פורום פסיכולוגיה קלינית

אינ כל כך מפחתד חשוך וקר

אם תרשי לי אשב לידך, אמנם יהיה חשוך אבל קצת יותר חם... וגם פחות מפחיד בשתיים. התרשי לי?

ואל תלך? עד שיגמר? אהת יכול?

אני בטיפול אצל פסיכולוגית כשנתיים, והחלטנו שבעוד כחודש, נסיים. העניין הוא, שיש משהו שלא סיפרתי לה, ואני מאד מתלבטת לגבי זה. אני עוקבת אחריה ברשת. רואה תמונות שלה, של המשפחה שלה. אני מרגישה ייסורי מצפון לגבי זה. מבינה שזו חדירה לפרטיות. אותה, אני אף פעם לא שואלת דברים לגביה. אני מפחדת להגיע למצב שבו היא נאלצת להעמיד אותי במקום, להציב גבולות. מעולם לא דיברנו על גבולות, לא התעורר הצורך. על פניו, אני מכבדת את מערכת היחסים שלנו, על כל מגבלותיה. היא לא המטפלת הראשונה שלי, ובעבר העירו לי לא פעם על נסיון (אמנם לא נסיון מוגזם ובוטה, אך עדיין) לפרוץ גבולות. חשתי אי נעימות עם זה, ומאז זו פינה שאני משתדלת לא להכנס אליה. עם המטפלת הנוכחית, מצאתי לי את ה'פתרון' הזה, של לדלות פרטים ללא ידיעתה, כדי שאוכל לא לשאול אותה. זה פסול, אני יודעת. חצוף מצידי. אני מרגישה שאני מרמה אותה. ומצד שני, אולי אין צורך לומר שום דבר. עוד מעט מסיימים טיפול, ובשביל מה להטריד אותה בכך. הרי ברור שזה משהו שישנה את תפיסתה עליי, על מערכת היחסים בינינו, ולמען האמת, חבל לי . מה אתה חושב?

שלום רב, הנני חולת סכרת נעורים המטופלת במשאבת אינסולין. אני חווה מתח וחרדות כתוצאה מתהליך לא פשוט של גירושין. הציעו לי להשתמש בפריזמה- אשמח למענה לשאלותי להלן: 1. תופעות לוואי 2. במידע התרופתי נרשם כי אין לשתות יין בתק' הטיפול בתרופה. מדוע? ועד כמה זה הכרחי? והאם קיימת תרופה דומה שמאפשרת שתיית יין בתק' נטילתה? - אודה למענה בהקדם.

אודי הי, זו המשוואה אצלי.. איך אתה מסביר את זה ? קמתי הבוקר,בסך הכל בסדר.. כן..יש בי פרפרים בבטן..כאלו של התרגשות טובה.. גם מתגעגעת ממש לאמא צביה. אתמול לא נפגשנו.. איכשהו, אני יודעת/מרגישה שכשאגיע היום לאמא צביה אהרוס, אחבל, חייבת לעשות משהו שהכל יחרב.. אודי, מה זה ? מה יש לי ?

מאת : ביקורת: העומק של 'ירח קפוא' מתגנב אליך בדממה. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות". מאת: רונה קופרבוים אדם חייב להרגיש פגיע. מי שלא מסכים להרגיש פגיע, יצטרך לעשות עיקוף גדול סביב החיים. 'ירח קפוא' של יאן קוסטין וגנר הפיני הוא מותחן שחוקר לא רק תעלומת רצח אלא גם, או בעיקר, את שאלת ההזדקקות. האם אתה מוכן להכיר בזה שאינך מסוגל לעשות הכל לבד? האם אתה מעז להרגיש זקוק? הבלש והרוצח, שני חצאים של הנפש, מחזיקים קטבים נגדיים. הבלש, קימו יואנטה (לכולם בספר יש שמות פיניים מפני שהם מפינלנד‭,(‬ מאבד בפתח הסיפור את אשתו. תוכו נפרם. החיבורים שלו מתרופפים. יואנטה מצוי על סף התפרקות. לכן עליו להיאחז במשהו. מטרה, כיוון. הוא קובר את אהובתו וחוזר למשרד. אחוז צער, משתגע מאבל, הוא מתמסר למרדף אחר רוצח שקט. רוצח שאי אפשר לשים לב אליו. הרוצח הזה לא מסוגל לשאת את המצב האנושי הבסיסי של היות תלוי באחר. זה הפגם הטרגי שלו, וזה מה שמניע אותו להרוג. הוא הורג כל מי שנחמד אליו, כל מי שמציע לו חסד, אהבה, רוך: "היה לו נעים להיות חלק מהחשיכה‭."‬ כי מי שבידו להציע טוב, בכוחו לקחת חזרה את הטוב הזה. השפע מצוי בשליטתו. לכן האחר שאוהב הוא ישות מסוכנת. עולה כלפיו פחד, שמתגלגל לתוקפנות. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה צרות עין - הרצון להשמיד את מי שמציע לי מהטוב שלו, מפני שדווקא נדיבותו חושפת אותי לתחושה של תלות, הזדקקות, נפרדות, כמיהה. כדי להיות בקשר צריך להודות בצורך שלנו בקשר. לקבל את סכנת המוות של דחייה. רק אז אפשר לקבל ממישהו מה שהוא מוכן לתת. קליין האמינה שהמאבק הזה כוסס בתוך המרחב הפנימי למן השבועות הראשונים בחייו של תינוק. 'ירח קפוא' ממקם אותו בתוך הנוף הלבן, הצונן, של העיירה טורקו, על בתי העץ שלה ותושביה הרדופים איש על פי דרכו. ביניהם מסתובב רוצח סדרתי. כלי הנשק שלו הוא כריות. מנגנון ההגנה שלו הוא הכחשת הצורך. הכחשת פגיעות. הספר מלא תיאורים של אומניפוטנטיות מדומיינת: "הוא שאף אל קרבו את האוויר הצח, הרענן, של הבית שעליו השתלט. זה עבד. כמובן, הכל עבד. כל מה שרצה‭."‬ במקום אחר: "הוא היה בלתי נראה ובלתי פגיע. חשוב היה, חיוני היה להבין זאת‭."‬ ואחרי שהקורבן מפסיק לנשום, הרוצח "שוקע לתוך השמים, מושיט יד לכוכבים הקטנים, הצהובים, לוקח ומועך אותם בכפות ידיו‭."‬ למחרת היום, כשהוא מתעורר, "ידע שעשה משהו איום ונורא, והמחשבה נעמה לו. הוא עולל עוול. הוא יכפר על העוול בעוול נוסף‭."‬ אחרת העולם יחלחל אליו. בעוד הרוצח שוקע לתוך הזיות של גדולה, מתעלה הבלש במדרגות הייסורים. הוא צועק את שמה של אשתו עד שרגליו קורסות. הוא מפסיק לישון. מפסיק לאכול. מטיח עצמו שוב ושוב כנגד האובדן. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה להתגעגע. כשהוא מצליח סוף-סוף להיכנס הביתה, הוא חושב דברים כמו "לחיים אין משמעות אם מת אדם שאהב מאד‭."‬ הלוא איכות החיים היא איכות היחסים שיש לנו בתוכם. בתוך כאבו, מסוגל יואנטה הבלש להרגיש את הרוצח. מכיוון שהוא מסוגל לבוא במגע עם כאביו-שלו, הוא מסוגל גם לבוא במגע עם חווייתו של אדם אחר. זה כוחו של ידע עצמי. 'ירח קפוא' מציע חוויית קריאה מתעתעת. נדמה לך ששטת על פני ים שטוח, שאפילו לא נרטבת, מפני שנימת המספר כל כך מדודה. רק בתום הקריאה התחוור לי שצללנו עד לקרקעית. העומק אינו נחגג אלא מתגנב אליך בדממה. וגנר פורש את התמונה במשורה, ללא סנטימנטליות, כך שלוקח זמן לזהות את הנוף המתואר. אולם ברגע שזיהית אותו הוא מסרב להרפות. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב. דמויות נוספות מופיעות בסיפור. הבוס קטולה, שוטר בכיר וקצר רוח. בני משפחה של נרצחים. הוריה של סאנה, האהובה המתה. חברים. עוברי אורח. ועוד ועוד. הנגישות שלהם חמקמקה. פני השטח של בני אדם הם לעיתים חלקים מדי, ואין במה לתפוס. יואנטה מתקשה לדבר עם הקרובים לו. רוצה לטלפן לאמו ולא מצליח. המילים מתכווצות. מול זרים הוא מצליח יותר. בזרות יש מקום. כל זה מתואר בלשון יבשה כקרח. הפרוזה של וגנר היא תופעה אקלימית: התפרצויות געשיות שגורמות כוויות קור. הכאב אצלו אינו פולט חום. בתחילה שייכתי זאת למיזנתרופיה, אבל אולי להפך. אולי זה מחסה מפני עוצמת הרגש שלו עצמו. לפיכך הפסקאות והמשפטים נחתכים מהר. זה לא זמן לפסיקים. התמסרות לשפע היא דבר ממכר ויש להיזהר מפניה. ובכל זאת, מבעד למרחק המדוד שוגנר מקפיד לשמור, הוא מיטיב להבחין בנימים העדינים שעל פני גיבוריו. מכיוון שהוא רואה, אנחנו יכולים לגעת. לחמול ולהתקרב אל רוצח, כפי שהבלש בוכה עליו. בבכי הזה שניהם נגאלים. הבלש, מפני שהוא מסוגל לבכות. הרוצח, מפני שיש מי שבוכה עליו. החיים: זה אף פעם לא מספיק, ותמיד יותר מדי. הגיבור הזה, שאנחנו לא יודעים דבר על מראהו, מעז להיישיר מבט למקום שאשתו המתה תופסת בתוכו. "הוא רץ לקראתה. לעולם לא יגיע אליה, אבל זה לא חשוב, חשוב שרץ‭."‬

