פורום פסיכולוגיה קלינית

כמו מעי גס.. מתפתלת מקופלת מלאה קקה. לא שורדת אותי

רק מתגעגעת קצת... רוצה לשבת לידך היום כשאתה עונה לכולם, טוב ? שלך-במבי.

 שלום שמי משה ואני בן 23 לפני כמה שנים עברתי איזה משברון בקטע החברתי שכיסח לי את הביטחון הדימוי ואפשר להגיד את האמון באנשים. . היום לאחר שהצלחתי להרים את עצמי ואני מרגיש במקום מאוד טוב יש לי בעיה אחת שמאוד מציקה לי. . אני לא מסוגל להיפתח בצורה אינטימית לאנשים, די קשה לי לדבר עם בחורות וכל זה מכיוון שאני מאוד מפחד מדחייה אז אני די "מעדיף להישאר" במקום המוגן שלי שבו אני צוחק ומתלוצץ עם אנשים ובחורות אך אף פעם לא אנסה ליזום יציאה או לקחת מספר טלפון.. השאלה שלי היא מה אני יכול לעשות בשביל להתגבר על הפחד הזה שכל כך תוקע אותי. . תודה רבה מראש!

קודם כל תודה רבה לך על התשובה דןקטור. רציתי לדעת אם היפנוזה יכולה לעזור במצב כזה. .?

שום דבר לא יציב בחיים שלי לא יכולה עם זה כבר

די!! אני במרחק פסיעה בלהיןת מובטלת. לא רק מיוזמתי ( לא יפטרו אך יש בעיה במקום העבודה). אין לי עבודה נןרמאלית וגם לא כסף. אין לי כסף לטיפול פעמיים בשבוע. אין לח כסף כבר לחיות נןרמאלי, ןעוד בלי לדבר על לחסוך, אפילו מאה שח בחןדש. אני מתנהגת כמו קמצנית ומרגישה משנוררת. כהר לא רחוקה מהאנשים ברחןב שמרימים דברים מהזבל. לא יודעת אם בחרתי נכון את המקצוע. היום לא הייתי הולכת ללמןד את זה. לא יןדעת מה כן. לא יודעת אם בטןח לא. לא יודעת אם לא מאוחר מדי כבר. והכותרת היא בגלל שאני לא מצליחה להגיד לה את זה. ולא רק את זה...

היי חנה, מקווה שהיום את יותר בטוב... נראה לי שגם כשדוגלים בלעשות אפשר להשאיר קצת מקום לאבל (עם סגול). זה מפחיד שתלוי האיום של אובדן מקום עבודה, זה מתסכל שצריך לפלס דרך בעולם הקונקרטי הזה כשהדרך העיקרית היא כסף, זה קשה הצורך לגייס כוחות להתמודדות הזו כשהתחושה היא שאין. אולי הדרך הבריאה לשאוף אליה היא להחזיק גם את הרגשות האלו, בלי לטאטא אותם ישר הצידה, ולדעת אחרי כן גם לשחרר. נראה לי שלפעמים מפחיד להתחבר לרגשות האלו מתוך הפחד שלא נדע לשחרר בסוף והם "יתקעו" עלינו. אבל אם לא מתחברים אליהם בכלל וישר מלקים את עצמנו עליהם קיבלנו תחושת אשמה וכישלון, בלי באמת היכולת לעבור הלאה להתמודדות... אולי דווקא בגלל זה חשוב לנסות להעלות את זה מולה בטיפול? כדי שתהיה סביבה בה אפשר להיות בתוך הרגשות האלו, ואז לשחרר אותם ולעבור לשלב העשייה? וגם ברמה הקונקרטית עוזר לי לפעמים לזכור שעוד לא כלו כל האפשרויות - מאבדים מקום עבודה אחד ואפשר לחפש אחד אחר, מואסים במקצוע ואפשר למצוא את הפינות בו שטרם התנסית בהן ולהחיות את החיבה שלך אליו. אבל זו פסקה שאולי תתאים רק אחרי החוויה והשחרור מהתסכול והעצב... מקווה (ומאמינה) שתסתדרי, וסליחה על האופטימיות ;) נעמה.

בגדול אני מצליחה להאמין שיהיה טוב ושדברים מסתדרים בסוף.. (לא לבד כמובן). אבל הנה אתמול בערב שלחתי מייל וכשעה לאחר מכן ענו לי שכרגע לא מחפשים. הבעיה שאני לא יודעת מה אני רוצה. מבולבלת לגמרי. יש שיגידו שהמקצוע שלי הוא טוב. יותר נכון לומר שרוב האנשים "מתפעלים" שלא לצורך, אך לי כנראה הוא לא מתאים וזו הבעיה. פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וזה בסדר שאת אופטימית, אתמול כנראה זה לא היה מתאים לי אבל עכשיו קצת יותר טוב.

רופא המשפחה במכבי הציע לבני טיפול בחשיפה כדי להתמודד עם חרדות. מה זה טיפול בחשיפה?

שלום דורית, בדרך כלל מטופלים הסובלים מחרדות יפתחו התנהגויות של המנעות מהארוע שמעורר את החרדה. למשל, אדם שסובל מפחד ממקומות סגורים ו/או הומי אדם, ימנע מללכת לקניונים, למרכזי קניות וכו'. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בחרדות מטרתו ללמד את המטופל להתמודד עם החרדה מבלי לפגוע באורח החיים ובהמשך להתגבר לגמרי על הסימפטומים החרדתיים. הטיפול בחשיפה בא כחלק מתרגול הטכניקות להרפיה וויסות רגשי, כאשר בתחילה מתרגלים את הטכניקות בתוך חדר הטיפולים ובהדרגה בתרגילי חשיפה סביב הארוע, המעורר את החרדה. בסופו של דבר חשוב להגיע גם מחוץ לחדר הטיפולים לחשיפה מלאה ולהתמודדות יחד עם המטופל תוך כדי תרגול ההרגעה העצמית והשליטה בחרדה. חשוב לציין שהטיפול בחשיפה הינו הדרגתי ונעשה בהתאם לקצב ובשיתוף מלא עם המטופל. בהצלחה

שלום, בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות. כשהייתי בת 16 טוםלתי מעט ע"י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונהבעצם שקיבלתי ממש טיפול. כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום. ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס. במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לך עצה כלשהי בשבילי. לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עליו. לא רק בעבר, גם ההווה, אני מרגישה לבד כמו שלא הרגשתי מעולם, לא רצויה, דחויה. לצערי לא ממש אוכל לפרט כאן את כל הנסיבות מטעמי החשיפה. אני לא מבינה איך אני כאדם הגיוני, אדם שלכאורה נורמאלי יכול להתפלל כל לילה לא להתעורר עוד.... ואז לנסות להתמודד בבוקר עם האכזבה שהתעוררתי. הכאב שלי מגיע מכל כך הרבה מקומות... כל כך הרבה סיבות, העיקרית שבהן שאני לא יודעת להתמודד נכון עם נסיבות חיי. לא יודעת להתמודד עם כשלון, עם דחייה, עם אכזבה... פעם היה קל יותר.. היתה תקווה.. עוד מוקדם... יכול להיות שישתנה... אבל כל אכזבה כזאת השאירה עלי צלקות... אין עוד מקום... הכל פצוע... הכל מדמם כאב. היום בפעם הראשונה לא התאפקתי והתחלתי לדמוע בעבודה... זאת לא אני... אני אמורה להעמיד פנים שהכל בסדר... כאילו מישהו תלש את המסיכה והייתי ערומה מול העובדה שאני לא רוצה לחיות, שדבר לא ישתנה... שזה לא יפסק. וניסיתי... ניסיתי לעשות הרבה... עכשיו? רק בעבודה... כשמגיעה הביתה אין לי כוחות לנשום... משאירה את הכל למחר... עושה הכל רק לא לחשוב.. רק לא לחשוב... רק לא. ואז אני טובעת ולא יודעת במה להאחז בכדי לצוף. אין כלום. אין לי משפחה אפילו להשען עליה מדי פעם... איך אני מרימה את עצמי מכאן? איך מנסה להמשיך? עוד אכזבה אחת ו... ו.... 32 שנים.. דבר לא השתנה לטובה בדיכאון הזה... אפילו שקרה לכאורה דברים טובים מדי פעם.... הדיכאון לא עוזב, הוא שם, מזכיר לי את כל מה שעברתי.. את כל מה ששהיה נורא את מה שעדיין... מה לעשות? בבקשה! אני צריכה לפחות קש... משהו.... בבקשה!

