פורום פסיכולוגיה קלינית

היוש;) יש לי חברה טובה,או היתה לי בשנים האחרונות. לאחרונה היא הולכת ומתרחקת.אנחנו כבר לא נפגשות וגם לא משוחחות, כמעט בטלפון.זה בא מיוזמתה.זה כואב לי מאוד ועצוב לי.אין לי הרבה חברים. היןם שוחחתי איתה.או ניסיתי. אמרתי לה שאני מרגישה שאיבדתי אותה.היא אמרה שאין מה לעשות ושאלו החיים.....( אמרתי לה שאני מקווה שלפחות טוב לה עכשיו.היא בתקופה של הרבה שינויים.בן זוג חדש.ועוד דברים. אני רוצה להיפרד ממנה כאן מכיוון שהיא לא מאפשרת לי- חברה יקרה,אני מודה לך על הרגעים היפים שעשינו ביחד.על כך שפתחת לי את ליבך בימים קשים.מאחלת לך טוב ושתהיי מאושרת. כתבתי על קלף.גלגלתי.הכנסתי לבקבוק.שלחתי על פני המים. עצוב לי בלב. אני אוהבת אותה מאוד.אבל כמו שאמרה.אלו החיים. הילה

התרגשתי לראות שאמרת שאני מתקדמת.. אתה מכיר את הספר תליין האהבה? אני מניחה שכן. אתמול סיימתי לקרוא. היה לי מאוד מעניין לקרוא.. אבל אתה יודע משהו, כשהוא תיאר את המטופלים שלו ואת המחשבות שלו לגביהם, היה לי קשה. חשבתי מה היא חושבת עליי אולי היא לא אוהבת אותי ועוד...

מתכוונת לדברים שחוזרים על עצמם אצלי. כמו למשל, ההתכסות בשמיכה וכשלרגע מורידה ופוגשת את מבטה ישר מתכסה שוב.. מפחדת להרגיש ולהתבדות. אבל היא אומרת לי במפורש שהיא דואגת לי וחושבת עליי. אני גם מרגישה את זה. אני מרגישה שאני חשובה לה ושיש קשר, אבל קשה... הצלחתי לענות? (:

אתה יכול לא לפרסם את ההודעה הקודמת שכתבתי? היא מטופשת ואסור לאשר דבר כזה

הבת שלי בת 13 , עברה אישפוז במשך כמה חודשים בגלל בעיות של אכילה, ופגיעה עצמית ,כרגע היא משוחררת כבר חודשיים , על פניו הכל נראה בסדר אבל היא סובלת מאוד ממחשבות שעוקבים אחריה, שאין לה חברים שלא אוהבים אותה וכו' . פעם בשבוע היא ניפגשת עם פסיכולוג שגם טיפל בה באישפוז אבל היא פוחדת לספר לו את הדברים האלה כי היא פוחדת שישלחו אותה שוב לאישפוז. היא מקבלת ריספרדל ולוריסטל . השאלה שלי היא איך אני יכולה לעזור לה , לעודד אותה ולהסביר לה שזה לא נכון ורק במחשבה שלה.תודה

הפסיכולוג וגם הפסיכאטר שלה יודעים מזה ולכן העלו לה את המינון של הריספרדל , אבל , זה לא עוזר עדיין יש לה את המחשבות האלו . השאלה שלי היא האם כשהיא מספרת לי את זה להסביר לה שזה רק בדמיון שלה. אני כל הזמן אומרת לה שזה לא נכון שלא עוקבים אחריה , היא יוצאת רק עם חברות או איתנו מהבית.לא מוכנה לצאת לבד אפילו לא לרגע. כמו כן , היא ישנה המון , גם בלילה וגם במשך היום (אולי בהשפעת התרופות). מצד אחד עדיף לא לשחק עם המינון של התרופות אבל מה עושים עם העייפות שלה?

שמלי, חשבתי עליך ונראה לי שכדאי לך לעשות את התרגיל. את כמובן לא חייבת לשתף אותנו כאן (רק אם תרצי) אבל בכל אופן- תוכלי לעשות אותו לעצמך. בכתיבה, לא להתעצל :-) ( בע"פ זה פחות חזק) תכתבי רשימה של דברים שיש לך (תהיי ספציפית ומפורטת ככל שניתן. "בריאה" זה לא מספיק- תכתב לדוגמה - הלב שלי פועם , הריאות מכניסות ומוציאות אויר, יש לי 2 רגלים, 2 ידיים, העיניים שלי רואות, האוזניים שומעות וכו ) יש לי היכן לישון , יש לי מחשב , יש לי טלפן וכו תעשי לך רשימה של דברים שאת אוהבת בעצמך (מבלי להיכנס לאלה שלא ) - לדוגמה- הגובה שלי סבבה, החיוך שלי נעים, העיניים שלי טובות אצבעות הידיים שלי עדינות וכו ( כמובן שאלו דוגמאות, תכתבי רק מה שמתאים לך על עצמך) תעשי רשימה של אנשים שזה לא ממש ברור שהם לא מחבבים אותך (כלומר יש סיכוי שהם כן- אני בטוחה שתמצאי כמה לרשימה. ובסוף- דברים שנעים לך לעשות , שמשפרים לך את מצב הרוח , שמרגיעים אותך. שאלת בונוס- מני דברים שאת יכולה לעשות כדי לשפר את ההרגשה, להאריך את הרשימה. אולי לתרום למישהו אחר? בהצלחה <3

הייתי ממליצה בכלל לכולם גם על שיעורי בית כמו שהצעת, והם מאד לא פשוטים ולפעמים דורשים התקדמות שהיא בטיפול עוד לפני שמסוגלים להכינם ולא לבטלם, את יודעת, התנגדות, אז הייתי ממליצה גם על שיעורי בית מהכיוון ההפוך (שגם עבורם נדרשת התקדמות טיפולית) - לא לנסות להוכיח שיש משהו שאין. ונתחיל בדבר ה'פשוט' - אני אישה ואין לי איבר של גבר. סוריקטה

אני אישה ויש לי רחם וביציות ויכולת להרות וללדת ולהניק. יש לי קול גבוה והליכה עגולה. והרבה מעבר. נכון, אין לי איבר של גבר, אבל כרגע אני בוחרת לראת רק מה שיש... נ.ב- המשפט הזה שלך הזכיר לי בדיחה ... :-)

סוריקטה, אפשרות נוספת להתבוננות על היש/אין לי כאשה לי יש רחם ושדיים להניק ,מה שאין לגבר (במובן הפיסי הפשוט )

שאתם לא חושפים את האדם שאתם, אדם רגיל נורמטיבי, לא חושפים התמודדויות שלכם מהחיים שלכם שאולי דומות לאלה של המטופלים? אתם יותר יושבים מרוחקים כאלה ומשקפים או אומרים איזה משפט שמתייחסים אבל לא לגמרי מביאים את עצמכם שאנשים בני אדם בשר ודם שחושפים גם מחייהם והתנסויותיהם, שמדברים בגובה העיניים. למה אתה מתנהלים ככה? מה הקטע לשמור ריחוק ומרחק כזה? זה מעליב. למה אתם מתנהגים ככה? ומילא לפני שיש ספרציה, למה גם אחרי? מה כל הריחוק הזה?

