פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני זקוקה לעצה. אחי בן 20, והוא לא מוכן לצאת לעבוד ולחפש עבודה. לא קיבלו אותו לצבא ( הסיבה לא ברורה, החליטו שהוא לא מתאים), והוא פשוט יושב בבית במשך כ4 שנים, בלי תעודת בגרות, בחדר שלו, מעשן ומשחק במחשב, כשהאינטראקציה היחידה שלו עם העולם זה איתנו (מעט מאוד) ועם האנשים ברשת איתם הוא משחק. אין לו חברים( אף פעם לא הצטיין בזה, מגיל 10 לא ראיתי אותו עם חברים) ומעולם לא יצא עם בחורה. אני דואגת לו, ובעיקר לאמא שלי, שמצבה הכלכלי בכי מר והיא איננה יכולה להמשיך ולהחזיק אותו כך. מה עליי לעשות? האם יש לקחת אותו לפסיכיאטר, פסיכולוג או משהו כזה? יש לציין כי הוא נוטל רסיטל נגד החרדה החברתית שלו, אבל הוא עדיין לא מוכן לתפקד כמו בן אדם. תודה רבה

אז איך באמת יודעים אם אתה בטיפול הנכון ועם הבן אדם הנכון??אני למשל מאד רוצה להבין יותר עם המטפל מה זה טיפול.ברמה העמוקה יותר של זה,ודווקא כשיש את כל הקושי,לא כשזורם כביכול חלק ואפשר לבוא ולדבר ופותחים הכל,ומנתחים ומזהים מאיפה ולמה וכו וכו...,אלא דווקא במקומות שחסומים.שיש המון כעס,זעם,תוקפנות וזה סוגר ולא מאפשר לדבר גם על זה, כי יש גם פגיעות וכעס על המטפל,וברגעים שכאלה אין (לפחות לי)את היכולת לדבר על זה איתו ו"לנתח" תדברים,כשזה מעורבב איתו ויש לו גם חלקים,ובייחוד כשהוא יושב ושותק,זה מקומם אותי ועוד יותר סוגר.אז איך בכל זאת עושים עבודה? וגם כשאמרתי דברים בעבר,ולא מעט,זה שוב תמיד חוזר על עצמו,ונראה שכבר מה הטעם להגיד,זה הרי לא באמת עוזר מעבר ללפרוק כביכול.ואיך יודעים שמתרחש תהליך כשההרגשה בעיקר תקועה ומעיקה?ואיך גם..,וזה מן הסתם גם חשש מאד מהותי, מאפשרים למה שקורה להיות,למי שאני להיות, ומבלי לפחד שהמטפל כבר לא יוכל יותר לסבול אותי.כאמור ,יצאתי בטראוומה מטיפול קודם(שהסתיים כבר לפני שנתיים ועדיין זה מלווה אותי) כשבסוף המטפל,פסיכולוג קליני מוסמך,הודיע לי, שאבדה לו כל אמפטייה כלפי(אחרי שבהתחלה הייתי המטופלת המועדפת עליו לדבריו),שהוא לא מסוגל יותר להכיל את הכעס שלי,הזעם,התוקפנות,התובענות ,שכבר לא אכפת לו ממני יותר,והוא לא מצליח לגייס אהבה כלפיי.שאני מאד מטעה ושאני לא יודעת מה זה טיפול ומה זה מטפל.(כל אלו מילים שלו),ושאני מזכירה לו את אמא שלו. אז...ברור שמאד מעסיק אותי מה זה בעצם טיפול,מה אפשרי בו ומה לא,מה אמור להיות,לקרות(גם כדי לא להלחץ מכל מיני תופעות,חרדות,מחשבות שעלולות לעלות בי כתוצאה ממה שקורה),למה המטפל מתעקש שלא לתת לזה מקום הסבר ??זה סתם מכעיס יותר,ומשאיר אותי לבד,קטנה ונבוכה ,ואותו מתנשא ומרוחק.ולא ברור לי למה. זה לפחות ירגיע אם אדע שזה יכול ליצור אצלי אולי למשל רגרסייה או דכאון או לחזור לילדה הקטנה ועוד ועוד..., ושזה בסדר.נורמאלי שיהיה כך,ועוד ועוד..,אבל כלום לא נאמר באופן הזה.אז במצב של חוסר וודאות כזו,גם השליטה שלי יותר מתהדקת ,כי אני חוששת ליפול או חלילה להשבר אולי, ולמה זה טוב??כדי לדבר על השליטה שלי ושלא מאפשרת לחולשה לצאת??ברור שזה מה שקורה בסופושל דבר ולמה הכל בהפוך על הפוך??? ואיך אני גם יכולה להרגיש בטוחה שאכן לא אשבר?? דבר נוסף,שמתקשר לקודם, הרי מטפלים הם בני אדם,ועם כל זה שטיפול מתיימר לתת מקום למטופל ולאפשר לו סביבה בטוחה ומוגנת ושהוא יכול להיות מי שהוא,ושהמטפל אמור להכיל ולאפשר, הרי ברור שיש מטופלים (כמו שאר יחסים בין בני אדם)שנקשרים אליהם יותר,מחבבים יותר,מרגישים חיבור יותר וכו וכו,ויש כאלו שפחות ואפילו כמעט ולא.ודווקא שמצליחים לייצר אנטגוניזם כבר אצל המטפל,שהכעס והתוקפנות מחבלת להם בקשר איתו,שהם כבר לא יודעים עד כמה המטפל באמת מחבב אותם,או בלית ברירה משתדל לעשות תעבודה שלו ולהסתיר את רגשותיו האמיתיים?וכו וכו...וכמובן שזה גם קונפליקט שמחבל ביכולת לתת אמון,להרגיש בטוח לסמוך ולהרגיש בעיקר אוטנטיות.

אני לא יודעת אם זה טוב שאכתוב פה.. לא נראה לי שאני רצויה יותר מדי. לא יודעת אם רוצה לחזור. גם בטח אגיע שוב לאותו מקום. אתה יודע, בזמן שלא הייתי פה היה לי חלום. חלמתי שכתבתי הודעה פה בפורום והגבת לי. דווקא התגובה שלך הייתה נעימה.איני זוכרת מה כתבתי ומה הגבת, אך זוכרת שכשקראתי את דבריך זה היה אחרת. התפלאתי שקיבלתי תגובה כזאת למשהו שאני כתבתי. היה לי מוזר שמשהו שאני עצמי כתבתי, ולא מישהי אחרת, הביא לתגובה רכה ולא עורר התנגדות כלפי. ואני עכשיו סתם משתפת, זה לא בא ממקום של תוקפנות..

אודי, בבקשה תגיד לי שלא היית ציני או שלעגת לי בקשר לחלום. וואו, אני לא מצליחה לקרוא אחרת!!! ואני כבר לא יודעת אם מדמיינת או שאמיתי.. זה משגע אותי.. כשקראתי שוב את ההודעה שלי, חששתי שאולי תפרש את זה בכל זאת כטענות נגדך. אז אם התגובה הייתה צינית באמת, תדע שלא התכוונתי לזה. לא התפלאתי שאתה מסוגל להגיב בצורה רכה, התפלאתי שאני קיבלתי את זה למרות מה שאני.

תעזור. להגיד 'אני מסכים. זאת בעיה'. זה לא עזרה. איך אני הופכת את עצמי ליישות יותר אינטגרטיבית שאין לה קושי לחשוף גם חולשות או עובדות לא מחמיאות עליי ולשרוד את זה ולהמשיך הלאה לחיות בעולם ממקום יותר פתוח ומשוחרר? או זה משהו שצריך פשוט להעיז לחשוף במקום להמשיך להסתיר? תעזור אודי. מה אתה משאיר אותי לבד עם הקושי. אוף :/ מצד שני אפשר אולי להסתיר דברים מסויימים מגישה של 'מה זה עניינם של אחרים בכלל' וזהו. לא לקחת את ההסתרה קשה. לכולם יש דברים שהם לא גאים ולא מספרים.. אני רק רוצה לחיות משוחררת בלי תחושות המועקה ומחנק וחסימה שמרגישה פיסית באיזור בית החזה או גרון לפעמים. אני גם לא ממש מסוגלת לקרבה והתמסרות ביחסים ולאפשר שיתמסרו אלי גם. עדיין קשה לי עם זה. אבל אני לא אוותר. אמצא מקום להעזר בו. מקום שיוכיח לי שכל הפחדים שלי סתם מיותרים ושום דבר רע לא יקרה אם אני אודה בחולשות . לגבי הקרבה ושמירת קשרים עדיין קשה לי. מתי שאחרים יוזמים זה מרגיש קצת פולשני ומצריך התעלות מעל עצמי כדי לאפשר את זה. אבל אני יעבוד גם על זה

שהלתכ, ניסיתי. כהמ כח יש לך. במקםו הזה שבו אהת בוחר איך תעהנ, למי ואם וכהמ. אינך חייב להכסנ לשיהח, רק להשיב. אהת יכול לומר המ שאהת חושב מבלי שאפשר לדבר עלי להמ ואיך או לנהל דיון או שיהח. הייתי בטיפלו ביום רביעי בבקר והפעם הבהא ביום שינ בצהרים. הז המון זמן בלבד ובקשה ובמילים והקולות והקלות הבלתי נבסלת שהב המוות עומד על סדר היום. בלכ יום. מזדחל סביבי.אינ מרגיהש אבודה, בכל המקומות וגם כןא, חסרת אונםי. הבטן שלי נראית כמו טבלת יאוש. חתוהכ ומצוקלת. מה קרה לי? מה קוהר לי? מה עשו לי? מה עשיתי ומה אני עוהש...

