פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אדם בן 50, בריא בנפשו ככל הידוע, אבל הופך להיות עם הגיל יותר ויותר בלתי נסבל. יש מספר בעיות שאפרט ואציין גם שכבר תואם מפגש עם פסיכולוג ובכל זאת רציתי לקבל ייעוץ גם פה. מילדות חווה כל אמירה או הצעה או שאלה כהוראה ומגיב בהתאם. למשל: - אולי כדאי שנפנה פה? תשובה - מה את רוצה שאני אתנגש בקיר, למה לא אמרת לי קודם? אי אפשר לפנות פה. שאלה - איזה מוזר שבחנות לא היה את זה ואת זה/ מעניין למה הוא אמר את זה... תשובה - מה את רוצה ממני, למה שאני אדע למה יש או אין שם משהו? מה אני בעל החנות? מאיפה לי לדעת מה הוא חושב. הקשר ביננו פתוח, מדברים על הכל, מציפים דברים. קשוב לביקורת, אבל כל ביקורת, בבית או במקום העבודה חווה כמשהו שהוא פגיעה אישית או האשמה אישית. לא מסוגל לנתק האשמה נקודתית עם זה שתופסים אותו כולו כלא בסדר, או כחרא של בנאדם. אומרים לו - פה היית לא בסדר. תשובה - כן, אז אני חרא של בנאדם? לא, אבל פה היית לא בסדר. לא שומע - ממוקד במה שהוא חווה או נעלב ממנו. כל חוויה לא נעימה, תור, דחיפה בסופר, או דברים באמת רעים, שאנשים היו מעכלים וסובלים מהם איקס זמן, הוא חווה יותר קשה וסובל 20 איקס. נפגע יותר מאחרים מדברים ולוקח יותר ללב. אציין שמדובר באדם שפוי לחלוטין, מוקף בחברים ומשפחה, ביחסים טובים עם כולם, בוס אהוד בעשרות מקומות עבודה ע"י קולגות וכפיפים אבל בנאדם שמהצד חווה את המציאות חמור יותר ממה שהיא מיחס משקל רב מדי לדברים ומכוון הכל לעצמו. עם פתיל קצר ברמות בלתי נסבלות. גם לא ככ יודע לאמוד את משקל התגובה שלו. מישהו אומר משהו לא במקום, והוא יחזיר לו אבל לא באותה עוצמה. לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר אמדן. ככל שאני מבינה זה ביטויים של טראומות ילדות, ותסביכי ילדות, ומבנה אישיותי. הוא מבין שהוא מגזים, אבל רוב הזמן הוא לא שם לב לזה. ככה הוא חווה את העולם. האם ניתן לשנות זאת איכשהו? מה זה יכול להיות? מבנה אישיותי? הפרעה? זה תמיד היה, גם בגיל 20, אבל עם השנים זה מחמיר ומחריף ובלתי נסבל ודברים שבחור צעיר לוקח ללב או נעלב מהם או רואה כגדולים, בנאדם בגילו ובנסיונו אמור לסנן כבר. והוא לא. הדברים שאני מתארת הם לא תחושה סובייקטיבית שלי, או משהו שאני לא רואה בו את החלק שלי, אלא משהו שמוסכם עי כל המשפחה. אציין שחיי המשפחה והזוגיות הם פתוחים מאוד, ככל הידוע לי לא שומרים דברים בבטן והכל בסדר. מדברים על הכל ואין משהו שאפשר להגיד רובץ על הבנאדם וגורם לו לחוסר נחת וסבלנות. גם בחופשות, כשאין שום דבר רע שמעיב או מפריע. הכל מעולה כמה ימים עד שהוא מוצא על מה להתעצבן. כאילו הגוף כבר רגיל שצריך לכעוס ולפרוק זעם לפעמים, לא רגיל להיות במצב שליו. מצב המוצא שלו הוא לא שליו, לא רגוע. כאילו הוא תמיד במגננה מחכה לתקיפה מאיפשהו. וסתם. אשמח לעצה.

זה כבר קרה פעם אחת. זה עדיין קצת מוזר ומאוד שונה, ממה שאנחנו רגילות. והפעם זה גם לא היה בבית שלי. דיברנו על זה שהיא מאוד כעסה עליי פעם שעברה כי "איימתי" לא ללכת. היא אמרה שברגע שהיא הבינה שאני צריכה עוד פעם לפני החופש, רק אז בעצם נרגעתי והייתי מוכנה לקום. אבל היא גם אמרה שהיא כעסה כי אני מתחתי את הגבולות. מצד שני היום מחקתי את שני המספרי טלפון של זו הראשונה ושל הפסיכיאט' ככה לא אהיה עסוקה בלחפש אותן בווטס אפ. וגם סיפרתי לה שאני מחפשת את בעלה וגם שחיפשתי את הבית של הפסיכא' והיא אמרה שזה חדירה לפרטיות, כשזה נאמר בצורה כזו מפורשת אז אני מתחילה להבין שאולי אני מגזימה. היא בסוף לא תוכל שנדבר שוב בשלישי, ז"א מחר. אז עכשיו יש לי שבוע ויומיים עד שניפגש. היא הציעה שאכתוב ושאביא אם ארצה ואצטרך. נראה... וגם סיכמנו שכל פעם היא תגיד לי חמש דקות לפני הזמן כך שאוכל להתכונן... אני מרגישה פשוט מטומטמת עם כל הצרכים האלה שלי.. למה? למה זה ככה? למה אני צריכה כאלו גבולות כ"כ נוקשים וברורים? אני יודעת שבלי זה אני לא מסתדרת ואפילו לעתים משתגעת.. אבל עדיין לפעמים אני רוצה קצת לצאת מהגבולות והיא לא נותנת לי. ואז אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מצליחה להסתדר בלי כללים.

אודי..נפגעתי מהמטפלת שלי..קניתי לה לחג מתנה.קניתי לה מארז ממש מושקע מחנות מיוחדת לשוקולדים וצירפתי ברכה שכתבתי .זו לו פעם ראשונה שנותנת לה . אני כל ראש השנה ופסח וביום הולדת של הקשר שלנו נותנת לה מתנה..זה יוצא שלוש פעמים בשנה..בדרכ זה משהו שאני מכינה..עבודת ידי..או מארז מתוק..אני משקיעה המון מחשבה והשקעה במתנות..בדרכ היא שמחה לקבל אומרת תודה וזה ממלא אותי..היום עוד לפני שהיא ראתה מה זה ולפני שקראה..היא אמרה שאולי אני מגזימה ושהיא מודעת למצב הכלכלי שלי.נפגעתי כל כך יצאתי מה קליניקה ונכנסתי לאוטו..היא שלחה הודעה וצלצלה וביקשה שאחזור..חזרתי...היא התנצלה ואמרה שזה היה ממבוכה..אני כל כך פגועה אודי..אני סובלת כל כך..אני לא צריכה גם את הפגיעה הזו...בסהכ רציתי לשמח אותה וגם שיהיה לה ולמשפחתה מתוק בחג

