פורום פסיכולוגיה קלינית

אני עולה ל-י"ב. אני נרתעת מיחסים. אם דיברתי עם "חברה" אז לרוב רציתי ללכת, לעזוב. מסובך לי לתאר מה עובר עלי, אבל אנסה בכל זאת. לפעמים אני מרגישה מזוייפת באישיותשאני מציגה, זה מפריע לי להישאר בשיחה. דבר נוסף הוא שלפעמים אני מרגישה שיש יותר מדי פרטים שאני אמורה לפענח. יש לי רגישות יתר ואני מוצפת ביתר קלות מהעולם. אם הייתה לי בחירה, הייתי הופכת את עצמי לבילתי ניראית כשהייתי צריכה והולכת לנוח לי בטבע, הרחק מהרעש שמציף אותי, שמבלבל ומטיש אותי. אני לא רוצה פייסבוק או וואצסאפ, ככה שאין לי כאלו (וזה אומר שזה מרחיק אותי מבני גילי, כי ככה שומרים על קשר. פלאפון לא כל כך שימושי בנושא הזה, אבל הוא אופציה). אני כותבת ושואלת את זה, כי זה באמת מפריע לי. אני רוצה הבין מה הדבר ששונה בי בנושא הזה ולמה אני מתקשה ביחסים. למה אני מרגישה מוצפת ורוצה לברוח, מצד אחד, ומצד שני אני כן רוצה פעמים קשר אחד מבין ותומך, כי לפעמים זה גורם תחושת בדידות (אפילו לבדידות קשה). אני מן נעה על רצף כזה, שאני בעצמי חולמת להרחיק את עצמי מכולם ומצד שני גם צריכה אותם וזה מאוד מבלבל. הנקודה היא שאני לא רואה את עצמי מסולת להשתנות, להיפתח וכדומה. בכיתה י"א הדרכתי קבוצת ילדים בתנועה שלי ואמשיך להדריך ובינתיים אני נפגשת בתנועה (אנחנו מעלים הצגה). בתנועה שלי יש אותי ועוד ילדה ובשנה הבאה יצטרפו חדשים. היה לי ידיד אחד שבאמת הייתי איתו בקשר ואפילו דיברתי איתו על מה שישב לי על הלב, אבל הוא מתגייס בקרוב. אשמח אם תוכל להסביר לי מה קורה לי, למה ככה קשה לי ולמה אני ככה מסתבכת עם עצמי?, אני רוצה חיים נפשיים פשוטים יותר סוף סוף. אני רוצה להגיד לעצמי שאם לא נוח לי ביחסים אז שפשוט אשחרר ואתעסק במשהו אחר, בלי תחושת בדידות וכדומה.

אודי, זה טוב שאנחנו מתקרבים והוא הופך להיות מאוד משמעותי בחיים שלי? זה יקדם את ההחלמה שלי? אודי, גם אם אף פעם לא ארצה להפרד, זה יהיה בסדר? זה בסדר אחרי מה שעברתי ועוברת להיות "קטנה"? נטע.

גדולה שמרשה לעצמך.. גאה בך. רחל.

עשה לי טוב על הלב כשכתבת שאת גאה בי (-:

אודי :( יש בי חלק שצופה כאילו מלמעלה ואומר לי :" במבי, התחרפנת לגמרי, הכלב שלה,הוא רק כלב ! הייחס המיוחד שאמא צביה משקיעה בך הוא יחס שונה לגמרי.מה קורה איתך במבי." עוד אומר הקול הזה : " במבי, הקנאה הזו היא קנאה באח קטן שהגיע "-בדיוק כפי שאמרת לי אתמול. אבל הקול הזה חלש... הקול הדומיננטי הוא הקנאה והכאב הבלתי נסבל שתוקף אותי. החלטתי שלא אגיע אליה היום. לא אודיע כלום. אתן לה שתתייבש ותחכה לי במהלך כל ה 50 דקות. שהיא גם לא תלך לשום מקום, אפילו פיפי לא תעשה,שמא אגיע בדיוק בדקה הזו. אתמול קראתי לה כל הזמן בוגדת. כאילו שהיא בוגדת בי בגלל שהכניסה את הכלב הקטן והמטורלל שלה הביתה. אודי :(((((((((( אני גם רוצה שהיא תכניס אותי לבית שלה :((((((( אני מתה מכאב :((((((( למה רק הוא ??? אתמול גם שאלתי אותה איזה מצע היא הכינה לו. למטורלל הקטן שלה. היא לא ענתה לי. כשכבר לא יכולתי עם הכאב הזה, שאלתי אותה, אולי עברת ליד הכלבייה , ראית שמוציאים אותו ועומדים לשחוט אותו. הסתכלת עליו ושמעת את הבכי השקט שלו לפני שממיתים אותו ולא יכולת לעמוד מנגד ולכן החלטת לאמץ אותו ?? היא לא ענתה לי. אודי :( הכל נהרס.:(( לא מגיעה אליה יותר. אני אגיע אליך !!!!!! וכן, אני אומר מייד בטלפון :" אודי:( זו אני במבי אתה מסכים לאמץ אותי ? :( :((((((((((((((

במבי יקירתי, למטפלת שלי יש חתול, היא ספרה לי פעם, מעולם לא ראיתי אותו והיא ספרה לי שהוא מתרפק :( גם אני הייתי רוצה.. ויש לה שני ילדים שאותם ראיתי בפייסבוק כי לא יכולתי להתאפק וחיפשתי...גם לי היו פרצי קנאה לעיתים.....אני יודעת שיש לה עוד אנשים שהיא אוהבת עוד ולא במקום!!! זה לא מוחק את כל האהבה שיש לה כלפייך, הכלב לא במקומך! לך היא מקדישה זמן יקר ואיכותי שהוא רק שלכן..משהו מיוחד!! אף כלב או אדם לא יקחו ממך את זה!! אמא אוהבת את כל הילדים שלה גם כשנולד אח חדש :) ואת היית קודם :), אל תבטלי את כל הטוב, חבל, מיכל.

את צודקת.. זה אולי לא במקום.. בחוויה זה קשה.. זה כנראה גרוי לאח קטן שנולד.. הכלב "נולד אחרי" הוא עכשיו התינוק שכל תשומת הלב והאהבה מופנים כלפיו.. את הכלב היא בחרה עכשיו. הוא הרצוי, הנבחר, המועדף. את מבינה את ההבדל ? גם לאמא צביה יש ילדים. אבל הם היו לפני.. לפני שהיא הכירה אותי. מבינה את הגרוי שהכלב המטורלל שלה עושה לי ? אני יודעת שגרוי הכלב הוא לחוויה מוקדמת מאוד.. ובכל זאת, למרות הידיעה. הכאב גדול. היום כן נפגשנו. הגעתי בסוף, אמרתי לה שאני אעזוב אותה ואלך לאודי כי הוא שווה אותה פי אלף. אבל אני יודעת שבחיים לא אוכל להגיע לטיפול אצל מטפל גבר. בגלל הפגיעה המינית שעברתי בילדותי. החיים הם אוסף של כאב מצטבר :(

זה מרגיש לי בריא..אפילו בריא מאוד.. להרגיש ככה. שמחה בשבילך שנותנת מקום לרגשות האלה.. גם אם זה לא קל. רחל.

מה שלומך? דואגת גם לך, סוריקטה

(ברגעים שנופל האסימון, בגלל איזה זוג עיניים או חשיבה מנותקת, אני לא יכולה להכיל יותר את האלימות שהמין שלי מסוגל לה, כזו עם כוונה. אומרים "אנושיות" כשמדברים על חמלה, שוכחים שהיא קודם כל הרס ושנאה. האלימות חוצה קבוצות, חוצה מגדר, חוצה הכל, מה שאומר שהיא גם בי, וזו מחשבה מטלטלת, גם אם מסקנה חשובה.) (עצוב-כאוב-מייאש-מערער. אבל בסוגריים, כדי שלא יגלוש וייצבע את כל החיים, שתהיה גם תנועה. אם בכלל יש טעם לנסות להמשיך לבנות ולהאיר.) נעמה.

