פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי אני משתדלת להשתדל, להאחז בכח, חזק, והנה מזדחל לו רגע והקול שלה שמתאמץ לערער אותי, וברגע הזה ממש אני כותבת אליך למרות שאינך נוכח כאן ועכשיו להשקיט . כל רעש הנורא הזה מבחוץ, הרוע והכאב והאסון. והאנוכיות הזו שמתביישת בפנים. אני רוצה לקרוא בשמך חזק כדי לתת לך תוקף. אני רוצה לצרוח ואיני יודעת כבר מה ולמה. אודי. סייבר אודי

נפגש...ואחר כך עוד שבועיים שלא נפגש שוב.. אבל הולכת בכל זאת. יש המון נושאים, ולא אעלה אותם..לא יודעת מה אעשה בפגישה אולי סתם אשב ואסתכל עליה, ארגיש אותה איתי? אודי, יש אזעקות עדיין..חיילים נהרגים, אני מכירה שלושה חיילים בתוך עזה ילדים של חברות שלי....שני חברים שלנו, בגילי במילואים גם בעזה. נזכרת בחבר שלי מהתיכון שנהרג בלבנון, ועל התקופה שחברים נלחמו שם...קשה.. ואני זוכרת שגם אתה סיפרת על תקופת הצבא פה פעם...אתה יכול לתאר לעצמך מה אני חושבת....יש לי שלושה בנים.. זוכר? והם רוצים להיות קרביים...כי ככה חינכנו אותם...אבל קשה במדינה שלנו ברור שבתור אמא הייתי מעדיפה ג'ובניקים :( מצד שני מי ילחם?? אוףףףףףף לא קל...שיגמר כבר... אני צריכה לנסוע לארוע משפחתי בדרום, קרובים שלי.. איך אסע עכשיו איך? זה גם לא יפה לא להגיע.. קרובת משפחה קרובה...מפחדת לנסוע בכבישים...מה דעתך? אם לא נבוא מי ישמח אותם? מבין? אין ברירה חייבים להמשיך בשגרה כך אומרים להיות ערניים ..מה אעשה בכביש ראשי כשיש אזעקה???....אוף וזה בערב כשיש אזעקות...חושבת אם לנסוע או לא.....אוף אודי.. הלוואי שיגמר כבר..ובתור אחת חרדתית דווקא מתמודדת לא רע אולי... הדברים האישיים מתגמדים לעומת מה שקורה עכשיו....נקווה לשקט, מיכל

ביןם שישי לא הצלחתי לדבר היום רוב הפגישה שכבתי על הרצפה בשרותים רק לקראת סוף הפגישה הצלחנו לדבר. הוא אמר שזה מקומות עיקשים אצלי. שזה מקומות ששורפים לי בקשר עם אנשים. כל כך קשה אודי. באמת. נראה לי שביום שלישי זה יהיה אחרת. הילה

קשה לקרוא אותך....אבל את שמה לב שתמיד יש אצלך תקווה? אני אוהבת את זה שאת לעולם לא מתייאשת. את חזקה כל כך! מיכל

על המילים החמות

אודי, אתה אומר שאפשר יהיה לדון על בסיסי התקשורת כשהקשר הטיפולי יתבסס. אבל לא, בשרות הציבורי אין דיון יש חוקים של מערכת ואין כל קשר בינם לביו גבולות, שיודעת אני היטב על חשיבותם וכו'. בטיפול בפוסט טראומה מורכבת אף יש חשיבות בהרחבת גבולות הטיפול וגם למקומם של התכנים העולים בין הפגישות וכמובן גם למצוקות. לתחושתי, וכבר חצי שנה אני במערכת, מנסים לאלף.אותי לגבולותיה וויתור הצרכים שלי ומכאן אני חושבת שקצת קשה לבסס קשר אמיתי. אני ממשיכה, פוחדת להתחיל שוב מחדש, פוחדת שיאמרו לי ללכת ופוחדת שאיני נמצאת בדרך הנכונה. בשנה האחרונה הועברתי ממסגרת פרטית לאשפוז יום ממנו "פוטרתי" לאחר חמישה שבועות, לאשפוז מלא של שלושה שבועות ועוד חודשיים אשפוז יום במוסד פסיכיאטרי, וכעת למסגרת טיפולית לנפגעות. זה המון, המון אנשים ואני בכלל פוחדת מהמון אנשים. ועכשיו אני לא בטוחה בדרך, ולמרות נסיוני והבנתי את הצרכים שלי איני מצליחה לקבל את התמיכה שאני זקוקה לה ושוב קולי אינו נשמע ואני נותרת במקום הזה חסר האןנים שנכנע ומוותר למרות הידיעה שלא זו הדרך. מרגיש לי כמו מבןי סתום. אןדי .אתה מבין למה אני מתכןונת ומה אני מרגישה? ןאם אתה מבין מדוע אתה אומר שהגבולות חשובים כשהעניין אחנו הגבולות אלא הגדרת המסגרת והגבולות לפי הצרכים שלי. ואם אפשר להפנות אותך למאמר על אלסטיות הרחם הטיפולי: http://www.israpsych.org/books/?p=464 וגם למאמר של דר נעה בר חיים http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2672

אבחנת המציאות שלי תקינה, ואני מבחינה בין גן עדן למציאות. אמרת שגם לרחם יש גבולות ואחר כך אמרת שאני רוצה טיפול אידילי חסר גבולות כמו ברחם. אבל ההסבר הארוך שלי כוון להסביר שמה שאני מחפשת מעוגן בטיפול בנפגעות פוסט טראומה מורכבת. אני בטוחה שגם אתה היית מאפשר לי תקשורת מסויימת בין הפגישות, בכתיבה של אימיילים. אסמסים רק במקרי חרום. הפחד של המטפל הוא מתיחת גבולות החרום, כלומר טשטוש הגבולות אצל המטופל ושימוש יתר באמצעי תקשורת שנועדו למקרי חרום. גם כשהיתה לי אפשרות, מעולם לא התקשרתי בסופי שבוע או שעות לא מקובלות. הודעות אסמס שלחתי רק אם הייתי במצוקה שלא הצלחתי להשקיט גם בעזרת תרופות, ובפעם האחרונה שלחתי שתי קריאות מצוקה לםני שניסיתי להתאבד ולא נעניתי. עם כל השמירה על הגבולות של המטפל, וגם אלה של המטופל על עצמו ןעל המטפל, יש בעיה כנראה להבחין במצוקה אוטנטית למניפולטיבית או אחרת. אולי אני צריכה לכתוב על כך מאמר. אתה לא אוהב שאני אומרת לך, אבל או שאני מפספסת את המסר שאתה מנסה להעביר אלי, או שאינך מבין מה ניסיתי לומר כי איני ברורה. ואם איני ברורה לא אוכל לכתוב מאמר ברור.

מילי יקרה, את צודקת. גם אני בטיפול בעקבות פוסט טראומה מורכבת ו"החזקה" טובה בטיפול מתאפשרת המון בזכות קשר בין הפגישות. אני לא מוגבלת בכמות. יכולה גם ליצור קשר בסופ"ש. הידיעה הזו, שהוא קיים עבורי 24/7 מרגיעה אותי, ואני שומרת על גבולות ופונה במתינות ורק כשבאמת זקוקה לכך. מילי - יש הבדל בין טיפול פרטי לבין טיפול בשירות הציבורי. אין מה לעשות - כשמשלמים יותר אז מקבלים יותר (בד"כ. כמובן שלא תמיד). חשוב לזכור, מטרת הקשר בין הפגישות היא לצורכי החזקה. הטיפול מתרחש אך ורק בפגישות. אסור להתבלבל. איתך נטע.

אל הטיפול הציבורי הופניתי מהטיפול הפרטי. נראה שלא נמצאה דרך אחרת, או מישהו אחר. מעורר קנאה לחשוב שהכל יכול להיות אחרת ותחושתי לגבי תקשורת בין הפגישות נכונה. אודי?

