פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי למה לחלק אתה מגיב ולחלק לא מגיב(כמוני) ? זה טיפשי קצת להעלב מזה.. אני אנונימית פה גם ככה אז למי איכפת.. כנראה שהקנאה הולכת איתי לכל מקום..ואפרופו קנאה... המטופלת שהייתה לפני היום פשוט מהממת והיא גם ממש נחמדה.. תמיד כשהיא יוצאת מהפגישה היא מחייכת אלי ואומרת לי היי.. בכל מקרה הרגשתי ממש נחותה לידה.. היא שידרה ביטחון ואני בטוחה שהיא המטופלת המועדפת עליה... אני הכי רוצה בעולם שלמטפלת יהיה איכפת ממני.. אוף אני נשמעת חסרת חיים וזה הכי הכי ההיפך.. אני כל הזמן עסןקה... מה יהיה עם הנזקקות האינסופית בגודל היקום כולווווו... אני מפחידה את עצמי... אוף מרגישה לא נורמלית אבל נראית הכי נורמלית שיש.. ככ מבולבלת :/ שונאת פערים.. מחפשת גאולה

בשעה הזאת, בבית הזה, הילדים ישנים והוא נסע לחו"ל. אני שומעת קולות, מסובבת את הראש כאילו מישהו נושף בערפי. פוחדת שעוד רגע תפרץ הדלת. הכל בסדר,הנה אני מתפקדת. לא טוב להשאיר אותי לבד, עם הפחד הזה והלילה הזה שנראה אינסופי. האור דולק הכל סגור ומוגף. אבל הם יודעים איך להכנס ולמצוא אותי. לא היה צריך לעזוב אותי. אמרתי שאיני רוצה. והוא אמר אני יודע ונסע.

רק יזכור ונזכור ונרכין את ראשינו לרגע אחד שאולי נצליח להזיל דמעה על מי שהלך לו ויקהה הכאב על הנעורים שבאו פתע אל סופם וילדות שכדאי שתהא נשכחת. דם יזע ודמעות שבוע אחרי היום ההוא שאחרי שהוציאנו ביד רמה ובזרוע נטויה מעבדות לחרות ומאז סופרים אנו את מתינו. ונזכור את כולם, כמו סדרה חשבונית שנעה במרווחים קבועים אל האינסוף. ומן הצד ילדה אחת קטנה ובידה זרים והשמש ידום כשחיילת יחפה בחורשת מחטים הופכת קורבן לשלושה מפגעים ושקט והס רק אז תתעורר אל זוועות מערכתה שתשכח לספר.

על הרווח הזה בין לזכורלשכוח ולספר. המיש שם?

חנה, אני מבינה שתגובתו של אודי בנוגע לאיום בהתאבדות נראית לך "קשה" מדי אבל את מוכרחה להבין שהודעה כזו מטלטלת את כל הפורום (לפחות אותי). את גם מעמידה את אודי במצב לא נוח "וזורקת" עליו אחריות. בתור מנהל הפורום הוא חייב לפנות למשטרה כאשר הוא נתקל באיומים כאלה (אודי, אני צודקת???). חנה, כאשר את במצוקה חריגה, פני למטפלת שלך. הפסיכולוג שלי חזר והדגיש בפניי מספר פעמים שאם חלילה אני במצוקה, הוא מבקש / דורש שאפנה אליו ונחשוב ביחד מה עושים. זה מאוד לא הוגן לאיים בהתאבדות כמניפולציה. אכפת לי ממך והודעה כזו מכניסה אותי לסערת רגשות. אודי, תודה שאתה שומר עלינו. נטע.

אבל אני לא אתקשר אליה באמצע הלילה...

אודי, הצלחת לרגש אותי. כתבת שעצוב לך. זה הצליח לחדור מבעד לשריון העבה שאני עוטה על עצמי. אודי, אני מצטערת שהעצבתי אותך. אודי, אכפת לך ממני??? נטע.

כי מה לעשות אתה זה שמנהל ומחליט. שני דברים: 1. דווקא בהודעה שלי בכלל לא התכוונתי להתאבד. להפך, אם אני כותבת שאני רוצה להתאשפז מבחינתי זה אומר דווקא כן לעשות משהו. 2. דבר שני, אתה מאמין שאני אפילו לא זוכרת את ההודעות שכתבתי בסופ"ש?

אתה אולי יכול להמשיך כרגיל, אבל אני לא. וכשאני כותבת שאין לי כוח לפרט אתה עונה לי שלא הבנתי אותך וזה מעליב. כשכתבי שאני כבר לא זוכרת מה היה בסופש אתה עןנה לי לקחת אחריות.. בסדר. אתה כנראה לא מבין שזה מעליב אותי. כמעט בכל הודעה שענית לי הרגשתי שאתה כועס עליי ושעברתי גבול ושהגזמתי ולא יןדעת מה עןד. אז אולי לא תענה לי.. לא יןדעת אם בכלל תראה את.ההודעה הזו, אבל אצלי זה לא סגןר. כי אני נעלבתי. אולי עכשיו אחרי שכתבתי על זה פעמים אוכל להמשיך הלאה..

אנחנו לא נפרדות, אני לא מוכנה! וגם היא לא :) איזה כייף שאכפת לה, שהיא נלחמת בשבילי שמנסה להזיז משהיא אחרת בשבילי.. (הלוואי שהמטופלת ההיא תבין, שלא יהיה לה קשה להזיז את הפגישה שלה)... אז מנסות להנדס, כי לא אוכל ממש לעשות הפסקה של חודשיים זה המון!!מזל שבאתי ולא ויתרתי, וגם לא אוותר עליה! דבר נוסף דיי משמח, גיליתי דברים על עבר משפחתי מהשואה ואני ובת דודתי מתכוונות להמשיך לחקור (לא דיברו על זה במשפחתנו) ופתאום העבר מעניין אותי וגם העתיד, עתיד של ילדיי ועתידי שלי. פעם אודי, זה לא היה כך...פשוט חייתי מיום ליום כזה...כמו איזה סוג של הישרדות אולי...בזמן האחרון אני דיי מחוברת לעצמי, רוצה לעשות, להמשיך, לחיות, לחוות להבין וזה כל כך טוב...כאילו יצאתי מאיזו קונכייה כזו ולכן חשוב לי להמשיך איתה גם בטוב!! להרגיש שלא חייבים לבוא רק כשרע...לחוות דברים לשפר. דבר אחר: ערב יום הזיכרון...יש חברים שבתקופת לבנון איבדנו, אז מקדישה להם את השיר הזה של יהודה עמיחי זכרו והזכירו מילים: יהודה עמיחי לחן: דורון בועז לוינסון קיים ביצוע לשיר זה ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המילים זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות וגם לעצמי שאזכור את הימים הטובים שהיו לי בילדותי כי היו גם כאלה.... מיכל

