פורום פסיכולוגיה קלינית

כשאתן ממש רוצות לפגוע בעצמכן, כשהלהרגיש או הלא להרגיש כבר יותר מידי, מה אתן עושות? מה עוזר לכן? ברור לי שזה אישי לכל אחת וכו', ובכל זאת אני רואה בזה ערך.

הי נעמה, ככה - מסכימה שזה אינדיבידואלי, ובכל זאת אשתף בחלק. ברגעים הכי עוצמתיים וקשים לא מצאתי משהו שעוזר, לצערי. ברגעים האלה, שחולפים, אני רואה את עצמי במצב מסוכן של אשפוז, ואפילו אני קוראת לזה פסיכוטי (הגדרות אישיות שלי). בכל מקרה, לכן גם כתבתי לך אז את שכתבתי. ובכל זאת דרכים לא הרסניות ואפילו בונות, שנחשבות בעיניי פעולות אינטנסיביות ואני מוצאת לפירוק אגרסיות (וכן, יש בהן כבר ויסות ועידון, וגם צריך עבורן מוטיבציה...) לפעמים קופצת בחבל, אם כי לא ניתן לקפוץ בסשן אחד לאורך זמן, אלא בפולסים; לפעמים עושה כביסה ביד ומפרקת על הכביסה את העצבים; לפעמים יורדת לגינה (אחראית גינון בבניין) וגוזמת שיחים, מנקשת עשבים שוטים, או מקלטרת , בקיצור עבודות אדמה שהן פעולות, שיחסית, אני יכולה להתמיד בהן לאורך זמן; יש לי מכשיר כזה שחותך לסלט, גם זה יכול להיות. לשחק קנדי קראש במחשב, ולבחור רמה שיש בה הרבה 'פצצות'; עוד רעיונות שעולים במוחי - לישת בצק, הפעלת בלנדר לכתישת קרח, נגינת סקרצו של שופן על הפסנתר. יש? סוריקטה

היי נעמה, כשאני רוצה לפגוע, אני יוצרת קשר עם המטפל (לפחות זה ההסכם בנינו). לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. לפעמים אני עושה אמבטיה עם מים ממש ממש קרים, וזה מפחית קצת את הדחף. מקווה שעזרתי. ובנימה אישית, אני "רואה" כמה קשה לך לאחרונה. את נאבקת כדי לשמור על עצמך. תמשיכי במאבק. אל תוותרי!!! אני אומנם ממעטת להגיב אבל קוראת אותך ובהחלט מזדהה.

.. אמממ... מה אני עושה ???.. המממממ... כן..לא נוח לי..לא אוהבת את המצב /אותי.. לא אוהבת להודות .לא בפניכן וגם לא בפני.. מס' דברים: *מלעיטה את הגוף שלי בסוכר לבן עד שאני לא רואה,לא שומעת ולא מרגישה..המון המון שוקולד ועוד שוקולד ועוד ועוד שוקולד... *נוהגת על הכביש כמו פרא אדם... אם כי היום אני מצליחה לפעמים לעצור בצד ולסמס לאמא צביה (בד"כ, הקוד לחירום הוא כשאני מסמסת רק את שמה של אמא צביה-מילה אחת ) וכשאמא צביה מתקשרת מיד,בד"כ משהו נרגע בי..וכשאמא צביה לא מגיבה מיידית אז.... :(( *כשאני לא מסוגלת יותר עם הרגשות שהטיפול מעורר ואני חייבת לחבל,אני פותחת בשירותים את הארונות שלה ומשתפת אותה שפתחתי (אני יודעת שהיא לא מסכימה ומתחרפנת כשאני פותחת משהו ללא רשות ולכן אני פותחת -כדי לחרב אותה-אותי-את הטיפול ). קרה גם שהעפתי בכח את הכרית על הרצפה ורק בנס העציץ שעל השולחן לא התנפץ) *לפעמים כשאני כבר לא מסוגלת,אני שותקת עד שיוצא ממנה עשן לבן. לי מאוד קל לשתוק..אני מסוגלת לשתוק גם 4 פגישות שלמות.. מאוד קל לי להתנתק ולהכנס לעולם הפנימי שלי..זה בין הדברים שיותר קל לי ואני רגילה לעשות.. מה עוד ??? לא זוכרת.. ואת נעמה ?? מה את עושה ?? איתך-במבי.

אני מבקשת עזרה ולדבר עם מישהו מתחיל במטפל ..... ויש הרבה אנשי מקצוע..... עד שמישהו חוזר אלי, אני אומרת לעצמי אל תעשי שום דבר אימפולסיבי שתתחרטי עליו..... משפט של המטפל שחדר ,......... מה עוד???? אם אף אחד לא יכול- מתקשרת לערן 1201 לקו לנפגעות 1202 אם אני מסוגלת אז גם לצט בסהר..... אחרי זה כשנרגעים. מוזיקה ושרה בצרחות או בדמעות שוקו חם....@@@ קליפ של קומדיה שיכול להצחיק - עדי אשכנזי 101 הישראלים , שכיבה על שמיכה מתחת לשמים, ומכוסה בשמיכה...... הרבה קישקושים ואגרסיות במחברת שהמטפל קנה לי.... והכי חשוב מהכל!!!! כותבת הודעה לאודי, נרגעת, ואחרי יומיים קוראת את אודי מרגיעה, מתעצבנת , צוחקת , הכל לפי העניין....... הילה

היי בנות יקרות, תודה. אם יש לעוד בנות להוסיף, אשמח לשמוע-לקרוא. כשהיה טיפול, או כשהוא לא היה בהפסקה או איך שלא תרצו, גם לי היה הסכם עם המטפלת. להודיע לה כשאני מתכוונת לפגוע בעצמי, ואם אני יכולה להתאפק עד שנדבר. ולא תמיד עמדתי בזה, לפעמים רק בדיעבד הודעתי לה, כדי שלא תמנע ממני לפגוע בעצמי. אבל בסופו של דבר זה עזר לי להימנע מזה לגמרי. שמעתי את החמלה שלה כבר לפני. ועכשיו מצאתי את עצמי מאבדת את הקול החומל שלה ובדרך מאבדת את עצמי... סוריקטה, נפלאה בעיני ההמרה שאת עושה לאנרגיות של הכאב לעשייה. כרגע אני לא שם, יותר במצבים הקטטונים שאת מתארת על עצמך. למרות שאני מכירה את הבהייה הזו (בשולה המוקשים, האמת. לפני עידן הקנדי קראש), ומזדהה איתך בהקלה שזה יכול להביא. נטע, את יודעת, גם אני לפעמים צריכה להביא את הגוף שלי לטמפרטורות קיצוניות. אני מתקלחת במים רותחים עד שיוצאים ממני אדים, או, כמו לפני כמה שבועות, יוצאת החוצה לקור בחולצה קצרה. ישבתי לי מול הים והסתכלי על הגלים, התאבכות הורסת, התאבכות בונה. תודה שחלקת, ונעים לשמוע אותך. במבי, אני יודעת שזה להתמקד במשהו לא קשור, אבל נגעה בי התמונה שלך מטיחה כרית על הרצפה וההרס שזה כמעט יצר. איך משהו כל כך רך, בשילוב עם מספיק כאב וזעם, יכול גם להיות חזק. מה הצלחתי לגייס לעצמי בינתיים? תמיד אני יכולה להמיר את הפגיעה הקונקרטית הברורה של החיתוך בפגיעות מסוג אחר, בעקיפין. אבל אני לא מחשיבה את זה כהתמודדות. הלכתי ברחוב היום וראיתי ניידת לתרומת דם. כשהנושא הזה בראש חשבתי לפתע איזה תיעול נפלא זה יכול להיות! לא נתנו לי לתרום דם, ונראה לי שלא הבינו למה אני על סף דמעות. את הסכין, שהייתה פעם איתי בתיק לא משנה לאן הלכתי, השארתי בבית של ההורים. יש בזה משהו שמרחיק אותי, כאילו אם זו לא הסכין המיועדת אז זה לא מתאים (היא בכלל ורודה וצבעונית. כשסיפרתי למטפלת דיברנו על המשחקיות שבזה...). ומשהו שליווה אותי אתמול-היום, וקשה לי להחליט אם הוא בריא או לא. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הצלקת הקטנה שנותרה לי מפעם שלא חושבה כהלכה, ונזכרתי בפרטי פרטים בפעם ההיא, כאילו אני שם. העלתי במחשבה את כל הפרטים מהסיטואציה, כמו להיות בה שוב, והיה בזה משהו מרגיע כמעט כמו בפגיעה עצמה. והקור-חום הקיצוניים, כמו שכתבתי לנטע. ובעיקר לא מצליחה, ובוחרת בחיתוכי הנפש האחרים שבארסנל... תודה לכן, נעמה.

הי נעמה, שאלות מעניינות לך.... יש כל מיני דברים שאני עושה, אך לא בכוון של לעזור לי – להפך... אנסה לשתף קצת , דבר ראשון אני מתנתקת – לא עונה לשיחות/ סמסים / ווצאפים/ מיילים... אפילו (ובמיוחד) אם זה חשוב לי. לא מרשה לעצמי להיות עם עצמי / לחשוב ולו לרגע (– מכאיב מידי) מתקיפה את עצמי במתקפת סדרות / סרטים / מוזיקה מציפה , העיקר שלא להרגיש. נצמדת לאוזניות ולמסך כמו לחמצן. לא מאפשרת לעצמי שום פעילות מהנה. כובלת את עצמי במיטה. מצמצמת נוכחות. בקיצור – מנסה להעלם...

אבל כשממש רע לי, אני פשוט רוצה להתאשפז. נשארת במיטה ובוכה. בד"כ מה שקורה, זה שאני מתקשרת למטפלת ואז אנחנו מדברות ואני מצליחה לצאת מהמחשבות האובדניות ולמצוא פתרון זמני. במקרה שאני ממש לבד ולא הצלחתי להתקשר אליה (לא מהיבט הטכני אלא חוסר מסוגלות לצאת מהמצב הזה ולהצליח להתקשר), לעתים אני נכנסת לצ'אט של ער"ן, זה עוזר לי לאט לאט להירגע ולצאת מהדיכאון.

ובדכ כשאני לבד כי מול אנשים עדיין קשה לי להראות פגיעות כזאת

ציניות ועוקצנות, כל מיני הערות מתגרות שאנשים זורקים כאילו בצורת שעשוע אבל לי מרגישות לא נעים ומצביעות על דינמיקות תת קרקעיות שבחוויה שלי יש משהו פוגע בהערות כאלה ולא קליל, צובט ולא נעים.. האם זה נורמלי שאני כזאת רגישה? איך אפשר לא להיות? זה בגלל הפצע הנרקיסיסטי והטיפול אפילן החריף אותו. אז יש פתרון אודי? זה מייאש שאין פתרון אמיתי ויעיל להציע. או שאולי רגישות כזאת זה לא בהכרח רע? אבל זה מרגיש כמו חולשה ככה שכל הערה יכולה להשפיע לי על ההרגשה ולהוריד . רוצה להיות חסינה מהשפעות כאלה. אז איך?

תודה שהוספתן גם אתן. הילה, נדמה לי שכבר לא מעט זמן שאת משכללת את יכולת העמידה בצורך האימפולסיבי. נעים לראות אותך מצליחה להיעזר ולהתגבר על הצורך האלים כלפי פנים וכלפי חוץ. עפרה, לא פספסתי את ההתנתקות המכאיבה, המצמצמת והלא בריאה שתיארת. מכירה אותה בכאב מקרוב ומאחלת לך לפגוש בה כמה שפחות. ויחד עם זאת שמעתי גם פעמים שאת מצליחה לעשות משהו שהוא לא פוגעני. להיבלע בטלויזיה/סרטים/מוזיקה נשמעת לי דווקא דרך בריאה יחסית, להניח רגע את שלך בצד ולהתחבר למשהו אחר. נראה לי שיש לא מעט יוצרים שהיו שמחים לשמוע שזה השימוש באמנות שלהם. אולי הצעד הבא הוא מההתחברות הזו להתקדם להתחברות ללא ההעלמה העצמית... חנה, הרגשתי תוך כדי קריאה את התנועתיות הזו מחוסר העשייה לפניה לעזרה. וזה המון בעיניי, זו בהחלט נראית לי תשובה. תודה ואיחולים לשבוע בו השרשור הזה בכלל לא רלוונטי, נעמה.

