פורום פסיכולוגיה קלינית

מיכל, בימים טרופים אלו, אשמח לשמוע בכמה מילים מה איתך. רק אם מתאים לך כמובן. נטע.

תודה יקירתי, אני בסדר, אכתוב כבר לך ולכולם בהודעה נפרדת...

וכבר כועסת על המטפל. מרגישה שהוא מנסה להשתלט לי על החיים ולקחת ממני הכל. למה אני מחויבת על פי החוזה הטיפולי לעדכן אותו במצבי על בסיס יומיומי (זה היה תנאי שלו לקבלה שלי לטיפול אצלו)??? זה לא הוגן!!! הוא "בעל שם" בתחום הפרעות אכילה, אז מצד אחד, זה מעניק לי ביטחון ותקווה, ומצד שני, מרגישה מושפלת.

היי, אני מאמינה שזה זמני, ההחזקה חייבת להעשות בהתחלה, אחר כך זה יפחת, החזיקי מעמד ואל תוותרי לעצמך, בהצלחה

ממנו בנוגע לדרישה שלו להיות איתך בקשר בין הפגישות, קשה לי להבין למה זה מפריע לך? למה את כך כל מתנגדת? אצלי זה היה נתפס בצורה כה שונה. הייתי שמחה. אני מרגישה שאם הייתי במקרה שלך, הייתי יכולה לכתוב הודעה כמו שלך כדי להראות שהנה אני זקוקה לטיפול כזה. תראו אותי אני מסכנה. אבל זו אני. ואני יודעת שסביר שכך הייתי מגיבה. זה מה שמעוררת ההודעה שלך אצלי. ותוהה איפה את בכל הסיפור הזה?

גם אתה צריך לשמור על עצמך, לצאת לחופשה, לסנן הודעות שמוציאות מאיזון, לענות לאלה לקונית. משהו כאן הולך ומתעצם ןגדל והולך ומתעצם עד שלא נותר מקום לפעמים אפילו לך... במקום הזה שבו רק על עצמי לדבר ידעתי ועוד הרבה שכמותי, נהיה קצת צר. מילי

בגיל 27 פניתי לטיפול אצלה. עם כל האידאליזציה המטורפת שלי שהיא נראתה לי כזאת מושלמת ואני כ"כ נחותה בהשוואה. היה טיפול נוראי, פוגעני בחוויה שלי גרוע, במהלכו במקום לנסוק לשמיים, התרסקתי לקרקע. במקום הישגים מרשימים וגאווה, חולשות ונחשלות.. ואפילו הגעתי לעוסית ואיכשהו השתבש באמצע ודבר התערב בדבר, ודבר הפריע לדבר, העוסית נדחפה באמצע למרות שעוד הייתי כ"כ קשורה אליה, לפסיכולוגית הזאת. ועשיתי לה 'אקטינג אאוט' מפה ועד להודעה חדשה והסתיים בקיטוע ולא טוב , ושנאה, לדעתי שנאה הדדית.. אבל גם חיבה.. אבל שנאה, פגעו בכבודי. שונאת ושנאתי אותה כ"כ אבל כמהתי אליה כ"כ בו זמנית. היא הפקירה אותי מתי שהיה הכי קשה. היא אכזבה אותי באלף רמות. היא היא... אבל התקווה שלי נשארה שם. אצלה. לא הצלחתי להרגיש יותר תקווה בשום מקום אחר. כאילו היא לקחה לי אותה ואני צריכה לבקש ממנה שתשיב לי אותה. דווקא ממנה. דווקא ממנה. ואחרי 6 שנים שוב היה איזה דיבור והאופציה לחזור לטיפול אצלה התחדשה כמובן עם כל ההגבלות והמגבלות שהיא עומדת עליהן. ואני לא ממש יודעת עכשיו מה לעשות. לפחות לפגישה אחת אני בטוח אלך, אנסה לחדש את הטוב על פני הרע. בהחלט ייתכן שהבטן הרכה שלי תתכווץ שם שאני אשב מולה והיא תעשה את תפקיד 'האמא הטובה' בתוך הקליניקה. בניגוד לרשעות האטומה שלה שהייתה , ויהיה לי אפילו קשה להסתכל לה בעיניים ואני מפחדת שארגיש שנאה במקום אהבה. אולי היא כן תצליח לעזור לי סוף סוף? אני כ"כ רוצה להרגיש אהבה ולא שנאה. אבל אני לא רוצה להתפשר על הכבוד שלי. היא פגעה לי בכבוד ואני רוצה שהיא תשקם את הפגיעה הזאת ותחזיר לי את התקווה . התקווה שלי שנשארה כמו בת ערובה אצלה בטיפול אחרי שעזבתי. תקווה שבכ"ז אני אהיה אדם שלם עם חיים טובים ומספקים ולא 'חלקיות' ולא 'נכות' ולא בולשיט. ערך עצמי וסיפוק אמיתי ויכולת לאהבה וגם לעוצמה נפשית להתמודד עם דברים. שתעזור . הלוואי שתעזור. 6 שנים הזמן הנפשי כמו עמד מלכת באותו מקום עמוק בנפש ששם חל השחזור. אני באמת רוצה סוף סוף להצליח להמשיך הלאה. באופן איירוני בגלל זה אני שוקלת דווקא לחזור אחורה להגיע שוב עד אליה. עם העוסית לא הצלחתי לעבור הלאה. לא מרגיש לי נכון שהשחזור קרה מולה והעיבוד אצל מישהו אחר. הרצף הוא אצלה אמור להיות. אצל הפסיכולוגית הזאת. לא אצל אף אחד אחר. אני רוצה להשתחרר באמת ולא רק ברגליים בזמן שהנפש שלי נשארת תקועה בחווית הפגיעה וקיטוע. אני רוצה להתשחרר מזה מבפנים ולהרגיש תקווה לעתיד יותר טוב בשבילי. לחדש זרימה. שיהיה גורל מספק. ולא רק 'חלקיות' והתאבלות ומכאובים ואפור. רוצה להיות שלמה וחיה ופועמת ומחוברת לעצמי וחזקה. עם רצון ויכולת לפעול למימוש. יכולת לסמוך על עצמי וקול לבטא. זהות ושייכות למין האנושי. ממקום טוב. ממקום גאה בעצמו. גאה בעצמי ועל מי שאני. לא נחיתות יותר :/ לא לעומתה ולא לעומת אף אחד! גם לי מגיע חיים טובים. מתישהו אני אקח נשימה עמוקה (מאוד) ואני אקבע איתה פגישה. במקביל אני מקווה כבר להתעופף מכאן כבר כדי שאוכל להשקיע את כל האנרגיות שלי בהתקדמות ולא במחאות. פה זה מן מקום כזה של מחאות שנהיה, כאילו זה מה ששירת לי. אודי תאחל לי בהצלחה? נראה לך יש תקווה שיהיה תיקון בשבילי והגשת חיים טובים מלאים ומספקים? אתה מאמין? מאמין שבסיכום הדברים יהיה טוב? התגעגעתי אליה ולהרגשת התקווה שהייתה פעם. אם היא תצליח לגרום לי להרגיש התחזקות וערך זה כבר יעזור. הלוואי שהיא תצליח. זה בעצם מה שאני צריכה ממנה. דווקא ממנה. עכשיו רק צריך להיות לי אומץ ללכת. זה עניין של אומץ לא אודי? נראה לי אפילו אני לא אצטרך המון פגישות בשביל זה, מקווה שלא אצטרך המון פגישות בשביל זה. כי אני כבר מבינה שאת המענה הסופי צריך לחפש בחיים האמיתיים ולא בטיפול. אז זה ברור לי מבחינת המטרה.

שאני קורסת לי ככה בין 2 הטיפולים ומרגישה בסופו של דבר הכי פחות מוחזקת מאז שהתחלתי טיפול בכלל... מטומטמת לי ואין מי שישמע ויראה..

כששמעתי שהייתה אזעקה בגליל... (מרגישה אולי שחדרתי לפרטיותך, אבל.. ומקווה שלא תכעס).

מהפחד שבאמת יכעסו עליי. אתה מבין? והייתה עכשיו בעיה באתר ולא רציתי שתלך עדיין. עכשיו זה חזר, אז אני שמחה שאתה עדיין כאן.

אודי, כמה תוקפנות יצאה ממך בתגובה להודעה של מימה: "להתאבל ולהשלים...". אני לא מעבירה עליך ביקורת (אולי כי חוששת...) ומבינה שגם אתה בן אדם בשר ודם, ושאתה אולי מרגיש מותקף שלא בצדק, ושהגיעו מים עד נפש, אבל חשוב לי שתדע שהיה לי קשה לקרוא. הגוף התכווץ ודמעות זלגו. לא יודעת למה הגבתי קשה כל כך (או שכן יודעת, לצערי). סתם רציתי לשתף. נטע.

ואני רוצה לומר לך שמאוד מאוד מאוד שמחתי על תגובתו של אודי להודעה ההיא.. כשקראתי את מילותיה, הרגשתי שהבטן שלי מתכווץ.. הרגשתי עליה זעם נוראי.. הרגשתי שאני ממש רוצה להרביץ לה.. חשבתי לעצמי : חוצפנית !!!!! מה אודי חייב לך ? אודי לא חייב לך כלום !!!!! מה את זורקת כל כך הרבה ג'יפה על בן אדם שקורא את דברייך , סופג,מכיל ומכיל ומכיל ומכיל ומכיל... די !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה כבר בלתי נסבל... לפני שקראתי את תגובתו של אודי הרגשתי מייד שאני צריכה להגן על אודי.. אין לי עכשיו אנרגיות לכך.. כשקראתי את תגובתו של אודי, הרגשתי הקלה.. הרגשתי שאודי שומר עלי !!! שאני לא צריכה לשמור עליו. שהוא מספיק חזק להגן על עצמו ולכן אודי לא "על הכתפיים שלי " אני מודה לאודי !!!!!!! מרגישה שאודי שומר על עצמו, עלי, על מימה !!!! (דרך הגבול הברור שהציב לה סוף סוף ) ושומר עלינו כקבוצה פה בפורום !!! לי הגבולות הללו מאפשרות שקט, מנוחה. אודי תודה !!!!! במבי.

התגובה שלי לא פורסמה

לומר ש... אני בסדר ולא לקחתי מאד קשה את ההחלטה של אודי להגיב לי כך ולא אחרת. אני מבינה שנמאס לו 'מהבעיטות'. יכול להיות שבזמן אחר הייתי גם מרגישה כמוך מן כיווץ ודמעות, ואולי שקוראים את מהצד אז נראה יותר צורם. לפעמים לא מקבלים את התגובות האמפתיות ואולי אפילו להיפך, מקבלים תגובות 'קשות'- אבל החכמה היא לשרוד את זה. לא להרס. ואם כבר בטיפול עסקינן נראה לי שזה אחד המטרות שמנסים שם להשיג עם כל הרגישות יתר המטורפת שלנו לכל ניואנס הכי קטן ופצפון של מענה לא אמפתי. במקרה זה לא הרגשתי 'מותקפת ונהרסת'. הרגשתי פשוט שלאודי נמאס. זכותו. אני די קרציה בלופים שלי, לא? לצערי, זה לא הכי בשליטה תמיד... תרגישי טוב .