הי מימה, אפשר להסתכל על זה מעוד זווית, שמים את המטופל במרכז. למה את צריכה לבוא לטיפול,בשביל לשמוע את כל הכאבי בטן של המטפל??! הילה

די עם ההכללות, בבקשה, אל תגידי "אתם הפסיכולוגים"....הפסיכולוגית שלי מביאה את עצמה, את כל כלה בשבילי...די! בכלל לא גורמת לריחוק, להפך ישנה קרבה עזה..בבקשה...זה כבר קשה לי לשמוע. מיכל

לא חשבת שזו את שחושבת שמי שיושב מולך או מלאך או סטן... חלום

אני באמת לא מבינה... אתה כל הזמן מדבר על זה שאיני לוקחת אחריות. למטה שאלתי אותך באמת מה זה אומר, ולא התייחסת, רק אמרת שאם הכל אבוד - אין מה לעשות. אז לא להגיד שהכל אבוד? זה מה שמרגיז אותך? ועוד דבר שאני לא מבינה ועוד לא הסברת לי - מה ההבדל בין הלופ שלי ללופ של אחרות. הרי כל אחת חוזרת על הדברים שמטרידים אותה, אז למה דווקא אני מעצבנת אותך? מה ההבדל? בנוסף אמרת שהתפקיד שלי הוא להוכיח לך אחרת. איך????? אני באמת שואלת? מה לעשות??? ואיך אתה יכול להגיד שאני לא מתאמצת - כל כך הרבה פעמים נפגעתי ממך ממש וזה גרם לי או לבכי או לכעס גדול. יכולתי לברוח, ועובדה שנשארתי פה. זה לא נקרא להתאמץ? ניסיתי שוב. וכשחזרתי לאחר התקופה הקצרה שהפסקתי קצת לכתוב, אמרתי לך שבטח אגיע שוב לאותו מצב ואמרת לי שאין צורך להיבהל. זה נראה די מבהיל.. ואני לא מנצלת אותך כדי לחזור על הסרט הזה, אני לא עושה את זה בכוונה כדי להגיע למקום הזה. אני משתדלת דווקא לא לחשוב ככה, אבל אני נפגעת מהר ומכל דבר וכשאתה כותב לי דברים כמו תפסיקי להתבכיין, מה את רוצה ממני וכל אלה זה מצית שוב את המקום הזה. גם יש פעמים שאתה עונה לאחרות ואני חושבת לעצמי שאם היית עונה לי ככה הייתי נפגעת, ואילו הן לא נפגעות. לא יודעת.. אני לא מבינה איך זה קרה ככה פתאום. גם נראה לי שכבר אין לך סבלנות לענות לי יותר, לכן ההודעה הזאת מיותרת... - או שאני לא צריכה לכתוב את המשפט הזה? אתה רואה, עכשיו אני מתלבטת אם למחוק את השורה הזאת. אני יודעת שזה גם מרגיז אותך כשאני כותבת דברים כאלה. זה נחשב שאני מתאמצת? הנה, המשפט הזה לגבי הסבלנות, זה משהו אוטומטי שכתבתי כי אני מרגישה אי נעימות.. זה לא מתוך רצון לתקוף אותך.. כבר לא נעים לי שתצטרך להגיב לי בניגוד לרצון שלך... אני לא יודעת.. כאילו זה מרגיש לי שאם לא אכתוב משפט כזה, זאת תהיה חוצפה מצידי - לצפות ממך לקרוא שוב דברים שמרגיזים אותך ולאלץ אותך להגיב לי. דווקא כשאני כותבת אותו, זה מקל עליי, אתה מבין? כמו התנצלות כזאת... טוב, אני לא מוחקת עכשיו.. אולי מנסה להראות לך את תהליכי החשיבה שלי כשאני כותבת.. זה באמת מסובך לי, רק שתדע.. אני לא יודעת מה לחשוב, מה נכון ומה לא, למה אתה מצפה, מה יהיה בסדר, מה לא יתקבל... זה קשה לי...

אודי. עוד אספיק אותך??? עצב. עצוב. עצובה. עצובים. עצובות. ;( הילה

שניהם בחופש... שקט שעושה המון רעשששש.

אודי המדהים הייתי פה ממש בתחילת הדרך שלך בניהול הפורום ואני מידי פעם נכנסת ,קוראת ,פחות כותבת ...(גם מסיבות טובות) בכל אופן היום אני כאן מקווה ששלומך טוב בימים טרופים אלו יש מלחמה בחוץ אבל גם אצלי בפנים.. ויותר מידי רגשות בעקבות טיפול שאני נמצאת בו היום.. זה מבלבל אבל בעיקר מתיש נותן תחושה של חוסר אונים רוב הזמן אני באמת בטוב אבל לפעמים קצת נעלם האוויר אז...התחלתי טיפול חדש ..בחצי שנה האחרונה יכול מאוד להיות שהמטפלת שלי "מסתובבת" כאן וקוראת אז בלי לפרט יותר מידי רק יכולה להגיד לך אודי היום שלא פשוט לי.. ולא מצליחה להחליט אם רוצה להמשיך בטיפול כן או לא (בעקבות אי הבנה שהיתה מולה) והיא רק מחכה לאו.קיי ממני ואני לא מסוגלת אודי אפשר להיות כאן קצת היום??(אם זה בסדר) תודה חן

מסכימה איתך שאי הבנות כדאי לפתור ואגב,עשיתי זאת(ניסיתי..)מולה באמת מתוך אמונה שלדבר על הדברים זה יכול לעזור לנו לראות היכן אני עומדת והיכן אני צריכה להמשיך ניסיתי לפתור וראיתי שזה כבד עליי אבל גם עליה) הודעתי לה על סיום הטיפול ,דיברנו על זה בפגישה ,זה עלה ואז שלחתי לה מייל בו הודעתי לה שמסיימת את זה סופית,כי מרגישה שהיא לא יכולה להכיל אותי (את זה לא כתבתי לה) התחושה היא שאני לא מצליחה להיות איתה ולדבר איתה יותר ואחרי המייל פרידה ,מרגישה שנותר חלל ריק..כשאין יותר פגישות בהמשך מרגישה שבלעדיה כלום לא יהיה אותו דבר והכל אצלי לא מעובד בכלל מה עושים כשההיגיון אומר לסיים והרגש אומר שלא? אודי,אתה היית מצלצל ומדבר איתה במקומי ? אני ממש צריכה תשובה ממישהו שבא מהמקצוע,מתחום הטיפול אז אודי מה אתה אומר ? לצלצל כן או לא? ולמה הכל חייב להיות כל כך מסובך ? אודי..אני באמת שואלת...למה??

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא... סליהח

אודי, אני עטופה בכאב היום. גוש בגרון, דמעות זולגות פנימה. הלוואי ויזלגו החוצה. הלוואי ואצליח כבר לבכות. לבכות מולו, אולי איתו. משפחות שלמות נהרסות, נקישה על הדלת, בשורת איוב. ואני כואבת את הכאב האישי שלי. את האובדן שלי. את היתמות. את האין. הכאב מכרסם בי. הלוואי ואצליח להקיא אותו מתוכי. נטע.

אפשר לשפר את זה שלא ארגיש ככה?

הי מימה, אני חושבת שאת מבזבזת המון אנרגיות על זעם ושנאה. לא פלא, זה מאד מאד מתיש, גוזל כוחות ולא מפנה מקום... סוריקטה

קשה להיות שם ולא להצליח. הדפסתי את מה שכתבתי ביום שישי ולא הצלחתי להביא. יש שני דברים שרוצה כבר כמה זמן לומר לה ולא מצליחה. רוצה שתעזןר לי לדבר אבל לפעמים כשאומרת משהו זה מעליב אותי ומרחיק... היום היה איזה משהו שקצת דיברנו עליו ואז אמרה שבסדר שגם לא אעשה ושאחליט מה אני רוצה. זה היה קשור לשמיכה... חם לי מתחת לשמיכה... וכשאמרה את זה אני שמעתי "לא אכפת לי תעשי מה שאת רוצה..". אמרתי לה, אבל לא יכלתי להוריד אותה אחרי שאמרה את זה... ואודי שיהיה לך לילה טוב!

