פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

אהלן, אבקש להתייחס ברצינות לשאלה. בוקר אור. אני בן 22 מדבר בשם חבר טוב שלי, שטען בפני שצילם עצמו בווידאו בדרך לא הכי צנועה. הוא חושש שמא גלשו סרטוני הווידאו בתוכנת ווטסאפ לאיש קשר אחד או יותר. למרות שהוא הסתכל ווידא שזה לא קרה באותו זמן, הוא ממש בפרנויה. זה קרה לפני מספר חודשים. מה ניתן לעשות כדי לוודא זאת? ואיך ניתן להרגיעו? תודה.
שלום אמיר, ראשית - ללמוד שלא לשתף מה שלא רוצים שיתפרסם. שנית - פשוט להרגע. אם עברו חודשים - כנראה שהכל בסדר. אודי
במקרה וזה כן היה מתפרסם, היה אפשר להבין זאת? ע"י אילו סימנים?
הי אודי רציתי לברר כדי לדעת אם יש איזו בעיה אצלי במחשב או אולי פה באתר או שפשוט לא התפרסמו שום הודעות שנכתבו אתמול ,וגם לא תגובות מצידך, וגם לא איזושהי אמירה שלך על שאתה לא נמצא או משהו כזה.(בדרכ אתה תמיד מעדכן אם יש מצב שכזה)האם הכל בסדר וכרגיל? תודה לוריטה
עכשיו אחרי שהחלטתי שלא, אני רגועה. אבל פתאום אני כן רוצה וזה מה שקרה בדיוק בתחילת השבוע. גם שם לאחר שחיזלשתי רציתי שוב. אולי זו מעין נפילת מתח שכאילו תתן לי כוח לעשות זאת בכל זאת. בכל מקרה, אני לא אעשה זאת. אני מפחדת שזה שוב יקרה. ששוב ארצה ואז לא. זהו אודי. לילה טוב
זוכר שהתחלתי עוד טיפול-ממוקד? קשה בטירוףףףףףףף
אז נראה לי שאני מצליחה להירגע לאט לאט. מחכה שהחברה תחזור אליי אחרי שהיא קראה. לא רוצה שתשכנע אותי. פשוט לא רוצה. פה בסדר. יש דברים לא טובים, אבל אני כאן ולא רוצה משהו אחר. כאן אני לא לבד. וזהו. אולי אמשיך להתלונן על כל מיני דברים אבל אני לא יכולה לשנות עכשיו. זהו אודי, אני לא רוצה. לא רוצה. זה בסדר? אני רוצה להירגע. אודי, תודה שאתה כאן...אחרת הייתי משתגעת סופית. אני רוצה ללכת לישון
לא יכולה עם החוסר ודאות הזה. לא מסוגלת לקבל החלטה. מפחדת. וזה לא משהו שיכול להידחות יותר מדי. אווף. עכשיו אני בוכה. לא יודעת מה לעשות. מחר לא ישתנה כלום בהרגשה שלי. אודי, מה עושים? אני לא יכולה ככה. מפחדת לפגוע באחרים, מפחדת שיכעסו עליי, מפחדת שלא יהיה לי טוב. אני מרגישה פשוט דפוקה. אני לא רוצה כבר. אודי, אני לא יכולה לפרט.. אווף. קשה לי. אני לא מסוגלת להפריד בין הפחד שלי לבין מה שאני באמת רוצה. מה עושים אודי? מי יכול לעזור לי? ואין זמן. זו החלטה שצריך לקבל מקס' עד סוף שבוע. אולי בסוף יהיה טוב, אם אחליט, אבל אני לא יודעת. ואם לא? אני לא יכולה ככה. תעזור לי. לא יודעת מה לעשות. חשבתי שזה לא יקרה. כל רגע הדעה משתנה. אווף. לא יודעת איך להחליט ומה לעשות. מה ישקרה בסוף שאני אחליט שלא, כי אני לא מסוגלת אחרת. אני יודעת שבכל מקום יש יתרונות וחסרונות. גם במקום שבו אני נמצאת כרגע. אז למה לשנות בעצם? די כבר לא יכולה. אודי, מדובר בדירה. גרה עם שותפות. חשבתי לעבור דירה. למה? רציתי מזגן ויותר זול. מצאתי דירה זולה בכמה מאות שקלים לחודש. מפחדת שהשותפה שאיתה עכשיו תיעלב. אמרה לי במפורש שהכל בסדר. שאלתי אם היא תבוא לבקר אותי, ענתה שבטח ואפילו קצת כעסה ששאלתי. מפחדת שאם אלך עם החברה האחרת לדירה השניה, היא לא תהיה בדירה ואני אהיה לבד. וכשאני לבד, אתה כבר יודע מה קורה לי. וצריך להשיג חלק מהריהוט, אז אני אומרת לעצמי שאולי זה כבר לא שווה מבחינה כלכלית לעבור. אולי אצטרך הובלה. אודי, אתה יכול לעזור לי? כבר קרה בתחילת השבוע שסגרנו על דירה ואני ביטלתי. אני רואה את זה קורה שוב. הפעם לא סגרתי סופית, אבל לא יכולה. אודי, אני לא יכולה. למה.? אני מפחדת. מפחדת שאהיה לבד ולא יהיו לי חברות. אודי אתה יכול לעזור לי? מי יכול לעזור לי? אני צריכה עזרה עכשיו. זה קשה לי. אודי, אני עדיין בוכה. אתה מבין אותי? אני לא מצליחה להירגע. לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לעבור. למרות שיש כאן דברים שהם לא משהו וזה גם יקר. שם זה זול, אבל אם אהיה לבד? אני אל רוצה אודי. לא רוצה לעבור. אני מפחדת. מה עושים? אודי, קשה לי. אני כבר לא מצליחה לנשום עכשיו. אודי תעזור לי. טוב? אני צריכה עזרה. אודי אל תשאיר אותי לבד... אני צריכה עזרה. אני חשבתי שזה לא יקרה שוב. אל רוצה לעבור. אז אני אל אעבור. אודי, תגיד לי מה לעשות. טוב? שם זה גם יותר קומות ממני. אין מזגן. אבל שקט שם וכאן לא. חסר ריהוט וכאן אוהבת ממש את החדר שלי אולי אקנה מזגן וזהו? אודי, תעזור לי. קשה לי. לא יודעת מה לעשות. די אני לא רוצה וזהו. חשבתי ללכת שוב לראות אבל זה לא יעזור נאי פשוט מפחדת. אווף. אודי, עכשיו שלחתי מייל לחברה שאיתה בדקתי והעתקתי לה את מה שכתבתי כאן. יצאתי מהחדר בוכה והלכתי לזו שגרה כאן. אני לא רוצה לעבור. זהו. לא רוצה. אודי, זה בסדר? נכון שזה בסדר? אז מה אם זה בריחה? אני לא יכולה אחרת כרגע. אודי אני צרכיה שתעזור לי...
הי חנה, זה בסדר. מה שתחליטי. אגב, זה בסדר גם לפחד, אם כי כדאי שלא לתת לפחד לנהל אותנו, אלא להצליח לווסת אותו. אודי
להתפייס עם הקיים. באמת
כל כך פחתדי שמצאו אותם מה עברו בשעות האהל הגהנום והפחד המטוףר האיהמ העיניים הקרועות הזיעה, היבבות, הגועל, המחשבות, האמונה, האלוהםי הזה שהלכו אחריו חדורים כדי שיראה להם למה מסוגלים בני אנוש. חרדה איומה תקפה אותי. הייתי שם, שלושה נגד אחת. הם דוברים את.שפתם ואני את שפתי, הם צןחקים ואני בוהכ, הם רואים אותי ןאני לא רוהא דבר, הם מתעללים בגופי ואני מצליהח למות עד יעבור זעם. הם בורחים ואני נותרת ראיה יחידה בזירת הפשע, שבה באין ראיות נמצאתי רק אני, ראיות על גופי וצלקות שאי אפשר להוריד, אפילו לא בלייזר הכי מתוחכם מהנפש. את דקות הגהנום עד לאיבוד התחושה וההכרה את האימה הזאת קשה לתאר. כל כך קיויתי שלא חסבלו, שלוהש נערים. ואיפה האלוהים שלהם שכנראה סובל מסאדיזם ומעלה נערים לעולה כדי להשתעשע בארץ ישראל השלמה. כולי איהמ ופחד וחרדה וצער גדול ובעתה. הייתי שם, שלושה נגד אחת. מה נשאר אחרי זה אם אל הרצון לא להיות לא להרגיש לא לחיות לא לשמוע לא להריח לא לכאוב. אתה יודע אודי? למה הבאתי לעולם הזה ילדים? כדי לגדל חרדות שהנה גם הם עלולים... אני לא חכוהל לחיות כהכ עם הםחד והתמונות החיות והבעתה... כי פחד כולם יודעים אבל בעתה... אתה יודע? אהת יודע מה שלושה חדויר שנהא יכולים לעשות לחילת אחת? אהת לא חושב שעדיף היה לה למות? אינ בטוחה שעדיף היה לה כך. עכשיו אינ רק מבקשת שיעזרו לי להפרד, בהסכמה, זכותי, זה לגיטימי, לא חייבים לקשור לי את הידיים ןהרגליים ולהגיד את נשארת, צריך לעזור לי להפרד. אם היה מישהו מבין שלא צריך לחיות אחרי דבר כזה ולא צריך להתאמץ לחיות חיים נורמטיביים, כל זה לא היה מגיע לנקודת העליבות התחנונים לעזרה והקרנת סרט האימה הזה 24/7. כל זה לא היה מגיע למטפלים שעוזבים כי קשה להם ומאלצים אותי להתמודד גם עם גודל האסון וגם עם נטישה. כל אלה מנת חלקי. אודי, תעזור לי? מילי
הי מילי, זה אכן מבעית, עצוב ומקומם. יש עוולות ורוע בעולם. יש כאב. וזה נורא להפגע על ידי סוכני הרוע, להיות קורבן. מקווה שיש דרך חזרה. הנה שיר שאני אוהב, אולי יעזור לשלוש דק', אבל לא חייב: https://www.youtube.com/watch?v=Nz_YREK3a5c אודי
אני לא מסוגלת. מה שקרה לפני יומייםנקורה שוב. זה רק מראה לי שזה מפחד. בהתחלה חשבתי שאולי אני לא.ככ רוצה. עכשיונאני מבינה שזה מעבר. אני פשוט מפחדת.
