפני הטיפול , (כמו לפני ואחרי הספירה) אם היו שואלים אותי מה אני רוצה או מה הציפיות שלי, לא הייתי אומרת כלום כי לא היה לי אף פעם מה לומר על עצמי, ולא רציתי שום דבר, אך ככל שהזמן עובר נראה לי שאולי יש דברים שמאוד קשה עד בלתי אפשרי לשנות ולא משנה אם זה מולד או התפתחותי, יכול להיות שיש ילדים שנולדים בלי אישיות?. מלבד זה נראה לי שהניתוק הוא דבר כל כך בסיסי אצלי זו ממש דרך חיים, אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי זה החל מהפעולות היומיות הפשוטות, הכל קורה בלי כוונה, והכל נעשה במטרה לא להיות או לא להרגיש את עצמי. אם לא הייתי כזו, לא הייתי מתחתנת ולא יולדת ילדים (אני לא יכולה לעשות סקס בלי שאני לגמרי מנותקת מעצמי), ולא הולכת ללמוד ולא מגיעה אל הפסיכולוג הזה, ואכן ממש במקרה הגעתי איליו בלי שום חשיבה ובירור ובלי לדעת מה אני מבקשת ומה זה טיפול... זה לא הכי אידאלי, כל הזמן דברים נעלמים ומופיעים וגם אני נעלמת ומופיעה, וזה מטריד, אני כל הזמן נפצעת, היתרון הוא שאחד לא יודע שאני קצת או הרבה מופרעת, כל חיי הם הסתרה והסתתרות והצגות . בעקבות הטיפול הייתה תקופה שהייתי קצת יותר בנוכחות, אולי גם קצת יותר "מרגישה" . מי שהכי הרוויח לדעתי מהטיפול הפסיכולוגי שלי הם הילדים שלי ואפילו בעלי, אם כי דעתו שונה לגמרי. תודה לך על ההקשבה, וממש ממש מצטערת שזו הודעה כל כך ארוכה. שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה, שבוע טוב ובשורות טובות.

אודי שאתה ממליץ ללכת לטיפול אתה יודע שיש לזה השלכות גם כלכליות נכבדות כן? אני ויתרתי על ההוצאה הזאת. החלטתי לנסות ללמוד מחדש להזין את עצמי מדברים יותר נקודתיים ויותר מספקים. כמו פעילות גופנית למשל או סדנת מדיטציה וכאלה... לא בא לי יותר 'טיפול דינמי אנליטי' שחופר בפצעי הנפש. מרגישה שמיציתי, יצאתי עם 'נכות' מכל הסיפור. שיהיה. אני צריכה ללמוד לא להתרגש מההגדרה הזאת. סתם שורה על נייר.. ונראה לי שאלך לחפש מה יעשה לי טוב. טיפול מזין לנפש ולגוף. בתנועה והבעה למשל. אין לי כוח לדיבורים ופרשנויןת יותר. רוצה כמו מכשיר סלולרי עם סוללה שהתרוקנה- הטענה בחוויות טובות ומזינות.. למרות שקשה לי לאפשר, להתחבר. אבל נראה זה מה שאני צריכה עכשיו.

וזהו. עם נקודה. למחשבה?

שלום...אני הולכת ומסתבכת מבחינה בריאותית...לפני שבועים [פלוס מינוס] התברר שכנראה שטיפול שקיבלתי [לא בטעות ולא שהיתה אופציה אחרת] גרם לנזק בגלל שימוש ממושך..עקב כך אני צריכה לעבור בדיקה פולשנית מסוימת שהרופאים דורשים שתיהיה בהרדמה מלאה.... נכון,לא נורא..אבל אני באמת מרגישה מותאשת מהכל ..בתחילת השבוע לאחר ביקור רופא במרפאות חוץ נשלחתי באופן מידי לחדר מיון לצורך בדיקת דם מסוימת שניתן לבצע רק שם..4רופאים 2 אחיות ניסו להכניס עירוי ולא הצליחו זה שהיד כולה התנפחה והפכה כחולה זה החלק ה"קטן" בענין..לאחר התיעצות הוחלט להכניס לי עירוי מרכזי מכיוון שאין ברירה אחרת..מרוב לחץ התקשרתי מיד לרופא שלי שיצר קשר עם חדר מיון ונמצאה אופציה נוספת...אבל מעיף להיות כל הזמן בעירנות כי אחרת יכול משהו להשתבש... מתי הדברים יתחילו להעצר????? אני יודעת שאין לאף אחד באמת תשןבה על כך..אבל רציתי קצת להוריד ממני.. תודה על התמיכה ומקווה פעם להיות פחות "מאתגרת"

