פורום פסיכולוגיה קלינית

אתה מאמין בטיפול CBT? אתה יודע שהתחלתי טיפול במחשבה שלזה אני הולכת. כשכתבתי פעם הודעה על מה שקשה לי ענו לי כמה שהם חושבים שיש לי חרדה חברתית ושהטיפול המתאים הוא CBT. אז חיפשתי מטפלת שמטפלת בזה..מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה וצריכה. גם לא מתחברת לזה. ניסינו קצת, עם שתי המטפלות. אתה יודע? זה היה יכול להיות טוב שאולי זה מה שהייתי צריכה כי זה יותר ממוקד ומוגדר. הייתי בפורום ובקבוצה שנפגשה שקשורה לח"ח ולא התחברתי. בכלל לא "מעניין" אותי הח"ח. אתה זוכר שהלכתי לאיזה שהוא ראיון על מנת להיות בקבוצה כזו שמתקיימת בגהה? לא חשוב. מה שאני מנסה להגיד שקשה להיות בטיפול כמו שאני נמצאת בו. מרגישה לפעמים קצת באוויר. אמרתי לה פעם שאני לא יודעת מה אני צריכה לעשות בטיפול. היא אמרה שמה שאני עושה זה מצויין. שפשוט להיות. מה זה הטיפול הזה? זה קשה כשלא יודעים לאן הולכים? אתה יודע למה נזכרתי בזה? כי היום בטיפול כשהיא ראתה מה אני לובשת היא נזכרה בזה שתרגלנו קשר עין כי לבשתי את אותו הבגד. אתה יודע שאני לא מסתכלת אליה ועליה. אני מתחת לשמיכה. ככה טוב לי. היא אמרה שכנראה זה מה שאני צריכה עכשיו. כשהזכירה את התרגול שעשינו, אז דיברנו על הדרך של הטיפול. היא אמרה שמרגישה שאיפה שאנחנו זה הכיוון. גם אני חושבת ככה אך עדיין זה לא פשוט לי.

הימים התבלבלו ישנתי וקמתי ושוב שקעתי לשנת חלומות בהם אני ממשכיה לרוץ ולהתדפק על כל הדלתות ולצעוק הצילו אולי יהיה חיבור שיצלחי להצלי אותי. אינ פוחדת. יודעת שהצורך עוהל בגלל הפחד שהגעתי אל נקותד הסיום ואין מי שיעצור אותי. אינ פוחדת מאוד ויודעת מה רב הנזק וההרס שאשאיר אחרי. אולי אהת יכול לעזור לי? בבקשה?

היי מילי, שלא תביני לא נכון, אבל אני ממש דואגת לך, בבקשה רצוי שיעזרו לך בטיפול, אני פוחדת על ילדייך....בשבילם, למענם, כדי שתהיה להם אמא יציבה...בבקשה, טפלי בך ובהם...את חייבת תמיכה אמיתית ולא דרך אינטרנט, מכאן אי אפשר ממש לתמוך בך...אל תשארי איתם לבד, טוב?

אודי, יש מצבים שברור שמדובר בטראומה מינית, למשל תקיפה מינית של ממש, אונס, מעשים מגונים וכיוב'. אבל האם פגיעה מינית כשמתכוונים אליה במובן פסיכולוגי זה חייב להיות קשור למיניות של ממש? למשל האם תינוק בתקופה טרום מילולית יכול לחוות 'פגיעה מינית' אם לדמות שמטפלת בו אין כוונות מיניות כלפיו בכלל? למשל עקב מגע לא רגיש בגוף התינוק במסגרת הטיפול השוטף, זה יחשב 'פגיעה מינית'? כי לפעמים מתקבל רושם שמדברים הרבה על חוויות של פגיעות מיניות מוקדמות אצל מטופלים אבל לא ברור למה הכוונה בדיוק ואולי זה לא 'פשוטו כמשמעו' תמיד שאומרים 'פגיעה מינית'. אשמח להחכים

מתגעגעת... מתגעגעת אליך, מתגעגעת לאמא צביה.. אתה יודע? היום כשנפגשנו הרגשתי את הגעגוע וגם אמרתי לה שאני מתגעגעת אליה וזה מרגיש נעים אבל גם מאוד כואב ולכן בא לי להרוס לה את הכל, את כל הקליניקה.. אודי, מה זה ? מה קורה לי ? למה אני מתגעגעת אליה כשהיא ממש ממש לידי בחדר ? למה אני בדיוק מתגעגעת ? היא הרי לידי ? אתה תופס את האבסורד ? ולמה אני מתגעגעת אליך אודי ? ולמה בדיוק ? אתה יודע אודי, קראתי את תגובותיך מאתמול והתרגשתי.. אני מרגישה שמשהו בך נפתח יותר...משהו כזה ??? משהו טוב יותר.. אודי ??? בא לי להגיע לקליניקה שלך,לא אגיד שאני במבי..נראה אם תגלה לבד.. אבל זה לא יהיה במקום אמא צביה !!!!! זה יהיה בנוסף.. אודי ???

אודי, .. נפגעתי ממך. מאוד. מאוד... כתבתי לך הודעה . בהודעה כתבתי שאני מתגעגעת אליך, כתבתי גם שאני מתגעגעת לאמא צביה ואף שאלתי אותך מפורשות לפשר הגעגועים הללו.. בחרתי גם לשתף אותך בתחושות שלי לאופן בו אני חווה אותך בתקופה האחרונה.. בסוף גם שיתפתי אותך בפנטזיה שלי להגיע אליך לקליניקה שלך בגילון והצורך שלי שאתה תגלה ותדע אותי בלי שאצטרך לומר.. מכל ההודעה שלי, בחרת להתייחס אך ורק לפנטזיה שלי. ובנוסף,הרגשתי שהרסת לי את הפנטזיה בשאלה שלך :"אז איך אדע שזו את ?" היות ואני שותפה ומשתפת המון בפורום , היה בי צורך שבהתייחסות שלך לפנטזיה, תגיד : " בודאי.. אחרי שאשמע אותך בקליניקה שלי,ואופן התיאור שלך את הדברים ,מייד אעלה את ההשערה שמא את במבי ? ואשאל אותך , האם את במבי מהפורום ? ואת תחייכי, עינייך יהיו זוג פנסים מאירים,ותאמרי, נכון! איך גילית ? ואתה תגיד לי..טוב, זו לא חכמה, זיהיתי לפי הדיבור, השפה, הסגנון, התיאורים שלך".. והסיפא שלך הרגיש לי בעיטה חזקה בבטן ,ללא הכנה מוקדמת ובלי ששמתי אפוד מגן.. זה הזכיר לי שלפני כ 5 שנים, כשכתבתי כאילו אני במבי בעל החיים וכתבתי שמות ספרים שמצאתי דרך גוגל במרכז ויניקוט.. זוכר את תגובתך הקשה אלי אז ? לא זוכרת לצטט, אך רוח הדברים שלך אלי אז היה : מי אתה במבי ? אשמח לשמוע מי מסתתר מאחורי המסיכה.. הסיפא של דבריך:"לא כדאי שהמפגש הדמיוני ביננו יהיה מבוסס על שקרים והסתרות"...מאוד פגעו בי והזכירו לי את תגובתך מאז.. אודי, כל מה שאני משתפת פה בפורום זו אמת !!! הצורך שלי בפנטזיה היה שאתה תגלה אותי בגלל שאתה מכיר אותי,ויודע אותי ולא מהמקום של שקרים והסתרות.. ובהמשך לפנטזיה, אם לא היית מגלה אותי בכוחות עצמך, הייתי מגלה,אך מתאכזבת שאתה לא מכיר ולא יודע אותי.. נפגעתי אודי. מאוד. במבי.

הי במבי, גם אני מרגישה איזה שינוי כאן בפורום. משהו מתרכך יותר. פחות מאבדת את הידיים והרגליים בעומס. כאילו נוצרים בהדרגה מעין גבולות חדשים ומוגדרים יותר. וגם אני מפנטזת לפגוש את אודי. בפנטזיה שלי, אגב, זה אמור לקרות באזור תחנת רכבת השלום בתל אביב, ליד עזריאלי, מקום הומה אדם כזה, ואני מתכוונת מיד להגיד לו שאני סוריקטה מהפורום, מה שמי על באמת, מה גילי, ואולי גם מיהו רופא הנפש שלי. ואפילו פנטזתי שאם אכניס כאן את מספר הטלפון שלי יעשו חקירה קטנה ויגלו מי עומד מאחורי המילים. סוריקטה

וואוו..איך שאודי חסם אותי.. וואוו..כמה שנפגעתי ממנו.. כמו פעם לפני כ 5 שנים כשהוא ענה לי את התגובה הנוראה ההיא ,שאני כאילו מסתתרת מאחורי מסיכה.. זוכרת ? וואוו.. הרגשתי שהוא בעט בי כל כך חזק בבטן ,ללא הכנה מוקדמת, כשאני ללא אפוד מגן.. וואוו.. טוב, אני אנסה להזיז הצידה את אודי, אני רוצה להתייחס לדברייך.. כבר לא זוכרת מה רוצה לומר לך.. ההאא.. ניסיתי להשוות את הפנטזיות השונות שלנו.. את בפנטזיה פוגשת אותו במקום הומה אדם..ומגלה לו מייד את הניק שלך מהפורום,שמך,גילך ושם רופא הנפש.. אני בפנטזיה, מגיעה אליו לקליניקה שלו בגילון, יושבת מולו, מביטה בעיניו.. (שמת לב שיש לאודי מבט חודר בעיניים ? גם לי..זה בין הדברים הראשונים שאנשים שרואים אותי אומרים לי . שיש לי מבט מאוד חודר, כמו קרני רנטגן..וגם אומרים שהמבט שלי ממגנט.. לא יודעת אם זה נכון, אך שומעת את זה לא מעט פעמים ומאנשים שונים ) בכל אופן, בפנטזיה, אני מביטה בעיניו, מסתכלת סביבי וחשה את הקליניקה.צורה, צבעים, ריח, צלילים..את יודעת..מנסה להרגיש.. ואז אנחנו מדברים, אני לא אומרת לו שאני במבי מהפורום..מחכה לראות אם הוא יגלה בעצמו שזו אני.למעשה, זו הציפיה שלי. שהוא יגלה ויידע אותי בעצמו.שיידע אותי שאני זו במבי מהפורום..שהוא יגלה את זה דרך הדיבור שלי, דרך כל מה שאני למעשה משתפת אתכם פה בפורום.. ואם הוא לא יגלה, כמובן שאני אומר לו שאני במבי, אבל זה מאוד יאכזב אותי.. אני חושבת שאולי האופן השונה בו אנחנו "פוגשות" אותו "מספר" לנו משהו על קירבה,אינטימיות ואמון ??? אולי, אני מעדיפה משהו ממש אינטימי.. ואת בוחרת במקום פתוח, ציבורי,הומה אדם.. שאולי שומר ומגן מקירבה ואינטימיות ??? אולי, אני באיזשהו מקום כן מאמינה בבני אדם, ומהמקום הזה אני מחכה ומשהו בי כן מאמין שהאחר יגלה ויידע אותי מי אני.. ואולי , את , בוחרת לגלות מייד, לא מאמינה שמישהו יכול לדעת אותך בלי שתגידי??? מבינה סוריקטה למה אני מתכוונת ?? ואולי אני טועה ?? שלך-במבי.

