פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי גם להיות כאן רגע לפני שבת... אז באתי רק להגיד שלום (היום, אין לי משהו מיוחד לומר)

יום הולדת...מה זה אומר לכן? יום שמח? יום עצוב? סתם אולי, חשוב עבורכן???? עושות משהו מיוחד ביום הזה?...יום של מחשבות...מזל טוב? מה אומרות לכן המילים? מבלבל אותי היום הזה...ואתמול שוחחתי עם מישהי קרובה אליי מאוד ונפתחתי קצת ובלילה התעוררתי מסיוט :( אוף.... ובראשון נפגש אח"כ שבועיים וחצי הפסקה ושוב פגישה ושוב שבועיים וקצת הפסקה...כך שיצא לנו 2 פגישות עד אחרי פסח זה הכל :( זה קשה וכבר מגיע הקול שאומר שעדיף להפרד, אלחם בו חזק הפעם!!!!!!!

בשבילי עד כה זה היה יום די מבאס מנטלית כי יום הולדת אמורים לחגוג בשמחה עם חברים וקרובים ואנשים שאתה אוהב ואוהבים אותך ויום כזה רק גורם לי לקלוט כמה שזה לא קיים. אין לי ממש חברים ואני לא רוצה לחגוג בצורה מאולצת כאילו אנשים עושים לי טובה שהם באים מרחמים או משהו, מרגישה פאטתית. מתייחסת לזה כמו יום רגיל שקצת נותנים מתנות, בד"כ כסף, פה ושם. אולי בעתיד זה יהיה אחרת , מי יודע..

היי מיכל, האמת שרוב החיים שלי לא ייחסתי חשיבות ליום ההולדת. קצת קשה לי לחגוג בשבילי. בשנים האחרונות אני מתחילה להיות יותר פתוחה לרעיון הזה. זה מאוד מתקשר לי לתחושה שקשה לי להרגיש ש"מגיע לי" משהו. לחגוג את היוולדי בכלל נתפס לי כמשהו קצת משונה... כמו שאמרתי, אני מנסה להיות מסוגלת לקבל מאלו שרוצים לתת לי, גם כשזה בעצם מוזר לי. לא קל לקטוע את הרצף של הטיפול... יש את כאן, לשבועיים וחצי שבין לבין, אולי תוכלי להרגיש קצת פחות לבד במלחמה בקול שחותך מהפחד שיעזבו אותו. מזל טוב, שוב, נראה לי מהתיאורים שלך שבאמת גדלת, לא? :) נעמה.

הי מיכל, מקווה שלא תצטערי ששאלת ועניתי... תאריך יום ההולדת הרשמי שלי... המממ... די הייתי רוצה למחוק אותו מהלוח, וכמו שכתבתי כאן פעם, מחפשת תאריך חדש. בדר"כ מקללת שנולדתי. מספר האנשים שבחיי מצומצם מאד. אני באמת מאד מאד בודדה (ולבד גם). בפועל - מספר קטן מאד של אנשים מתקשר, או אפילו רק שולח סמס או מייל וזו הפעם היחידה בשנה שהם מתקשרים אליי. מספר קטן אחר בקשר איתי במהלך השנה, כך ששיחה איתם לא כזה יוצאת דופן, ולמרות הקושי העצום שלי עם היום הזה מעבירים את הדיבור. לעתים רחוקות מאד גם מישהו פוגש אותי ממש ביום הזה. היו שנים שמפגש אנושי בתאריך הזה היה רק בטיפול (וגם שם בלי טקסים מיוחדים). ואמא... היום אמא שלי אינה אחת מהאנשים שיום ההולדת שלי יושב אצלם בתודעה. לפני שנים כן היה משהו, למרות שפעמים רבות היא הייתה מתבלבלת בחודש. רק מה, האמירות שבמתנותיה היו קשות לי מנשוא. בעקרון, כמעט אף פעם לא נותנים לי מתנות, אבל לגמרי, שלא לדבר על ברכות כתובות. שנים שנים. גם כילדה, לא עשו לי מסיבה או משהו, והיום אני גם לא מוכנה לדברים כאלה. הרי יכולתי לקחת אחריות ולהזמין אליי אנשים, אילו רציתי. יושב שם כעס רב, כנראה. וציפיות – כנראה שיש גם מזה. סוריקטה (שבורה ביותר בימים האחרונים)

תודה שכתבתן לי....אולי שאלתי מתוך כך שלא ממש רציתי להרגיש חריגה כזו שלא ממש אוהבת את היום הזה.....המאולץ...תודה ששיתפתן...לא מצטערת ששאלתי ולא שעניתן, דווקא זה נותן הרגשה של יחד.....

מה שלומך? אני קוראת אותך וכואבת את כאבך.. גם אני נפגעתי מהמטפל שלי בעבר (אמנם פסיכיאטר) ואני יכולה להבין אותך. אולי בתוך כל הסערה הזו, תנסי לאט לאט לסלול לך דרך חדשה, יחד עם מטפלת חדשה ובאמת להבין מה קרה שם בטיפול שפצע אותך כל כך. אני מקווה בשבילך שתצמחי מתוך הכאב ועם הזמן אולי תוכלי לחיות עם עצמך בשלום.. מאחלת לך רק טוב, שירן

הבעיה זה מעין זכרון רגשי 'דביק' שקשה להפטר ולהרפות ממנו, במובן זה הטיפול היה טראומטי, אבל הזמן עושה את שלו ויש שיפור ביחס למה שהיה קודם... מקווה שימשיך השיפור.

הי אודי.תודה על תגובתך.אבל אשמח אם תוכל גם לעזור לי באיזושהי הכוונה, ללמה בעצם פאנטזיות שכאלה(אלימות נגד נשים,אונס,השפלות וכו,בסרטי פורנו)מעוררים אותי ומגרים?הרי משהי אחרת היתה מזדעזעת מהם,או מעצם הרעיון,כלומר כלאחד הרי מגיב אחרת לדברים, ועם פאנטזיות שונות ומגוונות.והתהייה שלי, איך ולמה זה מגרה אותי מינית?? נשמע כאילו טומן בתוכו משהו. לא? ואם כן מה? האם זה לא כך עובד בכל הקשור לנפש האדם ומורכבותה?

אודי, אני מבינה שאני שווה. מבינה שהגרעין הפנימי שבי חזק, שאני מלאה בעוצמות. שרדתי 8 שנים של גילוי עריות (הנה אמרתי את ה - מילה) ואני עדיין כאן : מעניקה, "נוגעת" באנשים, נלחמת. יש רגעים קטנים של חסד, של אושר. אני מחפשת משמעות. לא מוותרת. הדרך לשלווה פנימית עוד ארוכה ומלאה בפיתולים אבל אולי אולי אולי בסופה אמצא סוף סוף שקט. נטע.

נטע נפלאה- כדי שיצמח העץ הגרעין שוהה באדמה, בחושך ובטחב. כך הוא יכול לצמוח.... רק כך. הילה

כל הכבוד על התקווה שיש בתוכך.. מעריצה את זה! לאמונה יש כוח

וואו איזה שיר עוצמתי בחרת!!!! כן, את שווה, חזקה מהרוח חזקה מסופה :) גיבורה אמיתית במסע שכזה מתוך הכאב תקום ותבנה! מקסימה נהדרת לוחמת לטוב יודעת כי העתיד קרוב כמה כוחות, כמה רגשות, הרבה מחשבות ועוד יום עובר ועיניה אינן כבות.. בהצלחה רבה, את בדרך הנכונה באהבה, מיכל

את מדהימה, אמיצה ושווה בהחלט.. עברת כל כך הרבה והנה, העזת וכתבת שחור על גבי לבן את מה שקרה ואני בטוחה שזה לא היה קל. מאחלת לך כל טוב שירן

אמן ואמן. את גיבורה.

לפני היום הזה וסוף השבוע שמאיים.... מנסה לקבץ ממך עוד כמה מילים שאולי יצליחו לגעת או לתת קצת אויר.. או אפילו להכעיס... תודה שאתה

לא התייחסתי "גם אליך", התייחסתי אליך. וכל מה שכתבתי הוא האמת לאמיתה. הייתי רוצה שתדעי שהכאב שלך נוגע בי עמוק, ושאני מחכה לקרוא את מה שאת כותבת. ומקווה אולי לא בסבלנות מספקת לשמוע שהפנמת שאת כן חשובה לאודי ולכל החברות כאן.

זה בלתי אפשרי.. היכולת שלי להפנים דברים כאלה נעלמה מזמן. דבריך עומדים בסתירה מוחלטת להיגיון שלי. באמת.. אני יודעת שזה נשמע מטופש ושאני מגזימה או מעצימה את זה או מתחפרת וחוזרת על עצמי, אך זה ממש ככה.. אפילו בהודעה הקודמת שכתבת בדקתי כמה פעמים שבאמת הבנתי מה כתוב. אחרי שהגבתי לך, פתאום קפצו לי לראש מחשבות כמו אולי בכלל היא לא דיברה אליי או שהייתה לי בעיה בהבנת הנקרא - וחזרתי להודעה שלך כדי לראות שאכן כתוב שם שמלי. (כן, כן.. דפיקות). זה כמו שאני יכולה למנות עכשיו עשרים סיבות (ויותר), שמסבירות למה כתבת את ההודעה הנוכחית ואיך זה לא יתכן.. נמאס לי.. אל תכעסי שקשה לי פשוט לקבל את דבריך בשקט ולסתום..