אודי, אתה בסדר ?? דואגת לך. מאוד. יודעת מהאתר שלך שאתה גר בגליל המערבי. אתמול דיברו על נפילה ביישוב.. לא ציינו איזה.. אני דואגת לך.. בכלל המצב הזה מערער אותי לחלוטין. אני ישנה לא טוב. מפחדת להתקלח. מפחדת לצאת החוצה. מפחדת מצליל האזעקה וכל צליל שמזכיר. כולל מסירנות של אמבולנסים ,מכבי אש ומשטרה. אודי, אני מפחדת. אתמול, שוב שמעתי את האזעקה הזו.. כמו מפלצת מרובת רגליים שפותחת את הלוע ויוצאים ממנה לשונות רבות של אש ,שמשמיעים רחש שקט.. מפחיד..מאיים :פששששששששש... עוד רגע וייתפסו אותך..אתה מתח לרוץ..מגביר מהירות, מנסה לברוח, לנוס על נפשך.. יודע מראש שזה אבוד.. אין לך סיכוי מולם.. עוד רגע וישלחו את טלפם,ימחצו אותך כמו מקק חום קטן.. אף אחד לא יידע מה פה קרה.. אין עדות .. שתיקה..

לפני כמה דק' שלחתי הודעה לאודי שחשבתי עליו אתמול כששמעתי שגם לגליל זה הגיע... אני פחדתי שאולי הוא לא יאהב את זה ששאלתי... אבל עלייך הוא לא יכעס (: (אז מניחה שגם עליי לא). את יודעת, אתמול קמתי מהמיטה בבהלה, חשבתי ששמעתי אזעקה, אך מסתבר שזו הייתה ניידת. מרגישה שאני כבר לא מבדילה בין הסירנה לאזעקה. באמת מפחיד.

ראשית, רוצה לתקן את דברייך לגבי הכעס של אודי אלי.. אודי כתב לי מס' פעמים מילים לא קלות בכלל.. בפעם הראשונה, כשהייתי פה חדשה..בתחילת נובמבר 2009.. פעם סוריקטה עשתה קישור לקטע ההוא.. אודי כתב לי אז מילים קשות ביותר.. עניתי לו. התכתבנו בפורוםר והתפייסנו... לדעתי זה קרה פעם נוספת מתישהו.. כשכתבתי לאודי שאני דואגת, בכלל לא עלתה בדעתי המחשבה על איך הוא יגיב.. כתבתי את מה שהרגשתי. והאמת היא שנרגעתי רק כשראיתי שהוא מעלה הודעות. הסקתי מכך שהוא בסדר,ורגעתי. ולמה כתבת ש "אבל עלייך הוא לא יכעס :) " ? ואם אלו מחשבותייך הן בודאי מלוות ברגש ..ובטח לא סמיילי מחייך ? אני מניחה שאם אלו היו רגשותי ..הייתי מרגישה קנאה , ומשתפת בכך את האנשים פה בפורום.. חנה.. יש לי בקשה.. אם את מסכימה.. תפתחי..תני מקום לרגשות שיש לך..אולי כעס עלי ?? קנאה ?? זעם ?? אני מאמינה שכשפותחים ומדברים, מרגישים שחרור.. אני מרגישה כלפייך הרבה חום ורוך .. כל כך מבינה אותך כשאת מתארת בספונטניות את הפגיעה שלך מחברות וכו'.. מחייכת בהנאה כשאת מתארת כל מיני סיטואציות. רגעיות /ממושכות.. איתך-במבי.

ההיגיון שלי אמר שאני לא צריך אנשים סביבי (גיל 16) בגלל שאף פעם לא הייתי ממש ממש בודד הבאתי את עצמי למצב הזה אולי בגלל ששכנעתי את עצמי שאפשר להסתדר בלי אנשים ולא הבנתי את החוסר שזה גרם לי רק אחרי כמה שנים של בדידות קשה מאוד מה אפשר ללמוד מזה לעתיד? להתייעץ עם אחרים? להקשיב לתחושות בטן? נ.ב אודי - שלחתי לך מייל שבוע שעבר לגבי עלויות, אשמח לקבל תשובה במייל :)

על מה שאני מכתנן לעשות בחיים ולהעזר בו עוד הרבה הרבה שנים.. כנראה את ההיגיון המוטעה שלי לא אצליח לשנות. וסליחה לגבי מקודם לא ידעתי.

זה כמו מאסר עולם.

זה לא הנבכים חל עבכעםפח בעדכון לכבודי יסכים הילה

מה שלומך? איך את מרגישה?

לא טוב

תשובתך ממש נגעה בי פגעת בול הילה

היה לי חבר במשך שנתיים וחודשיים. הכרתי אותו כשהייתי בתיכון והוא היה בן 26 . הוא בהתחלה היה הדבר הכי מתוק שראיתי. אהבתי אותו מהרגעים הראשונים שלנו ביחד. בהתחלה הוא ראה הודעה שכתבתי כשהייתי עצבנית ומאז הוא זוכר אותה כתבתי שאני אבגוד בו. זה היה לפני שנתיים. אחר כך התנצלתי ביקשתי סליחה ומה לא. אחר כך היו כל מיני גילויים של זלזול והוא פגע בי המון. בגלל שלא התייחס אליי וירד עליי. כל כך אהבתי אותו. גרנו ביחד עשיתי כל מה שהוא ביקש . הוא ביקש ממני ללכת לעבוד עשיתי הוא ביקש שאנקה את בית עשיתי למרות שהיה לי מאוד קשה. כל פעם שפגע בי סלחתי כי אהבתי אותו. הוא נפרד ממני 5 פעמים . ובכל הפעמים האלה בכיתי לו שיחזור כי אני אוהבת מאוד. ולפני שבועיים התקשרתי אליו בבכי שיחזור והוא ניתק לי בפנים. הכאיב לי כל כך. למה? למה הוא מכולם? לבן אדם שהכי אכפת לי ממנו. כל החודשיים האלה אני ובוכה וקשה לי. כל יום. קשה לי לקום בבוקר קשה לי לאכול קשה לי ללכת לצבא ולעבוד. אני קורסת בבית ונופלת למיטה לבכות עד שארדם. ככה במשך חודשיים.אני כל כך אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות . הזמן לא מרפא אותי. אקבל כל עצה

שמטופל אומר 'אני רוצה לבוא לפי הצורך ולא לשלם משבוע לשבוע. זה סתם יקר'. והמטפל מסכים. בשלבים מאוחרים יותר בטיפול כשמשהו משתבש המטפל טוען 'לצערי לא הצלחנו שתגיע מסודר. הניסיון שלנו מלמד שצריך להגיע בצורה מסודרת לפגישות'. האם היה מותר בכלל למטפל להסכים שמטופל יגיע לפי בחירתו? מדוע לא הסביר המטפל מלכתחילה שטיפול הוא תהליך על פני רצף והעקביות חשובה? האין זו אחריותו של איש המקצוע להבהיר דברים ככגון זה על ההתחלה ולא שנתיים אחרי להגיע למסקנה שהגיע? איל אתה מקבל מטופלים אודי? אתה מבהיר להם על ההתחלה שצריך לבוא מסודר? או גם מאפשר שמי שרוצה לבוא לפי הצורך יוכל לעשות זאת?

היי אודי, רציתי לדעת אם פסיכולוג יכול לטפל רק מהרגע שקיבל את הרישיון שלו? אני שואלת כי יש פער גדול בין הזמן שסיימה את לימודיה ועד לתאריך קבלת הרישיון(זה מופיע באינטנט),, תודה..

כמה זמן אורך התואר הראשון וכמה השני? כמה זמן ההתמחות ומתי אפשר להתחיל לטפל באופן רשמי ו/או פרטי? כמה מטופלים ביום יש בערך למטפל שעובד בקליניקה פרטית? מעניין אותי.. אם לא תענה/ו לי אאלץ לשאול אותה(: וזה יקח זמן.

ממה שאני מבינה ונראה לי גם מאד הגיוני ,טיפול דינמי ,מהותו יצירת קשר,יצירת אינטראקצייה בין שניים ושיש בו הרבה אינמטימיות ,אז...כשפסיכולוג למשל נפגע/מתעצבן/כועס/נגעל וכל רגש שלילי אחר, האם יש מקום שהוא יביע את תחושותיו? גם מתוך שיקוף למטופל על משהו שמכעיס אותו למשל בטענות של המטופל כלפיו,וגם מתוך הדיאלוג בינהם כולל דוגמא אישית שלו לשיח פתוח וכנה שטיפול מעודד לו(וכמובן בגבולות ההגיון ושמשרת את הטיפול) או... שעליו להמנע מכל הבעה רגשית שכזו מאחר וזה שייך לטיפול שלו ולא כביכול על חשבון הזמן של המטופל ולכן הוא לא צריך להביא את זה.? ומה אם מתפלק לו??פתאום יש תגובה אוטנטית שלו,למצב שישנו באותו הרגע,שאחכ הוא מצטער על כך, ועוד מנסה להחליק את זה כלא היה ולהמשיך הלאה ולא לתת לזה מקום.אבל... זה עדיין ישנו.קיים.אי אפשר להתעלם.ויש לזה מן הסתם גם השפעה על המטופל שרואה את התגובה שלו . כלומר יש פה למעשה איזשהו חוסר אוטנטיות אם המטפל מרגיש משהו ומשתדל שלא לתת לזה מקום כל עוד הוא מודע ובשליטה מלאה. ובכלל...איך מטפל שמרגיש תחושות שליליות למטופל יכול לעבוד איתו,זה הרי בסופו של דבר זולג ומורגש...גם אם לא אומר.? זה לא המצב שאני חשה בטיפול שלי באופן כללי,אבל היתה איזו סיטואצייה בהקשר של משהו מסויים שהיה וזה עורר בי את כל התהיות הללו,וגם זה מסקרן ברמה העקרונית.מעבר לכך כבר חוויתי בעבר מטפל שאמר לי בסוף דברים קשים מאד שחש ולא היה מסוגל כבר להמשיך(וזה אחרי שגם אמר דברים הפוכים לגמריי בהתחלה ובאופן גם די קיצוני).אז...ברור שזה מלחיץ ומעלה חשש.(ואולי זה עניין של גישה טיפולית??) וכן הייתי רוצה לדעת מה המטפל שלי חש כלפיי, ובעיקר שידבר איתי על הדברים בכנות אם משהו מפריע לו ,כי הרי תכלס זה גם קשור אלי מן הסתם,לדינאמיקה איתי,לקשר בייננו ,וזה לא רק שלו עם עצמו,וגם מורגש!. ולא היתי רוצה גם שיצבור, וחלילה אחכ זה עוד יתעצם ויתנפץ לי בפרצוף.וגם חשובה לי מאד האוטנטיות של מה שקורה למה שמדובר,ולא שתיקות מצידו,זה רק חוסם אותי יותר.אני רוצה שהדברים יהיו באמת ולא כפאסון טיפולי!או מוגדר כ"כשל אמפטי" כלפיי.זה מקומם .ואולי אני רוצה ממנו משהו שהוא לא במסגרת חוקי הטיפול??ולהרגיש אחרת איתו??ועלכן מתקשה לשמוע תשימוש במונחים הללו כלפיי?? זה בעייתי.כי זה כל הזמן הגבול והאיזון הדק הזה בין הדברים.מלאכה לא פשוט.שמעוררת הרבה תיסכול.אודי אשמח לתשובות והבהרות מצידך ובתור מטפל שמתמודד בטח עם סוגיות שכאלה,.תודה.