הי דיברת על חוויית תלות שכנראה היתה נוראית בילדות המוקדמת,אבל לא היתה ברירה אלא לקיימה,כדי לחיות,לעומת עכשיו שניתן כביכול לחיות ללא התלות,אבל החוויה הקשה של אז עדיין נחווית דומה(אם הבנתי אותך נכון).אני מניחה ודי הגיוני גם,ובטח לאור דברים שהרבה פה בפורום שיתפו, שמדובר על חוויות אביוז קשות,ובטח כשמדובר בבני משפחה קרובים,שמעלו בצורה קשה מאד באמון הבסיסי שהיו אמורים לבנות, ואם זו התמונה, אכן ההשערה שלך נכונה ומסבירה את הקושי הגדול גם היום בהזדקקות בתלות,ובאמון שקשה מאד לתת ולסמוך.אבל...,אם זה לא המצב שהיה, ולא מדובר בהתעללות פיזית ורגשית בילדות המוקדמת, אז איזה הסבר ניתן לתת לקושי הגדול הזה בלסמוך,בלתת אמון בלהזדקק ולאפשר תלות?? האם זה חייב בהכרח להתבסס על חוויה נוראית מתקופת הילדות??וכשאין גם "סיפור" להשען עליו שנותן כביכול הסברים והצדקות למי שאני היום ומה שקורה לי, ההרגשה קשה עד מאד.העמימות מחרפנת והתלישות מוגברת.ומה עושים??ובטח כשגם לא מצליחה לתת לכל אלו מקום בטיפול בגלל כל אותם דברים שכבר הזכרתי והתייחסתי אליהם בהודעות הקודמות שלי.אני חוששת שאני לא יודעת ומצליחה להיות מטופלת וכמו שגם אמר הסיכולוג הקליני ההוא שהיתי אצלו בטיפול לפני כמה שנים.שממנו יצאתי עם טראוומה גדולה נוספת,ואחרי שהטיפול נקטע כולל הדברים הקשים מאד שאמר לי בסוף לעומת ההתחלה.(לפחות היה כנה)אבל כמובן שהחוויה היתה נוראית. ואיך ניתן גם לסמוך , אם המטפל שלך שאמור להיות המישהו הזה לסמוך עליו להתלות ולהזדקק לו ולתת בו את אמונך ,מתנהג כך ??? אני באמת לא יודעת מה להבין מהכל.יש ככ הרבה חורים ומלא פחדים שאולי משהו נוראי קרה בילדות ואני לא יודעת??? כן יודעת לספר וזוכרת שהיתה איזו אפיזודה חדפעמית כילדה,עם מישהו זר (סוטה מין)שהגיע פתאום בזמן משחק מחבואים שלי עם אחי ובני דודים בגינה, והתערב ורצה לשחק גם ולהתבא איתי, ואז במקום המחבוא עשה בי(או יותר נכון בעצמו כשאני ישובה עליו ) מעשה מגונה או איך שקוראים לזה.וכזכור לי לא פגע בי,רק אונן כשאני עליו,למרות שמשומה זכור לי שהשפיך הדוחה שלו יצא מהפה(לא מבינה את הזכרון הכאילו מאד מוחשי הזה) ונזל לי על הרגל והרגשתי דביקות וגועל נורא ואחכ רצתי הביתה וסיפרתי לאמא. זהו. האם זה מסביר את סיפור חיי?? או שמא יש עוד הרבה שאולי אני מתכחשת לו או שזה מודחק או לא יודעת מה....?? דרך אגב כמובן שהמטפל שלי יודע זאת, וחושב שהטראוומה הזו (בנוסף לשאר..)משמעותית ביותר. איכשהו אצלי זה לא נחווה כזה משמעותי שמסביר לי דברים. ואולי יש עוד, והוא נזהר מלדחוק בי?? אלא רק רומז...?אין לי מושג.ואין לי תשובות.והוא אומר שגם לו אין.אז..??...מרגישה כרגע מאד חשופה.אז אודי אודה מאד לתגובתך. תודה לוריטה.
הי לוריטה, אחת האפשרויות היא אביוז, כזה או אחר. אבל לא חייב להיות אביוז. אפשר להיות גם סתם הורים לא רגישים, לא פנויים, מדוכאים ועוד הרבה אפשרויות. זה לפעמים לא פחות מסובך, דווקא בגלל שאין "סיפור" טראגי ודרמטי שיכול להסביר את הפצעים המוקדמים הללו. אודי
היום מןקדם על כל ההודעות לא תחזור יותר אודי? אני מרגישה שכל משבצת שאני פותחת אליה, אתה משחיר. אתה יכול להשאיר קצת לבן? כדי שיהיה אויר לתשובות שלך, למילים שלך שךא הצליחו להגיע בזמן האחרון למרות שנכתבו.מה הבעיה שלי אודי? עכשיו רוצים שאלך לנוח שבועיים בבית חולים. זה לא פתרון... רק שוב להרים ידיים ולומר "פוס" לשגרה. פןסט וראומה אינה מחלה ורוצים לתת לי עוד ועוד תרופות.אני לארוצה, אני מנסה להבין מה הבעיה שלי והזמן עןבר בלנסות להציע לי דברים ,כאלה במקום להשתיק אותה, להכיל אותי להחזיק להחזיק להחזיק. לתת מרווחים למילים אחרות שיוכלו להכנס ולהסיס קצת את שלי או לסדר את שלי בסדר אחר שעושה הגיון. מה הבעיה צריך לאבחן כדי לטפל. בינתיים ממשיך מסע הפרידה שלי ויש רגעים שהוא נותן לי שקט
הי מילי, את מרגישה שכל משבצת שאת פותחת אני משחיר? אני לא ממש מבין. אני מרגיש שאת היא זו שצובעת הכל בשחור. אודי
זה היה קצת כבוד לפגוש את הפסיכולוגית הזאת. באמת אשה משכמה ומעלה. ככ הרבה עשייה בחיים שלה. אודי שאמרתי שנתנו לי אבחנת 'גבולית' היא קצת השתאה ושאלה 'זאת אבחנה קשה. מי אבחן אותך?'. אז הסברתי לה את השתלשלות העניינים בערך.. קצת מעצבן שאחרי שהיא שמעה מה האבחנה היא טיפה ניתחה אותי לפי זה ופחות הקשיבה ממקום נקי. בכל אופן היא אמרה שהעבודה הנוכחית שלי מתאימה לי. אמרה שאני ידענית ואינטיליגנטית אבל לא יעזור לי עוד טיפול. שאלה מה אני רוצה מהחיים , מה השאיפות שלי.היה קשה לענות בבירור אם כי יש מושג קלוש רעיונית. היא אמרה לי על כל מיני דברים שסיפרתי שעשיתי למרות הקשיים שלי, למשל שלא מזמן יחסית יצאתי לגור מחוץ לבית ההורים, אמרה ש'יפה מאוד' ולא לוותר ושאמשיך לנסות בחיים עצמם ולא לחפש מענה אצל מטפלים בקליניקות. ממה שסיפרתי לה מאוד בכנות אמרה שיש לי בעיית גבולות ביחסים קרובים ושכנראה הלבדיות זאת חוויה קיומית שמלוה אותי מאז ומתמיד ועלי לחיות עם זה . היא חושבת שהפסיכולוגית לפי מה שתארתי הייתה צריכה להעיף אותי הרבה קודם ברגע חצית הגבולות הראשון ושמשהו בהתפתחות הטיפול לא היה אופטימלי. על כל פנים הרגשתי טוב שהלכתי. סיפרתי לה שהייתי בכמה הרצאות שלה ואני אוהבת לשמוע אותן ואולי בעתיד אגיע לעוד. היא בירכה על כך. היא סירבה לקחת ממני תשלום בסוף כי שמעה מה מצבי הכלכלי אז חשבה שזה לא לעניין כנראה בייחוד אולי לאור העובדה שמבחינתה לטיפול פסיכולוגי אין הרבה מה להציע לאחת כמוני. (לפחות היא כנה :p ) . וזהו. היא עודדה אותי להעיז לצאת לדייטים כי קצת הזכרתי את הנושא. אמרה שלא יזיק אם אתנסה בזה. והדגישה שאחפש קשרים עם אנשים במציאות ולא עם מטפלים, אה וגם אמרה שאני אובססיבית לפי מה שסיפרתי לה על היחס לפסיכולוגית ושיש לי נטיה למצבי רוח. נו לא חוכמה. גם אני יכולה לנתח ככה על סמך נתונים שימסרו לי. בקיצור... אני מנסה להמשיך הלאה אודי.. באמת. בחיים עצמם. עם כל הכאב שכנראה צריכה ללמוד לחיות איתו כי אין מה לעשות. יש גם שמחה לפעמים. היא גם אמרה שמצד אחד אני מרגישה נחיתות וערך נמוך מצד שני קצת התנשאות בתוכי על אחרים.. מכירה כבר את עצמי אבל זה נחמד בכ"ז לקבל הרגשה ממישהו שהוא לכמה רגעים מוכן להקשיב ולהכיר אותך. בזבזתי לה הרבה ממחטות נייר שם. קצת שאלתי אותה על ההכרה בנכות אם לספר או לא. היא אמרה 'למה לספר? רוב האנשים גם ככה לא יבינו על מה את מדברת'. צודקת. ולמרות שהיא פסיכולוגית במקצועה לא חשתי שום שנאה או זעם כלפיה ! רק הכרת תודה ואפילו זכות לפגוש אותה ככה אישית. הנה לך, אני לא כזאת מפלצת דו-ראשית אחרי הכל. רואה?? שמכבדים אותי אני יודעת לכבד גם. תאמין לי אודי. תאמין. איזה כיף להיות tipul free. משאיר קצת כסף בכיס לדברים אחרים. אעשה כמיטב יכולתי להצליח להנות מדברים אחרים מעכשיו. סבלתי מספיק. באמת. סבלתי מספיק. עם הקושי הפנימי אצטרך להשלים ולקבל. להמשיך למרות הכל. זה ה'קארמה' שלי כנראה. שיהיה. בא לי לפתח לעצמי תחביבים שוב ותחומי עניין. לא רק 'פסיכולוגיה פסיכולוגיה'. התגעגעתי לחיים ..