שלום רב, אני לא יודע אם אני בפורום הנכון , אך אני אשפוך אור על בעיות " נפשיות " שאני חווה בזמן האחרון בתקווה שאקבל תשובות. אני בן 25, אני בריא לחלוטין, מלבד תופעת מגרינה שחלפה, עובד בבוקר לומד בערב. אני כול הזמן חושב... יש לי הרגשה מוזרה. אני שוקע במחשבות כול היום, כאילו אני לא קיים. כאילו שהמציאות האמתית היא בפנים בתוך המוח ולא בחוץ המוחשי. לפעמים אני מקבל רגעים של נתק מחשבתי ויוצא מהקופסה. ומתחיל להתבונן בידיים איך הם נעות, כאילו קמתי מחלום ולא מאמין לעצמי שאני חי וקיים. יש לי חרדות. כשאני בא לדבר עם אנשים אני פוחד, המחשבה שלי תמיד תקועה איך אני אומר את המילים נכונה. מה הם חושבים עליי. יש לי יצירתיות בלתי ניתנת לתיאור. אני סטודנט להנדסת מכונות שנה מתקדמת. כלומר יש לי כוח מחשבתי עצום, שאני לא מצליח להוציאו מהכוח אל הפועל, כלומר באמצעות הלשון. כך שהמחסום לבעיה זו היא המחשבות העמוקות שתמיד צצות לי באמצע דיבור- " האם אתה מדבר נכון" " האם תטעה במילים שאתה תגיד", האם הם יתקנו אותך וכו'... דבר זה מטריף אותי. כשאני בא לדבר מול אנשים, יש מילים שנמחקות לי מהזיכרון, נתקעות לי בלשון, אם יש לי רעיון ואני מתחיל להביע אותו בדיבור, הרעיון נמחק לי באמצע, ואני מאבד כיוון, מילים מחשבות נתק מוחלט. אני מודע ליכולות שלי , הן אדירות, אבל טמונות 1000 מטר מתחת לרקמת עור ובשר. מה זה? למה? ואיך? תודה מראש.

קראתי על זה ... אחד לאחד !!! אני יכול לטפל בזה בכוחות עצמי?

אני יודעת שזה לא קשור לאווירה כאן היום. בא לי מתוק!!! אני נגמלת מסוכר ופחמימות ריקות. וזה קשה קשה קשה קשה בא לי משהו מתוק. שוקולד או גלידה או מאפה שקדים :::::////::: כמה קשה להתאפק הילה

אפשר להציע בינתיים נחמה בצורת חיבוק? חיבוק שייכנס לזרם הדם, כמו סוכר, ויורגש עד כפות הרגליים. נעמה.

הילה אני באה אתך לגלידה בטעם נוגט עם שברי אגוזים וסירופ שוקולד בגביע ענק והכי חשוב - נטולת יסורי מצפון. מקווה שלא החמרתי את המצב :-P

אהלן :-) אהבתי. את יכולה לנסות להתנחם במעדן שוקולד עם ממתיקים מלאכותיים וללא אחוזי שומן. סוג של תחליף, שאני משתמשת בו לעתים. חצי נחמה. סוריקטה

חיבוק מתוק לכלכן :) עם הרבה שוקולד וקצפת ומה שאתן הכי אוהבות...חיבוק ללא קלוריות :)

בסוף הרגיע אותי יוגורט חמוץ עם קינמון...... קצת דומה לרעיון שלך סוריקטה חיבוק זה תמיד הולך נעמה גילת אממממ בוא נאמר שזאת הצעה מפתה... הילה

זוכרים שהמטפלת לא פה? יש לי עוד שבוע עד שתחזור....מאמינים? הנה הזמן עובר :) רוצה לשתף אתכם כמה אני גאה בעצמי :) אתמול הרגשתי רע, רציתי לשתף אותה ממש, אבל מה לעשות היא בחו"ל...אז בכיתי קצת ונזכרתי שיש לי את מי לשתף אולי..ופתאום שיתפתי חברה, זה עשה לי טוב...ונרגעתי. אני מוצאת את עצמי מרגיעה אחרות כי כמו שספרתי יש לי חברות עם בעלים בעזה...ובכלל מצב שכזה...אז שתדעו שאני גאה בעצמי, למדתי לשתף, למדתי שהיא תחזור, להאמין שתחזור, להחזיק את הידיעה הזאת שהיא נמצאת איתי גם כשלא...ואוו משהו שלא יכולתי להרגיש פעם. בהצלחה גם לכם בכך, ומרגישה שהמצב יהיה בסדר, אפילו שלא נגמר שם הבלאגן...מחזיקה את התקווה הפעם. אוהבת, מיכל

מיכל יקרה, העלית לי חיוך על הפנים, פיזית. :) זה באמת מחמם את הלב. נעמה.

איזה כייף :) כו, מצב לא פשוט...בעיקר עכשיו ששומעת חדשות...בעלים של חברות בעזה, ילדים של חברות בעזה...אבל את יודעת מה...עדיין מחזיקה את התקווה לטוב ולשלום...ברגע שיהיה עם מי זה יהיה טוב... חיוך בחזרה אלייך.

קראתי קצת לאחור את התכתובת עם שמלי, ובעצם מה שנראה לי זה כך : שמלי, ברור לך שלא אוהבים אותך, ברור לך שאין לך מקום, את חושבת לעיתים שאת דפוקה שכותבת פה, מרגישה חסרת ערך, לא ראויה ועוד...כאילו ממש אי אפשר לשכנע אותך אחרת. ומדברת רק על זה, במקום להסביר על עצמך קצת...לא מכירים אותך פה מעבר לזה. תראי, גם אני לעיתים מרגישה כמוך, אני משערת גם אחרות, אך...האם הלכת לטיפול כדי לומר כמה את לא ראויה ולחוות דחיה? או שבאת כדי להפסיק את הרגשת הדחיה? לא יודעת מה כתבת בהודעה הקודמת שחצית גבול מבחינת אודי, אבל יש הרגשה לא של חופרת אלא את מעבירה תחושה של...."תדחו אותי אני לא ראויה במילא" וכאילו מחשבה יוצרת מציאות....כאילו חיכית לרגע שאודי "יעיף" אותך ואז תוכיחי לכלנו שאת לא ראויה...נו באמת! את כותבת שאת מקנאה באחרות על הקשר בטיפול, האם עשית משהו בשביל הקשר שלך עם המטפלת חוץ מלומר לה כמה היא לא אוהבת אותך? כי זאת ההרגשה גם פה, את חוזרת ואומרת שאין לך חלק כשכלם אומרים שיש לך. אודי אמר שיש לך משהו באמירות הסגורות שלך שלא נותנות להתקרב, האם חשבת ברצינות על התשובות של אודי? כי הוא ממש נסה ונסה וכאילו כלום...זה מרגיש כמו לדבר לקיר.. מצטערת אם אני נשמעת נורא, רק רציתי לשקף לך את ההרגשה שלי. במבי יקרה, לא מעיפים אף אחד, עובדה שאודי ממשיך להעלות, כשאני קראתי הבנתי שזאת הייתה המלצה שלו לקחת פסק זמן מפה...לא דחיה לתמיד. איך אפשר לתת למישהו לתקוף אותך, ולא להגיב? לא יודעת...גם לאודי יש רגשות, הוא לא קיר החבטות שלנו.. את מעולם לא התנהגת בצורה כזו וגם לא תתנהגי כך שאין סיבה להרחיק אותך :) ולדעתי זה היה רק בשביל להבהיר גבול. שמלי, אני בדרך כלל לא עניתי לך למה שכתבת כי לא היה לי מה לענות על אמירות סגורות כאלה...אותי זה דווקא מרחיק (מצטערת באמת) את יכולה לכעוס עליי וזה בסדר, אבל אלו התחושות שלי, אני דווקא מייעצת לנסות להתקרב, לתת יד ולא לירוק לתוך הבאר שאת שותה ממנו. בהצלחה, מיכל , אודי: מה דעתך? מקווה שמה שכתבתי יעלה והוא לא פוגע, שמלי לא התכוונתי לפגוע, אלא לשקף את התחושות.