מיכל תודה.. מצריך עיון.. נפגשתי עם אמא צביה לאחר שקראתי את מה ששלחת מיכל,ושאלתי אותה אם אני מרגישה כלפיה צרות עין? ואמרתי לה בערך את הרעיון שהבאת ממלני קליין.. תשובה ממנה כמובן לא קבלתי.. ואודי, כשהגעתי ,הייתי מאוד מאוד תוקפנית..ואמרתי לה את תוכן ההודעה ששלחתי לך.. לאחר שהוצאתי עליה המון המון תוקפנות ,פתאום כל כך רציתי לחבק אותה, גם רציתי שהיא תשב לידי ותחזיק לי את היד. היא כמובן לא עשתה כלום ממה שרציתי :( אודי,מה יש לי ?

הי מיכל יקרה, התחברתי מאד לקטע. לדעתי, הוא יכול היה להתאים מאד גם לתכנים רבים אחרים בפורום, הן של בנות נוספות והן שלי. איכשהו אני רואה זאת כסוג של הברקה מתאימה להביא אותו לכאן. תודה על השיתוף, סוריקטה

הי אודי, רציתי לשאול אם בא לך לשתף משהו מהחוויה של שילוב של טיפול ומוזיקה. סתם סקרנות. אני שואלת בגלל שאני מנגנת קצת, ואני מרגישה שיש משהו בנגינה שמקביל , מבטא את מה שקורה בנפש. ואני מרגישה שהנגינה שלי חסרה, מעוקרת, לפעמים שנפשי יוצאת לנגן כבר את מה שמעבר לתווים , או מה שבתוכם, והיא לא מצליחה ונשמע רק קול חלול. ולפעמים לנגן עם אחרים זה כמו דיאלוג, לפעמים דיאלוג טיפולי, מרחב שאפשר להרגיש בו תקיעות והתכנסות או ספונטניות ושחרור... כשאתה עוצם עיניים ומתמכר לנגינה של האחר ומרגיש מתי אתה יכול להיכנס ולהוסיף את התווים שלך... נזכרת גם בקשר יצר-יצירה שהוזכר כאן בעבר. בברכת שחרור ופריחה, גילת.

מהו האיבר שאיתו חווים? נפש? מי אמר שהיא קיימת? הרי גם זה תוצר של פעילות מוחית בסופו של דבר. אז מה זה אומר 'פחות מילים. יותר חוויה?'

רשמתי שאני שוקלת לפנות לעו"ד לבדוק אם יש מקום לתביעה. רשמת לי 'אשמים' ו'אם זה יביא לך שקט'. לא הבנתי מה בדיוק זה אומר. אתה לא חושב שבעצם העובדה שלא הסבירו לי מהו טיפול פסיכולוגי כיאות בהסברה ישירה, לא הבהירו טבעו ותכליתו והניחו לי להתייסר בצורה כה קשה שם בניסיון לתפוס עם השכל מה לכל הרוחות עושים ולנסות להתמקח על רוחב גבולות כאשר מראש עבודת המטפלת הייתה לתסכל ולא הסבירו לי כדי שלא אבזבז מרצי ותקוותיי לחינם.. אתה לא חושב שזה סוג של עוולה מצד המטפל? שלא לדבר על התערבויות חודרניות מעמדה פטרנליסטית והעדר הסברה שהתהליך הטיפולי עשוי לשחזר טרואומות באופן חוויתי.... וגם על התייחסויות מתנשאות ושגויות שנחרטן בזכרוני והדהדו זמן רב לאחר מכן ופגעו ברווחתי ובתחושת הערך. אודי, זה לא ענין של 'שקט'. אלא של צדק. אם נכוויתי למה האופציה היחידה שלי היא 'להמשיך הלאה'? האם אקט של לשקול תביעה אינו ביטוי לניסיון להשיב כבוד והעצמה שנגזלו לבעליהם? מה דעתך?? האין חשיבות ליכולת להגיב חזרה על מה שנחווה כעוול? מכעיס אותי שהפסיכולוגית הזאת לעולם לא תשלם על הטעויות שלה. עליה לשאת באחריות. זו המשמעות של עשיית צדק. נכון אבל שלא ממש אכפת לך? כי מה זה כבר נוגע לך... הייתי שמחה לשמוע אם לדעתך יש לי קייס משפטי בכלל או שאין שום סיכוי וכל התגובות הקשות שחוויתי הם בעיה שלי בלבד ואין שום קשר לאיכות התפקוד של המטפלת.