מצאתי את עצמי קוראת את דברייך .כל מילה ומילה. בקשב .בעניין.קצת במתח,מרותקת. את יודעת מימה ? לא יודעת מה בך בדיוק,אך לי את נכנסת עמוק ללב. אוהבת את הכנות שלך.איזה משהו בועט על ימין ושמאל ללא אבחנה.כמו ילד כעוס כזה שמכווץ את הפה והמצח ובועט. וברגע שמגיעה איזו אמא רכה שמבינה, פתאום הילד מתחיל לבכות,למשוך באף ,לנגב את הנזלת בשרוול. משהו כל כך אותנטי. מרגיש, ילדי, ראשוני. מימה, יש בך משהו מקסים בעיני.. ואני שמחה שפגשת את הפסיכולוגית הזו, ואני שמחה שאת מרגישה טוב יותר.מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד טוב.. במבי.
כרגע הקשר בעיקר מרגיש לאט ותקוע ומתסכל מאד,ולא לאט ובטוח..,ואיך גם אמור לצמוח משהו אחר ושונה,אם המתכונת הזו חסומה ותקועה וממחזרת את עצמה??למה שפתאום אסתפק במעט הזה ,בחלקיות הזו,במקום הזה שלי מולו?? וזה גם רק בגלל שמשלמת כסף וזו העבודה שלו.ויוצא שיש כל הזמן התנגשויות לוגיות ורגשיות שאני גם לא מצליחה ורוצה לדבר עליהם.אז איך בכל זאת מקיימים טיפול?והרי טיפול זה מה שישנו ומה שמופיע, וזה מה שישנו ומופיע ,אבל הוא רק תוקע.אז??? מעבר לזה,הרבה פעמים אני ממש מרגישה שקשר עם מטפל לא מקביל לקשרים אחרים בחוץ,מעצם היותו ככ חד סטרי.אז איך ניתן להקיש ממנו לקשר אחר ועוד ללמוד מזה??
שלום לוריטה, בדיוק כך. אם החיים סילאן (כדברי חפר גורי) וכל הקשרים סבבה - פרט לטיפול - אז לא בטוח שצריך טיפול. אם צריך טיפול - זו המסגרת הבטוחה ביותר ללמוד על האופן בו אנו יוצרים את הקשרים שלנו. אודי
אודי שלום, האם תוכל לענות לשאלה ששאלתי למטה בנוגע לתלות של המטפל במטופל? תודה
שלום נתי, יש דרכים רבות בהן, בתוך הקשר הטיפולי, "משעבד" המטופל את המטפל אליו. לא ארחיב. מי שזה רלוונטי עבורו בטח יכול להרהר על כך. אודי
כילדה כל פעם שהייתה מתעצבנת ממני הייתה צורחת ומאחלת לי ללכת לעזאזל ולמות. הייתי מאחלת לה שתמות היא בחזרה. איזה מן הורות ..כיום היא לא מתנהגת ככה יותר. הבעיה שבילדות החוויות האלה הן בעצם 'ההזנה הרגשית' שמקבלים. עושה נזק.
אודי האמת שהתשובה שלך שאמשיך לשנוא עד שתשרפו באש הגהנום קצת הצחיקה אותי מרוב איירוניה. אכן הרגשתי ככה הרבה חח אבל גם ככה לעולם לא תשרפו בשום אש גהנומית מהשנאה שלי והחיים שלכם כאנשי מקצוע ממשיכים כרגיל , בניגוד לבחישות התקועות של עצמי. אין לי כושר הרתעה אמיתי כזה של 'לכלות בשנאתי' ככה שאני יוצאת די פאטתית פה עם הכעסים חסרי תועלת שלי. זה רק מכלה אותי בעצם. ובכלל עצוב לי כל השנאה הזאת. הייתי מעדיפה ללמוד מטיפול איך לחוש אהבה ולא שנאה. למרות שהייתה גם מידה של חיבה שם בלי קשר לזעם ואכזבות.. אוף . יש לך מושג איך מרפאים שנאה, או יותר נכון נחיתות ועלבון נרקיסיסטי? אתה יודע, מטאפורת האש השורפת מענינת. מישהן במשפחה שלי שני דורות לפני התאבד כך. שרף את עצמו למוות. חבל שאני לא משתייכת למורשת אחרת. איזה עץ משפחתי.. בטח אצלך במשפחה מלא אנשים רבי תושיה כאלה ומלומדים.. סתם ניחוש. אם כבר בניחושים עסקינן. היה יכול להיות לי גורל התפתחותי אחר אבל לא משנה כבר. מצחיק אתה. אני מדמיינת את עצמי עם קרניים כמו דרקון נושף אש. ממש.. אולי מזל שלכם שאין לי אש כזאת חח. במציאות אני אפילו לא מעשנת סיגריות.
ענית לי בשאלה על 'התערבות בחיים של אחרים' שאני יכולה לנחש את דעתך. אשמח לשמוע מה דעתך באמת. במקום לנחש. ניחוש בכ"ז- שיש לך התנגדות שיתערבו אנשים ללא הסמכה מוכרת אבל לא התנגדות לעצם התופעה של להתערב לאחרים בחיים.. לא יודעת. אולי תאמר את דעתך במקום שאנחש. ככה אדע בודאות ולא רק כספקולציה שלא אזכה לאמת
כמה זה שכיח? והאם זה לא מעיד משהו על טיבו של הטיפול/ים הקודם?
הי מימה, אבל לפעמים בהחלט עוזר לעבד יחסים טיפוליים בטיפול אחר. אם כי אני תוהה לגבי המונח "לעבד" לגבייך, שהרי אצלך זה לא עיבוד אלא עיסוק אובססיבי שלא "משאיר" אחריו כלום. אודי
אודי, אתה יודע שהיום הייתי צריכה להגיע לטקס לקבלת התואר. לא רציתי ללכת. והאיש שמטפל בנפש שלי לא וויתר לי. הוא עודד אותי לקנות בגד שסיפרתי לו שמדדי וברחתי מהחנות בגדים. בכיתי אמרתי לו שזה כואב שלא יהיו עניים בקהל שיתרגשו איתי ביחד. שיראו את הדרך שעשיתי. שלכן אני לא רוצה להמשיך ללמוד. כי זה כואב שאין מי שנמצא איתך לקטוף את הפירות. ואז הוא אמר- אם רק הייתי יכול הייתי בא איתך. והלב שלי התנגן במלא פעמונים וצלילים נעימים. אני גם יודעת שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ושבעתיד בכנסים שיהיו הוא יבוא. הוא אמר שהוא יבוא. ובקרוב אני יתחיל לנגן בגיטרה בקוצוטוריום ככה כותבים? ובשנה הבאה כנראה אני יעשה הסבת מקצוע לעבודה סוציאלית קלינית. אודי, תאחל לי??????????? אל תלעג לי, בסדר??? אני זקוקה לתגובה רכה רכה. שלך- הילה נ.ב: הטקס בוטל בגלל מותם של הנערים.