דיברתי עם עורך דין אחד הטובים בארץ. הוא אמר - 1.שאני מדברת יותר מידי 2.שהוא ישמח לעזור אודי וחברות יקרות תחזיקו אצבעות אני זקוקה למילה טובה. לחיבוק, לכתף........ בבקשה בבקשה. הילה

בודאי שנחזיק!! אני כבר הרבה זמן מאמינה בך!!!!! :) וממשיכה להאמין שהסוף יהיה טוב!!

הכותרת שלך-שכתבת חברות גרמה לי לחייך, . הילה, חושבת עלייך ומקווה שבמהרה הדברים יסתדרו. הרבה הצלחה.

יש עורך דין נוסף שמוכן אפילו שניפגש בחינם. נצטרך לראות מה יותר טוב. אמא שלי היום: את צריכה ללמוד להיות אמא. הילדים כועסים עליך מאוד הם מרגישים שאת נלחמת. מדברת מדברת מדברת-///):¤,:6 ואז- אני לא רוצה יותר לדבר על זה. אני: אמא אני הולכת להגיד לך דברים קשים: אבל אין לי ברירה- לאורך כל החיים שלי את לא היית לצידי, תמיד נטשת, כל פעם בסיבה אחרת. הפעם אני לא יוותר לך.

כתבתי המשך בעץ "אין" שפתחתי. (כותרת:זה נגמר) כאילו אם תגיב אני אשמח.. אבל שתדע שעכשיו אני קצת במקום אחר.. נפגשנו ואני לא כל כך זוכרת כבר מה היה בפגישה. אני רק זוכרת שיצא לי בכי בקולי קולות. עכשיו אני דווקה כבר מתגעגעת לנוח על הכרית שלה ולהתכסות בשמיכה.. כבר כמעט שכחתי מה זה.. כזה בלגן גדול..כל הזמן ישבתי על הספה והתכסיתי בסווצ'ר שלי. אבל אולי עד הבוקר אשכח את ההרגשה של עכשיו ושוב ארצה למחוק אותה.. אני מותשת אודי..מרגישה שצריכה בית החלמה..לנוח ולנוח ולישון אודי,אתה מסכים להחזיק לי את היד ? קצת נגמר לי הפירור האחרון של האנרגיה.. שלך-במבי.

אודי, תהיתי בנוגע למשהו.. זה פורום פתוח וכל אחד יכול להוסיף הודעות ולהגיב לאחרות כרצונו.. האם לא עלול להיווצר מצב שמישהו, שהוא לא אתה, מגיב להודעה של מישהו אחר, ובלי כוונה מזיק לו באיזשהי צורה? כי הרי הגולשים בפורום הם לא אנשי מקצוע או פסיכולוגים, ויש כאן נושאים רגישים הקשורים לנפש.. אולי תגובות מסויימות עלולות דווקא להרע את מצב? או שלא יתכן שתהיה השפעה שלילית משמעותית מדי בפורום? ואם זה כן עלול לקרות, מה קורה במצב הזה? תודה

זה בדיוק פורום... על יתרנותיו וחסרונותיו. את בוחרת למה להתייחס ולמה להגיב. גם אני יכןלה להיפגע לעתים אבל אלו החיים. ואם ארגיש שהפורום לא מיטיב עימי אעזוב. וקרה שלקחתי הפסקה מכאן( הייתה קצרה כי לא החזקתי מעמד:-)...

אני מאמינה שאודי שומר טוב..ואם יש הודעות שלא צריכות להופיע הן לא יופיעו, עובדה שההודעות לא מופיעות מיד אלא אחרי שאודי קורא, אל דאגה יש אבא :)

לא התכוונתי להודעות פוגעות, שעוברות על חוקי הפורום, אלא.. למשל.. אם אני מחליטה להגיב להודעה של מישהי שנמצאת במצוקה, ובגלל שאני סתם אחת לא ואשת מקצוע, ייתכן שהתוכן יפגע בה או יזיק לה איכשהו - אבל לא מתוך כוונה לפגוע אלא מתוך חוסר מקצועיות שלי בנוגע לאיך ראוי לענות למישהי במצב שלה.. לדוגמה, פעם אמרת שאינך חסיד גדול של עידוד וטענת, בתור איש מקצוע, שבעיניך זה לא עוזר, לא אמפטי ומעודד רגסיה... אני לא יכולה לדעת דברים כאלה, ואולי איזשהו ניסון שלי לעודד יצור משהו לא טוב.. לא חשוב.. סתם התחלתי להרהר בזה כשכתבתי תגובה.. לא רוצה בטעות לפגוע או להרוס.. כנראה שזה גם נובע מהחשיבה שלי שכל דבר שאני עושה הוא לא בסדר ושאני מפגע סביבתי.. לא משנה.. אני רואה שאני מתחילה להתנצל ששאלתי, ובמבי אמרה לי שאין צורך בהתנצלויות פה. למען האמת, חשבתי על זה, ואני מתנצלת כמעט על כל דבר שאני עושה, ולא רק כאן בפורום... בכלל, אני מגיעה לכל מקום עם התנצלות מראש על עצם קיומי. תכף אני אתחיל להתנצל על זה שאני כל הזמן מתנצלת.. אוף.. קשה

שעות על גבי שעות של בכי כי משהו שקיוויתי לא הסתדר כפי שקיוויתי בסוף. מרוב בכי כואב לי הראש פיסית. גם הטיפול ירד מהפרק. אני לא יכולה לסבול מטפלים יותר ואת הסטינג שלהם. עשו מהרגשות של בני אדם צחוק.

נראה לך הגיוני שפגישה שלימה עכשיו לא הצלחתי להגיד כלום בגלל שהכורסא הייתה רחוקה?! גם את העובדה שהיא רחוקה לא הצלחתי לומר. עד שביקשתי שתביא לי עט ודף, היא קמה רגע להביא וכשהתיישבה חזרה שמה לב... נמאס לי ואני יןדעת שתענה שהמילה הגיוני לא קשורה לכאן... ובכל זאת, זה מעצבן אותי שזה ככה. מרגיש לי כמו בזבוז של טיפול. תוכל להגיד לי לפחות שזה לא בזבוז?? נראה לי שזה ירגיע אותי קצת

שהכורסא הייתה רחוקה. היא מקרבת לי אותה כל פעם מסתבר. וקרה שהיום שכחה.. ואני לא רוצה בכלל שזה יפריע לי אבל איך שהתיישבתי הרגשתי את זה ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אבל גם לומר שאני רוצה להזיז או פשוט להזיז אותה כבר, לא הצליח. וזו לא פעם ראשונה עם הכורסא. דברים אחרים יותר קל לי. פעם היא שכחה לסגור את הדלת, יש כניסה לכן יש דלת נוספת, וכם אמרתי. ואם היא תשכח לשים לי את הכרית והשמיכה אומר לה, אבל הכורסא, משום מה לא אותו דבר.. לא יודעת למה

אני יותר משלש שמים בטיפול. בתחילה לא יכלתי לדבר בכלל. פשוט שתקתי כשכולי גועשת מבפנים. לפעמים כתבתי וגם זה היה קשה לי. צפיתי שהמטפל ידבר במקומי והוא ניסה. עד שיום אחד הוא אמר די, לא בפתאומיות אבל זה מה שהיה. למדתי לדבר. לא מיד, לקח חודשים ושנים. בדרך כלל היה לי קשה אז דיברתי בעצימת עיניים, וזה עדיין המצב היום בחלק מהפגישה. לא מאמינה שאני נמצאת איפה שאני היום. השחרור ולהפסיק לפחד כל כך מהתקרבות ומקשר. תמיד הייתי מגיעה ושותקת ושותקת עד שהייתי מקבלת אומץ להתחיל לדבר, ורק ממש לאחרונה שמתי לב שאני מתחילה לדבר מיד בתחילת הפגישה. עדיין נתקעת פה ושם, נחנקת ולא תמיד מסוגלת לספר דברים מסוימים, אבל התהליך בהתקדמות מתמדת, איטית אבל קיימת, כך שאני מאד מאמינה בתהליך ומשתדלת ומתאמצת מאד להצלחתו. לא קל, ממש לא קל, מלחמה, אבל משתלם. החיים שלי בחוץ השתנו לחלוטין. היתה תקופה די ארוכה שלא יכלתי לגמור להתפעל מ"לאה החדשה". כך קראתי לעצמי. ובקשר למרחק מהמטפל, שלא תשאלי מה שעברתי עם זה. התעייפתי, אז אולי בהמשך. יש תקווה!!!