היי מימה... סתם משתפת אותך בתחושה שיש לי... אני מרגישה שגם אם היו אומרים לך מהו טיפול פסיכולוגי, שיהיו שחזורים של טראומות ועוד..עדיין היית הולכת. אנחנו, וגם אני שמודעת לכל זה(ואפילו נמצאת בעולם הטיפול), לא באמת יכולים להבין מה זה, עד כמה זה קשה, מרסק, מערער... עד שאתה מגיע לזה.. וחווה את זה. אבל קמים. קמים אחרת.

מימה, כפי הבנתי לטיפול אין הגדרה או מרשם של מה הולך לקרות במהלכו. זאת לא משוואה, תבואי עם בעיה או צורך יעשו כך וכך ותצאי לדרכך שמחה ומרוצה. הטיפול הוא קשר בין שני אנשים שבמהלך הדרך בונים אותו, יוצרים אותו, ומה יותר מסובך מיצירת קשר בין שני אנשים שונים נפרדים ואחרים?. עבודת המטפל היא לא לתסכל, אין שום מטרה כזו. אבל הטיפול נושק גם לגבולות המציאות וגבולות המציאות מזמנים גם תסכולים- ככה זה בחיים, וטוב שכך. התסכול הוא לא המטרה אלא אמצעי שאמור לעזור לאדם למצוא את העצמי שלו, את הרצונות שלו, את הצרכים שלו , את העצמאות שלו, את היכולות שלו, את הכוחות שלו, את הסבלנות שלו "בקיצור" את החיים *שלו*. יכול להיות שמרוב שבאת עם צפיה ותמונה כל כך ברורה של מה שאמור לקרות, כשזה לא קרה זה התפוצץ לך בפנים בצורה כל כך חזקה ומכאיבה. מן הסתם למטפלת יש אחריות, לנסות להיות מותאמת ברמה סבירה וטובה ובצורה רגישה, במיוחד בשלבים בהם מתבסס האמון ונבנית תשתית משותפת התחלתית ואולי היא לא היתה מספיק רגישה ומותאמת. העוול שלך שהוא שלך ואי אפשר להתווכח איתו, זה מה שחווית!!! אבל הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כנראה שהמטפלת תבוא והתמונה שתשתקף מעיניה תהיה די שונה. זה לא שהלכת לקנות קוטג' ומצאת בתוך המיכל גבינה לבנה. אי אפשר להתווכח עם תחושותייך ותפיסתך אבל זה גם לא משהו שאפשר להעיד עליו באופן אובייקטיבי. יש דברים שהם הפרה אתית של טיפול שאין עליהם ויכוח ולעומת זאת יש דברים שהם לב ליבו של הטיפול, ונראה לי שכל הזעם הזה שאת חווה הוא בדיוק לב ליבו של הטיפול שלך. הנקודות הרגישות שלך נחשפו שם בצורה מזוויעה עבורך והנקודות האלה ימשיכו לשרוף בכל מקום שתתהלכי בו בעולם, עם אנשים אחרים ושונים שתפגשי ובסיטואציות נוספות ואחרות אם הכיוון לא יהיה טיפול והבראה כלפי עצמך פנימה במקום להתמקד באישה חיצונית שהיא ובה תלויה האשמה. כל המגילה הזו היא מתוך אכפתיות, ממני אליך.

שלום רב, ברצוני להתיעץ לגבי התנהגות מוזרה של בעלי שמתחילה להטריד אותי. בעלי הוא בנאדם סטרילי שנגעל מהרבה דברים, יש לו פחד מדברים שנגעו ברצפה, הוא בודק היטב את הנעלים שלו כל יום לפני שהוא מוריד אותן, הוא שם כפפות כשהוא מתדלק וכו' העיניין שמטריד אותי שהוא פיתח הרגל שהוא מתקלח רק לאחר שהיה בשירותים וזמן המקלחת מנימום חצי שעה כאשר הוא מקרצף ממש את הגוף בצורה קיצונית, לאחרונה שמתי לב שאם הוא לא צריך באותו יום לשירותים הוא לא התקלח באותו יום, ולי זה נראה ממש מוזר שבנאדם לא מתקלח כל יום, במיוחד בקיץ ואני כמו אמא לילד קטן מנסה לשכנע אותו להתקלח 5 דקות ואני לא ממצליחה. גם משום מה זה נראה שאין לו יכולת להתקלח בזמן קצר. אני מבקשת עזרה ויעוץ, ממה נובעים ההרגלים האלה והאם זה נורמלי או שאני סתם מוטרדת

ושום סלע מילים: תרצה אתר לחן: עדי רנרט קיימים 4 ביצועים לשיר זה ושום סלע לא יזיז אותי מפה ושום ענק נורא לא יוכל לי אני רוצה רק פה אני רוצה רק פה ושום טייפון לא יעזור ושום סופה לא קר לי לא קר לי ואני רוצה רק פה להיות עד סוף ימי מול אדן וחלון אני רוצה רק פה כל כך נעים לי פה שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון או לישון ושום סלע לא יזיז אותי על כן ושום מפל אדיר לא יוכל לי אני נמצאת רק פה אני נמצאת רק פה ושום סופות ורעשים לא יעזרו פה קל לי פה קל לי ואני רוצה רק פה להיות עד סוף חיי מול קיר, ספה, ארון אני רוצה רק פה כל כך נעים לי פה שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון או לישון

שאלת למה לא טוב לי? נראה לי שהתשובה הכי אמיתית היא- שאבא שפגע בי ואנס אותי באכזריות במשך 10 שנים. אמא ששיתפה פעולה וממשיכה להכחיש. הורי- שמשתפים פעולה עם הגרוש שלי, ונותנים לו גיבוי להרחיק ממני את הילדים. הם צריכים לתת את הדין. זה לא יכול להיות שאני לא יישן בלילות, יתקשה בקשרים עם גברים אלחם על השפיות שלי יום יום. והם יסתובבו חופשי, יראו אור יום. יחבקו את הנכדים שלהם, שהם הילדים שלי. ויבעטו בי בכל צורה אפשרית. הגיע הזמן שהם יתנו את הדין. עוד מעט יהיה מאוחר מידי. (עוד שנה וכבר עכשיו זה גבולי. לפי דברי עורכת הדין). מצד שני אני נאבקת על המשמורת עם הילדים. נלחמת להישאר שפויה בתוך כל זה. ואני וגם הפסיכולוג שלי חוששים מטלטלת כזאת. הו..........

