פורום פסיכולוגיה קלינית

חרדה שלופתת תמנון רב זרועות מסירה רגל עוקצנית אחת ורגל אחרת שאוחזת זה כבר חסר תקווה כמה קשה לי אודי צריכה להחזיק כל כך הרבה קצוות אסור לי ליפול......... בחיים האמיתיים אין מי שיחזיק אין בן זוג שייתן 50 שקלים למקרה שהמשכורת עדיין לא נכנסה. אסור לי להרפות. המעקב על התקציב מתיש אותי. צריכה לדאוג לעצמי ל:אוכל, תרופות יקרות, כסף לנסיעות. בעבודה אסור לי ליפול כי אם אשאר בלי עבודה אגיע לחרפת רעב........ מול פקידות הסעד ברווחה חייבת להחזיק ולא להתפרץ למרות שמכעיסות כל כך מול אמא שלי והמשפחה שלי אני לא מוכנה להיות המבוגר האחראי, ואז אמא שלי משחקת איתי במבואים לא ראיתי את ילדי חודש ימים. הלב יוצא מגעגועים הכאב נוראי יש עורכת דין, לפחות, והעלויות יקרות אודי, אני בסך הכל בת 33 עם התמודדויות כל כך קשות.......... והפוסט טראומה ששוב ושוב מרימה את הראש רוצה להיכנס מתחת לשמיכה לשבוע אין לי כבר כח!!!!!!! כמה אפשר אודי??????????????? צורב לי בנשמה הילה

הילה יקרה. זה נשמע קשה כל כך. את גיבורה. גילת.

אני בטיפול קבוצתי. יש בחורה בקבוצה שנמצאת במצב חרום על בסיס קבוע.היא לא עושה טיפול פרטני. 2 דברים מפריעים לי: 1. שהמטפלת נותנת לה עדיפות ראשונה. היום כשזה קרה אני כעסתי ואמרתי שזה קורה כל הזמן ושזה מפריע לי. 2. מרגישה שמופעל עלי, עלינו לחץ יתר. כובד נורא גדול. איך היית מציע להתמודד עם זה? רוצה להישאר ולא לברוח, מצד אחד. מצד שני, קשה לי מאוד מאוד. מצד שלישי אני עייפה כל כך..... לילה טוב לך, איש יקר. הילה

יש גם רגעים כאלה . רואה אודי? חח. תגיד, נראה לך יכולתי להיות אמא טובה? האמת שנראה לי שכן. אבל הנושא הכלכלי מטריד אותי. משום מה המחשבה על הורות יחידנית מקלה עליי מאשר מחשבה על התמודדות עם זוגיות שממנה תצמח ההורות. כי לא נראה לי שאוכל למצוא פרטנר שיבין וירצה אותי. מרגישה שאם כבר להקדיש את האנרגיות הלא רבות שלי למישהו עדיף שזה יהיה לילד ולא לבן זוג... למרות ששני הדברים מלחיצים. אבל ילד הוא ישות יותר חד משמעית מבחינת מערך חלוקת האחריות. ברור כל אחד מה מקומו. בזוגיות זה לא תמיד ברור ונוצרים מלא קונפליקטים אולי וציפיות ואכזבות.. אין לי כח לזה :/ מול הרעיון של זוגיות אני רגישה גם לנושא של 'פוליטיקה בין המינים'. זה מסבך. אין לי אמון שיתחשבו בי ויבינו אותי. אוף אודי. קשה. אבל אני לא אוותר!

הי מימה, האם ברגע כזה את יכולה לראות את הזיגזגים? בין התקפי זעם להכרזות על העתיד. האם יש מקום באמצע לנוח בו? או- אפילו לחשוב בו? שלך- הילה

הייתי היום בפגישה טיפולית עם העוסית. דווקא עבר על מי מנוחות. אני מרגישה תסכול מכך שחפירה בילדות באמת כבר מיותרת לי. רוצה כלים להתמודדות עם קשיים עכשויים. ומה שעוד יותר עצוב לי שאין לי ככ חשק לדברים כמו זוגיות ומין וילדים.. אני מרגישה שחוקה מכדי באמת להצליח להתמודד עם משימות כאלה. וגם רוצה להרגיש חשק אמיתי. אני מחכה לחשק הזה שיופיע. לפעמים מרגישה גועל אפילו. ועכשיו מרגישה סתם עצוב קצת. לא יותר מדי. והזעם נרגע לי נכון לעכשיו. אני מאמינה שהטיפול הנוכחי יעזור להשכיח ולעמעם את הדהודי הזכרון של הקודם. לאט לאט זה קורה שאני מתרגלת לקליניקה שלה כסביבת עוגן חדשה. דווקא יש כימיה איתה. היא אומרת לי לשמוח ממה שיש ואפשר עכשיו ולא לעסוק באין של העבר. גם דיברנו על הנושא שעלי להפסיק לשאוף להרמוניה בעולם לא הרמוני וללמוד לבטא את עצמי ולהציב גבולות למען עצמי ובשירות הרצונות האוטונומיים שלי בלי להתבטל מול מה שנוח לאחר . אי אמרה שהחיים ממש לא תמיד נעימים ועליי לוותר על הכמיהה הזאת. מה דעתך אודי? כאילו שלא ידעתי שהחיים לא נעימים תמיד. אבל הייתי רוצה שיהיו יותר נעימים... היא גם חושהת שלהביא ילדים זה רעיון טוב ומרפא.... מה דעתך? אולי אם יהיה לי ילד אני אהיה עסוקה בתכלית ממשית וחשובה לשם שינוי.. אבל אני צריכה עוד זמן :/ צריכה להתפתח עוד.

אודי, אני כועסת! מרגישה את הכעס "אוכל" אותי מבפנים. מרגישה שרוצה לצעוק. אודי, הזעם הזה רעיל. מכרסם בגוף שלי כמו חומצה. אתה יודע אודי, כשהייתי ילדה, היה אסור לי לכעוס, היה אסור לי לבכות והיה אסור לי לזעוף. הייתי צריכה להדביק חיוך מלאכותי על הפנים. כמו של בובת סמרטוטים מפגרת. אם הייתי בוכה או זועפת, הוא היה סוגר אותי בחדר עד יעבור הזעם. אודי, אני שונאת אותו! זה בסדר עכשיו לכעוס???

זה בסדר לכעוס. למרות שמניסיוני זאת גם חוויה מכאיבה כי בשעת כעס לא הכי נעים לנו. אבל זה בסדר. חלק ממגוון הרגשות שיש בחיים.

אבל נעזרת בה יותר.....מאשר פה.....נראה לי עמוס מדיי וגם קצת לא פייר להיעזר בך יותר מדיי כשיש מי שמטפל בי.....בוטחת בה יותר, מאמינה שאכפת לה ובתוך הקשר והקרבה פחות ופחות פוחדת מהקרבה ומספרת יותר ויותר......מקווה שכך אגיע בסוף אל המנוחה והנחלה :) אני מאוד אוהבת את חג השבועות למרות שהולך להיות לא קל בכלל......אודי, נפתחתי מאוד בתוך הקרבה הזאת אליה....משהו נפתח בקשר שלנו....מעניין, דווקא מאז שיש חיבוק :) כנראה שזה לא כזה גרוע ולא הורס ולא מפחיד! רק שתדע לך שזה עושה לי טוב!!!!! מעולם לא התייחסו אליי כל כך טוב.....חבל אבל גם מזל שיש אותה :) שיהיה חג שמח לכלם.....מיכל.

אודי, ההודעה של מילי מפחידה ומזכירה קצת אמהות ש....אתה מבין נכון? תשמור בבקשה עליה ועל ילדיה, זה נשמע מסוכן...סליחה מילי, דואגת מאוד!!!!!!....... אולי קצת בתור אדם חרדתי אבל בכל זאת....

מנסה להיות

אודי אודי אודי... בשביל מה אתה חושב שאני עושה את זה? כדי שתוכל לקרוא לי חופרת!

קצת להיות כאן. הייתי ביום שישי בטיול עם חברה ונהניתי מאוד. לפעמים יש רגעים טובים. אודי, אם יש מצבים שחוזרים על עצמם למשל סביב שבת, שלפעמים לא מסתדר ורע לי. אז פתאום אני חושבת שאולי אם לפעמים כן טוב זה לא שווה אם אחכ קורה מצב אמר. הצלחת להבין אותי? קשה לי לחשוב שהטוב נשאר גם כשקןרה כשלא.

חנה יקרה, זה נשמע משמח מאוד, יש לך חברות שאת אוהבת אני בטוחה שהן אוהבות אותך ורוצות בקרבתך, גם בשבת :) חג שמח!

