פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי אני מצטרפת למילים החמות שכתבו תודה שאתה כאן.אתה משמעותי לי כל כך. מחכה לראשון שתפציע. ימים קשים עוברים עליי. אודי,אתה יודע שיש לי דף קהילה בפייסבוק שיש בו כמעט 200 עוקבים???? וזה גם אחריות,כמו שכתבת. היתה עכשיו תגובה שפגעה ברגשות של אחרים. אז כתבתי משהו כזה שלכולם יש מקום ולכבד אחד את הרגשות של השני. זה לא משנה את התחושה הזיפטית שאני הולכת איתה מיום שישי בבוקר. קשה לי קשה לי הילה

היי אודי.. אני רושמת את ההודעה הזאת נטו בשביל לפרוק.. כי קשה לי להכיל את המצב הזה.. אני מכירה מישהו שנהרג השבוע במלחמה, וזה קשה.. בנוסף לכל זה .. אח שלי עשה תאונה .. הוא בסדר.. אבל האווטו הלך טוטאלוס.. זה שהתנגש בו עבר באדום.. אני בתקופת מבחנים עכשיו.. אין לי באמת אפשרות ללמוד ואדחה את כל המבחנים.. הפסיכולוגית הפרה את מה שסיכמנו לגבי ההנחה.. היא חייבה אותי על מחיר מלא לפני שעידכנה אותי על שינוי.. אני מרגישה הרבה בגידות של אנשים.. אמא שלי מקשיבה תמיד רק לאח שלי.. הם כמן זוג.. היו צריכים להתחתן.. אני מרגיה שנאה כלכך גדולה מבפנים.. הכל גועש.. צונאמי.. רעידת אדמה.. מחכה שיעבור כל ההרס הזה

וחוסר ערך. בגילי לאנשים כבר יש תארים ברזומה וקריירה יותר רווחית ממינימום פלוס מינוס ובני זוג אולי אפילו ילדים. והפער הזה מטריף אותי. בייחוד שפסיכולוגית קלינית בכירה ארורה לחצה לי באינוס כפוי על ההכרה ש'אין זמן'. היא טעתה בהתערבות הזאת ! היא הזיקה. היא גרמה לי חוויה טראומטית. אני מרגישה שאם לא אוכל 'להדביק פערים' אז אין תקווה בשבילי שאי פעם באמת ארגיש טוב בתוכי ולא החצמה ומרירות וצרות עין בפנים באחרים שההתפתחות שלהם התגלגלה בצורה יותר רציפה ומוצלחת. אני אפילו לא מבינה למה זה אכפת לי. בגלל שפסיכולוגים המציאו את כל ההגדרות והתפיסות האלה. למשל קוהוט שדיבר על עצמי שזכה להתפתח ולהתממש לפי תוכניתו הגרעינית ועצמיים אחרים שלא.. היה עדיף לא לדעת.

כמו הזמזום הנוראי שמערכות הגברה עושות לפעמים, בפנים, בלי הפסקה. כואב מידי. נעמה.

כי בפנים הכל עם מגברים לאחרונה, חזק מידי. אוף. :(

יום שבת בבוקר אתמול היה לי בולמוס של רעב.ואכלתי גלידות אחת אחרי השניה.וגם מעדנים.ארבע. זה אחרי שכל השבוע עשיתי מאמץ עליון לשמור על המשקל.ואחר כך הרגשתי כל כך רע שניסיתי להקיא.וזה לא הצליח לי.הרגשתי כל כך רע. ושכבתי על הרצפה עטופה בשמיכות.בכיתי את נשמתי. בסוף נרדמתי. התעוררתי בשבע.אני עובדת היום.והבית כל כך מבולגן.זה מרגיש לי שהכל נחרב.הכל. אבל יש לי כלל ברזל שסיכמתי עם המטפל- מה שלא יהיה לא מפסידים יום עבודה. לא מפסידים. אז אני יושבת כאן ומחכה למונית שתאסוף אותי. בפנים סדקים סדקים מנסה לחבק אותה ולא מצליחה. הילה