רק לא מזמן כתבת לי "יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת." אותו הדבר יש רע בעולם אבל יש גם טוב....אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם כדברייך, יש מדינות שבכלל אין להן צבא את יודעת? כמו קוסטה ריקה :) הלוואי שיכולנו אבל...תראי איזה עם נהדר יש לנו, נותן לחיילים מכל הלב....תראי כמה באו להלוויות "חיילים בודדים" הם לעולם אינם בודדים פה!! את שייכת לעם ולמין האנושי הטוב הזה!!!!!!!!!! שימי לב למה המין האנושי שלך מסוגל כמה טוב לב :) כמה אנשים נרתמים לעזור אחד לשני, בכל מקום מבקשים לתרום, לקנות מתושבי הדרום ועוד.. איזה עם נפלא!!!!!! אני גאה להיות ישראלית!!!! תהיי גם את גאה במין שלך כי יש במה!!!!!!!!! ודרך אגב תראי כמה מנסים להשיג הפסקת אש מכל הכיוונים. מיכל

היי מיכל, תודה יקרה. אני עדיין עומדת מאחורי מה שאמרתי, מניחה כאן כאב ושנאה כדי שאוכל להיות גם בעוד דברים בלי שזה יישאר בפנים. לא ידעתי כבר איפה לשים את הכאב כדי להצליח לעבור הלאה... יש משהו במורכבות הזו שמחייב את הפיצול כמנגנון התמודדות, מה? אם אני עמוק באלימות, אני לא מצליחה להכיל גם את הטוב והיפה שנראים לי תלושים, אם אני בטוב קשה לי להכיל גם את הזוועה. אז נחמד שאפשר לעשות כאן חלוקת תפקידים משתנה, לא? :) משמרת "החיובי התורן". תודה לך, נעמה.

אתה צודק, בגלל זה הכל אבוד. אז מה צריך לעשות? מה זה אומר לקחת אחריות? לשקר לעצמי? לחשוב בכוח שהיא אוהבת אותי למרות שהיא לא? מה יוצא מזה חוץ מאכזבה ועוד כאב?

מרגישה צורך להיות כאן כל יום.. לכתוב גם אם אין על מה, כדי שתראה אותי כאן. אולי אני רוצה שתחשוב עליי....

אני בת 28 והתחלתי טיפול בעקבות אובדן של מישהו קרוב. אני חייבת לציין שטרם האירוע הטראומטי הייתי בן אדם מלא, מתפקד, שמח ומאושר. הייתי מוקפת בהמוני חברים טובים ועבדתי בעבודה מספקת ומתגמלת, בה הייתי מוערכת מאוד. בהתחלה הטיפול סייע לי וחשתי הקלה. לאט לאט "נסחפתי" לתוך הטיפול והוא הפך למוקד של חיי. חייתי מפגישה לפגישה. כל היום חשבתי על הפסיכולוג וחיכיתי לפגישות שלנו. נוצר מצב, שהטיפול, במקום שיעזור גרם לי לעצב, השתוקקות אינסופית וריקנות. כאשר הפסיכולוג יצא לחופש נכנסתי למצוקה וחרדות צצו ועלו. חשוב לי שוב לציין שטרם הטיפול, לא הייתי בן אדם תלותי. אני ממשפחה טובה ויש לי קשר נהדר עם הורי ואחיי. בלב כבד, סיימתי טיפול של שנתיים ומאז אני לא מצליחה להתאושש. בוכה כל היום ומרגישה ריקנות. ירדתי המון במשקל והתרחקתי מכולם. אשמח לשמוע מה דעתך. האם המצב אותו אני מתארת מוכר?

נירית יקרה, צר לי לשמוע כי עברת אובדן טראומטי, אני כותבת לך מתוך ניסיון אישי בטיפול שארך שנתיים, נפרדנו והפרידה הייתה קשה מנשוא ולכן חזרנו...עברו עוד שנתיים ועדיין אני בטיפול, כנראה נפרדנו מוקדם מדיי לפני שנתתי מקום לעצמי לחוות את התלות ולדעת לנתב...היום אני במצב שונה ואחר, הטיפול ממשיך להעסיק אך אינו מרכז חיי, כשהיא נוסעת אני נעזרת בסביבה וגם פה...התלות כבר נהיית משהו אחר....פחות מאיים. אולי כשנפרדים מוקדם מדיי לפני שמדברים על התלות בטיפול ומעבדים אותה מרגישים כל כך רע... אולי יש מקום לחזור ולעבד? הרבה מדובר פה על תלות ואף אחד מאיתנו לא מרגיש בחיי היום יום שהוא תלותי, רק בטיפול....והיום אני רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהטיפול שצריך לעבור אותו...התלות בסופו של דבר מובילה לעצמאות שאת ניצניה אני מתחילה לחוש רק עכשיו אחרי טיפול ממושך..שלא תדעי עוד צער.. מיכל.

תודה על תגובתך. מישהי כתבה כאן בעבר על "טיפול כהתמכרות" ואני מאוד הזדהתי עם הכותבת ועם הכתוב. לא סתם הדגשתי שהחיים שלי היו "דבש". לא עברתי התעללות, ההורים שלי היו קשובים ומסורים, עד שהכל התנפץ. איבדתי בן אדם קרוב. העולם הטוב כפי שהכרתי התערער. הורי עודדו אותי ללכת לטיפול מפני ששקעתי בדיכאון ולאט לאט הטיפול הפך להיות מרכז חיי. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. ששכחתי איך חושבים לבד ואיך נרגעים לבד. פיתחתי תלות בפסיכולוג שלי, והוא אפשר את זה מפני שטען שזה מה שאני צריכה. זה הפחיד אותי מאוד. עזבתי את הטיפול כדי למצוא את עצמי שוב. עברו כבר חמשה חודשים ולא מצליחה להתאושש. המשקל שלי ירד ואני בתת משקל. חלשה ומפורקת. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה. מרגישה שלא יכולה לשתף את האנשים הקרובים אליי. הם לא יבינו. איש לא יבין.

אודי, סליהח אם פגעית בך. בקריאת תגובותיך הצטערתי שאל אוכל לדבר איתך, להסביר את שנכשלית להסביר... אני מרגיהש שאני שוב ושוב נכשלת בנסיונתו להעיבר אליך את תחושוית ומכעיהס אוךת. אני מניהח שאהת מנסה ללמד אותי משהו על יחסםי כשאהת אומר שדרך פניותי אליך גורמתו לך להרגיש מה שאני מריגשה הםא אתה מעדיף שאל אבוא לכאן? שאבוא אחרת? תולכ לעזור לי? תודה שאתה

מה גורם לאנשים/קבוצות/עמים להקדיש את עצמם להרס ככה? למות למען איזשהו רעיון אידאולוגי? להעדיף מלחמה על שלום?

הרבה עבודה אנחנו מספקות לך כאן. לשאלתך-הם דיברו פעם אחת.קשה לי המחשבה שידברו עלי מעלי... אתה חושב שאני צריכה להרשות להם לדבר יותר? אוף מסובך. כאילו פתאום נולדה לי עוד אמא..