מקווה ששלומך טוב.. תהיתי לעצמי השבת, אתה חושב שאתה או כל מטפל אחר לצורך העניין יכול לטפל בכל מטופל? אני מתכוונת איך אתם יכולים להזדהות עם כל אחד? איך בכלל זה אפשרי? איך אפשר להבין מישהו אם לא נמצאים במקום שלו? אני שואלת באמת. אני מבינה שהיא יכולה להיות איתי, להקשיב, לתמוך ועוד. אבל איך היא יודעת מה עובר עליי? אני חושבת על עצמי לפעמים לי קשה להבין אחרים. נניח יש לי חברה שסובלת ממיגרנות, אני לפעמים מרגישה שהיא "מגזימה" אבל יודעת שעקרונית לא ובכל זאת קשה לי להבין את הכאב שלה. אתה מבין את כוונתי? אגב, אתה יודע, כתבתי כאן על זה שהיא אמרה לי שהיא בוכה יחד איתי, ואז חשבתי על פעמים אחרות שחשבתי שגם ולא העזתי לשאול, אז שאלתי ואמרתי לה שקשה לי לשאול כי אני לא רוצה לשמוע שלא. היא ענתה שזה אכן קרה כמה פעמים. בזה סתם נזכרתי. באמת מעניין אותי לדעת, איך אתם מצליחים להזדהות עם המטופלים שלכם? היא הרי לא חווה את מה שאני כן...

ברור לי שפסיכולוג כמו כל רופא לא יכול ולא צריך [ברוך ד] לחוות את כל מה שחווים המטופלים או החולים.. אבל הרגשתי בטוחה יותר כשאחד הרופאים אמר לי..במשך שנים נהגתי להגיד לחולים שלי שאני מבין מה שהם עוברים.. היום ברור לי שאני לא יכול להגיד דבר כזה ..אני יכול לנסות להיות שותף ותומך אבל לא להיות במקום של... יש לי חברה שהיא חולה באותה מחלה שחליתי והיא גם רופאה..וגם ממנה שמעתי שעד שהיא לא חלתה היא לא הבינה מספר דברים [כמו למה לחולה דחוף לקבל תשובה של סיטי למחרת? וכו וכו] רק אחרי שהיא עמדה לצערה בצד השני היא הצליחה באמת להבין... אז חלילה שהרופאים או המטפילים ירגישו כל מה שחוליהם או מטופליהם מרגישים.. אבל לא לחינם נאמר "על תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".. לילה שקט

למה קשה כל כך????! למה שורף כל כך בעצמה????? היום הגעתי לפגישה והיה יותר שורף, מציק ונורא מאי פעם. רב הפגישה נכנסתי לתרדמה לא נעימה תוך כדי בכיתי הרגשתי שהוא תוקף אותי במקום להבין אותי כל כך התאמצתי להגיע כששאלתי אותו למה הוא לא השיב להודעת סמס שלי הוא אמר מה את עושה לי מבחנים???? אני עכשיו עוד יותר פגועה ממקודם. זה מטלטל אותי אודי למה הטיפול כל כך מטלטל?? למה קשר עם אנשים הוא כל כך כואב????? הייתי רוצה לחיות ליד אגם וברבורים בלי אנשים נמאס לי מאנשים הילה

זה נורמלי?

כן..זה טבעי וקורה לכלנו, לי זה קרה המון, אבל יש גם טוב אחריי...בלהוציא הכל. אני חושבת שאצלך דווקא המקום של הדיכאון חשוב, כי נשמע שהוא מוציא אותך מהכעס והלופ שאינו נגמר.... מאחלת לימים טובים יותר, מיכל

הוא היה שבוע בחופשה כעסתי, זעמתי והתרגלתי בלעדיו. לא רוצה שיכאיב לי מחר. לא רוצה ללכת!!!! שלחתי לו הודעה שאני לא באה מחר והוא לא מגיב אני לא יבוא מחר!!!!!! מגיע לו

אודי,דוקא מהמקום הזה שזקוק לתמיכה, אחזקה.אינטנסיבית מדברים על גבולות מאוד נןקשים. קשה לי עם הגבולות האלה שכופים עלי כדי לאלף אותי ולהתאים אותי למערגת. אני נשארת לגמרי לבד כשהכל כל כך שברירי והמילים משתנות ומשנות את הלך הרוח ברזולוציה של שבריר שנייה לפעמים. אני זקוקה שמישהו יהיה איתי ממש.אני פוחדת מהתנודות, מהנפילה הבאה, מהתוכניות המדוקדקות שלא נגנזו, מהכח שיש לי ועשוי לשמש למימושן. אני לא ביקשתי את הפנטזיה של טיפול ללא גבולות, ביקשתי בסיס רחב יותר לתקשורת שיאפשר לי להחזיק מעמד גם בין הפגישות. אודי,תחושת ההטבה מלווה בחרדה נוראית שאולי היא רגעית, ואולי אינה יציבה ובעוד רגע תתחלף בנפילה. חרדה מפני הכוחות שעשויים להפוך אלימים ולפגוע בי. הבזקים של תחושות, אירועים ומחשבות על הזמן הזה שחרוט בצלקות על בטני, המוני צלקות של חתכים שהשאירה הסכין ונראות כמו טבלת יאוש. אני לא מצליחה לעבד את החוויות האלה, את החיבור ביני למה שקרה ואיך, את הקולות שהביאו אותי לנסיון ההתאבדות ואת ההתעוררות ממנו שלוותה בתחושת כשלון ואכזבה. תודה מילי

אודי, אולי בגלל המצב הבטחוני, (?) מרגישה צורך לשבת על ידך .קרוב. מאחלת לך, לנו ולכלל האנושות : שהחולדות יפסיקו להזיק לקווי התקשורת. שבני אדם יפסיקו להזיק לקווי התקשורת. שהחולדות ובני אדם יפסיקו לעשות אקטינג אאוט ויתחילו להשתמש בקווי התקשורת באופן פרודוקטיבי. מאחלת לכולנו שבת רכה, מאירה ומלטפת ללא אזעקות ברקע. שלך מקרוב-במבי.

עד כמה זה אפשרי או הגיוני שמטפל יבוא למסיבה של מטופל? נניח חתונה, או בר מצווה לילד , או אפילו השקה של תערוכה? או טקס חשוב? האם מטפל יכול להיענות להזמנה שכזו? או שיתפתח רק דיון תאורתי שבו ידובר הרצון או הצורך?

שהיא תבוא לחתונה שלי (אין כזאת על הפרק). שתיהן (הקודמת וזו שעכשיו) אמרו לי שיבואו. אבל זה היה תיאורטי ועוד לא הגיע למבחן המציאות.

עוד לא סיימתי את ספרך, אז אכתוב לך על זה בהמשך.... יש לי דווקא כמה דברים לומר לך... אומנם קטונתי...אבל ביקשת....;) אבל כתבת שם באחד הדפים, שמספיק להיכנס לפורום תמיכה באינטרנט ולראות שם נפגעי טיפול.... מרגישה ככה. פגועת טיפול. אני מכירה שלוש חברות שגם אצלו בטיפול, שכל היום מהללות אותו, כמה הוא מדהים ומכיל, כמה הם מעריצות אותו, וכשהם מדברות אני מתחרפנת!! למה אני לא חווה אותו ככה??? למה איתי הוא לא כזה??.. מה יש בי שגורם לטיפול הזה להיראות ככה??????? רחל.