נראת טוב, אופי טוב.. מצד שני אני חושב שאם היא לא תרצה לצאת איתי, יהיה אי נעימות בעבודה? בכל מקרה אני חשוב שאעשה את זה עוד כמה שבועות כי אני צריך לסיים כמה דברים בשביל שיהיה לנו זמן להיפגש.. אז לחכות שיהיה לנו זמן להיפגש + שהיא תפסיק לעבוד? או פשוט שיהיה לנו זמן להיפגש.. במקביל אני אנסה ליצור איתה איזה שהוא קשר, אפילו דרך הפלאפון או המחשב למקרה שהיא תעזוב לפני את העבודה. ומה השלבים בהמשך (איך להביא אותה לדייט אחרי שיש פייסבוק/מספר פלאפון?) אני לא מתורגל במצבים כאלה..

תודה

שלום, האם אפשרי? מספיק טוב בשביל להחליף תרופות? איפה אפשר למצוא עוד מידע על הנושא? בגדול איך זה עובד? מהנאמר בסקריפט? הרבה תודה!

לא יודע אם השאלה שלי גדולה מדי בשביל הפורום, אבל מה שאני שואל זה בגדול באיזה נקודות ההיפנוזה צריכה לגעת. אם זה שינה עמוקה יותר וכו..

עם ההרגשה שביזו אותי בטיפול פסיכולוגי. עם הפצע הנרקיסיסטי הנוראי שנגרם לי שם. פסיכולוגית שהתנהגה ללא רגישות וענווה. זה היה פשוט גועל נפש. אני מקווה שהיא תצליח לתקן לי את הזכרון. היא פשוט פגעה בי באופן קשה. 3 שנים של סבל! יצאתי משם מרירה בצורה קשה ביותר!!! לא הגיע לי טיפול כזה ויחס כזה! היא הייתה צריכה להסביר לי בצורה מכבדת את הסיבות ההתפתחותיות לקשיי. להשכיל אותי. ולא להתנשא ולבזות. לא אומרים לאדם כמוני 'עבדתי קשה כדי להגיע להשיגיי' בתור הצדקה לפערים! לא אומרים לאנשים פוסטראומטים התפתחותית שתפקודם נפגע דבר כזה צבוע!! היא הייתה אמורה לומר את האמת! שהיה לה מזל שכושר התפקוד שלה לא נפגע ועל כן התאפשר לה במהלך השנים לעמול כדי להשיג מה שהשיגה. לא מתנשאים על פני אנשים כמוני!!!! חוצפנית. מה שעבורה מושג במאמץ קל עבורי כמעט קשה מנשוא! אז שלא תגיד 'עבדתי קשה'. חוצפנים. הלוואי הייתם חיים בנעלים שלי וחווים את המשברים התפקודיים האלה. הייתם סותמים כבר ומבינים איזה עוול זה לומר דבר כזה בצורה כזאת. קצת צניעות!! יכלה לומר שהיה לה מזל התפתחותי. זה לא היה הורג אותה לומר את האמת! למה להצדיק פערים בצורה צבועה שכזאת?? כאילו היא הרוויחה אותם ביושר בזמן שאני... אני מה? ביליתי בחוף הים? מספיק סבל עברתי בחיים והדבר האחרון שהייתי צריכה כאשר הגעתי אליה זה לשמוע את ההתנשאות האטומה הזאת שלה. כל האנשים רוצים להיות מוצלחים, להשיג ולהצליח. לא כולם זוכים לזה, אבל לא כי הם 'לא עבדו קשה כמו אלה שכן', אלה כי פשוט היכולות או תעצומות הנפש שלהם פחות חזקים והם נשחקים מהר יותר. וחוסר ההכרה שזה לא עניין של בחירה אלה מזל ולהוסיף התנשאות אטומה זה פשוט מבזה את האדם שממול. זה מבזה. היא פשוט הייתה צריכה לומר את האמת!!! "היה לי מזל שכושר התפקוד שלי לא נפגע ולכן יכולתי לעבוד קשה ולהגיע לאן שהגעתי'. משפט שכזה הייתי חווה אחרת. ללא כל המרירות הנוראית שהיא גרמה לי. כי פה יש אמת ולא השתמעות אפשרית שכאילו בזמן שהיא בחרה לעבוד קשה אני בחרתי שלא. - כמה שהדבר הזה פגע בי. בהיותה פסיכולוגית קלינית מומחית מי אם לא היא אמורה הייתה לגלות את הרגישות הראויה ולמצוא את אופני ההתייחסות המתאימים. מדוע היא מיררה את נפשי עם האטימות שלה? אני מנסה להאחז באמונה שזה לא היה בכוונה ומרוע, למרות שלעיתים קרובות הטיפול נחווה מאוד מפקיר. מפקיר עד סדיסטיות. חבל שהיה לי טיפול כזה. הצער כולו שלי ומהווה משא על כתפי שלי בלבד. זאת אמת פרטית שלי ואיש אינו מסייע לי לסחוב אותה. יש דברים שפשוט לא אמורים להגיד בהקשרים מסויימים אם המטרה האמיתית היא לעזור ולטפל ולהטיב עם מי שמולך. זה מקומם מאוד.