העצה שהכי תועיל לך כאן לדעתי זה ללכת לטיפול! ז על העבודה והעולם! את במקום הראשון וזה לא הגיוני שלא תטפלי בעצמך בגלל שזה לא יתקבל בעין יפה במקום עבודתך.. ואף אחד גם לא חייב לדעת אם את עושה זאת באופן פרטי...

מה שלומך? אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת וכואבת את כאבך. גם אני, ממש כמוך הייתי בדיכאון שנים ארוכות, חשבתי לעצמי שזהו רק דכדוך ויעבור אחרי החטיבה, התיכון, הצבא, התואר.. והתבדתי. לפני שנתיים חוויתי התקף פסיכוטי אשר ערער את עולמי לחלוטין וכמובן ששקעתי לדיכאון עמוק קשה ועיקש.. מאז האבחון ( סכיזופרניה, אהובתי) אני נמצאת בטיפול שיחתי וכן בטיפול תרופתי וזה מה שהציל אותי, מעצמי. אני נוטלת טיפול תרופתי לדיכאון ואני רוצה לומר לך שקיבלתי את החיים במתנה, אני חווה אותם כפי שמעולם לא חוויתי, אני שמחה, צוחקת וטוב לי. אפילו ההורים שלי לא מזהים שזו אני. כדאי לגשת לאיש מקצוע שיכוון אותך בקבלת עזרה מתאימה, תאמיני לי האושר ושמחת החיים שלך הרבה יותר חשובים מכל דבר אחר. אני כאן, אם תרצי לשוחח.. אל תשכחי שיש אור בקצה המנהרה! בהצלחה, שירן

תלישת שיער נקראת בספרות המקצועית- טריכוטילומניה. זוהי הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית, בלתי נשלטת. בדרך כלל תלישת השיער מתחילה כתגובה לחרדה או מצבי לחץ והתחושה של התלישה מקנה לרגע תחושת הקלה ושחרור. רצוי וכדאי לטפל בטריכוטילומניה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt, הוא הטיפול המומלץ. מדובר בטיפול ממוקד, קצר מועד כשבראשיתו מזהים ומנטרים את הבעיה, השכיחות, העוצמה, העיתוי ובהמשכו רוכשים כלים להפסקת ההתנהגות והרגעה עצמית במצבי חרדה ולחץ. לעתים קרובות שילוב של טיפול קוגניטיבי התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי נמצאים כיעילים ביותר לטיפול בתופעה. להלן קישור לאתר של מכון טמיר בו כתוב בהרחבה על הטריכוטילומניה http://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/trichotillomania.html

תלישת שיער נקראת בספרות המקצועית- טריכוטילומניה. זוהי הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית, בלתי נשלטת. בדרך כלל תלישת השיער מתחילה כתגובה לחרדה או מצבי לחץ והתחושה של התלישה מקנה לרגע תחושת הקלה ושחרור. רצוי וכדאי לטפל בטריכוטילומניה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt, הוא הטיפול המומלץ. מדובר בטיפול ממוקד, קצר מועד כשבראשיתו מזהים ומנטרים את הבעיה, השכיחות, העוצמה, העיתוי ובהמשכו רוכשים כלים להפסקת ההתנהגות והרגעה עצמית במצבי חרדה ולחץ. לעתים קרובות שילוב של טיפול קוגניטיבי התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי נמצאים כיעילים ביותר לטיפול בתופעה. להלן קישור לאתר של מכון טמיר בו כתוב בהרחבה על הטריכוטילומניה http://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/trichotillomania.html

אודי, עכשיו חזרתי ממנה. אפפה אותי תחושת ייאוש גדולה. לפעמים הכל כ"כ קשה ונראה שהאופק כה רחוק. קשה לי. בכיתי הרבה ואולי הוקל לי במעט. מה עושים? אני יודעת מה התשובה שלך ובכלל. עושים. אני זו שצריכה לעשות. כן, אני יודעת. אני עושה. מנסה. לא כל הזמן מיואשת. לפעמים קשה מדי. אחרי יום גרוע בעבודה ובכלל לא בטוח כמה אוכל להמשיך שם (לא רק מבחינתי, הם לא יפטרו אותי אבל כרגע יש חוסר עבודה במקום). אחרי שאתמול קראתי באיזה פורום משפחות ולנגד עייני ראיתי איפה הם ואיפה אני. תכף תהיה לי שוב יומולדת, לא יודעת אם יום עצוב או שמח זה יהיה ובאופן כללי. אך, כן עוברת לה שנה ואני עדיין מרגישה תקועה באותם המקומות. מקווה לטוב ומנסה לגרום לו גם להגיע. משתדלת, נכון, שלא תמיד מצליחה. אבל קשה.. קשה מדי.

שוב מתחילה לבכות. התעודדתי ממה שכתבת, אז תודה!

מתחיל ואינ פוחדת לישון פוחדת מהלילה וגם ממחר לא רוהצ להיות חולה זה יחליש אותי עוד יותר אינ חזהק אבל אני פוחדת מהלילה הזה והרולות האלה שפתאום מגיעים מפועלים שמדבאים וצוחקים בערבית וכבר אינ על האדהמ והם צוחקים ואינ לא רוהא כלום כי כיסו לי את העיניים. הגוף מרגיש והעיניים לא רואות רק שוצעת ומריחה ומרגיהש על העור צריהב חזקה למה הם עושים את זה אינ לא רואה אותם רק שומעת ומרגי שה ומריחה ועכשיו לילה והקולות מתגברים. היא אומרת שלא אפקח עיניים לעוםלכדי שלא אראה. העונד הכי גדול שנשארת בחיים היא אומרת וצוחקת בזלזול אני פוחתד מהלילה. די.

אני מנסה להחזיק חזק אודי, אהת רואה? אני נוסעת לטיפול גם אם מרגיהש חלשה ןעיפה ומטושושת לנהוג. אני נוסעת. אני מדברת משתפת מקריאה מביהא דברים שכתבתי ומרגיהש שקשה לה. החא גם אומרת, היא גם מראה בדמהע היום אמרה שקשה לה לנשום. היא יושבת מולי ואומרת שצריך להתוכח עם הקולות דאינ שומעת. ובכל הזמן הזה אותו הקול מדבר במקביל קורא לי לותר לקום ללכת לעוף לעשות שקט בראש שקט והצעקה ואינ וחלםו נוראי על הבת שלי שקהר לה כמו לי, אודי אפשר לעזור לי ללכת נכון? אסור להגיד את זה טאבו אבל אשפר

קראתי את ההודעה של רחל, על ההקדשה בספרך (בכלל עיוותתי הכל עכשיו... :-)) ופתאום הכתה בי ההבנה שכל מיני אנשים שאין לי מושג מיהם, באמת קוראים דברים שאני כותבת... מרגיש לי חושפני ומוזר להחריד. אבל חוצ"מ, חשבתי לפתע שמעולם לא כתבתי על החוויה שלי בקריאת הספר, על כמה שנהניתי מהכתיבה הבהירה והמוארת, ועל כך שבתור מישהי שקראה די הרבה ספרות מקצועית זה היה אחד הספרים הכי ברורים ונעימים לקריאה שפגשתי, ועל זה שמצאתי את עצמי בכל מיני פינות שלו, וסתם על זה ששמחתי להחכים וללמוד דרכו דברים שלא ידעתי , ועל זה שבמהלך הקריאה של הספר התממשת והפכת לי בראש לאדם במקום איזושהי ישות וירטואלית... טוב, כדרכי יוצאת לי כעת הודעה קצת מעורבבת ולא ממש ברורה, אבל זה מה שיש לי בראש עכשיו וזה מה שכתבתי וזהו. נ. ב. מצטערת על ההצפה שלי, לא יודעת מה עובר עלי, אתה לא חייב להעלות נ.ב. אל תטרחו להתעייף ממני או לשנוא אותי, אני עושה את זה בעצמי הרבה יותר טוב מכפי שתוכלו להעלות על הדעת.

