פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי אחיזה או נקודת מגע הצורך הזה אינו פוסק ואני מנסה לבטל אותו בכדורים, מה אני מנסה לומר לך? מה אני מנסה לקבל ממך? מדוע אני ממשיכה ואורמת את אותן המילים האלה. מדוע איני יכולה לשלוט בכל זה, לאסוף את הכל, להתנער. אתה לא חייב לענות אבל בבקשה אל תחזיר את השאלות אלי, הלוואי והייתי יודעת לענות, לעשות, להמשיך, להחזיק. אתה אומר שאתה מבין את הכאב שלי, תסביר לי את הכאב שלי? תפרוט אותו למילים מסבירות? תספר לי על מישהו או משהו שיוכלו לעזור לי? ולמה כל זה ובכלל ולאן ומתי. היא ממשיכה אבל לא אןמר עליה דבר וגם לא על הדברים שהיא אומרת. אולי אם לא אומר את כל המילים האלה היא תלך? אולי אם אפסיק לדבר או לכתוב הכל יעלם.

לא מצליחה כואב מדי

אודי, מה עושים??? אני יודעת מה לא עושים - לא מפסיקים את הטיפול מכיוון שמדובר בבריחה... אבל מה כן עושים? מה אני יכולה לעשות כדי להצליח ולעבור את המשבר? אני משתפת אותו, מדברת בכנות אבל לא ממש מרגישה תזוזה. אני כאובה מאוד ולגמרי לגמרי לבד. נטע.

הי נטע, אויש, אני כל כך מכירה את המקומות האלה שהכל שורף,ואין מקום להניח את הראש. במצבים כאלה הייתי באה לטיפול. ומדברת את הכעס. אני ישתף אותך: פעם שזכורה לי- שכבתי על הרצפה מאחורי המיטה, היתה פעם שצעקתי עליו והוא היה אומלל, עוד פעם היתה שזרקתי את הטושים של הצביעה על הרצפה, ואפשר גם לשתוק,להתכנס. למרות שמכל הדברים הנוראים שכתבתי המטפל שלי לא יכול לסבול את ההתכנסות בתוך עצמי. תמצאי את הדרך לדבר את הזעם,הכעס והכאב. טיפול זה המקום לשחרר את הראש,שעובד אצלך מצוין;) טיפול זה המקום לדבר את הזעם,הכעס והכאב. היי את.הישארי נאמנה לעצמך. ואגב,יותר קשה לי לשתף כאן, אבל גם אותי אבא שלי הפך ל...... מאחלת בהצלחה! ממני- הילה

שלחתי הודעות. היא מתעלמת ממני. היא כנראה לא מעוניינת לעזור לי.

תנסי לסמוך עליה. אם באמת את חושבת שצריך איזה שהוא תיקון או מה שזה לא יהיה מולה, אני הייתי ממליצה לעשות זאת יחד עם המטפלת שלך. אולי היא תדבר איתה קודם.

חייכתי. צחקתי. הכל היה בסדר. אז למה כשאני לבד עם עצמי יוצא הפצע ההוא לאור? אולי לא כדי לי להיות לבד ואני צריכה לצאת יותר ולהעסיק את עצמי יותר. הפצע יוצא בעיקר גם שאני בעבודה ויודעת שרציתי יותר מימוש משמעותי מהעבודה הזאת .. טוב עכשיו לפחות כרגע הרוחות בנפש לא סוערות ואין בכי פוסט טראומטי שכזה.. שכחתי מהפגיעה כרגע. עיסקתי את עצמי בהסחות דעת. חייכתי וכ'.  

תנסי להגדיל את המצבים בהם טוב לך, זה יקל עלייך ואולי תצליחי לאט לאט לצאת מהטראומה שעברה עלייך.

ורציתי לדבר איתה על זה ולא יצא... ואני רציתי שתעזור. מצד אחד לא רוצה לנסוע ככ מצד שני תהיה שם משפחה שלי, בנוסף להורים. אבל גם אין לי כוח ככ אליהם. מצד שני הם ייעלבו כי לא ראיתי אותם הרבה, אולי מפסח??? גם אין לי כוח לנסיעה הלוך וחזור מצד שני מפחדת להתבאס אם אשאר כאן ואולי אף לבכות. כנראה שזה יקרה גם אם אסע וגם אם לא. וקשה לי להחליט מה לעשות, גם יודעת שלפעמים עושים לא רק מה שרוצים. רציתי לדבר איתה על זה.... אודי תעזור לי, טןב?

אני חושבת שמה שצץ ראשון היה להישאר. למרות זאת אני כנראה נוסעת. אני מקווה שיהיה בסדר לפעמים זה קורה...

התגרשתי לפני 4 חודשיים אני מאוד מודאגת לגבאי בנותיי בנות 5 ושנתיים וחצי. ביתי הגדולה עצבנית בוכה וצועקת ןכול הזמן מקנא מאחותה הקטנה כול הזמן " למה רק היא ואני לא " אני חסאת אונים ומאוד רוצה לדעת מה עליי לעשות

אודי, אני במצוקה נוראית. מחשבות אובדניות (ללא כוונות לבצע). יש אפשרות לפנות למטפל 24/7 אבל מרגישה שהוא אינו נוכח יותר עבורי. לא יודעת מה קרה כך לפתע... אני חיה - מתה. מתהלכת כמו זומבי. מכינה ארוחת ערב, שוטפת כלים, הולכת לשיעור פילאטיס, ובפנים מתה. כבויה. מרגישה תחושה של סוף. מוות. פרידה. פרידה ממנו. אודי, אני זקוקה לך עכשיו. זקוקה לנגיעה המדויקת. נטע.

ימים שמלאים בתעוזה. בדברים חדשים שלא העזתי. אומנם חייבת.. וזה חלק מ... ואין לי הרבה ברירות. אבל עושה. ובהצלחה. גדולה. כולם מפרגנים.... והלב פתאום שואל- אולי אני באמת בסדר? אולי אני באמת טובה? אולי באמת יכול להיות שגם לי מגיע טוב?.... רחל.

לא יכולה לכתוב הכל. יותר מדי. רק רציתי שתדע שהרבה מחשבות והתלבטויות נמצאות אצלי. ובטיפול קשה. קשה לדבר וכשייש ככ הרבה ברור שאי אפשר הכל. גם שבוע הבא יש לה משו וניפגש רק בשני. לא כועסת עליה בטוחה שהיא באמת לא יכולה.