הי מימה, את מדברת את זה? את כל מה שכתבת כאן עם הפסיכולוגית? פה אין לזה עיבוד. בטיפול אפשר ללוש את זה,לעבד את זה. את מצליחה? הילה

שאני רוצה לחזור.היא נענתה לבקשתי.אנחנו נפגשות עוד שבוע וקצת.. לחוצה מהפגישה איתה.. אפשר להיות כאן עד אז? אודי,איך יודעים שהטיפול והמטפל שמצאת הוא האדם המתאים לך? שמעתי על לא מעט מקרים של אנשים שמבזבזים מלא זמן וכסף על מטפל לא מתאים. אני לא שואלת כדי לעשות מחאה נגד הפסיכולוגים אלא בכנות רוצה לדעת כי אני יודעת שאני צריכה טיפול ואין לי מושג איך לדעת שאני במקום הנכון. אצל המטפלת שלי היתה ביננו קרבה ואכפתיות והדדיות. עד שהפסקתי להתמיד בפגישות,מסיבות אישיות משפחתיות והיא מסוג המטפלות שמאמינה בהתמדה וברצף מפגשים להצלחת הטיפול ,אחרת הכל מתערער לה והיא לא יכולה לעבוד.. כשחזרתי אליה אחרי הפסקה של חודש + ..שיתפתי אותה בדברים די כואבים וזכיתי לתגובות לקוניות שנראו כאילו נאמרו מבלי להבין אותי לעומק ולהתחבר לחוויות שלי(כמו שהיא ידעה לעשות בעבר) כשאמרתי לה שאני מאוכזבת ,זה לא ממש עזר לי זכיתי לתגובה "זה לא יעיל שאת לא באה מסודר,הלוואי שיכולתי לעזור לך אבל במצב הזה קצרה ידי" התגובה הזאת שלה לא תאמה לי בכלל כאילו היא לא טרחה בכלל להבין את הסיבות שבגללן ביטלתי פגישות והגיבה בססמאות של פסיכולוגים ולא אליי תגובה מותאמת באופן אישי כאילו היא לא ניסתה בכלל להבין..זרקה כל מיני הנחות לגבי זה שאני לא מתמידה בפגישות וזה היה די צורם.. אודי אני מרגישה שהיא כועסת עליי בגלל הביטולים ,שהיא שונאת אותי (אולי שונאת זאת מילה קשה אבל בכל זאת..)ואין לי מושג איך להיות אצלה עכשיו? מה אתה אומר אודי?