הי הילה, בוודאי שאאחל הרבה בהצלחה! אני מתאר לעצמי שעוד רבים כאן יהיו שותפים לאיחולי ויילוו אותך מכאן בנוכחות תומכת ושקטה. אודי
הילה, אחיינית שלי רצתה שאבוא לטקס הסיום שלה ולא יכולתי. סיכמנו שהיא תספר לי אחר כך הכל, שאקשיב ושאדמיין שהייתי שם וראיתי גם. אז תספרי גם אחרי הקונצרט ואעצום עיניים ואדמיין? ובמהלך הלימודים? ואפשר גם את הטקס שלא היה, כי אם אנחנו במילים ובדימיון אפשר להפליג. איך קראו בשמך לבמה, איך קרנת, איך לקחת את התעודה בחיוך מנצח... מצחיק איך בלי להכיר אותך ב"חיים האמיתיים" באמת נמלאתי בכנות בתחושת גאווה, ניצחון ושמחה. :) נעמה.
אודי אני מכירה מישהי שחושבת שהיא מתקשרת ומתיימרת להתערב לאנשים בחיים מכוונות טובות מבחינתה ופעם שאלתי אותה אבל מי הסמיך אותי להתיימר לעזור או לייעץ למישהן אחר? היא אמרה 'הסמכה מכח עליון'. מה דעתך על אנשים יומרניים כאלה? אני לא אהבתי את היוהרה בין השורות. מה המשוכנעות העצמית הזאת שיעודה להתערב בחיים של אחרים כדי לעזור להם? מעצבן קצת שבזמן שלי יש חוסר בטחון אנשים אחרים משוכנעים שהם איזה הילרים או 'מטפלים באנרגיות' או אני לא יודעת מה.. יש להם מן בטחון כזה ודחף להשפיע על חיים של אחרים. להתערב. לי אין כזה. אני עסוקה בתחזוק עצמי. מן מוטו של 'לא מפריעה ושלא יפריעו לי'.
אובחנתי ע"י פסיכיאטר כבעלת פוסט טראומה מורכבת. מקבלת תרופות לחרדה. בעזרת התרופות מתפקדת באופן סביר: עובדת, זוגיות, אימא צעירה, מעגל חברים. סה"כ חיים סבירים אבל, אף אחד אינו יודע שאני פוגעת בעצמי פיזית בכל מני דרכים וגם מכורה לכדורים ותלויה בהם לשינה ולהרגעה. אף פעם לא הייתי בטיפול והפסיכיאטר המליץ בחום. הבעיה היא שאני חוששת מאוד. יודעת שיש לי נטייה לפתח תלות. אני משתדלת לשלוט בנטייה הזו, ומצליחה. אני מפחדת שבטיפול כשאצטרך לבטוח, להיחשף, ליצור קשר קרוב ואינטימי, ולהביא לידי ביטוי את הצד הפגיע שלי - זה ימוטט אותי. אני גם חוששת מפרידה. איך אח"כ נפרדים מדמות שכה משמעותית וקרובה? זה לא טבעי להיפרד מדמות כזו. מהורה טוב אף פעם לא נפרדים (טוב המוות כן מפריד בסופו של דבר...). מפחדת שטיפול יעשה לי יותר נזק מטוב. מפחדת לאבד את קצת הטוב שיש לי בחיים. תודה
שלום איילה, צריך להתמודד עם הפחד. פרידה יש בכל קשר, כמו שציינת (גם מהורה טוב נאלצים להפרד בסופו של דבר). ובאשר לביטחון בקשר - אין כאן דרכי קיצור, ואם תעייני פה תראי שהרבה מההודעות עוסקות בקושי להזדקק ולהצטרך. ברוכה הבאה! אודי
בני בן 9 מזה כשנתיים הוא סובל מבעיה רגשית אשר יוצרת אצלו עצבים מספיק תריגר וולט הקטן ביותר והילד יכול לצעוק או לתת מכות זה בא לידי ביטוי בביה"ס. אציין כי הילד מטופל ברכיבה טיפולית אשר עוזרת לו במקצת. שאלתי,האם כדאי לאבחון אותו פסיכודיאגנוסטי ?
שלום יוסי, אם יש שאלה אבחנתית לגבי מקור ההתפרצויות - אז בהחלט כדאי. מעבר לרכיבה הטיפולית, האם יש גם מעורבות של פסיכולוג? אודי
אני לא נכנסתי לקליניקה של פסיכולוגית קלינית בכירה כשאני שונאת פסיכולוגים. אבל יצאתי משם ככה. עם המון סלידה מהמקצוע הצבוע שלכם. פגעו בי שם. פגעו בכבודי.
אודי :) כשקראתי את תגובתך למימה התגלגלתי מצחוק. לא יכולתי להפסיק לצחוק...אתה מדהים אותי כל פעם מחדש. אתה מקסים בעיני אודי !!! מימה מתוקה ! למה ? למה את עושה הכללות ? אודי פגע בך ? אודי השפיל אותך ? למה זה "אתם"? למה מגיע "לכם"? רוצה לומר לך מימה, לפני שנים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגת קלינית בכירה, ידועה, ש"זרקה אותי לכלבים" ..אחרי שהיא זרקה אותי, הסתובבתי בבניין בן עשרות קומות והתבוננתי דרך החלונות ,חיפשתי מקום שממנו אוכל לקפוץ,לרסק את גופי ,אך לא יפגעו מהנפילה עוברי אורח מזדמנים.. מימה, לא כולם פוגעניים ! כמו בכל מקצוע.. רוצה לומר לך בהזדמנות זו אני אצל אמא צביה 5 שנים.כשהגעתי אליה עבדתי..היום אני עובדת בנוסף ,גם במקום שנחשב מכובד..מתגמל ..ויש לי סיפוק אדיר..פחדתי להציע את עצמי למשרה זו ועוד במקום זה..לא חשבתי שאתקבל ,ואצליח.. מימה, אני עונה לשאלה ששאלת אותנו מתישהו.. כן, אני מרגישה שחל בי שינוי עמוק. מרגישה בגדול משהו רגוע, איזה בטחון כזה ..יש לי רצפה.. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי לאחר המשבר הענקי שחויתי בטיפול הקודם. אני שמחה שהחיים זימנו לי את אמא צביה שכל כך, כל כך משמעותית עבורי.. מימה, תנסי.. תני לעצמך את המתנה הזו שקוראים לה הזדמנות אמיתית.. תני לעצמך צ'אנס.. במבי.
אודי, בדרך כלל כשמבקשים המלצה אתה מבקש אימייל. מדוע אם כן אמרת לי שאינך נוהג להמליץ?
מילי, נראה לך שאני מקפח אותך? תקראי את נוסח הדברים שלי באותם "בדרך כלל". אני מאפשר למשתתפי הפורום הרוצים בכך להמליץ (ישירות למייל). אני עצמי לא עושה זאת. אודי
וגם אני מרגישה שדברייך למימה בנוגע לקושי הרב שלה,וחווית ההשפלה בהזדקקות ובתלות,נכונים גם לגביי.אבל למה??למה אני מראש במקום הז\ה של הזדקקות ותלות,ולמה אני ככ גם לא רוצה בזה וזה מקומם אותי?? אני מרגישה גם,שפה הרבה יותר קל לי לדבר על עצמי,על הקושי,על התהיות ולתת גם מקום לחולשות,לעומת בטיפול ומול המטפל.שם...,מתערבבים להם כבר תחושות איתו וכלפיו,שחוסמות אותי מאד,גם מתוך ההתנהלות שלו וההתנהלות בייננו כשישנה גם פגיעות,אכזבה,כמיהה,תסכול,כעס גדול וכל אלו לא מאפשרים לי לדבר על כל אלו ולברר דברים צואת עצמי.אז בהפוך על הפוך אני כביכול לא מטפלת בעצמי,וזה אבסורד כל המצב הזה,כשגם מאד מתקשה בכלל,להיות במקום הזה של המטופלת,לחוות את החוסר שוויוניות המשווע הזה,שדורש ממני כנות ופתיחות שיתוף והכרה בחולשות,וממנו כלום כביכול.הוא יכול לשתוק,להימנע מלשתף בכלל בדברים שקשורים אליו וגם אם זה אפילו רצוי בהקשרים מסויימים והיה תורם לדבר עצמו,כמו שיצא למשל לחופשה,והכל בסוף יצא דפוק ובהפוך על הפוך במקום בפתיחות ושיתוף והסבר וכנות.ולא הסתרות שלא ברור לי טיבן.כי זה רק יוצא פחות טוב מטוב בסופו של דבר.הוא מרגיש שקושי המאד גדול שלי זה הבלתי נסבלות של חוסר השוויון בייננו, שמעורר הרבה תסכול וכעס ואז אני כביכול מענישה אותו ולא משתפת גם.אבל....אני לא חושבת שאני במכוון פועלת כאקט מעניש,אלא פשוט לא בא לי כבר לשתף כשהוא מצידו ככ נמנע וכשיש בי את כל הכעס והפגיעות ממנו הכמיהה והתיסכול גם בהקשרים אחרים.ואני נחסמת וחצויה ומרגיש כלואה.. ואני ממש לא מבינה איך בעצם מתקדמים מפה,כשזה המצב??שאני לא מסוגלת באמת לתת לקורה אותי מקום של מילים ודיבור על...,במסגרת מעבדתית כביכול.אז מה זה טיפול בעצם ואיך הוא אמור להתקיים כשאלו פני הדברים???איך יוצאים מהמעגל הזה??ובטח כששוב האמון התערער.כשכל פעם מחדש הדברים גם חוזרים על עצמם,בהתנהלות שלו (וגם שלי )ולמרות שדוברו בעבר על דוגמא אחרת...,למשל.אז מה הטעם בדיבורים שוב ושוב,אם אין להם תכלס השפעה??ומה אני עושה עם התחושה הבלתי נסבלת שאני "רק"מטופלת.שאין לי מושג מה הוא חושב באמת עליי .האם חושב שאני יפה?האם מוצאת חן בעינייו?האם נפגע ממני??האם התגעגע??אין לי מושג אולי חושש גם לבלבל אותי??אבל מנגד זה גם חוסם אותי מלהיפתח.ומשאיר אותי במטופלת הקטנה,שכשהזמן המוקצב שלה נגמר לא משנה מה,חותכים ומסמנים לה שזהו הגיע הזמן שלה ללכת,ושלו אל אשתו והילדים..גם אם רגע לפני חשבתי שאולי אני מוצאת חן....,וזה מכעיס אותי נורא ואפילו מעליב,כשלא משנה מה,אני רק מטופלת ותו לא.ואני מעבר לאמירות האלו פה ושם שנאמרו,לא מסוגלת לתת לזה יותר מקום ביוזמתי,וגם לא רוצה.זה בהחלט מביך אותי ומשפיל.איך לא??אם זה ככ לא הדדי?