אני גם מתלבטת עם עצמי לא מעט. רוצה לדעת מה היא חושבת עליי מה היא מרגישה כלפיי. אני חושבת שיצא ששאלתי אותה ולא קיבלתי תשובה מספקת (את הקודמת בטוח שאלתי ואף פעם לא ענתה לי). לפעמים יכולה לראות שהיא עצובה ובוכה בהקשר לדברים שאמרתי וגם להפך כמובם. היא גם כעסה עליי, פעמיים אני חושבת (והיה לי מאוד קשה לחוות את הכעס שלה כלפיי, אני מבינה לגמרי על מה זה היה ומקבלת). מעבר לזה אני לא יודעת. לא יודעת מה היא מרגישה ביחס אליי. אני יכולה לראות אם היא לא מרוצה לפעמים אבל ממש רגשות לא כ"כ.

היי איננו יודעים אם כאן המקום או הפורום, אך מאחר שהננו במצוקה נוראית, נשטח את שעל ליבנו כעת. לפני 3 שנים התגייס בנינו בכורינו לצבא, ומשרת בחיל מאוד משמעותי וסודי. אט אט עלה הוא בסולם הדרגות בצבא, הפך להיות מפקד על 25 חיילים וקיבל חייל מצטיין. נותרו לו עוד כשנתיים לשרת. מיותר לציין שהוא בחור מדהים, חכם עם יכולות מדהימות. 760 פסיכומטרי ובגרות מדהימה. הוא מוערך מאוד בצבא ותפקידו שוב סודי ביותר. מאז שהתגייס חיינו השתנו על פיהם. חיינו וחייו. מנער תוסס וחברותי, מצחיק וצוחק הוא הפך לאדם מסוגר. אינו יוצר קשר עם משפחתו המצומצמת או המורחבת. במפגשים משותפים מכונס בעצמו ושתקן גדול. שמחת החיים חלפה מעולמו כמו גם חבריו. היום שמנו לב שאינו יוצר קשר עין עימנו כלל.מדברים עימו והוא מרכין את ראשו. כפי שידוע לנו בצבא הוא מתפקד מצויין. כל זמן שהוא שוהה בבית ,הוא משוחח בפון עם המפקדים שלו ועם הפקודים שלו.שם הוא נפתח וזורם. השאלה שלנו אם יש סיבה לדאגה, בעקבות ההסתגרות, ההתרחקות, וההתכנסות בעצמו כשהוא עימנו. כמו כן שוחחנו עימו היום ושאלנו אם הוא צריך עזרה, או אם משהו מציק והוא ענה בשלילה. קשה היה לנו לדובב עימו לשוחח קצת יותר. אני דואגים מאוד מאוד מאוד מה עושים?

אני רק רוצה שקט נפשי ופניות להתעסק בחיים עצמם ולא לכאוב עוד מאכזבות מטפלים. אני רוצה מטרות ושאיפות ולחוש חיה ומכווננת לעתיד. מה יכול לעזור? הכל משתחזר לי גם פה. איך יוצאים מזה? איך אחייה את חיי באופן נקי מלא פניות להגדיר לעצמי מטרות ולממש בלי כל החיטוט החולני השואב הזה במכאובים ושחזורים מהעבר? גם מהפסיכולוגית קשה להרפות בתוכי. האם ללכת אליה? לא ללכת? הלוואי ויכולתי כבר להתפנות באופן מלא לחיי.

אודי אתה בתור פסיכולוג למשל עובד בעבודה שאתה מאוד אוהב ומקבל הכרה והוקרה וחש בוודאי בר מזל, יש לך גם משפחה. התממשת בחייך. עכשיו פונה אליך נאמר אדם כמוני ומשלם הרבה כסף בשביל תקווה לחיים מספקים וטובים גם ובעבור ההון תועפות שפסיכולוגים גובים ביחס לשכר מינימום של אנשים יוצא שמכוונים אדם כמוני להסתפק בחלקיות? לכאוב? להתאבל? איך אדם כמוך שלא נאלץ להספק בחלקיות הזאת אומר להשלים עם חלקיות ולהסתפק? זה לא נראה לך חצוף לקחת מאנשים ככ הרבה כסף כדי לתת להם כזה סוג של מענה? שיתאבלו על החלקיות? אז למה לקחת 200-300-400 שח לפגישה במשך שנה שנתיים שלוש? אם בסוף כל הפואנטה זה להתאבל ולהסתפק בחלקיות בזמן שאנשים כמוך אין להם גורל כזה ? אין פה צביעות? רק אני רואה את הצביעות? אתה רואה את הצביעות? אתה רואה פה צביעות אודי או לא? ואל תשקר שפסיכולוגים לא מתסכלים. עצם השמירה הבלתי מתפשרת על הככלים של הסטינג מתסכל כמיהות של מטופלים רבים. ורגע לפני שתרשום לי 'טוב אנחנו רשעים' ותהפוך הכל להלצה אשמח דווקא לתגובה עניינית יותר לטענותיי.אם היית בנעלים שלי אתה חושב שהיית מרגיש אחרת ממני? שכן היית מצליח לחוש הכרת תודה לפסיכולוגים אם היו מתסכלים ומכוונים אותך להסתפק בחלקיות ולהאבל? כאילו תקשיב מה הציעו לי תמורת כל כך הרבה כסף. איפה ההגיון? אה שכחתי.לא שילמתי למטפל בשבילי. שילמתי לו בשבילו. כי הוא עבד קשה. אודי אתה לא רואה את הצביעות? רק אני רואה אותה? ואולי הצורך הרגשי שלי בהתקשרות צריך להיות חזק יותר מן הצורך בצדק ואמת. כי רק ככה לטיפול פסיכולוגי יכול להיות סיכוי להעניק משהו. אם שמים רגש בצד ומסתכלים נקי על האמת זה מלא צביעות. אתה לא רואה? רק אני? :/

סתם הערה- במו אוזני שמעתי עשרות פעמים אנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי פרטי טוענים שהם לא רוצים לעשות זאת דרך קופות חולים ושירות ציבורי כדי שלא יופיע להם בתיק הרפואי תיעוד לסוג כזה של קשיים והתמודדויות, מחשש שלא ידפוק להם את החיים בעתיד במקומות תעסוקה והכשרה למיניהם. והחשש הזה מביא המון פרנסה למטפלים בשוק הפרטי. נקודה למחשבה. גם טיפול בשירות הציבורי נחשב מוגבל יותר, עם תורים ארוכים מאוד ומבוצע בידי מתמחים פחות מנוסים. ואולי הכי קריטי כאן- אני כבר משוקעת בתוך תהליכים טיפוליים אצל מטפלים בפרטי (פסיכולוגית ועוסית) וכנראה הן הולכות להיות הכתובות האחרונות שלי בעולם הטיפולי כי ממש אין לי אנרגיות נפשיות להתחיל תהליכים מחדש אצל מטפלים חדשים. הנפש שלי שבעה מקטיעות והתחלות. הרצף יותר חשוב מהכל עכשיו. גם התעלמת מהטענה שלי בהקשר הרחב שלה. זה לא שרק הטיפול יקר -אלא הוא יקר ומאכזב ביחס לתמורה שהוא נותן. כאשר אומרים לאנשים להתאבל ולהסתפק בחלקיות. עם כזה הרבה כסף שגובים זה קצת חצוף בעיני להציע חלקיות. אבל לדעתי הכסף בטיפול אינו מטרה אמיתית או עיקרית. זה עוד אמצעי שנועד לשרטט גבולות בין מטפל למטופל ולאכוף. לגבי זה שהבאתי את הטענות באופן אישי אלייך צודק. זה לא לעניין כי לא אתה באופן אישי אכזבת אותי כ"כ בטיפול.

סוג של כפייה בתהליך אנליטי של הגבולות ההגבלות על הנפש. אני כאילו לא חייבת להסתפק מחוץ לטיפול אולי אבל בתוך הטיפול ועוד איך כן! מטפל לא מתפשר ומחייב שאם אני מעוניינת בהמשך קשר והתקשרות עימו עליי להסתפק בחלקיות שהוא מציע תחת התנאים שהוא מציע והיה משהו בעקשנות שבה עמדו על כך שגרם לי להרגיש שמנסים להכניע אותי בכח וכן לחייב . אתה אומר שאני לא חייבת. אבל כל עוד הייתי שם בטיפול- בהחלט המסר היה 'את חייבת'. רוצה טיפול? כמהה לקשר עם המטפל? אז את חייבת להסתפק בתנאים שהוא מציע. חייבת! לגמרי חייבת. חובה כפויה. חייבת. או להפסיק ללכת, לוותר על הטיפול.. ומי כמוך יודע כמה זה קשה אחרי שנקשרים ביחסי העברה למטפל. אז זה מצב מאוד קשה 'וקורע' נפשית. בייחוד בדיעבד - כי זה לא שידעתי מהראש מה מצפה לי שם. אז כן חייבו אותי. חייבו אותי להסתפק. בהחלט חייבו. בטיפול מחייבים! זה לא משהו שהייתי ערה אליו לפני ההתנסות בזה. עכשיו נשאר רק לבחור. להמשיך בטיפול או לא. אני לא חייבת.. אבל מה לעשות שהנפש נותרה תלושה ואני מרגישה שחייבת כמה פגישות נוספות לנסות לעכל דברים ולסיים בצורה יותר טובה :/ כן, סובבו לי את היד והכריחו אותי. לגמרי הכריחו אותי. הכריחו אותי להיות חייבת לקבל את תנאי המטפל. אומרים שזה לטובתי. לא מצליחה להבין אבל התעייפתי. חייבת ועוד איך. חייבת. חייבו אותי. אילפו אותי. שברו אותי. רק כי הייתה בי הזדקקות והיו צרכים. אני צריכה להדחיק את כל זה ולשתף פעולה, כאילו זה לא הרגיש ככה, אבל זה כן הרגיש ככה. אני לא אותו אדם שנכנסתי לקליניקה שלה. התמימות שלי מתה לה. התפכחות. התפכחות :/ עכשיו המשימה שלי זה איכשהו לסלוח ולהעביר את הטיפול ההוא לפסים טובים.

אני מרגישה שאני אוהבת את המטפלת שלי ברמה יותר מידי קיצונית..( בגודל היקום כולו.. סתם) אז אולי זאת כבר התמכרות ופחות אהבה? ולחנה.. אם אז זוכרת סיפרתי לפני כמה זמן שזה מעצבן אותי שהמטפלת שמה את הטלפון על רטט וכל הזמן זה מפריע (אמרת לי לעדכן בזמנו ונזכרתי בזה פתאום).. אז בפגישה שאחרי שרשמתי פה את ההודעה.. מבלי להגיד כלום בנושא,, היא פשוט התחילה לשים את הטלפון שלה על שקט,,(אחרי שנתיים שהיא עם רטט!).. ממש הזוי ,, צירוף מקרים או שיש סיכוי קטנטן שהיא קוראת אותי פה? נשמע לי לא סביר.. יש סיכוי שמטפלים קוראים אותנו פה? נכון שזה חסר סיכוי?

הגבתי לך אך זה לא עלה משום מה. אולי עוד יעלה. אנסה שוב, ברור שאני זוכרת את מה שקרה.. אכן מוזר שהיא פתאום הפסיקה. אני לא יודעת אם היא קוראת או לא, אבל מקווה שאם כן היא תאמר לך. אני חושבת שאת צריכה להעלות זאת מולה. גם זה שהפריע לך עניין הרטט, גם זה שפתאום היא הפסיקה ושאת חושבת שאולי היא קוראת. אגב, אני הייתי כועסת אם המטפלת שלי הייתה קוראת בלי ליידע אותי. אני גם יודעת שהיא לא עשתה זאת ולא תעשה ללא רשותי. בהצלחה!