שלום, חבר שלי ואני כבר שנה ביחד אבל אני נפגעת ממנו לא פעם. במהלך השנה חווינו פרידה שבה הוא שכב עם שתי בנות אחרות (אקסית וידידה שלו) על הידידה הוא לא סיפר לי בהתחלה מפני שהתבייש בשל גילה(17)...על האקסית הוא סיפר וניסיתי לקבל את זה כי סהכ היינו פרודים. לאחר זמן מה הוא ביקש ממני הפסקה הוא טס עם חבר לעבוד בחו"ל בארץ מולדתו וביקש הפסקה כדי לסדר כמה עניינים אצלו בראש לטפל באופי שהוא לא אוהב בעצמו ולגלות האם הוא מסוגל לחיות עם עוד מישהו שהוא חבר שלו. נענתי לבקשה שלו וביקשתי ממנו אפילו שהיא תיארך גם כשהוא בארץ כדי שיהיה לי קצת יותר קל להקל את זה...כמובן שידעתי שיש סיכון שהוא ישכב עם אחרות בחו"ל אבל לצערי הוא שכב עם אותן השתיים ששכב גם בפרידה שלנו....זה ממש כאב לי...הוא אמר שהוא אוהב אותי וכי יש לו סוג של בעיה פסיכולוגית שכאשר הוא נשאר לבד או במצב שהוא מוגדר "לא ביחד" הוא חייב בסקס. ואין לו שום קשר עם סקס ואהבה. שזה פשוט קרה. נורא קשה לי להבין איך המח שלא עובד ואני מנסה לקבל את זה כי מעומקי ליבי אני אוהבת אותו ואני מרגישה שגם הוא אותי - אבל- אני לא מבינה למה זה קורה לו ולמה הוא חייב את זה... וכן מסקרנות של בחורה חיטטתי בהודעות שלו ואז גיליתי על הידידה שהוא שכב איתה בהפסקה שהוא שכב איתה גם בפרידה שלנו וכאן התפרצתי בכיתי הרבצתי הוא חיבק אותי ובכה אמר שהוא אוהב ומצטער שהוא פגע הוא לא חשב שאני אקבל את זה כל כך קשה לא הבנתי למה הוא עשה את זה למה כשהוא אוהב הוא צריך להתענג עם מישהי אחרת....הוא מרגיש שסקס זה פשוט משהו שמביא לו אופוריה לרגע אני לא יודעת אני מנסה ולא מצליחה להבין את ההסברים שלו..ומקווה שמישהו יוכל לעזור לי להבין אותו..בבקשה

הבן אדם כנראה לא מסוגל לשמור את עצמו מסתפק בקשר מונוגמי בלי לבגוד. זה מה שיש. הוא לא ישתנה. אם זה לא מתאים לך תפרדי ממנו ותמצאי מישהו אחר. אחרת תמיד יכאיב לך שהוא שוכב/שכב עם אחרות.

אתם רציניים איתי?! א. הוא לא בגד בתוך הקשר...בהגדרה בהיינו בהפסקה. והגדרה זה משהו שחשוב לו. ב. דחף מיני? דחף מיני הוא גם ישכב עם האחת הראשונה שתתחיל איתו בבר. הוא לא- הוא ישכב עם מי שהוא מכיר ורוב הסיכויים שאם הן לא יקחו את הצעד הראשון הוא לא יגרום למצב הזה לקרות. ותאמין לי הוא לא כזה ביישן... בקיצור תודה על העזרה

ימימה זוגיות אהבה וקשר רציני זה לא כמו באגדות זה לא נסיך על סוס לבן שיבוא ותאהבו לנצח יחסים וקשר זה משהו שנבנה יחד אם מספיק אוהבים מתמודדים ועוברים קשיים כמובן שתמיד יש גבול אבל את בעצמך תדעי מתי הוא עבר אותו. לא אני לא חושבת שהוא יבגוד בי ועברה תקופה מאז המקרה ואת האמת אני מרגישה מאושרת פשוט המקרה לא יוצא לי מהראש. יחסים ובן זוג זה דבר שלוקח המון אנרגיה אבל האנרגיה שהוא מחזיר לך והקשר הקרוב עם אדם זר כביכול ממלאת את המצברים את מבינה שלא משנה מה את לא לבד

.. .. אודי :( לא יודעת מה יש לי.. אולי זה קשור למזג האויר המשונה בחוץ ? כאילו מזג האויר כזה תלוי באויר כזה ..לא החליט אם להוריד גשם שרבי עם חול מדברי או להשאר עם הבחילות בלבד.. :( אודי :( לא יודעת להסביר .. הייתי אצלה מקודם..והיה רגוע..ושמענו את הצפורים שלוחשות בוקר טוב, ואפילו שמענו ברקע את צלצול פעמון ביה"ס שמתנגן עם צלילי קסילופון במנגינה ההיא של התינוקות שמנסות לתפוס את הפרפרים במובייל שמסתובב מעל הפנים.. יודע למה אני מתכוונת אודי ? יצאתי ממנה, ואני מרגישה בור ללא תחתית.. ריק כזה.. געגועים ?? כמיהה כזו מטורפת ל ???? אולי לביג מאמא הגדולה ההיא שיושבת שם (בהודו?) לא זוכרת כבר איפה.. ( סוריקטה, זוכרת שפעם אמרת לי איפה היא יושבת ?) אודי :( הלב שלי נקרע למליוני קרעים..כמו בפיגוע :(( חלקי הלב נדבקים עם הדם על הקירות, מתחת לגלגלי האוטובוס..בכל מקום חלקיקי לב קרועים שנדבקו עם הדם.. ואתה יודע אודי ? בשלישי הבא, ה 10/6/14 יהיה לנו יום הולדת.. ב 10/6/09 נפגשנו פעם ראשונה.. זה היה ביום רביעי.. אני זוכרת. ביום הולדת שלנו בשנה שעברה,אמא צביה הביאה לי את הורוד הזה שכשאני מניחה את הראש על הכרית שלה, אז הורוד הזה כזה כמו מלטף כזה את הפנים.. השנה הרגשתי כבר מזמן שאני רוצה לתת לאמא צביה מתנה.. אני מציירת לה ציור..אני כבר לקראת הסוף.. אמרתי לה כבר מזמן שלא תצפה לשום דבר, מי שמצפה ממני, מתאכזב.. ואולי היא לא תאהב את הציור הזה ??? הצבעים הם לא שמן..התחשק לי באקריליק.. ורואים בציור ציפור בצבעי קרם,סגול רך כזה..עם כנף אחת שבורה כלפי מטה עם דם טרי וקרוש..וכנף שניה מתרוממת והופכת למחמשת ותוים בצבעי זהב יוצאים ...וקרוב לציפור הזו מתנועע ברוח עץ עבות, רואים שהוא עץ עתיק.. ומלמעלה יוצאת מעין שמש זהובה שהכנפיים שלה מופנות פנימה כזה..עוטפות את העובר הקטן שבתוכה,בשמש.. אני אוהבת את מה שיצא.. אבל נורא נורא נורא מפחדת.. ואם היא לא תאהב ?? ואם היא תהיה איתי מלאכותית כי היא תפחד מהתגובות שלי ??? ואם היא תתרגש ותתלהב ?? הרי פיסלתי לפני שנים ..והפסיכולוגית הקודמת שלי (שאז הייתי בטיפול רגיל של פעם בשבוע ) ראתה, הסתובבה סביב השולחן עליו היה מונח הפסל, וכל הזמן כאילו מילמלה לעצמה.. ידעתי.. ידעתי.. אמרתי כל הזמן שאת.. ומאז הפסקתי לפסל אודי :((((( ואם היא תצפה ממני למשהו ???? אודי :((((((( אני מרגישה שהכל עם חומר נפץ . כל תגובה תגרום ל ??????????????????????????????? אודי :( אני רוצה למות :((((((((((((((( אודי, אתה בעד המתת חסד ??? ואולי זה החסד האחרון שאפשר לעשות איתי ???? המתת חסד במבי.

כל כך מבינה...אצלי היא מנסה שאכתוב ואני פוחדת נורא....למרות שאני כותבת מגיל מאוד צעיר.....פוחדת שהיא תלעג לי, שהיא תדבר מאחורי הגב......כנראה זה בגלל שתמיד היה מי שילעג ולא יתייחס בכבוד ולא הבין את משמעות הכתיבה בשבילי (קצת חשבו שזה זבל...)......חבל, אבל לעיתים אני חוטאת בכתיבה וזה משחרר......מקווה שתוכלי לתת לה את הציור, היא לא תלעג, בטוחה שתאהב ותשמח!!!! אני שמחה רק מלשמוע, בהצלחה וחג שמח!!!!!!מיכל

על התגובה. לא יכולה לכתוב יותר הלב נקרע למליוני חתיכות קטנות.

במבי אחותי שלי, כן נדמה לי שזה היה הודו... תקשיבי, ככה – קודם כל את מזכירה לי שאני מצטערת שלא הבאתי למטפל שלי עוגת גבינה לכבוד שבועות, אבל מי אמר שחייבים דווקא בתאריך הזה, רק שארים ת'עצמי... את יודעת, בפגישה האחרונה שלנו דברנו על כך שאיני מרגישה ראויה. שמי שמרגיש ראוי לאחר גם רוצה ילד. לוקחת את קו המחשבה הזה וחושבת שאולי הציור (ואני משוכנעת שאת מוכשרת מאד) הוא מעין ילד של הטיפול ואת דואגת פן לא יהיה ראוי. והוא כן, ומאד? ואת מטופלת ראויה, ומאד. מה את אומרת על הכיוון? שלך באהבה, סוריקטה (כועסת על מי שקרא לך פעם מפגרת)

סוריקטה, אחותי שלי.. אז קודם כל, הלב שלי מרגיש שהוא רוצה לתת לך חיבוק ענקי.. אז.. תעצמי עיניים, תרפי, ותני לעצמך להרגיש את החיבוק הענקי שאני מחבקת אותך אחותי שלי.. ((((סוריקטה)))) מרגישה ? את מזכירה את המפגרת.. את הלא ראויה... רוצה לספר לך משהו שקרה היום.. החלטתי שלפני שאני נותנת לאמא צביה את הציור, אני חייבת להראות לאמא שלי ולראות את תגובתה.. הגעתי אליה הבוקר..כן, עם עוגת גבינה לחג.. הוצאתי את הציור מהעטיפה שעטיפתי אותו.. קראתי לה ואמרתי לה :" אמא,סתכלי על הציור הזה.. קניתי אותו ב 40 ש"ח..מה דעתך עליו ? את היית קונה אותו ב 40 ש"ח ? אמא שלי הסתכלה עליו ואמרה, לא. שאלתי אותה, וב 20 ש"ח ? היא ענתה, לא. שאלתי אותה, ואם מישהו היה נותן לך אותו בחינם, היית לוקחת אותו ? היא ענתה, לא. ואז היא שאלה, מי בכלל צייר את זה ? אין על הציור חתימה.. אמרתי, אולי איזו מישהי אנונימית ? אולי איזו ילדה ? שאלתי אותה, למה ?למה את לא אוהבת את הציור הזה ? והיא ענתה, הוא סתם.. זה ציור מופשט.. רואים בו איזו שמש ותוים והעץ הזה הוא לא ברור..אני אוהבת ציור ברור ומדוייק !!! ואז היא אמרה לי ..מאמא (אמא שלה) ציירה מאוד יפה ומדוייק.. בכלל לא ידעתי עד לרגע זה שסבתא שלי ציירה..שאהבה לצייר.. מעולם לא דיברו אצלינו על זה..גם לא ראיתי מעולם אף לא יצירה אחת שלה.. הגעתי הביתה מטורפת.. בכיתי בקולי קולות.. בכלל לא יודעת אם אביא לאמא צביה את הציור הזה.. כן סוריקטה אחותי שלי... מברכת אותך בחג נעים ומלטף.. שלך-במבי.