הי לוריטה, עוברים את זה לאט ובזהירות. לומדים לבסס קשר שבסופם של כל המבחנים יהיה עמיד ואיתן. אודי
הי אני בוחרת לכתוב מחדש ולא להגיב לתשובה שלך,כדי שלא יתפספס.אבל זה בנוגע לשאלה על ההזדקקות.ענית שאתה חושב שזה יותר מאפיין אותנו פה,משתתפות הפורום, ואני הייתיע מאד שמחה להבין ממך למה?מה מאפיין אותנו?שאנו מתקשות מאד בזה.אני באמת לא יודעת ומבינה,ואשמח לרעיון מצידך שיתן לי כיוון מחשבתי,כנל לגבי ההבנה של מהו המכנה המשותף שלנו פה,הכותבות ...??ולמה...?אם אנשים שונים זה מזה כפי שגם ציינת...
הי לוריטה, איני יכול להגיד למה זה כך אצל כל אחד. אני יכול לשער שזה קשור לזה שבתקופה בחיים שבה קיימת תלות - הייתה זו חוויה נוראית. בימים ההם, לא היתה ברירה, ללא תלות, לא חיים. היום התלות היא אחרת, היא הזדקקות (כלומר - אפשר "לחיות" גם בהיעדרה), אבל מעוררת את אותה תגובה כמו התלות בתחילת החיים. יש מי שקורא לזה "אמון בסיסי". אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי
אודי, באתי להישען קצת על גזע העץ הצף שהשארת. מרגישה שפתאום כל המים שסביב הפכו למי מלח ושורף לי בכל השריטות, החתכים והשפשופים של הנפש. אולי גם מחטא, לכל הפחות אי אפשר לטבוע ככה, כמו בים המלח. אבל אני צריכה קצת מנוחה. אולי אני יצרתי את ים המלח הזה עם הדמעות, שפתאום שוב יש להן מקום. הן שונות קצת, דמעות של אבל, גם אם לא לגמרי ברור על מה. על משהו שלא זכה להיות. (זו היציאה משלב הזומבי של הדיכאון? להבין שמשהו מת, אבל לא כולי. שאפשר לחיות גם אחרי שהוא מת? שצריך לבכות אותו? לא להיות מת מהלך שניזון מרקב ומוות...) נעמה.
מפחיד אותי פתאום לכתוב הודעה חדשה. מרגישה יותר מידי נוכחת וקיימת, מעדיפה להתחבא בין ענפים. אבל כואב ובודד לי. מישהו רואה ויכול להצטרף לענף? לשבת איתי קצת? (אני יודעת שזה מטומטם מצידי, ללחוש ולקוות שישמעו. אבל לחישה זה מה שיוצא ממני כרגע...) נעמה.
שמעתי אותך את התהודה/ תעודה את המילים הקרובות באתי לשבת לידך וליעד מיכל ושמלי חושבת על מעגל משהו רך עיגולי מחבק וגם מאפשר ונותן תקווה אומרים שאני אופטימית חסרת תקנה יש כאלה שקוראים לי נאיבית...... מה שרציתי לאמר שעדיפה אופטימיות נאיבית ופסימיות מחוכמת נורא..;... מה הייתן רוצות לעשות במעגל? להחזיק ידיים? איפה הייתן רוצות לשבת? יער? קליניקה? ים? הכי הכי שבת רגועה לכולכן. הילה
ה- נושא המדובר. הפסיכולוג שלי אמר לי פעם שגם הוא תלוי בי כי אם אני לא יבוא לטיפול הוא לא יוכל לטפל בי. עוד זווית להסתכל על הדברים. הילה
הילה, יותר מזה, יש פעמים בהם בתוך טיפול, המטופל מגביר מאוד את התלות של המטפל בו. בדרך כלל כשקשה לו מאוד לשאת את התלות בעצמו (למטופל). אודי
כיצד המטופל מגביר את התלות של המטפל בו בתוך הטיפול?
קצת אליך אודי.. געגועים רכים.. רוצה לשבת היום על ידך כשאתה עונה לכולם. טוב ? מאחלת לך יום רך ונעים.. וסוריקטה ומיכל, גם אתן חסרות לי קצת... שלכם-במבי.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לכתוב. אני ככ מבולבלת, יותר מדי דברים. ביקשתי ממנה היום אם היא יכולה לתת לי עוד זמן. זו תהיה פגישה כמעט כפולה. אודי קשה לי, אני מפחדת משינויים. מפחדת שיכעסו עליי, שישנאו אותי. שלא יהיה לי טוב. אני כבר בכלל לא יודעת מה אני רוצה. ופתאום עכשיו יש ככ הרבה דברים על הפרק. אני כאילו רוצה להרים ידיים ולומר לא להכל. לא יכולה לפרט יותר מדי, מרגישה שגם ככה אני לא חסויה ככ כאן. הלב שלי דופק עכשיו מהר מדי. אודי, תגיד לי שזה בסדר לומר לא למשהו אחד, שאולי אני רוצה, אבל זה מלחיץ אותי מדי כרגע ויש לי ככ הרבה חוץ מזה. רוצה שתגיד לי שזו לא בריחה. חבל שאני לא יכולה להסביר את עצמי. מרגישה שבגלל שקורים כמה דברים במקביל אני לא יכולה לעמוד בחוסר וודאות ובהחלטות האלו. אני צריכה עזרה, אני ככ מבולבלת. אודי, אני מקווה שהיא תוכל לעזור לי. אני לא רוצה לבנות מגדלים ובסוף אשב ששם ולא אדבר. בע"ה זה לא יקרה. אפילו רק לספר לה את כל ההתבלטויות זה כנראה שווה את זה.