אודי, מצטערת .. הייתי שקועה עם אסי דיין... ללא כל הודעה מוקדמת..בבת אחת, חדרה להכרתי הידיעה.. הרי..הנה כבר ערב יום הזכרון.. לא רוצה לזכור.. לפתע, מה שכתבתי בהודעה הקודמת נראית לי כל כך בנאלית,סתמית.. אפילו מתביישת.. כאילו יש בי חלק שאומר: "במבי את לא מתביישת להיות עסוקה ברצון/צורך שלך בפיסול,יצירה,יצרים כשמדברים פה על מתים שמתו והקריבו את חייהם למען המדינה הזו.".. וואוו..די.. והלוואי והיינו כמו בטיבט.. הדלאי למה מנהיגנו.. לא מחזיקים ברובים.. צד אחד הרי לא יכול להלחם ללא פרטנר.. עדיפים החיים על פני שטחים.. :(

אודי, עצוב לי בלב שאסי הלך.. איכשהו הרגשתי אליו תמיד מחוברת.. "משוגע" כל כך יצירתי, משוחרר בלשונו,הולך לקצוות ..מנסה,מתנסה.. אפילו אישפז את עצמו מס' פעמים.. אתה יודע אודי? לפעמים בא לי להכנס לבי"ח פסיכיאטרי בשביל להתנסות..לחוות מה זה.. גם ל"נווה תרצה" בא לי להכנס..לחוות איך זה להיות אסירה בכלא אשכרה.. מעולם לא התנסיתי,לא בבי"ח פסיכיאטרי ולא בכלא.. אסי היה אמיץ!! גאון ,יצירתי בטירוף..לא דופק חשבון לאף אחד.. אני מרגישה פספוס..כאילו מה פתאום עכשיו ? הוא היה באמצע גבעת חלפון 2.. הוא היה צריך עוד להמשיך את "בטיפול" כאלו סדרות מוצלחות.. אתה מכיר את "בטיפול"? אתה יודע עם איזו דמות של מטופלת הכי הזדהיתי? ..נו תנחש.. עם איילה..זו עם השברים בידיים.. ש"ראתה את עצמה בבטן האוניה מציצה דרך חלון עגול" (משהו כזה אם אינני טועה..) ב"אבחון" שלי ,איילה מהפרעת אישיות גבולית.. אותי מעולם אף אחד לא איבחן וגם כשביקשתי מאמא צביה שתאבחן אותי ותאמר לי מה יש לי..היא סרבה... לפי "האבחון" שלי, אני גם כן בורדרליין.. אהבתי "לאבחן" את המטופלים : "איבחנתי" את איילת זורר (שגילמה רופאה מתמחה בבי"ח) כסובלת מתסביך אדיפלי והעברה שפיתחה כלפי ראובן (המטפל) היא העברה אירוטית. לא זוכרת כ"כ את היתר..אך זוכרת שבזמנו כשצפיתי אהבתי בנוסף לצפיה גם "לאבחן" את דמויות המטופלים.. אודי, מה אני מבקשת ממך ? שתיתן לי בבקשה משוב, הד, שיקוף ..לא יודעת..שתתייחס למה שכתבתי .. שלך-במבי.

הי במבי, ציפיתי מאד שאסי דיין יוזכר כאן. אם כי לא עשיתי זאת בעצמי... כשאני חושבת עליו אני נעצבת ככה בלבי על שהיצרים /יצירתיות כל-כך דוכאו אצלי. ואפילו שהיה מיוסר כל-כך קינאתי שבמציאות בכל זאת הייתה יצירה רבה ויצריות רבה, הגם שמאד לא פשוט לחיות עם הפער. סוריקטה

..מה שלומך יקרה? הרבה זמן לא דיברנו.. רוצה לומר לך שתמיש אני שמחה לראות עקבות שלך בפורום.. מרגיש לי משהו שלם יותר.. משונה..אבל זו ההרגשה..כן.. משהו שלם יותר.. סוריקטה, אם מותר..מה מנע ממך להזכיר את אסי דיין אם ציפית מאוד שהוא יוזכר כאן ? לגבי היצרים/יצירתיות שדוכאו אצלך.. זה נורא נורא כואב לשמוע ..זה הרי סוג של מוות... למרות שגם פה את מביאה יצירתיות במידה לא מבוטלת... אבל לכי תדעי כמה יש בך שלא נוצל עדיין.. מרגיש לי חוסר אונים.. כנראה אני מאוד מזדהה איתך.. כן, סוריקטה, דיכוי היצרים/יצירתיות זה סוג של מוות.. נשמע אופטימי. :( מתאים ליום הזה...

קראתי על אסי, עצוב...אדם יצירתי ומיוסר...גם אצלו אפשר לראות שחלק מהעניין מגיע תמיד מהמקור הראשוני, ההורים...כל כך חשוב להיות הורה מכיל, אוהב ומבין, מנסה בכל כוחי להיות אמא כמה שיותר טובה לילדיי...חלק מתיקון, לא?

הי מיכל, את יודעת? דיברתי רבות עם אמא צביה על אמנים בכלל ואסי דיין בפרט.. אני חושבת שאולי לאמנים יש מבנה נפשי שונה? נפש חשופה יותר? כאילו נפש ללא שום עטיפה כזו..כמו גזע עץ ללא קליפה..מבינה ? ואולי אמנים כמו אסי דיין למשל, זקוקים לצרכים מיוחדים שאף אדם בעולם לא יכול למלא? לדייק? כאילו מיכל, מה שאני מנסה לומר לך שאולי אין כאן אשמים על היותם מיוסרים כל כך,כאילו ,מה שאני מנסה לומר לך שאולי גם אם אבא ואמא של אסי דיין היו מנסים בכל מאודם לתת לאסי את הטוב ביותר ,אסי היה נשאר אדם מוכשר בטירוף ומיוסר עלי אדמות.. היות ומדובר במשהו מולד ??? מבינה למה אני מתכוונת? ואולי גם בגלל המבנה הנפשי הזה הם אמנים??? מצליחים להביע באופן ורבלי ולא ורבלי רגשות באופן העמוק ביותר,אולי גם בצורה גולמית,ראשונית, את מכלול הרגשות האוניברסליים.. לא בטוחה ..אך אלו מחשבותי בזמן האחרון.. במבי.