מחר הוא יעלה על המטוס לשבוע ימים היום נפגשנו וכבר אני מרגישה את הזעם הבלתי נשלט הרצון להרוס ולשבור להרוס לו את החופשה לפגוע השעה אחת בלילה ואני לא נרדמת כמעט הייתי אומרת מבעיט/מפחיד/מעורר חרדה חרדה נוראית שלופתת אותי כמו תמנון רב זרועות גם כשמוציאה רגל אחת של התמנון הארס נשאר והתמנון נצמד כל כך חזק שאין שום אפשרות להעיף אותו לקיבינימט כל הקשיים שאני מתמודדת איתם ביום יום- הילדים המצב הכלכלי והעבודה הולכים ומתעצמים גדלים כמו עצמים בחלל לממדים בלתי נשלטים אני כועסת על עצמי שאני כועסת עליו שהוא יצא לחופש אני הרי מבינה שמגיע לו אבל הקול של הילדה שבועטת ברצפה ושוכבת על הרצפה הוא יותר גדול וחזק הילה

אודי זה לא מחזיק אינ משקרת. היא אומרת תתחזקי כדי שתוכלי ללכת. אודי הז לא מחיזק. אין יל למי לפונת. אינ פוחתד סילחה

אפשר להיות פה קצת?... לקבל קצת חיזוק?... הריקנות הזאת והחוסר רגש בטיפול והכלום הזה..ממשיכים בטיפול.. שורדת את המקום הזה כבר כמעט חודשיים, וממשיכה בכל זאת... ההבנה שזה הגנות, לא מקלה כל כך. זה ריק. מנותק. מנותקת. חסר משמעות. תלוש. תלושה. קשה לי עם זה. כלום לא מחזיק... לא הוא, לא המפגשים, לא אני.... אני מפחדת. רחל.

איזה קטע הזוי עברתי היום.. אני נוסעת בדרך אליה, חלונות הרכב סגורים, המזגן פועל ואני מקשיבה לרדיו ברכב .כשאני חונה ליד הקליניקה שלה.אני שומעת מהרדיו : אזעקה נשמעת עכשיו ב... ואני אומרת לעצמי, זה לא ייתכן.אני פותחת את החלון ושומעת באמת אזעקה. יצאתי וסגרתי את הרכב, כשנעמדתי (תוך כדי אזעקה) ליד דלת הכניסה שלה. אני שומעת אותה פתאום קוראת לי... בואי, בואי מהר לכאן.. עמדנו בכוך כזה .היא אמרה לי משהו..לא זוכרת..אולי אמרה עוד דברים? נדמה לי שמתישהו כשעמדנו בכוך היא חייכה אלי (?) שמענו מס' פיצוצים ונכנסנו לקליניקה שלה.. החוויה הזו נחוותה אצלי כמשהו מרגיע.. נראה לי שאם אשמע שוב אזעקה, התמונה הזו שחוויתי היום תהיה לי מול העיניים ואפחד פחות.. מה דעתך אודי .חתיכת קטע עברתי היום. נכון ? מברכת אותך ואת כולכם בשבת רכה,נעימה, שקטה, ללא אזעקות וללא מטחי רקטות במבי.

באמת נשמעת חוויה נעימה (למרות שבמהותה כמובן היא לא) שבת שלום!

עם כל העצב של המצב הביטחוני והמלחמה הזאת.. אני ממממש מקנאאאה בך.. היית עם אמא צביה בזמן אזעקה.. זה כאילו שאת ילדה ואמא לידך דואגת לך ואת רואה בעיניים שלה את האהבה אלייך.. ואתן ביחד.. בסיטוציה מלחיצה.., ויש רגש עוצמתי ניראלי באותו הרגע.. אני הייתי אפילו מרגישה כמו תיקון לחסכים מאמא שלי.. אמא שומרת על הילדה שבך..

אודי, אני חרדה. חרדה לחיילים שלנו, חרדה לתושבים שבעוטף עזה, חרדה לבן שלי וחרדה למטפל שלי. מפחדת שיקרה לו משהו. אני מפתחת בו תלות. הנה, זה קורה. הפחד הגדול שלי מתממש. אני רוצה "לשקוע" בזה ולהתמסר, והוא מאפשר. נוכח בחיים שלי באופן יציב. אודי, זה בסדר? זה יהיה בסדר להניח את הראש בלי לדאוג... מנסה להיות ילדה גדולה, ולא מצליחה. אבל מה יהיה אח"כ? מה יהיה אם הוא יפגע בי? אם יקרה לו משהו? רואה בצורך הזה משהו שלילי. זה בדרך כלל השלב בו אני עושה משהו והורסת. בד"כ פוגעת בעצמי. אודי, תרגיע. תדייק. זקוקה לזה מאוד. נטע.

רק שתדע...

הגבתי להילה בעץ שלה ולא עלתה התגובה, תוכל לבדוק? חוצ"מ, מצטערת על קצב ההודעות שלי לאחרונה :( תודה שאתה... הנוכחות שלך יקרה לי.

היי אודי, למה אני צריכה שתגיד לי שהכל בטיפול שלי בסדר? שהמטפל כשיר, יודע מה הוא עושה, ושאני "בידיים טובות"? אודי, כל כך קשה לי לבטוח ולהודות בפגיעות שלי. זה מרגיש לי דפוק להזדקק כל כך. אני בת 31, כבר ילדה גדולה, וילדות גדולות לא בוכות. אודי, אם המטפל שלי היה עושה משהו שהוא נורא לא בסדר בעינייך אז היית אומר לי? היית שומר עליי? נטע.

ותבין מה עובר עליי..

מה זה גבולות אם ככה? תעשה לי סדר... למה לנטע זה בסדר שהוא זמין כל הזמן ותמיד עונה לה בזמן סביר? אף פעם המטפל שלי לא הציב לי גבולות, ולא שאלתי אותו אף פעם מה הגבולות.. גם לי הוא זמין רוב הזמן. ולהיפך. הוא מאפשר לי לכתוב לו הודעות, מיילים...ואם קרה משהו משמעותי- אז להתקשר...והוא עונה לי תמיד באותו יום או למחרת..אלא אם כן, קרה משהו. והוא שמח שכותבת לו ואומר את זה. בפגישות תמיד הוא מוסיף חמש או עשר דקות...בייחוד אם זה פגישה סוערת..הוא מתכנן מראש בתקופה האחרונה שהפגישה תהיה שעה ולא חמישים דקות.. הוא אף פעם לא אמר לי "אסור", "לא מסכים" ועוד- אולי רק לגבי חיבוק.. אז למה אצלי זה נתפס כחוסר גבולות? כטשטוש גבולות? למה אני נלחמת אם עצמי אם כן לכתוב לו או לא, אם זה בסדר? אולי צריכה להיות בתוך הגבולות היותר רחבים שלו?..ולאפשר לעצמי גם שם להיות?.. או שאולי זה לא נכון, ואני צריכה מצידי ליצור את הגבולות, כי הוא מבחינתו זה לא משנה לו??... רחל.

רחל יקרה מבינה אותך כל כך. גם לי בהתחלה זה הרגיש לא נכון. יש לי קושי "לקבל" ולשאוב נחמה מקשר עם אחרים. אני ישר חושדת ונכנסת לחרדות. אני חושבת שזה בדיוק מה שהוא מנסה ללמד אותי. נטע.

הרבה פעמים אני קוראת אותך ומזדהה עם המורכבות של הרגשות שלך לגבי הטיפול... אני כבר שנתיים שם... וההגנות, הקושי לקבל ולהיות - עדיין שם. זה מתסכל, מייאש, ובעיקר - מייסר את הנפש... רחל.

האמת שלא מבינה הרבה. אגב רציתי לשאול מהספריה את ספרייך, יש לי מנוי חדש שם(:, אך ספרייך נמצאים רק בספריית העיון, היינו לא ניתנים להשאלה. אז בהזדמנות אבקר שם. ולשאלה- בהרבה או חלק, מתשובותייך כאן אתה ממליץ על טיפול בהיפנוזה. אני בטוחה שזה קשור לזה שאה עוסק בזה. מתקשה לנסח את השאלה, האם אתה באמת חושב שזה מתאים תמיד כשאתה כותב? האם למטופלים שלך אתה ממליץ גם באופן שגרתי על טיפול בהיפנוזה? סתם מתוך עניין. לא חייב לענות אם לא מתאים לך.

אודי, וחברות יקרות: במבי, מיכל, נעמה, סוריקטה, חנה, מילי, עפרה,מימה, ומי שכחתי???....... רוצה לשתף אתכן בבעיה שיש לי, האם תוכלו לעזור לי???? הרבה פעמים נוצר דו שיח, בתוך עץ ששתלה אחת הבנות ואני מאוד מאוד רוצה להרגיש שייכת ולהיות חלק מזה. אז מה הבעיה??? הבעיה שאני הולכת לאיבוד. אני לא יודעת למי להגיב?? איך להגיב??? הכל נהיה לי בלבלה אחת גדולה של שמות והודעות. ואז אני הולכת לאיבוד ולא מצליחה להגיב ולקחת חלק. וזה ממש ממש מבאס אותי!!!!!!! אז......רק מבקשת שאם בכל זאת אזרתי אומץ להגיב באיזה עץ אם תוכלו להגיב לי בחזרה..... שאני לא ירגיש תלושה שם, ולא שייכת.:/ ורוצה להגיד לך אודי ולכן שאני אוהבת אתכן. ושהפורום הזה הפך להיות חלק ממני. אההה.....עוד משהו:0 האיש שלי יוצא לחופשה מיום שישי הקרוב עד יום שישי שאחריו...... בא בא בא פרצוף המום/מבואס/מפרגן/וחסר אונים. מרגישה:| הילה

יקרה, אני אוהבת שאת מגיבה. בכלל, נעים לי כשאנחנו מגיבות בינינו, אני מרגישה שיש בזה משהו שמאוד מחזק אותי. רעיון ושאלה לי. רעיון, אולי גם כשאת מבולבלת תגיבי ותסייגי ותאמרי שאת מבולבלת? אולי זה יעזור לעבור את הקו הזה, שמפחד ללכת לאיבוד? אם מראש מגדירים את זה שהולכים לאיבוד, זה כבר בשליטה. :) ושאלה, אם קשה למצוא מילים, גם רק לומר "קראתי, תודה" יעזור? לפעמים פתאום אוזלות לי המילים מהאצבעות ואני לא יודעת מה לכתוב, או לא רוצה לחפור יותר מידי, כמו שאני כבר די עושה... זה יוכל להרגיע קצת את תחושת הנידפות ברוח? נעמה.

מבינה את הצורך בתגובה למה שכתבת.. אני חושבת שאני משתדלת. גם אני שמחה שקוראים ומגיבים אליי. נראה לי זה צורך של רובנו כאן. לא הבנתי למה את הולכת לאיבוד.. את תמיד יכולה להגיב להודעה הפותחת או לכל אחת. מה שנוח לך. אני מבינה שאת רוצה להגיב אז אפילו תתחילי באופן חלקי. לאט לאט תצליחי כמו שתרצי (: מאחלת לך שהשבוע הקרוב יעבור בטוב.