"באשר להחלטה בנוגע לנהיגה - שים לב למלים: ייתכן שאתה נוהג בזהירות כשאתה חושש." -בנוסח אחר אבל על אותו עיקרון-אמרו לי גם בבית המשפחה. עם זאת האמת היא- שאני נוטה לחשוב הרבה,לחלום הרבה, לשקוע בדיכאון,להסתכל קרוב מדי למתרחש מול המכונית ולא רחוק בכביש על מנת להכין את עצמך לצפוי להתרחש, אני גם למדתי בסוף על אוטומט ולא גיר רגיל, ויש הרי 400 הרוגים בשנה,ופצועים ופגועים. מה כדאי לעשות, בכול זאת להמשיך? -------------------- שאלה אחרת הגעתי למסקנה שפשוט קיים בתוכי רועה ושנאה רבה, קרו פעמים שהוא יצר סכסוכים וסתם ריבים, או סתם אי סימפטיה טובה לזולת. היו גם פעמיים שהוא פשוט היה מאין אוירה בתוכי. . .אבל לא נתתי לו חשיבות והתעלמתי או/ו הפעלתי שיקול דעת מנוגד לו. היו גם פעמים שכופפתי אותו, ופעלתי בכוונה הפוך כנגד אותו רועה בתוכי. . מה כדאי לעשות על מנת להמשיך לגבור על הרע שבפנים?

עמוס פה בזמן האחרון ולא רוצה להכביד, אבל אין לי למי להגיד, אז כותבת בכל אופן... אני לא בטוב בזמן האחרון. לגמרי לגמרי לא. דועכת, שוקעת, נלחמת בעצמי בטירוף רק כדי לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולתפקד באופן סביר. כל לילה מחדש ישנו הפחד הזה, שמחר אני אפסיד לעצמי ולא אצליח לקום. אני כ"כ קרובה לשם ! לא מצליחה לראות שום סיכוי לחיים אמיתיים. מוקפת ביותר מידי מילים ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהן מבחוץ ומרגישה מותקפת, נעלמת, שקופה. לא מצליחה להשתמש בהן בבהירות . גם לא עכשיו.

עפרה, אם מתאים לך, אני רוצה לשבת קצת אתך, לידך. מזדהה במדויק עם שתי השורות האחרונות שלך אז אולי תביני אם אהיה ללא מילים. גילת.

תודה יקרה

תודה איש יקר. דייקת.

עכשיו ראיתי שההודעה מהיום הועלתה וזכתה למענה.. סליחה .... אני מוכיחה לעצמי בתגובות האלה [שלי] שבאמת אני זקוקה להתרחק מהכל למרות שזה בלתי אפשרי..

כנראה שכבר הלכת... קצת עצובה. אנסה להתגבר. לילה טוב לי

אתה צודק... כשאתה מעלה את ההודעה שיוצאים למנוחת סופש/אמצע שבוע, אני "בטוחה" שכבר הלכת.. להבא אשתדל להתאזר בסבלנות

היי אודי, רשמתי הודעה עם הכותרת כסף וניראלי שהתפספתי לך.. אשמח אם תגיב.. תודה ולילה טוב :)

לגשת לעו"ד לבדוק אפשרות לתביעה. אני חושבת שיצאתי משם עם פוסט טראומה בפני עצמה ונזק להכרה שלי. זה לא שלפני כן לא היו בעיות, אבל המטרה של טיפול זה לרפא ולשקם אותי, לא להחליף בעיה אחת באחרת.

אחרי ביקורת היום אצל הרופא ...שהיה המום מהמצב שהצלחתי להגיע אליו הוחלט להתחיל כדור חדש.. מכיוון שהרופא תמיד היה ישר [בלי הרבה סיפורים מסביב] וכך נהג גם היום הוא הודיע לי שאני החולה הראשונה שלו שמקבלת את הכדור הזה ולכן לא ידוע לו מה היו ההשלכות.. למרות שקראנו את תופעות הלוואי שהותירו גם אותו המום החלטנו לנסות מכיוון שאין באפשרותינו הרבה ברירות אחרות.. כמו כן מכיוון שלא ההיתי מסוגלת לגשת היום לצינתור [למרות שקיבלתי טלפון אתמול שהרופא מזמן אותי היום באופן דחוף] קבילתי הודעה [בקצרה] שאם החלטתי לא לעבור את הצינתור אין לי מה להגיע יותר לרופא הזה.. אין לי בעיה אם ההחלטה..רק 2 דברים לא ברורים לי 1. למה רופא לא מסוגל להבין שאחרי 11 צינתורים גם החולה מרים ידים? ו2.אחרי חוות דעת של "מקסימום לא תיכנסו לצד הנכון של הסטיסטיקה" החולה "קצת" מפחד מההשלכות.. אבל אם זה למשל השלמתי.. אבל עיפתי "ממההפתעות" ו"האצגרים" החדשים כל יום גם פיזית וגם נפשית. לילה טוב

הי אודי יקר וכולם, אתם יודעים, כשהאחיין שלי היה קצת קטן יותר ולא ידע מה לאכול לארוחת צהרים נפעמתי מכך שהוא הקליד בראש תמים בגוגל את השאלה כפשוטה (ואפילו מרובת שגיאות) ומשם מצא לו בדיוק מה הוא רוצה. ניסיתי לחשוב בראש ילדי כזה וכתבתי בגוגל את השאלה: "איך אפשר להיות חזקים וגם להזדקק". לא האמנתי, גוגל מצא לי אתרים תואמים. מעניין. מוזמנים לחפש גם. סוריקטה החפשנית

הי. לא יודעת, חשבתי לנסות לזרוק פה משהו לחלל האוויר, למרות הרבה "למרות", לזרוק איזו הרגשה ואפילו אינה מדויקת בכלל, הנה, כך: אני בתעלת הלידה ולחוץ צפוף ואין אוויר בין כאן לשם לא בוחרת בחיים ולא במוות אני באמצע. ובתעלת הלידה תמיד אין זמן. זה קריטי. אני רואה את הרופא, הוא כבר מחכה עוד רגע יתייאש ממני ויכניס את ידו ויוציא ויגיד גברת את מוכרחה, לחיות, עוד מעט ואת- והוא מוציא אותי ולכן אני מתה. אני בתעלת הלידה, רוצה אבל לא יכולה צורחת וזה לא נשמע אהההההה, רואה ולא רואה נראית ולא נראית.