עכשיו ברגע זה הילדה הדחויה שבי שוב מתפרקת לחתיכות יותר נכון אני קצת מתפרקת, קשה לי עם כל הדיבור "הפסיכולוגי הזה" הזה של "הילד שבתוכי" אני לא בהריון ברוך השם ואין שום ילד/ה,זה רק אני....וכל זה בגלל שהיום איזה לקוח בעבודה לא בחר בי לטפל בעניניו, באותו הרגע הכל נשכח, נעלמתי, אין אני... א"כ אמרתי לעצמי: אז מה אז הוא לא רצה אותך זה לא אומר עלייך שום דבר, שום דבר עלי, לא אומר שאני לא בסדר, או לא שווה, אין דבר כזה שווה לא שווה... לא תמיד יש כימיה בין אנשים וזה בסדר ולא קרה שום דבר, יהיו אחרים שכן ירצו...(זה רק מציף אותי בחרדה, כי מה אם ?...אולי הוא פשוט זיהה את כל הדברים הרעים, אולי מעכשיו זה...) ההיא לא יכולה לסבול שמישהו לא רוצה בה, היא פוחדת פחד מוות שלא ירצו בה... לכן מרצה את כולם, יאמר לזכותה שהיא בד"כ מצליחה, כולם חשובים והיא לא. אבל אני לא רוצה אף אחד, גם לא צריכה אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא צריך, זה יותר טוב בשבילי, ככה יש לי יותר "אני" לעצמי. אני שונאת את זה שאני מרצה שאני כזאת פחדנית ועלובה. הכי פשוט היה שלא הייתי צריכה לעבוד. גם כן הפמיניסטיות הנקבות הטיפשות האלה רק הזיקו...אז לא הייתי צריכה אף אחד. באמת נמאס לי.

היית אתמול אודי. אהת באמת חושב שאפשר להביס את הקול הזה? לפעמםי אני מרגיהש שזה קצת כמו מרוץ נגד הזמן שלמילה סבלנות אין מקםו או בית. היםו הבנתי שהבחיהר במוות מחזקת אותי כי אני יודעת שיש פתרןו בכל מקהר. שהנ וחצי יותר מדי מטפלםי ואשפוזםי ותרופות. הגעתי למקומות ההמןכםי ביותר, נותרתי חשופה והנה מאיצים שנגמר הזמן. היא אומרת שרק נס יעזור וששחבל שאני ממשיהכ. אינ מגהל שמקומות שאינ פוהנ אליהם בבקהש לעזרה עונים בעדיונת בשלילה. אל נותר עוד הרבה מה לעשתו אני מניחה.

ספר לנו קצת על ההקדשה שלך בספר היפנוזה.... על צמד המילים.. כשהנני-אינך.... אני אחפש את הספר... אבל עד אז... אולי תספר?;) רחל.

אודי, אני קוראת פה (בכאב ופחד גדול) על בנות שפוגעות בעצמם..גם אם הפגיעה היא קטנה, וגם אם זה וויסות של הרצון הראשוני לפגוע ממש, זה עדיין פגיעה. מה יותר מסוכן? מרתיע? צריך לעורר נורות אזעקה? אנשים שפוגעים בעצמם בקטנה בשביל להרגיש, בשביל כל צורך שהוא,שוב ושוב, או אנשים שמדברים (יותר חושבים) על הרצון לא להיות? למות?...אבל בפועל לא עושים שום דבר?... רחל.

אודי היום סתם לא הלכתי לפגישה. היא אמרה חבל, גם אתה תגיד חבל, גם אני אומרת. חבל. אתה יודע מה עוד חבל, היא חושבת שאני בדיכאון גם אני חושבת. אתה יודע דיכאון=חבל. אתה מרגיש שחבל וחבל שאתה מרגיש ככה וחבל שאתה לא יודע איך לא להרגיש שחבל וחבל שאתה מתמרמר כל היום ואומר "חבל" וכולך חבל אבל לא מצליח אחרת? זהו, הוצאתי כבר את כל המשמעות מהמילה הזו עכשיו היא נשמעת לי כמו סתם אותיות: חבלחבלחבלחבל. סתם זו גם מילה מתאימה. סתםסתם. :( ועכשיו אני מסתכלת על הכותרת ואני מנסה לחשוב על חבל עם ניקוד צירה , חבל הצלה מבור עמוק. שלך אודי גילת נ.ב. כל השבוע שומעת "צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף" וגם שם חבל הצלה בצורת קשר הנה כך: "בערה בי אש יצאתי לבקש ימים סערתי כסופה, שבתי אל ביתי למצוא שאת איתי עד בוא הדרך אל סופה". אפשר קצה חבל?

אודי, הרגשתי ונאחזתי קצת בקצה החבל האינטרנטי ששלחת. תודה מקרב לב.

אודי, קשה לי!!!!!! אני נקשרת אליו. אני יודעת שתגיד שזה טוב אבל.... אני לא מרגישה שזה טוב. זה מפחיד אותי. אני מרגישה שאני לא שומרת. לא נזהרת מספיק. הוא משמעותי עבורי ואני כל כך רגישה: כל מבט, כל מילה, כל מה שנאמר ולא נאמר... הכל פוצע. אודי, אתם מודעים לכוח שלכם כמטפלים? אתם נזהרים? שומרים? אני מפחדת, וממה??? מפחדת שיהיה טוב ומפחדת שלא יהיה טוב. אני לא מובנת אפילו לעצמי. נטע.

שוב אני ושוב לא מחזיקה מעמד.... מזכירה.. את עצמי לעצמי ולכם.. בת 35 גלמודה מתמודדת שנים עם דיכאון עיקש שנע בין קל לחמור... אבל הפעם לא עובר לגוונים של הטוב... ובשנה האחרונה היה מאד מאד רע. המטפלת הייתה בהריון וילדה. ואז הכל התמוטט לגמרי. קריסה שעדיין לא יצאתי ממנה... איך אפשר לחיות ככה כשצריך כל הזמן לראות מה יש לאחרים ולי אין... ועוד מעט יגיע ההריון הבא... אני כן מישהי חסרת אונים עומדת בשדה פתוח שעומדת ליפול בו פצצה היא כבר יצאה לדרך ואין לי מה לעשות.. רק להתבונן בעיניים פקוחות באסון המתממש... וכמה מזעזע שהאסון שלי הוא השמחה הכי גדולה שלה... רוצה למות. אמרתי לעצמי שהפעם אעזוב ולא יודעת אם אצליח. כאילו יש לי בחירה בין להשאר במקום ולחטוף את הפצצה או לרוץ ולהמלט ואז בוודאות לחטוף פצצה אחרת... כל ברירה היא נוראת... אני צריכה עזרה.. צריכה שמישהו יצליח לחבק אותי לאהוב אותי... להרגיע את סרט האימה הנורא הזה שאני חיה בתוכו... ואין. הדיכאון הוא היחיד שנכנס איתי למיטה בלילה.. ספק מחבק ספק לופת חונק... אני צריכה עזרה וכלום לא עובד וזה רק הולך ומחמיר הולך ויחמיר... זוועה חיה...

שיש יום רגוע ונינוח היום......:) רוצה שתחזיק לי את היד כדי שהטוב ימשך. רוצה להיות חלק מההתרגשות שלך היום. שלך- הילה

ברור שעונים:-) אנחנו עדיין בתהליך עם הפורום, אז לוקח קצת זמן.

הודעה מה 7/6 תודה

אני בבניין עם קבוצה של אנשים ולפתע תוקפת אותי עצבות שאין כמותה. אני בורחת, מסתובבת בין חדרים כדי שלא ייראו אותי. הכאב לופת אותי יותר ויותר עד שאני נופלת מכודררת על הרצפה. איש מגיע ורואה אותי ולא ברור למה (כלומר בחלום זה ברור כשמש, גם לו וגם לי) זו סיבה לרדוף אחריי ולתפוס אותי. אני רצה והוא כמעט תופס, עד שאני מוצאת כוך קטן להתחבא בו. בינתיים יצאה הוראה בבניין - לתפוס אותי ולהביא אותי (לאן? למי?). בחור צעיר עובר ליד הכוך שלי ואני לא יודעת אם הוא ראה אותי או לא. הוא שולח יד, כאילו לא יודע שאני שם, ממשש ומלטף אותי. ברור לי שהוא יודע שאני שם, הוא זוכה כך או כך. או שהוא יהנה לגעת בי ואהיה חייבת לשתוק או שאצא והוא ילכוד אותי. אני בועטת את דרכי החוצה, מכה בו, צורחת ובורחת כל עוד נפשי בי. אני מתבצרת בחדר ילדים עם מיטות קומותיים, דוחפת בכל הכוח את הדלת, שלא ייכנס. אני גוררת מיטה, דוחפת רהיטים כדי שלא יוכל לדחוף ולפתוח את הדלת. ובשבריר שניה של חלום, מתהפך הציר של הדלת וכל הכוח שהפעלתי ודחפתי פותח אותה לרווחה. תופסים אותי, נוגעים בי, צוחקים ומובילים אותי. אודי, אתה יודע למי מובילים אותי? אליך. והם גאים בעצמם, מניחים אותי כמו סחורה על הרצפה, ואין לי טעם להתנגד. אני מחכה לראות מה יקרה, מה תעשה. אתה יודע מה עשית? (כמו ילדים, לרגע ברור לי שאתה יודע. הרי היית שם.) צעקת עליהם. לא עליי, עליהם. איך הם מעיזים, ומה נראה להם שהם עושים. ולא היה לי ברור פתאום אם אחרי זה תעניש אותי כי נעצבתי וברחתי או שזה בעצם לא העניין. ורק נרגעתי בינתיים מזה שלא נתת להם להתקרב והתעוררתי. היה מבלבל-מטלטל, אבל תודה, (אם זה משהו שאומרים על הצלה בחלום. ובכל זאת, גם אם לא, כי ככה מרגיש כרגע). נעמה.