דיברת על גבורה. אז היום אני בצד של הגבורה. ולא של השואה. נכון לעכשיו, ובלי התחייבות;) דברים טובים קורים בחיי. בעוד כשבוע אני עוברת דירה. בזה אני נפרדת מהקורבנות שאפיינה אותי כל חיי. אני לומדת לדבר על הדברים שחשובים לי- למשל בעבודה. חשוב לי לעבוד 5 משמרות. לומדת לדבר באסרטיביות. להיות עם, ביחד. ולא אחד נגד השני. הביטוח הלאומי ממשיך לי את הקצבה שלי. וזה יאפשר לי להמשיך לבנות את עצמי ואת החיים שלי. אני מאובחנת בפעם השניה על 100% נכות. וזה לא בהלצה. אני נכה מאוד. ופגועה מאוד. מאוד. אבל אני נלחמת. כל יום הוא מלחמה.לקום ולהתקלח. החרדות מתקיפות על בסיס יומיומי. וכשהם הולכות מגיע הדיכאון. וחוזר וחלילה. אז היום אני גאה בעצמי. שלמרות הנכות שלי אני נלחמת ולא מוותרת. אודי, אני רוצה לבקש ממך.,.........)()(((((;((((¤¤ אפשר חיבוק, רך רך ונעים. וגם שומר ועוטף....... הילה-hila

גאה בך!!

דבר ראשון קצת הרגזת אותי שכתבת שאני מתייאשת מהר.. אבל אין לי כוח לחזור לזה עכשיו. בלילה חלמתי שתו"כ טיפול היא פשוט נעלמת לי. אני הייתי מכוסה בשמיכה ולא ראיתי(משום מה סבתא שלי וחברה שלי גם היו בטיפול). לא שמתי לב שיצאה. כשהבנתי, התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני ממש כועסת ושזה לא יפה מה שעשתה. היא לא ממש הגיבה כי לא ידעה מה לומר. וזהו.. תוהה לעצמי למה חלמתי את זה. לילה אחד קודם חלמתי שאני יושבת ליד קליניקה שלה (יש לה שתיים) אבל לא זו שאני הולכת אליה. ואני קולטת מטופלת יוצאת ממנה וכך אני מבינה שזה המקום שלה. אחרי כמה דק' נכנסת מישהי נוספת והיא לא דופקת יש לה מפתח וכך היא נכנסת. ואני כועסת למה רק לי אין מפתח אליה ולמה רק אני לא נכנסת בחופשיות אליה לחדר.

התגובה שלי נמחקה היות והמחשב כבה באמצע וזה בגלל ששוב המטען לא התנתק.. התעצבנתי לרגע ולא הבנתי למה הוא לא נדלק ואז אמרתי לעצמי שארגע ואבדוק את המטען.. ולעניינו, המחשבה היחידה שעולה לי היא שאולי אני מפחדת שהיא תעזוב אותי. אני חושבת שבכלל לא. פעם שעברה כשאמרתי לה שעברה שנה איתה ושגם הייתי שנה בדיור אצל הראשונה היא ענתה שהיא לא עוזבת אותי, אך אני לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. למען האמת אין לי מושג למה החלום הזה. אודי אתה חושב שמאחורי כל חלום עומד משהו?

העולם לרגע נעצר ורק שעון אחד עובד השעה שלנו הגיעה מוצאת את עצמי יושבת מולה, מסדרת את הכרית ומתחילה. מחייכת, עצובה ונבוכה הגעגוע אליה נרגע אך תוהה מה עובר בראשה והאם יש לי מקום בליבה עוברות כמה שניות אך עדיין שותקת, המילים לא יוצאות ובראש הרבה קולות וצרחות מסתכלת על עינייה הכחולות מנסה להעביר לה את מצוקתי דרך אותות חושבת היכן יש לי מקום אמיתי שבו אוכל לקבל את עצמי ולהבין שיש דברים שהם לא באשמתי מנסה ומתוסכלת, האותנטיות נכשלת רוצה להוציא את כל הפחדים אך מרוקנת הכל קבור בפנים האבסורד הוא שלא קרה דבר נורא אך בחוויה שלי עברתי השפלה מבולבלת ולא מבינה, רוצה לצרוח ולא יודעת על מה

אני מודה ומתוודה שקיימת אצלי רתיעה לצאת לעבוד. כיום עובדת במשרה חלקית אבל ההרגשה הזאת שהייתי רוצה לעסוק במשהו שהוא יותר שלי וממני, ביטוי להגשמה עצמית, זה תמיד היה. הבעיה שבמקביל יש לי רתיעה וחרדתיות מפני גילוי יוזמה עצמאית שכזו (וגם צריך לחזר אחרי לקוחות ולשווק את עצמך שאתה עצמאי) אז זה מרגיש כאילו יש פער בין מה שהייתי רוצה שמה שאני באופן טבעי יותר נוטה ומסוגלת לו. לעבוד כשכיר מעניק וודאות מיידית רבה יותר. האם יש דרך לשכלל את היכולת שלי להתמודד עם חוסר ודאות ולפתח יוזמה ותושיה כך שאגשים דברים יותר עצמאיים משלי? וגם לפעמים מת לי הרצון והחשק. זה לא תמיד שם ואני לא ממש מרגישה כבר יצירתית ומוכשרת. אוף אני רוצה לחיות ברמה אחת מספקת. מה חסר בי? מה דופק לי את הכל? האם עצמאות תעסוקתית זה פשוט לא משהו שאני בנויה לו ועלי לוותר ולחיות את הגזרה של להרוויח בסביבות מינימום כל החיים וכבורג ביצועיסטי במערכת של אחרים? מתי יודעים מה נכון יותר- האם להמשיך לחלום ולהאבק ולשאוף או לוותר ולקבל. ובאיזה זכות איש מקצוע יכול להתיימר לשפוט כאן ולקבוע לאחר? אוף. זה תלוי רק בי, נכון אודי? המטפלת לא אשמה שהקשבתי לה. הייתי מספיק טיפשה ותמימה ועיוורת ומושפעת מסמכותה כדי להקשיב. אדם אדם חזק מלכתחילה לא היה מקשיב לאחרים ככה אלא חש את הרצון שלו, נעזר בשיפוט האישי שלו, סומך על עצמו ומקבל את החלטותיו ולא מניח לאחרים להכתיב לו ולהפעיל עליו לחצים שמנוגדים לצו הקול הפנימי. אדם חזק לא מתקפל בפני אדם שלוחץ עליו. ואם הוא נופל אז הוא קם ומתאושש מהר ולא סוחב את הזכרון כפצע שאינו מגליד בתודעתו ונפשו. אדם חזק שולט בעצמו ובניהול המחשבות והרגשות שלו ומגיב לעולם אבל לא רק מגיב, גם יוזם על העולם. וחש תחושה ברורה של רצון ולא רק תגובתיות לקיים. אני רוצה להיות אדם חזק, אודי. בייחוד בקטע של מחשבות. אני לא רוצה להרגיש שהזכרון פועל מחוץ לטווח הבחירה ושליטה שלי. אני רוצה לשכוח עבר קשה ומטלטל שהיה ולהמשיך הלאה. אני לא רוצה לזכור יותר את החוויות הפוגעות ומטלטלות ומכעיסות שהיו לי בטיפול או בחיים. אני רוצה להמשיך הלאה. לשכוח את העבר. לא להביט לאחור. אודי איך רוכשים שליטה ברמה כזו כדי שהקשב ואנרגיות שלי מעתה יופנו להתעסקות וקידום הכאן ועכשיו של חיי ולא עוד התבזבזות על העבר? ואגב האם העובדה שלא הייתה לי פרידה מעובדת טובה מהפסיכולוגית והסתיים 'בפיצוץ' זה קשור לקושי שלי לעבור הלאה כבר? כי היא הייתה כ"כ גרועה שאי אפשר היה לתקן. השחזור הרגשי התרחש בלי שהייתה חוויה של 'אם טובה דיה לפני כן'. נזקקתי להעצמה ממנה אבל בצורה שעדיין מסוגלת לגלות רגישות והבנה לקושי והכלת החרדות. אוף אתה רואה ששוב בסוף אני מתעסקת בזה וחושבת ונזכרת... ככה זה עם כל דבר שמרגישה שפוגע בי. חזרתיות בחשיבה. אודי מה יכול לעזור? אולי תרופות? זה סוג של ocd? מה זה? כי די! מתבזבזים לי כל החיים פה כבר. ו'הלחוות' שאתה מדבר עליו, למי יש זמן וכסף לשבת ולהתמזמז בטיפולים הדינמיים האלה בשביל 'לחוות'?! לדעתי אנשים נמשכים לטיפול שכזה כי זקוקים להקשרות המוקדמת הזאת .. זה חזק מהם.. הם לא בוחרים 'לחוות' את זה אלא נאלצים..נמאס ממחשבות :/ הלכתי לישון. ואשמח אם יש לך משהו מועיל להציע! אולי אני אנסה מדיטציות....נמאס.

