פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אנחנו הורים לילד בכור בן שבע שלאחרונה ההתנהגות שלו החריפה מאוד ומתחילה להיות בעינינו לקיצוניות ומטרידה. בשיחות איתו הוא מגיע מהר מאוד לדיבור יולי, לצעקות, להאשמות שכולם נגדו, שעושים לו בכוונה וכו'. הוא אובססיבי לגבי אחותו הקטנה בת החמש, הוא מאשים אותה בכל דבר ומתנהג בתוקפנות כלפיה. יש לציין שעם האחות בת השלוש הוא מתנהג כאח אוהב ודואג והיא לא מהווה "איום" עבורו. אין בוקר שהוא לא צורח, מילל ומלחיץ שנקום ונשארים כי הוא עלול לאחר. אנחנו רוצים לפנות לייעוץ מקצועי אבל אנחנו לא יודעת מה הכיוון, האם זה עניין פסיכולוגי או שזה משהו לא רציונלי. אנחנו כבר די מיואשים. כבר אי אפשר לדבר עם הילד הזה מבלי שזה יהפוך לסצנות. תודה

שלחתי לה הודעה היום של סיום טיפול. האמת אני מרגישה שהתלות הזאת כבר לא בריאה לי, ממש כמו התמכרות. לא ניראלי שהייתה דרך אחרת לסיים. היא אמרה לי שפעם הבאה שאני שולחת לנ הודעה של סיום טיפול אני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולקחת על זה אחריות- גם אם הייתי רוצה לחזור וכן יש בי חלק שרוצה לחזור, היא כבר לא תאפשר לי. היא שלחה לי הודעה שתחכה לי בשלישי לפגישה כי צריך לתת לסיום את המקום הראוי לו. אני לא מאשימה אותה בכלום. פשוט כבר לא עניין אותי התכנים של הטיפול בגלל התלות המפלצתית שפיתחתי.. וככל שעבר הזמן התלןת רק התעצמה וגדלה. היא ניסתה קצת לעצור את התלןת והגבילה אותי משתי פגישןת לפגישה אחת. אני באמת באמת אוהבת אותה אבל זה כבר לא בריא והתלות לא הייתה דועכת בחיים מעצמה. זהו שלישי נפרד סופית. מרגישה כאילו מישהו מת ומרגישה שהעןלם עןמד לקרוס, השמיים נופלים. תודה על המקום

מאי מתוקה. אם את מרגישה כך, סביר להניח שהסוף עדיין לא קרוב. הפרדות אכן קשות, אבל את חשה זאת בעוצמה קשה מנשוא. יתכן שתצטרכו לברר יותר. אם תחליטו שצריך בכ"ז להיפרד, אולי פרידה ממושעת ומעובדת. לא על רגל אחת, ולא מהסיבות הלא הנכונות. לא בסמס ולא בטלפון. זה תהליך.

אני מקווה שהצעד שלך נכון בשבילך, מקווה שהיא יודעת מה היא עושה איתך ושלא סתם תתן לך ללכת אם זה לא מה שצריך להיות. מקווה מאוד שיהיה לך טוב במה שתבחרי לעשות.

הייתי ב"סרט" הזה מספר פעמים בטיפול, פשוט כעסתי ורציתי לברוח... היום למדתי לפתור דברים לפני ש"שוברים את הכלים ולא משחקים". בטוחה שיש לכן רגעים טובים יחד...אחרת לא היית נשארת שם כבר מזמן. אל תעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך, רצוי ללבן את הדברים ואם תחליטי בכל זאת לעזוב אותה, את תמיד יכולה לעשות זאת, אז למה לא לנסות לעזוב אחרת? לשנות גישה? בהצלחה מיכל.

תחזרי לטיפול. תכעסי תצעקי תעשי ברוגז תשתקי תעשי לה פרצופים אבל בשום אופן- את שומעת- בשום אופן את לא עוזבת את הטיפול. הילה

אני כן מתחילה להרגיש שאני לא רוצה לסיים את הטיפול.. הבעיה שאני לא יודעת אם היא תסכים לקבל אותי בחזרה.. יכול להיןת שהיא תטרוק לי דלת.. היא אמרה לי כבר שאי אפשר לבנות ולהרוס שהטיפול לא יוכל להמשיך ככה.. ושצריך לקחת אחריות על מילים שנאמרות... היא תקבל אותי בחז

רציתי להגיד שאני אוהבת אותה.

מחמם את הלב. את יודעת, חנה, גם אני שלחתי חיבוק במילים למטפל שלי, והלוואי ויכולתי, כפי שכבר כתבתי כאן, לתת לו את המתנה הזאת - לדאוג לעצמי יותר מעבר ללשמור על הקיים. סוריקטה

מקווה ומאמינה שעוד תצליחי!

גם אותך, אבל זה מביך לומר...

אני לא מפסיקה לבכות

אוף..כואב לקרוא את זה..תחזיקי מעמד.זה בגלל הרגשות שעולים מולה? אם כן תביני שזה חלק מהטיפול..זה העברה..זה התהליך הזה..תחזיקי..הכל יהיה בסדר בסוף!

על המקום המיוחד הזה!! יש טוב. יש רע. יש שמחה. יש כאב. יש התרסקות. יש צמיחה. אבל בעיקר בעיקר- יש יחד. תודה לך אודי.

אם אין לך מה להגיד עליה או איך לעזור אז אל תפרסם . לא שופכת פה את הכאב המדמם של פצעי נפשי בשביל שיתנוסס סתם . אם אין לך איך לעזור על תפרסם. לא את התגובה הזו ולא את קודמתה. חשוף לי מדי. גם ככה אף אחד לא באמת מבין את הכאב שגרמו לי שם. כפו עליי פרקטיקה לא מתאימה!

וכן. אני ואני... כמו שאני צריכה להיות זאת שמחליטה מה לאכול ולא להתבלמס ואחכ לנסות להקיא... הרבה דברים היו טובים יותר לו היו מתרחשים כמו שצריך.

נפשי אינה יודעת מנוח. אודי אני רוצה שקולי ישמע. לא פה. מצידי שישמע מעל במות הכנסים שלכם. אני רוצה שהעוול שלי בתור אדם שנפגע מפוסט טראומה התפתחותית ומגיע לפסיכולוגית עם משאלה להיות מטפלת גם ויצאתי משם עם נכות רק כי המטפלת לחצה עלי באופן לא מותאם לצאת לעבוד? וזה אחרי שהתנשאה הייתה אטומה וחייכה לי מול הקשיים? הדעת פשוט לא סובלת את זה. אני בכלל פה ממתינה לתור באיזה עניין יומיומי לא קשור ונפשי מוצפת. מנסה לעצור את הדמעות. 5 שנים! סבל לא יתואר. אודי, הקול שלי רוצה להשמע. לא "די לחפור". לא! הכרה בעוול! לתת דין וחשבון על אוזלת היד שלה והפגיעה הנרקיסיסטית בי. התחלתי לפנות לעורכי דין. אתה חושב שזה קל?? אתה חושב שקל לי?? אני לא הגעתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיבזו אותי!!!! כדי שיתסכלו אותי באטימות, באינוס, בכפייה בזמן שאני מבקשת, מתחננת שיבואו לקראתי מתוך שחזור מסוייט של נטישה!! רציתי לעצמי דברים טובים וחיים טובים. היא רק ניסתה לכוון אותי למשהו אחר בלי לשאול אותי בכלל! החוויה הזאת חרוטה בנפשי מאז. זעקות שבר. חוסר אונים זעקות לעזרה! מי הרשה לכם לחשוף את נפשי לתהליך שכזה בלי להסביר לי כלום? מי הרשה לכם? היא אשמה ברהטראומטיזציה! היא אשמה! היא צריכה לשלם על זה! אם אתם לא יודעים מה אתם עושים אל תעשו!! לא מתאים לי המצב הזה שאני רואה בשטח איך אתם מתדיינים בינכם לבין עצמכם בכנסים ומאמרים על כשלונות ואיך המטפל צומח מהם. בשביל זה משלמים לפסיכולוג קליני?? אם היא זיהתה לא נכון את כוחות האגו שלי עליה לשלם. אני מנסה לשווא לזייף עוצמה. אין לי עוצמה. אני אדם חלש ושבור ומרוסק עמוק בתוכי. אני בוכה עכשיו במקום ציבורי בזמן שמקלידה את זה . כלום לא מעובד. אני רוצה גוף שיכיר בי שנפגעתי מטיפול פסיכולוגי ! אני דורשת את זה! לבד במערכה. לבד! מזייפת תפקוד וחיוכים בזמן שהנפש זועמת וזועקת מבפנים. זה נראה לך נורמלי?? תתחילו לקחת אחריות אתם ותפסיקו לזרוק אותה על אחרים!! על אנשים שנפגעו. תפסיקו לחייך עם הסיפוק העצמי הדוחה שלכם על זה שאתם החזקים בחברה ולהרגיש ככ מיוחדים וייחודיים. אתם כמו מוגלה נרקיסיסטית ובעצמכם מייצרים את הבעיות בתחושת הערך העצמי שמנסים לטפל בהן. הפסיכולוגית הזאת לא עזרה לי להרגיש שוות ערך. להיפך. להיפך. ואני רוצה להיות שוות ערך! אתה מבין את זה אודי? יש בחברה שלנו אנשים ששוים יותר מאחרים. מקןר כל הפגיעות. גפרי מייסון צדק. וכן אני אלך לטיפול אצל העוסית ואראה לה את זה והיא תנסה לשכנע אותי 'להרפות'... לא באתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיבזו אותי ויתנשאו אני רק בגלל שאני פוסט טראומטית! אפילו לא ידעתי את זה במודעות רגשית לפני השחזור. בסהכ חיפשתי דברים טובים!

