פורום פסיכולוגיה קלינית

ואם הייתי באה אליך לטיפול ואומרת לך את הדברים האלה שאני כותבת פה, היית גם אומר לי שאתה לא רוצה להיכנס לזה כי אני צודקת ובטוח שאנצח? ובזה היה נגמר הטיפול? אז אני בלתי ניתנת לטיפול.. או שאתה שונא אותי והיית שולח אותי למטפל אחר?

נקודה שהפכה לשתי נקודות... והנה, יש גם רווח בין שתיהן, שיוצר קצת אוויר לנשום. LIKE.

אני ממש מרוגשת. היום היה ממש טוב בעבודה. מרגישה שיותר אוהבים אותי, ומנסים לעזור ואפילו להתכוונן. למשל: אמרתי שקשה לי עם אלימות מילולית של לקוחות. והיום, כל פעם שלקוח צעק או הרים את הקול, הבוסית שלי, או אחראית משמרת אחרת היו שם להרגיע ולהיות לידי. אני כותבת את זה ויש לי דמעות בעניים. כל כך מתרגשת. כל כך. ברור שעוד יהיו קשיים ונפילות. אבל אני מרגישה שאני ממש על המסלול. ממש. הילה

אודי, רכשתי עכשיו את ספרך היפנוזה דרכה של הנפש ליצור את הגוף.. ולמה מיהרתי דווקה היום לסטימצקי? אני מרגישה שזהו.. שאני לא אצליח לשרוד את ההיעלמות שלה שוב.. זהו..הרגשה כזו של ????? נגמר הכוח לחלוטין..זהו..נגמר.. היום בפגישה שכבר נגמרה היה ??? אתה יודע אודי, אני כבר לא זוכרת מה היה..זה כזה התמוסס..זה כזה בזזזזזז מבין אודי ??? נשאר עוד רק מחר וברביעי,ואז היא שוב ???? אתה יודע אודי, כבר לא איכפת לי.. אין לי כוח.. אז בדרך אליה,נכנסתי לסטימצקי ורכשתי את הספר שלך.. אני חייבת להחזיק את הספר שלך בידיים ממש ממש,להרגיש את הספר ..להרגיש את הידיים שנוגעות באמת באמת במשהו כזה.. מבין אודי??? אז עכשיו אני כבר בבית אחרי הפגישה,מחזיקה את הספר שלך ביד.. טוב עכשיו אני מניחה על השולחן בכדי שאוכל להקליד.. מתבוננת בעטיפה ורואה את הספה והכרית..אתה יודע אודי ? אצל אמא צביה הכרית נראית קצת שונה..ויש עליה גם כזו מפית. אתה שוכב על הספה, רגע..מה זה שם שמונח עליה ? זו אמא סיגלית והתינוקת סיגלית ?? טוב, אתה שוכב על הספה ומחזיק בידיך את הסיגליות.. אודי ? איפה השמיכה ?? אתה מתבונן דרך החלון..וואוו..זה יפה..ירוק בהיר,ירוק כהה..טיפה צהוב..קצת אפור..משחק של אור וצל...אם תקשיב ,תוכל לשמוע גם את הצפורים שרות את שיר האביב.. ..אתה מתבונן ורואה במרכז עץ.. והעץ נראה כאלון שבע ימים.. ופותח הוא זרועותיו כמזמין אליו כל יצור .. בוא ילד חמוד..בוא והשען עלי..זה בסדר..אל תפחד..לא אפגע בך..לא אפגע בך לרעה..אתה יכול להתקרב אלי ילד חמוד.. אני יודע שאמא שלך הלכה לבלי שוב.. ומצד ימין ,אתה מגלה לפתע מערה שעץ סבוך כיסה בזרועותיו.. ואם תכנס למערה,תגלה אוצר נפלא... אתה שוכב על הספה אודי, והחלון משקף לך חוץ /פנים ..והחלון מזכיר לך את הגבולות ואת המגבלות.. ואתה מחזיק בידייך את הסיגליות.. ודמעות יורדות מבלי משים מעיניך ,משקות אותן, את הסיגליות שלא מחוברות לאמא אדמה.. ..אודי, אני רוצה למות.. באמת אודי שאני לא יכולה יותר. אני לא מצליחה לשרוד יותר. סיגלית שנקטפה מאמא אדמה טרם זמנה.. :((

אודי, מה שלומך?... חזרתי לטיפול. נפגשים פעם בשבוע. אבל זה באמת לא מספיק לי כרגע. לא מכיל. הוא אפילו לא יכול לקבוע איתי יום קבוע. כי אין לו. הוא משבץ אותי בזמנים שנוח לי (ואין הרבה) כשפתאום יש שינוי אצלו, או שאני מחסירה מלימודים אן עבודה. האם זה נכון ללכת לשני מטפלים? שיהיו לי שני מפגשים בשבוע? אצל שני פסיכולוגים שונים? כמובן פסיכולוגיים קליניים, שאחד הוא דינמי לגמרי וכמעט בלבד (האיש היקר שלי שמתחילה להתקרב אליו מחדש....), ומטפל נוסף שהמליצו לי עליו (ועדיין לא דיברתי איתו) שהוא קליני אבל מטפל הרבה גם בטיפולים של גוף נפש...דברים שמרגישה זקוקה להם קצת (הרבה)... מה אתה חושב אודי? אתה יכול לתת לי תשובה ברורה? של ממש לא, או שכן, שזה אולי יכול לעזור לי?.... וברור שאדבר איתו על זה, אם אלך לטיפול נוסף. אבל האם זה נכון בכלל???.... או שאני לא בכיוון בכלל?? אני זקוקה. ולא מחזיקה את עצמי. בפנים.

אודי, אני קוראת פה לא מעט על ההשתוקקות הזו להיות ילד, להיות מטופל, להיות "מוחזק". אני חייבת לציין שאני לא כל כך מבינה את הצורך הזה. למה שבן אדם מבוגר ירצה לחזור למקום כל כך תלוי, פגיע וחסר אונים????? אשמח אם תסביר לי אודי. מה אני מפספסת? מבחינתי, לחזור להיות ילדה זו התגשמות כל הסיוטים. כל כך קשה לי עם הסטטוס "מטופלת". נטע.

הי נטע, גם אני כותבת כאן על פנטזיית ילדות. חושבת מה לכתוב לך. אני בטיפול כבר יותר מ-4 שנים. אולי כמו בביצפר יש כיתות בטיפול? וכל שנה עולים כיתה? וגם ההשוואה האם היא מועילה כרגע? כל מיני מחשבות....(@)..... ולכל אחת מסלול שונה? הכי חשוב, מה שלומך נטע? לילה טוב הילה-hila

האם יש דרך לנטרל את הטראומות מבלי להיכנס אליהם? שואלת כי חייתי עם בן זוג מתעלל במשך שנים רבות, בן זוג שהוא תת רמה שאני מתעבת ושאני כועסת על עצמי איך יכלתי בכלל לחיות איתו. ההתעללות היתה מאד עמומה ונדמתה יותר כטיפול באדם מסכן מאשר כהתעללות. אני מרגישה מושפלת להיכנס לשם חזרה. מצד שני אני יודעת שלולא אחלים מהתקופה ההיא לא אוכל להמשיך בבטחה את חיי. אולי יש דרכים עוקפות נניח למצוא התנהגויות דומות שלי מהתקופה שאחרי או כל רעיון אחר לטפל בהחלמה???

האם תוכל לענות לי????

אודי :(( היום כבר נגמר :( נשאר עוד רק מחר שנפגש, בשלישי שנפגש,ברביעי שנפגש, ואחרי זה :(((((((( אודי :(((( אני לא מסוגלת להתמודד עם זה פעם נוספת. באמת שאני לא אשרוד :( אין לי גרגרון של גרגר אנרגיה :( ביקשתי ממנה זריקת הרדמה :( אודי :((( אני ??????? אני ????? אני לא יודעת מה להגיד :(((( אודי :((((((

במבי יקרה, תמיד עצוב לראות אותך לפני הפרידות האלה, מרגישה תלוייה על צוק. בא לי שאמא צביה תביא לך כדור זכוכית כזה, כמו אלו עם השלג שיורד, מלא בפתיתי אנרגיה שאפשר לנער ושלא יכולים להיגמר או להיעלם. יש לך שלושה ימים להתעטף בה, הם נחשבים. ואחרי זה נשימה עמוקה עד שתיפגשו שוב, ובינתיים ניפגש כאן יחד. כמו פנסיון כזה, ששמים בו בע"ח כשנוסעים, ובינתיים מלטפים אותם ודואגים להם. אמא צביה תשאיר לאודי הוראות אחזקה. (: איתך, נעמה.