התחלתי טיפול כמה פגישות וחשפתי חופשי, אבל אני חשה שהמטפלת לא אכפתית, והיא סתם מדברת ואין לה משהו לתת וזה ממש בלי שום תועלת. אני מתחרטת שפרסמתי דפקטים שלי ולא בא לי ללכת שוב ולהחשף. מצד שני כן פנטזתי על דמות תומכת להשען עליה שתעזור לי, אבל היא לא. היא יודעת שאני לא מרוצה כי אמרתי לה. האם יש בשביל מה ללכת שוב ולהתענות? להמשיך לפנטז משו שלא במציאות? או מה כן נכון לעשות? אני צריכה עזרה, אבל לא טוב לי אצלה. ואני לא מכירה מטפלת אחרת מוצלחת, מה לעשות?

אל תמשכי את זה יותר מדי. דברי איתה אבל אם זה לא מרגיש לך שיש כימיה טובה תנסי מטפלת אחרת ואולי תמצאי כזו שכן תרגישי יותר טוב ו'מחובר' איתה. כימיה בין מטפל למטופל זה חשוב. אני נשארתי בטיפול שלא הייתה כימיה מוצלחת כנראה כי חשבתי שאמורה להיות איזה משמעות מיוחדת לעובדה שהגעתי דווקא אליה, אבל זאת התייחסות נאיבית. טיפול זה תהליך שכרוך עם הרבה כאב גם אבל באינטואיציה ההרגשה צריכה להיות שלמטפל כן אכפת ושהוא מבין אותך, מקשיב ושומע ומכיל. לא רק מהשפה לחוץ או באופן טכני בלבד. בהצלחה.

מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. מנותקת. רוצה ל ה ר ג י ש ! ! ! ולבכותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת ולצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח וזהו.

כואב. פשוט כל כך כואב. די. די גוף. תגידו לו...

לא יכולה להגיד שלגמרי נרגעתי, אבל כן נראה לי שאצליח להחזיק מעמד עד שניפגש ביום שני. היא אמרה שהיא לא עוזבת אותי ושאנחנו נמשיך להיות ביחד. ולרגע לא באמת חשבתי שתעזוב אותי, ובכל זאת הייתי צריכה את זה ממנה.

מראה לתוך הנפש הסתכלתי לי היום בעניים וראיתי ים ירוק ראיתי מבט של אישה שיודעת מהו כאב וגם יודעת רגעים של אושר שיודעת לחמול וגם להגיד די! כשצריך ראיתי צבעוניות הרבה גוונים של פסטל של שקיעה של אהבה של נהר ופכפוכי מים ראיתי אהבה, וראיתי שנאה ראיתי, רוך עמוק וראיתי תקיפות. הו, העניים שלי, שראו כל כך הרבה לגילי הצעיר. העניים שלי, כמה, כמה שהם שהן מספרות. אם רק תהיו שם להקשיב.

האם כל הסוד הוא העדר השלכה? הקשבה לתגובה של עצמנו הגדרתה הבנה וקצור המעגל להתבוננות פנימית? אני חש שהקיצור בתהליך הוא קצור הזמן שהדפוס מתגלם ביחסים עם העולם והבנת דפוסי התגובה שלי מול הארועים! זה מה ששייך לי אני מדמה את זה לאופי האנרגיה שאני מפיק מעצמי! ואיך אני מעצב את התגובה שלי למצבים והיא יוצרת את עצמי! נשמע רלוונטי?