אודי :( תשמע משהו הזוי. נכון עכשיו במצב המטורף שאנחנו נמצאים ? אז כן, שלשום הייתי מפורקת ולא הצלחתי להרגע מכל ההרוגים. לא יכולתי להפסיק לבכות. גם אצל אמא צביה משהו היה מפורק. בכיתי ללא יכולת להפסיק.הרגשתי גם המון אשמה על כך שהחיילים למעשה מקריבים את חייהם בכדי שאני אוכל לשבת בנחת ולהקליד הודעה בפורום.. אתמול זה היה שלישי אז לא נפגשנו. בערב כשעשיתי הליכה (אני נוהגת לעשות הליכה כמעט כל ערב) פתאום אני רואה אותה הולכת ברחוב עם הכלב שלה ! תבין אודי, אני יודעת שזה הזוי.. עד עכשיו אני יודעת שלא היה לה כלב. (היתה לה מזמן אבל היא מתה ) ידעתי שהכלב שהביאה -חדש. ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש שאני מקנאה בכלב. היום שאלתי אותה ממתי הכלב, מאתמול ? והיא ענתה לי שכבר כמה ימים.. כל הפגישה רק דיברתי אליה ועליה ועל הכלב החדש שלה מילים נוראות. אני מתה מקנאה בכלב :((( ראית ? אמרתי לה. איתי את רק בכאילו. עם הכלב את במציאות !! את הולכת איתו לטיול, קונה לו את האוכל הטוב ביותר בסופר. את בחרת אותו !!! את רצית ורוצה בו !!! וואוו אודי, אני שונאת את הכלב שלה !!! אני יודעת שזה הזוי, אבל אני משתגעת מכאב וקנאה בכלב שלה.. אמרתי לה היום. את לא בחרת בי. אני הגעתי אלייך. אולי לא סבלת אותי בהתחלה ? אולי שנאת אותי ? אולי הייתי כמו עצם בגרון שלך ? התנחמתי רק בעובדה שלא מאפשרים בסופר להכניס כלבים. אמרתי לה שכשהיא תכנס לסופר ותקשור אותו בחוץ, אני אשחרר אותו בכדי שילך לאיבוד ומישהו אחר יקח אותו. :( אודי אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל אני משתגעת מכאב וקנאה. למה היא הכניסה עכשיו כלב ??? אני לא מספיק טובה בשבילה ??? אני יודעת שאני מדברת שטויות. אבל כך הלב שלי מרגיש. אני שונאת את הכלב שלה !!!!! :(((

מסכימה איתך היא ממש ממש חוצפנית:))) הילה

מתוקה.

עשה לי מרגיע ותחושה שאנלא סתומה לקרוא אותך! הכלבה של המטפלת שלי נמצאת יחד איתנו בחדר... בד"כ אני בשלום איתה, אבל הכלבה מוציאה ממנה משהו שאני מוציאה ממנה לעיתים נדירות- משהו שונה בהבעת הפנים שלה התמוגגות כזו...והיא גם נוגעת בה מולי.. וגם אני רוצה!! ולא אמרתי לה..אולי מתישהו.

אתה צריך לש מןע את כל זה, איזו זכות יש לי להלןי ולהיצף אוךת במילים שלי בתוחשות שלי באכב שלי??? אל יכולתי יורת הכל יותר מדי ורוחות מלחהמ ילידם חיילםי שלא חוזרים ילדים שמתים אנישם פוחדים. והרעש בפנםי שלא הפסיק ותנוהע כל היום מנסה להרגע ואני כבר יותר בסדר אודי יכוהל לשלוט ואין לי בריהר ג כשאף אחד אל מקשיב. לקחית כדור להרעג ועוד אחד ועוד אחד ועוד יכ אל עזר שום דבר הרעש היה קהש וגם קתצ שתיתי וכאהב לי הבןט מאוד והייתי צריהכ לחתוך את הבןט שאל תכאב והדם קצת עהש לי שקט והקאתי והרגתשי מגעילה והתקללתי חשרפו החתיכפ. ועכויש אני יותר טוב כי כבר אני יותר בסדר אודי אני הולתכ לטיפול ולוקחת תרופות ומתאפקת מאוד לא לשלוח אימיילים שאל אקלב עליםה תשוהב לפסיכולוג שהיה והפסיכיאטר שהיה ודחה אותי. אינ יותר בסדר כי אינ יודעת להתגאר לבד אודי. אבל להמ אתה צריך לשמוע את כל הז

מה הז אומר אם הפוהכ הז לא המ שרציתי שיהיה חשבו

צריכה להפסיק לחשוב, לנתח, להתפלסף... עד ש... אתחיל להרגיש. להרגיש. פשוט. לבוא לפגישות ככה. בלי היגיון. פשוט כי האיש היקר אמר לי לבוא. והרגש? חיבור? געגוע? רצון לקשר?... יגיע????.... יגיע!!!!!!!

חלמתי על המטפל שלי.חלום מיני.אין מצב שאספר לו.בעיה לא?גם לא זוכרת בדיוק.אבל הקונספט היה כזה.לא נוח לי לדבר על זה.מביך אותי.בטח אם זה חד סטרי.מה עושה עם התחושות האלו?המשיכה המינית?הרצון למצוא חן בעינייו וכו...?הרי זה מחבל לי בטיפול לא?קשה לי גם ובעיקר מעצבן ומתסכל שלא באמת יודעת מה הוא מרגיש כלפיי? האם החלום הזה זה לא רק פאנטזייה,אלא תחושת בטן שיש כן משיכה וגם מצידו...??הרי לא אקבל בכל מקרה תשובה ממנו. אז...??מה עושה עם כל זה??

אף אחד לא יכול להיות לידי עכשיו זה גם כך בלתי נסבל

שוב- תוקפת ובסוף תחליפי לך אמא..... הילדים- אני רוצה אותם לידי אנחנו צריכים לישון ביחד. למה הם לא כאן???

אני רוצה שהיא תאהב אותי זה אפשרי?

ברור שלא אבל אני ממש רוצה!!

היי שמלי, זה הזכיר לי שפעם מישהו התעצבן עליי כשאמרתי משהו דומה וענה לי: "את לא יכולה להחליט בשבילי אם אני אוהב אותך או לא! למה נראה לך שאת יודעת יותר טוב ממני?". מרוב הלשנוא את עצמי יצא שהחלטתי בשבילו וחשבתי שאני יודעת יותר טוב. אני יודעת שהקול המכאיב בך יכול למלא עמודים שלמים על ה"למה?", אבל כשמרחיבים את השאלה ל"למה זה כזה ברור?" מכניסים גם את המורכבות של אדם נוסף וקצת יותר קשה לנחש. נעמה.

מה זו הרייקנות הזו שהרבה מדברות עליה כולל אני??נשמע כמו איזה מכנה משותף...,\ אבל של מה?? ממה הרייקנות? האם זה ממשי או רק תחושה ולא משנה מה...?ולמה יש כאלו שחווים אותה וכאלו שלא?במה זה בעצם תלוי?התחיל?יושב..?כולל לגבי התיסכול,המועקות,תחושת החסר הגדול,הזעם,הקושי בלהסתפק בגבולות של הטיפול שככ מתסכלים?מה זה??למה זה?? ומה צריך בעצם לקרות כדי להתמלא???ולהרגיש גם כך.ולאורך זמן...?

כמה שאני כועסת לפעמים עליה או בכלל, לא מדברת, או לפעמים צועקת, היא היחידה שמבינה אותי, גם בלי שאגיד כלום. היא יודעת בדיוק מה אני צריכה. כשבאמת אין לי כוח, אני אומרת לה שהיא לא עוזרת לי ושאני לא רוצה כלום ועוד.. אבל היא תמיד איתי ומנסה בכל זאת גם כשאני לא נותנת להתקרב אליי. כמה שאני לפעמים לא רוצה אותה, אני הכי רוצה אותה וצריכה אותה. היא כנראה הבן אדם שהכי קרוב אליי (לא יודעת אם זה ככ טוב..), הכי מבין ומקבל אותי. וכתבתי מעצבן, אבל ברור שזה גם משמח. ועכשיו אני רוצה לבכות. אודי, אני רוצה שיהיה לי טוב, אני מנסה. אתה מאמין לי שאני מנסה? קודם התקשרתי למישהי בקשר לעבודה כלשהי. יש עוד זמן ולכן לא רוצה לטפח תקוות שווא, אבל אני ניסיתי. אני יודעת שאפשר תמיד עוד ואני מקווה שאמשיך לנסות. היא לפחות מעודדת אותי בכך שהיא אומרת (ולא פעם אחת) שהיא רואה שאני מתקדמת ודברים שפעם לא היו יכולים לקרות היום מצליחים.

גם בזה שאת אומרת שלפעמים את רוצה בקרבתה רואים שאת מנסה (וגם מצליחה יותר ויותר, לא?). נעמה.