שנתיים בטיפול הזה... אתה יודע איך זה מרגיש שאתה מנסה להיקשר? לתת אמון? לסמוך? להיות? להאמין? רק להיות??? נלחם על זה ימים, חודשים, וזה לא קורה?.... יש לך מושג?? יש לך מושג איך זה מרגיש? כמה כוחות אני צריכה להוציא כדי לבוא לטיפול??.,. וכן, היו פגיעות מצידו, טשטוש גבולות... אבל גם היו ימים, שבועות (אומנם לא רבים במהלך השנתיים האלו...אבל היו...מודה) שפתאום משהו קורה, שמתחברת, שאוהבת, שמחכה, שמשתוקקת לקשר, שהוא העוגן שלי, ומרשה לעצמי קצת להתקרב.... אף פעם לא ממש....רק מתחילה.... אבל אז זה נהרס, כל פעם מסיבה אחרת, ואז מתרחקת וחוזרת למקום הלא בטוח... אני עייפה מכל זה. לא מבינה למה אני ככה, בעוצמות האלה, לא רוצה להרגיש ככה.. לא רוצה. דיי. עייפתי.

רק רוצה להרגיש את הנוכחות שלך. רוצה להרגיש מובנת. רוצה שתכיר בזה שאני נלחמת על החיים שלי. כואב לי אבל אני לא מוותרת. אני כל כך מפחדת ממנו. מצד אחד, רוצה לברוח ומצד שני, זקוקה לו כל כך. סוער בחוץ וסוער אצלי בפנים. לפחות, עכשיו יש הלימה. נטע.

הי אודי, השבוע שהמטפל מסע הולך להיגמר. היה קשה מאוד מאוד. הגרוש שלי שוב ביטל את הפגישה במרכז קשר לא ראיתי את הילדים שבועיים אבל עשיתי ספורט 45 דקות והגוף שלי מפריש דופימינים נכון לעת עתה אז המצב רוח שלי בסדר בניגוד לתחזית מאחלת לך ולבנות פה סוף שבוע שקט, שמרו על עצמכם. הילה

אני כבר כמעט שנה בטיפול די אינטנסיבי,לפני כן הייתי גם איזו חצי שנה בטיפול הקודם,שכאמור נגמר רע והותיר אותי בתחושה קשה מאד ולבד.בכל אופן לא שיתפתי אף אחד בהיותי בטיפולים אלו.וגם לא את משפחתי(ואמי במיוחד שכן משתפת אותה בכל מיני דברים).אני לא ככ רוצה לשתף האמת ובטח עכשיו ואחרי שחלף גם ככ הרבה זמן,מאז התחלתי תטיפול הנוכחי ,זה נראה לי כבר כרגע לא לעניין מביך ובעיקר לא יפה מצידי ואפילו פוגע קצת(בייחוד שאמי ככ איתי)ובטח כשגם המימון לטיפול זה בזכות העזרה הכספית של הוריי כל חודש.מה אתה חושב?? האם חשוב שאספר ואעדכן ,ואם כן למה כנל למה אם לא... תודה

אני מעורערת לגמרי.......אתה רואה? התחרפנתי.......תבוא להרגיע? לא רוצה שוב אזעקות די!!! וסתם אומרים הפסקת אש....כל היום שומעת חדשות אבל זה לא מרגיע...(אל תדאג לא בקו אש רציני רק קצת אזעקות...)ולא רוצה לבוא רק לפגישה כשיש עוד שבועיים של הפסקה..ובכל זאת אלך...ואין שום הפסקה ברגש...רגש רע תמיד יש......אוףףףףףףףףףף איך נושמים???תזכיר לי???

מה זה מבינה אותך.. וואוו.. זה באמת נשמע מטורף . אני הייתי מתה.. לא הייתי מצליחה לשרוד את הטירוף הזה.. נסעה בפסח. נסעה עכשיו ותיסע תיק תק שוב.. כאילו בא לי להדביק אותה לכיסא ולומר לה :"מספיק! את לא רואה מה קורה למיכל כשאת כל שניה מתעופפת" ועוד בתקופה כזו מופרעת.. מיכל, נראה לי שאפילו לטרזן ושמשון הגיבור זה היה כבד וגדול מידי.. אני יכולה להקל במשהו מיכל ? וואוו.. זה באמת יותר מידי.. איתך-במבי.

תודה על ההבנה...עכשיו בלאגן בארץ..אוףףף כניסה קרקעית..זה אומר חיילים שיכולים לההרג...כמה אפשר? עזה בוערת באש...די!!! זה רע.הכל רע...קשה הכל יחד...ולי בפנים שוב רע...אוףףףף..תשירי איתי על האיילה ליד המים? בואי איתי לדמיון כי המציאות קשה....

אני פשוט רוצה להיות כאן. זה הכל. התחלתי לכתוב, מחקתי ושוב ושוב.. אז אולי פשוט אהיה כאן קצת... בסדר אודי?

היי... אתה כועס עליי על מה שהיה? יש לי מקום כאן? נהיה לי עוד פחות נוח לכתוב, מרגישה שכל מה שאגיד יחשב שוב חפירה או חוסר אחריות..

מזמן לא היית..

תקוע לי בפה. מרגיש נורא.. אני סתם רוצה לשבת פה כשאתה ולנסות להרגיש שבכל זאת מישהו איתי... תודה..

סליחה ממש על מה שאגיד עכשיו, סליחה סיגל מרובת הל' ...אבל חייבת לומר, נשמע כאילו אתם מכירים ומרגיש לי קצת לא פייר, אתה לא מרשה למטופלים לכתוב כאן, וכנראה בצדק...לעמיתים כן? אני לא מבינה.....שתדבר איתך בפייס, בטלפון לא חסרות דרכים, לא יודעת....אוףףףףף ממש סליחה ואל תהרוג אותי :( מיכל

לא מכירה את אודי. בסך הכל, נכחתי בהרצאה שלו. אין לי דרך אחרת לומר לו תודה.

אני מטורללת לגמרי.....מצטערת שערער אותי...כל היום בחדשות... חשבתי שאתם מכירים ובכלל אנחנו בתור אנשים רגילים שמתכתבים איתו לא יכולים להיות בהרצאה שלו, לא נפגשים איתו, כי אנחנו לא בתחום...כנראה מקנאה...אולי אודי תרצה גם בפני אנשים רגילים????? ואגב את יכולה לכתוב לו בכל מקום נראה לי..תכתבי בגוגל את שמו ותראי אם לא אכפת לך להזדהות :) אפרופו חנה שמחפשת...

אני ממש מבינה למה את מתכוונת.. אני הסברתי לעצמי שאני סומכת על אודי.. שהוא יודע מה טוב לנו כאן בקבוצה ושאם הוא הגיב אז כנראה שחשב שזה בסדר. יכול להיות שהוא גם טעה. תחכי ותראי מה הוא יגיב, אולי זה יעזור לך ואולי לא. גם זה בסדר. ולא חושבת שמישהו יהרוג אותך על מה שכתבת. גם אני קינאתי בה שהם נפגשים..

כן..ערער אותי .....אוף אני במצב מעורער..עלאק הפסקת אש...אוףףףףףףףףףף מבלבלים אותי במלחמה גם :(

אודי, הקשר הטיפולי מתחיל להידמות בעיניי להתמכרות. אומנם, הוא אינו מזיק "למכור" מבחינה גופנית - בריאותית, אבל יש המון נקודות דמיון: התלות הפסיכולוגית, הרגשת "ההתפרקות" בהעדר המטפל (תראה את הילה, מיכל, במבי בזמנו), הצורך במטפל כדי למלא חלל (אצלי). זה מזכיר לי מאוד את השימוש שאני עושה באוכל, פגיעה עצמית ובעבר בסמים. אני מבולבלת אודי. כל הזמן חושבת שהקשר הטיפולי מסכן אותי. ביטלתי את הפגישה היום בטענה שאני לא מרגישה טוב. בבקשה תנסה לעשות לי סדר. מרגישה כל הזמן שצריכה להגן על עצמי מפניו. ובבקשה תענה לי על ההודעה מה 15/7. שיהיה רגוע היום. נטע.