הי אודי, תודה. לא יודעת, אולי אף אחד, מי יכול לשמוע תינוק שצורח בתעלת הלידה... ובטח כשזו אחת כזו שקופה ובלתי נראית .. סליחה אם יוצא לי קול קצת חזק אני מרגישה שאני קצת מנסה לצרוח לא יודעת אם זה פרופורציונלי או לא, ובטוחה שאתחרט . http://www.youtube.com/watch?v=Z6s7CnYzmJI

ביום רביעי תהיה שנה. יש גם את התאריך העברי אך יש לו עוד כמה שבועות. היום בכיתי והיה לי עצוב וקשה. היא אמרה שהיא מרגישה את הכאב שלי ושגם לה כואב. אני חושבת שאולי היא גם בכתה אבל לא שאלתי. אני לא רואה כי אני מכוסה בשמיכה... סיפרתי לה שלא קיבלו אותי לעבודה. אמרתי לה, שכשחשבתי לעצמי שאספר לה אז היא תחשוב שמה הפלא.. ושלמה ציפיתי בכלל שיקבלו אותי.. בסוף אמרתי לה שתכף שנה היא אמרה שהיא גם זוכרת ושזה ציון משמעותי. אמרתי לה שגם אצל הקודמת הייתי בדיוק שנה. ועכשיו שנה אצלה. היא ענתה שהיא לא בהריון ושהיא לא עוזבת אותי.. (:

אנחנו נפגשים!! אחרי חודש וחצי... ויש לנו יום קבוע!... זה מוזר, כי דווקא שהוא התקשר לקבוע יום קבוע, הרגשתי כל כך רע, וביקשתי ממנו בוא נדחה את זה, נקבע בזמן אחר, אבל הוא לא ויתר לי ופשוט קבע. יש לנו רק זמן אחד מתאים להיפגש, והוא דאג לפנות את השעה הזאת כדי להיפגש. אני מפחדת.... מפחדת להגיע!! נבוכה לבוא.... אודי, אתה יודע שאנחנו בטיפול אני יושבת עם הגב אליו? לא מסוגלת להסתכל עליו... וזה כבר מעל חצי שנה ככה... הוא ניסה כמה פעמים לסובב לי את הכיסא או לשבת לידי, זה לא ממש עזר לו, כי שמתי סריג או צעיף עליי...ובאיזשהו שלב הוא חזר למקומו.. מה עושים עם כל זה?...

מזדהה עם מה שכתבת לגבי הישיבה. אני יושבת מולה אך מתכסה בשמיכה... לפעמים מצליחה קצת להוריד. מקווה שיבוא היום ויהיה לנו יותר קל לשבת מולם ולדבר. בהצלחה

אודי, אני לא רגועה. סוער אצלי בפנים. מרגישה מועקה. קשה לנשום. הבן שלי אמר לי שהגננת אמרה להם שזה יום עצוב. הוא שאל אם גם אני עצובה. הדמעות זלגו להן, לא יכולתי להשיב לו. חיבקתי אותו חזק חזק ושתקתי. עצוב לי ולא יודעת אפילו למה... נטע.

לטרואמה ובלכ זאת הרופאה אמהר שאצטרך להשמיך עם הכודרים לפחות שנה בגלל שהדכואן מאוד מורכב. משהו בתוכי ממישך לחפש ולא נרגע, כומ בערה פנימית חזהק ושורפת וצועקת צוקעת פתרון או מוות. קרתאי מעט על שיתט האימון האישי של דרור גרין. האם אהת מכיר? המ דעתך? אודי, נוכן שמשהו חייב לקרות כדי שכל זה יפסיק? משהו חייב להתחבר ולכבות ולעטףו ולהרגיע. כל כך עייפתי. מילי

הלכתי לבנק, ובדרך עברתי על יד חנות יד 2. כל מיני בגדים יד שניה ומוצרים עתיקים. פתאום ראיתי אהיל, מצאתי את עצמי נשאבת לגיל 7-8. יושבת לייד סבא, שמלמד אותי שח מט. סבא שותה כוס תה. ואני ליידו. סבא המבוגר היחיד בחיי שראה אותי שווה. אהב אותי והיה גאה בי כל כך. הוא נפטר כשהייתי בת 12 ממחלה סופנית. לא ידעתי שהוא חולה. חזרתי מהקייטנה והשכנה יצאה אלי ואמרה לי, מה לא ידעת, סבא שלך נפטר....... שכבתי בוכה במיטה של אבא....... כל עולמי חשך עלי...,.... איך? למה? מה קרה? הבלבול והכאב היו נוראים, והנורא מכל שהייתי לבד עם כל זה....... באזכרה של סבא אכלתי בורקסים, עוד אחד, ועוד אחד....... עד שהקאתי........ שיחקתי במחשב עם המשחקים שסבא שם בשבילי מעולם לא נפרדתי מסבא באופן רשמי...... קניתי את האהיל וגם את השטיח העגול מתחתיו. אני מרגישה שסבא איתי.

אודי, אני הבטחתי לעצמי שלעולם לעולם לא אקשר ולא אבטח באנשים. אני עכשיו בוגדת בעצמי. זה לא יגמר טוב. אתה תראה. זה אף פעם לא נגמר טוב!

נטע, לי זה נראה שדווקא עכשיו את סוף סוף לא בוגדת בעצמך.. שסוף סוף את מרשה לעצמך ללכת אחרי הלב שלך והאמת שלך בלי כל המסכות, החומות שנוצרו במהלך חייך וגרמו לך להבטיח את ההבטחה הזאת... ואני באמת מקווה שהסוף יהיה טוב, וזאת תהיה חוויה מתקנת עבורך... רחל.