אודי, זה בסדר לבקש עוד תגובה לתגובתי האחרונה בשרשור האחרון? אני מנסה לחפור את המנהרה הזאת בכפית קטנטנה של פלסטיק. לפעמים משתחרר עוד רגב אדמה ולפעמים הכפית נשברת ממאמץ. אני מנסה. תודה

היי.. אני רואה שאצל הרבה יש אפשרות לשכב בטיפול, בזמן הפגישה.. יש מיטה או שזו סתם ספה גדולה.. ? ואפילו מטפלים שמשאירים שמיכה להתכסות. בטיפול שלי יש רק כיסא.. ואין שום אפשרות לשכב שם.. אפילו שטיח אין! אז רציתי לדעת אם יש הבדל בין סוגי הטיפולים? למה יש מטפלים שמאפשרים לשכב ויש כאלה שאצלם רק יושבים? האם זה נובע סתם מהעדפת המטפל, או שיש משהו מעבר לזה?

(טוב.. כתבתי קודם הודעה ואיני בטוחה אם נשלחה.. אז כתבתי שוב. אם היא כן נשלחה - אז היא עדיפה על זאת). קראתי את המדריך.. אבל.. לא כל כך הבנתי את ההבדל בין פסיכואנליזה לבין פסיכותרפיה פסיכודינמית.. פסיכואנליזה זה יותר לטיפול באובססיביות, כפייתיות וחרדות ופסיכותרפיה זה מכלול של בעיות, כמו עצב, בלבול, דכדוך, ריקנות, חוסר משמעות וטעם לחיים. אם מרגישים גם זה וגם זה, את שני סוגי הבעיות הללו, מה עדיף מבחינת סוג הטיפול? כמו-כן, כתוב שבפסיכואנליזה ההתמקדות היא ביחסי העברה (יחסים, רגשות, קשרים וחוויות מהעבר שמושלכות על המטפל). דרך בחינה ופירוש של יחסי ההעברה מנסים לאבחן את הקונפליקטים העמוקים ולפתור אותם. אז מה עושים בפסיכותרפיה? אין את כל העניין הזה של העברה? לא בוחנים ומתעמקים בזה? בפסיכואנליזה זה רק אסוציאציות? ואם מישהו נמצא בטיפול פסיכותרפי, לא קיימת אפשרות להגדיל את מספר הפגישות באופן אינטנסיבי כמו בפסיכואנליזה? ואם יש מטופל שזקוק למטפל יותר מהפעם השבועית, האם זה אומר שהוא צריך פסיכואנליזה או שלא בהכרח? מקווה שזה בסדר ולא מטריד מדי.. תודה

פסיכולוגים לא יכולים לאבחן דיכאון? זה לא מוזר? מטפלתי אמרה לי שהיא לא יכולה לדעת כי היא לא מוסמכת לזה.

בעייני ממש לא שאלה טיפשית. גם אותי דברים כאלו מעסיקים (: אצלי, אני ביקשתי כרית (קטנה) ושמיכה. יש לי כורסא רגילה. אפשר להשכיב אותה ופעם אחת ביקשתי להיות כך. לשכב על השטיח זה משהו שרציתי מספר פעמים ורק השבוע הצלחתי להגיע למצב הזה. נראה לי שאם אין שטיח זה אולי קצת יותר מסובך, אבל שמיכה זה משהו שאפשר גם על כיסא.

היי חנה.. לא התביישת לשכב על השטיח? אם זה בסדר שאני שואלת.. איך היא הגיבה לזה? זה נשמע לי נעים לשבת על הספה עם שמיכה וכרית, כשהיא יושבת מולך וכשהיא איתך.. הרבה פעמים אני מרגישה שסתם בא לי לישון שם, ושהיא תשב מולי ותשאר שם ותסתכל עליי עד שאתעורר. (למרות שזה נשמעי מגוחך). האמת, תמיד יש עליי משהו שמסתיר אותי כמו המעיל שלי או ג'קט או תיק... אני מרגישה לא בנוח לשבת חשופה לגמרי.

ברור שהתביישתי ועדיין. גם לקח לי זמן לעשות את זה. זו לא פעם ראשונה שרציתי, אך זה כן פעם ראשונה שזה הצליח לקרות. אני לא על ספה, אלא כורסא. היא אמרה שמה שאני צריכה זה מה שאני צריכה ולכן זה טוב שאני עושה את זה. קשה לי להסביר במדויק, וזה פתאום גורם לי לחשוב עליה ולהיזכר..אז אפסיק בזה. זה לא נשמע מגוחך שאת רוצה לשכב או לישון.. זה בסדר גמור. וגם אני יושבת כשיש עליי משהו. התחלתי בלהניח את הכרית עליי ואז ביקשתי גם שמיכה. בהצלחה

נראה לי שאתה סקפטי לגבי "הצד הנעים שבקרבה".... וחושב שהיא לא בסדר אולי????? אני רוצה להבהיר שאצלי זה שונה מבנות שנפגעו ממש....אני לא סובלת מפוסט טראומה...כלומר לי אין התסמינים של ניתוקים, פלאשבקים ועוד... אולי אם היה כך היא לא הייתה מאפשרת מגע.... אצלי זה נפסק בבת אחת...הדלת נסגרה כי הבין שטעה....אבל לא היה הסבר מדוע הפסיק פתאום.... הייתי בת 7...לי היה טוב, נהנתי לצערי רציתי את זה........אולי בגלל זה רגשות אשם :( וכל חיי רציתי לחזור ולחבק אותו והוא לא הסכים..... הבין שזאת טעות....צדק ואני לא הבנתי.....היה מרחק בנינו כמו חומה שלא מדברים עליה......אוףףףףףףףף הנה שיתפתי אתכם.....רק שתבין שחיכיתי לזה שהיא תתקרב ופעם פחדתי מזה נורא כי חשבתי שהיא תלך אחרי קרבה....אולי......והיום זה כבר לא מפחיד ואני לא רוצה לברוח......אל תחשוב שהיא טעתה...זאת לא טעות לתת למישהו משהו שהוא זקוק לו.......טוב אודי?????

מאחלת לך קרבה מותאמת, יציבה ואוהבת. את יקרה ואמיצה... נעמה.

:)

הי מיכל, מצטרפת לקולות התומכים, את יקרה ואמיצה סוריקטה

אודי מה זאת התופעה הזאת שלפעמים מילים של אנשים פשוט חודרות ומהדהדות באופן שלוחץ על נקודות רגישות. מישהו שאומר משהו וזה נופל על איזו רגישות שאולי הבן אדם השני לא היה מודע לה ולא התכוון אבל זה מרגיש כואב כאילו לעגו לך או היו אטומים אליך, חסרי רגישות וביום ביום זה פחות מטריד אבל תמיד בערב לפני השינה מתחילה להזכר במחשבות על פגיעות למיניהן, מילים הערות כל מיני דברים שאנשים אומרים והמילים שלהם נעשות חודרניות כאלה רגשית, פוגעות בי ולוחצות על נקודות רגישות.. איך אני מרפאה את כל הרגישויות הללו אודי? והאם נכון שהתרופה להכל זה אהבה עצמית וקבלה עצמית? (בהגיון שלי האהבה קודמת לקבלה ורק בזכות אהבה עצמית הקבלה העצמית תתאפשר. אני אנסה לתרגל את זה אודי. להרגיש ראויה. להשקיע בי. לא להפקיר לחוסר שליטה יותר. להחזיר לי את המושכות לידיים)

אם אפשר גם כמה מילים ממני - הי מימה, אני מאמינה שהתגובה האוטומטית, רגישות היתר הזאת, נשארת לעולם. אבל, כמה דברים – אחד הוא שלמשל עם טיפול ממושך רמת החרדות הכללית יורדת, וכשמרגישים בטחון יחסי, עומק הפגיעות מרגיש כמופחת, כך גם התדירות בה נפגעים. הנוסף הוא שאפשר ללמוד, למשל, אצלי, בטיפול ארוך, להכיר עם מה מזדהים בעוצמות גדולות יותר (עפי"ר בשל אירועי עבר) ומשם יודעים קצת יותר כיצד לעבוד כדי לעצור ולשנות את המצב בו כדור השלג ממשיך להתגלגל ולהזין את השדים. סוג של ויסות. קבלה עצמית, למיטב הבנתי, כוללת הכרה של חלקים נחמדים יותר וגם נחמדים פחות, עם פחות ניסיונות להקיא אותם מתוכנו או להילחם בהם. סוג של אינטגרציה. מהמוכר לי - המון עבודה... סוריקטה

אבל אני מתכוון להגיע לשם ולא רק שאזדקן. תסמוך עלי אודי.. פה אתה שומע רק את הצדדים הבעייתיים ומוחשלים שלי אבל יש גם אחרים

תודה על התגובה היפה שלך מימה

אחרי טיפול ארוך ארוך ואינטנסיבי מאוד..... קשה מאוד להוציא אותי מהכלים ...... גם בעבודה...... נראה לי שמה שקורה אצלי ..... זה קשה כשזה משהו חדש....... אם זה חוזר על עצמו מפתחים עור של פיל..... מה שקורה אצלי, אני נשארת שלווה ונותנת למי שמסביבי להתגייס... זה תהליך קשה לי להסביר את זה.... מימה וסורקיטה , הכי חשוב שתחייכו ;)))))); אפילו אם זה מזויף ולא אמיתי תחייכו !!!! אפילו מול המראה.... עדיף לייד מישהו שאוהבים כי אז זה כמו מראה..... המילה יאר - היא בהיפוך אותיות ראי בשביל שיהיה טוב לשוב לייצר את הטוב.... לנסות לפחות....... שילך יומכם בטוב.... יום מחויך לכם!! הילה

אני כבר עמוק בתוך הטיפול, אז התהיה התרחקה. אבל.... תחשוב על אדם שלא מכיר את העולם הטיפולי ומגיע לטיפול. בדיוק כמוני בתחילת הדרך. כן, היו כמה הפתעות וזעזועים שממש לא ציפיתי להם. לא חשבתי שאדמה לאיש זר בארץ נוכריה שאמור ללמוד לא רק את השפה החדשה אלא גם את התרבות השונה. אולי בפעם אחרת אצייר את ההרגשות שהיו לי על מפתן הארץ הטיפולית. היום התערבתי והתערתי שם, ומרגיש כותיק ורגיל. ובכל אופן עולים לי תהיות יסודיות ומהותיות: האם רק נדמה לי שמרכז העולם הטיפולי הוא הקשר? הקשר שנוצר ומתפתל וחורק ונלחם על חייו??? ביני לבינך ובין כל אחד מהמשתתפים כאן: אם לא שאתם יודעים שבטיפול עובדים דרך הקשר המתרקם בין המטופל למטפל - האם הייתם חושבים שזה המרכז, התווך??? אני זוכרת את השוק שהיה לי כשהבנתי שעל זה אנחנו עובדים. עברתי את השוק ההוא, שרדתי והמשכתי. אבל.... העבודה בחדר הטיפול הוא כמו מיקרו למאקרו שבחוץ, האם כל ההסתבכויות הנפשיות שלנו מרוכזים ומפותלים סביב ה"קשר" שלנו עם הסובב אותנו??? או, בהגזמה, כדי לסבר את האוזן: אם הקשרים הבין אישיים שלנו יהיו תקינים ובריאים - גמרנו, פיניטו, לא יהיה לנו עבודה בחדר הטיפול??? משהו בסיסי כאן לא מובן לי. אולי גם התהיה שלי כאן לא מספיק מובנת.