זה הכל סובייקטיבי לחלוטין. ולכן נראה לי שלפנות לעו"ד יהיה סתם בזבוז כסף וכוחות. היא תגיד שלא ביזתה והשפילה, זה הכל הרגשה שלך, המציאות הפנימית שלך שיצרה את כל הדרמה, ההרגשה שאת לא שווה היא שלך ולא שייכת אליה, אולי היא תטען אפילו שעזרה לך שהפגישה אותך עם המציאות ובזכותה עכשיו את יותר חכמה ומודעת ויכולה להיות בקשר עם העוסית בלי להתפרק. גם אני חשבתי פעם כמוך, גם לי היו הורים מופרעים עם קבלות ואמא סדיסטית שפשוט שנאה אותי (את כל הילדים שלה ואת כל העולם) וכסחה לי את הצורה במובן הפיזי והנפשי. עד היום אני סובלת בעיקר מנזקים בפנים שאי אפשר להסתיר אותם ( מה שלא רואים לא אכפת לי). גם לי היה קשה מאוד, בתור ילדה הרגשתי כמו היצור שנמצא מתחת ליצור הנאלח והנתעב ביותר שזחל על האדמה או שייכת לקסטה של הטמאים...וגם אני כמו אמא שלי די שנאתי את כל העולם, את הפסיכולוג... מצד שני היו לי מחשבות גדלות ילדותיות ביותר, רוב הזמן הייתי פשוט מנותקת לגמרי אף פעם לא מתחברת, ולי הפסיכולוג דווקא עזר, קשה לי להאמין שאני אומרת את זה אבל זה כך זה לקח לי שש שנים להגיע למסקנה הזו (למרות ההתנשאות שלו והאמירות המשפילות, למרות שהוא כמעט נרדם פעמיים, למרות שמידי פעם אני מפטרת/מתפטרת מהפגישות, ואולי עוד כמה דקות אני אשנה את דעתי).היום אני לא חושבת שיש כאלה שהם שווים יותר, משום שה"אגו" שלהם יותר נפוח, שהם יותר עשירים, רזים, צעירים, יפים כו' יש כל מיני, כל אחד והבעיות שלו, אני לעולם לא אהיה יפה כמו שיכולתי להיות אילולא... לדעתי את סתם משגעת את עצמך ומספרת לעצמך שוב ושוב את הסיפור העגום של הטיפול שלך וזה הולך ומתעצם ואת הופכת להיות יותר ויותר חסרת אונים. זה קשה לוותר אבל לפעמים אין מה לעשות, צריך לבלוע צפרדע אחת או שתיים ולחיות עם חוסר צדק ועם חוסר האונים. יכול להיות שמייסון צודק, יכול להיות שהחיסונים לתינוקות מזיקים לאחוז קטן מאוד מהתינוקות...זה הכל עניין של סטטיסטיקה ונזק לעומת תועלת, החיים הם לא חברת ביטוח.

מעריכה את התגובה שלך.

כל הכבוד ותודה ששיתפת, נראה לי חשוב מה שכתבת, מימה יש לך פה פרטנרית שיכולה להבין :)

את יכולה בבקשה?????? כבר קשה לי עם זה;(((((((( הילה

זהו אני הולכת לסיים את הטיפול בפגישה הבאה ביום שלישי. נכשלתי בטיפול. היא כל הזמן מציבה לי עוד גבולות ואני כבר לא עומדת בזה. הגעתי לשיא של חווית הדחייה והגעתי לסף הכאב. אני כבר לא מצליחה לתקשר איתה, נוצר לי פחד לדבר איתה. אני בוכה בלילה עם מחשבות טורדניות, קשה לי בין הפגישות וכשאני מגיעה לפגישה אני כבר לא מחוברת לרגשות ולא מצליחה לדבר על מה שמטריד אותי. אני מרגישה שזה סוף העולם לסיים את הטיפול אחרי כמעט 3 שנים, אבל כבר לא יכולה להיות שם יותר.

אל תמהרי לקבל החלטות...יש קשיים בכל קשר.גם בקשר טיפולי..ודווקא בו..גם לי בטיפול יש משברים בקשר איתה ואני רק צומחת מהם ומתחזקת גם אם באותו רגע מרגישה שהחיים הסתיימו. קחי נשימה..אתן תמשיכו לעבד הכל עד שתתחזקי

אני נורא לחוצה, חושבת עליה הרבה,(על המטפלת) בשבוע שעבר, פתאום עבר בי גל דאגה נורא שמשהו קרה לה, סתם כך... התלות הזו, הדאגה לשלומה, - לא נותנים מנוחה. כן, אמרתי לה. אז מה...? זה לא משנה את ההרגשה. רק מביך ומשפיל. על מה זה יושב? - חרדה קיומית? Attachment דפוק? so? אין לי סבלנות להסברים, לא מרגישה שהם מסייעים. אז מה אני רוצה ממך? לא יודעת... אנימה.

הי אנימה יקרה, הנה את פה. אמרת שלא בא לך על הסברים, אולי, אבל חשבתי שאולי בכל זאת כן מחפשת מילים מקלות? יש לי רעיון להסבר כלשהו שהיה יכול להתאים בעיניי, הסבר שיכול להניח את הדעת ואם נשמע בעיתוי מסוים גם להפחית חרדות. רציתי להציע את החשש הלא מודע מכך שאהבתך וקירבתך תהרוס אותה, את המטפלת. דבר-מה בקשר יבגוד. יאבד. כאילו בך האשמה. מדבר אלייך? אולי משהו מזה מזכיר קשרים של פעם? מאמינה שידיעה עוזרת, כי באיזשהו מקום אפשר גם להבין היכן כן נמצא ההיגיון. עם זאת, אני זוכרת שכשהרגש חזק כל-כך, לא קל בכלל, וכמו שאת אומרת, לפעמים גם להסברים קשה להרגיע. בכל אופן, מאמינה שאם הם נאמרים באופן חוזר, מגיע עיתוי בו משהו נטמע יותר לעומק. את אלופה בשירים. אז אולי במקום יכול אפשר היה לקשר לשיר מתאים. בריאות שלמה לכולם, סוריקטה

ושוב, כמו קוסם, כמו תמיד,- את מוצאת את המילים הנכונות, המדויקות, המבהירות מחד, - ומלטפות מאידך. קוראים לזה חכמת לב. תודה יקרה, מההזה - פרידות...??? שלא תעזי לעזוב את הפורום...! את מאד חשובה כאן! אנימה

כנראה שתראה (אם תראה9 רק כשתחזור. אז - דבר ראשון - תהנה ושיהיה לך כנס פורה. דבר שני - אני צריכה הבנה, אך בעיקר - הבטחה שלא אפגע, שזה בסדר. שיצא מזה רק טוב... אפילו שזה לא הגיוני, כי בעולם כאן - אין מצב לפנטזיות שכאלו להתגשם... ואפילו - רק לפנטז כאלו פנטזיות - זה כבר מסוכן.. אנימה

גם לבנות פה שתומכות ומאירות מילה פה ושם. שסובלים אותי בסבלנות בזמן שבא לי לפוצץ את העולם... יש פה עוד אנשים שתעסוקתית לא ממש עושים חיל מבחינת הגשמה ופרנסה? לי זה מאוד צובט שעד כה לא הצלחתי לשגשג יותר בחיים. אני מאוד מקווה שבעתיד יצא לי לנסות את כוחי כעצמאית . תרתי משמע.