הי אתה יכול לבדוק אם אכן ענית לי בשירשור איך מקבלים החלטה. אני לפחות לא רואה שם תשובה..

הי גלי, יכול להיות שאת נכנסת לפורום מהנייד? אם כן, כפי שנאמר כאן בעבר, זה לא מאפשר לראות תגובות שאינן משורשרות ל"גזע" של העץ... בכל אופן, איזה תסכול, אז בא לי להעתיק לך לכאן את תשובתו של אודי. ערב טוב, גילת. "הי גלי, אם הסבל הוא תוצר שלנו (בשונה מהכאב, שהוא עובדת חיים קיימת שלא ניתן אלא לקבל אותה) - אנחנו יכולים לבחור איך וכמה לסבול. לא חייבים, כך מאמינים בבודהיזם (וזה משהו שבהחלט אפשר ללמוד מהם). אודי"

הי גילת תודה על ההעתקת התשובה ועל ההסבר. באמת כבר חשבתי שאני משתגעת... שיהיה לך סוף שבוע מצויין!

שלום! כשהייתי ילד בן 9 או 10 בערך היו לי בעיות התנהגות בבית הספר והמחנכת שלי הציעה לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי. אמא שלי החליטה להקשיב לה ואכן טופלתי עי פסיכולוגית. רציתי לשאול האם כיום,אחרי שכבר מלאו לי 18,אני יכול לגשת אל אותה הפסיכולוגית ולקבל את ההערכה שהיא ביצעה עליי כשהייתי קטן או שזה לא אפשרי? תודה רבה לעוזרים!

לא מצליחה להירגע, מפחדת שהיא כועסת עליי על איך שהתנהגתי. אני מאוד כעסתי היום. אני רוצה לדבר איתה כדי שתרגיע אותי, אבל כבר מאוחר ולא יכולה להתקשר. אולי אדבר איתה מחר, אבל מפחדת להתקשר, אולי היא לא רוצה לשמוע אותי? אולי היא כועסת עליי? אולי היא לא תרצה לענות לי?

סליחה שאני מציפה. אני שייכת לאיזה קבוצה מסוימת, שיש בה הרבה התאבדויות. למשל, בשנה האחרונה היו שלוש, ועכשיו עוד אחד, שאני לא מכירה. יש עוד מישהו שכותב סטטוסים על כוונות כאלו. הארגון מנסה לעזור על ידי טיפולים פסיכולוגיים כמעט חינמיים, נסיון לתת תמיכה ככל הניתן, ועדיין יש כאלה שלא רוצים/ לא יכולים לעזור לעצמם. זה גורם לחברים להרגיש תסכול, חוסר אונים, ועוד ועוד. כיום הארגון מנסה לנפות טוב יותר את החברים, על מנת לא לקבל חברה שמצבם הנפשי לא יציב/ שלא מטפלים בעצמם. ועדיין זו קבוצת סיכון. לא רוצה לפרט יותר מידי. עצוב לי. הילה

