פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב בני בן 17 ומטופל ב4 שנים האחרונות מאז גירושיי(משמורת משותפת ע"פ פסק דין) מזה כשנה איני מרוצה מהטיפול ומהפסיכולוג ולכן איני מוכן לשלם לפגישות עדכון עם הפסיכולוג. שאלתי האם ע"פ החוק על הפסיכולוג לעדכן אותי במצב הטיפול, עם על חשבונו או דרך אימייל או דרך הטלפון... ? תודה

אני מרגישה כמו ילדה קטנה היום. ולא בטוחה אם זה טומן בחובו משאלה לחיבוק, או משאלה לניעור חזרה למציאות של הגדולים. קיים חיבוק חזרה למציאות של הגדולים? או שזה תמיד מכאיב? נעמה.

היי אודי, נדמה לי שחיבוק כזה. חיבוק של הפסקה מהג'ימבורי, ומבט שעוקב כשאני חוזרת אליו בינות המוני הילדים, אבל גם יודע שאסתדר ולא אטבע בבריכת הכדורים. למרות שאני לא בטוחה שלא אטבע בפלסטיקיות הצבעונית. נעמה.

שלום אני ויקה בת 17, מאז שהייתי קטנה ועד עכשיו יש לי פחד שקשור למחשב , למשל: כשאני מורידה תוכנה מהאינטרנט אני קופצת מהמחשב ובורחת , ואז מציצה בעין אחת איזה מודעה צצה לה במחשב , ואני מאוד נבהלת , או למשל אני נכנסת לאתר וקופצת לה פרסומת אני גם קופצת מהמחשב ומתרחקת מהכיסא עוצמת עיניים ממש חזק ומפחדת , ברגיל אני מתשמשת במחשב בלי סוף כל הזמן כמעט על מחשב לומדת והכל , אבל הבעיה הזאת די מדאיגה , הכל בסדר איתי ועם המחשב עד שמשהו קופץ , או באנר או פרסומת , תמיד יש לי את התחושה כאילו זהו וירוס השתלט על מחשב שלי ואני מתנהגת כמו ילדה קטנה ואני בת 17, זה מאוד לא נעים , אפילו אני מגיעה למצב בו אני מבקשת מאמא שלי לשמור על המחשב עד שיצוץ משהו כשמוריד משהו , ואז אני מציצה לאט לאט , זה מאוד לא נעים מה קורה בעצם? תודה!

כן יש לי רק מבאנרים ממחשב

מצטערת ממש שאני שואלת יותר מדי ומציפה.. חייבת להבין. האם אני אמורה להילחץ אם מטפל מסכים לחבק? האם זה יכול לפגוע בטיפול? לעורר תלות גדולה מדי? האם עלי להתנגד לכך בעצמי? או שאם לדעתו אפשר, אז לא לדאוג? תודה וסליחה

אודי, הייתי רוצה להפסיק לאכול. הייתי רוצה להפסיק לנשום. להפסיק לרצות. להפסיק לאהוב. להפסיק להזדקק. להפסיק לפחד. בכל פעם שאני משתוקקת למשהו, אני מרגישה כישלון. בכל פעם שאני אוכלת, אני מרגישה חלשה. העולם יותר מדי חסר סדר, מזוהם, פגום, לא סימטרי. הייתי רוצה לטהר את עצמי עם אקונומיקה. הייתי רוצה להכניס את הרגשות והמאווים שלי למכונת הכביסה על תוכנית "רתיחה" ולצאת טהורה. נטע.

היי.. נראה לי שההודעה שלי לא נשלחה, אז אני שואלת שוב. מצטערת אם התקבל פעמיים. רציתי לדעת למה פסיכולוגים לא מחבקים? ולמה יש כאלה שכן מסכימים וכאלה שלא. האם זה תלוי במטופל או בגישה הטיפולית של המטפל? איך יודעים מי מטופל שאפשר לחבק ולמי זה יזיק? דווקא נראה לי שהרוב לא מסכימים, אז מה זה אומר על מטפל שכן מסכים? האם אתה בעצמך מאפשר חיבוקים? תודה

אני אשמור על עצמי... אבל זה קשה לי , רוצה להרפות, להתפרק, לא להצטרך להחזיק את עצמי כ"כ... ואני שומרת על עצמי חזק, מנסה להחזיק חזק, נושכת שפתיים אבל אני לא יכולה, מרגישה שעוד מעט יגמר לי הכח, לא רוצה להגיע לאישפוז... וגם לא רוצה לפגוע בעצמי... אבל זה גדול עלי.

זה לא כיף

אני רוצה לעשות אאוטסורסינג לאמונה בעצמי, כי יוקר שמירתה בחיים בתוכי כבר מוגזם. אמשיך להחזיק אותה בתוכי כמה שאוכל, אני רק רוצה את היכולת לומר לפעמים "אני לא מסוגלת יותר", ושיהיה מי שיענה "אני מאמין בך, זה בסדר". (אה, וגם שאוכל להאמין לו. פרט שולי.) נעמה.

אני מצטערת שזה ככה מעורפל. יום אחד אני אצא עם זה לתקשורת, ושם אני יחליט מה אני חושפת ומה לא. אני לא רוצה שיזהו אותי מפה, כי פה אני כותבת בצורה חופשית. בפייסבוק ולתקשורת- אני ינסה שזה יהיה יותר מבוקר.

היא נסעה לכנס...אז שבוע הבא לא ניפגש, היא עשתה את כל המאמצים להוסיף פגישה השבוע ואכן נפגשנו היום. דוקא בזמן לא ממש טוב עבורי היא נסעה הפעם, כשאני במצב של פחד נטישה...של ילדה נצרכת כל כך...היא אמרה שאחשוב איזו ילדה מקסימה הייתי ואני חושבת שהייתי טיפשה ומגעילה בכלל(הבאתי תמונות מילדות) ובנוסף יצאה ממני שנאה דווקא אחרת... הפעם כלפי מי ש...וכעס גדול מאוד עליו, מעולם לא שנאתי איש ולא ממש כעסתי, זאת פעם ראשונה בחיי ומהמקום הזה של הכעס הנוראי שיצא לי בפגישה קודמת אני מרגישה כל כך קטנה ופגיעה כמו אפרוח קטן חסר אונים......ודווקא עכשיו היא נוסעת לכנס, היא הציעה שנדבר בערב כשהיא תחזור, אמרתי לה שלפחות תסמס כשהיא חוזרת...והנה שוב חזרתי יותר מצעד אחורה בנזקקות שלי אליה, אחרי שכבר ממש הצלחתי לא לדבר איתה בין פגישות.....אז אודי, גם אני בין כלן פה, זקוקה לך...לצערי..אפשר להיות פה? לכתוב לפחות עד שאחזור להפגש איתה? האם זה באמת טוב להוציא כעס ככה? במקום הזה מרגישה פגיעה מאוד מאוד ... היא כבר מזמן אמרה שעדיף לכעוס עליו מאשר לכעוס פנימה...האמנם לכעוס על מי שהכי הכי אהבתי בעולם ונזקקתי לו כל כך????? אוףףףףףףףף .מ.

שתדע לך. אני גיבורה אמיתית. אני גיבורה לאומית.

אלופה!! שולחת לך את כל האהבה והטוב שבעולם. בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות.

אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח... היא כמובן אמרה שאני יכולה לעשות את זה. אמרתי לה שאני מתביישת. היא הציעה שאם אני רוצה אפשר לפתוח את הכורסא למצב של שכיבה. לקח לי זמן עד שהצלחתי. כי לא רציתי שתראה אותי עושה את זה. היא הזיזה אותה קצת כדי שיהיה לה מקום להיפתח ואני לא רציתי שתראה אותי פותחת אותה, ואמרתי לה שלא תסתכל עליי. היא באמת לא הסתכלה. אבל זה היה לי מביך ואולי גם משפיל הרצון הזה שלי. ואני לא יודעת מאיפה הוא בא, אולי מכאן? אני לא יודעת. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לעשות את זה רק כדי שהיא "תרחם" עליי ותחשוב שאני מסכנה. היא רוצה שארגיש בנוח ואמרה שמה שיגרום לי להרגיש כך הוא בסדר גמור. אבל עוד לא אמרתי לה למה אני חושבת שאני רוצה את זה. אגיד לה בפעם הבאה. בסוף היא שאלה אם אני רוצה שלפגישה הבאה היא תסדר את הכורסא כך שתוכל להיפתח, עניתי לה שלא ושאני רוצה לשכב על השטיח. למה זה קורה לי? אני מרגישה שהצורך הזה הוא לא טוב, הוא לא נורמאלי. אבל אני רוצה אותו. אני רוצה לשכב ולהתכסות בשמיכה. יש לי שם שמיכה, ואני לא יודעת אם היא רק שלי, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי ושאם לא אז שלא תגיד לי. היא כמובן לא ענתה לי על זה, אלא רק התייחסה לדברים אחרים. אני רוצה שהיא תהיה רק שלי. השמיכה וגם היא עצמה. לא רוצה שהיא תהיה של מטופלים אחרים. רק שלי. ואני מרגישה ילדה קטנה עם כל המחשבות וההתנהגויות האלו. זה בסדר?

רק רציתי לומר לך שזה כל כך מובן ואת ממש לא צריכה להתבייש בזה, רגש בסיסי וראשוני, קורה לכולנו נראה לי, בטיפול הכוונה...

אני לא יכולה להיות איתי... רוצה להיפרד ממני להתרחק

מגוחך שחברה מסמסת לי שהיא בדכאון ורוצה לבכות, ו א נ י זאת שמרגיעה שזה בסדר, ומותר, ומקשיבה... מגוחך שאחרת מתייעצת איתי וחשוב לה מה ש א נ י אומרת... חלקים חלקים. המונים ממני, וכל אחד מהאנשים שסביבי נחשף רק לחלק או שניים. מבלבל.

ומה איתי.... ??? רק לי אני לא מקשיבה, לי אסור לבכות, לי אני לא מצליחה לעזור או לייעץ או לנחם... או אפילו לאהוב או סתם להתידד איתי. על מי אני עובדת במילים היפות והמחוכמות שאני משגרת לאחרים ?! וגם עם אחרים לא תמיד מצליח לי... אוף. לא יודעת איך להעביר את התחושה, אבל זה מוזר ומתסכל.

מצטערת,מצטערת, לא יכולה יותר. אני מתה מרגשות אשמה. אמרתי לך כבר שבפורום יש איזושהי המשכיות, תהליך מקביל שמתרחש עם אמא צביה.. בשני ,נפגעתי ממנה..בכללאני כנראה בתקופה מאוד רגישה איתה. לרגע אני מרגישה אינטימיות ,מרגישה מאוד מאוד קרובה אליה, ותוך זמן קצר,משהו מתפוצץ. אז בשני בערב שלחתי לה מייל מאוד נוקב,כואב. ומיד אח"כ שלחתי את ההודעה בעץ שפתחה הילה לגבי התחשבות בך.. אני מצטערת, מאוד. מרגישה שהלב שלי מתכווץ מכאב, פגעתי בך,אולי גם בהילה,בסוריקטה ובמיכל, הייתי מאוד בוטה.. היום, דיברנו על המייל והפגיעה יתי ממנה ביום שני,אמא צביה התנצלה והרגשתי המון המון צער ממנה..גם הקול שלה נעשה צרוד כזה..אני אכולת רגשות אשמה.. מרגישה מתה מרגשות אשמה על הצער של אמא צביה. לא יכולה יותר. תמיד אמרתי לה שכשאמות זה יהיה מרגשות אשמה

אודי, מאז הטיפול אתמול אני בחרדה גדולה מאוד. אני מרגישה שאני נקשרת אליו. אני מרגישה שהוא מצליח "לגעת" בי ועם כל כך הרבה רכות.בד"כ בשלב הזה אני מוצאת תירוצים שונים ומשונים לברוח. אני מפחדת. לא רוצה שזה יקרה גם הפעם. איך אני יכולה למנוע מעצמי ליפול לאותה מלכודת שוב ושוב? איך אני אשמור על עצמי מפניו? אני מפחדת. נטע. נ.ב. ברוכים השבים. היית חסר

שלום רב אני בזוגיות חודשיים עם בחורה בת 25 הבחורה הינה סטרלית, צריכה להתקלח 2- 3 ביום וגם חשוב לה שאני אתקלח יותר נוטה לשטוף ידיים בתכיפות ומסתובבת תמיד עם מגבונים. בנוסף היא מאוד בעייתית מבחינת תפריט האוכל שלה. התאבון שלה נמוך בדרך כלל, היא רזה ונוטה לאבד את התיאבון בתקופות של לחץ. סבלה מבעיה חברתית בתקופת התיכון ולא הצליחה לקיים קשר ארוך עם גבר מעל חודש. מבחינה רגשית היא נוטה להיות מאוד רגישה ונפגעת בקלות ,הרבה פעמים משפטים שמתפרשים לשני פנים היא תבחר תמיד לפרש לצד השלילי. כמו כן היא מתעצבנת לעיתים קרובות על בני המשפחה היא נוטה להרים את הקול . בנוסף היא איבדה את אביה בנעורים. הזוגיות שלנו הייתה טובה מאוד בחודש הראשון אבל עכשיו אני מרגיש שכל דבר קטן שאני עושה שלא נראה לה מערער אותה (תחושה שהיא מחפשת אותי) הבחורה הינה סטודנטית ועובדת ומנהלת חיים תקינים וישנם חוג מצומצם של חברים ומשפחה שהיא מאוד אוהבת וצוחקת איתם הרבה יש לה מצפון גבוה והיא גם אוהבת צדק... בנוסף שמתי לב שהיא מתקשה לסלוח , לדוגמה אם אמרתי משהו בצחוק שפגע בה (שלא במתכוון כמובן) היא נשארת עם תחושה לא טובה כמה ימים. רציתי לשאול אם התסריט הזה (סידנרום) מתחבר למשהו מוכר. והאם בחורה שסובלת ממנו יכולה לחיות בזוגיות?? בלי קשר לאופי של בן הזוג

היי אודי, נורא קשה לי ואין לי כוחות בכלל לספר.. איך אפשר לצאת מהרגשה רעה במיידי (אם יש דבר כזה בכלל) ?ואיך אפשר להפסיק תלות שרק גדלה וגדלה..? תודה אודי

אודי יקר, אני עוברת זמנים עמוסים וקשים ואני מאוד חרדה ומפחדת. אני מנסה להגיד לעצמי שלא יעזור לפחד ולטחון מחשבות ושזה יבוא לי בחשבון על הזמן שאין לי. יש לך רעיונות לטכניקות טבעיות להסתת המחשבות ולהתמודדות עם הפחד? בתודה מראש