הי הילה, את יודעת, אני חושבת על העיתוי בו כתבת את ההודעה ועל תוכנה, ומה שהכי נשמע לי זו החרדה להינטש. חרדה גדולה. וכמו-כן, משאלה להיתלות. או שאני מבלבלת קצת מושגים ולהזדקק מתאים יותר. אשלח לך מילים דומות לאלו שאודי היקר כתב לי לא מזמן - אנחנו כאן, הילה יקרה. אנחנו כאן. אני יודעת, כך לפחות אני חושבת, שלפעמים לא מספיק שתאמרנה המילים, צריך שמשהו בפנים יהיה מוכן לקלוט ולספוג אותן. שיאמין. מאד מורכב. לא פשוט. ולפעמים, גם כשנעדרות המילים, יש בפנים ייצוג של חלק שכן אומר. אם כן, איחוליי - הלוואי שיהיה. שלך, סוריקטה

הי יקרה, תודה שהגבת!!!! זה רעיון לכתוב שקשה לי ואני מבולבלת ומנסה...... אם תעשי אפילו סמיילי ;) קריצה

הנה, מתאמנת. :)

המממ... קראתי את דברייך ומייד הרגשתי אשמה.. אני יודעת שגם את,חנה, נעמה,מיכל ובנות נוספות כותבות לי לפעמים תגובה ואני לא מגיבה.. למה ??? שאלה טובה.. לפעמים באמת לא מוצאת זמן. טכני.. (לא כ"כ "קונה" את מה שאמרתי עכשיו..) לפעמים,אין לי אנרגיות לענות.לפעמים, לא יודעת כל כך מה להגיב, לפעמים גם אין לי מה להגיב.. פעמים לא מעטות מרגישה אשמה על כך שלא הגבתי.. בכלל, אני מרגישה אשמה באופן די כרוני. מרגישה גם ים של אשמה על מה שכתבתי לגבי מימה.. למרות שבאמת התחרפנתי כבר.. מצד אחד,בימים האחרונים אני במצב די מעורער וכל פיפס קטן מצליח להוציא ממני שדים לא קטנים.מצד שני,מרגישה אחרי זה אשמה.. לגבי התגובות שלך ושל האחרות. התגובות שלך ושל האחרות משמחות אותי.נותנות לי הרבה פעמים כיווני מחשבה שונים,מרחיב ומעמיק את ההסתכלות ... אני מבקשת את רשותכן,כשאין לי אנרגיות,או כשאין לי מה להגיב לתגובה, אסמן סמיילי.. טוב ? שלך/שלכן -במבי. נ.ב מעניין מה קרה עכשיו שיש לקבוצה צורך מחודש לקבוע חוקים,כללים ונורמות להתנהלות.. אודי, יש לך מושג ?

הי במבי, מרגישה קצת רגשות אשמה משלי על רגשות האשמה שלך. מתנצלת אם הכאבתי לך , כשפניתי אלייך בתגובה להודעתך למימה - זו בטח לא הייתה כוונתי. מקריאתי אותך אני מכירה את אותה רגישות אצלך לדברים שכותבים אלייך. וסמייל בתור תגובה יכול להיות רעיון טוב..

אתחיל בלענות לך, אפילו כאן בעץ שלי הלכתי לאיבוד. אבל הנה החזרתי לך. זה כל כך מרגש התמיכה שלכן מרב התרגשות רועדות לי הידיים. הילה

אם את מגיבה לפני שההודעה עולה לאתר, נניח אם ראית במייל, אכן אין לך ברירה אלא לענות כביכול להודעה הפותחת, במקרה הזו שלך. אם ההודעה שלי למשל עלתה ואת רוצה להגיב לי אז את מגיבה לי ישר. כך או אחרת, שניהם בסדר. הבנת אותי? אבל הכי חשוב שתרגישי טוב ואני מקווה שזה אכן כך. שבת שלום! ושתהיה רגועה

פגעת בול הילה

אשמה את לא אשמה א ת ל א ש מ הילה

גם אני מתאמנת :)

שלום אודי, אני לא רוצה להתבכיין ועוד בזמנים כאלו ובכל זאת...בזמן האחרון זה שוב קורה בלי לשים לב אני עוברת למציאות דמיונית, למן חלום חצי עלילתי בהקיץ , אני בתור "אני" לא נמצאת באותה מציאות/יות, וזה נוח לי מאוד לא להיות. אחרי כמה זמן אני פתאום שמה לב למה שאני עושה ומפסיקה ונוזפת בעצמי. מחמת הבושה, אני לא יכולה לדבר בכלל על המצבים האינפנטיליים הללו כי אני לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת, אפילו אם אני קצת משוגעת נעלמת וחוזרת, הבעייה היא שיש פעמים שאני נעלמת ואז כאילו יש מישהו אחר במקומי או יותר נכון "חלקים מנותקים של העצמי המפורק" . מישהו פחדן רכרוכי וטיפש פרייר נוראי...או מישהו אכזרי ומתעלל...בקיצור מישהו שנוא ... אחרי כמה זמן , אחרי שמאוחר מידיי בד"כ אני חוזרת ומוצאת את עצמי מסובכת, שוב מסובכת לפעמים אפילו לא זוכרת איך , ואז מגיע הלחץ הנוראי ונסיונות לשחזר מה היה שם ולנסות לתקן את הנזקים או לעזוב את זה ולנדור כל מיני נדרים שמהר מאוד מופרים, אני מכלה את לילותי בהתייסרויות ולא מבינה איפה הייתי ואיך יכולתי...ושונאת את עצמי בצדק רב ורוצה למות. נדמה לי שבצורה הזאת גם קלקלתי את הקשר עם הפסיכולוג ואין כל כך דרך חזרה, זה לא שעשיתי משהו נוראי אבל קצת התעללתי בו, ביטלתי אותו דיברתי הרבה מאוד שטויות...איכשהו הוא הפך זר ומרוחק. אני מצטערת שאני כותבת לכאן כי למעשה אין לי שום זכות להתלונן הכל בסדר וחיי טובים, בתחושה הפנימית לא כל כך מגיע לי, לא התאמצתי לא תכננתי שום דבר, למעשה אולי לא עשיתי כלום, הכל נעשה בהיסח דעת כאילו מישהו מסדר בשבילי את העניינים, אם אני בכל זאת מתכננת או מתאמצת זה תמיד לא מצליח...זה קצת מדאיג כי אין לי שום שליטה, ובכל זאת ...ואולי למען האיזון צריך לומר גם שפעם רוב הזמן לא הייתי, והכל היה הרבה יותר מבולגן ומעורבב ...אם כי אפשר לחיות גם ככה אפשר לעבוד על כולם כל הזמן חוץ מאשר על עצמי, על עצמי אפשר רק מידי פעם לא כל הזמן (-:. נקווה שיבואו ימים רגועים, שיהיה קצת שלום בתוכנו ז"א שתהיה הסכמה וקצת פחות שינאה עצמית כי שלום עם שכנינו לא יהיה בזמן הקרוב , אלא אם כן יקרה נס והערבים יספרו לעצמם סיפור אחר ויפסיקו להתקרבן ולהתבכיין. אפשר לחיות טוב גם בלי שלום. ולסיום שיר בתקווה שנוכל פעם להעיז ולומר שלום... https://www.youtube.com/watch?v=lAmQ17x4bfQ

אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את ההודעה הקצת הזויה הזו (היא כבר לא רלוונטית). אני יודעת שאתה לא מוחק הודעות ובכל זאת אולי רק הפעם הזאת ? משום שזה גורם לי לאי נעימות ממש גדולה?.

למה למחוק??? דוקא מאוד רלוונטי מה שכתבת, במיוחד הסייפא של דברייך, מסכימה איתך שזה הזמן לחשבון נפש ובדק בית ביחסים שלנו עם עצמנו, ואולי היינו צריכים את אותה הדחיפה שהצד השני מספק.. שיהיה שקט-הלואי!!

אהבתי את התגובה.

היי אודי, לא כתבת לי "ששיש יתרונות בטיפול עם גבר, כי דווקא קשר מייטיב עם גבר יכול לתקן המון כאשר גבר הוא זה שפגע". ממש משונה שכתבת את זה. אכן היה גבר בעברי שפגע. מאוד פגע )-: איך ידעת? נראה לי שאני מתעסקת בסוגיית הגבר - אישה כאסטרטגיית הימנעות. כלומר, חוששת להתחיל בטיפול, ולהתחייב לוותר על הפרעת האכילה שלי. גם המטפל הזה נשמע "קשוח". זה בסדר לחייב אותי לעדכן אותו פעמיים ביום מה קורה אצלי? האם יש פה עוד מישהו שנדרש לכזה דבר? אודי, זו לא אמורה להיות החלטה שלי? למה הוא עושה את זה? אומנם הפרעת האכילה שלי די חמורה ומדאיגה (האמת גם אותי) אבל אני לא בסכנת חיים מידית. אני סטודנטית, עובדת, מפרנסת את עצמי. הוא לא רואה את זה? איך מקבלים החלטה ומתחילים טיפול? זה שהוא רשום כפסיכולוג קליני מומחה הופך אותו לכשיר וטוב? תודה על ההתייחסות ליהי

הרבה פעמים כבר קרה שלא קראת הודעות משתפכות שלי וזה בסדר, לפעמים אני באה ו'מקיאה'פה בשביל הונטילציה ומבינה את חוסר הטעם בלבחוש בעוד מאותו הדבר. אבל בהודעת האחרונה כששאלתי אם חשת ש'אי פעם הרגשת שהשפילו אותך עד אובדן צלם אנוש', על אף החזרתיות הרבה של תכנים שכבר פלטתי בעבר ניסיתי לתאר שם את הקושי שלי. את הקושי הממשי שחוויתי מול הציפיה שלה ש'קח אחריות לבוא לפגישות בקביעות' את מה שחויתי שם שלא איפשר לי לשרוד את הטיפול הזה ובאמת שמדם ליבי כתבתי מתוך החוויות הכי קשות ועמוקות של השחזור שהיה, הקושי שהיה, ששם לא הבינו והשאירו אותי לבד. ששם היא לא עזרה ששם משהו בטיפול הפסיכולוגי הזה התפקשש. ודווקא הייתי רוצה שתקרא. הייתי רוצה שלפחות תהיה עד לאיך שזה הרגיש. במיוחד שלפני יומיים בסה"כ קיימתי אינטרקציה קצרצרה איתה בסמס וזה הוביל להישענות של הרגשתי הקושי ההוא, זה הזכיר לי את מה שעברתי שאותו היא לא הבינה ולא קלטה. לפחות תקרא. לפחות הפעם על תאמר 'חפרת'. זה בדיוק זה שלא שמעו ולא רצו להבין את הכאב והקושי שחויתי שם. גם היא לא רצתה לשמוע או לקלוט. אבל באמת שלא יכולתי. היא חשפה אותי למשהו שהיה קשה מנשוא בגלל תחושת ההשפלה שזה עורר. אז גם אתה בעצם לא מעוניין לשמוע איך זה הרגיש. לא מוכן לרגע לרדת איתי לתוך השאול של הרגשת חוסר האונים ההיא שחויתי. הופך אותי למטרד, מן זבוב שעושה בזזז באוזן ולא מפסיק. בשבילך זה סתם עוד הודעה פה לרפרפ. בשבילי זה היה בתוכי בנפש, קשה מנשוא לעיתים, מכאיב, פולש למחשבותיי בלילות. לפחות תקרא. לפחות תעשו מאמץ להבין. היא לא עשתה. לפחות אתה שאתה לא מעורב כמוה ולא 'מוטרד' ממני תקרא על איך הרגיש לי :/ שמישהו יוכל להבין. ניסיתי לתאר את הקושי. נכון זאת קריאה מאוד ממוחזרת ומייגעת אבל ניסיתי לתאר איך הקושי שהיא לא הבינה או לא רצתה להבין וכמה חשוב היה לי שהיא תבין ולא תטיל עליי אחריות שם, זה היה קשה ו'משפיל' מנשוא. הרגיש כמו אובדן צלם אנוש. תקרא :/ הפעם. ואם רק היית יכול למצוא מילים להתייחס. כי כן רציתי פגישה איתה. כן היו לי כוונות טובות. לא הצלחתי להבין מדוע לא. רק להשלים עם זה ש'ככה'. תקרא כמה קשה היה לי. כיצד האחריות שהטילה עלי שם הרגישה לא מותאמת ומכבידה וחונקת אותי. בתוך השחזור הנטל הזה של התחושות, נשאתי אותו לבד. בלי לקבל הבנה.