אולי לצאת מהארון... שכולם ידעו שאני חולה מדוכאת פגועה חלשה ולא יחשבו,ולא ירצו,ולא יבקשו ויצפו רק יעזבו...

שאיך שאני מבינה את זה זה להיכנע בעצם לא?" צריך להילחם לקחת אחריות להיות חזקים"

בבדידות נוראית של סוף היום והלילה הזה והזמן הזה למה???? היםו לא חכולתי לצאת מהבית היא הביהט בי מן המראה וצחקה, את כל כך שמהנ. אבל באמת שלא אכלתי כמעט היום. והיא לועגת לי את נפוחה, איך תצאי כך מהבית? שמהנ וכעורה. את צריכה ללכת. ולמרות שהסתכלתי על המספרים שהראו כמה הכל תקין, ומידה ארבעים לאשה גבוהה לא יכול להיות שמהנ ממש אולי קצת מלאה. האמננתי לה. היא חזקה ממני. ואל יצאתי מן הבית. רק רציתי לחתוך ולהקיא ולצרוח. הקאתי וחתכתי וצרכתי בשקט בגלל הבדידות הנוראית הזאת

עצוב לי ממש לשמוע

דוחקת למצוא חברה כלשהי, כל חברה. גם אם זו האחת המנותקת, הלועגת, המשסה אותך בעצמך. עצוב וכאוב לשמוע. איזו עוד אפשרות לחברה יש לך ברגעים כאלו? גם אם לא עונה על החוסר הפנימי העמוק של הבדידות, גם אם שטחית ורגעית יותר, נדמה לי שעדיף על החברה של הפן המכאיב והשונא (שכואב להודות, אבל גם הוא לא סותם את החור של הבדידות באמת). מזמינה אותך לחשוב על עוד אפשרויות, ומציעה את זו היחידה שיש בידי להציע, שכנראה לא מספקת ברגעים החשוכים במיוחד - לשבת בינות מילים ועצים כאן... נעמה.

אני בטיפול מוצלח וטוב- הבעיה- חוסר מחויבות של המטפלת לפגישות. אנו קובעות מועד וכמעט כל פעם, היא מסמסת לי ערב לפני להקדים , לדחות או לבטל זה יכול להיות שינוי של חצי שעה או מספר שעות, ובמקרה הגרוע ביטול ודחיה בשבוע. זה קורה כמעט כל פגישה. כשזה לא קורה- זה נדיר (אחת ל-8 פגישות... ) זה מגיע למצב שאני ממש דרוכה יום לפני פגישה וכל הודעה מקפיצה אותי, או שאני מפנה את כל היום כדי להיות גמישה לשינויים שלה. שוחחתי איתה על כך... היה נראה שהיא חסרת סבלנות לטענה שלי . השיחה מוצתה לאחר מספר דקות. עברנו לשוחח על דברים אחרים וזה קרה שוב :-( הצטערתי שהערתי לה על כך בעדינות כי תגובתה גרמה לי להרגיש קטנונית ולא מבינה . ולקראת הפגישה הבאה אני כבר נלחצת מהביטול הצפוי...

למה אין לכן שעה קבועה? בעייני לא סביר כלל, אא"כ זה איזה שהוא סיכום של שתיכן וגם אז אני חושבת שהיא לא צריכה להסכים לזה. להבנתי לזמן ולקביעות הפגישות יש חשיבות רבה בטיפול. אני מבינה אותך לגמרי ואת החשש התמידי שלך לקראת הפגישה היות והיא מועדת לביטול או שינוי. תמשיכי לדבר איתה על זה גם אם היא אינה מעוניינת. בהצלחה ותעדכני.

שלום, אבא שלי עבר התקף לב לא מזמן ואנחנו מנסים לגרום לו להפסיק לעשן.. הוא לא מפסיק לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות כל פעם שהוא מדליק סיגריה רודפים אחריו והנכדות שלו זורקות לו קופסאות של סיגריות. ניסינו סדנת גמילה וגם זה לא עזר. מה אפשר לעשות?אנחנו רבים איתו המון בגלל זה.

אודי החלטתי שלפחות כרגע הכתיבה פה לא עושה לי טוב והחלטתי לעזוב. אתה יודע, שאמרת שאני לא חייבת להזדהות עם ההגדרה של נכות אם זה מרגיש לי לא רלוונטי יותר, זה עזר. אני אזכור את זה.

בהצלחה...

ואני רק רציתי להיות פה קצת. לא לכתוב הרבה, לא להטריד, רק להיות. לא להפגין עודף נוכחות, לא לתפוס הרבה מקום, לגלות טפח ולהסתיר טפחיים ויותר, לזכות אולי לכמה מילים שתעזורנה לי לצוף, כי לבד זה כבר לגמרי לא הולך. אבל הלכת כבר. ונשארתי מאחור, לבד. ילדה שכוחה בחושך. ילדה עם מבט ריק בעיניים, קשוחה בעל כורחה, ילדה אילמת לבכי.

הי אודי, לא חשבתי על זה כשכתבתי... מרגישה עכשיו קצת לא בנוח, כאילו גנבתי לך משהו יקר... בכל אופן - תודה שהינך. אודי, יהיה מתישהו בסדר?!

רק בי אתה מזלזל. זה לא הוגן. אמרת למימה שצריך ללמוד ולבטוח - זה לא נכון. אסור.. תראה מה קורה כשמנסים... נמאס לי

אני שמעתי בעיקר ציניות, אילו המטפלת שלי הייתה עונה כך הייתי נפגעת מאוד.

לא מוכנה לבחון את האפשרות שיש לי חלק בזה???? הרי בשבוע שעבר אמרתי שזה בגללי! אולי לא שמת לב, כי בדיוק קראת לי חופרת ושאלת בשביל מה אני מבלבלת לך את המוח.

0אפילו לא טרחת לענות לי..(שזה לא זלזול כמובן....) אתה חושב אולי שגרמת לי להרגיש ראויה כמו שסיגל אמרה. אז לא, ממש לא. להפך. מרגישה כל כך מטומטמת שניסיתי פה, זה כל כך מגוחך!! לא יאמן בכלל... פשוט דפוקה לגמרי!!! תודה אודי!!!!!!!!

אודי אני אצל אחותי הייתי אצלה בחג היה קשה אבל טוב הרגשה שיש לי גב שיש לי משפחה יש מורכבות מאוד גדולה מול המשפחה שלי אבא שלי והפגיעה המינית היום יש חתונה ואבא יהיה שם ועוד הרבה אנשים שיכול להיות שננעצו מבטים אני מתרגשת חוששת מפחדת הכל ביחד הפסיכולוג שלי מלווה אותי בתהליך הזה מרגישה שהוא מאחורי שאם אפול הוא יהיה שם כדי לתפוס מתחילה לחוש אותו יותר גם ביום יום אתמול........... היה ממש קשה נכנסתי לאמבטיה עם סכין רציתי לחתוך במקום זה שרטתי את עצמי בבטן השמנה שלי....,..., שרטתי עם הסכין עשיתי פסים דקים ולא מורגשים;(((((((((( אחר כך סימסתי לו שפגעתי אני יודעת שמחר נדבר על זה הוא לא יוותר לי וזה יהיה כואב מאוד מאוד כמעט כמו השריטות אולי יותר

