פורום פסיכולוגיה קלינית

מרגישה שמחפשת פה מחדש את המקום שלי... מילא זה שלקחו לי את השם- זה באמת קורה ולא נורא. אבל ניסיתי להסביר את הקושי שלי עם זה שאתה לא שמת לב... וכשכתבתי לך ענית בכזו טכניות- קרה. אמרת לה. מה את עוד רוצה?? מצחיק. כי תמיד אני מגכחת בליבי על אלו שמצפות מהמקום כאן שיהיהאמיתי, אן ללפחות תואם מציאות איכשהו. והיום? אני פה. וזה לא מצחיק אותי בכלל. ... סליחה אם אני מגזימה ואני מקווה שאני לא מובילה אותי למקומות מטופשים...

הי רוני, איני יודעת אם זה משנה, אבל אישית, יכולתי לנחש שמדובר אולי במישהי אחרת. עם זאת, אני גם זוכרת את הרגישות הגדולה ושצריך להיזהר. עידן הסמרטפונים והטאבלטים קלקל קצת את החובה להירשם, אבל גם קודם אפשר היה לעקוף את ההרשמה דרך הגישה מהאתרים של וואלה שבוטלו בסוף. ועוד משהו - פעם חשבתי שהמנהלים יכולים לראות את המייל שמוסיף כל אחד וכך לזהות יותר רק מהצד שלהם, אבל כנראה שזה לא כל כך נכון. בכל מקרה - את נוגעת באופן מאד נקודתי ומיוחד, משהו שמאד אופייני רק לך פה. מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להבין מאד עד כמה זה מערער ומחריד כשלא מזהים, כשאת נמהלת ונמוגה אי שם במרחבים ללא הגדרה. אבל, היי, הבהלה הוציאה ממך יותר מילים :-) סוריקטה

רוני הי, אם לא מתאים,תתעלמי מתגובתי.. גם אני ראיתי את ההודעה של רוני השניה ותהיתי בליבי אם זו את, הסגנון היה שונה מסגנונך.. וכשאודי ענה,תיארתי לעצמי שזו רוני אחרת,כיוון שאודי ענה בפתיח רוני שלום,כפי שעונה לכל השואלים המזדמנים.. לנו הרי אודי עונה בפתיח רוני הי, במבי הי וכו'.. מאוד הבנתי את התגובה שלך.. אני מנסה לדמות מה הייתי מרגישה אם הייתי קוראת הודעה שכתבה במבי אחרת.. הייתי מרגישה שהרצפה נגמרה לי לגמרי.. ייתכן שגם הייתי שואלת את עצמי, אם אני זו אני,ואולי אני זו היא (???) .. מבינה ? איזה בלגן נוראי במשהו מאוד מאוד בסיסי.. אבל ייתכן שמעז יצא מתוק.. אני ערה להודעות שלך מאז האירוע..ובאמת הן שונות.. סוף סוף ההודעות ארוכות יותר.. תופסות יותר נפח,מקום.. ורוצה לברך אותך : מברוק !!! במבי.

תודה יקרות!!! גם אני שמתי לב להמון המילים שיצאו ממני. . שתיכן הבנתן ואמרתם אותי כל כך מדויק! המון תודה והערכה.

אודי, אין בי רצון או צורך לקבל מהטפל שלי חיבוק. אין בי רצון להביא לו מתנות או לכתוב לו ברכות. אני לא כועסת עליו. לא תוקפנית. לא מאוהבת. לא עשיתי לו אידיאליזציה. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא או אימא שלי. מה זה אומר? משהו לא בסדר אצלי????? לא בסדר בטיפול????? אני כן מחבבת אותו מאוד ויודעת שאכפת לו. באמת באמת אכפת לו. איפה כל העוצמות? אני קוראת את אשר כותבות האחרות ולא ממש מבינה.... נטע.

היי נטע, לא יודעת מה זה אומר, גם מבלבל אותי מידי לחשוב על זה כרגע. סתם לומר שמזדהה איתך. אני אוהבת את המטפלת שלי (וגם אני התחלתי בחיבה ולקח לזה זמן), יודעת שהיא שם בשבילי וכו', ועדיין לא מצליחה לייחס את כל העוצמות האלו. לא יודעת אם זה מקולקל או לא. פעם היא פישלה ולא לקחתי את זה קשה. היא התנצלה ואמרתי לה שבאמת שזה בסדר ולא ציפיתי ממנה למה שזה לא היה. היא אמרה שעצוב לה לשמוע שלא ציפיתי, שזה התפקיד שלה והייתה רוצה שכן אוכל לסמוך ולצפות... כנראה שזה יכול לבוא ממקום בריא וממקום לא בריא, וחשוב לנסות להבין מאיפה זה בא. לא יודעת מה אני אומרת, סתם שתדעי שזו לא רק את. נעמה.

גרמת לי להרגיש לא בנוח עם ההודעה שלי

אולי אני מרגישה ככה כי למטפלת שלי לא איכפת ממני בניגוד למטפל שלך! אם הייתי מרגישה מכל הלב רצויה במקום הזה סביר להניח שלא הייתי מתאמצת ללקנות לעצמי את המקום דרך מתנות וכן . בכל מקרה סליחה על ההודעה הקודמת , אני דיי שבורה

הייתי שמחה להיות במקום שלך. אני לא חושבת שנכון לי, להיות איפה שאני עם כל ההזדקקות האינסופית אליה. מקווה שעם הזמן זה ישתנה כי אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחיות כך לאורך זמן.

קודם כל באמת באמת מצטערת שגרמתי לך להרגיש שלא בנוח. ההודעה שלי באה דווקא ממקום שהרגשתי שאולי משהו חסר / לקוי בטיפול שלי, ושוב סליחה. נטע.

מה שלומך? אז ככה, בהמשך להודעה הקודמת שלי, חשבתי על התגובה שלך ואני בהחלט מסכימה איתך. יש אפשרות נוספת (בכל פעם שהיא עלתה בדעתי שללתי אותה על הסף) והיא מגורים במעונות משותפים בעיר שלי. כך המעבר יהיה פחות מלחיץ וגם אני אעמוד בתשלומים ללא חשש, מה שיצמצם את גורם הדחק(שזה היה הטריגר בפעם הקודמת). זה לא קצת תמוה ומוזר שאני מעדיפה לגור במעונות מאשר בבית הפרטי שלי? אשמח לתגובה, שירן

היי אודי, המטפלת שלי אמרה לי בסוף הפגישה בלי שום קשר לכלום שהיא לא רוצה שאני אביא לה יותר מתנות , ברכות ועוד.. אני התעצבנתי ממש ואמרתי לה שאין בעיה שהיא לא תקבל יותר ממני כלום בחיים וסוג של העפתי לכיוונה את כרטיס האשראי שלי והיא התעצבנה עלי ואמרה לי שהיא לא מקבלת את ההתנהגות הזאת בטיפול.. והיא צודקת אני לא הייתי בסדר... אבל היא ממש הרסה אותי.. מרגישה שהיא לא רוצה אותי בטיפול... אוף הטיפול מוציא ממני ככ הרבה רגשות קיצוניים שאני לא יודעת מה לעשות... אני לא הצלחתי ללמוד למבחן גם בגלל זה.. וזה עוד מועד ב:/ בנוסף להכל היא אמרה לי שבחיים לא יהיה חיבוק בטיפול( היא העלתה את הנושא לבד) ואז שאלתי אם גם בפגישה האחרונה לא יהיה אז היא אמרה שאולי ואז אמרה שלא בטוח... אני שונאת אותה! וגם אוהבת אותה! איזה מעצבן זה... אם הטיפול מעורר ככ הרבה רגשות קשים זה אומר שהוא כבר לא יכול להועיל? מרגישה שיש לה כוח עצום עליי והיא יכולה לקבוע איך השבוע שלי ייראה.. אני ממש ממש סובלת.. כדאי אולי לעזוב?

