פורום פסיכולוגיה קלינית

קשה לי בסופ"ש ואני צריכה אותה. שאלתי אותה אם אני יכולה שהיא תכתוב לי הודעה אחת, או שאני אכתוב, רק כדי שתהיה לי הודעה אחת ממנה. כל ההודעות שהיו בטלפון (בגלל תיקון) נמחקו והיא לא מסכימה שאכתוב לה הודעות. ועכשיו כששאלתי היא אמרה שהניסיון שלנו עם הודעות הוא לא טוב. ואני יודעת את זה. אז היא הציעה שהיא תכתוב משהו שיהיה לי. היא שאלה מה אני רוצה שיהיה כתוב. לא היה לי נעים להגיד וגם לא חושבת שיש לי בראש משהו שאני רוצה שיהיה. רק אמרתי שאני רוצה שהיא תכתוב שהיא חושבת עליי. היא אמרה שגם השבת שעוד לא יהיה לי את מה שתכתוב היא תחשוב עליי וגם חשבה עליי בשבתות שהיו. ואני יודעת את זה. אני אוהבת אותה!

ואיזה כיף לי שאתה חושב ככה.

הי חנה, קוראת כאן המון זמן... כותבת לעיתים. אני בתקופה נוראית אז לא כותבת...אבל, שאלה קצת אישית אולי, אבל משהו בסיפור שלך... בקיצור: האם את מטופלת באיזור ירושלים? ( את כמובן יכולה שלא לענות לי מטעמי שמירה על פרטיותך... אם כך הוא הדבר- אשמח אם תוכלי רק לענות לי בכן או לא- ואתן לך את המייל שלי).

הכתובת שכתבת לי לא נכונה... או שעוד לא פתחת אותה (:

היי אני במערכת יחסים חדשה ושוב פעם נתקלת באותו הקושי לא עובר יום שאני קמה וכל מה שהוא עושה פשוט מעצבן אותי בלי סיבה מעצבן אותי ואני כועסת על עצמי אחרכך כי אני מדברת אליו לא יפה ומתנהגת אליו כאל אפס ואחרי כמה שעות אוהבת מלטפת וחמימה וחוזר חלילה... חשוב לי לציין שכל זוגיות שלי התחילה ככה בזה שאני לא נחמדה ובודקת גבולות כנראה בצורה מאוד מוזרה ופוגענית וילדותית אפילו ולאחר כמה חודשים זה נעלם כמו לא היה ולהפך אני ממש אוהבת מחבקת מידי.... ואני מפחדת שאין לי איזה הפרעה חשוב לי לציין שהייתי מטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית והיא לא זיהתה הפרעה אשמח לשמוע את תגובתך בעניין אני בת 25

הי, נעים פה. נשמע מקום מאוד רגיש ומבין. מזדהה כל כך עם הרבה ממה שנכתב פה... אולי יום אחד אצליח גם אני לשתף בינתיים אני קוראת וזה עוזר.

שלום רב, אני בן 19 וחווה בלבול מיני מאד כבד. קשה לי להסביר את התחושות. מאז ומתמיד ועד היום כולל, אני נמשך ומתגרה מנשים, לפעמים יותר לפעמים פחות. מה גם שאני מרגיש שאני מאוהב במישהי ומאד מתגרה מלחשוב עליה. אך אני מוצא את עצמי מתבונן בגברים יותר מפעם ומפנטז עליהם לעיתים. לא כל כך יודע איפה למקם את רמות המשיכה על הסקלה. לפעמים לאחר שאני מאונן על גברים אני נגעל מכל הנושא ופתאום נהיה יותר גברי בהתנהגות שלי, אולי כמו מנגנון הגנה כזה. אני מפחד שלאורך הזמן האהבה לנשים תעלם לי ותיוותר אהבת הגברים. האם התהליך נורמלי? האם התקופה של אהבת הגברים היא רק בלבול בגרות זמני? תודה על ההקשבה והמענה.

________________________________________ ________________________________________ ________________________________________ גם המילים אזלו

היי עפרה, זה גם נראה כמו לב שחדל, עצוב ובודד. וגם קצת כמו שורה שאפשר למלא בכתב. רוצה לנסות להכניס מילים? פעימות? נעמה.

לצערי אפשרות א' היא הקרובה יותר למציאות. פשוט לא יכולה יותר. גם לא להמליל את זה. נ.ב. תודה על שהגבת, זה לגמרי לא מובן מאליו בעיני.

בבקשה, תאמין. אל תלעג.

הפסיכולוג שלי שהכללים והגבולות הם הדבר החשוב לו ביותר. הביא לי היום 100 שקל כשאמרתי לו שנגמר לי הכסף . יש אלוהים!!!

שלום, אני אמא לילדה בת 5. הילדה תמיד היתה מאוד רגישה. כבר מגיל מאוד מאוד קטן פחדה מבלונים ומזקוקים. לאחורנה הפחד הולך וגובר והתגובות נהיות יותר ויותר קיצוניות. בעיר שלנו יש כל זמן פיצוצים של נפצים (סביב פורים), בכל פעם שהיא יוצאת החוצה ושומעת פיצוץ, היא סותמת את האוזנים ומתחילה לצרוח ולבכות. תגובה דומה יש לזיקוקים, לכלבים קטנים וגדולים כאחד.. אני מבינה שזה לגיטימי לפחד, הבעיה היא התגובה הקיצונית מאוד. אני רוצה לשאול מתי זה נכון לגשת לפסיכולוג ילדים, ומתי להמשיך ולנסות להתמודד עצמאית? אני מנסה לנהל איתה שיחות, לקרוא ספרים שקשורים לנושא. בשנה הקרובה היא תתחיל בי"ס ואני מפחדת שבמצב הנוכחי היא לא תוכל להתמודד. יש לנו ילדה נוספת בת 2 שלא מתרגשת מכל הדברים האלה בכלל.. תודה מראש.

עברו עלי שלושה קשים מאוד. חולשה נוראית חרדה שלא הכרתי . תחושת עילפון. כשרב הזמן אני פה לבד. ואין איתי מישהו . בכי אין סופי. וכאב שמשתלט. ביום ראשון הלכתי לטיפול הקבוצתי . וזה קצת עזר ואתמול הייתה איתי המדריכה שלי שעזרה לי לעשות סדר. עכשיו נוסף גם הוצאה לפועל לעניין. לא בסכום נוראי אבל בכל זאת צריך לטפל בזה. אודי , האנשים שהיו קרובים אלי ביותר נטשו אותי אחד אחרי השני. כאשר כולם מתנהגים כמו במאפיה מאורגנת. מהרווחה הרופא משפחה הנהגת הוא מספר שהוא מצוטט לי בקופת חולים ושיש אנשים שעוקבים אחרי. קורים כאן דברים חמורים . כשכל הזמן אני מנסה להיות שקולה ולא להתפרץ. העניין כרגע בטיפולו של שר הרווחה. ושבוע הבא יש וועדה בכנסת עם נציגים של משרד הרווחה והמשפטים וחברי כנסת ואני יבוא לדבר. הם רצו לקחת ממני את הילדים מבלי שפקידת הסעד ראתה אותי עם הילדים!!! ישראל 2014.

יש קשיים גדולים מאוד אודי המטפל שלי ממש נלחם עלי הוא לא מוותר עלי בשום אופן קשה לי עם עצמי אודי אני יודעת שיש לי כוחות אבל יש לי דפוס של אימפולסיביות שאני לא מצליחה להתגבר עליו ואז אני מתפוצצת ושורפת גשרים ועצוב לי עצוב לי ממש

אודי, הייתי רוצה (בפנטזיה) שתקח את מימה לטיפול. יש משהו מאוד מיוחד בדינמיקה בינכם. מימה היא כמו הבת הסוררת של הפורום. היא ישירה, "בועטת", "חצופה", בודקת גבולות. מימה, מצד אחד שמחתי כל כך שחזרת. חשבתי עלייך המון ודאגתי לך. מצד שני, הייתה לי משאלה שאת "חיה באושר ועושר", והמציאות טפחה על פניי וזה כאב. נטע.