אוי במבי, במבי, במבי אהובה. קיבלתי את הודעתך. איזו זעקת שבר. ואיך זה, איך זו הנטייה הזו לכוון את עצמנו למקומות שיפגעו כך. ולמה, למה אנחנו בוחרים לתת את כל המשקל על כף המאזניים לאמא ה'לא נכונה'. ומדוע רק היא הקובעת? במבי, אחותי שלי, דעתי - בטח לתת לאמא צביה, על אף שהאמא הפנימית האחרת לא 'נתנה אישור', לכאורה. ועכשיו עוד שני דברים - אחד – ניסיתי לדמיין מישהו שהיה מספר לי שקנה בשוק תמונה בארבעים ש"ח. האסוציאציה שלי הייתה לסיפור על הציור הגנוב מהמוזיאון ששוויו מיליוני דולרים שאיכשהו הגיע לשוק ונמכר במחיר מגוחך לאיזה איכר. ואח"כ התברר שיש בידו אוצר. השני הוא – סיפרתי לך שיש לי קושי גדול ביצירה. במהלך הטיפול לקחתי את עצמי בכוח, וזה ממש לא מובן מאליו, והכנתי למטפל שלי איזו רקמה. העבודה שלי, וגם הבחירה לא הייתה עוברת את אמא האמיתית ומקבלת ביקורת וביטול, אולי, אבל בכל זאת החלטתי לתת לו משהו שהוא פשרה מאד גדולה עבורי, אבל שלם ועשוי ומהלב. פרי עבודתנו המשותפת. נתתי לו אותה ממוסגרת, באמת משהו מאד פשוט לכאורה, אך דבר שהיה כרוך בהרבה תעצומות מבחינתי. ואת יודעת מה, הוא הציג אותה במקום משכנו הקודם על המדף בכניסה לחדר. גם זה בלבל אותי מאד. הזכיר לי דווקא את סבתי שתלתה בכניסה לביתה רקמה ממוסגרת שלי מגיל קטנטן. וקחי את דבריו הנפלאים של אודי. יש לך גם אותם. ואולי כבר נפגשת עם אמא צביה וחלקת איתה את השבר הנורא ומשהו התקן. תעדכני? שלך, סוריקטה

כן ,אחותי שלי, זה היה לא קל (בלשון המעטה) וכבר הבאתי לאמא צביה את הציור.. ודיברנו המון על מה שהתרחש.. כשציירתי, "ראיתי" את אמא צביה כל הזמן מול העיניים..ואהבתי "ללוש" את הצבעים, לראות מה יוצא..אהבתי את התהליך, אהבתי לראות את התוצאה..אהבתי את הציור הזה.. גם הראיתי למס' אנשים את הציור ,ואהבתי את תגובותיהם.. (הם ראו את מה שציירתי, אך ראו גם הרבה דברים נוספים ושונים.הם גם דיברו על השילוב של הצבעים, על העוצמה, על מה שהם מרגישים כשהם מתבוננים בציור הזה..) אבל...היתה לי הכי הכי חשובה התגובה של אמא שלי.. וכנראה בכדי "להקדים מכה למכה" אמרתי לה שקניתי את הציור ב 40 ש"ח אחרי התגובה שלה..שלא היתה לוקחת את הציור הזה אפילו בחינם כי היא לא אוהבת את הציור הזה , הסתכלתי על הציור וממש ממש לא אהבתי את הציור הזה.. וכשהביה את הציור, נורא בכיתי. לא יכולתי לדבר בכלל. רציתי להתפטר מהציור..גם אמרתי לה.. ואחרי שאמא צביה הסתכלה על הציור, שאלתי אותה מאוד בזהירות אם היא שונאת את הציור הזה.. היא אמרה לי שקודם כל היא אוהבת את הציור הזה בגלל שאני ציירתי לה אותו .וכשהתעקשתי לשמוע "אובייקטיבית" מה היא אומרת היא ענתה לי שהיא לא אובייקטיבית, שהיא גם לא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית... אחרי זה היא דיברה על הציור ואמרה מה היא רואה.. גם על הצבעים המיקום ,העוצמה ועוד כל מיני דברים.. אבל המשפט שהיא אמרה לי שהיא לא אובייקטיבית, ולא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית, ריכך מאוד את מה שאמא שלי עשתה.. אני זוכרת שבילדותי,אמא שלי היתה מאוד "אובייקטיבית".. לכן, תמיד המורים, השכנים וכל העולם צדק... מעניין..כשאמא צביה אמרה מה היא רואה בציור..הסתכלתי תוך כדי גם אני על הציור ושוב חזרתי לאהוב אותו (את הציור )... כן, סוריקטה מתוקה... חתיכת קטע עברתי עם הציור הזה... אני מרגישה שאני צריכה עכשיו חדר התאוששות ..לנוח.. ואני "שומעת" ברקע את אמא שלי אומרת ": באיזה שטויות את כל הזמן מתעסקת"... ואני "שומעת" את עצמי עונה לעצמי ": כל העולם שטויות..הכל שטויות.. אין טעם ואין משמעות לכלום בעולם... אוהבת אותך אחותי שלי. מאוד ! שלך-במבי.

לאה יקרה יקרה! תודה...אני בסדר..מתמודדת..:) המפגש האחרון עם המטפל היה שיעור עבורי. וכנראה שזה לא יהיה מפגש אחרון אחרון בינינו. למרות שבשבועיים האלה לא ניפגש. אני מאמינה שאחר כך ניפגש. המטפל אמר שהוא רוצה שנהיה שנינו בראש פתוח ומתוך מחשבה פתוחה להמשיך ולברר מה נכון לי. להמשך. אולי מטפל אחר, אולי סוג טיפול אחר אתו, אולי שום טיפול באמת. ומשהו מוזר קורה בי. דווקא בפגישה האחרונה האמנתי לכל מילה שלו. מה שאף פעם לא קורה. למילות האהבה, למילות האמונה בי, למילות הביקורת הכואבות. שהרגשתי שלא נועדו להכאיב. אלא להאיר. הוא לקח אחריות על פגיעות שפגע בי. בלי לשים לב שוב ושוב. כחלק מיחסי העברה שנוצרו. מה אתה חושב אודי, האם זה בגלל שיודעת שאולי נפרדים סופית, אז משהו בלב נפתח ואם אחזור לטיפול- הכל יחזור להיות מה שהיה? או שאולי השינוי המיוחל, של להתקרב, לסמוך ולהאמין בדמות משמעותית, מתחיל לקרות, ואפילו ברמה מאוד מאוד התחלתית?..(וגם אם אחרי שנתיים...) רחל.

להגיע לטיפול אצלך? או שקיים איסור? אני לא מתעניינת באפשרות כזאת, אבל מעניין אותי לדעת מה הגישה שלך לזה, וגם איך אפשר בעצם למנוע 'תרחיש' שכזה?

יש לי ילדה בת 23 מקסימה חרוצה ועובדת שירתה בצה"ל אבל יש לה בעיה גדולה מאד שהיא משקרת אני חסר אונים יכולה להיות תקופה שקטה ואז מיתגלה שקר ועוד שקר והיא אומרת זה בא לה בבום. אני מבקש את עזרתכם אני תושב חדרה

גם לפני. ההקאות, הפציעות, המחשבות הטראומטיות וכל החרא שחוויתי. אני לא רוצה את ההיסטוריה המסריחה הזאת כעובדות בחיי ואת הנפש הפצועה הזאת. אני רוצה להיות אדם חזק מוצלח שמח מבריק וגאה בעצמו שבחיים לא ירגיש בושה או פגום או מוכתם. אני מפחדת לאפשר קרבה אמיתית אליי מחשש שהעובדות האלה ירחיקו אנשים ממני.

הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. אבל אפשר ורצוי לדעתי להביט קדימה, להתחיל "ללכת" אפשר להתחיל ולהיות גאים על הישגים וצעדים קטנים. כדאי לך לשנות קצת את החשיבה ולהפסיק להשוות את מה שאת קיבלת, את מי שאת לעומת אנשים אחרים, ההשוואות הללו הם מתכון בטוח לתחושות קיפוח לא מציאותיות בכלל, משום שאין מישהו כזה שהכל מושלם אצלו. מה שאת רואה זה רק דברים חיצוניים, החיים הם מורכבים וקשים במידה זו או אחרת לכולם. וגם בקשר לקרבה את לא לבד, אין מה לעשות , צריך להתמודד לקחת סיכונים , ולהבין שאותם פחדים מעסיקים את כולם.

היי לכולם/ן, מעניין אותי לדעת, מי שרוצה לחלוק, כמה הומור הוא חלק מהטיפול שלכן? זה מתאים לכם? כמה ההומור משתלב ב"טיפול העצמי" שלכן? בתחזוקה וההתמודדות היומיומית? אתן מרגישות שהומר מקל או נחווה כלא רגיש אל מול הכאב? ואודי, מהצד שלך, הומור נכנס אליך לקליניקה? שואלת מתוך עניין, אולי כדי להרגיש פחות משונה, או להיווכח שאכן אני משונה... גם סתם אשמח לשמוע. נעמה.