אני מנסה להבין איך טיפול כזה עובד לעומת טיפול רגיל? חג שמח ותודה

הי דורון, טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, הוא שיטת טיפול שהתפתחה בשלושים השנים האחרונות, ותפסה תאוצה רבה בעשור האחרון, בזכות יתרונותיה היחסיים בהשוואה לגישה הקלאסית. בטיפול CBT המטופל המטפל עובדים כצוות במטרה להתמודד ביעילות עם הקשיים שמביא המטופל. כבר במפגש הראשון מוגדרות המטרות ונערך 'חוזה' לגבי משך הטיפול המשוער, וניתנים שיעורי בית עמם יוצא המטופל כמשימה לשבוע עד המפגש הבא. המטפל ב-CBT הוא אקטיבי, ממוקד, פעיל ונדרש לחדות ודיוק. העבודה הטיפולית מתנהלת על בסיס פרוטוקולים שנבחנו אמפירית ונמצאו יעילים מחקרית. אשמח אם תפנה אלינו למכון ונרחיב טלפונית.

שאל אתעורר מחר שאחדול שיפסיק כל הכאב הזה הבלבול והרעש שאפסיק להתדפק על דלתות ולהתחנן לעזרה. הלוואי שמישהו היה מצליח לעוזר לי עכשיו כי שיחות עם נציג של ערן בלילה רק מדגיושת את האין מואצ. הלוואי שלא אפקח עינח אל מחר ולא אקום על רגלי ולא ארהא את היום ושוב ארגיש בכאב הנורא הזה ששורף.אותי מבפנים, הלוואי שילדי לא יבחיונ בסבלי ויראו שאמא ישהנ בשלווה וילכו לדרכם. הלוואי שיכולתי לקחת אותם לישןו איתי כדי שלא אצטרך לדאוג כל גך וכדי שאחוסך מהם אובדן וייסורים. הלוואי שהעוםל יעצר עכשיו ולא אצטרך לעשות דבר ולהיות אנןיכת ורעה ופושעת. אני זקוקה להצלה, הנה כאן אני צועקת שמישהו יציל אותנו כי מחר כבר כמעט כאן. אודי אני לא מצליהח יותר

אני לא מאתרגת אותך, צר לי שכך אהת מריגש. אני באתמ מנהס להוציא משוה קונקרטי ופרקיט מהנסיןו. שלך. המטפלים שלי אל מדברים על הדבירם שאהת אומר וקהש לי לקחת אתדבריך ולומר אודי אמר. אני מרגיהש בהתדרדרות ולא מצילחה לעצור אותה. הקולות איםנ מרפים תחןתש המוות מתעצמת ונוספו עו אי אילו דבירם. המלחהמ שלי למןע האהובםי עלי ממשיהכ אינ לא מוותרת, כפי שודאי אהת רואה, ומנהס לקבל עזהר, תשובות, כיוונים ודברים שאפשר להאחז בהם. רק שבמקיבל ממשיך נתיב ההתרסוקת שאיני מצליהח לעצור. אינ מפחדת

אודי, פתאום הרגשתי כמה זה נכון שלפסיכולוגים יהיה כוכב צלילה, שילמדו יחד עם פסיכותרפיה גם הדרכת צלילה. לצלול עם אנשים למעמקים, לדאוג שיהיה להם מספיק חמצן, שלא יישקעו מהר מידי, שלא יעלו מהר מידי, שיוכלו לראות את החיים במעמקים. ההדרגתיות הזו שאתה מדבר עליה בלתי ניתנת להכלה לפעמים. כל כך לרצות לעלות כבר למעלה, אבל לעלות כל פעם קצת ואז לשהות בכאב החדש. ועד שמתרגלים שוב לעלות קצת, להכיר כאב חדש, אבל עוד לא לצאת החוצה. בא לי כבר לנשום בהקלה, אבל יש משהו נוגד אינטואיציה בכך שהדרך לשם עוברת בתחנות כאב שונות. קשה לי לסמוך לחלוטין על מדריכת הצלילה שלי שזו באמת הדרך לאוויר, שהיא דואגת שלא אטבע. תמיד נורא פחדתי מצלילה וטביעה, גם בעולם האמיתי... נעמה.

אודי, היא צריכה גם לסמוך עליי? מה זה אומר? לסמוך עליי ש...? אני מפחדת שיחד עם הגנות והתנגדויות אשמוט גם משהו שיהרוס אותנו, אותה. אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליי. מה זה אומר לסמוך עליי אבל לא רק להישען עליי? נעמה.

משהו שכתבתי פעם..אולי יתאים גם לך נעמה יקרה. כל שאת רוצה לעשות הוא לנשום רגיל, ולנשוף את האוויר לאט לאט החוצה. לתת לגופך להרגע, ולחום להתפשט. כל שאת צריכה הוא... להיות מצויידת בחום ואהבה כדי שתוכלי לצעוד קדימה בבטחה, לחוש עטופה בתוך ים סוער, להרגיש את היחד, גם כשאת לבד, לקבל רגיעה ושקט סימן ואות. להגיע לעיתים עד הקצה כדי לדעת שמישהו חשב עלייך בכל זאת.....

תמיד נעים כשאת חולקת שירים שלך... נראה לי שאני בימים שמתלבטים אם להיות עטופה בחום זה להיות עטופה בכבלים שמורידים למטה. אולי אני לא ממש בטוחה שיחשבו עליי, קצה או לא קצה.

הי נעמה יקרה, חשבתי על דימוי קצת אחר שמזכיר לי את הכיוון שלך - חולת אנורקסיה שמתחילה לאכול, שרוצה כבר לאכול, שרעבה במודע, שמוכנה לאכול את עוגת הקצפת (צד אחד בה, לפחות), אבל הגוף-נפש שלה עדיין לא מוכנים לעכל, ובוודאי שלא מנות גדולות. ויש דמות מטפלת מקצועית ששומרת עליה מפני הניסיון לגעת במה שהוא עדיין יותר מידי. הרבה יותר מידי. ככה דמיינו המטפל ואנכי את דרך הטיפול שלי. השלבים שכבר רוצים, אבל 'אסור' מאד כואבים. ותראי, תתכנה טעויות, אבל בואי נקווה שלא ברמה פטאלית. בשביל זה באמת יש מקצוענים שמקטינים את הסיכויים ל'נורא מכל'. איתך, סוריקטה

היי לך יקרה, כנראה שזה דימוי קולע, אבל אני לא מסוגלת לעכל (...) דימויים של אוכל. מרשימת המילים שאסור להכניס לפגישה. עם כל ההיגיון שמדבר כנגד, אני מפחדת מהרס בלתי הפיך שעלול להיגרם, לי, לה, משהו כזה. מעולם לא הצלחתי לקבל את העובדה שגם בעתות משבר המבוגר האחראי ידע מה לעשות. נעמה.