שלום רב, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנים ספורות. חיבבתי אותה כאדם והערכתי את זה שאני יכולה להביא לה שירים שכתבתי לקרוא ואפילו היא באה לצפות בהופעה שלי. עזבתי אותה כי לא הרגשתי שום התקדמות בחיי. בפגישה האחרונה היא נתנה לי מכתב שבו היא מפרטת כמה אני אשמה שהטיפול לא הצליח. כעבור זמן מסוים הטיפול, נפגשנו במקרה ברחוב והיא שמחה לשמוע על מחזה שכתבתי וסוכם שאשלח לה אותו במייל. כך עשיתי. זאת כנראה הייתה הטעות שלי. מאותו רגע היא התלהבה ממני וסימנה את רצונה שנהיה בקשר חברי. זה החמיא לי מאד שהפסיכולוגית שלי רוצה להיות אתי בקשר וזרמתי עם זה במובן של המיילים. היא כתבה לי על סיפור שהיא כותבת וכו'. רק שכשלא עניתי לה "בזמן" , נגיד יומיים עברו ועוד לא שלחתי לה תשובה. היא תקפה אותי מאד , כך שלאט לאט הבנתי שהסידור הזה לא מתאים לי וכתבתי לה את זה. דבר שהוסיף עוד תרעומת ומכתב תוקפני מאד מצידה. לצערי עדיין לא קלטתי שמדובר בחולת נפש בדמות פסיכולוגית. כעבור כמה זמן היא התחילה לכתוב לי כמה שהיא רוצה להיות בקשר, דרך אס אמ אסים,באמצע הלילה, לפנות בוקר.הודעות שהבהילו אותי מאד. הודעות דרך פייסבוק וקפה דה מרקר, זה הפך לסיוט מבחינתי , בשלב מסויים האשימה אותי בכל מיני האשמות הזויות וכתבה נגדי באתר דה מרקר. לאחר כמה חודשים כאלה התלוננתי במשטרה ובסופו של דבר בהסתדרות הפסיכולוגים. אני לא יודעת אם היא עדיין מטפלת. כל פעם שאני בתל-אביב אני מפחדת לראות אותה, כי היא מסתובבת הרבה ברחובות ועכשיו כשאני יודעת שהיא משוגעת , אני לא יודעת מה היא יכולה לעשות. אני מאשימה את עצמי שלא קלטתי בשלב מוקדם שהפסיכולגית שלי מסוכנת וחולת נפש. שלא עצרתי את התופעה הזו מיד. מאז, אני לא סומכת על פסיכולוגים. הערכה / הערצה שהייתה לי לאנשים במקצוע הזה התפוגגה. אני רוצה ללכת לטיפול אבל חוששת. מרגישה עדיין כעס עליה. מרגישה שמגיע לי פיצוי על התקופה הסיוטית שהיא גרמה לי ואני לא יודעת איך לקבל אותו. מה הייתם עושים במקומי? תודה על התייחסותכם
שלום, זה נשמע חוסר גבולות משווע. התלוננת - מה נעשה עם התלונה? לגבי הפיצוי שאת מבקשת - זה עניין להתייעץ בו עם עורך דין. אודי
אודי, היום בעבודה האחראית שלי התלוננה עלי סתם. בלי סיבה. ואמרה אמירה פוגענית- תשימי גז:/ וכל כך הייתה בדרך להתפרץ/. להגיד מילים לא במקום/להעליב בחזרה/:| במקום זה דיברתי עם המנהלת שמעליי שאני מנסה לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת ואני לא מבינה מה רוצים ממני?????? וזהו. עכשיו בעבודה שותה קפה ואוכלת קרקרים שיפון ממש טעימים. ולאחרונה חוץ מהעניין עם הילדים אני מצליחה להכניס את החיים לsileness- ככה כותבים???? שילך יומך בטוב- הילה
הי, שוב דחף לכתוב כאן, להיות, להתנכח כאן קצת (ודווקא כשעמוס.. סליחה.) וחושבת למה דווקא עכשיו, או מתי בא הצורך, כשמשהו שם עם הקשרים בחוץ--? כשרוצה מהם עוד קצת? כשמסתבכת איתם? כשלא יכולה איתם יותר? כשלא מגיעה למה שהייתי רוצה? כשרוצה לברוח ממה שמגיעה אליו? תמיד נמשכתי קצת לפנטזיה עולם מסוכן נוח: מה שתרצה 'תקבל'. ותמיד תוכל עוד. מה שתאמר יובן. ועכשיו במפגש עם המציאות? הרווח הזה, בין הרצון למציאות בין האני לאחר? האם הוא שמשגע אותי? או המשיכה ל"שם"? (בחרתי בכותרת נקודותיים, בהשראת תגובה שלך, אודי, לשמלי בעבר) נוטעת עץ, אולי יצמח ענף של קצת מציאות, של אדם אחר. ~~~גילתהמשתגעת~~~ (מרגיש לי בתוך גלי ים. אולי מחלת ים. אולי יש לך/ם תרופה.) (ובין שתי הנקודות, נוצר קצת מרחב, ואז אפשר לשחק, להיות, נכון? מקווה שאני לא משחקת משחק מסוכן.
גילת, חשבתי פתאום על המציאות מרובת ההחלטות והבחירות כמו עץ כזה (עץ בינארי קוראים לזה?), עץ של החלטות. ומתפצל ומתפצל, ואם לא מצליחים להתייחס רק לענף שכבר בחרנו, אם כל הזמן רואים את שאר הענפים, מרגישים מפוצלים, משוגעים. רווחים, רווחים, רודפים. אני שמתי לב שיש לי בחילה כשדברים זזים ואני לא יודעת לאן. באוטו למדתי עם השנים להכין את הגוף לתנועה שתבוא, להכיר את פיתולי הדרך. ולהכיר את עצמי, ומה אני צריכה כשזה מתחיל. מוזמנת ללוש את התשובה הקונקרטית הזו למטאפורה שתתאים לבחילה שאת מרגישה... (פתאום חשבתי שמשחקי ילדים בעולם מבוגרים מקבלים ניחוח מצמרר. מחבואים, תופסת, דג מלוח, להתחבא, לברוח, לקפוא... קשה להבין מה משחק ומה מסוכן באמת.) נעמה. (אגב, הרגשתי קצת כאילו את ואודי מדברים לכם במורס...) (סליחה על הסלט, הסוגריים, הרווחים...)
הכאב הזה, מתחזק, מאיים, אני נשברת. לא מצליחה יותר,לא יודעת איך לעצור קצת. הכאב הזה שאין לו שם או מקום או תכלית, קורע אותי,משבש את ימי ולילותי. אודי תעזור לי שיפסיק בבקשה
אודי, אומרים שיש בטיפול שחזור של יחסים עם דמויות קרובות. חשבתי על זה המון ודווקא בחיים האמיתיים אני מתמידה בקשרים, שומרת עליהם ומטפחת אותם. יש לי הרבה חברים ואני שייכת להרבה "חוגים". בקשרים בחיים האמיתיים, אני לא מרגישה תלויה ונזקקת. אבל כן מרגישה שהקשרים הם לפעמים "שטוחים" כי איש לא יבין ואין טעם אפילו לנסות, ולא רק שאין טעם, אין בי רצון וצורך. בחיים האמיתיים, בקשרים בינאישיים אני די "עור של פיל", כלומר, קשה להעליב אותי ואני לוקחת דברים מאוד בפרופורציות, ויש לי ביטחון ואמונה שאני אהובה ומוערכת ע"י הקרובים אליי. לעומת זאת, בטיפול - אני מאוד רגישה (למרות שלא מראה). רגישה לגוון הקול שלו, לשפת הגוף ולכל מילה שנאמרה או שלא נאמרה. אני רגישה מאוד למה הוא חושב ומרגיש כלפי (מודעת לזה שהמון פעמים מדובר בפרשנויות שלי). תגובה שלו, משפט, מילה אשר "לא במקום" מוציאים אותי מאיזון. מטלטלים את כל עולמי. זה גורם לי למצוקה. אודי, איך ניתן להסביר את הפער הזה? נטע.
הי נטע, ההסבר נעוץ במידת הקרבה שאת מאפשרת. טיפול זה קשר מאוד קרוב, שמעורר, מן הסתם, מצבורי רגשות קבורים. "העברה" קוראים לזה או "סכמות" בטיפול CBT. אודי
הי אז למה ככ קשה להזדקק??זה משהו שמאפיין בכלל בני אדם, או יותר את הבנות שכאן שאולי חווינו דברים דומים שמייצרים תתחושה הזו??(כשציינת שהרבה מהבנות כאן מתקשות בזה).
הי לוריטה, כמו הרבה דברים - אנשים שונים זה מזה. אני חושב שמה שכתבת בשאלתך השניה נכון יותר. אודי
מפוררת מרוסקת גמורה אבודה
אכן אודי יש היבטים מתסכלים לחיים עצמם ולמציאות. יום אחד כולנו נמות והכל זמני ומוגבל. אבל עד ליום הזה בינתיים אנחנו פה ואנחנו חיים וחולמים על דברים ושואפים לטוב, הלא כן? לכן בעיני אין הקבלה אמיתית למוגבלות בזמן שטוענים אליה מטפלים בקליניקה כאילו היא 'מטבע הדברים' לבין המוגבלות האמיתית בזמן שהחיים כופים עליך מעצם המוגבלות של הגוף שיש לו מחזור חיים ביולוגי עם התחלה וסוף בלתי נמנעים. עד אז בינתיים אנחנו עוד חיים ורוצים לחוש ערך והישג ומשמעות וגאווה וסיפוק וכל מיני דברים. מי אמר שלהפגיש באופן סימבולי מאולץ עם חוויה נוקשה של מוגבלות פרי ארכיטקטוני של פרקטיקה טיפולית מסויימת שמתיימרת שכל דבר בה ייצג אלמנט שקיים במציאות, גם אם זו הסופיות של דברים, מי קבע שזה מה שבאמת הכי נכון והכי מועיל בכל מצב? מילא אם המטופל מאמין לתירוץ של המטפל על מגבלותיו שהן אכן אמיתיות ועל כן מכבד את הגבולות שמיישמים עליו, אך אם אינו מאמין ומבחינתו חושף כי מדובר בגבול לא אותנטי אלא כזה שמיושם באופן עיקש טכנית קשה לחוש אמון. בייחוד בקונטקס של פערים חברתיים אם השכר מינימום הוא 23.30 ואנשים עובדים הרבה שעות כל יום במשרה מלאה נותנים את הזמן שלהם ואז בא מטפל שאומר שלא מוכן תמורת כמה מאות שקלים לשעה שלו לתת כמחצית השעה יותר מזמנו שלו. בקונטקס חברתי פוליטי זה כבר לא מייצג איזה גבול סימבולי שאפשר להקביל למגבלות מציאותיות אלא מהווה אקט שיש בו משום הלעג לרש. ונא לא להתמם. מלא אנשים מרגישים ככה ומתלוננים 'למה כזה יקר' ואז פסיכולוגים מתחילים לקשקש על תעריפי הקליניקה ושנות לימודים וכ' (למטפלת שלי הייתה אגב הקליניקה בתוך הבית, שום הוצאות שכירות לא היו שם). וכאילו בקונטקס הזה מתעלמים מאיך שזה משפיע על אנשים. הלעג לרש. לדבר פילוסופית על איך החיים גם מוגבלים ומלאי תסכולים זה די מתחמק. התסכולים של החיים לא עולים לי כסף. לעומת זאת תסכולים בטיפול עולים ביוקר. ואם כבר הבנתי משהו כל המטרה היא ללמוד להתמודד עם התסכולים טוב יותר ובאמת להתחזק ולצמוח, אבל גם כאן, כשאמרתי לה 'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה/להיות פסיכולוגית' אז אם היא באמת הייתה מכבדת אותי היא הייתה מסבירה לי שזה מה שעושים ולא מותירה אותי בבורותי המשוועת ותמימה. אז פה יש את הפגיעה לנרקיסיזם. בשביל 'לאפשר לתהליכים לקרות' לעיתים אתם פוגעים כל מיני פגיעות מסביב שבסוף מחבלות גם בתהליך המרכזי שאמור להיות מטיב ככל הנראה, שאמור להצמיח. בוא נאמר שאין לי בעיה עם זה שהיא גרמה לי להתפכחות כלשהי, להתבוננות מעמדה יותר 'ספרטיבית'. יש לי בעיה עם זה שהיא השפילה אותי תוך כדי עשותה כן. וחוצמזה עדיין יש לי בעיית בטחון עצמי ומדולדלות של כוחות פנימיים לעמוד על שלי תחת לחץ וכ', קושי ליזום, למנף את עצמי כלכלית וכ'. אז המחשבה על פערים ממשיכה לצרום גם אחרי ההתנסות הטיפולית. זה כמו מנתח שבשביל לסלק איזה נגע יעשה חתך לא נקי ולא מדוייק וישאיר צלקות מכוערות ואולי מוטב לו שיחשוב איך חותכים יותר נקי ולמזער נזקי לוואי מסביב. בתרגום לענייננו- לטפל, להעביר תהליך כלשהו אבל בלי להשפיל.
