פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אשמח להתייעצות..עברתי בעבר טראומה, לקח זמן והתגברתי והתמודדתי עם הדברים והיום אני הרבה יותר חזקה...מלפני 6 שנים התחלתי לקחת ציפרלקס, בכל מקרה הבעיה שלי היא שאני נוטה יותר מדי למצבי רוח, זאת אומרת כל שלושה ארבעה ימים לפחות יש לי איזה יום שבו אני מתקררת (הופכת להיות אדישה לעולם) או יום שאני ממש דיכאונית..ואז יש לי ימים שאני ממש בסדר ויציבה ואפילו צוחקת על איך שהייתי יום לפני (בקיצור קצת מטריד)...מעבר לזה אני בזוגיות טריה של כארבעה חודשים עם בחור מקסים שאוהב אותי מאוד, הבעיה היא שיש לו חרדות קיצוניות מדברים בסיסים (מתבטא בחוסר תאבון, הקאה כשהוא צריך להתמודד עם זה) לדוגמא: ראיונות עבודה, נהיגה וכו...אני מפחדת שזה ישפיע עליי ומצד שני תוהה אם הבעיה היא בי ואני סתם מחפשת חסרונות.... אשמח לתגובה:)

מבקשת הכוונה... איזשהי טיפ להתמודדות מול המצבי רוח המשתנים האלו... האם זה יותר מדי? האם זה הגיוני שכל שלושה ארבעה ימים אני פתאום בדאון? חשוב לציין שהדאון לא גורם לי לחוסר תפקוד.... מעבר לזה הנושא של הזוגיות גם מעניינת אותי... האם בדרכ תופעות חרדתיות כאלה בדרכ מחמירות...? בעיקרון בסופו של דבר הוא מתמודד ואפילו נהנה, אבל לפני כן הוא מושפע ויש לו חוסר תאבון וכאלה. אני פשוט אוהבת אותו אבל מעט מפחדת שאם שנינו עם נטייה לדכאונות אז שזה לא ישפיע ונהפוך ביחד לזוג מדוכא...

שלום מזה זמן מה אני סובלת מחלומות לא נעימים.. השינה שלי הופכת לקלה מאוד ואני מרגישה ערה במהלך החלום שהוא גם במקרה סוג של סיוט, קשה להסביר כי זה לא ממש סיוט פשוט זה מרגיש רע מאוד ואני מתעוררת בהרגשה לא טובה בכלל. אני נוטלת כדור שנקרא אלטרולט למניעת מיגרנות שלמיטב הבנתי אחת מתופעות הלוואי שלו זה ישנוניות ועייפות יתר מה שאמור כביכול גם לסייע לשינה שלי אבל משום מה אני לא ישנה טוב והחלומות האלה מטרידים אותי.. האם יש משהו לעשות בנידון?

שלום, אני מוצא את עצמי המון פעמים מתחיל להקיש עם האצבעות של הידיים ועם הרגליים כל מיני מקצבים. אני שומע המון מוזיקה ומנגן בעצמי ואני חושב שזה הפך אצלי להרגל מגונה. זה מתחיל לא בשליטה אך אני יכול להפסיק את עצמי בכוח.. האם זה נחשב לבעיה פסיכולוגית? נפשית? תודה.

רוב הזמן זה לא מפריע כשלעצמו, אך לפעמים זה מפריע לי להתרכז בעיסוקים שונים כמו הכנת שיעורי בית, מבחנים בבית הספר ואפילו סתם להקשיב בשיעור.

אהלן, אני יוצאת עם מישהו כבר כמעט ארבעה חודשים, שנינו אוהבים מאוד... הוא בחור שמשדר לי מאוד ביטחון בזוגיות, אבל גיליתי לאחרונה שיש לו חרדות מכל דבר שהוא לא בשיגרה, זאת אומרת הלכנו לרכב על סוסים והוא פחד (אבל התמודד ונהנה אפילו) , הוא לא נוהג כי הוא בחרדה מזה אבל כן מתכוון להתמודד וללכת לפסיכולוג שיתן לו את הפוש... לפני ראיונות עבודה הוא היה ממש בלחץ ומקיא, עד שהוא הלך לפסיכולוג והתמודד וגם התקבל למקום טוב.... אני לעומת זאת עברתי טראומה כלשהי בעבר ויש לי קצת נטייה לדיכאונות (אני לוקחת ציפרלקס) אבל אני כן יכולה להגדיר אותי כבן אדם שמרים את עצמו וחזק.... אני אוהבת אותו אבל החרדתיות שלו מרתיעה ומפחידה אותי... הוא גם מגדיר אותו כהיפוכנדר (למרות שלא ממש הרגשתי את זה ממנו) ... בכל מקרה האם מניסיון שלכם חרדתיות כזו בדרכ מחמירה? מה אתם חושבים? אנחנו כרגע בפסק זמן כדי לחשוב על הדברים, תודה...

היי שירן, האמת שכשקראתי מה שכתבת, חשבתי לי כמה שבן הזוג שלך חזק... החוכמה הרי היא לא להיות "נקי מקשיים", ותכלס נראה לי שכל אדם רגיש שהוא נתקל בקשיים, אלא להתמודד איתם. ונראה לי שבן זוגך ראוי להערכה בדיוק על זה. הוא רכב על הסוס בסוף (כמה סימבולי. :) ), עומד להתמודד עם הנהיגה והצליח, למרות הקושי, להתקבל למקום עבודה. לא נראה לי שהנטייה לחרדתיות תעלם לחלוטין, אבל גם לא נראה לי שהכוח והרצון להתמודד עם החיים יעלמו. החלטה שלך אם את מסוגלת לזה או לא. לדעתי, אי אפשר להימנע ממורכבות של אנשים במערכת יחסים. והאמת, שלדעתי לא כדאי. נעמה.

אודי, אודי היקר, אני רוצה להגיד לך משהו שיתן לך כח, רוצה..... אולי לתת לך חיבוק? בשביל לתת לך להרגיש שהנוכחות שלך, כאן איתנו היא מתנה יקרה מאין כמותה. אז בפעם הבאה שתקבל חיבוק ממישהו שאוהב אותך, תזכור שגם כאן, אני מחבקת אותך. ואכתוב כמו שאתה כותב, כמובן, רק אם זה מרגיש לך נכון. פשוט לא מצאתי דימוי שיעביר במקלדת...... הילה.

אודי, היית רוצה אולי שנכין לך שמיכת טלאים של מילים, שתוכל לנוח בה? :) מרגש אותי שאתה כן, שאמרת לרוני שהיית רוצה קצת שקט, מנוחה... ונראה לי שנגעת בכל כך הרבה אנשים, כך שאם כולם יכינו לך שמיכת טלאים, יהיה לך אוהל... נעמה.

אודי, הלוואי ויכולתי להעביר לך את התחושות שלי, עד כמה המקום שיצרת פה חשוב ועוזר ומשמעותי לי, מין אי קטן שאפשר פשוט להיות בו, ללא התחכמויות ומסכות... אני דוקא שמחה שנוצרה הזדמנות, לומר לך - תודה תודה על שאתה כאן, קשוב ומכיל והגיוני ותומך, גם כשבעצם בא לך שקט...

ואני, חשבתי לי בהקשר, שאנחנו, חרדונים שכמותנו, חרדים לעתים מפני הרוגע, ומנסים למלא את מה שנדמה כחסר בדרכים יצירתיות, כי אולי רק בתוכי תוכו של הכאב אנחנו מרגישים התרחשות ו"חיות", סוג של הנאה משונה. הלוואי שנחכים ונדע לראות קצת מבחוץ ולהבחין מן העומק שאלה אנחנו שמייצרים מצבים מסוימים, כי זאת יכולה להיות דרך ללקיחת אחריות, שינוי והחלמה. והלוואי שנסכים גם לקבל שקט בתוך זרימה של אדוות גלים קלה. אנושיות נוגעת, גילוי לב נוגע, אודי, סוריקטה

ריק בי וריק גם פה

אז למה שלא תיקח קצת חופש? זו לא הרגשה הכי נעימה לכתוב כאן בידיעה שזה אולי מעיק עלייך. מה אתה אומר?