בא לי להפסיק לחשוב שלילי ולהתמקד בחיובי. למרות שזה קשה כי זכרונות של חוויות רגשיות לא טובות מושכים אותי אחורה... והאמת חשבתי שאולי גם לחיות בלי להביא ילדים זאת בחירה לגיטימית לא? לפני הטיפול זה לא הפריע לי שלא רציתי ילדים. שאפתי למימוש מספק כלשהו... אחרי הטיפול שהמטפלת החדירה את ההכרה בזמן מציאותי סופי פתאום הבנתי איך ה'אין' (בזמינות רגשית הורית) שהיה לי בחיים גרם שהתנתקתי מיצר ההורות ואז נהיה לי מריר ורע מהעובדה הזאת.. בייחוד שאני מרגישה לא בשלה ו'בנויה' לדבר הזה.. למרות שבמגביל מרגישה גם את ההחמצה.. אבל אני בכלל צריכה ללמוד לחיות בשביל עצמי קודם (ואני כבר מעל גיל שלושים). זה כאילו הפסיכולוגית בכלל לא תמכה ב'עצמי' הזה שלי והרצון שיהיה לי טוב... שזעקתי 'תעזרי לי' כמו חיה פצועה היא ענתה בטון נטול סנטימנטים 'תעזרי את לעצמך'. האם זה היה הפניית עורף מזניחה? מחדל? או אולי בכלל דחיפה מכוונת שאקח אחריות על עצמי ולא אעביר אליה.. ואולי זה היה חלק מהעבודה שלה מבחינתה? לא יודעת בוודאות. אבל בעצם גם לא להביא ילדים זה לגיטימי, לא? האם בהכרח חייב להיות מימד 'טראגי' לבחירה כזאת? כי אחרי הטיפול הפסיכולוגי נכנס לי מן מימד כזה ביחס להורות. מה שקודם לא היה לי אכפת פתאום עכשיו מעסיק את מחשבותיי..... אבל נמאס להתחבש במחשבות. אני רק רוצה שיהיה לי עצמי נחת וטוב וגם שמח! שאיפה הכי טבעית, לא? בשביל זה אני צריכה לשכוח מחדש את חרדת ובהילות הזמן החולף שהפסיכולוגית אנסה לי על הנפש ולשוב לחיות בהווה ולחפש מה ואיפה יעשה לי טוב. אודי עצוב לי שכאנשי מקצוע קורה שאתם מכאיבים לאנשים ועושים נזקים ולא אכפת לכם מזה. אני בטוחה שאני לא היחידה שחשה שאנליזת התסכולים הכפויה הזאת זעזעה וטלטלה אותה .. שלא לדבר על הצביעות החברתית שטמונה שם בין השורות. לא יודעת. אני רק רוצה שיהיה לי טוב. נמאס מהסבל ונמאס לחשוב על איך העולם הזה מקום מלא פערים, עוולות ולא שיוויוני וכ'. בא לי שיהיה לי טוב, בלי המרירות הזאת. איך עושים את זה?

אז היום דיברתי בטיפול. "נגעתי" בדברים כואבים וכמוסים מאוד, אבל האדמה לא רעדה, והשמיים לא נפלו. ויצאתי החוצה מהחום לקור והמשכתי להרגיש "עטופה" ועייפה מאוד. לילה טוב אודי נטע.

להתמודד עם משהו שמרגיש 'מאיים' ולהווכח ש'השמים לא נפלו', ברמה החווייתית זה סוג של גילוי גדול, לא? מאחלת גם לעצמי יותר חוויות כאלה.

אני עובדת כ"כ קשה... כואבת כ"כ... ורוצה, כ"כ רוצה להמשיך הלאה, לחשוב ולהרגיש כאילו הכל מאחורי... וקשה לי להאמין שזה יקרה... ראית אנשים שעברו התעללות מינית ממושכת בילדות שבאמת יצאו מזה ויכלו לחיות חיים טובים באמת, שמחים באמת בלי כאב שכל הזמן עולה וכמעט מטביע??? אנשים שהצליחו למרות הכל לראות את הטוב והיפה שבאדם, שהפסיקו לפחד מהצל של עצמם, שיכלו לגדל ילדים ולבנות זוגיות טובה והדדית???? תגיד לי שכן, תגיד לי שאני לא סתם סובלת, שיש לי תקווה אמיתית.... תמי

אתה כועס עלי?

אני צריכה את המבט שלה, זה שאומר שהיא אוהבת אותי, שמבקש שאשמור על עצמי, שמשתקפת בו הכנות, שבאמת אכפת למישהו, לה, שיהיה לי טוב. בא לי להרוס לעצמי הכל. לצעוק אני טיפשה! ולזרוק לפח את כל העבודה שהשקעתי בלימודים. לצעוק אני מפלצת! ולהעניש, בדרכים השונות שאני יודעת. לצעוק אני מכוערת! ולהפסיק לאכול, להרוס את הגוף הזה. ובא לי שהיא תציל אותי מעצמי. אבל אני לבד. אז אנסה להחזיק בשני צידי החבל הזה, עד שכבר לא אוכל יותר. לבדלבדלבדלבד. תמיד זה היה כל כך מכאיב להיות לבד? נעמה.