עוד מעט תבוא ושוב תלך, סייבר אודי. הלילות שלי רדופים, מקומות, אנשים ומצבים בלתי אפשריים ואני בתוך כל אלה בחלום, מנסה להתמודד, תמיד מול כל הסיכויים, תמיד מערימים עוד קושי, תמיד משהו בלתי אפשרי, תמיד לבד תמיד בצד ותמיד הפחד. החלומות מלווים את הערות בתחושה כבדה של אין מקום ואין מוצא. בתוך חיים לגמרי נורמליים של קריירה ובית וילדים וחברים ועוד אני מתנהלת במסכה נינוחה ורגועה שמאחוריה החלום והפחד והטראומה והמוות והקול שממאן ללכת ומסביר לי שוב ושוב שאי אפשר כך. היא אומרת לי להיות אדישה לילדים, היא אומרת שאני לוזרית, שמנה ומכוערת. שיש לי הפרעת אישיות ואות קלון. היא אומרת שאסור לחכות שהמסכה תיסדק כי זה יהיה הכי גרוע.

אודי, קשה לי ככה. מיואשת. מפחדת לנסות כדי לא שוב להתאכזב, שוב לא להצליח. ואני מנסה, ואני קמה, אבל זה קשה. מרגישה שכל פעם אני חוזרת לנקודת ההתחלה שהיא לא טובה. היא מזכירה לי איפה אני לא רוצה להיות. את כל הרע בחיים שלי. לא הכל תלוי בי, אני יודעת. אבל ככה אי אפשר כבר, אי אפשר! אתה מבין? אני נעלבת מכל מילה שניה שאומרים לי ואז מתרחקת. אני יודעת שזה לא מה שיקדם אותי.. אתה יודע שמישהי שגרה איתי טסה לשבוע (לא זו שרציתי להצטרף) ואני בכלל לא ידעתי מזה.. הבנתי שזה קורה כי שמעתי כל מיני דברים.. ובבוקר כשיצאתי, רגע לפני שהיא נסעה, לא רציתי לומר לה כלום אבל בסוף אמרתי לה ביי ושתהנה. את השותפה השלישית הייתי צריכה לשאול לאן היא טסה ולכמה זמן. ואני לא נחמדה אליהן אני כל היום בחדר שלי, במיטה... אודי, מה עושים? אתה יודע מה מעצבן? שאני מרגישה שיש דברים דפוקים בחיים שלי שלא הולכים להשתנות.. נניח המשפחה שלי.

השתגעה היא השתגעה כך היא חושבת הכל בלגן תוהו ובוהו כמה הרס ודם כולם חושבים שזה נכון רק היא השתגעה היא יודעת מה זה לחרב חיים שלמים הילה

אומרים את האמת? ואם אחרי שאני אגיד היא לא תרצה להמשיך איתי? אני לא אצליח להתמודד עם זה....

הי לכולם, כרגע אני 'נעולה' על החדשות הקשות. גם אחי קיבל צו 8, האזעקות לא פעם תופסות אותי בחוץ עם התינוקת החמודה בה אני מטפלת כרגע. ימים לא פשוטים וכואבים. ד"ש לכולם, ואם מישהו רוצה לכתוב לי - אנא לענף הראשי של העץ, כי אין לי בימים אלו גישה למחשב. כותבת דרך הסלולר. שלכם, סוריקטה

שיהיו בשורות טובות. שאחיך יחזור בשלום יחד עם כל החיילים שלנו..

תגובה ממש ארוכה והיא לא נקלטה תרגישי טוב יקירה

נתקעתי כי אין לי מה להגיד. בדיוק התכתבתי עם חברה שגויסה ("רק" לבחוץ לפחות) וכל מה שהיה לי להגיד זה שאני שולחת המון אהבה. אז גם כאן, אהבה חום יחד זה מה שיש לי לומר. נעמה.

הי, תודה חנה, נעמה, הילה ואודי יקרים על תגובות רגישות, תודה שכל כך השתדלתם. שלכם, סוריקטה

אני בן 29 שעשה את כל הטעויות האפשריות עד כה הן מבחינת בחירת מקצוע הן בבחינת עיתוי החתונה והן בבחירת האשה אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שמצבי הנפשי מתדרדר ואין לי עם מי לדבר , זה מתבטא בירידה במשקל עצבות חוסר חשק לפתוח את הפה קשה לי לחייך אני מרגיש שהחיים סוגרים עלי שהם מנצחים אותי אני מרגיש מובס ואני לא יכול להעמיד פני חזק יותר אני רוצה להתפרק לפעמים אני מרגיש שאין לי טעם לחיות הדבר היחיד שעוזר לי בני בכורי רציתי לדעת מה קורה איתי ומה אפשר לעשות אם בכלל שיעזור לי להתמודד

מסובך לי2טיפולים מרגישה איך אני יוצרת ספליטים רואה את זה ובכל זאת נשאבת. מיואשת כבר ממני.

היי רוני, מכירה את המשחק? עם הנקודות הצבעוניות שצריך לדרוך עליהן לפי ההוראות... אפשר לדבר עם המטפלים שישארו בגבולות צבעים דומים? שלא תהיה רגל פה, יד שם, חוסר יציבות ושבריריות אינסוף? קשה לבד להימנע מהדבר שתמיד עזר, גם אם הוא בעצם מזיק. אולי כדאי להיעזר בהם גם כאן? עצוב לשמוע אותך קרועה ככה... נעמה.

שיש מקרים שטיפול דינמי אנליטי מזיק לאנשים? האם גם אתה נוהג להתעלם מפניות של מטופלים מחוץ לגבולות ובכך להכאיב להם ולייסר אותם? האם גם אתה מתעקש על תעריפים ומתסכל? קראתי את פרנצי פעם כותב שהייסורים האלה הכל בכוונה כדי שהמטופל ימצא את תעצומות הנפש מתוך עצמו. האם זה נכון אודי? אבל מה אם כל הייסורים האלה לא הופכים לתעצומות אלא סתם משאירים את הנפש פצועה ומאוכזבת ומיואשת מבני אדם ואפשרות לקרבה אמיתית? בשביל מה לחשוף את הכאב אם לא חובשים ומרפאים בשום צורה? בשביל מה לבטא הזדקקויות אם אין מי שנענה ולמה בעצם תמיד יש יותר ראייה של האין ומה שכן יש לא מצליח למלא אחת ולתמיד את הסדק הזה שבנפש שחיה מציאות פנימית של הנטשות ופגיעה בערך העצמי? אודי אתה לא חושב שגם לי מגיע שיהיה לי טוב? כי אם אתה חושב את זה אז למה לא מוצאים שום פתרון לאיזשהו אי שקט פנימי של אנשים כמוני? אני לא יכולה להיות בקרבה כי אין לי הרגשה של ערך עמוק בפנים והזיופים של אני חזק ולא כזה שמרגיש חסר ערך זה מעייף לאורך זמן. גם המעברים מעייפים. אודי מה יכול לרפא את הפצע הזה ולגרום לי להרגיש ערך וגם יציבות פנימית ושתפסיק החולשה הנזקקת הזאת ותלותיות- שרק מול המטפלת העזתי לבטא אגב. איך מפתחים יכולת להיות בקשרים קרובים ממושכים ומספקים, שתהיה לי זהות לפעול מתוכה בעולם. צריך 'זהות'? אולי מספיק פשוט להיות כמו שבא ספונטני וזהו? אודי נמאס לי להתייסר ולהרגיש מרירות בתוכי וצרות עין שאנשים שלעומתי כן הצליחו בחיים. מה יכול לעזור אודי. שלא מציעים עזרה מועילה אני נופלת למקומות שמרגישה חוסר ערך. כאילו לא מספיק בן אדם שווה בשביל שיעזרו לי. זה תלוי רק בי אודי? אם זה תלוי רק בי איך אני מחזירה לעצמי יציבות פנימית ואנרגית חיים חיוביות שתחזיק ובטחון?