שבכל טיופל אינ אריגש לא מובתנ ולא מוכלת, אלב זה לא כך. הז לא הסיופר אודי. ולהמ אתה כוסע ומתוסכל, כמו שכתבת? כי בתוחשה שלך אני רק רוהצ עוד? אינ באמת לא מצליהח והז לא עוזר. אין לי מי לשתף מחץו לשעתיים השובעיות. אהת יכול לדמיין את הבדיודת הזאת בתוך החיים הכביכול מלאםי? את הצוךר בליווי, תמיהכ, עוד טיהפ של מים כדי לחוית? אהת יכול להבין את משאלת המוות וכהמ כיא חהזקה? את הקולות?

אני אחרי ספורט. מרגישה עייפה פיסית (עייפות טובה כזאת) ומאופסת מנטאלית. יכולה להרדם בקלות עכשיו לתוך שינה מספקת לעייפות הפיסית שלי ולא כמו שהיה לי אתמול ששוב נשאבתי למחשבות שליליות רגש מציף ופרצי בכי. יש גם ימים טובים אחרי הסערות הלא ככ טובות. לילה טוב לכם.

אני מתרחקת... נסגרת... שוב, נעלמת... לא מדברת, לא משתפת.. אתה יודע, אומנם אני מתוסכלת מההתנהגות שלי בטיפול..אבל אני לא מרגישה אל המטפל שלי כלום.. לא שנאה, לא אהבה, לא חיבה, כלום... למה זה אודי? אף פעם לא הרגשתי. אולי לפעמים התחלתי לאהוב, ליום - יומיים וזה נעלם.. ופתאום חשבתי על זה... אפילו לשנוא עדיף!! עדיף מאשר הכלום הזה!! אבל עדיף יותר לאהוב. והוא ממש מתאמץ בתקופה אחרונה. אני רואה אותו נקרע בינו לבין עצמו מה לעשות איתי... האם להמשיך את המפגשי הפרידה האלה ולהיפרד, או להמשיך יחד בטיפול...

לפני שבת להיות יקרה,נראית,מוכלת....? תודה!

אתה יודע מה הבעיה הגדולה? שברגע שמשהו קטן לא מסתדר לגבי שבת (בד"כ זה קורה רק לפני שבת), אני אל שולטת בעצמי ולא מצליחה לחשוב ולעשות דבר בנוגע לזה. לרוב, הדברים מסתדרים, ולעתים אפילו מהר. נניח עכשיו אני בסדר ויש פתרון לשבת, אבל ברגע שחברה ענתה לי "לא יודעת" ושתחזור אליי ולא חזרה, אני כבר לא הצלחתי לחשוב יותר מדי והתחיל כל מה שהתחיל. לא הצלחתי לצאת מזה. אתה מבין אודי? ברור שאני לא רוצה שזה מה שיהיה אבל מרגישה שזה קורה ולא מצליחה לעצור את זה. אני לא מצליחה להיזכר איך היום זה נפסק, וזה נפסק לפני שהיה לי ברור בדיוק איפה אהיה. לפעמים זה גם לא נפסק גם לאחר שכביכול נמצא פתרון, כי כאילו מבחינתי זה לא נחשב. אם הפתרון הגיע מאוחר מדי זה כבר לא עוזר. (ברור שזו לא מחשבה נכונה). סליחה על מבול ההודעות

אודי אני ממש מצטערת קשה לי עם ההודעות של מימה אבל איזה זכות יש לי לדבר????????? מי אני בכלל ?????? אני סתם חוצפנית עלובה

אודי זה שיש לי הכרה בנכות מביטוח לאומי על רקע נפשי פסיכונורוטי ומקבלת קצבה מרגיש לי די מביש ולא משהו שיכולה סתם ככה לפלוט בשיחות חולין עם אנשים עליי. באיזשהו מקום זה מזכיר את הסימפטום הבולימי. כמו שיש לי אותו, מאוד מביש וסודי ולא משהו שנוח לציין. אז יש לי הסתרות בחיים. הסתרות של עובדות כאלה שקשורות בי וזה מייצר לי חיים קיום לא טובה כל 'הסודות' האלה. אני רוצה להיות אדם פתוח ומשוחרר. אבל איך אפשר 'לצאת מהארון'? אפילו הומוסקסואלים בימינו נראה לי יותר קל להם לצאת מהארון לגבי הנטיה מינית החריגה שלהם מאשר מתמודדי נפש שמסתירים והולכים לטיפול פרטיים כי לא רוצים שיהיה רשום להם בקופת חולים וכ' וחוששים מפני תיוג. ואני אפילו לא משהו מאוד כבד כמו סכיזופרניה שאולי נשמע יותר חמור ו'מפחיד'. כולה הפרעה אכילה בולימיה. משהו שמיליון לוקים בו אבל זה מביש אותי שיש לי את החולשה הזאת, את הפעמים האלה של חוסר שליטה באכילה. וגם ההכרה וקצבה, אני נראית כ"כ נורמלית ממבט ראשון ואפילו עם בטחון ויכולות שאי אפשר לנחש עליי בחיים שיש לי בעיות ולכן זה עוד יותר קשה לי 'לחשוף' . מה גם שהסברתי פה איך הבחירה לפנות לביטוח לאומי נעשתה, לא ממקום הכי שקול שמבין את ההשלכות ובמובן הזה חשה שהמטפלים הפקירו אותי כי לא שמרו עליי או לא הסבירו לי כיאות את משמעויות הצעד מבחינת תחושת הערך או תפיסה חברתית. אני מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר בפשטות שיש לי קצבה מביטוח לאומי כי אין לי משמעת להתמיד בתוך מסגרות תובעניות של משרה מאלה וזה 'חונק'. זקוקה להרגשה שנשאר לי חופש בלו"ז ולא רק עבודה. וגם לגבי הבולימיה הייתי רוצה כבר להגיד שכן, שההתמודדות הזאת קיימת בחיים שלי, ולא להתבייש יותר. אודי זה ממש קשה לי 'לצאת מהארון' בנוגע לדברים האלה אבל אם לא אעשה את זה איך אי פעם אוכל לתת לאנשים להתקרב ולהכיר אותי? אם אני שומרת בסוד והסתרה אז איך אפשר לאפשר קרבה והיכרות. וברור שאני ממש לא הבעיות שלי. ז"א אני זאת אני ויש לי קשיים מסויימים. זה לא שהקשיים שלי מגדירים מי אני. יש בי יותר מזה. אבל הפחד הוא שאנשים יזהו אותי עם השיום של בעיה כזו או אחרת . זה הפחד. וגם שיתפסו אותי כ'לא שווה/פגומה' בגלל זה. הפחד הזה והבושה גורמים לי להסתיר וההסתרה גורמת לי להרגיש המון בדידות וחוסר אותנטיות בחיי כאילו אני מציגה מצג שווא. האם עליי לצאת מהארון? לפרוץ את חומות ההסתרה? לספר על ההתמודדויות שלי בגלוי שידעו כולם? זה הרבה יותר קל מתי שאתה מישהו שהתגבר על זה. אני לא התגברתי לא על הבולימיה ובטח לא עיכלתי את ה'ההכרה בנכות' הזאת שפשוט בא לי להדחיק טוטאלית את הדבר הזה . הסיבה היחידה שאני משאירה היא כלכלית לא כי אני מרגישה הזדהות או רצון להזדהות עם זה. מנסה לעשות את ההפרדה שאמרת פעם- שאפשר לא להזדהות , אבל עדיין אם לא מספרת לאנשים (ואני כמעט אף פעם לא מספרת )אז מרגישה שחיה בהסתרה. ההרגשה הזאת של ההסתרה של מי שאני מה עברתי ומה מצבי הנוכחי גורמת לי להרגיש שאני חיה בזיוף. מה לעשות? איך אפשר 'לצאת מהארון' בלי להתבייש? אתה יכול לעזור? לך יש משהו שאתה יכול להרגיש שמסתיר ככה? שמתבייש בו? נראה לי זה מסוג הדברים שפסיכולוגים לא באמת יבינו לעולם כי יש להם את הזהות המקצועית הזאת שמתווכת בינם לעולם ומול אנשים, וזה מן זהות מקצועית שגאים בה. זה לא כמו אצלי שיש קשיים ואי אפשר להיות גאה בקשיים, אבל אני פשוט לא יכולה לחיות בפיצול כזה. זה או להתגבר או להחשף. אני לא יודעת מה לעשות. יש עזרה?? תעזור לי? מישהו יכול באמת לעזור לי? אני בעצמי לא יודעת איך לתפוס את עצמי, אתה מבין? זאת בעיה.

את יודעת פעם הפסיכולוגית אמרה לי (לדעתי זו הייתה הקודמת שהייתי אצלה) שחברה היא לא פסיכולוגית ואני לא צריכה לספר לה הכל. לא זוכרת את ההקשר במדויק, בגדול, אני חושבת שזה היה קשור לרצון או לצורך שלי לספר הכל ושרוצה שידעו עליי. בתכלס, כנראה שלכל אחד יש דברים שהם שלו. כנראה שאת מרגישה הסתרה כעת בחיים שלך ועם זה אי אפשר להתווכח. אני מספרת להרבה שאני בטיפול פסיכולוגי (למעט המשפחה), לגבי התרופות- רק למעט. מהצד אני לא חושבת שצריך לספר לכל אחד שאת מוכרת ע"י בט"ל וכו'. אם יש אנשים שאת מרגישה איתם בנוח אז כן. כמו שאמרת, את מימה, את לא ההפרעת אכילה או הקצבה שאת מקבלת. זה מזכיר לי שבפגישות עם הפסיכיא' וגם עם הפסיכו' כל הזמן רציתי אבחנה. הן לא נתנו לי עד היום. הן אמרו את 'חנה' ואת לא הפרעה זו או אחרת.