..למה התכוון המשורר ?? אצלי זה נחווה קצת דחיה.. "שמעתי" אותך אומר : "נמאס לי מכם"... ????

שלא נכתוב....?...

המצב עם הילדים רחוק מלהיות מזהיר, אני יודעת שאם אצא עם זה החוצה, יהיה לזה הדים רבים. מה אתה אומר לגבי חשיפה בפייסבוק ובתקשורת? גם לגבי טראומות הילדות? אני רוצה לצאת עם זה החוצה. די להסתיר! די לשתוק! לא עשיתי רע לאף אחד. אין עוד טעם לחפות! מרגישה היום חזקה יותר. אודי, מה אתה אומר???? גם לא רוצה לעשות דברים שאתחרט עליהם. אודי. קשה קשה קשה קשה. אין לך מושג עד כמה. אני חווה שוב התעללןת. והפעם אני מדברת וקוראת לעזרה. הרווחה לא שומעים. לא מקשיבים. גזלו את ילדותי. והיום גוזלים ממני את הזכות להיות אמא לילדי. די!!!! כמה אפשר???? ואם תשאל מה קרה? בית הדין החליט שהילדים לא ילונו אצלי. הם גם לא עושים אצלי שבתות וחגים. לך תקרא לזה משמורת משותפת..... כמה אירוני ומגוחך. המוסדות של הילדים לא מכירים באימהות שלי. כנל עובדי הרווחה, אל תקחי את הילדים בכח, הם אומרים לי. קוסאמו המדינה הזאת. אתם מבינים שנעשה כאן עוול, לי ולילדי??? אודי, אני הוכחתי מעל לכל ספק שאני כשירה להיות אם. אני רוצה שעובדי הרווחה יוכיחו שהם נותנים לי גב. אני זועקת ושואגת. אי אפשר יותר. שמישהו יעצור את תסריט האימה הזה!!!

אמרה שהיא תחכה לי ברביעי. ושלא הכל נהרס. אמרתי לה שלא תחכה כי אני לא אבוא. אמרה שבכל זאת תחכה. ואני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לא לבוא ואני מאמינה שגם היא חושבת ככה ובכל זאת כבר לא רוצה להיות שם יותר.

גם אמרתי לה את זה עכשיו. אחרי שבשלוש דקות האחרונות של הטיפול הצלחתי לשאןל משו קטן. שאלתי אותה אם היא דיברה עם הפסיכיא', כי היא התקשרה אליי אתמול ולא עניתי לה. היא לא הסכימה לענות לי כן או לא. ושאלה למה אני שואלת. התעצבנתי ואמרתי לה למה ככ קשה לך לענות כן או לא. ושוב שאלה למה אני שואלת. עניתי לה שבגלל שהיא התקשרה ולא עניתי רציתי לדעת אם.הן דיברו. היא ניסתה להסביר ואמרה שהיא מריגשה שאני מלחיצה אותה ושנמשיך בפעם הבאה. אמרתי לה שלא תהיה פעם הבאה. זה כבר היה כשקמנו בסוף. ואז אמרתי שבטוח לא תהיה עוד פעם. והיא אמרה ככה את רוצה להפסיק? לא זוכרת אם עניתי. נמאס לי שכל פעם לפחות חצי שעה אני לא מצליחה לומר אפילו דבר קטן שרציתי. וכל פעם לדבר על למה זה לא מצליח ולמה זה קורה זה כבר בלתי נסבל מבחינתי. אני לא רואה טעם להמשיך ככה... אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. זה לא מקדם אותי ככה. כל פעם אותו הסיפור.

אודי, את תמונות הילדות הבאתי אליי הבייתה מהוריי לראשונה לאחר שהיו שם 15 שנה מאז שהתחתנתי ולא הסתכלתי בהן הרבה שנים.....רציתי להביא אותן אליי ב"מסגרת" הקבלה שלי את עצמי.......אני מרחפת, חולמנית, רגשות מאוד מעורבים...לא קל להתחבר לשלם "שביר מתפורר בקלות"...הילדה השמחה/עצובה מביטה אליי וזה לא קל...למרות הכל...למרות שאני מאמצת אותה אל ליבי...

אני חולה. והתחלתי להתבאס שאין לי מי שיכסה, יכין תה, ידאג. וכעסתי על הגוף שלי שהתקלקל (בעוד דרך). ואז נשמתי נשימה עמוקה (עד כמה שמערכת הנשימה שלי מאפשרת לי כרגע), הקשבתי לבאך והתמסרתי לתבניות החוזרות שלו, שהוא שובר מידי פעם בעדינות, נכנסת למצב מדיטטיבי. כמו ניתוק, אבל פחות מפחיד. והרגשתי שאולי כדאי לי לפנות זמן מידי יום למדיטציה. היו לו כל מיני רעיונות מעניינים, לבודהה הזה, ואולי כדאי להקשיב לו. הסבל כבר כאן, זו לא שאלה. לבטל אותו אני לא מצליחה. אז אולי הוא עלה על איזה פיתרון... אודי, מה בין היפנוזה למדיטציה? אולי באמת גם במדיטציה עצמה יש משהו טיפולי? (עוד צביטת געגוע, כי בעצם בטח למטפלת שלי יהיה הרבה מה להגיד, אחרי שבילתה לה בסדנאת ויפאסנה אי אז) אתה חושב שזו בעצם בריחה לניתוק במילים יפות יותר? נעמה.

אודי, כתבת לי שקשר בין הפגישות לא יכול להיות מיטיב, ואם כבר זה "רע הכרחי". דיברתי על כך עם המטפל והוא אמר שבמקרה שלי קשר כזה כן יכול להיות מיטיב מכיוון שקודם כל חשוב שאלמד לבקש עזרה, להודות בחולשה ולראות שאכן אני זוכה מצדו להיענות לצרכים ולמצוקה שלי. מעין חוויה מתקנת. שאלתי אותו מה בנוגע לגבולות וכאלה. הוא חייך וביקש שפשוט אסמוך עליו, למרות שהוא יודע שזו משימה בלתי אפשרית מבחינתי. אודי, מה דעתך? אני כל הזמן חוששת שאני לא "בידיים טובות". אני מפחדת נורא. מרגישה שאני בלתי אפשרית. בלתי ניתנת לטיפול. לא מסוגלת "לשחרר" ולתת למישהו אחר לטפל בי ועוד לסמוך עליו שיעשה את זה בצורה טובה. אתה חושב שאני בלתי ניתנת לטיפול?????? אולי אני יותר מדי פגועה..... נטע.

לא הייתי ככה כבר מלא זמן. פרט לתקופה הסמוכה אחרי שהיא נטשה אותי ובצורה שהיא עשתה את זה. אבל אז עוד הייתה לי את העבודה. שהחזיקה אותי. כי זאת מסגרת. חובה. עם אנשים שאהבתי. עכשיו? אין לי כלום. וגם אותה "מחליפה" כבר לא ממש ישנה. לא טוב איתה. אני מרגישה שהסיפור מתחיל לחזור על עצמו. כל הקטע עם הגמישות- והמיילים, והסמסים והקשר הזה שבין הפגישות. וכל ההבטחות שלה ש"יהיה בסדר, ושנמצא פתרון ושאשלם כמה שיהיה לי"... הכל בולשיט. זה לא נכון. ומסתבר כלא נכון. אני מרגישה טיפשה. ומרומה. בפעם השנייה! היא ידעה מה היה. היא אפילו דברה עם הקודמת וקיבלה את כל המידע כולל ה"אזהרות" לאן לא לפנות ומה לא לעשות- לדעתה של הנוטשת/הקודמת. אבל עשתה יותר גרוע. למה? כי איך אפשר בתור פסיכולוגית לעולל זאת למישהי בפעם השנייה?? ולמה להבטיח ש"יהיה בסדר" כשאת לא שלמה עם זה? ואני זאת שבקשתי ממנה לחשוב על מה יהיה.- מייד כשפוטרתי. והרי אני לא איזה מישהי שפוטרה על ימין ועל שמאל ולא החזיקה עבודה יציבה בחייה. בסה"כ פיטורין אחרי 10 שנים באותה עבודה!! שאלתי אותה מה נעשה? ושנחשוב יחד? ושלפחות לא תעזוב אותי לפני שתדאג לי לפרידה מסודרת ולמסגרת חליפית. הצעתי אפילו להוריד את מס הפגישות. אבל היא ענתה שזה "אנטי טיפולי" בעינה. ושאשלם כמה שיהיה לי. נו באמת... איך? מה הייתם עושים במקומי?? :-( המחשבות הסופיות יותר ויותר אצלי. ברמת היום יום . וגם יותר. איך יוצאים מזה? מה אני צריכה לעשות? הרי גם היא הייתה נסיון שני!! אחרי פגיעה עצומה. מה אעשה?