נעמה יקרה, אני מקווה שיש לך אותה איכשהו בפנים. מוחזק. "כל מיני צורות של ביחד", זוכרת? הרשי לי להאמין (גם אם בסודי סודות) שיש בך חלק רך שמספיק אוהב, ויתגבר על זה הרודן, המצליף והנוקשה, והוא שימנע בסופו של דבר הורדה למציאות של כל המחשבות ההרסניות האלה. איתך, סוריקטה

אני כועסת עליה. מאוד. אף פעם לא צעקתי עליה בטיפול. כל הזמן הייתי מתחת לשמיכה, בכיתי וכעסתי וצעקתי. גם היא צעקה עליי קצת. ואני נעלבתי ממנה. לא רציתי להיות שם. לא רוצה. עכשיו כואב לי הראש מכל מה שהיה שם. ואני אפילו לא יודעת לומר מה היה שם...לא זוכרת.

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך. נראה לי שזה נפלא שאת סוף סוף יכולה להיות את. החרדה והבהלה גם הן מובנות. זהו קשר, והוא נבנה לאט לאט. אני שמחה, שהיא שרדה אותך, וגם את מרגישה את זה. הכל בסדר.

התרגשתי לקרוא אותך. תודה!

אודי ומימה, אני הרבה זמן מתלבטת אם לכתוב את זה, כותבת ומוחקת, או מדמיינת שכותבת וששלחתי. אודי, אני דואגת למימה, מצד שני, ההודעות שלה, שלך מימה, עושות לי לא טוב. החזרתיות הזאת, עוד אחת ועוד אחת, עם אותם תכנים קשים עושה לי לא טוב. או נ

הי אודי עדיין לא ענית... מלפני שבוע שאלת הבהרה בשירשור איך מקבלים החלטה :-(

אודי, דברים שמובנים מאליהם אצל אחרים, גורמים לי לאושר. מה למשל? כשאני קמה בבוקר והמקרר עובד, ויש חלב לקפה. ואני יושבת בבית שלי ושותה קפה חם. או; כשאני הולכת לישון בלילה בבית מחומם, עם כרית חמה ופוך.אחחח, כמה זה מרגש. וגם כשאני נכנסת למקלחת ויש מים חמים, את הסבון רחצה שאני אוהבת, והסבון עם הגרגרים לפנים. והכי מהכל שרזיתי, ואני נראית טוב, ואני מקבלת מחמאות על זה,זה,זה. בקיצור, מין רגע כזה של נחת. הילה