(יצאה לי מגילה של כלום חדש. עמכם הסליחה). המטפלת בטיפול פסיכולוגי קליני התערבה באופנים גרועים והזיקה לנפשי! בקשתי תוספת זמן ממנה וחשתי שזקוקה לכך. נלחמתי נאבקתי התחננתי אך היא התעקשה לתסכל אותי וכפתה לי על ההכרה באופן מלאכותי 'אין זמן'. היא שיקרה לי ואנסה פרקטיקה מלאכותית שפסיכולוגים לומדים לעבוד לפיה אנסה על הנפש שלי. 'האין זמן' הזה החדיר בי תחושה מייאשת ונוראית שעד היום מתמודדת עם הדהודי הזכרון הללו ומנסה להעיף ממני את השלכותיהם. היא ניסתה לשבור את רוחי בעודי בחיים. ניסיתי להסביר לה איך זה מרגיש אבל היא לא הקשיבה לי ועד היום אני מנסה להרגיע את עצמי שלמרות שכבר בת שלושים ומשהו כן יש לי זמן להמשיך להתפתח ולא באתי לטיפול אצלה כדי לוותר על השאיפות שלי לחיים ממושמים ולשמוע ממנה שיקופים כגון 'המיתו בך חלקים?' הבת הזונה הזאת צללה יחד איתי לתוך היאוש והפקירה אותי במקום להכיל את כל הדברים הקשים שהרגשתי ולהחזיק לי את התקווה שם. היא גם לא הסבירה לי מהו טיפול כך שלא היה לי מושג שאני צפויה פתאום לחוות כאלה דברים קשים. היא ניהלה הכל עקום וזיהתה לא נכון את כוחות האגו. בהתחלה כאילו היו יותר ממה שבאמת ובהמשך יאוש ומשיכת כתפיים. מטפלת ככ גרועה והיא פסיכולוגית קלינית בכירה ולא היה לה מושג בטיש איך האמירות שלה וההתנהלות שלה משפיעים עליי. היא לא הבינה אותי בכלל. ואני לא הבנתי למה היא כופה עליי תסכולים בכוונה וברור ששום 'מציאות' אמיתית לא קשורה לזה. לפחות הייתה מתייחסת להשלכות של מה שהיא עושה. הרגשתי שהיא ממוטטת לי את התקווה בחיים. וכן יש זמן. יש זמן!!! היא ניסתה לומר שההורים לא יחיו תמיד ולהפחיד אותי לחיות חיים השרדותיים מסתגלים במקום להנות ולפרוח ולחוות ולהתפתח! העיקר שהמטפלים ה*** האלה בעצמם כל הזמן מתייחסים למקצועם כלמידה וחקירה והתפתחות אינסופית.. אבל כנראה שעל המטופלים כופים דין אחר של חיים קטנים ו'מסתגלים' בלי באמת לנסות לעזור ולתת כלים והזדמנויןת בסביבה בטוחה לתרגל ולשקם מיומנויות ולעולם לא לוותר! גם אם קשה. לפחות הייתה מסבירה לי. היא בעצמה לא הבינה כלום :/ ונמאס לי להזכר בזה. ככ נמאס לי. זה בוקע במחשבותי פה ושם כמו איזה נגע זכרון ממאיר. הרגש שם משתלט ... אודי יש פתרון לתופעה הזאת?? אפשר כבר לעזור לי לשכוח ?? הפסיכולוגית הארורה מזמן גם הטילה וטו על עצם הקיום שלי מהחינתה ואין אם מי לדבר. נותרתי לדבר עם דמותה בעיני רוחי וגם הטיפול הנוכחי מתקדם בעצלתיים . נמאס לי להזכר ולחוות את החרא הזה. הכלבה לא נתנה לי חצי שעה תוספת ומאז נשרפו לי חודשים ואולי אפילו שנים של זמן במחשבות ורגשות על העיסוק המעגלי הקומפולסיבי הזה. שתמות כבר מהזכרון שלי. אם לא הייתה שם כדי לתקן כמו שצריך לפחות שתעוף לי כבר מהזכרון. נמאס! הנחתי עצמי בידיה ואלה ההדהודים שנשארו כי היא לא תמכה לי ב'טוב' כמו שצריך. לא הבינה כמה קשה זה נהיה להגיע לפגישות אחרי שהשפילה אותי. לא התייחסה, לא החזיקה, לא הייתה עם יד על הדופק בטיפול הזה! זה היה בידיים שלה ובכח שלה לרשום בי זכרונות אחרים והיא מעלה (מעילה) בהשפעה הזאת שהוקנתה לה והשליכה אותי על עצמי. רציתי דברים טובים! זה בדיוק מה שאני רוצה גם כיום. דברים טובים! היא לא עזרה לי ללמוד את הגישה לטוב הזה. גישה להנאה ולקבלה עצמית ולשייכות ויכולת להגשים , להתגבר על מחסומים ותקיעויות. היא לא עזרה כי לא ידעה להתמודד ולנהל את הטיפול בשלבים הסוערים יותר שלו וסתם נזפה בי וניסתה להשליך טת האחריות עלי (זה היה מזעזע). ועכשיו נמאס להזכר ואני רוצה לשוב לשגרת חיי בלי שזה יציק. לומדת להתמודד עם החיים בלי עזרת 'המומחית' הזאת. איירוני שהטיפול שלה ממשיך להפריע לי אפילו שהוא כברלא מתקיים בפועל. ככה זה עם טיפולים גרועים כנראה. מכבידים עוד חרא על הזכרון. דברים שכן השתפרו- יכולת לנפרדות קצת יותר, להבין באחר, הפסקתי לשרוט את עצמי בעקבות הצפות. אבל זה לא מספיק בכלל! החיים צריך לחיות אותם בהנאה ולחוות, לנוע בחופשיות. לא מספיק רק לבדוק 'מצב סימפטום' שהנפש לא חשה רווחה זה לא משנה אם התנהגותית נחלש סימפטום כלשהו. משנה שהנפש תחוש רווחה ואדם יכול חי ופועל ושייך ומסופק וגאה ונהנה ומאושר וגם משפיע הלאה ומסוגל לתת הלאה. כל הצרכים שמטפלים נהנים שהם מוצאים סיפוק לעצמם- גם למטופלים יש את הצרכים האלה ומן הראוי לעזור להם לחוות גם 'סיפוקים'. זאת לא מילת גנאי!! סיפוקים שבהשתייכות ויכולת לפעול בעולם באופן משוחרר ויצירתי ולא רק בתור בורג שקוף בארגונים ונטול תחושת ערך וש'מסתגל' כי ה'הורים לא יחיו תמיד'. כל אחד אחר במקומי היה זועם גם על זכרונות שכאלה. באתי לקבל עזרה ממנה לא את הביזוי הזה. נמאס ממשקעי הזכרון הללן שימחקו כבר. גוזל לי המון זמן ואנרגיה על חשבון פניות נקייה לדברים אחרים. לחשוב שרציתי להיות פסיכולוגית.. איזה אבסורד. אני מקבלת בחילה לפעמים מהמחשבה על כל הספרים שצברתי על המדף. הם לא הואילו לי הרבה כי התשובה האמיתית לא בטקסטים אלא רק ניסיון ישיר וחוויה. אפילו את זה היא הבהירה לי כשראתה אותי מבזבזת חודשים רבים מולה בקריאת ספרים. נהיינתי חכמה בשכל אבל עדיין לוקה בחסר ברגש ופן מנטאלי. די כבר שיסתדר. שלא לדבר על השתקמות כלכלית שצריך לעשות כסף בעולם הזה אם רוצים לגדל ילד נורמלית ומצד שני לא להפוך עבד במשרה מלאה כי אז איך ההורה יהיה זמין לילד שלו להשקיע בו? איפה הפסיכולוגים כאן ?! לא כולם 'עבדו קשה' ומרוויחים מאות לשעה. אז איפה במאבק הזה? הרי יש לזה השלכות מיידיות גם על טיב ההורות שאנשים מעניקים. צביעות שחוגגת מכל הכיוונים ומסקנה ש 'אם אין אני לי מי לי' ולמרבה הצער לא לכולם יש 'אני לי' מספיק חזק ועם תושיה ובטחון ויכולת לפלס לעצמו דרך משגשגת ולעשות שימוש במשאבים אנושיים. נמאס להביו הכל אבל להתקשות במסוגלות. נמאס גם להזכר. רוצה לעבור הלאה.

למימה אפשר לחבק אותך? הילה

קיבלתי את החיבוק. באמת. אחלה תגובה.

שלום לך דר אני מתנצלת מראש אם ההודעה שלי ארוכה מידי, אבל אני מרגישה שאני חייבת להוציא את זה החוצה, וחייבת לשמוע דעה של איש מקצוע. תחילה אציין במגיל 18-19 ועד גיל 24 הייתי בטיפול פסיכולוגי קבוע, ועד היום אני נוטלת ויפאקס. סבלתי עד כלפני 3 שנים מדיכאון, דיסטימיה, חרדות וOCD. כיום אני מרגישה הרבה יותר טוב, ללא דיכאון ועם חרדה כללית קלה. חושבת שעדיין סובלת מסוג קל של דיסתימיה. אך מצבי הרבה יותר טוב, ורק בשנתיים האחרונות התחלתי לחיות ולעשות דברים שהייתי אמורה לעשות לפני עשור. כמו שנאמר בכותרת, אני בת 30 (ממש אוטוטו) וקשה לי מאוד לקבל את העובדה הזאת. להבדיל מנשים אחרות בגילי, אני לא מחפשת זוגיות ואופציה לילדים אינה נכללת במחשבותי. אני יודעת שהלחץ מהבית עושה עבודה מסויימת, כמו אמא שמודאגת שאין בי רצון לחפש בן זוג, ושחיי מתנהלים כמו חיים של ילדה בת 20. אני כל הזמן עסוקה בחישובים, לדוגמה: "אני עכשיו בת 30, אולי עד גיל 35 אצליח לעשות את מה שתמיד רציתי, ואם זה יקרה, בטח הרצון לילדים יגיע אחרי גיל 35, ואז אני אהיה אמא זקנה, וכולם יחשבו שאני מבוגרת מידי לעשות את הדברים שתמיד רציתי". אני תמיד מחפשת שיגידו לי שאני נראת צעירה (למרות שאני לא באמת צריכה אישור אמיתי מהסביבה, אני נראת בת 22). ניסיתי תקופה ארוכה לעבוד על עצמי, חשבתי שאולי אני צריכה "לזרום עם הזרם", להתחתן ולהביא ילדים. אבל אני לא רוצה את זה. לא רוצה גבר בחיי ולא רוצה ילדים. לא עכשיו. בעשור האחרון מאוד סבלתי, כולם התקדמו בחייהם והגשימו חלומות, ואני הייתי סגורה בתוך החדר שלי, בתוך עצמי, מנסה להבין מה לא בסדר. ברחתי לאלכוהול, שהיה חבר טוב שלי במשך שנים ארוכות. ורק עכשיו בגיל 30 אני מבינה שזה הזמן לקום ולעשות, וקמתי- עשיתי, אני צלולה ואני בתהליך להגשים חלום. ואני רוצה את זה, זה החלום שלי, חלום שהייתי צריכה להתחיל להגשים בגיל 20. ומסביב כולם "כועסים" עלי, כועסים שרק עכשיו נזכרתי, כועסים שזה מה שמעסיק אותי במקום להכיר מישהו ולהקים משפחה. האם אני טועה? האם זה לחלוטין לא נורמלי שמישהי בת 30 עדיין לא רוצה להתחתן? האם זה לא נורמלי שמישהי בת 30 מרגישה ילדה ואוהבת את זה? האם זה לא נורמלי להיות בת 30 להאמין שגם להתחיל עכשיו זה בסדר? כשאני אומרת לאמא שלי "אמא, אני יפה, אני יכולה להצליח, זה הזמן שלי לתת לעצמי משהו אמיתי, אין לי מקום להכיל ילד" היא אומר לי "את יכולה להצליח בהכל, אבל אל תבואי אלי בבכי בגיל 40". זה דבר שמכניס אותי למקום רע מאוד, והיא לא מבינה את זה. ואולי היא בכלל צודקת, ואני חיה בבועה.. וזה כל מה שאני רוצה להבין- אני טועה? אני מאוד אשמח להתיחסות כל העניין הזה מקשה עלי מאוד, ביומיום, האיכות השינה ובהרגשה הכללית שלי. אני מודה לך מראש