נטע, ההודעה שלך עוררה אצלי קנאה עמוקה. במבי.

למה??? את הרי "הבת" המועדפת על אודי (-;

נטע, הייתי "מתה" להיות הבת המועדפת של אודי... גם הייתי רוצה מאוד!!! להיות בטיפול גם אצל אודי.. אצל אמא צביה ואצל אודי.. ..ואולי בסוף הם היו מתחתנים...(אודי ואמא צביה..) ולמה ועל מה את אומרת/חושבת שאני הבת המועדפת של אודי ? במבי.

כולנו זקוקות להרגיש אהובות....

היום היה לי טוב בטיפול. אמרתי לה שאני סומכת עליה. ואני באמת מרגישה ככה. אודי, אתה זוכר שהייתי אצל מישהי אחרת, זו שילדה. ועכשיו אני מרגישה שיותר טוב לי. שהיא באמת איתי ורוצה לעזור לי. אני מצוננת, כנראה כמו רבים וטובים אחרים, ורציתי שהיא תשים לב, והיה לי נעים שהיא שמה לב ודאגה לי. אודי, אני גם כתבתי משהו שלא ענית. ראית את זה? תודה!

האם זה משהו שאמור לקרות בטיפול פסיכולוגי? מרגישה שההכרה שלי הטלטלה. כשהייתי בתוך הטרנספרנס הקשבתי לה. ראיתי בה דמות סמכות שבכוחה ללמדני איך להיות כמוה. צייתתי לה. ואז שהבנתי שברמת במציאות זה לא הוביל אותי איך ששאפתי וקיוויתי אז הטלטלה לי ההכרה להבין באיזה מיקום צייתן היה מולה. אני אפילו זוכרת שהיו פעמים שפתאום הייתה מדברת אליי במן טון פטרנליסטי כזה והרגשתי בתוכי קצת המומה. גם ההתערבויות שכפו ספרציה, שפתאום לא השתתפה איתי והסתכלה מבחוץ... מרגישה עמוק בפנים שהטלטול היה מדי גדול, משהו היה לא בסדר בניהול טיפול הזה. היא הסכימה שאבוא לפי הצורך. מותר להסכים לדבר כזה? היא כאילו הטילה עליי את האחריות שם ואז פתאום כבר לא הבנתי מה קורה לי מהתלות הזאת וסבל מוזר, לא מילולי.. נטישות. ולא הבנתי. בסהכ רציתי דברים טובים בטיפול. בכלל לא הבנתי למה נכנסתי.. והטלטלה של ההכרה אני מרגישה שהמחשבה שלי אובססיבית כיום כי משהו שם התנהל לא בסדר. באיזה שלב היא אמרו 'לא הצלחנו שתבואי מסודר'. לא ידעתי שזה בכלל משהו יעד להצליח. חשבתי שאני כמו צרכן משלמת על 'סיפוק צרכים' ותמיכה. כאילו נשארו משקעים עם קצוות פרומים. משהו בי עמוק מבולבל. כמו חלקים שחוברו זה לזה אך באופן רופף. לא רופף עד כדי התפרקות המבנה אבל גם לא יציב דיו כדי שאוכל לחוש אינטגרציה יסודית מלאה. משהו בין כל המעברים, הזדהויות עבר/הווה.. עדיין מרגיש מוזר. אני מרגישה מוזר. מה דעתך והאם זה בר תיקון?

הי מימה ואודי, רציתי להוסיף משהו מתפיסתי שלי, אם אפשר. אני רואה הרבה פעמים בפורום שמתייחסים אל המושג טרנספרנס כאילו הוא קשור בהתאהבות במטפל, ואני מניחה שיש אכן קשר, אבל, רציתי לומר איך אני תופסת אותו, ואני מדברת אחרי השנים של הטיפול שהיה לי. לי, מסתבר, הייתה אמא לא בריאה בנפשה. כנראה מאד לא בריאה, עד כמה סמוי שזה היה. כך גדלתי, וחשבתי שכל האמהות כאלה. שאמא זה הדבר הזה שכך מתנהג לילדיו, וככה גם מתרחשים כל הקשרים בעולם, ובפרט גם הקשר עם המטפל. אפילו לעתים הפכתי גם את אבא לכזה. אם כן, נחזור למטפל, הוא, באופן לא מודע, מראש התיישב באותה משבצת של דמות, שגם עברה אצלי הקצנה ודמוניזציה/אידאליזציה בפנים. ובדיוק את אותה דמות שבעצם עזרה לי כל-כך, תקפתי, ואיחלתי, לבושתי, וכנראה בגלל מוטיב הקנאה, דברים שאפילו לא אומרים. היו רגעים 'מסוכנים', בואו נקרא לזה כך, בטיפול שלי. רגעים בהם יכולתי לגרום לטיפול 'להיחתך' בבת אחת, ובהחלט להישאר עם דמות מאד רעה בפנים ולהמשיך שנים עם מחשבות אובססיביות רעות עליה. ומימה, ממש כמו שאת מתארת את התחננות לעזרה, ועם האצבע המאשימה הזאת של את ואת והאחריות עלייך וכד'. עם זאת, למדתי להכיר כי כאשר אני מדברת בביטחון כה מוחלט, חד צירי ללא מקום לספק, זה חשוד כפסיכי. מצד שני, מה שהיה יכול לעזור לי למנוע זאת הוא טיפול. במקרה אצלי זה גם הצליח להימשך בתוך אותו טיפול, עם אותו מטפל. אבל מימה, קטע נוקשה שעבדנו עליו שנים. והמטפל שלי התבאס לפעמים שאני עדיין ממשיכה נגדו עם הדמות הפנימית הזאת. אז אני מצטרפת לאודי באפשרות שהוא הציע. סוריקטה, שיודעת גם להעריך אמת, ישירות ואומץ.

נוטשים אותי. קשה לעמוד בי. החונכת שלי עזבה אותי . נטשה אותי. ועצוב לי . עצוב לי מאוד מאוד מאוד. מקווה שאת הילדים שלך לא תנטשי..... מאוד מקווה. אני לא איימתי, ביקשתי ממנה עזרה. גם לא כל יום. מידי פעם. כל פעם לפני שהתקשרתי סימסתי לה. אם השעה נוחה לה. ניסיתי כל כך בהומור לבקש ממנה עזרה. היא אמרה היא לא מסוגלת. מגיע לי שינטשו אותי . זה מגיע לי . מגיע לי. חונכת יקרה שלי. שיהיה לך חיים טובים ומאושרים יותר בלעדי .@@@@@@@@ תעשי חיים בווילה המפוארת שלך

אודי, בימים אלו, כאשר אדם לאדם זאב. ואני מאמינה בטוב, מאמינה בכל כוחי....... בימים אלו כאשר המציאות הקשה טופחת על פני. אני מודה לך אודי, שאתה כאן! ושוב , התנצלות על הטעות בעץ שלמטה. הילה

אני התיישבתי ללמוד למבחן ויש מלא חומר לשנן ומתוך איזה 5 שעות של ישיבה אולי חצי שעה הקדשתי להתרכזות בלמידה ממש ושינון וכמעט יתר הזמן מפליגה שוב ושוב במחשבות כולל עיסוק במה היה בטיפול וזכרונות ודברים שבא לי לכתוב ולהגיד... ובעצם קולטת שלא השקעתי את הזמן הזה במה שבאמת אקטואלי עכשיו- ללמוד למבחן הזה.... עשיתי פעם מבחן tova לאבחון הפרעת קשב. התוצאות יצאו שאין לי בכלל הפרעת קשב. מה יכולה להיות הסיבה?