הי לאה, אני חושבת שתמיד אפשר למצוא על מה לעבוד. גם בתוך קשר 'תקין ובריא' אפשר למצוא את המהמורות. אפשר לעבוד, אם רוצים. אפשר גם לבחור לוותר. וגם הטיפול מוגבל בסופו של דבר, נראה לי. סוריקטה

בקשר לתגובה שלך אפילו פעמיים - אם כתבתי לך שאני אובססיבית לגבי הלימודים ושאני חושבת על זה כל יום, לא נראה לי לעניין לציין שענית אפילו פעמיים, כאילו זה מפריע לך לענות שוב. אז שאלתי פעמיים.. אתה יודע כמה פעמים שאלתי את המטפלת שלי? ואת עצמי? אני לא מרגישה בנוח לכתוב פה יותר. שירן

אודי, צורמת לי הצורה בה ענית לשירן. חשבתי שלכל אחד יש "מקום" פה, כל עוד הוא לא עובר על הכללים ומכבד את "חוקי" השיח בפורום. גם מימה חוזרת על אותם דברים שוב ושוב וגם ההודעות שלי חוזרות על עצמן ועוסקות בפחד שלי מתלות, אינטימיות וקירבה (ואתה תמיד עונה לי בסבלנות). אודי, גם לך נגמרת לפעמים הסבלנות??? אני מפחדת שלמטפל שלי תגמר הסבלנות, לכן אני תמיד "מגוננת" עליו ומתחשבת בו, למרות שהוא ביקש ממני מספר פעמים לא לעשות זאת. בכל אופן, שירן - גם לך יש מקום!!! נטע.

הי אודי, כתבתי הודעה לפני כן ואני לא בטוחה שהיא נשלחה. בהמשך לתגובתך, שאלתי אותך בעבר הלא רחוק את אותה השאלה, אך אני שואלת את עצמי אותה בכל יום כבר זמן רב, מה שהפך לעיסוק אובססיבי. יש לי מן פנטזיה שאם אחזור ללימודים(איפה שהחיים נעצרו בגלל ההתקף) אז החיים שלי יחזרו להיות פוריים ומאושרים ובעיקר במסלול הנכון. שירן

היה לי שקט ורגוע. פשוט נחתי, כמעט בלי מילים. בסוף ביקשתי לשכב על השטיח. היה לי טוב. זה בסדר להיות ככה?

אודי אם אני אומרת שקשה אז באמת שקשה, החשבון שלי עוקל לפתע פתאום ....... חוב לא ברור מעירייה לא ברורה...... בעבודה אני מרגישה ממש מושפלת אחת הבוסיות התלוננה עלי סתם ועשו לי משפט שדה.,... אני לא וויתרתי לה, אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה היא התחמקה חיכיתי חצי שעה בסוף היא התנצלה בגמגום אמרתי לה שזה לא מספיק כי הבוסית כבר עשתה לי שיחת קדם פיטורין אודי, מה קרה לנו???? למה אנחנו מתאכזרים אחד לשני??? יום יבוא ואני יחקור את הקשר בין אייפון/פייסבוק/ורטואליה לאלימות ?????? אודי, מה אתה חושב?????? הילה שמנסה ומנסה ומנסה ו........

מחר ניפגש פעם אחרונה. מרביעי לא ניפגש עד שני. בטח היא תיתן לי פעם נוספת מחברת ועט...אני אזרוק את זה עליה בכל הכח.שהמחברת תיקרע עליה והעט יפצע אותה.. והיא עוד טסה לחו"ל.. אני לא יודעת מה לעשות

אודי, הטיפול "פותח" פצעים, מכאיב ומציף אותי. בשביל להמשיך ולתפקד אני "מתנתקת" ופוגעת בעצמי. איך אפשר להרגיש יותר "מוחזקת"? אני לא יכולה לעבור את הטיפול הזה לבד!!! אני זקוקה לו גם מעבר לפגישות עצמן. אני מרגישה בגיהנום. זכרונות שפולשים אליי ולא נותנים מנוחה. כאב פיזי ונפשי שלא מרפה. אין אוויר. אין מנוחה. נטע.

החלטתי להתחיל להסתכל על חצי הכוס המלאה. זה באמת תלוי רק בי עכשיו. אני לא רוצה לשנוא מטפלים כי אני לא רוצה שתהיה שנאה בלב שלי בכלל. אפשר לכעוס. אבל גם לכעוס צריך לדעת מתי לסיים ולעבור הלאה כבר. נראה לי תחושות של קושי ותסכול זה מה שמחזיר אותי אחורנית לאותו לופ . פשוט אני צריכה להאמין ביכולת שלי ולא לוותר. זהו. להיות עסוקה בלחיות את החיים שלי. די לצללי העבר. הם לא מעניינים יותר. באמת שאני אשתדל להתמקד בטוב ובהתקדמות ולהשיב שליטה אליי במקום לרבוץ בזעם קורבני וכ'. נמאס. אני לא שם יותר. אנליזה לשינוי אישיותי ומבחינתי זה כן עבד בסוף. והרבה גם בזכותי כי למדתי המון לבד וידע יעזור לי לכוון את עצמי לכיוון הנכון. קדימה ולא אחורה.

פשוט לשנות. וכנראה שלא כזה ומשהו קשה, כי הרי את לא נהינת ככה ואם זה היה קל היית משנה. לא אומרת את זה ממקום שמדכא את הרצון, אני שמחה לקרוא אותך כשאת חיובית ומתעלת את האנרגיות לעשייה. אבל נראה לי שציפיות ריאליות יאפשרו לך להיערך בהתאם וגם פחות להתבאס כשהנפילות מגיעות. מה את אומרת? נעמה.

מימה, איזה יופי, משמח לשמוע.

שלום רב! לפני כי מספר השנים עברתי סידרת המבחנים בהמל"ל, שיקום מקצועי עם תוצאות די גבוהות. בין המבחנים היה מבחן MMPI. לצערי אין באפשרותי לקבל תוצאותיו. אני מוכן לעבור מבחן MMPI באופן פרטי (ישנו צורך להוכיח לעו"ד שלי שאני בריא נפשית להיום, ברקע של האבחנה הישנה ולא רלוונטית בת 15 שנה של דיכאון). באיזה מקום/מכון/ביה"ח ניתן לבצע את המבחן MMPI (אני אני לא צריך שום חוות דעת קלינית, התוצאות הממוחשבות בלבד). תודה.

אולי זה נכון, אולי זה לא נכון... אבל החלטתי ללכת קצת עם התחושות שלי... שלחתי למטפל שלי הודעה שאני רוצה קצת הפסקה, ורוצה קצת להיות פה...להרגיש. תמיד קוראת וקוראת פה...עכשיו רוצה להיות קצת. כבר שנה וחצי בטיפול, מרגישה שלמרות שיש לי קשיים בקשרים וההתנהגות שלי מאופיינת בריחוק-קירבה הולכת וחוזרת..זה קצת יותר מזה כרגע. מרגישה שהוא לא מכיל אותי, הוא תמיד עסוק וזמני הפגישה משתנים..יוצאת לרוב מתוסכלת יותר אחרי הפגישה. זה לא מחזיק אותי. הטיפול, הוא, לא מחזיקים אותי. זה לא מרגיע ולא בונה אותי. הוא יודע את זה, אבל חוץ מלשתוק ולהגיד לי שהתחושות האלה הם חלק מהטיפול. האם זה אומר שלא מסוגלת להיות במציאות שבה הצד השני לא כל כך אכפתי ולא כל כך מכיל?.. או האם זה באמת הזמן להבין שאולי ניסיתי ונלחמתי, אבל הוא לא המטפל הנכון לי?.. הוא כמובן בחר להתעלם מההודעה שלי ושוב לשתוק. רציתי איזה מילה טובה ממנו.. פה. קצת לבד. קצת מתגעגעת. ולא יודעת למה מתגעגעת. ההרגל. שיש שם מישהו ופתאום לא, מעצים את התחושות האלה. איך מתמודדים עם תחושות כאלה שהמטפל לא משקיע בך? לא מכיל אותך? לא מחזיק אותך? לא מרגיע אותך?...והוא לא טיפוס כזה, בחצי שנה הראשונה של הטיפול הכל הרגיש כל כך אחרת. וזה יותר מתסכל..הרצון לחזור למשהו הטוב שהיה.. ומצד שני כבר שנה זה רק קשה, כואב, לא מעצים, לא מרגיע. האם זה הזמן לקום להגיד דיי?.. ואולי זאת אני שמצפה ליותר ממה שטיפול נותן....? נמאס לי להיות מתוסכלת ממנו, מהתהליך שעברתי ופגע בי. מזה שמיום ליום בעקבות הטיפול מרגישה שבורה יותר, וזה כמעט שנה ככה.. מה אתה חושב אודי??... זקוקה לעצה, לחיזוק, לעידוד.. וגם של שאר הבנות אם יש להם מה לומר לי...

הי רחל, מצד אחד יש בי קול שאומר לך לקום וללכת, והקול השני רוצה להגיד לך שתישארי, שתמשיכי לנסות. אני גם קצת מבולבלת מהדברים שלך. תפסו אותי המילים שלך שבהתחלה כן היה אחרת והיה טוב. אז אולי בכ"ז אפשר גם עכשיו אחרת?!

אודי, איך אני יכולה לגמרי לא להזדהות עם ההגדרה של 'נכות' שכאילו יש לי עכשיו עקב ההכרה בביטוח לאומי ולחזור/להמשיך לתפוס את עצמי כבחורה צעירה עם המון פוטנציאל בריא שהכל עוד פתוח לפניה? אני רוצה להרגיש ולתפוס את עצמי כ'תקינה' בריאה נפשית ומוצלחת ולא 'נכה' ולא כלום. נוח להנות מהתמיכה הכלכלית שזה נותן אבל לגמרי לא להזדהות עם ההגדרה של נחשלות הזאת. איך מנטאלית אני יכולה להפריד בין הדברים? לא נוח לי שהכרטיס ביקור שלי מבחינת זהות קיבל את ההגדרה המסריחה הזאת. זה מפריע. זה מפריע מבחינת המגעים עם עולם. איך אני אמורה להציג את עצמי עכשיו בקשרים חדשים? שונאת את ההרגשה שיש דברים להסתיר, פגמים וכתמים 'ברזומה' ההתפתחותי. ועוד הגדרה נוראית כמו 'נכות' שזה פאטליסטי כזה... זה בולשיט! אין לי נכות. יש לי קושי. וקושי שאני מוכנה להתאמץ כדי להתגבר עליו! אז מה עושים עם ההגדרה הזאת, איך להתייחס לזה? יש לך טיפ? האם אפשר לנתק ולא להזדהות עם זה? וגם יש לי בעיה עם תחושה של הסתרה, צורך להיות אמיתית. לא להסתיר. אבל זה לא משהו שנוח לספר לאנשים ....... אוף. יש לך טיפ? לך בטח אין בעיה כזאת והיא לא מוכרת לך כי מה הבעיה לומר "אני אודי ואני פסיכולוג קליני בכיר" בטח אתה מאוד גאה בזה. תחשוב איך אני מרגישה :/ זאת אחת הסיבות שמאוד קשה לי לפגוש אנשים חדשים או בכלל. אני מרגישה בושה ו'פאדיחה' בקיום שלי. בהיסטורית החיים המפגרת שלי שהיית מלאה טמטום שלא באשמתי, רק כי לא קיבלתי הכוונה נכונה מבית וגדלתי בתנאי הזנחה רגשית קיצונית. תן טיפ איך לא לוותר אודי. אני צריכה להצליח להבנות לעצמי הזדהויות מטיבות מחדש ולשקם רמות תפקוד. 'זהותית' אין לי כרטיס ביקור נורמלי כרגע. כי מי אני? אני 'קשיים שהיו' וההכרה הזאת.. מה זה משנה מה ניסיתי פעם ללמוד או לעשות אם הדברים לא נשאו פרי ומרגישים לא ממש רלוונטים יותר? נקטע לי הכל פתאום. ותן טיפ איך לשכוח את הטיפול הדפוק ההוא. חבל שחוויות טיפוליות נחרטות בזכרון ככה.. במקום שיהדהדו בי דברים טובים... לפחות אני רואה 'מציאות' עכשיו :/ אוף. אוף!! נמאס - אני רוצה להתנועע בחופשיות מלאה בעולם! איך עושים את זה??