במה טיפול פסיכולוגי עזר לי?? שחלמתי להיות אנורקסית והייתי שורטת את עצמי הרגשתי יותר אושר בלב מאשר עכשיו. אפילו אם הכל היה אשלייתי... מי אמר המציאות יותר טובה? כל הזנן לסבול את ההרגשה הזאת של נחיתות וחוסר ערך ולהתערער מתסכולים.. יאוש. והפסיכולוגית שאמרה ולחצה 'אין זמן' 'אין זמן' 'אין זמן'. אז יש זמן אודי או אין? אתה אף פעם לא עונה לי על זה. יש זמן לרצות, לחלום, לשאוף, לקוות? או שעליי למות בעודי בחיים כמו שהפסיכולוגית גרמה לי להרגיש. אה אודי?

את יום הולדתי, היא אמרה "נכון שיש לך יום הולדת מחר" ואמרה גם מזל טוב :) שמחתי שאמרה, פעם כששאלה איך אני חוגגת, אמרתי שאני לא חוגגת דווקא באותו היום או בתאריך המסוים ושהעברי חשוב לי יותר מהתאריך הלועזי ושתמיד חגגו לי יום הולדת בתאריך הלועזי, עם מתנות והכל והרגשתי שזה לא אמיתי זה סתם....אפילו אמירה כמו "מזל טוב" לא ממש עשתה לי את זה....הכל היה להראות כלפי חוץ...והיא זכרה את כל זה, היא זכרה שהיום זה התאריך העברי שלי ולי הוא חשוב (למרות שהיא לא דתיה) בדרך כלל זה היה יום עצוב, היום כבר לא!! דברנו על חוזקות והגיון, מאז ששינתה גישה שיניתי גם אני קצת ודברים השתנו לטובה, שוחחנו על כך והיא התרגשה ממש....פתאום ראיתי שבאמת התרגשה וממש קשה להוציא ממנה הבעות פנים של רגש :) אז אני שמחה היום בפעם הראשונה בחיי, היום הזה שמח ולא עצוב...מיגון לשמחה מעצבות ליום טוב :) מאחלת לכולנו מכל הלב שמחה אמיתית (על פי היהדות בקשות בימי הולדת מתקבלות יותר ונוהגים לברך אחרים), מיכל

ממש משמח לשמוע! איזה כיף שזכרה אותך. תברכי אותי?? תודה <3

שהקב"ה ימלא משאלות ליבך לטובה ותרגישי הקלה במהרה, רפואת הנפש ורפואת הגוף :)

זו המילה שההודעות שלך מעלות בי לאחרונה. גם אני ילידת אדר ב', אבל חוגגת לפי הלועזי... מתפספסים לך 3 ימי הולדת, אז אני חושבת שמגיע ליום ההולדת הזה להיות שמח במיוחד. :) מזל טוב! נעמה.

אני חשבתי שדווקא אדר א' הם אלו שמפסידים ימי הולדת..

אז דיברנו היום בפגישה גם על זה ובעיקר על החשש מלשתף. מרגישה הקלה. מרגישה לא לבד בתוך כל הדבר הזה. הבור השחור מתבהר מעט. תודה על כל התגובות. עזרתן לי מאוד. נטע.

את לא לבד, איזו תחושה נהדרת, נכון? השיתוף יטפטף אט אט כמו גשם טוב בסוף ירווה את השדות..

זה כל כך, כל כך משמעותי... תודה שעידכנת, נעים לראות שמתבהר. נעמה.

מה זמן הממוצע של טיפול דינאמי? שנתיים - שלוש? טיפול זה ממכר... כנראה צריכים לעצור את זה בכוח..זה מעייף ומתיש.. ובגלל התלות והנזקקות קשה לעצור את זה.. גם כשהיא לפעמים מדברת אליי בתקיפות אין לי מה לעשות עם זה ... זה הרגשה של - אני כועסת עליך שונאת אותך אבל אל תעזבי אותי ... אני כלואה.. ואולי צריך אומץ בשביל לעצור אתזה... אני מרגישה כפוית טובה על המילים שנרשמות פה... כי אני מקבלת ממנה הרבה דברים... או שאולי אני מצדיקה את היחס שלה עכשיו כי אני לא מסוגלת לעזוב.. בכל מקרה אני מבינה שלעזוב מתוך סערת רגשות זה לא הפיתרון אלא הפרידה צריכה להיות ממקום שקול... היא אמרה לי שצריך לחשוב על לעבור משתי פגישות בשבוע לפגישה אחת.. אמרה ששתי פגישות בשבוע צריכים יותר אנשים שיש להם יותר קשיים.. זה גם עיצבן אותי.. מי היא בכלל שתקבע כמה אני צריכה .. היא אומרת שזה הרבנ כסף שתי פגישות בשבוע.. (לוקחת 450 שח לפגישה)...ממש חמודה.. מתחשבת בי כלכלית... כמובן שלקחתי את זה בתור דחייה... שזה כבר החלק הדפוק שלי.. כי למה שהיא תרצה להתחשב בי? היא בטח מעדיפה שמישהו אחר יישב מולה

אם לא היה תיקון?

למימה, מה שלומך היום? איך עובר היום? קחי חיוך;) הילה

12 שעות רצופות של בכי עם פרקי שינה בין לבין

מימה יקרה, לילה רך ושקט, וחלומות טובים יותר. אין כמו האמת...... הילה

תאונה רבת נפגעים עם אוטובוס. ואני מתרוצצת סביב כולם ומנסה לעזור, מתרבות לי הידיים ולוחצות על פצעים מדממים רבים. וכל הזמן הידיעה בראש, שדווקא היא גורמת לי לבכות, שהנהג מת במקום ואין מה לעשות. חלום של לפני פגישה ראשונה אחרי הפסקה... הפתעתי את עצמי עם כאבי בטן של לחץ היום. מעניין מה אמצא בחדר המוכר... נעמה.

בהצלחה... תספרי לנו איך היה שלא נישאר במתח?;) הילה

בהצלחה!!! מחזיקה לך אצבעות :) חשבי איזה כייף לחזור למקום הבטוח.

אז הנה, היה. תודה על החזקת האצבעות. היה גם טוב ונעים לראות אותה שוב, להרוות קצת את הגעגוע. וגם עצוב, שלא ישר חזרנו לאותה זרימה של קודם, שבעצם היה עדיין לבד, אבל לידה. התחשק לי לעשות כאילו לא היה כלום, להתמסר ישר וזהו. אבל לא הצלחתי להרגיש ככה עד הסוף, ואת המסכות שלי היא לא קנתה... כמעט 4 חודשי חופשת לידה, לא ספרתי גם את הזמן שיקח להתקרב מחדש. עדיין לבד, אבל עם זיק של אפשרות גם לחזור לקצת ביחד... נעמה.

קחי את הזמן ולאט הכל יחזור למקומו הנכון, ותודה שאת מרגישה את השינוי הנעים שבי :)

יש פרסומת כזאת. וחשבתי שהדברים שעשיתי לראשונה בחיי בתקופה האחרונה הם ממש לא דברים של אקסטרים, אלא כל-כך צנועים ופשוטים כאלה, כאלה שרבים מאתנו נוהגים, בדר"כ, לעשות שנים רבות קודם. קצב שכזה. חרדות שכאלה. ומתי אתם? (הי לקוראים) מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? סוריקטה

היום אני עוברת מאחת לשניה יש לי משהו לא מאוזן אז גם האהבה ככה מתפרצת;) אני כל כך שמחה שהתחלת תהליך של תזונה, ובכלל לאחרונה את נשמעת אחרת? יותר ארצית? את יודעת, אני לא רכבתי על אופניים וזה החלום שלי, לרכב על אופניים. ולפני שלושה שבועות הגיע מורה, והתחלתי, בלי לפדל, כשהמורה מאחורי, איזה אושר.....) זה לפרוץ מתוך עצמך ולהראות לעצמי שאני יכולה ומסוגלת לרכב. לרכב על החרדות ולא לתת להן לרכב עלי. ואת, סוריקטה אהובה? הילה

כשגדלים, כל הזמן משתנים, והאני חדש, אז כל החוויות שלו חדשות. ולא רק ילדים גדלים... אני הכי אוהבת לראות משהו "רגיל", של יומיום, פתאום מזווית אחרת. או לשמוע שיר ולשים לב לדברים חדשים. או לעשות "פעם ראשונה" של דברים קטנים, כאלה שהייתי אמורה לעשות פעם ראשונה לפני הרבה זמן... הילה, כשתדעי כבר לרכב על אופניים, תלמדי אותי? רכיבה על אופניים בהתכתבות. ;) מעריכה אותך על הצעד! זה אמיץ, ונשמע פשוט כיפי... :) נעמה.