בלי להתייחס התוכן כרגע, אני חושבת שקשה לקרוא הודעות כשהן ארוכות וצפופות. לפחות לי. מעידה על עצמי שלא מצליחה לעקוב אחרי זה. לא רק לגבייך אלא בכללי כאן וגם במקומות אחרים.

לרצות תיקון. ובעיקר לרצןת תיקון דווקא אצלה? זה כבר לא יהיה אז למה הנפש שלי לא מצליחה באמת להרפות ולעבור הלאה? רק בכאילו אבל עמוק בפנים תקוע כזה. נגיד בלילה לפני השינה המח שלי חוזר לשם. לכמוה למענה שלה שאני כבר יודעת בודאות בשכל שלי שהוא לא יגיע. אז לאן ממשיכים מכאן? את משחררים את התקיעות שבלב? אני רוצה להרגיש חיה חיים אמיתיים. לא כלפי חוץ ובפנים תקועה במקומות האלה

מימה יקרה, לדעתי את צריכה להתייעץ עם פסיכיאטר בנוגע לטיפול תרופתי. זה יכול לעזור לך מאוד לצאת מהלופ האובססיבי הזה ואולי גם עם הבולמיה. נטע.

אולי אלו החיים "האמיתיים" שלך. כמיהה אינסופית ותקיעות.

הי מימה יקרה, הקשיבי, אנא, הקשיבי - אני מכירה אצלי את המשאלה שהזמן ישוב לאחור אוולד מחדש לאותה אמא בריאה וכך יתוקן. משאלה חזקה מאד ועקשנית במיוחד. רעיון שאני מציעה הוא, שייתכן כי גם אצלך קיימת משאלה דומה, ואולי את משליכה אותה על אותה פסיכולוגית, שם את מבקשת את ה'תיקון'. דווקא שם. או בהקבלה -- דווקא אצל האמא-הבלתי-טובה-דיה שלך, שקל לעשות לה אידאליזציה/דמוניזציה שלמה. איך נפרדים? זו שאלה ענקית. ענקית, לדעתי. צריך שייפול איזה אסימון ויבין שלא יקרה, ושהאחריות עוברת אלינו, על אף שאין אנו אשמים. והמעבר הזה, הויתור הזה, כנראה גם כרוך בדיכאון מג'ורי. גם טיפול רב שנים, שיכול לתרום רבות אם מתמידים בו, לא תמיד מבטיח הצלחה ויש בו הימור. ואסיים בעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, כך אומרים. למרות שלעתים ה'לעולם לא' קל יותר מקבלת החלקיות. שלך, סוריקטה

המצב הזה לא מפחיד אותי. כלומר, אני לא רוצה שאף אחד יפגע, ומקווה שאיש לא יינזק, אבל לי לא אכפת למות מאיזשהו טיל. אני דווקא אשמח. לפחות זה יהיה מוות עם משמעות.

היי עפרה, אפשר לספר לך על ה"רומן" שלי עם מוות? בהתחלה לא רציתי להיות ואז רציתי לא להיות ואז לא רציתי לחיות ואז רציתי לא לחיות ואז רציתי למות וביליתי קצת בכל תחנה עם המחשבות והתחושות האלו. ומתישהו, תגידי שזה טיפול/זמן/תרופות,/התגלות, לא יודעת, הצלחתי להכיל את ההכרה שיש משהו אבסורדי בלרצות למות. אני לא אשמח אם אמות, כי אני פשוט לא אהיה, לא יהיה מה שישמח. מוות לא יהיה הקלה, כי הוא פשוט יהיה לא. וניסחתי לי מחדש - אני רוצה שהכאב הזה ימות. ועכשיו אני במסלול ההפוך איתו, כשהיעד הפחות אלים וזועם הוא לרצות שלא יכאב ולקבל כשכן. מביך אותי לכתוב, יש בי משהו שמאוד מתבייש בזה. אבל זה שווה את זה אם זה יכול קצת להגיע אלייך, כדי שתרגישי שזו רק תחנה, לא מקום קבע. (מקווה שזה מתאים. מצחיק, אני כותבת על רקע האזעקה המייללת...) נעמה.

הי נעמה, דבר ראשון - אני ממש מעריכה שכתבת גם במחיר מבוכה, זה יקר לי. מעריכה גם את היכולת שלך להפוך את הרצון למות לרצון להמית חלקים קשים, למרות שזה קצת רחוק ממני. מרגישה שהחלקים הקשים שלי - הם אני ואם אמית אותם, לא אהיה. שזה בעצם = למות... אחרי הכל, החיים מפחידים אותי יותר.

הי עפרה, לא מתים כל-כך מהר, כנראה. האפשרויות האפורות שבדרך בין השחור ללבן, הן יכולות להיות המפחידות דווקא - להיפצע קשה, לאבד בית... סוריקטה

הי סוריקטה, העניין הוא, שלא רק המוות לא מאיים עלי, אלא אני באמת לא מצליחה לפחד גם מהאמצע. הכל נראה לי אותו הדבר, להכל אפשר להתרגל. יש לי מחשבה ישנה שחוזרת ועולה בי הרבה, כשאני פוגשת ברחוב הומלסים או שומעת על מקרים קשים, ברור לי שהם לא חשבו שזה יקרה להם, וברור לי שבאיזשהו שלב מתרגלים. אם כך - גם לי זה יכול לקרות, וגם אני אתרגל, ומי בכלל אמר שהחוויה הזאת תהיה קשה לי יותר מהצורה ששבה אני חווה את החיים עכשיו?! מה שאני מנסה בעצם לומר זה, שהכל נראה לי אותו הדבר, כך שכלום לא משנה.

סליחה אם נשמעתי קנטרנית. תמיד תודה, שאתה

היי אודי, חייבת לציין שאני לא כל כך חשה את הגבולות האלו שחנה ומימה מדברות עליהם. כמובן שלא יהיה מגע פיזי ביני לבין המטפל וזה לגמרי ברור ולא רצוי מבחינתי (וכמובן, שמבחינתו). כמובן שגם לא ניפגש בקולנוע או בבית קפה, וגם זה לא רצוי בעיניי שיקרה (מרגישה מוגנת ובטוחה בקליניקה שלו) ולא מחפשת חברים חדשים. הגיוני לי שפגישה טיפולית תהיה פגישה של שעה (במידת הצורך הוא מוסיף כמה דקות ובוטחת בו שאם יהיה צורך ממשי אז הוא לא ינטוש אותי כי "נגמר הזמן"), מבחינת תשלום אני גם כן רגועה ויודעת שהוא לא פסיכולוג בשל תאוות בצע ורצון להיות עשיר אלא מתוך רצון אמיתי וכן לעזור לאחרים (ואולי גם לעצמו). מה עוד??? אה - קשר בין פגישות... אני יודעת שזה נושא "חם" פה. אז כן - יש לי אפשרות ליצור קשר 24/7 והוא תמיד עונה בפרק זמן סביר. אודי, אתה לא מבין כמה זה עושה לי טוב. מרגישה אותו איתי, ומשתדלת לא "להציף" כי לא רוצה לעייף אותו כי גם לו מגיע לנוח, לבלות עם משפחתו וכדומה. אז מה אני מפספסת פה? למה מתכוונים כשאומרים גבולות בטיפול? וכן, לפעמים אני רוצה יותר ממנו... אבל הוא מעמיד את עצמו לרשותי. וכן, לפעמים זה לא מספיק )-: נטע.

אני חושבת שהגבולות של כל אחת כאן בטיפול מותאמים לה. עם כל הצער שלי לגבי הגבולות *שלי* בטיפול, אני משתדלת להבין שזה לטובתי. לפעמים כועסת, לפעמים מנסה בכל זאת גם דברים שלא מרשה/לא רצויים, לפעמים מבקשת אולי בכל זאת תסכים שאשלח הודעות.. והיא לא מסכימה כמובן(:. ברור לי מעל לכל ספק שזה אך ורק לטובתי ושאין לה שום כוונה רעה אלא להפך. בוטחת בה שהיא שם בשבילי ויודעת ומרגישה את זה. 'הכללים' שלנו הם לאחר דברים שקרו וראינו שהם לא טובים עבורי. הגבולות אצלי מתבטאים באופן כזה: אין קשר בין פגישות. במקרים דחופים בהם אני מרגישה שאין לי ברירה כי למשל אני עומדת לפגוע בעצמי או שפשוט לא יכולה לבד(אחת ל.. בד"כ לפני שבת, וזה קורה פעם בחודש בערך, אולי פחות) או הזזת פגישות נניח, אני יכולה להתקשר כמובן. רק להתקשר הודעות לא. אין דבר כזה שפגישה מתארכת, אולי בדקה שתיים. גם אז, זה נניח כי אני משלמת לה בסוף כל חודש או שבדיוק הייתי באמצע משהו וזה יקרה רק אם דיברנו על משהו שממש כואב או חשוב נניח. לאחרונה היא התחילה לומר לי חמש דק' לפני שמסיימים וזה עוזר. אני מחכה ברחוב מעל או רחוק מהכניסה ומגיעה בדיוק בזמן. לא מחפשת את הרכב שלה. מה שלא ככ מצליחה לעשות ולשמור על זה זה לא לחפש עליה ועל בעלה באינטרנט (גם על הפסיכיאטרית והפסיכו' הקודמת), עם זה מאוד קשה לי להקפיד. טוב נראה לי שזהו. אה וגם לנסות לדבר בטיפול ולא לכתוב מתוך בריחה. מספיק גבולות, לא? (: מעניין למה אבל זה כאילו 'משמח' אותי לכתוב את זה. נראה לי שאני רוצה שיראו שאני זקוקה לגבולות האלה (זה כנראה חלק מהצורך הדפוק שלי להיראות מסכנה). מרגישה שחפרתי...

היי נטע, יעזור אם אכתוב שאני מזדהה עם זה? בנוגע להכל, להגבלה של רק בטיפול, לזה שיש מגבלת זמן וזה בסדר, לזה שהתשלום הוא לא מתוך תאוותנות ועושק, לאפשרות לתקשורת בין הפגישות (שגם אני לא מנצלת אותה הרבה, רק במידה, מה שאולי הופך אותה באופן פרדוקסלי לאפשרית בכלל?). פעם הייתי רק מקבלת את זה, בלי שום פיפס קטן של טרוניה או כעס. היום יש רגעים שאני יכולה להרגיש גם את החלק בי שמוחה על הסופיות, המגבלות. אבל גם אז, כשאנחנו מדברות עליו, החלק של המציאות מסייג ומודע לכך שמה שמדבר הוא החלק הייצרי הגולמי הזה. המעשים שלי נותרים מקבלי מציאות וגם האהבה שלי כלפיה. שוב האמצע וקבלת הגם וגם הזה נראים כמו פיתרון רצוי (שנעים לי לראות על עצמי שפחות רחוק מפעם)... נשמע לי שבינתיים המטפל שלך עומד במבחנים שאת מעמידה בפניו, לא? :) נעמה.

אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש? זה מה שהרגשתי אז שביקשתי עוד חצי שעה זמן והיא לא נתנה לי. ב'חוזה' שעבדנו לפיו סיכמנו שאגיע לפי הצורך. לאור התסכול של בקשתי התחלתי לחוות שחזורי תופת ולשרוט ולא ללכת , היא אמרה 'זה מלמד שצריך לבוא מסודר'. אני לא ידעתי את זה. למה היא לא הסבירה מהתחלה? למה בצורה מבזה כ"כ שתוך כדי טיפול פתאום שאופן חוויתי גיליתי מה מתרחש במרחב הארור הזה? ולפני כן קראתי ספרים והיא לא הסבירה לי שעליי להרפות מן התהליך האינטלקטואלי ולהתמסר לרגשי. היא כמו הוליכה אותי שולל בדרך של עמימות ואי הסברה .והשחזור, התסכול, הדרישה שאגיע לפי התנאים שלה ,שאתכופף רק כי יש לי הזדקקות נחווה כ"כ משפיל שאיבדתי את יכולת הדיבור. שנחנקתי לתוך עצמי. שהרגשתי שהנפש לי נסערת ועושה לוליינות לתוך עצמה נחנקת לתוך מערבולת וזועקת לעזרה, טובעת, רוצה להתחנן, לזחול על גחון להתחנן לרחמים לחמלה להתחשבות והאגו שלי לא הרגשתי לדבר ככה אבל ככה זה הרגיש וסימסתי לה רק 'תעזרי לי'. 'תעזרי לי בבקשה'. היא לא הייתה שם בשבילי. היא נשארה עם הגבולות שלה וההרגשה הזאת שמשפילים אותי עד אובדן צלם אנוש. שכופים עלי את האטימות הזאת. המון זמן עבר מאז וניסיון לטיפול אחר אצל העוסית בכלל. ובאינטרקציה הקצרצרה מאוד באסמסים שניהלתי עם הפסיכולוגית ביומיים האחרונים השחזור חזר על קנו, הרגשתי את זה שוב. ביקשתי ממנה פגישה אחת, בחוויה שלי עם כוונות טובות, עם רצון לעדכן אותה במה קרה אי איתי בחיי, עם רצון לתיקון, לחוות את הפן של ה'אם טובה דיה' שלה כדי אולי להשאיר את זה בתור הטעם האחרון של הזכרון, לא יודעת. כוונות טובות. היא התעלמה, לא נענתה, כשאלתי מה היא חושבת היא ענתה שלדעתה הדרך שבה אני מתנהלת מזיקה לי ושרק בטיפול מתמשך ורצוף יש סיכוי לתת מענה לכמיהות שלא באופן מלא אבל באופן חלקי. ישבתי מול הסמס הזה שלה ולא ידעתי מה לענות. זה הרגיש שרציתי פגישה אחת בטוב והיא מדברת על משהו בכלל אחר. על התחייבות ממושכת שגם כרוכה בכסף שלא ממש יש לי, וגם לא ממש אנרגיות רגשיות לזה, זה לא מה שהייתי מעוניינת בו ושוב החוויה הנוראית שאני במקום של הזדקקות והיא בעצם אומרת 'בדרך הזאת או שום דרך' ומותירה אותי אובדת עצות אבודה חסרת יכולה ללכת בדרך שהיא חושבת לנכון ושוב כמיהה מנופצת ותחושת השפלה נוראית. אובדן צלם אנוש ומחנק לתוך עצמי. אם פסיכולוגית כמוה עדיף לא להרגיש. עדיף לא להרגיש תלות והזדקקות לעולם. האם אי פעם השפילו אותך על להרגשה של אובדן צלם אנוש אודי? כמו אז שלא יכולתי להמשיך להגיע לפגישות שהיא סירבה לבוא לקראתי עם הזמן היא כאילו נזפה והגיבה בחוסר סבלנות 'את רוצה לבוא או לא?' ואני בתוכי הייתי בגהנום אודי כל כך הרבה קושי. מתפתלת בתוך עצמי מתה נחנקת אין קול, מאבדת את הצפון הפנימי נסערת רוצה לזעוק לחמלה לרחמים להתחשבות שתבין אותי, שתבין מה עובר עליי שתבין את הקושי שלי מול מה שהיא מצפה ממני להחליט כדי להגיע - והיא לא רואה, לא מבינה, לא שומעת לא מתייחסת, לא מרככת, לא עוזרת, לבד בתופת. נחנקת לתוך עצמי והיא? מקסימום נוזפת לי להפסיק להטריד אותה. היא נזפה בי להפסיק להטריד אותה. כאילו היא הקורבן שלי. כאילו אני מטרד. ואני ... אני לא אוהבת פסיכולוגים אודי. היית מאשים אותי? אם בהרגשה שלך היית חווה את מה שאני חויתי גם אתה לא היית אוהב אותם. בסה"כ רציתי פגישה בטוב. איך קורה שמכוונה טובה כשאין פרטנר שמשתף פעולה דברים גולשים לכל כך הרבה שליליות ויאוש ונסערות וסיוט? היא לא הייתה אמורה להיות שם איתי מחוברת עקב לצד אגודל, להבין את הקושי, ולעזור לי לצעוד, להרגע, להיות מסוגלת, להחזיק לי את האמונה והתקווה , לתת לי יד ולעזור עד שהייתי מצליחה לגייס כוחות מתוך עצמי להתגבר על תחושת ההשפלה האיומה ולחוש שהיא בצד שלי מבינה אותי ומכבדת ומשקמת לי את הערך העצמי וכבוד ולמרות כל ההזדקקות המטורפת הזאת ונואשת שכאילו אין לי רגליים להרים את עצמי לבד להגיע והאחריות שהיא מטילה עליי שם לבחור בלי שהיא איתי מעודד מלווה מאמינה, משכנעת, חוברת אליי להיות איתי, עיכול משותף, עקב לצד אגודל. לא. לא נתתם את זה. האם בכלל טיפול פסיכולוגי אמור לספק דבר כזה? כל כך רציתי שהיא תבין את התופת שעברה עלי ותהיה שם לעזור. במקום זה נדרשתי להפסיק להטריד. החוסר אונים שלי היה יותר מדי בשבילה ולא הייתה לה סבלנות לזה והיא פשוט הפקירה אותי. ככה הכל הרגיש. והשכל אומר שזה לא מציאות אלא רגש אז אני אשמה? אני אשמה שעיוותתי הכל? שהרגש שלי לא מציאותי? השכל מבין, אבל האם הטיפול לא אמור להיות רגשי? ברמת הרגש? האם הטרנספורמציה לא אמורה להתחולל מתוך הזנה של חוויות רגשיות אחרות? זה מספיק שהשכל מבין שהרגש 'מגזים ונסער לתוך שחזור'? זה פתרון טיפולי? זה נחשב פתרון? כי אם זה פתרון אין סיכוי שאי פעם אעיז להתאהב או להוליד ילדים. דברים כאלה לא עושים מהשכל. אלא מהאיטואיציות רגשיות. ואם שלי כ"כ דפוקות ופגועות עמוק בפנים על מה יש לדבר? אז אני אחיה 'חיי שכל'. זה מה שאני עושה בלווא הכי. אבל אודי זה באמת היה מוכרח להתפתח ככה? לא היה כאן בטיפול ההוא פספוס של החיים? אולי היא באמת הייתה צריכה לזרוק אותי הרבה קודם ולא לנסות להתעסק איתי בכלל. רציתי מאוד לבוא לפגישות אז, לפני 3 שנים שהייתי בטיפול אצלה. היא לא הבינה כמה קשה לי. למה לחשוף בני אדם למשהו שהם לא מבינים ולהכריע תהליכים טיפוליים בצורה כזאת? את הכסף היא לקחה, בלי בושה כמו שאתם יודעים טוב מאד , עוד דרך להשפיל מטופלים, ואני, אני.. אתה יודע את המשך. תוהה עם לכמיהה שלי היה סיכוי למענה בכלל אי פעם או שזה נועד להיות כאב שבוכים ומתאבלים עליו ותו לא. בלי להעניק בשורה חדשה בעומק אלא רק פיתוח מודעות. לא רציתי ילדים לפני. פוחדת פחד מוות להביא ילדים אחרי. רק ההבדל שאני יותר מודעות למקורות הפחד כיום. זה מה שהיה לטיפול להציע לי תמורת כ"כ הרבה כסף וזמן? די שרלטני מצדכם הייתי אומרת. לפחות לא הייתם פוגעים לי בתחושת הכבוד על הדרך עם ה'עבדתי קשה' וכל הבולשיט:/ ולחשוב שבאמת ובתמים רציתי איתה פגישה אחד בטוב. פגישה אחת לספר לה על ההישגים שלי (הכל יחסי) שלא היו מובנים מאליהם וגם לשתף בקשיים שעוד נותרו. אולי אח"כ הייתי מתרצה להמשיך ליותר? (כלכלית קשה לי להאמין). אבל למה להתנות מראש בצורה כזאת נוקשה אטומה שלא רוצה ממטר יותר את הבן אדם? אז טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילי יותר. הקושי לוותר על תקוות ביחס אליו קשה שבעתיים כאשר אני יודעת שקניתי וקראתי מיליון ספרים. כאילו פעם באמת החזקתי ממכם מומחים, באמת חשבתי שאתם יודעים איך לעזור לאנשים ועושים את זה. כיום אני מבינה שמה שנשמע מאוד עמוק וחכם כזה בספרים ממש לא מרגיש כזה בתוך הקליניקות המכאיבות ומתסכלות האלה שלא בנויות להתאים לצרכי החזקה ולכיס של בני אדם כמוני. אני גם חושבת שחלון ההזדמנויות שאולי היה אז פעם בשחזור מולה לא יפתח יותר. שהטיפול באמת לטוב ולרע השאיר בי חותם שעיצב אותי כך ולא אחרת. הקשיח את החלק של הבטן הרכה ואטם. כי גישה לשם זה רק כאב טהור שיוצא בצורה של פרצי בכי. לא ריפא לי. לא ריפא לי את הפצע. רק חשף. האם אי פעם נועד לרפא? אפילו על זה קראתי מאמר של תיאורטיקן עכשוי מסויים שטוען שלא. שאנליזה לא מרפאת את הטראומות הראשוניות, שאין תיקון. רק מודעות רבה יותר. מי בכלל היה משלם לכם מאות שקלים כל פגישה אם הייתי יודעת כמה שהמענה מוגבל? אז יש ספרציה.לפחות יש ספרציה. לפחות יש עיניים שרואות עכשיו. אבל יש גם מעין חלל בלב של הנפש. כל עוד השכל שולט ולא מגרים לי את ענייני כמיהות הנפש זה מעומעם ונסבל. ואולי החיים יפתיעו אותי ותחול איזושהי החלמה ספונטנית בנפש שלי? יש גם מן תקווה כזאת. כמו שהגוף הפצוע יש לו מנגנונים לריפוי עצמי. אולי זה יקרה? אולי משהו שם בתחושות החשק והחיות והיציבות ינבוט מעצמו בסוף ויתעצם לטובה. רק הזמן יגיד אם כן או לא. רק הזמן יגיד. זמן זה הכל. כל מה שיש ואין לנו בבסיס.