את יודעת, מימה, אני רואה את עצמי כהרבה יותר נכה ממך, אולי הכי נכה בפורום הזה, ואין לי נכות רשמית... ואולי הנכות שלי מתבטאת גם בקושי שלי לבקש אותה, או להאמין שבכלל אשכנע מישהו שמשהו מאד לא בסדר... סוריקטה

נכות. זה מה שיש לי, אז מה????????????????

שלום וברכה אדם שהתפתח בצורה נורמטיבית והיה מעורב במקרה של טראומה חברתית קשה. התגובה שלו לטראומה ברגרסיה.פירוק של המבנים העליונים של האגו והסופר אגו שבהם הופנמו ערכי החברה. הרגרסיה היא לשלב פרא-אדיפלי לדחפים של שתיה ומין. השהייה ברגרסיה ובדחפים היא לאורך זמן שבמהלכו אותו אדם מפתח אשמה על מעשיו אך עדיין לא מתרפא - מתפתח נפשית חזרה. השאלה: האם המבנים שהתפרקו אבדו לו, או שזו צורה של הדחקה לתת מודע שבאיזה שלב תגיח החוצה ? האם זה מה שנקרא רגרסיה נגד ה'אני'? ואם לא , האם זה מנגנון הגנה? איזו תיאוריה מדברת את השפה הזו של פירוק של מבנים בעקבות טראומה? אודה מאוד לתשובתך

נהיה מרץ. וזה אומר שמתישהו לאורך החודש הזה המטפלת שבה, הטיפול חוזר. לא בדיוק חוזר, כי בטח יהיה אחרת. חוזר במטמורפוזה כלשהי. אני אמורה לכעוס, להיסגר, להתרחק, להתלבט, לשתוק. וכרגע ממש לא מרגישה ככה (למרות שהמבחן האמיתי הוא תמיד הרגע בו אני על הספה והמילים שמתמקמות בקידמת הפה נשארות שם בלי לצאת). ויש בי פחד, אולי אם לא אכעס, אם לא אמחה, אוכיח לה שלא משנה מה תעשה אשאר? אתן לה כוח לעשות בי כרצונה? אולי מנגנון שמירה עצמית השתבש כאן, וזו בעצם התנהגות מקולקלת? ומה אני משחקת אותה מנסה להישמר, אחרי שהלכתי אתמול למצוא לי מי שיפגע בי. אבל עצובה לי מידי המחשבה שאשתמש בה ככה. אבל גם שהיא תשתמש בי עצוב לי ואני לא יודעת מה עדיף. אודי, הציטוט שלך "אנשים משתמשים בזה" נקרא לי פתאום רק פוגעני... נעמה.

לפעמים שאני לבד הנפש שלי רוצה לצרוח פתאום כאני נזכרת בחוויות מהטיפול ההוא שמחצו ורמסו אותי נרקיסיסטית, זה מה שהמטפלת עשתה!!! והנפש רוצה לצרוח. אודי אם זה לא יעלם אני אקדיש את חיי להלחם בה. לשלם לעורכי דין, כל החיים. עד שאמות-מטרת נקם. השתגעתי. לתבוע אותה על נזק נפשי. נמאס לי להרגיש את הדברים האלה. עברו שנתיים !! ואני לא מצליחה לשכוח. למה זה מרגיש שהיא רצחה רמסה והרסה בתוכי תקוות דווקא איפה שרציתי להבנות ושירצו בשבילי ויבואו לקראתי?? ומה זה עוזר לי שאתה אומר שהיא חשפה דברים שהיו בי בתוכי והכל שחזור ולא מציאותי? מה זה עוזר לי???? שילמתי לה בשביל שתעזור לי!! לא בשביל שתשפיל אותי ותשחזר לי מוות נפשי ותאנוס לי על הנפש תסכולים. אודי איך שוכחים?? בא לי לרסק עצמות מזעם. לצרוח להשרף באש הזעם הפנימי הזה ולכלות את הכל עם השרפה הזאת. אותה. לכלות אותה. לגרום לה לשלם. להוריד אותה על הברכיים. אני בכלל לא בקשר איתה ולא אהיה.. איך נפטרים מההרגשות הלא טובות האלה? אודי אלוהים נתן לי חיים חד פעמיים במתנה ותראה על מה זה מתבזבז לי. הלכתי אליה לטיפול כי רציתי לחיות וביקשתי לי דברים טובים. אודי למה היא אנסה על הנפש שלי תסכולים? למה היא עשתה את זה אודי הנפש צורחת . היית רוצה שהנפש שלך תצרח מבפנים ככה? היית רוצה שהנפש של אנשים יקרים לך תצרח ככה מבפנים, בלי קול? לא היית רוצה נכון? הייתהרוצה שיהיה לך וילקירך טוב. והיא הייתה רוצה אותו דבר ליקרים שלה , אז למה היא לא עשתה מאמץ שלי תהיה תחושה טובה גם? למה עלי היא כפתה אנליזת תסכולים וגרמה לי להרגיש דברים רעים. תחושות שמרסקות ולא בונות. הנפש שלי צורחת . שאני לבד אין שקט. שילמתי לה. שילמתי לה מלא כסף ובתמורה היא השפילה אותי והזיקה. במקום לתת לי דברים טובים. למה? למה היא עשתה את זה? למה אתם לא מקשיבים למטופלים שלכם שמסבירים מה הם רוצים וצריכים וכופים עליהם משהו אחר מעמדת 'סמכות מקצועית'? למה אתם כאלה?? היית רוצה שהנפש של היקרים שלך תצרח בלי קול? לא! אז למה לא היה אכפת לה ששלי כן צרחה והתחננה שתבוא לקראתי?? זה צרוב בזכרון למה היא גרמה לי להרגיש כאלה דברים? איך מרפאים אותי עכשיו שיהיה לי שוב יכולות להגדיר רצונות ושאיפות ולפעול ושיהיה לי חשק וכיוון בחיים ולא הגדרות של בן אדם מקולקל כמו 'נכות' 'גבוליות' וחרא. למה אתה מזיקים במקום לעזור למה?? היא אמרה שאין זמן!! המסר הכי גרוע שיכלה להגיד. היא הכניסה יאוש לנפש שלי!!! דחיפות מלאכותית וזרה ומנוכרת. יאוש. במקום לתת לדברים להבנות נורמלי. היא בחרה התערבויות כושלות ולא מותאמות. עשתה נזק. למה?? אודי אני רוצה שיחזירו לי את היכולות לשאוף, לרצות, להאמין בעצמי, להגיע למשהו בחיים. להנות מתחושה של יכולת מתמשכת. להנות מזה! איך עושים? למה היא אמרה 'אין זמן'?? הלוואי שתמות. אני שונאת אותה. היא גרמה לי להרגיש כמו חתיכת זבל נטול ערך ושלא שווה השקעה ומטרד. הלוואי שהפסיכולוגית הזאת שטיפלה בי תמות. לפחות שכל הדברים שגרמה לי להרגיש בטיפול שלה שימותו לי מהזכרון כבר וישחררו אותי. אז יש זמן אודי או אין זמן? מה אתה אומר? יש זמן או אין?? מצוקה. רוצה 300 שקל בשביל להגיד לי משהו מחורבן כמו "אני מבין... נגמר לנו הזמן"? בא לי שתמותו :( איזה בן אדם חרא אני נכון? בגלל שאני דפוקה בא לי להרוס גם לאחרים רק בשביל שלא יגרמו לי להרגיש חרא עם עצמי. איך אני יכולה להשיג לי תחושה של ערך נרקיסיסטי אודי? איך להציב יעדים ומטרות ולפעול להגשמתם? איך 'לעבוד קשה' כדי להגיע להישגים גם? במקום להתייאש מהמחשבה שכבר אין זמן? אני בת 32 . למה אין זמן? יש. יש זמן. לא ככה אודי? מצוקה. שנאה לאנשי מקצוע. השנאה תהפוך להיות הדלק שלי. מה זה משנה מה. העיקר שמשהו יניע. שאצליח לחתור לעבר מימוש מטרה כלשהו שתתן תחושת משמעות. אבל שחושבים שאין זמן, שחושבים ש'גם ככה מתים בסוף' זה מייאש. זה מייאש אודי. אחרי מה אנחנו רודפים? ובשביל מה? בשביל שנרקיסיסטית אני ארגיש טוב עם עצמי? ואולי זה חשוב? אולי זה חשוב אודי? כי עובדה שאני בהעדר של הדבר, הגאווה הנרקיסיסטית איננה. זה חסר. עובדה שזה גורם לי לסבול. איך משקמים? איך?

רע לי וקשה. ואני לא אוהבת חגים. וזה מתקרב, ושוב אני ארגיש כמה אנחנו כ"כ ביחד, וטוב לנו, אבל אין לנו משפחה שאליה אנחנו יכולים ללכת.... כלומר, יש משפחה, ויש אבא ואמא שיפגעו ,יעליבו ,יכעסו ,יצעקו ולא יבינו.... אבל אני לא אלך. לא מסוגלת. וזה עצוב לי שזה ככה.... רוצה אבא רגיל שאוהב אותי כמו בת. סתם... פשוט אוהב. וההיתי רוצה לאמר שטוב לי.... אבל לא.זה בסדר שאני מרגישה ככה...נכון?!

אודי. שמתי לב שיש תגובות שלי שאתה לא מפרסם. למשל בשרשור על יציאת הספר שלך.

נחיתות. הן מוכרחות להיות רק אחרי שמתרוממים קצת. ואז, הן כואבות ועמוקות וחשוכות הרבה יותר ממה שחשבתי שיכול להיות. מבטלות את כל מה שהיה לפניהן, מציבות אותי לצידי, במקום הראוי לי. במכתש ההוא, האינסופי, של הרפש והכאב והריקנות הבוערת.