הפגישה האחרונה הפכה אותי לגמרי..אני אמרתי לה שלא בטוחה שרוצה להמשיך איתה בטיפול אם היא לא מבינה אותי "עד הסוף" .גם היא לא היתה בטוחה שהיא יכולה ,בגלל הביטולים. עכשיו אני כבר מרגישה יותר טוב אחרי שהודיעה שהיא מסכימה להיפגש שוב,אמרה שאבוא שנדבר,שנראה לאן מועדות פנינו בטיפול.. כרגע אני מתמקדת בידיעה שאם היא הסכימה להמשיך איתי אז כנראה שיש תקווה.. רק דבר אחד מפריע לי..שאם בתור מטופלת היו לי בעיות שבגללן לא באתי מסודר והיא כועסת עליי בגלל זה אז קשה לי להיות שם בידיעה שהיא כועסת,אני לא יודעת איך להחזיר אמון בה מטפל לא אמור להכיל את המטופל ולהיות שם בשבילו עם ביטולים או בלי? מה זה משנה? מטפל לא אמור להבין שביטולים מצד המטופל לא קשורים אליו? לא שייכים לו? (יש מקרים שבהם זה שייך אבל לא במקרה הזה..) היא אמרה בתגובה לזה שאמרתי לה שקשה לי להאמין בה שגם לה קשה להאמין בי כי אני לא באתי מסודר.. אחר כך שאלתי אותה אם היא כועסת..היא לא הגיבה אם כועסת או לא רק אמרה שהיא לא יכולה לעבוד.. נפגעתי ממנה מאוד אודי.. לא רוצה להישמע קיצונית אבל מרגישה שהיא הכניסה לי משהו חד ללב... אני רוצה לחזור לטיפול שהכל יהיה כמו שהיה בהתחלה לפני הביטולים ..רוצה ריסטרט לאחור לתקופה של תחילת הטיפול כשהרגיש לי אצלה .מקום טוב חם ובטוח.. אני מפחדת שהכל ייהרס לי.. מפחדת שהיא תזרוק אותי מפחדת שכל האמפתיה ,האכפתיות והרצון הטוב להיטיב ולעזור ייעלמו לה ממני ואז היא תזרוק אותי לכלבים.. אני ממש מפחדת שהכל ייהרס (או שזה כבר נהרס) מפחדת מהפגישה איתה שתהיה עוד שבוע ..מהמחשבה על זה שהיא תזרוק אותי מהטיפול ..אודי המחשבה הזאת גומרת אותי וגורמת לי לדמעות,חוסר שקט,סערה,וטרדות ביום יום אני לא חושבת על זה ,זה בא בלילה כשאני לפני שינה אולי זה טבעם של מחשבות לבוא ולערער את הכל במיוחד בלילה..זה כמו בלילה ההוא שאחרי הפגישה לא הצלחתי לישון נורמלי כל כמה דקות התעוררתי מסיוט שהיא מעיפה אותי זורקת אותי לכלבים אודי האם מטפל יכול להחליט ככה באופן פתאומי וחד שהוא מעיף מטופל רק כי הוא ביטל פגישות? אוף אודי אני מפחדת מהפגישה איתה כי רק השהייה שלי איתה בחדר לבד כמעט שעה מלחיצה אותי מפחדת נורא שהיא תכעס עליי,שהיא תעיף אותי..אין לי שום נחמה ..לא יודעת אודי..אני מפחדת.. אודי ..מה יהיה שבוע הבא? חושב שהיא באמת תזרוק אותי? וואו זה יהיה ממש עצוב אם כן..

קראתי פעם שפרויד שיקר לאחת המטופלות שדימום מסוכן שנגרם לה בעקבות ניתוח כושל באפה, שאיזה קולגה שלו ביצע היה כתוצאה מההיסטריה שלה ולא מחדל של קולגה. זה רמת המוסריות של פרויד. הוא היה בעיני המטופלת 'סמכות'. היא כיבדה אותו והאמינה לו בתור 'מומחה'. אז הוא ניצל את זה ושיקר לה כדי לעשות כסת"ח. והיא האמינה לזה. הוא ניצל את התמימות שלה כדי להתחמק מהאחריות להשלכות של דברים. וזה - 'אבי הפסיכולוגיה'. ממש 'מכובד'. אולי 'גאון' אבל כנראה זבל של בן אדם ככל שזה נוגע להתייחס ביושר וכבוד למטופלים. אפילו קראתי שבכלל לא עניין אותו לעזור למטופלים אלא רק 'לחקור' אותם מתוך סקרנותו להבין נוירוזות. הוא כמעט ראה בהם סוג של 'תתי אדם'. די גועל נפש הייתי אומרת.לא מחמיא בכלל .