אחות להרגשת היתמות....במיוחד שהפעם חוץ ממילים ספורות לאחל שיעבור בשלום, אין קשר, אין מייל אין חוט מקשר הפעם בנינו וזה קשה.....בואי ונאחוז ידיים בשקט ונקשיב לקולות הטבע מסביב ונאמר כמו מנטרה, היא איתי גם כשהיא לא פיזית כאן..... איתך, מיכל

מרגישה שלא עומדת בציפיות.....רוצה תמיד לרצות אחרים, להיות טובה אבל אף פעם לא טובה מספיק.....ובמיוחד מולה, אני לא מצליחה לעמוד בציפיות שכבר אהיה בסדר, שלא אהיה כזו תלותית שאתקדם כבר שאתבגר.....מרגישה דפוקה....למה אוף למה????? הלנצח ארגיש את הדפיקות שבי?????? האם אפשר לשקם דימוי כזה???? איך אפסיק להיות ביקורתית כלפי עצמי????? אני בטוחה שהיא הייתה אומרת שזה בסדר שאני דואגת לה אפילו תודה שדאגתי לה, משהו כזה וזה בסדר לדאוג לעצמי אפילו טוב??? צריכה אותה....צריכה אמא חום ורוך ולא ביקורתיות אבל הקול לא מרפה, משהו בתוכי שונא, כועס עליי, לשם מה אני מתערבת בחייה הפרטיים? אבל היא סיפרה לי מה יש לה היום ורציתי שתדע שהיא חשובה עבורי, מאוד..............אוףףףףףף ואני רוצה להצליח בטיפול..... בראש זה מובן ויש התקדמות, ברגש אני לא מצליחה...... דבר אחר: כמעט סיימתי לקרוא את ספרך, מעניין ומרתק, אפילו בני בן ה11 התעניין :) הוא שאל אם היפנוזה זה לא שגורמים למישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה, ומצאתי את עצמי מקריאה לו קטעים מהספר מסבירה לו ומספרת על הסכנות הכרוכות בכך, סיפרתי לו על המהופנטת מדימונה, הוא הבין את חשיבות החוק ואמר שזה חוק מצויין...הוא שאל מי גילה את ההיפנוזה וממש שוחחנו על כך, יש לציין שבני ילד מחונן כך שהייתי מאוד גאה בו!!!!!! תודה לך אודי שגרמת לי להיות גאה בבני :)

הי מיכל, מקווה שלא תכעסי שאני מגיבה. אני מכירה די טוב את מה שאת מתארת, ואפילו בעוצמה חזקה מאוד... אולי את (וגם אני) צריכה לקבל את אותם חלקים "דפוקים" ולא לדחות אותם. אחרי הכל הם חלק ממי שאת לא שאני מתכוונת שאת דפוקה חו"ח, אבל זה הסיפור שאת מספרת לעצמך על עצמך, יש לשער שהסיפור הזה לא נכתב סתם כך, אלא מבוסס על אינסוף התנסויות וחוויות שנצרבו עמוק בדיסק הקשיח - בתודעה. ולכן קשה מאוד להפריך את הסיפור, אי אפשר למחוק, אבל אולי אפשר לעדכן ולשפר... ואולי זה לא כל כך גרוע להיות קצת מרצה, אולי יש בזה גם מהחיוב (למשל בזוגיות?) ואפילו בביקורת עצמית יש גם דברים טובים, לאן היינו מגיעים אם לא היתה כזו? מלבד זה נשמע מסקרן הספר, אולי אני אקנה ואקרא אותו, אני מחשיבה את עצמי די מומחית בהיפנוזה עצמית, דבר שעזר לי הרבה מאוד פעמים. טוב נראה לי שמספיק, אחרת אצטרך לשנות שוב את הכינוי מגבריאלה לדבריאלה...

ממש לא כועסת, נכון שיש טוב בלהיות אדם טוב :) אחרת לא הייתי כל כך מנסה...אבל זה בא על חשבוני לצערי והביקורת העצמית מגיעה מביקורת שקבלתי לאורך השנים והופנמה היטב....הכל עניין של מינונים, שום דבר לא טוב כשהוא במינונים גבוהים....

אז חוזרת, רציתי רק לומר שהספר מאוד מאוד מומלץ :) עדיין לא סיימתי אבל לקראת סיום. גבריאלה, אשמח לשמוע עלייך יותר אם מתאים לך לספר...

היום אלך לישון כמו ילדה בת 3 אחבק את הבובה ואלחש לה באוזן שרק היא תשמע.,... אחבק את הבובה חזק חזק ואניח אותה על לחיי ארגיש שהאיש שלי יושב לידי בשקט הוא לא מזיק הוא יושב לידי עד שארדם לילה טוב, הוא ילחש לי חלומות מתוקים......)))) מחר יום חדש השמש שוב תזרח החרציות בשדה גדלות ומתפשטות ובליבי שיר כמה כייף לחוש אהובה ורצויה היום אלך לישון כמו ילדה בת 3

;) כמו לייק בפייסבוק? הילה-hila

זה היה רק רגע של התערערות :/ עכשיו עבר

שחזרתי להיות עם יותר פרופורציות והסערה הרגשית עברה. יותר רואה וחווה את המציאות החיצונית אובייקטיבית שעכשיו ומחוברת אליה, ולא חיה רגשית זכרון שלילי או מחשבות חרדתיות שליליות . גם לא בא לי לאכול ולהקיא כרגע. נראה לי שזה מן טקס שקורה לי ברגעי מעבר בין דברים.. אני צריכה להביא את השכל שלי לקחת פיקוד שם

אמא נוכחת. אבל נפקדת. אבא נוכח. אבל נפקד.

כל כך מוכר....

תחושה שלצערי ליוותה אותי רוב חיי.... ועכשיו זה ממש מורגש ועצמתי. כשקשה לך יותר, החוסר מורגש יותר... כואב יותר. הלב, הגוף צועקים. מחריש אוזניים.

הדביקו לי אבחנה, רצחו את התקווה, השאירו עליי כתמים, הטביעו אותי בבושה קיומית , חנקו.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שהקורות חיים שלי הם לא נורמטיביים לעילא במובן החיובי.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שעברתי מה שעברתי שסבלתי מדברים שסבלתי מהם, שעדיין סובלת מחלק.. הבושה.. אודי איך אפשר לחיות ככה? בהסתרה, כל הזמן בהסתרות והעמדות פנים... איך אפשר לבוא ולהכריז כמה שאני עלובה וחסרת שליטה ופשוט יצור פאטתי? אודי אני לא מסוגלת להסתכל עלי ולעכל שהגעתי למצב כזה של תיוגי 'נכות' ובולימיה כרונית.. אני מפחדת שכבר לא זוכרת איך להתקרב לבני אדם. איך אפשר אם כדי להכיר אותי באמת עלי לחשוף את כל הטינופת הזאת על חיי? אפילו אני לא רוצה לדעת. למשל ממש עכשיו הולכת להקיא, אחרי שאתמול הקאתי כבר פעמיים... לשכוח מהכל. להמשיך להעמיד פנים ולהקיא את הכל, את כל הרגש האמיתי שבפנים כי בא לי לרצוח מישהו כבר. שיחזירו לי את החיים שנלקחו ממני. למה אני לא מצליחה להיות המרכז כובד של עצמי? למה אין לי עוגן פנימי ברור שיודע מה הוא רוצה? אודי כמה אפשר להמשיך ככה להתבייש בקיום שלי? ואתה לא עוזר לי. מה אכפת לך בכלל? אתה לא בנעליים שלי ואין לך מה להתבייש ולהסתיר. אתה יכול לזקוף ראש בגאווה ולומר על עצמך שאתה פסיכולןג בכיר ושכתבת 2 ספרים.. אתה מוצלח, מהזן של אנשים מוצלחים. ואני? מה אני אגיד אודי? שהשאיפות שלי בחיים הצטמצמו ללהצליח להעביר את הימים באכילה מסודרת? איך אפשר להסביר גם לאנשים למה אני לא מסוגלת לתת להם להתקרב ולהכיר אותי? מה יש שם להכיר אודי? לפעמים בא לי לצרוח הצילו. כלום לא השתנה? עברתי את כל החרא הטיפולי ההוא לחינם? מטפלים הפקירו אותי בין הכסאות. והיא, הפסיכולוגית ההיא הרגשתי שהייתה לה כ"כ השפעה עליי, נזקקתי ממנה לכל ההשתתפויות בעולמי והאישורים... היא לא נתנה אותם ... הרגשתי שהתסכולים שלה ריסקו אותי. אני לא מבינה בשביל מה אני פה אודי. לדעתי מהיום שהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה הכל נעשה רק עוד יותר מבלבל ומבולבל. בא לי לשרוף את הספרים. אין שם כלום בשבילי. החיים האלה אין להם בשורה בשבילי. אין רצף. יש אותי כלפי חוץ ויש אותי כלפי פנים. אין שום קשר. כמו מראה שבורה שקוטעת את הבבואה. אני לא ממש יודעת מי אני. הלכתי להקיא