מזדהה עם חלק מהדברים שתארת. גם אני מעל 30 כבר ויש לי התפתחות מעוכבת וללא זוגיות וילדים.. לא יודעת אם יהיו לי.. מנסה לעשות עבודה עצמית... לא חייב להתחתן ולהביא ילדים בעולם הזה. מה זה 'נורמלי'? יש גם אנשים שכן מתחתנים ואז מתגרשים או הורים גרועים.. אז זה יותר נורמלי? לא בהכרח בכלל. ואני לגמרי מזדהה עם ההרגשה שיוצאים לחיים ומתחילים לחיות אותם בדיליי של שנים אז לא ישר בא לקחת אחריות של מבוגרים עם משפחה אלא רוצים להשלים חוויות ... מותר לך. לדעתי זה בסדר וזה נורמלי. העיקר שתהיי שלמה עם מה שתחליטי.

אודי. למה אתם עושים את זה בעצם? ואם אתב טוען ש'גבולות שומרים' אז אנא ממך גם תסביר את הטיעון שלך. למשל אם ביקשתי ממנה תוספת זמן והיא התעקשה לא לתת כפי רצוני אלא ש'אסתפק' לפי תנאיה. כיצד זה שמר עליי ומפני מה?

אני כבן 28, רווק, ללא חברה כל השנים, ומרגיש בודד. הקשרים החברתיים שלי הם מאד קצרים. אני לא נהנה בחברת בני אדם, אני לחוץ שם. נכון מצד אחד אני נחשב בחור טוב וגם חברותי כי לא פוגע באף אחד ומתייחס יפה לכולם, אבל כל חבריי קוראים לי 'השתקן' ו'בונקר', אני לא מצליח להפתח כמו חברים רגילים, וכך גם אינני יכול לבטאות אהבה. אני חושש אפילו שאני באמת לא מסוגל לאהוב.וזה מפחיד מה זה, אני אדם רע? והאם זה נכון שפסיכולוג יוכל לעזור לי לצאת מ'הבונקר', להיות איש חדש?

אני אמורה לעשות עם כל הזעם שהטיפול הפסיכולוגי ההוא עורר בי וחשה בו בתוכי מאז? נו אודי, אתה מומחה לטיפול נפשי. מה אני אמורה לעשות עם ההרגשה הזאת שהטיפול הפסיכולוגי המאוד גרוע חרט בנפשי? להרוס אתם יודעים. יודעים גם לתקן? היא פגעה בכבודי. אתה יכול לקרוא לזה שחזור או מה שלא יהיה. זה לא משנה! כפו על הכרתי באופן חד צדדי תנאים שבהם הטראומה השתחזרה ולא ניתן היה שוב לברוח מהזכרון. ואת הזעם שלי שפרץ לא הכילו כראוי. השאירו אותי לבד. נו יש לכם המומחים גם ידע איך סוגרים קצוות של תהליכים טיפוליים כמו שצריך??

שמטפל שלא בא מאותו רגע ילדותי קשה רגשית של טראומות התפתחותיות ומשבר אומר למטופל 'עבדתי קשה' כדי להצדיק תעריפים והתקדמות בחיים?   הרי במציאות של חוסר צדק ושיוויון לא כולם זוכים לאותם הזדמנויות. אז למה מטפלים מתנשאים? תסביר לי בבקשה . אין סוג אחר של התערבות פחות מגעילה שאתם יכולים להמציא? אני שונאת כי טעמתי חוסר שיוויון צדק מהם אודי. אין לכם איזה התערבות מסוג אחר בארסנל שלא תבזה בני אדם שגם ניסוי אבל חוו משבר וסבל? זה לא שאני מתכוונת לוותר אבל לא מקובל עליי שבאתי לטיפול ונאלצתי לשמוע את החרא הזה ממטפלת כל** שצפצפה לחלוטין על כל האמת של חיה ובאטימות ישבה שם והתנשאה עם כל היש שלה. באמת אין לכם יכולת יצירתית מספיק למצוא התערבות מסוג אחר? אין לכם בושה? בוא ואגלה לך משהו- אם היה לך מסלול חיים דומה לשלי גם אתה היית מתכעס עד מאוד, אתה לא חושב אודי? באיזה זכות היא אמרה דבר כזה ומילא לומר, אוקי, היא ציינה עובדה מבחינתה, אבל באיזה זכות לא להתייחס לחוסר צדק ושיוויון היסטוריים שהיו? המטרה שלכם לרפא ולעזור או לבזות ולפגוע ולהתנשא באטימות? אתה מסוגל להבין את הכעס שלי אודי? כולל תמחורים גבוהים מאוד עבור תמיכה לאנשים שמרוויחים הרבה פחות. זה כאילו מקשים על בני אדם לצרוך עזרה. אבל כבר למדתי שאם אין אני לי מי לי. באמת שהטיפול לימד אותי את זה היטב. אשמח אם תתייחס.

שלום יקרה או שיש לך בעיות בהבנת הנקרא או שהגבת במקום הלא נכון ותגובתך אינה מתייחסת להודעה שלי (מה 29/5) למילי. כתבתי למילי שאולי הטיפול בו היא נמצאת אינו מתאים לה (אני יודעת שנאסר עליה ליצור קשר עם המטפל בין הפגישות, למשל). מה הקשר לאודי בכלל??? למה אני "יורקת לבאר ממנה אני שותה"? מציעה לך לקרוא את תגובתי בשנית. אם תזדקקי להבהרות, אשמח. נטע.

אני הבנתי את כוונך. יחד עם זאץ, הבנתי גם למה לא הובנת נכון ע"י אחרים... הניסוח שלך היה נתון לפרשנות, ומי שלא שם לב בקריאה, זה די היה נראה שפנית לאחזקה של אודי.

צר לי שנפגעת ממש לא בזה היתה הכוונה...ואמרתי מראש שכל מה שנכתב שם לא נכתב מכוונה רעה.. אבל חזרתי אחורה וקראתי שוב....וממש אי אפשר להבין שלא לאודי היתה כוונתך.. אלא רק לאחר ההסבר שלך... אז כן יש לי מספיק בעיות..בהבנת הנקרא עד עכשין לא.. לילה טוב

שלום, יש לי מקרה משפחתי של קרוב הסובל ממניה דפרסיה. אחרי שנים של קט מהמחלה עקב שינויים חיוביים כמו לידת נכדים, המחלה התפרצה אצל הסבתא קרובת המשפחה שלי. כרגע היא בבית ומסרבת לקחת כדורים. לאן אוכל לפנות על מנת לא להגיע למצב אישפוזי? תודה רבה!

שלום אשמח להמלצה על פסכולוג\ית טובים המתמחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT באזור חיפה \ קריות \ טבעון תודה מראש

שכחתי לציין- פסיכולוג\ית שעובד עם מכבי

צביקה שלום יש הרבה מאוד מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים באזור חיפה, קריות וטבעון. אני לא יודעת מי עובד עם מכבי ומי לא, אולם למכון טמיר יש הרבה מאוד אפשרויות להפניות שיוכל לסייע. הייתי מציעה לך למקד קצת יותר את מהות הסיוע שאתה מבקש, מטפלים המתמחים בטיפול בחרדה, טראומה, דיכאון וכו. בהצלחה ושבת שלום

יש לי בעיה של התקפי זעם, שמלווים בכעס והרמת קול, בעבודה ובכלל אני בן אדם מאוד נוח וסבלני אבל במצבים של ויכוח עם בת זוג אני לא מצליח להשתלט על הכעס ומתעצבן במהירות ובקלות, הייתי רוצה למנוע מצבים כאלו.

חיכיתי לך וטרם באת...