אתה מבין שרציתי להיות פסיכולוגית ? אתה מבין שלא ממש הבנתי את טבעו האמיתי של המקצוע (שכולל לתסכל ולשמור גבולות וסטינג) וחשבתי מדובר שקשר תומך קונקרטית .. ועשיתי אידאליזציה ואמרתי למטפלת שאני רוצה להיות פסיכולוגית היא אמרה בטון פטרנליסטי 'קודם לעבוד' ואז צייתתי אבל בגלל שהרגשתי שחוקה מניסיונות תעסוקתיים קודמים שלא האריכו אז פניתי ל'קיצור דרך' מבחינתי וחתמתי על נכות וביקשתי סיוע תעסוקתי וכל זה בליווי עו"ס שהתחילה להסביר לי קשיים נפשיים מהם והשפעתם על התפקוד, בניגוד לפסיכולוגית שאמרה בטון מתנשא ואטום 'עבדתי קשה' .. ואז אחרי שחתמתי נכות והתחלתי לעבוד איפושהו פתאום הפסיכולוגית אמרה 'זה מתאים לך'.. אבל בעצם רציתי להיות פסיכולוגית ועניין העבודה הזה היה כדי לסמן וי... ואז התערבב לי המח והתעוררתי בבקרים בלי להבין מה קורה תחושה מעוותת של זמן, ראייה שאני במקום שבכלל לא רציתי להיות בו , שנאה למטפלת.. ועד היום קשה לי להגיד איפה שצריך להצהיר שיש לי 'נכות' מביטוח לאומי ואני מתחילה לבכוצ וההרגשה היא שדפקו לי פשיט בראש באחימות וקראו לזה 'טיפול'? לא הסבירו לי כלום.. אולי אני אבטל את ההכרה הזאת ואמחוק הכל מהזכרון? ואת הזמן האבוד של 4 שנים בסיוט הזה מי יחזיר לי? דמעות. נמאס לי. למה עשו אצ זה ?? למה במקום לעזור לי תסכלו והובילו אותי למקום הזה? בחרתי בחירות מתוך חוסר חוסר הבנה טוטאלי. גם בטיפול, גם בחיים... ככה זה שהורים מטומטמים ולא נותנים שוב הדרכה רגשית נורמלית ומציאותית לילדים שלהם.. נמאס כבר מהעולם הזה. לא כיף לי פה. למה אני צריכה להתבייש עכשיו כל החיים? ואיך הפסיכולוגית לא עצרה רגע להסביר לי השלכות של דברים .. עשתה ממני צחוק. לא הבינה כלום. לא הבינה איך המילים והתייחסויות שלה מפשיעים עלי. הפקירה אותי לאנחות. ועכשיו פסיכולוגים יקראו לזה 'השלכה/העברה' ויצאו פטורים מהכל. זה אף פעם לא אחריות שלכם... זה ועוד אחריות שלה שחתמתי נכות מתוך בורות להשלכות הרגשיות של זה, שצייתתי לה בעודי מחזיקה בעיני רוחי את פנטזיית הלהיות פסיכולוגית. שהיא הובילה אותי בצורה שלא נותנת את הדעת להשלכות של כלום ואח"כ בהתפכחות הכואבת שמחצה אותי נשארתי לבד עם הכאב ורק זוכרת התנשאויות שלה איך 'עבדה קשה, אוהבת את המקצוע, מפיקה סיפוק מהורות ואפילו הגדילה לציין שמעולם לא היו לה הפרעות אכילה (היא רזה וחטובה מאוד)'... ואיפה זה השאיר אותי??... עברו יותר משנתיים מאז הטיפול ההוא ועדיין שצריכה לציין איפושהו שיש לי נכות זה גורם לי למשבר רגשי ובכי.. בכלל לא עכלתי את זה... לא רוצה לדעת לא רוצה לחשוב . רוצה לצפוס את עצמי כמוצלחת וטובה וגאה... ככה מטפלים אודי? ככה מטפלים?? ועוד היא אמרה אז שכעסתי 'אבל את בחרת ללכת בדרך הזאת'. אז עניתי לה שבחרתי כי היא לא הקשיבה למה שאני ניסיתי לומר ולחצה עליי עם הפטרנליזם שלה לצאת לעבוד בצורה סדרתית כאילו שזה מה שהכי קודם וחשוב מבחינתה לכל דבר אחר.. ואלה היו התוצאות... איפה החמלה? איפה הכבוד? איפה השיקול דעת? מה הייתי חייבת להתגלגל לעובדת סוציאלית כדי לקבל יחס קצת יותר תומך ומבין? שמתי לב שיש הבדל ביניכם בגישה. עוסי"ם יותר תומכים ומכירים בקושי. לא יודעת... אני במצב בלתי נסבל. כל החיים שלי מרגישים כמו הדחקה אחד גדולה בגלל הפער בין רצוי למצוי ואם פתאום משהו מאלץ אותי להסתכל לפער הבלתי נסבל הזה ישירות בפרצוף נהיה לי רע.. וגם תמיד בחשש שישפטו אותי אחרים ויתנשאו וירגישו עצמם יותר נעלים או משהו. כאילו אני בן אדם סוג ב'. אני לא בן אדם סוג ב ... קשה להפנים את זה. גם שונאת שאין לי שליטה בידע של דברים וצריכה להיות תלויה באחרים בכל מיני עניינים. קשה לסמוך. הטלויזיה רק מפמפים לאנשים איך כולם דופקים את כולם על ימין ועל שמאל.. די נמאס לי. עיניים נפוחות מדמעות.