אודי השתגעתי. נכון שהשתגעתי????? זהו זה סופי. בעבודה קיבלתי עוד קידום ומדברים כבר על קידום משמעותי גם בשכר. אודי. זה מפחיד. אני רוצה לברוח רחוק רחוק. הצלחה זה מפחיד. דדגגגג מהבסיס הי הילה

ואתה יודע באיזה מן עתיד הייתי רוצה לחיות? בעתיד שגם מטופלים זכאים להבין טיפול פסיכולוגי מהו ומתוך הבנה זו לשפוט האם קיבלו טיפול איכותי ומותאם או לא, כולל שפיטה שבדיעבד. מרגיז אותי המצב של 'לא כוחות' הזה ששורר. וכמה טיפול גרועים אולי ישנם?? אין מי שיפקח. מי למשל מבטיח שמטפל אכן דואג לקבל הדרכה מתי שצריך או מעריך נכון כוחות אגו של מטופל או מתייחס נכון? כי כאשר הוא כושר הדהודי הזכרון הללו נשארים מנת חלקו של המטופל בחייו. לכן לא ייתכן שכל ההבנות פה וקביעות הן נחלת צד אחד לבד. ומטפל שמחייך מול כעס של מטופל או קושי כי זה משעשע אותו זה פשוט גועל נפש ותאמין לי שזה קרה בטיפול שלי שהיא התחייכה לה מול הכעס שלי. לא ברור מדוע. אולי ראתה בי כילד קטן רוקע ברגליו ולא אדם בוגר שנפגע נרקיסיסטית מאוד. כ"כ לא מכבד מצידה!! ומעניין כמה מטפלים כך מרשים לעצמם. קראתי ג'פרי מייסון.. זה לא נדיר שמשהו ביחס של מטפלים אינו מכבד.

אני מסכימה.

הי..אני בטיפול שנתיים אצל פסיכולוגית. נוצר לי איתה קשר מאד טוב! נוצר מצב שמישהי מהעבודה שלי ביקשה ממני את הטלפון של הפסיכולוגית בשביל הבת שלה..בחורה בת עשרים ואחת. נותרתי עם התלבטות קשה. מצד אחד מגיע למטפלת שלי שאמליץ עלייה ובאמת אני רוצה שיהיו לה מטופלים..וגם החברה מהעבודה..אני באמת אוהבת אותה והייתי רוצה לעזור לה ושתיגש למטפלת שלי..מצד אחר זה עלול לגרום לבעיות..אני כבר מרגישה קנאה..מרגישה שזה מפריע לי..אני יודעת שאשאל את האמא שאלות והאמא תשאל אותי וזה עלול לגרום למשבר בטיפול שלי..חשוב לי להדגיש שהמטפלת שלי מקסימה וממש לא קפצה מהר לקחת את המטופלת החדשה היא אפילו הסבירה לי שנהוג לא לקבל מטופלים עם היכרות ואמרה שתגיד לה שעדיף שתפנה למטפל אחר..ביקשה לדעת מה אני מרגישה לגבי זה..אני מעריכה אותה על זה..ביקשה שלא ארגיש נוח שהיא מפסידה מטופלת בגללי..אבל בסוף סגרנו שהיא כנראה תקבל אותה..וקשה לי עם זה נורא..מפחדת עליי ועל הטיפול שלי.מה אתה חושב אודי ומה אתן חושבות בנות??חשוב גם לציין שה מטפלת היא היחידה שמקבלת בעיר דרך אותה קופה שזה גם מקשה עליה לסרב למטופלים שמגיעים דרך הקופה.

אני לא הייתי מצליחה. הייתי מקנאה, מחשבות אינסופיות ועוד. בפירוש לא. לא יודעת אם היית כאן, אבל סמבדי ביקשה ללכת למטפלת שלי ואני לא רציתי. נתתי לה את המס' שלה כדי שתוכל לבקש ממנה המלצות למטפלים. ביקשתי מסמבדי לא לבקש להיות אצלה. אני יודעת שהיא לא תעשה זאת. סיפרתי גם למטפלת שלי ואני יודעת שאין סיכוי שהיא הייתה מסכימה. אני לא יודעת איך זה יהיה אצלך אם זה אכן יקרה. אני יכולה רק לספר על עצמי. לי זה היה הורס את הטיפול. אני צריכה שתהיה רק שלי. מספיק שאני יודעת שיש לה עוד מטופלים וגם ראיתי וזה כבר יותר מדי, אז לא יכולה להעלות בדעתי שיהיה אצלה מישהו שאני מכירה. מקווה שלא אכזבתי בתשובתי. בכ"א זה אישי לכל אחד. שיהיה בהצלחה!

גיגית היקרה, אני חושבת שבמקרה הזה את צריכה לחשוב בעיקר על עצמך.. אני באופן אישי לא הייתי מביאה לאף אדם שקרוב אליי את המספר של הפסיכולוגית.. זה המקום הפרטי והאישי שלי ולא הייתי נותנת לאף אחד להכנס לשם ונותנת את הסיכוי שמשהו ייהרס לי שם.. אולי אני קיצונית אבל ככה אני מרגישה וצריך לכבד את הרגשות שלנו :)

אני לא חושבת שהייתי מרגישה בנוח אם מישהי שאני מכירה מהחיים האמיתיים הייתה נפגשת עם אותה מטפלת שאני הולכת אליה. עניין של תחושת גבולות, בטחון, פרטיות. וזה גם עלול להכניס יותר מדי רגשות, מחשבות והתעסקויות של השוואה ותהיות איך המטפלת איתך ואיך היא איתה ובכך להפריע להתהליך הטיפולי שלך.

אולי היה לי לא נעים ויסורי מצפון כי אין עוד אחת מהקופה בעיר שלך, אבל..... ברור ללא ספק שלא הייתי מסוגלת, לא הייתי מעבירה את השם ועד כמה שזה היה תלוי בי הייתי מכשילה את המהלך הזה.

שאני כתבתי באותו יום למטפלת הודעה בנוסח:"אולי תקבלי אותה כי יש לי יסורי מצפון גם כלפי החברה וגם כלפייך"..ויכול להיות שזה השפיע עלייה בין היתר על קבלת ההחלטה לקבל אותה לטיפול..

לבמבי (ולכל מי שקורא, ואודי גם) במבי, את יודעת, עצוב אולי קצת, אבל אני כבר לא כזאת מטופלת שלו. אפילו שלחתי לו שני מכתבי עדכון לאחרונה ואף ניסיתי לחייג אליו במצוקותיי ומצדו - שקט, הס. איני יודעת מה הסיבה, אולי הוא עסוק, אולי חולה, אולי בחו"ל, איני יודעת אם זהו מעשה מכוון או לאו, וקשה לי, קשה לי שלא לתפוס אותו ברגעים כאלה כאותה אמא אדישה, מזניחה, אמא שמנערת אותי ממנה, או את עידוד הנפרדות כפי שמוזכרת כאן לעתים. כל המחשבות הללו מלמדות אותי עליי בעיקר... נהיה מצב עצוב בו כמעט ואין לי קשרים אנושיים ובמקומם יש לי תרופות. ממש הפוך. יש לי ציפייה לאיזה גוף גדול, אמורפי, שיגלה אותי לעולם. אבל זאת, זאת אינה מציאות. :-( מדהים איך שכל מגע עם המציאות מערער אותי כל-כך. מה שאני מראה שאני יודעת כאן, בזמן אמת לא תמיד עובד. אבל, אולי לפחות בזכות הידע הזה הריפוי מתקצר לכדי שעות או ימים (ממה שהיה קודם חודשים או שנים). סוריקטה

הי אודי, זה קשור לנושא הגדול של העבודה. יש לי משאלה שהגוף החיצוני לי הזה, שיכיר אותי בערך כמו שאתם מכירים אותי פה, ישים אותי במקום עבודה כדי שאוכל להתפרנס. פשוט, של מתחילים. ושהגוף הזה יהיה שם עבורי תמיד. העתיד הכלכלי שלי כרגע נראה רע מאד מאד. ניסיתי לעשות משהו קרוב בפנייה לשירותי בריאות הנפש הציבוריים. חשבתי שדרך אשפוז יום אגיע להכרה בנכות ולשיקום. לא קיבלו אותי. אני מנסה בדרכים הרגילות, אפילו כתבתי קורות חיים ביחד עם המטפל, שם איכשהו מסופר על כישוריי הטובים, אבל זה לא הולך ומאד קשה. אני אישה מבוגרת, אין לי ניסיון, אין לי מקצוע, בלתי ניידת ואני מאד ביישנית. ובאותו הקשר - אני רוצה להרגיש שיש משפחה שמאמצת אותי. ואני מפנטזת גם על קבוצה טיפולית, אבל שוב, כדי להגיע לכך אני צריכה מתווך. הגשר הזה שמרגיש כל-כך חסר לי. הנה, קצת התקרבתי ואפילו בא לי לבכות. סוריקטה

... שמישהו יבכה על הטרגדיה של החיים שלי (אולי משהו יעזור בזה?) סופשבוע, סוריקטה

לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל אתמול הלכתי אחורה וקראתי את כל ההודעות שכתבתי. ואתה יודע מה? אני כותבת בדיוק אותו דבר ועל אותן בעיות. שום דבר לא השתנה. אפשר לקחת הודעה שלי מלפני שנה ולראות שגם היום זה מתאים. אתה חושב שזה אומר שאני תקועה או משהו בטיפול??