כן, מימה :-) יש לך פה את סוריקטה המבוזבזת ובעלת עצמאות בדרגה לא-מי-יודע-מה. רואים איזה פער?... ראי תשובתי בעץ הנ"ל לשאלתו של אודי (הודעה שלישית מראש העץ) - http://www.doctors.co.il/forum-6/message-936941 ולתקן מה שכתוב שם בראש העץ - כבר היה לי קשר מועט-אך-טוב עם רופא הנפש, ואזכיר גם שמצבי היום שונה מאד מהמצב המאד גרוע בו הגעתי לטיפול. אולי איני כזאת פורחת, אבל הכל יחסי. התחלתי מאד למטה. לענייננו - כרגע לא אכפת לי לעבוד ב'דברים-של-מתחילים', ככל שאוכל, אבל הדאגה שלי היא שאיני יודעת לשים את עצמי גם במקומות כאלה. בעיית גישור. מה שאני מגיעה אליו הוא תמיד דרך אנשים שמכירים ואלה עבודות שהדרישות להן נמוכות מאד. יש לי, כאמור, פנטזיה ש'יגלו' אותי. מצטרפת לתודות שלך, ואודי – בהצלחה רבה! וכמובן, גם לך, מימה. סוריקטה

ראיתי אותה אז, אך את תגובתך האחרונה שם לא. כתבת שהמשאלה שמישהו יבכה על טרגדיית החיים שלך. ציינת בסוגריים שאולי זה יכול לעזור. מסכימה מאוד עם הסוגריים. אני מרגישה שלפעמים צריכה שידעו את הרע שלי, שיכירו בו, שידעו מה אני עוברת. אני מקבלת את זה רק מהמטפלת שלי ואולי גם קצת כאן, וכן, זה עוזר לי.

במן מצב שפוף והתנחמתי לי מתגובותייך

אז גם אני "לא עושה חיל" או לא מממשת את הפוטנציאל ולא מרוויחה כמו שמגיע לי לפי השכלתי כישורי וכו'...אני פריירית ופחדנית וכל הזמן מרגישה כאילו שעושים לי טובה שבכלל... אני מנסה לעבוד על זה, ויש שיפור מה בזמן האחרון, אבל עדין לא מרגישה שאני מצדיקה את הקיום שלי (ועוד הולכת לפסיכולוג ומוציאה גם על זה כסף). היה מתאים לי לא לעבוד בכלל, חבל שלא נשארנו ציידים לקטים, בתור לקטת הייתי בטח מצטיינת (-:.

להתנדב בפרוייקט פר"ח בתור חונכת לנער/ה בודד/ה .. דווקא מתחשק לי

הי מימה, רעיון יפיפה, בעיניי. זאת יכולה להיות גם דרך לטפל בעצמך. סוריקטה

איזה יופי! רעיון מצויין :) לכי על זה! יש בכך המון סיפוק (מניסיון)

אני אומרת לו שהוא מדי טוב אלי. מה גורם לאדם להגיד את זה? גם אצלי כמו אצל נטע המבוגרים בחיי הכאיבו וממש לא הגנו.

אני ניתקתי קשר עם המשפחה שלי לפני מספר שבועות. אבא התקשר מספר פעמים וגם שלח שני מיילים (לא פתחתי). אודי, אני מתגעגעת אליו!!! הגוף כואב מרוב געגועים. משהו מעוות בי. פגום וחולה מאוד. אודי, אבא שלי התעלל בי. הוא אף פעם לא התנצל ולא לקח אחריות. זה אף פעם לא דובר. הוא ניצל את תמימותי באופן ציני מאוד. אז למה אני מתגעגעת אליו? למה אני מרגישה שבלעדיו אין לי קיום????

היי מימה, סתם לומר שנגע בי והיה מעציב, הרגשתי שההודעה הזו צורחת את האין והריק, שבאופן פרדוקסלי שכזה הכי צריך לצרוח אותם. נעמה.

כן די... די לחפור.. כן.. מעניין אם זה עובד ככה.

הי מימה יקרה, את חמודה. אנ'לא כל-כך חושבת שזה עובד ככה. קרי, פחות מאמינה שזה עובד ככה. לי, לפחות, לקח די הרבה זמן בטיפול להבין מה ז'תומרת ה-די הזה. הנטייה להיכנס ללופים, לדעתי, היא נטייה שתמיד תישאר, אבל, עם העזרה המקצועית יוצאים מהם מהר יותר, הם פחות עמוקים וגם התדירות שלהם יותר קטנה. הרבה עבודה, ואח"כ עבודה עצמית. סוריקטה

הלב שלי מת

אני יכולה לא לחפור על זה יותר. אבל הזעם והזכרון בתוכי מן הסתם לא יעלמו בשניה הזאת ולעד. ייתכן הזעם ירגע ככל שיעבור הזמן אבל הזכרון.. חרא של 'הדהוד' ישאר. אלא אם העוסית תוכל לעזור לעזןר לי להפנים חוויות אחרות, תקווה מחודשת בלי שהזכרונות שלי יהרסו את זה

תנסי קצת להרפות..

וואי, נורא נורא נורא ביאס אותי שכתבת שאני צודקת (לגבי הפיהוק). היה עדיף שתגיד לי שזה טבעי, שזה קורה לכולם. גם ביאס אותי שחנה אישרה שזה לא קורה בטיפול שלה. גם נפגעתי מהכותרת שלך להודעה הקודמת שלי: "??".. אני מקנאת באחרות שמספרות על הטיפול שלהן, על החיבוקים והקרבה ובלי פיהוקים..שהן חשובות ויקרות למטפלים שלהן. מקנאת בתגובות שלך לאחרות. מקנאת בתגובות שלהן אחת לשניה כואב לי נורא, הכל כואב.. מתפוצץ לי הלב..יש לי מועקה ולחץ. מרגישה לבד לבד לבד.. לא יכולה עוד...... וואו, באמת שכואב לי........ זה לא הוגן.... ואין כוחות יותר.... והכל מאוס ומעייף ומתיש.. מה אעשה????? אין יותר מקום אצלי לכאב הזה שוב ושוב ושוב ושוב!!!! דייי!!! זה לא סתם ככה.. משהו לא בסדר.. זה לא הגיוני אחרת... זה לא ייתכן שזה סתם.. זה לא סתם... כואב לי..

שמלי, משהי מאוד יקרה לליבי אמרה לי פעם " אנחנו יותר מדי מספרים לעצמנו ספורים על מה שקורה לאחרים.. " וזה נכון ... אחת מספרת על חיבוק , השניה על כך שישבה ליד המטפלת ואת מספרת על פיהוק, האמנם? על פניו, התחושה שלך נכונה, אבל לצד החיבוק יש גם דברים אחרים, ובטוחה שגם לצד הפיהוק. האין דברים נוספים? חשבי לעצמך, ואם תרצי לשתף אז סבבה וכתבי 3 דברים חמודים שהמטפלת שלך עשתה או אמרה עבורך, בטוחה שתמצאי.

סיגל, תודה שראית אותי וכתבת לי. אני מעריכה את זה. הבעיה היא שחוץ מהפיהוק יש עוד מספר דברים פוגעים שהיא עשתה. הם מצטברים, וזה מלחיץ אותי לחשוב שאולי אני לא אמורה להיות אצלה. אודי, כתבתי לך עכשיו הודעה ארוכה, פה, כתגובה להודעה שלי, מכיוון שלא רציתי שהיא תבלוט ושאחרים יראו אותה - אבל איך שבאתי לשלוח, היא נמחקה לי. אז זה מבאס. כתבתי אותה כמה דקות.. ועכשיו איו לי כוח לנסות לשחזר. הייתי צריכה להוציא את התחושות האלה ממני ולשתף, לכן כתבתי.. אך כנראה שזה לא היה אמור להישלח. באסה.. :(

אבל זה כואב ויותר ויותר לבד... לא בא לי שלא תהיה פה מחר. זה בסדר שאני אומרת? מקווה שבסדר, שלא אגואיסטי מדי (לא זו הכוונה). בהצלחה בכנס

לא התכוונתי לבאס, להפך. אמנם אצלי אין פיהוקים. אבל קולות מהבטן שלה מעידים שאולי היא רעבה.. וזה מעצבן ויש עוד דברים וזה לא המקום לפרט. כשהראשונה אחרה לי כל הזמן, לא עשיתי כלום.. אבל זה הכעיס אותי. בסוף כן דיברתי איתה וזה דווקא עזר. ניסיתי לעודד את עצמי שאולי זה פשוט האופי שלה ולכן היא מאחרת. לפעמים עזר לפעמים פחות. תנסי אולי גם אצלך זה יעבוד. ואם לא זו לא בושה לקום ולעזוב ולהחליף. אני בטוחה שגם אודי יכול לומר שלא כל מטפל ומטופל מתאימים אחד לשני, אבל את זה רק שתיכן יודעות או תדעו. אני חושבת שכבר אמרתי לך מה דעתי. אני רואה שתי אפשרויות. אחת לדבר על זה ולקבל שהיא בנ"א. שתיים- שאולי היא באמת לא מתאימה לך. נסי לחשוב לבד ויחד איתה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר...