את מה שקורה עכשיו. פתאום אחרי שהיא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי ושגם אם לא יהיה לי לשלם אז "אשלם כמה שיהיה לי" ..ואני עוד עניתי לי אז:"זה הרי לא מציאותי. ואת יודעת את זה. אל תגידי לי סתם. מה זה כמה שיהיה לי?? ואם לא יהיה? אני לא יודעת מתי אמצא עבודה וכמה ארוויח בה, אבל בטח הרבה פחות ממה שהרווחתי עד כה. ושאני לא רוצה לקחת סתם כל עבודה, כי אז זה יגרום לי לשנוא את הטיפול- שאהיה עבד לטיפול, במקום לחיות את החיים ושהטיפול יהיה אמצעי בשירותם ולא ההפ. היא בתגובה ענתה :"חמישה ש"ח יהיו לך?".. בקיצור אפילו סימסה לי :"תורידי לך לפחות את הדאגה הזאת מהראש. נסתדר. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. והיא גם הוסיפה סמיילי לסמס". והנה - לא חלף שבוע, ואמרתי לה שקשה לי עם חוסר הוודאות. ושאני מפחדת. ושגם עכשיו הסכום קשה לי- אמנם היא עושה הנחה מאד מאד גדולה, אבל היא מתעקשת על ארבע פגישות בשבוע. ולכן בעצם ההנחה כה גדולה. וכן- ברור שאני מרגישה שאני צריכה את זה. מי לא היה רוצה?? אבל מצד שני- אם גם עתה, המצב הכלכלי קשה לי, אז אני הצעתי שנחשוב אולי להוריד פגישה. כדי שאשלם פחות. וגם שאם לא אמצא עבודה אז שתגיד לי מה יהיה לדעתה הפתרון. כדי שגם היא לא תכעס עלי, וגם אני לא ארגיש כעס ותסכול על הטיפול. ואז פתאום היא התחילה להגיד שאקח כל עבודה. כי הטיפול הוא בשבילי. ושהיא לא מסכימה עם האמירה שלי ש"אני אכעס על הטיפול אם אחיה רק כדי לקיימו אבל במציאות מחוץ לטיפול- אעבוד בעבודה שאני לא רוצה, רק כי יש לי לחץ לקיים את הטיפול.". אמרתי לה- שבכל זאת עבדתי המון שנים ברציפות. ושאולי זאת נקודה שאני רוצה שהטיפול יעזור לי לשנות. ולהגיע דווקא למקום ועבודה טובים יותר. ואולי לעשות שינוי קריירה. או לכל הפחות- לחשוב. ולא לקחת כל עבודה רק מלחץ, כמו איזה בת עשרה.. בכל זאת צברתי נסיון, וגם יש לי תואר ראשון עם ממצוע גבוה. ( אמנם בתחום מדעי החברה ולא מקצוע, אך אופציות לתואר שני פתוחות בפני- כולל משהו מקצועי בגלל המממוצע הגבוה של התואר הראשון). ושאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה. ומה אני יכולה. ואיך לסדר לעצמי את הראש. ומה קודם. והכל בלאגן אחד גדול. ושבמקום שהיא תהווה מקור לתמיכה ולעידוד, היא הופכת למקום של לחץ, וביקורת,ועול כלכלי. ושמה פתאום היא חוזרת בה ממה שאמרה? פתאום היא אמרה לי שאצטרך לשלם. ושהיא לא תעבוד בחינם. כשאני מלכתחילה בכלל לא העליתי זאת כאופציה!! אני רק שאלתי. העליתי חששות. שאלתי מה יהיה. והיא הרגיעה וענתה כפי שענתה. ופתאום אני מרגישה מרומה. ופתייה. שהאמנתי למשפט הזה שלה :"שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון". ולמשפט על ה"חמישה שקלים"- שנועד להרגיע אותי. פתאום היא מתהפכת לי. ולמה?? למה?? כי פתאום נהייה לה קשה איתי? אפילו שהיא ידעה את זה מראש! וידעה איזה מטען כבד אני סוחבת עלי מהטיפול הקודם. הרי היא הייתה "המחליפה" - ובכלל היא זאת שממש עודדה אותי להשאר אצלה ולא לחזור לקודמת. כי היא טענה שהיא לא מספק סביבה מספיק יציבה שאליה אני כה זקוקה. ( עקב נסיבות חייה של הקודמת- מקווה שאתה זוכר אודי). ובכלל- הקודמת עדיין בארץ. ולא נסעה. ( אני יודעת כי אני "עוקבת" אחריה באינטרנט אכשהו). ואני מרגישה שהנה- גם היא שהבטיחה כל כך הרבה, בעצם מסתברת כסתם. הבטחות לחוד ומציאות לחוד. למה?? למה לומר לי סתם?? למה גם היא מתהפכת?? ואיך אבטח בה?? ומה עושים? אני חייבת לדאוג לעצמי. שכן אודי- אני חושבת מחשבות על מוות. כל יום. ויותר מזה. כי לא אוכל לעמוד בנטישה שוב. ולא ע"י פסיכולוגית. ועוד שהפעם כביכול אני "אשמה" - רק כי פוטרתי. ( ואני בטוחה שהפיטורין הם תוצאה ישירה של מה שקרה לי בטיפול הקודם. זה לא סתם קרה ככה. פתאום אחרי שנים כה רבות. זה גם קרה בול בזמן שהיא נטשה). אני שבורה. לא יודעת למי פונים לעזרה? השקעתי את מיטב כספי בטיפול. כולל אצל ה"מחליפה". היא קיבלה המון כסף. כל חודש. ויכולתי לתת לה את זה. ולא צייצתי. אבל עכשיו?? מה עכשיו?

סליחה על כל המלל שאני מזרימה לפה לאחרונה, אני מניחה שזה קצת מוגזם. אודי - אתה לא חייב לענות לי תמיד, אני אבין. אני באמת לא רוצה להטריד אף אחד, מצטערת.