היי מימה, ברוכה הצצה מחדש. :) קראתי וחשבתי, אולי אם יהיה למחשבות-זכרונות-תחושות האלה זמן ומקום משלהם, הם לא יצטרכו לפלוש גם לפעולות היומיום? ואגב, גם בלי קשב וריכוז קשה לשבת וללמוד למבחנים... זה פשוט מתיש, עוד לא מצאתי אדם שזה לא מתיש אותו. יש לי גם כל מיני עצות פרקטיות, אבל אני תוהה האם באמת זה מה שבא לך, או סתם חיבוק, הזדהות ומקום גם למחשבות שאינן חומר לימודי (רוצה לספר מה את לומדת?). שמחתי לשמוע אותך שוב, נעמה.

איזו קבלת פנים נעימה

תארתי לי שזו הסיבה. מכבדת את השיקול שלך לא לפרסם. לקחתי בחשבון שאולי זה יהיה יותר מדי.

היא הייתה בסופ"ש במקום קסום, בדיוק מהסוג שהיא הכי אוהבת,והיה לה טוב שם, אבל דווקא ברגעים של טוב – הכאב שלה סרב לאפשר לה אותו. הוא התפרץ באלימות והמס לה את כל היופי. היא הייתה עם חברות, שדיברו על עצמן (בין השאר...) וסיפרו סיפורי ילדות, רוב הזמן היא שמרה על עצמה ולא דיברה , והסתפקה בלהקשיב, אבל בסוף גם היא נכנעה לשיחה סיפרה כמה אנקדוטות משעשעות על הילדה ההיא. (יש לה הרבה כאלו – היא היתה זאטוטה בועטת ופרועה וצינית ) היא לא סיפרה שום דבר על המלחמות והחיים האמיתיים של הילדה ההיא , ובכל זאת – היא מצאה את עצמה מתפרקת לחלוטין, מתמוססת מכאב איום ומוצפת לחלוטין. מסתבר שהיא הייתה אמורה להשאיר את הילדה ההיא נעולה על מסגר ובריח, ולא לאפשר לשדים להתפרץ. מאוחר מידי. כעת הם מתענגים על החופש, וחוגגים במסיבה פרועה אצלה בלב. (ואני בכלל לא ידעתי שהיא עוד ישנה, קפואה ולא משתנה, רק מחכה שיפתחו לה סדק להתפרץ דרכו)

אבל מתה. כי דיייייי.

בגדול ,בסדר.. מרגישה אליך פתאום געגועים.. מרגישה שכאילו הלכתי, טיילתי, פעלתי,עשיתי כל מיני דברים, ועכשיו, אני רוצה/צריכה להיות קרוב אליך, להניח את הראש עליך ואתה תלטף את הראש, תרגיע ותגיד שהכל בסדר.. שלך-במבי. אתה יודע ? נזכרתי.. היום אמא צביה אמרה לי שלא ניפגש מהחמישי למרץ עד העשירי למרץ.. כמעט שבוע.. ואתה יודע מה ? היא יוצאת לחופש גם מה-3 לאפריל עד ה-20 לאפריל. אפילו לא ידעתי מה להגיד.. אין לי מה להגיד.. :(((((

אודי, אני תמיד מרגישה פחות טובה, פחות חכמה, פחות מוכשרת ביחס לאחרים. גם פה זה בא לידי ביטוי. קשה לי להגיב לאחרים מפני שמרגישה שאין לי משהו חכם להגיד, אין לי כיצד לתרום. מי אני בכלל? אני נטע קטנה קטנה קטנה ומפחדת. והמילים של אבא מהדהדות: ששששששש ככה אני אוהב אותך. קטנה, יפה ושותקת. שותקת, נטע.

דווקא הרבה פעמים שאני קוראת דברים שלך וחוויות שאת מתמודדת איתן אני יכולה להזדהות ולהתרשם שיש לך חשיבה עמוקה וביקורתית.. רגשי נחיתות זה משהו שאינו זר לי בכלל, למרות שיש איזה שיפור בזה כי כבר פחות אכפת לי מה חושבים. זכותך לחשוב ולהתבטא .מתארת לעצמי שזה מעיק להרגיש כל הזמן בתחרות לעומת אחרים מי נשמע יותר חכם או מרשים ולחוות חוסר בטחון. אולי תחשבי על זה כיותר מימוש של זכותך הטבעית להתבטא ופחות במונחי השוואה לאחרים, אולי זה יקל את ההתמודדות..

אודי, אני רבות דנה עם עצמי בשאלה מה מקומה של החברה בסיוע לאדם?? מה מקומם של אנשי המקצוע???? אני, שאין לי משפחה תומכת, וכולכם יודעים שאני עושה מעל ומעבר לטפל בעצמי. כאשר פניתי לעזרה לחברות מסויימות - התגובה היתה- תדברי עם הפסיכולוג שלך. וכאן שאלתי- כיצד יכול פסיכולוג לעזור בזמן שהחברה עצמה חולה???? בזמן שבשם האידיאל של אינדוודואליזם רב האנשים רואים את המשבצת הצרה של אני וילדיי , וחובתם לאנושות היא שהם עושים לייק לסטטוס של מישהו שזקוק לעזרה . אני מפנה את השאלה לכולכם, חברי הפורום . אני מדגישה - השאלה היא על אדם שמטפל בעצמו בצורה רציפה ומנסה לסייע לעצמו בכל דרך!!!!!! מה מקומה של החברה במצב הזה- בזמן שאין לאותו אדם סיוע ממשפחתו. תודה מראש. הילה

הילה, בא לי לחבק אותך. כמה שאני שומעת שאת עובדת קשה כדי לטפל בעצמך ובילדים שלך, וכמה עצוב לשמוע שאת מרגישה לבד במאבק הזה, מלבד הנהונים וירטואלים ריקים. (ובעצם, גם מה שיש לי לתת לך הוא מהסוג הזה) קשה לי לענות על השאלה הזו, גם אני מתבלבלת לא קצת על הציר הזה בין האמונה והביטול של ההשפעה שיכולה להיות לאדם אחד על החברה. אני טבעונית, ובאמת שזה כנראה לא משפיע על תעשיית הבשר כהוא זה. אם כולם יהיו טבעוניים אז כן, זה ישפיע. והחיבור ביני לבין כולם? נעשה אחד, אחד, באיטיות. אנשים שמכירים את אורח החיים שלי ומתפלאים שבעצם יש מה לאכול אצלי בבית, שהנה זה אורח חיים אפשרי, מושפעים ומתקרבים צעד נוסף לכיוון. ואני דווקא לא מטיפה, לא אומרת שום דבר, אבל אנשים מתעניינים ו"נדבקים" באכפתיות כלפי בעלי החיים שנמצאת אצלהם באופן טבעי. אז אולי גם בחברה זה מקומו של היחיד, וגם של איש המקצוע, כאדם. להפיץ איזו אהבת אדם (פלצני אולי, מה? אבל זה המינוח שמתחבר לי). היפי מצידי, להעביר אהבה מאדם לאדם עד שהחברה תהיה אוהבת, או לפחות שיהיה חריג להיות לא אוהב בה. היפי ותמים וגם פוגע לפעמים. אבל אחרת אפילו יותר כואב לי לחיות, כי התחושה היא שאין שום סיכוי לשנות. אבל בשורה התחתונה פשוט חיבוק. נעמה.

לאודי אשים לב. מצטערת , סליחה.