קולות מהבטן אני מכירה, גם לה יש כאלה מדי פעם. מקווה שזה לפחות לא קשור אליי... :) הבעיה היא שיש כל מיני דברים אחרים שהיא עושה שפוגעים בי, וכבר דיברנו עליהם והיא יודעת איך אני מרגישה. זה לא עזר. למרות שהתנצלה, היא ממשיכה עם זה. לגבי האפשרות השניה, חשבתי על זה המון - האם היא מתאימה לי. זה קשה לי לעזוב משום שהיא כן חשובה לי. לא פשוט לי להגיע למסקנה שהיא לא בשבילי ולהחליף. בנוסף אני חושבת שזה יקרה בכל מקום כי זה קשור אליי. אני האשמה. בקיצור, אני מבולבלת ומתוסכלת וזה מייאש. תודה לך על התגובות שלך :) ושאת מנסה לעזור. זה מרגש.

אם את חושבת שזו 'בעיה' שלך ואם תעזבי זו בריחה, אז ברור שמקומך בטיפול איתה... אבל יש מצבים שבהם מחליפים מטפל גם אם זה קשה לעשות את זה. קל לי להגיד כי בסוף היה לי תרוץ/ סיבה (חופשת לידה) שגרמו לי לעשות את זה בלי לחשוב יותר מדי שאולי היא באמת לא טובה לי.

אודי, אני רגילה שגברים פוגעים בי. אני רגילה שמתייחסים אליי כאל חפץ, כאל בובה יפה. רגילה שמושכים לי חזק בחוטים. מכאיבים. משתיקים. אני לא רגילה לטוב ולא מרגישה בטוחה כשטוב לי. מחכה לרע שיגיע. כשרע לי אני מרגישה מוכר. מרגישה בבית. לכן אני משחזרת שוב ושוב מערכות יחסים שבהם אני נפגעת. איך מתקנים את זה??? טוב אתה בטח תענה - בטיפול. אז יופי, אתמיד בטיפול. אני בדרך הנכונה. אבל בעצם, החיים האמיתיים הם לא בטוחים ומוגנים כמו חדר הטיפולים. אני אסמוך על "המטפל" וכך לא אגן על עצמי ובחוץ כן יפגעו בי.... אני מבולבלת. מה עושים? (אגב, גם אני "חופרת" שוב ושוב אז למה אתה לא נוזף בי כפי שנזפת במימה??? גם אני נעה במעגלים. רוב ההודעות שלי פה עוסקות באמון, תלות. גם בי תנזוף???? אתה לא צריך לנזוף בי, אני אנזוף כבר בעצמי!). לילה טוב נטע.

נטע, עצובה תחושת המריונטה הכאובה שאת כל כך מכירה... נזכרתי בסיפור של פינוקיו, אבל באופן סלקטיבי. רק בלוויתן שבולע אותו ובעיר השקרים המפחידה, פתאום אני לא זוכרת איך הכל מסתדר. וכשניסיתי להשלים לבד חשבתי שמישהו צריך ללמד אותו לשמור על עצמו, ושאפשר לעשות את זה רק מקרוב. אולי ככה לומדים משהו חדש לחזור עליו. נעם לי לקרוא שאת מרגישה שאת והג'פטו שלך בדרך הנכונה... נעמה.

אז איך נוכל להיות כאן את תהיה ככ עסוק? אודי אתה ממש איש רב פעלים. איזה כיף לנו שאתה כאן. אודי זו ממש זכות. באמת. אם תעזוב? לא יכולה לדמיין. סליחה מכולן שזה עלה לי, פשוט אחרי מה שכתבת על תולדות הפורום ועכשיו. אני מניחה שלא תהיה כאן לעד. אני צודקת? מי היה מאמין כמה אפשר להיקשר כאן. מרגישה שגם כאן אנחנו בסוג של טיפול.

איך מפסיקים את זה?? חווית קושי מלבה כאב בפצע נרקיסיסטי שקיים והוא זורק אחורנית לשחזור רגשי בזכרון. לופ שכזה

התקשרתי למשטרה להתלונן על רעש. כבר כמה חודשים והיום החלטתי לנסות להתלונן. התקשרו כמה פעמים מחסוי כדי לוודא מאיפה בדיוק הרעש. עוד לא יודעת מה נסגר אם בכלל ומעניין אם יעדכנו אותי. זה רעש של דיבורים אך זה בלתי אפשרי. כל לילה עד אחת שתיים לפחות. פתחו איזה מקום בילוי קטן מתחת לחלוני. המקום קטן ומכיל אולי חמישה עד עשרה איש. מה שקורה שכולם נמצאים בחוץ.. נראה מה יהיה. ועדיין הלב שלי דופק. אולי המשטרה תכעס שסתם התלוננתי. אולי הם ידעו מי התלונן ויכעסו.

אתה גאה בי? נכנסתי ולא הייתי בטוחה אם קירבה את הכורסא. ומיד שאלתי!! וענתה ששכחה. ושאלה אם אני רוצה שתקרב לקח לי רגע ועניתי שכן. כשקרה פעם וקרה יותר מפעם אחת, יכלה לעבור חצי פגישה עד שהצלחתי לומר מה מפריע וחצי שני עד שהצלחתי לקופ ולתת לה להזיז. רציתי להראות לה תמונות. פעם אחת הראתי אבל זן היתה תמונה אחת אז לא הייתה בעיה. כשחשבתי שאולי אראה לה אז חשבתי שאני רוצה ששתינו נהיה באותו כיוון כי גכה אוכל להראות לה נורמאלי. וכשאמרתי לה שלא יודעת איך.להראות לה מבחינה טכנית לא הצלחתי להסביר. לא רציתי להגיד איך חשבתי שאראה לה. הצלחתי. אודי אתה גאה בי? היה קצת מוזר שישבה קרוב אליי ןהיו רגעים שגם דיברתי כדי להסביר לה. לפני גם אמרתי לה שפעם שעברה כשהראתי בטעות נגעתי בה ןהיה לי לא נעים. אמרה שתשים לב הפעם. אולי דווקא כן רציתי לגעת בה.. מצד שני זה כנראה עוד לא הזמן.

את יודעת, יש הרבה דברים שאת כותבת שאני מאד מזדהה איתם. גם לי יש קטע עם הכיסאות.. זה יפה שהצלחת להגיד. אני מכירה את זה שאת רוצה להגיד משהו ולא יוצא... זה קשה. ועוד לבקש לשבת לידה! וואו! אני מקנאת שישבת קרוב אליה. כשאני מראה לה משהו, היא מסתכלת לבד. כל אחת במקום שלה. גם אני רוצה מקווה שבסדר שכתבתי לך.. לאחרונה הייתה לי הרגשה שאת לא מעוניינת בתגובות שלי.

השורה האחרונה שלך גרמה לי לחשוב על הפתיחות כאן היום. מעניין למה את חושבת ככה? בכל מקרה ממש לא. אני מעוניינת בכל תגובה מכל אחד. כל תגובה משמחת אותי וגורמת לי להרגיש טוב ושהתייחסו אליי. את יותר ממוזמנת להמשיך. אכן קשה לי כשרוצה לומר או לעשות משהו ולא מצליחה. לאט לאט. לפעמים מצליחה יותר, לפעמים פחות. כשרציתי שנהיה אחת ליד השנייה זה היה בעיקר מנוחות. רציתי להראות חלק מהתמונות וזה לא היה מצליח אם היינו יושבות כרגיל. האמת לפני שהתחלנו לא חשבתי על זה שזו באמת קרבה מכרגיל. היה לי קצת לא נעים ועם זאת מאוד נעים.

חנה איך זה שהמגע שלה לא היה לך נעים? הייתי מתה לזה

מקווה שבכלל תראי. ומקווה עוד יותר שאת מרגישה טוב. המגע שלה מצד אחד היה לי מאוד נעים, זה גם היה בטעות ואולי קצת הפתיע אותי. מצד שני, זה היה גם מפחיד וקרוב מדי. הייתי רוצה שיהיה לי רק נעים עם זה..

אודי... תעזור לי?

מצטערת על ההודעה הלא ברורה... אני נמצאת באיזושהי סיטואציה לא קלה, שמשותפת לעוד אנשים, (אני לא יכולה לפרט, חוששת להיחשף) ומוצאת את עצמי עצובה מכל הסיבות הלא נכונות. מרגישה זרה, תלושה, לא קשורה (כשטכנית אני כן) מלאה בזעם על המקום התלוש הזה, על עצמי ועל מי שגרם לי להיות כ"כ זרה גם במקומות הפשוטים והטבעיים ביותר. (לכאורה) כעת גם לא מצליחה להתנסח בצורה ברורה... לא יכולה לספר באמת ונאלצת להשאר עמומה. עצוב לי. מכל הסיבות הלא נכונות (וגם קצת מאלו שכן)

והתרסקה. אף אחד לא היה ליידה. לתת לה יד.אפילו לא שמעו את קריאות העזרה זה היה בחושך רחוק רחוק

את בסדר?