את מפדלת בעליה...... תודה לך @-@/ אופניים יצא?;) יאללה את באה? הילה

ממש אהבתי את מה שכתבת...אני במקום של שינוי, אז יש הרבה חדש, לא בדיוק עשיתי משהו בפעם הראשונה אלא הרגשתי משהו בפעם הראשונה :)

מרגישה שרימו אותי בעבודה. לא יכולה לפרט הכל, גם ככה יש לי הרגשה שאני לא הכי אנונימית כאן. ובנוסף, גם ככה אני בוכה ואם אכתוב זה רק יחמיר את העניין. לא אוהבת את המקום עבודה שלי. בעיקר מבחינה מקצועית. שאר הבחינות אני עוד יכולה להבליג איכשהוא. מרגישה מנוצלת. אך לא עוד. מעתה לא אגדיל ראש ואעשה את המוטל עליי בלבד. מה גם שהמנהלת מחזיקה בתואר הזה רק על הנייר ובפועל לא נוכחת ולא עושה את תפקידה כראוי. הייתי עוזבת כמובן, אך זה לא פשוט אני צריכה כסף. אני כמובן כל הזמן בודקת אפשרויות נוספות אך לצערי לא מצאתי משהו מתאים כרגע. ושלא נדבר על זה שאני מצטערת בכלל על המקצוע שבחרתי ללמוד. נכון אני יודעת שאפשר לעשות הסבה. מדי פעם יש לי מחשבות לגבי זה, אך לא רואה את עצמי לומדת משהו חדש. יש תחומים שכן מעניינים אותי במקצוע ובחלקם אני עבודת כרגע. יש עוד אפשרויות להתפתח אך לא הצלחתי להיכנס למקומות הללו. עצוב לי. וזו כבר תקופה ארוכה שאני סובלת בעבודה. הייתה איזו שהיא מחשבה שאולי יהיו שינויים בהנהלה, אך זה נגרר ונגרר. ואני כבר לא יודעת אם להאמין שזה אכן יקרה. אם אכן כך, אני ידועת שדברים יסתדרו לטובה. וזו אחת הסיבות שאני ממשיכה כרגע. לפעמים אני תוהה למה הכל ככ מסובך...

הוא רוצה שנישאר.התנאי היחיד הוא שאלך למטפלת מינית.... רוצה לשמור על המשפחה,רוצה להמשיך בזוג ולא לבד אבל מפחדת כל כך .לא יודעת אם אני מסוגלת.להיפגש עם הנושא הזה ככה.פנים אל מול פנים...

בהחלט, אבל הוא איתך נראה לי..רוצה בטובתך, הביני גם אותו אי אפשר לחיות ללא קרבה זוגית שכזו זה קשה מאוד במיוחד לגברים...ואולי טיפול זוגי יועיל יותר? לא יודעת העיקר שתשוחחו על כך וגם בטיפול שלך שוחחי, את נקראת הרבה יותר פתוחה ומשתפת שתפו אחד את השני יותר, בהצלחה.

אם האופציה השניה זה גרושין- שווה להימנע מזה. זה מטלטל מאוד מאוד. הילה

הי אני כבת 30 בעז"ה בשבוע הבא בת דודתי מתחתנת, אנחנו ממש כמו אחיות, ואני עדיין רווקה מהמגזר החרדי, משבוע שעבר כשאני חושבת על החתונה אני רק בוכה ואני מרגישה שזה מקשה עלי רגשית-ממש מועקה וכך זה גדל עם יום האירוע שקרב ובא..מה עלי לעשות בכדי להקל על עצמי? והאם זה לנכון לא ללכת לחתונה?...(כביכול לא להתמודד) למה אני מרגישה כ"כ נורא??... תודה רבה....

כבר כמה זמן רציתי לכתוב, אך לא יצא לי, כי כל פעם שכחתי מזה. לפני כמה ימים, מיכל נראה לי, כתבה הודעה שכותרתה הייתה "חנהלה ושמלת השבת". וזה ישר הזכיר לי כמה אני שונאת שקוראים לי בשם הזה. אף אחד לא קורא לי בו. היחידה שעושה זאת לעתים רחוקות, זו אמא שלי ואני לא סובלת את זה. אבל מה שרציתי לומר זה משהו אחר. שאת השם שלי אני אומרת במלרע( מדגישים את ההברה האחרונה). לא יודעת אם כולם יודעים מה זה. אז אסביר, למשל כמו במילה: מיטה, ילדה, שלום. (ולא כמו: שוקו, אוטו, לילה). אז תסכימו לקרוא לי ככה כשאתם קוראים את ההודעות שלי? בסדר? שונאת שמעוותים לי את השם. זה מעליב אותי. תודה(:

סליחה שעוררתי את השם שאת שונאת....אני מההתחלה קראתי בשמך חנה במילרע ...גם לי יש כינוי בשמי שאני שונאת, מבינה אותך, מיכל

אפשר לשלוח הודעה שאתה תראה ושלא תועלה לכאן? יש אפשרות כזו? תודה!

לפני כמה זמן פתרתי תשחץ והיתה הגדרה של ישוב בגליל, אז ישר חשבתי עליך, אך זה לא היה הישוב שלך (אם אני מבינה היכן אתה גר) והיום נזכרתי בזה שוב, כי שוב פתרתי תשחץ והפעם הייתה הגדרה והתשובה הייתה הישוב בו גרה הפסיכולוגית שלי. אודי אתה יודע מה זה ווטס אפ? היום חיפשתי מישהי מהעבודה, ואז גיליתי שלפסיכולוגית הקודמת שלי יש ווטס אפ, זה חדש. הן מתחילות באותה אות. ובימים האחרונים, הייתי צריכה את זו מהעבודה וכל פעם כשהתקשרתי אליה נתקלתי בשם שלה ואני מתלבטת אולי אני פשוט צריכה למחוק אותה. אבל אני לא רוצה כ"כ. וכשהייתי בווטס אפ וראיתי את השם של הפסיכולוגית, אין לה תמונה, עברתי לפסיכיאטרית. לה אני יודעת שיש ווטס אפ, ואז ראיתי שהיא שמה תמונה. תמונה של חתול... לא יכולתי להפסיק לבדוק. אווף. מזל שלזו של עכשיו אין ווטס אפ. אולי הן צריכות לחסום אותי...

קשיים לא פשוטים. בעבודה היתה היום שיחה ממש לא פשוטה. אני מנסה להאחז בחיים. מנסה. הבטחתי לעמוד בכללים. ביקשו גם שאני יקטין ראש. העירו לי על הגיינה. נפגעתי כל כך. למרות שלא הראיתי. אני נופלת בדברים האלה. קשה לי בדברים הבסיסיים להתקלח, לצחצח שיניים ולכבס. היום המטפל דיבר איתי בטלפון. מכיוון שהפגישה בוטלה, כעסתי אבל לא איימתי בעזיבה, כמו שהיה קודם. ונתתי לו אפשרות לתקן. הוא ביקש לתקן וברור שהסכמתי . הכנתי למחר רשימה של הדברים הפשוטים ביותר: למי להתקשר? איזה הודעה אני רוצה לפרסם בפייסבוק? להתקלח לכבס ויש אפילו דייט.... אודי אני זקוקה לקליפה, אין לי הגנות והכאב נורא ומצד שני אני חווה אובדן נוראי, שאין לו תיקןף בסביבה. איך מתמודדים בטיפול במצב של אובדן ואבל? אני מרגישה שבעבר הכחשתי והיום אין לי את זה. את ההגנות האלו: הכחשה, הדחקה. ועדיין לא בניתי הגנות חדשות. אני אומרת למטפל שלי כל הזמן: רק אל תכאיב. אל תכאיב. ונראה לי שיש שינוי מצידו, בפגישות האחרונות הוא פחות לוחץ לדבר, יותר נמצא איתי. אפילו הקשבנו לשיר ביחד. והוא ישב וניסה לעזור לי לתכנן את יום שישי שלי- עם שיר, ועיתון ומוזיקה. אמרתי לו רק תבוא להיות איתי....... אודי, מותר להביא לכאן את הכאב והסבל? אני מרגישה שבחוץ לא טוב להביא את הסבל. או במינונים נמוכים יותר. כשילד מת אן שמישהו חולה יותר ברור שהאדם נכנס לאבל. הבוסית שלי כל הזמן אמרה בפגישה אני מצפה ממך אני מצפה ממך. בא לי לצפות אותה באיזה קרם שוקולד ושתסתום את הפה. אודי, אנשים לא מבינים מה זה להתמודד בעולם בלי משפחה קרובה, אחים אחיות והורים. זאת תחושה נוראית של כאב ובדידות. וגם הילדים, שיבוא יום והם יהיו איתי אבל כל יום שעובר והם לא כאן זה פצע פתוח. מצד שני התעודה שלי הגיע היום מהאוניברסיטה. למרןת שסיימתי לפני שנה, הגרוש שלי העלים לי את התעודה ורק עכשיו מצאתי את הכח להזמין את זה שוב. הוי, רוני אני מבינה אותך כל כך, אין לך מושג עד כמה. אודי, אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. לאנשים לא אכפת אחד מהשני. אני רוצה לשים את האכפתיות שלי בתוך מגירה. ולכן אני אלמד עבודה סוציאלית. נרשמתי ואני צריכה לעבור ראיון קבוצתי. מקווה שאצליח לסיים את התואר ולטפל ולסייע לאנשים, אודי, תודה שאתה כאן. אתה נר בתוך החושך. אבוקה ולהבה בים של כאב. אתה סמל ודוגמה עבורי, ואני לומדת ממך רבות. המקום הזה שיצרת עבורינו הוא ממש גן שמור. שמור- שומר- תשמרו..... אסיים בברכה של במבי, שלך, הילה.