בטיפול שלי יש לפעמים. לא הרבה, בדיוק בפגישה האחרונה 'צחקנו' על משהו...

למה כתבת "צחקנו" עם גרשיים? מה אחר בצחוק הזה?

איך בכלל אפשר לשרוד בעולם בלי הומור? מאז ומעולם ההומור הוא חלק בלתי נפרד מחיי וחיי בני עמי היהודיים , הומור על כל גווניו משחור בהיר לקצת שחרחר עד שחור כהה. ובטיפול עצמו יש לפעמים הומור מצד שנינו. אם כי היו פעמים שבהם סיפרתי משהו בצורה הומוריסטית או מצחיקה, בהתחלה הוא שיתף פעולה וצחק או חייך ואז קיבלתי בהרגשה שלי מעין נזיפה, משום שלפתע הוא נהיה רציני ואומר משהו על זה שאנחנו צוחקים וזה לא מתאים משום שמדובר במשהו שהוא בכלל לא מצחיק. אותי זה דווקא כן מצחיק, אבל אני מבינה את הכוונה או הדאגה שלו שלא להפוך את הכל לחוכא וטלולה.

גם אצלי הוא בא בוריאציות שונות, נראה לי שהיא כבר יודעת להבדיל יחסית היטב. מפחידות אותי הפעמים בהן אני צוחקת ומקבלת חזרה חיוך כאוב ושיקוף של הכאב והרגש שקבורים מתחת למשיכת הכתפיים המשועשעת שלי. ומצד שני, נראה לי שבמינון הנכון זה יכול להיות בריא, לא?

הטיפול שמתאים למטופל הוא דינמי-אנליטי או טיפול קוגניטיבי? ואודי, אם מגיע מטופל למטפל דינמי ובעצם יוכל להפיק יותר תועלת מטיפול קוגניטיבי דווקא- האם מטפלים דינמיים נותנים על זה את הדעת ומסבירים למטופלים מה בעייתם הכלה למעשה ומה הכלי המותאם ביותר להתמודדות עם בעיה זו? זה מרגיז אותי לחשוב שאולי במקום כל הטיפולים האנליטים המזעזעים אלה יש דרכים יעילות יותר לעזור לאנשים להבין את הבעיות שלהם ולשקם את כושר תפקודם .למשל להשתמש הרבה יותר בכלים שהם קוגניטיבים גם, וגם פחות להיות עמומים ויותר להסביר. אתה יודע אודי נראה גם שכל הסיפור הזה שישבתי מול הפסיכולוגית וקראתי ספרות מקצועית והייתי מנסה לשוחח איתה על זה- כבר ברמה הזאת היה משהו בגבולות הטיפול בעייתי. כי ניסיתי לץפוס את עצמי כשווה לה, כלומדת ומחכימה. והצלילה לתוך שחזור עקב תסכול כמיהה ששם בקע בי קול תחנונים של ילדה קטנה חנוקה נטושה , זה היה פשוט מעבר מזעזע בין פאזה אינטלקטואלית אסופה לבין רהטראומה שנשאבתי לתוכה במפתיע כי באמת לא האמנתי שהיא תתסכל אותי. חשבתי שהיא תבוא לקראתי. מבחינתי אם טובתי הייתה חשובה לה היא הייתה אמורה לבוא לקראתי ולהענות לבקשתי והסירוב נחווה אכזרי. מה שיותר פגע בי שבזמן שקניתי וקראתי ספרים וניסיתי להבין בפסיכולוגיה ובטיפול פסיכולוגי היא בעצם מעולם לא הסבירה לי באופן ישיר מפורש שמתמודדים שם עם חסר והכוונה להבנות מכך, להתחזק. זה פצע אותי נרקיסיסטית עוד יותר. משהו שם פשוט היה כל כך לא בסנכרון נכון... ואחרי זה ראיתי את כל הספרים על המדף שצברתי שעוד חלמתי שאהיה פסיכולוגית, אודי קצת כמו ילד שחולם להיות מדען גדול כיגדל.. ויש לי ספרים גם מתחום אחר אך בעל מנטליות תרפיותית גם שלמדתי לפני כן... ואיכשהו אלא דברים שלא התממשו לי למרות שהשקעתי זמן וכסף ללמוד אותם. ולא ידעתי לפני הטיפול שכל העת היו בי משקעים של טראומות מוקדמות לא מודעות.. כאילו אחרי הטיפול ההתבוננות שלי על המציאות נהייתה קצת שונה ולא נראה לי שהייתי מקבלת החלטות לאורך חיי באותו אופן תמים כמו שהיה קודם לכן. זה מאוד מעציב אותי. כי בזבזתי שנים בלי יכולת להתמשש באמת כי משהו הפריע. ועכשיו הדבר היחיד שמפריע לי זאת הבושה מהידיעה שאני סוג של 'נפגעת נפש' שמתאוששת ומשתקמת. אני מציגה את עצמי לעולם כרגילה כי אני באמת רגילה . אבל עם כל ההיסטוריה הזאת מאחורי של הפרעות אכילה, רגרסיות רגשיות מביכות, קשיי תפקוד וחרדות.. חוסר ניסיון... אני מתביישת. איך כפסיכולוגים קליניים אתם עוזרים למטופלים להתמודד עם חווית הבושה? ואם נגיד אפילו הייתי רוצה לצאת ולהכיר לצורך זוגיות אני מרגישה פגומה שאין לי תואר שהשלמתי או מרויחה שכר נמוך או מקבלת קצבה ויש לי הסטוריה של התמודדויות, למרות שכיום אני באמת הכי נורמלית שהייתי ביחס לעבר כי כבר לא מפנטת על 'רזון חולני' ולא מחפשת דמויות הוריות , ומנסה לא להכנע לפחד לפרוץ ולחיות! להתחרות! לתחרות בעולם זה ולנצח- לפלס לעצמי מקום. זה כ"כ מפחיד כי יש הרגשה שלא מפרגנים, שעויינים לי. אבל אדם חזק לא מחכה לקבל רשות ואישור , הוא מעניק אותם לעצמו- זה ההבדל. וגם פחות יש לי חרדה חברתית מפעם ונראה לי אצליח להעזר באנשים כדי לקדם את עצמי. לשווק וכ'.. כל כך הייתי רוצה לקחת חלק פעיל במשחק... וזה מחזיק אותי לראשית התהייה .. אולי הטיפולים הדינמיים האלה לא תמיד הדבר הכי מועיל? הישיבה העמומה, ההתערבויות הלא מותאמות ואף מבזות... לא יודעת אודי. זה כאילו באים לטיפול דינמי וכל התהליך נועד לפרק הזדהויות ישנות ואז לאלץ את הנפש להבין שהאחריות היא על המטופל לעצמו ולא על אף אחד אחר. אבל יש אנשים שצריכים אימון ותרגול וטיפוח שלא קרו בגיל מוקדם, צריכים את המצע הזה.. כדי לחדש את תהליכי הלמידה וצבירה ניסיון שלהם.. לא יודעת. שנים שניסיתי ובכלל לא ידעתי שיש לי איזה טראומה מתחת לפני השטח שדופקת לי את הכל ושואבת שוב ושוב להתסגרות והתעסקות עם סימפטום ומטפלת חצופה מצהירה "עברתי קשה" במקום להציע עזרה מועילה שתטפח אותי. משהו פשוט לא מתחבר לי. וגם אם ביקשתי מילוי קונקרטי של בקשה- למה מטפלים שותקים מול זה בזמן שלא נענים, ולא מסבירים את פשר הדבר? נגיד לא אומרים "אתה רוצה אז תעשה, אתה מצפה ממני לעשות במקומך? איך אני יכול? קום ותעשה". לא יודעת. מטפלים לא מסבירים ומטופלים לא מבינים וכל האי הבנות האלה לדעתי מסרבים תהליכים שאפשר היה לקצר ולייעל אותם.