האם התמכרות לטיפול לא עדיפה על פגיעה עצמית? ;) ועכשיו ברצינות...הייתה תקופה שבאמת ממש לא יכולתי בלעדיה, היום זה לא כך, את יכולה לקרוא לאחור ולראות התקדמות עצומה שלי :) אני קובעת מתי לבוא, היא מעולם לא הכריחה, רק מראה לי דברים..פעם ההפסקות בטיפול היו קשות ברמות גבוהות, היום את יכולה לראות שזה אחרת, שבועיים ללא פגישה, שוב פגישה יחידה ושוב שבועיים וחצי ללא פגישה, כלומר אחת בחודש, ממש מעט, אבל אני בסדר עם זה....למרות שזה קצת ערער...אני מעדיפה התמכרות אליה מאשר לאכילה שלי ולפגיעה עצמית לא? ואלה נעלמו להן...כנראה שגם אצלך לפי מה שאת כותבת לא? אז יש ערך עצום ל"התמכרות" הזו לא???? שיהיה שקט וקל, מיכל

את יודעת ? אני בכלל לא עסוקה אם/עד כמה ועודת מסוג זה לגבי תלות/אי תלות שלי באמא צביה.. מה שאני יודעת זה שאנחנו נפגשות כמעט כל יום. יש איזו הרגשה בסיסית של שקט, מנוחה, רוגע כזה.. אפשר לנוח סוף סוף.. אני גם יודעת שפגעתי בעצמי בדרכים רבות. היו לי גם מחשבות אובדניות .גם תוכניות ספציפיות למימושן. היום, אין לי בכלל מחשבות אובדניות. הן נעלמו לגמרי. אני כמעט ולא פוגעת בעצמי (לפחות הפגיעות פחתו באופן משמעותי ) בעבודה התפתחתי. גם ההכרה של הסביבה גדלה ועימה,ההכנסה הכספית. נכון, אני לא יכולה בלעדיה.. (אפילו בשלישי כשאנחנו ברגיל לא נפגשות -קשה ) כשהיא נוסעת-אני הופכת למטורללת לגמרי. כן, אני יודעת שאני לא יכולה היום להיות בלי אמא צביה. היא בשבילי כמו אויר לנשימה.. נו, אז מה ? מעדיפה בגדול כפי שזה. איתך-במבי.

במבי, מקנאה בך שזה בכלל לא מעסיק אותך. לי ברור שזה יסתיים באסון. מפחדת שהוא ינטוש אותי או יפגע בי )-: מיכל, את צודקת שעדיף שאהיה תלויה בו ולא אפגע בעצמי. עכשיו הפרעת האכילה שלי בשליטה ואני פחות פוגעת בעצמי אבל מה יהיה אם....

נטע, כמה זמן את אצל המטפל שלך ? אם אני לא טועה..משהו כמו קרוב לשנה ? ייתכן מאוד שאני טועה.. אני אצל אמא צביה כבר למעלה מ 5 שנים.. תני לעצמך את הזמן שלך..לאט לאט.. כמו אצל יאלום -"כל יום יותר קרובים" במבי.

תודה על ההרצאה, אודי. בתור צלמת וגם בתור אחת שעוסקת בתחום הטיפול והתמיכה (לא ממש מטפלת, ליד) נהניתי מאוד ושמחתי שניתנה לי ההזדמנות להיות נוכחת בכנס בכלל ובהרצאה שלך בפרט, שהיתה מרתקת. זו ההזדמנות גם להודות לך על הפורום, שלמרות שאני משתתפת שקטה יחסית, למדתי ממנו המון ועדיין לומדת, בתחום התמיכתי שבו אני מתנדבת. בנוגע ליתרון הקל בנינו- ברור, לך אין אפילו ל' אחת :-)

סליחה ואל תהרגי אותי, חייבת להתערב...לא חושבת שכאן המקום לשיחות חולין עם אודי שאת מכירה בוודאי, אולי תהיו חברים בפייס? לא יודעת קצת מערער לי את הביטחון...ושוב מצטערת. מיכל

או שלא מומלץ? זה משנה אם ההזיות מופיעות רק בשעות/מצבים מסוימים או שלא קשור?

אודי, פספסת את ההודעה שלי - "פחד". חשוב לי שתקרא ותגיב. תודה, נטע.

תודה אודי, תודה בנות יקרות על תגובותיכן, תמיד טוב לקרוא אתכן מגיבות...אכן ימים מורטי עצבים...הצחקת אותי שחולדות אכלו את קווי התקשורת....תודה על החיבוק הייתי זקוקה לו :) שלחתי הודעה שאבוא לפגישה ביום א' ואז שוב הפסקה של שבועיים וקצת..לא קל חוסר רצף והיא גרמה לו, וזה מעצבן שהיא נוסעת פעמיים ברצף...למרות כל הפרגון שבעולם שהיא צריכה חופש, חשבתי שהכל בסדר...אבל...נעמה יקרה את צודקת, בהחלט זה קורה לי שוב וזה מעצבן.....אתה יכול להסביר למה זה קורה לי ממש כששוב צריך להפגש אחרי שבועיים שהיו בסדר?? למה???? מ.

יתומות ממילים כבר יומיים שלושה באת לומר שהינך אך אינך מחר שוב תגיח לכתוב בקצרה שהנה סוף שבוע קריאת הרגעה רוחות מלחמה מנשבות אל ענף שנשבר ונכנע אל השקט שלך יתומות ממילים צעקו עלעלים את מילות שתיקתך אינך, הינך, אייך?

אני מתגעגעת אלייך. הרבה זמן לא היית פה. מרגיש נצח. מתי תבוא? אתה בסדר? כולנו כאן מחכות לך

מצטערת שמציפה לא יכולה יותר לא יכולה

אני רוצה להיות בן אדם נורמלי ופשוט, אבל כל הזמן יש לי בראש שאני צריך להביא גאולה לעולם. אני לוקח כדורים והולך לפסיכולוג ושום דבר לא עוזר. מה עושים????

תודה אבל אני מרגיש כאילו משמים רוצים שאעשה דברים גדולים, ולכן אני לא חש סיפוק בדברים קטנים. כמו כן יש לי התקפי פאניקה/שגעון ואני מרגיש שהם מגיעים אלי כי אני בורח מהשליחות שלי. אני יודע שאני נשמע מוזר, אבל זו המציאות ואי אפשר לברוח ממנה. אני מתחנן- תעזרו לי לצאת מזה!! תודה רבה

אודי שלום, בשנים האחרונות אני מרגישה התדרדרות במצב הרוח, חוסר יוזמה וחוסר רצון לעשות ולהניע דברים בסיסיים ודחיינות קשה של כל דבר שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שכל זה משפיע עלי לרעה ועם הזמן זה רק מדרדר. הייתי בטוחה שאחרי שאני אהפוך לאמא זה ישתפר אבל ממש לא, הקושי בטיפול האינטנסיבי בילד המקסים שלי מקשה עלי יותר. אני לא רוצה שהמצב הזה שאני נמצאת בו ישפיע לרעה על יחסיי עם בעלי ועם בני (למרות שאני מרגישה שזה כבר משפיע מאוד). יש ימים שאני מרגישה קושי כל כך גדול שאני לא יודעת איך להתמודד עם זה ובא לי להתפוצץ אבל אני לא מצליחה לעשות כלום בשביל לצאת מזה. האם כדאי ללכת לפסיכולוג? או לגורם אחר שיכול לעזור לי אשמח לעזרתך קרן

אני צריכה שמישהו ידע. אתה הרי יודע שלפעמים קשה לי ואני מחפשת אותה למשל באינוטרנט. הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים כשגיליתי איפה היא.למדה. סיפרתי לה כמובן... דיברנו על זה שאני צריכה לראות.איך.לא להגיע למצבים האלו. אז עכשיו 'נקרתה בפניי הזדמנות' ללכת לחפש את הבית שלה. צריך רכב בשביל זה. התלבטתי כן או לא. המשכתי להתלבט חשבתי שזה יהיה מוזר לחפש ושהיא בטח לא תאהב את זה. תיארתי שלא.באמת אמצא ובכל זאת... התחלתי לנסוע. עכשיו אני אחרי הפרסה, יושבת.באוטו. צריכה להוציא את זה ממני. אני יודעת שהיא תהיה גאה בי... לא.יודעת למה אבל מתחילה לבכות:-(. הייתי צריכה לספר עד שאראה אותה. ומקווה שהכל בסדר אצלך ושנהנית בכנס.