היי אודי, סוריקטה, במבי וכולן, התעטפתי בסוף השבוע בחיבוק שהשארת, אודי. לא מתאים לי, אני יודעת. אולי משהו בזה שהוא במילים, שהוא מחכה שאני אקח אותו כשמתאים לי, אולי זה איפשר. ואולי אתה פשוט חבקן טוב... והיום התעטפתי גם בברכות שלכן, סוריקטה ובמבי. מרגישה קצת כאילו אני הולכת ומזמזמת שיר-מגן, כדי שרעות חולות לא יתקפו. ודי הצליח לי רוב היום, הזמזום פלאים הזה. ואמא שלי ביקשה להיפגש איתי, "לדבר על משהו חשוב". ואני צריכה להגביר את הזמזום לטורבו, אבל אז הוא סתם הופך לטינטון של חרדה. כי כמו ילדה קטנה וטיפשה לפני כל מפגש איתה אני יושבת עם המטפלת, מזכירה לעצמי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, מה אני חייבת ולמי ומה לא, יושבת איתה ומתכננת איך אני מתכננת להגיב לשלל דברים. ואחרי המפגש אנחנו מדברות, והיא עוזרת לי לעשות סדר. כי לא משנה כמה נדמה שאני רציונלית ומאורגנת, פגישה עם מישהו מההורים שלי מעיפה אותי חזרה למקום חסר גבולות וחסר אני. ועכשיו אני לבד (אבל בחיוך חושבת שאיזה כיף לילדונת של המטפלת, שודאי לא תצטרך להיערך לקראת פגישות עם אמא שלה). יש לכם עצות, איך לעשות סדר לבד? איך להישאר שלמה? איך לא להיסחף בקלות כזו לנרטיב שלה, שהכל טוב איתי ואני סתם כפויית טובה, שאני מזיקה לה בהתרחקות ממנה ושאני חייבת לרצות להתקרב? איך לא לצאת אכולת רגשות אשם...? או אולי בעצם ראויה לרגשות האשם האלה... (מדהים, רק לחשוב על השיחה הזו מבלגן לי את קווי המתאר) נעמה.

במיטה מרגע שחזרתי מהעבודה. ביטלתי ל - 2 חברות שונות שרצו לצאת איתי. לא מצליחה לעשות כלוווום לא רוצה לקום לעולם. הלוואי שיכולתי פשוט להרדם לשנה ברצף. כך לפחות הייתי ניצלת מאזור הדמדומים הזה של - מתה להרגיש משו, אבל לא יודעת אפילו להזיל דמעה. מה יהיה ??? אני יודעת שאני מזיקה לעצמי בהתנהגות הזאת, אבל לא מצליחה לשלוט בזה. רק נסוגה יותר ויותר, מחברה, מהנאות פשוטות שפעם היו לי ובכלל - מהחיים. פעם הייתי שונאת אותי במצב כזה, היום - גם לזה אין לי כח. פשוט שקועה בביצה תפלה וטובענית

מנסה לחשוב באמת ולהיות כנה עם עצמי לחלוטין, אני מניחה שהטלת עוגן תהיה פעולה שתקרב אותי מידי אל המציאות, וזה מפחיד , מפחיד מאד. משתדלת בד"כ להתרחק מהמציאות במידת האפשר, אולי משום שכשאני נפגשת עם החיים חזיתית - אני מתכסה במין מסכה של - עפרה הנחמדה, העוזרת, הכיפית, שהכל בסדר אצלה... משהו במפגש הזה עם עצמי הזאת - מרוקן וממוטט אותי לחלוטין. ומשום מה, גם נורא נורא מפחיד.

שלום, אני בחור בשנות ה 30, כאשר אני יוצא עם בחורה ומתחיל להבין שזה רציני אני ניכנס לחרדות ואז מוצא את כל הסיבות להיפרד והופך לאדם בלתי נסבל ולאחר הפרידה אני מבין שעשיתי טעות וניכנס לדיכון... התבנית הזו חוזרת על עצמה כל הזמן ... אני צריך עזרה כי אני כבר לא יודע מה לעשות ... האם זו מחלה ,האם זה בר טיפול למי פונים,עזרו לי בבקשה תודה.

אתה כבר פה.

"כמעט תמיד אני עומדת מאחורי עצמי ודמות שדומה לי מדברת בשמי ולא תמיד היא בדיוק מה שהיא נראית המראה אשר מראה שהיא איננה מראה שהיא נמצאת רגע אחד קשה מסתיר לי את קולה המפרפר הפחד כאן בעל כרחי" [ חדוה הרכבי/ בעל כרחי ]

שלום, מזה תקופה אני מחפשת מטפלת עבור אחותי בת 22 עם בעיית שפה קשה. אך לא מוצאת אני צריכה משהיא שתיהיה באזור בית שמש ונגישה.אשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא. תודה רבה

קרה היום משהו שערער, שניסה לערער, ואני לא ויתרתי. אמרתי לו, אני לא אתן לך, לא אתן לך ולאף אחד להוציא אותי מהמסלול. וקמתי והלכתי לעבודה. ואני מתפקדת כמו גדולה. כשאני יודעת שבערב יהיה טיפול קבוצתי. ושם, שם אפשר לקרוס במקום בטוח. שבוע טוב. נ.ב: אודי, אתה מסכים עם אגם שאני אשמה בזה שמימה לא כאן?

הי הילה, כבר כתבתי לך בברכתי אלייך, שאני מעריכה מאד את כוחותייך... אגב, אנ'לא יודעת אם זה משנה, אבל אני לא 'מאשימה' אותך וגם חושבת שזה לא נכון 'להאשים' אותך, רק כי העזת להשמיע קול מסוים, שבעיניי נובע מהזדהות; וגם, אני מניחה, לא ייחודי רק לך. לדעתי, בה במידה אפשר 'לבוא בטענות' לפורום הוירטואלי, שיש לו, למשל, פוטנציאל לתסכל כל-כך (אם רק בוחרים באפשרות הזאת, האחריות על המשתמש...), כמו-גם לגילוי הלב והאומץ המוערכים של אודי או מי מהמשתתפים. ועוד. שלך, סוריקטה

הכוחות שלך מרגשים, מעלים חיוך. חשבתי על השירים שאת שמה לפעמים ועל זה שאת תמיד מוצאת שירים נוגעים וכנים. יש לך שיר שלו, הילה? זה בסדר לבקש? בא לי לצבור ארסנל של שלווה, והשירים שאת מביאה נראים לי כמו כלי חשוב. זה בסדר? אם מעיק אז סליחה, ובאמת אל תקחי את זה אם זה מעיק. סתם, אם מתאים ומתחשק לך. תודה לך יקירה, תודה גם על הודעות התקווה. נעמה. ולנ.ב - אני לא רואה בך אשמה. אני גם לא חושבת שמדובר במשהו רע שמישהו עשה. לא חלילה כי לא אכפת לי ממימה, ואני גם דואגת לה, במיוחד בגלל שעזבה כשהיא לא בשיאה (מקווה שאת שומרת על עצמך, אם את קוראת). פשוט מדובר בבחירה שלה, החלטה. דבר שהוא לא יכול להיות באשמתו של איש, כי הוא כשלעצמו חיובי...

שלום, אני מבקשת עזרה במקרה שלדעתי נוצרה תלות יתר של חברה בי ואני כבר לא יודעת מה לעשות. החברה שעליה אני מדברת היא בת זוגתי לשעבר בת 24. לפני כ5 חודשים היא עברה דירה לדירה שבה היא גרה לב כדי ללמוד במכללה. נפרדנו כי לי באופן אישי היה כבר קשה להכיל אותה היא בן אדם לא פשוט עם חיים לא קלים והיא לא חסכה ממני את בעיותיה ואני בן אדם שנוטה לעזור גם בלי שיבקשו ממני ועזרתי בכל מה שיכלתי בלי להגיד לא ובלי לרצות היא ניצלה את המצב . בכל מקרה זה התחיל כבר לפגוע בי ולכן נפרדנו. לאחר שנפרדנו היא ממש ביקשה שאני לא יעזוב אותה לגמרה שנשאר בקשר חברי כי היא מרגישה לבד, שאין לה אף אחד , היא מרגישה דחויה על פי דבריה שהיא כלום ואף לא רוצה אותה. כחודש אנחנו עדין בקשר מאז הפרדה. כשבועיים לאחר הפרדה היא פשוט ישבה בבית בדכאון , עישנה ,שתתה, אמרה דברים כמו שהיא רוצה למות ואין לה בשביל מה לחיות . אני גרה רחוק ממנה ולכן לא יכלתי להגיע מיד , ואז היא נסעה אלי בטרמפים בשישי בערב ,שיכורה. טיפלתי בה עד הבוקר , בבוקר דיברנו והחזרתי אותה הביתה כשאמרתי לה שאני יתמוך בה ויעזור לה (היא לקחה את זה כהבטחה ) ומצבה היה טוב יותר. לאחר כמה ימים היא רבה עם שתי חברות שנשארו לה כי הם לא יכלו לעזור לה במצב מסוים ומבחינתה הם כבר לא חברות ושוב לא הייתה לי ברירה אלא לעזור (אם לא היא הייתה ישנה ברחוב). ניסיתי אחר כך להסביר לה שזה קשה להיות היחידה שעוזרת לה ומאז מבחינתה שברתי הכל את כל האמון שלה בי ,שוב דיבוריים שאין לה למה לחיות שהיא לא שווה כלום ... אני מנסה להיות שם בשבילה כי יכול להיות שהיא באמת מרגישה לבד ואני באמת מפחדת שהיא תפגע בעצמה. אבל אני מרגישה שהיא יצרה (וכנראה שאפשרתי את זה) איזה שהיא תלות בי , היא יכולה בזכותי כביכול "לקום על הרגלים" ולחזור ללמוד ולצאת מהדיכאון ובגללי "ליפול" לרצות להפסיק ללמוד ולהיכנס שוב לדכאון . היא פשוט מאשימה אותי בצורה מאוד מניפולטיבית בכל מצב שאני מגיבה לא טוב לדעתה כמשהו ששובר אותה ושאני עושה לה את זה בכוונה ואני בן אדם רגיש וכואב לי לראות אותה ככה. אני מבקשת איזה שהיא עזרה, מה עלי לעשות , לנתק את ההקשר? לעשות את זה בהדרגה? חשוב לציין שעל פי דבריה היא לא יצרה קשרים חברתיים תומכים במקום שעליו היא עברה והחברות שיש לה לא יתמכו בה ,לכן קשה לי כל כך לנתק את הקשר כי יכול להיות שזה באמת ישאיר אותה לבד