פה. עם המטפל שלי. רוצה למצוא לנו דרך נכונה ומטיבה. רוצה לבוא ולהגיד לו בפשטות בוא נמצא דרך, יחד, לפחות לתקופה הקרובה. שגם אם נפרדים, למצוא יחד דרך שהתקופה הזאת תיהיה מטיבה, בריאה, נכונה. להפסיק להגיד לו אתה חסר, אתה לא מכיל, אתה לא עונה לשאלות שלי, אתה מבטיח להחזיר תשובה ולא עונה חודשים, אתה פוגע בי, מרסק אותי.. הבנו את זה. אמרתי לו את זה בכל דרך. לבוא ולשאול; בוא ננסה משהו אחר? לפחות לתקופה הזאת? לתקופת פרידה? או לתקופה שתחדש את הקשר למשהו אחר???.. נכון, ניסינו המון. ולא הלך. אבל לשאול אותו שוב, אולי ננסה עוד פעם?.. יש טעם אודי?

אודי, יש לי כל כך הרבה להגיד ואני לא יודעת איך להתחיל... המילים נעלמו ואני נותרתי אילמת. לאחרונה, לא טוב לי בטיפול, משהו בדמותו של המטפל התערער אצלי. מפחדת שינטוש אז רוצה לנטוש קודם. העיקר לא להיפגע שוב. אני כועסת עליו ללא סיבה ברורה אבל קודם, כועסת על עצמי. אני מרגישה נחותה לידו. מתביישת בכך שאני זקוקה לו ובכך שיש לו כל כך הרבה השפעה עלי. אודי, כואב לי. זקוקה ליד מכוונת, למילה מרגיעה, למבט מאשר. זקוקה לדמות ההורה הטוב שבנוכחות השקטה שלו, ינטע בי ביטחון. אודי, הכל מעורער אצלי. אבדה הדרך ואין מצפן. נטע.

כתבתי לעפרה הודעה בעץ של לברוח. משום מה נעלמה. תוכל לבדוק? הילה

אפשר לחייב אותה להפגש איתי ולעבוד על שיקום ההערכה העצמית שלי? היא שיחזרה לי בטיפול את החוויה של להיות ילד לא רצוי ואדם לא רצוי. היא רק העלתה למודעות את הפצע ושפכה עליו חומצה. אפשר לחייב אותה לספק לי כמה פגישות אחדות שבהן תמכור לי את אשלית ה'אם טובה דיה' ותגרום לי להרגיש רצויה ובעלת ערך? מה הטעם להתחיל טיפול מהתחלה מחדש?? אני כבר במקום הרגשי מולה שקפא בזמן. צריך לטפל במקום הרגשי הזה שממנו נובע הכאב שלי והדמעות. איך מטפלים במקום הזה? אודי אתם השרלטנים הכי ארורים בעולם אם אני זועקת לעזרה שיסייעו לי ורק מתעלמים.. אני לא מסוגלת אצל מישהו אחר מהתחלה וזקוקה שהיא תעמול על התיקון שמגיע לי לקבל ותספק ריפוי נורמלי יותר לנפשי. אתם פוערים פצעים ומשאירים את הבן אדם לדמם לבד. אתם לא נורמלים אודי. רק חזקים. אתם חזקים ובעלי הכח לקבוע את ההחלטות ורק מתוקף זה עושים מה שעושים. אבל אתם לא עוזרים! אתם לא מקשיבים. איך בכם חמלה ורצון אמיתי להטיב ולרפא ולעזור לבני אדם עם נפש כואבת.

היא מתעלמת ממני.

מה הטעם לחשוף להכרה פצע טראומטי ששכן במעמקי הנפש אם לא מספקים לו תיקון?? מה שווה ידיעה לשם ידיעה?? איפה התיקון? מרגישה שהפסיכולוגית ההיא חייבת לי תיקון. שלא יהיה פצע בנפש שלי! שאהיה מסוגלת לקרבה. שתהיה לי הרגשה נורמלית של ערך. יכולת לאהוב ולהיות נאהבת. למה לא עוזרים?? למה לא עזרו? למה חשפו לי את הפצע בצורה טראומטית מחפירה ונטשו אותי לאנחות? היא זרקה אותי!! היא זרקה אותי למרות שהייתי כ"כ קשורה אליה רגשית. מה יצא לי מזה? איפה התיקון שלי? איפה הוא? עדיין קשה לי מאד להתקרב רגשית ולהקשר. לא עזרו לי! הביאו אותי לגרעין של הפצע הטראומטי ורק שחזרו את הטראומה !!! איפה האחריות שלכם לרפא לי את הפצע והכאב הזה? איפה האחריות על התיקון? איזה מן מומחים אתם? אלוהים ישמור. אלוהים ישמור ! לבד. אני לגמרי לבד עם האמת שלי. אני יודעת שאני לגמרי לבד. אף אחד לא יבין את הזעקה הזאת שיושבת לי בנפש. היא הייתה חייבת לי תיקון. היא לא נאבקה איתי ולמעני שם. היא הפקירה אותי בשיא התופת. לבד. לבד עם האמת הרגשית שחוויתי שם. דמעות. היו צריכים לתקן ולא להפקיר. פצעים בנפש צריך לחשוב ולרפא, לא סתם לעורר ולשאיר ככה ולהפקיר. ואח"כ מדברים אל השכל כאילו מבחוץ להבין בשכל ולהתנהל באופן תבוני מנתח. אבל מה עם הריפוי??? התיקון? איזה בן אדם ירצה בכלל להכיר 'פצע' של מישהו אחר? אנשים נורמלים לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה. זה היה האחריות של פסיכולוגים לתקן ולאפשר לי לצאת לעולם מרופאת ועם תחושת ערך יותר טובה. לא עשו את זה ! הילדה הקטנה שם זעקה לאמא שתבוא לקראתה והיא הפקירה אותי!!! היא שחזרה לי במקום לתקן. לא ברור מה אתם עושים. לא ברור איזה מן מומחים אתם. נגעלת. מגעיל אותי. מחר בבוקר אתעורר ליום חדש והכל יהיה יותר טוב. נדחיק את מה שעמוק בפנים פצוע. כמו תמיד. גועל נפש. פסיכולוגים מגעילים אותי. איפה האחריות על התיקון? אלוהים ישמור. שאלוהים ישמור אמן כי אף מטפלים לא ישמרו לעולם.