שהערת בציניות איזה מן טיפול אני נותנת לעצמי. שאמור להיות לי 'חלק בוגר' שמנהל את העניינים יותר טוב. ולא להזרק סתם ככה לגחמות 'התמודדות' לא טובות. אז אם שולטים גם באוכל לא 'להזרק' לסימפטום? אני אנסה היום לשלוט בזה. לנהל את האכילה שלי ולא שהיא תנהל אותי

כתבת שבסוג הודעות השני אני מתעקשת להתחפר ולשקוע בחול טובעני... ובעצם אם הקרקע מתחת לרגליים שלך היא מסוג חול טובעני לא צריך כל כך להתעקש להתחפר ולשקוע שם כי כח המשיכה שפועל עליך הוא חיצוני.... וכן באמת יש לי מן 2 מצבי צבירה כאלה.. רוצה להיות מסוגלת לנהל את עצמי אחרת. אבל זה קשה. קשה לי מאוד לקחת את עצמי בידיים. הרבה יותר קל לוותר לסיפוק המיידי ולהתעלם מהישגים של הטווח הרחוק.. זה פשוט קשה, מצד שני הייתי רוצה להיות מסוגלת... אז אתה שומע את 2 הצדדים האלה..

הקפיצות האלה בין רהיטות מיקוד ובין התחפרות ושקיעה ברגש טובעני! מזה? של מימה כמובן! גם טימינג ההודעות בפורום הופכים כלי ייעוצי!

אתה לומר רזי טיפול דרך צפייה באינטרקציות רשת?? חח

מחבקת אותך! איתך-במבי.

אני מתכוונת לא ברמה המילולית אלא ברמת הכוונות.. מכירה מישהי שיש לה נטיה כשמדברים איתה להוציא את הרצינות מהמשוואה ולהתחיל 'להתעסק עם הראש שלך'.. היא כאילו שואלת שאלות סתם רק בשביל לראות כמה זמן יקח עד שבן שיחה יקלוט שהיא משחקת איתו ... ואז פתאום אני חשה שאי אפשר לקחת אדם כמוה ברצינות יותר מדי.. זה מחדיר חוסר בטחון לשיח.. גם חוסר חשק לפתוח את הלב בכנות כי אין לדעת אם היא תתייחס ברצינות או תבחר לעלוץ על חשבון השני... והיא מודעת לקטע הזה כי לרגע היא עצרה ושאלה אותי 'אני לא מעצבנת אותך יותר מדי נכון?' כלומר היא מודעת לעובדה שהיא נוטה לעשות מן טיזיניג קל והתגרויות... ולמה בעצם? האם זאת דרך משחקית לשעשע את עצמה? כי האמת שזה לא ממש נעים לי ברמת השיח כאשר מדובר במשהן שקורה בצורה מגמתית מצידה.. (והיא חמודה בסה"כ דווקא) מה דעתך אודי? האם זה מעיד על אופי ילדותי? למה שאדם בוגר יבחר לתקשר כך?

בשביל ההבהרה: השריטות שלי זה שטויות. אלה לא 'חתכים'. זה סתם שריטות שטוחות ביותר וזה שטויות.. אם כבר הקאות הרבה יותר גרוע מבחינתי . לא כ"כ מבינה מה הקשר בין מה ששאלתי על אותה בחורה ל'נסיגה קטנה לסימפטום' שרשמתי פה. ואם משהו לא טוב זה דווקא איך שאני אוכלת הרבה ולא בריא. פשוט הרגשתי מיאוס באותו רגע

כן עדיין על הפסיכיאטרית וגם כועסת באופן כללי, אפילו לא יודעת להגדיר על מה בדיוק. וזה מעצבן אותי להיות במצב הזה.

גם אני שונאת להרגיש שמתסכלים אותי ברמה כזאת שזה מביא לידי כעס... יש בכעס איזה הרגשה שלכלכו לי את הנשמה, כאילו ממצב של 'שוחר לטוב' נהיה לא טוב.. וזה לא נעים להרגיש את זה... מצד שני שאני מתבוננת על אנשים בעולם זה נראה שמי שמסוגל לחוש כעס ולבטא את הכעס באופן פרודוקטיבי נראה שהוא מצליח יותר בחיים, משיג יותר מה שהוא רוצה.