נכון, כל מה שאמרת ברור לי. ומה לעשות? נראה לכם שאני סתם אומרת? אני באמת באמת מאמינה ומרגישה ככה, ולא פעם ראשונה שאני זוכה ליחס כזה. ואולי אני תקועה בלופ וזה כמו לדבר עם קיר, אבל כל אחת פה תקועה באיזשהו לופ משלה וחוזרת על עצמה, אז מה? זה בסדר חוץ ממני? הלופ שלי פחות טוב? כתבת לבמבי שהיא לא התנהגה ככה ולעולם לא תתנהג - אז אפשר לחשוב כבר איך אני התנהגתי? לא קיללתי אותו. היחידה שאני לא סובלת פה היא אני. וכן, אני הרבה פעמים נפגעת מהתשובות שלו אליי. מה לעשות עם זה? אז לא להגיד? אני באמת נפגעת. וכן, גם חשבתי ברצינות על התשובות שלו, וכשניסיתי להבין יותר נאמר לי שאני בכיינית או שסתם לא קיבלתי תשובה חוץ מציניות. יש פה אנשים שאמרו דברים הרבה יותר גרועים ממני! והם פה ומותר להם.אני פשוט בלתי נסבלת ועובדה שאחרי הכל, אני זו שסולקה מפה. גם אני מנסה ומנסה וכל פעם מחדש אני נתקלת בציניות או זלזול. והיו גם פעמים שנפגעתי ובכל זאת לא אמרתי. אבל אני לא יכולה ככה. לא מבינה מה ההבדל בין מה שאני אומרת שוב ושוב למה שאחרות אומרות שוב ושוב, חוץ מזה שאני צודקת שאיני לא רצויה. ודרך אגב, נראה לי שכבר כמה פעמים אמרתי לאודי שאני מעריכה אותו על מה שהוא עושה. הוא לא שק חבטות שלי. ולמה הלכתי לטיפול? ממתי הולכים לטיפול והכל מסתדר מיד? אומרים שטיפול לוקח זמן.. זה תהליך.. לא? גם אני קוראת אותך ואת מספרת על התהליך שעברת ועל אישהו שינוי חדש, האם זה קרה מהר? אחרי פגישה אחת? אני בסך הכל מביאה את עצמי לכאן, כי אין לי מקומות אחרים. זאת מי שאני וכנראה, כמו שאני יודעצ, שמי שאני זה לא טוב לאף אחד. ומקווה שאודי יפרסם את זה..

שתקראי את מה שהילה כתבה לך, כי היא ממש טובה בזה.....(הילה את אלופה!) אני חושבת שהיא ממש ענתה לך. לא התכוונתי לפגוע בך, סליחה אם נפגעת.. רציתי להראות לך נקודת מבט. דרך אגב כלנו נפגענו מאודי מתשובה כזו או אחרת, גם אני נפגעתי פעם כשהוא שם גבול ואמר שפה זה לא המקום ופה זה לא טיפול וכו'..את יכולה להסתכל אחורה, ושנינו עמדה....אולי כדאי גם לך? כשאמרתי שבמבי לא התנהגה כך הכוונה שלא התנהגה בצורה שהיה צריך למחוק את מה שכתבה או לכתוב לה שתעשה פסק זמן ולאו דוקא לתוכן...אין לי מושג מה כתבת.. וכשצריך לשים גבול אודי שם...אני סומכת עליו, מיכל

אתה באמת לא מפרסם יותר הודעות שלי??? באמת????? כתבתי 2, הן לא עברו שום גבול! וגם הקודמת לא עברה שום גבול לדעתי! אבל עכשיו לא תעלה שום הודעה שלי?

אודי, אתה בטח שם לב שכותבת פה הרבה על גבולות... שקשה לי שאין, שאני זאת שדורשת אותם (בניגוד להרבה שרק מבקשות ורוצות מה שהמטפל שלי כן מאפשר לי).. ואני כן אוהבת לפעמים שאין לי את הגבולות... שברגעים שבאמת זקוקה- הוא שם בשבילי. וזה כן חשוב לי. אבל אני יוצרת הרבה גבולות. מעצמי. מפסיקה דברים שנהגתי לעשות, שהוא מציע דברים (כחלק מהלימודים שלי שהוא מעורב בהם), אני אומרת בפשטות "לא, זה לא מתאים לי". אבל למה זה כל כך מעסיק אותי? יכול להיות שזה משהו שמעסיק אותי בגלל הסגנון של המטפל ואיך שהוא מתנהל (אובייקטיבית), או שזה יושב על משהו מהחיים, מהעבר, ילדות שלי??... ואם כן, למה יכול להציק לאדם שאין גבולות?.. שלא היו גבולות בבית? שהכול היה פרוץ? לא שמור? לא מוגן?... רחל.

גם אמרת שלא היית מוותר לי ועליי והנה ויתרת

כשראיתי את התגובה של אודי אלייך, ממש הצטערתי עלייך... חשבתי למה אודי כותב לך את זה ואני סומכת עליו שהוא כתב את מה שכתב גם לטובתך... את הרבה פעמים מזכירה לי אותי בהודעות שלי כאן פעם. גם אני קיבלתי תשובות מאודי בסגנון שלך. זוכרת שאמר לי שאני לא נותנת שיעזרו לי, שאני רק רוצה להישאר איפה שאני וכד', נעלבתי ממנו לא פעם. היום אני חושבת שהודעות כאלו שלי קצת רחוקות ממני.. אני לא חושבת שהוא העיף אותך, אולי פשוט גם לו קצת קשה כרגע לעזור לך.

???? .. .. . אודי... המממ... רוצה לשתף אותך... המממ... אודי.. אני פתאום מפחדת ממך.. כן.. מאוד... מאוד מאוד מאוד.. למה אתה פתאום כל כך כועס ????? מה קרה ???? אודי, אל תהרוג אותי אבל כמעט מתתי כשקראתי את תגובתך לשמלי.. הבטן עדיין מכווצת לי..גם האצבעות רועדות.. למה ???? מה היא כבר עשתה ???? וואווו... וואאאו... איזו תגובה קשה ... לא התכוננתי לזה.. פתחתי סתם כזה לקרוא מה אתה מגיב לשמלי וכמעט מתתי..הפסקתי לנשום.. למה אודי ??? מה היא כבר עשתה ??? כל כולה ,לא טוב לה עם עצמה, קצת חסרת בטחון בקטע של האם /עד כמה/איפה בעניין מקום ושייכות.. אבל מפה כך לזרוק אותה מכל המדרגגות ???? וואוו אודי... גם אם היית עושה את זה למישהי שלא הפסיקה ממש לקלל את כל הפסיכולוגים -כולל אותך.. הייתי מבינה אבל נבהלת נורא.. אבל את שמלי ????? כן, היא בלופ של עצמה... אבל גם אני בפלונטרים שלי.. אודי, מי מבטיח לי שלא תזרוק אותי מכל המדרגות עד שאני אתפרק לגורמי גורמים ????? אודי ????? אתה מגרש עכשיו גם אותי ?????? אם כן, זה בסדר. אני חזקה !!!!!!! באמת !!!!! אבל, תגיד לי מקודם, אני רוצה לשים עלי אפוד מגן... ואולי גם אמא צביה תגלגל אותי מכל המדרגות ?????? וואווו.. יש לי בחילות. באמת. מרגישה פיזית לא טוב

איזה גבול? התכוונתי שהייתי נפגעת ממך אם היית אומר לי דברים כאלה בטיפול. יש אנשים שכתבו פה דברים הרבה יותר גרועים ופירסמת את זה. עוד לא ביקשת מאף אחד לעזוב את הפורום, רק ממני? אמרת לי להפסיק להתבכיין ולהלחם על המקום שלי, אז זה אומר שאני אמורה להישאר כאן, לא? יש עוד אנשים שמשחזרים פה דברים, לא רק אני. אבל זה בסדר... אתה יודע, אני רואה שצדקתי כל הזמן הזה. באמת לא רצית אותי, אז מה הבעיה? בסך הכל אמרתי את האמת. מצד אחד אתה אומר לי שאני בכיינית ומצד שני מה שאני אומרת הוא נכון. כנראה שיש לי סיבה אמיתית להתבכיין.