מחשבות נודדות, מצבים שאדם 'מעופף' בחשיבה שלו. מה זה אומר? אודי יש לי חרדת נהיגה על אף שהוצאתי בזמנו רישיון. לא נהגתי לבד בכלל. וההורה כנהג מלווה לא עזר כלל להרגשת הבטחון שלי, להיפך. כיום חושבת לשוב להתמודד עם הנושא של תרגול נהיגה שוב. אני מרגישה שמה שמרתיע אותי זאת התופעה של מחשבות נודדות, חולמנות, מן עמעום הקשב וריכוז... ובכביש זה מאוד חשוב הרי. מה שחסר לי זאת הרגשה בטוחה שיכולה לסמוך על עצמי והכרתי לא תנדוד או תאבד עירנות וחדות. נהיגה בשבילי זה דבר מלחיץ כי יש מלא גירויים כל הזמן, משתנים ובתנאי אי ודאות שצריך לשים אליהם לב, להבחין ולהגיב ביעילות וזריזות. מה מצב התנועה, מי חוצה בכביש, איזה נתיב לבחור, לקרוא תמרורים שילוט, לשים לב לכיוונים נכונים של יעד הנסיעה, לתמרן בדרכים לא מוכרות או התנהגויות לא צפויות של נהגים אחרים, להעריך נכון מה שרואים במראות וכ' וכ' וכ'.. כאילו נהיגה זאת פעולה כ"כ פשוטה שנוער בני 17 כבר רוכשים אותה.. למה בשבילי זה כ"כ מלחיץ ולא פשוט? והקטע הוא שאני מפחדת לא להיות לגמרי מרוכזת וצלולה ומפוקסת על הכביש. מפחדת לחוות עמעום בקשב החוצה ושקיעה לבלאקאאוט או מחשבות...אודי איך מתגברים על הפחד ואיך גם מוודאים שהוא לא יקרה? איך אני יכולה להעריך שהגעתי למצב שתפקודי הקשב ותגובה שלי במצבי לחץ השתקמו כליל ואני אחוש בטחון וכשירות פנימיים להתמודד עם נהיגה ולא לחשוש לשקוע לחטיפה רגשית כלשהי של מחשבות זכרונות רגשות וחרדות? תראה כמה זכרון רע מהטיפול הפסיכולוגי מנהל אותי למשל ומקשה להמשיך הלאה. לא רק אני עברתי עוול. מלא אנשים עברו. אני רוצה להמשיך הלאה. להתעצם ולעולם יותר לא להביט לאחור. שימות העבר ויקבר. התחלה חדשה, אם זה לא הצליח אז, שיצליח עכשיו. עדיף מאוחר מלעולם לא . אני מאוד כועסת על הטיפול אודי, מאוד. טיפול פסיכולוגי מפקיר וחצוף. המטפלת לא הכילה את החרדות שלי ולא עזרה בהתמודדות איתן.

בן 23 מתנהג באופן ילדותי מאוד לאחיו.ללא מערכת יחסים זוגית מעולם.מצד שני סטודנט וסיים צבא באופן תקין. שיחות רבות עם ההורים ללא הצלחה להביא לשינוי. מבקש עצה לאיזה גורם צריך לפנות בעל ניסיון בגילאים אלו .

ואני ממשיכה להתדפק על כל הדלתות האפשריות וצעוק הצילו הצילו את יותר מדי יונה וולך אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד את יותר מדי רוצה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול את יותר מדי בוכה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי יותר את יותר מדי שקטה

מפחיד פה וההודעה המחויכת סוף שבוע רגוע עומדת כמתריסה לבד, עכשיו את לבד. אם קשה לך תלכי למיון. קשה לי. אי השקט מתגבר, אף כדור לא עוזר. עוד כדור אני מטושטש,ת. אודי תיקח אותי איתך

איך אשאר לבד ומה אעשה אמרת בודאי והלכת ומכל מה שכתבתי נשאר בודאי ומה אעשה עכשיו עם כל המוות הזה. אל תשאיר אותי לבד

אולי פשוט אקח את כל הכדורים שיש כאן. ואז אולי יאשפזו אותי ויהיה לי איפה להיות

אבל בסדר הבנתי...ולא.ככ.נעים לי לראות איך אתה כועס עליי

אני חיילת בת 20,ומאז ומתמיד היה לי תסביך קטן כזה שבכל מקום שאני מגיעה אליו מותקנות מצלמות שעוקבות אחרי החיים שלי וכולם צופים בהם ורק אני לא מודעת לכך (מכיר סרט בשם המופע של טרומן? כשראיתי אותו לראשונה נדהמתי שעוד מישהו חשב על משהו בסגנון) אך זו הייתה מחשבה נורא קטנה ובלתי סבירה מבחינתי אז הדחקתי אותה כל פעם ואמרתי לעצמי שאין סיכוי ושאני חיה בסרט. בשבוע האחרון ההרגשה הזו התגברה מאוד, ובנוסף לחשש והגבלה עצמית (שאני לא אעשה פאדיחות מול כל העולם חס וחלילה) גם איבדתי את האמון באנשים שקרובים אליי. לדוגמא, אני מרגישה שבן הזוג שלי הוא רק שחקן שהציבו בחיים שלי על מנת לקדם את העלילה, מתעצבנת עליו בלי סיבה, פשוט כי אני לא סומכת עליו יותר. אני אלך לדבר עם קב''ן, אבל אני לא יודעת מתי יהיה לו זמן בשבילי או אפילו אם הוא ייקח אותי ברצינות. רציתי בנתיים לדעת מה דעתך. קוראת על פראנויה קצת. יום טוב!