וכן אתה צודק. לכל בחירה יש את המחיר שלה, והרווח גם. זה לצד זה. וצריך לשקול..

לעצמי לבד. כל מילה שנייה שלה כתובה עם טעות. לא שאני מ יודע מה, אבל זה הרגיש לי שאני מתכתבת עם איזו תיכוניסטית שקטנה ממני בעשרים שנה. הייתי שם מספיק פעמים ולרוב זה לא כך. הפעם זה הרגיש לי משפיל מדי ולכן ויתרתי. אמרתי לה שאני צריכה ללכת וסיימנו.

כבר יותר טוב. תודה על הדאגה. לא נעים לי כי ההודעה האחרונה שלי לא עלתה ובה היית רואה שבסוף יש פתרון לשבת. אז לא נעים לי שדאגת לי... למרות שברור שכן נעים לי. גם הצלחתי לדבר קצת עם החברה שטסה. אני מניחה שבשבת אהיה חייבת יותר כי נהיה שתינו יחד ולא אוכל להסתגר ולא לדבר. הבעיה שלי היא הדרך, הדרך בה קורים הדברים. יש פעמים שאני באמת לא רואה פתרון באופק ושבאמת אני לא מוצאת אפשרויות. לעומת זאת, לפעמים יש אך אני לא מצליחה להגיע לזה או שהתחיל רע ואז כבר אי אפשר לשנות.. ולזה אני מתכוונת. זה מתחיל ברגע קטן שכמו כדור שלג הולך ומתעצם ולא מצליחה לעצור אותו. אתה מצליח להבין אותי אודי? אודי שיהיה שבוע טוב. תודה שאתה כאן. מותר להגיד שאני אוהבת אותך?!

אינ אומרת לעצמי חייבת לכברו את סופ השבעו לשרוד את המסיובת שאני מכיהנ להם. אהובםי שלי. שאל אגרע מהםדבר שאל אהיה חסרת אונםי שאוכל לשמח אוםת שיזכרו אותי ככה, משמחת אוםת. קהש לי להכיל את שני הערוצםי המקבילים האלה. את הנתיהנ והנטישה את האהבה והאכזבה. מה אני משאיהר להם אודי? להמ זה כל הך הורא ושוהנ וקשה. להמ אי אפשר לקבל גם את המוות הזה, מבחירה. השנהא העצמית מאוד קהש אודי אתה יודע? כמה רעל. אינ מורעלת ומרעליה. איך איובר את הימים האהל. אינ כל כך צריהכ עזרה ומבקשת וצוקעת ודופקת על הרהב דלתות שלא נפתחות. אודי משהו לא בסדר. אולי אהת יודע לבסביר

כבר חצי שעה לפחות שמחכה שיענו לי בצ'ט של ערן... אז מי יכול לעזור לי ולהיות איתי לעזאזל

אולי תעזור לי להבא? שואלת ברצינות. כתבתי לה (בדף), כתבתי כאן, ניסיתי את ער"ן. מה עוד אני יכולה לעשות? יש לך מה להציע? כי אני לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות דברים אחרים.

שבאמת יכולים עם יד על הלב לומר - 'זה היה שווה את הזמן והכסף והכאב שהשקעתי' ? או שאם היה אפשר לתת טיפול בצורה אחרת, טיפול אחר- הייתם מעדיפים טיפול מסוג אחר?

כן, עם היד על הלב.... מקווה שאני לא היחידה

אני גם תוהה הרבה בקשר לטיפול. האם הוא יעזור או לא. וחושבת גם על הכסף הרב שזה עולה לי.

וממשיך לעזור. במקום תלות יש קשר חם ותומך. מחשבה עליה מחממת לי את הלב ומרגיעה. אני נהייתי דומה לה בחלקים מסוימים. כסף אני משלמת על עזרה מקצועית.אהבה,חיבה,קשר,חום,רוך,חיוך ואיכפתיות-הם לדעתי,תוספות חינמיות.הרי יש אנשים שאפילו אם ישלמו לי מיליון אני לא אצליח לאהוב אותם.והיא אוהבת ומעריכה אותי,דואגת לי,מאמינה בי,זוכרת עלי בין הפגישות,חושבת הרבה איך לעזור לי ולקדם אותי.היא יקרה לי מאוד מאוד.אני אוהבת איך היא צוחקת,אוהבת רגעים של קירבה ודמעות משותפות(לא פעם כשישבתי בדמעות הרמתי עיניים והעיניים שלה היו לחות)אוהבת לחשוב ביחד. אוהבת שהיא לא מוותרת לי,אוהבת את הפתקים שלה מתחת לכרית ועוד המון דברים. בכיף הייתי משלמת לה פי שתיים אם היה לי.מגיע לה. יש לי כוח.אני מרגישה שיש לי מקום בעולם ושהוא רק שלי ולא של אף אחד אחר.אני מנסה את-את להגשים את עצמי בעולם כאימא,כאישה וכבן אדם.שכחתי כמעט על חרדות וסיוטים. להגיד לך שהעבר נעלם מהחיים שלי?וודאי שלא.אני מתמודדת.אבל זה כבר לא אותם אוצמות ויש לי כלים.יש לי גם איזה מקום בפנים שתמיד טוב לי בו.אני עוצמת עיניים וצוללת אליו,היא תמיד מחייכת לי שם וזה מרגיע...היא הגב שלי ברגעים של קושי וכאב. בקיצור,שפחתי לך את הלב.רוצה תאמיני,רוצה-לא.בחירה שלך. אני זוכרת את השנים של תהום,של געגועים שבא לך למות מהם,של חיים בין פגישה לפגישה,של נשימה בין שיחה לשיחה,של כאב בוער,סוער ושורף,ממלא את כל תאי הגוף והנפש...של ה"לבד" כאילו את עומדת לבד בבית קברות...אבל,המון אבל על מה שלא היה ולא יהיה יותר לעולם...אבל איכשהו כשאת עוברת דרך הכאב האין-סופי הזה הנשמה שלך מתמלא בדברים טובים:כבוד עצמי,ערך,אהבה,חום,כוח,גבולות,מי את ומה את רוצה,מה מתאים לך,מה יש לך לתת לעולם ועוד המון דברים אחרים... חלום,בתודה לקל שזו המציאות

אני קוראת אותך הרבה. מזדהה איתך המון. כואבת איתך מרחוק. לפעמים בא לבכות על הכאב שאת מוציאה פה. אני שנתיים, מוציאה את כל כספי על הטיפול, ולא, אני לא יכולה להגיד שזה היה שווה את הזמן או את הכסף. וכן, אני כן יכולה להגיד שזה היה שווה את הזמן ואת הכסף. זה מורכב, זה קשה, בייחוד אם יש שחזורים כואבים ומציפים. בייחוד אם השחזורים משתלטים גם עלייך וגם על המטפל, והוא כל כך בשחזור שגם הוא פוגע לעיתים...זה קרה לי. לו. כל כך הרבה פעמים. כמה כואב להרגיש שהדמות של המטפל פוגעת בך, במקומות הכי כואבים. אי אפשר אפילו להסביר את הכאב הזה במילים. את בטוח מבינה על מה אני מדברת. אז לא, זה לא שווה את הזמן, כסף וכאב. לא שווה שום דבר. ומצד שני, זה טוב, זה ממלא. להרגיש באמת שהמטפל איתך, כל כולו מכוון אליך, להטיב. כשאת מרגישה לא לבד, שמישהו איתך... שמרגישים את הקרבה הזאת, את האהבה הזאת - זאת התחושה הכי מדהימה בעולם. אז כן, זה שווה כל אגורה, כל כאב, כל דמעה, כל תסכול. מאחלת לעצמי, ולך בטיפול החדש, להיות בטוב של הטיפול. ובנימה קצת יותר מציאותית, שהטוב יגבר כל כך, ויהיה משמעותי, שהקשיים בטיפול יעברו ביותר קלות וביותר שלוות נפש. רחל.

הן ואו. אם הייתי חושבת שזה מה שיגיע אחרי הכאב הייתי מתמידה בטיפול נראה לי הרבה יותר. אני לא הבנתי מה זה טיפול וכשפרץ מעין כאב טראומטי נסתי על נפשי וגם התערבה מטפלת אחרת באמצא וברחתי אליה.. בקיצור לא באמת זכיתי להשלים תהליך ככה כמו שאת מתארת. גם לא הבנתי כלום. אם הייתי יודעת שזה מה שמגיעים אליו בסוף אולי הייתי מתנהלת אחרת ולא כמו חיה מבוהלת ופצועה וזועמת. היא לא הסבירה. והבית קברות של הלבד, את זה דווקא כן הרגשתי לרגעים. היה נוראי מבחינתי. אבל אני שמחה בשבילך. באמת. ואפילו טיפה מקנאה שיש לך חוויה חיובית כזאת. שזכית לטיפול מוצלח שאת מרגישה שנותן לך ולא רק לוקח. שימשיך בהצלחה ורק בריאות אמן.