האיש של הנפש, הוסיף לי פגישה בשבוע הוא הבין כמה קשה ובלתי נסבל. מבחינת הזמן זה אותו דבר. מבחינת הימים זה מתחלק בין ראשון- שלישי- חמישי מרגישה עטופה שמורה ואהובה. הילה-hila

סליחה אם אני מתערבת רציתי לשאול אם מתאים לך איך יכול להיות שתוספת של פגישה שבועית לא מוסיף על סך הכל הזמן שאת נמצאת אצלו

הי לאה, זה בסדר גמור לשאול;) היינו נפגשים פעמיים בשבוע למשך שעה וחצי. זה טיפול באנליזה. הילה-hila

ממש שמחה לשמוע!

בהמשך לשאלתך מדוע אני נשארת אצלה(אצל המטפלת) : לא יודעת כיצד לבדוק זאת, אין לי איזשהו אומדן/שאלון מדידה מה גורם לי להישאר אצלה. אני יודעת שהגעתי אליה בגלל שהייתי במקום מאד קשה ובודד. אני עדיין שם. יש לי נטייה להישאר בקשרים לא בריאים, ואף פוגעניים עבורי. אולי המחשבה להישאר לבד מאיימת הרבה יותר מחוסר ההתאמה שלה אלי. אמנם, במפגש הקודם נפתחו דברים, אך אני משום מה לא בונה על זה. אודי, בבקשה תייעץ לי כיצד אוכל לדעת מה נכון עבורי. אנימה

רצוי להעביר הכל לפגישה, אם אני דואגת לה דווקא היום בכל זאת רצוי לדבר בפגישה הבאה את הדאגה, אם קורה משהו לחכות לפגישה, אם יש משהו חשוב שקשה איתו לחכות זה הרצוי אבל אוףףףףףףףףףףףף זה קשה וזה כבר לא געגוע זה משהו אחר. זה אולי רצון להיות בתודעה שלה כל הזמן, להיות קרובה אליה לא יודעת למה אני גם דואגת לה?האם בשבילי אני דואגת? או בשבילה? אוףףףף.............זה קשה מאוד. אז הבוקר שלחתי "בוקר טוב שבוע טוב ושיעבור בשלום" דווקא היא ענתה, "תודה ושבוע טוב" האם עשיתי משהו רע בזה שאני דואגת לה??????? אוףףףףףףף קשר לזמנים קצובים כיצד הוא יכול להיות קרוב כל כך????? מסובך לי.היא כמו אמא בשבילי לפעמים, אולי קצת יותר מזה.....וזה כל כך הופך הכל למסובך........ ואודי יש מצוי ויש רצוי וזה לא תמיד עובד יחד! ויש גבולות ויש מחוץ לגבולות אבל אנחנו בני אדם אז אפשר גם לגלות גמישות כך נראה לי במיוחד שיש מלא זמן עד שנפגש נשאר עוד שבוע וחצי אוףףףףףףףףף היום היינו אמורות להפגש :( וזה כבר לא געגוע אין לי מילה אחרת.....קשה לי מאוד!!!! וחשבתי שאני כבר אחרי זה....כבר לא שולחת לה הודעות בין...וכבר אחרת אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט.

אודי, שמתי לב שאני בכל פעם רואה בנפש רק חלק אחד. אם המטפל נשמע לי תוקפני, אני יחווה אותו ככזה, למרות שביום חמישי חוויתי אותו רך. כנל לגבי הבוסית שלי. איך מאמנים את הנפש לראות כמה פזות בו זמנית? להרגיש שהמטפל הוא גם וגם וגם. גם אוהב, גם מתמסר, וגם מפשל? זה משהו שאפשר להתאמן עליו? אשמח לשמוע גם מיכן, אם אתן מזדהות עם הדברים? האם חוויתן פעם חוויה כזאת? הכי שבוע טוב הילה-hila

אני רואה שאת מיישמת מהר:-) הכוונה לחתימה בשם שלך. לגבי מה שכתבת- קל לי לחשוב על זה בקשר לטיפול. כשנעלבתי ממנה היה לי קשה "לזכור" שהיא לא תמיד ככה. והדבר הקטן שהיא עשתה לא הופך אותה רק לכזו. לוקח לי זמן להאמין שיש גם אחרת. אבל זה קורה בדכ.

די כבר, לפעמים נגמר לי הכוח. למה כדאי לי לחיות בכלל? איזה טוב יש לי? מה יש לי בחיים האלו בכלל? מה בסה"כ ביקשתי?? הכל קשה. לבד. די. בוכה, אבל מה זה עוזר? לא רוצה להיות לבד כל החיים שלי. נגמר לי הכסף. בקושי יש לי חברים. החיים שלי דפוקים. אני רוצה להתחתן, אבל אף אחד לא ירצה אותי. חושבת איך אפשר לשנות את המצב הזה, אבל אני מנסה ולא מצליחה. מחפשת עבודה, בודקת כל מיני מקומות, אבל בינתיים שום דבר לא מסתדר. לשכור דירה זה יקר, ואם אעבור לדירה זולה, אהיה בלי אף חברה. ובמקום הנוכחי זה יותר מתאפשר לי. והכסף שלי הולך ונגמר. ואני לא מצליחה לחשוב איך אני יכולה לחסוך, אם רוב הכסף שלי הולך על הדירה והטיפול. לא יודעת איך להכיר מישהו. לא יודעת איך עושים את זה. גם ככה אף אחד לא ירצה אותי. משפחה דפוקה אי אפשר להחליף. אז מה בדיוק נשאר לי?!

בטח שאני זוכרת ששאלת ואני גם עניתי. אני גם מנסה, אתה יודע? אני מעדיפה לא לפרט יותר מדי, כי אין לי מושג מי קורא כאן... הלכתי היום לאיזו מישהי כדי שתעזור לי להכיר בחורים (קשור לאיזה אתר שידוכים) וגם אחותי דיברה עם איזו שדכנית (זה לא כמו שזה נשמע.. לא כמו בציבור החרדי), ואני אתקשר אליה כדי לקבוע איתה פגישה. קודם, ביקשתי מחברה טובה, והיא לא ממש רצתה לעזור. ישר התחלתי לבכות. עד שאני מבקשת משהו קטן, גם את זה לא יכולים לעזור לי. זה מעליב ופוגע. לפעמים אני תוהה לעצמי מי אלו החברים האלו שלי.. כנראה שהם לא ממש קיימים.

אמא שלי דוחה אותי ותוקפנית כלפי היום היא אמרה לי בטלפון שאני אמצא לי אמא אחרת זה כל כך פוגע שהיא דוחה אותי ככה עצוב לי בלב עצוב הילה-hila

חולשת אגו להעדר מידה מספקת של ספרציה רגשית? ובכלל הייתי רוצה לשאול אותך מהם המאפיינים לחולשת אגו וכיצד החולשה הזאת נוצרת, ומנגד כיצד ניתן לטפל בכך ולחזק?