אודי נניח היית זקוק לעזרה שולית ממישהו, דבר שלא כרוך בהשקעה רבה. אותו אדם מסכים אך בכוונה תחילה ממקום של אגו מבליט בפניך שהוא עושה לך טובה וכאילו לוקח את הדבר השולי הזה ומקצין אותו כאילו שהוא נדרש למאמץ גדול למרות שאובייקטיבית ברור שזה די עניין של מה בכך וגם לאותו אדם אין באמת בעיה כביכול כי הוא הסכים הרי. מה יכולה להיות הסיבה שהוא בחר לנפח כך את העניין ולשוות לזה רושם כאילו הטובה הקטנה היא עניין גדול שהוא עושה בשבילך? הרי אם באמת לא היה מתאים יכל פשוט לסרב! הייתי בסיטואציה כזו וזה הרגיש לי במאחורי העניין מסתתר יחס מכוון של הקנטה. הסבר אחר זה אולי שאותו אדם לא באמת רצה אך לא היה מסוגל לומר 'לא'. תוהה מה יכול לגרום לאדם להתייחס כך. בתגובה משכתי חזרה את הבקשה ואמרתי 'לא צריך טובות'.

דבר ראשון, מצטערת על התגובה שלי, אני לא כ"כ רגילה להאמין... דבר שני, זוכר שכתבתי שאני לא רוצה להיות "קליפה" ואתה כתבת לי שאני כן ? צדקת. חג מחר, ולבד. מקווה שלא ארגיש. יש זמנים שאני מעדיפה במודע את ה"כלום", משום שכל אופציה אחרת תכאיב מידי. אודי, תהיה חרות ???

מוצאת את עצמי מתגעגעת אליך. וגם למטפל שלי........... הלב שלי צמא לאהבה....... הילה- hila

העונה האהובה עלי זה האביב. אבל פסח כחג אינו מחובב עלי כ"כ. הרבה אוירה של משפחתיות ואני בשלי לא מרגישה הכי נוח. יש מתחים וריק באויר הרגשת מלאכותיות ואילוץ. אבל האביב, השמש, הפריחה. ציוץ הציפורים בחוץ. i like. עושה הרגשה טובה. אפילו של תקווה.

אני לא עומדת בזה יותר.... היא פשוט מטורפת

יגיעו ימים טובים יותר. טיפול יכול להיות מאוד קשה ומערער בנו הכל. זה משתפר איכשהו עם הזמן

חג חרות...

אודי. אני אוהבת מאוד מאוד את המטפל שלי. מצד שני יש לו בעיה של פיזור(נפש?) הוא שוכח פרטים (קטנים) גדולים/גדולים (ק) וכן אני מדברת על זה. אבל מבינה שזה אף פעם לא ישתנה לגמרי. למשל: קבענו שיחת טלפון לרביעי בבוקר. ביקשתי ממנו שירשום ביומן. יש סיכוי גדול שהוא ישכח. או: אני מחכה כבר יותר מחודש????!!!!!!!?????? למחברת שהוא אמר שיקנה/קונה/בהזמנה:???? אודי. אני מתחילה לחשוב שלמרות האהבה שלי אליו. יכןל להיות שבעוד שלושה חודשים אני יחליט שהטיפול הזה לא מתאים לי. לא ממקום אימפולסיבי. יותר ממקום שאני רוצה מטפל שישמור עלי היטב. הילה-hila

הי אודי וכולם, כנראה שבכל זאת אולי קורה משהו.. ביום רביעי שלחתי לך הודעה ובה "קריעה" שבי בין הצורך לשלוח לאמא צביה מייל :"אות חיים לטיפונת געגוע שהרגשתי" לבין פחד מטורף. ייתכן שהפחד מדחייה ?? מכעס על הפרעה בחופשה שלה ?? לא יודעת ממה.. נקרעתי,הזעתי,האצבעות ממש רעדו ולחצתי על "שלח"מהר מהר לפני שאתחרט.. היא ענתה לי לאחר כמה דקות..ותגובתה כל כך הפתיעה אותי..וואוו.. היא כתבה לי בין היתר שהיא שמחה שיכולתי לכתוב לה.. היא גם אמרה בדיוק את מה שאתה תמיד אומר לגבי געגוע.. היא אמרה שגעגוע הוא רגש מאוד יקר בעיניה בגלל שהוא מחזיק גם את היש וגם את החסר.. כל ההודעה שלה היתה חמה ומלטפת.. הרגשתי שקיבלתי ממנה אינפוזיית כוח... בנתיים, אני ממשיכה עם העלה היומי.. (לפני שהיא נסעה, שיתפתי אותה בפנטזיית העלים והיא בכלל לא התעלפה. היא הסכימה ורק אמרה שאם אפשר היה לשים איזו מעטפה רכה בתיבת המכתבים הם לא היו מתפזרים (????) משהו כזה..לא זוכרת לצטט.. ואתה יודע אודי מה יקרה בראשון הבא? נו, תנחש.. נכון, אתה צודק ! ניפגש סוף סוף.. וניפגש פעמיים :) פעם בבוקר ופעם בצהריים.. בגלל שבשני שוב חג.. ויוצא שבשבוע הבא ניפגש 6 פעמים :) אפילו יותר ממה שויניקוט נפגש עם מטופליו.. אפילו יותר מהמקובל היום באנגליה.. אודי, מיכל העירה את תשומת לבי שהפעם אמא צביה איכשהו נשארת בתוכי פנימה..(נכון להרגע) אתה שם לב לזה? אודי, אתה מאמין בטיפול ? :) אתה יודע אודי ? אולי משהו בבפנים עמוק עמוק מתחיל להשתנות ? ואולי זה חג החירות ? מצחיק, החרוט על העלה.. ואולי אמא צביה מתחילה להיות חרוטה לי בלב עמוק? חג החרוט- חג החירות.. :) מברכת אותך אודי ואת כולכם בחג חירות :) חג אביב שמח.. במבי.

במבי, כמה סמיילים בהודעה שנכתבה כשאמא צביה לא נמצאת! (: ודיבור על כך שתחזור ותהיה... תזכרי את התחושה הזו לימים קשים יותר. חג חירות מלבלב לך ולכולם, נעמה.