אולי בגלל שאם אהיה מסכנה אז ירחמו, יחשבו עליי וידאגו לי. כאן אני רואה שאני לא לבד, גם אם אני ארצה להתעלם מכך לא ממש יכולה ואולי זו הדרך שלי להשיג יחס. בטיפול מבחינתי רק אני אצלה למרות שגם שם לא יכולה להתכחש. חושבת שאם אהיה במצב לא טוב היא תהיה חייבת לחשוב עליי. ואני רוצה שתחשוב רק עליי. הצלחת להבין אותי?

אודי, אני לא חושבת שאני יודעת כיצד סומכים על אנשים... זה מאוד עצוב ופגוע אבל זו האמת.... זה כמו שתצפה מעיוור שילמד לראות. כאשר במציאות גם אם האדם העיוור מאוד ירצה, ישתדל, יהיה חדור במוטיבציה, יתרגל ויתאמן, הוא לעולם לא יצליח לראות. לנצח הוא יהיה מוגבל. כך גם אני מוגבלת. סמכתי על אבא שלי, בטחתי בו, הייתי תלויה בו והוא המית את היכולת שלי לבטוח באנשים. נטע.

איך מרפים??... איך מניחים את הראש ובוכים?..איתו??? מחכה לליטוף ממנו, למילה הטובה... שהכל בסדר...אבל זה לא יגיע.... כל כך קשה בלי שום תקשורת בין הפגישות... ולא רוצה ליפול ולשלוח לו פתאום הודעות.... אבל גם כל כך רוצה. לקבל ממנו משהו.... משהו.

לפני שאכתוב, פתאום מופיע משהו חדש פה?...מה זה להזין מספר טלפון אם אני רוצה שתיצור איתי קשר???? אפילו המייל שלי בדוי.. מעניין אם מישהי בשם מיכ מקבלת את המיילים שלי? והתשובות שלך...פתאום חשבתי על זה... אז חציית גבול..אודי כתבתי שירים על בדידות ונשלח לה, היא כתבה "אני כאן" בסופו של דבר...אבל אודי, היום הייתה פגישה.... (כתבתי גם משהו שנקרא "היי קרובה"...וביקשתי בקרבתה...) נשכבתי על הספה היא שאלה על שמיכה, סירבתי כי חם...אח"כ ביקשתי שתשב לידי, אני התיישבתי והיא התיישבה ממש קרוב...דמיינתי מקום נעים וביקשתי אותה לידי במקום הזה...כילדה קטנה...ואז היא הניחה את ידה על כתפי, אני נגעתי פתאום בלי אזהרה ברגל שלה אז היא נרתעה, שיט, עשיתי טעות.....אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף מיד הזזתי כמובן אך פתאום זה אסור, מבין? אוףףףףף אז איפה עובר הגבול? אתה צודק שאסור מגע, זה כל כך רגיש...ובכלל חיבוק בסוף כל פגישה יש.....אז היום גם לא חיבקתי בסוף, במילא כבר המטופל הבא חיכה..... דיברנו על הגבול הזה כשפחדתי מחיבוק, אז היא אמרה "חיבוק יהיה בסוף פגישה אבל מגע מיני לא" ....רגיש ממש.......האם זה מתוך שמירה עליי? האם אני יכולה לשמור גם על עצמי?????? קשה...מעולם לא אגע בה בצורה לא הולמת!!! מעולם!!!!!!! כועסת על עצמי מאוד!!!!!!!וגם היא לא תיגע, אני בטוחה בזה! נכון אודי? נכון שתפקידכם לשמור? גם המטפלים שמחבקים נכון???? אתה מכיר כאלה? באמת הרוב בכלל לא נוגעים....

ותהיתי מה יקרה אם אזין את המספר ואולי אזכה לדבר עם אודי. זה מתחבר למה שבמבי כתבה. גם לי יש רצון להיות אצל אודי מבלי שאדע שאני גם כאן.

אבל גם מפחדת אם היא תיגע בי. עצם המחשבה כבר גורמת לי לחרדה. מיכל, אין לי משהו חכם להגיד אך אני חושבת שאת והיא תלמדו את מה שנכון לשתיכן. לאט לאט.

כן לומדים לאט...

זה מה שאינ מרגשיה אליןמת שגואה בתויכ אינ רוהצ להכות אוהת חזק שתצא ותמות אינ חותכת חזק את הבןט כדי שאולכ להוציא אותה. אמא לש אחר הצהרים סוגפת את הדם והולכת לשחק עם הידלים מלאת זםע ואלימות שלעוםל ךא אפגןי כלפיםה אני אל ראויה, אמא רעה

אודי, חשוב לי מאוד לדעת (אולי זה עניין של שליטה וחוסר יכולת להכיל עמימות או אולי זה הרצון להרגיש שאני "בידיים טובות"): האם יש גישה שבה המטפל מעודד את המטופל לתלות? האם יש גישה שבה המטפל מכוון לאתר חסכים / צרכים ולהענות להם (במידת האפשר כמובן...)? אודי, המטפל מאפשר קשר בין הפגישות 24/7. הוא לא רק מאפשר הוא גם מעודד ומשבח אותי על כך שאני יוצרת איתו קשר בעת משבר וקושי. זה שונה מאוד ממה שקורה בטיפולים אחרים (לפחות ממה שאני קוראת פה...), אני גם יודעת שאתה מתנגד לקשר בין פגישות וזה מעורר בי חשש. אודי, אשמח אם תעשה אצלי קצת סדר. האם גם אתה נוהג כפי שהמטפל שלי נוהג עם מטופלים מסוימים? האם המטפל שלי עובד על פי גישה מסוימת? בבקשה תענה לי. אני מודעת לכך שאתה יכול רק לשער ולהתייחס לכך מהזוית האישית שלך (ולוקחת את זה בחשבון). נטע.

יש תקופות שבהן זה מתאפשר, אצלנו היא בקשה שאצור איתה קשר בהתחלה כל פעם שהיה קשה, בדיוק כמו המטפל שלך! ואפילו עודדה... אח"כ המינונים ירדו, גם היום יש לעיתים קשר בין (אחרי 4 שנים כבר..) כן, זה יוצר תלות אך היא תמיד אמרה שזה צריך לבוא ממני הרצון לשחרר... וכל עוד יש לי צורך בכך היא תענה והיא מחליטה מתי לענות ומתי לא...אני תמיד יכולה לכתוב, לעולם היא לא אסרה עליי לכתוב לה... לא תמיד אקבל מענה, לפעמים אני מציפה ומספיק שהיא כותבת "אני פה" זה מספיק ואז אני לא כותבת יותר...זה תלוי בך ובמטפל ובחוזה שבניכם, מאוד אישי לדעתי..... תראי, אני הולכת לכתוב לאודי משהו שקשור לחציית גבול כך שאין לי מושג אם זה נכון כך או אחרת...אבל זה נחווה נעים בד"כ ועונה על צורך...בהצלחה :)

הי, גם המטפל שלי מרשה קשר מיילי, טלפוני (עדיף) ואפילו אישר אותי בסקייפ, למרות שמעולם לא השתמשתי באפשרות הזאת. אני פשוט נגנבת, כפי שתוכלי לראות בהודעה אחרת שפתחתי (בושות) אם אינו מגיב אליי כמו עכשיו, אחרי כארבעה ימים... מה שכן תוכלי לראות זה איך עובדות המחשבות שלי כאשר איני יודעת. הן אינן מעידות על המטפל אלא לגמרי עליי ועל עולמי. בקיצור, המחשבות הללו, ואני מצטרפת לאודי, הן חומר לעבוד עליו בטיפול. סוריקטה

המטפל שלי גם מרשה לי לכתוב אליו כל היום, ואני מדברת איתו בטיפול על כך....

לי היא לא מרשה. פשוט לא. במקרים יוצאי דופן רק טלפון.. וזהו. מניחה שכנראה אצלך זה מה שמתאים לך וזה בסדר.

חלומות... לא באמת מאמינה בזה. כלומר, זאת תופעה שקורית עם או בלי האמון שלי, אבל עד כמה באמת חלום מסמל משהו ? קשה לי להאמין שיותר מידי. כזאת אני, סקפטית. אבל זה היה חלום שונה, הוא עומד לי בראש עד עכשיו (ברור שלא כולו לפרטיו, אבל בהחלט חלקים ניכרים מההתרחשויות והתחושות) וזה נדיר. כמובן, היה את הקטע הרגיל של – אנשים לא קשורים במצבים לא קשורים, הוא התרחש במקומות שלא זכור לי שאי פעם הייתי בהם(ואין לי מושג אם הם קיימים היכנשהו), אבל זכורים ומוכרים מחלומות אחרים, הדברים הרגילים... אבל קרו שם דברים, והרגשתי... כל כך חזק, לעומק ולרוחב, המוני גוונים של רגשות בעוצמה לא מוכרת. הייתה שם חרדה, ברמה שאני לעולם לא מרשה לעצמי לחוות מדברים שאני חווה ביומיום (כמובן בשינוי והקצנה אופייניים) היו לחץ, פחד, בהילות ופאניקה ש"אסורים" גם הם, והייתה גם הגרועה מכל – קירבה. קירבה אמיתית אמיצה ונוגעת. מה שאסור כל כך ובאופן מוחלט בחיים האמיתיים... וקמתי בתחושה של – אולי ככה הייתי חווה את החיים לו יכולתי ? אולי, ככה, מרגישים? גם אם כן זה כמובן לא רלוונטי, חלומות לא הופכים למציאות, וצורת החוויה שלי את המציאות היא הכי מרוחקת ומנותקת שאפשר. לא יודעת מה אני מנסה לומר, אבל משהו בי מנסה להיאמר ולא מצליח להמליל את עצמו. אני מניחה שגם לשתף זה משהו... נ.ב. פתאום מתנגן לי בראש השיר הזה - https://www.youtube.com/watch?v=s-0-eVX-j-E

אודי, למה אתה מתכוון ב"שוב" ? זה מבהיל אותי. ייתכן שאני עד כדי כך מנותקת ולא שמה לב לדברים שאני עושה ??? תבין - אני לא. אני לא יכולה להתקרב, לא באמת.