זה לא דבר שמשתפים בו כנראה.....אבל דווקא אצלי נראה לי אחרת?????? אתה מוכן לספר על מישהו ששיתף וזה עזר לו?????? או שהכרת מישהו כזה???? כי זה מוביל לגירושין/ נתק מהמשפחה/ עושה אותי לא בסדר, או פגומה למרות שהיא אומרת שאני לא אהיה שיפוטית...איך ???? איך אפשר לשתף ושזה יועיל לי???????? אם זה רק בשביל לא להיות לבד, אז אולי עדיף להיות עם זה לבד כי יש לזה השלכות????????? מבולבלת, תענה לי בבקשה מ.

למה הכאב שלי לא נחשב? מקווה שזה לא הודף ומרחיק. גם פסיכולוגים מושפעים מאפקט הרחקה? אתם אמורים להיות חסינים לזה, לא? יכול להיות שהמטפלת שלי לא עומדת בזה וגם היא שונאת אותי? רגע, יש פה פרדוקס! אני מרחיקה והודפת ולכן כולם מתרחקים. בעצם יש לי בעיה שעליי לטפל בה וזאת באמצעות טיפול. אבל כאשר אני מגיעה לטיפול, אני מרחיקה והודפת את הפסיכולוג וגם הוא בורח ממני. ואז נשארת לי בעיה שמרחיקה את כולם וכולם מתרחקים! מה נעשה? פסיכולוג אם כך אמור להיות חסין, אבל אתה אישרת שהתחושה שלי שאינך מעוניין בנוכחותי כאן היא נכונה, ונובעת מכך שאני מרחיקה. מכאן שפסיכולוגים לא חסינים. אם כך, אין שום תקווה לשינוי ויהיה לי רע כל החיים! אוי, זו מסקנה קשה, ואצטרך עידוד שיעזור לי לשאת את הבשורה... אבל אתה לא דוגל בעידודים. אז... המסקנה היא שכל ההודעה הזאת חסרת טעם. זה עוד פרדוקס? לסיכום, רע לי. (זהירות)

שמלי יקרה, אוכל לומר על עצמי, שבטיפול, גם בטיפול, ניסיתי לקרב ולמשוך אליי, אך מסתבר, בדיעבד, שהיו אלה דרכים מרחיקות. מרחיקות ודוחות מאד. הטיפול, שזה תפקידו, גילה לי זאת, בהדרגה, ובמילים, כדי שאדע מה קורה בקשרים ביני לבין אנשים בעולם, אבל לא מתוך כוונה להעיף אותי מחדר הטיפולים, אלא מתוך כוונה ללמדני שלא זו הדרך המומלצת להתקרב 'נכון'. הדרך הזו שלי, אגב, כן קירבה אליי דמויות, אבל כאלו שהקשר שנוצר איתן היה של בלבול גבולות גדול. על כל פנים, הקשר הטיפולי נמשך ועוד איך, גם בימים בהם לא הרגישו כלפיי אמפתיה, גם בימים שאפילו הגעלתי והסרחתי. אני מודה למטפל שלי שאמר לי בגילוי לב שזה המצב, שכך הוא מרגיש כאדם שנמצא מולי, מעין מראה; אחרת, אחרת הייתי ממשיכה להאמין בלב שלם שדרכי נכונה, כשהיא שגויה ומכאן היישר לאובדן תקווה וייאוש. החשוב הוא שאפשר ללמוד מההתבוננות על עצמך מבחוץ וכך גם להשתנות, מתוך הבנה עמוקה. מטפל יכול להרגיש שאת מרחיקה, וההישארות לצדך גם בזמנים כאלה אינה סותרת בכלל. ומכאן גם - את רצויה פה :-) סוריקטה

זה רק מראה שאת שווה את המאבק עלייך. הפסיכולוג שלך נשאר איתך למרות שהרחקת, מכאן שהיה לו אכפת ממך ושהיית חשובה לו. אצלי המצב לא כך.. אני סתם אפס, ואפילו לפסיכולוגית שלי לא אכפת ממני.. אני לא שווה מאבק. אף אחד לא יראה מעבר לנטייה שלי להרחיק, אפילו לא אשת מקצוע, מה שמראה כמה שאני כלום.. לא חשובה לאף אחד.. ולא רצויה בשום מקום. אצלי הכל אבוד.

לצערי הגעתי לחולשה קיצונית פיזית. הייתי אצל רופא המשפחה. במידה וזה יימשך אפנה למיון. מרגישה שננטשתי.

שלום, אני מאמין שיש לי בעיה שאני קורא לה "מחסום ריגשי". עוד מעט אני אהיה בן 25 וקשה לי לבטא רגשות כלפי אנשים ובמיוחד כלפי הבחורות שיצאתי איתן(יצאתי איתן תקופה ארוכה). אני מאמין שבגלל ה"מחסום" הזה הן עזבו אותי. אני מתחבר מהר מאוד לאנשים כך שאין לי בעיה בלהסתדר עם אנשים. יש משהו שאני יכול לעשות בשביל לשנות את זה ואפילו במעט? תודה מראש!

אני רק לא מצליח לבטא אותם. לאיזה טיפול אתה מתכוון?

למה אתה מתכוון שאתה אומר שאני כותבת כאן רק דברים שכביכול לא מצליחים לי? א. אני בכלל לא בטוחה שזה ככה, דווקא חשבתי שאני גם כותבת דברים שאני כן מצליחה בהם. לא? רק לאחרונה התייחסתי לשבתות שכבר הרבה יותר קל לי בהן ואני מרגישה פחות לבד. ב. יש לי איזו מחשבה שאם אתייחס רק לדברים הלא מוצלחים/טובים שלי אהיה כביכול מסכנה וכך אולי יתייחסו אליי יותר. אבל לדעתי זה לא בא לידי ביטוי כאן וגם לא בחיים, אלא בעיקר ואפילו רק בטיפול.

אודי, בשובך מהמדבר, יש לך תובנות איך הוא מצליח להיות ריק ושותק, אבל גם שלו? איך הוא מנותק מהכל, אבל שלם? כן, נו, הוא מדבר ולא אדם. אבל אני גם קצת מדבר וגם קצת אדם, אבל את הריקנות לקחתי ממנו ולא את השלווה. את השתיקה ולא את השקט. את התנאים הבלתי אפשריים ולא את הנוף המשתנה עם הרוח. אודי, יש לך עוד קצת שלוות חול בקצה האצבעות שתוכל לחלוק? נדמה לי שאתה מדבר נעים, פתוח, יציב אבל עם דיונות שזזות עם הרוח ולא מתנגדות לה, בלי זיהום האוויר שמקשה על הצפייה בכוכבים הרחוקים. ברוך השב... נעמה.

אודי.

הי מימה, דמעות של ? דמעות על ? איתך -במבי.

תוכלי לכתוב יותר?

מוזמנת לשתף...את חסרה לנו..איתך, מ.

מרשה לי לחלוק איתך את הכאב? לנגב לך את הדמעות? נשתוק ביחד שתינו וככה "נדבר" את הכאב. מרשה לי? נטע.

לא מצליחה לומר דבר. רוצ ה רק לישון ולהתחבא

אני לא מרגישה טוב. שוב נסוגה לתהום העצב שממאנת להסגר. מה יהיה? למה זה קורה? שום דבר לא עוזר. אני מיואשת

אתה יודע שאם הייתי בטיפול אצלך לא הייתי מצליחה לחיות עם העובדה שיש לך גם את הפורום ושאתה שייך לעוד אנשים. אני צריכה שהמטפלת תהיה רק שלי. וגם אם יודעת שלא, עדיין מבחינתי היא רק שלי. זה הגיוני לרצות ולחשוב שזה ככה, למרות שהמציאות היא אחרת?