אווף, את נמצאת במצב ממש קשה. אני לא יודעת איך אפשר לעזור. רק שתדעי שאני חושבת עלייך וגם דואגת. יש לך כוחות ובע"ה את תצליחי.

נגעת ואני רוצה להכנס לחושך ולתמוך בך. אנא, תני הזדמנות לאנשים טובים...

המקום פה מעורר. מחשבות. תהיות. הרבה מספרות פה על מה עובר עליהם בטיפול. הרבה מקבלות כל כך הרבה. חיבוק כל פגישה. מתנה יומן. חגיגת יום הולדת של תחילת הטיפול. ועוד. ואני מבקשת חיזוקים. חיבוק. מילה טובה. שיגיד לי שהוא מאמין בי. שאני בסדר. וכלום. שתיקה רועמת. אני גם רוצה...;( ויודעת גם שגם אם הוא יגיד, יחבק, זה לא יעשה לי כלום בלב. לא אאמין לו בלב שלם. בגלל זה אולי הוא לא אומר, לא מחבק.. אבל למרות הידיעה הזאת. זקוקה. ו...פשוט רוצה. רחל.

רחל, את עוד תגיעי לזה אם תתמידי. ההקשבה, ההכלה, העניין שהוא מגלה בך, ההכוונה, אי שיפוטיות וכל שאר המאפיינים של הטיפול הם אלה שבסופו של דבר מרפאים את הנשמה. מגיע זמן בטיפול שאת מרגישה את החיבוק רק מעצם הקשר, שמתנה היא עצם הפגישה ומה שקורה שם. מרגישים את זה באמת. רק סבלנות, התמדה, והרבה הרבה עבודה קשה.... לא קל אבל בהחלט מתגמל

אני מהזה בדיכי, התחלתי לא מזמן תהליך פרדה מהפסיכולוגית שלי, שאנחנו כבר כמה שנים טובות ביחד (פרדה מאילוץ). אני כל הזמן לא מפסיקה לחשוב על זה, אני מרגישה שאין לי חשק לעשות כלום ולא בא לי לאכול יותר.. מה עושים?? אני שונאת אותה! זה נכון שהתקדמתי אתה הרבה, אבל פתאום נראה לי שמה פתאום הלכתי אליה. סתם לא קשורה אלי משום כיוון, מצד שני, לא בא לי שום פסיכולוגית אחרת. כולם דפוקים! ולאף אחד לא יהיה אכפת ממני באמת

ופרידות מדמות משמעותית וככל שהיא משמעותית יותר -על אחת כמה וכמה קשה הפרידה. זה לא מפתיע או מוזר שאת עוברת מה שאת עוברת עכשיו. זה טבעי. תהליך התאוששות לוקח זמן.

אני תמיד שואלת... ודרך זה בטח אתה מבין קצת מה עובר עליי... מה אתה חושב אודי? שזה נכון לקחת הפסקה מטיפול בגלל עומס של עבודה ולימודים מטורף?? סוף סמסטר, עבודות, בלאגנים...לא נושמת... ולהגיע אליו זה פרוייקט שעתיים נסיעה כל כיוון, אני מגיעה מותשת וחוזרת מותשת... זה נכון לבקש הפסקה לחודשיים האלה? או ששוב מנסה לברוח?..... משום מה, חשובה לי הדעה שלך... אתה מדייק אותי ואת העבודה שלי הרבה פעמים. תודה אודי.

אודי, כמה באמת ראית שפסיכותרפיה אנליטית עוזרת לאנשים עם פגיעות מוקדמות בעצמי? כמה ראית שאנשים צומחים בעזרתה ונעשים מאושרים יותר מסופקים יותר ומתפקדים וממשים את עצמם יותר? לעומת זאת כמה ראית שהתקשו לדבר? או ששחזרו סבל נוראי בלי שהוביל לשינוי? שיצאו אם תחושת אכזבה מרה? שהנפש שלהם נותרה או נעשתה מעורערת ולא נתרמו מהטיפול הזה? סטטיסטית בקליניקה- מה אחוזי ההצלחה שלך לעזור לבעלי פגיעות מוקדמות בעצמי. כאלה שחוו טראומות מוקדמות של לידה או החזקה והכלה בשנים ראשונות , כאלה שלא קיבלו בסיס בטוח לחקור ולהתפתח, נעשו חרדתיים ומסתגרים.. כמה פסיכולוגים באמת עזרו/עוזרים לאנשים כאלו לפרוח? להתממש בעולם המציאותי? כמה ראית שלא חל שינוי מהותי במצבם במציאות, או אולי אף הרעה. ולמה פסיכולוגים לעולם לא נותנים שום דין במקרה שהטיפול לא הועיל? אפילו לא החזק כספי. למה מותר לכם להיות יותר אלוהים מאלוהים ותמיד להבטיח את קבלת החלק שלכם בלי שום מחוייבות להועיל לצד השני? למה מותר לכם? מפריע לי שמותר לכם. ואפילו אם התברר שלמטופל את יכולת שינוי מהפרקטיקה שלכם.. עשו את הדבר ההגון והחזירו לו את כספו כי לא הרווחתם אותו ביושר. למה מותר לכם? למה?

אני מסכימה אתך בנקודה הזאת. יש אנשים רבים שהולכים לטיפול, והטיפול מביא אותם למקום טוב, בריא..ויש כאלה שלא. תשאלי את עצמך יקרה, האם כשאדם הולך לרופא פרטי ומשלם על טיפול רפואי, שלא מצליח, האם הוא מקבל את הכסף או לעתים את החיים בחזרה?... המטפל עושה את העבודה שלו. המטופל עושה את העבודה שלו. שניהם משתדלים שזה יצליח... השאר ומה שקורה באמצע - לא כל כך בשליטה שלנו. לפעמים המטפל פלט משפט לא נכון שפגע, לפעמים למטפל היה קושי להכיל דברים שאמרנו, ואז הוא מגיב בצורה שהיא אטומה ולא מבינה. לפעמים המטופל אמר משהו פוגע בלי ששם לב וגורם למטפל להרגיש לא בנוח. אבל זה כי היא, את, אני, כולנו בני אדם. אני כל הזמן תוהה למה את לא נפגשת אתה, סוגרת את המעגל הזה, מרפה ממנה אחת ולתמיד. תשחררי. בבקשה. אני מרגישה שהגיע הזמן.

אודי ציינת שאתה בספק אם אפשר לחייב מישהו להתנצל. למה הכוונה? בצחוק קצת נזכרתי בארדואן ראש ממשלת טורקיה שדרש התנצלות מישראל על אירועי המרמרה... האם אנשים שנפגעו לא יכולים לדרוש הכרה מבינה לפגיעתם? לצפות להתנצלות זה בעצם לבקש הכרה בפגיעה, בסוג של עוול שאדם חש שנגרם לו

רציתי להתנקד, התכנסתי פנימה-פנימה, אולי ככה איעלם, אולי ככה העולם יעלם, אולי לפחות לא אמשיך לטמא את מה שסביבי. אבל הקיום שלי הוא עובדה שאי אפשר להשהות, רק לבטל, וזה כרגע לא בתוכנית. זה לא רק מה שיש, בסוף זה יעבור, לאט-לאט, בסוף תוכלי לצאת מקונכיית הרעל שיצרת לך. מילים שאני מבינה, אבל חסרות כל משמעות כשכרגע אני טובעת לתוך עצמי. אני לא יודעת אם קודם יגיע ה"בסוף" הזה, או שקודם היאוש יביא לכלייה של מה שהוא אני. סליחה על ביקור הרעל... נעמה.

רוצה שתדעי שחשבתי עלייך. לי באופן אישי, היית חסרה. נטע.

בטח מרגיש לך ביקור לא קל... אבל... התגעגעתי. חיכיתי להודעות שלך, לשמוע מה איתך... אז זה בטח לא כל כך ביקור רעל..כהגדרתך.

נטע, רחל, אודי, עדיין יש בי פחד שאפעפע לכאן רעל... תודה על מילים אחרות מחוץ לקונכיה.

נעמה יקרה, חסרת. אגב, אפשר היה להמשיך לשחק עם האותיות ולכתוב גם ב-רעל-ה. מרגיש כאילו מתבקשת (חלילה) הקזת דם, כך חשבו פעם. זה, כמובן, רעיון רע. איתך, סוריקטה

סוריקטה, אולי במקביל למערכת הדם ובמקביל למערכת הלימפה קיימת עוד מערכת צינורות מפותלת שמובילה רגש. ובגלל זה לפעמים כשכל כך כואב, נדמה שכל הגוף מצטרף. ובגלל זה כשחותכים יש הקלה, כי בעצם פורצים אותה ואליה. להקיז כאב, שיצא החוצה, ילכלך. קראתי את הרצון שלך שיגלו אותך. וחשבתי שאולי מתלווה לכך גם איזה פחד שכמו סוד, ברגע שזה יתגלה זה כבר יהיה משהו אחר ומשהו ילך לאיבוד. (החתולה החביבה שלי קפצה לבקר, מילולית, ומסרה גם א6טו, עד שפיניתי אותה.) תודה, נעמה.