... אם הטיפול מעורר כל-כך הרבה רגשות קשים, זה, כנראה, סימן שיש על מה לעבוד. בתוך אותו טיפול... הי מאי, את יכולה להציע לעצמך עכשיו כמה נקודות למחשבות טיפוליות: למשל, לחשוב מדוע את מביאה לה מתנות וברכות, מה מן העומק דוחף ומניע אותך לעשות כן. רגשות אשמה? צורך לפצות? אולי דבר-מה מתוך אלה מזכיר קשרי עבר שלך? האם יש במעשה משהו שדווקא מרחיק ודוחה בקשר, כך שבפועל הוא פחות מקרב בינכן? האם הוא נועד להסתיר משהו חבוי ולא מדובר? האם הפעולה באה במקום משהו אחר שאת נמנעת מפניו? אלה כמה דוגמאות. עדיף לדבר על כך בשיחות שלכן. בדר"כ ההמלצה היא לדבר לפני הביצוע ולהבין מקורות, ואחר-כך לחשוב אם באמת לעשות מעשה. ונסי לדבר על הכעס שלך, על תחושת העלבון והדחייה, על המחשבה לעזוב, וגם על אהבתך, תחושת הקירבה, על הרגשות המעורבים וכו'. בשביל זה היא שם. לדבר יותר ולהתנהג פחות, זה הרעיון הכללי - פחות להביא מתנות ופחות לזרוק כרטיסים ופחות לעזוב באמת ת'טיפול, אבל אפשר לומר שיש לך דחף גדול להתנהג בצורה מסוימת. פה יש כבר איזה עידון וויסות. ולנושא החיבוקים - אצלי לא היה חיבוק גם בפגישה האחרונה של הטיפול, וכן, לפעמים בא לי בלב לומר לו "היי, תביא חיבוק" ולפרוש זרועות. אבל ונראה לי שגם אחרי שנים טיפוליות היה זה עשוי להוציא אותי משיווי משקל. עניין עדין עדין ונפיץ. אז כנראה, שמבחינתי עדיפות מילים מחבקות או מחזקות. ויש בכוחן של מילים. סוריקטה

למה מפחיד להצליח????? למה מפחיד????? למה יש לנו רצון להיות קטנות ומסכנות????? הייתי היום בדיון בכנסת ונתתי פייט. שתי חברות כנסת הבטיחו לי שזה עובר ישירות לשר הרווחה כבר מחר בבוקר. בנוסף ארגון מכובד מאוד לקח את הייצוג המשפטי שלי . האופק צלול מאי פעם..... הפסיכולוג שלי אמר שאם אני אפול הוא יהיה שם כדי לאסוף אותי זה מפחיד אותי שהוא נוגע בי שהוא קרוב אלי,.......... שככל שאני מתקרבת אליו אני מרגישה כמו חרק בתוך קורי עכביש ..... )¤ךבגגולכשוע

בסדרת ההודעות תחת הכותרת זקוקה לעזרה ביקשתי את עצתך. עניתי לשאלתך. ואיני יודעת אם לא ראית או לא ענית. תוכל? מילי

באמת עמוס פה. אבל אפשר רק לשאול שאלה? או אולי לבקש הסבר... אני בטיפול כשנתיים ואני רואה שינויים, אני גם רואה שעם ההתקדמות (האיטית בגלל הקושי לתת אמון) של הקשר אני מרגישה יותר את הכאב ואת הצורך הגדול הזה, שכנראה באמת לא יתמלא לעולם... ואני שואלת את עצמי מה בטיפול יכול\אמור לעזור לי, האם הטיפול יכול לספק משהו מהצרכים האלו שלא מולאו או שהמטרה שלו שאני אהיה מודעת יותר לבור העמוק הזה שקיים אצלי וכיצד הוא משפיע עלי וכך אולי אתמודד איתו יותר טוב??? אשמח לתשובה, תודה! זה קשה מאוד להיות בטיפול, לפעמים זה כואב ככ, ממש פיזית...

מזדהה מאוד עם השורה האחרונה שלך במיוחד.

היי אודי. קיים אצלי קושי להרים את עצמי לפעול. יש מן חוויה של כבדות ותמיד חשה שעליי לנהל מאבק כדי להתרומם ולפעול כבר. ההיפץ מנמרצות, מחריצות. למשל לקום בבוקר מהמיטה ולהתחיל להתפנות למשימות היום (כאלה שאין להן מסגרת מחייבת-שזה משהו שיותר דוחק בי להזיז את עצמי-למשל הצורך/חובה ללכת לעבודה) הכבדות היא בעיקר מתי שזה תלוי בי, אני אמורה להיות המניע הפנימי של עצמי. אגב בטיפול האנליטי כאשר ביקשתי תוספת זמן ונזקקתי שהיא תענה לי בחיוב הסירוב שלה לבוא לקראתי כפי שקיוויתי (היא ניסתה להציע פשרה ו'התמקחנו' מה הפשרה תהיה). אני זוכרת שהייתי זקוקה לתחושת שליטה, ולחוות תקווה שהעולם בה לקראתי והיא הסבה לי את ההיפך הגמור בחוויה, שאין לי שליטה , שתקווה פנימית לא משנה כמה חזקה אין לה השפעה על הנכונות שלה כגורם חיצוני להענות לי ואז נחרבה תחושת התקווה וגם דמותה כ'אובייקט' טוב. ומה שהיה מוחשי לי כ"כ, למרות שזה נוגד את ההגיון , זה שהייתי צריכה שהיא תתאמץ, שתסכים. זוכרת גם שאמרתי לה 'תתאמצי בשבילי'. הרגשתי שאיבדתי יכולת להגיע למפגשים. ממש כאילו יש כח פנימי שלא מאפשר לי. מחסום. אולי אפשר להגיד שזה הכל 'מתוך אגו' אבל העובדה הייתה שבאמת הרגשתי שאי אפשר וסבלתי המון. אולי זה קשור? הרי להרים את עצמי לפעול פעולות אמור להיות קשור למוטיבציה פנימית של בן אדם. זה כביכול אמור להיות בשליטה מלאה שלי. אבל זה ממש קשה. אפילו כשמגדירה לי משימות, יש קושי וחוסר חשק וממש כבדות. מן כח משיכה כזה ... האם יש דרך לטפל בזה?? נראה לי גם קשור לעניין של 'אחריות על הרצון'. כי קשה לי להגדיר רצון באופן שהוא באמת מוטען במוטיבציה כמו שצריך ועקבית!. קשה לפעול ממש. בלי להמתין שעות בשכיבה חסרת מעש עד שמתרוממת. וזה משהו שמפריע לי. איך מטפלים? איך נפטרים מזה? רק שתדע לך אודי שלמה כעסתי ושנאתי את המטפלים כ"כ? הרגשתי שאם היא הייתה עושה את המאמץ הסמלי ההוא זה היה מאפשר לי להפנים יכולת למאמץ משל עצמי. זה היה משמח וממריץ אותי. ככה זה הרגיש. היום כ"כ ברור לי בעקבות 'משבר טיפולי' שזה תלוי רק בי (וגם הגיוני) הרי רק אני שולטת בו בגוף שלי כדי להתרומם ולהניע את עצמי לבצע דברים, כך גם אני אמורה לשלוט בהגדרת הרצון שלי שלשמו פועלים, לא?. אז איך מעיפים את הכבדות ומכניסים נמרצות?? או שלעד זה יהיה תלוי בלעשות בשביל משהו מחוצה לי, אובייקט חיצוני, מסגרת חיצונית, כדי שיקל עלי לנוע, שיתבע ממני לגלות מוטיבציה? אני רוצה שתהיה לי מוטיבציה מבפנים לעשות למען עצמי, לא להתעצל. יש לך רעיון איך מטפלים בזה? (או שמה שאנשי מקצוע פה יודעים לעשות זה לספר לי כמה שהם בעצמם 'עבדו קשה'. זה בטח שלא עוזר לי!) . איך מטפל/טיפול יכול לעזור לי להיות מסוגלת לעזור לי בעצמי בנוגע לענייני התרוממות לפעולה והנעה? איך יעזור לי להפוך לכח המניע של עצמי, מבפנים? ואגב האם תכונה זו גם כן מושפעת מטיב הטיפול שזוכה התינוק/ילד מהוריו או שזה משהו גנטי? תודה.