אודי, למה יש מטפלים שמאפשרים קשר בין פגישות (ולא רק מאפשרים, ממש מעודדים) ויש כאלה שעבורם זה "לא גדול"? מה השיקולים שמטפלים לוקחים בחשבון? אני יודעת מהי עמדתך העקרונית על קשר בין פגישות אבל האם יש מקרים שתאפשר? מקרים בהם זה הכרחי בעינייך? רק רוצה לשתף אותך בתור פסיכולוג ומדריך - קשר בין פגישות לבנות עם פוסט טראומה מורכבת זה כמו אוויר לנשימה. היו פעמים שהייתי מתה, מנותקת, מסוכנת לעצמי (לא מעטים), והקשר הזה איתו, החזיר אותי לחיים. לא לאפשר קשר כזה, זה המון פעמים למנוע מהמטופל חמצן. נטע.

המממ... דברים קטנים שאפשר לתקן גם כשיש הרבה הרס מסביב - תיקנתי ת'מחשב. ד"ש לאודי וכולם. סוריקטה

ראית מה אודי עשה לשמלי ????? תגידי לי משהו.. זה פירק אותי לגמרי... סוריקטה ????? אני חייבת שתראי לי את הדברים דרך פריזמה אחרת. משהו בתגובה של אודי גמר אותי.. את יודעת ?? עכשיו כתבתי לאודי הודעה. אני כבר לא כלכ ך זוכרת מה ???? אבל מה שאני זוכרת זה שלא בכיתי. עכשיו כשאני כותבת לך התחילו לרדת דמעות סוריקטה, תקראי את התגובה של אודי לשמלי. מה את מבינה ????? למה אודי זורק אותה מהפורום ??????? אני פה 5 שנים ולא ראיתי שאודי זורק אף לא אחת. אפילו את זו שלא הפסיקה לקלל כל היום את כל הפסיכולוגים אודי המשיך להכיל.. ואם אודי יזרוק פתאום גם אותך סוריקטה בגלל שאת תקועה ב ??? וואוו.. סוריקטה. אני מתה. אני בהתפרקות טוטלית תגידי לי משהו סוריקטה. בבקשה :((((((((((((

במבי יקרה, בסה"כ רציתי לכתוב שעשיתי משהו שאינו מובן מאליו כלל עבורי ולקחתי את המחשב לתיקון. רק זה בינתיים... עוד נדבר, ונקווה שדברים יתבהרו וחרדות תתמתנה, שלך, סוריקטה

אבל, במבי, את יודעת איזה קול התעורר בי עקב שאלתך וכאבך? שאני 'נזרקתי' מהטיפול (פעם הייתי באנליזה, היום הטיפול הסתיים), והזכיר לי שאמא שלי ויתרה עליי, שזה כואב ואמיתי. ... סוריקטה

שבאת הבייתה :) שהמחשב מתוקן...אני מאמינה שאפשר לתקן דברים, כל דבר גם אם לא ממש לתקן אותו אפשר להפוך אותו לשימושי (קוראים לזה שימוש חוזר) לפעמים אפילו נדמה לי שאני עושה פה מעין שימוש חוזר בפורם :) אותו דבר רק שונה. ובכלל מקווה שנצליח לתקן ואפילו לחיות בשלום עם שכנינו מאמינה שהאדם הפשוט ולא הקיצוני רוצה בכך (בלי פוליטיקה :) )

הי מיכל יקרה, את נשמעת טוב היום. אני חושבת שגם קיימת האפשרות שלפעמים כבר מיצינו את השימוש בדברים מסוימים ואולי גם אפשר לבחור להיפרד מהם. לפעמים להעניקם הלאה, ולפעמים - מה לעשות - לשים מאחורינו. שלך, סוריקטה

סוריקטה לאחרונה אני מדמיינת אותך עם תינוקת. את שומרת על תינוקת אמיתית? ברייח של תינוקת??? את יודעת שאני מאוד מאוד אוהבת תינוקות??? ועכשיו המחשב. וואו- זוכרת שהיה מקולקל לי המקרר???! ואז כתבת לי משהו על זה???? לאחרונה אני ממש מתחילה לדמיין אותך. יש כאן יותר את הילה

הי הילה יקרה, תינוקת אמיתית לגמרי, שאפשר להסניף :-) בטח בהקשר המקרר כתבתי לך על לשמור על הדברים הטובים, משהו בסגנון. תודה על כל המילים המושקעות שלך, ובהקשר להודעתך הנוספת - אני מבינה את הצורך במתוק. זה לא מומלץ לי מסיבות בריאותיות, וגם לי בא לשבור לפעמים ולחטוא. שלך, סוריקטה

אם יש מלא מחשבות רעות או קודחות בראש כשאני לבד עם עצמי, מחשבות וזכרונות בד"כ תכנים שליליים. אבל בפועל כשצריך לתפקד או לתקשר אני מצליחה בסדר וזה מסיח באותו רגע מכל המחשבות. אז מה עושים? פשוט חיים ככה? בתנועה הזאת שבין מחשבות מסתובבות בראש בלי קשר לכלום ולבין בהתמקדות בתפקוד מציאותי יעיל? פשוט לנוע ככה? או שיש דרך שיהיה גם קצת נחת מכל המחשבות והזכרונות גם שאני לבד עם עצמי. אולי שווה לי לחזור לנסות מדיטציות? דווקא לפני הטיפול הפסיכולוגי שהיה יותר התחברתי לזה. היה לי טיפול פסיכולוגי ממש מוזר.

זה לא הרעיון הכללי מאחורי מדיטציה.

חשבתי אולי לצאת לדייט. לנסות. אבל אני מתביישת במי/מה שאני וקשה לי עם ההרגשה שצריך להסתיר כל מיני עובדות על חיי כמו למשל ההכרה הזאת והעובדה שיש לי ערך נמוך וקשיים פנימים, מצבי רוח. וכאילו לזייף חוזק וקלילות ושמחה? רק בשביל הרושם הראשוני? אין לי מושג מה לעשות. אודי יש עצה?

לא הייתי קוראת לזה "לזייף" אלא להראות את הצדדים היותר נחמדים/יצוגיים.... וגם לא צריך לספר "הכל" על ההתחלה... להתקדם לאט לאט, מה שחשוב זה להתגבר על הפחד, לעשות מעשה... ומה שיהיה יהיה.