אתה מתכוון שאני כמו ילדה? זה בסדר, או שלא? אני לא הבנתי...

רכיבה במדבר?! נשמע מעניין ובעיקר שליו ורגוע. תהנה(:

:) גם אני מתנתקת לסופ"ש עם בעלי, כייף לקרוא שאתה נהנה

יש לי שאלה אליכם וגם לך, האם מישהו מכם שיתף במה שהוא עובר בטיפול חוץ מהמטפל ... חבר קרוב? בעל? ואם זה משהו קשה שאף אחד לא יודע?? שתפתם? אודי, איך זה נעשה? רוצה אבל פוחדת ועדיין לא מוכנה לכך, אולי בעתיד..מתחילה לסמוך על בעלי יותר...אודי, קרה ששמעת על שיתוף מישהו קרוב במשהו נוראי??????בסוד כזה??????? איך עושים את זה? מיכל

תודה ששיתפתן...דווקא המטפלת אומרת שזה יכול להועיל, לא להשאיר אותי לבד, זה עניין של אמון גם, אבל קשה בהחלט, זה דורש אומץ שאולי אין לי...

הי מיכל, לא שיתפתי ואין לי כוונות לשתף. יש לי מכרה ששיתפה וזה הוביל בסופו של דבר לגירושין. אני חושבת שלבני זוג (במיוחד) קשה מאוד להכיל זוועה כזו. אני גם לא משתפת מתוך החשש שברגע שאשתף ההפוך (מנקודת מבטו) לקורבן עם כל המשתמע מכך. יש דברים שבטוח בעיניי לחשוף רק בסביבה מוגנת - בבועה של הטיפול. לצערי, הסביבה לא מקבלת ומרחיקה נפגעות תקיפה מינית. זה כל כך מעורר בנו חרדה, שאנחנו אומרים: "לי זה לא יקרה! ואם לה זה קרה, אז בטוח היא עשתה משהו לא בסדר". לי אין כוחות להתמודד עם זה (להילה בטוח יש. בהזדמנות זו אגיד לך הילה שאת אמיצה!!!). ואולי, בגישה שלי אני עדיין משתפת פעולה ומושפעת מהפוגע. שומרת את הסוד "שלנו" ): נטע.

שיתוף מלא ממש לא. וגם לא רואה איך זה מתאפשר אצלי. לפחות לא כרגע. אני חושבת שמי שלא שם ולא חווה את זה כמוני, פשוט לא יצליח להבין. סתם לדוג' יש לי חברה שג"כ בטיפול, וכשסיפרתי לה למשל שראיתי את הרכב של המטפלת והסתכלתי לתוכו, ולי זה עשה הרבה לראות את כל הדברים האלו. היא בכלל לא הבינה מה אני רוצה ולמה זה כ"כ משפיע עליי או שגיליתי שבעלה הוא ג"כ פסיכולוג ושניהם עובדים יחד באותה קליניקה. אולי כשאתחתן ב"ה אצליח לספר לבעלי, וגם אז אני לא בטוחה שארצה ושהוא יהיה מסוגל להבין. גם חושבת שזה בסדר לא לספר הכל לבעל ובכלל. אולי לכל אחד יש מחשבות ודברים אחרים שהם רק שלו. כן יש לי חברות שיודעות קצת על הטיפול אבל לא את התלות הגדולה שיש לי למשל, כי אני חושבת שהן לא יצליחו להבין על מה אני מדברת.

אני מודה ששיתוף הוא לא הצד החזק שלי. נראה לי שהשאיפה שלי היא כן לחלוק (אחרי שאצליח לסמוך...) עם מי שקרוב כאבים, סודות. אבל מה שקורה בטיפול... לא יודעת, זה נורא אישי לי. אישי באופן שונה. בלי הסברים אינטלקטואלים הפעם, פשוט בא לי שזה ישאר רק בין שתינו. אני יכולה לומר "הייתה פגישה קשה", ולפעמים יש דברים נקודתיים שאני יכולה לשתף, אבל... לא יודעת, קשה לי להסביר. אולי זה גם זה, קשה להסביר.

הי, מישהו מוכן להיות לידי עכשיו קצת במשבר שלי, גם כשאיני יכולה לזוז כל-כך? כתבתי לרופא הנפש, וחמוד, הוא ענה לי. אני כבר לא באה בקביעות לשיחות טיפוליות, אבל מבינה שאוכל לבחור להיפגש איתו מעת לעת, מתישהו, אם ארצה. מי בא להיות פה קצת? סוריקטה

בדיוק גם מילים נגמרו לי (גם לך ולמיכל, למרות שרציתי), אבל מפחיד לבד. לא יודעת כמה אני מועילה, אבל אולי נשען על הגזע יחד. נמולל דשא. ניסיתי לכתוב גם משהו אופטימי, אבל נעלמתי מידי מכדי להצליח. מצליחה לדמיין רק עצים שבורים ומתים. סליחה אם רק הורדתי למטה, חייבת להגיד שכן רצויה לי חברתך ליד גזע עץ. נעמה.

שככה באתי והרסתי את העץ... לא התכוונתי להרע. רציתי להיות, והצלחתי רק ככה, בלי לאמץ את המנטרה "אם אין לך משהו טוב לומר, תשתקי". תוכלי לסלוח...? נעמה.

סוריקטה יקרה, פה לעולם אינך לבדך :), פתאום ראיתי שאודי ענה לך ראשון :) עוד יותר טוב... איתך, מיכל

סוריקה !!.. מתוקה שכמותך !! את שומעת איזו כותרת בחרת לפתיחת ההודעה ? איזו תקווה !!! נטעת פה עכשיו עץ..נכון את כרגע במשבר..את גם לא יכולה כ"כ לזוז.. אבל..הצלחת לטעת פה עץ.. למרות שאת לא כ"כ יכולה לזוז,הצלחת להקיש על המקלדת..הצלחת גם שלא להסתתר בין ענפים רבים של עצים שנטעו אחרים..הצלחת לטעת עץ בראש מורם..ולא זו בלבד.. גם הצלחת לבקש עזרה..הצלחת לבקש שיבואו להיות איתך :) אז, ראשית ש-א-פ-ו !!! ממש שמחה לקרוא את ההודעה שלך !! גם בשבילך וגם בשבילי.. בשבילך- על הצעדים הענקיים .. בשבילי-על הכייף שמרגיש לי להיות איתך בעץ שלך.. תודה על ההזמנה :))) רוצה גם לענות לשאלתך ששאלת בעץ ההוא שפתחתי למטה.. ודאי שהיצירתיות שלך נראית. בגדול !!! את אמן ענק !!! אמן הנפש.. קראתי את תגובתך אלי ..זו עם המורכבות של היצירה,יצירתיות,יצריות,קיפאון,סירוס,מוות..נו ההודעה היא שלא הבנתי את תגובתו של אודי..יודעת למה אני מתכוונת ? אז תגובתך עוררה אצלי מיידית את הרצון להצביע על ההודעה ולצעוק: זה !!!זה !!!! בדיוק !!!!! הרגשתי, כאילו את אוספת פנינה מפה, פנינה משם, אוספת עוד ועוד פנינים ומגישה לי מחרוזת יפיפיה !!! סוריקטה, את אמן ענק! את אמן הנפש !!! את יודעת ? את הרי יודעת שאני מאוד מאוד מאוד קשורה לאמא צביה. מאוד !! אבל לפעמים כאילו בא לי שהיא תלמד קצת גם ממך.. תביני,לא רוצה לומר חלילה משהו נגד אמא צביה..היא באמת מאוד טובה.. אבל.. לא יודעת אם למדת פסיכולוגיה קלינית, אני גם לא יודעת אם את פסיכואנליטיקאית.. אבל סוריקטה, את אמן של הנפש !!! יש בך את זה ובענק.. יש בך חכמת הראש, חכמת הלב,חמלה, מקוריות,יצירתיות,מיכל רגיש לכל פעימה .. את מצליחה לראות דרך פריזמה מאוד מיוחדת שלך.. ואת גם הצלחת לטעת עכשיו עץ זקוף !!! :)) לא מובן מאליו..ועוד יכולת להרשות לעצמך לבקש עזרה .. שאפו עלייך.. שלך-במבי.