הי נטע יקרה, אני חושבת שאני יכולה להבין מאד את החרדה הגדולה מהתמסרות, ואת החרדה מההרס, במיוחד לאור רקע התרחשויות העבר. ציפיות... שלך, סוריקטה

אודי..זה הופך להיות קשה יותר..החליפו לי כדורים והתחיל דיכאון שלא היה לפני..לא הולכת לעבודה..תשושה..חוסר אנרגיות..עייפה..חוסר הנאה ועניין. חוסר חשק...הכל סתמי מעייף מתיש..רק במיטה כל היום..וכ שפניתי לרופאה וי ידעתי אותה בכך..היא ענתה..אם כל כך קשה לכי לאשפוז..אני מחפשת רופא אחר כי הגישה שלה לא מתאימה לי..על מה אשפוז???אלפי מאות אנשים נמצאים בדיכאון ומטופלים בקהילה..אני לא בסכנת התאבדות אז למה לשלוח לאשפוז..לא חשבה על ההשלכות שעלולות להיות לזה..איבוד מקום עבודה...אולי גירושין...ילדה קטנה שאני עוזבת בבית לבד..הורים שאני אגרום להם צער אם אלך לאשפוז...

גיגית היקרה, אני מבינה אותך מאוד ורוצה להגיד לך שהדיכאון יעבור וחשוב שתזכרי את זה! ותזכרי שיש לך כוחות פנימיים גם כשאת תשושה..שולחת לך חיבוק גדול! מאי

התעוררתי. אני עייפה מאוד. עוד יום עמוס לפני. עבודה, קניות הביתה......... אני עייפה. רוצה לחזור לישון. לשים את הפוך על הראש ולא לשמוע כלום. אוףףףףףףף מאבק יומיומי על השפיות. שתדע אודי שזה עולה לי למאמצים עליונים. אוףףףף מעצבן

תזכורת: " בנושא לימוד נהיגה, הבעיה מתחילה בכך שאני אדם דיכאוני, לא ערני, טרוד בהרבה צרות ומחשבות,לא מתחבר לתחום הנהיגה והרכב כל כך, ומגיב לאט גופנית כאשר אני קולט את הבעיה. עכשיו צברתי ניסיון של קרוב ל100 שיעורים ולא מעט טסטים. ולא יודע אם כדאי לחזור שוב ללמוד? יש לא מעט חסרונות בנהיגה עלות שנתית של דלק+ביטוח+תקלות והחלפת רכיבים+צניחה מהירה של שובי האוטו+עלות האוטו עצמו+ השפעת הנהיגה על חיי היום יום מחוץ לזמן הנהיגה+סכנה לפגוע בעצמך ובזולת+בית סוהר. יש חסרונות ויתרונות גם לתחבורה ציבורית ובקיצור אינני יודע מה כדאי לעשות? *נ.ב. אני נוטל תוספי תזונה ולא כדורים נוגדי דיכאון. מחכה לתשובה תודה מראש" תשובתך : "שלום לך, לא תשובה, אלא שאלה: אם הגעת כבר למאה שיעורים, לא עדיף לסיים, לעבור טסט, ולהחליט שאינך נוהג אם לא מתאים לך?" ----------------------------------- אז ככה מאז שהפסקתי עברו 5 שנים, הנושא חזר שוב לסדר היום משום, שאם המעבר שלי התקרבתי הרבה יותר בנוחות לאפשרות לשלב לימודי נהיגה ושכאילו יקפיצו את איכות חיי- יש בזה גם לחץ משפחתי. אבל למעשה המורה לנהיגה שלי טען שאני נוהג טוב, אבל לא ערני בצורה מדאיגה לגילי, אם אחזור לנהוג אצטרך להשקיע הרבה אנרגיה+זמן וגם כסף אז אני לא יודע מה לעשות אולי פשוט יש אנשים שעדיף שלא ינהגו? באותה נימה רציתי לשאול אותך האם יש אפשרות להוריד אחוזי נכות כאשר אדם דיכאוני, אך אינו נוטל כדורים פסיכיאטרים?

איך יודעים ומגלים מתחת לכל המסכות, הפחדים, החששות מה הרצון הפנימי שלי לגבי הטיפול....??? אם אני באמת רוצה להיות שם ולעבוד על הקשר הטיפולי או שאולי הרצון הפנימי שלי הוא באמת לא להיות שם בכלל?....

הי רחל, לא שאני אומרת משהו חכם במיוחד אבל, אני חושבת על מצבים של קונפליקט - קול אחד מושך לכיוון אחד והשני למנוגד. להכיר אותם זו גם התחלה, אולי. סוריקטה

אודי, להיות בשקט על ידך. במבי.

אודי אני מקבלת תמיכה כל כך נרחבת. אז למה לא טוב לי? אני מתגעגעת לילדה שלי. לצחוק שלה. לסודות שהם רק שלנו. לקצב הנשימות שלה. היום ראיתי אותה שעה אחרי שלא פגשתי אותה כמעט חודש. היא אמרה שהיא תבוא ביום שלישי. אהובה שלי- אני אפרוס לך שטיח אדום........ רק תבואי..... לסוף העולם אלך

יום שלישי זה כבר... מחר!:)!

מתחילה טיפול חדש נוסף על הקיים בהמלצתו ועידודו.משהו יותר התנהגותי לנפגעות. בכלל לא נראה לי שאני מסוגלת.מפחדת מזה.רוצה לברוח ולא להיות.שם.

מה בודקים? מעניין אותי. אני מוכנה להשבע שמטפלים ניסו לבחון ככה משהו עליי. התייחסו בצורה 'קשה' ורצו לראות אם אפרוץ בבכי או אתקפל תחתם. אודי , מה בודקים ככה? שמטפלים מדבר מאוד מתוך הסמכות שלו או הנפרדות שלו? חוסן אגו?

הי מימה, את לא הראשונה שאני שומעת שמרגישה כך ובביטחון, אבל הייתי מזכירה שאומרים שמוטב ובריא להשאיר מקום לספק. התפיסה הרכה יותר, שחשבתי להציע (בעלת אופי פחות נרקיסיסטי או פרנואידי) היא, שאין 'המטפלים' נוקטים במכוון ובאופן גורף בדרכים 'סחטניות' ו'זדוניות' כדי לבחון את תגובותייך וכוחותייך ולאו דווקא מתוך ארוגנטיות. מתרחשים דברים במציאות, את מגיבה אליהם, ואולי החשיפה לתכנים מציאותיים מרגישה שורפת, צורבת, הגם שהיא נעשית בהדרגתיות מדודה. מתוך הנקודות הכואבות המסוימות הללו את יכולה בעיקר ללמוד על עצמך וחלקים בך, אותם לא תמיד קל לקבל. ככה עובד טיפול, כפי שאני מצליחה להבין. ויש הימור ויש סיכונים... סוריקטה

היי מימה, לי זה נשמע כמו צורך להציב גבול מאד מאד חד וברור. גם בשבילך, גם בשבילם. לפעמים כשכ"כ פרוץ, הניסיון להציב את הגבול הופך להיות נוקשה, חותך ולא מאפשר את הנשימה והביטחון שהגבול אמור להוות. אולי?