אודי, איך מתחילים לגעת בטבור של הטראומה? איך יודעים שבשלים לכך? איך אדע שהוא לא יתמוטט וידע ל'החזיק" את זה עבורי? ואולי זה ישמע דבילי - זה מרגיש לי פורנוגרפי לדבר על הפרטים (בכל זאת טראומה מינית) אבל יש צורך עז, לצד פחד, "להקיא" את זה ואולי כך לא להיות כל כך לבד. מה עושים? ויש חשיבות לכניסה לפרטים... כמו שבן אדם הלום קרב מרגיש צורך לספר הכל הכל לפרטי פרטים. אבל אצלי זה מסובך כי זה קשור למין. כי הוא גבר ואני אישה. אודי, זה אפשרי בכלל? אודי, זה באמת נחוץ, לספר את שהיה לפרטי פרטים? שיהיה שבוע שקט. תשמרו על עצמכם. אודי, תשמור על עצמך. נטע.

אני מרגישה שאני מבינה אותך, כל כך לפרטים לפרטי פרטים כאילו אני רואה את השפתיים שלך אומרות: איך??? איך מדברים על הטראומה???? ועוד עם גבר. יש לי שתי תשובות: אחת, את כל הזמן מדברת את הטראומה אבל לא מילולית. שתיים, שזה באמת קשה מאוד מאוד אבל אפשרי ואני בטוחה שאת יכולה ומסוגלת. חיבוק יקירה. איתך הילה

פנית אמנם לאודי ולהילה ואני ממש מקווה שלא אכפת לך שמתערבת? אם לא מתאים אל תתייחסי טוב? קשה לדעת כשבשלים לכך....אבל אני יודעת שאצלי הכל היה ממש לאט ובזהירות, עשיתי לה חיים לא קלים :)....קשה לדבר על דברים כאלה, אצלי התחלתי לדבר אחרי שנה בטיפול ממש קצת...אחר כך נעזב הנושא..ושוב חזרתי אליה...כל פעם ממש מעט ותאמיני או לא, נשארו עוד דברים....תאמרי רק מה שמתאים , עד שלא תהיה לך הרגשה ממש של אמון יהיה קושי ולא רק בגלל שהוא גבר...גם פה אני לא משתפת כל כך... אפילו לא יכולה לומר שאני שייכת לנושא :( הנה את גרמת לי להודות בכך.

לפני שאמה הולך-יכול להביא לי קצת שקט???רועש לי בכל הגוף

אודי, אהת חושב שללכת לאשפוז נוסף זה לוותר? על השגהר העבודה המפשחה העשייה? להרים שוב ידיים ולהכנע להרפות ולהבןי שמשהו אל יכול יותר להשמיך. האם אני יכוהל להרשות לעצמי שוב? לשחרר להרפות לנוח ולישון? שוב ההצפה גדוהל מדי המים מכסים ואני טובעת. למרות כל המאמצים, למרות הכל, שוב. אודי, המ לא בסדר איתי?

אני לא יודעת מה אודי יענה לך. מנקודת מבטי- לא כדאי למהר להתאשפז.זה כמו דלת מסתובבת. תנסי לצאת מהדפוס הזה. נראה לי שהמפתח הוא דווקא לתת לעצמך. לא צריך להתאשפז בשביל לתת לעצמך. פנקי את עצמך בכל דבר שיכול לעשות לך טוב. גם אם בתחילה זה יראה לך לא שייך.ולא מותאם. האם יש מישהו תומך בסביבה חוץ מהמטפלת? יש לי תחושה שהאנשים שמסביבך לא תומכים בך. זה יכול להיות? נסי למצוא כל מקור תמיכה שיכול לעזור ולא להזיק. בנוסף- האם תבעת את הביטוח הלאומי בקצבת נכות? האם יש לך סל שיקום? בסל שיקום יש עובדת סוציאלית,מדריכה שיקומית ומלווה תעסוקתית. אותי הם הרימו על הרגליים. אל תוותרי מילי!!!! שולחת לך מכאן חיבוק רך,שומר, עוטף. אם מתאים לך. את שומעת מילי? זה מגיע אליך? הילה

אני שומעת אותך, כל כך נחושה ונהדרת. תודה הילה!

כולם פה חוזרים על עצמם וזה בסדר מבחינתך כשזאת אני, פתאום זה גדול עליך. מה זה התשובות המזלזלות האלה? שוב ושוב..

אני רועדת אני בוכה כואב לי רוצה להגן עליך לפרוס עליך כנפיים אודי מי שיעיז לפגוע בך אני לא יודעת מה אני יעשה לו!!!!!!!!!! הילה

שלום... אני מרגישה מותאשת כבר הרבה זמןןןןןן... מכל ניסיונות הטיפול התחלתי להרגיש כמו חיית מעבדה...ברור לי שלכולם חשובה טובתי בלבד ..ואין לי ולא היו לי מעולם תלונות לאף רופא ..ובכל זאת אני מרגישה צורך לצעוק די... אולי דווקא ההכנעות תביא איתה משהו טוב... רק שהפחד משתק אותי... והמחשבה מה יכול לקרות לא נותן לי מנוח... התחלתי לפני חודשים טיפול כימותרפי על מנת להחליש את מערכת החיסון ...אחרי הטיפול הראשון התופעות היו קשות אחרי השני הם כבר היו נוראיות..ועכשיו כשאני עומדת לפני השלישי בכלל לא ברור לי אם אני ניגשת לשם.. נכון לכל החלטה היו השלכות..אבל למה הכל כל כך קשה וכבד??? עיפה ..עיפה...עיפה

בעיקר מרגישה מאד מבולבלת עם הכל!!

העץ המתאפק / רבקה מרים נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח. קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מין הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים. לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מין הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן. נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק. לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד, מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם. העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים. לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה., שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס. נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו. נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו. -הוא לא רוצה שיגעו בו!- הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה. ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים,ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה "לך!" וכשמשכה אותו צעקה "בוא! בוא!" היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק. קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה. ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו? כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו "בוא!" ו"לך!". ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח. ואז נשבר העץ. לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב. נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה. ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי. מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר? נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם. איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק? היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים. באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין. כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין.הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות. נעמי חשבה-כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה, אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח. והעץ המתאפק? אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק? -כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי. היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו. היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה. ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק. נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים. מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם. דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין. אבל באמת הם היו גרעין. אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר. ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו. אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד. הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל, בבת אחת, לפרוח.

הי אודי, רציתי רק להגיד שכרגיל התלבטתי לפני העלאת ההודעה, וקצת התחרטתי אחריה, אבל באופן ספציפי, אני מרגישה שבלהעלות לפה הודעה אני 'דורשת' ממך תגובה, במיוחד אם קורה ואף אחד אחר לא מגיב. אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הפלונטר הזה, ובאופן כללי- משתדלת לא ממש לכתוב מסיבות אלו ואחרות, אבל אומר על ההודעה הזו ספציפית, בכל מקרה, זה לא ממש "רק" כי הסיפור די ארוך... אני סתם רציתי להניח אותו כאן... אולי לאחרים, אולי לעצמי... אתה באמת מכל הלב פטור מלהגיב. |מסתבכת| גילת.