קודם כל תודה לך אודי דבר שני העניין הוא שכל פעם שאני מנסה לקחת צעד אחורה היא מרגישה ישר שאני קרה ונעלבת ומרגישה לבד. והיא מציינת בפני דברים כמו אני מנגנת לך עכשיו ואם אין לי מה להגיב או שאני מגיבה משהו כללי כזה אז היא נפגעת.... אני לא יודעת איך כדאי לי להגיב ,כי אם אני מגיבה היא נפגעת ואם אני לא מגיבה בכלל אז היא נפגעת

תודה לך, עוד שאלה, הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה לקחת צעד אחורה

יש דברים שאף פעם לא חשבתי שאני אגיע אליהם... אבל גם לזה הגעתי, וכמעט שפגעתי בעצמי ובנס היה מי שהציל אותי, ועכשיו אני תחת שמירה כבדה, מרגישה חנוקה וטיפשה, למה ההיתי צריכה להגיע לזה??? אין לי כח לדברים האלו, אני רוצה להרגיש טוב, לצאת מזה, ואני עובדת קשה כ"כ, באמת... אבל זה קשה בטירוף.......ולפעמים כמעט שנגמר הכח..... צריכה הבנה ורכות, צריכה שישמרו עלי, שיאהבו ויכבדו אותי למרות הכל........זה מידי הרבה לבקש?!

אני מפחד לישון מאוד .... מה לעשות בבקשה דחוףף

היי מחפש המלצות על פסיכולוגיות קליניות באזור ת"א שעובדות עם הכללית אשמח לעזרה תודה

רשמת לי למטה על הרעיון של פעם בשבועיים:שורדים בתוך הטיפול ולא מבחוץ.או שעוזבים. למה התכוונת - איך שורדים וממשיכים? (כתבתי שדברתי עם המטפלת על זה אם לכך התכוונת) אם יש הרבה דברים לא מחברים, מה אני יכולה לעשות כדי לשרוד בתוך הטיפול בלי לסבול?

... ואאחל אני היום שבוע טוב לכולם, נחזיק אצבעות להצלחות קטנות. הנה, שבנו להיפגש ביום ראשון. אודי, הי, 'העתקתי' והשתמשתי לפני ימים אחדים במילים המאחלות שלך מכאן מול חברים טובים שעבר עליהם שבוע קדחתני במיוחד של צמיחה ופריחה. ותודה גם למטפל שהשקיע בי שנים, סוריקטה

כייף לפתוח את השבוע עם ברכה ממך שמחוברת עם ברכתו של אודי.. מחמם את הלב.. ורוצה להוסיף ברכה משלי לשבוע מבורך ומאיר לכולנו.. במבי.

אודי אהוב, שבת רכה ומלטפת.. שלך-במבי.

גוש בגרון כאב ראש געגועים פחד אהבה חרדת נטישה

היי, אני קוראת על הרבה אנשים שחשים רע נפשית, אך כאשר הם יוצאים לעולם, הם "לובשים" חיוך על הפנים ומתנהגים כאילו הכל מעולה בחייהם. אני מעולה לא הצלחתי לנהוג כך.. יש לי פרצוף עצוב ומדוכא, והרבה שואלים אותי מדוע איני מחייכת אף פעם. מדוע זה כך אצלי? האם זה אומר שאני רוצה שאנשים ידעו שרע לי ושירחמו עליי? האם אני מחפשת רחמים ושאנשים יחשבו שאני מסכנה? זה די מציק לי.. אני גם לא משתדלת לנסות להראות שהכל בסדר אצלי, ומודעת לכך שהפרצוף שלי רציני ונוקשה, אולם בכל זאת איני מתאמצת. זה מטריד אותי שבעצם אני מחפשת רחמים. האם זה הסבר הגיוני? ומה עוד יכול להיות? אני צריכה להשתדל לחייך?

לאלפי חלקיקים למיליון ישים ורוצה להיות רק אין אחת.

(ועכשיו, אודי, יש לי השערה, שאולי תחשוב שגם כאן קצת הגזמתי, אז אני כבר אענה לך שאני לא חושבת שכן). עברתי בשכונה שהפסיכיא' שאני הולכת אליה גרה. ואני יודעת איפה היא גרה, כי זה כתוב בגוגל. אני גם בכלל לא בטוחה שזה מעודכן ובכל זאת. אז ירדתי ליד הרחוב שלה וחיפשתי את הבית. לא מצאתי כי היו כמה כניסות לאותה כתובת. וכשנכנסתי לרחוב עברה בי איזו תחושה כאילו אני "גנבת". ולא הייתי מסוגלת באמת לעבור בית בית ולבדוק. חיפשתי את התיבות דואר ולא ראיתי שם את השם משפ'. ואז גם חשבתי שמעניין אם הייתי הוכלת לחפש את הבית של המטפלת שלי, ועניתי לעצמי שבמיוחד לא אסע לשם, אבל אם אהיה בישוב בו היא גרה, סביר להניח שאלך לחפש. מצד אחד, אני רוצה לדעת כמה שיותר, מצד שני מה שאני יודעת עושה לי רע.

כשאני כותבת הודעה ומחכה לתגובתך, לרוב, אני כבר ישנה ותו"כ הלילה פותחת את הפל' וקוראת אם ענית לי. וכשענית לי אתמול על ששאלתי אם כעסת, נעלבתי. והאמת שאני לא רוצה לכתוב כאן יותר. הבעיה היא שאני לא באמת מסוגלת. אז רק רציתי שתדע שנפגעתי ממה שכתבת.

גם ככה אתה לא ממש מגיב להודעות שלי...(מעניין אם בכלל תראה את זו) אני כנראה צריכה הפסקה מכאן. לצערי זו (כנראה) תהיה רק הפסקה, כי נראה לי שלא באמת אצליח לעזוב לגמרי, אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה, גם ככה אני נעלבת מכל מה שאתה כותב לי, אז למה זה טוב?!

אבל כנראה שזה באמת לא המקום המתאים בשבילי. וחבל לי, כי לא מצאתי מקומות אחרים שבהם אני מרגישה שמבינים אותי ושאני מזדהה עם אחרים, ועכשיו אני בוכה...