אודי.. בקשר לטעות שלי - נכון שזאת הרגשה שלי, אך הבעיה פה היא שזו גם המציאות בדיוק! אם היה מדובר רק ברגשות שלי, זה היה יותר טוב.. אבל אלה הם חיי באמת.. לא הגעתי להרגשה הזאת סתם כך כי יצא, אלא המציאות הזאת יצרה לי אותה (ואני מכירה גם את הביצה וגם את התרנגול). זה תמיד ככה.. יש לי עובדות בשטח! (ויותר מדי). לא ניתן למצוא מקום אחד בחיים שלי, חלק אחד, פירור - שיוכל להפריך את המציאות הזו.. עובדה. נכון שלפעמים כשרע, אז לא מסוגלים לראות דברים אחרים.. אולם גם אם אעזוב הכל, את המחשבות והתחושות והפחדים, לא אמצא דבר..כי אין כלום, רק ריק. אני כלום, ואין ערך... באמת שאני רק קליפה.. חסרת חיים.. עכשיו אני סתם חופרת.. חוזרת על עצמי שוב ושוב, לא? בסוף מתייאשים ומתעייפים ממני ונמאס, גם מטפלים.. (אפילו היא עייפה) למען האמת עייפתי גם את עצמי. איכס. מצטערת על היותי מטרד כזה.. מפחדת שאני ממש מאוסה כבר.. (בהתלבטות אם לשלוח.. רק רציתי לנסות להסביר לך שזאת לא רק הרגשה שלי. חבל שאי אפשר להסוות את ההודעה איכשהו, שאף אחד לא יראה) דבר נוסף, מצטערת גם שתקפתי אותך .. גם לה אני עושה את זה מדי פעם..

לגבי דפוס ההיקשרות. כמו בתאוריה של בולבי, יש סוגי היקשרות. נראה לי שאני הכי בקצה- בהיקשרןת הנמנעת. מה טיפול יכול לשנות בנושא הזה, של לתת אמון? מרגישה שחוסר האמון באנשים מוטבע כל כך חזק בהרדיסק שלי........ ולכן כל כשל של המטפל הופך לקטסטרופה. זה משהו שחוזר על עצמו גם פה בהודעות השונות של החברות ברמה כזאת או אחרת . הפסיכולוג שלי ביטל את הפגישה. ברגע האחרון והעולם נחרב. אני לא רוצה להיות אימפולסיבית. אני יודעת שהתשובה שלך תהיה שהוא יחזור ויהיה בסדר. אבל????!?? לא יודעת חלל גדול ובור נוראי הילה

אתה טועה .לא אותו אדם כותב את כל ההודעות ברוח זו.והאמת גם אין לי מושג האמת למה אתה מתכוון.הייתי מסכמת תגובה זו שלך,בחשדנות יתר,שלא במקום בהקשר הזה.לקח לי זמן לכתוב תהודעה הזו,שתוכנה מטריד אותי(מה גם,שאני בחורה ולא בחור,ועל כן זה קצת יותר צורם והזוי ,נראה לי,ועלכן גם מלחיץ יותר).חיכיתי מאד לתשובתך.אז מתגובתך,בחלק השני של הדברים,יכולה להבין שזה משהו לגטימי ולא שמעיד בהכרח על איזושהי הפרעה שבאה לידי ביטוי בפאנטזייה מינית,שלרוב ,רק כך מצליחה לעורר אותי ולאפשר לי לגמור. לא קל לי לכתוב דברים אלו.גם מעצם המבוכה וכמובן התוכן.אבל השתדלתי בכל זאת,כי זה מטריד.תודה.

"שמרו על עצמכם" אודי, איכשהו קצת ניסיתי לשמור על עצמי בחודשים האחרונים. קיבלתי דיאטה בריאותית בהמלצת הרופאה והדיאטנית ודי הצלחתי להתמיד בה עד עכשיו. נקווה שאוכל עוד (זאת דיאטה/אופן תזונה מומלץ לכל החיים). כך גם אאחל במובן הטיפול הנפשי. סוריקטה

סוריקטה, ללמוד להזין את עצמנו בטוב, בבריאות... לפעמים האתגר הנפשי הזה מקבל ביטוי כל כך מוחשי. בהצלחה בשניהם, יקרה. ותמסרי ממני תודה למטפל שלך (שאינו לשעבר, כפי שאמר) שהוא עוזר לך לשמור על עצמך. נעמה.

ולאו דוקא שלי. קשה לקרוא כאן את כל הכאב. של נטע למשל --- נוגע בי עמוק עמוק. כואב לי על שמלי. את נשמעת מיוחדת כל כך וכואב לי שאת מרגישה שכולם נגדך. אני למשל ממש מחכה לשמוע אותך, ומקווה כל הזמן שיטב לך. כואב כשכואב לבמבי, כואב כואב כואב. יש כאן גיבורות אמיתיות הנלחמות עם מציאותיות קשות ביותר. כואב לי על אלה שחוות חוויות קשות תוך כדי טיפול (רחל רחל ועוד), למשל שהמטפל מאחר או לא מדייק ועוד. מאחלת לכולן שיקל, שהלב יחווה רק אהבה ואור וקבלה והכלה....

כן... המון כאב... וגם לי לא קל היה לקרוא. ואספר קצת שגם לי כאב באופן בלתי נסבל, אבל, חשבתי בקולו של המטפל שלי שאולי לא נכון יהיה לעשות שימוש בפורום, בין השאר, ל'הקאת' הכאב, גם אולי נכון פחות יהיה לכתוב מייל אליו ברוח זו, או אפילו לשוחח איתו בטלפון, אלא נראה לי מתאים יותר ממש לקבוע פגישה. אחת לכמה שבועות אנחנו נפגשים. אז קבענו. המטפל המוכשר שלי אמר לי משפט שאהבתי ואנצור - שלעולם הטיפול בי לא יסתיים, אולי גם כמקום לשוב אליו. כך גם אמרתי דעתי, אולי בלשון מעט שונה ובמובן רחב יותר, בהקשר לאחד העצים שהופיעו כאן לא מזמן. לכן, גם אהבתי כל-כך את דבריך, אודי, בהקשר :-) מצטרפת לאיחולים שלך, לאה. סוריקטה

לאה יקרה, נכון נשמע פה כאב...זה אולי המקום להשמיע אותו? ועכשיו ברצינות, לא קל לאף אחד וכל אחד סוחב את החבילה שלו, תודה על הרגישות והאיחול...אשמח לשמוע כמה מילים עלייך, אולי יפיג קצת את הכאבים פה? או אפילו את שלך...

... לא יודעת מה להגיד... ממש תודה.. אני גם מאחלת לכולן שבאמת יהיה רק טוב ופחות קשה ופחות כואב.. באמת יש פה הרבה כאב.. (אני סתם אחת.. ולא מיוחדת.. סתם כלום.. אסור לי לחזור על זה שוב) אבל ריגשת אותי באמת.. (לא טובה בדברים האלה, זה מביך אותי) שהתייחסת גם אליי..

הכל סתם. לעוס. ממוחזר. גם הכאבים והשמחות דהויים וחוזרים על עצמם. הכל כלום. כלום שסובב סביב עצמו ולא מגיע לשומקום. ריק לי. (ואם להיות כנה, הניק הקודם שלי התאים לי יותר.)

גם הייתי עם חברות, קצת שתיתי בפעם הראשונה בחיי (מביך קצת). ועכשיו חזרתי ממנה, אמרתי לה שאולי הייתי רוצה לתת לה משלוח מנות, אבל אני גם לא רוצה. לא רוצה להיות חלק מהחיים שלה בחוץ, ואם אתן לה זה יפריע לי וכמובן שאתקשה להחליט מה להביא וכו'. בכל מקרה לא הבאתי. הראיתי לה כמה תמונות מהיום. והיא שמחה לראות. ואמרה לי שזה היה כמו משלוח מנות שהבאתי לה. התמונות ומה שסיפרתי לה על מה שעשיתי בפורים. היא ממש שימחה אותי שאמרה את זה.

הוא פתאום אומר שאולי בעצם..... נתלת בכל שביב של אמירה בטירוף ואחר כך מתרסקת לי שוב. לא ברור מה עדיף לי באמת. קשה כל כך.