הי גילת היה כיף לקרוא, סיפור יפה ומעניין. אם כי מבחינה קונקרטית בעולם שלנו אם אף פעם לא היו לעץ הזה עלים ירוקים שעשו פוטוסינתזה הוא לא היה יכול להצמיח גזע וענפים. העצים רוצים לצמוח ולפרוח וכך גם בני האדם, ככה נבראנו בשאיפה לצמוח אפילו כשהתנאים הם לא מיודעמה (חוץ מהאיסלם הקיצוני שהשאיפות שלו זה לדכא את הנשים ולהרוג את כל היהודים... אי אפשר בלי פוליטיקה בעת הזו) שולחת לך עוד סיפור על עץ http://www.youtube.com/watch?v=-tSpYoWIw9k

העץ הפולני שלך שעשע אותי מאד, תודה :) ומעניין, מה שאת אומרת, בכל זאת, זה שופך קצת אור (אפרופו פוטוסינתזה) על העץ המתאפק שהצליח איכשהו להצמיח את הענפים שלו... עוד דרך לנסות לעזור לעצים מתאפקים זה כנראה לתת להם תרופות, מעין "הורמוני גדילה" אולי? :-/ הלוואי שיהיה טוב, באופן כללי, גילת

גילת, ניסתי לחשוב קצת מי הגיבור, העץ המתאפק או נעמי? ומי את? ואז חשבתי, אולי נעמי עצמה תקועה בגזע העץ? ואז התבלבלתי מאוד. :) לך, בוא, לך, בוא, אולי נתנדנד יחד קצת? נעמה.

איזה בלבול מדויק... תודה, הרהרתי בתגובה שלך... כלואה בתוך העץ המתאפק... ממש התגובות שלך ושל מילים-מילים היו משמעותיות. שלכן גילת

נראה לי שאני בבעיה!ומעבר לכל הקיים גם ככה,גם הטיפול מהווה כרגע בעיה כולל ההתנהלות עם ומול המטפל.ויוצא בעצם אם כך,שבשורה התחתונה אני לא באמת מצליחה להיות בטיפול כי השכל הבוגר והישר כביכול לא מצליח להתגבר על המצב הרגשי שמשתלט,בהרגשה כלפייו...,ואם אני לא מצליחה לעשות דיבור איתו על כל זה, ורק נסוגה לתוך סגירות פגיעות כעס כמיהה אכזבה תסכול וכו...,אז מה הטעם להיות בטיפול ככה? ובטח אם גם מאד מתקשה לקבל את הפורמט הזה.את החוסר שוויון.את הגבולות שאני צריכה לעמוד בהם.את הבושה. את האי ידיעה מה הוא באמת מרגיש כלפיי,חושב עליי וכו... וזה ממש מחבל בי.אז...איך אמורה לעשות את הסוויץ הזה ולהבין שהוא "רק" המטפל שלי ושכל השאר זה רק אשליות.אני ממש מרגישה בפלונטר. זה אומר שאני לא מתאימה לטיפול? או מה??? ולא נראה לי שהוא באמת רואה אותי פנימה עמוק.אחרת כבר היה מבין.שואל.תוהה.וכו. מעבר לזה אני ממש מתקשה לקבל את החלקיות המביכה והחד סטרית שבצורך הזה שלי,לעומתו,ולא רוצה "להתחנך" לאמצע ואיזון.זה רק מעורר בי כרגע יותר דחייה ומרחק.וקשה לי עם זה שלא רוצה אותי מעבר....(או אולי כן...?)אז מה אני הוזה או מה??ומה הפתרון??? יווו זה נשמע לא נורמאלי. האם כך???

אודי יקר, אנ י שוב מביאה עוד מאותו דבר, אין לי מילים אחרות ואין לי ימים אחרים. אי השקט חוזר ואינו מרפה, אני עומדת מולו מופתעת וחסרת אונים. לחץ מטורף לתמוך בכולם, להרגיע, להשביע, לטפל, לפשר, להכיל להכיל להכיל, עד יאוש, עד בכי של כאב שלא מוצא את מילותיו ןאינו יודע למה. יש לי פחד ממילים, אני מרגישה אותן בתוכי, סוערות, רוגשות, מחפשות נתיב דרכו יוכלו לצאת אך איני מצליחה להבין אותן או לסדר אותן. זה נשמע מוזר.. האם אתה יכול להבין למה אני מתכוונת? אולי תוכל להסביר לי... מה העניין הזה עם המילים שמטריפות אותי ואין להן אפילו משמעות רק תבניות ריקות של מילים שרצות בראש ועושות המון רעש. מילי

היי אודי, רציתי לדעת אם גם למטפלים יש את הצורך/ רצון שמטופלים יעריכו אותם ויאהבו אותם? או שזה לא משנה להם?

כל אדם שמח ורוצה שיעריכו אותו. אדם שמח לחוש נחוץ, נעים חכם ועוזר בכל קונסטלציה. את, הרי תהיי מאושרת אם הבוס שלך יהיה מבסוט ממך, למרות שאת לא מטופלת שלו... אפילו אם בעל המכולת יאמר לך שאת נחמדה, יהיה לך נעים. אני מניחה שכמות הנזקקות להערכה וההכרה משתנה מאדם לאדם, ממטופל למטופל ואפילו ממטפל למטפל... בכל אופן, כן, מניחה שזה חשוב להם לדעת.

תראי איזה קטע! בדיוק מישהו הראה לי כתבה שמתארת מחקר שמראה שגם כלבים מרגישים קנאה... ישר חשבתי עלייך. ;) (יש לי רק באנגלית, אני מצטערת... http://www.thespectrum.com/story/life/2014/07/26/yes-dogs-also-become-jealous/13232781/ ) לא סתם אנושי. עמוק, טבעי וחייתי. נעמה.

הזדהיתי עם הכלבים הקנאים :) גם אני הפכתי להיות אגרסיבית ושתלטנית :) כנראה החלק "הכלבי" שלי השתלט עלי לחלוטין.. זה נרגע כבר.. אמא צביה הצליחה להרגיעה את הקנאה.. את יודעת ? היום, אני חושבת שכבר בשישי, כבר לא חשבתי בכלל על הכלב הזה.. איכשהו הקטע הזה נגמר.. מרגיש איתה שוב רגוע כזה.. איזה בטחון, שלווה כזו.. הרגשה נעימה.. תודה לך מתוקה :)

נראה לי שזה מראה כמה שאמא צביה מכירה אותך, איך שכל כך מהר היא מוצאת לכן את הדרך חזרה לשלווה ולביטחון. :) אפשר ללוות מכן קצת נעימות? בפגישות שלנו "מקולקל" לאחרונה... נעמה.

אז למה אמרת שיש לי מקום כאן? לא נשמע שבא לך לענות לי

שמלי.. מחשבה יוצרת מציאות! את כל הזמן חושבת שידחו אותך ובסוף זה באמת יקרה.. תתני מקום גם למשהו אחר.. במקום לחפש אישור שדוחים אותך כל הזמן.. תתחילי לצאת מהעמדה הקורבנית הזאת (זהו זה אבוד וכו) ולקחת אחריות ולהתמודד.. גם אם את מרגישה מאוד דחויה תנסי לשנות קצת גישה ולצאת מהמעגל הנוראי שאת נמצאת בו!

אליכם/ן: טוב שסוף השבוע מאחוריי.זה תמיד לא קל לי בגלל שאין לי משפחה כרגע. לכן אני גם בוחרת לעבוד בשבתות כדי להיות לייד אנשים. הייתי רוצה להכיר בן זוג ומרגישה שזאת משימה בלתי אפשרית. הילה

האיש היקר שלי מעביר הרצאה בנושא שמאוד מעסיק אותי מבחינת עבודה..... אנחנו גם לפעמים נפגשים ורואים אחד את השנייה בהקשרים אחרים, בגלל שעוסקת בתחום מסוים שהוא גם עוסק בו... ונמנעת מהמפגשים איתו. כמה שיכולה. ולרוב מצליחה. ופתאום התעורר בי הרצון להגיע להרצאה שלו (ארבע שעות)... הוא אמר לי שמוזמנת.. הוא אמר לי בחטף, לא יודעת אם הוא חשב שבאמת רוצה או שאחשוב להגיע.... זה לא שייך?.... או שכן?... הרי אני אהיה מתוך כמות גדולה של סטודנטים ואנשי מקצוע?.... רחל.