נקודת אחיהז ואל מצליחה למצוא בכל היום הזה רק סעהר שמתגברת ועצב ותחושת אסון ממשמש שמתגברםי אין אף כדור שיכול לעצור ואף אחד שיחזקיאותי כל כךחזק שהכל יפסיק הצילו נשמעת הצעקה כל היום כל כך חזק והיא אומרת לה לשחרר להפסיק לצעוק כי שומדבר אל חעזור והיא חייבת כב ר לשחרר ולנוח אל תדאגי לכולם תראי אוךת מוטרפת מנסה להחזיק את כל זה והר הגעש שוב יתפוצץ עוד רגע איך לא הצלחת טיפשה בפעם הקודמתעכזיו את צריהכ לסבול יותר כי גם הילדים יודעםי ואומרים לפעמים דברים על הסוף שלך ןמי חשב ששעתיים בחדר בשבעו יפתרו משהו ומחוץ לחדר ץשארי לבד לבד. מספיק לך היא אומרת גם אם תצעקי יותר לא יעזרו לך כי כבר החליטו שאת סיימת ואני צנסה לתפקד כרגיל עם הקולות האלה, בעבודה, בין אנשים להעבחד אתהראש בפרך ואחר כך עם הילדיםשצריך להיות שם בשבילם ולהכין את ארוחת הערב והכלים והשכבה וסלט והצעקה לא מפסיקה והיא אומרת לכי עכשיו אל תחכי ואני עיפה ואל מצליחה לישון כבר הרהב זמן. מה אעשה מחר ובכל סןף ,השבעו אינ כל כך פוחדת שהיא לא מרהפ ומחליטה בשבילי כי כלום לא שווה ןהכלום והשנאה כשאינ מביהט במראה ולמרות שירדתי המון רואה אחת מאוד שמהנ ששוקלת 150 קילו ובכלל אני אפילו פחות משבעים אבל היא אומרת לי שמהנ ועכשיו אינ לא יכולה לישון כי הצעקה.לא מפסיקה והיא רק מדברת כל הזמן ואומרת דבירם רעים

יוצאת עכשיו מהפגישה. נפרדים. זה לא היה פתאום. אבל עדיין זה מרגיש כמו בום בלב. אמרתי לו שאוהבת אותו. באמת. הוא אמר לי שגם הוא. באמת. אמר שאנחנו בלופ מטורף, שהוא לא יודע איך לצאת ממנו. שניסה כל דרך. ולא. שהוא מרגיש בביצה, שאם ימשיך לנסות לצאת הוא ישקע יותר, נשקע יותר, ועדיף לעצור. רק שיצאתי מהדלת שלו בפעם האחרונה, נכון לפחות לתקופה הזאת, הרגשתי כמה רוצה שיחבק אותי...חיבוק אמיתי....וכבר היה מאוחר מידיי. הלכתי.

מחר יש לבן או לבת שלה שנולדו יום הולדת שנה. פתאום אני רוצה לשלוח לה הודעת מזל טוב. אני לא יודעת אם כדאי. גם לא הספקתי לדבר על זה עם המטפלת. מניחה שלא אעשה זאת כי אני צריכה אישור מהמטפלת... מה דעתך?

"באין רואה אותך, רעי, פניך מתחילים לגווע. לבלי הציל, לבלי עצור, שלוחי סנטר כדוב הקוטב, הם גוועים. אתה משכיב אותם על כר, או צף אתם לאורך כותל, או מציגם בלב חלון גבוה, אל מול אוויר הכוכבים. משקט וזגוגית שבירים לילות סיון. הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח. על פני העיר תלוי ירח מאובן- עולם שאין בו צליל ואין בו רוח. עוד דומית חצות ניצבת בכיכר, שוקטת בסחרחורת מגדליה. היכון והיכנע למגעה הקר, אין המולה, רעי, שלא תידום אליה. פניך רעדו ומתו בחלון, כמו למול מולדת משתכחת, כי מסכה סהורה של רוחק בחלום, של דרך ערירית, גם עליהם הונחה. ובעוד באישוניך תימהונות בוהים והיראה בקצות הפה כואבת, הוארת עד אימה בצלם אלוהים, בצלם עולמותיו חיוורי האבן." (נתן אלתרמן)

גילת יקרה, נתקעתי על דב הקוטב שבהתחלה. קרחונים נמסים, המים עולים על גדותיהם, מציפים, ובדידות וסטריליות, ותחושה של סכנת הכחדה, ולהתמזג עם הרקע. אפשר להיות איתך קצת כאן? בינות בדידות של פנים נעלמים? לשמוע עוד, אם את רוצה לספר? (ואודי סיפר שסוגריים זה חיבוק. אז לחבק את הלבד? ) נעמה.

נעמה, כן, דב קטב, מתמזג עם הרקע... עוד יש כאב, כלומר- הרגשה, שגורמת שלא להתמזג לחלוטין , עוד לא להיטשטש לגמרי כאילו שלקחתי אופיום. אז בין לבין, הדב הזה, עוד נוכח אבל בריק כזה שאפילו לצעוק בו אין טעם. ורוצה להגיד שכמעט ו - , אבל לא יודעת כמעט ומה, וגם חושבת שאולי דווקא מה שקשה כל כך זו דווקא האופציה שיישאר בדיוק כך, הבין לבין הזה. מנסה לסיים במשהו רך (אולי במקום קרח קצת שלג), אבל קצת קשה לי, למרות שאני יודעת שהוא שם, למשל בדמות כמה אנשים שמנסים להושיט יד ובדמותי שמנסה גם קצת בחזרה, מאי שם. קרובה-רחוקה . נעניתי קצת להזמנת השיתוף... תודה

אני יכולה גם להצטרף? לפחות נהיה לבד ביחד

נשמע כמו בדידותו של הסובל מנדודי שינה . יש שעה כזאת בערך בין שלוש ובין ארבע (גם זה שיר של אלתרמן) שהעולם נראה נטוש האויר דומם ונדמה שהזמן נעצר, ורק אדם אחד נותר ביקום. איזה יופי של שיר הבאת, פשוט גאון אלתרמן.

כתבתי איזו תגובה ואיני יודעת אם נעלמה או שעוד תופיע, אכתוב שוב וקצת אחרת – לשמלי, בהמשך לתגובתי אלייך למטה, אני שמחה שהצטרפת, להתחבר קצת... לגבריאלה, תודה שהגבת. והזכרת לי גם את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=Ku9vB1TiOAI (ואז גם השתעשעתי קצת מהקליפ שלו, כמו כל הקליפים ההזויים של משינה משנות ה90...) ולאודי, תראה, השיר הזה מתחבר לי. לא יודעת. גם היה לי מוזר לשים אותו פה. מרגישה פה עכשיו מקבץ של אנשים בודדים, שמלקטים אותם, ככה, כמו פירורי לחם על כרית האצבע... לא יודעת ... שמת לי בכותרת "באין רואה".. ואולי דווקא מהכיוון השני צריך להסתכל על זה, אין נראית... מעלימה את עצמי קצת... למרות שיש רואים... לא יודעת... והטיפול הזה עכשיו – זה כמו מאמץ להנכיח את עצמי. לתת לי מילים, צבע... אני שקופה ואיכשהו בכל זאת היא רואה אותי?! ונעמה הצוללנית, הזכרת לי איך לקח לי המון זמן ללמוד לשחות, פחדנית נורא, אבל היום זה כיף ומשוחרר מאד... תודה, גמדי אינטרנט, גילת.

אינ כותבת אליך כי ודאי לא תעהנ להודעה האחרוהנ בעץ האחרון שהיא שאלה לשאלתך על ביסוס קול. ואם אכתוב מאוחר לא תעהנ כי בזמן האחרוןאינך עונה על השאלות האחרונות. לפעמים אני מקווה שתהיה לך תגובה של ממש שתשאיר אותי עםמשהו... לא שאלה משהו לקחת וללכת איתו עדין אני מקווה שתהיה לך לא ממש יודעת המ לעשות עם עצמי ואיפה לשים את עצמי וקהש לי לשמוע את הקולות ולהתעםל אודי אהת חושב שאפשר לעזורז לי? ואולי אתה יודע איך

מילי יקרה, אני קוראת אותך הרבה זמן וכואבת את כאבך ובעיקר כל כך מזדהה. גם אני סובלת מפוסט טראומה מורכבת כל מני תוספות "נחמדות". אודי אל תהרוג אותי שאני כותבת את זה ואולי אני טועה בגדול אבל נדמה לי שמשהו "בהחזקה הטיפולית" שלך לא עובד נכון. אני עוברת גיהנום בחודשים האחרונים, פצעים ישנים נפתחים ומייסרים אותי אבל אני מרגישה שאני לא לבד בתוך כל זה. יש מי ששומר ומחזיק. אודי, יכול להיות שיש הבדל בין טיפול פרטי לבין טיפול במסגרת ציבורית (לטובת הפרטי)? הזמינות של "המטפל" שלי עוזרת לי להחזיק את הראש מעל המים. אני תוהה בקול רם (ואם לא מתאים לך, תתעלמי ואני מתנצלת) מה לא עובד בטיפול שלך???? אודי, בבקשה תגיב גם אתה מהזווית המקצועית. נטע.

לילה טוב... חשבתי לפני שהגבתי ..כן או לא להתערב.... תראי אני יכולה להגיד מבחינה אישית מאד קשה לי לפנות לטיפול פרטני אני יודעת שאני אישית לא מסוגלת לשבת מול מישהו שאני לא מכירה ולדבר על הדברים האישים שלי.. ודרך אגב אני משלמת על זה מחיר גבוהה... כאן לא מדובר בטיפול...כאן יושב כבר שנים פסיכולוג שמוכן בזמנו האישי לענות על שאלות, בעיות,בקשות... כאן לדעתי קיימת האוזן הקשבת על מנת להוריד קצת את הלחץ... ולכן אין כאן חוסר הצלחה... להגיד את הדברים כפי שנאמרו [ואני בטוחה שלא מכוונה חלילה רעה או לפגוע] זה לירוק לבאר שכולנו שותים ממנה ... זו דעתי בכל אופן.... שבת שלןם

תוהד נטע. הטיפול בשיורת הציבורי אןכ מוגבל ואין החזקה בןי הפגיושת לאחר האשפוז הומלץ יל לפונת למסגרת הזו ולא לפריטתמבשל היותה מערכת שיכוהל לתמוך. המטפילם שהוי לי במגזר הפרטי קודם לאשפוז פסיכולוג ופסיכיואר היו זמינים אך הם אלה שהפנו אותי לאשופז ולאחריו וגם לאחר נסיןו אובדני בעצם יצוא לגמרי מהתמוהנ והעדיופ להתנתק במה שנאמר לטובתי וכמובן שאינו משהו לא בסדר ולא מצליח כי הנה כבר חמשי ה חודשים אני שם ומרגיהש כל כך בודדה ובמבוי סתום תוהד שכתבת

היא קיבלה קופסא במתנה בלי שרצתה לא היה פתק החלפה הכל בפנים היה שבור זה מקולקל זה לא שלה של מישהו אחר הוא כבר הלך השברים מפוזרים ברצפה על אדן החלון או במקום נעלם שאף אחד לא ידע יש לה דרכים עקומות לתקשר היא סגרה אותם על רגליה על ליבה ועל אמונתה

כמה נוגע... פאזל של חתיכות פוצעות, חתיכות לגו ממתכת חדה שדורכים עליהן ברגעים הכי לא מתאימים. ובקישור נדוש אך מתבקש - אולי גם תיבת פנדורה, שהחיובי היחיד בה היה התקווה שמתלווה להרס? זה לא הוגן לקבל ילדות שבורה. נעמה.