מרגישה אגוצנטרית שכתבתי על הטיפול, על החדר...מה זה משנה כשיש מלחמה? שנהרגים חיילים? שנפצעים....מרגישה רעה שחושבת על עצמי.... :( באיזו זכות אני ככה? יש לי חברות שהילד שלהם נלחם עכשיו בתוך עזה :( אוףףףף מרגישה עצב גדול. חייל ילד ממש מהמשפחה שלי נפצע נמצא בבית חולים...ואתה יודע מה אודי, אני שמחה שנפצע כי ככה הוא לא יכנס שוב פנימה..זה נורא לחשוב ככה? אני נוראית...

היי מיכל, יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת. אבל אי אפשר בלי קליפה כלשהי. אתמול בדיוק כל כך נכנסתי לכאב ולסבל של האלימות הנוראית, של המשמעות של מלחמה, של שכול, של חיים שנהרסים מכל הכיוונים, ומרגע שאיבדתי את הקליפה כל צרות העולם התיישבו אצלי. וזהו, לא יכולתי עוד לתפקד. עצרתי את העבודה שעשיתי ולא יכולתי להמשיך ולתחזק את עצמי כנפרדת מכאב העולם. אז לדעתי איזון זה לא משהו להתנצל עליו. את שומרת על עצמך. וגם בדיוק העסיקה אותי המחשבה שכשאני פותחת ידיעה עם שמות הרוגים שהתפרסמו, מתפלקת לי אנחת רווחה כשזה לא אחד ממכריי הרחוקים יותר או פחות שנמצאים שם. מה נעשה, נדמיין את עצמנו חסרי פרטיות ורק ישות לאומית אחת? אי אפשר באמת, סתם נשקר לעצמנו... אם הייתי אדם מאמין הייתי חותמת באיזו תפילה. אבל יש לי רק ייאוש ואיזו תקווה חסרת אחיזה במציאות שייגמר כבר הכאב בעולם או לפחות בפינה הקטנה הזו שלו. נעמה. (וסליחה על החפירה)

כרגע קצת קשה לי להשיב באופן מלא...אז רק תודה...ואני כן אדם מאמין ומנסה להחזיק בתקווה שלפחות המערכה הכואבת הזו תגמר כבר..מרגישה שהכאב שלי נמצא על הולד, חייב להימצא שם בפנים עמוק ולא לצאת עכשיו.....רק שלא יזיק...

שלום אודי, ברצוני לשאול אם יש דרך לחזות או למנוע מראש דיכאון אחרי לידה באמצעות טיפול/ מודעות. בקצרה אציין שלאחר 3 שנים של טיפולי פוריות קשים נכנסתי להריון וילדתי בניתוח חירום טראומטי שהחוויה הקשה שלו נשארה בנפשי עד היום, כמה חודשים מאוחר יותר נכנסתי להריון טבעי ומלבד השמחה יש הרבה חששות ואחת מהם היא ההשפעה על המצב הנפשי שלי, ההריון והרגישות גורמים לי להפליג במחשבות על כל מה שעברתי ואני מרגישה שעברתי המון שינויים בזמן קצר ואני חוששת שהקושי שיבוא לאחר הלידה יכול לפתח אצלי דיכאון לאחר לידה.. שאלה נוספת, האם זה משהו גנטי? אמא ש לי סבלה מדיכאון קשה אחרי לידה שארך שנים. תודה רבה

אין לי מידע מקצועי בקשר לתורשתיות של דיכאון אחרי לידה, אני יכולה רק לציין שספציפית אצלי המציאות הראתה שאין תורשתיות. אמא שלי היתה ועודנה חולה בדיכאון של אחרי לידה, מדובר על 40+ שנים אחורה, ולא אצלי ואף לא אצל שתי אחיותי הופיעה התופעה הזאת. מקווה מאד בשבילך שתעברי בקלות את התקופה הזאת, ושהאושר הרב הקיים בגידול הילדים יחפה על כל הקשיים הנלווים.

קשת הבנה... אני לא מצליחה להבין מה אתה אומר, למה אתה מתייחס, ואיך אתה בורר בתוך בליל המילים שלי למה להתייחס. ובתוך כך אינך מחכה או מצפה לתשובה, מדוע אינך רוצה שאשיב? כשאתה שואל אותי אם אני רוצה שתעזור לי להגשים את משאלת המוות, אתה הרי יודע שלא הייתי מבקשת זאת ממך.אני גם יודעת שאיש לא היה נעתר לבקשה שכזאת. אני מבקשת שתעזור לי להציל אותי ממני. אני מציפה ומתנצלת על כך, האם תאמין שהקשר איתך הוא האינטנסיבי ביותר שיש לי? רציתי שתקרא את תשובתי לתגובתך, את הדברים שקראתי, את התובנות. אני מן הסתם מגזימה. הן לא נוכל לנהל כאן שיחות של ממש. הנואשות הזאת, הנזקקות הזאת זועקת ואינה מרפה. אני לא רוצה להתאשפז, הנה אני מתפקדת, ברורה, עובדת, אמא, ועוד. להתאשפז כדי להשביע.את הנזקקות זה כמו לקיים קשר אסור, כמו לתת למישהו לקחת את גופי תמורת אהבה.

אודי, נכון שכתבתי שזה כייף שיש ספה, כריות שמיכה...אבל האם בטיפול רגיל של פסיכולוגית קלינית שאמור להיות פנים מול פנים מכניסים את כל זה? הרי זה שייך לאנליזה...הכל נעשה בהדרגה ויש לי הרגשה שהיא חותרת לאנליזה...אני לא רוצה אנליזה, זה כואב פולשני ומפחיד!! ואין לי כסף לפגישות מרובות, גם לא מתאים לי... האם יש בטיפול רגיל מקום לספה, שמיכה וכריות? מה דעתך? אני יודעת שבהשתלמות שהיא למדה אומרים שיש לספק צרכים וכו'.....אולי זה קשור..וחוץ מזה אני יושבת איתה בחדר פנימי שרוב המטופלים בחדר אחר עם כיסא מולה...האם היא מנסה עליי דברים חדשים שוב? בטח תאמר לשאול אותה.. הבעיה שאין כרגע את מי לשאול היא בחו"ל... ואותך אני רק רוצה לשאול אם מקובל להכניס את כל זה לטיפול רגיל ולא אנליטי? אתה מוכן לענות בלי קשר לחששות שלי, בסדר?

היי מיכל, אני לא יודעת מה אודי יענה בנוגע למחשבות ה"רשמיות" יותר, אבל אני יכולה לספר שהמטפלת שלי רחוקה מלהיות דינאמית (ומעידה על עצמה שהאופי שלה מתאים לטיפול מסוג אחר) ובכל זאת יש בקלינקה ספה וכריות ופעם בחורף גם שמיכה, לבקשתי. אני לא שוכבת על הספה ולדעתי היא שם גם משיקולים של טיפולים זוגיים וכו', אבל נעים לשבת ולהתרווח, שיש מרחב. :) נראה לי שחשוב לזכור שהיא לא "עושה לך טיפול", אלא שאתן "עושות טיפול" יחד, לא? ואז אם היא תציע משהו שלא יתאים לך, יהיה מקום חשוב ומהותי לדעתך. עוד מעט היא תחזור ואני מקווה שזה ישקיט קצת... נעמה.

לי יש שמיכה וכרית.. ספה לא. יש כורסא שנשכבת, נוסה פעם אחת(: ספה ממש יש בחדר הכניסה. לפעמים רוצה לבקש, אך לא נראה לי שייך לבקש וגם לא שייך להיות שם במהלך הפגישה. לא יודעת לענות לגבי מה ששאלת, אך יודעת לומר על עצמי שלאנליזה לא נגיע (ככל שתלוי בי).

תודה ששיתפתן....מעניין שיש גם אצלכן...חנה אצלי היא שינתה בשלבים עד שפתאום יש ספה ממש כריות ושמיכה פתאום מקופלת בצד..