יתר ההודעה ניסיתי לתאר את הכאב הקושי שהרגיש לי בטיפול שהקשה עליי ללכת. תחושה חזקה של הזקקות והשפלה עקב חוסר מענה. חבל שלא קראת

קטנה או שתיים או יותר (ולא לא יותר)... פתאום הרגשתי ניכור כזה ממך,למרות שכתבת שאתה שמח, אבל כאילו נכתב כלאחר יד. ורציתי באמת שתהיה איתי כשאני אומרת כבר ארבעה וחצי ימים שטוב יותר. אולי תתעניין או תשאל שאלה... כזו שמראה שאיכפת ולא הקלה שהרפיתי

שלום אודי וכולכם.. בעיקר קוראת פה.... היתה לי פגישה עם הפסיכולוגית ופתאום נשמעה אזעקה. הקליניקה משמשת גם כממ"ד של הבנין. והיא שאלה אותי אם אכפת לי שניתן לשכנים להיכנס... מה הייתן עושות בסיטואציה הזו? ומה דעתך אודי? סיטואציות נורמליות הופכות פתאום לכל כך לא נורמליות

אכן מצב מורכב מבחינת שתיכן. מבחינתך זה הרי ברור, אבל גם מבחינתה, אני לא הייתי שמחה לראות אותה בסיטואציה שונה ממה שאני מכירה, למשל מנהלת שיחה עם השכנים או נלחצת מהמצב ועוד. אני חושבת שאין הרבה ברירה מבחינת ההתנהלות (לי נראה שאין מה לעשות וצריך לאפשר את זה, מה גם שאני מניחה שזו לא ממש החלטה שלך), אלא צריך לחשוב מראש מה עושים. אצלי למשל יש כניסה מעין סלון וחדר פנימי של הטיפול. אולי הייתי מבקשת, לו הייתי עומדת במצבך שנהיה כל אחת בחדר אחר אא"כ ארגיש צורך להיות לידה. מבחינת השכנים הייתי מנסה להתעלם כל עוד אני לא מכירה אותם. הייתי מחפשת מה לעשות עם עצמי, סביר שהייתי בוחרת בעיסוק בפלאפון. * באופן כללי, קצת מוזר לי שהקליניקה שלה היא ממד לכל הבניין..., זה אומר שבכל רגע נתון כל אחד נכנס? מקלט זה מקום ציבורי, לא?

אני יודעת שאשמע דפוקה לגמרי עכשיו.. אבל אני דווקא קינאתי מאוד שהאזעקה הייתה 10 דק לאחר שהפגישה הסתיימה.. אותי זה תפס בנהיגה.. והמטופלת שאחריי הייתה עם המטפלת שלי באותו זמן.. אולי אני מקנאה כי אולי היא דאגה לה והן היו בסיטואציה מאוד לא שיגרתית.. אולי זה קירב ביניהן.. זה ממש אוכל אותי מבפנים.. מביך ביותר!!

איתך לגמרי בהרגשה. מובן בהחלט. בכלל לא מביך. אני הייתי מרגישה בדיוק כמוך. הרצון שהיא תהיה שלך ואיתך.. תעלי את זה מולה מניחה שיעזור לך. אני מנסה "להתכחש" למציאות של מטופלים אחרים, אולי זה לא נכון, אבל כרגע זה מה שמתאים לי. יחד עם זאת יודעת שאני חשובה לה למרות קיומם של מטופלים אחרים.

עזרתם לנרמל את זה :) הלוואי שיהיה שקט

קניתי את ספרך!!! אתחיל עוד מעט לקרוא..... התרגשתי משום מה לקנות את הספר שלך ולהחזיק בו......;)... שאלתי את המטפל שלי לגבי היפנוזה, והוא אמר לי שלהיפנוזה יש השפעה טובה, אבל היא זמנית, ולכן לא כדאי להתעסק בה יותר מידיי, ועדיף עבודה פנימית..אלא אם כן, הבעיה היא קטנה וממוקדת... אז האם עדיין כן כדאי לעשות כמה מפגשים של היפנוזה באמצע טיפול כשאין בעיה ממוקדת וכשהרצון הוא להרפות ממחשבות מציקות וניתוחים אינטלקטואלים מיותרים? או שאין טעם?.... רחל.

זה מתחדד. הקושי להיות בקשר, בקרבה, להחזיק קשר- משתנה לחוסר רגש בקשר. לכלום כזה... זה הגיוני אודי?... מה עושים עם זה?... בתוך הטיפול?.... מתוך תקווה שאלמד גם לקשרים משמעותיים בחיי?... רחל.

חלולה, מרוקנת, מצורעת, לא קשורה, מנותקת, אנטי סוציאלית, צינית, מרוחקת, מרחיקה, אפס. לא בנ"א. לא אמורה להיות. טעות. כשלון.

הי, ראשית רציתי להודות לכל האנשים הטובים שכתבו לי, ועוד לומר שעצוב לי, עצוב, כי בסופו של דבר אני מוצאת בי את התיקונים, לבד. ובעצם, עם קצת כלים שקיבלתי. "אבל הוא לבדו בין כה וכה..." הלילה הייתה לכאורה עוד סיבה לא לישון - האזעקות - ובכל זאת לקחתי תרופה והלכתי לישון, כמה שהצלחתי. שהטובים ינצחו בפנים, בהחלטות. סוריקטה

מאז שהייתה התייחסות כאן לעודף הודעות (לא זוכרת מי זו הייתה, סליחה), אני מנסה להתמתן. אמרתי לעצמי שאכתוב עד הודעה אחת ליום. בפועל, זה לא ככ מצליח. אודי, דבר ראשון מה את חושב על זה? דבר שני, שבשבילו נכנסתי לכאן זה לומר ששוב שבת. שוב התלבטות היכן להיות. האם לנסוע ולהצטער? האם להישאר ולהתבאס? לכל מקום יתרונות וחסרונות. עקרונית חושבת שמעדיפה להיות כאן.. אתה יודע? לו היה לי את הבית שלי, אז מילא. אבל כל שבת לחפש את עצמי, עם מי להיות ואיפה (יש לי דירה ששוכרת, אבל לבד בשבת זו לא אופציה עבורי).

וקצת כמוך גם לי לא מאוד מצליח לרשום מאוד פחות. אז אני מנסה איכשהו קצת פחות

לרוב אני מחייכת כאשר קוראת את הודעותייך. חושבת בשבילך שזה קשה אבל מחייכת כי אומרת לעצמי כמה אפשר לדבר על זה. גם כשאודי עונה לך זה גורם לי לחייך. אני הייתי נעלבת מתגובות כמו שלו, מניחה שבשבילך זה בסדר (?)

הייתה לנו אי הבנה לגבי הזמן של הפגישה.. אמרתי לה שנפגעתי ממנה ממשהו שקשור לזה וגם לא אמרה בבירור לגבי הזמן. בשני כשכבר היינו בדלת, היא אמרה ניפגש ברביעי ב12 וחצי. וזו לא השעה הקבועה שלנו. היא אמרה לי שבוע שעבר שנצטרך להזיז, אך לא אמרה מתי בדיוק וגם אמרה שאחזיר לה תשובה אם זה בסדר. אני כעסתי עליה.. והופתעתי ממש כשיצאתי ממנה בשני. מה שחשוב הוא שאמרתי לה. היום בסוף הפגישה באיזה שהוא הקשר אמרה שהיא מקווה ששנה הבאה (אחרי תחילת שנה"ל הכוונה) נחזור לשעה קבועה ומסודרת. אתה יודע מה עלה לי בראש? שזה הרבה זמן, ולמה ברור לה שאני ממשיכה איתה עוד שנה..? ברור לי שזה ברור לי שאני ממשיכה. אני יודעת שאני לא עוזבת אותה והיא לא אותי. אבל אולי כי הרגשתי שהיא מחליטה בשבילי, לא יודעת למה.. אבל זה קצת הכעיס אותי.

אודי, אתמול נסעתי ברכב כשנשמעה לפתע אזעקה. הרכב התחיל לזגזג.הידיים התחילו לרעוד.אני חושבת שנכנסתי קצת לפניקה.בטעות לחצתי חזק יותר על הגאז.הרכב זיגזג. אני מתה מפחד. היום בבוקר פחדתילהתקלח. פחדתי שתשמע אזעקה בדיוק כשאני אהיה עם סבון על הגוף.פחדתי שתשמע אזעקה והשיער שלי יהיה עם סבון שיטפטף לי על העיניים ואפילו לא אוכל לפתוח אותן. בסוף התקלחתי במהירות מטורפת כשאני מקשיבה כל הזמן אם נשמעת אזעקה. אודי, כרגע אני שומעת סירנה של ??? למה הם חייבים היום להפעיל סירנה ??? הם לא יודעים שהעצבים של בני"א מרוטים היום ??? אני מתה מפחד. אני אומרת לעצמי, ממילא כולנו נמות פעם ,ואי אפשר למות יותר מפעם אחת..אז מה איכפת לך.. אודי, אני רוצה לחיות. אני מפחדת. אתה רואה ??? מעורער בכל מקום..התחיל בפורום וממשיך בחוץ. אין מקום בטוח.הכל זז בטירוף. צריכה להיות לי פגישה עם אמא צביה היום מאחר בערב. אני מפחדת. ואם בדרך תשמע שוב אזעקה ?? ואם בדיוק אצל אמא צביה שתמע אזעקה ??? לא רוצה לצאת מהבית. מתה מפחד.

מבינה את הפחד שלך. איני יודעת היכן את גרה. בכל מקרה פחד הוא סובייקטיבי גם אם כביכול אין ממה וקו"ח אם יש. אתמול נשמעו אזעקות באזורים רבים בארץ. גם אצלי. פחדתי, לא אגיד שלא. עם זאת אני גרה במקום "כביכול" בטוח. יודעת שאין מקום בטוח אבל מבחינת נפילות, זה לא האזור. זה מרגיע אותי קצת. קשה לחיות בפחד. לבי עם תושבי הדרום, כי אני לא הייתי מצליחה לחיות בשגרה כזו. אני חשבתי לשאול אותה היום מה נעשה אם תהיה אזעקה כשאהיה אצלה (לא שאלתי), אך אולי כדאי לך לדבר איתה על זה, בצורה טכנית שתעזור לך להבין היכן את נמצאת... פתאום נראה לי שתשובתי בכלל לא מתאימה לך... אבל אולי בכל זאת תמצאי בה משהו. בתקווה שיהיו ימים שקטים ורגועים!

ממש רע ואין אוויר

יודעת לומר מה אולי יוכל לעזור? בינתיים אצטרף קצת, אם מתאים. נעמה.

אודי, יש לי שאלה: האם עצם העובדה שהמטפל שלי גבר (אולי... עוד לא החלטתי אם להתחיל בטיפול) לא תקשה על הטיפול? הרי יותר קל לאישה להיפתח בפני אישה. איך מדברים עם גבר על נושאים של מין, למשל? אודי, האם בתור מטפל גבר אתה יותר זהיר "ונבוך" מול מטופלת אישה מאשר מול מטופל גבר? האם יש יותר גבולות עם נשים? נניח תימנע ממגע עם אישה..... אשמח אם תאיר נקודה זו. האם דווקא יכול להיות שיש יתרונות בקשר טיפולי של גבר - אישה? תודה רבה

אני לא הייתי הולכת לגבר כי זה מסובך בשבילי. אני אוהבת את המטפלת שלי,מתגעגעת בחום, חושבת עליה כשנרדמת,זה מרגיע אותי. וכן אנחנו מדברות על דברים מאוד אישיים.היא יקרה לי. ואני שומרת מצוות ולהרגיש קירבה עם גבר שהוא לא בעלי הזוי בשבילי. את יכולה לחשוב מה מתאים לך.