מימה, הי, דעי, ראשית, שאני מזדהה רבות אם רגשות שאת מתארת. דבר קטן לומר - גם לי היו בטיפול פנטזיות על תזוזות 'קטנות' מכיוונו של המטפל. שהן יניעו אותי. בדיעבד אני יודעת שהוא בא לקראתי, רק שפעמים רבות היה קשה לי לראות והייתי מעין כפויית טובה. בכל מקרה, בפועל ראינו שהרבה מהפנטזיות שלי הן די בולשיט ולא מחזיקות מים. היו לי המון משפטים כאלה ש'לו רק היית עושה משהו ספציפי בעיתוי מדויק אז זה מה שהיה מרגיש לי כוח וחיים'. והתחושות היו מאד חזקות ובטוחות. המחשבות הללו, כנראה, איתי גם היום, אולי אפילו כגורם מאד מעכב. על כל פנים, שוב, המציאות הראתה שהעניין מורכב יותר. לו היה זה פשוט... לעתים הכבדות אצלי נובעת כתוצאה ממלחמות פנימיות שיש להן כוח לגזול המוני אנרגיות, משהו שהוא מעין ערבוב פנימי בין האמא הפנימית לביני. כנראה שהמפתח הוא הנפרדות. סוריקטה

אודי, בבקשה אל תשאיר הודעות אדומות (כמו את ההודעה של מימה). אם אתה מרגיש שאין לך כיצד להתייחס, פשוט תכתוב: "קראתי, אודי." בסדר? זו לא חוצפה שאני מבקשת? אתה יודע אודי, כשאני רואה הודעות יתומות, זה משחזר לי את הפגיעה: אימא שותקת כי חושבת שלא יכולה לעזור..... אימא "רואה" (כמו שאתה רואה) אבל שותקת....

גם לי קשה לראות אותן, במיוחד אם הן שלי (: (אבל לא רק).

אני מרגישה שאני זקוקה לך, רוצה שתשבי ליידי ותגידי לי מילים רכות......

..אני יושבת לידך..מתוקה...את מניחה את הראש עלי..מרפה.. הכל בסדר..את מרגישה את קרני השמש שמלטפות אותך בחום..מרגיעות,עוטפות..לוחשות באהבה: איתהילה מתוקה,ילדה אמיצה..אנחנו מחזקות אותך..לא נעזבך לעולם.. איתך-במבי.

שלום רב אני פונה אליכם בעניין הבת שלי בת 7.8 בכיתה ב, היא ילדה חכמה טובה מאוד בבית ספר יש לה חברות ובדרך כלל היא ילדה שמחה , היא קצת חסרת בטחון אולי בשל קשיים מוטוריים מאוד פשוטים, שאיננן משפיעים על הישיגיה בבית ספר אלא יותר בהפגנת יכולות .... והיא למדה להתמודד עם זה לפני כחודשיים נפטרה קרובת משפחה קצת רחוקה ,אך היא הכירה אותה ממחלת סרטן, והיא אז שאלה אותי ואני ניסיתי להסביאר לה כמובן מבלי להפחיד מהמחלה או מהמוות בכלל ויחסתי את המוות לזה שהאישה לא נענתה ולא קיבלה את התרופות כמו שהרופא ביקש, הבת שלי הבינ והמשיכה להתנהג כרגיל. לפני שבוע חברה שלה הזכירה מולה אצלי בבית שהצמיד מגומי שהם מכינות במשחק, יכול לסרטן במידה והם יוצאים לשמש, הרגשתי שהיא נבהלה וניסיתי להסביר להן את הדברים בפרוופורציה , אבל מה שקרה שמאז הבת שלי פונה אליי כמה פעמים ביום בשאלות כמו: מה קורה אם אני נוגעת בחפץ הזה (כל מיני חפצים בבית) ?? או שפשוט ממשתפת אותי במה שנגעה לדעתי כדי להיפטר מהדאגה , המחשבה שאצלה בראש או אולי כי שאשתתף באחריות. כלומר היא עשתה הכללה מצמיד הגומי לכל הדברים מצידה ... המצב הזה משגע אותי ואני מפחדת שהיא מפתחת אובססיה מסוימת, אני ובעלי מנסים להסביר לה שוב ושוב שהיא תמשיך להיות בריאה, ושסרטן לא נגרם מנגיעה בדברים? וכשהיא שאלה ממה הוא נגרם הסברתי לה שהרופאים חוקרים את זה ושאם אנחנו אוכלים בריא ושומרים על אורח חים בריא אז לא נחלה ...האם זה OCD?האם פחדים כאלה מאפיינם את הגיל שלה? ואיך אוכל לעזור לה להיפטר מהשיבה הזאת ומהצורך לשתף אותי" דרך אגב היא שואלת בלחישה וכנראה יודעת שהשאלות שלה לא ראליות. אנא עזרו לי בהקדם

שלום, יש לי שאלה בקשר לפסימיות. רציתי לדעת מה היא בעצם פסימיות, אם זאת השקפה לא נכונה על העולם ומתי פסימיות גובלת עם ראליות ? לפי מה שהבנתי, עשו מחקר וגילו שהאנשים שצורכים פרוזק הם אנשים שיותר מחוברים למציאות, ורואים את המציאות בצורה יותר מדויקת, ובכלל פסימיסטיות זה ראליסטיות. ועוד שאלה אחת, האם פסימיסטיות קשורה ליצר הישרדות חזק? תודה ...

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון ;)))))))) אמרה האופטימית חסרת התקנה הילה

איך אפשר להתרכז במחשבות אופטימיות? כי מחשבות פסימיות צצות בלי סוף איך אפשר למנוע אותם? מדיטציה וכאלה ?

מה דעתך על שיתוף של אדם קרוב אליי? כך באמת יהיה לה יותר קל, היא תוכל להפטר ממני יותר מהר.....אוףףףףףף אבל מה זה אומר לגביי? ובכלל שאלתי אם יש כאלה ששיתפו אתה רציתי שיענו לי פה אבל פה לא שיתפו קרובים, רואה???? אף אחד לא משתף זה לא משהו של מה בכך.......אוףףףףףף ולכן גם שואלת אם אתה מכיר מישהו ששיתף ויצא מזה טוב???????? אוףףףףףףףףףףף איך אדע מה מתאים לי????? יש בכך סיכון....

היה מאוד מאכזב.... אנשים התקשו להכיל והתעלמו.

ממש עצוב שלא יכלו להכיל אותך...כנראה צריך לחשוב היטב את מי לשתף :( עצוב לי

מיכל, אולי כאן מתנקזים אלה שלא משתפים אחרים. ואולי דווקא מרוב שזה יכול להקל ולהיטיב, גם מי שלא מצליחה בחיים האמיתיים מחפשת את זה, את השיתוף, גם אם מבעד למסך. לא יודעת אם זה מה שאני מרגישה או חושבת, זה מבלבל, לשתף או לא. אבל זה משהו לחשוב עליו, לפחות... מרגש להסתכל עלייך כאן. נעמה.

יכול להיות שכאן זה מקום השיתוף היחיד שלא מביט בך בעיניים, לא מכירים אותך באמת, רק בשמך האנונימי....להתכסות בחסות האנונימיות, כרגע מתאים לי...כיסוי נעים כזה.........אוף עצוב לי הערב.....מרגש? להסתכל עליי???? תודה, אני משערת...

שההתלבטות במקומה....... תסמכי על עצמך, תסמכי עליה, זה קורה כשהדרך מתמשכת...... הילה

מה שלומך? מקווה שבסדר. חזרתי לגור עם ההורים לאחר ההתקף הפסיכוטי ואני מרגישה שזה עושה לי לא טוב. אני מתקיימת מקצבת נכות וחוסכת כדי לעבור לגור לבד בסופו של דבר. למדתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות עד ההתקף ועכשיו אני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. אודי, אתה חושב שזה אפשרי לגור לבד וללמוד תוך כדי? מפחדת שהשילוב הזה יכשל שוב ויגרור אותי בפעם השנייה לפסיכוזה. שווה לנסות? שירן

לטובה. אודי, הלב שלי לומד להרגיש מחדש. להתייצב מול החיים מחדש. לאהוב מחדש. אני מגלה שאני מסוגלת לאהוב, אודי מיומנות בצורת ניצן אבל הגרעין קיים. כל המרירות ההיא, השחור המר הכועס הכואב מתחיל לפנות מקום לדברים חדשים. צריך רק קצת אומץ-להתמסר להרגיש להאמין שאהיה מסוגלת להכיל. לסמוך עליי. לסמוך גם על משהו לא מוגדר מעבר, בלי שזה יסתור-להיפך. משהו בי משתנה.

אודי, אני מפחדת!!! מפחדת להבלע בקשר הטיפולי. בכל פעם שאני מרגישה שאנחנו "נוגעים" ומתקרבים, אני "חוטפת רגליים קרות" ורוצה להרחיק אותו. רוצה לברוח. יש לי מחשבות קטסטרופליות. זה ברור לי שהקשר הזה יסתיים באסון. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות סוף טוב. נטע.

אבל את יודעת שחשוב להמשיך נכון? גם אני הייתי שם.... למדתי לדבר על כל החששות האלה ולא לברוח ממנה...(גם כשנראה שהיא רוצה להפטר ממני :) ) , הכל עניין של אמון וזה לוקח המון זמן וסבלנות וניסיונות....