יש לך ראש טוב על הכתפיים. תנסי ללמוד מחדש לסמוך גם אם זה קשה. רוב הזעם שלך שייך להורייך לפעמים קל לנו יותר לכעוס על מטפלת... ההפרדה בא אחרי הרבה הרבה דמעות שהטיפול סופג בחמלה ובחום. רק תאמיני תלחמי על עצמך ותנצחי. מגיע לך לבנות לעצמך חיים טובים. מגיע לך לאהוב ולהיות אהובה. גם אני כעסתי,גם אני זעמתי והיא כעסה שמרוב פחד לאבד אותה אני בולעת את הזעם ושותקת.אם הזמן זה עבר.קורה שאני קצת כועסת ואומרת לה שאני כועסת ואנחנו מסדרות את העיניינים.לפעמים יש אי הבנות כמו בכל קשר אבל אני בטוחה כמו בזה שאלוקים נתן את התורה שהיא לעולם אבל לעולם לא תשתמש בחולשות שלי נגדי ולעולם לא תפגע בי באמת. בקיצור,מימה,יש לך ראש טוב,את יכולה להגיע למקום הרבה יותר טוב. אני מרגישה שמאחורי הכעס שלך יש המון כאב בלתי נתפס על הדעת...תלכי לטיפול,תבני מקום חם ומכיל שם ושחררי את כל הגהנום שאת חייה איתו בלב החוצה.סליחה שאני נותנת עצות.בא לי לשמוע אותך מאושרת.((-: המון הצלחה,חלום

ריגשת אותי עם התגובה. כן כנראה הטוב של הטיפול צריך לגבור על הרע כדי שיחשב לתהליך נושא פרי. תודה על האיחולים.

אמרו לי שהן יחזרו אליי. אחת אמרה לי אני תכף חוזרת אלייך והשנייה לא אמרה מתי, אבל מיותר לציין שאתמול הייתי איתה במספר שיחות מעל שעה בטלפון כשהייתה צריכה. אבל ככה זה כנראה, אף אחד לא שם עליי... וזה לא איזה עניין עקרוני שהן לא חזרו אליי ולכן אני כועסת, אלא שאני פשוט צריכה מאחת תשובה ומהשנייה עזרה.

זה כבר ;;66;;::))?חי קשה מידיי שורט מידיי למה?????? למה הרעים מצליחים?????? איך הוא הצליח להשתלט לי על הילדים ???? אודי אתה יודע, אם אצא ואספר את סיפור חיי המדינה כאן תרעד. וזה לא בצחוק. אתה יודע שאבא שלי שהוא איש עם מעמד, אנס אותי למיטב ידיעתי מגיל 4 ואולי לפני ועד גיל 17 ואלי אחרי? ואחר כך הגרוש שלי המשיך במשך 10 שנים???? והים כשאני מנסה להרים את עצמי אני רואה את הילדים שעה בשבוע כי הגרוש שלי השתלט לי על הילדים. הוא התחתן והאישה החדשה שלו מגדלת אותם אני לא יודעת על בדיקות רפואיות- ראיתי היום באתר של הקופת חולים שלילד יש בדיקה לרופא ממוחה בשבוע הבא ושהילדה עלתה במשקל אתה יודע שאני לא יכולה אפילו להתקשר ולדבר עם הילדים ולהגיד להם לילה טוב ????? שאני לא יודעת מה קורה איתם? ושהם המשפחה היחידה שלי???? ושאני כבר עייפה נאבקת יותר משנתיים וזה התוצאה שעה בשבוע נקרע לי הלב כתבתי ומחקתי הילה

ממש כואב לי לשמוע מה שעובר (ועבר) עלייך. את נמצאת במחשבותיי, ממש מקווה ומתפללת בשבילך לטוב.

נכנסתי לכאן ואני רואה אותך בתמונה מחייך. וזה מעצבן. רוצה לכעוס עלייך, מה פתאום אתה ככה מחייך? רע. הכל רע. פעם ראשונה שאני מנסה פיזית להכאיב לעצמי. ואין לי כוח שעכשיו תתחיל להגיד שזה לא בסדר, אני לא מתכוונת להתאבד, בסדר.

אני באמת רוצה לדעת. אני מרגישה מטומטמת

אז טעיתי. שוב פעם שבת. שוב פעם לבד. די כבר. לא הצלחתי ככ לקום מהמיטה אז עכשיו בכלל. נמאס לי. אני יודעת שזה חוזר על עצמו. לעזאזל עם החיים הדפוקים האלו. כן דפוקים. שמעת?? ואין לי כוח עכשיו לכלום. כן אני אגיד שאני רוצה למות. בסדר? מדהים שברגע שאני קולטת שאין לי עם מי להיות הדמעות ישר מתחילות לזלוג, עוד לפני שאני מספיקה לחשוב מה אפשר לעשות עם זה. אני בד"כ לא מדברת ככה אבל חרא של חיים. כואב לי הראש מלשכב כל היום ולא לעשות כלום

אני לא יודעת אם אתה צוחק עליי, או רציני? זה קצת מעליב שתדע, ועכשיו אני מרגישה טוב, אחרת תדע שתגובות כאלו היו גורמות לי לעזוב. לא שבאמת הייתי עומדת בזה..)

שלום אודי, אני כבר כמעט מיואשת. מתוסכלת מאד ומבולבלת. כבר תקופה של כמה חודשים אני בטיפול אך לא מרגישה שאני בתהליך. אני מביאה את עצמי וכל פגישה מגיעה מוצפת ומוציאה את הכול עד שנגמרים ה50 דקות האלה. משתפת על כל מה שעברתי ועוברת. היא מקשיבה ומקשיבה מדי פעם שואלת שאלות או משקפת לי וזה מעצבן אותי השיקוף שהיא עושה לי וגם שהיא אומרת : "אני מבינה..." מה זה עוזר לי שהיא מבינה???? מצד אחד היא נראת לי מקצועית ואמפטית אך מצד שני קצת קרה ואדישה. כששיתפתי אותה היא אמרה: "כן, יהיו מצבים שזה מה שאוכל לומר לך 'אני מבינה'". בשביל זה אני מגיעה לטיפול???בשביל זה אני משלמת את מיטב כספי??? למה בשביל שמשהו יקשיב לי אני צריכה לשלם כל כך הרבה? השאלה הגדולה שלי: איך אדע אם להמשיך או להיפרד? מה צריך להיות או מה מרגישים כשזה נקרא תהליך בטיפול? המקסימום שקורה שאני מעלה נושאים והיא מחדדת לי את מה שאני חושבת/מרגישה אך זה לא מחדש לי כלום!!!!!! אשמח לקבל תגובה. תו05000564םךדה רבה!

גם אני לפעמים כועסת עליה ואומרת לה מה זה עוזר לי שאת מבינה. אני זאת שסובלת ולא את. אבל, אני כן מרגישה שהיא איתי. שטוב לי איתה. שהיא דואגת לי. שאנחנו בקשר ושאני אפילו מתקדמת. להגיד לך שבחוץ, החיים יפים? ממש לא. לפעמים יותר לפעמים פחות. אני סומכת עליה. אני סומכת עליה שאם היא חושבת שלא תוכל לעזור לי או שלא טוב לנו שנהיה ביחד היא תגיד. לא יכולה לייעץ לך, אבל אם את מרגישה שהיא לא איתך תגידי לה ותבחני. זה לא קל לקום וללכת ולעבור למישהו אחר. לי זה קרה אך לא כ"כ בגללי...

אודי, זה לא אומר אם היא לא מחדשת כלום שאני לא צריכה אותה.בטח שאני רוצה טיפול! השאלה מה זה טיפול??? כמה שחשבתי שאני יודעת מה זה טעיתי!! אני רוצה להרגיש שיש מענה , אכפתיות והבנה אמיתית. להרגיש שאני בתהליך שמוביל לשיפור ולחיים טובים יותר. שמגיעים ליעדים ומתקנים חוויות שליליות וטראומות שעברתי בחיים. לא להרגיש שאני מוציאה ים של כסף בשביל ללכת איזה פעם בשבוע למשהי שתקשיב לרגשות....כך זה מרגיש לי עכשיו. אפילו שאני כבר תקופה די ארוכה בטיפול. וחוץ מזה לא יודעת אם הגישה הדינמית מתאימה לי???אולי אני סתם משקיעה על דבר לא יעיל?

אויד אינ יודתע שאי רפשר שתישטר ועוד מעט שתב וביםימ האחרוינם אינ מסנה להעזר בך במקםו הזה ואהת אומר לי דבירם תגיד יל דבירם בבקהש

מעוניינת בהמלצה לספרים. קראתי את מתנת התראפיה של יאלום והיה מעניין מאד. קראתי גם את תליין האהבה שהוא בעצם סיפורם האמיתי של אנשים שפנו לטיפול - נהנתי מאד. אז קניתי את שאר ספריו של יאלום והתאכזבתי. לא אוהבת רומנים. אז.... יש לכם המלצה על ספרים אחרים או על מקרי טיפול או כל פסיכוטרפיה לעם?

סערת נפש יורם יובל חרדות פסיכוטיות והכלה- כבד יותר אבל מצויין

אני אהבתי. תחפשי בגוגל תקציר ותראי אם מתחבר לך. יש ליורם יובל עוד ספר (מלבד סערת נפש שהילה ציינה), "מה זאת אהבה", גם הוא טוב בעיניי. גם אני אשמח להמלצות.. אשמח לשמוע אם יש לבנות עוד ספרים להציע.