מה זה משנה מה היה שם קודם? משנה מה יש שם בהווה. שאני באתי לטיפול רציתי דברים טובים למלא את היש שלי בהווה ולא שיכפו עליי 'התמודדות עם חסר' בצורה שבקונטקס חברתי בכלל משפילה!! שמטפלת גובה מאות שקלים ל50 דקות אומרת למטופל שבקושי עובד במינימום שאלה התעריפים שלה וכ' והיא לא יכולה לתת עוד זמן ומשתקף כזה פער אדיר ובלתי נסבל בהרבה מאוד רמות-כלכלית חברתית. עכשיו אני כן מבינה למה היא התנהגה ככה כי גיליתי שזאת פרקטיקת גבולות נלמדת שמיושמת שיטתית. אבל קודם בטיפול לא הבנתי את זה והרגשתי שזה היה משפיל ומתנשא ואטום ולא ברור ונטול פשר ואכזרי וכ'.... אז זה שחזר משהו מהעבר??.. מי אמר שהשחזור הזה זה מה שצריך וטוב שיהיה? בטח שלא ככה! בלי שום הכנה רגישה של המטופל לקראת תהליך שכזה. בכלל לא הבנתי על מה אני משלמת שם!! רציתי דברים טובים. שתתמוך לי בטוב. כאשר היא לא נתנה זמן נוסף כפי שקיוויתי זה שחזר שהיא לא תמכה לי בתקווה שהעולם יבוא לקראתי גם-בטוב, אלא השתמשה בעמדת הכח שלה לכפות עלי תסכולים ולהכתיב לי שמגעים בינינו יתקיימו רק בתנאים שלה ושאם יש לי צרכים אז שאתכופף לתנאים שלה!!שמתי זין עליה ועל התנאים שלה. מה ההשפלה הזאת?? (אז כל זה שחזור? טוב...אז במה עוזר להבין שזה שחזור?) אבל אח"כ שהרגשתי מצוקה זה היה נורא. נורא מה שהרגשתי שם. נטישה והפקרה. זה לא היה רק פעם או קודם. זה היה גם אצלה. גם אצלה זה הרגיש ככה ולדעתי אצלה זה כבר היה צריך להרגיש אחרת ולא ככה כדי שיהיה זכרון אחר, חדש ומטיב. בלי פערים השפלה התנשאות החצמה מרירות ומלא תחושות לא טובות שהיו. למרות שחיבבתי אותה גם.. :/ כאילו רציתי גורל אחר וכעסתי שיש לנו גורל כזה שונה מבחינת רמות המימוש של עצמאות ומקצועיות.

הגעתי לאיזו ביצה, זיהיתי את הסירחון שבקירבה אליה, ועכשיו אני מחפשת את הדרך לטבוע כמה שפחות. ואני תוהה לעצמי - איך אני אמורה לדעת שזו עוד ביצה בדרך קדימה? אולי אני הולכת אחורה? במעגלים? הספק הזה אוכל בי, למי יש כוח לחצות עוד ביצה, אם זו אותה אחת שוב ושוב? כבד לי. נעמה.

מה פרוש המילה דג'בו

http://lmgtfy.com/?q=%D7%93%D7%96%27%D7%91%D7%95

תבין. אני הייתי נפגעת פוסט טראומה מורכבת התפתחותית (כנראה) שגרם לזה שפיתחתי סימפוטים למיניהם, בולימיה, פציעה עצמית, התפתחות מינית בעייתית וכ'. אבל תמיד ניסיתי והתאמצתי לתפקד ושאפתי להצליח בחיים, למצוא את יעודי המקצועי. הגעתי לטיפול פסיכולוגי (השני בחיי, הראשון היה שנים קודם ולא מאוד משמעותי) ועשיתי אידאליזציה וכ'. רציתי להיות פסיכולוגית, חשבתי זה אומר לתמוך באנשים, רציתי גם להשתייך. עכשיו- לא הייתי מודעת לטראומת הנטישה המוקדמת וכל מיני חוויות גופניות של השמטות שפקדו אותי בטיפול. מאוד ניסיתי להבין וקראתי ספרים אבל לא הבנתי. חייתי את הרמה הרגשית וכנראה ללא ספרציה. אבל אודי תבין, לאור היסטורית קשיים תפקודיים כמו שלי שהמטפלת אמרה לי 'עבדתי קשה להגיע לאן שהגעתי' וכאילו התנשאה עם הכוחות שלה וגם רציתי להיות כמוה פסיכולוגית אז הרגשתי שאומרים לי 'את לא שייכת. החזקים שייכים לפה'. אודי זה הוסיף עוד פגיעה בנפש שלי ובכבוד שלי שלא לדבר על תסכולים שבאו אח"כ ואני לא מבינה אודי. אתה בחרת ללמוד פסיכולוגיה כדי לעזור לא? אז למה מותר לכם לפגוע באנשים כמוני? הרי דברים בעולם הזה מתקיימים בתוך קונטקסט. אני לא מבינה. ומה הקטע של לקחת כ"כ הרבה כסף לפגישה? ואיך זה לא אמור לפגוע בי שאני מרוויחה קרוב למינימום ומי שקיוויתי שיעזור לי להתקדם בחיים גם מרושש אותי עם עלויות וגם מתנשא עם כוחות האגו בו זמנית. התקדמתי מאז הטיפול , ברמת המודעות שלי וגם לא ויתרתי. למרות הכל אני עדיין מתמודדת עם דברים! חותרת לעצמאות. לא ויתרתי! אבל אני לא מבינה למה היא השפילה אותי. אתה יודע איזו תחושה נוראית זאת השפלה אודי? אתם עושים את זה הרבה למטופלים? או שתכף תגיד לי שהכל השלכות ? לא אודי. אלה לא השלכות זה פשוט ההלם שהנפש שלא מצליחה לעכל איך מי שחזק מתייחס בכזאת אטימות לחלש ממנו. הכל משליך על הערך העצמי וזאת הבעיה. היא כאילו אמרה "מגיע לי יותר ואני שווה יותר כי עבדתי יותר קשה' . רק שלא הייתה פה באמת בחירה! היא לא סבלה ממשברי הנפש החולשות והכוונה הורית מאוד גרועה שאני סבלתי מהם. היא לא הייתה בנעליים שלי. והיא העיזה לומר דבר כזה. אודי- זה פגיעה בכבודי כאדם. תבין את זה. תבין איזה תחושה קשה זו שפוגעים בכבוד של בן אדם. באמת שלו. והמטפלת הזאת הותירה אותי עם זכרונות כאלה במקום עם אחרים. אתה יודע אודי ממש הייתי רוצה לקבל תיקון נורמלי ממנה. חוויות טובות שישכיחו את הישנות. אבל לא נותנים את זה. לפעמים אני תוהה אם אתם פוגעים ככה בעוד אנשים או שרק לי היה טיפול כזה. אני באמת לא מבינה למה אי אפשר להסביר בפשטות דברים כדי שאנשים יבינו ומעברים אותם תהליכים רגשיים בכזאת צורה בלי שום הסבר והדרכה. פגעו לי בכבוד אודי. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה מרוע זדוני אבל היא פגעה בי מאוד. ואתם תמיד מזהירים מפני 'שרלטנים' אחרים וטוענים איך אתם הסמכות עם ההכשרה.. אבל איבדתי כבוד אליכם בתור סמכות. אין העברה יותר. אין אידאליזיות יותר. אבל יש תחושה של הגעלות :/ הגעלות כי משהו בפן החברתי לא מסתדר לי. זה משעשע אתכם לפעמים לראות את המטופלים סובלים וחוטאים בהתנהגויות חרדתיות ופחדניות ואולי לא רציונליות עד כדי גיכוך מבחינתכם? זה משעשע? אתם יושבים מלמעלה ומנתחים להנאתם את עכברי המעבדה האספסוף האנושי שעה שאינו מודע לעצמו ואין לו יכולת שלילית והוא מדבר מתוך התקליט הדפוסי שלו ואתם מנתחים מבחוץ ומתערבים ומפרשים לו את עצמו ורגשותיו בזמן שהוא מנסה לשוחח עמכם ברמה אחרת? לנהל שיח רעים תמים?... זה מתנשא ומעצבן. אז יש לכם יכולת להשפיע החוצה. אין עצמי שעסוק בשימור עצמי ומתכנס פנימה . אבל למה להשתעשע? אני מוכנה להשבע שהמצוקות שלי שעשעו אותה וגם הכעס שלי. היא חייכה היא לא לקחת את הכאב שלי ברצינות. רק אני מרגישה סוג של עוולה ממצב העניינים הזה? למשל אתה חושב שכפסיכולוג אתה באמת 'יותר שווה' ממני? כלכלית בטח שכן כי זה מקבל ביטוי קונקרטי. אבל אתה באמת חושב שפסיכולוגים נגיד הם אנשים יותר מפותחים ואיכותיים מאחרים? יש לכם את 'הזהות המקצועית' הזאת.. לי אין זהות מקצועית. לא כזאת. להתפאר, להתגאות, להשתייך ולהשתכר בכבוד. זה מרגיז אודי. זה מרגיז. לפחות על תתנשאו על אנשים. ואל תעיר לי על ההכללות. מבחינתי המטפלת ההיא מייצגת גישה כללית קיימת ולא רק את עצמה. וכן עכשיו תגיד שאמרת כל מה שהיה לך לומר שעליי לעבור הלאה. תאמין לי אודי שאם אתה היית חווה טלטלה כמו שלי בזהות ופער בין מצוי לרצוי בשאיפות מול יכולת וגם הכרה באובדן זמן של שנים על סימפוטים וסבל נפשי וסטיות במסלול ההתפתחותי גם לא היית שוכח בנקל... לצד זה אני מנסה להתקדם בחיים. ה'קשה' שלי היה יותר 'קשה' מה'קשה' שלה כי הנפש שלי הייתה חסינה וחסונה פחות, רגישה הרבה יותר. זאת צביעות במיטבה. זה מגעיל :/ היה הרבה יותר עוזר עם הייתה פשוט מתייחסת אלי כשווה בין שווים וכמו בן אדם ובכבוד במקום לתת את ההרגשה הדוחה הזאת שהיא 'יותר' ואני פחות. כי היא 'עבדה קשה'. זה לא יפה ובטח לא מרפא שום דבר נפשי. כולם היו רוצים להשתייך לאיפה שנחשב טוב ומוערך! איפה היכולת שלכם לעזור בזה? כל חווית ההשפלה הזאת הייתה כ"כ מיותרת! כאנשי מקצוע איך אתם נזהרים שלא לעולל אותה? או שזה לא ממש אכפת לכם? טוב. הלכתי עכשיו.