סוריקה, איכשהו,"האצבעות שלי לחצו" על פורום פגיעה מינית. (כמעט ואינני נכנסת לפורום זה, גם לא להציץ) ואור הנפש משם הביאה סרטון שנוגע.. מבקשת להביא את הקישור: http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=1167&q שלך-במבי.

אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט ועוד - https://www.youtube.com/watch?v=fWMv7RJiIrs איתך, אנימה.

מקווה שקצת יותר טוב. אני רוצה לשבת לידך. את מרגישה את הדשא שלייד העץ, את הדקירות הנעימות? את הלחות של טל הבוקר? בואי נחבק את העץ ביחד...... בואי נהיה שם איתך. איך שאת, כמו שאת. פשוט להיות איתך. אני מרגישה שאת יותר נותנת לנו להתקרב ולגעת. תראי איזה אהדה יש אליך כאן. הילה

הי סוריקטה יקרה.. כבר אמרתי כמה מקום רב שמור לך בליבי.. מה תרצי שנעשה כולנו תחת העץ? רוצה אולי לספר.. שנקשיב ביחד למשבר ולשיתוק? רוצה שנשתוק ביחד. או שנתעקש על חגיגה על לראות את הטוב למרות כל הרע. סמני כיוון... איזה סוג של ביחד נכון לך עכשיו? שלך גלי

לסוריקטה היקרה, שיודעת שגם הכאב זקוק לשורשים, ואת סוד היכולת לצמוח מבפנים החוצה, מתוך גרעינים של יופי וכאב, גם להיעזר במים מיטיבים מן החוץ, אנסה להצטרף גם אני בשקט אל ההתכנסות הגרעינית, השותקת, בתקווה לניצני פריחה, גילת.

תודה לכולכם, כל-כך מחמם את הלב לראות הרבה חברים יחד, כל אחד כמו שהוא. נעמה - זריזה מקדימה, ראשונה מכולן. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה התאמצת בימים כל-כך קשים לך. טוב לי שאת פה עם האמת שלך, אל תסווי. אפשר גם בשקט, ללא מילים, רק למולל קצת דשא, ללטף בעדינות חתולים מתמסרים ויתרה מכך, לקרב ולרכוש את אמונם של אלו החששנים שמנסים לשלוף ציפורניים ולנשוף. אודי - כל-כך מהר הגבת גם אתה. המטפל שלי חסר לי, אתה יודע... הוא מהדמויות הנורמליות היחידות בעולמי. מרגישה שאני צריכה להיחשף לעוד דמויות טובות מהחיים. שיהיה ממי 'להעתיק'. ללמוד. גם ממך. מיכל - רואים בך את השינוי שאט אט תופס לו יותר נפח. לומדת ליהנות, לשמור על עצמך. למצוא גם רוגע לפעמים בתוך החרדות. המון תודה שאת פה. במבי - אלו מילים לבביות ומעצימות כתבת לי. וואו. ואני מסכימה, כי כשבאמת אי אפשר לזוז, אז גם לא נכתבות פה הודעות... ובמציאות גם קצת קצת זזתי אחר-כך. את יודעת, אני מאמינה שמטפלים גם לומדים, בין השאר, מהמטופלים שלהם, ה'ילדים' שלהם: רופא הנפש שלי למד גם ממני, אמא צביה לומדת ממך, אודי לומד ממטופליו, מנסים ליישם גם לבאים, ולומדים גם מהם. הייתי צריכה לקחת אותך כמישהי שממליצה עליי למקומות עבודה. גם המשל של הבמבוק מאד מדבר אליי. אולי הייתי משנה אותו קצת -בעולם שלי הייתי מגדילה קצת את מספר השנים של בניית השורשים, מקטינה קצת את עוצמת החיבור האינטנסיבי לשטח ולאדמה ואת אפשרויות הצמיחה שלי, אבל אולי איכשהו, משהו. אנימה - מזכירה אותו שיר עוצמתי, שירים עוצמתיים, נוגעים. כוחות של צמיחה והתחדשות מתוך שבר, קטימה וגדיעה. כוחה של אהבה ושל ביחד ושל שילוב. כמה תודה לך שאת איתי. הילה - עם כל רגעייך החלשים - אני רואה למעלה ועצוב לי לשמוע - אבל אפשר לשים לב גם לכך שאת יודעת להפליא בכוחותיך, במעשיך, ביכולת להזיז, לדחוף ולקדם. מקווה שאותם כוחות ינצחו. תודה על המילים הרכות. נרגיש את הדשא. נחבק את העץ ביחד. שמרי על עצמך. גלי - מרגש ונעים שיש פנים ותיקות זוכרות. זה המון. וגם שנמצאים יחד. ובתוך הביחד גם כל אחד לעצמו עם ייחודיותו, דמיונותיו. גילת - בעלת התיאורים המרחביים, הנופיים, המדייקים, הקולעים. כיף לקרוא אותך. גם אחרות שהיו כאן פעם ותמכו, גם הן בלבי. חיבוק לכם, סוריקטה

קראתי את תגובתך ו..הרגשתי בליל רגשות.. שאלתי את עצמי אם ההודעה הזו,המושקעת, שכתבת..האם כתבת כי רצית ? ואולי בגלל שהרגשת איזו מחוייבות? הכתיבה הצריכה ממך מאמץ מרובה ? רצית לכתוב ?הרגשת שאת נאלצת לכתוב ? כאילו סוריקטה,האם זה מאיזושהי הוקרה ? אסירות תודה ? לי יש קושי עצום!!! בלבקש מאחרים במציאות...מהמקום שלהרגיש אסירה.. חייבת את החופש הרגשי/נפשי..להרגיש משוחררת ..לא רוצה להרגיש חייבת לאף אחד.. לא רוצה להיות אסירה בכלל,גם לא אסירת תודה.. אבל אני קצת מקנאה באנשים שמרשים לעצמם לבקש..זה בטח מרגיש באיזשהו מקום גם ????משהו נעים ???כייף?? להשען כזה ?? את יודעת סוריקטה, נשארתי עם המילים שכתבת לי לגבי המטפלים שלומדים מאיתנו "הילדים".. פתאום אני שואלת את עצמי..אמא צביה למדה/לומדת ממני משהו ?ואם כן,מה היא לומדת ממני? מתה לדעת..אני יכולה לשאול אותה שאלות כאלו מהיום עד מחר,היא לא עונה לי על שאלות מסוג כזה.. יש לך אולי איזושהי מחשבה לגבי הלמידה של מטפלים מהמטופלים שלהם? ו..סוריקטה, במציאות גם כן זזת קצת אחר כך..(אחרי העץ שנטעת פה)רוצה לשתף ? שלך-במבי. נ.ב לעניין משל הבמבוק..אני חושבת ש 5 השנים הם אולי 5 השנים הראשונות עליהם פרויד מדבר כשנים שמעצבים אותנו ?? אגב,לי,עוצמת החיבור האינטנסיבי לאדמה מתאימה..מדמה את אמא צביה לאמא אדמה..ועוצמת החיבור האינטנסיבי מרגיש ביטחון..