ביום שדיברתי בטלפון עם המטפלת וקבענו להתחיל להיפגש, התחלתי לקרוא את הספר... משעשע להיזכר, זה היה ממזמן, אך נראה לי שסה"כ היה מעניין.

סערת נפש מעולה.. אדם מחפש משמעות - ספר קטן, אבל מדהים, גם כולל חוויות אישיות של פרנקל מהשואה וגם בסיס של שיטת לוגותרפיה.. הדרמה של הילד המחונן- על הפרעה נרקיסיסטית על אני אמיתי שכלוא בידי אני מזויף... כאב עד כלות / ילדים שאינם רוצים לחיות של ישראל אורבך - על התאבדויות.. ספר קצת יותר כבד - פרויד ומעבר לו, ספר מאוד מקיף על פרויד, ועל ממשיכי דרכו (וגם שלא) -תיאוריות יחסי אובייקט ועוד- בצורה יחסית מאוד קריאה, אבל מודה זה ספר יותר כבד בעיקר של תיאוריות... ואחשוב על עוד כמה....:)

אז היא טועה. זה עוד יותר מרחיק אותי ממנה.

אודי, אני קוראת כאן הרבה זמן (בהתחלה לא היה לי אומץ לכתוב) וזה בולט מאוד שהטיפול גורם לנו להמון סערה, כאב, תלות ובלבול. שאלתי היא, האם משהו פה לא מתפספס??? האם טיפול טוב עם מטפל טוב לא אמור להעניק למטופל רוגע ושקט? כמו ילד להורה טוב שמרגיש בטוח לחקור את העולם, להתנסות ויודע שגם אם יפול, יש מישהו חזק וטוב שיעזור לו לקום ולאסוף את השברים. למה הטיפול גורם לי לכל כך הרבה סבל? אולי משהו בפורמט של הטיפול הדינמי לא עובד על אנשים כמוני? אולי אני זקוקה לסוג אחר של טיפול? אודי, אני מקדישה הרבה זמן וכסף בטיפול. לא מאחרת ולא מחסרת. אני רוצה להרגיש שאני בתזוזה והכי חשוב - אני רוצה להרגיש מובנת. ויותר חשוב - רוצה להרגיש שאני לא לבד. זה יותר מדי לבקש? בא לי לפעמים לקחת את הכסף הזה ולבזבז אותו על נסיעות לחו"ל, בגדים, הופעות. משהו שיגרום לי הנאה ולא סבל! נטע.

כ"כ מבינה אותך. מזדהה מאוד.

רוצה להאמין שנוכל לומר שזה היה שווה. מזדהה עם תחושת הסבל שהטיפול גורם לעתים ורוצה להאמין שאנחנו בדרך ושהמטפל יודע מה הוא עושה. אני מוצאת עצמי לפעמים מחשבת כמה הוצאתי עד היום ומה הייתי יכולה לעשות עם הכסף. זו כנראה תחושה נורמלית, לפחות שלנו כאן.

אין לי הרבה מה להוסיף מעבר להודעה החכמה של אודי. רק שהמטפלת החכמה שלי אמרה לי על תהיות דומות שהכאב היה שם תמיד ואנחנו רק מזיזות אותו, משנות מצבי צבירה. הוא מרגיש חדש כי הפסקנו להניח לו להיות סתם חלק מהנוף. נעמה.

מותר להגיד שגם די בסדר, אבל גם יש גרעין קטן שממש לא? שאני מסתדרת ואסתדר, אבל זה קשה לי? בלי לבטל את זה שאני מתמודדות, אבל גם בלי לבטל את הכאב? נדמה לי לפעמים שאני צריכה לבחור צד, שזה לא אפשרי להחזיק בשניהם. שאף אחד לא יאמין באמת, "הרי הכל בסדר". אולי מותר להגיד, אבל הכל שטויות. חזרתי להרגיש קצת ממציאה כאב, כי אין שום סיבה שיהיה. נדמה לי שיש קטע כזה ב"יש ילדים זיגזג", או שאולי אני כבר משכתבת את הספר לפי תחושותיי (שוב ממציאה, שוב), שזוהרה הילדה מתעצבת בשביל הגלגול הקודם שהייתה, נמלאת געגוע למיטה של הילדה שהייתה לפני שנולדה. אז אולי גם דויד גרוסמן הרגיש ככה פעם, שכואב לו אבל לא אצלו. (אודי, צריך להכשיר פסיכולוגים עם ספרות כזו, לא עם ספרות מקצועית. זה התיאור הכי אמיתי, הכי מסביר. כמה בא לי עכשיו לשקוע בספר שידבר אותי ולא בסיכומים על מלחמות...) תמיד קשה למטפלת שלי שאחרי שאני אוספת את עצמי אחרי פגישות קשות אני עוטה חיוך-מסכה משכנע. ובא לי גם כאן, בתקווה שלא במציאות זה לא ממש יטלטל. רק כדי להראות שמבלבל, ואולי אני מבלבלת וממציאה. נעמה. :)

מאחלת לך שתרגישי טוב

נעים לי שגם אם לא הבנת, עדיין בתחושה רצית לאחל לי טוב. :)

תודה אודי, זו מחשבה יפה. אנסה לשים אותה מתחת לכרית, לחשוב עליה עוד. כי נראה לי שיש בה הרבה בשבילי, אבל עוד לא לגמרי ברור לי מה... סוף שבוע נעים, או בעצם בתקווה שהיה ושיהיה לך יום ראשון נעים. נעמה.

אולי אם אגיב לך כאן תראי כי אני לא יודעת לאיזו הודעה שלי הגבת. עכשיו אני בסדר, אחרת גם לא הייתי מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מגיבה לאחרות כאן. אני יודעת שבמצבים האלו יש רק שחור או לבן. אין אמצע. את צודקת שיש רגעים שבהם כן טוב, שיש עם מי להיות, אני יודעת. כשזה קורה אני מרגישה שאין לי שליטה והכל רק הולך ומתדרדר. קורה שאני מצליחה לקום לבד, וקורה שלא. הבעיה שנאי לא מצליחה לגרום לדברים לקרות, אני מרגישה שאני לא מצליחה להוביל אלא מובלת. גם לך שתהיה שבת שלום! (ואם לא תראי, אז מאחלת לך שבוע טוב כבר מעכשיו).

באתי רע לי ואני מפחדת לא רוצה להיות לבד

לא רוצה לראות אותה, לא רוצה לדבר איתה. לא יכולה. כנראה שאני כועסת עליה. אני מדברת על זו שגרה איתי וטסה לטיול. אתה יודע, אתמול קפצה אליי חברה, היא סיפרה לה שהיא טסה. דיברו על זה קצת ואז היא אומרת לחברה שלי "נראה לי שחנה רוצה להרוג אותי". לא התייחסתי. היא אמרה אתן גם יכולות לקנות כרטיס ולטוס. תודה באמת.. גם אם ארצה לטוס אין לי עם מי. אז אני כבר כביכול לא רוצה (למרות שאני ממש רוצה). אין לי כוח לשמוע עכשיו כל הזמן על ההכנות שלה לטיול ושוב כשתשוב. ושוב מתחילה עכשיו לבכות עכשיו. תכף נגמר לנו החוזה ואני רוצה להבריז להן שיסתדרו. לא כך תיארתי ורציתי שהחיים שלי יהיו. ואני לא מצליחה אחרת. במצבים כאלו אני פשוט רוצה להרים ידיים ולומר די! לעזוב הכל ולהיות במקום אחר. אני יודעת לא יעזור שאשאל או אגיד למה זה קורה לי.. אבל לעזאזל אודי, מה עשיתי שכל הדברים האלו מגיעים לי? אני גם רוצה טוב בחיים האלו. אני כבר לא מסוגלת להרים את עצמי. חוזרת מהעבודה, כשיש כזאת ו'מבלה' את רוב הזמן במיטה, במיוחד כשהשותפות כאן. כשהן לא כאן, חסר לי שהן לא נמצאות. עכשיו היא כאן ואני לא מסוגלת לקום ולראות אותה.

שוב עכשיו בסדר. מרגיש בסדר.

ועכשיו להקיא שוב. שוב הבולימיה הזאת חזרה. מהר לנקות את עצמי לפני שיתעכל. גם ככה כבר נראית כמו היפופוטם. עליתי 7 קילו בשנה האחרונה. לפחות שבזה יצליח לי. לפחות בזה.

אפשר לקבל הצעות מעשיות???

אם מתאים שאחלוק משלי... - להתחפר בחתולה אהובה (או ביצור אחר שהולך על 2 או 4) - לשמוע מוזיקה ולרקוד עד שמתעייפים, שהלב הדופק יהיה שייך למשהו חיצוני - לקריין לעצמך את מה שקורה, קצת כמו שמתארים לילד קטן. "תראי, עכשיו שוטפים פנים ואת מרגישה את המים, הגוף שלך מחובר, ושומעים שיש בחוץ מכוניות וחיים, ואם תצאי אפילו תוכלי לראות את זה..." - למצוא פעולה מונוטונית שאת עושה בלי לחשוב ולהירגע איתה. אצלי זה משהו טיפשי כמו לשחק סוליטר במחשב או לשרבט קשקוש, יש אנשים פרודוקטיבים שאצלהם זה ניקיון. הלוואי עליי. :) - ??? לדבר עם מישהו ??? (יש ימים שאני יותר מוכנה להודות שזה עוזר. אבל אני מודה שזו לא אופציה שזמינה לי תמיד, בעיקר כי דווקא מתוך החרדה הכי עמוקה הגוף שלי צועק: לבד!) אני ביום קצת מפטפט מידי, אולי עדיף היה להישאר יותר בשקט... סליחה אם העמסתי סתם. אילו עצות יש לך? נעמה.