בלילה באים הפחדים. במהלך היום הם כאילו אינם. את מקומם תופסת קהות חושים משכרת, ואני מרגישה שכלום לא משנה, כלום לא יקרה. ואם יקרה - לי לא אכפת. אני רחוקה מהכל. אין סיכוי שמשהו יחדור מבעד לחומה שלי, אין סיכוי שארגיש. אבל מסתבר שהם ישנם. מקיימים חיים חשאיים מאחורי גבי. הם מתגנבים בשקט מאחור, חתוליים, שקטים להפליא, נעים בתנועות מתפתלות, בלתי מורגשים. אבל כשעוברת שעת חצות, והרחוב חשוך וריק, ואני מוכרחה ללכת בו יחידה, אני עייפה ומנומנמת. ושוכחת לרגע את התפקיד שלי במופע היחיד הזה - תפקיד שומר הסף של החומה, ומנסה ללכת סתם כך, כמו בחורה שהולכת ברחוב, אני מתרוקנת. השער נשאר נטוש ופרוץ. ואז, בבת אחת, הם מתפרצים לזירה. מתגלים במלואם ללא חשש, יודעים היטב, שעכשיו - הבמה כולה שלהם. הם פושטים על כולי, לא משאירים חלקה ריקה. בכל פינה שלי שוכן נציג פחד, מחלחל ומרעיד. הגוף מתכווץ בחרדה, העיניים בולשות סביב לראות מאיזו פינה נסתרת עלול לצוץ תוקף פוטנציאלי, השפתיים כורתות בריתות עם אלהים, נשבעות בשמי לשוב בתשובה שלמה, להתפלל כל יום, לקיים כל מצוה אפשרית, רק שיציל אותי בבקשה עכשיו, הלילה, יותר לא אבקש... הרגליים מאיצות את הקצב, (אבל לא יותר מידי, חשוב לא להפגין פחד.) הידיים נקמצות באימה, וכל כולי נעשית שלו. נתינה מן השורה בממלכתו של הפחד. אח"כ מגיעה, נועלת את הדלת, מתעשתת, נרגעת, מתפקחת. ומגיעה שוב ושוב לאותה המסקנה - הדבר היחיד שמפחיד אותי, הוא אנשים.

היום יום שלישי. לא הגעת. אני דואגת לך. תבוא רק להגיד שהכל בסדר. טוב? אכפת לי ממך. אתה יקר לי. הילה

אתה בסדר ?? קרה לך משהו ?? למה לא ענית אתמול ? ולא כתבת את מה שאתה תמיד כותב ביום שני בלילה ?? היום יום שלישי ואין לנו את ההודעה האדומה שלך .למה ??? קרה לך משהו אודי ?? תענה.. אבל לא שמעתי שקרה משהו ביישוב שלך ??? אני שונאת את המלחמה המטומטמת הזו. אני שונאת שחיים במדינה הזו כמו על אוניה שכל רגע יכולה לטבוע. מתנדנדת בצפון, בדרום, במרכז. כל הארץ לא בטוחה.. אני גם מרגישה לא טוב פה.. ראית ? מימה הפסיקה לכתוב.. כתבתי דברים קשים בתגובה לנטע בהקשר להודעה ההיא של מימה והתגובה שלך.. אתה רואה אודי למה אני מעדיפה שלא להיות בקשרים עם בני אדם ?? לא להשתייך לקבוצות ??? רואה מה קורה ??? זו דינמיה שמאוד מאוד מוכרת לי.. כשאני מרשה לעצמי להשתייך לאיזשהו מקום, מרגישה איכפתיות ורגשות טובים. ואם אני מרגישה שמישהו פוגע, אני מגיבה. אחרי זה אני מרגישה אשמה איומה ומתחרטת שהתערבתי ומתחרטת שמכירה בכלל בני אדם. אודי, שתדע לך שעם עצמי אני מסתדרת מצויין. הקשיים הם כשיש עוד אנשים. אני מרגישה אשמה איומה. אמרתי לאמא צביה מלא פעמים, שכשאמות ,זה יהיה מרגשות אשמה. למה מימה הפסיקה לכתוב ??? אני אשמה ????? אבל אודי, אני הרגשתי שאני באמת משתגעת ממה שהיא כתבה. זה הטריף לי את השכל. הרגשתי שזה לא הוגן !!! לא הוגן כלפיך, לא הוגן כלפי כולם. הרגשתי שאני מתחרפנת.. כאילו, בא לי לבקש ממימה סליחה שהתערבתי, אבל אני נזכרת מה היא כתבה לך ואני שוב כועסת, ואז אני קוראת את מה שהיא הגיבה לתגובה שלך, ורוצה להיות על ידה ולתת לה יד.. אודי, אתה מבין למה אני רוצה לברוח ליער,לשבת ולחבק את גזע העץ.. עצים לא פוגעים. :(((((( ולמה אין את ההודעה המרגיעה של יום שלישי ??? קרה לך משהו ???? אתה בסדר ???? אוףףףףףףףף עם כל העולם הזה

הי במבי יקרה, ללמוד שאת לא אשמה בסבל העולם... המממ... בשביל זה עובדים כל כך קשה על פרידה והפרדה בטיפול... חיבוק, סוריקטה

.. סוריקטה מותק... כמעט בא לי להגיד שאם האזעקות הצליחו להביא אותך חזרה לפה אז.. :) טוב לראות אותך כאן אחותי שלי :) קראתי תגובה שלך לאודי. מה זאת אומרת שהפסקת לישון במיטה ? את יודעת סוריקטה, קראתי שישנם גולשים שמתכתבים עם אנשי גדודי.. ומישהי ביקשה שישלחו את הרקטה הרקטה בערב בגלל שבגן של הבת שלה אין ממד ואין לה סידור לילדה... לי מתחשק לבקש מהם שאם הם שולחים רקטות,שלא יעשו זאת משעות החשיכה ,אז רמת החרדה שלי עולה לאין ערוך.. תראי לאן הגענו... אני קוראת מה אני כותבת ואומרת שכל העולם צריך אישפוז -ומייד. אם היה תלוי בי- הייתי "זורקת" את כולם לבריכת שחייה. -שכולם ירגיעו . ומייד. את יודעת סוריקטה ? לא הבנתי "למה התכוון המשורר" באומרו : "בשביל זה עובדים כל כך קשה על פרידה והפרדה בטיפול".... סוריקטה מותק, בימים טרופים אלו,נראה לי שחלק מהמוח שלי קפא/השתבש/ מתקשה להבין דברים רבים.. שלך-במבי.

אודי, אני מפחדת למות, ועוד יותר מפחדת לחיות, והכי הכי מפחדת - לתפוס מקום. היום ישבנו בממ"ד והרגשתי שאני שואפת יותר מדי חמצן, ועוד מעט כולם ימותו בגלל "החזירות" שלי. אוף אודי, אתה מצליח להבין אותי??? נטע.

נטע יקרה ! וואוו.. הרגשתי שאת כל כך מדייקת את ההרגשה הבסיסית שלי בעולם.. קראתי שוב ושוב את מה שכתבת. כמו צילום רנטגן.. כל כך מדוייק.. זו הרגשה מאוד קשה, נכון נטע ?

קצת קשה לי להגיב עכשיו כי אני במקום לא טוב. רק רוצה להגיד לך שהודעתך הייתה משמעותית עבורי. הרגשתי פחות לבד "בלבד". תודה. כנראה שבאמת "קל הרבה יותר לפחד ביחד". נטע.