רוצה לאחל לנו חג שמח. מוצאת את עצמי נרגשת........ מחפשת מילים...... חג החרות- הלוואי שנדע לבחור בחרות אמיתית. להניח לה(רגלים) שמפריעים לנו, ולבחור בחיים מלאים בקשרים חיוביים. שנדע שהכח והעוצמה להרגיש טוב, להראות טוב ולחשוב מחשבות חיוביות- הוא בידינו. האביב ממש כאן, עיגולים של צהוב, אדום וסגול. עיגולים של תקווה עיגולים של כאב עיגולים של אהבה עיגולים, מעגלים, מתמזגים זה בזה....... זה עם זה..... מעגלים של רכות וזרימה.... כמו טפטופי מים....... גלים שמתנפצים אל החוף....... בתוך הנפש פנימה. אודי ואליכן- חג פסח כשר ושמח. הילה-hila

לרוב אני לא מתחברת לחגים, אבל איכשהו החיבורים שלך בין עיגולים, חירות פריחה ואהבה התיישבו לי במקום נעים בלב שהחגיגיות הולמת אותו. מאחלת חג שמח ובכלל שמח, נעמה.

רוצה בית משלי.. רוצה מקום משלי, לא להיות תלויה באף אחד אחר. רוצה משפחה משלי. פשוט סיוט... מה שקורה זה שבסוף אני מתעצבנת וכועסת בלי סיבה אמיתית.

זה היה בעקבות זה שעכשיו אני אצל ההורים

הי, אני נמצאת בקשר עם בן זוג כבר שנה, אנחנו בני 25, וגרים ביחד כמה חודשים. הוא עתודאי ו"עובד" בצה"ל בעבודה מלחיצה ועמוסה. אביו נפטר כשהיה בן 10 ממחלה ארוכה, ובבית נשארו אז אמו, הוא ואחיו שסובל מפיגור. אמו מאוד תובענית כלפיו, בכל מיני דרכים - גם רוצה שיגיע וישאר כמה שיותר זמן בבית, נעלבת ונפגעת כשלא נשאר, עושה "הצגות" (ניסוח שלו), אם הוא מבלה איתי "יותר מדי זמן" להגדרתה בסופש היא כועסת עליו וכו'. היא מאוד דרמטית, מאוד תלויה בו. התגובות שלה אליו מאוד מאוד דרמטיות ומפתיע לראות כמה הוא לא דרמטי - "מסנן", יכול לענות ניסוחים מאוד יבשים להודעות סופר דרמטיות שלה. עם זאת, הבנתי שהם גם נוטים לריב הרבה מאוד, ריבים סוערים (צעקות) לפעמים, בעיקר פנים מול פנים בבית. התגובות שלו לזה הן בעיקר הסתגרות, ספיגה, סחיבה, ממה שאני רואה וממה שאני שואלת. אמא שלו מבחינתה ספגה את כל הקללות האפשריות בעולם כשנפטר בעלה, ועם בנה המפגר שחי בבית, ועם הפלה שהייתה לה, והיא נמצאת על תקן קורבן, וכל הזמן מדברת על "המצב המשפחתי" שלהם, ועל ה"משפחה המיוחדת שלהם" וכו'. היא פנתה אלי כמה פעמים כדי שאתחשב ב"מצב המשפחתי שלהם" - זאת אומרת, "אניח" לבן הזוג שלי להיות בבית שלה כל סוף השבוע. יצא לי לקרוא הודעות שהיא שלחה לבן הזוג שלי ובהן היא דיברה עלי בצורה מגעילה מאוד. בנוסף היה מקרה שבו ממש היתה התפוצצות מאוד לא נעימה מולה (היא צעקה עלי). מצטברות אצלי תחושות של כעס - שכאילו הוא לא מגיב מספיק כלפי ההתנהגות שלה אלי. בן הזוג שלי לא מעוניין לדבר על המצב הזה, כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא עוטה איזו ארשת פנים מדוכאת ועונה תשובות קצרות ולקוניות. הוא יודע פחות או יותר מה אני חושבת על אמא שלו, ושאני חושבת שהקשר ביניהם לא בריא ושהיא אישה לא בריאה ולא יציבה נפשית. אבל בסופו של דבר אנחנו נמצאים באיזה מבוי סתום - אני מרגישה הרבה תסכול וכעס מהמניפולציות האין סופיות שלה ומזה שבסופי שבוע אני צריכה "לבקש" ממנו להפגש איתי, ונאלצת להתמודד עם זה שהוא לא יכול כי הוא "עוזר בבית". מבחינתו, הוא סובל מאוד מהמצב הזה, מהלחץ והמתח, וגם מהמתח שבא בעקבות זה שאמא שלו ואני "לא מסתדרות". אבל, אני אף פעם לא יודעת מה הוא רוצה - כי הוא לא אומר. הוא לא אומר איך הוא היה רוצה לחלק את הזמן שלו, הוא פשוט נותן לעצמו "להתחלק" לפי הסביבה, וזה משגע אותי.. הסבל שלו גדול מאוד וזה מדאיג ומפחיד אותי. אני לא רוצה להוסיף עליו בלחץ שלי, אבל אני כן גם סובלת מהמצב הזה ולא יודעת לאן לנתב את מה שאני מרגישה. לצד זה שאני מודעת לסבל שלו אני גם חוששת שהוא קשור בקשר לא בריא לבית שלו ולא יוכל להתנתק ממנו. אני חוששת שהמצב הזה ימשך גם לשלב יותר מאוחר של החיים, שאמא שלו תמשיך להפעיל מניפולציות ולהציק. זה מאוד לא נעים לי. אני לא בנאדם כזה ואין לי בחיים שום "גזרה" אחרת שבה קורים לי דברים כאלו. הצעתי לבן הזוג שלי ללכת עם אמא שלו לטיפול משפחתי, הוא סרב ואמר ש"זה לא יקרה". הצעתי לו ללכת לטיפול אישי וזה כרגע כן באיזשהו דיבור, ואולי זה יקרה. טיפול זוגי בשבילנו לא הצעתי אבל לא נראה לי שזה יקרה גם כן. אני מחפשת דרך להתמודד עם המצב הזה ביני לבין עצמי, ולהיות שלמה עם ההתמודדות שלי. כרגע אני מתוסכלת, כועסת, מתרחקת, ולא יודעת מה לעשות. אשמח לשמוע מה לדעתך יכולה להיות דרך ההתמודדות שלי עם הדברים.

שלום מה הוא הצורך הנפשי שעומד מאחורי ההתנהגות הנפוצה של אנשים לספר לי על קנייה (לא תמיד חשובה) שהם ביצעו והמחיר המוצלח שהם שילמו עבורה?

'מניות חברתיות'... קפיטליזם של אינטרקציות אנוש. היכן נותר תום לב בעולם הזה? היכן הוא? זאת ההרגשה שלי כרגע למקרא הדברים.