היי אודי, מתחשק לי לשתף שהיום הלכתי לבקר חיילים בברזילי וסורוקה הכנתי להם המון משלוחים וברכות והבאתי להם ספרי תהילים :) וכולם שמחו.. והייתה סבתא אחת של חייל שכל כך התרגשה מזה שהיא פשוט התחילה לבכות... היה מאוד מרגש.., וזה מילאה לי קצת את הריקנות המטורפת מבפנים.. כמה עיניים מלאות באומץ וצניעות גם ראיתי היום.. זה כל כך עוצמתי הלוואי והייתי אמיצה בטיפול להילחם בתלות ושהיא לא תהיה מרכז חיי.. כי יש כל כך הרבה מעבר!!

יש לי רעש בראש חזק חזק

מחר מחר אולי אקום ואהיה טובה וחכמה ויפה וחזקה ונחשקת מחר אולי אקום ואהיה נחושה ואוהבת גם אותי וחומלת גם אותי ומבינה את שאני ובוכה את שאינני מחר אולי אקום ליום שהוא רק יום ואין בו אתמול או מחר או מחרתים מחר אולי אקום אל יום שעוצר ומביט גם אלי בנחישות עוטפת שהנה אפשר לאהב גם אותי לחמל גם אותי ולקחת את מותי

אודי, המון רעל נשפך ממני בזמן האחרון. למה העבר לא נשאר בעבר? למה לא מסוגלת להניח ולהרפות? אתה יודע אודי, בלילה אני שוכבת במיטה ולא מרגישה נטע בת 30. מרגישה שוב ילדה בת שבע. שומעת את הצעדים שלו, מריחה את הריח שלו, מרגישה אותו עלי, ואני נמחצת. רוצה לבכות אבל יודעת שאין מי שישמע. אח"כ נותרת לבד. כאובה ומדממת. גם היום אני כאובה ומדממת. הגוף והלב מצולקים. כל נגיעה גורמת לי להתכווץ. אודי, איך אפשר לשתף אותו בכל הפרטים מבלי שזה יהיה פורנוגרפי? רוצה "להקיא" את זה מתוכי. רוצה שהוא "יחזיק" את זה בשבילי. אודי, אני חושבת שעצם העובדה שהוא גבר הופכת את הכל לקצת יותר מסובך. מה אתה חושב? שיהיה לך סופ"ש שקט. נטע

הי נטע. גם אני בחרתי במטפל גבר. זה אתגר עבורך וגם עבורו. גם אצלי לקח הרבה מאוד זמן עד שהצלחתי לשים את הטראומה במילים. אבל היום אני חווה אותו אחרת. כמו אב שלא מזיק שיכול ללוות את ביתו בזמן ההתבגרות, כשהיא מקבלת מחזור,או כשמתחילה להתפתח גופנית. זה לוקח זמן, אבל אפשר לעשות הפרדות. גאה בך על הדרך שאת עושה,שאת לא מוותרת גם כשממש קשה. את גיבורה אמיתית. אפשר לתת לך יד? הילה

הילה, את "נוגעת" בי. במובן הטוב של המילה. תודה, נטע.

:|||||||||||||||

תמיד שמשהו מתחיל לי להתעורר ברגש כלפי הטיפול, אני זקוקה לגבולות... כאילו מפחדת שתהיה התפרצות שלא אוכל לעמוד בה. שהמטפל לא יוכל לעמוד בה. כתבתי לו - אם יש גבולות מתי אסור לי לכתוב לו.. ובאותה נשימה כתבתי שרוצה להיפגש איתו שוב... לא בקשה להיפגש...אבל להביע את הרצון שלי.. והוא כתב לי ששמח שכותבת. ששמח ומברך שמביעה. האם גם כאן - צריכה להפסיק לחשוב אם לכתוב לו? האם זה זה נכון בסדר או לא?..ופשוט ללכת עם ההרגשה שלי בלי לנסות לנתח ולהסתבך (גם) עם זה??.... רחל.

אודי, אינ מצטערת ששוב אינ, הדברםי שכתבת גרמו לי להרגיש כפויית טוהב, אליך, המילים שלך היו חדות וכועסתו ואני התקפלתי והרגשית דחוהי, מאוהס. אודי, הז מה שאני גורתמ למטפלים להרגיש? בגלל הז הם עזבו אותי? אתה כועס עלי? אהת יודע שאתה הקשר הכי אינטניסבי שיש לי? שאהת חשוב לי? אינ כל כך נחרתד מהמחשהב שפניתי אלךי בצוהר פוגעינת.

אני עולה ל-י"ב. אני נרתעת מיחסים. אם דיברתי עם "חברה" אז לרוב רציתי ללכת, לעזוב. מסובך לי לתאר מה עובר עלי, אבל אנסה בכל זאת. לפעמים אני מרגישה מזוייפת באישיותשאני מציגה, זה מפריע לי להישאר בשיחה. דבר נוסף הוא שלפעמים אני מרגישה שיש יותר מדי פרטים שאני אמורה לפענח. יש לי רגישות יתר ואני מוצפת ביתר קלות מהעולם. אם הייתה לי בחירה, הייתי הופכת את עצמי לבילתי ניראית כשהייתי צריכה והולכת לנוח לי בטבע, הרחק מהרעש שמציף אותי, שמבלבל ומטיש אותי. אני לא רוצה פייסבוק או וואצסאפ, ככה שאין לי כאלו (וזה אומר שזה מרחיק אותי מבני גילי, כי ככה שומרים על קשר. פלאפון לא כל כך שימושי בנושא הזה, אבל הוא אופציה). אני כותבת ושואלת את זה, כי זה באמת מפריע לי. אני רוצה הבין מה הדבר ששונה בי בנושא הזה ולמה אני מתקשה ביחסים. למה אני מרגישה מוצפת ורוצה לברוח, מצד אחד, ומצד שני אני כן רוצה פעמים קשר אחד מבין ותומך, כי לפעמים זה גורם תחושת בדידות (אפילו לבדידות קשה). אני מן נעה על רצף כזה, שאני בעצמי חולמת להרחיק את עצמי מכולם ומצד שני גם צריכה אותם וזה מאוד מבלבל. הנקודה היא שאני לא רואה את עצמי מסולת להשתנות, להיפתח וכדומה. בכיתה י"א הדרכתי קבוצת ילדים בתנועה שלי ואמשיך להדריך ובינתיים אני נפגשת בתנועה (אנחנו מעלים הצגה). בתנועה שלי יש אותי ועוד ילדה ובשנה הבאה יצטרפו חדשים. היה לי ידיד אחד שבאמת הייתי איתו בקשר ואפילו דיברתי איתו על מה שישב לי על הלב, אבל הוא מתגייס בקרוב. אשמח אם תוכל להסביר לי מה קורה לי, למה ככה קשה לי ולמה אני ככה מסתבכת עם עצמי?, אני רוצה חיים נפשיים פשוטים יותר סוף סוף. אני רוצה להגיד לעצמי שאם לא נוח לי ביחסים אז שפשוט אשחרר ואתעסק במשהו אחר, בלי תחושת בדידות וכדומה.

אודי, זה טוב שאנחנו מתקרבים והוא הופך להיות מאוד משמעותי בחיים שלי? זה יקדם את ההחלמה שלי? אודי, גם אם אף פעם לא ארצה להפרד, זה יהיה בסדר? זה בסדר אחרי מה שעברתי ועוברת להיות "קטנה"? נטע.

גדולה שמרשה לעצמך.. גאה בך. רחל.

עשה לי טוב על הלב כשכתבת שאת גאה בי (-: