פורום פסיכולוגיה קלינית

מספיק נחמד כדי שאני ארגיש קצת לא נוח עם עצמי שאני כל הזמן חוזרת ובועטת פה בפסיכולוגים בהכללה לעיתים. בסוף בכ"ז התחמקת ולא ענית לי לשאלה אם אתה מאמין באלוהים.. אין לי מושג מאיפה השאלה באה , מאיפה שבאות כל מיני תהיות ושאלות.. מה זה משנה. ומה זה שייך לפה? יש משהו שלא שייך לפה? זה מרחב של אסוציאציות לא? אול שאלתי כי נראה שיש משהו בהנחות יסוד של הפסיכולוגיה שלא מתיישב עם הרעיון של אמונה באלוהים, ורציתי לבדוק אם גם מבחינתך ההגיון המנתח של הפסיכולוגיה לא מקבל רעיון של 'אמונה' כי זה סוג של אשליה, משהו שאי אפשר לתקף מציאותית.. ובכ"ז, מתי שהיה לי הכי קשה כן יש מי פניה ל'אלוהים' הזה ותהיה אם הוא קיים, אם יש דבר כזה. מלא אנשים מאמינים שכן. לי קשה להאמין במה שאי אפשר לדעת ולהוכיח. סתם תהיתי מה העמדה שלך בנושא

שפסיכולוגים לא יתנו שום דין וחשבון למטופלים על טיפולים גרועים? על ביצוע התערבויות לא מותאמות, על הערכה שגויה של כוחות? איזה כלים יש למטופלים כדי להעריך מה איכות הטיפול שהם מקבלים? הרי טיפול לא אמור להיות נעים ונוח , אז שסבל וכאב לכשעצמם אינם אינדיקציה לטיפול גרוע- מה בדבר ביזוי והשפלה? אם מטופל מרגיש שמבחינה נרקיסיסטית המטפל ביזה אותו, השפיל אותו עד עפר בחוויה? גם זה בעיה של המטופל, "השלכות". אודי אתם תמיד בסדר? איך נוצר מצב שקיים מקצוע כזה שבו משלמים הון תועפות לבעל מקצוע ואיך שום מעמד למטופל לומר את דברו ולהשמיע את קולו?? אה סליחה, מותר לו להשמיע את קולו אבל תמיד ישימו זין על הקול הזה שלו כי המטפל יתסכל בכל מקרה כי זאת העבודה שלו לעשות כן. אני לא מבינה את זה. אם היא הייתה מסבירה לי "זאת העבודה שלי לתסכל את בקשתך ואני לא יכולה להיענות, אלה כללי הפרקטיקה שאני עובדת לפיהם" הייתי מעריכה אותה הרבה יותר ! לפחות הייתה אומרת לי את האמת. הרי אמרתי לה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה - היא בכלל לא הסבירה לי מה זה המקצוע הזה. היא לא דיברה אלי בכנות ושקיפות. לא יודעת אודי. עברתי שם חוויה מזעזעת ב 2 רמות מבלבלות מאוד- העניין האינטלקטואלי ברמת הבוגר - שעלבו בו, בי. והשחזור הרגשי ברמת הילד שעשה לי רהטראומה. לגבי פרקטיקת התסכולים, אני לא מבינה איך אפשר להיות כאלה נטולי מצפון. איך אפשר לתסכל ככה בלי שום חמלה בלי שום רחם בלי שום אנושיות. לתסכל ולתסכל ולתסכל . איך אפשר? ואיך אתם כאלה בטוחים שזה מה שנכון לעשות? מאיפה הבטחון? כי זה לא נראה שטובת המטופל באמת מעניינת אתכם אלא משהו אחר- להיות סוכן שמשלב אנשים בכח לתוך הסדר החברתי אולי.

כי שאלת אותי פעם ועניתי אני לוקחת אחריות על התגובה ההזויה שלי לתסכול כי התייחסתי לחוסר מתן של חצי שעה כמשהו ממתית, קטלני, החריב את התקווה .. וזה לא פרופורציונלי בעליל במונחים מציאותיים, אז אני לוקחת אחריות או יותר נכון מבינה שזה היה שחזור והיא לא באמת עשתה משהו איום ונוראי אובייקטיבית.. אבל ביתר הדברים, תחושה השפלה וכ' קשה לי שלא לכעוס. למרות שהיתה שם גם איזו מידה של חיבה. אני אף פעם לא מזכירה את זה כי הפגיעות היו יותר. אגב, גם לי נמאס לחזור על עצמי :/ אני אלך לישון

מצטרפת לאמירה של אודי- חלאס! לטובתך בעיקר..

גם אני מצטרפת. בבקשה בבקשה תרפי. זה יקל עלינו ובעיקר עלייך. הילה

גם לי יש סערה מצד אחד... מצד שני-אני בטוחה שהוא לא אמר את המילים האלה מתוך מקום של סטייה (אני גם כל כך לא מושכת פיזית שזה נראה לי מופרך). אני בטוחה שהוא מעולם לא היה נוגע בי מגע שהוא לא נכון. להיפך - הוא נתן לי רק פעם אחת חיבוק בטיפול. וזהו. מאז, שנה, גם אם מדברים על חיבוק, הוא לא נותן לזה להגיע לפועל. אולי בגלל זה המילים שלו לא מובנות לי מאיפה הגיעו. וגם אם נאמרו בצחוק-למה נאמרו. וגם מצד נוסף- בפגישה המילים שלו לא עשו לי רע, כלום. צחקתי. אולי גם מתוך מבוכה. גם חשבתי והרגשתי שזה כלום. רק שנגעתי בבן זוג שלי ופתאום התעוררו בי מחשבות אסורות הבנתי שאולי משהו פה משובש. אצלי. כמה המילים האלה השפיעו עליי. לא יודעת אצל מי. בגלל זה תוהה מה לעשות עם זה. להתעלם או לא. אני גם לא מסוגלת להגיד לו על המחשבות שלי עליו או להעיר לו על המשפטים שאמר. זה מביך אותי מידיי. וכן, יש לי הרגשה שיש לו בעיה בגבולות. שהוא יותר מידיי זמין, בהודעות, בהתכתבויות ארוכות. שזה מצד אחד טוב לי. אבל לא יודעת אם זה קורה בכל טיפול. פעם חברה העירה לי שזה נראה לה מופרך שאני מתכתבת איתו חצי שעה בפלאפון. לי זה נראה טוב שהוא זמין לי. אבל אולי מפספסת משהו? תודה.

ממש אשמח שתראה זאת גם אם לא תספיק להגיב. עכשיו לא אראה אותה שבוע. רציתי להביא לה משהו שכתבתי. זה הסתבך כי כנראה שהייתי בחרדה והיא קודם אמרה שתשמח שאביא אבל רמתה לפני כן לשאול מה אני מרגישה וכו. שאלה וקצת דיברנו. ואז גם אמרה שהיא יודעת שאני לא אוהבת שמדברים על המסביב.. לא חשוב. בקיצור אני רציתי שתאמר שוב שהיא רוצה שאביא לה. היא לא אמרה. ואני התחלתי לאט לאט לכעוס וכבר לא הייתי מסוגלת לתת. לקח.לי זמן לומר. ואז היה איזה קטע שאמרתי שהיא לא רוצה שאביא לה. היא כעסה ואני מבינה למה. אבל ברגע שהיא ארמה שכועסת אני כבר לא הייתי מסוגלת לתת.לה ורציתי ללכת. אני בכיתי מתחת לשמיכה. היא ארמה שגם היא בוכה. יכול להיות שזה גם משהו שעזר לי. היא אמרה וצדקה שלמרות הכעס צריך להמשיך ולא לשבור את הכלים. היא אמרה שהיא יודעת שאני צריכה בשביל עצמי להביא. הבאתי לה. באחד מן הדפים שאלתי אותה כל מיני שאלות. לא ציפיתי שתסכים לענות. היא ענתה. שמחתי. אמרתי לה שהופתעתי והיא אמרה שהיא חושבת שעל.מה שענתה זה בסדר בשבילי. אמרתי לה שאני יודעת שאם ענתה אז אני יכוךה לעמוד בזה. שאלתי אותה בת כמה היא ואיך.היא מכירה את.המטפלת הראשונה שלי, זו שילדה. היא שאלה אם יש לי עוד שאלות מלבד אלו שכתבתי. ועניתי שכן. בסוף שאלתי כמה ילדים יש לה. ענתה שניים. ואז ממש התחלתי לבכות. שאלה אם אני רוצה לומר משהו. ענתי שכן ושלא.יודעת אם אני מסוגלת. אמרה שהיא חושבת שיהיה לי קשה אם לא אןמר. וה נכון. אמרתי לה שגם אני רוצה שיהיו לי ילדים. זו הייתה סוף.הפגישה. היא אמרה ששמחה שהצלחתי לשאול ושגם היא מקווה שיהיו לי ילדים:-) יש לנו שבוע חופש:-( אודי אני אוהבת אותה. נראה לי שאנסה לכתוב לה במהלך השבוע. פשוט עכשיו ממש רוצה לכתוב לה איך אני מרגישה. אגב אודי היא לא גדולה ממני בהרבה. קצת קשה לי אולי עם זה אבל אתמןדד. אתה יודע, אני גאה בעצמי ןאני יודעת שגם היא. שהצלחתי והצלחנו. לילה טוב אודי! תןדה

ממש התרגשתי לקרוא אותך.. את מילותייך, את התקדמותך.. גם אני מקווה בשבילך, רחל.

אני גם התרגשתי לראות את דברייך.

הי אודי, [גילוי נאות: אני לא סתם שואלת...:-)] נראה לך לעניין כשמטפל נעלב ממטופל שלו, ואומר בגלוי שהדברים פגעו בו? ברור לי שמידת החשיפה העצמית של מטפל בטיפול משתנה מגישה לגישה, ועם זאת, עצם ההעלבות נראית לי קצת מוגזמת. מה דעתך?

ענית "בהחלט". נורמלי בהחלט או מוגזם בהחלט?

הי אודי, [גילוי נאות: אני לא סתם שואלת...:-)] נראה לך לעניין כשמטפל נעלב ממטופל שלו, ואומר בגלוי שהדברים המטופל פגעו בו? ברור לי שמידת החשיפה העצמית של מטפל בטיפול משתנה מגישה לגישה, ועם זאת, עצם ההעלבות נראית לי קצת מוגזמת. מה דעתך?

גשמטפל אומר שהוא נעלב, הוא בעצם שם גבול למטופל ומשקף לא את התנהגותו הפוגעת. לטעמי יש מקום לשוחח על כך, אך באופן מקצועי , כלומר לא כזה שמקרבן את המטפל ומאיר אוצו כפגוע אלא יותר כחומר טיפולי כמו כן- תלוי בעצמת הפגיעה. המטפל לא אמור להיות שק חבטות

אודי, קראתי את מה "ששאלה אישית" כתבה והבטן התהפכה. מרגישה שקיבלתי אגרוף חזק בבטן. פתאום לא מרגיש לי להיות בטוח להיות אצל מטפל גבר. חבל שקראתי, זה עורר אצלי שדים. נטע.

ראית ???? קראת מה היא כתבה שאמר לה הפסיכולוג שלה ???? אתה רואה ???? כאילו, בא לי לצעוק שכל העולם ישמע : אסור להאמין לאף אחד..מי שמאמין נפגע. אודי :((( אבל מה שאני אומרת כל כך לא מדוייק.. הרי, אני אצל אמא צביה 5 שנים . מעולם היא לא פגעה באמון. אודי, גם איתך אני קרוב ל 5 שנים. גם אתה מעולם לא פגעת באמון שלי. ואתה עוד גבר... אודי.. בא לי להגיד להיא שכתבה על הפסיכולוג הסוטה ההוא : "זה רק נדמה לך..זה רק נדמה לך "... אודי, שתדע שאני מאמינה לה למה שסיפרה על הפסיכולוג הסוטה שלה !!!! זה לא נדמה לה ! זה לא נדמה לה !!! יש אנשים שפוגעים באמון של ילדים חסרי ישע. נכון אודי ? אבל- לא כולם !!!! הנה, גם אתה וגם אמא צביה מעולם לא פגעתם באמון שלי.. אודי :(((( תגיד לי משהו... ההודעה שלה עשתה לי בחילות בבטן.. אודי :((( תגיד לי משהו.. קראתי את ההודעה שלה והרצפה נגמרת לי קצת. אודי :(((

זה באמת נורא ומקומם!! אבל לא כולם כאלה....וחוץ מזה גם אני בחיים לא אלך למטפל גבר! מבינה כל כך...מ.

ראשית, רוצה לומר לך שהרגשתי בחסרונך ןמאוד שמחתי לראות שחזרת.. אני גם מרגישה בחסרונה של סוריקטה ומחכה שתחזור.. ראית מיכל ??? וקראתי עכשיו את ההודעה החדשה של "שאלה אישית" ואני עוד יותר מתחרפנת.. זה בדיוק זה !!! הבלבול הזה וההרגשה ש"אני הרי בכלל לא מושכת פיזית".. וואוו.. וההתנצלויות האלו, כאילו היא לא בסדר.. אני משתגעת.. חסר רק שהיא תיגש אל הסוטה ההוא ועוד תתנצל.... וואוו... כן מיכל, בחיים !!!!! בחיים לא הייתי הולכת למטפל גבר. ולמה את חותמת שוב מ. ? בגלל הקושי שאת נמצאת בו ? ועל מה הקושי ? במבי.

הי במבי, יש רצפה. ויש מטפל שעבר את הגבול. ואני מחכה לתשובה של אודי בעניין. במבי, המטפל שלי לא נוגע בי, לא מחבק ולא מחזיק את היד. לא אומר אמירות סקסיסטיות. הוא שומר עלי מכל משמר. וגם על הטיפול שלנו. זה כואב שזה קורה, אבל. אסור לצבוע הכל בשחור!!! יש ויש מהכל בכל מקום. בסך הכל נראה לי שאנחנו שמורות ובטוחות. אצל אבא אודי, אצל אמא צביה, ואצל שאר המטפלים שמשתדלים לעשות עבודתם נאמנה. ושוב- אני לא מורידה בכהוא זה מתחושת הפגיעה שחשה הבחורה שכתבה. ואין לי ספק שהיא לא מדמיינת ולא הוזה. להפך. אודי- תבוא מחכות לך. הילה

מיכל, אשמח אם תשמיעי קול. את חסרה. נטע.

חשבתי שאיש בכלל לא שם לב...לעולם איני חסרה לאיש. תודה ששמת לב, אני נמצאת במצב לא קל, היום יש הודעה שלי... אני פה וקוראת בשקט לפעמים...כואב לי לקרוא על הרגשות הקשים...כי כרגע אני במצב שקשה... אבל כל מה שאת עוברת עם המטפל עברתי גם...תני צ'אנס לטיפול גם אם יש המון "העברות" ורגשות מעורבים כלפיו, זה סימן שהטיפול עובד :) שוב תודה שראית ושאכפת.. מ.

שלום מחפשת פסיכולוגית קלינית בלונדון אשמח להמלצות תודה דנה

רק שלשום היה לילה מלא בכי וסבל. עכשיו התאוששתי. מקווה מאוד שיחזיק!

לי זה מאוד עוזר. נרדמתי אתמול לפני שהגעת (: כשהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי את ההודעה, זה הרגיע אותי. אז תודה אודי

הפסיכולוגית שמה על השולחן את האייפון שלה בפגישה וזה על מצב רטט... וכל פגישה מתקשרים אליה לפחות 3 פעמים והיא מקבלת הודעות..זה מןציא אותי מריכוז וגורם לי להרגיש שאני מפריעה לה... אני לא יודעת אם להגיד לה את זה.. לא רוצה שתכעס עלי או להרוס לה את ההרגל שלה.. מה לעשות? איך זה אצלכם? הפלא בתיק או לידה? תודה..

הי מאי, לא קטנוני בכלל בעיניי. אני חושבת שהדבר הבסיסי שמאפשר את המפגש הזה הוא ההתפנות שלה אלייך. בל נשכח גם שאת משלמת לה עבור הפגישות האלו, כך שאת *זכאית* להרגיש שהיא שם בשבילך, שזה הזמן שלך,ולא שאת מפריעה לה. חוץ מזה נראה לי שאנחנו עלולים להרגיש ככה לפעמים בכל מקרה גם בלי משהו חיצוני, והתוספת הזו בטח לא ממש מסייעת ... לכן כמו שאודי/כל פסיכולוג טוב יאמר: דברו על זה ;-). גם אם היא תחליט להשאירו, אני מניחה שיהיה לכך הסבר שיניח את הדעת. בהצלחה, גילת.

אין שום סיבה שהפלאפון שלה יהיה מונח שם ובטח שלא על רטט. כמובן שאם יש מקרה חירום זה משהו אחר וגם אז ראוי שתאמר לך מראש. אצל המטפלת הראשונה שלי, אם אני זוכרת נכון, הוא היה מונח על השולחן, ואצלה הוא לא תמיד היה על שקט, לעפמים צלצל. וזה כ"כ הרתיח אותי. לקח לי זמן לומר.. 'ייאמר לזכותה' שהיא כנראה קצת מעופפת לכן אני סולחת לה (בד"כ) על רוב ההתנהגויות שהיו לה. אצלה זה לעתים צלצל, היו פגישות שאפילו כמה פעמים. היא גם אחרה לא מעט. פעם עמדתי ליד הכניסה והיא אחרה או שהגיעה בדוק בזמן לא זוכרת כבר. היא נכנסה ואני לא העזתי להיכנס בגלל שראתה אותי. היא חלפה מטר ממני. כשנכנסתי לבסוף אמרתי לה את זה והיא בכלל לא ראתה אותי (: היום, אצל זו שאני עכשיו, אחת אחרת, אין מצב, הפלאפון שלה נמצא איפה שהוא. לא רואה ולא שומעת אותו, אף פעם. את חייבת לומר לה שזה מפריע לך. אני ממש מאוכזבת מהמטפלים שמתנהגים כך, קצת כבוד בסיסי למטופל. במיוחד בטיפול פסיכולוגי. במקרים אחרים הייתי אולי מצפה אבל לא מתאכזבת כשלא. תעדכני (:

כדאי שתאמרי לה כל מה שמפריע כי הטיפול הוא בשבילך! ושלך! אצלי כשהיא מצפה לשיחה הוא על השולחן, מודיעה לי מראש והוא על רטט...והיא מציצה אם היא חייבת. אבל בדרך כלל הוא בתיק, לפעמים קורה שהוא על השולחן וברטט ואז זה מפריע בהחלט ואני אומרת לה כי היא לא תמיד זוכרת :) אבל ככה היא...והיא מזיזה. מ.

חשבתי שתבוא... מחכה שתסלח...(כי בחוצפתי ברור לי שכך יהיה...)

הי רוני, מקווה שזה בסדר, חשבתי- טוב שיש קצת 'חוצפה' ושברור שכך יהיה... "ולעשות שלום ביני לבין עצמי - צריך הרבה חוצפה"... (אביתר בנאי) גילת.

גילת...מילים יפות..

אודי, פסיכותרפיה זה לא בשבילי!!! אני לא מסוגלת להביא את עצמי. אני לא מסוגלת פשוט "לשחרר". אני ממש מקנאה בהילה ובבמבי. אני לא מסוגלת להיות בסטטוס "המטופלת". לא יכולה להיות בעמדה חלשה, נחותה ונזקקת. והוא... יש לו כל כך הרבה כוח עלי. זה משפיל. פשוט משפיל. זה "זורק" אותי לתקופות חשוכות בחיים שלי. לא רוצה לשוב לשם. אני שונאת אותו אודי!!!

נטע יקרה, קשה לך. וזה כל כך מובן. אל תמהרי להסיק מסקנות. וגם לא לעשות השוואות........ בשביל זה הטיפול הוא פרטני ומותאם לכל אחת ואחד. הקושי שלך לסמוך, השנאה שלך אליו, והקושי לשחרר מספרים את סיפור חייך. אל תדחקי את עצמך, ובטח שלא להאשים ולתקוף אותך מבפנים. האם את יכולה להביא אותך לטיפול? לדבר על הקושי לסמוך? על הקושי לתת אמון? על הפחד מזה שהוא בעמדת כח, ומה זה עושה לך? את יודעת? בשבת נסעתי לים. השכרתי מיטת שיזוף. וכל מה שעשיתי היה בעיקר לישון ולהאזין לרחש הגלים. ופתאום שמתי לב לגלים, לתנועה, ולקצב...... והצבע התכול-כחול-ירוק......... זאת פעם ראשונה מאז הגירושין שהייתי ממש שם, בים, כמו פעם. סתם, רציתי לשתף אותך...... איתך; הילה

אני מביאה את הכל לשם. הכל זורם לנקודה הזו, הכי שפלה, שבה אני נדחית ומתנצלת ולא מבינה. אני מרגישה את הגל הענק הזה שוטף אותי ואני כבר אפילו לא מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים, לא אכפת לי שהגל הזה ישטוף אותי, ישא אותי ויעלים אותי. אני רק רוצה לעצום עיניים. כואב לי. כואב מאוד. אני לא מצליחה לישון בגלל הכאב בחזה ובשרירים וכאבי הראש וכאבי הבטן. אני לא מצליחה לישון בגלל הכאב הנוראי הזה שמכווץ את כולי לנקודה אחת קטנה שכולה כאב. אני רוצה להאמין שיש עוד מישהו או משהו שיוכל לעזור לי. עכשיו סוף שנה. יש מסיבות וגם ימי הולדת לילדים והופעות, ולי קשה אפילו להתרכז ולאפות עוגה, דברים נופלים ואני חרדה ממסיבות ועוגות ובכלל איני רוצה להיות שם. ותמיד אני מתעוררת בשעה המדויקת שבה נולדו, אבל עכשיו איני ישנה ולא אוכל להתעורר. אני לא יכולה לאכזב אותם, כל אחד והחגיגות שלו, והעוגות שלו והשמחות שלו. אני לא מצליחה לגעת בכל ההתרגשויות האלה, רק לבכות מהכלי הריק הזה שהפכתי להיות. אודי אני חושבת שמשהו ממש לא בסדר איתי ואני לא יודעת מה עלי לעשות. מילי

מה זה אומר? ללכת לסרט זה נחשב? ומה לא בסדר, תנסה למקד?

לעצמי לא יודעת בדיוק.. אולי כמעט שלא. כמעט חיים שלמים המיטיב שלי הוא מה שאני מיטיבה עם אחרים בהקשבה הכוונה הכלה עזרה נתינה ועוד. כך מאז ילדותי. זה המקום שרואה אותי.אתה יודע שהפגיעה יש בה מן ההרגעה, למרות שכבר לא מספיק והיא לא מרוצה ואומרת שאחתוך יותר חזק כדי שאהיה שמחה יותר. הסכין כהה ונחתכתי מהלהב של מעבד המזון שהיה בכיור והיא אמרה עם זה תחתכי. אתה אומר לי דברים. אני מקשיבה לך. אתה אומר דברים

עדיין כל כך זקוקות לך פה כולן.....וחזרתי גם אני...האם בכלל הורגש???? קצת קשה לי, הטיפול הולך ומעמיק...עוד ועוד זיכרונות ועוד סיפורים מהעבר..... האם תמימות זאת תכונה שאדם נולד איתה? אני אדם מאוד תמים......מרגישה כל הזמן שלא התבגרתי, תמיד האמנתי לכל אחד, כמעט לכל סיפור שסיפרו לי...לצערי זה הוביל ילדים ונוער לצחוק עליי או על חשבוני.....וזה כואב....מעולם לא עשו עליי חרם אבל פתאום הבנתי שזה סוג של התעללות :( ...מדוע אם כן אני כזו? האם זה קשור במתן אמון באנשים הקרובים אליי???? האם זה קשור לקשר הורי ראשוני??? תוכלי להסביר? תודה מיכל.

שיש מלחמה ופצצות והילדים איתי ושאני שוכבת עליהם להגן עליהם כל פעם שנופלות פצצות. והגרוש שלי לא נמצא איתם הוא נכנס ויוצא כל הזמן..... והיום שוב נדרשתי להילחם על מה שכבר היה ברור. הילד זקוק לטיפול. במשך תקופה ארוכה לחצו עלי להסכים לטיפול ברווחה (אני רציתי בפרטי). רק אחרי מחשבה רבה והתייעצות הסכמתי. פתאום הגרוש שלי משך את ידיו מההסכמה. הוא רוצה במקום טיפול רכיבה טיפולית. האכזבה, הכאב והתסכול- הייתי חצי יום במיטה. אחרי שגם פקידת הסעד לא מוכנה להתמודד עם הגרוש שלי. אבל כנראה כמו בחלום אני צריכה לקבל את הזבנגים האלה כדי להציל את הילד בגופי...... אצטרך שוב ללכת לעורכת דין, לשלם כסף וכולי כדי שהילד שלי יקבל טיפול שמותאם לו. הוי אודי, כמה קשה ומטלטל. מבחני אימהות קשים מעבירים אותי. הילה

פעם שבאמת הכי סבלתי, כשלא הייתה לי בכלל מודעות למצב שלי כפי שהוא נתפס מבחוץ כ'אומלל'. שהייתי מקיאה יותר וחותכת יותר וחושבת שאנורקסיה זה דבר נשגב (למרות שמעולם לא לקיתי בזה ממש) והיו לי חרדות ולא תפקדתי אבל לא ידעתי שזה בגלל חרדות, המצאתי לי תירוצים אחרים ובדימיוני השליתי את עצמי בעוד אעשה משהו מרשים שממנו אשאב תחושת ערך ולא ידעתי שהעובדה שאין לי בכלל חברים וקשרים זאת בעיה-- אז לא הייתה לי 'הכרה בנכות'. אבל עכשיו. עכשיו שאני כבר הרבה יותר מודעת. יותר מתפקדת יחסית. יותר מסוגלת לסבול בלי להתפרק ממש, רק זמנית אבל להתעשת יותר מהר, יותר עם ספרציה וראייה מציאותית ומודעות והתפכחות- דווקא עכשיו יש לי 'הכרה בנכות'. קשה לי להשלים עם זה שאני אחת 'כזאת'. עם הכרה 'כזאת'. לפעמים חושבת אולי זאת הייתה טעות. היה עדיף לא לפנות לדרך הזאת. שחושבת אחורנית איך הצמידו לי איזה חונך פוץ ושיבצו בתעסוקה נתמכת ובכלל לא הייתי צריכה את העזרה של המפגר הזה והרגשתי די מושפלת. הוא אפילו רצה להחתים אותי על טופס שאני מוכנה שישלמו לי פחות ממינימום ובכלל הערך העצמי הנמוך שלי אז כמעט הסכמתי אבל העוסית הזעקה ש'מה פתאום! מדובר בבחורה מאוד אינטיליגנטית שבעבודה הזו מסוגלת לא פחות מאף עובד אחר ואין סיבה לפתוח פתח לניצול של מעסיקים רק כי היא מגיעה מרקע של התמודדות נפשית' . מזל שהיא אמרה את זה. זה הזוי בשבילי לחשוב שבכלל עברתי משהו כזה- וכל הזמן ההוא עוד הייתי תחת 'השיקוי' של העברת אידיאלזיה לפסיכולוגית שאמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' והיא התעקשה 'קודם לעבוד' וחשבתי שהשיקום הזה שפניתי אליו בסה"כ עוזר לי לסמן וי על הנחיה שלה וכאילו אם אני אמלא את הוראותיה היא 'תקטוף לי מהירח' את היכולת להיות פסיכולוגית ולהשתייך.. יותר נכון כאילו שאם ארשים אותה ו'אציית' היא תאשר לי לבסוף שאני מוכנה להתקבל או להחשב למישהי שמתאימה.. כזה מקום אינפנטילי מולה. ואז בבת אחת הכל התנפץ כי הבנתי איך 'הובלתי' למקום תוך ניצול כמיהה אחרת והמקום שהובלתי אליו בכלל לא קשור. היא אמרה לי אבל 'את בחרת ללכת בדרך זו'. כן, כי הרגשתי שחוקה מניסיונות חיפוש עבודה וגם רציתי לשמור כוחות ללימודי פסיכולוגיה ולא לעבוד במשהו תובעני מדי ויכלה לי את כל הזמן והאנרגיות. ההתפכחות שפעלתי ממקום כ"כ אינפנטילי וצייתן :/ איזה סתומה הייתי. הייתי כ"כ סתומה. אבל שאני חושבת על כל הקשיים שסבלתי מהם זה אכן נכון שיש מקום ל'הכרה' הזאת. פשוט קשה לי להרגיש טוב עם עצמי וערך מהרבה סיבות וזה לא ממש מוסיף. מקווה שאי אפשר אפגוש מישהו שיתאים לי וירצה אותי למרות כל ה'פגמים' האלה. מקווה שאי פעם אפגוש מישהו שאני ארצה אותו. אין לי מושג אם אי פעם זה יקרה. אבל ממש לא בא לי להתפשר בכל מחיר. כבר הייתה לי אמא מתוסכלת אחת. הורים שלא אוהבים זה את זה פשוט רגילים זה לזה. בית נטול הזנה רגשית. לא רוצה דבר כזה. כבר עדיף לבד.

מימה את פוגעת בי באופן אישי. גם אני עם קצבת נכות לצמיתות. גם אני עם מלווה תעסוקתית ומדריכה שיקומית שאכן צעירה ממני. את שמה לב ליהירות שלך? להתנשאות? למילים הבוטות? איך את חושבת מרגישים אנשים בנוכחותך? הילה

אני הולכת לקבוצת תמיכה כלשהי ויש שם אנשים שכן יש להם הכרה כזאת גם ואני לא מדברת שם על זה שגם לי יש ולא מספרת שאני מרגישה לא נוח עם זה ולא רוצה את זה וכאילו זה מרגיש לי כמו עוד 'פגם' או 'כתם' כי באמת מה זה יגרום להם לחשוב.. בדיוק כמו שאת אומרת לי פה עכשיו. אני לגמרי מבינה אותך. את צודקת. יש בזה משהו שלא מקבל את עצמו ובעצם משדר לאחרים שאולי באותו מצב שזה דבר שלילי ולא רצוי. אבל באמת שאין לה מה לקחת אותי אישית כי זה תסביך כלכך אישי שלי עם עצמי .. אם זה לא היה 'הנכות' הזה בטח הייתי מוצאת משהו אחר . ככה זה אדם שלא מקבל את עצמו . במילא זוהרת ושלמה ומוצלחת כמו שהייתי רוצה להיות אני לא, אם ההכרה הזאת או בלי. כנראה שבתוך תוכי לא ויתרתי על הכמיהה לזהור באופן גרנדיוזי מטופש עדיין. ומצטערת עם נפגעת ממני, מהגישה שלי, כאמור אני יכולה להבין את זה ומאיפה זה נובע. סביר להניח שגם אני הייתי נפגעת בנסיבות דומות.

וגם העוסית שאלה אותי את זה. אני לא מוכנה לפעול כרגע בשביל זה כי כלכלית זה עוזר. נכון שזה קצת אפקט של 'לשים לעצמו רגל', כאילו מעכב תפקודית, אבל זה לא שעבודת חלומותיי מחכה לי ואני לא מממשת בגלל הקצבה. מה שמחכה לי כתחליף זה עוד משמרות בעבודת ייצור בשכר נמוך ונראה לי עדיף לי להסתפק במשרה חלקית שעכשיו ולא לעבוד משרה מלאה במשהו כזה. גם זה יגרום לי להרגיש נאחס מסוג אחר. אז אולי אני צריכה כבר להשלים עם זה. להשלים שמעדיפה את 'הרווח המשני' הזה. ובמילא זה לא שאפשר לגמרי לסובב את הגלגל לאחור. כי אולי אוכל לבטל את ההכרה והקצבה היפותטית, אבל לעולם לא אוכל לבטל את עצם העובדה שהחיים שלי נעו במסלולים עקומים שבהם נעו. אני לא חושבת שיכולתי לסבול משרה מלאה. לא.

אתה יודע, אף פעם לא טסתי לטיול. הייתי לפני יותר מעשר שנים. זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה מאוד, אבל אין לי עם מי. לכן אני אומרת לעצמי ולסביבה שבעצם אני לא רוצה לטוס. יש לי 'חברה' (כבר לא יודעת אם זה נקרא חברות) שכל הזמן אומרת לי למה את לא טסה. אף פעם לא טסת גם אומרת שהיא ממש רוצה לטוס. בד בבד אומרת אבל אנחנו לא יכולות לטוס יחד. למה? לא יודעת. אני מתחילה לבכות עכשיו. אותה אחת גם אומרת לי בואי נעבור לגור במקום איקס. ושוב- אבל לא ביחד, לא נוכל לגור יחד. למה? לא יודעת. נראה לי שאיו צורך לציין שזה מעליב ומשפיל. היא ביקשה ממני לעזור לה במשהו בעבודה. זה חייב להיות בזמן ובמקום מסוים. באיזה שהוא מקום אני גם 'מרוויחה' מזה. האמת לא ככ יודעת אם זה יסתדר לי להגיע. לפני יותר מחןדש ביקשתי ממנה שתלך איתי לאיזו חנות מסויימת לעזור לי במשהו. זה כמובן לא קרה. הזכרתי כמה פעמים. עכשיו כשביקשה שאבוא אליה לעבודה עמד לי על קצה הלשון לומר לה- בואי נעשה עסק את תעזרי לי ואני לך. ולא.רוצה ללכת לעזור לה למרות שזה יעזור גם.לי כנראה. ואני יודעת שמה שאני ביקשתי כנקאה לא יקרה. אני מכירה אותה. ולמה נזכרתי בכל זה. כי לפני כמה זמן דיברתי עם חברה 'אחרת. היא טסה כמעט כל שנה. זרקתי לה שאולי אני אטוס איתה. אתה חושב שזה היה לי קל לומר את זה. ממש לא. וזה לא היה מעורפל היא הבינה יפה מאוד. לפני מספר שבועות היא אומרת לי שהיא ועוד אחת טסות שלא אספר לבנות אחרות. זה קצת מורכב, השנייה שטסה איתה פחות חברה שלי. בכל אופן למה כל זה עולה עכשיו?! כי לפני רגע היא באה ומספרת לי בהתרגשות שהן סוגרות עכשנו כרטיס (בדיוק לאן שאני רציתי). ומה אני אמורה להגיד בדיוק???? איזה כיף? יופי לכן?? אני כבר בוכה. הלכתי ממנה ונכנסצי לחדר שלי. ( אנחנו גרות יחד).. אז אתה רואה, גם כשאני מנסה שום דבר לא מצליח. לעזעאזל!! אני כר לא מצליחה.לכצוב מרןב שהדמעות גורמות למסך.להיות מטושטש. החיים דפוקים!! נכנסת למיטה לבכות

אני אוסיף שגרנו יחד במהלך הלימודים האקדמיים למשך שנה וקצת. אני כנראה קינאתי (ואולי גם מקנאה) בה. אליה כל הזמן הגיעו חברים, יש לה מתקופה זו כמות נכבדה של חברים ולי אפילו לא אחד. כנראה שמשם היא החליטה שהיא לא רוצה לגור ולטוס איתי יחד. אתה יודע, בסדר. זכותה. מעליב אבל אסתדר. אבל כשכל שיחה כמעט היא איך לא טסת לטייל, תלכי עם איזו חברה. ושניה אחרי אבל לא כדאי שנטוס יחד. זה פוגע ומשפיל. שתהרוג אותי וזהו. לפני כמה זמן התכתבנו וכתבתי לה שנעלבתי ממנה, היא החזירה לי הכל בחזרה.. כבר לא זוכרת מה היה בדיוק. כך שזה לא עזר. אני נזהרת כל פעם שאני רוצה לעשות משהו איתה, כי אני מרגישה שאני הברירת מחדל הממש אחרונה שלה. היא אפילו פעם אמרה לי שהיא מחפשת איפה להיות בשבת ושאם לא תמצא תבוא אליי וגיחכה בסוף. 'מצחיק ממש'. פעם אחת 'חברה' רצתה אותי. גם אצלה אני מרגישה ברירת מחדל, לאחרונה אולי קצת פחות. היא אמרה לי לאחרונה בואי נגור ביחד. אתה יודע שזו פעם ראשונה שהרגתי שמישהו רוצה אותי. זה אף פעם לא קרה. זה כנראה לא יקרה כי אני גרה בדירה אחרת ולא ככ משתלם לי לעבור. אם נניח לרגע שהיינו גרות יחד, אז אני מכירה אותה והיא בקושי נמצאת בדירה וזה פחות מתאים לי. כשאני לבד אני בוכה. מצד שני אני לרוב בחדר ואף אחת לא נכנסת. וגם סביר שהייתי מקנאה ומרגשיה לא בנוח. אתה יודע, אני פשוט רוצה להרים ידיים ולהגיד די. לעזוב הכל. פשוט די.

אני אחסוך לעצמי את ההשפלה. לפני חודשיים בערך טיילנו יחד, היו עוד חוץ משלושתנו. אני לא ככ ידעתי לקראת מה אני באה ולא הייתי מוכנה. היה יום חם מאוד. מסלול קשה. לא הייתי עם נעליים נוחות, בלי כובע, לא מספיק מים וגם לא מוכנה מבחינה נפשית. באמצע אני ואחת מהן חזרנו אחורה (מסלול מעגלי) והן סיימו ובאו. כשזרקתי לחברה שאני רוצה גם לטייל איתה או איתן, כבר לא זכורת בדיוק, היא אמרה משהו שהשלישית אוהבת מסלולים ושזה לא יהיה כמו שקרה אז. התכוונה לכך שחזרתי אחורה איתה. אני מתחילה לבכות שוב. וזה כבר לא משנה הן קנו כרטיסים. זהו עכשיו כבר בוכה סופית..

שלום. אני מקווה שזה המקום הנכון לשאול את השאלה שלי. אני בת שלושים בטיפול כשנה וחצי. הטיפול בעיקר על מימוש עצמי, חרדה, קשר עם בן זוגי. המטפל מדבר על מיניות במפגשים כחלק מהשיח. בפגישה האחרונה דיברנו על מיניות בכמה משפטים, לא לעומק, והוא זרק לי במפגש הערות שהתעלמתי מהם אבל אחר כך הדהדו אצלי והשפיעו עליי. אני יודעת שאין לו כוונות מיניות כלפיי והוא מעולם לא נגע בי נגיעה מינית. רק החזיק לי את היד כמה פעמים בשנה הראשונה. אבל בפגישה הוא אמר לי מעניין איך היה הסקס איתך, מעניין אם היה לנו טוב ביחד, אם היינו יכולים לעשות סקס היה יותר קל איתך ועוד. בפגישה שתקתי, ולא הגבתי כל כך לזה. גם הייתי מופתעת. מה הוא מנסה? למה הוא אומר את זה? האם המטפל עבר גבול שהוא אסור? מה זה אומר בעצם? מה קורה כאן?? מה זה?? באותו יום של הפגישה, הייתי עם בן זוגי, ובמהלך המגע המילים של הפסיכולוג חזרו לי. ובן זוגי נוגע בי ואני מדמיינת אותי עם הפסיכולוג, איך הוא היה נוגע בי, אם המגע שלו היה טוב, מדוייק, איך אני הייתי איתו. ובאיזה שלב לא הייתי מסוגלת. וביקשתי מבן זוגי שיפסיק. הוא לא הבין מה עובר עליי, אבל כיבד אותי והפסיק. לא הצלחתי להירדם אחר כך. והמחשבות על הפסיכולוג נוגע בי לא הפסיקו להטריד אותי. האם הפסיכולוג עבר גבול? האם אני עברתי גבול במחשבות שלי? האם צריכה לשתף אותו בזה? מביך מידיי. לא אהיה מסוגלת. או פשוט להתעלם מזה? ולנסות לשכוח מכל זה? המוזר שדווקא בדמיון שלי, המגע שלו היה מדוייק, בידיוק איפה שרוצה וצריכה, בניגוד לחוויה של הטיפול שמרגישה אותו הרבה פחות מדוייק. אני לא מאוהבת בו. ומעולם לא חשבתי עליו כגבר אלא כפסיכולוג. ופתאום הכל לא ברור לי. אשמח להכוונתך. ואשמח לעצה טובה. תודה מראש וסליחה על האורך.

נשמע לי הזוי וממש לא במקום!! מה פתאום הוא מכניס לך מחשבות כאלה לראש ביחס אליו. לא נראה לי שזה משהו שאמורים לומר למטופל! מילא אם זה בא מתוך המטופל אבל המטפל לא אמור 'לשתול' דבר כזה בכוונה תחילה לדעתי. הטיפול הזה עוד עלול לפגוע לך בזוגיות ככה. מה זה הדבר הזה? מעניין מה אודי יאמר.

בכל אופן אני מסכימה עם מימה.. סורי שאין לי כוח לכתוב שוב, אולי ההודעה עוד תעלה.

אני לא מי שתגיד לך מה לעשות אבל לדעתי,את צריכה להפסיק את הטיפול הזה מייד. המטפל שלך עבר גבול שאסור לעבור... ואין אפוטרופוס לעריות...

זו לא רק בעיה אתית.זו הטרדה מינית לכל דבר, כלומר- עבירה פלילית. במבי.

אך נשמע שעבר בהחלט את הגבול! הוא לא זה שאמור להעלות את הנושאים בכלל!!! ובפרט לא על מיניות!! מאוד מקומם! אין לי מושג מה עלייך לעשות ואיך לומר לו....מקווה שאודי יבהיר כיצד. מ.

האינטואיציה שלך נכונה- הוא עבר את הגבול

(הרגשתי צורך להפריד בין ההודעות היות והן כל כך שונות בתוכנן). אודי, קשה לי כל פעם 'לגלות' מחדש כמה המשפ' שלי דפוקה וזה כולל גם אותי. אין לי כוח אפילו להתחיל לפרט אבל זה ככ קשה לי. רציתי לכתוב לה אבל זה יותר מדי. זה נמצא במחשבות שלי, אני מסוגלת לחשוב על זה ממש במילים כמעט בדיבור. לא מצליחה לכתוב, כשאתחיל, אולי מחר,אני כבר לא אהיה מסוגלת להתייחס. קשה לי עם זה כל פעם. ואודי, זו לא המצאה שלי. אני מקבלת תגובות מהסביבה, כמה המשפ' שלי שונה, הערות על ההורים שלי וכו'. עצוב לי, רע לי. אווף. לא יודעת אם הצלחת להבין אותי בכלל.

לפני מס' פגישות. אודי אתה ממש פוגע בול היום בתשובותייך אליי (:

אז קראתי אותו השבת. מרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק. אודי, אתה מכיר? כתב את הספר מי שהיה מפקד בקרב בתל סאקי (מלחמת יוה"כ). הספר מספר את פגישותיו בטיפול פסיכו' בפוסט טראומה לאחר עשרים וחמש שנים. הספר מתאר את הפגישות הטיפוליות. אני רציתי להתייחס לתהליך הטיפולי. הרבה דברים שאמר הרגשתי את עצמי בטיפול. הוא מדבר בהתחלה על כך שהוא לא יודע אם הוא מתקדם ואיך אפשר לדעת ושהוא לא מרגיש ושהיא תגיד... כל כך אני לפעמים. הוא מספר על כך שקשה להתחיל בפגישה וכל פעם יש לו מעין הקדמה, שמבקש ממנה לומר משהו או שאומר שהכל בסדר (כבר לא זוכרת ככ), גם אני צריכה הקדמה בטיפול על מנת שאצליח להתחיל לדבר. אתה יודע אודי, המטפלת שלו גם הייתה בהריון. הטיפול די נגמר לקראת הלידה. אח"כ היו עוד פגישות אחרונות. הוא התקדם והרגיש שהוא כבר יכול לבד. מעבר לזה שאצלו זה הסתיים ואצלי עוד לא, הרגשתי שלפעמים הוא מדבר על הטיפול שלי. אני חושבת שהספר הזה ריתק אותי הרבה בגלל תהליך הטיפול למרות שהסיפור עצמו מדהים וחזק ג"כ.

לי איתה בנוגע לשעון אמרת שתספר את זה למודרכים שלך. כך אני מרגישה גם עכשיו. אודי, תבוא לספר אח"כ איך היה לך?

(בנשים של מקור ראשון) הייתי אצל חברה היום וקראתי שם עיתונים. לקחתי את המוסף, בד"כ אני מרפרפת, היום הסתכלתי בתוכן עניינים. המילה היפנוזה צדה את עיניי ואז ראיתי את שמך. התגאיתי בך, אפילו אמרתי לחברה שיש כתבה על מי שמנהל את הפורום בו אני נמצאת (היא יודעת שאני בעוד פורומים, לא כאלו הקשורים לטיפול, אז לא ציינתי באיזה פורום מדובר). הרגשתי אותך בכתבה. האמת שאני לא מכירה היפנוזה ומה שכן מתחבר יותר לאמונות התפלות שיש, כפי שמתואר. הכתבה הייתה מעניינת ומחדשת בשבילי. (אולי בגלל שאני מכירה אותך קראתי בשקיקה. אחרת אני לא יודעת אם הנושא היה מושך אותי, זה לא מעליב אותך, נכון?) חייכתי לעצמי בסוף הכתבה שאמרת שאתה 'לא הצלחת' להגיע למצב של היפנוזה, אולי בשל הצורך להיות בשליטה (אל תתפוס אותי במילים, בסדר?). היו גם תמונות שלך. אתה יודע שביום שישי היה לי משעמם וגם קשה ונכנסתי לחפש אותך בפייסבוק. לא התחדש כלום. התמונות שלך באתר הן אלו שבפייסבוק. בכתבה היו אחרות (:

עוד סוף שבוע ועוד שבוע מתחיל ובינתיים לילה ואיני יכולה לישון. אני לא מבינה תמיד מה אתה מנסה לומר, או האם יש לעג בדבריך או ביטול, או... כשאתה אומר לי מסע מפרך זה למה אתה מתכוון? האם אתה מכיר מסע שאינו מפרך? האם אתה מנסה לומר לי שקצת בקשיים שלי, משום שנדמה ששוב ושוב הולכים סביב אותה נקודה ולועסים את אותה נגיסה ולא מצליחים? אני קצת רדופה בשבועות האחרונים. מרגישה שמדברים מאחורי גבי, שעושים דברים נגדי, שצוחקים עלי. האם כל זה נועד להוביל אותי עמוק יותר אל תוך הריק הזה שאני נמצאת בו? האם היא מתגברת ומצליחה להשתלט גם על השכל הישר שאולי עוד נותר לי? מדוע המטפלים הקודמים אינם עונים לי? האם נהוג כך לנטוש מטופלים משום של "עמדו בקריטריונים" של הטיפול? כלומר, משום שלא הצליחו לעזור לי? האם אתה יודע כמה קשה וקורע לא לקבל מענה? האם אתה יודע שמטופל משאיר בחדר חלקים ממנו והיה רוצה להתחבר אליהם לפעמים? האם אתה חושב שהוא יכול לטרוק את הטלפון ולסרב לשוחח איתי מפני שניסיון ההתאבדות שלי איים עליו? האם נהוג להתעלם ממטופלים משום שניסו לשים קץ לחייהם? האם אתה יודע שניסיון לדבר עם מטפל אינו נסיון לחזור לטיפול במקביל לטיפול קיים, אלא צורך אנושי בסיסי, עם אדם שעובר איתך כברת דרך וקרבתו אליך משמעותית? כיצד אם כך, ניתן להתמסר לדמות שאמורה ללוות, ומבטיחה להיטיב, להיות, להיות תמיד, משכנעת ללכת לאשפוז ומבטיחה שבסיומו תהיה זמינה, תמיד? כל הבסיס הזה של יחסים סינטתיים דורש הגדרות, אם כך. אודי. המסע הזה מסע מפרך ואני מרגישה שהזמן שאול, וזמן פציעות. ואם הייתי אומרת לך עכשיו שאני גוססת, מה היית מציע לי לעשות? תודה מילי

זה מה שאצה אומר לי בעצם. הכל תחוי בי והכל בגללי. אני מחבלת בטיפול ואומרת מראש שאי אפשר לעשות כלום? ואם כך, מה תפקידו של איש המקצוע. וכשאני גוססת, כן, אני רוצה ליווי

מרוב בכי כואב לי הראש. כלפי חוץ אני מחייכת צוחקת. כלפי פנים אני בוכה סובלת. משהו בי לא נורמלי. אני לגמרי לבד עם הכאב שבי. אני לא מבינה אותי. הולכת לנשום ולישון.

הייתי בהלם ממה שקורה שם!!!! לא הסבירו לי מה זה טיפול כמו שצריך. כשאמרתי למטפלת בתחילת חוזה 'אני אבוא לפגישות לפי הצורך ואשלם כך' היא הסכימה לי!!! לא היה לי מושג שהתהליך הזה עשוי לשחזר טראומות רגשיות לא מודעות באופן חווייתי. באתי כדי לקבל תמיכה בקשיים, סיפוק צרכים וללמוד פסיכולוגיה-לקבל ידע אינטלקטואלי וכנראה גם היו לי צרכי הזדהות. אבל הכל ממקום לא בשל ללא ספרציה מספיקה. אז שהתחילה ההתקשרות הרגשית והיא תסכלה את בקשתי לתוספת זמן זה העיר חוויה טראומטית שרק הלכה כמו כדור שלג ותפחה. וכל זה על רקע של פתיחה הטיפול אם התייחסויות שחויתי אטומות ומבזות. היא סיפקה לי טיפול גרוע ! עשתה לי רטראומה זרקה אותי שעוד הייתי קשורה כי לא עמדה בהכלת הכעס. ככל שביקשתי 'תיקון' ככה היא זרקה אותי. היא ניהלה את הטיפול בצורה מאוד כושלת. אני לא הבנתי כלום!! היה שלב שהיא אמרה לאחר שפצעתי את עצמי 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב לבוא מסודר לפגישות. לא הצלחנו לגרום שתבואי מסודר' אבל היא זאת שהסכימה שאבוא לפי הצורך!! היא לא עצרה כבר בשלב החוזה ולא הסבירה 'יקירתי טיפול זה לא משהו שבאים לצרוך אמפתיה לפי הצורך. זה תהליך רגשי שחשוב שיהיה עקבי ויכול לפעמים להיות אינטנסיבי רגשית ודורש מחוייבות וכ' היא לא הסבירה כלום!!! הייתי בהלם!!! גם בהלם מהחוסר הגיון שמבחינתי שילמתי בשביל משהו שרציתי שיתן לי טוב. שיפור ברווחה הנפשית ומצאתי את עצמי בסיוט מכאיב ומטלטל כזה. חבורה של

אני קוראת אותך המון ולא מסוגלת להבין.את כל כך קשורה לאותה "היא".כועסת,כואבת,היא ממלא את כולך...אז למה שלא תחזרי אליה? "לא הייתה לי ספרציה מספקת"את אומרת.עד שמגיעים לספרציה מספקת עובדים קשה כמה שנים טובות...בהתחלה נורא קשה.היא גם לא הייתה יכולה לדעת איך תרגישי?!בחייך,היא לא נביאה!היא לא יכלה לדעת מה טוב לך ומה לא.אני שומעת את הסבל שלך.אין פה צודקים ואשמים.יחסים בין בני אדם זה עסק מורכב.למה שלא תחזרי ותדברי איתה.דרך הגב לא שמעתי שעושים פגישות ארוכות יותר.אם מאוד קשה עושים שתי פגישות בשבוע.התלות מתחלשת עם הזמן ומחליף אותה קשר חם וקרוב.

תוכל לענות לפי אחת מהאפשרויות הבאות? (כדי שלא תתחמק מתשובה כלשהי :P ) כן/לא/לא יודע,לא החלטתי

הי אודי. אני קוראת פה לא מעט זמן ,מזדהה עם הרבה מאד דברים,עם הקושי הבלתי ברור הזה בטיפול,האי יכולת לדבר ,הכעס זעם תוקפנות כאב בדידות וכו ,וכשזה do כתוצאה מההתנהלות עם המטפל ומתגובות או חוסר תגובות שלו,ולאור אמירות אחרות שנאמרו מצידו ,אז שוב מתערערת היכולת לסמוך ולתת אמון מלא בו,וזה פשוט בלתי נסבל,ולבוא לשבת ולדבר על...כשהוא יושב מולי בשתיקתו או ללא תגובה לדברים עניינים שמעלה,או סתם התחושה המושפלת הזו,של הנזקקת הכאובה,או כמו ילדה קטנה,ולא שוות שיח שצריכה לדבר על מה שמרגישה(כאילו שלא אין חלק בדבר וכביכול הכל זה רק העברות,כשהוא בעצם מתנהג איך שמתאים לו...,)מקומם.אבל אני צריכה לדבר על..כדי לא לברוח וכדי לעשות כביכול עבודה.וזה לא עובד לי כך!!!זה מקומם אותי.חונק אותי.מרגיז אותי.ואני סגורה נורא וחסומה.ואז מה הטעם להגיע כך??ומה הפתרון??ועוד כמה זמן זה בעצם גם ימשך כך??איפה התקווה שמשהו אחר יכול גם לקרות?כשזה כל הזמן חוזר על עצמו,ואני אצלו כבר שנה,פעמיים בשבוע.ואם גם לא מצליחה לזעוק את הדברים,את הקינאה,את הכמיהה,את הכאב כי זה רק מביך אותי יותר,אז שוב,מה הטעם בטיפול??האם צריך לבוא ערוך ומוכן... כדי להצליח להיות בטיפול??הטיפול הקודם שלי הסתיים(כבר לפני שנתיים בערך) בצורה צורמת מאד מצד המטפל ובאמירה שלו שאני לא יודעת מה זה טיפול ומה זה מטפל. ושאני מאד מטעה.(ואחרי שבהתחלה ציין בפניי שאני המטופלת המועדפת עליו והוא חושב עליי ומתגעגע אליי שמח בבואי עצוב בלכתי)וזה הולך איתי עד היום.ואני לא מבינה איך מטפל קליני אומר דבר כזה שאני לא מבינה מה זהב טיפול צאו מטפל,וזורק עליי בעצם את האשם לכשלון הטיפול ולהחלטתו לסיים אותו ,כי אני זו שמטעה במה הטעתי?? זו אחריות שלי או שלו??כשגם מציין לתדהמתי שהוא לא נטש אותי וחבל שאני מרגישה כך.בכל אופן דבר נוסף שגם רציתי לשאול ומאד מעסיק אותי,הרבה מהבנות פה מספרות על "אביוז" שהיה מצד אביהן או אדם קרוב להן בילדות,ואני תוהה האם יתכן,שגם אני עברתי משהו שכזה מצד מישהו מהמשפחה..אבא שלי??(למרות שאין לי זכרון ברור שכזה) אבל אם הרבה דברים מהתחושות שמתאורות פה תואמות את שלי אז מה זה אומר בעצם?? האמת זה די מלחיץ אותי ומפחיד. והאם בטיפול אין מקום גם להרגיע את המקום הזה ולא בהכרח שאקח את זה לכיוונים שכאלה...?? אודה מאד על תגובתך.