השבתות כל כך קשות בדרך כלל אני עובדת בשבת ואז זה מפיג חלק מהלבד........ אני גרה בסביבה שלא מותאמת אלי חברתית, אלא יותר לילדי ולכן אני כאן. וגם בגלל שיש לי נוף קסום לשדות ואוויר נהדר. אוהבת כל כך. לאחרונה חלק מתוכנית השיקום שלי מתרכזת במשימות פשוטות. כמו הגיינה, הדחת כלים והכביסות. מדהים כמה שזה משנה לי את ההרגשה הטובה..... ועכשיו אני כאן בבית בשבת. אחרי כשל מצידי ביום שישי בעבודה, ותוקפנות מצד הבוסית שלי. וגם המשפחה שלי, בפרט אמא שממש עוינת אותי. ואני החלטתי שהשבת זה יהיה אחרת. אני ינסה לחשוב חיובי, ולעשות כל דבר שעושה לי טוב. אז- הכנתי לעצמי שוקו חם, והקשבתי לשיר סיגליות של דיוויד ברוזה. ולחמניות מקמח מלא עם זעתר, גם טעים וגם בריא;) והנה כבר יותר טוב, מצליחה לקחת אוויר יותר צלול, וחושבת על זה שהשבוע הבא יש לי משמרות בעבודה, וגם פגישות טיפוליות, והתקציב שלי גם מתוכנן. ויש חברים שממש אוהבים אותי, אפילו שהם לא ממש לידי כרגע. ויהיה בסדר. בטוח. אודי, אני רוצה שתגיד שאתה גאה בי. (((ואם אפשר סוד באוזן, רק לך, שתחשוב שאני ילדה קטנה קטנה, שהכי זקוקה, בסדר?))) hila-הילה

רציתי לשאול אם זה הגיוני שבן אדם ביישן וחסר ביטחון ,הוא בעצם,יהיה בעל תחושת מצפון נמוכה מאוד(שקרים,גניבות,פגיעה באחר וכו') ובעצם,אפשר להגיד חרא של אדם ,אך מצד שני מאוד אכפת לו ממה שאחרים חושבים עליו ולכן מתנהג בהתאם לנורמות החברתיות(לא כולל משפחה),אבל לא באמת אכפת לו מאותם אנשים ספציפית,אלא רק מה שחושבים עליו בגלל חוסר ביטחון.רציתי לשאול אם הגיוני תופעה כזאת,או שאני משלה את עצמי פשוט,כי בכל זאת חוסר ביטחון הבנתי שמעיד גם על רגישות גבוהה מהרגיל. תודה מראש.

דוקרני לי היום, גם בתוכי וגם מחוצה לי. כל תנועה שורטת, או מכניסה את הקוצים עמוק יותר. אפשר לבקש קצת רוך, ממי שיש לו קצת לתת? אפשר לשלוח מרחוק, וכך הקוצים לא יגיעו אליכם. (כבר יהיה יום ראשון, ובכל זאת, מספיק אופטימית בשביל להאמין שהוא יגיע ואוכל לאסוף את הרוך כשיבוא, ולא מספיק אופטימית בשביל להאמין שכבר אוכל למצוא קצת רוך בעצמי) נעמה.

... לפעמים אפשר להשתמש בגוגל כדי להזכיר... הי נעמה, הרצתי בגוגל תמונות חיפוש של המילה softness (אחד האופנים לתרגם את המילה, יש גם אחרים, אולי קולעים בדיוק רב יותר לכוונתך, אבל התאימה לי לצורך התמונות הבחירה הזו) ובכל אופן, קיבלתי שלל תוצאות. המכלול, התמונות המוצגות הראשונות גם יחד נראות בגוונים פסטליים, תכול-ורדרד-אוף-וויט, בחלקן טשטוש ערפילי, קימורים חלקים, גם עדינות, קלות ומעוף. ומשהו בהן קצת נמוג, קצת דהוי. טלי לך (ומה 'כפת לך שאפשר להגיד על חלקן קיטש), התרשי לעצמך, התאפשרי? סוריקטה

סוריקטה, תודה על המשלוח. הסתכלתי קצת ואספתי רוך שמתאים. בין היתר אני מתרגמת למחייתי, וחשבתי לי שזו מילה שאת הדיוק שלה קשה לי למצוא באנגלית. היא קיימת לי במלואה רק בעברית, שפת האם (כמה שזה אירוני, כי בשפת האם האמיתית היא לא נכחה) . גם נעים, אגב, נעשה מנומס ורדוד מידי באנגלית. ררררך. קצת כמו גירגור. תודה, נעמה.

יש לי לתת לך רוך מלווה בהמון עצב... :( זה בסדר, נכון ? איתך-במבי.

מרגש אותי שמצאת לי רוך בין העצב... נעמה.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא שנאה ועכס שאיני יכולה להיכל.להיקא את הכעס הוא מכרסם. לדמם אתהשאנה היא פוצעת אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא כמה שקט היה במוות שלי שנשמך 48 שועת אאאאאאאאאאאאאאאאא אם יכותלי להסביר לך כהמ ענים היהשם.רק לי. המוקם הקשט רק שלי הלכ בברד אמא של שתב תכנס תיכף למטבח אל אדי בישלו מבחילים ודמעות יבשות אאאאאאא בחוץ גנן צועק ערבית אולי האו אדח מהשלושה אאאאאאאאאאאא הז היה ונגמר שלםו שבת

אני כ אן. מיטלטלת בין עבר להווה, זכרון רחוק וחיים שלמים ל מרות, בין אשמה לקרבן, בין מציאות לחלום, יום ולילה, אויר ומחנק, חיים ומוות. חשבתי שלקום רטובה, מכוסה זעה קרה זו סצנה מסרט, חלומות ולילות טרופים. מי יכול לעגת בחלםו או בטארוהמ? תאמר שרק אינ? חלםו רוףד לילה רודף י ום. אינ כאן ומה אתךי תוהד שאתה?

אפילו לא העלת את התגובה שלי.. למטה....... חשבתי שתעלה וכנראה רק שלא תגיב.. אבל לא העלת בכלל.. התעלמת לגמרי...... איזה צ'אנס בדיוק אתה רוצה שאתן לעצמי? אתה בעצמך לא נותן לי............ שונאת את העולם הזה! תהרגו אותי, מה זה חשוב... למי אכפת?!?!?!?! אני בסך הכל אשפה מסריחה. זה מה שאני.. שום דבר אחר.... נמאס לי כבר!!! מטומטמת שניסיתי....

אני בעמדת המתנה. אני אחכה בסבלנות עד שתרגישי יותר טוב.כשזה יקרה זה ישמח אותי מאד.

ועוד התרגשתי ממה שכתבת. ואני מניחה שאם אבקש למחוק את ההודעות הקודמות, אתה תאמר שהן כבר עלו לאוויר. אני צודקת? (: אז יופי, כולן כאן יראו כמה אני לא מסוגלת להתאפק ולחכות. ואולי זה מתוך מחשבה שאני לא חשובה לך... ולכן חוששת כל פעם שאולי לא תראה אותי, שאולי תשכח אותי, אולי אתה מתעלם ממני. ואני יודעת שלא.. ועכשיו אני קצת מתביישת. אבל לפחות אלך לישון שמחה בזכותך. אודי תודה!

ואולי כשתראה תחשוב לאיזו הודעה לא הגבת.. אולי אפילו לא תשים לב לזה בכלל. ואני כן נעלבתי. לא עוזר שאני אומרת לעצמי שאין על מה. ואני תכף בוכה. די כבר. מה יהיה? כשהתכוונתי שאולי לא טוב לי להיות כאן, זה קשור גם למה שכתבתי כאן. הייתי רוצה להיות כאן פחות. לא כי אני באמת לא רוצה להיות כאן כי אני חושבת שאולי זה מה שטוב באמת בשבילי. אבל קשה לי להיות כאן.

אודי, אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, והם לימדו, זה שאין כזה דבר יחסים מושלמים. אין לי פנטזיות אודות "מיכל שלא נגמר". אני לא רוצה שהמטפל שלי יהיה אבא שלי, אני לא רוצה שיחבק אותי, ולא רוצה תוספת זמן. אני כן מצפה שיתנהג במקצועיות ויכבד אותי. לצעוק על מטופל זה לא חלק מהתנהלות מקצועית. האם היית מוכן לקבל את זה שהמורה של בתך / בנך תצעק עליו עד כדי כך שהוא יתחיל לרעוד ויפחד ממנה??? האם זו התנהלות תקינה? ואם קרה (כי כל בן אנוש טועה) אז לא היית מצפה / דורש התנצלות? אודי, זה באמת ובתמים נראה לך לגיטימי לצעוק? מערכת יחסים עם פסיכולוג היא מערכת יחסים של פעם בשבוע, 50 דקות, ופסיכולוג מקבל עבור השעה הזו לא מעט כסף. אני בהחלט מצפה שהוא יהיה מכיל ואמפתי, גם אם המטופל "מטריף" אותו. אם הוא לא יכול להתמודד אז הוא כנראה במקצוע הלא נכון!!! וזה מאוד מכעיס אותי שאתה "מנתח" אותי ואת הפנטזיות שלי מבלי להכיר אותי בכלל אבל כנראה שאתה לא מושלם, ומכיוון שאני יודעת להתמודד היטב עם תסכולים ועם חוסר שלמות, אני אסלח לך (-;

אודי, מרגישה לא מובנת. זה גורם לי שוב להסתגר ולשתוק. ואני לא מבינה איך דמות וירטואלית (אתה) יכולה לגרום לי לכל כך הרבה תסכול. נטע.