ואיני יודעת מהו... נראה לי שגם המחשב שלי מזדהה - הוא שווק חיים ונשלח להצלה. על כל פנים, אודי, רציתי לומר לך בחזרה - תבורכו אתה ועמיתך אנשי המקצוע. ועל אף שאיני נמצאת במקום גבוה במיוחד, זה הרבה יותר ממה שהיה פעם. עבודה משותפת. שיעבור כבר המשבר, סוריקטה

סוריקטה,אחותי שלי.. אולי זה יעזור קצת להדליק... http://www.youtube.com/watch?v=XBvwi9c9zp0 ..ויש בי צורך,ורוצה לחזק ולומר גם כן: תבורכו אתה ועמיתיך אנשי המקצוע.. שלך-במבי.

אפשר להישען על הענף שלך במבי? http://www.youtube.com/watch?v=QqvUz0HrNKY אין לי הרבה מילים, סוריקטה. אבל לו יש הרבה מילים חכמות, תמיד... נעמה.

היי דירבלק אם ההודעה הזאת לא תישלח!!!!!! במבי וסורקיטה????? מה שלומכן????? תמיד מרגש ונוגע שאתן כאן אז הוספתי גבעול הילה

...ההודעה שלך נגעה לי עמוק בלב.. :) ..מתוקה :) ואת יודעת הילה ? אני קוראת את הודעותייך ומרגישה לפעמים כאילו אני מטפסת את המסלול הסיזיפי יחד איתך.. ..חתיכת מסלול את עוברת.. באמת לא פשוט..בכלל לא.. ואני משתהה כל פעם מחדש על תעצומות הנפש שלך..ומקווה ומייחלת שתצליחי במאבקים שלך..שלא תרימי ידיים..שלא תכנעי.. לפעמים אני מדמה בעיני רוחי את שני ילדייך בעוד עשרים שנים , .מדמה שהם קוראים א המאבק העיקש שלך עליהם..איך שאת לא מוותרת ומעולם גם לא ויתרת מתוך בחירה .. רואה אותם מתרגשים.. כן הילה..מורידה בפנייך את הכובע.. שלך-במבי.

תודה אנשים טובים, עכשיו משחזר המחשב מתיקון, אוכל גם לראות את כל הודעותיכם ואת תכני הקישורים. במבי אחותי, איזה קטע חמוד ומקסים. נעמה יקרה, תודה על השיר העמוק. והילה יקרה, איזה כיף שהוספת ענף. ואודי, גם אתה חבר. לחיי הגעגוע הנוגה, שלכם, סוריקטה

חברים שלי שאני אדישה.בחודש האחרון התחלתי לשים לב שנהייתי חסרת רגישות בגלל שעברתי שברון לב ענקי וגם זה די קשור לנטישה שעברתי ע"י אבי..אני מרגישה ריקנות ושכלום לא מעניין אותי שכל יום הוא כמו היום החולף לא..אני חייבת עזרה להוציא את עצמי מהבור הזה כי לפני זה הייתי ילדה עם שמחת חיים ועכשיו כל הסובבים אותי אומרים שממש השתנתי אני לא יודעת מה לעשות! מודה מקרב לב אם תענה לי <3

היי, לכולם! אני חדשה פה, ואשמח לעצות. אני עכשיו אמורה לסיים טיפול מאילוצים ואני לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית עך זה. אני רוצה פשוט לברוח ולהתחיל אצל מישהי אחרת, אבל היא מתעקשת לדבר אתי על הסיום ומכריחה אותי והיא פשוט מעצבנת אותי שהכעס עליה הוא פשוט איום!!

אני חושבת שדווקא כן כדאי לסגור דברים ולא "לברוח" מדוע את רוצה לברוח? אולי תתחרטי על כך בעתיד וחבל....אני חושבת כדאי לא להשאיר דברים פתוחים, אם היחסים בניכן טובים חבל להרוס גשרים, זו דעתי.

אודי!!! לקחו לי את השם ואפילו לא שמת לב. אני בוכה עכשיו ונעלבת כל כך. אוףףףףףף. תגיד לה.

להניח את עצמי (על כל המשתמע) בצד, להעניק למישהו באמת ובתמים, לראות אותו מגיע לשמחה פשוטה... יש בזה נחמה גדולה כ"כ... (לעת עתה בכל אופן)

שמי שרית אם לבת 18 לומדת בחינוך מיוחד עקב מחלת סכזופרניה שחלתה לפני 4 שנים ,בתי סובלת מבעיה שכל הזמן היא לא מאמינה בעצמה ,היא כל מה שהיא עושה לא טוב לדעתה ,תחום האפיה הוא תחום מאד מפותח אצלה אבל היא לא מאמינה במה שהיא עושה ובמה שהיא מסוגלת לעשות,פעם שרפתי לה עוגה להראות לה מה זה באמת לא הצלחה ,היא עושה פרויקטים מדהימים אבל התוצאה כרוכה בתסכולים ובהתמרמרות רבה שמלווה במסע סיוטים ,ובסוף כולם מתלהבים והיא לא ,היא לא מקבלת שום טיפול בבית הספר של התמודדות ,כרגע בזמן שאני כותבת מייל זה היא נמצאת בסדנת אפייה מקצועית שהיא מאד השתוקקה להיות שילמתי במייטב כספי היא מתוסכלת היא ממורמרת ולא מצליחה לעשות כלום ,בגלל התסכול בקשתי שתרגע זה רק משפיע עלייה לרעה ,זה קורה לה הרבה פעמים מה יכולה להיות אלטרנטיבת טיפול אודה לך על ייעוץ

רע לי. מאוד.מאוד. מאוד. ואני לבד..... כ"כ לבד...... לא יודעת איך זה יגמר.....

לא קל כשדברים משתנים, כשמשתפת אותה כל כך...... היא רוצה שאשתף את הקרובים לי...אני לא רוצה, לפחות לא כרגע.....היא אמרה שכך אהיה פחות תלויה או משהו כזה....אוף.....נמאס לה ממני????? לא רוצה לרצות אותה!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף ועכשיו מתרחקת ממשפחתי ומתקרבת לחלקם והכל כל כך מסובך.......אוףףףףףףףףףףףףףף קשה לי אחרי ששיתפתי אותה בדברים כל כך אינטימים.........וקצת מצטערת ששיתפתי אותה, שאני כל כך סומכת עליה זה מפחיד אותי, מבין???????

אני מבינה בדיוק על מה את מדברת!!! גם לי המטפל הקודם הציע לשתף בכדי שאגדיל את מעגל התמיכה ואהיה פחות תלויה. גם אני נפגעתי מכך ופירשתי את זה כנסיון שלו "להפטר" ממני. פירשתי את זה כדרך להגיד לי, "את מעיקה". זה פגע מי מאוד. שיתפתי אותו. אמרתי לו שאני חושבת שהוא עשה טעות גדולה מאוד. הבחירה לשתף היא בחירה שלך בלבד. זה צריך להרגיש לך נכון ולבוא ממך. זה גם לא חייב להגיע. את יכולה להחליט שאת בוחרת לא לשתף. הדגש הוא על הבוחרת ורק את יודעת בסופו של דבר מה נכון וטוב עבורך!!! כשבוחרים בשבילך, או לוחצים עלייך, משחזרים את הפגיעה )-: נטע.

שיתפתי אותה בזה, אני תמיד משתפת בהכל, אבל האמון...יאללה מבאס!

למה אני צריכה לחפש רמזים קטנים ונחבאים? למה אני לא יכולה לקבל הוכחות גדולות ומפורשות לדבר ההפוך? כי זה מה שמגיע לי? רמזים קטנים ובקושי נראים? אז זהו, שלא! גם אם אקח את המיקרוסקופ הכי משוכלל בעולם, לא אוכל למצוא את הרמזים האלה, כי לא שהם קטנים, אלא לא קיימים. יש רק הוכחות חותכות למה שידוע. אתה יודע שאני פותחת כל הודעה שלך בחשש. אני פוחדת שאפגע.. מרגישה לא רצויה בשום מקום. כבר מרגישה אשמה שחדרתי לבועה הזאת של הפורום.. הייתם פה קבוצה כזאת של אנשים קבועים שכותבים. תמיד קראתי פה, אבל זה די מפחיד להיכנס פנימה.. שמתי לב שבזמן האחרון באמת הצטרפו עוד אנשים ויש יותר הודעות. נשמע שזה יוצר כאן עומס. לא? אולי זה דווקא מקשה על מי שהיה פה תמיד. באמת מי אני שאכנס לכאן, שאניח פה את ההודעות חסרות התכלית שלי ואפריע למהלך התקין. ואני לא מנסה לצאת עכשיו מסכנה או שתגיד לי שהכל בסדר ושמותר לי לכתוב.. (או שלא תגיד). באמת אין לי מקום בעולם, זה לא רק כאן. בכל מקרה, תודה על התשובה הקודמת. פתחתי אותה בחשש, אבל זה לא התממש. דווקא הרגשתי שאתה מתייחס אלי. אוי כמה שאני מגוחכת...