תודה אודי. הקשבתי לסרטונים ואני אפילו מכירה את הגישה הזאת. התחושה שלי שכל אלה גוזלים זמן. גם החרדה גוזלת לי זמן. אני מרגישה מוצפת בשבועות האחרונים. אפילו מבזק על רקטה שנופלת באילת מחריד אותי ומעייף אותי מאוד. עייפה אבל מתקשה להרדם מהחרדה. לא יודעת אם אזעקה תעיר אותי או מתי זה יתפוס אותי. החוסר יציבות הזה בחיים שלי לא נותן לי מנוח. אני מרגישה במלחמה.. קיומית. אני צריכה לעמוד בסטנדרטים של אנשים שלא מעניין אותם מה שעובר לי בחיים אלא לקבל את מה שהם צריכים ממני. קמתי מבועתת מסיוטים בבוקר עייפה חסרת אנרגיה מדוכאת. אני אומרת לעצמי שלא ייתכן שאני אחיה בחרדה גם בגלל המצב הביטחוני הרי זה מה שהם מנסים לעשות להפר את השלווה והשגרה ואני אומרת לעצמי שלא אתן להם. הבעיה שקשה להתעלם מהמצב הזה. האזעקה המחרידה מחרישת אוזניים לא יכולה לאפשר לך להמשיך בשגרתך וגם לאחריך וגם לפניה.. אני יודעת שבאזור מגוריי יש הרבה סחוטים רגשית. הייתי בשיחות שבהן הפסיכולוג אמר לי שהמצב הזה לדעתו לא כל כך נורא. נוטלת נוגדי דיכאון וחרדה שכנראה כבר לא עוזרים. אני מרגישה במשבר וחייבת לצאת ממנו לא יודעת איך

רוצות לנסות? אני רואה שלא רק אני מפחדת מהשלב הזה ביממה, ובא לי לזמן לי חלום. בא לי לרחף, קלילה, באוויר. לעוף בין טיפות גשם נעימות,וריח אדמה מסביב. לבקר על הירח ולהתעטף שם בפוך של המטפלת, ב-0 כוח משיכה. לצייר ציור ענק על חול, לשבת מול כלי נגינה ובלי לדעת לנגן להפיק את כל הצלילים שיהיו לי בראש. להיכנס לבניין ענק, מרובה דלתות, שכל דלת בו מובילה למקום אחר, עם צבעים אחרים, תחושות אחרות, ריחות אחרים. קצת כמו בסיפור שאינו נגמר, בהיכל עם הדלתות המרובות שרק מי שיודע לאן הוא רוצה להגיע יגיע לשם. ולהתעורר בנחת, בתחושת רוגע. (ויום אחד אצליח אולי לרצות לחלום על אנשים, ושהזכר היחידי אליהם לא יהיה רק פיסת שמיכה.) מזמינה אתכן לנסות גם. יש בזה משהו נעים... קצת מביך, אבל נעים. לכתוב את זה עושה משהו מעבר לסתם לחשוב. ואגב, אודי, כמו בשאלון שלך - לריח, או לדמיון שלו, יש לדעתי תפקיד חשוב בחלום. :) חלומות פז, נעמה.

מתאים לי.... רוצה לחלום שאני תינוקת קטנה, שוכבת בעריסה ומעלי אבא ואמא (אבל לא את אלו שאני מכירה, אותם אני לא רוצה לראות בשום חלום טוב שלי...), אולי את המטפלת שלי ואת בעלי, שיעמדו ויסתכלו עלי, יסתכלו ויסתכלו ויראו אותי, את מי שאני ואת מה שאני צריכה, ואז אני אבכה, והם יקחו אותי בידיים, ירגיעו וילטפו, וילחשו לי מילים טובות, יספרו לי שהם אוהבים אותי, וגם אם אני מקשה עליהם לפעמים עדיין הם אוהבים אותי, הם יעמדו ויסתכלו על מה שאני עושה, יתפעלו ממני... ובחדר יהיה אור כזה של בוקר, צהוב ורך, ,עם ריח של אויר נקי ופריחה... ותהיה הרגשה כזאת של שלווה ואהבה... ואז בטח השעון מעורר יצלצל!!!! וגם יש לי חלום אמיתי שאני לא רוצה להפסיק לחלום אותו, אני רוצה להיות יום אחד אמא, רוצה לשמוע שמישהו קורא לי ככה, ואני גם רוצה לרצות את זה עד הסוף, לא לפחד מזה ולא להצטרך לעבור עוד מידי הרבה טיפולים (גופניים ונפשיים) עד שזה יתגשם.... לילה טוב וחלומות מתוקים!!!

הלוואי וניתן היה מבחינתי להצליח אי פעם להירדם בלי קושי. לישון ולחלום על... לא'דעת, חלום שאפילו אשכח. ואז, כדרך פלא, אצליח סוף סוף להתעורר 'כמו שצריך' (מבלי להישאר בתחום הביניים החרדתי המבלבל הזה כל הזמן), יסתובב לו איזה סוויץ' במוח, ואקום צלולה ובריאה. סוריקטה והאוטופיה

נדרש טיפול.מן הסתם ממושך.לפחות פעמיים בשבוע,כשהיה רצוי גם שלוש.ברפואה הציבורית,זה לא מתאפשר,התורים גם ככה ארוכים מאד,מכסת הזמן מוגבלת,ובטח שלא מאפשרת תדירות שכזו.כך שזה משאיר רק את הטיפול הפרטני כאופצייה רלוונטית במצב הנוכחי,רק שאיך גם זה מתאפשר,כשהמחירים עבור כל שעת טיפול ככ גבוהים,גם אם באים לקראת במעט??זי הרי מגיע לסכום מאד מאד גבוה.אז מה הפיתרון בעצם כדי שהטיפול באמת יהיה יעיל(פעם בשבוע זה לא!)כשגם הבעיה הזו מתווספת לשאר הבעיות שגם ככה קיימות ומקשות.??מייאש!!!

המחיר הגבוה לשעת טיפול,יוצר גם מצב של לחץ נוסף שמצטרף.מאחר ואם כבר משלמים ככ הרבה,צריכים להיות תועלתניים.ואם אני לא מצליחה למשל,ומתקשה גם לדבר,והזמן עובר,אז בכלל הלחץ גדל.וכל פגישה נמדדת גם לאור הסכום הגבוה שהוצאתי.וזה הרי לא הגיוני שכך יהיה.אז איך ומה הפתרון לעניין הזה?ואם גם המטפל בא לקראת ועושה הנחה,אז בכלל אין מקום כביכול לטענה,וכל אמירה שכזו גם מעוררת אי נוחות.וזה גם מעיק במידת מה,ואפילו קצת מכעיס(ואני מניחה שגם את המטפל עצמו.גם אם לא יאמר).ובכלל...למה טיפול פסיכולוגי,ככ יקר עבור כל פגישה של 50 דקות או שעה??בייחוד כשמדובר בתהליך ארוך טווח ולא פגישה חד פעמית.?