אבל הייתי רוצה לשמוע גם את דעתך, תודה

בסהכ רציתי ללכת לישון. מחר יום עבודה. בשניה שעצמתי את העיניים חוזרות לי מחשבות רעות על החיים שלי. שאני לא מאמינה שאלה החיים שלי. שהיו לי חיים כאלה דפוקים ומלאי סבל פנימי ואיפה אני היום? סובלת במקום להיות במקום טוב- יציבה מנטאלית, מתפקדת וחיה וחופשיה ושמחה עם שאיפות ורצונות. כמה נאבקתי אלוהים. אין לי מזל. ישר דמעות אי אפשר לישון ככה אני לא יכולה יותר. מאוד בא לי לחתוך את כל הגוף לסמן אותו אבל לא יעשה את זה כי אפילו זה נראה לי כבר מטומטם כמו החיים שלי. מחר אני אלך לפסיכיאטרית. יותר ויותר יש לי הרגשה שלחיים שלי כנראה יהיה כיוון של אבדון . אין לי תקווה יותר.מיליון פעם ביקשתי עזרה. קצת אנושיות. הפסיכולוגים מהשטן החליטו, או יותר נכון היא החליטה שתסכול זה מה שהייתי צריכה שם בתוך השחזור הרגשי ולא מענה לתחינותי. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה ואני גם לא מבינה למה החיים שלי היו כאלה דפוקים. נראה לי שהייתי בן אדם שוחר טוב. לא מבינה איך הגעתי לאיפה שאני היום. ואולי כן. כשאני חושבת אחורה כמעט תמיד היה לי די רע בעצם להוציא מנגנוני הגנה של אסקפיזם ופנטזיה. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להעזר בשום דבר. ביקשתי ממנה עזרה והיא התעלמה. רציתי את עזרתה בכל נפשי ומאודי שרק תבוא לקראתי ותהיה שם. תאמין ותתמוך ותחזיק. אז אם הכל שחזורים והכל שייך לפעם כאילו מותר להם. מותר להם הכל. אין אלוהים בעולם. אין גבול לכמה אטימות אפשר לכפות על בן אדם. לשבור אותו. לשבור כל שביב של כמיהה ותקווה שיהיה לו טוב. להפקיר אותו לאנחות. שילמתי כספים. היו לי תקוות. ציפיתי לסיוע. שיעזרו לי שגם לי יהיו חיים טובים. ערך. תכלית. זהות עם ערך. לא יודעת מה קיבלתי. קיבלתי מודעות בלתי נסבלת ותויות. אני כבר לא יכולה לעצום את העיניים בלי לבכות. אנסה נשימות עמוקות. מחר יכול להיות שאתקשר לפסיכיאטרית מפעם ואעזר בתרופות. אני לא מאמינה ששוב אני בנקודה כזאת של נזקקת לטיפול ולא הצלחתי. לא הצלחתי להתגבר על הרע הזה ולעשות שיהיה לי טוב בנשמה ושיהיו לי חיים טובים. נכשלתי. שאני לבד אני במחוז של עצב ורוע. אין שמחה בתוכי. רק זיופים עבור אחרים ושיתוף פעולה כלפי חוץ. בתוכי בשביל עצמי אין שמחה. שוב בכי. שוב מחר לשחק את התפקיד של נורמלית מתפקדת. שוב החלטות שצריך לקבל בכל מיני עניינים וקשה לי להחליט מה נכון ומה עדיף. הכל מרגיש גדול עלי ומעיק. זה לא שבאמת יש לי אופציות נחשקות לבחור מתוכן, בוחרת לפי 'הפחות גרוע'. אני מרגישה כמו חתיכת זבל. כי אף אחד לא עוזר ובעיקר היא. בעיקר היא כי ממנה ביקשתי. ביקשתי ממנה. את הנקודה הכי חשופה ופגיעה בנפשי הבאתי מולה ובשביל מה? בשביל מה עשיתי את זה? ביזתה את ציפור נפשי בתסכולים והתעלמויות. כי ככה, הם למדו פרקטיקה. ככה.. לא יודעת מה זה היה. אני לא יודעת כבר כלום. אני רק מרגישה ומפחדת שאני כבר לא אתגבר על זה בסוף ולא יהיו לי חיים טובים והכל יגמר רע. אני אהפוך להיות עוד סיפור טראגי במשפחה הארורה שנולדתי בה שמלאה בחולי וטראומות ברקע. בסהכ רציתי שיהיו לי חיים טובים. איך אפשר עם היסטוריה כמו שלי שזה יקרה? אני גוש של בושה מהלך. לא מצליחה לעכל שאלה היו חיי. במקום להנות בחופשיות ולפעול בעולם יש לי מן מוגבלות מנטאלית , סיפור חיים בלי רצף פנימי מלא שיבושים ובלבולים ושום נרטיב כבר לא יעשה לי סדר בראש מכל הבלבולים האלה. אז יש את נרטיב ה'משתקמת' בבריאות הנפש שאני שונאת. שפה של העוסית. זה לא נרטיב שאפשר בכלל לעכל או לשתף אחרים. מקור לבושה. כי מי יבין? זה כמו לומר שאני 'סחורה פגומה'. ככה זה מרגיש. (בלי להעליב אף אחד. מדברת רק עלי). אני אנסה שוב ללכת לישון עכשיו. לא לחשוב. לנשום.

היא ילדה מעט ביישנת אך חברותית, תנועות הגוף שלה משדרות חוסר ביטחון. היא לפעמים לא יודעת איפה לשים את הידיים, לעיתים פוחדת לפתוח את הפה מכיוון שאולי תצא לה מילה שלא במקום ואז אולי יצחקו עליה, ידחו אותה או שיחשבו שהיא טיפשה. היא חושבת המון, על החיים שלה ועל העולם בכלל. היא חושבת מה המשמעות בחיים, מה יכול לתת את הסיפוק הכי גדול בחיים ומתחבטת עם שאלות אלו. היא בת 25, מעולם לא הייתה בקשר זוגי והלב שלה חסום בפני גברים. היא יודעת ולא יודעת את הסיבות לכך, אך בכל אופן, מרגישה שאין לה מה להציע לאחרים ואולי גם להם אין מה להציע לה. היא גולשת ברשתות חברתיות וכשנכנסת לפייסבוק מרגישה קנאה גדולה. חושבת איך כולם השיגו אהבה ורק היא לא מצליחה, אך בעצם היא אף פעם לא מנסה. אולי היא לא רוצה? או שזו החסימה הארורה? היא מרגישה שלא תוכל לחיות בלי אהבה. היא יודעת שיש כמה סוגים של אהבה ויותר מתחברת לעניין ההערצה, זה הכי נגיש בשבילה. היא רוצה להתמזג עם בן אדם אחר ולהעלים את עצמה כמה שיותר.

הי אודי אני בספק אם אני מתאימה לטיפול.כי אם זה אומר לבוא לא משנה מה,לשבת מול,ולדבר את עצמי,למרות הכעס והפגיעות ומרגישה חסומה מאד,ואין לי תיכולת "במעמד" הזה להצליח ולדבר על החסימה,על המבוכה,על החרדה,הכעס ובטח לא על העברות(זה הכי מעצבן,כי זה כביכול מסיר אחריות מהאחר).וזה רק מעצבן אותי יותר,האי שוויון הזה,המערך כוחות הזה,בהם הוא יכול לבחור לשתוק,לא לשתף בכלל,או גם לא לתת לי תשובות קונקרטיות,או אפילו לא להגיד לי אמת(כמו אם נעלב או למה התנהג באופן מסויים למרות שכביכול אמר אחרת וכו וכו)ועוד לתת אמון למה שאומר(ברור שיאמר...לא?)שאכפת לו,והוא כאן בשבילי....,כשזה מרגיש כרגע רק במילים וכבר ללא כיסוי תכליתי ,כשנסע למשל ולא באמת דיבר על הדברים וגם לא השאיר כתובת ,כמו שאמר בזמנו שיקרה.וזה מקומם עוד יותר ה"פוזה" הזו שאני נדרשת לה,(היה גם המטפל הקודם שחתך טיפול ובפגישה הקודמת הגדיל לעשות ואמר שכבר לא אכפת לו ממני).אז אולי טיפול שכזה לא מתאים לי,ועד כמה שזה כואב.אבל עובדה שזה המצב.וכרגע אני רק מתרחקת יותר.ורוצה לראות אותו,אבל גם לא.ואני מרגישה חסומה מאד.כעוסה פגועה,ושאין לי חשק ורצון לדבר על כלום ולשתף בכל מה שהיה קורה או לשבת לשתוק,שהוא נועץ בי מבטיו וככה עוברת הפגישה.(וגם אם יש געגוע...).ומי אמר שגעגוע למשהו שכזה, הוא בהכרח חיובי??אולי דווקא להיפך?? זה מעניין שאם הייתי מדברת על מישהו אחר למשל שפגע בי ואיבדתי אמון,ואני מתגעגעת אליו,ף ההתיחסות היתה שאני פועלת באיזשהו דפוס שלא טוב לי, אבל במקרה הזה , זה כביכול מראה שיש עוד צדדים לקשר,ולא הכל שחור לבן. ו..זה גם מקומם.כי בטיפול ועם המטפל מתאימים כביכול כל דבר למשבצת שלו שיתאים???נמאס לי כבר להיות המטופלת. ולהרגיש כך.כשהוא מצידו ממשיך בשלו.....ואני אמורה לדבר על כל תחושותיי??? זה לא עובד לי!!! אז איך בכל זאת מקיימים טיפול ושיהיה גם יעיל?? כי ככה זה הרי לא.ובכלזאת לא יכולה,מצליחה אחרת וכרגע גם לא רוצה כשככה מרגישה. זה לא פייר!