אודי, יצאתי מהטיפול בתחושה של מוות. כבר בשירותים של העבודה חתכתי את עצמי ואח"כ "לבשתי" חיוך מזויף ויצאתי אל העולם. האוכל היה ללא טעם, השמיים חסרי צבע והאנשים נראו לי אטומים וחסרי הבעה. "לקינוח", אבא שלי התקשר ואני כמובן צייתנית כתמיד, עניתי לו. הוא שאל: "מה שלום הילדה היפה שלי"? וכשסיימנו "לדבר" הרגשתי ילדה קטנה, כנועה, יפה ושותקת. הלוואי הלוואי והייתי יכולה להיות כעורה וצועקת. נטע.

אודי, אני מתעקשת לחזור ולשאול מפני שזה חשוב לי: האם יש מקרים שבהם קשר סביר בין הפגישות יכול להיות מיטיב ואפילו מרפא ותורם עבור המטופל ועבור הקשר הטיפולי??? אשמח לתשובה או שתפנה אותי לחומר כתוב בנושא (אם קיים). תודה ומצטערת שמנדנדת נטע.

הי נטע, הנה מאמר מעניין בנושא: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה. http://www.israpsych.org/books/?p=464 מילי

אני צריכה חיבוק. אבל כזה שלא יוכל להיות מסוכן, מיני, מכאיב. ניסוח נכון יותר: אני צריכה להיות מסוגלת לקבל חיבוק. דובר כאן על כלבים לאחרונה. אני מרגישה בכלוב בצער בעלי חיים, עם אותם כלבים מסכנים שמחכים ל"הרדמה" (איזו מילה מכובסת). כשעוברים אנשים אני מרימה מבט, אבל אני לא מהכלבים החינניים שקל לרצות לאמץ. כלב אילם ופצוע, שלא נותן לאנשים להתקרב. פתאום בא לי ללכת לשם פיזית ולתת לכל אחד מהם חיבוק, לשבת איתם קצת. אבל בשורה התחתונה גם אם אעשה את זה, דינם יהיה אותה הרדמה מושתקת בחדר האחורי. לחתולה אחת בעולם חסכתי את הגורל הזה, אבל יש עוד כל כך הרבה... (מה אני מברברת כאן? הגבול שלי עם העולם כל כך הצטמצם, שכל כאב שיש בו נכנס גם אליי. ובעלי חיים, הם הרי כל כך חסרי אונים במציאות הזו. כמו ילדים.) (ואולי אני בעצם מבקשת מהילדה בי שתרצה חיבוק והיא פשוט הודפת, למרות שהיא יודעת שדינה הוא ההרדמה שבסוף.) סליחה על הקאת המילים של היום. בטח אתחרט עוד שנייה, אבל מנסה בינתיים להוציא מילים במקום דם. נעמה.

אודי, אני מרגישה שאסור להשמיע את הקול הזה. כי הוא אומר שאו שאני משוגעת או שאני שקרנית. מתרחשים בי דברים שאין לי עליהם שליטה, הם קורים סביבי. והם בכלל לא שלי, לא שלי. אודי, של מי הם? אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות, במיסטיקה, היה לי הסבר והכל היה נח על מקומו בשלום. איזה במאי סרטים משתמש במחשבות שלי, משחק בהן, שותל בהן עיוותים. זה נשמע פסיכוטי, מה? אולי הפסיכוזה היא בחירה מקלה ברגעים כאלה, כי דווקא הידיעה שלי שזה לא נכון היא המטריפה ביותר. אבל לא יכול להיות שהן שלי. אודי, אלו לא מחשבות של נעמה הנורמטיבית והמאוזנת. אלו גם לא מחשבות בכלל. יצור כלאיים, מחשבות של החושים. מחשבות בלי סדר, בלי צפי. הפגזת החושים הערים, כמו הזיה שיודעים שהיא לא המציאות. שוב לא הלכתי ללימודים, כדי שלא יקפצו עלי בזמן השיעור. ואולי אלך מאוחר יותר, אם אעזור אומץ, או ניתוק מספיק. אודי, למה הן באות? הן לא שלי, הן לא שלי, הן לא יכולות להיות שלי. הן ממציאות כאבים, שוטפות לי את המוח. ואין דרך להסביר להן שהן התבלבלו באדם, שלא יכול להיות שהן קשורות אליי, למציאות כלשהי. אודי, אולי אני באמת משתגעת? אולי ככה זה מרגיש בהתחלה? נעמה.

למה אתה מתכוונת ב"גם כאן את לא מצליחה להתחבר", לאן עוד לא הצלחתי להתחבר? אולי גם אתה לא מבין, אבל אתה גם לא שואל. כי מהתשובות שלך אפשר להבין כל כך הרבה דברים. חוץ מהתשובות הקצרות מאוד שדוקא בהן יש יותר חום. יש הרבה דברים קבועים בחיים שלי, מאוד מחוברים, עשרים שנות נישואים, ארבעה ילדים, קריירה, שלושה מקרים של פגיעה מינית ואונס, ילדות לא פשוטה, PTSD, DID. פתאום הכל נעצר והתחברתי למוות. שנה של פגיעה עצמית, הרעבה, דכאון וניסיון אובדני שלא הצליח. עכשיו קשה לי להתחבר לחיים שאחרי המוות שהם כמו מוות בתוך החיים. מילי

כל היום מנותקת לחלוטין. פתאום מגיע ערב, אני מגיעה למחשב, קוראת. פתאום מרגישה. דקירה מפלחת של עצב, געגוע ,(לא ברור למה ולמי) והכרת תודה פשוטה על היחס והמענה. גילת - את היית בסדר גמור. זאת אני שדעתה נטרפת עליה, בלי קשר לדשא של השכן... ו-כן, דוקא במה שכתבת אח"כ, הצלחת לגעת בי. הלוואי שהיה מישהו שיאמר לי רק - "בואי"... ויתכוון לזה. אודי - אני באמת במקום לא פשוט כעת. קולטת לפתע מה באמת קורה לי. וזה לא קל, לא קל בכלל. (במיוחד בהתחשב בזה שאני לא מאפשרת לעצמי לחשוב עלי כלל במהלך היום) יש לי קליפה, אבל אין מישהו ממשי בתוכה. אני זרה לי. כל היום התנגן לי בלופ השיר הזה - https://www.youtube.com/watch?v=jIIhPiQTWrg הלוואי והיה לי למי להתגעגע...

אודי יקר, תודה. השיר הזה כמעט מדויק לי, ונגע בי מאד. "ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב"... חלק ניכר ממני...

ותוהה לעצמי אם יהיה הגיוני לדבר איתה על זה. אודי מה אתה חושב? שייך לדבר איתה? וחוץ מזה, שאני בכלל לא בטוחה כמה אני מעוניינת להמשיך עם התרופות, והאם להמשיך ללכת אליה ספציפית. אני גם כועסת עליה, אבל בלי קשר הטיפול התרפותי לא עוזר לי כרגע. אני כבר שנה בניסיונות של כל מיני תרופות ולא מרגישה כלום. אודי, אתה חושב שאם אני לא מאמינה ביעילות של הטיפול התרופתי, זה משפיע? (המטפלת שלי אמרה שלדעתה יש לכך השפעה) ז"א יכול להיות שאני גורמת לזה שלא יעזור? (ואני לא כ"כ בטוחה עוד מה אני חושבת לגבי יעילות התרופות)

היי חנה, נראה לי שלמרות שההשפעה של התרופות היא פיזית, האמונה שלך ביעילות שלהן משמעותית. ההשפעה היא כמובן לא בזה שהאמונה שלך משנה את מה שהן עושות, אלא את הפרשנות שלך לשינויים שהן אולי יוצרות. אולי את מהירה לבטל שינויים חיוביים שהן עושות? אני יכולה להגיד לך שאישית, התרופות הפסיכיאטריות כל כך משמעותיות מבחינתי. בעיקר כי הן הצליחו להביא לכך שהטיפול שלי לא יעסוק רק בהישרדות הזו, אלא פינו מקום לטיפול עצמו. עדיין לפעמים אני רוצה להאמין שהן חסרות משמעות, וכשנגמרת חפיסה לפעמים אני משתהה עד שאני קונה את הבאה. ודווקא אז אני רואה כמה שהן תורמות... גם יכול להיות שעוד לא מצאת את השילוב המתאים לך, נראה לי שגם את הערוץ הזה רצוי לא לפסול. בהצלחה, נעמה.