כרית הייתה לי גם אצל זו הקודמת, סתם כרית סטנדרטית שהייתה מונחת בכ"מ על הכורסא... לא נראה לי שתהיה ספה כי הקליניקה היא לא רק שלה.. אגב, גם בעלה מטפל שם.. עדיף שלא אחשוב על זה בעצם...

האם תסכול יכול לגרום להרגשת שנאה?

שנאה כלפי מי? ולדעתי תסכול אכן יכול לגרום ל"שנאה". המילה הזו פתאום כבדה עליי קצת...

הייתי רוצה לענות בשאלה... מה אתה חושב? אני מבקשת שתעזור לי להתנגד ולהרגיש שזהו הדבר הנכון. אני ,מבקשת שמישהו יעזור לי להציל אותי. אני מתחננת. אני זקוקה למגע שיאפשר לי להתאבל גם על הכשלון ולא רק על הטראומה. אף אחת לא חעזור לי להפרד, זאת.אני יודעת. כמעט כל המילים שלי אליך הולכות לאיבוד כשאתה.מסכם במשפט שאלה ומנסה.לבדוק היכן אני עומדת מולך אודי, אני חייבת עזרה

...

נגיד בה מטופל עם כושר השתכרות נמוך לטיפול. הוא לא מבין בדיוק מה זה ומפתח רגסיות ופורצת תלות הוא מזדעזע מרגיש שצריך יותר החזקה, נגיד 2 פגישות במקום 1 בשבוע, אבל אין לו כסף לממן את זה ובגלל הקשיים התפקודיים שלו כושר ההשתכרות נמוך ובעצם מכניסים אותו למן מלכוד נוראי- אני לא מבינה איך אתם מעיזים לעשות דברים כאלה אודי. באיזה זכות חושפים לכאלה חוויות מנטאליות קשות מנשוא בלי שום אחריות- אפס אפס אחריות למה שקורה למטופל. היא הפקירה אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! היא הפקירה אותי באמצע התופת של השחזור!!!!!!!!!!!!!!! החוצפנית הקלינית הבכירה. איך היא העיזה???????????????? איך איך איך איך היא העיזה להתנהל בצורה כזאת בזמן שנפשי סבלה כ"כ וביקשה עזרה? התחננה לעזרה???? איך היא העיזה?????????????????? בא לי לשבור למישהו את העצמות מרוב זעם. כולי דמעות. אתה יודע עברו 4 שנים !!! וזאת החוויה עמוק בפנים שהיא העיזה להפקיר אותי במקום להעזור לי!!! להפקיר ולהשפיל אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אתה יודע שנפגשתי איתה לפני שבוע ???? דיברנו נורמלי. דיברתי נחמד ובנועם. היא יודעת שנפגעתי מאוד. היא יודעת שהיא טעתה. היא יודעת שהיא פישלה........ מה זה עוזר לי עכשיו???? רק יושבת שם כמו סתומה ומשקפת לי 'נפגעת מאוד'. אתה חושבת שבאמת אפשר לבטא את הזעם הזה שמרגיש לי עמוק בפנים? את החוויה שהיא הותירה בי עמוק בפנים? פעם היא האשימה אותי שקטעתי באמצע אבל הייתי צריכה את העזרה שלה!! וביקשתי את העזרה שלה והתחננתי לעזרה שלה והיא התתעלמה ממניייייייי. בא לי לשבור את המקלדת. בא לי לשבור את הקיר. בא לי לצרוח להרעיד את העולם למה היא עשתה את זה?????????? למה? אתם לא בני אדם. אתם לא בני אדם אתה מבין אודי??? או שזאת רק היא?? רק היא שיכלה להתנהל ככה בתוך השחזור שלי. היא נראתה כ"כ נחמדה ושלווה . חיה על מי מנוחות. זאת אני ששילמתי בסבל וכעס ופגיעה והשפלה . זאת אני ששילמתי שחטפתי את המכות הקשות מהטיפול הזה!!! כי בתוכי עמוק עמוק בפנים נשאר הזכרון של השחזור במקום שיהיה מקום אחר. תיקון. תיקון אמיתי. למה היא עשתה את זה??????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????. למה??????????????????????????????????????. מה הבעיה לעזור לבן אדם שמבקש עזרה? שמבקש התחשבות? שמבקש שישמעו את קולו????????? היא פספסה את המומנטום הקריטי. אמרתי לה "זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי!!!!!!!!! והיא לא הקשיבה. היא התעלמה והמשיכה בשלה. למה?? למה? מי הרשה לכם לאנוס על הנפש שלי את הפרקטיקה הארורה הזאת בצורה כזאת? הלוואי והיא יכלה לתקן עכשיו. הלוואי ולא מאוחר מדי. איך יכול להיות שבפגישה כאילו הכל היה בסדר יחסית ושאני לבד עם עצמי יש לי את הזכרון של החוויה הארורה הזאת, ואסור אפילו לזעום עליה. אסור לזעום על הפסיכולוגית הזאת. אסור לשרוף ולכלות אותה כמו שהרגיש לי שהיא שורפת ומכלה אותי אם האטימות שלה וחוסר הענות שלה. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה. לא מבינה איך אתם לומדים להיות כאלה לא אנושיים. איך? מאיפה אתם לומדים את הדבר הזה?? או שזאת רק היא? רק היא פישלה לי ככה עם הנפש שלי? ואולי זאת לא היא. זאת אני. כי ניסיתי להשיג מה שאני הרגשתי וחשבתי וידעתי שאני צריכה בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמי. אבל היא כפתה עלי משהו אחר שלא קשור לרצונות שלי ולכמיהות שלי. היא לא הקשיבה לי ולא הבינה אותי ונשאר לי הזכרון הנוראי הזה. והיא יודעת שהיא פישלה. נותרתי לבד עם העוגמת נפש והזעם האלה. בלי תיקון. איך מתקנים את הדבר הזה?? איך מתקנים אותו? שווה לי לחזור אליה לטיפול? אני ממש מפחדת שלא יקרו דברים אפילו יותר גרועים. אבל זה לא פייר שזה הזכרונות שנשארו לי. הלוואי וכבר יקרו דברים טובים בחיים שלי שיאזנו את ההרגשות האלה וסוף סוף ארגיש שגם לי יש מזל. שיש לי מזל טוב בחיים. שאני מאלה שיש להם מזל טוב בחיים. שדברים הולכים להם. שדברים מצליחים להם. ולא רק מח מוכה זכרונות, לא מפוקס ועייף שמעביר יום ועוד יום בשגרה סתמית 'נוחה' בלי לאתגר ובלי להתקדם. האם טיפול פסיכולוגי חייב להיות משפיל???? אי אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי בלי שיהיה משפיל?? אתם משפילים ומתנשאים על אנשים עם פחות כוחות אגו ודוחק כלכלי. זה מה שאתם עושים. אתם משפילים. למה אתם עושים את זה? כנראה בכוונה, כנראה המטופל בכלל לא אמור לבוא. הוא אמור להסתלק. אתם מסלקים אותו ככה. שיבוא רק אם הוא נואש מת נואש בלי טיפת כבוד עצמי שנשארה לו ועם עדיין נשארה לו איזה טיפה כזאת אז שלא יבוא. אף אחד לא מכריח אותו.......

אודי, אני הולכת בעקבותיך....... עמותה שמוקמת ממש בימים אלו. אני הולכת לקבל שם תפקיד ניהולי עם אחריות. כבר עכשיו אני פעילה, בעיקר בדף הקהילה בפייסבוק. וגם שם אני לומדת ממך המון, איך להגיב. הבחור שמקים את העמותה הודה לי על הדוגמה שאני נותנת, ועל האווירה החיובית שאני מקרינה בקבוצה. וואי, זה כל כך מרגש. ועוד משהו- זה יהיה בהתנדבות. חוץ מזה אני עובדת במשרה מלאה לפרנסתי. טוב, השווצתי מספיק להיום. נתינה. נתינה. נתינה. רק ככה גדלים. הילה

למה כולם משקרים?? למה אף אחד לא אומר את האמת? אני רוצה לדבר איתה והיא משקרת לי. אני לא יכולה עם זה יותר.