'בורדליין' זאת מילה גדולה שלא אומרת כלום באמת. מה התופעה הזאת שאני לא יכולה לשמור מחשבתית ורגשית מצב שיהיה לי טוב ושמח בלב ונשמה ולא רע והחטפויות רגשיות ליאוש ובכי וכעס ורצון להתקומם על הטיפול הפסיכולוגי ההוא שוב בתוך איזה 'כפיית חזרה'.. אולי הבעיה שלי זה 'כפיית חזרה?' אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי והיא הייתה צריכה לעזור לי!! איך יצאתי משם שוב עם 'כפיית חזרה' שכזאת? למה היא לא עזרה לי? והנה שוב........ אודי, איך מעלימים את זה? איך מחזירים לי את עצמי בלי שיאבד שוב למחשבות ורגשות כאלה? שיהיה רק המציאות של כאן ועכשיו והסתכלות קדימה לעתיד, להנות מחיים. אני רוצה להגיע לזה. איך עושים?

זה לא עוזר לי שאתה סתם מסכים איתי. אני צריכה ורוצה עזרה. מה עושים?? ואל תגיד לי שוב 'תהליך טיפול וסבלנות לוקח זמן'. הפסיכולוגית הארורה כפתה לי על ההכרה מסר של 'אין זמן!' היא זיינה לי את הנשמה עם המסר הזה- באינוס, בכפייה. התחננתי לתוספת זמן והיא אמרה "אין זמן אין זמן". אז עכשיו תגיד לי שאני צריכה לתת *זמן* לעוד תהליך טיפולי? ממתי יש לי זמן? לה הלא היה 20 דקות תופסת לתת לי. בינתיים הלכו לי איזה 3 שנים לפחות מהחיים במחשבות על החרא שעברתי שם. אודי יש לך פתרון קצר מועד ויעיל בבקשה? יש לך רעיון מה יכול לעזור לי??? כמה פעמים אפשר לבקש עזרה ולא לקבל אותה? אודי כמה אפשר? הנה שוב אני בוכה. זה לא אנושי אודי לקחת ממני כ"כ הרבה כסף שאין לי ולמרוח לי את הזמן לרסק לי את התקווה ולמשוך בכתפיים ואף אחד לא אחראי על כלום ובסוף אומרים שהכל בחירה ואחריות שלי. אודי, זה לא אנושי. בא לי לצרוח. הולכת להקיא עכשיו.

ר מעל ל12 שנים מתמודדת עם הפרעות אכילה, מוגדרת כאנורקסית אבל יש לי תחושה שאנורקסיות לא מצליחות לחיות כל כך הרבה זמן ולכן אני נמנעת מהגדרות. בשבוע האחרון נכנסתי לתקופה לחוצה ופתאום לא מצאתי את הזמן לאכול. ועבר יום ואז עוד יום וכבר שבוע שלא נכנס לפי משהו לעיס. הבעיה מתחילה שהקושי הופך לנפשי. אני מנסה להכריח את עצמי ופשוט נתקפת בחילה וגועל רק מעצם המחשבה להפסיק את הצום. אני מפחדת לחזור לאשפוז, אז קניתי פחיות של אנשור והחלטתי על 3 ביום. בפועל זה מסתכם בחצי פחית בקושי. איך חוזרים לאכול פתאום? ועוד לבד? עד היום תמיד כשהגעתי למצבים כאלה זה תמיד נגמר באשפוז. אני כבר רואה איך יעברו עוד ימים רבים מבלי שאוכל. והלב והראש נמצאים שניהם במרחק שנות אור אחד מהשני. מה עושים?

כתבתי שאיני מבינה את תגובתך. תוכל להבהיר?

כי הלכ היה מבולןג והחמלים התערבוב כי לקתחי כודירם הרעש היה קשה, רציתי מילים. אל התכוונתי שאהת יכול לה.... לה היה התחלה של פועל ששכחתי. אתה יכול להתייחס או להת... שאלת שאולת שעניתי ורציתי שתקרא. רציתי שתסרד לי קצת את המילםי. ובימים האלה אין לי אף אחד, לא עוד פגיושת כדי ךהחזיק רק גבולות מטופישם ולא הגיוניים והרהב מוות אינ עוזבת את הטיופל הזה. צריכה מישוה חזק שיעזור לי הלתקדם. אולי תמליץ לי על מישוה שיכול להכיל ולעוזרר לי. שיעובד בכל מיני שיוטת ךאולי גם היפנוהז

הייתה לי פגישה מזעזעת. כל הפגישה דיברנו על סתם הא ודא, מתחמקת מלדבר על שעובר עליי... צוחקים, פשוט שיחה כמו עם חבר טוב. בדקות האחרונות הוא קלט שעובר עליי משהו, ושכנע אותי לשתף אותו. לא הייתי מסוגלת... בסוף השתכנעתי ושיתפתי. והפגישה נגמרה. אני לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות על זה. מתוסכלת. נבוכה ששיתפתי. זה היה אישי מידיי. מרגישה שלא היה נכון לפתוח את זה בסוף פגישה. שצריך לדבר על זה. למרות שקשה. שזה לא ישאר באויר ככה שבוע... מה עושים אודי??:(

יש לך אפשרות לכתוב לו מייל? שיחת טלפון???

אולי תשלחי לאודי את המייל שלך והוא ישלח לי?... או שהוא ישלח לך את המייל שלי??..

המחשבות לא עוזבות אותי ויש לי התקפי בכי כל שניה. אני חונקת אותם בכח כדי שאוכל לתפקד. כמו 2 מצבי צבירה נפרדים. אי אפשר לחיות נורמלי ככה אודי.

משוה קוהר לי אולי הז חרהד ואל מציחלה כי היד ם רודעות וגם סילהח שאל המ לעשות שיפסיק כי

אכיהל מטורפת בחילה הקנא שנאה השנאה גרוהע כמטע מכלמדבר אחר. להז לקחית כהמ כדוירם לשקט. קוראםי חזה פגיעה? איך אפשר להפסיק את השהאנ היא בלתי אפשירת.כואב לי כוא לי אינ רוהצ למות יש לי זוכת על המוות שלי אינ הולכת הולכת חכי לכי חש עוד ימי הולדת זה אי אפרש ביום הולדת שלהם אניהולכת

אודי האם לדעתך יתכן שאני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית? איך מטפלים במצב שלי? אין טיפול כרגע. אין. לא התחברתי לטיפול שהיה. אין לי זמן וכסף לבזבז יותר. אני רוצה משהו מועיל.אני חושבת שהטיפול הפסיכולוגי ההוא השאיר אותי עם פוסט טראומה. כל הסימנים קיימים. צריכה משהו שיעזור לי.

זאת ממש השערה. לי יותר נראה משהו שקשור בחרדות כפייתיות. אולי OCD? האם חשבת ללכת לפסיכיאטר להיבדק? אולי תרופות יוכלו למתן את הדחפים ויאפשרו לחשוב את עצמך? בהצלחה! הילה

בין בפגישות מתחיל לזעוק לעזרה. זועק זועק זועק לעזרה. נחנק לתוך עצמו. זועק. מבקש עזרה, זועק, נחנק, ממלמל, לוחש, בוכה, מבקש עזרה, קורא בקול. 'תעזור לי' . לא מצליח להביא את עצמו לפגישות. נכנס לסחרור של שחזור חווית חוסר אונים וכעס. כיצד תגיב בתור מטפל ומדוע תגיב כך?

טיפול תרופתי? אשפוז?

פתאםו אחז בי פחד שהמילםי הלוכ לאיבוד ורציתי במילותיך המצליפות לעיתים, לא מחמת סטייה אלא בשל התחוהש שנגוע במשהו והצליוח להזיז. כוםל שותקים, אומרםי דברםי שאיבדו שממעות ברגע שנאמור לאנגעו ואני עפה עלהפחד הזה והתהםו שבה מחהכ לי השקט. אודי אני לא מרגיהש טוב מושתכ מושכת את החבל הדק עד מאוד והיא אומרת לי לגזור, כמו בסרט הרקולס שם האדס גוזר אתחוט החיים. היא רוהצ לגזור. משוה לא בסדר, אינ חיה חיים מקבילים. אתה יכול לה

אני נמצא בשיאה של אפיזודה חרדתית סביב נושא רפואי. למרות שנבדקתי ( אולטרסאונד, דם) והלכתי אל פרופסור מומחה אשר אמר לי באחריות שאין לי את המחלה שממנה אני חרד. דבריו הצליחו להרגיע אותי ל48 שעות ואחריהם הכאב הקונסיסטנטי בצד שלח אותי שוב למחשבות חרדתיות כפייתיות שאינן מרפות. אינני יודע כבר אם הכאב אמיתי או שהתקפי החרדה שלי מייצרים אותו- אך אין זה משנה כיוון שאיכות חיי נפגעת בצורה עמוקה. אנא עזרתך.. האם היפנוזה תוכל לעזור במקרה כזה? תודה מראש אילון

לפעמים אני לא יודעת אם זה טוב שאני כאן. אני רוצה להיות וטוב לי, אפילו מאוד. אני חושבת שאני צריכה את המקום הזה. במיוחד במצבים שהיא לא ככ זמינה עבורי. אתה יודע שתכף השעה שתיים וזו השעה שלנו אבל היום היא לא יכולה. וזה לא מוזר או מפריע לי. ברור שאני רוצה להיפגש איתה אבל אם היא מודיעה מראש אז אני מסתדרת עם זה ויודעת שלא. אבל זו לא הנקודה שלי, סתם נזכרתי כי עכשיו שתיים. היא יודעת כמובן שאני כאן, לא חושבת שנתתי לה לקרוא משהו. אני העליתי את זה כבר מס' פעמים שאולי לא טוב שאהיה כאן. לא יודעת, זה מעסיק אותי. אולי זה לא טוב לנו שאהיה כאן?! ואולי זה בסדר. רציתי להביא אליה פעם את המחשב ושתקרא קצת, אבל זה קצת מפחיד אותי ולכ ןזה גם גורם לי לחשוב שאולי משהו בשהות כאן לא טוב לי.