עשיתי גוגל :P

שלום רב, ברצוני להעלות שאלה בנושא הנ"ל. לפני זה קצת רקע שיסביר את מהות הבעיה. הבעיה הינה אצל אבא שלי, מאז שהייתי קטן אני זוכר שהיו תקופות בהן היה בחרדות שונות בגלל כל מיני דברים שהיו עוברים במהלך חייו... אך הוא יצא מהם מהר ללא טיפול פסיכאטרי... לפני כ7 שנים תכננו לצאת לחו"ל, לארץ מולדתו לעשות טיול שורשים, כמה ימים לפני הטיסה אבי נכנס לחרדות קשות, רעידות בכל הגוף, והרבה זיעה. ביטלנו את הטיול ולאט לאט הוא חזר לנורמה. לפני כשנה וחצי אבא נכנס שוב לחרדות שלא בהכרח קשורות לטיסה... וזאת הפעם הכי קשה שלנו כמשפחה לראות את המצוקה שלו... אבא הפסיק ללכת לעבודה לזמן מסויים ואף שקל פרישה... התחלנו טיפול פסיכאטרי שבאמת קידם אותו והוציא אותו מהחרדות הקשות... לאחר שנה וחצי בהן הוא מטופל בכדורים שקלנו שוב לנסוע לחול, ואפילו הוא היה בעד וחיפש מלונות טובים, התכנון היה לצאת עם עוד אנשים כדי שירגיש בטוח יותר. אתמול אבא חזר לחרדות, דפיקות לב חזקות, וזיעה, הוא טוען ששוב הפחד מטיסות ויציאה מהארץ חוזרים אליו... ברצוני לשאול, מה מהות הבעיה? האם בחיים לא יוכל לעשות צעד גדול בחייו? כמו לצאת לנופש במדינה זרה? תודה לעונים!

זה סוג של פוביה חרדתית. אולי יושב על איזה חוויה טראומטית מוקדמת.. האם מדובר בחרדת טיסות או חרדה לצאת מהארץ באופן כללי? לא ברור. האם הוא מגיב בהתקף חרדה גם אם תשקלו לטייל בחו"ל באוניה למשל? בהפלגה ולא במטוס? האם לאילת הוא כן יכול לטוס, שזה עדיין בגבולות הארץ?.. הזכיר לי קצת את מושיק עפיה -זמר שהזמינו להשתתף בתוכנית זמר מזרחי בחו"ל ואחרי שחתם חוזה עם ההפקה והכל הוא ביטל ברגע האחרון כי יש לו חרדת טיסות ולא היה מסוגל להתגבר על זה :/ כדי לטפל בפוביות נראה לי נוהגים לבצע חשיפות הדרגתיות למה שמעורר את החרדה.