שנכנסתי לכאן.... טעות שלי

אני חושבת שאודי התכוון שכלנו משקרים, לא אלייך ספציפית...ולא הסברת כלום, איך אפשר לדעת על מה את מדברת, אולי תסבירי שנבין?

(הייתה לי הקדמה ארוכה, אבל לא צריך. השיר פשוט מסביר בעצמו משהו שניסיתי לא מזמן לכתוב במילים עקומות על מחשבות על מאיפה הכאב בטיפול בא.) שעת הכאב החדש / חזי לסקלי הכאב נמצא בתוכך אבל אתה רוצה להיות בתוכו. לשם כך עליך להוציא את הכאב, להניחו לצדך ואחר כך להיכנס לתוכו כמו שנכנסים לחדר. עכשיו, כל שנותר לעשות הוא להדליק את המנורה ולנשק לאחד הקירות החדשים שהוא אחד מדפנות הכאב החדש. לנשק ולחייך, לדבר אל הקיר בקול מדויק ולקוד קידות קטנות של נימוס בלתי מתפשר. (מתוך "העכברים ולאה גולדברג") מאוד, מאוד נגע בי. נעמה.

זה נגע יקירה וגם המילים המדויקות שכתבת בעץ שלי שלמטה. אני בדחף של אהבה. אני אוהבת אותך. אם זה לא מעיק עליך. אם זה מעיק אז.......אני לא, כלומר, אני לא אומרת כדי שלא להעיק. אוף הסתבכתי. לילה שקט עד כמה שניתן. אודי, תמסור לחולדות שאצלך שאנחנו לא עכברי המעבדה שלהם. :/ הילה

תודה הילה, יקירתי, האהבה שלך התקבלה כאהבה מהסוג המיטיב והממלא... אוהבת בחזרה, נעמה. (יש סופר ספרי פנטזיה, דאגלס אדאמס, שטוען שהעכברים חכמים הרבה יותר מבני האדם... :) )

בא לי שיבוא לי להיות מולה ילדה. מתסכל אותי שאפילו הכעס שלי כלפיה מנומס. קשה לי לדעת כמה מזה זה פשוט חלק בריא שרוצה לא לפגוע ולא להיות קיצוני מידי, וכמה מזה זה חלק תקול שמפחד להרוס ולהיות נוכח. אני לא יודעת להפריד ולהבין אם אני לוקחת תפקיד של מבוגר כי אני (סוג של) מבוגרת או כי אני חוששת עליה. בא לי שיבוא לי לשרבב שפתיים, לשלב ידיים ולרקוע ברגליים. אבל אני לא יכולה להרגיש את זה מולה. זה יכול לרפרף לרגע ואחרי שהכרת המציאות מתיישבת, אני לא יכולה למצוא את זה שוב. משהו מקולקל במנגנון ההתיילדות שלי, מאז ומתמיד. אבל לא ברור לי אם זה בכלל הגיוני לתקן אותו כשהביטוי שלו כבר לא מתאים בשום מצב לחיים האמיתיים. אנשים חושבים שהבגרות שלי לגילי היא הישג מרשים, הם לא מבינים שזה בכלל פגם מולד... נעמה.

היי אודי, זה "בא לי" חלוש, מתפוגג, חסך ערך אמיתי. "בא לי" בלי "בשר", סתם מתווה דק, כזה של לא לבלוע ולא להקיא. נעמה.

אווף. לא טוב לי מכל מיני סיבות..אפילו רע. היום הייתי אצלה ובקושי הצלחתי להגיד משהו בכלל. לא טוב לי. רוצה לוותר, להרפות. מרגישה שאולי עדיף לא לנסות ולהרים ידיים, מאשר לנסות ולהתאכזב מה שקורה פעם אחר פעם. אני לא מדברת על משהו ספציפי, זה כבר יותר מדי דברים. עבודה, (אין) חברים, משפחה ועוד... לא מצליחה להזיז את עצמי, לא מצליחה לקוות, להאמין, לנסות, לעשות משהו.. אני רוב היום במיטה.. חוזרת מהעבודה נכנסת ישר למיטה. אין לי כוח לאנשים. נעלבתי מכל מיני ואני לא רוצה לדבר איתם.. אין לי כוח לחיות ככה.

זו תקופה.. אבל לא חשוב.. מרגישה שבכלל לא הבנת אותי.. אין לי כוח וזה לא משנה כי אתה הולך עכשיו ומניחה שגם לא תראה ולא תגיב להודעה הזו.

אודי ענית לי שאם בפגישה 'מתחברים פנימה' אז זה בהחלט קורה. למה זה קורה? ולמה בטיפול תמיד יוצרים חוויה של 'חסר'? כאילו תמיד יש איזו כמיהה שפוגשת שם מגבלה. המטפל משקף את ההרגשות במקום לספק מענה כלשהו. למה זה מבחינת פסיכולוגים עדיף מאשר הקניית חוויה מסוג אחר? כל 'החסר' הזה. זה גורם לעולם להפוך יותר 'אפור', לא? מה הכיף בלחיות בעולם אפור?

היי מימה, נראה לי שהתכוונת ל"אפור" מבחינת לא צבעוני, אבל בקריאה ראשונה חשבתי שזה "אפור" שבין שחור ללבן. ואז אני חושבת שזה "אפור" מאוד רצוי... לחיות כל הזמן בין שחור ללבן זה מעייף, מסחרר. כל נפילה היא עד לעומק התהום, כל אכזבה משתלטת על הכל. ואז אמצע יכול להיות נחמה אמיתית... אולי השיקוף עוזר להתמקם על האפור הזה? נעמה.

מימה יקרה, אני יכולה להגיד לך שבטיפול שלי אין רק דיבור על הצורך, המון פעמים יש סיפוק קונקרטי של הצורך. כמובן שלפעמים זה לא מספיק ויש רצון לעוד אבל לומדים לקבל את חוסר המושלמות. המטפל הוא לא מושלם, הוא כמו "אימא טובה דיה", וכן לפעמים זה מתסכל אבל מטפל טוב יודע לעבוד עם התסכול הזה וממשיכים הלאה. נטע.

כנראה שזה מה שחשוב, ששורדים את המהמורות וצומחים מהם. שמחה בשבילך נטע.

מה שלומך? כתבתי לך למטה.... לגבי האפור- שחור ולבן יוצר ריגוש. אבל זה לא מייצר שקט, מצע שאפשר לבנות עליו, לצאת מתוכו ולהתקדם. שחור ולבן זה קצוות. זה לנו כל הזמן בין שתי קצוות. מזכיר לי צירים- בהתחלה הם רכים ואפשר לנשום בהם ואפילו לדבר. כשמגיעים צירי הלחץ המוניטור מראה צירים חדים ביותר. זה ממש לא נעים....... לילה רך הילה

אולי הטיפול בעצמו גם גורם לתחושות מדכאות? כי נגיד מטפל יפגוש אדם שמח- הטיפול תמיד יגיע לנקודה שבה בפנימיות שלו יתגלה משהו מדכא דווקא? או לא בהכרח? אולי יש אנשים שיש בתוכם שמחה אז טיפול אמור להיות נעים ושמח לא? כי ישקף מה שפנימיותם כביכול. או שאנשים שמחים בפנימיותם אף פעם לא מגיעים לטיפול?