אני עיהפ מדי מריגשה שאני מתלונתנ כל הזמן לא מצאית תשובות גם במוקםחשד מאוזכבתומויאשת אהת אומר קתצ ועוד קצת ממאל אבל לאורך זמן אי אפשר למאל כך אינ אל מחזיהק מעמד לרמות שאני חזהק מואד

תשבות הז ברור אבל אחנ חייתב לנוח קתצ.,, להרפות

אודי אתה אומר שטיפול אנליטי מיועד לספק חוויה. אז מה דעתך על מטפלת שנותנת למטופל לצלם מהספרים שלה והמטופל מתעסק חודשים רבים בבחישה אינטלקטואלית באותם ספרים וקריאתם והמטפל בשום שלב לא מדריך את המטופל שלא יחפש תשובות בספרים אלא יתמקד בפן החווייתי של התהליך? ואז שבאיזשהו שלך המטפלת מתסכלת כמיהה ופורצת תגובה של משבר והמטופל מזדעזע מהחוויה ולא מבין את ההגיון של התסכול הכפוי, הרי רגע לפני הרגיש כה נינוח לקיים שיחות אינטלקטואליות עם המטפלת שלו... והכל התערער בבת אחת והתרחשה השאבות לשחזור מסוייט וגם הבהלות רבה מפני מה שקורה ומאבק במטפלת שלא תתסכל והיא התעקשה שכן והמטופל מאבד את היכולת להמשיך להגיע כי בחוויה שלו עקב כל מיני התייחסויות פוגעות וצורמות כל הסיטואציה הפכה משפילה מאין כמוה וזה כמו לשלם לאדם שפגע והשפיל והפקיר אותך ורמס איכשהו את צלם הכבוד שלך.. והמטפל לא מתייחס לשום דבר מההרגשות הקשים האלה אלא תובעת בטון סמכותני חסר סבלנות 'את רוצה לבוא או לא??' והמטופלת בתוך שחזור מסוייט עם החלק הילדי והמטפלת לא מתייחסת! פועלת בחוסר סבלנות ואף אומרת למטופלת שהיא מטרידה כאשר שולחת לה הודעות סמס , משהו שלא הפריעה לה לפני כן כאשר קרה. ובתוך השחזור המסוייט ומכאיב הזה פשוט אפס התייחסות רגשית, אפס חום, אפס הרגעה, אפס הדרכה מה לכל הרוחות קורה ולמה. פונה לספרים ולאינטרט למצוא תשובות, קוראת אל שחזורי טראומות ומתכעסת עליה "למה לכל הרוחות לא הסברת לי שזה מה שקורה פה?" ואני חשבתי שהקשר עם המטפל זו המטרה. חשבתי שעל זה אני משלמת. למה היא לא הסבירה לי שלא עבור זה? אודי מה דעתך?? באמת רוצה לשמוע מה דעתך. מעבר ל"את טוחנת מים". האם מדובר בניהול טיפול רשלני? אני רוצה לדעת!

שלום ד"ר בורנשטיין אשמח לקבל התייחסות לעניין שמעסיק אותי מזה זמן רב. האם אדם יכול לטפל בעצמו נפשית? במובן של "לעשות" לעצמו טיפול פסיכולוגי/שינוי כפי שקורה בחדר המטפל. ואם כן, אני מניח שיש מגבלות לכך - מה הן? אוסיף מה שאמר לי המטפל עימו אני נפגש בימים אלו כשהפנתי אליו את השאלה הנ"ל: הוא ציין על קושי בעניין מעצם כך שלשם טיפול דרושה "התרחקות" מסוימת של המטופל מעצמו (וכאן נכנס תפקידו של המטפל). מאחר ואדם הוא תמיד עם עצמו, ולמעשה קרוב לעצמו כל הזמן - העניין מהווה מגבלה בנושא. עוד הוסיף המטפל את הדוגמא הבאה (במחילה על הבוטות בדוגמא שאצטט): "אתה יודע למה כלב מלקק לעצמו את האשכים? כי הוא יכול". על פי הדברים, האם עלינו להשלים עם המגבלה הזו? מובן ששאלתי נובעת מרצון להיות בעלת היכולת לעשות כן, ופחות להזדקק לשירותיו של גורם חיצוני בכל הנוגע לשינוי וטיפול. אשמח לתגובתך בעניין. דייב

אודי, הרשה לי לחלוק עליך , או לפחות להרחיב את המונח "טיפול". אני לא חושבת שבהכרח טיפול אדם בעצמו משול לאוננות. טיפול אדם בעצמו הכרחי להתקדמות כלשהי, הוא נעשה במקביל לטיפול ע"י אדם חיצוני. היו תקופות בנערותי, שטפלתי בעצמי מבלי לדעת, עסקתי בבליותרפיה, מבלי לדעת שזה מה שאני עושה, ו"הטיפול" הזה הועיל לי המון. אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי, אם כי יש לו אופי אחר , תובנות אחרות ותוצאות שונות. עובדה שאני מטופלת כיום ע"י מטפלת, לא ויתרתי על זה, אך במקביל יש לי גם אותי, וביחד יש לכך הרבה עוצמה. דוד, טפל בעצמך לבד, לפעמים, אבל אל תוותר על המטפל, זה פשוט טיפול אחר.

יושב מטופל מול מטפל. המטפל שותק, ממקם עצמו בעמדת 'הקשבה מרחפת' שפנויה לקלוט אסוציאציות.. המטופל מרגיש משהו. מרגיש קושי לדבר. מרגיש נטוש. מרגיש שנאטם. שהרגש שלו נאטם. הוא לא מסוגל אפילו לדווח על מה הוא מרגיש. המטפל יושב שם מולו והוא רואה אותו. המטופל רואה את המטפל מתבונן בו אבל הוא לא מתייחס לסבל שלו. המטופל מתכווץ בכסא. שותק. משהו נאטם. הלב נאטם. בשלב מסויים זה כבר מתחיל להרגיש סדיסטי. המטפל כנראה קולט זאת ומשקף "זה מרגיש אכזרי?'. המטופל מתכווץ. תוהה למה המטפל לא נוקף אצבע לעזור לו. מה זה אומר שהלב נאטם? בצאתו מן הפגישה הוא חש כעס רב. כאילו צפו בו טובע במים ועמדו מנגד על היבשה ושיקפו לו מרחוק 'נראה שאתה טובע'. אבל לא נקפו אצבע לעזור. ואז מתכעס יותר- חושב שלעצמו שאם זה לא היה הוא (המטופל) אלא הילד של המטפל אז המטפל לא היה מתייחס כך אלא קופץ מיד למים להציל ולמשות את ילדו היקר החוצה מהסבל. ואז המטופל מתחיל להרגיש נחות. פחות שווה. פחות שווה מהמטפל ופחות שווה מהילד של המטפל. כאילו הוא לא מספיק חשוב בשביל שישקיעו בו את המאמץ האקטיבי. הוא מתרעם - מדוע עוררו בו כזו חוויה. ויכול להיות שכל זה חלף בחוויותו ונפשו ללא דיווח מילולי מפורט ואתה כמטפל תשב שם ואפילו לא תבחין בייסוריו. מה היית עושה? מה היית אומר? כמובן שחוויות כגון זה קרו לי בטיפול אצל הפסיכולוגית. זה נחווה די מזעזע ומכעיס.

שלום פורום. אשמח לייעוץ. אני כרגע לא במקום טוב בחיים. אחרי תואר ראשון ולא כל כך מוצאת את עצמי מבחינת קריירה. עובדת כרגע במשרה חלקית ונעזרת בהוריי כלכלית. אני לא מרוצה מהמקום שאני נמצאת בו בחיי, בגיל 30, מנסה להשתחרר ממחשבות דיכאוניות ולראות את העתיד לחיוב (מתכננת תואר שני ובחיפוש אחר עבודה מספקת אחרת). הקושי המרכזי שלי הוא מול ההורים שבתחושתי כל הזמן "יורדים" עליי ומשווים אותי לאחיי "המוצלחים". בכל מפגש אני שומעת על כמה אני לא מוצלחת ואיך בחיים לא אשיג הצלחה כלכלית ואיך לא אתחתן ועוד ועוד.. והתגובה שלי היא שאני מתרחקת מהם. כשהם שואלים אותי למה אני בורחת תמיד בביקור או לא מתקשרת אני עונה את האמת, שהם מבאסים ומדכאים אותי והם בתשובה מכחישים. גם בזמן ה"ירידות" אני מאמתת אותם בצורה צינית: "מצטערת שאני כזאת אכזבה" והם ישר עוברים נושא. אבל אני לא שוכחת וזה מוריד אותי עוד יותר למטה (אני מספיק מרגישה רע עם עצמי), אז אני מתרחקת ומתרחקת ומצמצמת פגישות ושיחות איתם. הבעיה היא שאני מרגישה מצפון על זה ומפחדת שאני מתייחסת אליהם מספיק טוב. במיוחד אחרי שהם עוזרים לי כלכלית. אני לא יודעת איך להתנהל מולם. מצד אחד מרגישה מהם יחס מזלזל שאני לא מסוגלת להתמודד איתו ומצד שני לא יכולה להתעלם מהם לגמריי, כי הם נפגעים מזה. איך פותרים את זה?

פעמיים הגבתי להודעה היפה של מילי "קשה גם לך" והתגובות שלי להודעה שלה לא פורסמו.

אודי יש לי מן רגישות כזו כאשר אנשים מתייחסים לא נעים, בעוקצנות או ציניות או חוסר סובלנות. זה נוטה לצרום ואני נפגעת מזה. לעיתים חשה צורך להעיר, לעיתים להבליג.. איך אתה מתמודד אודי? האם גם אתה נוטה להפגע למשל מביקורת שמוטחת בך באופן לא רגיש ואולי אף לעגני, מיחס שמרגיש לך מתנשא או לא נעים, לא חברי במיוחד... איך זה גורם לך להרגיש ואיך אתה מתמודד עם ההרגשה? תוהה אם יש שוני מהותי בינינו במקרים שכאלה. האם האישית שלך, לצורך הדוגמא, בנויה אחרת וחווה אחרת ומגיבה אחרת. והכי חשוב איך אחרי חווית פגיעה אתה מצליח לעבור הלאה ולא לשחזר בזכרון. אצלי זה עולה שוב ושוב. לפעמים אני מתרחקת מהמרחב שבו התרחשה הפגיעה כי כאילו 'זה לא מקומי היכן שלא נעם לי' אבל ככה בעצם אני מגבילה ומצמצמת את מרחב התנועה שלי בעולם והייתי רוצה יותר להתעקש על מקומי והלגיטימציה לקחת חלק במרחב חברתי כלשהו גם אם נוצרו חיכוכים. לא לתת לזה להגביל אותי. להבריח אותי. לשרוד ולהמשיך הלאה. הרי לא חייב להסתדר עם כולם . מה דעתך? ואשמח אם תענה לשאלות שלי שהצגתי לעיל על החוויה והתמודדות שלך גם.

האם אפשר לומר שטיפול אנליטי שואף ליצור שינוי באישיות ולשחרר אותה מקבעונותיה ואילו שיקום זה טיפול בגישה שמקבלים את המטופל עם קשייו ותופרים לו אפיקים הסתגלותיים מותאמים ליכולת, בלי להתיימר לשינוי אישיותי?

לא הייתי מגיבה כשאתה לא נמצא. למשל, הודעה כזו הייתה נכתבת בראשון בבוקר כי ממילא לא תהיה כאן עד אז, אבל כבר לא חושבת על זה יותר. עונה כשאני רוצה וצריכה ולא מחכה לרגע שבו תהיה. מה גם שלא תמיד זה בדיוק כמו שאני חושבת. היום למשל הלכת מוקדם מדי.. נהייתי אובססיבית לנוכחות שלך כאן, כשאתה מתחיל להגיב, אם ראיתי או שקיבלתי מייל על כך, אני נכנסת למחשב ומרפרשת כל הזמן כדי לראות תגובות שלך. הודעות שאני רושמת בפלאפון לא מקבלת עליהן תגובות למייל. אתמול למשל הייתי עייפה ולא "הצלחתי" לחכות לך, אבל תו"כ שינה אני מסתכלת... שאלת אם נהרס? לא יודעת אם נהרס. אני נפגעתי ממך. חושבת שאתה כועס עליי. אז אולי כן קצת. רציתי שתגיב על ההודעה שהייתי ליד הדלת שלה. אפילו נרדמתי. אתה יודע למה? כי אולי אני רוצה שתראה שאני מסכנה. כן, אני יודעת שזה חוזר על עצמו אצלי ואולי "צורך מוזר" שלי, אבל מה לעשות, זה מה שרציתי ואתה לא הגבת. ואני יודעת שהגבת להודעות אחרות שלי.. שלא תגיד שאני שוכחת את הצד השני. הנה אפילו כתבתי את זה.

מה, אודי, אינך נעצב גם אל מול כאבי?? אוי.. הכיצד זה יתכן??? זה באמת מפליא!

צריך שלא יאמינו לך כשאת אומרת שאת מרגישה שאינך חשובה לאיש, שלא אכפת ממך ושהכל חסר חשיבות.

אני מאמינה שכואב לך, אני מאמינה שזה קשה מאד.....

אודי, קצת יותר רגוע בשלושה ימים האחרונים. "המטפל" מלווה אותי צמוד צמוד. אני מרגישה מאוד "מוחזקת"וזה מפנה אותי להתעסקות בדברים שאני אוהבת. יותר סבלנית לבן שלי. ועכשיו שאלה - רבות מדברות פה על מטפלים שמתסכלים, מעודדים ספרציה, שלא מאפשרים קשר בין פגישות ואני מרגישה שהפסיכולוג שלי עובד בשיטה הפוכה - הוא מעודד השענות עליו, אפילו הייתי אומרת התמזגות. בהרגשה שלי מתוך חשיבה שאם אהיה חלק מדמות חזקה, "גדולה", מכילה (המטפל) אצליח לצמוח. אודי, מה אתה אומר על זה? האם הוא עובד על פי שיטה מסוימת? גישה מסוימת? נטע. ואודי, תודה על הדברים החמים. זה עשה לי נעים בלב.

הי נטע יקרה, הייתי נותנת המון קרדיט גם לך. במיוחד לך. לך, שמרשה לעצמך להרגיש מוחזקת, שמרשה לעצמך להרגיש שהמטפל מלווה אותך צמוד צמוד, שמרשה לעצמך להישען. להיקשר, להתמסר. ולך שמרגישה ומתרגשת מתוך דבריו של אודי הטוב, שאת נוגעת בלבו ברכות. זו גדולה, בעיניי. שלך, סוריקטה

תודה לך יקרה על המילים החמות והמחזקות. כיף לקרוא. נטע.

אתה תגיד שלא הבנתי ושהייתי לא בסדר

אהלן. אני בן 21. מזה שנה אני סובל מנדודי שינה. עד עכשיו לא ייחסתי לזה חשיבות כה גדולה אבל כרגע אני עובד בעבודה פיזית שמצריכה המון כח וריכוז והשפעת השינה היא מרכיב חשוב. אז החלטתי לקחת צעד קדימה ולנסות תרופה טבעית. אף פעם לא סמכתי על כימיקלים ולכן החלטתי ללכת דווקא על תכשיר טבעי. קניתי חפיסה של קאלמנרווין ולקחתי כדור. ביום הראשון לא הרגשתי שינוי ואפילו חשבתי לוותר אבל משהו אמר לי לנסות שוב, אז לקחתי עוד פעם ונירדמתי. פתאום הרגשתי רגוע יותר ושליו, כאילו כל המחשבות שהיו לי לפני השינה נעלמו (מחשבות על העבודה, כסף ולחצים). הלכתי לישון רגוע. - למחרת קמתי בבוקר לעבודה אחרי ששתיתי את הכדור בלילה בלבד, והרגשתי מאוד שמח !! פתאום התחלתי להרגיש כמו פעם, שמח, נלהב, צוחק ואפילו קצת נמרץ ומדבר עם בחורות כמו בעבר. תחושה מאוד חיובית שהכל בסדר. עד עכשיו הרגשתי מאוד מנותק מהרגשות שלי. אני גם יודע שלפעמים אני סובל מחרדות. -- שאלותי הן; 1. האם התחושה הזאת אופיינית למצב, האם התכשיר הטבעי הזה יכול באמת לגרום לתופעות הנ"ל או שזה פשוט פסיכולוגי ויעבור בעתיד? 2. האם יש סיכון ללקיחת התרופה באופן ממושך? התרופה מורכבת מתמצית של צמח ולריאן (60 מ"ג). תמצית פסיפלורה (250 מ"ג) ויטמין b1, ויטמין b6 (שתיהן 10 מ"ג). ואם יש סיכוי לפתח סבילות לתרופה הכוונה שאצטרך לעלות במינון בכל פעם. 3. האם ישנה אפשרות לפתח תלות, ואם כן עד כמה משמעותית? 4. האם תרופה שמורכבת מצמחים טבעיים כאלה יכולה לגרום לבעיות עצביות? אני אדם מגמגם באופן קל ואני מודע לזה שהמוח שלי לא מתפקד כמו של כולם, האם זה יכול להזיק? הבנתי שויטמנים מסוג B רק יכולים לתרום למערכת העצבים. אודה לכם על תשובתכם !!!!!

האם ביום יום שלכן ניכרת המצוקה שאתן מבטאות כאן? או שכלפי חוץ הייתן אומרות שאין דרך לזהות עליכן את כל הרגישויות וההזדקקויות והמשברים הפנימיים שעוברים עליכן? אתן עובדות? לומדות? יש לכן זוגיות? יש ילדים? האם כלפי חוץ הכל נראה על פניו 'נורמטיבי' למתבונן מבחוץ? אצלי באופן אישי לא יכולים לדעת על הכאב שלי ואובססיות ותסביכים אלא אם מתקרבים ושוהים ומכירים אותי מקרוב אבל על התפקוד ניכר שאני מתקשה. כי קשה לי להתמיד בתוך מסגרות ולשמור קשרים הדוקים עם אנשים, ליצור קשרים חדשים וכ'. רגשית אני פחות מראה מתי שרע לי אז זה כאילו מוזר שפה נשמעת רק מתי שרע. זה יוצר רושם חד מימדי. אבל דווקא היום היה די רע ועצוב וזה בטח ילווה אותי בימים הקרובים. מה שמעודד זה שאני מאמינה שאני אשרוד את הקשיים האלה.

אני חושבת שבסביבה הקרובה לא כ"כ. השותפות שגרות איתי אני מניחה יודעות ורואות לבד. אני בוכה, מסתגרת בחדר. לא רוצה לדבר איתן וכו'.. המשפחה שלי לא מודעת, לפחות לא שאני יודעת. עם חברות שיחסית מדברת, הן יודעות שאני בטיפול וחלקן גם יודעות שלוקחת תרופות. עדיין את כל הקושי המתואר כאן אף אחת לא ממש יודעת.. כן יודעות שקשה אבל לא עד כדי כך.

היי מימה, שאלה טובה - אני מתפקדת תפקוד מלא: נשואה פלוס ילד, פלוס חברים ועובדת במשרה מלאה. בפנים - מרוסקת. אני מגדירה את זה כך : חיים בכאילו. מזייפת אושר. הסביבה קולטת עלי שאני קצת חרדתית אבל זה נראה מצחיק וחינני וזה לא )-: שוב אני מתבכיינת - אני צריכה להודות על הקיים. משתדלת לראות את החצי המלא אבל זה קשה. נטע.

הי מימה, אצלי ההרס הפנימי ירד מאד למציאות באופן נרחב בכל תחומי החיים. לא יודעת אם ניתן לזהות מכך את מצוקותיי הפנימיות וההתייסרות הכמעט בלתי פוסקת. נדמה לי שגם בעולם, גם כאן, בפורום, משתדלת להיות חמודה, שקטה ועדינה. סוריקטה

היי אודי, שאלה טיפשית אבל יכולה להתרחש העברה לאנשים פה בפורום? אני מדמיינת חלק מהאנשים פה.. חלק אני מרגישה שמשהו בהם נכנס לי ללב אפילו בלי להחליף איתם שום מילה.. חלק אני מרגישה סוג של נחותה לידם וזה מעצבן אותי.. ועוד כל מיני רגשות שלא אפרט..זה הגיוני?

מימה יקרה, אני קוראת את הודעותייך ואת בלופ מטורף. אני רוצה לשאול אותך שאלה (ואל תכעסי בבקשה. זה לא נאמר מתוך ביקורת) - האם חשבת ללכת לפסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי? אולי זה יעזור לך עם המחשבות האובססיביות? אנסה להציע עוד משהו (אם לא מתאים, תתעלמי) - אולי תכתבי לפסיכולוגית שלך מכתב (בלי לשלוח) ותבטאי את כל אשר על לבך? או שאת והמטפלת החדשה "תשחקו" במעין משחק תפקידים בו היא תגלם את הפסיכולוגית מהעבר ואת תוכלי להטיח בה את כל ההאשמות... מנסה לחשוב איתך כיצד את משתחררת מהחשיבה הזו שרק מייסרת אותך. מימה, לא כל הפסיכולוגים מנסים לתסכל ולא כולם רוצים "לכפות" עלייך ספרציה. "המטפל" שלי עובד דווקא בצורה ההפוכה: מנסה להיות קשוב לצרכים שלי ולהענות להם עד כמה שאפשר. תני צ'אנס לטיפול החדש גם אם עכשיו מרגיש תקוע. נטע.