שהוא פוחד מאוירה של תחרות , שזה מלחיץ אותו, משתק. פוחד שישנאו ויתנכלו לו כי האינטרס של אחרים לנצח בתחרות. שהוא מרגיש שבשביל להיות מסוגל לפעול חש שהוא זקוק לסביבה מפרגנת שבה רוצים עבורו שהוא יתקדם ויצליח ולא שיהיה מצב שהאינטרס של האחר הוא על חשבון שלו כי אז באוירה כזאת מתקשה לפעול. הכמיהה באותה עת של אותו מטופל זה ללמוד פסיכולוגיה. ואתה כמטפל מודע לכך. מודע גם לקושי שהציג אותו מטופל בפניך שפוגע בתפקודו. איך כמטפל תגיב? אתה יודע איך הפסיכולוגית הגיבה? במקום לומר מילה תומכת היא חייכה במן חיוך מלא מסופקות עצמית מולי ואמרה "יש המון תחרות". זה הרגיש כאילו היא לועגת לי. באתי אליה כדי לקבל עזרה ותמיכה בהתמודדות עם קשיים לא כדי שישאירו אותי לבד מופקרת למציאות בצורת "ככה זה" . כל מה שהיה לה להציע לי זה "ככה זה"? איפה התמיכה?! אודי האם נראה שמדובר בפסיכולוגית ממש גרועה או שזאת לדעתך תגובה לגיטימית של מטפל בעיניך בהקשר שבו נאמרו הדברים? איך לדעתך אתה היית מתייחס ? באמת מעניין אותי. למשל היא יכלה לנסות לעזור לי לברר מה המשמעות של תחרות בעיני או לזהות את תחושת החרדה בגוף ואז ולדבר איתי על הפער האפשרי בין התחושה למציאות... היא לא הציעה לי שום דבר מועיל בעצם כדי להתמודד עם זה. זה בעיה שאוטומטית מרוב שנדמה לכם שהתהליך צריך להחזיר אחריות של המטופל לעצמו על חייו נראה לכם שמותר להגיב בכל צורה ואתם תמיד בסדר והמטופל סתם עושה עניין כי הוא משליך דברים.. לפעמים העידוד ותמיכה צריכים להיות יותר אמפתיים ורגישים ומועילים. בייחוד שאת התשלום אתם לוקחים בכל מקרה. זה פשוט מכעיס אודי. פסיכולוגית קלינית עם 30 שנות ניסיון והכשרה וזאת התגובה לה זכיתי שדיברתי על הקושי שלי לשאת אוירת תחרות. הזוי! הקושי עדיין קיים כיום אגב, אבל בעוצמה פחותה נראה לי. איך לא לפחד מחוסר פרגון של אחרים ולהמשיך להעיז למרות הכל? התנועה החופשית בעולם היא דבר לא פשוט.

על החלק שלי בעומס כאן ובכאב.........מרוב שכאב גם הכעסתי, הרגשתי לבד.........אז סליחה כפולה........ מאחלת לך אודי חג שמח ורגוע, יישר כח על עזרתך לכלם, לא פשוט ולא מובן מאליו...... ולכלם, חג שמח. מ

אודי האם כמטפל אתה נוהג להסביר למטופל תמים שפונה אליך לטיפול מה עשוי להיות האופי החוויתי של התהליך הזה? למשל שתתכן רגרסיה לתלות או יעלו זכרונות מודחקים, או חוויות כואבות... הרי זה לא בהכרח מובן מאליו שמטופל ידע שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך לא פשוט תובעני וקשה. יכולים להיות פציינטים תמימים שחושבים שגם באים לקבל שם אמפתיה ומילוי צרכים... איך כמטפל אם בכלל אתה מסביר לפונה מה זה טיפול? ובאיזה שלב אם בכלל אתה מוצא לנכון להסביר למטופל למשל שמה שהוא חווה זה שחזור חוויה מן העבר ולא משהו שקשור למציאות של כאן ועכשיו. ובמיוחד איך עושים את זה אם המטופל חווה את מה שעובר עליו כמאוד עכשווי ומייחס למטפל ולא ממש מפנים את טרמינולוגיית ה'שחזור' הזו כי העצמי הילדי הוא שנכנס לחדר עם משאלותיו ואין שם חלק שמתבונן ומפרש כמו המטפל מתוך איזה ריחוק, אלא חלק שחי את הרגש עצמו. אז איך כפסיכולוג אתה מתמודד עם זה? ושאלה נוספת -קצת לא ברור לי הקטע של 'פירוק הזדהויות קודמות' אבל אני יודעת שזה משהו שעושים. שאדם מגיע עם הדיאלוגים האוטומטים שלו ותפיסת עצמי ועולם מסויימת. וקורה משהו בטיפול שפתאום גורם לך לשים לב שהדיאלוג ההוא לא קשור יותר ל'כאן ועכשיו' . פתאום לא מזדהים יותר עם המילים של עצמך. משהו מתערער. זה פוקח את העיניים אבל גם מערער את חווית העצמי.... איך אתה מבין חוויה כזאת?

הנה נסגהר עוד דלת כי המילים שלי לא התאימו. אינ סוגרת דלתות בהתפקרות שלי. אינ מתפקרת ואין מי שיחזיק. בשרתו הציבויר הטיפול קיים קר בחדר מחוהצ לו אני לבדי.אודי סגרת ל י את הדתל ללילה ועוד יםו ועוד ליהל. ללתכ לאשפוס זה כמוע כמו לומר שיש יל וירוס, אויל ניפגש ותארה שאינ לגמרי רגילה ונראית כל כך נורמלית ומדרבת לעניין. רק שמילדותי עברית ארעבה מקרי אוסנ והתעללות לא פשויטם ובטעות נשראתי בחיים. כאיול נענשתי. אף אדח לא יכול להרגשי משם את העצמות והרצון למות למורת ואחרי שבינתי חיים שלימם.

להמ כל הדריכם נגמרות באשפו ז. שם אל עושםי קסימם רק מהליכם עליך אימים אנישם מפיחדים שנראים כמו פועשים וזמן מת ואשנים חלוילם. עידף שאומת ולא אגעי שוב. מצעטרת שלא הצחלתי לדבר כאן בשפה מתיאמה על דבירם ש מורת לגגעת _אאאאאאאאאאאאאאא

ובדיוק הגעתי וגם אתה, אודי. אספיק לבקש ברכת דרך צלחה לסוף השבוע? מאחלת לכולם סוף שבוע ממלא ורגוע, פורח ומרענן. או שבוע שכזה, למקרה שבכל זאת תעלה ההודעה בראשון... נעמה.

אני זקוקה לך היום. אני צריכה שתרגיע אותי. השפתיים שלי רועדות, וגם יורדות לי דמעות. אני צריכה שתגיד לי לילה טוב בשקט בשקט. שתשב לידי עד שארדם. אני מפחדת מהחושך. מפחדת לישון לבד. אודי, תבוא, בסדר? הילה-hila

אתה מכיר את הכדור "רמוטיב"? ( נדמה לי שע בסיס צמחי ושבארה"ב ו/או אירופה נמכר ללא מרשם רופא)..

הגעתי הביתה, אמנם לא לפני הרבה זמן. אבל אני מצליחה לעצור את עצמי מלהתעצבן. וזה כבר טוב, כי יש לי מספיק סיבות ללמה כן לכעוס, אבל אני מתעלמת מהן. שתהיה שבת שלום אודי אתה תהיה כאן ביום ראשון? ובהמשך השבוע תהיה?