גם אחרי שטיפול נגמר וחושבים עליהם? אודי האם באמת מטופלים נעשים משמעותיים ומטפלים זוכרים אותם? אם המטפלת לשעבר זוכרת אותי נראה לי זה לרעה אבל עדיין הייתי רוצה לחשוב שהיא זוכרת ונזכרת בי לפעמים. יש בי משהו שהיה רוצה לתקן מולה. אבל היא לא שם עבורי יותר מבחינתה נגמר מזמן. היא מתעלמת מקיומי. היא כאילו לא אמורה להיות קיימת יותר. למרות שהיא כן קיימת. כאילו הפרידה היא לא עקב מוות או משהו כזה, פשוט משהו כפוי שהיה. וזה מאוד קשה לי לעכל פרידה כזאת שבעצם הייתי מאוד רוצה לשבת מולה ובכנות ולבחון את הטיפול שהיה ולשמוע אם היא מכירה גם במחדליה שלה ומאחלת לי בהצלחה למרות הכל ומאחלת לי רק טוב ומחזיקה לי אצבעות ואוהבת אותי למרות הכל. אני חושבת שהיא לא סבלה אותי. היו לה התייחסויות ממש מתנכרות לקראת הסוף, וגם לי, מתנכרות בריבוע. למרות הכל- הייתי רוצה לזכור את הזכרון האחרון ממנה כדמות מטיבה ולא כמישהי שהפקירה אותי לאנחות אחרי טיפול לא מוצלח, בלשון המעטה. זה כאילו הייתי רוצה ממנה משהו טוב ואף פעם אי אפשר לקבל אותו. אז יש במקום אחר. אבל הייתי רוצה גם ממנה! אתה מבין אודי? :/

אני כ"כ אוהבת אותה וגם כ"כ צריכה אותה. היא חשובה לי מאוד, היא חלק נכבד (אולי מדי?) בחיי. אני יודעת שהיא דואגת לי ושאני חשובה לה. אני פשוט יודעת. אני מרגישה אותה. אני מרגישה אותה בתוכי, אני מרגישה שהיא שלי. טוב לי איתה. ואולי בגלל שהייתי קודם אצל עוד מישהי יותר קל לי לומר שעכשיו יותר טוב לי. אני יודעת שהיא לא תעזוב אותי, גם אם תלד ותצא לחופשת לידה או ח"ו יקרה משהו אני יודעת שהיא איתי. פתאום עולה בי החשש שמא אני מגזימה. אני חושבת שאולי אראה לה את הדברים, אני לא בטוחה שהיא יודעת כמה היא חשובה לי.

ישנה תבנית שחוזרת על עצמה בחלומותיי ומטרידה אותי לאין שיעור אני בת 21 עם נטייה לדכאונות, ומבחינה מינית לא הייתי פעילה בשנה האחרונה. אין לי בפני מי לשתף את הדבר הבא כי אני יודעת שהדבר יעורר ריחוק- אני נוטה לכפות את עצמי מינית בחלומות, החלום הופך למודע למחצה ואני כופה את עצמי מינית על כל אדם בסביבה, אפילו כשהאדם מאבד צלם אנוש והופך רק לגוף זה מלחיץ אותי, אני הופכת לאדם אגרסיבי שרק תשוקתו מנחה אותו אני תוהה אם מדובר ברצונות שלא מתממשים במציאות ומוצאים דרך פורקן בחלומות, אבל בכל אופן מדובר באקט אגרסיבי ומביך אותי כל פעם מחדש לקום בבוקר ולדעת שזה חלק ממני. האם יש משהו שאני יכולה לעשות? רע לי מאוד באופן כללי, השתחררתי מהצבא ואני לא מצליחה להחזיק בשום עבודה, הנטייה לדכאונות שהתחילה בתיכון רק מתחזקת ואני לא רואה את עצמי מנהלת חיים עצמאיים, אני לא רואה טעם בחיים ולא רואה את עצמי שמה להם קץ. ניסיתי שלל כדורים נגד דיכאון ושום דבר לא השפיע. ועכשיו גם יש את עניין החלומות שמזכירים לי כל פעם מחדש כמה המוח שלי רקוב והרוס ואגרסיבי.

אודי אתה יודע, אין לי ספק בכלל שאני יכולה להיות אמא מצויינת. אבל שאני חושבת על הנושא הכלכלי אני מבינה כמה זה קשה להיות אדם שמוכרח לעבוד המון זמן למחייתו כי השכר שלו לא גבוה, ועדיין שישארו אנרגיות ופניות להשקיע בילד כמו שצריך. והרי המיומנויות ההורית שלי לכשעצמה לא משתנה פה אלא גורמים אחרים מסביב. זה ככ משפיע אודי. ואז נכנסת מחשבה שאנשים למעשה חיים בזוגות בשביל הדיל הכלכלי. שזה מאוד קשה להסתדר עם ילד ומשכורת נמוכה אחת. וזה לא הוגן אודי שכסף משפיע בצורה ככ ישירה על כל הדברים. זה לא הוגן.

קןרה שאני כותבת ברגע האחרון ולרוב אתה מצליח להעלות. אני מרגישה שאתה כאילו מתאמץ בשבילי וזה נעים לי... גם אם לא התכוונת כך אני מרגישה. רק אל תהרוס לי ותגיד שלא:-) קראתי ברפרוף ( כי אני מהפלאפון) את תשובותיך לאחרות והרגשתי אותך ככ טוב ונעים. עם כל הודעה שלך חייכתי שמחתי והתרגשתי. אולי בגלל שקראת לי יקרה זה הקרין לשאר ההודעות שלך. אתה יודע היום כשכתבתי לך באמת רציתי לדעת מה שלומך. חשבתי שאף פעם לא ככ התעניינתי בך. לא הייתי במקום הזה. עכשיו אני חושבת שקצת יותר. עד לפני זמן לא רב גם לא הצלחתי להביא את עצמי להגיב לאחרות. כביכול לא עניין אותי. היום כן! שאלתי אותך איך היה בכנס כי באמת רציתי לדעת. גם בטיפול קורה יותר. אני מקבלת ממנה מחמאןת:-) על הדיבור שלי... אודי לפעמים אני מרגישה כאן בסוג של טיפול. אתה חושב שאולי זה בעיה? זו לא פעם ראשונה שאני מוטרדת מזה. אני מפחדת שאולי זה מחבל בטיפול שלי. אודי המקום הזה ובמיוחד אתה ככ חשובים. אני מניחה שאתה יודע ובכל זאת מציינת שתדע שזה יותר ממה שאתה חושב. ואפסיק לחפור כי עכשיו עולה לי שאולי זו תלות... תודה אודי

אודי זוכר שאמרת לי שאם אני מרגישה שהתוית לא רלוונטית יותר למצבי הנוכחי אז אני לא חייבת להזדהות? אתה יודע. עשיתי את זה רק כי היא לחצה עלי לצאת לעבוד וחיפשתי לסמן וי על הוראתה (הייתי באידאליזציה כלפיה ורציתי ללמוד פסיכולוגיה ולהיות כמוה) ולא הבנתי את ההשלכות הרגשיות. לאחר מכן שהבנתי שבעצם זה שחתמתי נכות זה מעיד על חולשתי כי לא בחרתי להתמודד עם מציאת עבודה ממקום של חוסן ומסוגלות אלא השענות והתמכות כזו זה זעזע אותי ונרקיסיסטית קרסתי. עזבתי את העבודה שמצאו לי שם ומצאתי אחכ לבד משהו. אבל ככ הפריע לי 'התוית'. הרגשתי מוכתמת ופגומה פתאום. והייתי מצלצלת אליה היא לא הייתה עונה. היו פעמים שהיא ניתקה לי את הטלפון בפרצוף ממש. אתה יודע אודי, בסהכ רציתי לקבל ממנה הרגעה שהכל בסדר ההכרה הזאת לא תהרוס לי את החיים עכשיו. זה לא קרה. את המשך הטיפול כבר העברתי לעוסית. אבל חוסר המוכנות של הפסיכולוגית הזאת לקיים איתי שיחה שתרגיע את הזעזוע שלי, לומר ולאשר לי מה שבעצם אתה אמרת כאן, שלא חייב להזדהות עם התוית עכשיו. חוסר המוכנות שלה לתקן משהו ביצירת זעזוע שהיה לה בו חלק כי היא התנהלה לא נכון בטיפול הזה- זה גורם לי לרצות שהיא תענש. ואי אפשר לחייב אותה להתנצל או לתקן בשבילי אז נשארתי עם האמת שלי לבד שחויתי טיפול גרוע ושילמתי עליו והיא עברה הלאה והפקירה אותי לאנחות למרות שעדיין יכלה לעזור לי אם רק היה לה שכל, לב ורצון , כנראה שלא ממש היה לה. והאמת שלי בלב היא שמטפלת כזאת היא חרא של דבר כי אפילו שיש לה אחריות וחלק בדברים, בגרימת סבל או אי מניעה שלו למרות שבהחלט היה אפשר. זה גורם לי בלב להרגיש שהייתי שמחה אם יש קארמה בעולם והיא בדרך כזו או אחרת תענש על מחדליה והפקרתה אותי. היא ניסתה לטעון שאני זאת שבחרתי לחתום נכות ולמצוא כך עבודה אבל היא זאת שלחצה עליי לפני הכל למצוא עבודה ואם לא הייתה לוחצת אלא מקשיבה לי יותר החיפוש יכל לקבל צורה אחרת של משהו שהוא יותר ממני ומתוכי ולא בתגובה להנחייה שלה כצייתנות לסמכות. היא כאילו ראתה איזו אג'נדה טיפולית שרצתה ליישם בלי לראות את האדם שאני ואת הנפש שלי מולה, בלי להתייחס לרצונות האוטונומיים שלי. אודי, אני יודעת בלב שמטפלת כזאת צריכה להענש על מחדליה. ואני יודעת בשכל שזה לא יקרה אף פעם וזה צובט לי בלב לחשוב מי יודע כמה קורבנות של טיפולים גרועים ישנם והמטפלים לעולם לא ישאו בשום דין. בין אם אלא הורים או אנשי מקצוע. דווקא מאנשי מקצוע הייתי מצפה ליותר כי אתם אמורים להבין בנפש האדם וצרכיה וזה לא כמו הורים בורים נטולי מושג. לכן החוויה שלי של עוגמת נפש מאיך שהמטפלת הזאת יצרה נזק בלי להיות שם לתקן אותו. היא גם יצרה נזק לא הכרחי שזאת עוולה של ממש כי התנהלות אחרת הייתה מפיקה עבורי חוויה אחרת. זה פשוט מצער אותי לדעת את כל זה וגם לדעת שכל ההשלכות של נזקים לדימוי העצמי היו רק עלי ולא עליה. היא יצאה מכל הסיפור נקייה ללא רבב. כי מותר לה. כי היא יכולה. ואם רק הייתה למשל נותנת לי את האישור שנתת אתה שלא חייב להזדהות עם התוית זה היה מאוד עוזר. אבל היא הפקירה אותי ברגעים קשים שבהם יכלה לעזור והפנתה לי עורף.