ולא הגבת לי.. למה זה כ"כ חשוב לי? אולי אני צריכה אישור שקראת. ואם לא כתבת כלום, אז אני מניחה שלא קראת, התעלמת ממני. מה אתה אומר? מחפשת הסברים לעצמי למה אני לא צריכה להיעלב מזה...

הכי הכי שבת שלום. אודי, תאחל לי גם? מקווה שלא פספסתי.

אודי, סתם יושבת כאן. וחושבת. עיגולים, ועננים של מחשבות....... (0) ( @ ). ( O). Oooooo

ציניים, ביקורתיים, עוקצניים? אודי למה יש אנשים שהם כאלה? אני למשל מאוד לא כזאת ומשתדלת לא לפגוע ברגשות האחר וגם בגישה שלי נושא בסה"כ להיות אוהדת כלפי אנשים וצריך ממש אבל ממש להעצבן אותי ולהתנהג לא בסדר, לא בצורה הגונה והוגנת כדי להוציא ממני צד שהוא שלילי וכעוס וביקורתי נוזף. אבל יש אנשים שזה ברגיל אצלהם להיות צינייים וביקורתיים, תמיד לדון אנשים לשלילה, למנות את החסרונות שלהם, את כל מה שמעצבן ו'לקוי' בהם- למה יש אנשים שהם ככה? מאיפה זה נובע? זה מן סוג של מנגנון הגנה? אולי זה דווקא אומץ שלא להתחשב באחרים ולא לדפוק חשבון בנחמדות יתרה לאף אחד? מה אתה חושב אודי? איך אתה תופס ציניות וביקורתיות- כביטוי של איזה מן מאפיין אישיותי זה? מאיפה זה נובע ומה זה משרת? והאם ציניות וביקורתיות (נטיה להצביע על השלילי) זה בהכרח לרעה או גם יכול לשרת לטובה לעיתים? לקדם הפוך על הפוך? אשמח לדעתך/הבנתך

אתה פגשת במימה שבחוויה שלי נכוויתי והושפלתי בטיפול עקב אטימות של המטפלת לאמת שלי לרגשות שלי וגם הזדעזעות מחוסר השקיפות ביחס לציבור המטופלים - שיבינו טיפול ותכליתו מהם. חצו לי את כל הקוים האדומים, נכנסתי לטיפול עם שאיפה להצלחה בחיים ויצאתי עם הגדרה על נייר של נכות וכל זה בתוך טיפול לא אמפתי ומשפיל נרקיסיסטית ששחזר לי טראומות מסוייטות וחוויתי שם רגשות שליליים ואת התוקפנות של עצמי בצורה שזעזעה גם אותי כי זה לא היה מסוות וטלטל אותי לגמרי והרגיש זר ל'אני' שלי כפי שאני מכירה אותו. אינטגרציה מוצלחת לא התרחשה שם, בעיקר זעזוע, מהיחס שלה אליי והתסכולים הכפויים וממה שבקע ממני כתגובה לזה ברמה הרגשית. זאת מימה מאוד תגובתית לנסיבות מאוד מסויימות שהיו, וזה יצא כלפי הפסיכולוגית והוכלל כלפי 'הפסיכולוגים', אבל ברגיל שלי במציאות אני הרבה יותר מעודנת ורגישה מכל זה. אני בן אדם מאוד חייכן ורגיש ועדין (פנימית) למען האמת, קשה לי לבטא כעס, התנגדות גלויה ולא נוטה להעביר ביקורת על אנשים ולדון אותם לכף שלילה אם לא עשו לי שום רע. וגם אם עשו לי רע- קשה לי להעיר להם בפנים ושרוד את הקשר, אלא אני יותר נוטה להתקפל ולסגת ולהתבודד ולהמנע (ולשנוא אותם עמוק בלב :P .. עמוק בפנים אני ממש שבירה , הערות ומילים של אנשים יכולות לסדוק אותי כמו פורצלן דק דק דק ולהשאיר לי שריטות בזכרון שלא מרפות כי קשה לי לשכוח, לוותר, לסלוח, להיות חזקה ולהחליט מה נכנס ומה יוצא, כי זה כאילו אין לי שליטה לבחור אין להגיב וכמה קשה לקבל את הדברים, את הפגיעות הקטנות האלה, את העוקצנות, הציניות, הביקורתיות.. זה משאיר צלקות כי גם ככה יש פצע נרקיסיסטי- ואת הפצע הזה הטיפול הדינמי הארור אצל אותה פסיכולוגית בכירה רק העמיק וזיהם לי(ושקלתי תביעה משפטית נגדה אבל אין סיכוי כנראה כי במשפט מתייחסים לעובדות ולא לרגשות, ככה שאם מאוד נפגעתי מדברים שאמרה או לא אמרה לי כל עוד לא הטרידה אותי מינית או משהו זה לא ממש תופס). ובקיצור, אתה לא מכיר אותי באמת....הלוואי והייתי באמת המימה שאתה מכיר. היא הרבה יותר חזקה ועוצמתית ממי שאני באמת :/ איך אני יהפוך להיות יותר כמו המימה הזאת גם במציאות? שלא דופקת חשבון לאף אחד... זה נראה שאני לא דופקת, אבל אני דופקת חשבון לכולם בסוף. נמאס לי מזה. אם באמת הייתי עושה מה שבא לי העולם הזה היה מושמד ואלוהים היה מקבל צו בית משפט לברוא משהו יותר טוב, יותר הגון, שקוף, פחות אגו וחרא. עולם יותר יפה, שאין חזקים וחלשים, מנצלים ומנוצלים, שהכל מוערך ברמה דומה, שלא כולם בתחרות כל הזמן, ולא יתכן מצב בכלל שלאנשים יהיו 'פצעים נרקיסיסטיים' בנפש :P

היי אודי, מה קורה שהטיפול גורם לבעיות פסיכוסומיות?.. שכל פגישה גורמת להתפרצות של בעיות בריאותיות, וגם הרופא טוען שהם כתוצאה מלחץ נפשי?.. זה מצד אחד ייסורים גופניים, ומצד שני, לא מאפשר לפתור קונפליקטים בנפש..כי הטיפול והשיחות והחיים הופכים להיות סביב המחלה והסבל הגופני, וההתמודדויות עם זה... מה עושים במצב כזה??... וזאת לא סתם שאלה תיאורטית....

הפגישה האחרונה ביום ראשון הייתה טובה ועוזרת להחזיק, הוצאתי בה הרבה בכי אולי הייתי צריכה לשחרר.....לא יצרתי קשר ומנסה שלא ליצור בהמשך, מתגעגעת מאוד, אודי, זוכרת שיש משהו טוב בלהתגעגע נכון? מנסה לחשוב מה כל כך טוב בזה...יש משהו מרגיע באיך שנפרדנו מהפגישה...ברכות כזו, תחושה אחרת לעומת הסיום החד שאחרות אומרות כאן....אולי מצליחה קצת להפנים את דמותה??? ובכל זאת געגוע, וטוב שכולן כאן...ולמרות הודעות רבות שממשיכות לזרום אני מאמינה שאין מה לקנא באחרות, כמו אם שאוהבת את כל ילדיה כל ילד בדרכו שלו, כך אודי מתאים את התשובות שלו לפי הצרכים של כל אחד...כך אני רואה זאת... וגם המטפלת שלי אמרה לי שעם כולם היא שינתה גישה, בהתחלה קצת הרגשתי צביטה כזו כאילו את כולם היא מחבקת???, אך היא ישר הבינה לפי הבעת פניי ואמרה כל אחד בטיפול לפי צרכיו :) אהבתי את תשובתה...כך גם פה, לכלנו יש צורך באהבה והנה כל אחד פה אהוב בדרך אחרת...ובמבי יקרה, לא היא לא עובדת כמו אמא צביה שיטה שונה של סיפוק צרכים....נראה כי קצת העצמת את מה שקבלתי ממנה לא? ותודה שאתם כאן!! עצם הידיעה עוזרת להמשיך בלעדיה....אבל אולי איתה בלב? התקדמות! שלכם, מיכל ושאלה אם אתם יודעים מדוע נדחתה פגישה שיש משהו חשוב בשבילה באותו היום אפשר לשלוח לה רק את המילה "בהצלחה"? או "שיעבור בשלום"? מתלבטת מה דעתכם? אפשר? מה אתה אומר אודי? זה יהיה בסדר לדאוג לה קצת? להראות לה שאני חושבת עליה באותו היום? מסובך לי....