מנסה לראשונה מסלולארי. .אני בוכה שוב..איפה החוסן? לכן מעדיפה שלא להפגש כנראה. זה מציף משהו סליחה על ריבוי הודעות..עצוב לי..

מיכל, זה תמיד קרה כשהיא "נעלמה", לא? שברגע האחרון מגיעה התהיה - אולי עדיף בכלל לא להיקשר? להמשיך בהפסקה? להפסיק? אולי הפעם נוסף לזה האלמנט המפתיע, שחשבת שזה לא יקרה. (ובאמת הפעם זה קרה ממש לקראת הסוף, אולי בדיוק בזמן בשביל לעבד את זה איתה?) בין אם תחליטו להיפגש ובין אם לא, שולחת לך חיבוק ואת ההצעה לנוכחות אינטרנטית בינתיים... נעמה.

תודה על ההבנה והחיבוק.. הייתי זקוקה לחיבוקים גם אם אינטרנטיים :) את צודקת זה הפתיע...בסופו של דבר סיכמנו על פגישה אחת ביום א' ואז שוב שבועיים פלוס...מבאס אותי מאוד. מ.

הלוואי שתהיה כבר, זקוקה לכזו גם בתוכי...מרגישה מוזר, משהו צץ ולא אוכל לבוא לפגישה בכל זאת ברביעי...האם בכלל כדאי לבקש להפגש ביום אחר? אוףףףף משהו בתוכי פתאום מרגיש...אוףףףףף שלא יתערער אודי, אתה שומע, עד שכבר הייתי בסדר.....לא רוצה..אולי עדיף פשוט להמשיך בהפסקה ארוכה???????

שלום חברים וחברות, בשל תקלה ברשת התקשורת באזור שלי, איני יכול להעלות תגובות להודעותיכם. עמכם הסליחה... אודי

נראה לי שתסריטי אימה מבקרים בראש במהרה בימים אלה... מוזר להתנזר מאינטרנט, לא? קצת כמו ויפאסנה. ;) נעמה.

אתה יודע, אודי, מה הזכירה לי התקלה שקרתה? את הקטע מ"ארץ נהדרת", בו כבה האור בחדר המדרגות בעיתוי אזעקתי, אי אז במבצע 'עמוד ענן' אך אקטואלי גם לעכשיו, והאסוציאציה המיידית שם היא לפגיעה ישירה ברידינג. http://tinyurl.com/k49k7c2 אבל להגיד לכם ת'אמת - אחרי האזעקה שהייתה ממש עכשיו אני רועדת. והייתה נסיגה שהיא והפסקתי לישון במיטה, אבל בסוף חזרתי. לרגע איבדתי הישג טיפולי. ניסיתי להרגיע את עצמי בחישובים סטטיסטיים, זה קצת עבד. לפעמים אני חושבת שהאגרסיות הפנימיות שלי, ללא קשר למצב, מפחידות יותר. נעזרתי בכדורים והצלחתי לישון בלילות האחרונים. זה חשוב. שלכם, סוריקטה

סוריקטה, עצבים מרוטים זה ביטוי כל כך הולם לפעמים... נראה לי שבגלל הרגישות המפורזת הזו שלהם, ביומיום שלנו ובמיוחד בעתות משבר קיצוני ואלימות אדירה, האגרסיות הפנימיות נתפסות כיותר ויותר מסוכנות, כיכולת לזרוע הרס ממשי כמעט כמו טילים ורקטות. אם יורשה לי לפרשן אותך על החיובי שבדבר, נראה שעל אף התחושה הבלתי נסבלת של חוסר האונים אל מול עצמך הפגנת שליטה ומסוגלות. שיחזרת הישג טיפולי (מה שקרה רגע אחרי שאיבדת, לא?), הצלחת למצוא בעצמך דרך להירגע קצת והיא עזרה, הצלחת לישון. אני מרגישה שכמו שכל תקשורת מכל צד מוטה בצורה קיצונית וחשוב תמיד לשים לב לכל הכיוונים, גם במלחמה שלך עם עצמך כדאי לראות גם את הכוחות הפנימיים ולא רק האגרסיות. שולחת תקווה להגבלת היללות לחתולי הבית בלבד בלי סירנות, וחיבוק להרגיע את הרעד, נעמה.

שזו רק תקלה...לאמיתו של דבר, לראשונה שלא ממש דאגתי, הבנתי שהיה "משהו" והאמנתי שתחזור.... מרגישה רעה שלא דאגתי לך כל כך...מוזר אבל זה טוב אולי? שהצלחתי לדעת שאתה תסתדר...אז מה דעתך?

אודי נגמרו לי המילים וקצת הלכתי לאיבוד ואיני מוצאת את עצמי ודרכי בתוך השיגרה העמוסה. קהות רגשית. ניתוק רגשי. פגישות עקרות ושטוחות, כמעט כמו החלפת מתכונים או תלונות על עניינים שבשיגרה, תסכולים עם בן הזוג ועוד. חסר מגע אמיתי, היא יושבת מולי מקשיבה ומהנהנת סוגרת משפט באמירה שטוחה שאף איני מצליחה לזכור. מדברת על חשיבות הגבולות ה setting הטיפולי, על חוסר האפשרות לתקשורת בין הפגישות, אפילו לאתקשורת כתובה, כי טיפול זה רק בחדר. אני מנסה להסביר על כל המילים שעולות בין פגישות וכמה הולך לאיבוד כשמותרים עליהן. אולי צריך להפסיק. איך אפשר לחיות בצד ליד בלי ולמרות. לותר כל הזמן על מה שאני באמת צריכה ולהכנע להסברים מערכתיים כאלה ואחרים. עייפתי. מאוד.

מה שלומך יקירה? המטפלת שומרת על הגבולות, על הסטינג, היא שומרת עליך, עליה. היא נלחמת על הטיפול שלך. את לא עוזבת בשום אופן! את שומעת אותי. סוף סוף יש התקדמות. חייבים לשמר את זה. לפעמים הנפש מורידה ווילון על הכאב, כדי לאסוף כוחות למערכה הבאה. אני לא יודעת אם את מחפשת פתרון קונקרטי. אפשר להדפיס מה שאת כותבת פה, לכתוב ביומן ולהקריא, לכתוב ולהביא לה בסוף הפגישה. תנוחי יקירה. טובה מנוחת הלוחמים:) ביי לבינתיים. חושבת עליך הרבה. הילה

ריגשת אותי. עד מאוד. מאוד

אני מהפלאפון ולא מצליחה להגיב להןדעה ההיא. האמת טיפה.נעלבתי שאמרת שצחקת כשדמיינת אותנו מתכתבות. אבל אני בסדר. היא ממש לא כותבת לי. פעם הייתי רק כותבת במהלך הפגישה. גם הייתי כותבת בבית ומביאה. היום יותר טוב. יש דברים שלא מצליחה לומר ואז מבקשת לכתוב. בבית כותבת אבל לא תמיד מביאה. אני יושבת בכורסא שלי. יש לי גם שמיכה וכרית. לא.יושבת צמוד אליה.. מתכסה בשמיכה כדי שגם אני לא.אראה אותה ושהיא לא אותי.. עכשיו תדמייני אותי. לגבי רגשות- יש בי משהו שחושב שקנאה היא לא לגיטימית, בניגןד לכעס נניח. לכן קשה לי להודות בזה. לפעמים מרגישה שאני לא יודעת מה בסדר לומר אן להרגיש בחיים. בטיפול אני כבר יודעת שאפשר הכל:-) וכשכתבת על חמותך קינאתי. כי גם אני רוצה שתהיה לי אחת כזו. רוצה להאמין שאפגוש מישהו ושיהיה לנו טוב אבל...