הי מימה, זה בדיוק אותו הדבר. גם אם היית מקבלת עוד 30 דקות הן היו נגמרות אחרי שלושים דקות, ואז מה? הקושי שלך הוא בעמדת התלות וההזדקקות. זה מעצם טיבו נחווה אצלך כמשפיל ולכן השנאה התהומית הזו לפסיכולוגים באשר הם. אני משער שבמסגרת קריאתך הרבה הגעת גם למלאני קליין. יש בדבריה רלוונטיות גם לנושאים אלו. אודי
באג במערכת. כי אודי נכון שרשמתי שהייתי רוצה שהיא תתנצל? וענית לי שאני כמו קיר אטום עושה הכל כדי לא להמשיך הלאה. הובכן מתי שרשמתי את זה הייתי בדרך להפגש עם כמה חברות ליציאה כיפית בערב . סתם בית קפה סרט כזה. בזמן שאני בדרך עולה בי ההרגשה החזקה הזאת וזכרונות על איך נפגעתי וכ' וכמה שהייתי רוצה שהיא תתנצל- כי כאילו יש משהו שמקשה עליי ללכת ליציאה עם הבנות. מאבק פנימי. ואז מתעורר בי בכלל הקושי שחווה איזשהו כעס ושחזור על הטיפול שהיה. גם שם רציתי מאוד ללכת ושהיא תסכלה את הבקשה שלי ליותר זמן הרגשתי כ"כ מושפלת שלא הצלחתי להביא את עצמי ללכת. ניסיתי להסביר לה. קראתי בקול בטלפון 'זה שיש לי צרכים זה לא סיבה לבזות אותי!' היא לא הגיבה לזה. ומשהו שם בחוסר המוכנות שלה לעזור לי, להבין כמה קשה לי ולעזור לי להגיע לפגישות, לעזור לי להתמודד עם התחושה שזה משפיל ושהיא הפכה לסוג של 'אוייב' שמנסה לשבור אותי בכח ברגע שתסכלה אותי. היא לא התנהלה שם בצורה שעזרה לי ואחרי שמתתי אלף מיתות מרוב שברי תקווה עלה רק זעם ושנאה כלפיה ש- למה? למה היא עשתה את זה. למה היא לא באה לקראתי ולא עזרה לי. אז זה לא נכון שאני לא מנסה להמשיך הלאה! עשיתי כמה דברים מאז הטיפול מעשית כדי להמשיך האלה. גם היציאה עם החברות- הכל כדי לעשות משהו עם עצמי ולהמשיך הלאה, לנסות להיות עם יותר הסחות דעת. אבל בתוכי, בתוכי זה נשאר הזכרון הזה שהייתי במצב שמאוד רוצה ומתאמץ ומנסה להסביר כמה הוא זקוק ולמה אבל היא לא עזרה לי. זה כאילו נצרב כמן חוויה כזאת. וכל פעם שאני מנסה לתפקד ולהמשיך הלאה וחווה קצת קושי אני נזכרת בזה שוב שוב ומתכעסת שוב ושוב. זה לא מרגיש כמו בחירה, כמו שאתה מציג את זה. זה פשוט קורה. משהו בהכרה עולה ומציף ככה, מציף רגשית. ואז אני באה לפלוט פה. אחרי שפלטתי פה במן 'אמוק נפשי פנימי' חזרתי לצאת עם החברות. לפעמים המח שלי שוב נשאב לזכרונות ההם. זה לא מרגיש בחירה אלא תופעה שקורית. מה אני אמורה לעשות מתי שזה קורה? איך מעיפים איזשהו זכרון רגשי לא טוב מההכרה שלא יציק יותר ומתמקדים בהווה נטו בלי הפרעות של פצעים נפשיים והיפגעויות? איך עושים את זה? זה לא נכון שאני לא מנסה. אני כל הזמן מנסה. לא פשוט. זה מן מאבק שכזה. לתפקד כנגד זכרונות ורגשות שלילים שמאיימים להציף ולשאוב לשחזורים האלה.
את יודעת, מצאתי את עצמי חושבת עלייך בטיפול שלי, כשלרגעים נפער בור כזה שאני מרגישה איך אפשר להישמט למקום הזה של להרגיש מושפלת לידה וחשבתי, איך מחזיקים את החבל הזה אני והיא ביחד את המקום הזה של הנעזר-ועוזר איך מצליחים לא לשמוט אותו אלא דווקא להתקדם בו יד אחרי יד להאמין? בעצמי? בה? דרכים... לא פשוט...
הי מימה, לא מזמן כתבתי מאמר ל"הארץ" והעורכים נתנו לו את השם "לאלף את המוח". העניין הוא שגם אילוף יכול להחוות כלא מכבד ומשפיל, לא? צריך למצוא דרך לצאת מהפלונטר הזה. אודי
אודי, אני משמעותית מאוד עבור הרבה אנשים. גם במישור האישי וגם במקצועי. אומרים שאושר = עשייה משמעותית ואכן אני מסופקת מהעבודה שלי (רוב הזמן). אז איפה האושר??? ולמה בכל זאת ריקנות גדולה? נטע.
אודי שלום, ראיתי באחד המאמרים שלך (לינק למטה) שכתבת: " ניתן להגיע לחוויות מהרחם וניתן אף לחוות את עצמינו בחיים קודמים." מה הכוונה בחיים קודמים? תודה לינק: http://www.mutuality.co.il/#!----/c1ub7
שלום גרג, אם קראת היטב, בטח שמת לב שכתבתי גם שחוויות אלו אינן מעידות בהכרח על אמיתות הדבר. נתתי זאת כדוגמא לזה שבהיפנוזה ניתן לחוות משהו שהוא יציר הדמיון (למרות שחוויות מהרחם בהחלט "נרשמות" בזכרון). אודי
הי אודי, האם התמדה בטיפול (מעל 5 שנים) חרף כל הקשיים והטלטלות, מנבאת יכולת התמדה בהחזקת קשר??? בזוגיות??? למשל שמתי לב שהטיפול עוזר לי להחזיק את העבודה. כבר מעל שנה במקום עבודה שיחסית טוב לי בו. ולגבי תשובתך ביום חמישי- שכתבתי על הילדים. תודה אודי. ממש הרגשתי אותך איתי. הילה
מה שלומך? רציתי שתייחס לשני דברים שהגבתי לך. אחד בקשר להודעה שלי "מה אני אמורה לעשות?" שאלת אותי בחזרה מה נראה לי שעושים. עניתי ורציתי לדעת למה אתה התכוונת, כי אני לא בטוחה שיכלתי לפעול אחרת. דבר שני- ענית לי פעמיים ולא ידעתי אם תשובותיך היו ציניות או לא. כתבתי לך "אודי אתה ציני איתי?" וגם "אודי באמת תענה לי". אתה יודע, אני פשוט חושבת שאני לא תמיד מצליחה לזהות. אז לפחות תעזור לי כאן. ודבר אחרון- חם! אפילו רותח! והקיץ רק התחיל.