זה בסדר להיות בשקט בטיפול? היא חושבת שאני צריכה לקבל את ולא 'לנסות בכוח'. ושזה בסדר להיות ביחד גם כשלא מדברים. אווף. זה לא נעים לי כשהיא ככה מדברת. שהיא אומרת ביחד. אתה יודע שאתמול ביקשתי ממנה לשכב על השטיח. כמובן שלקח זמן עד שקרה. אבל אז אמרתי לה שפעם שעברה היה מונח תנור על השטיח לידי. אז היא שאלה אם אני רוצה שהיא תביא אותו( מכובה, כן) ואמרתי שכן. היא אמרה אחכ שהיא תדאג שהוא יהיה שם כדי שאם ארצה לשכב על השטיח שיהיה לי את ' התנאים' שאני צריכה. אמרתי לה שזה מביך אותי. זה מביך שביקשתי את.התנור. ומה יהיה בקיץ???

את כזאתי חמודה. בחיי....... אוהבת, הילה

איזו חמודה את! מעניין מה מתוך ההודעה גרם לך לחשוב כך אגב, למה יש לך שני שמות כאן? (באנגלית ובעברית), את כמובן לא חייבת לענות, סתם תהיתי לגבי זה.

אודי, נעלמתי הרבה זמן, אני אצלה כבר 7 חודשים, לא יודעת אם משהו משמעותי קורה בעקבות הטיפול. בקשר איתה יש עליות וירידות, יש לי הרגשה כללית שהיא לא מבינה אותי, אני מנסה שוב ושוב להסביר את עצמי, וההרגשה היא שהיא מבינה רק פן חלקי, (ואז בוחרת להתייחס לזווית קונקרטית של הנאמר, ולא לחוויה הרגשית שלי,) או נמנעת מלהעמיק בהבנת הדבר שמא זה יציף אותה רגשית. יש פעמים שאני כבר מתייאשת ומרימה ידיים מלהסביר. בסך הכל - יש לי תחושה שיש לה באמת רצון טוב לעזור, אבל אין לה כלים, יכולת הכלה רגשית, או מוטיבציה להשקיע - שזה, האחרון- די מעצבן אותי ומקומם. כבר כמה שבועות שאנחנו בקצר... והיא מחמירה אותו בכל מיני שינויים, כמו- הזזת הזמן כי היא צריכה ללכת מוקדם יותר, או...לא נזכרת כרגע, כן, - כשעשתה טעות - העמיסה עליי הצדקות לכך שניסתה לתקן, או , ניסיונות ל"הוכחת חפותה" - מה שממש מעצבן. בקיצור... לא יודעת למה אני אצלה בכלל... אנימה :(

חשוב גם לי לדעת שאתה רואה. גם כשאני לא..

פגישות גישוש ראשונות. היא מחזיקה אופטימיות ותקווה, ואני את כל הכאב שעוד לא יכולה להוציא. זה לא ממש הוגן, אמרתי לה. מצד אחד יש עוד זמן, לאט, לאט (היא אומרת, ברוגע ואופטימיות שהוציאו אותי מדעתי). מצד שני, אין לי זמן. הפנים במדרון מוכר ואני צריכה אותה כמעצור, אבל לא מצליחה עדיין. יופי שיש זמן לדבר, להתקרב. אין הרבה זמן עד שארפה לחלוטין את האחיזה בעצמי. בא לי להיעלם. בלי למות, להיעלם. אבל זה לא טוב, לחזור לשביל הזה אל האין. שביל הלבנים הכואבות. ככל שמעמיקים בו, קשה יותר לחזור, קשה יותר לקרוא למישהו שיצטרף. אולי בעצם אין זמן. נעמה.

כל כך מוכר. עד לכאב. אפשר לשבת קצת לידך? להסיט שערה ממצחך? לתת כתף להניח את הראש? אולי להרפות קצת? הכי שבת המלכה לך. הילה

לשבת, ליד, אבל בלי לגעת? יחד קרוב ומרפה שלא נוגע באמת? יותר מידי לו, לגוף שלי. תודה הילה יקרה...

שיש יותר מידי מישורי זמן. הוא עובר אחרת בחיים האמיתיים, בפגישה, בשבוע עם פגישה אחת, בשבוע עם שתיים, ביום שקשה, ביום שמצליחים להתמודד, ביום של החלקה במדרון, ביום של טיפוס, ביום וים של חרדה. אז כרגע גם קצת זמן נחווה כמו המון, וחוסר הסינכרון הזה בין התקדמות הזמן בפנים להתקדמות בחוץ מותיר אותי לבד וכואבת. אפילו החוץ צריך סינכרון לעצמו ומעבר לשעון קיץ. אני צריכה מעבר לשעון תחילת טיפול. נעמה.

בתגובתך למאי כתבת: "מותר לה לאבד קצת את הסבלנות": אני נוטה לא להסכים איתך. היא (המטפלת) איבדה וזו עובדה! היא בן אדם וזו עובדה! אבל... זה כשל אמפתי. זה כשלון שלה. וצעקות?! לצעוק על מטופל?! זה כבר בכלל לא מתקבל על הדעת. זו אלימות לכל דבר. ואם כבר קרה, חובתה להתנצל, להודות שטעתה. אם קשה לה עם מאי, מוטב שתלך להדרכה!!! נטע.

נטע תודה רבה!!!! הייתי צריכה לשמוע את מה שכתבת.. באמת צרם לי מה שאודי כתב בקשר לסבלנות... מממש תודה!!.. ואני באמת שוקלת לעצור את הטיפול

נטע, את ממש צודקת. לדעתי ונראה לי שגם לדעת המטפלת שלי זה לא מקובל. לפחות שתתנצל. אם לא זה, אני לא הייתי מסוגלת להמשיך כרגיל בטיפול (זה ממש לא אומר שהייתי עוזבת אבל.. )

הייתי נסערת מאוד מהחוויה הנוראית שעברת. היום שיתפתי את הפסיכולוג שלי ושאלתי אותו האם הוא מסכים עם אודי. כדרכם של פסיכולוגים הוא ענה על שאלה בשאלה, ניסה לברר מדוע זה כל כך מטריד אותי, האם אני חוששת שגם הוא ינהג בי בצורה כזו. לא הנחתי לו להתחמק. היה לי חשוב לדעת מה דעתו. בסוף הוא ענה שצעקות על מטופל זו חצייה של קווים אדומים וזה לא משהו שמתקבל על הדעת. זו בהחלט חוויה קשה, וזה יכול לסדוק את האמון המקודש בין מטפל למטופל. אני חושבת שאם אני הייתי עומדת בסיטואציה כזו, זה היה משחזר אצלי משהו טראומטי. הנפש שלנו כל כך עדינה, ואנחנו בתור מטופלים (אני לפחות) נמצאים בעמדה של פגיעות. פסיכולוג שצורח עלי (ולא מתנצל), לא ראוי לטפל בי ולא ראוי לאמון שלי. נטע.

הי לכן, אני מסכימה שזה לא בסדר שהיא צעקה ואיבדה סבלנות. מצד שני, ויש צד שני, אנחנו לא יודעות בדיוק מה היה? מה הסיטואציה? פעם אחת היה לי קטע עם המטפל שלי, שהוא מאוד רגיש ומתחשב. שלא יכולתי לשלם לו. והוא אמר תיתני לי אפילו 20 שקלים ולא שילמתי לו. ואז הוא ממש היה נסער. וזה ממש כאב לו. היום בדילי אני יודעת כמה צדק. וזה ממש לימד אותי כמה צריך לשים לב לגבי אנשים, תאום ציפיות בנוגע לכסף. אני חושבת על זה שאם הוא היה מעביר על זה הייתי היום במצב אחר. זה נכון שמטפלת לא אמורה לצעוק. חשוב להציב גבול ולהגיד- עד כאן. לזה אני לא מסכימה. מצד שלישי זה מזכיר לי קשרים. למשל: נישואין. מה קורה כשיש משבר אמון? האם מתעקשים לתקן? נלחמים ולא מוותרים? או שעוזבים את הזירה? זה לימוד גדול עבורינו איך שורדים קשר. דווקא במשבר. ודווקא כשקשה. אסור לוותר. ועוד משהו- היה לי משבר בעבודה. ממש משבר עם הבוסית שלי. כמה פעמים היא צעקה עלי באמצע המשמרת- תלכי הביתה! ואני בכיתי ואמרתי לה שכואב לי מאוד. אבל אני לא ילך. אני אשאר ונתמודד. ואז נכנסה לתמונה המדריכה התעסוקתית שלי. והצלחנו לשקם את היחסים. ואפילו אתמול קיבלתי ממנה קומפלימנט. ויש עוד זווית שבה מתגרשים- כי אין אין אין ברירה. השאלה, האם זה המצב? הילה

התגובה שלך היתה כל כך מתבקשת וכל כך נכונה. חיכיתי לאיזשהי תגובה שתסדר אצלי את הבלגן שדו השיח הזה יצר.