אבל לא יכולה. אני לא אתקשר אליה 'סתם'. לא קרה משהו מיוחד.. אז פשוט אהיה כאן לרגע. תכף שבת נכנסת מקווה שתעבור בשלום ובמהרה. יהיה טוב, נכון אודי? בסוף הרי זה נגמר, יש לי ספר ועיתון. מעודדת את עצמי.

מרגישה שקצת הגזמתי עם התביעה להבנה מדוייקת ועם הדחייה התוקפנית שלי לנסיון שלך להיות אמפתי ואופטימי. שתדע שאני מאוד מעריכה את היותך פה. מתנצלת על ההתנפלות ומבקשת סליחה. חולשה ידועה שלי שכשנותנים לי אצבע אני רוצה את כל היד. אבל הנה-זה הוציא ממני המון מילים.. אז זה קצת טוב?

מאחורי הבקשות הקונקרטיות שלהבנת מטפלים דינמים צריך לתסכלן כדי להגיע ולחשוף את הגרעין. אשמח לתשובה אודי. מה נמצא שם מאחורי ההיסח של העיסוק בקונקרטי?

עם אפחד... מהו המסע הזה? לאן אתה רואה אותו מתקדם? סליחה שאני קצת אינטנסיבית מדי. אני פוחדת שתלך. אז השקט יהיה גדול עוד יותר ולא יהיה אפילו את המקום הזה. אני לא רוצה שתלך אני רוצה שמישהו יהיה איתי גם כשאני נרגנת, ממורמרת ולא מאמינה. אודי מה אעשה?

מילי, מכירה שנוסעים באוטו בעליות תלולות מידי ולא רואים לאן בדיוק נוסעים? והתחושה היא שלשומקום, לריק. וכשנוסעים למטה המדרון פרוס לפניך, רואים. אולי זו לפעמים הנחמה בצלילה למטה, שיודעים לאן היא. באוטו הוא מתאמץ ולא את, ויש את ניסיון העבר שמראה שזה בסדר להמשיך ולנסוע, כי מגיעים בסוף למעלה. עצוב לי לשמוע שתלול לך מידי, שההילוכים שלך לא מסתדרים עם העלייה, שאין לך מספיק ניסיון מיטיב כדי לדעת שזה מוביל למקום כלשהו ולא לריק. מקווה שעם הזמן המטפלים סביבך יצליחו להיות גלגלי עזר, למרות שמבינה שכרגע זה רחוק מהחוויה... מעודדת אותך מכאן להמשיך להחזיק מעמד, נעמה.

אודי, אני לא יכולה לפרט. אבל ניצחתי בקרב על הילדים. ניצחתי במקום שרבים וטובים נכשלו. אנחת רווחה. זה היה מתיש. נ.ב: משהו מהניסיון האחרון- לפעמים כדאי לשחק אותה מטומטמת. זה ממש עבד הפעם. יום אחד אני אהיה מנהיגה גדולה. ואתם אפילו לא תדעו שאני זאת אני. הילה

:)! תהנו לכם אחד מהשנייה... נעמה.

אני ככ שמחה בשבילך! איזה יופי

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

הנה באתי ברגע האחרון ואולי לא אספיק סבלנות סבלנות אני צריכה סבלנות לעצמי כי אני לא מצליחה היא צריכה סבלנות אליי כי אני לא אומרת מילה. אני מפחדת. האם הסבלנות תעזור כאן או שתכף אשתגע. הלוואי שבת שלווה, לכולם.

לגילת, הנה את כאן ועבר סוף השבוע ובוקר חדש סבלנות את רואה, כלום לא השתנה ואולי כלום לא משתנה ואת רוצה שישתנה דווקא לכן את רוצה סבלנות. סבלנות לשינוי. הכל עולה עולה עד לנקודת הרתיחה ומישהו מקטין את האש והנה המים חוזרים , צייתניים לא יחרגו מהגבולות שלהם. סבלנות? הנה בוקר בא ואת מוסיפה עוד ענף ליום הקודם. קודם היה אחד ועכשיו שניים. שונים. בוקר טוב. גילת.

היי גילת (וגם לך, נעמה, אם כבר), הסבלנות הזו דורשת כל כך הרבה. לקבל את מה שיש עכשיו, אבל בלי לשקוע בו כעובדה מוגמרת, לקבל את זה שישתנה, ושלא ברור מתי, או לאיזה כיוון, או מה צריך לעשות, ושצריך לעשות משהו, אבל לא יותר מידי ולא יותר מידי מהר, ושהכל פרדוקסלי כאן, אבל ברגע שמקבלים את זה, זה מובן. כשמסתכלים על מים בקומקום הם אף פעם לא רותחים... אבל קמים למחרת ושותלים עוד ענף, והוא צומח. לאט, לאט. שבוע טוב לך יקירה, נעמה.

אודי, אבא שלי מפלצת אבל רק אני מכירה את הצד הזה בו. כלפי חוץ הוא בן אדם נורמלי: הוא מעונב, משכיל, תרבותי, איש העולם הגדול. הוא קורא ספרות יפה, מתנדב בחלוקת מזון לנזקקים. הוא אינו מעשן, אינו שותה, אינו מנבל את הפה. ואיתי הוא היה מפלצת איומה. הוא הכאיב, השפיל, רמס, פלש. אודי, הוא רצח אותי!!! בגללו אני "חיה" אבל רוצה למות. אודי, זה בסדר שאני מאחלת לו למות??? מוות ביסורים. אודי, אני על סף תהום. אתה שומע? אודי, תודה שאתה פה. נטע.

מישהי בעבודה שלי יש לה ילד בן 11 והיא מגלה כלפיו יחס מאוד חסר סבלנות בתקשורת ביניהם. כשהוא מתקשר אליה שהיא בעבודה היא עונה בקוצר רוח ולא ממש מעניין אותה מה הוא אומר. היא עושה פרצופים כאילו הוא מטרד, מקשיבה בלי רצון ובד"כ מסיימת את השיחות בטון קר צורם "אני עסוקה בייי, ביי. ביייי, אל תשגע אותי עכשיו. בייי, לא מעניין אותי. נדבר בבית. בייייי". וכל השיחות שלה עם הילד הזה נשמעות ככה. אח"כ היא מלמלמת "משגע אותי הילד הזה". ואז בעלה מתקשר והיא אומרת לו "משגע אותי הילד הזה". שאלתי אותה מה קרה, מסתבר שהוא בחוג טיסנאות ובנה מטוס ורוצה לקנות מנוע. המנוע יקר ועולה כמה מאות שקלים ואז היא אומרת בטונים מאשימים "מה הוא חושב לעצמו שיש לי סכומים כאלה?? התחלק על השכל, משגע אותי הילד הזה". מדברת כאילו הילד הוא אוייב המדינה. אמרתי לה אז פשוט תסבירי לו שזה יקר ולא בתקציב. תוך כדי תביעי אמפתיה לרגשותיו, לתסכול שבוודאי יחוש אבל תסבירי שפשוט אי אפשר כי זה יקר מדי כהוצאה כרגע". ואז משתנה לה ארשת הפנים לכאילו רחמנית ומה היא עונה לי? "אבל אני לא רוצה שהוא יתבאס. קשה לי למנוע ממנו את זה"- ז"א היא בסופו של דבר אחרי כל האשמות גם חושבת כן לקנות לו את המנוע ??? בנקודה הזאת אני בתוכי איבדתי סבלנות כלפיה. אמרתי לה "תקשיבי, או שכן אפשר או שאי אפשר. זה הכי לא נכון לומר לילד שאי אפשר, להאשים אותו שהוא לא מקשיב ולא מבין ובסוף לקנות מה שהוא רוצה (ובלב חשבתי לעצמי שנראה לי שמי שמשגע פה מישהו זה היא שמשגעת את הילד המסכן הזה שמקבל מאמא שלו יחס קר, עויין ולא סבלני ומסרים לא עקביים עד כדי חוסר הגיון :/ ) היא גם סיפרה לי איך הילדים שלה שיחקו בכדור ספוג בבית והוא התפורר וזה השאיר לה שאריות בכל הסלון והיא חטפה עצבים והוציאה עליהם ושיתפה אותי כמה היא מרגישה בלתי נראית ולא נשמעת... היא כועסת שמבחינתה הם לא סופרים אותה, שהם לא מקשיבים, שהם לא לוקחים אותה ברצינות.. ולי זה נראה שבעיקר היא מתנהגת כמו קורבן שלהם וזה די איום ונורא לילדים שהאמא שלהם שאמורה להיות המקור לבטחון מתנהגת כמו קורבן וצורחת במקום לחפש פתרונות יעילים בלי להגרר למעגליות של מאבקי כח והתחשבנויות ו'סימון' של הילדים כ'רשעים'.