הי חנה, תמיד יש יותר מאפשרות אחת לפעול. זה הרי עניין של בחירה. לגבי הציניות - אבדוק את ההקשר, איני זוכר. ובאמת חם... אודי
אודי, אני מרגישה בין המילים ובין השורות שלך אלי קצת תוקפנות. איני מקלה ראש בנוכחותך כאן ואף מעריכה את ההתנהלות שלך. אני גם מבינה מה מציעה הזירה הזו, וכן מבחינתי מנסה להעזר בכל מה שניתן עד כמה שניתן. לגבי הכח, מה לדעתך אתה עושה בו? איני מכירה אותך ממש, אך מנוכחותך כאן ברור שאינך עושה בו שימוש שיווקי, למשל. האם תוכל להמליץ לי על טיפול ומטפל? באזור הצפון? תודה שאתה
הי מילי, אין תוקפנות בדברי. יש אמירה מציאותית לגבי יכולתי לעמוד בציפיות הגבוהות מאוד ממני. המדיניות שלי היא לא להמליץ, בכדי לשמור את המקום "נקי" ככל האפשר. אודי
שהיא תתנצל מעומק הלב על הפגיעה שהיא פגעה בי. אני מתכוונת לפסיכולוגית. לא אכפת לי איזה מן פרקטיקה אתם למדת ליישם אודי. ברמה האנושית שבין אדם לחברו הייתי רוצה שהיא תתנצל ותבין את הפגיעה שהיא פגעה בי. לא מתנשאים כפי שהיא עשתה באטימות על אדם שבא מרקע כמו שלי. פשוט לא עושים את זה. הייתי רוצה לשמוע ממני שהיא מבינה ומתנצלת. העובדה שזה לא קרה תוקעת אותי במרירות.
מימה, קיר אטום את. אנסח זאת כך: אל תוותרי. תמשיכי לעסוק בזה והשקיעי כל טיפת אנרגיה שיש לך בדבר המאוד חשוב הזה. אסור, אבל ממש אסור להניח לו ולהמשיך הלאה. נסי לנטרל כל קול שיתחזה להגיוני ויאמר לך "קדימה". חפרי עמוק יותר, תתקרבני עוד יותר. ותני לה עוד ועוד כוח. תחכי עד שתשמעי את המלים המיוחלות, ואז אני בטוח שהכל יהיה אחרת. (ככה בדיוק את נשמעת) אודי
אתה מאמין לי שעברתי טיפול פסיכולוגי גרוע שנוהל בצורה כושלת? אתה מאמין לי שלא הבנתי את חשיבות ההתמדה והמטפלת לא הסבירה כמו שצריך. אתה מאמין לי שאולי עם מטפל אחר וטיפול אחר הגורל שלי מבחינת הזכרונות והפגעויות שסחבתי משם היה יכול להיות שונה מאוד? אתה מבין אותי אודי? ככ הייתי רוצה הכרה ממנה ושתעזור לי לתקן את החוויות. אודי למה לא נותנים לי את זה? אני עד כדי כך חסרת ערך בעיניה ובעיניכם כאנשי מקצוע שאי אפשר לסדר לי כמה פגישות איתה לצורך עיבוד גם אם היה טיפול גרוע? הזדעזעתי ממה שהתחלתי לחוות שם כי לא הבנתי מה זה טיפול ברמה החווייתית. אני בכלל חושבת שמטופלים כמוני צריך להכין מראש ולא בעמימות שהייתה. ובטח לא לחייך מול הקשיים שלהם. אודי אתה מאמין לי שקיבלתי טיפול לא מותאם וגרוע מהמטפלת עצמה ולא רק שזה שחזורי עבר או אשמה שלי? אתה יודע היא לא עשתה את זה מדזון ורוע אבל היא כן נכשלה וכשלה ושילמתי על זה מחיר כבד בהרגשות וזכרונות שלי. גם ככה הייתי מוחלשת. הייתי זקוקה לתמיכה מחזקת שם ולא מה שהיא עשתה או יותר נכון לא כמו איך שעשתה. בלי הבנה ואמפתיה לכאבים שלי.
הי מימה, אני מאמין לך שזה מה שאת מרגישה. עוד אני חושב שהטיפול כנראה לא התאים לך, אבל זה בדיעבד. אודי
החלטתי ללכת לפגישת יעוץ אצל פסיכולוגית שהייתי פעם בהרצאות שלה והתרשמתי מאישיותה. היא נחשבת סוג של 'אשת אשכולות' בתחומה. אני באה בלי ציפיות. גם לעצם החוויה של 'רציתי אז עשיתי' יש חשיבות עבורי. ואם היא תוכל לזרוק לי איזה התייחסות או אמירה שתזיז משהו זה יהיה בונוס. תאחל לי בהצלחה אודי? מאז שקבעתי רציתי אלף פעם לבטל את הפגישה הזאת. זה גם לא זול. אבל קשה לי לבטל.. החלטתי שאם כבר הרמתי את הטלפון וקבעתי אז ללכת על זה. תאחל לי בהצלחה? אתה חושב שזה מטופש מצידי ומיותר לקבוע פגישה חד פעמית עם אשת מקצוע, או שזה רעיון מעניין דווקא? אני יודעת עליה שהיא דווקא לא בעד טיפולים דינמיים ממושכים מאוד אלא ממליצה על קצרי טווח וכאלה שהיעילות שלהם ניכרת יותר. דווקא מתאים לי. יש לך דעה? מדמיינת אותך מושך בכתפיים באדישות כמו שאבא שלי בד"כ עושה ומשאיר אותי לבד עם עצמי כי מה כבר יש להגיד 'תעשי מה שנראה לך. עזבי אותי בשקט'. (מי אמר השלכה ולא קיבל? p: )
אולי גם הטיפול עצמו בסטינג שלו מעורר אותם? קראתי בספר של ראקר שידוע כי תסכול מעורר תוקפנות. והרי הסיטואציה האנליטית היא מתסכלת בהגדרה. למה שיהיה לפסיכולוגים אינטרס לתסכל אנשים ולעורר בהם תוקפנות ויתר רגשות קשים?
מימה, עשרות פעמים אמרתי לך שאיש לא מתסכל בכוונה כדי לעורר תוקפנות. התסכול שם, חלק מחיינו, והתוקפנות מתעוררת. למשל בעובדה המצערת שיום אחד כולנו נמות והכל זמני ומוגבל. יש לזה אינטרס? תאשימי את אלוהים ואת עץ החיים שהוא אסר על האדם לטעום ממנו? אודי
היום הגיע היא יודעת משהו נשבר, הוכנע, הוכרע בין שמחות של יום חול לשלווה של יום קודש בין צלילי ילדות למשובת נעורים בין פעמוני העיזים לקריאת מואזין נוף ילדות של חוף רחוק חולות זהב, חבצלות ורותם, אל גבעות האלה, האלון ושדות קיץ צהובים כאן עצרה והביטה איך נעות התמונות אין חיות בתוכה משהו נשבר, נגמר.
הי מילי, ראשון בצהריים. מקווה ששומעים גם תהליכי לבלוב וצמיחה ולא רק התפצחויות ושבירה. אודי
והאמת שקשה לי מאד שאני "רק" מטופלת שלו(גם אם יש לי חשיבות...)ושהיחסים ככ לא שוויונים,לא הדדיים,לא "כוחות" ,כשאני הזקוקה,אני זו עם כל הקשיים הבעיות הטראוומות והחרדות,אני זו שהחיים שלה ככ עלובים ומוחמצים,ככ בודדה בסהכ הכללי.והוא...נשוי עם משפחה משלו,עם תחביבים,עיסוקים,עבודה מכובדת ומלאה ,כשאני עוד אחת מעוד הרבה, הזמן שלי קצוב ומוגבל. זה מתסכל אותי.נותן לי להרגיש עוד יותר ילדה קטנה(כשגם ככה במילא מרגישה...),וגם אין לי מושג מה הוא באמת מרגיש כלפיי, שאלתי אותו אם אני יפה לדעתו?אבל הוא תמיד התחמק מתשובה.וזה גם מעצבן ומשאיר אותי בסוף רק במבוכה.(דווקא המטפל הקודם אמר בהתחלה ולא מעט,כמה אני יפה,כך ש...זה לא משהו שכנראה לא נהוג לאמר.ובכל זאת...הוא מסרב.אז אולי אני לא יפה לדעתו,ואולי גם רזה מדיי(כי את זה משומה הוא כן אומר).והכל מייצר איזו חסימה, ואני לא יכולה,ולא רוצה,וגם לא רואה מה הטעם בלדבר על זה, ובטח כשבמקביל גם יש לי הרבה כעס ופגיעות משאר התנהלות שלו שכבר עירערה לי שוב את האמון,וזה ככ סוגר אותי. איך לעזאזל עושים שהטיפול יהיה יעיל???ושלא אתחרפן??אני גם ממש מרגישה בחרדה קשה מהיום שהכלבה שלי(שכבר לא צעירה)לא תיהיה אני מאד מאד קשורה אליה.כנל יש לי חרדה מהזקנה והמוות חס ושלום של אמא שלי.החרדה מאד גדולה,וכל מחשבה על כך,ועל איך אשאר לגמרי לבד בעולם מבעיטה אותי ולעיתים ממש גורמת לי לבכות.ביחוד שאני כבר לא ילדה והשנים עוברות,ועושות את שלהן. מפחדת שאשאר לגמרי תלושה לבדי בודדה אתגעגע נורא עד כאב,ולא יהיה שם אפאחד עבורי.וגם כבר לא אהיה אטרקטיבית בכלל.והנה..שוב עולות להם הדמעות וחונקות בכאב.על מי? על מה ? ...כנראה שעל הכל.
הי לוריטה, הרבה מדברות כאן על הקושי העצום להזדקק. נדמה לי שגם את. אין מה לעשות אלא להתעמת עם החרדה הזו. אודי