אז חשבתי.. לו יכולתי פשוט להיעלם בשבתות.. אבל לא. אם רק הייתי יכולה ללכת.. פשוט ללכת. די. נגמר לי הכוח מזה. ביטלתי את מה שהייתי צריכה ללכת אליו. לא מסוגלת. דווקא היה אמור להיות לי יום טוב. אז לא. החיים הדפוקים שלי.. מרימה ידיים. זהו

אודי אתה יודע שאתמול היה סרט בטלוויזיה על בחורה שהתאבדה. לו לא הייתי מפחדת.. ומרחמת על ההורים שלי. כל פעם אותו דבר. כמה אפשר?

שלום, אימי בת 55 סבלה בעבר מדיכאון לידה הייתה מטופלת בעבר לפני כ20 שנה ומאז לא מטופלת. בחודש האחרון סובלת מחרדות ללא שינוי מסויים שיכול להראות לנו שגורם לעניין 1. איזה בעל מקצוע אמור לטפל פסיכולוג ?פסיכיאטר ? 2. האם אפשר המלצה לפסיכולוגית דתיה שעובדת עם כללית מושלם באזור יבנה-רחובות-ראשל"צ למייל ? (השארתי מייל) תודה!

אודי מחכה לך. תבוא בבקשה. תבוא. תבוא לאסוף אותנו ולהגיד לילה טוב. סליחה שחסרת סבלנות היום....... עוברים עלי ימים קשים. לילה טוב. הילה

פצע שלא יכול להירפא. צורך לא נגמר.כולי בור בלי תחתית.כמה שממלאים צריכה עוד.

התקשרתי למטפלת הקבוצתית אחרי שכתבתי את ההודעה הקשה. והיא עזרה לי. סיכמנו שאני יפגש עם עורך דין שמוכן להיפגש איתי. וכבר דיברתי איתו. הוא ידבר איתי ביום ראשון. ואז נקבע. השבוע האחרון היה ממש עמוס. ביום ראשון חתמתי על החוזה. ביום שני בבנק. יום שלישי הילדה היתה אצלי והיה ברדק נוראי. הכי חשוב זה לנסות להסתכל קדימה. נכון אודי? אני אוהבת את הפסיכולוג שלי. הוא ממש מתאמץ בשבילי. הוא למד מהפשלות שלו. עכשיו הוא כותב הכל ביומן כדי שהוא לא ישכח. היום הוא היה תקיף איתי. ממש אסרטיבי. הוא אמר שיש משוואה שאם היא מתערערת אני צונחת: וזה דברים שאני נופלת בהם כל הזמן: אוכל במקרר תרופות כסף לנסיעות טיפול ועבודה וגם הילדים- צריך לטפל בזה שזה יקרה. הוא אמר שאני כורתת את הענף שעליו אני יושבת. שאני מכניסה הרבה כסף ואין סיבה שאני יגיע כל הזמן למצב שאין כסף לאוכל ולתרופות. אמרתי לו שזה טוב שהוא אומר לי את זה. זה עוזר לי להתארגן. זה (כמעט) ולא הכאיב לי. כי הרגשתי שהוא איתי. אמרתי שהעורך דין לא יעזור וכלום לא יעזור. אז הוא אמר שזה לא נכון. בשביל זה הוא עורך דין. ובשביל זה הוא ידאג שדברים יסתדרו. והיום אמרתי לו שאני מתכננת למות. הוא שאל למה באתי? אמרתי לו שבאתי בשביל להגיד לו את זה. הוא אמר שטוב מאוד שבאתי. וטוב שאני אומרת לו את זה. אודי. תדע שקשה לי מאוד.מאוד. אני יותר נופלת מאשר קמה. אתה יודע? פעם אחת שאלתי את הפסיכולוג שלי, למה הוא מתאמץ כל כך עבורי? הוא אמר שלראות בן אדם שהגיע עם כל כך הרבה סיבוכים וקשיים מתירה את הקשרים ונופלת וקמה ונלחמת ולא מוותרת. הוא אמר שזה משהו שכמעט ולא רואים. וזה המוטיבציה שלו לטפל בי. ושזה די חריג. אבל הדיכאון, אודי? למה הוא כל הזמן מרים את הראש? אודי, תגיד לו, שילך מפה, בסדר? שבת שלווה לך. אוף, במחשבה שלי אני רואה אותך מסתכל עלי ברוך, ואומר לי, שבת שלום, יקרה. הילה-hila

אנשים שעובדים ללא מתן קבלות? נתקלתי בתופעה הזאת בהמון המון מקומות ושירותים שפניתי אליהם- סדנאות יצירה, שיעורי תנועה, מסג' הוליסטי , שיעורי נהיגה, אפילו מחירת סחורה בחנויות פרטיות... המון אנשים עובדים בלי לתת קבלה או חשבונית.. לוקחים את התשלום וזהו.. נתקלתי בזה כ"כ הרבה פעמים שזה נראה כמו סוג של נורמה בארצנו. מצד אחד כאילו לא חוקי ולא בסדר.. מצד שני תסתכל על השחיתות של המנהיגים (אולמרט לדוגמא) וכאילו דורש את זה שהאזרח הקטן ידאג לשלשל לכיסו בכל דרך אפשרית בלי שהשלטון ידחוף את הידו הארוכה לשם... מה דעתך על זה?

אודי, לא התקשרתי למטפל וחתכתי. גם גזרתי לעצמי את השיער והחלטתי שאני מנתקת כל קשר עם המשפחה המזוויעה שלי. בא לי שיניחו לי. רוצה להיות לבדי!!!! כולם רק דורשים ודורשים ממני ואין לי קצת אוויר לעצמי. מרגישה תחת מכבש לחצים. שונאת את הילדה המפוחדת שבי. רוצה להמית אותה. ברגע שהיא סוף סוף תמות, אהיה חזקה ולא אזדקק ולא אפחד יותר. אודי, תודה לך!!! אתה איש יקר. נטע.

למה? סתם. משהו נדפק במחשב.. זה הכל. ואני התעצבנתי, יותר מדי. דפקתי עליו והייתי קרובה לזרוק אותו. וזו לא פעם ראשונה. ועכשיו זה הסתדר ונרגעתי. לא רוצה להיות במקום הזה...