וכל מילה נוספת מיותרת....

את יודעת, לאה, יש רגעים קטנים וחבויים של תחושת קירבה, בהם גם אני חושבת שהמטפל שלי אלוף. איך הוא לקח את אחת הנשים החולות שיש (מילים שלו) ולימד אותה כל-כך הרבה. סוג של 'אילוף הסוררת' אולי. אבל מצד שני, כשאני נזכרת בדברים שלא הצלחנו, חלקם לא הצלחנו כי הגעתי במצב נמוך מאד וגם בשל עיקשות ונוקשות של חלקים בי, אני כועסת וחושבת על דלות ההישגים. עכשיו, כנראה, חסרה לי קצת בפנים הוא כדמות טובה לי, ואני מרגישה שאני קצת תוקפת 'אותו'. את מי שהכי עזר והציל. והוא אחד האנשים הטובים בחיי. חשבתי שמעניין לשמוע עוד מילים ממך על מה שמחמם כל-כך את הלב. אבל במקביל גם אולי בעצם אפשר לתת לרגש להיות. בשקט. ללא מילים. סוריקטה

גם שלי מדהימה!! איזה כייף, נכון? אוף מתגעגעת...זוכרת שיש משהו טוב בלהתגעגע אה אודי? :)

אילו הודעות.. איזה יופי שכל אחת אוהבת את המטפל/ת שלה. אני חושבת שהייתי מסתדרת עם כל מטפל... אך אולי אני טועה. וכן, גם אני אוהבת אותה (:

כתבתי למטה: האם לא כולנו סובלות מהסיומים החדים האלה? לא היית ממליץ להאריך במעט כל פגישה כך שיספיקו להגיע, להרגע, להתקרב, לנסות לדבר, וגם שיהיה איזשהו שיח וסיום מרפד כלשהו???

הי לאה, גם אני הייתי פגית, אבל לא כזאת זערורית. בכל אופן, אני חושבת שלפעמים יש אילוצי מציאות כמו מטופל שאחרייך, ואין יותר מידי ברירה. בעשר הדקות שבין לבין המטפל גם מנסה קצת לדאוג לצרכים שלו. וחוצמזה, גם להארכה יהיה סיום... דבר נוסף - פה המקום שאנחנו כמטופלים יכולים לקחת אחריות ולנהל את השעה כך (מי שמטופל ותיק כבר איכשהו בפנים מרגיש את הזמן) שלא ייווצר הלחץ הזה לקראת הסוף. לפעמים דווקא אנחנו באופן לא מודע משאירים לשנייה האחרונה ואז, למשל, נותרים עם דמות 'מכאיבה' של המטפל שאותה אנחנו נושאים עד לפגישה הבאה. זו יכולה להיות דוגמא לדרך לשמור אותו בפנים אצלנו. אולי בדומה לקשרים אחרים המוכרים מחיינו. סוריקטה

על זה שאני מכירה את החלפת הרגליים שלה של לפני סיום. :) גם התחושה שבטח כבר עוד רגע מסיימים, וגם איך שהמבט שלה משתנה, מפסיק לחשוב לעומק ומתחיל לאסוף. אנחנו משתדלות לרוב לא להשאיר את הבטן פתוחה על שולחן הניתוחים עד לפעם הבאה, כמה שאפשר. בין אם אני מחליטה לא לפתוח כי מאוחר (אחלה תירוץ לפחדנות, אגב) ובין אם היא אומרת שנזכור את זה לפעם הבאה ונפתח עוד. מדגדג לי געגוע לשגרה הזו, למוכר... נעמה.

לא כל כך הבנתי למה סיום פגישה חייב להיות חד? אנחנו חמש דקות לפני הזמן מסכמות פגישה, מדברות על איך אני יוצאת היום מהפגישה ועוד...כדאי לנסות גם!! מסיימות ברכות, היא תמיד משתדלת שהחמש דקות האחרונות יסתיימו בטוב...זה לא קשור בהארכת זמן, הרי כל זמן שנאריך נרצה עוד :)

כי כשצוללים באמת לתחום מסוים קשה לסיים כל כך מהר. עד שמוצאים את הנקודה הפנימית הקשה, עד שנתקלים בה....

אני איתך. אצלי היא אומרת לי שאנחנו צריכות לסיים. לפעמים זה באמת פתאומי מדי. חשבתי אולי לבקש שתגיד לי כמה דקות לפני. לי גם אין שעון ויש שעון קטן מולי רק שברוב הפעמים אני מתכסה בשמיכה אז לא רואה אותו. לפעמים כשאני מרגישה שהזמן תכף נגמר אני שואלת אותה מה השעה. לרןב אחרי שהיא אומרת שצריך לסיים יש עוד רגע שתיים עד שאני מוכנה לקוםצ קצת חפרתי

איך היית מתייחס לבקשה של מטופל שכל הפגישות יתארכו לכדי זמן של פגישה וחצי כי ככה המטופל מרגיש שהוא מסוגל להיכנס וגם לצאת עם משהו???

שתשים את השיר הזה בתגובה להודעה של חנה על השם שלה, לא מזמן. אפילו ויתרתי על לשלוח אותו בעצמי מהסיבה הזו, והופתעתי לראות שלא. אז הנה הוא צץ עכשיו. :)

אודי האם 'סמכות'/ אופי סמכותי זהו מאפיין מולד גנטית או משהו שמתעצב דרך הזדהויות מתאימות עם דמויות סמכות? אני מרגישה רתיעה מלהיות בעמדת סמכות באופן כללי, אולי כי לסמכות נלווית גם אחריות וזה מעורר חרדה. אבל האם זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולפתח (בבגרות) אצל אדם שסמכותיות באופי לא קיימת אצלו באופן טבעי? איך זה שיש אנשים שנמשכים להיות יותר מנהיגים לאחרים ויוזמים ומשפיעים החוצה ומניעים את הזולת וכאלה שממש לא. האם המקרה השני הוא בהכרח גרסה פתולוגית ו/או לא אופטימלית של האישיות או שההבדלים הללו טבעיים לחלוטין וכל ה'גרסאות' (אדם סמכותי יותר או פחות) לגיטימיות ונחשבות 'תקינות' באותה מידה? כשאני חושבת על זה אפילו בעולם החי (למשל גורילות) אפשר לראות שפרטים נבדלים זה מזה במידת הדומיננטיות הקהילתית שלהם. אז אולי גם אצל בני אדם זה פשוט מולד ו'מחווט' גנטית?

ענית לי שבמסלולים טיפוליים כן יש מגמה להעריך האם אדם בשל רגשית לטפל באחרים. הייתי רוצה לשאול אותך על בשלות כזו, מהם מרכיביה? בעבר חשבתי שמטפל טוב הוא צריך להיות אדם מלא חמלה אמפתיה ויצר נתינה ואף פנטזיית הושעה. אבל מאז שהכרתי את התחום יותר טוב הבנתי שנדרשים עוד דברים שונים מזה-למשל דווקא יכולת להציב ולשמור גבולות, לא להזדהות עם הסבל של המטופל, יכולת לשאת אי ודאות ולהכיל רגשות קשים.. כלומר מטפל צריך שיהיו לו כוחות אגו ותעצומות נפש ותחושה ברורה של הנפרדות שלו גם, גם תחת לחץ רגשי.. אני צודקת? ואולי בלי קשר לכל הפירוט לעיל, מה לדעתך התכונות הקריטיות הנחוצות למטפל טוב? ובמה זה שונה מסתם 'הורה טוב'? הרי בכ"ז מטפל אינו הורה בסופו של דבר לכן מתארת לי שההקבלה לא בהכרח תופסת

לעזאזל עם הגבולות האלו בטיפול. למה אם אנחנו מסיימות דקה אחרי הזמן אני מרגישה כאילו דפקתי את המערכת..? וכנראה שדווקא אני צריכה את הגבולות הברורים, כי כשאין אני נאבדת ולא שולטת בעצמי. ועדיין זה מעצבן. למה הכל על הדקה?! ולמה אני צריכה את הגבולות האלו כ"כ? אודי, אתה יודע שעד לפני חודש בערך, כל פעם כשיצאתי ממנה השעה הייתה דקה/שתיים לפני הזמן ואני כעסתי כשיצאתי למרות שידעתי שהיא לא עושה את זה בכוונה. ודיברנו על זה כמה פעמים, עד שהיא באמת אמרה שהיא שמה לב שאני "מאחרת" שתי דקות כל פעם. ולכן נוצר אצלי המצב כאילו אנחנו מסיימות לפני הזמן. בסופו של עניין היא כיוונה את שעונה לשלי. והכל בא על מקומו בשלום. ומאז כשאני יוצאת ומסתכלת על השעה אני רגועה יותר.