רציתי להביא לה משהו שכתבתי לקרוא ולא הצלחתי וכבר נגמר הזמן. כן דיברנו על כמה דברים, אבל אם יש משהו שכתבתי ולא הבאתי לה זה מבאס/ מעצבן אותי. ולא הסכמתי לצאת היום כשאמרה שאנחנו צריכות לסיים. שאלתי אותה מה יקרה אם לא אקום, היא רק ענתה שאנחנו צריכות לסיים והוסיפה שאפשר לדבר על זה בפעם הבאה. היום ראיתי את הפסיכיאטרית שאני הולכת אליה בעיר, היא הלכה מולי, לרגע לא הייתי בטוחה שזו היא. היא אמרה "הי" אני עניתי "הי". ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. והייתי באמצע לאסוף את השיער. ובגלל שהתכתבנו לפני כמה ימים לגבי התרופה והיא הציעה שאולי ניפגש כדי לחשוב על הטיפול, אז עוד יותר לא היה לי נעים ממנה. אני מניחה שלה זה לא כ"כ מפריע שהיא ראתה אותי. בוא נגיד שאני מעדיפה לראות אותה ולא את המטפלת שלי ועדיין היה קצת לא נעים.

אודי, לאחרונה, לפני הכניסה לטיפול יש לי התקפי חרדה. כבר בבוקר הטיפול אני מקיאה וסובלת מקוצר נשימה. אני מכריחה את עצמי ללכת לטיפול. אני לא מסוגלת להיות בקשר מיטיב עם גבר. יכול להיות שזו הייתה טעות ללכת למטפל גבר? כנראה שהתרגלתי להיות מנוצלת ע"י גברים, ולכן אני חשדנית וחשה אימה לנוכח הקשר הנרקם ביני לבין המטפל. אודי, אני מפחדת שאהרוס את הקשר. זה מה שעשיתי בעבר. זה דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב. אני מחפשת פגמים במטפל ותירוצים לעזוב את הטיפול, והאמת - שהוא אינו מספק לי. איך יוצאים מהתסבוכת? יכול להיות שאני לא מתאימה / בשלה לטיפול? הטיפול אמור לספק לי מקום בטוח ובמקום זה, הוא מקור לחרדות. נטע.

לכן את צריכה להשאר שם.. זאת תמיד התשובה

אוי, אני כל כך מבינה אותך. אני שומעת איך את נקרעת. זה חלק מהתהליך. אל תוותרי! כל הכבוד שהלכת!

שאצלי רוב החרדה באה לידי ביטוי בטיפול ובכל מה שקשור אליו. התקף החרדה הראשון שלי היה בטיפול, בחוץ אף פעם לא היה לי. אני לא באמת מבינה גדולה בעניין, אבל עצם זה שהמטפל או הטיפול גורמים לך לחרדה זו לא הסיבה לקום וללכת אלא להפך. בהצלחה!

דיברתי היום עם הפסיכולוג שאנחנו עושים ביחד מהפך חברתי. בדרך כלל אנשים במצב שלי, שהמצב הכלכלי שלהם קשה, והם התמודדו עם קושי נפשי, לא מצליחים לעמוד בלחץ ומוותרים. ואני לא. יש ארגון שלישי- אודי- שבימים אלו נערך לטפל בעניין!!!! שזה ארגון מכובד ביותר. כשאני נותנת מסרים של תקווה. של עידוד. של סבלנות סובלנות ואיפוק. של כבוד הדדי.

המאבק ממשיך מעל הפייסבוק. אני לומדת ממך- להציב גבולות לכבד ולהרגיע. ובעיקר- לא להיגרר לאלימות. מבקשת לכבד גם את הצד שכנגד. סבלנות וסובלנות. אז תודה שאתה כאן. אני לומדת ממך. הילה

אודי, אני רואה שאתה כאן, בבקשה, לפני שתלך, רק תגיד לי משהו שיחזיק אותי.... (ראיתי שענית לי, ובכל זאת...)

הי אודי, ברור שזה תופס !!! ומצחיק, מסתבר שהאיחור היה לא רק אופנתי אלא גם מדויק ויעיל – כמובן שמייד לאחר ששלחתי את ההודעה התחרטתי... וכשהעלית אותה זה הביך אותי כ"כ ושנאתי אותי שכתבה אותה, ועכשיו, כשנכנסתי שוב, וראיתי את התגובה שלך, זה ממש מתאים לי....

אודי,סוריקטה ,נעמה, ..ואולי זה הסוד הטמון בקיפאון הפיסול? אולי זה מעגל קסמים שלילי,שאם אצליח לפתוח את הפלונטר,אצליח לחזור לפיסול ? אולי זו נוחת המוות שלי ??? וסוריקטה מתוקה! קראתי את תגובתך בעץ למטה.. עניתי והתעניתי..נמחק פעם ועוד פעם והרמתי ידיים..נכנעתי לאין.. רוצה לומר לך שכשקראתי את מילותייך,הרגשתי כאב חד בבטן,כאילו חותכים את הבטן לאורכה ולרוחבה.. הרגשתי כבולה בשלשלאות ברזל כבדות..הרגשתי גם חוסר אונים נורא.. גם מבולבלת..לא הבנתי,התבלבלתי איך האמא שכ"כ פגעה היא זו גם שמחזיקה היום את מפתח היצירתיות בידיה. כאילו רק אם תחזרי להיות במצב של ניצלבת על ידיה,תוכלי לעשות משהו.. לא יודעת..מרגישה שם המון חשיכה..מרגישה שם עיוורון..אולי בגלל הזדהות ???? והנגינה שלך מה עליה ?ויתרת? האצבעות חדלו מלנגן? הנפש לא משתפת פעולה עם האצבעות כל זמן שמפתח היצירתיות מוחזק בידיים של אמא שלך ??? סוריקטה, לא יודעת למה כותבת לך מילים אלו.. ואולי כלום מזה לא מתאים ? אז תזרקי לפח..טוב ?? ונעמה יקרה, גם לחימר החלק וגם לחימר עם פצפוצי האבנים הקטנות האלו יש ריח שמטריף כל נים ונים בגוף.. ואודי, תגיד משהו, תאסוף, תאיר לי את החשיכה לגבי הפיסול והקיפאון ..בבקשה.. שלכם-במבי.

קשר בין מה ? בינך לפרויד? בין יצר ליצירה ? ואיך זה קשור לקיפאון שבי לגבי הפיסול ?? אודי, לא מבינה :((((( בבקשה..תגיד לי עוד כמה מילים.. אתה כותב לי כמו החידות של חמיצר :((((

הי במבי יקירתי, זוכרת את העץ ההוא, העץ שבו דיברנו על עזרה לאודי ועל דורשנות בפורום, עץ שבו הרגשת כי תגובתך בו נבעה מתוך איזה געש אגרסיבי? אני הרגשתי באותו עץ שהתפתח בך זעם מתוך חשש שיפגעו בביטוי שלך כרצונך, כמי שאת. כאילו מישהו חוסם את יצרייך ומאווייך ה'פרועים', ה'פראיים', הגולמיים. והרגשתי שנלחמת ממש שלא תילקח ממך ההנאה הזאת שלך. הדחף. כאילו נלקח ממך אותו פיסול, אותו ריקוד אצבעות חופשי ואמיתי. מזון לרוח. איכשהו נראה לי שגם זה מתקשר. בלבביות, סוריקטה

טבולה בעצב עד מעל לראש. כבד, טובעני, סוחף. נכנסת לפורום, רואה שעודך קיים. זה קצת מרגיע. מפתחת תלות?! חוששת. מפחיד. לא טוב. לא בריא. (כאילו שמשהו במצב הנוכחי בריא.... אז אולי זה בסדר??? לא יודעת, מבלבל. מאיים. )

אודי, המטפל "מושיט לי יד" אבל אני לא מסוגלת להושיט בחזרה. מפחדת שאם כן אבטח, הוא ישמוט אותי. ואני כל כך זקוקה ל"יד" מחזיקה, תומכת, מנחמת ומכוונת. זקוקה עד כדי כך שלא מסוגלת "לקחת". משותקת. בפנטזיה, אני מושיטה חזרה ופוגשת "מגע" בוטח שנוסך בי בטחון. אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד.