ואני חושבת שזאת הודעה יפה דווקא שמביעה המון אכפתיות ורעיונות מועילים לקבל עזרה. כן חשבתי על הטיפול התרופתי כי נראה לי נהיה לי מן ocd של מחשבות. אני מאשימה את המטפלת כי הטיפול שהיא סיפקה לי עבר את גבולות הסבל שלי וטלטל אותי. לא הייתה לה זכות באופן חד צדדי לכפות עלי אנליזה בלי שאני מבינה למה נכנסתי. ואומרים דווקא באופן איירוני שפסיכותרפיה מוצלחת מייתרת את הצורך בתרופות. אצלי אולי נוצר צורך בתרופות בגלל הפסיכותרפיה.. נמאס לי להתעסק בזה אבל רגשית אלה החוויות הקשות שהיא הותירה רשומות בי ברגש ובזכרון. מכעיס אותי שאין דרך לגרום לה לשלם ולתת דין על זה. היא בסהכ הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול ולאפשר לי להבין. זה היה הרבה לבקש? חוצפנית

אני לא רוצה להידחף... אבל שימי לב שגם בהודעתך לנטע את חוזרת ומזכירה שוב את הטיפול ההוא. זה נשמע שעברת טיפול מכאיב שפגע בך.. השאלה מה הלאה? אולי כמו שהציעה נטע תחשבי איך.אפשר לטפל במה שהיה. נראה לי מאןד קשה לתפקד כשכל.הזמן הטיפול ומה שהרגשת מהדהד לך בראש. בכל מקרה תרגישי טוב

זה מפריע לתפקד נורמלית באופן מלא. כאילו חלק מההכרה שלי נשאר תקוע שם והזכרון הרגשי מהשחזור קפא בזמן ויכול להחיות את עצמו שוב ושוב ואז אני מרגישה זעם. אשכרה כמו פוסט טראומה מטיפול נראה לי. אני מקווה שהטיפול הנוכחי יעזור להמשיך הלאה

דבר ראשון מתנצלת על ההודעות המרובות.. ביום שישי בבוקר התקשרתי אליה והיא לא ענתה. הייתי צריכה אותה. עברו כמה שעות והיא לא חזרה אליי. זה לא קורה בד"כ. אני יודעת שכשהיא לא עונה היא לא יכולה והיא חוזרת כשכן. עברו הרבה שע' אז כתבתי לה הודעה. לא היה לי נעים להתקשר שוב.. מצד שני "בהסכם" שלנו אני לא כותבת לה הודעה והיא לא קוראת. ומאז, וזה היה בקיץ נדמה לי לא כתבתי שום הודעה. הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. כתבתי והיא התקשרה כשיכלה. אח"כ מחקתי את ההודעה כי זה כבר לא עשה לי טוב. וכשלא ענתה להודעה מיד, רציתי לשלוח לה עוד ועוד הודעות. ולא עשיתי את זה. כתבתי כדי להביא לה. כתבתי לה שאני כותבת כאן את כל ההודעות במקום לשלוח לה. היא אמרה לי היום שהיא גאה בי על זה. שמחתי שאמרה לי את זה. ועוד דבר, כשדיברנו היום, זה כמובן היה קשור לכל מה שקרה בסופ"ש פלוס יום העצמאות.. אמרתי לה שאין לי שום פתרון למצבים האלו ושגם לה אין. היא אמרה שלפעמים צריך לחכות שהזמן יעבור. אני חושבת שגם אתה אמרת לי את זה. משהו בזה יכול לעזור. עכשיו יותר קל לי להסתכל על זה כי אני לא שם. מבחינתי כשזה קורה זה רע ואני לא מוכנה להיות במצב הזה. היום היא גרמה לי להבין "שזה בסדר" לחכות עד שיחלוף ושאולי זה הפתרון כרגע. כשכעסתי ואמרתי לה שאין שום פתרון ומה אני אמורה לעשות, היא ענתה שלבוא ביום שני. (ז"א לפגישה הבאה), זה גרם לי לחייך... וזהו. כתבתי יותר מדי.. אני יודעת. מצטערת.

אודי. בעבודה הרבה יותר טוב. כבר מדברים על קידום. אודי- אני פורצת מעגלים אחד אחרי השני. אני היחידה מכל משפחתי בעלת תואר אקדמאי. יצאתי ממעגל אלימות בין דורי נוראי. מבחינה כלכלית אני משתכרת מעל הממוצע. (עדיין בחובות אבל עובדת על ניהול תקציב) הגעתי מאחת מעירות הפיתוח הכי מוזנחות שיש. ביום ראשון לראשונה בחיי אני פורצת מעגל חדש. אני עוברת לעיר- לראשונה בחיי. עיר שיש בה אוניברסיטה. תחבורה ורכבת. מצד שני אני סוחבת מאחורי גבי סיפור חיים כואב ומזעזע. מה שכואב לי יותר מהכל שילדי לא עוברים איתי. הכנתי להם חדר. ומיטה וארון בגדים וכוורת משחקים. ממשיכה להילחם. למרות שכבר ממקום אחר. אני לא יכולה להילחם בתחנות רוח. אני חייבת להמשיך בחיי. שבוע הבא אפגש עם עורך דין וננסה לטוות דרכי פעולה חדשות. אלוהים עדי שעשיתי ככל יכולתי. אנשים מסביבי אומרים לי שהם לא היו עומדים בזה. אוי, אלוהים, תשלח לילדי את מלאך השינה שיתן להם נשיקה חמה על הלחי ושיאמר להם כמה אמא אוהבת אותם. שלא עובר יום שלא מורידה דמעות של כאב וגעגוע, על ילדי. חותמת בדמעות- הילה

ואילו כוחות מדהימים יש לך.

אודי, אתה מחשב בזהירות את זמני הופעתך בפורום, כדי שלא להגרר לשירשורי הודעות, או תשובות בזמן אמת. היה משהו מנחם טרם ימי האינטרט, בהם נשלח מכתב והיתה ציפייה לתשובה,אף פעם לא מיידית. ציפייה לדוור שיגיע, ליד שתרגיש במעטפה מבעד לחריץ תיבת הדואר, או לקצה מעטפה מבצבץ והלב מאיץ דפיקותיו לתשובה המיוחלת שהגיעה. וכאן בעולם המקוון הציפייה הדרוכה לתשובה מקוונת,לזמן אמת,קשה. קשה גם להתחייב לקהל המשתמשים לאינטנסיביות כזו או אחרת. אתה מתחייב לימים מסויימים ומנסה לדלג בין השעות, בין עבודותיך השונות והמטלות האחרות. מן הסתם נשארו קצוות היום לתחזוקה של פורום. איני מעבירה כאן ביקורת רק מעלה את סוגיית המחוייבות לניהול פורום שכזה. מתוך מצוקותי שלי, למדתי להעריך את נוכחותך, חיכיתי כקבצנית למילותיך, לאישור או דחייה של מחשבה כזו או אחרת, להודעות שיועלו כסימן מקדים לנוכחותך ולציפיחה הדרוכה שתגיע. תשובותיך לרב היו כמו חבטה. משהו קצר, לא מעמיק, שאחז לרגע בכאב והטיח אותו בחזרה, מנסה להפוך אותו לחומר גלם בסיסי. אודי המצוקות הקשות האלה אמיתיות הכאב הבלתי נסבל, הצורך הנואש בהכרה, באינטנסיביות והתקווה שמישהו יכול להושיט יד ולגעת. הגעגועים למי שמוכן לקרוא, להקשיב, לנסות לזהות את קצב הלב, את יצר החיים והבהלה למוות, קשים ומלווים בציפייה דרוכה להופעתו של מי שמקבל וקורא ועונה. האכזבה מתשובה לא מןבנת או לא מבינה ואיתה הצורך להסביר עוד ויותר, הצורך ברצף. מה אני מנסה לומר לך? איני בטוחה שאני יודעת. אני מעריכה את הנוכחות שלך וממשיכה לכתוב אליך כאן,למרות שהתשובות ניטחות בפני פעמים כה רבות, למרות שמשאירות אותי רעבה יותר משבאתי. מחכה למילה הגואלת, לדבר הנכון, לרעיון האפשרי שיצילו אותי מהמקומות אליהם הגעתי. ןאולי אני כותבת משהו קצת אחר כי כמה אפשר לכתוב עוד מאותו הדבר... העובדות ידועות, התחושות הועברו ואןלי דווקא מהמקום הזה שכותב אחרת תגיע מנגד המילה הנכונה, המשפט שיאסוף את כל המילים האלה ויסדרן בתבנית ברורה. מה אני מבקשת, איני מבינה. סליחה

ומזדהה עם הרבה מדברייך. העיניים שלי נעצמות אז לא מסוגלת לפרט יותר. מרגישה שממש מתחברת למה שכתבת.. אבל חושבת שזה לא ככ טוב. לילה טוב