אודי, זה בסדר אם במשך המון המון המון המון שנים אהיה תלויה בפסיכולוג שלי? אני מרגישה שהוא מזין אותי, ואני כל כך רעבה. זה בסדר? נטע.

במקםו כתביה עילגת עדין אןי לי חכ

השמיים רצים רצים רצים בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים. אני נזהרת מדברים נופלים מאש, מרוח, משירים בתריסים כל מיני רוחות מכים כל מיני עופות מדברים אבל אני שומרת את נפשי מהם וגם איני בוכה אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה אני ברוכה, אני ברוכה. השמיים רצים הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך השמיים רצים למקום אחר והרוח סביבנו טבעת שקופה, כמו בערב שרב אנחנו ירח, הרוח סביבנו עבה

איזה יופי!!

בזכותך, מילי, למדתי שזהו שיר שתרצה אתר חיברה בתגובה לשירו הדואג של אביה, נתן אלתרמן, אליו הייתה קשורה כל-כך. סוריקטה

מעניין לגלות, תודה!

שאלה שמעסיקה אותי- מה הדומה/השונה בין הקשר האינטימי בין מטפל מטופל לבין סקס? הילה-hila

הקשר- בטיפול יש מגע, דרך המילים מגע הרבה פעמים מתקשר לי לכאב וכאב מתקשר לי לעונג גם האינטימיות בטיפול מזכירה לי סקס.

הגשמתי חלום בן 5 שנים. סגרתי על חוזה לדירה. קיבלתי את המחמאה הגדולה בעולם מבעל הדירה- הוא אמר: כל הכבוד לך שאת זהירה. סע לאט

מזל טוב!

היי אודי, אני מטופלת בקליניקה פרטית שיש בה הרבה מטפלים, לוקחים לפגישה 450 שקל וממש במקרה גיליתי שבעל הקליניקה לוקח מכל מטפל 200 שקל.. כך שהמטפלים מרוויחים למעשה 250 שקל.. זה גורם לי להרגיש מאוד רע..מהרבה בחינות .. לא יודעת אם לדבר על זה עם המטפלת.. פוחדת שתכעס שאני מתעסקת במאחורי הקלעים.. מרגישה שהמטפלת לא מקבלת תמורה מספקת לטיפול בי.. מרגישה שמנהל הקלינקה רודף בצע..מרגישה שאני מתבאסת לשלם ככ הרבה כסף כשבעצם רק חצי הולך אליה..אני מרגישה שהקליניקה הזאת נהייתה מסחרית מידי יותר מידי מתוקשרת יותר מידי יחצ.. הייתי מעדיפה קליניקה אישית קטנה אינטימית ואותנטית של המטפלת שלי בלבד.. ושתעזוב את המקום הזה.. שונאת את המקום הזה.. יותר מידי מקום עיסקי.. ואני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה.. כי אני לא אעזוב אותה :/

באמת קשה ומבאס. נראה לי שאם אין לה קליניקה אחרת אני הייתי נשארת. תחשבי שאולי יש לזה יתרונות בשבילה שהיא שם ואולי זה לא רק לרעתה. (אין לי מושג, רק נק' למחשבה)

וואלה, איך מגלים דבר כזה... אבל אני חושבת שמצד שני, אילו הייתה לה קליניקה פרטית משל עצמה היא הייתה צריכה לשלם שכ"ד גבוה, את כולו, וארנונה מלאה לעסק, וחשמל ומים וביוב וכיו"ב. ואולי הייתה צריכה לעבוד קשה יותר כדי להשיג פציינטים, כדי לא להיות בהפסד. לא יודעת, אולי זה חלק מהשירותים שהמקום נותן לה. סוריקטה

שלום רב לפני מספר שנים עברתי אירוע של דום לב ובעקבות כך הושתל בי קוצב לב ומאז אני סובלת מסיוטים בכל לילה ובנוסף לכל סובלת מהפרעת OCD אני כבר הגעתי למצב שאני עייפה מכל זה ואין לי כוחות לסבול יותר השאלה שלי האם ישנו טיפול תרופתי שמונע את ההפרעה הזו ובמידה וכן איזו תרופה? הייתי שנתיים וחצי בטיפול את פסיכולוג זה עזר אבל לא באופו משמעותי. האם ישנו טיפול כלשהו שיכול להפסיק את ההפרעה הטורדנית הזו אשמח בבקשה לעזרתכם תודה מראש ושבוע טוב אירית

עבר וריצתי לכתוב הרהב מילים אבל לא היה לי כח עדו שבוע מתחיל קהש לי מדי

סוריקטה הסקרנית חיפשה בגוגל וביוטיוב ומצאה שלשיר של 'החברים של נטאשה' קוראים 'חדשות', אבל יש את 'עוד יום' של מתי כספי, ושל קרן פלס וגם של לאה שבת :-) סוריקטה

שבת שלום, אתאר את מצבי הנפשי כמטפורה: אני נמצאת בבור מאוד עמוק. אני שם הרבה זמן...בהתחלה היה את הרצון לצאת ממנו ונעשו נסיונות, אבל זה לא צלח. עם הזמן הלהבה הפנימית הלכה ודעכה עד שהפסקתי לנסות לצאת והשלמתי שאשאר בו כל חיי. האם יש עוד תקווה לצאת מהבור הזה?.. שבת שלום

כנראה שלא סתם ענית לי ביום הזה!