רוצה לשתף אתכם במה שעברתי היום לראשונה בטיפול...אתמול בערב דיברתי איתה ואמרתי שכנראה לא אגיע כי אני לא מרגישה טוב (משהו לא מדבק שאני סובלת ממנו והתפרץ...) ושאלתי מה דעתה היא כמובן אמרה שאעשה מה שאני מרגישה אם לבוא או לא... החלטתי לבוא כי אחר כך אתחרט כל השבוע :), אז באתי והרגשתי נורא, פיזית, גם בטח נראיתי לא משהו, היא הציעה שאשכב, אניח ראש על הכרית (התפדחתי בהתחלה, אח"כ זרמתי איתה) הורדתי נעליים ושכבתי, היא הציעה שמיכה וכיסתה אותי בה...שמיכה רכה ונעימה שבכלל לא ידעתי שיש לה בארון...ואני כבר 4 שנים כמעט שם רק בישיבה.......הרגשתי צמרמורת...לא זכרתי מתי בפעם האחרונה מישהו כיסה אותי או אם בכלל, בכל מקרה היא אמרה שהיא יכולה להקריא לי ספר לא של ילדים וגם למבוגרים מותר שיקריאו ספר (מוזר) או לשיר לי שיר ערש...ממש פאדיחה אבל, אוקי אם כבר...כן היה מוזר אבל יודעים מה???? הרגשתי כל כך עטופה בתוך ענן לבן ונעים...היה דווקא כייף ואני שואלת מדוע לא התאפשר עד היום? האם היא פחדה? האם אני לא אפשרתי את הקרבה הזו אליי???? הקרבה משתנה פתאום יש חום בקרבה ולא רק כאב....מרגישה סוף סוף את הטוב שבקרבה....אודי, האם מטפל משנה את גישתו תוך כדי? האם אני שיניתי? אין לי מושג, אני רק יודעת שהיום אנחנו קרובות זו אל זו מתמיד והפעם בצד הנעים של הקרבה :)

מדהים..!! יש זמנים כאלה, ויש זמנים שלא... אבל טוב שיש רגעים כאלה. הם נותנים כוח.. שתזכי רק לחוש קירבה מטיבה.. איתה ועם הסובבים איתך.. מצרפת לך את מילותיה של שרית שמיר: "כל שאדם צריך שתהא נפשו שקטה וצרכיו מסופקים שבריאותו תהא מאפשרת תנועה וספירת נשימות תקינה שביטחון יונח כאוצר על מפתן לבו ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון פעם אחת לפחות בידיים שאינן שלו". רחל.

מיכל הי, וואוו.. תנצרי את ההרגשה,החוויה הזו שחוית היום עמוק בלב.. אמא צביה מעולם לא כיסתה אותי בשמיכה באופן קונקרטי.. תמיד מחכה לי השמיכה,הכרית והמפית הזו שעל הכרית .אך מעולם היא לא כיסתה אותי קונקרטית.היא גם לא הקריאה לי סיפור ובטח ובטח שלא שרה לי שיר ערש, למרות שביקשתי ממנה מס' פעמים... ואאוו...חוית היום חויה יקרה מאוד..תנצרי אותה עמוק.. במבי.

איזה יופי. ריגשת אותי עם התיאור שלך. באמת מחמם את הלב הכיסוי שלה. גם אני היום שכבתי על השטיח(: רציתי להוריד נעליים אבל זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אולי בפעם אחרת.

שלום דר' אני מאוד אשמח למלוא תשומת ליבך בתי בת ה30, אובחנה בגיל 19 כסובלת מדיכאון מז'ורי, דיסטימיה וחרדה חרתית. עד לפני 4-5 שנים היא הייתה ממש בדאון, חסרת חשק לכל דבר, לא מנסה בכלל לחיות יותר טוב ועל הבכי אין בכלל מה לדבר. אך יחד עם זאת הייתה מנהלת קשרים זוגיים לתקופות ממושכות (גרה עם בני זוג וכו'). בשנים האחרונות חל שינוי בלתי יאומן- היא מחייכת, מתקשרת, עלתה במשקל (ממשקל 38 ל50), היא הרבה יותר מחוברת למשפחה. היא לקחה יוזמה והקימה חברה קטנה, חזרה לעסוק באומנות (מציורים שהיו שמורים במחסן היא התחילה לכתוב תסריטים וממש לעשות איתם משהו), היא התגברה על רוב התסמינים של החרדה (ממש מתקשרת ללא שום בעיה, בעלת ביטחון עצמי מאוד גבוה). אך מצד שני בכל התקופה הזו שהיא עבדה על עצמה (בהצלחה מרובה) היא לא יצאה עם שום בחור, והיא עדיין טוענת שאין לה שום רצון לצאת עם מישהו - "כל הגברים זבל ואין לי זמן להיות אמא של גבר" או- "יותר טוב לי לבד, ממש טוב לי ככה". אני יודעת שהזמן יעשה את שלו, ויכול להיות שהיא עדיין עוברת שלב בחיים שהיא לא יכולה להכיל גבר בחייה, אבל הדברים שהיא אומרת על גברים גורמים לי לחשוב שהיא ממש אנטי, ממש לא רוצה זוגיות. היא אומרת שהיא לא יודעת אם היא רוצה ילדים- "אני כבר בת 30, לא רוצה בן זוג, אין לי ממש זמן לילדים". כל הילדים שלי גרים אצלנו בבית כך שאני מאוד ערנית לפעילותיה פעם הייתי רואה שהיא יוצאת לדייטים או עם חברים, היום היא לא יוצאת, היא הרבה בבית (למרות שהיא לא סגורה כל היום בחדר). מנהלת את החברה שלה לרוב דרך הבית. החדר שלה תמיד חשוך (היא סוגרת את החלונות גם באור יום ומדליקה מנורה קטנה)- האם זה אומר שהיא עדיין בדיכאון? כי היא ממש מעורבת בחיי המשפחה, משתפת אותנו בעבודותיה, מתערבבת עם אורחים שבאים אלינו. היא לא יוצאת כי היא אומרת שזה תמיד מוביל ללהכיר גבר והיא נמנעת מזה בכל מחיר. שאלתי אותה אם היא עברה טראומה בגלל מישהו, היא אמרה שמה שהיא חוותה אולי כל אישה חווה, שיש כאלה שיכולות לסבול את זה ויש כאלה שלא. אני שומעת מביתי השנייה על התנהגויות של גברים הימים אלה ואני מבינה שעל מה היא מדברת, אך צר לי שהיא הרימה ידיים. היא משתפת אותי בכל, ובכל פעם שאני ניגשת איתה לשיחה, היא מצליחה לשכנע אותי למה עדיף לה להיות לבד. כאמא, מה לעלי לעשות? האם להרפות ולתת לה להמשיך בשלב הזה של חייה לבד? האם לדאוג מהצורך שלה להיות לבד?

כתבתי לך מזלט על הספר ולא הגיע..... יש הרבה תנודות, אבל היום אני מצליחה לראות את זה, אני ממש שומעת את הפסיכולוג שלי אומר שימי לב איך את עוברת ממצב למצב..... יש בשורה טובה טובה!!!! אודי אני מקימה עמותה !!!! ויש לה כבר שם!!!! ואנחנו אני והפסיכולוג שלי נעבור את ההריון הזה ביחד..... ונביא  פירות  לעולם ביחד..... וזה הולכת להיות מהפכה חברתית ..... אבל שקטה יותר מאשר ההפגנות שיהיו היום ברחובןת .... ויש גם לימודים, והסבת מקצוע באופק. יש תקווה!!!

מה שלומך? דיברתי היום עם קרובת משפחה שלי שהיא עובדת סוציאלית כבר 10 שנים והיא אמרה לי שהיא ממורמרת מאוד כבר זמן רב ושהעבודה משפיעה עליה מבחינה נפשית גם מחוץ לשעות העבודה ומכבידה עליה מאוד, ואולי לא כדאי לי ללמוד עבודה סוציאלית. חשוב לציין שהיא בחורה חזקה מאוד מבחינה נפשית, עם גישה מאוד חיובית לחיים וזה גורם לי לתהות, האם אני, אדם רגיש מעל הממוצע, פסימית עם מחלה פסיכוטית ( לא פעילה) אוכל להיות עוס? אני מתחילה שוב לחזור לכמיהה שלי לחזור למכללה שלמדתי בה מדעי ההתנהגות לפני ההתקף הפסיכוטי. אודי, אתה חושב שזה בסדר? לחזור לאותו מקום שבו המחלה פרצה? אני מרגישה עם זה טוב, לא מאויימת חלילה, מחוזקת דווקא, אני באה לסגור מעגל ואולי אולי ליצור שוב עניין בחיים שלי. מה דעתך? שירן

אני מרגישה מצע למלחמת העולם השלישית. כאב, הרג, שנאה, הרס, אשמה. אני לא יודעת מה אני עושה. נזק, כנראה. (ושוב צורך לומר שלא לדאוג, על הקיום הגופני הזה שומרת. רק הקיום הרגשי נקרע, נשרף ומתכלה.) מחכה לכוחות האו"ם. נעמה.

על גבולות, זכות להגדרה עצמית ורודן רשע שמשליט את שלטונו. לא ברור לי לגמרי מי הצדדים בה, רק ששניהם בתוכי. ושזה מעייף. נעמה.

הי נעמה יקרה, בהמשך לעץ קודם ארשום כאן, אם זה בסדר, כי יותר קרוב. תודה שהבהרת ואני מתנצלת שדאגתי אולי באופן מוגזם ופחות מותאם. כנראה הרחקתי לכת במחשבות וזה אולי הבהיל או הרגיז. ראיתי מילים כמו אובדן, גם חשבתי אי-דאגה-עצמית ברמה מציאותית עמוקה. משהו אנוש. סורי. כנראה הכנסתי פנימה יותר מידי מעולמי המוכר. ונעמה, אני על הקשת, יש בי חלקים כאלה, אני יודעת שההתפרעות כרוכה בסבל בל יתואר לעתים בגלל מגע שהוא עם העולם החיצון. מעניין שיכולת למלא את התפקיד שמלאת ובצדו הקושי עם חיבוקים שאת מתארת. איתך, סוריקטה

(אני מהטלפון, אז זה בטח לא ישתרשר יפה והוא ישלים למילים הזויות בלי שאשים לב...) כמו בהכל, עולמות של שני האנשים באינטרקציה משתלבים. הדאגה וההיכרות שלך מעולמך והפחד שלי מדאגה מאידך (כי הדבר הכי איום הוא שיראו שמשהו לא בסדר. שיקחו ממני את מה שיש לי כדי להירגע). אז נלחצנו שתינו מכיונים שונים, אבל זה בסדר. שרדנו יפה. ;) אכן ברגישותך עלית על משהו. לא היה לי קל עם ההולדינג בהתחלה בכלל. למזלי זה היה תקף רק לילדה אחת שעבדתי איתה, אבל היה לי מאוד קשה להתחיל. עד שראיתי שדווקא המגע העמוק שנותן מסגרת הוא שהקל עליה. היא אפילו ביקשה פעם אחיזה מעצמה. לחיבוק סתם הסברתי לילדים שעבדתי איתם שגם אם יש מטפלים שתמיד רוצים חיבוק, את נעמה צריך תמיד לשאול. ונראה לי שמרביתם הבינו אותי היטב, גם אם התקשו ליישם, כמי שמכירים מקרוב את חוסר הויסות החושי. התעורר בי געגוע לפתע לקבלה הזו של השוני מצד מי שחווה את הכאב שהדחייה ממנו מעוררת... תודה לך יקירה, נעמה.

היי נעמה, נראה לי יכולה להבין את 'הסרט הפנימי' הזה שחש חורבן. המטאפורות של שרפות זה משהו שמרגישה בעצמי לפעמים.. הלוואי ועולם הדימויים הפנימי שלך ילבש צורות גם של שלום וצמיחות, ולא רק מלחמות והרס

אני ממש גאה בעצמי אמא שלי התקיפה אותי והאשימה אותי במשהו לא מוצדק בכלל וטענה שכל מה שקורה עם הילדים זה אשמתי . ואני מרגישה ממש כמו פסיכולוג נשמתי עמוק והיא רצתה שאני יעשה משהו שאני לא רוצה אז שאלתי אותה אם זה תנאי לקשר בינינו???? והיא אמרה שלא...... ואז אני שואלת אמא את שמה לב שאת מתקיפה??????? זה לא נעים לי...... ואני : אמא זה לא לטלפון מתי אנחנו נפגשות ומדברות על הכל?????? אז אודי , תגיד שאני לא אימ אימא של הפסיכולוגיים....../

מתחילת הטיפול (שלש שנים!) אני חולמת על שילוב היפנוט בטיפול. אבל מה אעשה? המטפל שלי לא מורשה לכך. מפעם לפעם אני אומרת לו: בוא נלך ביחד! בינתיים אין היפנוט אבל יש טיפול טוב ותומך ומרפא. וכל הזמן מרחפת בחלל השאלה אם עברתי בילדותי תקיפה מינית או "רק" הזנחה רגשית ופיזית קשה במיוחד. מצד אחד לא אתפלא אם יתברר לי שאמנם הייתי קרבן מיני והמציאות הזאת ננעלה במוחי וברגשותי כמעט בלי אפשרות גישה. לא אתפלא כי בחיי יום יום אני חווה שיכחה של כל מיני אפיזודות קשות ואחרות. אני רגילה לכך אם כי זה יכול די לתסכל. גם כל מיני סימנים ופחדים שיש לי מצביעים די ברור על אפשרות כזאת. מצד שני - - זה פשוט נשמע מצב הזוי, כאילו יש שני "אני" שהאחד לא מכיר את רעהו, אבל מצד שני - ההשפעה של המודחק הזה עלי עצום ביותר.