תסוגר את השבעו אויל עוד דקות או שועת ואשרא לבד צמהא ל מילה או נשיהמ שתגריע ואפילו איני מכיהר אותך ומרגיהש כל כך עלובה וקבצנית למילויתך אודי תעוזר יל הרעשמתגבר ואי השקט ווהיואש איך אצלחי למושך עוד מצעטרת שאינ כך וזו בכלל אל אני רק רוהצ להסגר להטאם אודי קח אתוי מהפ הם לא מריפם ומתץכאיבים כל כך ואינ מפסקיה לצעוק ורקמפסיהק לנשםו עמוק להתנקת ולא לזוז שאל יכאב יורת כיאלט מתה אהת מבין אודי אתה מבין אויד שאינ אל מכירה בכלל קץרק קוראת מילים שלך שרוצות לדסר אויד תעהנ לי אם תוכל כי החוט דק וניא טועבת אודי אויל מחר

נשיהמ לפני שבת אויר תכול לתת לי אודי אינ לא מובתנ לא יכוהל להסביר אין מילים תן לי אויר?

אני משוגעת?? כן. אני השתגעתי לגמרי. אני שוב מתגעגעת אליו המון המון המון. אודי? איך יודעים מתי תלות היא טובה? ומתי היא מזיקה? איך? הילה-hila

אודי, קודם כל אני רוצה לאחל לך חג שמח. אני מקווה שתנוח בחיק המשפחה שלך. אתה עובד קשה, מגיע לך! רוצה שתדע שאני מאוד מעריכה אותך על הנתינה הזו. נתינה ללא תמורה. מעניין איך זה מרגיש להיות אתה. להיות משמעותי לכל כך הרבה אנשים. הלוואי וגם אני הייתי כל כך משמעותית. רוצה לשתף שגם המטפל שלי יוצא לחופש וגם אנחנו נוסעים לצפון. אני לא יודעת אם אתגעגע אליו. מצד אחד, רוצה להתגעגע ומצד שני, חרדה שזה יקרה. אודי, אתה יודע שלאט לאט בשקט בשקט הוא נכנס לי ללב. מתגנב לו פנימה. זה מפחיד וגם קצת נעים אבל בעיקר מפחיד. ואני אגלה לך סוד - גם אתה נכנסת קצת ללב. נטע.

היי, התחלתי טיפול לפני כ8 חודשים אצל פסיכולוגית בחודשים הראשונים היה לי קשה להיפתח והפגישות היו פחות משמעותיות עבורי לאחר מספר חודשים נפתחתי יותר והבנתי ביחד עם הפסיכולוגית שעברתי אונס לפני 10 שנים (אני בת 18 - האירוע קרה כשהייתי בת 8) היא מאוד עזרה לי להתמודד במיוחד עם זה שאני רואה את האדם שעשה לי את זה על בסיס יום יומי. בעקבות האירוע היה לי פוסט טראומה והיא טיפלה בי בEMDR . דיברנו ועבדנו על האירוע בערך 4 חודשים. מצבי השתפר, אבל אני עדיין חושבת ומרגישה את האירוע כמעט כל יום (אבל פחות). בפגישות האחרונות אני מרגישה שחזרתי להתחלה, מה שקרה לי מאוד בודד אותי חברתית ובגלל זה חייתי בהכחשה כמעט 10 שנים, אני אמורה ללכת כנראה לשנת שירות בה אני אצטרך להתמודד עם מצבים חברתיים, המטפלת דוחפת אותי לפתח יותר קשרים ולהעמיק קשרים שיש לי,אבל אני עדיין לא מרגישה מוכנה..להיפגש עם חברה אחד על אחד ולספר לה משהו אישי- מעורר בי חרדה ומבוכה, אמרתי לה שזה מלחיץ אותי. אני מפחדת שאם אגיד לה שאני לא מרגישה מוכנה היא תגיד לי שזה תירוץ.. אני מרגישה בפגישות האחרונות שאני לא מצליחה להביא את עצמי ושאני חוזרת על עצמי ומדברת על דברים שאני בכלל לא רוצה לדבר ובגלל זה הפגישות הופכות לפחות משמעותיות. עשיתי שינוי גדול והרבה מאוד בזכותה, אני אסירת תודה על דברים שהיא עשתה עבורי, אבל אני מרגישה שעדיין יש לי עוד דרך לעבור. הפסקנו לדבר על האירוע למרות שזה עדיין מטריד אותי, זה הפך מנושא מרכזי למשהו שולי בטיפול.. אני מרגישה שעקב זה שאני הולכת לשנת שירות בעוד 4 חודשים, היא נורא רוצה שאני אפתח כישורים חברתיים ואהיה פחות קנאית לפרטיות שלי ואדע איך להתשלב, אבל אני מרגישה שהכל הולך מהר מידי! הייתי רוצה לדבר איתה על התחושה היום יומית, הריקנות והתחושה שיש משהו שחסר, ושלא מתמלא אף פעם, אבל אני לא מצליחה. מה לעשות? איך להחזיר את המשמעות לטיפול שלי שהלך לאיבוד בחודש האחרון? תודה רבה על ההקשבה, נועה :)

לקחת אוויר להניח לי. את עובדת קשה מידי הילה. חרשת את השדה. עבדת עם האת. עדרת ועדרת. האדמה רוויה, קיבלה מינרלים. קשה לעדור בשדה יבש. קשה לזבל אדמה פגומה. הקוצים והעשבים השוטים מנסים כל הזמן לפרוץ ולהרים ראש. נוחי הילה. מותר לך לנוח, להרפות. יהיה אשר יהיה. את עושה כמיטב יכולתך. גם לך מגיע לנוח. להניח. אודי. תגרש אותם, טוב?

אוף.. אני מעיקה. גם היא אמרה לי שהיא חוששת לדבר איתי בחופשיות, מכיוון שמילה אחת שלה יכולה לפגוע בי או להכעיס ואז אני רוצה לעזוב.. בכל מקרה אני מעיקה בסוף..בין אם אני אומרת שנפגעתי ובין אם לא.. אי אפשר לצאת מזה.. אני פשוט יצור מעיק..

זה גם בציניות? מותר להיות הכל.. אבל בסוף לא רוצים אותך.