גם לאנשי המקצוע כבר נהיה קשה לשאת את מה שעובר עלי. עייפתי מלהילחם בדחפים בחרדות במצב רוח השחור בדיכאון 3 פוסט טראומות: גילוי עריות אישה מוכה ואמא שכולה בחיי ילדיה כולם על ידי אנשים שאמורים להגן עלי אבא בעל ופקידות רווחה אני לא אפגע בעצמי אבל הדחף עצום קשה לי לשאת את עצמי. הנפש שלי שבורה והנכות שלי קשה זה נכון שגם יש לי כוחות. אבל הם הולכים ואוזלים. השואה התרחשה בין 3-5 שנים. הסבל שלי ממושך. מתפרש על הרבה יותר שנים. אומרים לי- את אישה צעירה מרגישה זקנה. זקנה מאוד. הילה-hila

אני לא יודעת מה זה. אני רוצה למות בגלל היאוש והחלל הגדול הזה שאין לו סוף והבלבול והכאב וחוסר הטעם במלחמה הזאת, וחוסר האונים וחוסר היכולת להתרומם ולו למעט. אני רוצה לעוף בידיעה שעשיתי כל שניתן כדי לעזור לעצמי ולהציל אותי ועשיתי רבות וויתרתי על דברים ששללתי, כדי לנסות ולהמשיך להיות בשביל המשפחה. אם הייתי חולה סופנית אפשר היה כבר לומר שנשארו כך וכך ימים או שבועות או חודשים. ואני סוג של חולה סופנית שלא נמצאה לה תרופה ואף לא נאמר לה כמה עוד ועד מתי. עליה להחליט לבד. אודי תשאר איתי?

אני לא יודעת אם אתה זוכרת אותי, רוצה לחשוב שכן.... עברתי חודשים קשים מאוד בטיפול ועכשיו אני אחרי זה, יש עוד הרבה עבודה אבל הכל יותר יציב ורגוע ויש לי תקווה... הפגישות עכשיו נהיו קצת אחרות מבחינתי, אם קודם לא ראיתי כלום חוץ מאת עצמי , חיפשתי את הכח וההכלה כדי לשרוד ולצאת מזה בלי לפגוע בעצמי ובשפיות אבל עכשיו יש מקום לעוד דברים ופתאום מעניין אותי לדעת קצת על החיים האישיים של המטפלת שלי, אני הולכת אליה 3 פעמים בשבוע היא מכירה אותי כמו את כף ידה, ואני לא מכירה כלום מהחיים האישיים שלה, האם זה מקובל? מתאים לשאול אותה על זה? כמובן בלי לחפור, אבל קצת יותר, פתאום זה מוזר לי, כאילו, מי היא בכלל??? תודה שאתה כאן כשצריך... :-)

אם היא תענה זו כבר החלטה שלה לפי מה שמתאים לך ולה.

אני צריכה שתעזור לי. בשבת בערב אוכל עם חברה. בבוקר היא לא יכולה והחברות שאיתן אני בד"כ, לא נמצאות. אני צריכה שתגיד לי שזה בסדר להתקשר ולבקש ממישהי (עוד לא יודעת מי, אני צריכה לחפש) שאבוא אליה...למרות שלא בטוח שארגיש בנוח ופחות "בא לי" ללכת למקומות כאלו. אם אשאר לבד, לא יהיה טוב. לא הכי רוצה ללכת למישהי אם לא ארגיש בנוח וכאילו מעדיפה להישאר לבד. אבל אני יודעת מה יקרה אם אשאר לבד..למרות שעכשיו אני אומרת לעצמי שלא יקרה כלום ויהיה בסדר ולא אכפת לי וכו'.. (אבל בתוכי יודעת שאם זה יקרה אבכה ולא אצא מהמיטה) אז נכון שעדיף שאלך למישהי כזו מאשר להישאר לבד? הבנת אותי? אז אני צריכה שתעזור לי ותגיד לי שעדיף להתקשר ולמצוא לאן ללכת מאשר לא. ועכשיו אני בוכה, כי אני מרגישה דפוקה שזה מה שאני צריכה ממך.. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אם הייתי יכולה הייתי שולחת לה הודעה (אבל א"א) או להתקשר אליה(אל הפסיכולוגית)- אבל לא נעים לי..אם לא תהיה ברירה אעשה זאת.. אז לכן אני כאן ואני צריכה אותך. תוכל לעזור לי?

זה הסתדר ב"ה. חברה תבוא אליי לכל השבת. אבל אתה יודע מה? אולי אם תכתוב לי זה יוכל לעזור לי בזמנים אחרים שאצטרך.. מתאים?

או שלא העלית עדיין? אז בקצרה, לא בטוח שיהיה לי איפה ועם מי להיות.. נמאס לי ואין לי כוח. אווף כבר עם החיים הדפוקים האלו. אז אני אשאר לבד וזהו. או שאבכה או שאולי אצליח בכל זאת לקום מהמיטה ולתפקד נורמאלי..

היא הודיעה שהיא רוצה ללכת למקום אחר.. ותוך כדי שקוראת את ההודעה ממנה מתחילה לבכות.. לא יודעת מה יהיה כבר.. ואני חייבת לצאת מחר בבוקר לאנשהו וזה סותר את הרצון שלי להיות במיטה ולבכות שזה כביכול טוב אבל.. ולא יודעת אם בכלל תעלה את ההודעות שלי.

למה קראת לי לאה?.. אני רחל!! כולי! וכן, זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות לי. להראות לי שהחיים הם לא ורודים כמו שחושבת. ויש רע בכל דבר וצריכה לבנות איתו (!!!) קשר טוב אפילו שהוא פוגע בי לפעמים. אז הוא פוגע בי שוב ושוב במכוון! אני אומרת לו שזקוקה למילה טובה, לעידוד, והוא שותק. ולא אומר כלום. מבקשת ממנו דברים, והוא אומר אני אחשוב על זה ולא מחזיר תשובה, וגם ששואלת - לא ממש עונה. לא רוצה כזה מטפל...:( לא רוצה להיות בטיפול ככה...:( ואמרתי לו. והוא לא מוכן. הוא אמר שאם הוא יהיה רק האבא הטוב אני אשלם מחיר של ההתפתחות שלי בהתמודדות עם קשרים. ועכשיו אם אקום ואגיד שלא רוצה את הטיפול הוא יגיד "הנה, שוב היא רוצה להפסיק. שוב היא בורחת".. אבל באמת באמת לא רוצה ככה!!!!!!! ר-ח-ל!!!!