אני מטופשת. כל הזמן מדברת על זה שאני לא חלק. סליחה, לא מדברת - חופרת.. בכלל לא מגיע לי להיות חלק משום דבר. אני יצורה נאלחת. פיכס. לא מגיע לי כלום. באמת. זו חוצפה שאני מתבכיינת בכלל. כבר אמרתי שצריך לשים אותי בצינוק.. (וכתבתי ארבע ימים, כשזה ארבעה וזה מציק לי)

את מזכירה לי ככ אותי. אני מתבאסת על טעויות כתיב כאן... וגם אצלה. יש לי טעות בראש מעניין אם היא תזכןר כשאגיד לה, אם בכלל אגיד. לכןלם יש טעויות גם למי שיודע. זה בסדר. את יודעת, כתבת לי שגם את מסתכלת לה ברכב ועוד כל מיני. רציתי ךענות לך אז ןכנראה שלא יצא. שאנחנו ממש דומות בטיפול:-) ובכלל לא משנה מה אגיד לך כרגע כי זו כנראה החוויה שלך אבל את ממש מותק ןאני בכלל לא רןאה כאן את מה שאת מדברת עליו. ואת

שמלי, בדיוק כתבתי הודעת לבד. והרגשתי איך הרבה פעמים הודעות פה זועקות כל אחת את הלבד שלה. והרבה פעמים נשארות כלואות/כולאות עצמן במסגרת של ריבוע אדום, צינוק, לבד לצד לבד... ולפעמים גם צומחים קצת ענפים , ידיים קצת נוגעות.. אז באתי להוסיף ענף ללבד שלך. גילת.

באמת.. יש בפורום הזה הרבה כאב וקושי, אבל מהצד השני גם הרבה רוך וטוב.

איזו מילה משונה צינוק/תינוק. כתבת ש"צריך לשים אותי בצינוק" ולי קפץ לראש ישר שצינוק זה מקום קטן דחוס וחשוך, קצת כמו רחם...מי ששמים אותי בצינוק הוא שמור. אולי את צריכה שיחזיקו אותך קצת? אולי אני סתם מקשקשת, מקווה שלא תכעסי עלי.

מישהו סיפר לי לאחרונה שכשלצוללנים נגמר האוויר הם חווים שיכרון מעמקים, נעשים לא הגיוניים, שוחים למטה במקום חזרה למעלה. ובלבול הוא מילת המפתח לשקיעה הזו שאני נלחמת-לא-נלחמת בה. ובעצם זו לא שקיעה למקום של כאב, אלא למקום של אדישות. אני מצליחה לנוע רק בין הכואב מידי ללא אכפת לי, לא יודעת מה עדיף, איפה להיות, אם אכפת לי איפה אהיה. העיקר התנועה? עדיף להיות בכואב כדי שארצה בכלל לשנות? זה לא משנה כי לא מגיע לי בכלל טוב יותר מזה? לא יודעת למה להקשיב. אודי, קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים ובכל פעם התשובה לשאלה מרגישה? הייתה שונה. לא, לא מרגישה שום דבר עכשיו. מרגישה וזה נוגע. לא מרגישה אבל זה בסדר. לא מרגישה וזה מבעית. אין לי מושג מה למעלה מה למטה, מבולבל לי מידי. נעמה.

נעמה. זה כל כך מוכר הזריקה בין הקצוות. נראה לי שבכל זאת את לא ממש שם. מצליחה כבר לראות את זה מבחוץ. יש דברים שלא פשוט לשנות. הם עיקשים. מכירה את זה כל כך. נעמה, בא לי להגיד לך משהו? היה בא לי לטייל איתך על החוף, לנשום אוויר צלול. להרגיש את החול על כפות הרגליים את הצדפים שעוקצים ברגליים. את יודעת? היתה פעם שהעזתי לשכב על הבטן בחוף הגלים שטפו אותי החול הציף אותי החוויה שטפה אותי........... לילה רך הילה

על המילים וההזמנה. ים שלא במעמקים דווקא מיטיב, חול שורט-פוצע שמותר, מלח שמכיר בפצעים ומחטא. הכי אני אוהבת לעמוד בקצה, כשהגלים באים, וכשהם חוזרים כל החול בורח בליטוף מתחת לכפות הרגליים... נעמה.

שלום..למרות הרצון להיות [או להשתדל] אופטימית אין לי כוחות לסטירות שלא מפסיקות להגיע... התחלתי טיפול תרופתי חדש שהופסק אחרי שבועיים בגלל תופעות לוואי קשות שפגעו ישירות בסכרת ולא ניתן היה להמשיך ... לאחר שיחה עם הרופא הוחלט לאור ההחמרה בחודשיים האחרונים שלא מפסיקה וחוסר התגובה כמעט לכל טיפול תרופתי..להתחיל טיפול כימוטרפי על מנת לגמור לגמרי את מערכת החיסון.. נכון...יש דברים גרועים יותר אבל אני ממש מרגישה מותאשת וחסרת כח להתמודד עם הדברים.. חשבתי שנופלים לפני שמתחילים לעלות..אבל לא האמנתי שכל כך עמוק צריך ליפול... פעם האמנתי או חשבתי שבאיזה שהוא שלב הדברים נעצרים היום אני בכלל לא בטוחה בכך... לילה טוב וסליחה על הפסימיות

שלום! אני לפני מתאם ורוצה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני בתקופה עמוסה נפשית ומדוכדכת, ורציתי ללכת לפסיכיאטר לקבל כדורים להרגעה. האם זה יפגע בסיכויי קבלה שלי ללימודים? האם הם יכולים לדעת מזה? האם עדיף להימנע מזה ולעבור את התקופה הזאת עם התמודדות בדרך טבעית יותר? תודה על העזרה.

רק אני הייתי באובססיה לבדוק כל רגע למה האתר לא עולה לי? אפילו חשבתי איזה כיף יהיה לאודי שאולי הוא יקבל יום חופש בזכות זה (:

הי אודי, הפורום קצת השתגע.. שמת לב? לפני חודש כשעברה שנה ביקשתי ממנה שתגיד משו. שאלה מה אני רוצה שתגיד. רציתי שתגיד שאני מתקדמת... משהו בסגנןן. אז ענתה שהיא לא הייתה משתמשת במילה הזו אבל לא הייתה לה גם מילה אחרת במקומה. היום שאלתי אותה מה היא עושה. הכוונה הייתה מה היא חושבת. אני הייתי מתחת לשמיכה ןחשבתי לעצמי ורציתי לדעת איפה היא. היא ענתה והופתעתי קצת. קצת לקחה את זה לכיוון גם שאולי אני צריכה לדעת שהיא נמצאת ושלא תעלם לי. הזכירה גם חלום שסיפרתי לה שבאמצע הטיפול אני פתאום מגלה שהלכה. בכל אופן מה שרציתי לספר היה שהיא שאלה אותי אם אני זוכרת את מה שהיא ענתה לי אז לפני חןדש שכשביקשתי שתגיד משהו. אמרתי שכן. ואז אמרה- שבתקופה האחרןנה היא מרגישה שהתקדמתי. ואם אז לא יכלה לומר, אז היום היא כבר אומרת שכן. גם אמרה ששאלה כמו ששאלתי לגבי מה היא חןשבת לא הייתה נשאלת ואולי אם כן אז היא לא הייתה עונה כי לא חשבה שאהיה מסוגלת לשמןע. והיום כן!! אודי, נכון שזה טוב? היה לי טוב לשמוע את זה ולהרגיש. קצת גם מפחיד אתה יודע. כי זה לא שמה שבהכרח יכלתי היום או אתמול אצליח גם מחר. אבל זה בסדר נכון? אודי אתה שמח בשבילי?

אני שמחה בשבילך.. גם שלי בדיוק אמרה לי בפגישה האחרונה שיש איזשהי התקדמות.. זה מוזר. אנחנו באמת דומות בטיפול. ואני גם יודעת שזה מפחיד.. אבל מה שכבר הצלחת לא יעלם, זה נשאר איתך, גם אם לפעמים נראה שלא.

התלבטתי אם ללכת לאיזה משהו. לא היה לי כוח לקום ורציתי להיכנס למיטה, השעה הייתה רק שבע בערב. התלבטתי והתלבטתי והיה לי קשה להקים את עצמי. אבל הצלחתי. עכשיו חזרתי. היה טוב. שמחה מאוד שיצאתי. קשה לי לקום ולהצליח לצאת או פשוט לעשות עם עצמי משהו, מקווה שאצליח להמשיך.