ברוכה הבאה! אני קוראת את הודעותיך הכואבות,שנוגעות.. אם מותר.. זה מרגיש לי כאילו את מנסה ,נלחמת על המקום שלך... רוצה לשתף ולומר לך שמרגיש לי שלפורום הזה, בהנחייתו של אודי, יש "רחם", מיכל אלסטי שמתרחב עוד ועוד..ויש מקום לכולם, וכל אחד מביא את עצמו איך וכמה שנכון לו.. אם נכון לך,אשמח שניתן יד ביד.. :) במבי. נ.ב ואם נכון לך.. מה המשמעות של הניק שבחרת ?

המצב עם הילדים ממשיך להיות לא פשוט, וכבר גובל בפלילים. אני עומדת על כך שהתקשורת תעשה במיילים בלבד. אני מגייסת כוחות יש מאין כשאני אומרת לעצמי כל העת שהכי חשוב לא לעשות שום צעד אימפולסיבי. מחממת מנועים לוועדה בכנסת. כתבתי תאוריה, וגם שיר. אודי, מה יותר מרשים, תאוריה או שיר?????

גילת, אני מתערבת, אולי את לא רוצה... אבל ככ כואב לי לשמוע את איך שאת מפרשת את מה שאודי ענה לך. קשה לי בגלל שאני ככ מכירה את התחושה הזו... שכאילו מי שענה לך לא באמת רוצה לשמוע אותך, לא באמת אכפת לו. ככ הרבה הסתבכתי בזה עם הפסיכולוגית שלי.. היא עונה ואני נפגעת וזה חוזר על עצמו.. אז עכשיו כשראיתי את ההתכתבות שלך עם אודי דוקא הרגשתי שהוא ענה לך ממש טוב ומזמין, אבל כנראה שכשזה מגיע אלינו הפרשנות איכשהו משתנה ותחושת הדחיה מוצאת לה תמיד דרך להיכנס למילים של השני... אולי זה עזר לך קצת ההזדהות שלי (?)אולי לא... ילדה

הי ילדה אחת. ברוכה הבאה. מוזר לי קצת כשמגיבים אליי, כאילו מצד אחד רוצה להיקרא, להראות, ומצד שני, כש... איכשהו נהיה לי רגש מוזר כזה. אבל מאד חשוב לי להגיב כשמגיבים אליי. לקחת אחריות על מה שכתבתי. זה גם ממחיש מאד את הפומביות, ובא לי כאילו ללכת הצידה ולדבר בשקט, לא לעשות כזה רעש. הרגיש לי נעים סימן השאלה שבכותרת. עדין כזה, שואל אם אפשר להיכנס. אני מבינה ומכירה את מה שאת אומרת. אבל אני חושבת שהייתי די מודעת, וגם כתבתי את זה, כתבתי סליחה, ו"משהו עובר עליי"... אבל אולי רציתי לשתף באיזו חוויה. ובאמת רציתי להבין מדוע אודי בחר במילה "זכות". משהו במילה הזו תפס אותי. אודי, אני רואה כשאני קוראת שוב איך זה נשמע. המילים שלך היו ממש נעימות, ואני שומעת את זה. רציתי לדבר איתך על המילה "זכות". לא יודעת. על הבחירה במילה הזו. מילה חיובית. וגם, מילה עם קונוטציה כזו של מבוגרים, אחראיים, כמו החובה כך גם הזכות היא של מבוגרים. של אזרחים. ויש למילה טעם של לבד. אולי דרך מה שכתבתי אמרתי דברים שלא ממש יכולה אחרת, אולי רציתי שתקרא איזה משהו מתחת לפני המילים, אבל זה לא היה ממש הוגן וברור. אני מבקשת את סליחתך, מקווה שהצלחתי להיקרא טיפה יותר מובנת, לפחות להבין למה לא התכוונתי... לילה / בוקר טוב, גילת.

שלום, יש לי מדי פעם תופעה מאוד מוזרה שאני לא יודעת איך לתאר אותה אבל אנסה: זה קורה בדכ כשאני במקלחת או לפני שאני נרדמת ומה שקורה זה שאני שומעת כל קול מאוד חזק. אני שומעת את דפיקות הלב שלי, אני קצת מתנשפת, כל פתיחה של בקבוק שמפו או כל תזוזה עם השמיכה נשמעים לי כמו רעש מאוד חזק שביומיום בכלל לא שמים לב אליו. המילה שהכי עומדת לי על קצה הלשון היא כאילו כל הרעשים נעשים בכוונה. האם זו תופעה שפעם שמעתם עליה? זה מאוד מטריד אותי.תודה.

הי. זאת אני. רוני. לקחת לי את השם. בטח בטעות אבל אני מבקשת אותו בחזרה.

בשבת קראתי בעיתון הארץ את המאמר לדמותו של ד"ר מוריס קליינהאוז ,שהוכתר כ"אבי ההיפנוזה בישראל".. כמובן תרתי בעיני לראות אם גם אתה מדבר..וכשראיתי את השם שלך.קראתי מה אתה אומר, הרגשתי גאוה ושמחה גדולה בלב.הרגשתי כזה: "זה אודי שלנו.מהפורום".. בהמשך הכתבה גם נודע לי שאתה בתהליכי לידה של ספר נוסף.. מברוק אודי!!! :) עוד כמה לידות,ספרים-ואתה משפחה מרובת ילדים.. :) כשקראתי בכתבה, שהספר החדש שלך:"היפנוזה-דרכה של הנפש ליצור את גוף האדם", ייצא בקרוב, הרגשתי בליל רגשות: הרגשתי גאוה ושמחה עצומה..זה אתה, אודי שלנו!!! מהפורום. מצחיק.. כאילו זה קצת גם אני .. הרגשתי גם סקרנות עצומה..יש בכותרת הספר משהו מושך ומסקרן לדעת , איך דרכה של הנפש ליצור את גוף האדם..איך פועלת הנפש ליצירת גוף האדם..(?) וגם תרומתה של ההיפנוזה לתהליך הזה? /לידיעה /להבנה /להיזכרות ? נשמע מסתורי..מסקרן..מאוד. היתה (ועדיין) יש לי משאלה לגבי כריכת הספר.. זוכרת שכשרכשתי את הספר שלך "העין הפנימית" וראיתי את הכריכה, ובה הילדה יושבת על כסא, כפות רגליה לא לגמרי על הרצפה והילד עומד ומצלם עם צלמוניה בולטת.. הרגשתי אי נוחות.. רתיעה.. פירשתי/הרגיש לי (לא ברור לי מה בדיוק) כאילו הילדה פאסיבית,יושבת, ואפילו לא מצליחה להרגיש לגמרי את הרצפה היות והכסא לא מותאם לה. הילד עומד, אקטיבי,יוזם,שולט במצב,רגליו בנוכחות מלאה על הקרקע.ביציבות. והוא מצלם את הילדה..ועוד בצלמוניה בולטת כזו שבטח לפרויד היו פרשנויות רבות לסיטואציה הזו.. חשבתי גם (קצת בכעס) :הנה דוגמא לאיך מחנכים באופן עקיף את בני האדם לקבל כמובן מאליו שגברים הם האקטיביים והנשים פאסיביות..משהו מה:תהיי יפה,תחייכי ותשתקי".. ריח חזק של שוביניזם.. העדפתי ועדיין אני מעדיפה שלא להתבונן בכריכת הספר העין הפנימית.. אני גם זוכרת שבזמנו שיתפתי אותך בתחושות שהכריכה הזו מעוררת בי .. הגבת לי.אם אינני טועה, אמרת שבתמונה רואים תמונה ,ובה משחק ילדים נאיבי,תמים, בו הילדים מתבוננים האחד אל השניה ..משהו כזה..לא כל כך זוכרת... אני מאמינה שההתבוננות שלי דרך הפריזמה הזו, נובעת בין השאר מהפגיעה המינית שחויתי בילדותי ומחויה של העדפה מגדרית.. בכל אופן, רוצה לברך אותך במזל טוב ללידה המתקרבת..:) ו..דיר באלק אם בכריכה של הספר החדש יהיו תמונות כאלו.. שלך-במבי.