ושוב אני יודעת איך כל העיפות הזאת מפסיקה פתאום ואני יןשבת בתוך.הלילה ולא מצליחה ממש לישון. ביקשתי היום מבן זוגי שיאפשר לי ללכת. שיראה בי סוג של חולה סופנית. הוא אמר שאוכל לעשות כרצוני כשיגדלו הילדים. אני מתביישת ברגשות שלי ברצון הזה למות. באיבוד הדרך והדעת ועצמי וערכי החיים והמצפון והמוסר. מתביישת בחולשה שלי, בחוסר היכולת להתגבר,להאחז בטוב, בחיים. אני מתביישת באנוכיות שלי, במחשבה שאפשר לעזוב את היקרים לי מבחירה. אני מתביישת מול אלה שנלחמים על חייהם. אני מבקשת סליחה מכל מי שהמילים שלי פגעו בו.

אליה, גם אלייך. רוצה להיות עם מישהו, שיבין אותי, שפשוט יהיה איתי. מרגישה קצת לבד.

עוד הודעה כי אחת לא הצליחה לעשות לי שקט בטח גם אלף לא יצליחו מרגישה מתמוטטת צריכה איסוף,מילה חמה,עזרה.. צריכה סיבה להמשיך לשרוד את זה

מתגעגעת אליך קצת... אודי, אתה מחבק את המטופלים שלך? למה אמא צביה לא מחבקת אותי אף פעם????? יש לך מושג עד כמה היא מתסכלת אותי.. אמרתי לה כבר הרבה פעמים שאפילו ויניקוט החזיק את ידי המטופלות שלו..אמרתי לה גם שבטח ויניקוט היה נוזף בה על ההמנעות המוחלטת שלה מכל נגיעה פיזית בי..כאילו אני מצורעת.. :( למה אודי, למה היא לא מוכנה שאני אתיישב על הרצפה, אניח את הראש על הברכיים שלה, והיא תלטף לי את השיער.. (כן, וגם תשיר לי שיר נעים בשקט.. ) :( אודי, למה ??????????????? בפנטזיה, גם אם היית מסכים לקבל מישהי מהפורום, אני לא הייתי מגיעה אלייך כי אתה גבר. בחיים לא הייתי יכולה להיות בטיפול אצל מטפל גבר.. ובטח ובטח שלא הייתי מסוגלת להניח את הראש על מטפל גבר.. אתה יודע שבגיל 10 עברתי פגיעה מינית עד גיל 11 בערך מקרוב משפחה דרגה ראשונה ? אודי, אתה חושב שיש קשר לפגיעה המינית שעברתי להתנגדות הכרונית של אמא צביה ? אתה יודע ? כשאני שואלת אותה למה היא מתנגדת, היא עונה שהיא חושבת שזה לא נכון לי..שזה יבלבל אותי.. למה שהיא לא תאפשר לי להחליט ??? אודי :( אני רוצה להניח עליך את הראש ושאתה תלטף לי את השיער ותשיר לי שיר בשקט בשקט... אודי :( אל תהרוג אותי.. כשאתה מחבק ומלטף לי את השיער..שלא תהיה גבר... במבי.

מבינה את הכמיהה למגע, מבינה גם את התסכול אך מניחה שהיא יודעת (וגם את), שמה שהיא עושה עבורך הוא טוב בשבילך כעת. (וחיבוק על מה שעברת..)

לא העזתי להגיד לו בצורה הישירה הזאת....הפשוטה, הרוצה. שימצא לנו דרך. שלא יוותר. אבל כן אמרתי לו שיש בי קול שרוצה למצוא דרך טובה יותר. לנו. נראה לי שהוא עדיין לא ויתר. אמר שמבין שאני לא רוצה מטפלת אחרת. ואנחנו ממשיכים לבינתיים, עד שאזרוק אותו כדבריו.... אני לא יודעת אם ועד כמה זה טוב, אבל מתחילה לאהוב אותו..... מותר לי?? (פרצוף מסמיק..)

מדוע? האם זה לא מה שאדם זקוק לו לעיתים? שיאמינו בו ויעודדו? לפעמים זה מה שמתאים לא? לא תמיד, אבל לפעמים.. למה לפסול עקרונית?

למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה אין כזה דבר הכי למטה?אולי שם זה יעצור??

אם משחזרים את הטראומה אבל לא מספקים מילוי לחסך אלא רק מצפים מן המטופל לכאוב אותו ולהתאבל על מה שלא היה במקום לעזור בהווה שיהיה.. מה הפואנטה?

בכלל לא הבנתי מה 'העבודה' הזאת. בתמימותי רציתי תהליך נעים. הזדעזתי לגלות מה התחלתי לחוות שם.. איפה ההדרכה, הכנה, כנות בהסברה משהו טיפול פסיכולוגי? פעמיים פגעו בי- גם בעצם זה שלא הבנתי למה נכנסתי החוויות הקשות התרחשו בצורה שגרמה לי להלם מכך וגם נפגעתי מעצם העובדה שהיא בהחלט בתור אשת מקצוע ידעה מה טבע התהליכים שעמם היא מתעסקת ולא הסבירה לי למה הכנסתי את עצמי כמו שצריך כדי שאחוש שותפה בטיפול ולא מושא למשהו שאיני מבינה את פשרו. אם הייתי מבינה מה החשיבות של השארות אולי הייתי מתאמצת יותר- היא הפקירה אותי!!! הייתי מאוד קשורה אליה ותלויה אבל ההרגשה הייתה שהיא השפילה אותי שצורה קשה מנשוא, גם שאמרתי לה וזעקתי 'זה שיש לי צרכים זה לא סיבה להשפיל אותי' היא לא ממש התייחסה . אני לא מבינה איך מטפלים ככה באנשים.

אוי אודי אודי. כמה קל לנסח דברים בצורה שכאילו מטילה את האחריות עליי נכון? לא יפה מצדך. אלה אנשי המקצוע שבעיצומה של עבודה עשו שגיאות איתי! אני בכלל לא הבנתי מה זה טיפול וגם מה החשיבות של להמשיך ללכת.. בייחוד שנהיה משפיל ומזעזע ומערער ונוראי ומבלבל ולא היה שם אף אחד שהסביר כמו שצריך מה לכל הרוחות קורה ולמה ולמה מתסכלים אותי באכזריות ולמה כופים עלי תסכולים בכל מחיר ולמה מכאיבים לי ככ ומה לכל הרוחות עושים שם נחרדתי.שלא תעז להציג את הדברים כאילו אחריות שלי בלבד ולנקות את הקולגות שלך מכל חלק בעניין. 'די' לך. 'די'.

החלקים והקולות המכאיבים שבי חגים מעליי, מריחים שמשהו מתחיל להרקיב ותהיה להם סעודה. החלק הזה בי תופסת (תופסת, בלשון נקבה, אין ספק) אותי לשיחה, יורה חיצים, משדלת לפעולה פוגענית כנגדי. והפעם אני רואה לה בעיניים פחות דמוניות ויותר כאב וחוסר אונים (אולי זה אומר שהביצה הפעם היא אחת הלאה במסלול?). ואני לא יודעת איך להתנהל מולה, סוגיה חינוכית. צריך להתעלם? "לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים"? היא צריכה "לא" החלטי? או שהקשיחות הזו רק תביא אותה לנענע את סורגי הכלוב שלה ולדקור ולפגוע בלי הבחנה? היא צריכה הסברים? בת כמה היא בכלל? נראה לי שבגיל שהסברים מילוליים לא מועילים בו. היא צריכה חיבוק ממסגר, עוטף וגם עוצר? אולי, אבל אני לא יודעת אם אני יודעת לחבק אותה בלי להתמזג. (ותוך כדי כתיבה אני תוהה אם זה אומר שהיא צריכה חיבוק מבחוץ, לא ממני, כי היא חלק ממני. אבל נראה לי שמסוכן לחשוף אותה, להפקיר את גורלה בידי אחר. מוזר, איך פתאום עולה בי אכפתיות ודאגה כלפיה) תקועה לי עדיין המילה חמלה בראש כמפתח. אבל אני לא יודעת איך ליישם אותה הפעם. נעמה.

עייפה מלא לעשות כלום. קמתי מהמיה לפני שלוש שעות, אפילו התלבשתי ויצאתי רגע. עכשיו אני שוב במיטה, עייפה. מרגישה מותשת ורוצה לישון. אין סיבה באמת שאהיה שוב עייפה. רוצה להיות בסדר יום קבוע שיש לי בו מה לעשות. קשה לי ככה.

אין לי אחיזה או נקודת מגע הצורך הזה אינו פוסק ואני מנסה לבטל אותו בכדורים, מה אני מנסה לומר לך? מה אני מנסה לקבל ממך? מדוע אני ממשיכה ואורמת את אותן המילים האלה. מדוע איני יכולה לשלוט בכל זה, לאסוף את הכל, להתנער. אתה לא חייב לענות אבל בבקשה אל תחזיר את השאלות אלי, הלוואי והייתי יודעת לענות, לעשות, להמשיך, להחזיק. אתה אומר שאתה מבין את הכאב שלי, תסביר לי את הכאב שלי? תפרוט אותו למילים מסבירות? תספר לי על מישהו או משהו שיוכלו לעזור לי? ולמה כל זה ובכלל ולאן ומתי. היא ממשיכה אבל לא אןמר עליה דבר וגם לא על הדברים שהיא אומרת. אולי אם לא אומר את כל המילים האלה היא תלך? אולי אם אפסיק לדבר או לכתוב הכל יעלם.

לא מצליחה כואב מדי