שמהפעם הראשונה שהפסיכיאטרית נפגשה איתי, היא אמרה שהיא לא בטוחה שתרופות יכולות לעזור לי, אבל שכמובן אפשר לנסות. ובכל פגישה שלנו, והיו לא מעט, היא מציינת זאת שוב, זה לא שבגלל שהיא אומרת אני גם לא חושבת שהן יכולות לעזור. אלא באמת יכול להיות שתרופות זה לא מה שאני צריכה, והאמת שאני גם חושבת שזה לא מה שאני צריכה. ובכל זאת אני כן מעוניינת לקחת, אבל אני לא מרגישה שום השפעה.

שהגבת לי לפני שבוע אולי יותר בקשר לשאלה שלי אם מי שלוקח תרופה יש לו בעיה... אז רציתי שתדעי שראיתי ותודה

קשה לי שמימה לא כאן. אני פונה אליך- אולי לאדם משמעותי אכפת כשחסר מאד אדם משמעותי אחר? ואז למשמעותיות יש יותר ערך!

אני שומעת אותך, וכואב לי, כואב לי שמימה לא כאן, וקשה לי שאת מאשימה אותי. אולי עוד משתתפים כאן מאשימים אותי? אני רואה אותכם מפנים אצבע מאשימה. ואומרים לי את, את, אשמתך בגללך מימה לא כאן. בגללך. ואני שואלת את עצמי, אולי זה לא היה במקום ומימה לא יכלה להכיל אותי? מימה, אני מזמינה אותך לחזור, אני אנסה להיות סבלנית. אני מזמינה אותך. תבואי? הילה

אודי, מהם השיקולים שמנחים אותך כאשר אתה שוקל האם לאפשר קשר בין פגישות (טלפון, מייל, סמס) כחלק מהחוזה הטיפולי? כמובן, שמדברת על קשר במינון סביר (נניח 2 SMS בשבוע). המטפל שלי מאפשר לי קשר כזה אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת לפנות אליו בעת מצוקה. מבחינתי זה להודות בכישלון ובנזקקות ואין דבר יותר משפיל מזה. במקום זה אני חותכת, וגם זה משפיל מאוד וגם בזה קשה לי להודות )-: נ.ב. מימה מאוד חסרה פה. נטע.

נזקקות אינה כישלון ואינה השפלה להפך, גם אני חשבתי כך פעם, נזקקות זה משהו בסיסי וכשתנסי ליצור איתו קשר בשעת מצוקה תראי עד כמה זה נחוץ ומיטיב לעומת לחתוך שפוגע בך וכמובן אינו מועיל....

היום לא הצלחתי לקום בבוקר ללימודים. ואמרתי לעצמי די, תפסיקי לשחק משחקים, תפסיקי עם הדרמה הטיפשית. הכל בסדר. אבל היו בי משקולות של כאב שלא איפשרו לי לזוז. וחזרתי לישון, רק בשביל לא להיות ערה. לא להיות בין הערים. ועכשיו אני כותבת ושוב אומרת לעצמי תפסיקי, מספיק עם ההצגות. אם אין לך משהו טוב להגיד, תשתקי. אבל המשקולות של הכאב לחצו על המקלדת ויצאה הודעה. אני לא יודעת מה לעשות. מה לעשות? נעמה.

הקשיבי לכאב נעמה, תני לו מקום, הוא הכי אמיתי והכי שלך. תהיי עם הכאב עם מי שיכול לעזור לך. רגשות האשם על יום של חוסר תפקוד מדברים, אבל גם הם לא יכולים לכאב. תבקשי שיהיו איתך, אל תהיי לבד, אם אפשר. אני כל כך זוכרת את הייסורים האלה בתקופת הלימודים, לקום או לא לקום, זאת השאלה, בקרים של מלחמה עיקשת ונסיונות להמשיך בשגרה, להאחז בה ולנסות להתעלם מהכאב. מילי

אני רוצה לחשוב שאני אסתדר. אבל אני לא. אני צריכה כ"כ הרבה ששום דבר לא יעזור. ויש לי כ"כ הרבה כוחות אבל יחד עם זה כ"כ הרבה בעיות והכל ביחד קשה לי!!!!!!!!!!!!!!!!11 אני רוצה חיים טובים. אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה להיות מועילה לעולם......................... אני רוצה להיות טובה לבעלי.......... אני רוצה להיות טובה לילדים שאוליי יהיו לי יום אחד............... אני רוצה להיות טטובה לי!!!!!!!!!!!!!! בלי לפגוע. פשוט טובה...... אפשר??????

היי, אני סטודנט מגיל צעיר קיימים בי סממנים של התמכרות למחשב ולאינטרנט. בכל תקופה ההתמכרות הזאת מחליפה צורות ומתבטאית באופן שונה. כיום מדובר בעיקר על התמכרות לפייסבוק/אתרי הכרויות והתכתבויות עם בנות. זה מתבטא באובססיביות - אם כתבתי משהו או שלחתי למישהו הודעה אני מתקשה לחתוך עד שהוא מגיב לי. רצון להכנס לפייסבוק עבור משהו קטן יכול להמשך זמן רב בלי להרגיש. אין לי פלאפון חכם, וכשאני לא נמצא זמן מסויים ליד מחשב אני חש סממני קריז מסויימים....כאילו סם חסר לי בדם. כשאני מגיע הביתה אני מייד רץ למחשב. כשאני קם בבוקר אני מייד פותח את המחשב. מתקשה לחתוך גלישה באינטרנט והתכתבויות גם במחיר של הפסד לימודים, שינה מאוחרת וכו'. הבעיה העיקרית היא שזה פוגע לי בלימודים בצורה מאד משמעותית. אני על סף תקופת בחינות...חלק בלתי נפרד מהלימודים קשור למחשב (ולפעמים אפילו לפייסבוק עצמו - קבוצת לימודים/התייעצויות) וזה מסיט לי את הריכוז למקום אחר. מהי הגישה הטיפולית הנכונה להתמודדות עם דבר כזה? ואני לא מחפש תשובה של "לך לטיפול בלה בלה בלה"... אין לי כוונה כרגע ללכת לטיפול, אני מעוניין לדעת בכמה מילים מה העקרונות העומדים מאחורי גמילה כזאת (כמו שבכל בעיה יש בספרים עקרונות טיפוליים כלשהם...יש עקרונות טיפול בפוביות, בהתמכרויות לאלכוהול וכו' - מה כאן? חייב להעיף את המחשב לגמרי? לשנות דפוס חשיבה? משהו אחר? בתודה מראש

לכל מי שמקנא בחיבוק מהמטפל שלו, אין לכם במה לקנא, כל אחד והסיפור שלו....תמיד אצל אחרים נראה טוב, קחי את המטפלת שלי בכייף במבי ותביאי לי את שלך לשעה שלוש פעמים או ארבע או חמש פעמים בשבוע, אצלי גם יצא עכשיו פעם בשבועיים רוצה??????? כשהיא נוסעת את כל כך מתגעגעת אליה אז מה???????? רוצה פעם בשבועיים?? קשה לתאם איתה שעות.............אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף כן כולה חיבוק!!!!!!!!!!!! קצת עצבנת אותי, את לא פרית!!!!!! החיבוק הזה בשבילי הוא כלום!!!!!!! הבנת???????? את יודעת שהיא שם בשבילך ומלא פעמים בשבוע, את מרגישה את האהבה, את החום שלה...את אוהבת אותה כל כך והיא אותך.....אז החיבוק זה מה שישנה??? המשנה הוא שהיא אוהבת אותך ושלי לא נראה לי ממש אוהבת.....אי אפשר לאהוב אותי, אי אפשר!!!!!! זה סובייקטיבי כל כך!!!!! אני מרגישה לא שווה בעיני אף אחד!!!!!למי אכפת בכלל ממני?????? אוףףףףףףףףףףףףף, אודי אתה מבין שיש לי חיבוק וזה לא זה????? אוףףףףףףף להרגיש לא חשובה, שלאף אחד לא באמת אכפת ממך זה דפוק, איך במבי לא מבינה?? ולא היא לא עונה תמיד אני זאת שמוסרת סמס והיא עונה רק כשדחוף...זה ההסכם.