כאן התרגשתי. הילה

כמובן לא כ"כ מהר זה קרה. גם כשהבנו שפשוט השעונים שלנו לא מכוונים. היא שאלה אם אני רוצה להזיז את שלי, אמרתי לה ששלי מכוון אוטומטית. זה היה מביך, כי הייתי צריכה לומר מה השעה אצלי. היה סה"כ הבדל של שתי דקות, אך לי זה היה מורגש כמו פער עצום. ועכשיו, כל פעם כשאני יוצאת הרבה יותר קל לי. וגם קל לי לקום יותר כשהיא אומרת כשנגמר הזמן. כשלא היה כך, נעלבתי וכעסתי. טוב שגילינו ופתרנו את זה.

קשה לי עם אנשים. יש עולם מקביל בלי אנשים?

... אנשים יצרו את הפורום הזה שמאפשר לך לכתוב זאת. אנשים נמצאים כאן כדי להקשיב. אנשים בנו את הבית שאת מתגוררת בו, הרכיבו את המחשב או הטלפון שאת כותבת ממנו, בנו תשתית חשמל. אנשים לימדו אותך לדבר ולכתוב. אנשים יצרו אותך. תלות. אי אפשר בלעדיה. סוריקטה

לתפקד לגמרי כרגיל ולומר שעדיין לא ממש בסדר. כי המעטפת מתקפדת, נלחמת ולא מוותרת, ועוד בפנים הקול הלכוד, צעקה שממשיכה לבקש מקום, נגיעה, מנוחה וגם מוות. עם מינונים גבוהים של תרופות הצלחנו להוריד את רמת הדכאון. נצחונה של הכימיה על הרוח. הכימיה מדכאת את הדכאון ומאפשרת לקליפה להתעבות ולהתחזק. הרעב מחדד את החושים, מעורר, מאפשר להגיב. אני לא ישנה. לא מצליחה לישון ממש. אני עובדת סביב השעון, פעילה בכל החזיתות ומרגישה איך כל זה נעשה לא ברצון אלא מתוך הכרח, לא באהבה אלא בגלל הנסיבות, לא מבחירה אלא בשל אילוצים כאלה או אחרים. אני רוצה לעוף, להתפוגג, כמו אדים או ענן נוצה. למצוא את המקום השקט הזה, הלבן. שקט לבן. נשימה שטחית. שינה עמוקה. שוב סוף השבוע מאיים עלי באינטנסיביות שלו, ברעש, בתובענות. שוב אני הולכת לאיבוד, אין לי מקום. שוב אני מבקשת ממך כמה מילים שיצליחו אולי להשקיט קצת. תודה שאתה

אבל רוצה להיות כאן. מצד שני כבר לא בטוחה אם טוב שאני כאן.

אני לא יודעת אם טוב לי להיות כאן. איך יודעים? דובר על זה רבות כאן ובכ"ז. למה כל פעם שאני עונה לך בתגובה אני חוששת שלא תראה או שלא תגיב. אז אני מנסה לסמוך עלייך אבל כנראה שההודעות הללו פחות בולטות לך, או שאין לך מה להגיב. לא יודעת.

חזרתי לבינתיים לפגישה אחת.... וזה הרגיש לי כל כך ריק. כאילו לא לא הייתי חסרה בכלל... הוא לא אמר לא התגעגעתי... לא אני שמח שאת כאן... כלום...;( כל כל ציפיתי לפגישה הזאת... חשבתי שאצא אחרת... חשבתי שארגיש אחרת... והאמת, גם אני בעצמי לא הרגשתי הרבה... הרגשתי כמו מישהי שבאה ומדווחת מה עבר עליה בחודש האחרון.... ופתאום הרגשתי, שאולי לא זקוקה לזה... דברים שעבדנו ודיברנו עליהם בטיפול, לא קרו...ושום דבר לא השתנה בי...ופתאום בחודש הזה קצתי, עשיתי, יצאתי מהאומללות של עצמי... וכשדיברתי איתו נפל לי האסימון... כמה הייתי במקום אחר שהייתי בטיפול, וכמה אני במקום אחר היום, בריא יותר, בעיקר מתמודד .. מנסה להתמודד. שאולי גדלתי.

אני קוראת כאן כבר כמה זמן ואני הרבה מזדהה... קראתי את מה שכתבת לאחרונה, לא ידעתי גם שאת אמא.. ככ הזדהיתי, ככ קשה להיות אמא כשהעולם הפנימי ככ כואב וזקוק וחרד.. מאיפה נותנים להם לילדים???? מאיפה שגם לי אין??? לפעמים אני מסתכלת עליהם ובא לי לבכות, כי מגיע להם יותר.. הלוואי והיה לי כוחות, הלוואי והייתי יכולה... שלא יגדלו כמוני.

גם אני שואלת את עצמי את אותן השאלות. מסתכלת על הילדה המקסימה שלי ומרגישה שמגיע לה יותר..לא מסתדר לי החולי הכבד שבי עם היותי אמא בעלת אחריות כל כך כל כל גדולה..באמת איך אפשר?

גם אני אימא לילד קטן ומקסים. כל כך קשה לטפל ולהעניק כאשר בפנים הכל ריק. מת. גם אני מרחמת עליו, מרגישה אימא נוראית. אני חוששת שהוא קולט את העצב והכאב בעיניים, את החיוך המזויף. מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה וזה קשה. אני חושבת שאני הולכת לטיפול בעיקר למענו. מקווה שאם הזמן אלך לטיפול בעיקר למעני. גם לי מגיע!

היי אודי, אתמול המטפלת שאלה אותי אם בכלל רציתי להגיע לפגישה כי היה לי קשה לדבר ושאלה מה המטרה של הטיפול.. אני הרגשתי שהיא רוצה להעיף אותי.. ואמרתי לה אם את רוצה שנסיים את הטיפול פשוט תגידי ונסיים.. ואז.. היא התחילה לצעוק עליי שזה כבר מתיש אותה ואי אפשר כל הזמן לבנות ואז להרוס וכמשהו לא ניראלי אני ישר מאיימת לעזוב את הטיפול... שהיא לא מבינה את המבטים שלי ולמה אני שותקת ולמה אני לא מביאה את עצמי... ואמרה שהטיפול זה דבר מוגבל ושלא תמיד אני אשמע את מה שאני רוצה ואני לא יכולה כל פעם להשתגע כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה.. ושהמציאות לא תתאים את עצמה אליי. היא אמרה שאני שנתיים וחצי כבר בטיפול ושנגענו בהמון דברים ושעכשיו גם הרבה דברים תלויים בי.. אמרה לי שזה לא סוף הטיפול.. אבל מה שקרה אתמול לא קרה עד היום שהיא פשוט צרחה עליי! ממש צרחה... והיא נראית הכי עדינה שיש.. זה היה מפחיד וזיעזע אותי... הלב שלי התחיל לדפוק מהר.. והיא באמת תקפה אותי... יש דברים שהיא אמרה לי שהם מאוד נכונים אך עכשין לא יכולה להשתחרר מההרגשה שהיא איבדה את הסבלנןת שלה אליי,את היכולת להכיל אותי... ובעיקר מרגישה שפוחדת ממנה...ואודי רציתי בעיקר לפרוק ולהוציא את זה ממני אז גם לא חייבים להגיב.. תודה על המקום!!

אפשר כל כך להבין אותך זה נשמע ממש לא נעים. אולי אפשר להסתכל על זה מעוד זוויות? שאולי אכפת לה ממך? שכואב לה שהיא אולי, לא מצליחה לעזור לך? שהיא מנסה לבוא לקראתך, כמו בהוספה של זמן בפגישה? בכל מקרה בהצלחה. שלך-ואיך הילה