הי רחל, רואה אותך נאבקת, נלחמת..... בא לשאול אותך, במי ובמה את נאבקת כל כך? תרגישי בנוח לענות אם לא מתאים לך..... שבת שלום הילה-hila

רחל יקרה, מדברת מלב אל לב.... לא יודעת מה קושר אותי אליך, אבל זאת המציאות. מאז שהתחלת לכתוב כאן משהו באישיות שלך שובה אותי. אולי איזשהו גורל משותף, אולי אתגרים דומים. אני לא יודעת מה הרקע שלך, אבל מספיק שאת כותבת ש"הוא" יהיה במקום האבא שלא היה וכבר..... אני שלש שנים בטיפול. זה נכון, קשה להתכוון האחד לשני. קשה להגיע למצב שאנחנו מרשים לעצמינו להשען. נשמע שהמטפל שלך משקיע בנתיבים הנכונים כך שיתאפשר לך בבוא הזמן. הלב שלי דופק חזק חזק, מאחל לך ולכל השאר שיצליחו להגיע לרוגע הנפשי שנגזל מהם.... להאמין שאפילו שהכל לא ברור ולא מובן - זה עובד, אם מתמידים. אין צורך להיבהל. מותר להתבלבל, לרקוע ברגליים, לנסות לברוח. ומה היית את עושה אם היית את האבא החזק והיציב, היית נכנעת לתביעות של הקטנציק שלך רק בגלל שהוא רואה את העולם כל העולם דרך הסוכריה הנכספת? הוא לא נגדך, אבל הוא לא יקנה לך סוכריות שיזיקו לך. תסמכי עליו, לטובתך! ותחשבי על אודי. פליטת מקלדת! הוא שם בשבילך, והוא טעה, אז מה??? נראה לי שבגלל ההתנסויות הקשות שלנו עם הסובבים אותנו אנחנו לא יכולים להאמין לבטוח ולהרשות לטעות. רוצים להרגיש את המוכלת והעטופה, אבל במעטפת אנושית. ולטעות זה מאד אנושי.

יותר חשובה לי כרגע ההתפתחות ברמות בסיסיות יותר. ללמוד את כושר ההשפעה שלי למשל על אנשים מחוץ לי. ללמוד לבקש, להגיד, להניע, לשאול, ובעיקר בעיקר מה שהכי קשה- לקדם את האינטרסים שלי (אלה שלגיטימיים כמובן) במצבי ניגוד אינטרסים. גם אם זה עשוי לגרום למישהו לחשוב עלי משהו שלילי או לראות אותי באור שלילי. זה הפחד הקמאי בי שמפריע לי לפעול. והיכולת הזאת חשובה ודחופה יותר מהתמקדות בחוויה כי אדם שמתקשה לפעול לטובת עצמו בעיניינים המעשיים של החיים במילא החוויה שלו לא תהיה מזהרת כ"כ. רק אם ישלה את עצמו שאינו צריך את מה שכן היה רוצה!

לא רוצה שתכעס עליי.. ובכל זאת לא מצליחה לחכות. למה תגובות שלי עלו והודעה לא? אוף אודי, אתה כועס עליי?

מרגישה חלולה. מחוללת.

אין לי כח לכל האתגרים... כל יום נולד משהו חדש... כנראה צריך להגיע מאד נמוך על מנת להתחיל לראות את העליה.. אוגרת כוחות לקראתה. לילה טוב תודה

עובדת סוציאלית אמרה לי שלמטפלים לא איכפת באמת ברמה האישית ממטופלים ואמרה שרק אחרי הרבה זמן מתחילים להיקשר ושיש רק כמה מטופלים ספציפיים שבאמת נכנסים ללב. איך אפשר לדעת אם זו אמת או לא? איכפת או לא? תודה רבה.

גברים אוהבים בלונדיניות ואני מכירה כמה נשים ברונטיות נשואות ואהובות...

אודי אנשים שבוחרים לסיים את חייהם, תמיד זה יהיה מסיבה של הפרעה נפשית כלשהי/דיכאון? האם יכול להיות מצב שבן אדם בוחר לסיים את חייו מכיוון שהוא סובל? אם הנכות והמחלה בלתי נסבלים? פוגעים ביום יום בצורה אנושה? שאלה שמעסיקה אותי. ולא. אני לא פוגעת בעצמי. מחזיקה אותי חזק חזק. דמעות. אודי- למה כל כך קשה וכואב? הילה

נפגשנו אודי. היה נורא. מזעזע. מטלטל. לא נפגשנו חודש וחצי. אמרתי לו שזה מערער אותי שמבטיח שיתקשר והוא לא מתקשר, על ההתנהגות שלו כלפיי, שלא מבין ורגיש תמיד, שהוא פוגע....ועוד. ביקשתי ממנו שיהיה האבא הטוב. האבא הטוב שרוצה. שאין. שידאג, יחבק, ינחם, יכיל. והוא אמר לי לא. שהוא לא רוצה. הוא אבא טוב, והוא מנסה. אבל הוא גם לא. כך שנראה שכל הערעורים, משפטים שהוא אומר ופוגעים הם בכוונה. הוא מנסה לנער אותי, לא יודעת מה, וזה לא עושה לי טוב. זה הגיוני??? הוא אמר שאם הוא יהיה רק האבא הטוב, אני לא אתקדם למקום שאני צריכה להגיע אליו. הרי הקושי שלי הוא בקשרים, בלהביע, בלהתמודד ובעיקר כשקשה. למדתי בחיי שקירבה היא פוגעת. תמיד. שלא יכול להיות טוב שהוא טוב. אז נמנעת הרבה ומרוחקת הרבה. אני רוצה שהוא יהיה האבא הטוב...!!!!!!!!! למה הוא לא יכול להיות לי??????? גם כשהוא טוב זה מספיק מורכב לי... ועכשיו שהוא פחות טוב, זה ממש גרוע.... אודי!!!!!!!!!!!

אחרי שכתבת ניגשתי לראות. זה באמת לא נעים, למרות שאני בטוחה שאת יודעת שזו רק טעות... ובכל זאת.

אודי אין לי מילים פיר של מעלית להגדזטויעבגאוםםנסז

נוצר מצב שלא אוכל להגיע בשעה הקבועה שלנו, אין לה זמן אחר, פעם כבר ניסינו להזיז....אז בטלפון אני אמרתי נפרד וזהו, היא אמרה בואי לפגישה הבאה (רק שבוע הבא אוכל), "נפגש לפחות שנוכל לראות מה עושים", ויש אפשרות שזה יהיה "רק" לחודשיים כי אח"כ יהיה מבחינתי שעות יותר גמישות, ובספטמבר יתכן שכל השעות ישתנו.....אז היא הציעה שתהיה הפסקה של חודשיים (מאי, יוני)או שנעשה פגישות של שיחות....לשיחות בטלפון אני לא מסכימה בשום אופן כי אני היום במקום אחר, של פנים מול פנים....אפילו שהתכוונה לטלפון בשעה קבועה.......אוףףףףףףףף מה עושים? מרגישה שלא רוצה בכלל להגיע לדבר על אפשרות של הפסקה חודשיים, זה המון!!!!!! עדיפה פרידה! וגם אין מצב לשיחות טלפון או שיחות חלופיות עם מטפלת אחרת את זה היא יודעת מזמן.....אולי אעזוב וזהו, אין טעם לדבר על זה בפגישה אחת בודדה שידוע שתהיה אחרונה, גם אם מחליטים על הפסקה כפויה שכזו.........באסה!!!!!!!!! כאילו כל הטיפול חומק מבין האצבעות.....וכלום לא שווה..... :( אוףףףףףף

לא יודעת למה. לא מצליחה כ"כ להעסיק את עצמי. משתדלת אבל זה קשה. וכשלא, אז המחשבות נודדות ודמיונות שונים ולא מציאותיים בעליל ממלאים את ראשי. ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה.. אבל אני יודעת שאני צריכה. לבד לא טוב לי. מעציב ומדכא אותי. ואני יודעת שיש לבד שהוא טוב ובריא, אבל לא מצליחה להגיע אליו.