רק שתדעי שאת מקסימה. יפה לך לאהוב... וזהו. :) נעמה.

אשמח גם לקרוא את ספרך החדש :) את הראשון קראתי ואפילו הוא ניצב אצלי במדף הספרים ואני חוזרת להציץ בו מידי פעם, בהצלחה!

תודה לכם... פתאום אני רואה איך שמתרחשים בתוכי שינויים.. תגובותי "הרגילות" למשמע מילים חמות,מאירות,מלטפות, "מילים טובות" שאמרו לי היתה בהצפה מוחלטת.. לא הצלחתי לקלוט..הרגשתי ש"אני לא יכולה" ..כאילו האזניים היו נאטמות ..לא מצליחות לשמוע.. ועכשיו,קראתי את תגובותיכם החמות ואני מצליחה לספוג אותן לתוכי... וההרגשה מאוד מאוד נעימה.. תודה לכם.. ואודי,כבר מחכה מאוד לספר.. היום דיברתי עם אמא צביה גם על הספר של ההיפנוזה -דרכה של הנפש ליצור את הגוף..שאלתי אותה אם היא שמעה על אפשרות כזו שהנפש מייצרת את הגוף ? שאלתי אותה למה אתה יכול להתכוון פה ? גם לגבי ההיפנוזה והתרומה שלה ל ?? ובעקבות זאת,דיברנו בהרחבה על היפנוזה.. אני יודעת שיש לי יכולת סוגסטיביליות גבוהה.. כל התקופה האחרונה אצל אמא צביה אני במצב מעין היפנוטי.. שוכבת על הספה שלה,הראש על הכרית,מתכסה בשמיכה ונמצאת במצב של הרפיה עמוקה ..ותוך כדי, כשאני שומעת אותה מדברת, זה נכנס פנימה ללא ???? באיזשהו אופן אחר.. גם כשאני מדברת ,זה כזה דיבור ??? כאילו אין קשר בין דבר לדבר..זה כאילו "מדבר" (לשון דיבור) באופן שלא מוכר לי.. ולגבי העטיפה.... :) שלכם-במבי.

הרציונל מדבר ומסביר, והוא צודק והגיוני כדרכו, אין לי ספק. וניסיתי להגביר את הקול שלו כל סוף השבוע, עד שהוא כמעט צעק בפנים. אבל עדיין הרגש, (או אולי הרציונל של הכאב?) בלחישה קטנה מצליח להפיל אותי בפח. מבינה, בחיי שמבינה שיש דברים שסתם נדמה לי שיקלו, ובעצם הם עושים רק נזק. ובינתיים גם מרסנת את עצמי ופועלת באותו שיקול דעת. אבל את המחשבות הבלתי פוסקות על ההקלה האפשרית אני לא מצליחה למחוק. הן באות ממקום הרבה יותר עמוק, שבו ההרס נחשק כל כך. נעמה.

תודה על ההקשבה. תודה שאתה פה. שירן

כך כתבתי, כבר איני יודעת מה לעשות. אתה ענית בשאלה מהן האפשרויות. איני יודעת. כבר הייצי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי פרטי, לקחתי כדורים, עם ההחמרה הופניתי לאשפוז יום, עם ההחמרה נאמר שלא יוכלו לעזור לי. התאשפזתי בבית חולים לחולי נפש,שלושהשבועות אשפוז מלא, חודשיים וחצי אשפוז יום,במקביל ובהדרגה חזרתי לעבודה בחצי משרה. ניסיתי להתאבד. כעת מטופלת במרכז לנפגעות פעמיים בשבוע, בעצם פסיכותרפיה, לוקחת תרופות. למרות שינויים במינון וכו,אין השפעה ממשית לתרופות גם אחרי שנה. שוב אניבאותו מקום. מה האפשרויות? נראה שניסיתי הכל ואני ממשיכה, אך במקביל מצבי לא טוב ושוב אני מבקשת את נפשי למות. מה האפשרויות אודי?

הטיפולים שעברתי עד כה מסכמים את האפשרויות שאני מכירה ואלה שהוצעו לי עד כה. אם תוכל להוסיף

ליבי איתך נשמע מוזר...... הייתי שם, כל כך הייתי שם. באישפוזים, בדיכאון באין מוצא. האם את מכירה את הספר של גודי הרמן טראומה והחלמה ??????? יש את השלב של האבל שהוא ארוך , ממושך וחיוני מאוד. הוא נגמר מתישהו.... ועד אז...... מקווה שתמצאי את מקורות התמיכה. אני נעזרת בביטוח לאומי- קצבת נכות. וגם בסל שיקום- עובדת סוציאלית שיקומית ומדריכה שמסייעת . אם את רוצה יותר הסבר אשמח לסייע לך. עצה שלי: עדיף שהרווחה יהיו מעורבים כמה שפחות. אני כותבת את זה בזהירות רבה, תחשבי היטב את מי את משתפת. זה חשוב ביותר. אצלי מנסים להשתמש במידע הרגיש הזה נגדי. אז כדאי לשים לב את מי את משתפת. בהצלחה!!! הילה

תודה הילה על המילים, ההזדהות והרצון לעזור. יש בהתעוררות המחודשת של הטראומה עוצמות אחרות שבאות ממרחק של יותרמעשרים וחמש שנים, אז התעוררו לראשונה. הדכאון המתגבר והנסיונות למגר אותו הופכים למלחמה מתישה, שנה וחצי של קרבות כאלה ואחרים. ואני מנסה לשאול את אודי אם יש דרך יכולתי ללכת בה ולא הלכתי, כל אפשרות הפכה מציאותית במלחמה הזאת אבל נראה שהחליפההמתאימה עדין לא נתפרה. אודי?

איך אפשר לעכל אותם? עושה צעדים חדשים אל הלא נודע אבל רק בדיעבד אפשר יהיה באמת לשפוט.. ההרגשה היא של קפיצה למים. קפיצת ראש בלי לחשוב מדי.. בלי לתכנן מדי, בלי להתכונן מדי כי יש גבול עד כמה באמת אפשר להתכונן לדברים.. לפעמים מגלים אותם כמו שצריך רק תוך כדי שאתה כבר שם.. וזאת האימה. מה אם מה שאגלה יהיה שלילי? מה אם יהיה לי לא טוב ולא נעים? אז בהזדמנות הראשונה שאפשר קמים והולכים משם.. לא ככה אודי? זאת לא סיבה לא לנסות. זאת לא סיבה לא להעיז.. שינויים. קשה לעכל אותם. הריגוש העודף גורם לי לדבר מהר ולהסתחרר.. יש אנשים שבשבילם שינויים זה יותר קל? האם באמת אפשר לשלוט בכל דבר בלי לבקר את עצמי בדיעבד איך לא חשבתי על הזה ועל ההוא.. ועד כמה חשוב להקשיב לתחושות הבטן בזה.. ועד כמה באמת אפשר למצוא מענה מושלם לצרכים והעדפות בלי שאצטרך ליישב בין שלילי לחיובי כל הזמן? אולי קופצת מהר מדי למים? אבל במצבי המעוכב מרגישה שכבר אין ברירה. שחייב לקפוץ ועכשיו. שחייב. חייב להסחף עם הזרם הזה ולתת לו לקחת אותי לאינשהו. כי אחרת לא ארגיש 'חיה'. ולנצח אכעס ואחוש החמצה ומחנק. אז איזו תחושה היא יותר נוראית? החמצה ומחנק או ריגושיות יתר ואי ודאות וחוסר שליטה בסובב והכרח לעיתים ליישר קו לפיו על חשבון העדפותי שלי? איפה משרטטים את הקוים האדומים שלנו? ואיך אפשר לדעת איפה הם עוברים אם אף פעם לא מנסים כלום ולא מעיזים ? שינויים זה קשה אודי. קודם קופצים למים ורק בדיעבד מגלים עד כמה הם שקטים או גועשים, קרים או חמימים, צלולים או עכורים.. ולפעמים יש פחד לגלות דבר שלילי ולהאלץ להתקע שם. ולסבול את זה. אבל לפחות אני צריכה לסמוך על עצמי שברגע שתהיה לי הזדמנות אפשר לקחת את הרגליים וללכת משם. שאין מה לנסות לשנות את הסביבה אלא לקבל החלטות שהן טובות לי ומשרתות אותי. זה קשה. זה קשה כי תמיד פועלים בתנאי אי ודאות בסופו של דבר. מי הבטיח שמשהו טוב יותר מחכה לי אי שם... אודי... איך יש אנשים שנראה שתמיד מגיעים לטוב ביותר עבורם? הלוואי וידעתי מה הסוד כדי למזער לעצמי את כמות ההתנסויות הלא נעימות בחיים. ואולי עליי לחשוב שמהן צומחים? כל כך הרבה שאלות וכל כך מטט תשובות. אי אפשר לדעת מה נכון ולא נכון. זה לא כזה פשוט. הלוואי וידעתי תמיד מה נכון יותר ומה פחות. בלי תחושה של 'הולכת לעשות טעויות' .