צר לי שנעלבת מהדימוי שראיתי מול עיני והצחיק אותי.. באמת שאין לי כוונה לפגוע בך/להעליב אותך.. התמונה שהצטיירה לי מול העיניים הצחיקה אותי (בטוב ) רוצה לומר לך חנה, מבחינתי לגיטימי לדבר, לשתוק, להתכתב,לצייר ועוד כיד הדמיון הטובה.. אז מה אם זה הצחיק אותי ? מה בזה העליב אותך ? מנסה לחשוב,אם היית מגיבה וכותבת לי שהצחיק אותך לדמות אותי שוכבת על הספה של אמא צביה ,על הכרית שלה עם הורוד שלה... את יודעת מה ? אולי זה גם היה מעליב אותי ??? מצטערת חנה.. אגב, לא כתבתי כלום על חמותי. כתבתי על חמי ויחסו האוהב לבת שלו (לא אלי ) ומאחלת לך שתפגשי מישהו שיהיה לכם טוב ביחד.. במבי.

עכשיו אני לא מרגישה נעים. חושבת אולי את כועסת עליי.. אווף אני דפוקה בזה. אני טיפה נעלבתי אבל אני ממש בסדר וכבר לא זוכרת את זה. ואני נעלבת מכל דבר... (וסליחה על חמיך.. התכוונתי שאני מקנאה שיש לך חם וחמות..מעבר ליחסים ביניכם)

באתי לומר שלום.... מהדיבורים פה על האזעקות, רציתי שתהיה אחת קודם כי היינו ביחד.. טוב שלא כמובן. אודי אני אוהבת אותה. נכון שהיא אוהבת אותי למרות שיש לה עוד מטופלים? אבל אני לא רוצה שיהיה לה. אבל יש לה. זו בעיה... אודי, אתה בסדר? אתה יודע שאולי אני רוצה שיקרה לי משהו כדי שהיא תדאג לי... אבל זה דפוק לחשןב כך אבל ככה אני.חושבת...

לא קרה איזה משהו מיוחד.. יש לי צורך לכתוב לך. למה ? לא יודעת בדיוק.. מרגיש לי בלב געגועים. כנראה שגם חרדות. מהמציאות החיצונית .אולי גם הפנימית.. אגב, זוכר שמתישהו אמרת לי לגבי ויניקוט ואיזו אמירה מפורסמת שלו בפני הפסיכואנליטיקאים בלונדון כשבחוץ רעמו התותחים.(משהו ברוח זו ) אז מייד למחרת שאלתי את אמא צביה, והיא סיפרה לי. אני זוכרת שהקשבתי לתוכן שלה כרקע..וזכור לי בעיקר צליל קולה.. אני שוכבת על הספה, מניחה את הראש על הכרית שלה,הורוד הזה על הלחי,מכוסה בשמיכת הקרם שלה עד הצוואר ושומעת את צליל קולה.. שומעת אותה מספרת על ויניקוט לגבי האמירה הזו שלו.. מבחינתי זה היה בסדר שתדבר גם בערבית, איטלקית,הונגרית או כל שפה אחרת..ממילא שמעתי/לא שמעתי.. זה היה רק כרקע.. זכור לי שצליל קולה היה רך..זו היתה חוויה מאוד נעימה.. גם החוויה הזו של האזעקה ביחד איתה בכוך הזה, כשהיא אומרת משהו (לא זוכרת מה ) וראיתי במבט שלה משהו כזה..רך כזה.. אודי, מרגיש לי בלב געגועים. מתגעגעת וגם דואגת לאמא צביה. מחר זה שלישי אז לא נפגש. וואאו רק ברביעי..לך תדע מה יקרה עד רביעי..וואוו.. מתגעגעת וגם דואגת לך... למה אתה גר במקום מסוכן אודי ??? אולי תעבור דירה בתקופה המטורפת הזו ??? גם אתה לא תהיה בשלישי. אודי, לא תאמין.. פתאום אני מרגישה שאני צריכה שגם אתה וגם אמא צביה תהיו קרוב אלי.. רק עד אחרי כל התקופה המפחידה הזו.. שלך-במבי.

לא מצליחה להיכנס ופותחת כינוי חדש, אז כל הסיגל + מספר למדים משתנה, זו כנראה אני :-) נתראה מחר בכנס פוטותרפיה!

איזה כיף לך!

מה שלומך אודי?... כמו כולן פה...דואגת..לך. לבנות היקרות פה. שנעבור את הימים האלה מתוך שלוות נפש... כתבת לי באחת ההודעות הקודמות "לאט ובזהירות".. לגבי השאלה שלי איך מתמודדים עם חוסר רגש בולט למטפל... אמרת שהם קווי הגנה שלי... ואתה יודע? פתאום חשבתי על זה. ואני באמת כמעט ולא מרגישה כלום כלפי דמויות משמעותיות בחיים שלי. דווקא רגש שלילי על פגיעה מסוימת, כן אפשרתי לעצמי להוציא אחרי שנים ואחרי תהליכים עם עצמי והנפש שלי (דווקא לא בטיפול עצמו, בעקבות לימודים), אבל כמעט ולא מרגישה. הם סתם בשבילי. איך כן מרגישים? איך גורמים להרגיש?.. כשיש ניתוק כזה. ודווקא לדמויות משמעותיות. וזה מוזר לי, כי הקשר עם המטפל שלי התחיל בסערות מטורפות, חרדות ברמה רצינית - לפני, באמצע ואחרי הפגישה... החמרה של מצב בריאותי ברמה משמעותית.. ופתאום כלום. שום רגש. כאילו סתם בן אדם. ואני רוצה קשר אחרת. רוצה שהקשר עם המטפל יהיה משמעותי לי. לא מבינה מה קורה לי. רחל.

ראשית נטע, תודה, את כזו מקסימה :) לא קראתי פה כמה ימים והנה פתחתי הבוקר והודעתך נגעה לליבי... אני בסדר, כמו כל עם ישראל, נמאס לי מהמצב הזה, אתמול הייתי אצל בת דודה שלי היא עם שלושה ילדים קטנים (אחת מהם תינוקת בת שנה)ילדי שלי ובת אחותי וכלנו נכנסנו יחד לממ"ד וחשבתי שכבר נמאס לי מאזעקות למרות שאני לא במקום מסוכן כל כך... מקווה שכבר יגמר! במיוחד מעצבן אותי ומלחיץ לנסוע ברכב לכיוון דרום ששם גרים משפחתי, היינו אצלם בשבת, או להביא את בני בבוקר לקייטנה... נטע יקרה, אני נכנסת מדי פעם לקרוא, פחות מתמיד כי מעדיפה להפחית...זה לא אומר שלא טוב. מקווה שאת בסדר ומתמידה בטיפול כי זה חשוב מאוד! לגבי הטיפול שלי היא עדיין בחופש, עוד יומיים פגישה שאני מעדיפה לא להגיע כי אחר כך יהיו עוד שבועיים בלעדיה, אני אסמס לה כנראה כי קשה לי לבוא ושוב לא להפגש....נראה מה אחליט. אודי יקר, מתגעגעת :) ועדיין מחכה לחיבוק שלך (ביקשתי אך לא קיבלתי, תודה על השיר אגב) , גם כשטוב אפשר לחבק לא? ... שיהיה שקט, מיכל

מיכל, לא הייתי בדיוק במצב כזה, אבל במצבים דומים לפעמים אנחנו קובעות שנעשה פגישה "קלילה" בהגדרתה. כזו שמחזקת ומזכירה את הביחד, שמרווה מעט את הגעגוע, אבל לא כזו שיש סכנה שיהיה בה משהו שייקטע באמצע, עומק שנכנס אליו בלי זמן ראוי לתפור בחזרה. מה דעתך? נעמה.