(הייתי רוצה גם להרגיע ולהגיד שלא לדאוג כי הכל בסדר. וגם להגיד שלא בסדר ולא טוב. ובעצם רע. ודי נורא. אבל שעדיין לא לדאוג.) מאחלת סוף שבוע רגוע למי שיכול... ובעצם שבוע טוב, לכשתתפרסם ההודעה. כנראה שבסוף גם יום ראשון יגיע... (ואחריו שני, שלישי ועוד. אני לא מסוגלת.) נעמה.

שני אנשים היו בעיר אחת. אחד עשיר, ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל. נמלא האיש העשיר על האיש הרש חמלה, ונתן לו במתנה כבשה אחת קטנה. שמר אותה הרש מכל משמר, והייתה היא לו כבבת עינו. שנה אחר שנה עברה, ונפשו נקשרה בנפשה. גם העשיר לא חדל מלדאוג לכל מחסורה, ביום חורב או בקרה. אך הנה בא יום, והעשיר ביקש לעשות לביתו. החל נוטל לעצמו את הכבשה הקטנה. תחילה אחת לחודש, אחר עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. והרש נותר בגפו. אין לו דבר בחיקו. רק כאבו, כבד מנשוא. אבל הוא לא נשא את קולו. ידוע ידע, הכבשה הקטנה איננה שלו. כן, אחר שנים תריסר, זה מה שנותר. רעבה נכנסתי, ורעב אני יוצאת... :-(

ברכות על ספרך החדש. אכן תחום מרתק. יכולה לומר שהתנסיתי בטיפול בהפנוזה לפני שנים רבות אצל אחד ממובילי התחום בארץ, ואף הצלחתי להעזר ולשחזר טראומות שחוויתי ונבלעו בנבכי הזכרון. אחד מהדברים שהיכו בי בתקופת הדיכאון הזו, שנמשכת כבר שנה וחצי, היה נפלאות הזכרון, ויותר מכך, נפלאות השכחה. בשל הדכאון שהלך והחמיר ואיתו הפגיעה העצמית, הפרעת האכילה והאובדנות, לא ניתן היה לשלב טיפול בהיפנוזה. כשהחלו לעלות הזכרונות, הדבר הראשון שחשבתי לעשות היה ללכת לאותו מומחה ולהחזיר את כל ה"שדים" שקפצו פתאום למגרות הזכרון שננעלו בעבר. לצערי לא ניתן היה להחזירם ואף למדתי כי שוב נעלמו מזכרונית מקרים נוספים. אני מנסה לחזור לשאלותיך לגבי מה נעשה ומהם גבולות הגזרה, ושוב מבקשת את הכוונתך. אני יכולה לומר שאני בטיפול פסיכותרפי די אינטנסיבי כבר שנה וחצי. טיפול לא רציף שעבר מהמגזר הפרטי למסגרות אשפוז כאלה ואחרות בשל ההחמרה ופחד המטפלים מקריסת מערכות ואובדנות קונקרטית. אני לוקחת תרופות כבר שנה. אני מאובחנת כ PTSD וגם DID, תסמונת שלפני למעלה מעשרים שנה נקראה ריבוי אישיות אותן הבאתי לחדר הטיפולים כמעט בלי התערבותו של המטפל, תוך יכולת כניסה למצב היפנוטי. המקום בו אני מטופלת כרגע מיועד לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. אני נמצאת שם כבר חודשיים ועדין לא מרגישה שזו התשובה, או שמכאן תתחיל ההחלמה. כמוך, גם אני בגזרה הצפונית, אם זו כוונתך. מנהלת כרגע חיי שגרה מלאים ומנסה להתחבר לחיים לאחר שבחרתי במוות. בתוך הסערות והתעצומות האלה, אני מרגישה את גבולות הטיפול כמשהו שמנסה למתן, לחנך ולתת תחושה שזה מה שיש ואין לי ברירה אלא לקבל את זה. בדומה לניסיונות לחנך תינוק לישון במיטתו, שמתחילים בהתנגדות ובבכי וסופם בכניעתו תוך הבנה שלא יוכל לקבל את שביקש. אני חושבת שהרבה דברים מתפספסים בסטריליות הטיפולית המגבילה. נראה שכבר אמרתי הרבה יותר מדי. מאחלת לך הרבה סיפוק והנאה מפרי עטך ומקווה שגישתך החדשה תתרום לתחום בהווה ובעתיד. תודה מילי

הי אודי, טיפול בהפנוזה אינו אופציה בגלל הדכאון העמוק. ניסינו. הטיפול בהיפנוזה שעברתי בעבר סייע ביצירת קשר עם כל האישיות שנוצרו ואינטגרציה וסגירה... נראה שבכל פעם יש תנאים לטיפול שבסופו של דבר לא ממש מתקיימים. תקחי כדורים כדי שתוכלי לאכול, הכדטרים לא משםיכים מפני שאינך אוכלת... את חייבת מסגרת אשפוזית, אשפוז יום יוכל לעזור, את חייבת אשםוז מלא כי חלקי חא השפיע. אני מרגישה כנועה משהו מול כל מה שהוצע לי ואף עשיתי. בסופו של דבר לסערה הפנימית ולתעצומות הנפש אין ממש מקום.

אודי, האם אפשר לטפל ב PTSD מבלי ממש "לגעת" בזכרונות הטראומטיים עצמם? האם שחזור והתעסקות עם הטראומה עצמה הוא הכרחי על מנת להחלים? האם צריך לעבור שלב של "החייאת הטראומה" בדרך לריפוי? כמובן שזה מאוד אינדיבידואלי ואין כללים ברורים אבל אני יודעת שיש לך נסיון עשיר כמטפל ואשמח בכל זאת לשמוע את דעתך. זה מאוד מעסיק אותי. ושוב מזל טוב. מתרגשת ביחד איתך. נטע.

אודי יקר, אולי אנחנו תלותיים כקבוצה ולכן כולנו בטיפול פרטני ולא קבוצתי :) ועכשיו ברצינות. אל תצטער בתלות שלנו בפורם, הרי תלות מובילה עצמאות לא כן? דווקא אני כאחת שהייתה תלותית ביותר בטיפול יכולה לומר שכיום אני לקראת עצמאות, האם אי פעם יכולתי בכלל לעלות על דעתי לשתף אחרים במה שעברתי או עוברת???? מעולם לא...האם אי פעם חשבתי שאוכל לא לכתוב בין הפגישות, גם מעולם לא ועובדה זה קורה!!! והיא תמיד האמינה שזה יבוא ממני וכך קורה... לגבי לענות לאחרים, לפעמים עונים ולפעמים לא, ונכון מחכים לשמוע ממך כי רוצים תשובת מומחה אם היינו רוצים תשובות מאחרים היינו משתפים חברים או כותבים בפייסבוק :) מצבי משתפר והנה הודעה שמחה נוספת להודעה השמחה שלך, אני בדרך הנכונה!!! אני דווקא מחכה ליום שבו תכתוב ספר על הפורם כתומך טיפול :) אשמח לקחת חלק בכך.... שוב, מזל טוב ועכשיו נותר לרוץ לחנויות מיכל

אודי יקר, משתתפת בשמחתך, מתרגשת יחד איתך!! וכמובן שאקנה את הספר וגם אקרא כפי שקראתי את ספרך הראשון :) (עוד תשמע חוות דעת בהמשך כמובן) אתה אדם מאוד מיוחד ואהוב, יישר כח!!!!! מיכל

הי אודי, יופי יופי, איזה כיף לך, אכן התרגשות גדולה, מזל טוב ויישר כוח! שלך, סוריקטה

שמחה בשבילך ממש תכף הולכת להיכנס לקישור שהבאת.

או שצריך להגיד בשעה טובה? אפילו לא יודעת מה נהוג להגיד למי שמוציא ספר לאור. אני מאחלת לך את שניהם. ובהצלחה!

אודי, מזל טוב :) איך עברה הלידה ? צירים קשים ? קיבלת זריקת זירוז ? :) שמחה. מאוד ! ושוב..אל תהרוג אותי..אבל זה מרגיש לי שמחה וגאוה גדולה.. קצת כאילו אבא שלנו חשוב מאוד.. אבא שלנו מפורסם.. :) מברכת אותךבשבת רכה,מאירה ומלטפת.. שלך-במבי.

לספר חדש יש ריח אחר כשהוא מגיע אחרי כל כך הרבה עבודה? ;)

אודי יקר, איזה יופי, משמח ומרגש כ"כ ! כמובן שארכוש ואקרא אותו... וכמו שבמבי אומרת - "שמחה וגאוה גדולה" !!!

הי אודי, אני רוצה לשאול אותך, האם יש אגנדה מסויימת למטפלים לטפל בצדדים הרגשיים ולא הקונקרטיים ???,? למשל היום הצורך שלי הוא שהמטפל ידאג לי אם אכלתי ? שתיתי?? לקחתי תרופות??? היום ישנתי עד הפגישה ואז הוא התקשר והגעתי במונית........ ואמרתי לו שאני שבועיים בלי תרופות כי לא היה לי כסף. והיה גם קריסה לפני חודש כי לא אכלתי..... אם תראה אותי , אני לא הראית שלד עצמות ..... ואז ביקשתי ממנו במייל שידאג לי שאני אוכלת, כי החיים שלי בסחרחרה, ושיעזור לי להתארגן על עצמי. והוא לא עשה את זה ואני כועסת עליו מאוד . גם לגבי התרופות. אמרתי לו היום שדי לדבר מילים גבוהות ויפות. אני מבקשת ממנו לדאוג גם לחלקים הקונקרטיים. אין ברירה.

אני בספק אם מטפל יתיימר לקחת כזאת אחריות מדומה עלייך, כמו כביכול של הורה שדואג שהילד שלו שיאכל כמו שצריך... זה מסוג הדאגות שבבגרות כבר מצפים שיהיו באחריות שלנו לעצמנו (אלא אם יש הפרעות אכילה מאובחנת ואז הטיפול ספציפי אחר). לא יודעת , בטיפול שהיה לי כל פעם שניסיתי להעביר אחריות למטפלת ברמות קונקרטיות היא 'לא שמה עליי' בכלל והשאירה אותי אם תחושה שאף אחד לא יעשה במקומי. שזה תלוי רק. אני הבנתי מזה שטיפול לא אמור להיות קונקרטי. לא יודעת אם זה נכון או מועיל ככה, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.. אבל זה 'הכללים' .

אני חושבת שלכל מטפל יש אג'נדה לפיה הוא מטפל.. אמא צביה מטפלת בצדדים הרגשיים והקונקרטיים.. היא נוגעת בכל מה שאני מעלה.. לפעמים אני באמת מרגישה כאילו אמא צביה באמת באמת מטפלת בי כמו בילד קטן או בתינוק.. מאחלת לך שבת טובה ונעימה.. במבי.