זה מפחיד לדעת כמה כח יש לך, ובכמה אנשים אתה יכול לגעת. ושאני היום בעצם סוג של מנהיגה. זה לא קרה ביום אחד. יום אחד עוד תשמעו עלי, אבל לא תדעו שזה בעצם אני.

טוב בנתיים לא נמחק.. הי הילה, שתדעי שאני ממש מסתקרנת.. בהודעות האחרונות שלך מרגיש לי סוד..משהו מסתורי..בלשות...עוקבים.. מסריטים,מצלמים..והופ עוד מעט ייתפסו הגנבים.. ואת תתפאת אותות הגבורה.. ובנתיים ,אפילו לא נמחקה ההודעה..אשלח מיד ! במבי.

למה אתה מגיב אליי בצורה שונה מלאחרים? נראה שאתה לא מעוניין לענות לי ושאין לך סבלנות.. שהשאלות שלי טיפשיות או שאני מיותרת.. לא יודעת. אתה שואל מה הקשר למה שאני שואלת או שואל מה אני רוצה ממך בעצם, משהו מזלזל.. זה היחס שלי בכל מקום, אבל פה אני עוד אחת ממשתתפות הפורום. אולי תוכל להסביר לי מה שונה במקרה הזה? איך אני נחותה מהשאר? שמה אני או השאלות שלי שונות מאחרים? אולי הדבר הזה קשור גם למה שקורה לי בחיים. אבל בטח תהיה לך עוד איזו תשובה שתפגע בי של מה קשור כזה או מה את רוצה מחיי לעזאזל.. אני באמת נפגעת מהתשובות שלך.. אולי אני מפרשת.. אבל אני רואה הבדל

אודי, אני לא יכולה יותר עם דוקטורס. מה קורה להם? השתגעו ??????????????????? ניסיתי אתמול לענות להודעתה של סוריקטה. גם לנעמה רציתי לכתוב. כתבתי והכל נמחק.ניסיתי שוב,ונמחק. די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה שם אותי בהרגשה שנדמה לי.. "שומעת" שוב את אבא שלי אומר לי :"זה רק נדמה לך,זה לא קרה, זה רק נדמה לך" אז אודי, תגיד בקולי קולות שזה לא נדמה לי. שכתבתי באמת וזה נמחק. אודי, נכון שכתבתי ??????????????????? אודי, שתדע לך שלך הכל נדמה.נדמה לך שאתה אודי. אודי,שתדע שאתה לא אתה. אתה=אין אודיאני משתגעת

הי במבי, שששש...הכל בסדר...את רואה ? שלחת הודעה לאודי,ההודעה קיימת. רואה? הכל בסדר..שום דבר לא נדמה לך..לאבא שלך היה קושי לתקף עבורך את המציאות..נכון, זה קשה..אפילו בלתי נסבל.. אבל,היום המצב שונה..יש לך היום גם את אמא צביה.. את לא לבד יותר.. אודי,עד כמה שזה ישמע הזוי,יש בי צורך לומר לך שלא נדמה לך, ולא נדמה לך שאתה אודי. אתה אודי !!! ואודי,אתה = יש!!! ואפילו,ההודעה לא נמחקת :) שלך-במבי.

מבינה את התסכול, אני התעצבנתי ובכיתי מזה. או שכותבים מהר ומקווים לנס (: או שכותבים במקום אחר ואז מעתיקים.

כשראיתי שהייתה לי שיחה ממנה, תיארתי לעצמי שכנראה היא לא יכולה להיפגש איתי, או שהיא רוצה להזיז (למרות שזה אף פעם לא קרה). חזרתי אליה, כי לא ראיתי כשהתקשרה. וכשענתה אמרה שהיא חולה ושלא תוכל להיפגש ושהיא מצטערת שזה ברגע האחרון ושהיא חיכתה. ואני בטוחה שהיא חיכתה כדי לבדוק אולי בכ"ז היא תוכל. ואני לא כועסת כי ברור לי שאם היא חולה אז היא לא יכולה להגיע ובכ"ז, עצוב לי ואני צריכה עכשיו לחכות עד יום רביעי. ומה אעשה היום בשעה שלנו?? לא יודעת מקווה שיהיה בסדר. אני צריכה אותה. מאוד.

מה שלומך? אפשר להישאר כאן? בשקט? שירן

יותר מידי זמן כבר יותר מידי לי, ואני מחכה שההבטחה שלי לעצמי, שזה גל וחולף, תתגשם. ומתחילה להרגיש שהקול המכאיב שהתעצם בי מתחיל להרגיש יותר בנוח, הייאוש הוא כר פורה עבורו. ובמקום שהגל יחלוף, אני קמה כל יום מכווצת עוד קצת, נעלמת בכאב שאופף אותי ונעשה יותר ויותר מוצק. והמחשבה שאם רק אלחם, אמשיך לתפקד, לשמור על עצמי כמה שאפשר בתוך הגל המכריע הזה הוא יעבור, מתמסמסת. ובא לי לוותר. מפתיע כל פעם מחדש כמה שזה מעייף פשוט לשמור על קיומי. נגמרה לי היכולת להכיל תקווה. נעמה.

אני קוראת אותך וכל כך מבינה, הייתי במקום הזה של לשנוא את הילדה, לא רציתי בכלל להתקרב אליה.....תחשבי איך בכלל ילדה יכולה להיות "יצור כלאיים מזוהם, שטני?????" תחשבי על ילדות שאת מכירה, ילדה בסביבתך הקרובה, האם יכולה להיות ילדה כזו??...ילדה היא רק ילדה....רכה בשנים, כל כך תמימה וזכה, אולי כך התייחסו אליה ולבסוף כך היא מתייחסת לעצמה, עצוב לקרוא........ היום לגביי הילדה הזאת מתחילה להיות אהובה רצויה ואפילו אני מחבקת אותה בחום שלא היה לה....נסי רק להסתכל בתמונה אחת קטנה שלה ותראי עד כמה היא יקרה....שלך, מיכל

כשתקבלי את הילדה יהיה הרבה יותר קל לא להלחם כל כך.....

עא עא עא עא הם לא יודעים איזה בית ספר אני עושה להם. תמשיכו לעשות שטויות. מטומטמים.

כיף לי שכולם משתתפים בדיון, ובכל אופן מעניין אותי מה תשובתך שלך: למה אתה לא חסיד גדול של עידוד?

עידוד- זה משהו שבא מבחוץ. כל דבר שבא מבחוץ יש לו קושי להחזיק מבפנים. החשיבות היא שנדע להחזיק את עצמינו. טיפול טוב מחזק את הכוחות הפנימיים. לפעמים בזמן שהוא מאפשר ריגרסיה בסביבה בטוחה, עם אפשרות צמיחה מחדש. לא יודעת אם אני מובנת.

הוא התקשר אתמול שהם באים היום ואני מוצאת את עצמי ב"סופר" קונה את כל הדברים שהם אוהבים....איך לעזאזל ולמה????? אוףףףףףף אולי כדי לרצות אותם, להראות שאני "ילדה טובה"........שלא השתנה כלום אבל בעצם המון השתנה :( משהוא מבין???????אודי??????? קרה לכם גם???????אתמול אמרתי לה שהתהפכתי ב180 מעלות בהרגשה שלי כלפיו, אני כועסת ושונאת "במקום" לאהוב.............אוףףףףףףףףףףףףף