תחת הכותרת, "אודי מימה וכולם" אתם יכולים לקרוא את דעתי על הספר "לנפש אין טיוטה" שכתבה דלית רייך ועליו הייתה הכתבה המדוברת כאן...אני מוסיפה שבספר היא בכלל לא ביקשה במפורש חיבוק, רק באה ובכתה ורצתה שהמטפלת תבין שזה מה שהיא רוצה אחרי ה"שבעה".....והיא קיבלה חיבוק בבי"ח כשהמטפלת שמעה שהיא צריכה אותה, והמטפלת באה מייד!!! בנוסף היא הייתה שנתיים וחצי נדמה לי בטיפול אצלה לפני התאונה של בתה מה שאומר שהיא ידעה את מדיניות המטפלת שאליה הלכה, אני לא אומרת שהיא לא נפגעה מזה מאוד, אבל יש תמיד שני צדדים למטבע....אולי תגידו שלי קל לדבר כי קבלתי מה שרציתי אבל זה לא כזה פשוט אני קיבלתי זאת אחרי שהיא לא הסכימה לחבק, לא הסכימה מגע, אחר כך היו חיבוקים מועטים כשממש ביקשתי במפורש וקרובה שלי נפטרה... ואז לא מזמן, השתנתה כי למדה שיטה אחרת אחרי 4 שנים פתאום יש לה שמיכה בחדר וקיבלתי כיסוי מרחף (לא היא נגעה בי אלא השמיכה :))...... לא יודעת צריך לחשוב מה מתאים לכל אחד...כל מטפל והשיטה שלו, זה כל כך שונה מאחד לשני נראה לי...אודי, אנחנו מחכות כל כך שתכתוב את דעתך על הספר הזה...מה אתה אומר? מכיר את הספר?

אודי :((( תגיד לה,תגיד לאמא צביה, תנער אותה,תעשה משהו. אודי :((((( תגיד לי,תנער אותי,תעשה משהו :(((( הכל נהיה נורא :(( בתחילה היא נסעה לחו"ל מרביעי עד ראשון בערב.. נפגשנו בשני,שלישי ורביעי, אבל שני ושלישי לא נחשב, כי אפילו לא הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות אותה, ובטח ובטח שלא הצלחתי להוציא אפילו צליל אחד מהפה :( כל הזמן ירדו להן דמעות מהעיניים. רק ברביעי הצלחתי להסתכל עליה ולומר כמה מילים. ואז היא שוב נעלמה..חלתה.. ואתה יודע ,כבר לא הרגיש לי כלום בלב,אפילו שהיא אמרה לי שהיא חולה..ושוב לא נפגשנו בחמישי ובשישי, רק אתמול נפגשנו, והייתי אליה מאוד אכזרית..כולי ציניות,מלאה בקוצים.. היא אמרה לי שהיא מרגישה היום (אתמול) שזה קשר של סאדו-מאזוכיזם בפתח הקליניקה שלה אמרתי לה "הפסיכולוג המתעופף" ..היא לא הגיבה.. אני אמורה להפגש איתה עוד מעט.. אני מרגישה ששוב זה הולך להיות כמו אתמול.. לא רוצה ללכת אליה יותר.רוצה לסיים את האנליזה המטופשת הזו. אודי,כמה זמן צריך לתהליך סיום אנליזה ? עד עוד שבועיים וחצי ( 3 לאפריל) אפשר לסיים תהליך פרידה מאנליזה ? היא מתעופפת שוב ב 3 לאפריל .. חבל שהתחלתי באנליזה המטופשת הזו..רק כאב לב. הלב נשבר אודי. נ-ש-ב-ר. ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר. אודי, תגיד לה, תצעק עליה, תנער אותה, תרביץ לה,תרביץ לה חזק חזק עד שהיא תבכה ותבקש ממני סליחה על שהיא שברה לי את הלב לחתיכות קטנות. אודי,אני אשבור לה את הבית את הקליניקה שלה,לרסיסים שלא יצליחו אפילו לזהות שפעם היתה פה קליניקה. אתה יודע אודי ? נראה לי שהיום אני אכה אותה..כן, אני פשוט ארביץ לה, היא מכה אותי בלב,אני אכה אותה בגוף ואז תהיה הדדיות אני שונאת אותה !!!!!!!!!!!!! כן !!! שכל העולם ישמע: אני שונאת את אמא צביה !!!! שומעים ? אני שונאת את אמא צביה המתעללת

במבי נראה כאילו אני כתבתי את זה...... זה בלתי נסבל........ הילה

במבי יקרה, בתוך כל הכעס המאד מובן והמוכר לי מעולמי בסיטואציות כאלה, אני שומעת כל-כך שאת אוהבת את האנליזה המשובחת שלך, וגם אוהבת את אמא צביה שהיא מקצוענית אלופה, ושאת גם יודעת שאנליזה לא מפסיקים מהר כל-כך ובוודאי שלא על רקע של חופש או מחלה. באמת חתיכת באסה רצינית שהם באו בצמידות אומללה שכזאת... שולחת חיבוק לשתיכן ומאמינה שהקשר בינכן חזק וטוב ויתמיד. סוריקטה

תודה לכם אודי,הילה וסוריקטה על תגובותיכם.. הילה, זה באמת בלתי נסבל..המילים "בלתי נסבל" נשמעות חלולות..הן לא מצליחות לבטא את התחושה שקיימת..אין מילה שתצליח לבטא את זה..אולי צרחה בעוצמה כזו שתחריב את כל העולם... אודי וסוריקטה, אתם לא מבינים ...:(( היא נסעה לחו"ל ..תמיד כשאנחנו לא נפגשים בשישי,היא מסמסת לי ברכת "שבת שלום" ויש בזה משהו שאולי טיפונת מנחם.. אולי זה איכשהו אולי מחבר אותי אליה קצת ובתחושה היא לא נגמרת.. בשישי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שבאיזשהו שלב היא נגמרה. זהו. היא נגמרה והיא אין. באמצע הלילה של שישי היא שלחה הודעת סמס..מחקתי אותה.. (את ההודעה).. אחרי שהיא חזרה מחו"ל ,נפגשנו 3 פעמים (כשמתוכם 2 לא נחשבים כי אפילו לא יכולתי לפקוח עיניים, לראות אותה ולא הצלחתי גם להוציא הגה מהפה) ושוב היא נעלמה.. חלתה ולא נפגשנו שוב עד ראשון.. אודי, בפגישה בשני לא רבנו..היא דיברה למעשה פחות או יותר את מה שאת כתבת בהודעה הזו סוריקטה..(לרגע עברה בי ה זו אמא צביה שמנסה "לדבר אלי" דרך הפורום) את יודעת סוריקטה ? בא לי להגיע אלייך לאנליזה..לדעתי תוכלי להצליח פי מליון...ומה זה משנה אם אין לך הכשרה פורמלית? לדעתי,לא היה מזיק לאמא צביה להגיע אלייך להדרכה.. וגם את תרויחי ..תתני ביטוי ליכולות הדהימות שלך ,הכרה וגם כלכלית המצב שלך ישתפר.. אני לא מסוגלת להמשיך עם האנליזה הזו כיוון שהיא מתעופפת שוב ב 3 לאפריל..אוטוטו..היא מתעופפת שוב.. אני לא מסוגלת !!!!!!!!!! לעבור שוב את האין של ההיעלמות שלה . היא תתעופף לה שוב מה 3 לאפריל עד כמעט סוף פסח.. עד להתעופפות הקרובה נשארו לנו עוד 11 פגישות כולל היום.. היא אמרה שהרגישה שהמחברת והעט כבר לא מתאימים..ולהתעופפות הקרובה שלה היא חושבת על משהו רך.. לא רוצה ממנה כ-ל-ו-ם !!! לגבי היא כבר לא קיימת. אני חושבת לבקש ממנה היום שתעשה סגירה,סיום ,פרידה ב 11 הפגישות שנותרו.. רוצה "לנקות שולחן".. לדעת שגמרנו את האנליזה לפני שהיא נסעה עוד פעם.. רוצה לדעת שזהו..זהו..שסיימנו רשמית.. מבינים ? בא לי להתאבד ,ואז היא תבין עד כמה הפגיעה היא לא ברת תיקון.

מצטערת שמתערבת.. אבל רציתי להגיד לך שאני מבינה.. כלומר..איני יכולה להרגיש במקומך. ותמיד כשאומרים לי שמבינים אותי, אני מרגישה שזה לא באמת נכון ושלא מבינים. זה קל להגיד שמבינים, אבל את התחושות הקשות אני מרגישה בעצמי. אז לא יכולה לדעת מה את מרגישה כרגע כי התחושות הן שלך, אבל רק רציתי להגיד שאני יכולה להזדהות או לשער או לנסות להבין כמה זה קשה לחכות ולחכות להודעה הזאת ממנה כשאת כל-כך מצפה וזקוקה לזה.. (קרה גם לי שחיכיתי להודעה ממנה שלא הגיעה, ונורא נפגעתי והחלטתי שלעולם לא אראה אותה עוד). גם בנוגע לנסיעה והמחלה והנסיעה הצפויה, אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה זמן בלתי נסבל עבורך. מצד שני, כמו שסוריקטה אמרה, הקשר ביניכן חזק וטוב והרי סוריקטה בעלת יכולות מדהימות.. אפילו אני יכולה לשמוע את זה.. הוא גם מיוחד מאד ונראה שהיא מאד אוהבת אותך ושאת באמת באמת חשובה לה. אני לא מבינה הרבה ומקווה שזה בסדר מבחינתך שאני כותבת לך ונדחפת ככה. רציתי לכתוב לך כי היה לי עצוב לקרוא את ההודעה שלך. באמת. מקווה מאד שיוקל לך קצת, שתמצאו ביחד את הדרך לתקן..