לספק תמיכה קונקרטית לבעיות וקשיי המטופל? נאמר מטופל מפחד ללכת ממקום מרוחק מביתו, הוא יושב מול מטפל דינמי ומתאר זאת. המטפל מקשיב. מטופל מביע משאלה "אם היית מתלווה אלי, מחזיק לי את היד תוך כדי התמודדות ומרגיע" . המטפל ממשיך להקשיב בשתיקה... לא נענה לבקשה. מסרב בדרך של אי הענות. בשתיקה. בשביל מה טוב יחס שכזה למטופל? למה לא לדבר בחופשיות על חרדותיו ולנסות אולי לעשות עבודה קוגניטיבית על מה שמפריע לו? ולמה לא להסביר לו מדוע המטפל הדינמי לא נענה לתקוותו אלא לתסכל בשתיקה? אשמח לתשובה.

אם נצא מנקודת הנחה שפסיכותרפיה אנליטית אמורה להיות תהליך רגשי ויש מטופל שמרבה בזמן טיפול לקרוא ספרים ולשוחח שיחות אינטלקטואליות בעיקרן עם המטפל. האם המטפל ינסה באופן אקטיבי להניעו מכך ולהסביר שמדובר בתהלוך רגשי ויכוון לזה או שהוא ימתין אז שיתרחש דבר מה שיגרום למטופל לעבור מהפאזה האינטלקטואלית שלו לפאזה רגשית כאילו מעצמו בלי הכוונה יזומה ומודעת לשם?

אודי, למה אנשים פוגעים בי???? אומרים לי שאני שמנה?????? הם בכלל לא מבינים כמה זה פוגע אני לא ילך לעבודה הזאת אף פעם אף פעם כל הזמן מעליבים אותי הנפש שלי כל כך רגישה ופצועה אני רק רוצה שאתה לפחות תבין אותי, בלי לעודד, להראות זוויות, או להגיד/שהיא כן או לא התכוונה. כמה דמעות אודי,,,,,,, וכמה שהנפש שלי פצועה, שרוטה, ומלאה בחורים. מחכה שתבוא הילה

שאומרים שמנה. יש אנשים שאוהבים ומחבקים. יש ויש.

אודי, האם חלק מהתפקיד של פסיכולוגים זה לדחוף מטופלים לצאת מהבית (אם הם עדיין גרים עם ההורים) ולהתחיל לעבוד (אם הם לא עובדים)? (כן, שבתי לכאן קצת)

בעבודה המצב לא משהו, אין כמעט עבודה. זה מתסכל, משמעם ומעייף לא לא לעשות כלום כל היום. מקווה שהמצב ישתנה בהקדם. במקרה הזה אודי, זה לא תלוי בי, מדברים על שינוי שצריך לקרות לכן אני מחכה.. היום היינו אמורות להיפגש אך היא לא יכולה וזה נידחה למחר בבוקר. האמת לא משנה לי כ"כ. סתם ייצא מוזר שניפגש יום אחרי יום. אודי, מפחיד מה שקרה. פעם גם אני הייתי תופסת טרמפים ):

מסתבר שהיה לי סכום כסף איפה שהוא( בכל זאת פורום ציבורי לכן קשה לי לפרט) והוא יגיע אליי עוד כמה ימים.

זה כבר יותר מדי הרבה יותר מדי. אני לא מצליחה להחזיק יותר. כל האנשים וכל המקומות וכל הכדורים והזכרונות והגילויים והתגליות. כמו המחברת הצהובה שמצאתי היום מלפני יותר מעשרים שנה ובה כתוב הכאב החורבן הפחד הזעקה לעזרה המוות. ותרגום חופשי שלי לחלקים מתוך הדרמה של הילד המחונן מאנגלית לעברית, חלקים שבהם מצאתי את עצמי ממש במדויק. היום כתבתי מכתבים, כדי שאהיה מוכנה, סידרתי ניירות וקצת בגדים. לא אוכל להמשיך לשאת את הכאב הזה או לחשוב שהוא מנת חלקי מעתה ועד שאלך לעולמי. אני רוצה שליטה על המוות שלי, כזו שלא היתה לי בחיי. רוצה להיות אדונית לחיי ולמותי. אני חושבת שאפשר לכבד החלטה כזו ולא להעדיף לראות כמה אינה מוסרית. אפשר לראות בה המתת חסד. אודי אתה מבין? אתה יכול להתחבר לרגע למקום הזה, ממקום לא שיפוטי, אולי אף לא הגיוני? פשוו להתחבר לתחושות האלה שלי?

שרוצה לבוא לאיש היקר, שרוצה להגיד לו "בוא נילחם", "אני נשארת". לא לברוח כמו כל הקשרים שהייתי בהם. "אני לא בורחת". "תתמודד אתה איתי", "אני פה". אבל.. מצד שני, יודעת שהוא כבר מותש ממני. מהציפיות שלי ממנו, מהאכזבות שלי ממנו, מהדרישות שנראות לי טבעיות שיהיו בטיפול, אבל חסרות. אני רוצה לקבל החלטה. למרות שתמיד מתקשה בהחלטות. החלטה ברורה, לפחות לזמן הקרוב. איך מחליטים אודי?? על מה חושבים שרוצים להגיע להחלטה כזאת?.. מה צריכה לקחת בחשבון? רחל.

היי רחל, נראה לי נורא כבד וקשה להרגיש גם בשביל עצמך וגם בשבילו. גם את הציפיות שלך וגם את הקושי שנדמה לך שהן מעוררות, גם את הכאב שלך וגם את התשישות שאת מייחסת לו. אני מכירה את זה על עצמי, לא לעצור בלשמוע מה הצד השני אומר ומרגיש, להתעטף בזה ולהתנהל גם מתוך זה, מתוך אחריות גם לזה. (ואולי מרוב שנדמה לי שאני מזדהה אני שמה עליך משהו שהוא לא שלך, מתנצלת ומסתייגת מראש...) נראה לי שאת יכולה לסמוך עליו שאת הצד שלו בהחלטה הוא יקבל. זה מוריד ממך חלק מהדברים שצריך לקחת בחשבון, ומותיר אותך רק עם מה שאת חושבת ורוצה (רק, כאילו זה כל כך מעט ופשוט, וכאילו קל לזכך את זה מתוך הכל...). בטח עדיין תהיה פיסקת "אבל", מה לדעתך יהיה כתוב בה אז? נעמה.