הרבה הודעות....ענתה לי...שתי הפסקות גדולות זה יותר מדיי בשבילי.. זה פשוט מערער את הפנים..........אז קבענו ליום ראשון למרות שעמוס לי נורא אבל אולי הפנים שלי יותר עמוס ומוצף אז הוא שווה טיהור פנימי................לא מגיע לי כל הטוב הזה שלה :(

לגרםו לתחושות שקות או פחידם וחדרות קר להשימע את קולי ולחשפ. משוה שחעזור למהיע את הסיופר ךמוקם ארח מתצנלת ומוהד שנתתם לי מקםו אודי אל תעכס אל אבאו יותר אם זה מפריע

אודי, קשה לי עם ההודעות של מילי. החלטתי שמפסיקה לקרוא. מילי, אין פה ביקורת כלפייך, ההפך - דאגה והזדהות עצומה. ההודעות שלך מציפות אותי. מכניסות אותי לחרדה. שימי לב, לכתיבה שלך. ההודעות כתובות בצורה בלתי מאורגנת, וזה נותן לנו הצצה לכאוס אשר בעולמך הפנימי. אולי זה כל כך מציף אותי כי אני מפחדת שזה גם יקרה לי. אני מאוד מסודרת. מאורגנת. הכל מתוקתק אצלי. אני חרדה מחוסר סדר. אודי, כאשר אתה "שולח" מטופל לאישפוז, האם אתה מבקר אותו? מתקשר להתעניין בשלומו? משוחח עם הצוות המטפל? שומר לו את זמן המפגש הקבוע שלו? אודי, אולי תקח את מילי לטיפול? תבטיח לה שאם היא תתאשפז אז תבקר אותה. תהיה שם בשבילה. אודי, עצוב לי )-:

נטע יקרה, מכירה את שיר הילדים הזה, עולם הפוך? הפזמון שלו: עולם הפוך-הפוך עולם הכל תמיד חסר, אבל מושלם פנים אחור-אחור פנים אמור, מה יש בחוץ משבפנים. מרגישה אותך בזמן האחרון גם רוצה שלא יגעו, יתקרבו, יטיבו/יכאיבו, וגם מבקשת דרך מילי את אותה ההצלה והעזרה. כך מה שבחוץ מגיע למה שבפנים, והכל חסר אבל מושלם... נעמה.

כל כך דייקת....אכן הרגשתי מפוספסת, תודה שהגבת והתייחסת.....את מקסימה! כאב מעצבן, לא מסוגלת ללכת שוב לחנות לחפש בגד למרות שבעלי מפציר בי (הוא זה שתמיד שולח אותי, אני לא מסוג הנשים שהולכות לקניות לעצמן ונהנות מזה)

את יודעת, כחלק מהמחשבות שלי השבוע על לשחרר ועל קבלה וכל אלה, חשבתי על שני מבנים של רגש שנמצאים במקביל: איך אני מרגישה, ואיך אני מרגישה עם איך שאני מרגישה. הכאב והעצב הם גם איך שאת מרגישה, אבל אולי את הכאב והעצב שאת מרגישה בעקבותם (כי את לא מצליחה לקנות ולהנות וכו') אפשר לשחרר? אמורים להינות מהתחדשות של בגדים, מקניות חגיגיות, ואם לא אפשר להתבאס שלא מרגישים כמו שאמורים (ואני מאוד מכירה את זה - "אבל אני לא אמורה להרגיש ככה!"), ואפשר גם להגיד אני אמורה להינות ולכן אם לא, אולי לא אעשה את זה, וזהו, לשחרר. ואז נשארים "רק" עם הכאב המקורי... לא שהוא שוס, אבל זו הקלה במידה מסויימת. בלי קשר לבגדים, לקניות, לחגים, עצוב לך, כאוב לך, וזה בסדר. אנחנו איתך בזה. קצת חפירות, אולי קצת מרוחק מהחוויה. חשבתי לשתף כי דווקא החשיבה הפילוסופית הכללית הזו הקלה עליי הפעם (לשם שינוי). בכל מקרה, איתך. נעמה.

תודה ששיתפת את צודקת....כאב מהכאב או כעס על איך שאני מרגישה, מבאס אותי להרגיש רע במקום שאני אמורה להרגיש טוב.....תודה נעמה, את נקראת אחרת היום, ממקום מחזק וחיובי. תודה

מצטערת...הצעתי משחק, את הצעת משהו חיובי ואני הייתי בשלילי שלי.....מנסה לחשוב, מה התחדשתי אז לא קונה לעצמי כלום בד"כ רק לאחרים, לילדים.....את המטפלת חידשתי במכתש ועלי כי דיברנו על מינונים של תיבול בחיים ועל דרך הסתכלות...ובכלל זה מתאים לה מאוד לתחום אחר...אבל לא משנה.... אולי אני מחדשת לעצמי את זה שאני אמא טובה, שאני גאה בילדיי וקצת יותר בעצמי, זה חדש ועל זה דיברנו בפגישה. קצת חיובי בכל הכאוס....כואב לי ורע, לא הצלחתי להביא את עצמי לחנויות לקנות לי בגד לחג, אולי היום...לפני חג אני קונה תמיד לכלם וגם לי.....שונאת את פסח, החג השנוא עליי ביותר....הוא גורם לי להשמין או לא לאכול כלום......אמביולנטיות כזו....כי אני לא אוהבת מאכלים כאלה ממש אבל יכולה לאכול מלא תפו"א....ובכלל משפחתיות מסובכת.....באסה......סליחה שאני כזאת.....סליחה על ההודעה הקודמת אודי :(

פסח, גם בעיניי, הוא חג בעל פוטנציאל רב להוציא מאיזון... מיכל יקרה, נראה לי שאני מבינה אותך מאד. ואני חושבת שאני יכולה להבין את החרדה העצומה 'לשכוח' מהצד הנזקק כשמנסים להתרכז ולהישען על הצד החזק. אם תרשי לי, אשלח לך את הערכתי הרבה למאמצים שאת עושה בעבודה הנפשית ובכלל. והרשי לי לומר "יישר כוח" לצד הזיכרון והידיעה שיש שם כאב עז, בכפיפה אחת. קצת חפצתי שלא ניסחף מידי עם הכאב, שמרגיש לי שהוא קצת מדבק, בפורום. מעניין, להרגשתי דווקא כשיש פונים כואבים רבים הכאב מרגיש לי נמהל יותר. ועל-כן אולי מנסים לצעוק אותו יותר, מה שאולי עושה בהרגשה פנימה דווקא את העבודה ההפוכה, כאילו מבוטל. שלך, סוריקטה

במקום שלא ציפיתי ויכול להיות שזאת היתה הסיבה נכשלתי. המרצה אמרה שזה גבולי והיא לא יכולה להעביר אותי ובאמת שיש הרבה מקומות אחרים שיכלו להכשיל אותי בהם והייתי מקבלת את זה אבל במקום הזה-לא. איך מתמודדים עם הכישלון? בו בעת כשצריך להמשיך ולתפקד כדי לעבור את המשוכות האחרות.