אני נפגעתי על ידי פסיכולוג ששידר לי שאני אשם ופגע בי כיצד אני תובע אתו

וואוו... ממש לא התכוונתי לעורר את כל הפורום בדיאלוג הקצר ביני ובין חנה. אני גם כבר לא מרבה לכתוב כאן כבעבר. ובטח לא להגיב. אני בתקופה כה קשה שפשוט "נגמר לי". אני כן נוהגת לקרוא כאן די בקביעות.. וכך יצא שעקבתי אחרי סיפורה של חנה די הרבה זמן. בכל מקרה, שאלתיאחנה משהו מאד נקודתי לי. היא ענתה לי מה שענתה. וזה ביננו. ובזה זה נגמר מבחינתי. וגם אין לי שום כוונה להיות מטופלת אצל המטפלת של חנה. מאד קשה לי להשיג המלצות( מכל מיני סיבות), ומאד קשה לי בכלל. אין לי שום כוונה לערבב כאן בין הפורום לבין החיים והמרחב האישי שמחוצה לו. הכוונה הייתה בסה"כ דומה מאד לבקשות על המלצות למטפלים כמו שיש כאן הודעות כאלו לפעמים- שאודי מבקש להשאיר מייל. זהו מבחינתי. בזאת תם העניין כאן מבחינתי. שוב- מודה לחנה. סליחה אם גרמתי לתחושה לא נוחה למישהו כאן. ועכשיו- אחזור למוד קריאה.. ולהיעלם קצת.

האמת שאני מתקשה להבין את הבעייתיות בעניין, אבל אולי איני מבינה עד הסוף ומכבדת את הדעות האחרות. בכוונה הגבתי לסמבדי כאן (לא מתכוונת להודעה הספציפית הזו אלא בכלל), כדי שלא ייווצר מצב בעייתי כלשהו. בכל מקרה, סמבדי, המון בהצלחה בטיפול ובכלל. ואת לא חייבת לעדכן ולספר לי כלום. למרות שיש בי יצר סקרנות מסויים, אני אצליח להסתדר בלעדיו. אני סומכת עלייך בקשר למטפלת שלי. תרגישי טוב ושבת שלום!

צר לי לקלקל את המסיבה .,...... מניסיון ממש לא טוב עם אחת הבנות כאן. אני ממש ממש מבקשת שלא תיצרו קשר מחוץ לפורום . זאת החלטה שלכן, אבל חבל , זה יכול להיות לא טוב עבורכן מקווה שתיקחו את ההחלטה הטובה עבורכן.

תודה

רוצה לשבת על ידך כשאתה עונה לכולם. אתה יודע אודי? קראתי את הדיאלוג בין סמבדי וחנה ותהיתי.. מה הייתי מגיבה אם מישהי היתה מבקשת ממני את שמה של אמא צביה.. אתה רואה אודי? קשרים עם בני אדם בכלל לא פשוטים.. לפעמים פשוט יותר להכנס ליער,להקשיב לציפורים ולחבק את הגזע המחוספס של העץ.. שלך-במבי. נ.ב מאחלת לך שבת רכה,מלטפת ומאירה..

אודי, לא בא לי להוסיף כאב לים הזה שפה סביב. אבל בא לי להצטרף לתור, לחכות לנגיעת מילה רכה. תוכל לומר משהו? לשלוח אותי לסוף השבוע עם רכות? סוף שבוע רגוע ומהנה, נעמה.

אפשר ???? ברכות, באהבה בדמעות. רוצה לאמר לך שבת שלום.......

התכסתי קצת במילים הרכות בסוף שבוע לא פשוט.

הלוואי שעוד תהיה כאן מאוחר יותר שאוכל לנסות לומר (או שמא אני אומרת כבר בעצם המשאלה הזו). .. גילת

אודי, תודה שהתייחסת. מדוע בחרת במילים אלו? סליחה...מה ששמעתי מדבריך, במוחי הקודח, זה - אני לא *רוצה* שתמשיכי לומר. אבל זו זכות אז גם לא אמנע אותה ממך. אז אם את רוצה את יכולה לדבר אבל אף אחד לא יקשיב לך, את יכולה להיות אבל אף אחד לא יהיה איתך. סליחה אודי...משהו רע עובר עליי.. גילתהמשתגעת (וה"זכות" להצטרך, איך מודדים אותה ואיך יודעים... מה אמת ומה שקר... וכל כך עמוס פה . אני מצטערת.

כי עצוב כל כך ואין דרך לבכות או לכתוב זאת...באתי כדי לא להיות לבד

אפשר מיכל ? עצוב כ"כ.. :( אין דרך לבכות או לכתוב זאת.. אפשר אולי לשיר ביחד את העצב.. איתך מיכל -במבי.

אולי לא טוב שבאתי...כי כלם כל כך זקוקים.......עצוב.... החיים....

הראש מתחת למים. מחניקה, נחנקת. אדישות מבורכת.

אוףףףףף זה מעצבן אותי שיש בקליניקה עוד פסיכולוגית . היום שכבתי עייפה בחוץ ומטופלת ראתה אותי ושאלה אם אני חיה ....... בכלל לא הצלחתי לדבר , אחרי הכאב היה פתאום קהות חושים. ורב הפגישה ישנתי . אמרתי לו שאני יברח והוא לא ידע איפה אני. הוא אמר שזה יכניס אותו לבהלה נוראית. אודי- אני מפחדת מעצמי, יש לי תעוזה ואני יכולה לעשות כל מה שבא לי בראש. וזה מלחיץ אותי. מאוד. ולדעתי גם את הפסיכולוג . הוא מנסה לדחוף אותי לפוליטיקה , ואני דוחפת למקומות מזיקים ....... הוא אמר שאפשר לעשות את זה בלי החלקים המזיקים. אמרתי לו שזאת הפנטזיה שלו...... לא קל לי ........

לא מצליחה להעמיד פנים

ואם יש שם מפלצת ?!

הי חנה, כתבתי לך תגובה עם שא'- ועם המייל שלי. יש לי הרגשה ממש ממש חזקה שאני צריכה לכתוב/לספר/לשתף אותך במשהו. כבר המון זמן אני קוראת כאן ועוקבת אחרייך... יש משהו מאד דומה "במאפיינים" ביננו... אני ממש מקווה שתכתבי לי למייל. קשה לי אפילו לתאר לך איזו הרגשה חזקה יש לי לגבי זה. ( אגב- האם הפסיכיאטרית שלך- (לא החלפת בסוף, נכון? אפילו שאת כועסת עליה) - היא עובדת יחד עם הפסיכו' שלך? ( האם הן מקבלות באותו מקום?)

הן לא מקבלות באותו מקום. דווקא הפסיכול' הראשונה, זו שילדה, המליצה לי עליה. וכן אני עדיין אצלה פחות או יותר.

וכבר איני יודעת מה לעשות ולאן לפנות.

לשאלתך כן. מקווה שתראי את זה. (כתבתי בהודעה חדשה כי אני לא יודעת מתי ההודעה שלך תעלה לפורום ולכן לא יכולה להגיב לה כרגע)

לחנה, לא סתם שאלתי. "חשדתי" שאולי כן- ע"פ כל התיאורים שלך וכל מה שכתבת עליך ועליה וכו'. האם תוכלי לכתוב לי למייל שלי? ( אני ממש אודה לך אם תוכלי לתת לי את שמה..אני יודעת שאת לא אוהבת את זה שיש לה עוד מטופלים.. אבל את יודעת שיש לה. ואני ממש נואשת אחרי כל מה שעברתי...) המייל שלי: [email protected]

לחנה, הכתובת נכונה. זה בסדר. היא פתוחה כבר מזמן. ארשום לך שנית: [email protected]

את עושה לי חיים קשים (: אני לא חושבת שזה יהיה טוב לשתינו. תחשבי על מצב שאני או את כותבות משהו עליה.. ואני מכירה את עצמי אני אקנא בך, אכעס עלייך, עליה. ואת רואה שהטיפול והיא זה הדבר שהכי מעסיק אותי. אפשר לחשוב על עוד מטפלים, לי יש המלצות ואולי תוכלי לדבר עם זו שלי. אודי מה אתה אומר? ועכשיו סמבדי, אולי את תכעסי עליי? אני גם קצת מפחדת.