הי אודי וכל אחד שיפתח ויקרא.אני כחצי שנה בטיפול בגישה נרוטיבית.אני רוצה להבין משהו.אולי אתה תוכל לעזור לי.אני קוראת הרבה שאנשים סובלים מהתלות במטפל.אני נהינת מלהיות קשורה אליה...לא הייתי בטוחה שאני מספיק אוהבת אותה.ואז השבוע היא נמצאת בכנס ולא נפגשנו.אמרתי לעצמי:"או.ק לא סוף העולם אני אמצא מה לעשות במקום"פתאום לקרת ערב של אותו יום שלא נפגשנו התחלתי להרגיש מועקה ולהיות מאוד מאוד כאובה כאילו הנשמה שלי התרגלה שיש לה מקום פעם בשבוע לפרוק ולבכות.ממש כאב לי הלב במובן הישיר של ה מילה.חשבתי על כל מיני דברים שעברתי בחיים והיה לי נורא קשה להתרכז בבית ההפוך שלי ולתפקת נונ-סטוף כאימא למשפחה ברוכה מאוד ב"ה.יום אחרי זה התגברה המועקה.סרדתי עד הלילה ופניתי לתמיכה נפשית אונלין ברשת.פשוט ישבתי 40 דק הקלדתי שפחתי את כל התסכולים שלי לאותו רגע ודמעות שתפו את הפנים.זה הקל עלי.היום יותר טוב לי.אני חלשה טיפה אבל רגוע ומועקה עברה.חשבתי שאני כבר חזרתי לעצמי אחרי המשבר שעברתי ועוד מעט יהיה אפשר לסיים את הטיפול.כזות הכזבה לגלות שאני עדיין חייבת את המקום הזה כמו מיים צוננים על נפש עייפה אחרי מסע ארוך ומפרך במדבר...אבל אם יש לי את המקום הזה פעם בשבוע אני מתפקדת כמעט רגיל יש לי ריכוז טוב יותר.אני שמחה יותר ןרגוע יותר וישנה טוב יותר.בקיצור אני אוהבת להיות קשורה למטפלת שלי.לפעמים זה לוקח אותי לבית של סבתא וממש בא לי לתפס על הספה הישנה של המטפלת שלי עם הרגליים לבקש שמיכה ורק שתדבר על משהו.על מה שבא לה ואני אשב ואקשיב...אני מתביישת להרגיש ככה בשלושים המאוחרות שלי.ספתא שלי איננה כבר 17שנה ואני מתגעגעת בחום ודמעות לפרוסה מרוחה בחמאה וריבה חתוחה לקוביות קטנות.או נזכרת איך ישבתי על כתפיים של סבא כילדה קטנה והוא לקח אותי לכל הפארקים היפים שהיו בעיר.כל כך היתי רוצה לראות אותם גאים בי ומרוצים כשהם רואים את ההמשך שלהם...עד שאני עוצמת את העיינים ורואה אותם...את החיוך...את העיינים היהודיות הכחולות ועמוקות...כמעת שומעת את נעלי הבית שלהם...כמה חבל שאי אפשר לחזור אחורה ולהיות יותר מבינה,יותר תומכת,יותר חמה,יותר דואגת...אז הייתי זקוקה שידאגו לי...בכל מקרה אהבתי אותם,עזרתי להם ולכולם...הייתי מקסימום טובה שיכולתי אז...נסחפתי קצת.סליחה.מעניין כמה עוד זמן אני אהיה זקוקה כל כך למקום הזה לשפוח את הכאב שלי.מתי אני ארגיש שוב על הרגליים ופחות זקוקה לתמיכה וחום.יש בינינו איזה 25שנים בתוספת טיפת חום זה ממעיס אותי כמו ילדה קטנה.זה נורמלי להרגיש ככה בסוף השלושים?מביכים אותי גלי החום שאני מרגישה כלפי המטפלת שלי ושאני מתגעגעת אליה.מצד שני זה מחמם את הלב,מעלה חיוך,גורם לי להרגיש מוכלת ומנוחמת,זה מרגיע את הכאב כמו אקמול.זה בסדר להרגיש ככה או שאני צריכה ללמוד להיות עצמאית?האם אני צריכה ללמוד להסתפק בקשר זוגי?יש לי זוגיות טובה אבל הוא לא מסתכל עלי במבט הזה שבו אני טובעת כמו ילדה קטנה.אני רק חושבת על המבט הזה ודמעות זולגות מהעינים...אבל זה דמעות שמחממות את הלב,דמעות שאני אוהבת...אני נורמלית בכלל?

הי לב טוב, איזה תיאורים נעימים, כמו הספה של סבא וסבתא, כמו אקמול, לטבוע במבט כמו ילדה קטנה... קבלי: https://www.youtube.com/watch?v=NN-dqS4fGzY

רציתי לשאול בזהירות אם באמת באמת יכול לקרות שחיים בינוניים של טיפשה במטה קסם יקבלו ערך... למרות כל הנפילות אני קמה, עד לנפילה הנוכחית, שהפעם, מסרבת להתרומם (נמאס כבר,בשביל מה?) אני מוטרדת מכך ושואלת: רעננות וטעם בחיים באמת יכול להיווצר בטיפול? ואיך????????

השיר שלך נגע ללבי.אני גם משוררת.כן יקרה,אחרי האבל המפרך מגיעה נחמה,טעם בחיים וכוח...תזרמי עם הכאב לעצמך האמיתית והמדהימה המסתתרת ביפנים עטופה בהרבה ניירות אפורות ומכאיבות.תזרמי עם הכאב,תורידי את העטיפות המיותרות,הם לא שלך בכלל,תחזירי אותם לאנשים שעטפו אותך בהם.תנסי לחשוב שאת יאלום שצריך ללטש כדי שכולם יראו את הזוהר.שאת בת מלך שהלכה לאיבוד.תנסי לגלות אותה בפנים.כי אם העטיפות האפורות הן היו את הן לא היו מכאיבות לך כל כך.תחזירי אותן לבעליהן.יש לך תפקיד מיוחד בעולם שרק את אחת והיחידה יכולה לעשות.הנסיונות החיים באים להכשיר אותנו לתפקיד המיוחד שלנו.לכל אחת מאתנו יש רק שלא תמיד אנחנו יודעות מה הוא.התשובה היא בתוך הנשמה פנימה...שולחת לך חיבוק ענק וחם וכוח.

מילותיך: יהלום, בת מלך, תפקיד מיוחד החזירו אותי לסמינר. נפלא שיש באינטרנט שיחות של בית יעקב!

בא לי לתת לך במתנה כמה שורות משיר ישן ישן שלי: לא לעזוב עכשיו זה יסתדר בסוף זה ירגע ואז יגיע כוח אפילו שביל ארוך הוא מסתיים בסוף אם לא תמשיכי מעצמך לברוח...

אני מרגישה כאילו בלעתי זעקה איומה ועכשיו היא מהדהדת בתוכי. ובגלים, מידי פעם, היא מתחילה ודועכת, מתחילה ודועכת. אבל בגלל שהפנים שלי סגור, לא סופג, גלי הקול ממשיכים להדהד ומתאבכים לגוש לא ברור של מלמולים צורמים. ואף על פי כן, אם אני מנסה לפתוח את הפה, פשוט אין לי מה לומר. רק מי שמקשיב בסטטוסקופ שומע את צליל הפידבק הנוראי, כמו זה שנובע ממערכת הגברה לא מכוונת טוב. אולי זו דרך להסביר למה הקיום שלי צורם לי. נעמה.

נעמה, איכשהו, את מצליחה בכ"ז לתמלל , למולל, את האין מילים המעיק הזה. קול שכלוא במין מרחב ביניים כזה, לא נספג לגמרי פנימה, לא יוצא החוצה... אבל נראה שיש איזה פתח-"רק מי..." . מאחלת לך את ההרגשה שיש לידך מישהו עם סטטוסקופ שכזה. אני גם כן במרחב קצת כלוא, מעיק ומעיב משלי אם מתאים לך אצטרף אלייך קצת והכותרת שלך הקפיצה לי לראש את השיר הזה, http://www.youtube.com/watch?v=XJZA3_e3SBw לא ממש קשור, אבל לפעמים צלילי שיר יכולים להתגלגל פנימה אל תוך המרחבים האלו, ולהשקיט קצת . אולי גם לך. גילת, (שמקווה שאני במילות "ביי" אחרונות לפני שאפסיק קצת שוב לכתוב).

תודה גילת על המילים. ומבחינתי את תמיד רצויה, כשמתאים לך לכתוב. סומכת עלייך ועל השיקולים שלך. למרות שבאמת מוזיקה יודעת לפעמים להסיח את האוזן ולהפנות את תשומת ליבה למשהו אחר, הלוואי והיה לי "רק מי". אני לבד, ולא זכרתי כמה שלבד זה מפחיד. ובלי לוויה של ניתוק, פגיעה עצמית, הרעבה עצמית. באמת לבד. עם ריק שרק מגביר את הדהודי הזעקה, ותחושת טירוף הולכת וגוברת, שכן רק אני שומעת את הקולות האלו. לבדלבדלבד. מרגישה כמעט כאילו הקיום שלי פחות ברור לבד. אם לא רואים אותי, אולי זה כי אני אינני? שונאת להרגיש דרמטית כל כך. ובכל זאת לא מצליחה שלא להרגיש. נעמה.