את צודקת יקרה. אני מנהלת דיונים עם עצמי לגבי מה הוא חושב. אבל זה לא שם. חייבת להגיע לנקודה העיקרית של מה שאני חושבת ורוצה... ולצערי יש בין הפערים של חושבת ורוצה... וגם פערים גדולים בין רצון.. ובגלל זה מתקשה. ובגלל זה גם המטפל שלי מתקשה. ובגלל זה אנחנו (שנינו) חושבים שנכון להפסיק את הטיפול. הרבה חסר שם. והוא אחראי ומדהים מספיק כדי להגיד לי שהוא באמת מתקשה להכיל את שעובר עליי, ואולי נכון לפנות לדמות טיפולית אחרת. ולמרות שחסר שם, דווקא עכשיו משהו נפתח לי יותר בלב, יותר מאמין לו. יותר אוהב. יותר מקבל. דווקא המקום הכן והאמיתי שלו מושך אותי. ואני גם יודעת, מרגישה בוודאות, ואני הכי כנה עם עצמי. שאם אחליט להישאר, זה יחזור על עצמו. הבריחות שלי. הקשיים שלי עם מי שהוא, הקשיים שלי עם מי שאני מולו. ובגלל זה תוהה, איך לוקחים החלטה מה אני רוצה ומה נכון לי??? על מה חושבים? למה מתייחסים? על מה צריך לתת דגש במחשבה? אודי, אל תשכח לענות לי גם.... רחל.

לא מצליחה, אולי יש משהו במשפט שאמרת "אם הם היו מועילים - לא היה צריך תקווה. תקווה צריך כשיש למה לשאוף." תנסה להסביר לי אודי בבקשה, אין לי תקוה משום שהטיפולים לא מועילים? תכוון אותי אודי...

הלוואי ומתוך חיבוק למישהי אחרת, יתפלק לכל אחת כאן גם חיבוק לעצמה. (באתי עם טפטופי שנאה עצמית, כאבתי את זו של אחרות וחשבתי לעצמי: חמלה, זו מילת המפתח.) נעמה.

נעמה, באתי לשבת אתך קצת. (אתך כמו- יחד, לצד, שווה בשווה. אם מתאים לך). גילת.

אשמח, לשבת יחד, למולל דשא, לעצום עיניים, לנשום עמוק. נעמה.

הי גילת אפשר לתת לך יד? כדי שלא אצנח למטה למטה לתהום אודי. תעזור לי לשמור? הילה

הילה יקרה, אם גם היד שלי מתאימה, אשלח לרגע. שרשרת ידיים אוחזות, מושכות יחד למעלה, אחת את השנייה ואת עצמן. אני רואה רק את התוך שלך אמנם, ומכאן את יפה, מרשימה ורצויה. נעמה.

הי הילה יקרה אני מחזיקה את ידך ומקווה שלא תצנחי למטה לתהום. תישארי איתנו. גילת.

לטימטום כתבתי את השם שלך במקום בכותרת בשם הכותב תשמיד את הכל וזהו

לא הרגשתי. יצאתי סתומה. כשלא הולך אז לא הולך..

קיבלתי חיבוק ממישהי שממש אוהבת אותי ומזמן לא נפגשנו. היא גאה בי מאוד. הילה

תודה יקירה כל כך צנחתי מאז....: ש......... הילה

אודי, כיצד זה עוזר / יעזור אם נדבר בטיפול על כך שלא היו הורים נוכחים, שלא היה לי בית יציב, שתשומת הלב היחידה שקיבלתי הייתה דרך המיניות שלי???? איך זה יעזור אם נדבר על כך שהייתי ילדה שקופה? ילדה עזובה? איך זה יעזור???????? אני קרובה להתייאש... אתה שומע אודי? נמאס לי לדבר ולדבר ולדבר. נמאס לי "לחקור" ולפרש. זה נראה חסר תועלת. הורים כמו שלי היה צריך להעלות על המוקד או לשלוח אותם לטיפול כעונש... כי זה עונש!

הי נטע, אולי זה יעזור בזה שבמערכות יחסים אחרות לא יהיה שחזור של אותו דפוס של קשר שסיגלת לעצמך...זה כמו תיקים לא סגורים שתוקעים אפשרות להתקדמות או צמיחה, נראה לי שהדיבור שובו ושוב על מה שהיה איכשהו עוזר לסגור וללכת הלאה... בינתיים זה גיהנום... שיהיה לך בהצלחה

לא כל כך רציתי לבוא, אבל בסוף באתי בכל זאת. זה יום עצוב, ימים עצובים... אולי בגלל זה הייתה גם פגישה עצובה למרות שלא הזכרנו את החדשות. בלי קשר בזמן האחרון יש לי הרגשה שהוא עייף שהוא מאוד מתאמץ, הפנים שלו נראו לי נפולים אפרוריים ועפעפיו היו כבדים, הוא הכחיש את עייפותו כששאלתי אותו. נראה לי שהוא לא אמר את האמת. היה ספר מתחת לכיסא שלו, כריכה שחורה עם הפנים לרצפה, שאלתי אותו איזה ספר זה, מה הוא קורא?,והוא לא רצה לגלות. זה היה משפיל. מה בסה"כ כבר שאלתי? שש שנים אני באה איליו ומנסה לגלות את ליבי בהנחה שיש לי לב....כל השבוע האחרון הוא לא נמצא במחשבותיי, הוא נעלם וכאילו לא היה מעולם,ואין ולא היה בינינו כלום, זר ורחוק... לא שיתפתי אותו בזה, גם כשהוא כן היה לא שיתפתי. יכולת השיתוף שלי מוגבלת ביותר, היכולת שלי להיות אמיתית מוגבלת עוד יותר ואני אף פעם לא יודעת מה להגיד ומה לא. תמיד בדיעבד אני יודעת מה הרגשתי מה הייתי צריכה לומר. אולי הייתי צריכה לומר לו שקשה להיפרד אבל נראה לי שזה בלתי נמנע אולי שש שנים זה מספיק, מההתחלה אני מחשבת את הקץ כדי לדחות אותו, אבל זה לא עזר והוא הגיע הקץ. והייתי צריכה להגיד לו שוב שאולי הפעם יהיה קצת אמיץ ויגיד סוף סוף מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ושיגיד את האמת לשם שינוי. בעצם יש לי לב, ועכשיו הלב שלי בוכה אולי אני עייפה. תודה לך אודי על ההקשבה.