הנה שוב צללתי. אודי, כל מה שקורה עם הילדים זה נורא ואיום. אין לי כבר כח. צלילה חופשית לתהום הרגליים כבר לא מחזיקות היא התרסקה היא נפלה לתהום

אני כל הזמן תופסת אותה מפהקת. היא מנסה להסתיר את זה, אבל אני רואה. זה מרגיז. מה אני אמורה להרגיש?! עכשיו תגיד שאין אמורה, ומה שחשוב זה איך אני מרגישה. אז זה לא נעים לי! וזה גורם לי להרגיש רע. אני יודעת שאפשר להגיד שהיא רק בן אדם, אולי עייפה, אולי לא ישנה בלילה. בסדר.. אבל כמה פעמים אפשר?! נמאס. מרגיז. איך אפשר להיעזר בקשר כזה, אין לי מושג. להפך......... אוף! אתה מפהק עכשיו, אודי?

מבינה. מצד אחד זה טבעי, מצד שני אם זה משהו תכוף אני הייתי מדברת על זה. בכל מקרה אודי וגם אני חושבת שבכ"מ כדאי. אני לפעמים שומעת את הבטן שלה, פיהוקים אני לא שומעת ולא יכולה לראות, אך מניחה שלא קיימים. כשלא הרגישה טוב והתעטשה זה הפריע לי. אני כאילו לא רוצה לראות אותה מעבר לדמות המטפלת. כמובן שדיברנו על זה היא אמרה שהיא גם בנ"א וכו'.. אני אבל לא רוצה לדעת כלום. אני יכולה להבין שהפיהוק מתפרש אצלך כשעמום או משהו דומה. מבינה אותך ממש ואין מנוס מלדבר על זה. אני גם חושבת שאת יודעת שיש עוד צדדים. אני הייתי יותר כועסת שהיא באה עייפה ולא מוכנה ולכן אם זה היה משהו ממושך ולא משתנה הייתי עוזבת. קל לי לדבר כי הקודמת כל הזמן איחרה, ולא עזבתי. כן כעסתי ורק כשאמרתי מפורש זה הפסיק. עדיין זו חוצפה בעייני. בסוף ילדה ואל חזרתי אז כבר לא משנה. בהצלחה ותעדכני

אז זה לא שיש מה להעיר.. אם לא אכפת לה ממני, אין מה לעשות עם זה. זה לא שפתאום יהיה לה מעניין... אוף, קשה להיות פה בפורום, לקרוא את כל הדברים שמטפלים אחרים עושים ולהשוות לשלי. אני ממש מרגישה את חוסר האכפתיות שלה. וואו... זה לא הוגן

ראיתי שענית לפי המייל. אני לא יודעת. יש שתי אפשרויות. אחת שהיא פשוט לא טובה לך ואת צריכה לקום ולעזוב. וזה יכול לקרות. היום אני יודעת שכנראה הייתי שם. לא בטוחה ועדיין חושבת עליה לעתים, אל במובנים מסוימים ואולי באופן כללי היא כנראה לי הייתה מתאימה לי. השנייה, אני מניחה שאת יודעת. להישאר ולדבר. לתת בה אמון ולעבוד על זה. אני לא יודעת איפה את. ויכול להיות שגם את לא בטוחה ואת זה צריך ג"כ לברר. ברור שזה לא פשוט אבל זו כנראה העבודה שלך. מבינה שאת יכולה להתבאס מהודעות של אחרות על המטפלים שלהן. תזכרי שהדשא של השכן.. וגם זה הטיפול שלך וכנראה את צריכה להיות שם. מקווה שבקרוב תוכלי לראות את הטוב שבו. בהצלחה

אני מתכוונת באופן ספציפי. נניח היום, אני רוצה להביא לה מה שכתבתי, וזה הרבה. אני רוצה להראות לה תמונות. ועוד הרבה דברים אחרים. לפעמים כשאני נכנסת לחדר אני רוצה משהו אחר. אבל איך מספיקים? ברור שא"א ובכל זאת איך בוחרים את מה כן ומה לא? לא נראה לי שיש מצב שבו "אסיים" לומר את כל מה שאני רוצה. גם ככה לוקח לי זמן להתחיל לדבר כל פעם אז בכלל. אז מה עושים?

הי חנה, אני חושבת שאת יכולה לנסות להתחיל את הפגישה הבאה שלכן בשאלות ה-מאד-לא-מבוטלות הללו בדיוק... סוריקטה

איך בכלל הוגים את שמך? אגב, גם לא ידעתי מה זה אומר אבל בזמנו בדקתי. זה עולה בטיפול, כמעט כל פעם. היא יודעת שיש כמה דברים ואני לא יודעת איך לבחור בסוף יוצא משהו אבל גם מתלווה לכך אכזבה על מה שלא הספקתי. אני כבר "רגילה" שזה מה שקורה ואיכשהו ממשיכה. קרה ולפני פסח לא הצלחתי לומר משהו ולא הסכמתי לצאת ממנה, עד שהיא הבינה שאני צריכה עוד פגישה לפני פסח וקבענו שתתקשר אליי ונקבע. רק אז הצלחתי להירגע ולצאת.

כאילו אף פעם לא הספיק הזמן..

כתבתי אתמול שקשה בטירוף נעלם?

אודי, מנסה להבין את תגובתך לבמבי: האם הגבת כך מפני שחששת שאם "תזרום" עם במבי ותמשיך את הפנטזיה אז יש מצב ממשי שהיא תפרש זאת כעידוד מצדך אכן לעשות זאת (להגיע אליך לקליניקה)? האם זה היה החשש שלך? אודי, אתה קצת תמים בעיניי. אתה באמת מאמין שמטופלים שלך לא נכנסים לפורום? אם המטפל שלי היה מנהל פורום, לא הייתי עומדת בפיתוי. אני גם לא בטוחה שזה כל כך גרוע אם הם כן נכנסים לקרוא או אפילו כותבים, כל עוד זה לא נעשה בסתר, וזה מדובר ומעובד בפגישה זה בסדר בעיניי ואפילו מספק חומר טיפולי נהדר לעבוד עליו בפגישות. אפרופו, המרחב האינטרנטי, בטיפול הקודם אמרתי לפסיכולוג שלי שנכנסתי לפרופיל שלו בפייסבוק. הוא ענה לי: "לא חשבתי אחרת, וגם אני נכנסתי לפרופיל שלך בפייסבוק". וזה היה סבבה לגמרי. אני יודעת שגם לקוחות שלי בוודאי מציצים מדי פעם בפרופיל שלי בפייסבוק ואני לא מעלה תמונות או תכנים שאתבייש או אהיה מובכת. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה חשוף וגלוי לעיניי כל. סתם רציתי לשתף. נטע.

את יכולה לומר שהיא גם בנ"א וגם סקרנית. נכון ובכ"ז זה לא היה עובר אצלי בשתיקה. א. אני יודעת שהיא לא תעשה זאת. סיפרתי לה על הפורום לא מעט שאני כאן ושאלתי פעם אם היא קוראת כאן, היא לא יודעת מה שמו ואני יודעת שלא תחפש. ב. נניח והסתקרנה וקראה, כאן או בפייסבוק הייתי מצפה שתעדכן אותי. ותגיד לי. קרה שהיא דיברה עם הפסיכא' עליי. זה היה אחרי שהפסיכיא' התקשרה אליה והן דיברו בהקשר אחר, ואז הפסיכי' שאלה מה שלומי. אני ממש כעסתי שלא ישר סיפרה לי. היא קיבלה זאת ואמרה שלא היו צריכות לדבר. יצא שהפסיכיא' יצרה איתי קשר והיה נראה לי חשוד שזה קרה לכן ביררתי אם הן דיברו. בקיצור אין מצב שזה היה קורה. ורק התייחסתי לאמירה שלה אלייך שהיא ג"כ הסתכלה. יצא ארוך.. כנראה שיש לי הרבה על הנושא הזה.

אודי, אומרים שבטיפול משחזרים דפוסים ויחסים עם דמויות משמעותיות מהעבר וההווה. לצערי, היחסים שלי והחוויות שלי עם דמויות "מטפלות" ומשמעותיות מעברי, הם יחסים של ביזוי, השפלה, חודרנות, חוסר גבולות, ביקורתיות, חוסר קבלה, קור ודחייה. אז איך זה שאני כן מצליחה "לקבל" ממנו ("המטפל") חוויה מסוג שונה? הוא מזרים לי רכות ואמפתיה לתוך הורידים. מרגישה אותו איתי. ממש איתי!!! וברור לי שאכפת לו ממני מאוד מאוד ושנכנסתי לו ללב. אודי, הוא פשוט מטפל רגיש ומסור במיוחד? זו אני שמתמסרת? לא מבינה מה קורה פה. לפי הספר וכל התאוריות, הייתי אמורה להיכנס "לסרטים" (כמו בטיפול הקודם): לחוות אותו נוטש, קר, פולש וחודרני. אז מה קורה פה? מה קורה לי? אפילו איתך מרגישה (על פי החוויה האישית שלי) שיש לי לפעמים יחסי אהבה-שנאה. לפעמים אתה מרגש אותי ולפעמים מכעיס ומתסכל. ואיתו זו חוויה מסוג כל כך שונה - הכלה "ונגיעה" רכה. זה לא שאין טעויות, אבל הוא תמיד לוקח אחריות ומנסה לתקן וללמוד אותי. זה מבלבל אותי. נטע.