הי נעמה, חשבתי פתאום על כך, שדיסטורשן, כך מספרים, התחיל כתוצאה מתקלה, ובסופו של דבר, בין השאר, לפעמים יכולים לראות בו דבר חינני אפילו, ולאו דווקא כצורם גרידא. אולי ההפקה והפריצה שלו כלפי חוץ וההזדהות אתו כלפי פנים - יש בהם כדי להקל על המתח, העומס והלחץ? אולי נארגן איזו גיטרה חשמלית? ;-) סוריקטה

סוריקטה, אני בעד לארגן איזה סשן ג'ימג'ומים. כבר יש לנו שם. פורום הכמיהה האינסופית זה היה? בסוף נעמיד מופע מרהיב. ;)

איש עם ריפוד אקוסטי. עורכת הסאונד שלי בחופשה.

אני גאה בעצמי! היה קשיים לאחרונה בעבודה. הברזתי והבוסית כבר כעסה מאוד ביום ראשון. והלכתי עם חרדה שמי יודע מה יהיה....... ועכשיו החלטתי להתקשר. לא לתת לחרדה לנהל אותי!!!! ודיברתי עם הבוסית אמרתי לה שאני יודעת שמתחתי את החבל יותר מידי. ושאני יעשה מאמץ להוכיח את עצמי. זה משהו שבעבר לא ידעתי לעשות. או שהייתי עוזבת או שהיו מעזיבים אותי. והיום אני לומדת לשרוד בתוך קשרים, גם כשקשה. הילה

כיף לשמוע, הילה. :) וכיף שמהפנטזיה לפגוע, כמה ענפים למטה, יצאה רוח עשייה והתמודדות.

אין לי כבר כח!!!!!!!!! אוףףף לא הספקתי אותך. ולא אני לא אפגע, אבל זה הפנטזיה.

כואב כואב גם בפנים וגם בחוץ. יש איזה פטריה, וגם קושי לנשום. ומתחתי את החבל יותר מידי בעבודה. ובקשר לילדים מתיש להאבק כל כך. אני זקוקה לקול חיצוני מרגיע. גם הלילות לא שקטים חלומות וסיוטים. לא מוצאת לעצמי מקום. ופתאום זיכרון מאי שם, שאני תינוקת, בוכה, ואבא בא ומטלטל אותי. שם אותי בעריסה ומשאיר אותי לבד. קשה לחיות בתחושה שההורים שלי נטשו אותי

לא רוצה להטריד, גם אין לי מה לחדש, או משהו חכם להגיד. רק רוצה להיות פה קצת, אם אפשר. להיות אני על כל מיליוני חלקיי והסתעפויותי ו... אני כולי. להיות, לגמרי, במנוחה, להאסף בשקט מוחלט. אפשר ?!

.. . אודי הי, יש בי איזה קטע משונה/מצחיק/מעצבן.. כאילו בא לי לומר לך : אתה רואה אודי? אתה רואה שחזרת ? אתה רואה? תבין אודי , כאילו לא היה לי ספק לרגע שתחזור. ידעתי שאתה הולך לכנס שלך ותחזור בראשון. לא היה לי ספק בכך. אתמול, כמובן נכנסתי לפורום וראיתי שהעלית הודעות..משמע חזרת.. ..רציתי לכתוב לך משהו...ולא הצלחתי להקליד אף לא אות אחת :( איך היה לך הכנס ? מתה לדעת במה עסקה ההרצאה שלך... אני כותבת לך,ותוך כדי, מקשיבה לשלמה ארצי ולגיטרה המלווה אותו כשהוא שר שלא נשאר לו, אלא לחבק את הצער.. ..כן, הוא מוסיף :"אם אתמול היה טוב,יהיה גם מחר".. http://www.youtube.com/watch?v=sDRSs2rrZ8o במבי.

אודי חזר היום אחרי חופש, הפורום מוצף בהודעות. בואו נחשוב ביחד, איך אפשר להתחשב באודי. אולי לענות אחת לשניה? לגבי הודעות המשך- אם זה לא דחוף, אולי אפשר להניח לזה, ולאודי? אם זה דחוף- אולי לעשות העתק הדבק, כדי שאודי לא יצטרך לשוטט ולחפש את ההודעה ההיא מה- 23.5.13? סתם זרקתי תאריך. יש לכן עוד רעיונות איך אפשר להקל על אודי?

רק לומר, שאני מאד מצטרפת להרגשה שהייתי רוצה לעזור. כמעט וכתבתי בעצמי הודעה דומה לזו שלך, בחיי... מאד מקווה שרמת הדורשנות, התובענות, הנוקשות והאגרסיביות מצדנו יפחתו מעט, לפחות כלפי חוץ מתוך הכרות של כל אחד עם עולמו הפנימי. מקווה שפחות נציף. נעדן. יותר שנדבר על זה מאשר את זה. במרחק של זמן אולי, מחושב יותר, אימפולסיבי פחות. אודי, המון תודה לך. סוריקטה

הי הילה, חשבת אולי שאפשר גם להפסיק לכתוב? אני לא בטוחה שהתלות הזאת באודי ובפורם עושה כזה טוב, לעיתים זאת אשליה פשוט.....אפשר לבוא, לקרוא אחרות, להישאר אם צריך כל כך... ולהיעזר יותר בטיפול אם זה לא כזה דחוף... אצלי פשוט נראה לי שהגיע הזמן לתת צ'אנס יותר בטיפול עצמו....ואם חייבים או רוצים להתייעץ אז כותבים, זאת דעתי, נראה לי שגם הוא יסכים איתי, אבל אודי כבר יענה לנו וכן אודי כבר מזמן אמר שהוא מעדיף שנענה אחד לשני... מיכל

אולי אפשר להעביר אליו את השאלה... :) אודי, מה יקל עליך? מצטרפת לרצון להקל, להנעים, לעשות את המקום הזה כמה שיותר חיובי לכל הצדדים. וגם, תודה. נעמה.

אני קוראת את ההודעות שכתבתן ו... אני חושבת קצת שונה.. אני חושבת שמה שעומד בבסיס ההודעות שלכן זו חרדה גדולה מנטישה.. כאילו ,אני "שומעת את הסיפור" כך: אבא תמך, היה איתנו במשך שנים בעקביות,באופן מיטיב ביותר! ברגישות,בהכלה,נגע בנו בצורה מיטיבה ומדוייקת. ..אך לפתע אבא אומר לנו שאנחנו דורשניים ותובעניים .. אולי מתעוררת חרדה שאבא יטבע מהתביעה.. אולי החרדה גם מתעצמת לנוכח החופש שאודי לקח .. כאילו, אולי ישנה הרגשה שהספינה על סף טביעה על כל יושביה ??? והתחושה מכה גלים ומהדהדת במקומות ראשוניים בם חוינו תחושת נטישה ??? ואז כל אחת חוזרת לתפקד ולהתגונן "על אוטומט" כפי שעשתה בעבר ?? ולכן,הילה וסוריקטה.. אם מותר.. אתן חוזרות להיות "ילדות טובות" כאילו אומרות :"אבא, לא נפריע לך ..נהיה ילדות טובות, מנומסות, לא נבקש,לא נתלונן, אולי אפילו נפסיק לנשום..העיקר שלא תינטוש אותנו.. ואת מיכל..נוטשת לפני שינטשו אותך..:"אפשר להפסיק לכתוב".. ואיפה אני ???? אני רוצה לצעוק : אודי, אל תעשה טובות, לא רוצה ,לא צריך !!! אני מסתדרת לבד.. אל תשגע אותי !! למעלה מ 4 שנים... חבל שנתתי אמון.. ואז קול נוסף מתערב ואומר: תגידי במבי, באיזה סרט את חיה ?? כל כולה, אודי יצא למס' ימים.. אז כן, אודי שתדע לך, שאני ממש ממש התרגלתי אליך ולפורום הזה, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאנליזה שלי, משהו שמשלים.. ואם אתה מתכוון לעזוב, לנטוש, לטבוע/להטביע...תהיה פיירי ותגיד לנו הרבה זמן מראש..שנוכל לשים אפוד מגן..שיכאב פחות.. במבי. נ.ב תמיד בפורום הזה היתה תובענות ודורשנות..זה לא משהו חדש מאתמול..