אודי יקר, בימים טרופים כאלה בהם עולה המציאות על כל דמיון, מרגיש כאילו הכל מתגמד ובכל זאת הקשיים פנימה ממאנים להרפות. די היה בחתול קטום זנב שראיתי הבקר כדי להגביר את העצב והדכאון. החיים גדולים עלי. ראיתי אתמול ב TED מישהו שסיפר על נסיון ההתאבדות שלו ועל החיים של. ניצולי התאבדות, והשתיקה הגדולה והפחד סביב נושא האובדנות, גם בקרב מטפלים. אף פעם לא חשבתי במושב של ניצולת התאבדות, אך יש משהו בהגדרה. לאחר המעשה ניסיתי שוב ושוב לעבד את החוויה הזו, הרגשתי כמו מישהו אחר, רציתי לשחזר שוב ושוב במילים וגם תכננתי במעשים, אף אחד לא היה איתי במקום הזה, לנסות לעבור ולשחזר את השניות, שברירי השנייה. יותר מהזכרונות הטראומטיים החוויה המטלטלת הזאת המשיכה וממשיכה להדהד מבלי שאיפשרו לה את המקום והזמן, מה גם שאחר כך התחיל טיפול חדש ודוקא את החוויה הזאת חשבתי שצריך לעבד עם מישהו שכבר בטחתי בו. חשוב לי אם תוכל לחזור לשרשור על גבולות הטיפול ולקרוא את תגובתי לתגובתך. אודי, משהו כל כך קשה לי, ואני מרגישה שכל ההתחזקות הזאת.נועדה לאפשר לי את המקום להכריע. אודי, כמה כל זה קשה, אם החיה אפשר להעביר את ההתפתלויות ןהכאבים ןהקושי, הייתי רוצה להעביר אליך משהו מזה ולשמוע שיש שבי אחד קטן, קטנטן, שדרכו אפשר להמלט מכל זה. אודי אולי אתה יכולת לעזור לי?

הייתה טובה בסופו של דבר...הייתי קצת לחוצה והיא מאוד הרגיעה אותי...דברנו על המצב (איך לא?) ושיש לי ארוע בדרום שאני צריכה לנסוע לבד ללא בעלי וקצת מלחיץ בדרך בגלל אזעקות ושלא מיירטים בשטח פתוח.....היא שאלה איך אני ואמרתי שהדברים האישיים בהולד כרגע והעדפתי שנדבר על איך אני בתוך המצב...וכך היה.. היא החליפה את הריהוט בחדר, את הספה ואת הכיסא שעליו היא יושבת, ידעתי את זה כי זה היה בשלבים... כנראה כדי שהמטופלים ירגישו בנוח :)..בדרך כלל אני לא אוהבת שינויים אבל הפעם הרגשתי כאילו זה נעשה בשבילי, הרגשתי כמו ילדה קטנה שקבלה חדר חדש...יש ספה עם כריות ושמיכה מקופלת בצד..איזה כייף, כל כך מתחשק לי לשכב שם ולנוח...בינתיים אחכה שבועיים, זה עשה לי חשק דווקא לחכות ולדעת שזה יחכה לי, ושהיא תחזור...ועוד אמרה לי תשמרי על עצמך ושהיא שמחה לראות שאני בסדר, כמה מחמם את הלב שאכפת לה ממני...ואני אמרתי שהתגעגעתי וכן מתגעגעת שוב...מחכה כבר שיעברו שבועיים...ולא רוצה למחוק הכל :) ובמבי יקרה, נזכרתי בתנאים הטובים אצל אמא צביה והרגשתי כל כך טוב שהנה התנאים גם אצלי משתפרים...פעם רק ישבנו על כיסא מרופד כזה...אחר כך הייתה מעין ספה ועכשיו יש לי הרגשה שהיא עברה איזה שינוי בעקבות הפגישות שלנו, הרגישה שאני צריכה ספה יותר רחבה לשכב עליה ממש וכריות נוחות ואפילו שמיכה שכבר מחכה מקופלת, פעם לא הייתה שמיכה, היא הייתה בארון...והיא הוציאה אותה וכסתה אותי בה זוכרים? ... הפעם זה כבר כאילו חלק מהטיפול...כמה כייף, מיכל.

היי, זה כל כך מרגש ספה עם כריות ושמיכה כמו שיש אצלי ואצל במבי. איזה יופי שאת מחזיקה את ממש ממש גיבורה שתדעי בא לי להכין כרזה ולכתוב מיכל את גיבורה הילה

כן...חלק מהשינוי שגם היא עברה..אני עוברת יחד איתה כנראה...היא כל הזמן לומדת ומתפתחת וזה מתחיל למצוא חן בעיני...מנסה להחזיק למרות הכל ולמרות החדשות והקושי שיש גם בחוץ...טוב שיש את אודי ואותך ואת כל מי שפה..תודה.מקווה שאת מרגישה יותר טוב.

להניח בו את הגוף שלי את הראש שלי אין לי מקום להיות בו

היי הילה, מקווה שבינתיים התחברו הראש והגוף, יותר קל למצוא להם מקום כשהם לא דוחפים זה את זה, כשהם אחד. יש לך מקום כאן, יש לך מקום (כרגע כואב) בטיפול, לפעמים את מוצאת את מקומך בעבודה. הצלחת להרגיש בנוח באחד מהם היום? במקום חדש? מרגישה שהתשובות אצלך ומאמינה שאם עוד לא מצאת, זה עוד מעט יגיע... בינתיים מזמינה אותך לשבת לידי, אם תרצי. נעמה.

מהשינה סיוט בהלה פחד נוראי

האם יש חשיבות לעובדה שטיפול זה דבר יקר. האם יש לזה משמעות טיפולית? האם צריך להיות קשה לממן טיפול ואם זה לא יהיה קשה אז משהו באפקט הטיפולי ילך לאיבוד? האם למשל זה גם בא לדחוף אנשים שלא ממש מתפקדים אולי לצאת לעבוד כדי שיוכלו לממן? סתם תהיות...

מטפל הוא בן אדם והיות שכך הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. מעבר לזה, בדברים טובים צריך להשקיע. בדיוק כמו ברפואה פרטית. וגם מטפל בפרטי מתנהג כמו רפואה בפרטי- מחזיק קליניקה שעולה כסף. מטפל ברפואה הציבורית בדיוק כמו רופא- מגיע לבניין בשרות הציבורי, עושה כמיטב יכולתו ומקבל משכורת רעב מהשרות הציבורי. זה ברור מימה? החיים לא הוגנים,מעצבנים. נכון גם אותי. אבל זה חלק מהמכלול........ יש לי שאלה מימה- האם את שואלת את זה כי התחלת טיפול פרטי ואת רוצה לדעת שלא יצאת פראיירית??? סתם סקרנות תעני אם מתאים הילה

2 פסיכולוגים שיצא לי לפגוש טיפול מהבית.. כל הדיקלומים האלה. ומה עם המטופל שמשתכר נמוך? לו אין הוצאות מחייה?? מעניין למה תמיד מדברים רק על הצרכים הכלכליים של המטפל ומתעלמים מאלה של המטופל.

לא מצליחה להגיד אותו מרגישה אותו כל כך... אפשר שוב לשבת פה לידך? מבטיחה לא להעציב אותך..

שלום, בת 36 נשואה אמא ל3 ילדים קטנים. תמיד היה לי קשה לשמוע על חיילים הרוגים. היום כאמא אני מסתכלת על בני הקטן והמחשבה שמחר גם הוא יהיה חייל מקשה עליי נפשית. אני מוצאת את עצמי שומעת ורואה על החיילים ההרוגים ובוכה בצורה קיצונית ברמה שאני מרגישה שהגוף שלי הופך נוקשה ואני לעיתים מתקשה לטפל בילדים. אני איתם בבית. אחיין שלי נמצא בעזה מה שעושה את המצב הלכאורה מרוחק הזה למאוד קרוב. אני מרגישה שבר כלי. מה עליי לעשות?

מושגי המלחמה מוטמעים גם במערכה הפנימית, שוב אני נוחלת תבוסה, מקשיבה חה ומרגישה איך מרגע לרגע הכל נחלש. האחיזה הזאת מפוברקת, שקרית, אני תבוסתנית עלובה, שוב הכדורים ןהסכין ואני כל כך עלובה סליחה סליחה

נפלו היום רסיסים ליד הקליניקה.. היא הייתה שם.. היא בסדר.. אחרת היו אומרים משו בחדשות.. שלחתי לה הודעה שאני פוחדת שמשו יקרה לה.. היא לא ענתה.. עד כדי כך לא איכפת לה ממני? אני אוויר? אני נכנסת למצב מאוד הרסני.. אף אחד לא רואה אותי