אודי, החיבוק...חשבתי פשוט לפתוח את הנושא הזה איתה, עד הסוף!! ולא להשאיר ספקות!!!שוב...אבל הפעם לומר לה שתהיה מודעת לכל הסיכונים שבקרבה (למרות שהיא מודעת) שוחחנו על הכל, שאני יודעת שרוב המטפלים מתנגדים, שזה נדיר ויש כל מיני סוגי מטפלים ויש צרכים שונים לכל אחד....הבהרנו דברים ועכשיו אני שמחה על החיבוק וגם על הגבול :) וזה מרגיש שזה מתאים לי בדיוק!!! ודווקא מאז שיש חיבוק בכל פגישה אני הרבה יותר בטוחה בטיפול, יותר משתפת ומסתכלת עליה יותר במבט ישיר במקום להשפיל מבט, בפגישה הזו גם שוחחתי שוב על הנושא שהכי קשה לי במבט ישיר!!! ויש התקדמות משמעותית בטיפול! כנראה שזה נכון עבורי, תודה שאתה דואג להבהיר את הגבולות ואכן זהו נושא רגיש.. קראתי גם לאחור ויש בך אומץ שנשארת לנהל פה למרות כל הבלאגן שהיה, אני לא הייתי בתקופה ההיא הצטרפתי שנה מאוחר יותר ואני חושבת שלטובה :), אתה עושה עבודת קודש!!! הגבול ששמת פה בפורם, העקביות של אמצע וסופי שבוע עושים את שלהם!! גאה גם בך!!(קצת כמו בת) ושמחה שאתה כאן!!! מיכל

מסכימה איתך לגבי הגבולות. הם ככ חושבים לי כאן גם אם לפעמים קשה לי איתם.

חבל): לילה טוב

התארסתי אחרי שנות רווקות ארוכות ומתישות. ואני רועדת שכל החלום המתוק שנבנה יהרס כשתגיעה ההכרות האמיתית בשגרה המעיפת והמתישה. כל עוד שאני רוקה לבד אין בסביבה נפגעים קשה. פשוט המשפחה שומרת מרחק ברגעי תשישות. אבל מה יהיה עם בן הזוג אחרי הנישואין, אני מפחדת שהוא יבהל שיגלה אותי מתפקדת אישיותית גרוע.זה קורה תמיד לקראת סוף השבוע, אני מרגישה שאני מתנהגת כמו בע"ח: עצבנית עיפה ולא עדינה, מרוב תשישות ולחץ כשאין לי אפשרות לנוח כמו שצריך, כשיש מטלות דחופות מאד סביבי.אני לא יעמוד בזה אם הוא יגלה א"ז ובצדק וירצה לברוח. איך מתמודדים בזוגיות ברגעים קשים כשקשה להיות הכי הכי?

החזרת אותי הרבה אחורה בזמן..16 שנה אחורה, הייתי בערך באותו מצב, פחדתי שבעלי יגלה שאני לא ראויה בכלל לאהבה שלו, שיגלה עליי דברים, פחדתי מפרידה...אבל אני יכולה לומר לך שעל זוגיות עובדים ולאט לאט נפתחים ומגלים שאפשר לקבל אותך כמו שאת, גם את החלקים הפחות טובים...היום אני נשואה+ שלושה בנים מקסימים!! נמצאת בטיפול שמאוד עזר לי בקבלת עצמי והפחתת חרדות, אני ממליצה בחום ללכת לטיפול ושם לברר כיצד להתגבר על החששות, מזל טוב ובהצלחה, מיכל

אני שונאת אותה!! היא סיימה את הפגישה בצורה מגעילה.. התעלמה ממשהו שאמרתי וניפנפה אותי לגמרי מהפגישה ופשוט אמרה שצריכים לסיים.. אמנם זו רק פעם שניה במשך הזמן שאני אצלה שהיא סיימה את הפגישה בצורה הזו.. אבל כל היום שלי שחור בגללה.. אולי הגיע הזמן להפסיק את הטיפול הזה..אני באמת סובלת.. לא יודעת אם אפשר לצמוח מהמקום הזה.. איך אדע אם לעזוב?? לא איכפת לה ממני היא רק רצתה שאני אעוף משם.. שלחתי לה הודעה שחבל שסיימה ככה את הפגישה ושזה הכניס אותי למצב הרסני... נכנסתי למלחמות עם עצמי אם לשלוח לה הודעת סיום טיפול.. היא מתה שאני יעוף משם.. מה לעשות??

חיכיתי שיחבשו הענפים היתומים בתחבושת שאין בה כדי לרפא ולעיתים רחוקות תצליח להשכיח את הכאב או לחדד רעיון או מחשבה. וכךהופכת הציפייה למטרידה במיוחד, מחלישה ומקטינה. את שרוצה לצעוק בכל המקומות, שישמעו אותך ולא יראו, שיכירו בכאבייך וירגישו את יאושך. שמישהו יצליח במילה או במבט להראות לך אותך בתוך כל הכאוס הזה. שבוע טוב אודי

מכבי תל אביב ניצחה!!!! איזה יופי לכבוד הלאומי שכל כך חסר לנו לאחרונה........... זאת המסקנה שדי למלחמות! שלום לא משיגים במלחמות. שלום משיגים בהדלקת אבוקות,(אפרופו לג בעומר). רק ככה מגרשים את החושך. אין לנו דרך אחרת. הילה שכמהה לשלום בארץ הזאת כמו ילדה קטנה ופטטית.

אודי..מה אני יכולה לעשות עכשיו? כואב לי כאב נפשי חזק..לקחתי כדור הרגעה..רוצה להרגיש טוב

אודי,למה זה כואב כל כך? התלות הזו במטפלת שלי,למה היא כואבת? למה הטיפול מעורר רגשות כואבים וקשים? למה אני לא יכולה לאהוב את המטפלת אהבה בוגרת כמו שאני אוהבת הרבה אנשים סביבי? למה האהבה אלייה היא אהבה של ילדה לאמא??? זה כואב לי,מעלה עצב וחמלה כלפי עצמי..רוצה שיעבור יום בלי שאחשוב עלייה,רוצה שיעבור שבוע בלי שאזדקק לה.אודי, למה הטיפול כואב ולמה צריך לעבור דרך שיח דוקרני בשביל לצמוח? יודעת שאגדל,אבל עד אז...זה קשה וכואב.

אני כל כך מזדהה איתך, הייתי במקום הזה ולפעמים עדיין מרגישה כך, אך היום אני מרגישה איתה שיש תיקון מסויים...גם החיבוק הוא חלק מתיקון של הורות לקויה כנראה... עם הזמן הדברים מתמתנים מניסיוני...מיכל

העלית בי צמרמורת כשקראתי... מרגישה כמוך, ככ כואב להיות שם לפעמים.

אני פעם בשבוע רואה את המטפל שלי, לא במסגרת הטיפול...אנחנו נמצאים באותו בניין...ונמנעתי תקופה ארוכה לראות אותו...הייתי פשוט נשארת בחדר שלי, עד שהייתי יודעת שהוא סיים לעבוד... ובשבועות האחרונים יצא לנו להתראות, או שאני ראיתי אותו, או שהוא ראה אותי והרגשתי שהוא ראה אותי...הוא לא אומר לי כלום, ואני מתחמקת בכלל מהמבט שלו...אז גם אין סיכוי שהוא יכול להגיד לי משהו... זה מטלטל אותי! ואפילו לא יודעת למה!! והיום שוב ראיתי אותו, וראיתי שהוא ראה אותי והסתכל...וכל כך רציתי ללכת לחדר שלו ולהגיד בפשטות היי, שלום...לפרוץ את החשש הזה, בסוף לא נכנסתי.. להישאר בחדר שלי נעולה שוב ולא לצאת? לצאת? ולהגיד שלום? בפשטות כמו חלק מכולם? למה אני מפתחת רגשות לא בריאים כלפיו??... למה זה לא פשוט לי לראות אותו וכל מפגש מעורר אצלי רגשות מציפים ולא פשוטים??...