טוב. האחריות שלי היא שפשוט הייתה לי תגובה רגשית הזויה לתסכול יחסית פעוט במונחי 'גורליות'. יותר עוד קצת תוספת זמן, פחות עוד קצת תוספת זמן... כאילו הגבתי לזה ממקום רגשי הזוי שהטעין 30 דקות אובייקטיביות בשעון במשמעויות של תקווה vs יאוש, חיי הגשמה vs גורל מפוספס ומר... באמת שכיום השכל מבין שהתגובה שלי הייתה לחלוטין לא פרופורציונלית לגירוי. אבל זה מה שמתעתע. שלא בהכרח השכל פעל שם אלא הרגש. זה היה מוזר. כאילו לשאלת ההענות שלה לבוא לקראתי או לא הייתה משמעות רגשית שלא יכולתי לנבא אפילו. רק אחרי שסירבה זה פרץ. כיום מבינה שהבעיה הייתה שהנחתי מראש שהיא תסכים. כאילו בכח הדמיון שלי הנחתי מראש. למדתי שלא כדאי להניח מראש דברים יותר וצריך לשהות במרחב של 'אי ידיעה' לראות מה יהיה.. דבר שמאוד קשה לי לעשות כי יוצר מתח לא נעים בכל ההוויה שלי. אפילו לא ידעתי שאפשר לשפר את זה בטיפול. התחרפנתי מתחושת חוסר הפשר. הרגשתי ממש במצוקה כבר מרוב בלבול וחוסר יכולת להבין מה אנחנו עושים שם. היא נשארה רגועה כזאת ואמרה 'קשה לך עם אי ודאות?' הרוגע שלה עצבן אותי והרגיש אכזר.למה בכלל היא מסבה לי את ההרגשות האלה במקום להעשיר אותי בחוויות טובות וברורות ומספקות ומהנות? נחרדתי מכל זה. עוד האחריות שלי שלא השכלתי לקום וללכת בזמן (גם פיסית אבל עוד יותר מנטאלית) וכל הזמן נשארתי והתלוננתי. נקלעתי ל'תסמונת הקורבן' או משהו... וזה כנראה כבר לא באשמתה שכ"כ קשה לי לשחרר ולהשתחרר. אני צריכה למצוא איזשהו מוצא לזה.. כנראה רק לאסוף חוויות חדשות. ולאט לאט העבר ידעך. למרות ש'ההכרה בכנות' שחתמתי במהלך הטיפול אצלה השאיר מן חותם. כי לפני הטיפול עדיין לא היה לי 'המעמד' הזה. התיוג. זה כאילו סתם, כלום. אבל מרגיש כמו כתם ברזומה. גם העובדה שלא עשיתי צבא בעבר.. החיים שלי סטו מהמסלול אבל אז לא הייתי בשלה להבין את זה אפילו. עכשיו בושה. אני כנראה גם אחראית לזה שלא מצליחה לעזור לעצמי מספיק טוב. אבל אני ממשיכה לנסות. אני לא מוותרת. אי אפשר לוותר. זה צו החיים- וגם אם יש לי קצב של צב מעוך אז זה הקצב שאתקדם בו. העיקר שמתקדמים ובהחלט עושה דברים חדשים גם פה ושם. ומחר למשל אני אנסה לתרגל לחוות. לשהות ולחוות. להתבונן.. להקשיב.. לראות.. להבחין.. לא קל שיש כזה עומס של מחשבות ובליל הרגשות ועקצוצי מתחים בעור. יהיה טוב!

מה שאלתי לא נכון ..שנבחרתי יומיים רצוף לא לקבל התיחסות כל שהיא.. שבת שלום

אתה תראה את מה שהגבתי לך היום? נראה לי שהגבתי לכל הודעה כמעט שאתה ענית. אני רוצה שתייחס, מניחה שזה יהיה רק שבוע הבא. תוכל?

עוברים עליי ימים לא קלים בכלל. ובמקום לכתוב לאיש היקר שלי שרוצה להיפגש, שמחכה כבר להיפגש, כותבת לו בידיוק ההיפך. למה כותבת ההיפך ממה שמרגישה ואחר כך מתייסרת לגבי זה???? כותבת לו שלא יציע לי להיפגש, שרע לי, ואם ארצה להיפגש, אני אבקש ממנו. והוא עושה ככה. לא שואל. שותק. ואני מתחרפנת. הרי בעצם רציתי שיגיד לי שוודאי נפגשים. שדווקא בגלל שרע לי חייבים להיפגש. ואז כשמעיזה לבקש, כבר אי אפשר... ומתעצבנת. ומשגעת אותו בהודעות. שהוא לא מבין למה זקוקה באמת. שנמאס לי שאין לנו זמן קבוע. שהוא לא לוקח אחריות על הטיפול שלי וזורם למרות הכשלים והבעיות. וכעסתי. והוצאתי. והוא כותב בקיצור. כותב שצודקת לגבי זה שאין לנו זמן קבוע. אבל שמאשימה, כי אני זאת שאמרתי שלא רוצה להיפגש. ואני נשארת מתוסכלת. כועסת. לא מאוזנת. לא מבינה למה לא יכולה להביע עצמי בצורה פשוטה. למה קשה לי כל כך להגיע אליו. למה כל פגישה איתו זה חששות לפני, באמצע ואחרי???.... רוצה לא לשמוע ממנו. רוצה לשמוע ממנו. אוף!!!!!! רחל.

כל כך מוכר לי.מתנהגת ממש ככה.מעניין מה אנחנו רוצות בעצם...

זה רק גורם לי לחזור על עצמי כמו תקליט שבור :/ ולהפתח לגבי דברים אחרים קשה לי כאן. יש כתובות אחרות בשביל זה.. עשיתי הרבה שינויים בחיים לאחרונה אבל המחשבות עדיין מציקות וקשה לחוות נקי את החיים. לגעת ממש ולהנגע ממש. גם הזהות שלי כמו מוכתמת בגלל ההיסטוריה העקומה שבאתי ממנה. הלוואי ויכולתי להשתחרר מכל זה כבר. אולי זאת שוב הודעת פרידה? דווקא בא לי. בא לפרוש כנפיים ולעוף. זה קצת קשה שהתחושת הזהות שלי היא הרגשה של 'כתם' . כאילו אני אדם מוכתם. אני לא אמורה להרגיש ככה אבל לא מצליחה להתנער מזה. גם כן 'הכרה בנכות'. עוזרים קצת בכיס אבל מפריעים בנשמה. אם לא הייתי צריכה את הגב הכלכלי הזה הייתי מבטלת את ההכרה המסריחה הזאת. כמו כתם. סוד שצריך להסתיר. שונאת את ההרגשה הזאת. נמאס לי להסתיר מצד שני אני גם לא מצליחה לקבל את זה. זה לא נכון. אני לא נכה ולא כלום. סתם לא רציתי לעבוד כמו עבד. למה העולם כזה מסריח? ככה או ככה לוקחים לי את החופש להיות אני. אדם חופשי. כובלים בתיוגים ומילים..שימותו כבר. רוצה לפרוח. אני רוצה לפרוח אודי!

אם אף פעם שום דבר לא עוזר. חיים דפוקים. אין עבודה. אין חברים. משפחה דפוקה. למה שארצה לחיות ככה? אין לי סיבה להאמין שיהיה טוב

אז אני ארגיש יותר טוב? יהיה לי פתאום טוב? אני לא מבינה את זה!

אודי, אני זקוקה!!! לא יודעת למה או למי רק יודעת שזקוקה ושונאת את זה!!! יודעת שאין אדם בכל העולם כולו שיצליח למלא את כל החסכים. אין מישהו או משהו שימלא את הריקנות האיומה הזו. רוצה לפגוע בעצמי (לא לדאוג, לא רוצה להתאבד). רוצה להרוס, בעיקר את עצמי.

כתבת לנטע, אבל יצא שגם נורא דייקת אותי... תודה לך.

אני הפ אבל אין לי כ ח לדרב, תשלח לי מילים של שטק וכח? תו דה

אני נחה מונחת עד שיעובר הגל אולי תשאר?