אז איך מגיעים לזה? ואני מניחה שזה מתקשר גם להודעה השנייה שלי היום..

אודי, היום הכעסתי את אימא שלי (בצדק). היא צרחה עלי ואמרה לי שתמיד הייתי ילדה מרדנית וקשה (וזה לא נכון. לרוב, הייתי ילדה טובה ומרצה). אמרה לי שהיא מצטערת על היום שבו נולדתי. אמרה לי שיש לי מזל שאבא שלי אוהב אותי כל כך, כי היא מבחינתה הייתה מוותרת עליי.... בכיתי. אבא שלי שב הביתה מהעבודה ומצא אותי בוכה. הוא חיבק אותי. אודי, זו פעם ראשונה מזה 16 שנה שאבא שלי נוגע בי. אודי, זה היה לי נעים. נעים, מבלבל ומעורר חרדה. זה היה קצת כמו לחזור הביתה. לחזור למשהו מוכר. משהו מוכר אבל מפחיד, מבזה וחודרני. אודי, איך יכולתי להרגיש נעים??? איך???? אני מלוכלכת. כנראה אני באמת זונה ומפתה ורעה. אני רוצה להשמיד את עצמי. אין לי מקום בעולם. אני מזוהמת ומזהמת. אודי, אני זקוקה למטפל עכשיו! ליצור קשר? לתת לו הזדמנות? כי כרגע רוצה לחתוך עמוק עמוק עמוק. נטע.

ומציואת מתער בםי כל הזמן אין הפדרה אף אחד אל נשאר לעוזר לי כל הזןמ אהת שועמ ש אני קוארת חזק

זה נופל על ערב יום העצמאות ואין לאן להזיז. אז ניפגש ברביעי כרגיל. בתחילת השבוע היא אמרה שלא נוכל להיפגש שבוע הבא ואני שאלתי אם אפשר בזמן אחר. ידעתי שלא יתאפשר ובכל זאת שאלתי. ענתה שהיא מצטערת ושאי אפשר. היום, הייתי צריכה לברר זאת שוב כדי לוודא שבטוח לא. אמרתי לה שאני צריכה לשמוע את הלא שלה שוב. בהתחלה היא לא הבינה למה, אח"כ שאלה אם זה מרגיע אותי. וכן זה מרגיע. אמרתי לה היום שאני רוצה שהיא תגיד משהו בקשר לזה שעברה שנה. התחלנו בראשון למאי והיום בדיוק חלפה שנה. ודיברנו.. ואני לא יכולה וגם לא רוצה להעביר למילים כתובות את מה שהיה לי. אבל טוב לי שם ואיתה. אני מקווה שאני ואנחנו בדרך הנכונה. ועכשיו מתחילות לעלות לי דמעות...

הכי טוב שטוב לך שם!!

הי, אומרים שבטיפול נוצר קשר אינטימי ומשמעותי מאוד מאוד מאוד מאוד בין המטפל למטופל, קשר מיטיב ומופלא! שמאפשר למטופל להתפתח ולגדול.. הוא אמור לתת למטופל ביטחון ולהקרין זאת גם החוצה אל קשרים אחרים בחיים שלו - או משהו כזה.. אז אני לא מצליחה להבין איך קשר כזה, שבו המטופל נזקק ומתגעגע ואפילו אוהב את המטפל, בעוד הצד השני - המטפל, חסין בפני כל אלה. הוא לא מתגעגע, הוא לא מרגיש בחסרונו של המטופל, הוא לא מחכה רק לו (כי יש לו המון מטופלים), איך זה יכול ליצור שינוי בחיי המטופל??? מה זה עוזר לי להרגיש שיש מולי אדם כה משמעותי ולדעת באותו זמן שאני הרבה פחות בשבילו, שלא מרגישים באותה צורה כלפי. אז זה לא עוזר, להפך, אפילו יוצר תסכול.. כי אני יודעת שאיני רצויה באף מקום והנה עוד הוכחה חיה, עוד מקום שאני נזקקת והצד השני לא צריך אותי. נהדר ממש!!! נראה לי, אם כך, שלעולם לא ייצא לי דבר מהטיפול הזה. לעולם לא אהיה משמעותית למטפלת באותה מידה. האם עליי ללמוד מכך שאני אקשר במהלך חיי לבני אדם ואילו הם לא ישימו עליי? שאהיה שווה כקליפת השום עבורם?? בעוד שהם משמעותיים לי?? מה ההיגיון פה????????????????. אין!!!!!!!!!!!!! זהו

נכון שהטיפול הוא לא סימטרי במאה אחוז אבל האם את באמת חושבת שהיא "לא שמה עלייך"? או שאת שווה כקליפת השום עבורה? אני ממש לא חושבת שזה כך, אם זה היה כך היא לא הייתה ממשיכה לקבל אותך אצלה, כי לא היה לה אכפת...המטפל לא חסין מפני אהבה :) אני מאמינה שגם המטפל נקשר אלינו, רק בצורה אחרת, לא תלותית כמונו....נכון שהיא לא "זקוקה" לנו במובן הזה אך היא בהחלט נקשרת גם...כך אני חווה את הקשר, סוג של הדדיות יש פה בכל זאת....גם להורה אחד יש הרבה ילדים והוא אוהב את כלם או אפילו מורה או גננת יש הרבה תלמידים וכולם אהובים, לכלם יש מקום.

מבינה אותך מאוד. הרגשתי ככה הרבה זמן. היום אני יודעת שהיא דואגת לי וחושבת עליי. נכוו שיש לה עןד מטופלים וזה לא באינטנסיביות כמוני ובכל זאת זה מספק אותי לרוב.

אינ כל כך מפחתד חשוך וקר

אם תרשי לי אשב לידך, אמנם יהיה חשוך אבל קצת יותר חם... וגם פחות מפחיד בשתיים. התרשי לי?

ואל תלך? עד שיגמר? אהת יכול?