אם היה ככ גרוע בטיפול ההוא אז למה לא קמתי ועזבתי? נראה לי שככ רציתי להיות כמוה וחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי 'איך עושים את זה'. רק מעצם דמותה לעומת דמותי כבר הרגשתי יותר נחותה ונכנסנו לכאן מרכיבים אובייקטיבים שלא ניתן להתכחש. זה לא היה רק 'השלכות'. משהו במשיכה הזאת השאיר אותי שם. באמת רציתי ללמוד איך להיות 'יותר כמוה'.וכמובן בנתיים רק פספסתי את ההזדמנות לבדוק איך להיות. נקודה. כי שחיים מתוך השוואה אתה בכלל לא פנוי להיות אתה ולהרגיש את עצמך. למה לא הלכתי? למה לא עזבתי? לעזוב זה קשה כשיש הקשרות רגשית וגם הרגשתי שלדברים אמורה להיות איזושהי משמעות קוסמית. שזה לא סתם שרירותי. שאם הגעתי אליה זה לא רק מקריות צרופה. הצורך הזה לחשוב שאנשים שאנו פוגשים בחיים הם מן 'מורים לדרך' , באו ללמד איזה שיעור על עצמנו, קטן או גדול... היה לי קשה לחשוב על זה במונחי 'טעות/חוסר מזל/תאונה/פקשוש'. אחרי הכל היא כן הייתה משמעותית .. רק חבל שזה הרגיש כאילו לרעה.. ואולי מה הלקח שלי לקחת משם? לא יודעת אודי. שמטפל אומר 'עבדתי קשה' ומצדיק תעריפים, וגם מטפלת אחרתשכבר מכירה אותי ואת הרגישות בנושא לא אומרת זאת כך אך עדיין שומרת על גובה תעריפים. בתור אחת שמרויחה מינימום כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול זה חורה לי ואני בוחרת לוותר על הטיפול. עד כדי כך. עד כדי כך חורה לי משהו בפער. עצם הפער כבר לא מאפשר לקבל את העזרה. זה פרדוקס כזה שנוצר. ואולי, והלוואי, אולי גם אני פשוט במקום יותר טוב ובאמת לא חייבת את הליווי הזה יותר. זה לא שאין לי מצוקות וקשיים אבל אני פחות 'מתפרקת' מהם נראה לי. העולם פחות מתערער לי. לא חייבת את הליווי כדי להתמודד לפי יכולתי הצנועה ולבוא המגע עם העולם ולהשתפשף עם החיים. הייתי רוצה מאוד להרחיב את המסוגלות הזאת אבל הפער החברתי שמתגלם ביחסי מטפל מטופל לא מאפשר לי להפיק תועלת אמיתית בכיוון הזה בעזרת טיפול. וגם אני מאוד רוצה להצליח להתמודד לבד. הנרקיסיזם שלי דורש את זה כיום. למרות שעדיין הקיום שלי די מצומצם סהכ.. אולי זה מה שמתאים לי וזהו? :/

תוכל לציין כיצד הבנת את ההודעה הקודמת לפני קריאה בהודעה זו ואיזו הבנה נוספה לאחריה?

אודי יש לי הרגשה לפעמים שאם הייתי חיה בעולם שרק רוצה בשבילי ומפרגן לי היו פורחות בי יכולות, יצירתיות, חשק לביטוי עצמי.. אם לא היה שום חשש מפני קנאה, צרות עין, עויינות, לעג, שיפוטיות... אני שנים רבות מפחדת לאפשר לעצמי חירות מחשבתית מעשית ויצירתית כי מרגישה שאם אקח השראה ממישהו למשל הוא לא יפרגן אלא יעקם פרצוף שזאת 'העתקה'. כל כך הייתי רוצה לחיות בעולם יותר מפרגן.. ואולי זה רק בראש שלי הפחד וגם אם מישהו שקיבלתי ממנו השראה למשהו לא יפרגן לי, בהנחה שאני לא עבריינית וזה חוקי לקחת את אותה השראה. כלומר חוקית זה לא נחשב שגזלתי 'קניין רוחני' ממישהו כי זאת אינה העתקה ממש... עדיין קשה לי..הפחד מעויינות או דיעה שלילית. פחד שלא יפרגנו לי. כ"כ הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שפשוט מרשים לעצמם לפרוץ קדימה בלי שכל מיני פחדים פנימיים כאלה עוצרים אותם. אני יודעת שהחשש הזה לא רציונלי אצלי. הלוואי והיה לי בטחון מלא, מן חופש ותעוזה לשחרר את עצמי. כאילו אין מעצור שיכול עליי. לתת קדימות לביטוי העצמי שלי ולא להיות תגובתית לסביבה או חרדה מפני תגובותיה. לא להתכופף, לא להצטנע, לא להתנצל כאילו חירות יש משהו שצריך לבקש עליו רשות. זה קשה לחיות בעולם שכל אחד מחפש לעצמו בעלות בלעדית על דברים ולרשום 'זכויות שמורות' על כל דבר.. אז מתי הם שמורות ומתי כן מותר וזה בסדר לקבל השראה?? תראה את אייפון וסמסונג בתור דוגמא... מנהלים משפט שגנבו להם איזה 'פורטמט'. אז אולי ידרשו לשלם פיצוי אבל את הזכות של מתחרה לפתח מוצר משלו, גם אם זה דומה בטוח לא יוכלו לבטל. כי לאף אחד אין באמת מונופול על כלום . אצלי הנושא הזה מגיע להתעסקויות ברמות הכי קטנות שלא יודעת עד כמה מותר לי או אסור וזה אפילו לא בקטע משפטי כאמור אלא עד כמה מותר או אסור מבחינת היחס של השני- האם יהיה עויין או יפרגן... מעניין על איזה מן 'תסביך אדיפלי' זה יושב. אם רק הייתה לי היכולת ובטחון לצפצף כמו שצריך על רגשות ודעות של אחרים :/ הבעיה שצריך להסתדר איתם! וגם קשה לי לסבול מחשבה שמישהו עויין אותי או חושב עליי משהו שלילי. שבסתר בטח הרי רוצה לפגוע בי או שאני אמות, אעלם, לסרס אותי... לא בא לי לסרס את עצמי יותר.. מחפשת לאן נעלמה לי היצירתיות. אני לא חושבת שהיא נעלמה אלא נקברה תחת הררי חרדות 'לתפוס מקום' בעולם תחרותי שבוא נודה שמתחת לכל החיוכים מלא בעוינות וחוסר פרגון. וזה מעצבן אותי ומעציב.

כתבתי כך כי המעשים שנראים לנו דווקא טיפשיים או שמישהו אחר יחשוב עלינו שאנו טיפשים או "לא בסדר" דווקא הם יכולים להתפרש כאמיצים...ראי דוגמא מאנשים שהעזו, שהיה להם אומץ, הם האנשים שהצליחו.....אם אין אומץ לנסות בכלל אז איך נצליח או איך נדע אם לא ננסה? צריך לנסות אין ברירה, זה תוקע אותנו.. הפחד.......אני אומרת זאת גם לעצמי כמובן :) נראה לי שמרוב שאת חושבת "עליה", על הטיפול הכושל אין לך זמן לחשוב על עצמך וחבל...

מהניסיונות הנואשים לתקן את התריס. אווף. אני יודעת שהתגובות שלי לפעמים ממש מוגזמות. המחשב נייד שלי עשה הרבה בעיות, והייתי קרובה לזרוק אותו על הרצפה. עכשיו הוא בסדר. אני לא באמת רוצה להתנהג ככה, אבל מרגישה שלפעמים אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. אודי, אתה יודע מה מפחיד אותי? אחותי היא ממש היסטרית וכשאני לידה אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות הזו ובוכה ממנה לא פעם, מה שעצוב לי בכל הסיפור שלפעמים גם אני ככה. וזה גורם לי להבין שאני ממש לא רוצה להיות כך. רוב הפעמים ההתנהגויות האלו קורות לי כשאני לבד. מה עושים? אתה בטח תגיד בשביל זה יש את הטיפול... אבל... וחייכת אותי אתמול עם התגובה לגבי זה שמקווה שאצליח לגלול כדי לראות את תגובתך... שבת שלום!

אולי זה גם קשור לתריס ואולי לא. בכ"א כואב לי. כואב לי הצוואר והגב, והידיים. מקווה שיעבור מהר.

אני יודעת שלפעמים אני בונה לעצמי סרטים סביב אירוע קטן ושולי.ואני גם מבינה תוך כדי שיכול להיות שאני גורמת לאחרים דחייה ממני ומאיסה בי. ככה זה גם בטיפול שלי.... כתבת שאתה משער שזה יתוקן וצדקת. טכנית זה תוקן. אבל אני צריכה עוד משהו. לא בטוחה מה. אולי איזה סימן שבכל זאת .טותי אתה כבר מכיר.. אפילו סתם מילים טובות מנחמות ונעימות....... תודה. ו

הי אודי, מה שלומך? ההודעה שלי נותרה יתומה.. שירן

הי. רע לי ממש.. יש לי תחושה מוזרה, שאיני יודעת לתאר. פחד? או שזה יאוש? לא יודעת מה, וזה רק מלחיץ אותי. מרגישה שלעולם לא יהיה אחרת.. כאילו שיש איזה מין חוק עליון כזה שככה הם הדברים. הכל נהיה גרוע יותר. ממש רע לי.. וזה לא פסימיות, אלא מציאותיות. אני מכירה כבר את חיי.. יודעת איך הם מתנהלים. גם בטיפול.. לא יודעת מה קרה פתאום. הכל נהיה יותר קשה. קשה לי להיות שם, זה בלתי אפשרי. אולי התפתחה אצלי אובססיביות לטיפול? כל כך זקוקה לה.. ומצד שני לא מסוגלת להאמין. אני יכולה לחזור מטיפול בהרגשה רעה יותר מאיך שהגעתי, עם מחנק ובאפיסת כוחות. מה קורה לי? אני משתגעת? זה נורמלי?? אני מפחדת! כבר שמעתי שאם הטיפול יוצר כאלה רגשות עוצמתיים זה אולי סימן לאיזשהי תזוזה ושצריך להשאר, אולם נראה לי שזה עובר כל גבול.. אולי זה כבר לא נורמלי? אני מרגישה מוזר.. ולא מוזר טוב. נראה לי שאני באמת משתגעת.. אין לי כוח כבר. ושלחתי תגובה לבמבי למטה בהודעה שלי, היא לא הגיעה? תודה

לגבי הטיפול, נראה לי שמה שקורה בטיפול שלך הוא בסדר. נכון שזה קשה להרגיש ככה. אבל זה מה שקורה לך עכשיו וזה בסדר. אל תעזבי, תישארי ותמשיכי. לאט לאט מקווה שתצליחי לראות התקדמות והקלה. בהצלחה!

כן.. זה 'נורמלי' מבחינת העובדה שטיפול יכול לעורר כאלה תחושות בכאלה עוצמות. תהיי חזקה ו'תשרדי' את זה. אני אישית ברחתי באמצע כי חויתי אימה וזעם שבכלל לא הסבירו לי מלכתחילה מה זה תהליך טיפולי כמו שצריך , לפחות יש לך את המודעות והמקום הזה להעזר גם. עוד יבואו ימים טובים יותר... אני באמת מאמינה בזה.

זאת תקופה והיא תחלוף...נכון שכרגע זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל זה חולף...פעם כתבתי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה..היום אני חושבת שטוב לי איתה ואולי בעתיד יהיה טוב גם בלעדיה :) (כמה תובנות ביום אחד...גאה בעצמי :)) הטיפול גובה מאיתנו מחיר, אין ספק אבל זה סימן שהוא עובד...