מיכל :( לא , אני לא מקנאה בך באמת.. אני יודעת שהדברים מורכבים מאוד.. אני גם לא רוצה על באמת לתת לך את אמא צביה שלי אפילו לא לדקה.. אני גם לא רוצה את המטפלת שלך.. אני גם לא יודעת אם חיבוק מאמא צביה ימלא את החלל הע-צ-ו-ם שיש לי.. אני רק מרגישה שאני במקום של פזילה מרוב כאב.. גם עם אמא צביה אני לא בדיוק מוצאת עכשיו את המקום.. אתמול כל הזמן רק אמרתי לה שאני רוצה לשבת על הרצפה ולחבק לה את הרגליים חזק חזק.. יכול להיות שאם אמא צביה באמת תרצה לחבק אותי אני אברח מהטיפול ??? זה מורכב... זה הצורך הכי דומיננטי שאני מרגישה ואת יודעת מה ? אולי אני כבר לא ודעת מה אני רוצה ?? נראה לי שהשתגעתי לחלוטין.. אתמול כשהייתי אצלה,לא יכולתי להתקרב לספה.. פתאום אני מתה מפחד להניח את הראש על הכרית שלה, ובכלל מפחדת מהספה..עמדתי כמעט כל הפגישה.. אין לך על מה להצטער מיכל..כל אחת מאיתנו נוגעת בחומרים פנימיים שלה ולפעמים החומרים יוצרים גרוי לאחר.. אבל זה לא אנחנו. את מבינה מיכל ? זה בסדר...אני יודעת שזה לא את..זה החומרים שלי שמתודלקים פה דרך גרוי.. במבי.

הכל נהיה לי כל כך קשה פתאום......תודה שאת מבינה ואקשיב בשקט בשקט לשיר...

מיכל יקרה, מדוע את נבהלת כל-כך מהקנאה של הזולת? אל לך להקטין או לבטל את החום והקירבה - אף אם חלקיים - שחשת שקיבלת. וחוצמזה, גם אם תהפכי את הדברים לכאילו לא שווים, העולם הפנימי של האחר, וכך גם נטייתו לקנא בנושאים מסוימים לא באמת ישתנו עקב הצמצום שאת עושה לעצמך. אם החיבוק התאים, במידה שהתאים, בעיתוי שהתאים - כך הוא, ואין לך על מה להתנצל. מסכימה איתך. איש ועולמו. סוריקטה

לצערי אני נוטה לקטע כזה של הכל או לא כלום שחור לבן ןלבטל את הטוב לפעמים.......קשה לי גם להאמין שלמישהו אכפת...לפעמים החיבוק ממנה עוזר ולכן היא כרגע נותנת לי לקבוע מתי יהיה חיבוק.

כן, מבחינתך יש משהו טוב בלהתגעגע...מבחינתי לא, לפחות לא למטפל שם זה שונה נראה לי. בכל מקרה כתבתי לה סמס והיא ענתה....תודה חנה שהבנת :) ושאלות...למה נודעה ההיפנוזה בטיפול? ואם עושים דמיון מודרך זה דומה? עבדנו עם קלפים והיה לי מוזר....והאם אפשרי כך להיזכר בדברים? יש בכלל אפשרות שהזיכרון לא מעוות??? יש דרך אחרת להיזכר בדברים רחוקים? והאם בכלל חשוב להיזכר בעבר ..זה עוזר?

אני בטיפול ולא טוב לי שם ודברתי כבר עם המטפלת שאני רוצה לעזוב. חשבתי על רעיון כדי לשרוד, לבוא פעם בשבועיים אליה ופעם בשבועייים למטפלת אחרת. ככה לא אמעך במקום אחד כי חשבתי שלא חיבים להתענות כל שבוע במקום אחד שמרוצים חלקית וקצת סובלים.וכשיש גוון זה מאורר ונותן יכולת לשרוד את הטיפול. מה דעתך? וכמה סכויים יש שהמטפלת תסכים?

ושוב לא ענית על מה שלא הבנתי. קצת קשה לי עם כל כך הרבה סימני שאלה. התחלתי טיפול חדש ושוב אני מרגישה לבד, לא קשורה ממש, רק מספרת מדברת, מול עיניים אמפטיות, ראש מהנהן וקול שמנסה להבין ולסדר. דווקא עכשיו, כשקשר יכול היה להיות משמעותי בשבילי, נאלצתי לוותר על כל הקשרים הטיפוליים של העבר. לא הבנתי את תגובתך, את משחקי המילים שלך ואולי הציניות למה שכתבתי בפעם הקודמת. וכאן, במקום שבו אתה ממיין הודעות ומקפיד ועונה, נראה כאילו גם לך יש כמה קולות. יש הזוכים למילות חיבה ועידוד ואולי כבר יצרתם שפה משותפת. ויש, כמוני, ששוב לא הבינה את רוח תגובתך ולא הרגישה מילת חיבה או עידוד או הסבר ברור שאינו עטוף בחצאי הבנות ומשחקי מילים שהצלחתי רק לפרש כציניות או לעג או דחייה. אני משתפת באיך אני מרגישה ואין הדברים נאמרים ממקום של ביקורת או תלונה. מילי

אודי, נראה לי שדווקא הפעם להפוך את הציפיות יהיה הצעד הלא בריא. מצפה מעצמי לשמור על עצמי, ולא מצליחה. ולא נראה לי שעדיף לחשוב על הפגיעה העצמית כהצלחה, לא? היא כבר נטולת האשלייה של השליטה והבחירה הנבונה והמודעת. אולי איזו הצלחה מרה היא שהיא כבר לא נחשבת להצלחה בעיניי. עוד רגע תקופת מבחנים ואני חושבת לעצמי, תעזבו אותי מהצלחה או כישלון בהם. בלהתקיים כמו שצריך אני נכשלת, מה כבר השאר משנה? הברז של המחשבות-תמונות-חלומות-זכרונות מטפטף, למרות שהתכוונתי לסגור אותו לכמה חודשים. ואני לא מסוגלת לשאת את מה שיוצא ממנו, ממני. מחשבות שאסור להרגיש, רגשות שאסור לחשוב, תחושות שיוכלו לא להתקיים רק אם אני לא אתקיים. כל כך עצוב לי שאני קיימת. נעמה.

נעמה, ההיגיון, נכון, שם מצופה ממך לשמור על עצמך. אבל, ברגש, שם ייתכן שקיים אותו קול, שעפ"יר נמצא לו יותר אי שם בעומק הלא מודע, שעבורו ההזנחה והפגיעה העצמית הם סוג של חגיגה גדולה דווקא, ואותו חלק פורץ לו בקול תרועה רמה של הידד-נכשלתי-ועד-הסוף. בדרך כלל גם משום שלחלק כזה (שוב, יכול להיות) קשה לקבל חלקיות. והוא טוען ש - אם לא מושלם לטוב נהפוך את הדברים מושלמים לכיוון הרע. ממשיכה קצת את הקו שהתחלתי למטה, אולי ידבר אלייך קצת. סוריקטה

סוריקטה יקרה, תודה על המילים. תודה וסליחה, כי אני לא מצליחה לשמוע אותן באמת. קראתי כמה פעמים, ולא הצלחתי להחזיק אף מילה בראש. כואב לי מידי עכשיו בשביל מילים, סליחה. אולי עוד אחזור אליהן, אם/כשאוכל. תודה שאת איתי. נעמה.