מה שלומך? אולי תעלה לפני החג אולי לא. עכשיו נפגשנו וגם מחר. במקום יום רביעי. קצת מוזר יום אחרי יום... אודי שיהיה לך חג שמח!!

דמעות. כואב לי בנפש. לפעמים בא לי שיקרה איזה נס והחיים יהפכו להיות טובים בשבילי אבל בלי שהתייחסו אלי כמו איזה מישהי לרחם עליה. יש לי אגו גדול. זה מאוד מקשה עלי סתם להרפות ולקבל את כל הכאב הזה ולהשלים איתו. האמת אודי שאני לא מאמינה באהבה. לכן אני לא מחפשת אחריה. בני אדם הם יצורים מאכזבים ותמיד יהיה להם יותר אכםת מעצמם בסופו של דבר מאשר בך. גם אני ככה כנראה אבל קשה לי שלא לכאוב את כל היסטוריית האכזבות. כמיהות ושברן. חלןמות ותקוות והתנפצויות. יש אנשים שעוברים ככ בקלות הלאה. לי קצת יותר קשה. אני באמת לא יודעת מה בדיוק הבעיה שלי אבל קשה לי לשמור על תחושה ברורה של עצמי בנוכחות אחרים. תמיד איכשהו או מורדת או מרצה.. לא באה אני נטו. פשוט אני. בלי לחייך סתם בשביל לעשות לאחרים כיף וגם בלי לבכות ולכאוב ולהכנע לוותר על דברים מסויימים כי איך אפשר לכמוה למשהו שלא בטוח שהיה שם מאז ומעולם. אין לי את הדחף הטבעי לחפש אהבה. ופעם אחת בקושי ניסיתי אבל זה לא היה 'זה' ועכשיו לא בא לנסות יותר. זה פשוט לא מרגיש טבעי ואני נאבקת להיות כמו משהו שאני לא- לדעת מה זאת אהבה באמת ויכולת לסמוך ולא לפחד להתאכזב ו/או להפלש יותר. כנראה שנועדתי להיות אדם סוליסט בסופו של דבר. במובן העמוק זו המציאות היחידה שאני מכירה. לא מאמינה ששום 'יחד' יחזיק לי. זה אף פעם לא 'זה' כנראה. צריכה נס כדי שזה יהיה. שהחיים יחייכו גם אליי. מאוד קשה לי לאפשר לאנשים להתקרב. נראה לך מישהו באמת יוכל לקבל אותי כמו שאני? נראה לך שיש לי משהו מועיל לתת למישהו אחר ואני לא רק אסלוד מעצמי שארגיש איך אמא שלי בוקעת לי מהגרון ואבהל ואגעל? מה לא בסדר בי?

זה קשור לחשק שלא נמצא שם ואז אני מנסה 'לחקות תנועות' של אחרים כדי להראות נורמלית כמו כולם

תיאור מפלצתי ומחריד אך היטבת לדייק את התחושה ...גם בתור אמא ובכלל היו פעמים רבות שהרגשתי ש"אמא שלי בוקעת לי מהגרון" , לא חשבתי על זה, לא הייתי הכי מודעת, זה היה פשוט קורה, הייתי מרגישה מגעילה מתמיד ואז נראה לי שהייתי פשוט מתנתקת כדי לא להרגיש. נראה לי שעצם הידיעה או החשיבה על זה קצת מנטרלת את החרדה. מהניסיון האישי שלי יש גם צד חיובי בנטייה לרצות השאלה היא המינון. לדעתי גם אם מחקים נורמליות וזה לא משהו טבעי, והמניע הוא הרצון להיראות נורמליים ולא רצון אמיתי בקרבה זה עושה טוב בסופו של דבר גם לפנימיות. זה עובד מהחוץ לבפנים, לא פחות ממה שזה עובד מהפנים לחוץ. לפעמים הדרישות שבאות מבחוץ שמאלצות אותנו לעשות דברים הן גורם מרפא גם אם זה נחווה לא אמיתי או מזוייף. אני כותבת לך את זה על סמך הניסיון שלי, כדאי לעשות דברים ממשיים, למצוא זוגיות, קריירה "אפילו"ללדת ילדים. כמו שאודי כתב צריך לנסות.

:( אודי.. :(( הרגשת פעם שהלב שלך נקרע למליוני חלקיקים קטנים ? אודי :((( כשהייתי אצלה היום גם הקראתי לה את ההודעה שכתבתי לך אתמול (מלבד התיאור של הציור עצמו ) דיברנו והיא אמרה לי כל מיני דברים..לא כל כך זוכרת.. אבל בין הדברים היא אמרה שכנראה אחת הסיבות שבאתי לאנליזה זה בכדי שארשה לעצמי סוף סוף לעשות את מה שהנפש שלי כל כך צריכה לעשות.. משהו כזה..לא כל כך זוכרת.. אודי :(( אני נורא רוצה כבר לתת לאמא צביה את הציור שציירתי ואני רוצה למות. ביקשתי גם מאמא צביה המתת חסד. ואתה יודע אודי ? אתמול איכשהו , כל שניה נגשתי לציור והרגשתי שהאצבעות שלי חייבות לגעת ולצבוע ,ולהוסיף ולשנות .ההרגשה ממש כמו עם חימר אודי. אתה צובע ומשנה ומוסיף שכבה נוספת ומשנה. ממש לש את הציור. והצבעים נשמעים למכחולים שלך ממש כמו החימר באצבעות. ובעבודה הייתי מאוד מאוד חדה, מפוקסת ויצירתית..יותר מתמיד.אמרו לי. הרגשתי כאילו נכנסו בי המון המון חיים.הייתי מלאת אנרגיה טובה. אודי :( אני לא יכולה יותר אני חייבת למות. חייבת. זה כאילו שמחייבים אותי למות. אודי :(( אני שוב מבקשת גם ממך המתת חסד במבי

מיטה התמוטטות גוף גופה כחחחחחחחח נגמר מנסה נמסה מתמוססת

אולי אני פשוט מידי

העוסית השיקומית שאלה אותי אם אני רוצה לוותר על הילדים אנשים מסביבי אומרים שהם לא היו מחזיקים מעמד הפסיכולוג שלי אומר שזה מצב בלתי אפשרי עכשיו בעבודה בכיתי חצי שעה הבוסית שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מאחורי קניתי לי לאכול מנסה לאסוף כוחות.........:| מ1-10 קשה לי-10 טוב שאיפשרתי לעצמי להיות חלשה בעבודה אני בן אדם ויש גבול ליכולות שלי אודי נכון אסור לי לוותר על ילדי? הילה