מכירה מעצמי כמה קשה לפעמים להזיז את עצמנו לפעולה. טוב שיצאת. זה עוזר להתאוורר. מקווה בשבילך שהמגמה תמשיך (אחרי הכל המיטה לא בורחת לשום מקום ותמיד אפשר להכנס אליה, אבל יותר מספק לעשות זאת מתי שנחים מיום של מפגש עם החיים, ולא כי בורחים מהם). בהצלחה מימה

אני מתפרקת לא מצליהח לרגע אני מרגיהש בשליטה ושוב צוללת כלפי חןץ כאילו בסדר כולם מרוצים נהדרת משתדלת מתפקדת ימים שלמים כל כך ארוכים כי איני יכוהל לישון ממש. מתעוררת מסיוטים כולי רטוהב מזעה ומפדח. ושוב סימנים שאני הולכת ולא אחזור הפעם וצער על שחזרתי ורחמים על הילדםי ושנהא וחוסר הבהנ ומחשבות שהעהולם הגדול הזה לא בשבילי אז להמ אני כאן ואלי תענה לי ביותר ממשפט וחצי המ אעשה ולאן אפהנ ואיך אלך ואיך אשאיר חורןב שכזה ואיך אשרוד ולהמ איכפת אם הכל שנאה להכל וכולם ובלבול. אני משתדלת אבל היא לא רוהצ להרפות ואומרת די תנוחי כבר עבר מספיק זמן ובסופו של דבר הכל נותר כפי שהיה וכך ימשיך והיא אורמת רק דברים מאוד רעים ואניפוחדתמכי היא חזקה ממני עכשיו אינ צריהכ להפסיק והיא צורחת בטרוף והראץעש בראש לא מפסיק המ היא רוהצ ממני. אנשים שסמכתי עליהם עזבו ולא רצו לטפל בי, הקשו עורף. הבדידות הזו בתוך החוויה ,ל הכאב והחלום והסיוטים והמוות קשה מאוד. עכשיו אני צריהכ להפיסק

שומעים מההודעה את ההצפה שאת מרגישה והבדידות עקב התמודדויות לא פשוטות ולפעמים ההרגשה שמכריעות וכבר אי אפשר. שאת כ"כ רוצה לנוח להפעמים ולרפות. האם להרפות זה חייב להיות דווקא משהו הרסני? אולי אפשר להרפות לפעמים ולנוח כדי להתאושש, לא במובן של 'לחדול ולוותר'. לא הבנתי מי זאת היא שצועקת עליך. האם דמות חיצונית או חלק פנימי שבך. מקווה עזר קצת שפרקת כאן את החוויה הלא פשוטה. שאני עושה את זה בזמנים של הצפה /סערה אודי קורא לזה 'ונטילציה'. עלי זה מקל לפעמים.מאחלת לך למצוא את רגעי המרגוע שלך ותגלי שלמרות כל הקשיים והאכזבות את מסוגלת ויכולה לעמוד בהם.

את כותבת דברים מאד קשים.. המילים זועקות החוצה את התחושות שלך אני מרגישה מההודעות שלך את הכאב הבלתי נסבל, זה עובר אליי ועושה לי צמרמורת. את נוגעת ללב הלוואי שיוקל לך, באמת באמת. אני מאחלת לך שיהיה יותר טוב ושקט.

תענה ? תגיד איך אפשר ליצור קול הם נוצרים מעצמם. תסביר איך בבקשה

תתייחס בבקשה לנושא התיוג שמציק לי. אבחנת 'בורדר ליין' שלטעמי כבר לא תקפה באמת. איך מתגברים על צרימת התיוג הזאת? טיפים? רעיון? הבנות הנפלאות כאן הגיבו לי. אשמח לשמוע גם ממך התייחסות לזה

שאלה לי אליך בתור מטפל וגם בתור אחד ששייך לקבוצת המטפלים. נניח ואתה, או כל מטפל אחר לצורך העניין, הולך לטיפול פסיכיאטרי, אתה תחשוב עליו משהו? תחשוב שהוא לא בסדר? לא יפריע לך בכלל? אשאל אחרת, אתה חושב שמי שמטופל תרופתית יכול לטפל? (ולא, אני לא שואלת על עצמי אלא בכללי), אני פשוט מנסה לדעת מה אתם חושבים לגבי זה. זו רק הרגשה שלי שמשהו לא בסדר? אתם בכלל יודעים מה זה להיות בטיפול? כי לי לפחות זה לא פשוט. אתה יודע את זה? זה נחמד מאוד להזדהות איתי בקושי שלי וזה אפילו נעים לי לרוב. אבל אתם יודעים מה זה? אתם מבינים שזה לא ככ פשוט. (אני מתכוונת גם לטיפול תרופתי וגם לטיפול פסיכולוגי)

להתמחות בפסיכיאטריה. נותן כיוון, עם זאת זה שמחייבים זה כביכול לא מעיד על הצורך האישי בטיפול...

משהו בטיפול הפסיכולוגי לא עבד. היא טעתה בצורה שהתנהלה בטיפול (הקודמת) ושאני שואלת לדעתך זה משהו אחר ואין מה להקביל בין זה לחוויות שהיו לי שם. זה דווקא ניסיון לחוש בדומות, במקומות שיש מכנים משותפים בתור בני אנוש אבל אצלה החוויה הייתה של פערים על גבי פערים וזה רק יצר פגיעה בחווית הערך העצמי.

ממש לא התכוונתי לחיבוק קונקרטי מצד המטפל שלי....זה לא מה שמציק או מטריד אותי.... אני מדברת על תחושה כללית של חיבוק, של החזקה, של הכלה בטיפול.... למרות שקוראת פה על בנות שכן מקבלות את החיבוק, וזה קצת מעורר רצון....אבל לא. אנחנו רחוקים נפשית מידיי מכדי שיהיה איזה רצון לחיבוק קונקרטי.... נקודה שלך שאני לא הבנתי, למה התכוונת שאם חייתי במצב של חסר וקור, אז הוא גם עושה את זה בטיפול??....זה נשמע לי הזוי... לא מספיק חסר כל כך מדמויות משמעותיות, וגם הוא מתנהג כמוהם?...וכן, ההתנהגויות שלו מציפות אותי מאוד....אבל מה הטעם? לאן זה מוביל אם מתחילה לראות אותו כמוהם ואפילו יותר גרוע,?? כי הוא עושה את זה בכוונה, הם לא. זה לא אמור להיות להיפך? שאם אדם חווה חוסר, אז הטיפול צריך למלא את המקום הזה לאט לאט?.... רחל.

אנשים שהם כמו 'יריבים'? שיש מתיחות ביניכם, חילוקי דעות, אינטרסים מנוגדים וכיוב' וההרגשה בזמן שהות משותפת היא של מתיחות? מכיר את ההרגשה הזאת? איך סובלים את זה? לי מאוד קשה לשהות באיזורים כאלה. איך אתה מתמודד? או שאתה פשוט מסתדר עם כולם? (יש דבר כזה?)

פעם כנראה שזה היה מבריח אותי כי היה גורם לי לסבול. אם לא היה לי נעים לא הייתי נשארת. אבל כיום אני מגיעה למסקנה שחיכוכים ומגעים צורמניים פה ושם יהיו תמיד אז אני צריכה ללמוד לשאת את זה איכשהו ו'לסבול' בלי להתרגש יותר מדי מהעובדה שאינטרקציה כלשהי לא זרמה בצורה הרמונית כמו שהייתי רוצה ויש קושי וצרימה ונוצר קונפליקט. לא לברוח בגלל זה. להצליח לשאת ולהמשיך להיות נוכחת בזירת הפעילות. שאלת אותי אבל בעצם לא ענית לי איך אתה חווה ומתמודד! נכון שזה אחרת מאצלי? נכון שאין לך את אינסטינקט ההמנעות? ובאוירה של ביקורת, קונפליקט, אי הסכמה, חיכוך, צרימה, יריבות.. אתה לא מבזבז אנרגיות על חווית התאכזבות מהעולם למה הוא כזה ולא אחר. נכון? כי אותי זה כן זורק לשם עדיין ולוקח לי זמן להתאושש בהרגשה

וואו, כמה הודעות היו. אם הייתי צריכה לענות על כל ההודעות האלה בפעם אחת, הייתי מתייאשת.. דמיינתי את עצמי במקומך והרגיש לי כאילו שאני טובעת בים. זה קשה לקרוא כל אחת ואחת ולתת תשומת לב והתייחסות ספציפית לכל סיפור בנפרד. ואתה עושה את זה כבר כמה שנים, ארבע ימים בשבוע! מקפיד תמיד להיות כאן בימי הפעילות - ראשון, שני, רביעי וחמישי. איך אתה עושה את זה????? בנוסף לאינסוף דברים אחרים שאתה עושה בחייך מחוץ לפורום! זה מדהים! מעריכה את זה מאוד! ואתה יודע, למטה קראת לי סמבדי. הייתי אמורה להעלב, אבל דווקא לא נעלבתי. הרגיש לי כאילו שאני מישהי אחרת, כאילו שלרגע לא הייתי אני. זה נחמד לא להיות אני.

שעסוקה בעצמי כל כך....באמת שאשמח לשמוע על הכנס, על תובנות של הכאב....ואולי כבר תלך לא נורא תספר בחמישי :)

ובכוונה הוספת אחת טפשה תלויה על ענף בודד עם אות קלון אדומה?

איך יש לך כוחות לכל כך הרבה דברים. אתה יודע? לא טוב לי בעבודה. החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל ללמוד ולהתמקצע קצת יותר. אתמול בלילה קראתי קצת. מקווה שאצליח בזה. זהו, סיימתי לחפור להיום. אם בכלל תראה את זה עוד לפני רביעי. לילה טוב או יום טוב!

אוף אני מקנאה אודי חח. ברמה התיאורטית זה מסוג הנושאים שמאוד מעניינים גם אותי. נראה לי מרתק.