היא אמורה לחזור היום מחו"ל...ביום רביעי אמורות להפגש ופתאום נוצר מצב שלא אוכל לבוא.....אז אנסה מחר ליצור איתה קשר...אולי נקבע למחר ואולי עדיף לוותר כבר....זה רק מעורר בי פתאום הכל, הייתי בסדר ופתאום משהו מתערער בתוכי....קשה להסביר....ועכשיו מדברים על הפסקת אש..הלוואי...שתהיה הפסקת אש גם בתוכי :)

טוב לשמוע ממך. היית חסרה. באמת שאלה האם ללכת לטיפול ואז שוב לחזור להפסקה הזו.. אני מבינה אותך. אני גם לא יודעת מה הייתי מחליטה במקומך. הלוואי שהשגרה תחזור בכל המובנים.

תודה שחשבת עליי...שהרגשת בחסרוני..אין לי מושג מה יהיה בנתיים לא אוכל לבוא לפגישה שנקבעה במילא...אולי אנסה למחר, למרות שלא רוצה להטריח כי היא רק חוזרת הערב...לא קל, גם משהו מתערער בי...לא יכולה להסביר כרגע..

חלמתי שיוצא לי קקי מהפה.הרבה. כל היום הסתובבתי עם בחילה ואפילו הקאתי כמה פעמים זה כל כך חי לי ועולה בעוצמה כל הזמן בלי שליטה.פתאום עולה ואני ממש מרגישה את התחושה של זה בפה שלי. זה בטח קשור לזה שהתחלתי לדבר על הפגיעה..... בלתי אפשרי לי לעשות את זה :-(((

חשוב מאוד לדבר...נשמע שאת ממש מתקדמת אגב, סוף כל סוף יש מילים ויש מקום וחשיבות למילים, בהצלחה

רוני, מה שלומך יקירה? הייתי היום בעבודה כשקראתי את ההודעה שלך. זה לא יצא לי מהראש הדימוי הזה של קקי יוצא מתוך הפה. זה מגעיל, דוחה ומעורר בחילה כנראה שזה התחושות שעולות בקשר לפגיעה סוף סוף זה יוצא ממך רוני סוף סוף תרשי לי לחבק אותך, אם מתאים לך. אני גאה בך על הדרך הלא פשוטה שאת עושה, בדרכך שלך, שלך, הילה

שלום חברים. אשמח לעזרה בהבנה של חלום שחלמתי: אני שוכבת במיטה שפונה אל חלון פתוח בלילה. לפתע אני מבחינה בזוג רגליים איש מטפס אל החלון, הוא מפחיד אותי. הפנים שלו מטושטשות ונראה שיש לו קווים אוטיסטיים. הוא ועק והצעקה שלו נמרחת כמו בסרטי אימה ומושיט את הידיים קדימה ומנסה לחטוף אותי. התעוררתי ממש מבוהלת. לאחר שעה נרדמתי שוב. חלמתי שאני מגיעה לפסיכולוג שלי כדי לפרש את החלום, אך הוא נראה משונה. לפתע הוא מתחיל להשתעל ואומר שהוא לא מרגיש טוב. אני שואלת אותו מה קרה והוא לא עונה. לפתע הוא תופס אותי ומנסה לאנוס אותי. (יש לציין שאני מטופלת אצלו כבר חצי שנה והוא נהדר). מה זה הדבר הזה? אשמח לשמוע דעתכם. תמר.

השפלה נוראית בתחנת המשטרה שוחחתי עם קצין בכיר מתחילת המלחמה לא יודעת איפה ילדיי!!!!! הקצין שוחח עם פקידת הסעד וסרב לחפש את ילדיי. ככל הנראה פקידת הסעד אמרה לו שאני מקרה פסיכיאטרי. אודי זה נורא נורא נורא

בא לי לבכות איתך... הילה יקרה , כל כך קשה!! במיוחד בגלל המצב...תחזיקי מעמד!!! איתך, מיכל

זה נשמע באמת נורא !!! נורא !!! כל כך מקומם.. מרגיש חוסר אונים, משפיל.. יש בי צורך לשבת על ידך וממש לעטוף אותך, להגן עלייך כמו חייץ בינך לפגיעות כואבות כל כך.. הרי את מבקשת בקשה כל כך אנושית,אלמנטרית... וואוו... איתך-מחבקת אותך בעדינות (איך שמתאים לך) במבי.

אוף, הילה. אלימות באה בכל כך הרבה צורות (אפרופו רשימת השלום היותר אופטימית של במבי...), מכל מיני גורמים. נעצבתי-כאבתי-זעמתי איתך, מקווה שיהיה שיפור (יש איזה גורם שעוזר לך?) נעמה.

כאב לי לקרוא את שכתבת.. ומצד שני - הרגשתי כעס גדול!!! רוצה לבוא אליהם, לנער אותם, שיראו אותך!!!!!! רחל.

תודה על המילים החמות מרגישה אותך איתי. הילה

הי במבי אני יודעת שזה מדיה ציבורית ובכל זאת רוצה לשתף רק אותך בחוויה שאני חשה. {(|המטפל שלי בחופש ויש חוויה שחוזרת על עצמה בתוכי. אני מרגישה שהוא מניק אותי. אמא כמעט ולא הניקה אותי. אבל כן, קצת.עכשיו מרגישה אותי צמודה לשד שלו. שד מלא מלא חלב. חלב נעים. לא קר ולא חם|) ולכל הבנות המקסימות שתומכות, ובכלל לכל מי שכאן. שולחת חיבוק. אוהבת מאוד. דואגת לנו, לכן, לאודי די. שהמלחמה תיפסק. הילה

הילה, את אמיצה.. יש בך משהו משוחרר ... כן, אני מאוד מבינה על מה את מדברת.. אשתף אותך טיפה. אמא שלי (הביולוגית) היניקה אותי שבועיים. ... כן.. החוויה שאת מדברת מוכרת לי .. :) וואוו..את אמיצה.. במבי.

עצוב לי לשמוע. לא יודעת איך ואם אפשר לעזור לך. רק תדעי שאני חושבת עלייך ודואגת.

אפשר סתם לומר שלום? ולקבל שלום בחזרה? (למרות שלאור הימים האחרונים למשפטים האלו משמעות כבדה מכפי שהתכוונתי...) נעמה.

שלום נעמה :) מה שלומך? כלנו מייחלים לשלום...הלוואי...הכל חולף והשקט יחזור. מיכל

בינתיים אני מחזיקה את החרדות והבלגנים של בפנים ברסן, שלא יפריעו. ודווקא החרדות של כלפי חוץ, שהתחילו במבחנים והמשיכו למבחנים בשילוב רקטות, יותר נסבלות לי. מקווה שהחרדה הפנימית לא תחזור עם ריבית... נעמה.

שלום אפשר באופנים שונים.. אפשר לחכך אף באף.. זרת מתחברת לזרת.. כפות ידיים צמודות זו לזו מלוות בקידה קלה.. טפיחה על הכתף.. קריצה בעין.. ניפנוף יד.. כף יד נפתחת ונסגרת.. ועוד אפשרויות רבות.. באיזה אופן את בוחרת נעמה? :) איתך-במבי.

במבי, נורא שימחה אותי הרשימה הזו של דרכים לשלום. :) דמיינתי בינתיים את כולן יחד, במין ריקוד עדין של שלום, מחווה של איזו תרבות נסתרת ולא מוכרת. נעמה.

אפשר גם שלום פשוט מחבק...? בלי הרבה מילים... רחל.

נעים גם החיבוק השקט. נעמה.

http://www.youtube.com/watch?v=8mbykdTsfzo&feature=kp

היי מילים מילים, מחמם את הלב לפגוש ככה ידי אחות, מבט, הזמנה להישאר ולא להכות עד זוב דם... תודה, נעמה.

איזו מציאות סוריאליסטית ומכאיבה, מלחמה זה מובן מאליו, מחווה הומניטרית זו החריגה מברירת המחדל שתתקבל בברכה. (וזה בכלל בלי קשר לדעות פוליטיות, שלא ברור לי לחלוטין באילו אני מחזיקה. סתם מתוך כאב תמים על אלימות ושנאה, לפני שהוא מתפתח למחשבה) תודה על המציאות הקטנה והשונה כאן, נעמה.