כשמטופל מבקש תוספת זמן וחש שהוא מעוניין גם לשוחח איתך על ידע שקורא עליו בספרי פסיכולוגיה, באופן אינטלקטואלי, וגם להשאיר זמן לשיתוף בחוויות רגשיות אישיות. הוא מעוניין לכסות סיפוקן של 2 הכמיהות הללו במפגשים הטיפוליים. מה תאמר לו? המטפלת שלי אמרה 'אין זמן'. ואף אמרה במן חשיבה מאבחנת בקול רם 'את לא צריכה עוד זמן'. ואני חוויתי את הסירוב הזה מאוד קשה ונאבקתי עליו , על רצוני בעוד זמן והיא כפתה סירוב. והרגשתי מושפלת ונבגדת.. אודי. איך אתה היית מתייחס? אפילו אמרתי לי בזעקה ממעמקי נפשי 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי'. היא לא ענתה לזה. הותירה אותי לבד עם ההרגשה. אודי, איך אתה היית מגיב ומתמודד ומה השיקול שלך מתי לתת למטופל תוספת זמן ומתי לא? אני לא הבנתי מה זה טיפול. חשבתי שהמטרה לספק לפונה חוויה נעימה. לא תסכולים. היא לא הסבירה לי ולכן הסירוב שלה נחווה תמוה ומשפיל ומאכזב ברמות קשות. בסהכ ביקשתי עוד זמן. שעה ועשרים תמורת תעריפי הכסף ששילמתי . השכר שלי היה שווה מינימום. אז לא הבנתי. למה שעה שלי שווה מינימום ועלי 'להסתפק במציאות' והיא לוקחת את התעריפים שלה ולא נותנת עוד קצת זמן. למה לבזות ככה? אתה יודע אודי למה אני חושבת? כי נראה לי שאתם כופים ככה לחץ על האישיות שתעבור ספרציה. להמחיש את הגבול של יכולת השליטה באחר, לנתק אותה, את השליטה באחר, כמו שויניקוט אומר- למקם את האובייקט מחוץ לטווח השליטה של הרצון- שיהיה נפרד... בבקשה תקן אותי אודי אם אני טועה! אבל מה הקטע של לבזות את מי שכושר ההשתכרות שלהם לא גבוה ולסרב ולתסכל הצעה שמבחינה כלכלית אנשים במציאות יתנפלו על ההזדמנות לקבל כזה כסף תמורת כזה זמן. זה היה פשוט לא נורמלי ולא הגיוני לסרב לבקשה שלי. בזמן שבמציאות אנשים מוחים על יוקר המחייה ועל זה שהקוטג עלה בשקל.. היא מסרבת לי וכופה כזה תסכול מזעזע על ההוויה שלי. למה אודי? למה היא לא הסבירה לי שזה לחץ על האישיות לספרציה ולא עניין של רוע ואטימות משפילה שעברה את כל הגבולות האנושיים בהרגשה שלי?

אף פעם היא לא תאריך לי את הפגישה. מקס' בדקה וגם זה כי אני מושכת אותה. מקרה אחד בו לא הסכמתי לקום, וזה עדיין היה פחות מחמש דק' אחרי הזמן, אמרתי לה שאני אשלם לה עוד והיא לא הסכימה, אמרה שהכסף לא קשור. מעבר למה שקרה אצלך בטיפול, אני חושבת שיש סיבה למה לא מאריכים. אני מניחה שכן יש מטפלים שזה מתאפשר אצלם, כנ"ל מטופלים. לא יודעת אם זה מעניין אותך מה שכתבתי, אבל אני הרגשתי צורך לכתוב.

כתבתי גם לה...הכל בכתיבה של דיקלומים מוזרים המון נושאים :( 14 יום רביעי היא ידעה ימי בדידות רבים, לעיתים נשמעו צעדים קטנים של אושר. למרות היותה בין אנשים שונים, לעיתים חשבה כי תוכל לסחוב לבד...... האם את מרגישה בדידות בחדר? לטפל בלי שיתוף זה קצת מוזר... לעיתים היא שוב ילדה קטנה בחדר, לעיתים היא בודדה למרות היחד... הימים הכי קשים הם דווקא הלילות, בהם היא לא מרגישה שייכת לכלום, בהם היא מרגישה ביתר שאת את בדידותה.. האם את בודדה שם, בשיחה של שניים? כן, גם היא לעיתים שם אבודה........ ימי בגרות קשים הם, ימי ההתבגרות בהם נפלה, התפרקה לעיתים לחתיכות, ואיש לא היה להרימה, האם תוכל להפיג בדידות נמשכת, האם כל הדיבור הזה שווה????? הרי שנים עברו כעת מתערבבים עם ההווה........ יש מקומות שבהם עוד לא נגענו ו....עכשיו כתבתי לה ברמיזה, אולי אוכל יותר מזה?

שלום, אני בת 38 נשואה פלוס. פעילה , עובדת , עושה ספורט.. טוב לי בתקופה זו בחיי. מסופקת . אולם לאחרונה יש משהו באוויר שמרגש אותי יתר על המידה. אולי זה החום אולי זה הקיץ . מחשבות משונות מציפות אותי בלי שליטה . מחשבות ילדותיות . אני מגלה שאני נמשכת לעוד גברים מסביבי. לאו דווקא מינית! גברים עם כוח ועצמה . בעיקר גברים גדולי מימדים , גבוהים וגדולים וענקיים או עם שרירים . בקיצור גברים שהם חזקים פיסית. אני חשה סחרחורת נעימה למראם . חשה צורך להתעלף בזרועותיהם . חשה לידם חלשה ועם זאת חשה עונג מסויים. מחשבותיי נודדות והן אסורות . זו הרי פנטזיה. מלווה בתחושות פיזיות אמיתיות של סחרחורת והתרגשות . אני מחייכת לעצמי . מלאת סיפוק ואשר . מההתרגשות החדשה שבחיי. אגב גם בעלי הוא גבר גברי עם כוח . חשה ילדה לעומתו. אבל לאחרונה זה קורה לי עם כל מיני גברים מסביבי. לדוג - בעובדה, בחוג..הכמו ילדה בת שתיים עשרה בטיול שנתי שמתלהבת בת מהמדריך . רוצה כביכול להיפגע רוצה שיטפלו בה. וכאמור כל זה במחשבה בלבד. איזו מן פנטזיות ממלאות את מוחי ללא שליטה? מה אני חוזרת לילדות?! זה נחמד.. בפנטזיה ומרגש וממריץ את הדם בעורקים אך האם זה נורמלי או שאני יורדת מהפסים ?

בשבילים מתפתלים (7.5.14) בשבילים מתפתלים, ברחובות רחוקים, צעדת לבדך, חיבקת את בדידותך, לילות שלמים ישבת בחושך, אי שם חיכית שיפקחו ענייך, איש אינו היה לאסוף בשתי ידיים... עמדת לבדך, ספק בחרדה ספק באומץ, ניצבת מחוץ לשערי האושר, משהו החמצת בתוך החשיכה, כי אי אפשר לראות מחוץ לשער את העולם הטוב ששם חיכה.... גדלת ושם השארת את כל הכובד, את כל הרע רצית לשכוח, אך גם לבכות, את הילדה השארת בקור, בחושך, לא רצית אותה בכלל לשמוע, היא הייתה שם כל הזמן, רק מחכה.... והיום בלילות את שוב חולמת, על הילדה הרכה שלא זכתה לאושר, לשלמות, לאהבה... ואת כל כך רוצה עכשיו לגעת האם עכשיו נגעת בנשמתה?

מדלגת בין חרדה לדיכאון בין כאב שלופט לחרדה שאוזקת קשה לי ביום להסתדר עם עצמי וקשה לי בלילות להירדם למה אני סובלת כל כך? זה נכון שיש גם הישגים בחיי. משום מה הם לא נוגעים בי.

אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. נמאס לי.. זה דפוק.. נכון? אפילו אין לי מה להגיד.. זה פשוט סתם אחד גדול. חסר ערך.. סתם חיים..ריק..אין.. כלום.. נכון שזה לא מעניין? נכון שאין מה להגיד לי? זה אבוד..

שמלי יקרה, לי נשמע שאת אומרת המון. כמו תרה אחר שאלות גורליות כהגדרה עצמית אל מול הגדרת הסביבה; היכן הגבול בינך ובין החוץ והאחר; איך שניים נפרדים ולא חד המה; איך ניתן להאמין שלאחד אכפת מבלי שהאחר יתמזג ויקריב את עצמו עד אינסוף. הערבוב הנורא מרגיש חוסר ערך ומשמעות. פרגמנטים לא מחוברים, בלתי נדבקים זה לזה. גם הרבה זעם על שאין. הרגשה קשה מאד. אפשר להתחיל בדברים לא פשוטים ולא מבוטלים כלל ועיקר ואף מעוררי-חרדות-אך-בעלי-פוטנציאל-חיבור כמו, למשל, ההכרה בכך שאת אדם, שאת אישה, שנוצרת מאיש ואישה. ולהמשיך, לדוגמא, בכך, שאת שייכת, כמו כמעט כולנו פה, לקבוצת האנשים שהולכים לטיפול בשיחות. ואת הקבוצה המיוחדת שפה אני מאד מעריכה. לא הייתי מוותרת לך (ועלייך). המקור: אודי היקר שלנו. שלך, סוריקטה

הי, תודה לך על התגובה וההבנה.. אבל כבר התייאשתי מחיי וממני. אני לא מסוגלת להכיר בעצמי כמשהו, שראויה בכלל, אני כלום. לא שייכת לאף מקום. גם אם נמצאת בתוך קבוצה מוגדרת - איני נראית. ולמען האמת, כולם מוותרים לי ועליי, בשמחה אפילו. או יותר נכון, אין רצון להיות בקרבתי. אפילו אין פה ויתור, אלא חוסר עניין ואכפתיות. אני לא רצויה, לא קיימת, לא חשובה, לא כלום.

בא לי להיות אדם מאושר.אבל משהו חסר לי. לדעתי חסר לי כסף. לא בולשיט פנימי אלא כסף. כסף נותן אפשרויות בחיים ויכולת להנות מחוויות ומראות. 'להתפנק'. הייתי רוצה לפעמים לזכות להרגיש ככה ולא רק לסלוד מהאופציות עבודה בשכר מינימום שעומדות לרשותי. אני שונאת עבודות שאי אפשר להנות מהן. בקושי מצאתי אחת שמסוגלת לסבול במשרה חלקית מאוד.. איך מצליחים להתעשר בעולם הדפוק הזה כדי להנות מרמת חיים גבוהה? נמאס לי מהבולשיט שטוען ש'זה לא באמת מה שחשוב'... הרבה יותר כיף לחיות ככה שאפשר להתפנק בחוויות מדי פעם בלי שחייב לספור כל שקל. אני רואה אנשים סביבי סופרים כל שקל וזה מעצבן :/ איפה הסופר היותר זול, כמה עלה לך פה כמה עלה לך שם... חיים משעממים שלא שווה להתקיים בשבילם.. איפה הכיף??? אני רוצה שיהיה לי כיף! ואני רוצה שהפסיכולוגית תמות. כי היא אמרה לי להסתפק וכפתה על ההכרה שלי מסר ש'אין זמן' וכאילו הרגשתי שמנסה לרצוח אותי בעודי בחיים ולהרוג לי את התקווה. אני שוב בוכה. אודי קולגה שלך גרמה לי לנזק ואין שום דרך לגרום לה לשלם. גם לא משפטית . למה מותר לכם אודי בהיותכם אנשי מקצוע לאנוס על הנפש שלי את המסר הזה שיש מציאות וצריך 'להסתפק'? המעסיקה שלי נסעה בשנה האחרונה פעמיים לחו"ל. יש לה כסף בשביל זה. אבל לא העלתה לי בנתיים אפילו שקל בשכר למרות שעובדת שם כבר מעל שנה. זה מעצבן אודי. גם אני רוצה לחיות טוב!