אודי ??????? נגמרו לי המילים ???????

כל כך אפור היום הזה...אפור ומאובק. הלוואי שהייתי יכולה לבכות, שש שנים בטיפול ואפילו דמעה אחת לרפואה לא הזלגתי, הדמעות אינן זולגות מעצמן ואינן זולגות בכלל. אני ממש מדבר, במדבר העננים לא מתחברים ולא מורידים גשם. נראה לי שלא בכיתי כבר שלושים שנה אולי יותר אפילו.

הי גבריאלה, לא קל, בעיניי, שהדמעות עצורות כל-כך. ונדמה לי שאולי יש איזה חשש בפנים שאם תצאנה, תבקענה, אזי לא יהא להן מיכל, בשל העוצמה הרבה החבויה והנפח. כמו שאודי קרא לזה שיטפון... אבל כנראה שאנחנו בוכים מאד גם בלי דמעות. בוכים בכאב רב. סוריקטה

על התשובה למטה, חתול עזוב...אולי כבר לא כל כך עזוב, כי מצאתי לי בית משלי!! בעלי והילדים ממלאים מאוד!! וגם המטפלת זה אחלה בית שם :)..ויודעת משהו גם היא מגדלת חתול :)

כיף לקרוא אותך מלאה בטוב. (:

הי, זה שאת אישה מדהימה ומנסה זה מקסים בעיניי, זה לא סותר את זה שאת כאובה...היה לי עצוב לשמוע על הילדים, אני ממש מקווה שתוכלי לפגוש אותם בקרוב, תאבקי, את חזקה ותנצחי את המערכת הזו!!!! איתך, מיכל

עוד מישהי קראה את הכתבה שהופיעה בישראל היום בשבת, על אישה שהייתה בטיפול וכעת הוציאה ספר. (בקצרה, הייתה בטיפול ואז בתה נהרגה בתאונת דריכם ועוד לפני כן, היא לא הייתה מרוצה מהתנהגות המטפלת ציפתה לחום, קל וחומר לאחר התאונה, ושוב לא קיבלה לכן החליטה לעזוב ולכתוב על כך ספר), מקווה שתהמצות שלי נורמאלי). אז מה אתן אורמות? קראתן?

היי חנה, לא קראתי את הכתבה...אבל לפני מספר ימים המלצתי פה לקרוא את הספר של דלית רייך, לזה התכוונת? קראתי ואכן היא ממש הייתה עסוקה בקשר שלהן ולכן המלצתי :), תודה לך.

נכון מיכל, זו אותה אחת. תודה שהסבת את תשומת ליבי...

כן..קראתי.. זה רק בלבל אותי ואת מה שחושבת ומרגישה בקשר לטיפול עוד יותר. אני כבר לא יודעת! מה זה הטיפול הזה, מה באמת נכון ומה לא? האם צריך לצפות לכל התגובות האלה מהטפל - של החיבוק וחום ומעשים סמליים כאלה או שזה בכלל לא אמור לקרות! היא מקצועית או שלא? היא אכפתית? התחושות שלי שהיא לא, הן אמיתיות או פרשנות שלי? הרצון שלי לעזוב הוא נכון או שאני צריכה להישאר בטיפול למרות זאת? - הרי גם האישה מהכתבה עזבה למרות היסורים. האם ניתן להאמין למטפלת? לא להאמין? לסלוח? לנסות להתעלם מכל המחשבות שלי? להתיחס אליהן? עכשיו גם לא יודעת מה לחשוב על הפורום ועל אודי ועל כולכן... אוווו!! יש לי כזה בלאגן בראשששש אז זהו, השתגעתי סופית.

היי חנה, איך קוראים לספר?

הנה קישור: http://www.israelhayom.co.il/article/166023

היה אתמול לא קל. ניסיתי להחזיק את עצמי במקום, מצד אחד לא להתאבן, להתנתק ולקפוא ומצד שני לא לקום ולעשות משהו טיפשי. מי היה מאמין כמה אנרגיות צריך להשקיע בלהישאר ולא לפעול. בסוף נרדמתי, ולא הרבה אחרי כן צלצל השעון. והנה עכשיו רק מתחיל עוד יום ארוך. אני לא יודעת איך/אם אתמודד איתו. נראה לי שאני הורסת הכל... נעמה.

הצלחת!! למרות המאבק...ככל שהזמן יעבור יהיה יותר קל,והנה עוד יום חדש להתחלות חדשות אולי...אני מצליחה בזמן האחרון למרות הקושי לדעת שהכל חולף, וזה היה קשה בתחילה עכשיו יותר קל לי.

אפילו עוד אחד עבר. שילמתי במיגרנה, אבל איכשהו הטייס האוטומטי העביר את הימים. ועדיין מלווה אותי תחושה מבשרת רעות שעוד רגע נהרס הכל... למרות שטרם. נעמה.

1. מתחילה לכתוב ספר מחר אקנה את המחברת. התוכנית היא לכתוב בבתי קפה וברים שונים. ( זה משהו שאני עושה גם היום) אודי- אפשר לשאול אותך שאלה ???? זה בסדר שתגיד לא. אם כן- האם אתה כותב בכתב ידך? או שאתה כותב במחשב / אייפד?? האם אתה מרגיש הבדל ?? הילה

החג הזה עורר אותי לחשוב קצת... עדיין לא חזרתי לטיפול.. לא מסוגלת עדיין... וכן, בחודש האחרון קרו כמה מקרים שהמטפל פגע בי, לא היה מספיק אמין, לא אחראי להודיע על שינויים...והוא יודע את זה והתנצל שוב ושוב. אבל זה לא עוזר להרגשה שלי.... ובתחתית של כל החוויות האלה, אני מרגישה שוב כישלון. ששוב אני לא מצליחה להיות בקשר. כי עובדה שלא מסוגלת לחזור. לא משנה כמה מתאמצת בסוף נכשלת שוב... רוצה להיות בקשר, בפשטות. רוצה להתחבר אליו, רוצה לאהוב אותו, רוצה להתקרב, לסמוך עליו. בפשטות, אבל לא, לא מצליחה. זה תמיד הולך וחוזר. וזה היה ככה מתחילת הטיפול, וכבר כמעט שנתיים שם... ושום דבר בהתנהלות שלי, בתובנות שלי לא משתנה...לגבי הקשר בטיפול... שוב ושוב נכשלת. והפעם בגדול.

בקשר למה שענית לכותרת "הספר"...כתבת "וואו, באמת קראת!" כאילו מה? חשבת שסתם אמרתי שקראתי, כדי לרצות אותך????? לא מבינה....ניסיתי לקרוא אם יש לכך פירוש אחר.... וואו, באמת את לא טפשה? את יודעת לקרוא???? אוףףףףףףףף או וואו קראת אותו כמו שצריך?, הבנת למרות שאת טיפשה? :( או חשבתי שסתם אמרת שאת קראת אותו או קנית אותו כי לא נשמעת אדם אמין במיוחד.....או וואו, באמת קראת אותו כי חשבתי שאת סתם אחת שלא מבינה עניין?????? למה התכוונת? אודי? זה באמת מעניין לקרוא אותך....ואני לא טיפשה, לא אני לא!!!!!!!!!! אולי לא חכמה במיוחד אבל אני לא טיפשה, אני יודעת לקרוא ולהבין.....תתפלא!! אוףףףףףףףף, נמאס לי עם הדימוי העצמי הזה.....אבל הקול בתוכי אומר לי דברים נוראיים עליי.....לא פייר!!!!!! זה לא מגיע לי, אני ראויה נכון?????אוףףףףף כל החתולים נוחתים על הרגליים בסוף..זה כולם נכון אודי??? גם אני רוצה...

הי מיכל, מבינה אותך בחיפוש אחר פרשנויות למה שאודי אמר. מהצד אני יכולה לומר לך, שהוא פשוט שמח שקראת. זה הכל. לא שום כוונה זדונית. חג שמח!