טעיתי, כן כשהודעות כבר לא אדומות הן הולכות לאיבוד, במיוחד כשאחרים עונים......רציתי משחק..משהו...סוריקטה הציעה משחק....יפה , חוזקות זה בדיוק מה שדובר בפגישה האחרונה שלנו, ומה יצא לי מזה? לא יודעת היום כואב אולי מחר כבר לא יכאב.....סתם חשבתי שתראה, ציפיתי שפעם אחת לא תפספס למרות כל ההודעות וההגבות להודעה...........אוףףףףףףף תתייחס לכתובת "עץ נטול כאב"? טוב? לא מליחה לראשונה בחיי לקנות בגד לחג וזה מבאס.....לא ממש רוצה אולי, כל בגד נראה לי רע.......אוף........אמרת שתהיה כשהיא לא תהיה.........אוף רואה למה צריך ספר על הקשר באינטרנט גם????....אוףףףףףףףהתשובה על הספר ללאה ולך הייתה הרבה פחות חשובה :(

מיכל, אני מזדהה איתך. גם אני ככה מרגישה שאם לפעמים ענו לי אודי לא ראה ולא הגיב. ואני גם מתבאסת, ומבינה את ההרגשה שלך.

מצטערת על הגאדה. אני מטופלת תרופתית ושיחתית, גם הייתי מאופשזת ועדיין מנהס למצוא מה יעזור חוצ מרהצןו שלי והחיופש שנשמך כבר שהנ וחצי והמלמחה בקולות והמוות גם המפטלים שהיו עזבו כי לא רצו לקחת אחריות והעבירו לאישפוז והתנתקו ממני אחד המם אל מוןכ לבדר איתי ואף טרק לי את הטפלון. צריהכ מעג אינטנסיבי

הם אורמים. קהש ויה יה בסדר. לא פשוט. בטח קהש. אני מחפתש עוד אפשרויות והם אל יודעים

אני רק רוצה להגיד שיש לי מטפלת מדהימה.חכמה רגישה מכילה אמהית.אני אוהבת אותך כאילו היא אמי.הטיפול הזה מחזיק אותי.היא שומרת עליי.היום היא חיבקה אותי..החזיקה לי את היד..אודי..גם אותך מרגש הקשר שנוצר בין מטופל למטפל?

גיגית, מאוד מרגש!!!!!!! מקסימה המטפלת שלך, מזכירה את שלי :) איזה כייף לקרוא...גם שלי יודעת לחבק וזה נעים.

איך בונים הווה ועתיד על חורבות העבר???? איך???? היה טוב בעבודה. וגם עשיתי לק גל בציפורניים. זה לא נוגע בי. אני רוצה להיות עם הילדים שלי!!!! היום!!!! אני רוצה לחטוף אותם ולברוח רחוק רחוק. אני צריכה לשמור עליהם שהם לא יסבלו כמוני. אוףףףףף כואב לי כל כך.

........ מנסה...... לא מצליח...

אודי, אנחנו מנסים לשקם את היחסים בינינו. אני והמטפל שלי. בתוך החדר הוא מטפל מקסים, רגיש ומכוונן. אבל בכל מה שקשור לזמנים הוא ממש גרוע. אתמול הוא שוב איחר ב-12 דקות. כבר לא יכולתי אז הלכתי. כל כך נפגעתי. וכשהוא התקשר חזרתי. הוא היה כל כך עצוב, אודי. קשה לי לתאר לך את הפנים שלו. את העניים העצובות שלו. הוא אמר שאני מביאה הרבה חלקים תוקפניים לחדר גם בלי שאני מתכוונת. למשל שאני אומרת שהוא מכאיב לי. וזה בעצם אבא שהכאיב לי. וגם שאני מאיימת שאני יעזוב וזה ממש קשה לו. כאב לי לראות אותו ככה אודי. אני אוהבת אותו כל כך. הוא גם ממש בא לקראתי במחיר. ועושה מאמץ גדול להיפגש איתי. הוא מגיע מחוץ לעיר, במיוחד כדי להיפגש איתי. (הוא עובד ביותר ממקום אחד). מצד שני- הוא עושה עלי את הסטאז של האנליזה שלו. שזה משהו שאני הסכמתי להיכנס אליו. בהמלצת המטפלת הקבוצתית עשינו חוזה כתוב. ועכשיו למשך שלושה חודשים אנחנו נעקוב על הזמנים/איחורים/ביטולים/תזוזה של השעות. כי זה ממש מערער אותי. עכשיו אנחנו נעקוב על זה. וגם אם אני יחליט לעזוב זה יהיה ממקום מאורגן, מסודר. ומוסכם על שתינו. אני גאה בעצמי שאני לא עושה צעדים אימפולסיביים. גם הבוסית שלי היום אמרה לי שהיא גאה בי. אודי- הלילות....... הלילות בלתי נסבלים. זה תוהו ובבוהו. הילה- hila

הטיפול במוד של פגישות מדוללות מאד, כך קורה, כך נוטה להזכיר כאן מעת לעת. יוצא שחלף כבר כחודש מאז ראיתי לאחרונה את רופא הנפש, ועכשיו הוא בחו"ל כפי שקורה מידי פסח. אפילו לא דיברנו לפני צאתו לחופשת החג, אך הוא יודע שהלב מתנפץ, וכמו פעמים רבות אני לבד גם בערב החג המתקרב. אודי, אפשר יד? סוריקטה

והיא לא תוכל להיפגש איתי עד החג, מלבד שני בבוקר שלי זה לא רלבנטי כי כבר בטוח אסע לפני. קבענו שנדבר בטלפון במקום בשני בבוקר ואז גם אראה/נראה אם אני רוצה גם בשלישי בערב. אני חושבת שאסע לשבת בכל זאת. כי אני אבכה אם אשאר כאן. גם שם סביר שאבכה אבל כנראה שבכל מקום לא מושלם.. דעתי עוד יכולה להשתנות.. אבל זה הכיוון כרגע.

שאני מתלבטת לגבי שבת.. שאולי היא יכולה להיפגש איתי לפני פסח. גם רציתי להגיד לה שמחר יש לי ראיון.. רציתי להראות לה פתק שאחיינית שלי ציירה עליו לב וכתבה את השם שלי עליו. זה הכל. זה ככ הרבה לצפות? כלום לא הצלחתי להגיד, כלום!!! אז לפחות אתם תדעו מה רציתי... יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה להגיד ולא מצליחה, אבל אני מנמיכה ציפיות.. ועדיין כלום לא קורה.