הי מימה, נראה לי שהפנטזיה היא (ומכירה אותה גם ממני ומאנשים בכלל) ש - לו היה הרבה כסף אזי, לכאורה, לא היית אמורה להרגיש את התלות וגם פחות לקנא. בכל זאת, זה, כנראה, כן איזה 'בולשיט' פנימי... סוריקטה

אבל מה זה קשור לפסיכולוגית? ואם היא לא היתה "כופה" המציאות היתה אחרת? המציאות זה מה שיש, וגם את עם הכוחות והחולשות זה מה יש וגם זה יכול בהחלט להספיק... אפשר לחשוב שהפסיכולוגית ההיא היא אלוהים שהכל נקבע לפי מוצא פיה... חוץ מזה קצת בסתירה לכותרת אני מאמינה גם בפתגם איזהו עשיר (?)השמח בחלקו, וזה מנסיון אישי, יש כאלה שתמיד פוזלים לצדדים ורוצים יותר.

אוף. איני חשובה לאיש. אני בעולם וזה לא מעניין אף אחד. משמע אני לא קיימת. זה חסר חשיבות, אין משמעות.

יושבת על הרצפה ליד הדלת שלה. היא לא כאן ואנחנו ניפגש רק מחר. באתי לנוח כאן מהכול. מקווה שלא יראו אותי ויתהו מה אני עושה כאן. אפילו לבכות אני כבר לא יכולה.

אני זוכרת שפעם מזמן מזמן, באתי לקליניקה כשהיה ריק, ישבתי בחוץ על המדרכה רק בשביל לחוש אותה, שהיא איתי ובכיתי נורא...כל כך מבינה. חשבתי שאני משוגעת שעשיתי את זה, אח"כ בפגישה סיפרתי לה, דיברנו על זה, על הצורך העצום שהיה לי....והיא כל כך הבינה כהרגלה...אז, איתך, מיכל. למרות שידעתי בדיוק מה הכתובת הפרטית שלה, מעולם לא העזתי להגיע לשם וטוב שכך, שומרת על פרטיותה, נסי גם את... ודבר נוסף, אני קוראת אותך, מבינה את בדידותך, אך למרות זאת קשה להבין מדוע את מסרבת לחברות ואח"כ בוכה שלא מוזמנת אליהן, יש לך חברות לפי מה שאת כותבת...אך כדאי לברר זאת לדעתי בפגישות. איתך, מיכל

לפעמים יש לי חברות.. נכון. לפעמים לא. זה כמובן מדובר בטיפול. ואלו המצבים שגורמים לי לסבל רב כרגע. זה בא לידי ביטוי בחופשים/שבתות/ חגים... אני לא מסרבת, כשאני מבינה שלא רוצים אותי אז גם אני לא רוצה להיות שם ואיתן. כנראה שלפעמים אני מסיקה מסקנות שווא. עכשיו קל לי לדבר כי אני לא במצב הזה.. כשזה קורה אני לא מצליחה לחשוב אחרת.

זה מרגיש לי רגע מאוד עוצמתי... רגע מאוד קרוב... מחזק... מחבק. למרות ועם כל הכאב והקושי שאת מרגישה... מקווה שגם את הרגשת אותו ככזה.

אני חיפשתי מקום לבכות בו שאף אחד לא יראה אותי ולא אעורר שאלות ותהיות, לכן בחרתי להיות ליד הדלת שלה. לבכות לא הצלחתי. ישבתי בהתחלה ואח"כ שכבתי ואפילו נרדמתי..

בחיים לא הייתי הולכת לשם. אני גם לא יודעת איפה היא בדיוק גרה...

שמי שרון, אני בת 27, ואני פשוט אתחיל לשפוך זאת.. אני יודעת שאני אדם טוב אבל אני די רעה וביקורתית כלפי עצמי. כל מה שאני חושבת על עצמי הוא שלילי. קשה לי לחשוב על עצמי דברים חיוביים. מבחינה מנטלית אני מרגישה כמעט בינונית. אני סיימתי תואר עכשיו ובמהלכו היו לי ציונים מעולים אבל לא מאמינה שזאת אני שהוצאתי אותם ובטוחה שהמבחנים היו די קלים, לא סומכת על הזיכרון שלי ועל יכולת הביטוי שלי ובגלל זה די קשה לי להתחבר לאנשים ואני מרגישה שאני משעממת אנשים שחוץ ממראה אין לי שום דבר לתת. אני רוצה חיי חברה אבל מפחדת להתקרב יותר מידי לאנשים ומרגישה שהם צוחקים על הטיפשות ועל זה שאני משעממת, בליבם. דברים אלה גורמים לי לשים יותר דגש על מה שאני מוציאה מפי בשיחה. אני גם שמה לב לשפת גוף שלי כל הזמן ומרגישה שאני מקרינה גם סגירות כלפי האדם שמולי. אנשים שמים לב שקשה לי להיפתח. המקום היחיד שנפתחתי היה בלימודים שלי, במכללה. שם הרגשתי שוות ערך, אנשים חיפשו להיעזר בי כל הזמן לגבי החומר הלימודי, אבל זה נשאר רק בזה, ונשארה לי חברה אחת משם. רק חבל שסיימתי את התואר, אהבתי איפוא את ההערצה והקנאה של האנשים להצלחתי. אני מרגישה שאני לא אדם רגיל ושלאנשים אין צורך בי. אני מרגישה אוויר ליד אנשים ולכן אני שותקת ומתביישת גם להגיד שטויות או לטעות ולהישמע לא חכמה. דברים אלו גורמים לי להישאר המון לבד ולהיות במצב רוח ירוד כל הזמן. אני מרגישה עצורה וקושי להשתחרר. לא מרגישה חופשיה עם אנשים ורק שאני לבד. לא מצליחה לחשוב על אדם אחד בחיים שאני ארגיש חופשיה איתו או מעניינת. אגב, לקחתי פעם אחת ריטלין במהלך התואר והרגשתי ליממה בדיוק הפוך ממה שאני מרגישה ברוב חיי. האם אני צריכה כדורים? מה אני צריכה לעשות? והאם זה משהו שנחרץ למשך כל חיי שלא ניתן לשנות ככה?

וזה הגיוני.. ואפילו מתבקש. אבל לי אין איפה להיות. לבד, כמו תמיד. אז תגיד שאני מתייאשת או שלא מנסה. אני לא אתווכח אבל אתה לא באמת יודע. אני כן מנסה, פשוט זה לא מצליח. וזה קשה. קשה לי ככה. אני לא יכולה ככה. שום דבר לא מצליח לי. מרגישה כישלון. רע. פשוט רע. לא מצליחה. אפילו לא מצליחה לקום לאכול משהו ואני ערה מהבוקר. חבל שהתעוררתי. אין איזה כדור שינה ל 24 שעות.. ? שלא אצטרך לסבול כל הזמן.

הודעה שכתבתי טרם הועלתה..... יש בי צורך להקדיש שיר של יהודה עמיחי לחברים שאינם, נהרגו בלבנון...הייתי בת 19...אח"כ הייתי בת 23...לא ממשפחה שכולה אך בכל זאת זוכרת לוויה, שבעה עם חברה שאיבדה את אחיה...ושבעה נוספת...וגם דוד של בעלי, נפל. אז....כבר כתבתי את השיר הזה בהודעה הקודמת, אז אם תועלה ההודעה הקודמת, מקווה שלא נורא שהשיר יתפרסם פעמיים, ברשותך אודי... זכרו והזכירו מילים: יהודה עמיחי לחן: דורון בועז לוינסון ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המילים זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות מיכל

אני לא אכתוב יותר מזה.. כי אין לי כוח שתכעס עליי.

אודי, לא כעסתי שקראת לי לאה... פשוט לא הבנתי.. סליחה אם לא הובנתי נכון.. אולי מתכחשת להיותי לאה למרות שקרואה רחל?.. אולי בגלל זה, זה כל כך צרם לי?.. וכן, לא רוצה להילחם. אתה יודע אודי? אני ממש ממש גאה בי..אני צריכה לתת חיבוק לעצמי...חיבוק גדול גאה...:) אני והמטפל שלי תמיד היינו מתכתבים מתחילת הטיפול... בחצי שנה האחרונה היינו מתכתבים כמעט כל יום- יומיים...לא תמיד הרבה, אפילו כמה מילים אחד לשניה..לפעמים הוא, לפעמים אני..(לרוב אני..:)..תמיד הוא היה שואל מה איתי אחרי פגישה משמעותית.. ועכשיו שקבענו יום קבוע, אמרתי לעצמי שלא אכתוב יותר.. והוא כאילו מרגיש את זה, וגם לא כותב... אתה יודע כמה זה קשה לי??... בייחוד שהפגישה הקודמת הייתה קשה ומטלטלת??? בייחוד שרגילה כל כך שהוא תמיד שם??.. אבל אני לא כותבת. ורוצה להפסיק להילחם. איתו. איתי. עם העולם. עם כל מה שסביבי. ועוד שאלה קטנה אודי... המטפל שלי אמר לי שהוא לא מוכן להיות לי רק האבא טוב, כדי שאחזיק ואהיה בקשר גם עם מורכבות של טוב ורע..וזה דבר שצריך להיות ונכון שיהיה. אבל האם זה עלול לגרום לי לשחזור של היחסים שלי עם אבא שלי, שהיה ונתפס כאב טוב ומדהים עד שהחל לפגוע בי?... זה לא קצת מסוכן מידיי...??? הרי זה מה שמונע ממני מלהצליח בקשרים. הפחד שהוא יהפך פתאום, גם אחרי תקופה מדהימה, לפוגע...בגלל זה בורחת. בגלל זה אף פעם לא מתקרבת עד הסוף. לא רוצה לשנוא את המטפל שלי, לא רוצה שיעשה את ההיפוך הפתאומי הזה ממטפל טוב למטפל פוגע... האם הוא מנסה בכוח שאפתח יחסי העברה מאבא שלי כלפיו?.. רחל.