אודי, האם אתה חושב שטיפול יכול להחזיק פעם בשבוע??... אנחנו לא מתכתבים ולא כלום...וזה לא פשוט לי בכלל....כן, זה גם קושי לשנות הרגל שתמיד היינו מתכתבים בהודעות, במייל ופתאום כלום.....וגם אני מרגישה שהוא לא מחזיק, שהטיפול לא מחזיק, לא מרגישה שהוא שם...אף פעם לא הרגשתי שהוא ממש מחזיק, מכיל...ועכשיו הרבה פחות... הבעתי את הרצון שלי והתחושות שלי וביקשתי ממנו כמה פעמים שנעשה פגישה טלפונית, כי בגלל המרחק לא שייך פעמיים בשבוע להיפגש...הוא התחמק ולא ענה... כנראה הוא עסוק מידיי... מה עושים?.... איך מחזיקים את הטיפול הזה וכל מה שעולה בו??... רחל.

מאוד!!!!

אודי בבקשה תעשה משהו. אני יודעת שגם אני חופרת ומעצבנת אולי אסור לי לכתוב כי אז אני אפגע בה? זהו. כתבתי יותר מידיי. הילה

העוסית הזאת מצליחה להגיע אליי. מצליחה לחדש לי את תחושת התקווה. שכן יש זמן! שהחיים עוד לפניי ולא מאחורי. שלא אבזבז את הזמן על זעם סתמי. ששינוי אפשרי. ועוד ועוד. מתייחסת כאל שווה בין שווים בלי עמימות פוזות וריחוק מעושה ושטויות. היא מצליחה להכניס השפעה מרככת ללב שלי.. משהו שאני זקוקה לו ככ עכשיו. זה מפתיע אותי. הלוואי שיחזיק.

אודי, צר לי שהודעתי חסמה אותך.. צר לי באמת. צר לי עלי,בגלל שהפנטזיה שלי נהרסה. צר לי עליך,שמקום משחקי, מקום דמדומים של פנטזיה מעוררים אצלך מפלצות רדומות שמעוררות את הפחד/חרדה ש"עובדים" עליך ומנסים לרמות אותך. צר לי על מרחב הביניים שנהרס לי, שבשבילי הוא אויר לנשימה! חשוב לי לומר לך אודי, במציאות,לא הייתי מגיעה אליך בנקודת זמן זו,ובטח ובטח לא הייתי פונה אליך ,אלא לאחר שהייתי מעבדת עם אמא צביה .. ובפנטזיה נגיד,אם אמא צביה היתה חושבת שזה רעיון טוב, הייתי מתקשרת אליך ו ???? אתה יודע אודי ? זה באמת קצת מדרון חלקלק... אתה צודק.. אני חושבת שבשיחת הטלפון ,הייתי בוחרת לומר לך רק את שמי האמיתי, לא הייתי מזכירה מאומה את הפורום ואת הניק שלי פה.. ןרק בפגישה (הדמיונית) הייתי מחכה בכליון עיניים שתגלה שאני זו במבי..ורק אם לא היית מגלה, הייתי מגלה לך בסוף הפגישה שאני זו במבי.ומרגישה אכזבה גדולה.. אבל אודי, זוכר ? זו רק פנטזיה !!! במציאות אני לא מגיעה אליך !!! וואוו..אודי.. למה אני מרגישה כל כך, כל כך, כל כך דחויה על ידך ? מרגישה שבעטת אותי לכל הרוחות. במבי. צר לי שנפגעת, אך האמת היא שהודעתך חסמה אותי. מבחינתי, זו פנטזיה שנוגעת בחציית גבולות שאיני מאפשר במציאות. איני מסכים לטפל באנשים מהפורום, וה"משחק" שלך, תמים ככל שיהיה ונוגע בכמיהה שאראה אותך - נוגע אצלי בנושא מציאותי ולא פשוט. כל זמן שזו פנטזיה - זה בסדר. אבל תארי לך שזה קורה באמת, זו בעיה רצינית שמחבלת ביכולת לבסס טיפול על אמון. אז בספר כמו "על הספה" זה נגמר בטוב, במציאות - אני לא ממש בטוח. ואם את מסוגלת לראות מנקודת מבטי, מצב כזה מרגיש לי כאילו רימו אותי ועבדו עלי. אודי פתח בחלון חדש הדפסת ההודעההוספת תגובה

מהצד, אני הרגשתי במשפט " אבל איך אדע שזן את" דווקא הרבה חום ורוך, ואפילו חיוך שובב בזוית הפה... מבלי להיכנס לתוכן חילופי הדברים כאן, יש משהו בתקשורת כתובה ותמציתית, שלא היה קורה פנים מול פנים או אפילו בטלפון. זו תקשורת שטוחה וקרה, ללא אינטונציה, ללא שפת גוף , ללא יכולת להבין באמת מי עומד מאחורי המילים. כמו בכל דבר, גם בזה יש פלוסים ומינוסים , חסרונות וקשיים. הרבה פעמים מסר תמים לכאורה , מתפרש בצד השני כציני או מעליב. זה החיסרון של התקשרת במאה שלנו, או האלף, לא יודעת ( לצד הרבה יתרונות אחרים) פשוט צריך להיות מודעים...

לא הבנתי, בסוף זו תגובה שאודי ענה לך?

כשאני קראתי אותך לא באמת חשבתי שאת תלכי להיפגש עם אודי באמת. יכול להיות שלאודי עלו דברים אחרים. מבינה אותך ממש שנפגעת..

הי חנה, יש בך משהו כל כך אותנטי.. תודה מתוקה, במבי. וזה כייף לי שהגבת וגם לך סיגלל תודה.. קשה לי לראות כרגע בתגובתו ההיא של אודי חום ורוך.. אבל אולי אוכל מתישהו לראות גם דרך הזוית שהארת.. תודה.

אודי הי, לא יודעת בדיוק מה בתגובתך ריכך את הפגיעה, אבל משהו נעשה רך יותר... אולי זו הכותרת שבחרת ? אולי ההסבר/שיקוף שנתת לי בגוף ההודעה ? אולי המשפט המאסף שלך:"מקווה שנתגבר" ? ואולי כל התשובות נכונות ? מאחלת לך לילה רך.. במבי.

היי במבי, אני סוג של חדשה כאן. (סוג של, כי הייתי כותבת כאן בתקופות ניהול הפורום שקדמו לזו של אודי). לא עקבתי אחר השתלשלות הכתיבה שלך עם אודי, אבל ההודעה הזו תפסה את עיני. רציתי לספר לך שאני מטופלת כבר 5 וחצי שנים (בהנאה ושמחה) אצל אחת ממנהלות הפורום הקודמות. היא נגעה לליבי באופן מיוחד כשניהלה את הפורום, אהבתי את המילים והדיוק שלה, וכשעברתי לאזור בו היא מטפלת (ולאחר שהסתיים הטיפול בו הייתי אני), שלחתי מייל ושאלתי אם תסכים להיפגש איתי. שיחת הטלפון הראשונה והפגישה הראשונה היו מופלאות בעיניי. כמובן שהיו גם נושאים שנגעו למעבר מכתיבה לדיבור, מוירטואלי לאמיתי, אבל אלה היו נושאים שהעסיקו אותי ממילא גם בחיים האמיתיים, והעיסוק בהם איתה עשה לי טוב. אני מרגישה הקלה ושמחה שידעתי לבחור אותה כל כך טוב ;-) אני חושבת שהיא מישהי שהייתי צריכה לפגוש לאורך הדרך. אני מניחה שעבור כל מטפל ומטופל הנושא הזה נחווה אחרת. בשבילי זה היה, ועודנו, מבורך ורב-חסד. לינה

ראשית,תודה על השיתוף. אם מותר,רוצה לשאול אותך מס' שאלות : 1. היית פעילה בפורום לפני פנייתך אליה לטיפול ? 2. בשיחת הטלפון הראשונה,כשהצגת את עצמך בפניה, שיתפת אותה על היותך פעילה בפורום ? 3. הצגת בפניה את הניק שלך ? 4. זה לא הפריע לה ? 5. זה לא יצר אצלך בלבול ? 6. המשכת להיות פעילה בפורום שלה לאחר שהתחלת בטיפול אצלה ? 7. אם המשכת להיות פעילה, לא קינאת בייחס שלה אל המשתתפות האחרות ? וואוו.. אני חושבת שזה מאוד מורכב.. מבחינתי זה בלבול בין הפנטזיה למציאות.. לי בפנטזיה יש רצון/צורך להגיע לאודי ...לעבור אצלו טיפול בהיפנוזה.. במציאות, לא הייתי מגיעה אליו בנקודת זמן זו בשום אופן..זה היה מערער אותי לחלוטין.. מה עוד שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל פסיכואנליטיקאית מאוד מאוד טובה בנוסף, אודי גבר ואני עדיין ממש לא בשלה לעבור טיפול אצל מטפל גבר. (עברתי בילדותי פגיעה מינית ) תודה לך לינה, במבי.