במבי יקרה, חכמה כתמיד. ובכל זאת, אני חושבת שיש כאן משהו אחר מהורות, אחר מטיפול. אודי לא המטפל שלנו, וזו מעין מערכת יחסים אחרת. אולי באמת כל אחת לוקחת את השוני הזה לדפוסים החוזרים שלה, כפי שציינת בחוכמה. מאוד יכול להיות. אני, בכל אופן, לא מצפה מאודי לזמינות וקשב כמו שאני מצפה מהמטפלת שלי, ומכאן גם הצורך לשמור על משהו מאוזן יותר. יכול להיות שזה גם מתוך הרצון לשמור על המקום הזה, אבל זה לאו דווקא שלילי. נראה לי שאם היו מאודי ציפיות בפורום כמו שיש למטופלים שלו, הוא לא יכול היה להישאר כאן הרבה זמן. למרות שנדמה לי לפעמים שיש לו כוחות על. :) חשבתי על זה בשבוע האחרון. ביקשתי מאודי שיגיב על משהו לפני שנצא להפסקה, ויצא שהתפספסתי, אחרי עוד פספוס שנפל בשבוע שלפני כן. ובהתחלה כאבתי את זה, למרות ההבנה של ההסברים היבשים, ואחר כך הבנתי שאני באמת מניחה עליו ציפיות גדולות מידי. ולא כי אני מזלזלת בך, אודי, אל תקרא את זה ככה. ממש לא, ולמעשה ההפך. פשוט כי האשליה של מענה מושלם מתנפצת גם בטיפול, אז בחלל הזה בכלל. ואם נשים אותה גם כאן, אנחנו נידונות לאכזבות, פשוט בגלל המדיה. אני לא יודעת אם אלו מילים של התאמת ציפיות בריאה או שריטות של פחד מתלות וקירבה. נדמה לי שאלו מנסות להיות מילים בריאות שמכירות במציאות השונה שיש כאן ואין בשום מקום אחר. אבל באמת שאין לי איך לדעת. מחשבות שלי... נעמה. ואודי, אני ממש מקווה שלא נפגעת. נסה לקרוא את ההודעה בקול מעריך, מוקיר תודה ומלא חיבה, ולא כזה המזמן מרחק.

אודי, אני נשאבת חזרה לשגרה המטורפת, נאחזת בכח כדי שלא אפול. לפעמים עוצרת ולא מבינה מה אני עושה פה, מה הדרך והיכן האמת. לתוך בקר מבטיח נאספים שברי חלום במהלך היום לסיפור אכזרי ונואש בו תמיד איני מוצאת את שאני מחפשת ואיני מצליחה. נראה שמשהו מצליח לזוז מעט, ממחשבה רציפה על מוות יש הפוגות לנשימה. ועדין, הצלחתי אולי להתחבר חתאוריה של ויניקוט על האני האמיתי והאני האכזב, ולהבין איך הגעתי ממש אל הסוף. שבוע טוב, מילי

אחותי הקטנה (29) בטיפול שבע שנים אצל פסיכולוג מקסים, אכפתי אשר הצליח בכשרון רב ליצור איתה קשר נפלא ולהציל את חייה ממש. בעבר היא ניסתה להתאבד, וסבלה מהפרעות אכילה על רקע ילדות איומה וטראומטית. היום היא במצב מעולה. לומדת, עובדת ומנהלת מערכת יחסים בריאה ויציבה. אבל היא לא מצליחה להיפרד ולהפסיק את הטיפול הפסיכולוגי. היא ניסתה לפני שנתיים ושוב לפני חצי שנה אבל חלה התדרדרות מהירה במצבה (חזרה להרעיב את עצמה ולהקיא). היא טוענת שהיא זקוקה לפסיכולוג שלה כמו שחולה כרוני זקוק לתרופות שלו לכל החיים. שוחחתי בגלוי איתה וגם עם הפסיכולוג שלה (כמובן שהיא נתנה את הסכמתה לכך) והוא טוען שהפסקת הטיפול צריכה לבוא מכיוונו של המטופל. הוא טוען שהוא ימשיך לטפל בה כל עוד שהיא תביע רצון בכך. שאלתי היא: האם היא פיתחה תלות בפסיכולוג שלה? האם הטיפול לא יעיל מכיוון שבלעדיו היא מתדרדרת שוב לאנורקסיה? עוד משהו חשוב, אני יודעת שלפעמים היא מסמסת לפסיכולוג שלה וגם מדברת איתו בטלפון. האם זה מקובל? אני למעשה גידלתי אותה ואני דואגת לה מאוד. אשמח לשמוע את דעתך.

הדאגה לאחותך היא מעשה יפה ואנושי. כתבת שאחותך עברה טראומה בילדותה, ושהטיפול עזר לה להשתקם בהרבה נושאים. כולל פתרון בעיית אכילה ומערכת יחסים! וזה שהיא מסמסת לפסיכולוג שלה, מה רע בזה? ואם זה מה שעוזר לה, מיטיב איתה, למה לנסות לנתק בכח? תסמכי על אחותך שהיא יודעת מה טוב לה. תסמכי על שיקול הדעת שלה. זה רק יעזור לה להמשיך להתפתח. הילה

אני (חס וחלילה) לא מנסה "לקחת את זה ממנה". רק נראה לי שטיפול טוב אמור לתת לה כוחות וכלים "לעמוד על הרגליים לבד" והיא תלויה תלות מוחלטת במטפל. כל ניסיון להפסקה או לסיום הטיפול נחווה אצלה כמוות והיא חוזרת לדפוס של הרעבה עצמית. אני שואלת בכנות ומתוך דאגה כנה - האם כך זה אמור להיות? יכול להיות שהיא תזדקק לטיפול כל חייה? האם יש אנשים שזקוקים לדמות מטפלת שתלווה אותם במסע החיים הארור הזה? מקווה שחידדתי את שאלתי. דבר נוסף, זה בסדר שהיא מסמסת לו והוא עונה לה? נראה לי לפעמים שהיא לא מסוגלת לווסת עוצמה של רגשות כואבים ללא עזרתו. ושוב, אני לא חושדת בכוונות של המטפל, הוא איש מדהים. ממש מלאך שנכנס לחיים שלנו והציל אותה ונתן לה כוחות לחיות.

מותר לחלום, נכון? יש לי חלום לכתוב שיר, ולכל שיר לצייר ציור שיבטא בדרך כזו או אחרת את השיר. אני אוהבת לצייר, אבל צריכה להתפתח בזה ובמיוחד אני רוצה להביא לידי ביטוי את כל מה שקשור בנשים: הפגיעות, הצניעות והכניעות, מול הנחישות והעוצמתיות. היכולת להיות עם הכאב, במיוחד אחרי אונס. ילדה אישה, אישה ילדה. בלבול גבולות היפוך תפקידים. ועוד ועוד. ובהמשך אולי לעשות תערוכה.