אתה שומע??? 1. היום בבוקר, המחשב לא נדלק לי ואני התעצבנתי. במיוחד אם אתה זוכר את מה שהיה לי איתו. הייתי צריכה לצאת מהבית ועכשיו שוב ניסיתי. ומה גיליתי? שהמטען לא היה מחובר כמו שצירך בעצמו. ז"א למחשב ולחשמל כן, אבל הוא בעצמו מרוכב מכמה חלקים. 2. אתמול בשיחה עם "חברה"... היא שאלה אותי איפה אהיה בשבת והתבלטה בעצמה איפה להיות, אמרתי שאולי אהיה כאן (ז"א איפה שאני שוכרת דירה), היא אמרה שאולי תסע לחברה בצפון אולי לת"א ושאם לא יסתדר אולי איתי. ואז גחכה כאילו זה בצחוק. מהרגע הזה השיחה התקצרה על ידי באופן מיידי. אם זו לא השפלה אז אני לא יודעת מה כן.. והיא די חברה שלי, אני שונאת אותה.. זה ממש מעליב ופוגע. אתה מבין שאין לי חברים?! 3. נמאס לי! והיא אולי עוד מעט תתקשר כדי שננסה למצוא זמן לעוד פגישה אבל אני לא יודעת אם זה יצליח בכלל. 4. מחר יש לי ראיון עבודה, אני ממש מקווה שיסתדר. למרות שהמשכורת גרועה, ואולי זה גם רק זמני, זה נחשב מקום ממש טוב למקצוע שלי ואני רוצה לעבוד בו. לא סיפרתי לה וגם כמעט לאף אחד אחר. אני מנסה לנחם את עצמי מראש, לכן אומרת לעצמי שאם לא ירצו אותי אז לא נורא ושכנראה כך היה צריך לקרות.. האמת זה קצת ינחם אותי אבל גם ככה אני לא מאמינה בעצמי אז זה רק יגרום לי עוד יותר לא להאמין. למה החיים כל כך דפוקים??? למה? אני רוצה להתחתן, אני רוצה שיהיה לי מישהו להיות איתו... די כבר, כמה אפשר

זה לא פעם ראשונה שאני נעלבת ממך...

אודי, הבן שלי בחופש ולקחתי אותו ללונה פארק. ופתאום משומקום - פלשבק נוראי. חברה מספרת שהייתי חיוורת, רעדתי ו... בסוף גם התעלפתי. הבן שלי כל כך נבהל. ניסיתי להרגיע ולנסוך בו ביטחון וזה דרש ממני כוחות על. אודי, איך אני משקיטה את השדים שבתוך הראש שלי? איך מתמודדים עם פלשבקים? איך אני אהיה יותר בשליטה? אני מרגישה בתוך רכבת הרים וגם בתוך רכבת שדים אינסופית )-: אני עייפה. נטע.

מטפל אומר למטופל בעל התפתחות פוסט טראומטית שכושר התפקוד שלו נפגע למרות שכל חייו התאמץ, המטפל אומר 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני כיום'. אשמח לשמוע את דעתך אודי. האם לגיטימי שמטפלים בהתייחסויותיהם יפגינו כזאת התעלמות אטומה מההקשר שבו דברים נאמרים ולא יעצרו ויבדקו עצמם אפילו אחרי שהמטופל מפגין זעזוע מאטימות שכזו? אני באמת רוצה לשמוע את דעתך אודי. מה הבעיה לתת הכרה על חוסר שיוויוניות אמיתית שהייתה? להודות 'אני לא סבלתי מחרדות וקשיים וסימפטומים כמוך'. מה הבעיה להודות?? ועדיין אפשר להחזיק מסר של אמונה לגבי היכולת להשתנות. זה לא סותר. אז למה מטפלים מתנהגים בצביעות כזו? אני רוצה באמת לשמוע מה דעתך וכיצד אתה נוהג להתייחס לעניין. אחרי שנתיים של סבל משחזורי זכרונות חזרתי להתמודד לאחרונה עם כל מיני עניינים שבעבר הסבו לי חרדה נוראה. אני לא מוותרת!! לעולם!

אני בשלהיי העשור הרביעי לחיי , לפני כ-5 שנים התחלתי טיפול . התחלתי את הטיפול על פגיעה מינית בת שנתיים שעברתי מבן משפחה אחד שאותו זכרתי ..ולאט לאט התגלתה האמת המרה . תוך כדי הטיפול הבנתי שאני עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית ללא נתק בן היישויות ..שנגרמה בעקבות התעללות בת 10 שנים של אבי (חושבת שנזכרתי בהכל עד עתה ). לפי דברייה של המטפלת ואני גם מסכימה אני סוג של מהופנטת ..השאלה היא האם יש חומר או דרך להצליח להבין מה הטריגר שגורם לי להתנתק להתהפנט להעלם ..האם יש דרך שבה אני יכולה לעקוב אחר הדברים ..אשמח להפניות לכל חומר כתוב או ידע שיעזרו לי לחזק את המודעות והיכולת להחלים ...ושאלה נוספת האם ניתן להשתמש בפורום כרשת בטחון בשעות שהמטפלת איננה ..המון תודה

קראתי אותו ואחרים וברור לי שכל התהליך הוא בטיפול עצמו ויש לי מטפלת שהיא אחת למליון .אין לו תחליף .. השאלה שלי הייתה בקשר להיפנוזה . איך אני יכולה לדעת מה בעצם גורם לי להיפנוט הזה , מה הפעמון ששולח אותי לשם..ברור שלאט לאט תוך כדי שימת לב מדוייקת ברגע הניתוק אני אבין יותר ...השאלה היא אם יש דרך לחדד את הקשב לרגעים האלה .

אין לי כבר כוח. בסה"כ רציתי להגיד כמה דברים היום בטיפול. וכלום, כלום לא הצלחתי. כל פעם זה חוזר על עצמו, אותו הדבר. פעם שעברה היא שאלה אותי משהו בקשר לשיחה שהייתה לנו בטלפון ואז כל הפגישה סבבה סביב זה. אני יודעת שזה ככה. שאם היא לא תשאל משהו וכאילו תוביל אני לא אדבר. מצד שני לא תמיד אני רוצה שהיא תתחיל כי מי בכלל אמר שאני רוצה. לרוב מה שקורה בפגישות זה שבהתחלה לפעמים רבע שעה לפעמים חצי שעה ולפעמים יותר, אני פשוט לא מצליחה. ואז אני מתעצבנת וכןעסת ובוכה ומתוסכלת שלא מצליחה לדבר ושכל פעם זה קורה. היום היא אמרה שאולי צריך לקבל את ושזה חלק מהפגישה. מעין הקדמה. גם אני חושבת שזה ככה. ולא הצלחתי להגיד כלום. רק משהו קטן שגם לא יצא כמו שצריך. אמרתי לה בסוף שאני לא מוכנה לצאת היום ואני לא מתכוונת לקום. היא כעסה וגם אני. בסהכ רציתי שניפגש לפני החג עוד פעם ולא הצלחתי לשאול. מה שנסגר בסוף זה שהיא אמרה שתתקשר היום אליי בערב ונחשןב על אופציה אחרת. היא גם אמרה שנוכל בשלישי הבא לדבר בטלפון... וזה טוב. אבל היום היה ככ רע. ואני פשוט מותשת. אבל צריכה אותה עוד קצת. וחלק מזה קשור להחלטה איפה אהיה שבת. בלי קשר חברה שלחה הודעה והזמינה אותי אליה לכל.השבת. זה לא רלבנטי אבל בפעם אחרת נראה לי שכן. אודי מה אתה אומר?