אני חושבת שהגענו לפתרון. סמבדי ואני דיברנו. היא תבקש מזו שלי המלצות. ואני גם יודעת שזו שלי לא תטפל בסמבדי אם אני לא אסכים. וסמבדי הבטיחה שהיא לא תבקש להיות אצלה. נכון? (:

הי חנה, הייתי חייבת לצאת מהבית כמו שכתבתי לך, ולכן אולי הרגשת ש"נעלמתי" לך בצ'אט? אז בקיצור, אני יודעת כמה זה חשוב לך, ואני ממש ממש מבינה אותך, ואפילו מזדהה איתך( כמו שסיפרתי לך בצ'אט- אני יודעת מה זה קשר עם פסיכו' אהובה) : מבטיחה ומתחייבת לך שאם וכאשר אתקשר למס' שנתת לי- אעדכן אותך מייד. ובנוסף- רק אבקש שמות עבורי, ובשום אופן לא טיפול ממנה. "היא שלך" מבחינתי ( בלי המרכאות). בסדר? מבטיחה לך. המון תודה לך על הנכונות, הסיוע, והאומץ שלך. באמת תודה, סמבדי

זה בסדר. אני סומכת עלייך. דברי איתי אם את רוצה... בהצלחה!

אני אומרת שזה לא רק נטייה להרחיק, אלא יש פה משהו אחר ואולי ממנו הגיעה הנטייה הזאת.. זה בטוח ככה. לא יתכן אחרת, לא יכול להיות, לא אפשרי. יש לי הוכחות. אני מקבלת הוכחות מדי יום וגם כאן. מהפורום עצמו יש לי הרבה הוכחות. ברור שאם את רמש תתפתח אצלך נטייה להרחיק אנשים נדחים.

אודי אחרי הטיפול שהיה אני מרגישה שהפסקתי להגדיר מטרות. כאילו לא מבינה מה בכלל הכיוון שלי בחיים. מה אנשים רוצים בדכ? קריירה, זוגיות, הורות...מרגישה שאין בתוכי מוטיבציה לאף אחד מאלה. כל החיים חיפשתי אחרי הבבואה של עצמי. להזדהות נרקיסיסטית עם משהן. תחום שיתן תחושת שייכות וזהות. עכשיו נגמרו כל ההזדהויות אחרי הטיפול, כולל הנטיה להזדהות עצמה. ויש רק מודעות אבל אין חשק . אני לא יודעת מה אני רוצה ואני גם לא יודעת למה לרצות. הרבה ממה שאמור להיות מהנה עושה לי חרדה או מתוסבך לי בצורה כזו או אחרת. אני לא מבינה, נידונתי לחיים קטנים מצומצמים ואפורים ובנתיים להזדקן למות וזהו? אני רוצה להנות מההווה שלי. להרגיש דרייב חשק אנרגטיות.. למה אין לי את זה. פעם הה יותר. זה מן דכאון? אני לא יודעת מה זה אבל אני רוצה להרגיש חיה. ולפעמים יש רגע שבאימפולסיביות משהו יוצא ממני. מן אנרגטיות וחיוכים. אבל לרוב לא. אין בי כלום מלמד ההיסטוריה המבולבלת שלי. ומן זהות משובשת עכשיו ללא חווית רצף נורמלית כדי להסביר איך הגעתי מנקודה א לנקודה ב. ככה זה שברקע יש משבר.. אוף. ויש לי הרבה יותר מדי מחשבות והרבה פחות מדי צלילות בראש והתמקדות במעשים. חסרה לי היכולת להגדיר מטרה ולפעול למימושה. אני רק מתכננת במחשבות רעיונות פה ושם וזה בקושי מגיע לשלב ביצוע. ואם כן אז כל דבר בצעד קטן .. ובנתיים כל העולן עוקף אותי בסיבוב.. רואה אנשים בשבוע מצוי אחד של חייהם צוברים יותר חוויות משנת זמן אצלי. יש שינויים מזעריים פה ושם. אבל כ"כ מעט וכ"כ לאט. מה שקראתי על המח לא מעודד. הירידה בפלאסטיות.. כמה קשה להשתנות אחרי שבוגרים כבר... החיים שלי הולכים להיות כאלה קטנטנים ופירוריים? לפחות שהלב יתרפא לי אז. שלא יכאב כל הזמן לראות מה יש לאחר שאין לי. החוויות, ההספקים.. זה חיים זה כאב והחמצה ככה. היה יותר טוב בלי מודעות . בשביל פסיכולוגים כופים מודעות אבל לא באמת נותנים כלים לשינוי? שווה לי ללכת לטיפול שוב? כל הזמן שם מנסים להראות לי איפה המקום לאחריות שלי ובחירה שלי... אני לא צריכה את זה. אני צריכה משהו שפשוט ירפא את הלב שלי. יגרום לי לאהוב שוב. להנות. לשאוף קדימה... צריך לכבות לי את המח שיפסיק לחשוב. איך ממקדים את החושים בחיים מחדש, באופן נקי עירני קולטני מתקשר םתוח ללא נודע ופתוח לחוות? ואיך אצליח להכיר אנשים חדשים אם בכרטיס ביקור שלי יש עניינים של התמודדויות פסיכולוגיות קשיי תפקוד ואף קצבה וכאלה. קצבה מהמדינה זה משהו שנותנים לזקנים גמלאים..לא לבחורה בשנות ה30.. אוף. מי אני אודי? הרי אני לא האבחנות שלי ובטח לא הקצבה או ה'נכות' או קושי או סימפטום כזה או אחר או עובדה כלשהי שקשורה בעברי כמו תחומי עניין שדהה תוקפם.. אדם הוא הרצון שלו אודי, לא? אדם הוא סך המטרות שמפעילות אותו בחייו, לא? מה הרצון שלי ואיפה הפעולה שלי? זה תמיד קשה. הם כמעט אינם. רק בקטן. פה ושם, נקודתית. לסמן וי על משהו. אין מטרה לטווח הרחוק. כזאת שאני מסוגלת להציב ולחתור ולהשתוקק בכל מאודי כאילו היא קוראת לי ולא אני לה. כ"כ הייתי רוצה תהי כזאת.. קצת מאוחר מדי. אני מעל 30. בגילי כבר לא 'גדלים על דברים'. לאן ממשיכים? למצוא עוד קצת שעות עבודה לעצמי באותו תחום פצפון? גם זה אפשרי. כ"כ הייתי רוצה יותר. אבל פנימית מרגישה ריקה. מרגישה שאין לי איך. שחסר בי משהו. איזה מן איבר פנימי שגורם לאדם ליזום ולפעול. לחתור לעבר יעד משלו ולהשפיע על הסובב אותו. אני לא יודעת ליזום ולהשפיע. הלוואי יכולתי ללמוד. זה מן מרכיב פנימי שמרגיש לי פשוט חסר. חיה בראש של עצמי... הלכתי לנוח ממחשבות . שמישהו יכבה לי את אותן כבר ויתן משהו לחושים קצת. מזון. הזדמנות לחוות, להיות. משהו בי פשוט נבלם. איך אני יוצרת גשר ביני לבין העולם הזה ומצליחה לבוא במגע אמיתי? לא בכאילו. אמיתי. חי. מרגיש. פוגש. חווה. מעז. נפתח. איך? מה חוסם אותי? אין לו שם.

מה שלומך? מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה. המשפחה לא יודעת איך להתמודד איתי רגשית מאז שחליתי בסכיזופרניה. ניתקתי את הקשר עם החברים כי הרגשתי שהם מצפים ממני להיות מי שהייתי לפני המחלה.רוב היום בבית צופה בטלוויזיה או במחשב אני יוצאת מהבית רק למטפלת ולחונכת מסל שיקום. מתגעגעת לחיים המלאים שהיו לי לפני המחלה, אני לא מאמינה שזו אני שנפגשתי עם החברים, עבדתי, למדתי לתואר, ועכשיו כלום. אודי, אתה חושב שיש סיכוי שהחיים שלי יחזרו למסלול הנכון?

מרגישה אוף, פיכסה ופויה. מילים של ילדים. זה לא או-פייר, ברוגז עם עצמי. אפשר להישאר איתן קצת, בלי לנסות לבגר? להסביר? נעמה.