היי כולם, אודי, ברוך שובך. סתם רציתי להישמע, למרות שאין לי מה להגיד. שומעים? רואים? בא לי לעשות כאילו קצת פחות לבד. מותר? שבוע טוב ורגוע, עם חמימות עוטפת, אהבה ושלווה. מאחלת לכולם, אולי אפילו לעצמי. נעמה.

שלום, האם מטפל, לבקשת המטופל, מחויב לספק דוח סיכום טיפול? מה אמור להיות כתוב בדוח כזה? תודה רבה

ביקשתי דוח סיכום טיפול, לצורך הגשה למוסד ממשלתי לצרכי קבלה לעבודה ונתקלתי בתגובה שלילית ביותר. אחרי שלושה שבועות של בקשות חוזרות ונשנות קיבלתי מסמך לקוני המורכב משלוש שורות. כמו כן היא לא מוכנה לדבר איתי על זה בטלפון אלא רק בפגישות וזה נגרר. רציתי לדעת אם סביר שדוח סיכום טיפול של שנתיים יהיה עם שלוש שורות בלבד וללא פירוט ראוי. תודה רבה

הי אודי שים לב להודעה האחרונה שלי אלייך "כמו יהודי טוב" מה21.1 . תודה. מיכליקה.

ואני יודעת שאני מעדכנת למפרע,ועוד לפני שבכלל ענית או לא, אבל זה רק כדי לתזכר,בתוך כל ים ההודעות פה,וביחוד שזה לא מופיע כהודעה נפרדת חדשה אלא כחלק משירשור.כך ש...הכל בסדר. תודה.

נדמה לי שאולי שלחתי הודעה ריקה. מתאים לי: להיות ולא להיות גוף ללא תוכן כל השבת בכיתי כאילו סוף העולם הגיע אני לא יודעת אם יש טעם לומר פה...

אז כתבתי ועכשיו יש לי גזע. ומשום מה עלה בי השיר "יש לי ענן שקוראים לו על שמי, ואלפי כוכבים שנדלקים בשבילי..." קוראת את עצמי ושואלת בשביל מה את כותבת, שיגידו שאת מסכנה, שירחמו עלייך? ונראה לי שהשיר הזה עונה לי. מנסה לרכך קצת את היד הקשה, המלקה. ועצוב לי, כי באתי כי, ובוכה כי, כמעט ואין לי ענן שקוראים לו על שמי. וזה מרגיש כמו סוף העולם.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. ואני, בעצם, לא לבד. בא לי להדליק לך כוכב אחד, שרואה אותך כואבת וגם מאמין. ואני מאמינה שאני לא לבד בהדלקתו.

אולי יש טעם כי פה אפשר לומר... ובקשר לעצב, רוב הזמן ההרגשה הדומיננטית היא של כעס והלקאה עצמיים, על שהבאתי / מביאה את עצמי למצב הזה. ומועיל כנראה זה לא, אבל צדק יש בזה. והלילה חלמתי שצריכים להוציא אותי להורג, בגלל משהו נורא שעשיתי. והתחננתי על נפשי, אבל השופט היה אטום לכך וגם גזר עליי מיתה מייסרת. ואני הרגשתי שהוא פשוט צודק מאד, ואני אשמה לחלוטין. והייתי פושעת גם בכך שניסיתי להציל את חיי במקום לקבל את גזר הדין שמגיע לי. וקמתי בבוקר עוד עם ההרגשה החמוצה מהחלום, שהיא בעצם ההרגשה המוכרת מהיום יום, רק בפולסים גבוהים. (בטיפול דובר על כך שכדאי לתת לשני הקולות מקום. אז אני מניחה שטוב שגם העצב בא לבקר קצת...) וטפשי אבל היה נעים לראות ענף, וענן, וכוכב... מילים נעימות, כמו צלצול פעמון... וחושבת שאולי באמת מה שחסר לי זה הפעולה הזאת של ההדלקה, כוכב שנדלק בשבילי / בגללי ברגע נתון, התחדשות מיטיבה. שלכם, גילת.

שאני כותבת שירים, ויש כאלו שאומרים שאני משוררת?

הי אודי וכולם, אספר 'סוד' קטן. בדר"כ איני נמצאת בשעות המענה המאוחרות בפורום. אבל ביום שני שעבר, בערב-לילה, לפני פרידתך, נשארתי להציץ. לא כתבתי הודעה, ואני שמחה על כך שהחלטתי לפתוח איתה את החזרה שלך, כי אני מרגישה שיש איזו סכנה של הרגע האחרון. אז עכשיו באתי מראש. היה וניפול, אולי תהיה אפשרות לתקן בעודך כאן. אז כן. פתאום הייתי פה בשעות האלה. ראיתי כמה אתה משתדל, כמה אתה משתדל. וכמדומני, אף על פי כן ולמרות הכל, הסיכוי פה שמישהו ירגיש מוזנח או נשכח, הסיכוי שמי מאתנו יקנא או יזעם, גדול למדי. זה טבוע בחלקנו עוד לפני שמשהו מתרחש בכלל בסביבה. ורציתי לכתוב, לומר לי בלב: "אודי, אל תלך..." וחפצתי להוסיף – "נראה שאני משתמשת בפורום כדי לשמור על רצף, ועוד עכשיו, עם הפרידה מהטיפול, ואני כל-כך בודדה, חרדה שלא ישוב..." והרשיתי לעצמי לחשוב כך ולהיפתח דווקא מתוך ידיעה שתהא חופשה-פרידה על באמת ומתוך כוונה לשחרר. להתגעגע. להיעצב. בעומק. מעט אחר-כך הזכרתי לעצמי שעדיין קיים איש שטיפל בי ואני יכולה לדבר אתו במקרה הצורך, אף שהוא בחו"ל ואינו זמין לי לפגישות חירום, ושיש גם אנשים אחרים בעולם, במציאות... וראה זה פלא ;-) כך היה.   הרגע בו צפו על פני שטח רחשי לב חלף עבר, אך הורגש. הרשיתי לעצמי לגמוע מן המילים שהענקת לבנות האמיצות שהעזו לבקש מילים רכות ושמירה. כנראה שטוב גם שיש חופש ושנפרדים קצת, שמגלים שניתן להירפא גם בלי מטפל-מטפל בנוכחות המיידית. שיש בנמצא אי אלו כוחות, לפעמים. גמילה ליותר עצמאות שבאה לידי ביטוי גם בשימוש ותלות במגוון אובייקטים רחב יחסית, או שמא דבר אחר, אולי זה מה שמנסים עכשיו לעשות יותר גם איתי. אז, כדי ש... או אם וכאשר יהיו לי יותר חיים... כשהודעתי תעלה, אדע שאתה כבר נוכח כאן, שבוע טוב ומבורך, סוריקטה

היי, אני הייתי רוצה להיות בנאדם שמאוד בטוח בעצמו ולא איכפת לו מה חושבים עליו... אבל אני רגישה לדחייה ברמות קשות.. לפעמים אני מרגישה שדוחים אותי למרות שבפועל זה באמת לא ככה... איך אני יכולה להתגבר על המכשול הזה?

תינוק ראשון נולד, את השם בחר האב למורת רוחה של האמא. לאחר כשבועיים האם עדיין לא קראה לתינוק בשמו וקוראת לו "תינוקי". טוענת שאינה מתחברת לשם, שאינו מתאים לילד. אומרת שגם העובדה שהאב בחר בניגוד לעמדתה מוסיפה למטען הרגשי. האם יכולות להיות לכך השפעות ברמת הקשר אם-תינוק? והיה וכבר תבטא את השם אך תחת הסתייגות, יש בכך להזיק? מה תציעו?