שאני אינטנסיבית אודי, שאני חוזרת שוב על אותו הדבר, אובססיבית. שאני מבקשת ומקשה, אבל כל הבערה הזאת, מטריפה.אותי, בכל רגע, אני מכינה ארוחת ערב והיא אומרת לי שהיום זה הזמן ואני מתמהמהת, שכבר עבר מספיק זמן ועלי לחתוך. ואני מקלחת ומנגבת ושרה שירי אמבטיה רטובים ןמחבקת ואומרת מילות אהבה,והיא אומרת שאני נפרדת יפה. את אשמה בהכל את לא מצליחה לחיות את החייםהאלה, את נכשלת, לאנתתלהם להרןג אותך,לא צעקת מספחק חזק פחדת,את פחדנית וגם עכשיו. אבללא אכפת לי שקרו לי דברים איומים.אכפת לי מהדבר האיום שקורה לי עכשיו מהצורך הנואש בחיבור אנושי לחיים למהות למשמעות. מההכרה שפתאום בחרתי להפסיק לחיות ואיני מסוגלת להמשיך. בלילה אני לוקחת כדורים ושותה אלכוהול כדי לברוח מהחלומות, אבל הם לא מרפים. כבר הלכתי לאיבוד ואיבדתי את עצמי. וכאן ודאי גם את איבדת אותי כי שומדבר לא מובן יותר. נכון?

אל תכעסי עלי שאני מתערבת, אצלי זה גם היה קצת ככה במשך שנים, אם כי בלי "הבערה", זה פשוט היה בלי קשר בין שני המצבים, מצד אחד הייתי אמא אישה וכו'...ומצד שני כל הזמן רציתי למות והייתי עסוקה בכל מיני תכנונים, הייתה גם פגיעה עצמית, אם כי לא ראיתי את זה בצורה כזו דרמטית היו לי כל מיני תירוצים למה זה חיוני... בלי לשתף אף אחד כמובן בשום דבר ממה שעובר עלי ממי שאני באמת. הכל היה לא אמיתי, ציפיתי שיום אחד אני אתעורר ואגלה שהכל סתם חלום מחורבן ושאני מישהו אחר בכלל... אני חושבת שהכי חשוב זה להמשיך, גם אם זה מרגיש לא אמיתי, צריך לגייס את ההגיון והשכל למען הילדים,למענך... ופשוט להמשיך לחיות עם כל הקושי, וחשוב מאוד שאת מטפלת בעצמך.

הי מילי, אין לי מה לאמר נוכח הכאב והשכול אין לי מה לאמר חוץ מזה שמבינה אותך כל כך......... טוב שאת מקלחת ושרה ומכינה ארוחת ערב........ אולי עם הזמן הקולות האחרים יחלשו, וקולות ילדיך יגברו, ואולי אין לי זכות לאמר זאת? אולי כל מה שאת רוצה זה כתף להניח עליה את הראש? או יד מושטת? אנחה.כמה כאב במילותיך. הילה

לקחת יום חופש מהעבודה, ללגת לתחנה המרכזית, לשוטט בין הרציפים, לבחור את האוטובוס שמגיע הכי רחוק, לסוע, לסוע, לסוע, לסוע, לרדת בקצה השני של הארץ, לשוטט סהרורית, אסור ללכת למקומות יפים שאוהבים, אסור לאכול או לשתות, ללכת לתחנה מרכזית זרה, לעלות על אוטובוס בכוון ההפוך, לסוע, לסוע, לסוע, לסוע, להרגיש הכי ריקה שיש, לרדת בעיר שהיא שלך מאז שנולדת, להתרוקן עוד יותר, להרגיש הכי זרה שיש.

הייתי רוצה לבקש שתמחק, אבל לא. אני אקרא שוב ושוב את ההודעה הזאת, ואראה כמה נבערת ועילגת אני עלולה להשמע.

לא זה מה שהיה לי בראש. לא כתבתי בכדי שיצא לי טקסט ספרותי כלשהו, כתבתי כי זה בער בי והייתי מוכרחה לשתף. ואם כותבים באטרף תוך כדי נסיעה באוטובוס בין עירוני, הגיוני שתהינה טעויות הקלדה / שגיאות לשוניות. הגיוני ואפילו נסלח - אם מדובר במישהו אחר. לי אסור. אותי, זה מביך ומביש עד כאב. (אודי, סליחה שאני.)

אפשר מילה טובה, כתוספת?לא במקום??? אני משוגעת.

נפגשנו. אנחנו בפגישות של בירור, לגבי הטיפול הזה, למצוא דרך אחרת, לחשוב על כיוונים שיכולים להטיב לי.... והוא הציע לי בפגישה ללכת למודרכת שלו, שהיא מטפלת פסיכותרפיסטית, ושאם ארצה ניפגש בנוסף, או שאם אצטרך אותו פתאום-אני אוכל להתקשר... אין לי כוח להכיר מישהי חדשה. לפתוח את הלב בפני מישהי חדשה. לעבוד על לתת אמון. אין לי כוח. והוא אומר שהוא מרגיש מחובתו להציע לי את זה כי הוא רואה שאני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים בטיפול. יכול להיות שזה רק בהרגשה שלי? ושכן יש התקדמות? צריכה לנסות מטפלת אחרת? צריכה לנסות לעבוד על הטיפול איתו? צריכה להפסיק לגמרי את הטיפול וזהו? בלי לחפש אפשרויות אחרות....? אני כבר לא עובדת עם האינטואיציה שלי. משהו שם נעלם. והוא לא אומר מה לדעתו נכון, הוא רק מעלה אפשרויות שונות.. עצה? הכוונה? כיוון חשיבה? משהו?

אני מנסה לומר לך אודי שהטיפולים אינם מןעילים, ואתה מדבר על תקווה,אם היו מועילים ודאיהיתה תקווה. אוליצריך משהו אחר ולא עוד מאותו הדבר. אולי תוכל להמליץ על טיפול מטפל מסגרת. ניסיתי שוב לחפש בכמה מקומות אך נראה שלא רוצים לקבל אותי. אני מנסה אני מנסה אני טובעת והחבל שמציעים. לי דק מדי. אודי אתה מבין?

שהוא עוזר בעיכול של המזון אבל פיספסת את החוויה שלי.... זה כמו שאני אומר שאני מרגישה טובעת בכנרת ותגיד לי-אבל היא משקה את השדות..... סליחה ממש אבל זו התחושה. לא רק שאני שקועה בקשי עד צוואר אלא שגם לא רואים ומבינים את זה

אודי, אתה ציני???