אודי אני צריכה עוד מילים ממך, זה בסדר? הגבתי למה שכתבת לי ולא בטוח שתראה, לפעמים אינך מגיב לתגובה על תגובה. תודה

כשיש בטחון קיומי, שהכסף הוא לא בעיה, ההשרדות היא לא בעיה. אז יש מקום ליצירתיות. אפשר להקדיש את הזמן לקבל השראה ולבטא אותה באופן יצירתי ואז לנסות להתפרנס מדבר כזה שהוא שלך, בא מתוכך, מעניק תחושות של משמעות וסיפוק. אבל אין לי הרגשה של בטחון. מרגישה שהשוק החופשי הוא לא חופשי כי מי שעלולה להשאיל ממנו השראה ולנסות גם לקחת לי חלק במשחק הזה לא יראה זאת בעין יפה וירצה שאני אמות. יכעס. יחשוב עלי משהו רע. למה זה אמור לעניין אותי בכלל? הרי קורה שיש קיוסק ויש מי שפותח קיוסק נוסף באותו רחוב מעבר לכביש. מותר לו. אז אולי בלב בעל הקיוסק הראשון ינטור טינה על זה אבל הוא לא יכול להתנגד- זכותו של השני לפתוח גם. זאת המשמעות של תחרות. וגם אין בלעדיות על הספקים. מותר לאותו בעל קיוסק חדש להזמין מהספקים של הראשון כי אין בלעדיות אם הספק שעובדים איתו. זה לא איזה משהו אישי שמור. ככה השוק עובד. ככה זה! ומותר ליוצרים למשל לקבל השראה זה מזה לא? למה לי מרגיש שאסור ושמישהו ירצה שאני ימות? למה אף אחד לא בא ונותן לי אישור ש'גם לך מותר'? דווקא אותו אחד שאני אולי עשויה להכנס לתחרות עימו. שיפרגן. איך אפשר לפעול בלי פרגון? בלי ברכת הדרך? ובלי בטחון? זה כל מה שאני מבקשת. איך אפשר לקבל אותם?? ולמה יש אנשים שפשוט מרשים לעצמם ולא שואלים אף אחד ולא מרגישים שזקוקים לאישור ופרגון מאף אחד בשביל לעשות מה שבא להם לטובת עצמם וכל עוד זה במסגרת החוק (אני לא מדברת על אנטיסוציאלים) אז ממה לא מזיז להם אם מישהו ינטור טינה או יכעס כי זאת בעיה שלו ולא שלהם. למה במקום שלי היחס השלילי מהאחרים שאולי לא יפרגנו לי מרגיש כמו בעיה שלי? כמו משהו שאי אפשר לפעול לאורו. כאילו חייבת אישור, חייבת פרגון. חייבת את ברכת הדרך. דווקא ממי שפוטנציאלית אמורה להתחרות איתו :/ זה עוד 'שחזור/השכלה' של תסביך אדיפלי קדום על המציאות?? ונניח שלפי התיאוריה הפסיכולוגית כן. אז איך משתחררים מזה???????. ולא בקליניקה מול מטפלים אלא במציאות!!! מול אנשים אמיתיים ולא 'סימבוליים'. הלוואי והיה לי בטחון שיתן חופש ליצירתיות שלי לנבוע מחדש ויכולת לסמוך על עצמי שתתן אפשרות לממש ויכולת לספק את האישור מעצמי לעצמי כדי לא להיות תלויה בנכונתם של אחרים לאפשר :/ אני מרגישה אדם חלש שריסקו אותו.

היי מימה, קבלי את ברכת הדרך של סלבדור דאלי: "אלה שלא רוצים לחקות כלום, לא יוצרים כלום." אם הוא אמר, שיקפצו כל מי שלא יודעים לצייר כמוהו. ;) נעמה.

ועל הדרך נקלעתי לעמוד עם ציטוטים שלו. נתקלתי בשניים שחשבתי שאולי ידברו אלייך: "טעויות הן כמו טבע קדוש, לעולם אל תנסה לתקן אותן, להיפך: תבסס אותן באופן שכלי, ותבין את הטעות באופן יסודי. ורק אחר כך יהיה באפשרותך להתעלות עליהן." ו- "מדחום ההצלחה הוא רק קנאתם של הלא-מרוצים." וסתם אחד לחיים: "להביט, זה חשוב." לרוב אני שונאת ציטוטים, זה מרגיש לי דבילי. אבל דווקא הבחור מצא חן בעיניי. אולי זה השפם המטורף או השעונים הנוזלים. :) נעמה.

ציטוטים משעשעים היו לסלוודור דאלי מסתבר

טוב אז כבר כמה זמן שבבית שלי מדברים על מעבר דירה(מדובר כא ןעל מעבר ליד בני משפחה) טוב אז ככה , אני בת 17 וכבר עברתי המון פעמים דירה, כרגע אני גרה עם אבא שלי ואשתו וכשאבא שלי הציע את כל עניין המעבר כלכך שמחתי , התרגשתי סיפרתי לכולם ולפני כמה זמן ערכתי מסיבת פרידה .. היום אבא שלי הודיע לי שאנחנו לא עוברים , באותו רגע פשוט לא עניין אותי למה, התחלתי לבכות וללא הפסקה .. כל פעם שאני נכנסת לעיר שלנו ובמיוחד לחדר שלי , אני נכנסת לדיכאון ,אוטומטית ,שוקעת בתוכי ונהיית מדוכדכת .. גם מבחינה חברתית כאן אני לא מצליחה , ובתור בן אדם שחייב חברה מתמדת סביבי אני מרגישה שאני קרובה להתמוטטות עצבים , סיפרתי כבר לאבא שלי את כל הדברים האלה והוא בכל זאת החליט . אני לא יודעת מה לעשות .. אני מפחדת שאני אפגע בעצמי

אודי היקר סוף היום. פצע מוגלתי שיצא לו. ודרש ממני טיפול. רופא משפחה אנטיביוטיקה וטיפול. אודי, לפעמים אני הולכת לאיבוד. פתאום נעלמת לי חצי שעה שאני לא יודעת מה קרה בה???? למה אחרית לטיפול היום????? זוכרת ששכבתי לנוח. ואחרי זה????? לפעמים זה גם יכול להתלוות בתחושת עילפון. אודי, האיש שמטפל לי בנפש הסכים להגדיל את המסגרת ל4 פגישות שבועיות. ושוב אנחה. כי זה לא פשוט זה מורכב כמו הרבה דברים בחיים. אבל בדקנו יחד וחשבנו שזה יעזור לי לתפקד טוב יותר. אודי, אתה יודע שאני בחורה צעירה בתחילת שנות ה30? זה מפתיע אותך אודי??? למה אנשים שפוגשים אותי חושבים שאני צעירה יותר מגילי? ומופתעים לשמוע שאני גרושה עם ילדים? הם אומרים את לא נראית.......??? חשבתי על סוג של תשובה שאולי בגלל שהקשיים מעובדים בטיפול כל כך טוב הם לא באים כלפי חוץ. בפרט בעבודה. אני עוסקת בעבודה עם שרות ומשתדלת להיות סבלנית ואדיבה כלפי הלקוחות והחברים לעבודה......... אודי, רציתי להגיד לך עוד משהו. בסדר????? ((((( רק לך באוזן:{אוהבת אותך})))))))) אודי,אתה לא חייב לענות...... מקווה שנחת ביום שלישי יום המנוחה של הקבוצה???? או שאני חוצפנית שאני שואלת??? הילה

עלתה לי שאלה שסיקרנה אותי, רק אם מתאים לך. בת כמה את מרגישה שאת?

שאלה יפה מרגישה בת 50

הילה, אני מקווה שכמו בגיל 50 האמיתי דברים יתייצבו קצת... (אם זו לא אשליה כזו, שמכאן נראה שבגיל הזה כבר יציב. :) ) מאוד מזדהה עם הבלבול הגילאי הזה, בת כמה אני נראית/מתנהגת/נשמעת/מרגישה. תמיד חשבתי שזו זרות מוזרה שיש לי מעצמי, דווקא למשהו כל כך קונקרטי כמו גיל. נעם לי להיות קצת לא לבד בבלבול הזה, למרות שאצלי הוא קצת שונה. לפחות אני בחברה טובה. :) נעמה.