אוף.. כתבתי הודעה ונראה לי שלא נשלחה.. אז אני כותבת שוב. לא יודעת איך זה יכול להיות נורמלי.. מה הדבר הזה ללכת לטיפול ולהרגיש יותר רע. זה כאילו שאין לי חיים בלי הטיפול - זה לא נשמע נורמלי כל כך (וזה די ככה למען האמת). גם די בטוחה שלא יהיה טוב לעולם. אולי תהיה רגיעה קלה, אבל אחריה אחזור להרגיש אותו דבר. אם אני כלום, אני כלום וככה זה. בכל מקרה, ממש תודה..

היי לכולם. אני פה פעם ראשונה רוצה להתיעץ יש בעבודה שלי אישה ר בת 60 אגרסיבית ואימפולסיבית צועקת ומוציאה מהפה מה שעולה לה באותו רגע אני נורא סובלת מכך שאין לי מושג איך לא להכנס לאימות בכל דרך שהיא. בטוב. ברע. בלשתוק בלהחזיר. יש לציין ששתי הבנות שעובדות איתנו כן מצליחות להסתדר איתה. דבר נוסף בכללי נראה לי שיש לי קושי באסרטיביות תקשורת חברתית. ותמיד אני יוצאת המושפלת והבזויה. אשמח לתגובה בהקדם. כי אין לי מושג איך אנו נירדמת היום. תודה

ניסיתי שוב לסדר את התריס. ומרוב ניסיונות הצלחתי לפצוע את עצמי. לא הצלחתי. תליתי שמיכה על החלון. ולמה אני בוכה לעזאזל? סה"כ חלון דפוק...אוף

היא כתבה לי משהו שיהיה לי לסוף שבוע שבו יותר קשה לי ואני צריכה אותה. היא ציירה לי פרח בסוף הדברים שהיא כתבה. שמחתי לראות את זה. היא הביאה לי בתוך מעטפה מקושטת. הרגיש לי אולי קצת כמו ילדה קטנה, אבל לא נורא. אני שמחה שהיא כתבה לי ושיש לי משהו ממנה שהוא שלי עכשיו. עכשיו, רגע לפני שאני שולחת אני רואה שבכל שורה כתבתי "לי".. קצת מוזר אולי...

לפעמים אני לא שולטת בעצמי. התריס בחדר שלי דפוק. זה תריס שגוללים. והוא נתקע כל הזמן. החליפו לי אותו וסידרו אותו הרבה פעמים. היום הוא נתקע שוב והפעם למעלה עד הסוף. וניסיתי לסדר והתעצבנתי, וצעקתי, וקיללתי ובסוף בכיתי. ובכלל רציתי להיכנס לכתוב משהו טוב. ועכשיו אני צריכה לכתוב קודם את זו. מישהי נכנסה באמצע לדירה ושמעה אותי. אם הייתי יודעת לא הייתי מתנהגת כך אב לא הצלחתי להירגע. עכשיו קצת יותר טוב, כי עברו כמה שעות. אבל עוד מעט כשהיא תלך אנסה לסדר שוב. בתקווה שאצליח. בכל מקרה האיש שמתקן כאן דברים אמר שאולי יגיע בראשון.

אודי תמיד מול התנהגות של אנשים שיכולה להיות קצת עוקצנית או בהומור מסויים שקצת 'יורד'/'מסטלבט' עליך.. אבל גם שהם בפעמים אחרות מתייחסים בסדר ונחמדים. לפעמים אני לא יודעת איפה להציב את הגבול בין לגלות רוח טובה וקלילות ולא לעשות עניין לבין להתקומם שזה מן יחס מעצבן ולא מכבד, לא נעים לי ושאני לא מוכנה לקבל את זה. אבל אז יש מצב שזה יהרוס את הקשר כולו לא? הרבה פעמים אני שמה לב שקשה לי לכעוס ולהציב גבולות לדברים שלא נראים לי מחשש לאבד איזו לבביות בקשר. שהוא יהפוך עכור מתוח מנוכר.. אולי זה קשור ליכולת לאסרטיביות? אבל גם זה מקום של חוסר שליטה כי אי אפשר לנבא איך האחר יגיב להערות כאלה. בדימיון שלי התגובה עשויה להיות שופטת "איזה כבדה זאתי/ אישה קטנונית'... אבל אולי זה באמת המבחן לאדם שמכבד אותך? מי שבאמת מכבד יקח בחשבון ויקשיב כי לא יהיה לו אינטרס שתרגיש לא נעים. מיחס/התנהגות שלו. לא ככה?

אני יותר מידי. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי לסתום את הפה, יפעל כדי שאפסיק להיות. נחמה עקומה, לא לפגוע בעצמי אז לבקש ממישהו אחר שיעשה את זה. שמעתי איפשהו רעיון של אנשים שהמודעות באה כמה מילישניות אחרי הפעולה במוח. שהמוח מייצר אותה לאחר מכן, ומסיט את החוויה של המודעות אחורה בזמן. מרגישה הפוך (אולי זה לא הפוך?), שיש כאב ואני מחפשת איזו פעולה שתסביר אותו. שתסתנכרן איתו כך שאפשר יהיה לחשוב שבגללה כואב לי, שזה לא שהכאב היה שם מלכתחילה. שוב יותר מידי. אולי מנסה לגרום לכם להשתיק אותי כבר... נעמה.

אין איך לנסח את זה בלי שזה יהיה משפט שהחלק החושב בי יפסול. אבל אני צריכה שיפגעו בי. מגיע לי לכאוב, ואני לא עושה עבודה מספיק טובה בעצמי. פעם הגוף שלי עמד ביותר, ועכשיו פתאום גם התעללות רכה מצידי הוציאה אותו ואותי מהכלים. התרגל לחיים היפים ומהר מאוד מחה על היחס העוין. ואני נכנעתי לדרישות (והחלק החושב - זה נקרא לשמור על עצמך. לאכול כדי לא להתעלף זה חיובי, כנראה). אז שמישהו אחר יקח את התפקיד הזה ממני. בא לי להגיד שמי שאוהב אותי, שיפגע בי. שלא אצטרך בעצמי יותר. גופנית, ריגשית, הכל הולך. לא יודעת אם לפגוע כדי שייכאב, לפגוע כדי להצדיק את זה שכבר כואב, לפגוע כי כאב. זה רצון במישור בלי זמנים. (אני במקום שכל כך רע שאני לבד בו. על הסף בין היכולת לעצור את עצמי לאובדן שלה ושלי.) נעמה.

מרגישה שמחפשת פה מחדש את המקום שלי... מילא זה שלקחו לי את השם- זה באמת קורה ולא נורא. אבל ניסיתי להסביר את הקושי שלי עם זה שאתה לא שמת לב... וכשכתבתי לך ענית בכזו טכניות- קרה. אמרת לה. מה את עוד רוצה?? מצחיק. כי תמיד אני מגכחת בליבי על אלו שמצפות מהמקום כאן שיהיהאמיתי, אן ללפחות תואם מציאות איכשהו. והיום? אני פה. וזה לא מצחיק אותי בכלל. ... סליחה אם אני מגזימה ואני מקווה שאני לא מובילה אותי למקומות מטופשים...

הי רוני, איני יודעת אם זה משנה, אבל אישית, יכולתי לנחש שמדובר אולי במישהי אחרת. עם זאת, אני גם זוכרת את הרגישות הגדולה ושצריך להיזהר. עידן הסמרטפונים והטאבלטים קלקל קצת את החובה להירשם, אבל גם קודם אפשר היה לעקוף את ההרשמה דרך הגישה מהאתרים של וואלה שבוטלו בסוף. ועוד משהו - פעם חשבתי שהמנהלים יכולים לראות את המייל שמוסיף כל אחד וכך לזהות יותר רק מהצד שלהם, אבל כנראה שזה לא כל כך נכון. בכל מקרה - את נוגעת באופן מאד נקודתי ומיוחד, משהו שמאד אופייני רק לך פה. מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להבין מאד עד כמה זה מערער ומחריד כשלא מזהים, כשאת נמהלת ונמוגה אי שם במרחבים ללא הגדרה. אבל, היי, הבהלה הוציאה ממך יותר מילים :-) סוריקטה

רוני הי, אם לא מתאים,תתעלמי מתגובתי.. גם אני ראיתי את ההודעה של רוני השניה ותהיתי בליבי אם זו את, הסגנון היה שונה מסגנונך.. וכשאודי ענה,תיארתי לעצמי שזו רוני אחרת,כיוון שאודי ענה בפתיח רוני שלום,כפי שעונה לכל השואלים המזדמנים.. לנו הרי אודי עונה בפתיח רוני הי, במבי הי וכו'.. מאוד הבנתי את התגובה שלך.. אני מנסה לדמות מה הייתי מרגישה אם הייתי קוראת הודעה שכתבה במבי אחרת.. הייתי מרגישה שהרצפה נגמרה לי לגמרי.. ייתכן שגם הייתי שואלת את עצמי, אם אני זו אני,ואולי אני זו היא (???) .. מבינה ? איזה בלגן נוראי במשהו מאוד מאוד בסיסי.. אבל ייתכן שמעז יצא מתוק.. אני ערה להודעות שלך מאז האירוע..ובאמת הן שונות.. סוף סוף ההודעות ארוכות יותר.. תופסות יותר נפח,מקום.. ורוצה לברך אותך : מברוק !!! במבי.

תודה יקרות!!! גם אני שמתי לב להמון המילים שיצאו ממני. . שתיכן הבנתן ואמרתם אותי כל כך מדויק! המון תודה והערכה.

אודי, אין בי רצון או צורך לקבל מהטפל שלי חיבוק. אין בי רצון להביא לו מתנות או לכתוב לו ברכות. אני לא כועסת עליו. לא תוקפנית. לא מאוהבת. לא עשיתי לו אידיאליזציה. אני לא רוצה שהוא יהיה אבא או אימא שלי. מה זה אומר? משהו לא בסדר אצלי????? לא בסדר בטיפול????? אני כן מחבבת אותו מאוד ויודעת שאכפת לו. באמת באמת אכפת לו. איפה כל העוצמות? אני קוראת את אשר כותבות האחרות ולא ממש מבינה.... נטע.

היי נטע, לא יודעת מה זה אומר, גם מבלבל אותי מידי לחשוב על זה כרגע. סתם לומר שמזדהה איתך. אני אוהבת את המטפלת שלי (וגם אני התחלתי בחיבה ולקח לזה זמן), יודעת שהיא שם בשבילי וכו', ועדיין לא מצליחה לייחס את כל העוצמות האלו. לא יודעת אם זה מקולקל או לא. פעם היא פישלה ולא לקחתי את זה קשה. היא התנצלה ואמרתי לה שבאמת שזה בסדר ולא ציפיתי ממנה למה שזה לא היה. היא אמרה שעצוב לה לשמוע שלא ציפיתי, שזה התפקיד שלה והייתה רוצה שכן אוכל לסמוך ולצפות... כנראה שזה יכול לבוא ממקום בריא וממקום לא בריא, וחשוב לנסות להבין מאיפה זה בא. לא יודעת מה אני אומרת, סתם שתדעי שזו לא רק את. נעמה.

גרמת לי להרגיש לא בנוח עם ההודעה שלי

אולי אני מרגישה ככה כי למטפלת שלי לא איכפת ממני בניגוד למטפל שלך! אם הייתי מרגישה מכל הלב רצויה במקום הזה סביר להניח שלא הייתי מתאמצת ללקנות לעצמי את המקום דרך מתנות וכן . בכל מקרה סליחה על ההודעה הקודמת , אני דיי שבורה

הייתי שמחה להיות במקום שלך. אני לא חושבת שנכון לי, להיות איפה שאני עם כל ההזדקקות האינסופית אליה. מקווה שעם הזמן זה ישתנה כי אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחיות כך לאורך זמן.

קודם כל באמת באמת מצטערת שגרמתי לך להרגיש שלא בנוח. ההודעה שלי באה דווקא ממקום שהרגשתי שאולי משהו חסר / לקוי בטיפול שלי, ושוב סליחה. נטע.