לשם שינוי (:

נראה לי שהכל לא בסדר. הדכאון הזה לא עובר ומנסה לומר לי משהו. איני מגיבה לתרופות או לשיחות או לרצון הטוב. הדכאון הזה חזק ממני, אוחז בי ואינו מרפה. עצב עמוק, חוסר הנאה או סיפוק או שמחה או רצון. הכל נראה לא טוב או לא מספיק, הכל מנותק, הרגשות מנותקים, איני יכולה לבכות כמעט. כואב לי הגוף השרירים, מתנועעת בכבדות ועושה דברים באיטיות. שונאת שונאת שונאת. היא אומרת לי ללכת.לא היית אמורה להשאר בחיים היא אומרת לי. אני יודעת. למה יצרתי חיים בעצמי? שוב ושוב... אהבתי אותם כל כך. אודי אני רוצה ללכת הנה אני אומרת לך אני חייבת ללכת. למה אני לא מנסה שוב? אולי מפני שראיתי מה קרה להם אלרי הנסיון הראשון.... למה הוא סיפר להם. הם לא היו אמורים לדעת. איך אוכל להכאיב להם כך? לאבד את אמא... להפוך את חייהם לכאב. אבל ילדים מתגברים, נכון אןדי? הם ממשיכים הלאהצואינם שוקעים. אני אדם רע ןאנוכי, אין מקום לכולם אני יןדעת. אני רוצה ללכת, שמישהו יעזור לי ללכת כי לא חייבים בכח. לא חייבים לחיות רק מפני שזו עובדה. לא חייבים. זה משהו בסיסי הבחירה שלנו. אודי אני לא מצליחה יותר. העצב הזה נוראי, כמו בערה חזקה פנימית שרוצה לכלות אותי. אתה מבין? אתה מבין איך אני צרגישה וכמה כואב לי? אני מפסיקה עם כל הטיפולים האלה שלא תורמים בדבר. אני מפסיקה עם התרופות האלה שאינן עוזרות לי ורק מרעילות אותי יותר ויותר. אני מפסיקה הכל. אני בורחת בורחת צורחת רוצחת. אני לא אמשיך יותר הכל צריך להפסק. באחת. ניסיתי נתתי הרבה הזדמנויות לעצמי, לאנשי המקצוע לתרופות..שיתפתי פעולה עם כל מה שהוצע לי. אבל הגעתי לקצה הזה וכל שעלי לעשות הוא להושיט רגל ולתת לעצמי ליפול ולתת לשקט לעטוף אותי, לעולם. מצטערת

אני מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה אך אני מתלבטת בין זה לבין סיעוד אחד מהלבטים שלי זה המשכורת של פסיכולוג מתחיל... הבנתי שזה 30 ש"ח לשעה.. האם זה נכון?

אם זה השיקול שלך ניראלי שלא מתאים לך כלל מקצוע טיפולי.

אודי, אני לא מבינה את הדבר הזה שנקרא פסיכותרפיה. אני מתוסכלת מכך שאני מרגישה בעמדה נחותה, נזקקת, מטופלת... אודי, יכול להיות שגם אתם (המטפלים) זקוקים לנו (המטופלים) במובן מסוים (מעבר לאינטרס הכספי)??? יכול להיות שאתם זקוקים לכך שאנחנו נזדקק לכם? על איזה צורך זה עונה אצלכם? באיזו נקודה זה נוגע? נטע.

משהו טוב- עבדתי היום בסניף אחר של אותה הרשת. המנהל שם אמר שהוא מרוצה ממני מאוד ושהוא יבוא לדבר עם המנהלת שלי השבוע על העברה חלקית שלי לסניף שלו. סניף יותר רגוע עם אווירה של בית. טוב שאני לא נכנעת לחרדות. אודי. שבת שלום.

ברוח אחר הצהרים שנכנסה אל החדר בדיוק באותה השעה מבעד למסגרת המלבנית של החלון בעוד הבית הומה קולות ילדים וציוץ הציפורים מבחוץ מתגבר ידעתי שהכל ימשיך כשהיה, עולם כמינהגו ינהג, לא יוותר מקום להסתתר מפני כל הרוע הזה שסביבנו וחלקת גן העדן ניפרצה לעד. נשארתי יושבת על המיטה יודעת שהכל שברים חדים, שאיני מוצאת נחמה בפינות עגולות או חיבוקים אוהבים, שהרעל הזה שנשקף מעיני כמביט על העולם מרעיל את המים החיים של היקרים לי. הנה אני ישובה על מיטה, רוח הערב, כתיבתי רהוטה, מאותה המסגרת אותה התמונה של ענפי האלון, נדנדה, שקדיה מגיעים עד אלי אבל אין נחמה. תודה אודי

מצטערת שמציפה שמציקה לך כל הזמן הכאב גדול שהוא לא כאן ליידי מרגישה בדידות נוראית מרגישה שרק הוא יבין אותי זקוקה לן כואב שהוא לא כאן שהוא לא שומע את הזעקה שלי בחוץ הכל כל כך תובעני הלקוחות המנהלת שלי לפחות שבוע הבא ניפגש אני וילדיי בפעם הראשונה במרכז קשר. אודי, סליחה מצטערת הילה

שלחתי מייל לאיזה מקום ואמרו שלא צריך, התקשרה אליי מישהי שאבוא לעבוד אצלם יום אחד אבל זה בדיוק מה שאני צריכה. אני צריכה עוד לברר אם זה יסתדר עם המקום השני.

אודי, מרגישה עייפה אבל אין איפה להניח את הראש ולנוח. בכלל אין מנוחה. הלילות ארוכים ארוכים והסיוטים לא מניחים לי. לא יכולה לעצום את העיניים מבלי להריח אותו. גם בטיפול מרגישה עייפה, ומרגישה שגוררת אותו איתי למטה במקום שהוא יגרור אותי למעלה. אודי, אולי דיייי נטע.

לא תבוא היום? רציתי שתבוא לפני שאלך לישון

מפחדת מהכאב. הכאב מתקרב. מרגישה אותו מתחיל. אני מפחדת. להרגיש את העוצמות כאב האלה שוב. ושוב. עוד רגע אקרוס. מנסה להאחז ברגעים האלה לפני שהכאב יחמיר ויתפשט. לפני שקורסת. ולא, זה לא כאב נפשי. זה כאב פיזי. ייסורי גוף. אינסוף טיפולים. בדיקות. מורפיום. ועוד מורפיום. והכאב? לא נעלם. מסתיר פניו לרגע. אבל הוא חוזר. הגוף שלי זועק משהו. מה? והמטפל היקר שלי? בין אשפוז לבדיקה, שולח הודעות, דורש בשלומי. אבל זה לא מספיק לי. רוצה שיתקשר. אבל כמובן שלא מבקשת. בעצם ביקשתי, אבל הוא אמר שנדבר על זה בפגישה. הבאה. למה זה לא מספיק לי? למה מרגיש לי שזה לא מספיק? זה באמת לא מספיק. אז הודעה אחת של מה שלומך עם כל מה שעוברת, לא מספיקה לי. למה??

לא יודעת למה כל זה מגיע לי. ואודי, אל תגיד לי שאתה לא ודגל במגיע לי אלא בלעשות. כן, אני יודעת. ובכל זאת, למה?!