בשבוע הבא אני עולה לכנסת לזעוק את זעקתי וזעקת ילדי. תאחל בהצלחה?

מציעה מיזם חדש. שתבוא, תכין לי ארוחת ערב, תוודא שיש מים חמים להתקלח. והכי חשוב סיפור לפני השינה. תגרש את החלומות, ותביא את הפיות. הולך????

האם מטפלים יוצאים לחופש כשיש מטופל שנמצא במצב קשה ולא יציב כ"כ? האם קודם קובעים את החופשה, כי גם למטפל יש חיים מחוץ לעבודה, והמטופל יצטרך להתמודד עם זה או שלוקחים את מצב המטופל בחשבון ולפי זה מחליטים מתי לצאת לחופשה? אני כבר הרבה זמן מתלבטת בשאלה הזאת, מעניין ששאלתי אותה דווקא כשאתה יצאת לחופש... :-)

"כמו הורים..." אני רוצה לבכות כשאני קוראת את זה.... ודווקא היום ההיתי אצל המטפלת שלי וקצת קצת הרגשתי את ההרגשה הזאת... שמישהו דואג לי קצת כמו ההורים שאין לי... תודה לך. תמי

הי מגיל מאוד מאוד צעיר הייתי נעלבת ונפגעת בקלות מכל דבר. ישר מגיבה בבכי. באופן כללי כל הזכרון שלי מהילדות הינו בכי!!היום הרבה מאוד שנים אחרי ולאורך כל הזמן אני גם נפגעת בקלות ובוכה לא יכולה להדחיק את הבכי. ובנוסף גם במצבים שאני רואה צער אצל הזולת אני נעצבת מדוכאת ובוכה!! מה לעשות? ?? אני חייבת לדעת להתגבר אינני יכולה להמשיך כך. תודה

"בתור מה את שואלת אותי, אותנו?..." אני ממש מצטערת ששאלתי, מצטערת שכתבתי פה בכלל. באמת לא התכוונתי!!!!!!!!! מה זו התגובה הזאת???????????? איך זה יתכן שכשאחרים כותבים שרע להם, אתה מקבל והכל מעולה, וכשאני אומרת, אתה כותב לי בעצם : "בתור מה את שואלת אותי בדיוק? מה את רוצה מהחיים שלי?!" איך אתה יכול לדעת להגיב אלי בצורה כזאת בלי להכיר אותי... מילא כל העולם, אבל פה אני עלומה. כנראה שלא. אני לא שווה כלום בכל מקום, אפילו באינטרנט. אני יודעת את זה, וזאת הייתה שטות גמורה לכתוב פה..... חשבתי שאולי אזכה לתגובות כמו שאר האנשים כאן, אבל זה שוב לא מגיע לי................. ואני עוד נפגעת מזה!!!!!!!!! כמו דבילית, כשאני מכירה את זה כל כך טובבבבבבבבבבב......... ובבקשה אל תהרוג אותי ותכתוב לי עוד מה את רוצה מהחיים שלי כזה.

הי שמלי, אני קראתי את תגובתו של אודי קצת אחרת, אבל ראיתי גם את הפוטנציאל שלה להיחוות כדחייה, במיוחד כאשר רגישים לכך... אני הרגשתי מהודעותייך כמו מין סימן שאלה גדול כזה, פתוח. ובעצם השאלה של אודי היא מעניינת, לא? נראה לי שמאחורי כמעט כל גרסה של מה שאת/אני/כל אחד יכתוב כאן, גם אם נסתיר את זה בכל מיני דרכים, עומדת משאלה למבט, למישהו שיראה, שיהיה שותף. (כמו שאת כותבת בהודעה הזו, נראה לי...) הרי ברור שלא מצופה שתהיה לאודי, או לכ"א אחר, מענה לכל בעיות הקיום. כשיש שותף אז קל יותר, נדמה לי, לשאת את סימני השאלה האלו, שלכולנו יש מעצם היותנו בני אדם... גם לסימן שאלה יש צורה כזו מתעקלת, אולי משאירה מקום לעוד סימן שאלה של מישהו אחר להיכרך... מקווה שהתאים לך מה שכתבתי.

אני מסכימה עם זה שקיימת משאלה למבט, ובמישהו שיראה ושיתייחס ושיהיה לו אכפת. וזה כנראה מה שקיוויתי שיקרה כשכתבתי את ההודעה ההיא, וזאת לאור זה שאנשים פה כן זוכים קצת לדבר הזה. כנראה שציפיתי לקבל תגובה כזו גם, לפחות באינטרנט. אני הרבה פעמים קוראת פה הודעות, ומקנאת בתגובות שהן מקבלות ובא לי גם. בקשר לסימן שאלה, האם התייחס לסימן שאלה של אודי או שלי? התגובה להודעה שלי נתנה לי הרגשה בדיוק הפוכה, היא לא השאירה מקום לעוד סימן שאלה של מישהו אחר (בהנחה שדיברת על כך סימן השאלה של אודי), אלא החזירה את הכל אליי, ולא ברכות אלא בעוצמה,כזאת שמראה שאני לא ראויה ושלי אין שום אפשרות להשאיר פה סימני שאלה. זה ביטול מוחלט שלי וסגירת כל הדיאלוג של סימני שאלה הזה. ככה נוצר עבורי מצב שאין לי שותף כזה לשאת את סימני השאלה שלי, להפך - זרקו אותם עליי. זה תמיד כך אצלי, תמיד ההתייחסות אליי היא כזאת וכך גם באינטרנט. למעשה אני חוששת מאד עכשיו מתגובה עתידית אליי, כתוצאה מפירוש הודעתי כתוקפות. נראה לי שגם חוסר התייחסות לא יועיל הרבה, ועל כן אני במלכוד כעת. אז אנא לא להרוג אותי.

נניח שמטופל שותק פגישה כמעט שלימה, וגם מביע הסתיגות חדה מהטיפול האם מותר מבחינה אתית "לשכנע אותו לעזוב"(ולהעזיב...)? או שזה שלב הכרחי התנגדות, ומכילים זאת? ואני יודעת שזה תלוי גישה, אך שואלת אם יש גישה חד משמעית למה שמותר ונכון במצב כזה

עניתי לכולם (כמעט) חוץ מלי. אז נכון שראית וענית לי, אבל הייתה עוד הודעה. ואתה לא "חייב" לי כלום, אבל זכרת לענות לכולם ולי לא. ואני כבר לא יודעת איפה הבעיה, בי או לא? אני כבר לא יודעת מה לעשות... גם כאן, גם בהקשר של הפסיכיאטרית. היום בטיפול, דיברנו על זה. הפסיכי' עדכנה אותה ואני הראתי לה את שני המיילים (שלי ואת התשובה מהפסיכיא'), והיא אמרה שהיא מבינה שנפגעתי ממנה ושזה באמת היה לא בסדר. אבל אני לא רואה מצב שאני מצליחה להמשיך הלאה איתה. לא יודעת אם אני מסוגלת לסלוח לה. וזה בסדר, גם אני שמתי לב לצרוף מקרים שגם כאן "נשכחתי", וגם כאן, אמרתי לעצמי שאולי אתה בוחר להתעלם ממני ונעלבתי. ואמרתי לעצמי שכנראה לא רוצים אותי פה ושאולי כדאי שכבר לא אהיה פה. ואני בוכה, וכבר באמת שלא יודעת, אם אני מגזימה באיך שאני מגיבה ומסתכלת על הדברים. אווף

ואני יודעת ורואה בעצמי שעמוס כאן, ושלא רק אותי אתה "שוכח". ובכל זאת יש עדיין הודעה שלי שלא הגבת. אבל אני כנראה צריך ללמוד להסתדר, ופחות להיות תלויה בך. וזה קשה לי.