הי מיכל, אני מגדלת בבית חתולים וגם מעורבת בחייהם של חתולי החוץ. הידעת שכתשעים אחוזים של חתולי החוץ לא מצליחים לשרוד את שנת החיים הראשונה שלהם? נורא להם שם בחוץ. נורא. מכל מיני בחינות. החל מדלקות עיניים שגורמות להם לאבד את עיניהם, וירוסים, מחלות עור, איידס חתולים, מלחמות על טריטוריה, קור, צמא ורעב, קלקולי קיבה ממיתים היות שהם ניזונים גם מזבל, מכוניות בכבישים, חתולות שאוכלות את גוריהן במצבי לחץ, אנשים לא הכי נחמדים, ועוד ועוד. ולא, הם לא תמיד נוחתים על הרגליים. הם גם מתרסקים לפעמים. יש להם כושר שרידות, לפעמים מעורר פליאה, ובכל זאת מוגבל מאד. הצלתי כמה וכמה מהם, אבל גם אלה שחיים בבית נזקקו מעבר לרגיל גם לטיפולים וטרינריים מצילי חיים. סוריקטה

לנו יש שני חתולים באופן רשמי (חתולה אחת כבר בת 14 יותר זקנה מחלק מהילדים ) וכלב . וישנם חתולי רחוב, אני מאכילה אותם מידי פעם בסתר, לא מספיק...הם ממש מסכנים...אני קוראת להם ניצולי שואה בעלי והשכנים כועסים עלי טוענים אולי בצדק אולי לא, שהם מתרבים מציקים וכד'... היו שלושה גורים ממש חמודים, והם נעלמו אחד אחרי השני פשוט לא שרדו.

הכל מטאפורי סוריקטה, אל תהיי כזו רצינית...ברור שלאף אחד לא קל גם לא לחתולים....אבל מתאים לי להיות חתול כזה אצלך, תקבלי אותי? :) סתם...החיים מורכבים כלום אינו פשוט...

זה באמת נורא מה שהולך שם.. :(

משום מה, דווקא בחגים, כשיש את כל ההמולה של הדודים, אחיינים, משפחה- מרגישה בעוצמות יותר חזקות את הלבדיות שלי... כולם דואגים לילדים שלהם...ואני למי?? לכולם יש מי שדואג להם....ומי לי??? אני לבד. מפזרת חיוכים, הכל נראה טוב בחיי.. אבל אחרי שנפרדת מכולם, ויוצאת לדירתי, מוצאת את עצמי בוכה וכואבת.. על המילים, התחושות שהם משדרים במודע ובלא מודע.... פשוט לבד, רחל.

כמו עינוי טפטפו תשובותיך היום לפורום, טיפה ועוד טיפה, במקצב לא אחיד, ולבסוף שטף של תגובות שמנסה להענות למצוקות סוף השבוע והחג. גם אני לבסוף נלכדתי בציפייה הזו, כמו קבצנית שמחכה למילים שלה, רעבה להבנה ושבעה מנחמה. השאלות שלי חוזרות אלי ומילותי מצטמצמות לכדי טיפה, טיפטיפה. והדלי כבר מלא ואינו יכול עוד להכיל מילים שלא נגעו בהבנה תחילה ולא סודרו כדי לגעת בי, זו אני והכאב שלי, לא עוד מספר משתמש או דיאגנוזה כזו או אחרת, לא עוד מקרה לא פשוט של כך וכך מקרי התעללות, ושנים של חיים בכוחות אדירים ושתיקה שהחלה פתאום להדהד ולרדוף. אני והכאב שאינו מרפה והצורך הלכאורה מאוד בסיסי בהבנה. בנגיעה גם אם כואבת או מכעיסה, אבל מעוררת. לא נחמה. הנחמה היא סוג של פרווה, זו היתה הדינמיקה של המשבר הזה. כל הלבנים שיצרתי והנחתי במבנים מקובלים ואולי אף מעוררי התפעלות לא ניחמו. לא יכולתי להתנחם באהבת אם, בארבעת ילדי, ורציתי ללכת. אודי, אתה מבין מה אני מנסה לומר? אתה מבין כמה צריך לגעת ולא לפחד, לחפון את הכאב הזה ובמקום לנחם להביט בו, לפרק אותו להכאיב לו עד שיצרח ויתנגד וישבר לרסיסים. אודי, אני צריכה עזרה ואיני יודעת היכן אבקש או איך אסביר שמשהו לא נוגע ומדאיר את הכאה הזה, שלי, לגמרי לבד.

אז פשוט אשאל: איך מדברים עם המטפל על מוות, על מחשבות על מוות, על רצון לוותר, להרים ידיים??? אני נשארת עם המחשבות האלו לבד כי אני מפחדת מהתגובה שלו (מפחדת שהוא יצור קשר עם משפחתי, יאשפז אותי, יתנה את המשך הטיפול בקבלת טיפול תרופתי, סתם יכעס). ואל דאגה, אני לא אובדנית. כן פוגעת בעצמי אבל אין לי כוונות להתאבד. אודי, כיצד היית מגיב אם מטופל היה משתף אותך בכך שיש לו מחשבות על מוות? מטופל מתפקד, נלחם, נאחז בחיים אבל כבר מתחיל להתעייף. נטע.

הי נטע, לצערי, אני חושבת שזה קורה לעוד מטופלים והמטפלת שלך לא תהיה מופתעת. לא יודעת בת כמה את אבל לא נראה לי שמותר לה לספר להורייך דבר. לפחות בזמנו המטפלת הקודמת שלי כשדיברנו על משהו דומה, וגם אני פחדתי שתספר למשפחה שלי, ותשובתה הייתה "שאולי אני רוצה שהיא תספר להם.."(: כשאני דיברתי על פגיעה עצמית, גם הפסיכולוגית וגם הפסיכאטירת אמרו לי שהן לא מוכנות לטפל בי אם זה יקרה. הן התכוונו שהן לא מוכנות שאפגע בעצמי ושאדבר איתן אם זה עומד לקרות. לא יודעת איך אצלך אבל מקווה שלא תגיעי למצב הזה. חג שמח!

היי נטע, מעניין, אני זוכרת שזו שאלה שהעסיקה אותי, אבל לא זוכרת את הרגע שבו התחלנו לדבר גם על זה. אולי זה מצביע על כך שזה לא היה ממש רגע מכונן, אלא משהו הדרגתי יותר. נראה לי שחשפתי את זה בפנייה באותה הדרגתיות שחשפתי את זה בפני עצמי: קודם כל, להודות שהייתי מעדיפה לא להיות קיימת מלכתחילה. איכשהו לאט-לאט כנראה שדיברנו גם על יותר מזה. וכמו שחנה אמרה, המטפלת שלי אמרה לי בפירוש. היא אמרה שזה איזור שחור שלא מדברים עליו, שכולם חושבים שהם לבד בו, ושזה רחוק מלהיות מדויק. היא גם אמרה, אחרי שהעלתי את הפחד הזה, שהיא לא נבהלת. שהיא דואגת לי, אבל לא נבהלת. אולי בהקשר הזה כדאי, אחרי שאוזרים אומץ ומדברים על זה, לדבר גם על מה מפחיד בלהגיד את זה (כמו תמיד בטיפול. קלישאתי כבר, מה?). אצלי, בניגוד לחנה, המטפלת לא פסלה את הפגיעה העצמית (ואני מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן). היא אמרה רק שחשוב לה לדעת, שיהיה על השולחן. גם את זה כתבתי כבר פעם, נראה לי, שלפעמים סיפרתי בדיעבד ולפעמים יצרתי קשר לפני שפגעתי בעצמי. את הדיבור על המוות היא בכלל ביקשה להשאיר על השולחן. ולפעמים, למרות שהיא נזהרת במילים, אמרה שהיא חייבת לשאול ישירות על הנושא, כשהייתה דואגת מידי. אולי זה יפתח מקום לעוד "סעיף בחוזה" של הטיפול, בכל זאת כדי לדאוג ולשמור עלייך. זו החוויה שלי, אני מניחה שזה משתנה ממטפל למטפל. בהצלחה, נעמה.

לקח לי זמן לומר לה שאני לא רציתי לחיות...פחדתי בדיוק כמוך וכמו רבים אחרים כך מסתבר, אבל היא מאוד העריכה אותי דווקא על הפתיחות בנושא ואמרה שהיא סומכת עליי...זה היה טוב לדעת שהיא מאמינה בי, למרות שאני רק רציתי וכל הזמן הבטחתי שלא לעשות כלום (גם מפחד)והיא ידעה שלא אעשה כנראה, סמכה עליי, ואמרה לי להתקשר אם ארגיש אחרת...זה נתן לי ביטחון שהיא שומרת עליי גם, הזכרת לי נשכחות, דווקא טוב כי זה מראה לי עד כמה אני במקום אחר היום ואני רוצה לחיות, מאוד אפילו!! אל תפחדי, הוא ידע מה לעשות, הוא נשמע מטפל מעולה...

מרגישה על סף התקף חרדה, אגורפוביה בתוך עצמי. אין גבולות, נמחקו, הכל מתרחש בו זמנית, אני ולא אני, רוצה ולא רוצה, עבר והווה. ונראה לי שאני משתגעת. זה באמת? או שזה התקף החרדה שמכין את עצמו? תעזרו לי למצוא את הקרקע? אני לא מבינה באיזה כיוון היא נמצאת. נעמה(?).

אני רווקה.מוצאת עצמי מגורה מול סרטי פורנו אלימים כנגד נשים.אונס.השפלות.וכו',ותוהה, האם זה נורמאלי?האם זו סריטה שדורשת התערבות טיפולית? למה זה מגרה אותי?