את החלטת שכל הפסיכולוגים חארות. ואת תעשי הכל כדי להוכיח את זה. כל הסבלנות,והסבלנות של אודי הם קליפת השום- לעומת המימצא החדש שלך לגבי פרויד. פרופורציות. וזוויות ראיה הילה

שוב אני... מצטערת, אני מקווה שאני לא מטרידה אותך יותר ממה שנראה לי שאני מטרידה (שגם זה מעל ומעבר...) אבל אני ממש מתחרטת על הודעה שכתבתי בתחילת הערב, ואני מבקשת שלא תפרסם אותה. סליחה, באמת. לא יודעת בעצמי מה עובר עלי. מרגישה כמו ספירלה כל כך מפותלת ומסובכת, עד כדי כך שהיא מפתיעה את עצמה בכל מיני תפניות וסבכים שלא הכירה... בכל אופן, מצטערת על ההצפה, ומקווה שלא תעלה את ההודעה שלי. (שים לב, אני לא מתחייבת להפסיק את שטף ההודעות המוזר הזה[שונאת להתחייב ולא לקיים], אני כבר יודעת שזה בא לי לפתע ובצרורות ואני לא כ"כ מצליחה לעצור את עצמי. יכולה רק להגיד שאתה לא צריך להעלות הכל, ושאני מתנצלת על כך שמניחה כאן את המחשבות המעורבבות שלי...)

דווקא אליה? לא סתם ל'טיפול כלשהו'. אלא דווקא אליה?! אתה חושב שזה חיובי?

אודי, אנשים נפגעים ממני. אני לאחרונה לא עונה לשיחות, מגיבה למיילים / סמס/ ווצאפ . כל התקשורת הזאת מרגישה לי מעושה ולא קשורה, מרגישה יותר חלולה כשמתקשרת כרגיל בגרסת - "הכל בסדר" אני באמת לא רוצה לפגוע, ולא לשרוף גשרים, אבל גם לא מצליחה לחיות בתוך קשר. מה יהיה???

סוף שבוע רגוע, שקט, שליו, חמים (ולא יותר מידי). (אודי, ראית ששאלתי למטה איך אתה יודע שבסדר? התפספס? או שראית ולא היה לך מה לענות? או שאולי מיהרתי להסיק, מרוב שזה יושב עליי... גם "הוד" שאלה עוד משהו.) נעמה.

סוף שבוע טוב,שקט ורגוע אודי היקר תשמור על עצמך

כל כך רוצה להבין את זה...לגבי הקשר בין המפגשים... גם אצלי המטפל מאפשר (ומאוד)... ואני מתקשה לקבל את זה... גם כי יש הרבה מטפלים שמתנגדים לזה.. וגם בגלל הסיפור חיים שלי.. אז איך יודעים אם זה בסדר שאין את הגבולות האלה ויש קשר בין פגישה לפגישה בהודעות??... או שזה משהו לא בסדר בטיפול??... רחל.

הי לכן, בהמשך לחיבוק..... מזמינה אתכן לערסל,להתערסל..... איך שמתאים לכן. אפשר ערסל בין העצים בין ציוץ ציפורים. או ערסל זוגי,בגוון פיסטוק,את מי תרצו להזמין? יש ערסל שיושב,אם לא בא לנו להתמסר ערסל שעוטף את כל כולך כל דבר שעוטף..... שמרגיע........ אולי להיכנס לתוך בועה.שאף אחד לא יכול לחדור אליה....... הדמיון חופשי ופתוח אפשר ביחד ולחוד לחוד וביחד הוא מתנדנד לקצב הנשימות שלכן.... אודי, רציתי לכתוב שגם אתה מוזמן. אבל..... חשבתי שזה קצת חוצפה מצידי אז אתה המלך ששומר עלינו, סגור? הילה

אודי מצטערת שמציפה אני דואגת למטפל שלי. הוא עשה תאונה שבוע שעבר.זאת התאונה השלישית שלו מאז שאנחנו ביחד. הפעם הלך לו האוטו.הבנתי שזה יהיה רציני. הוא עצמו לא נפצע. אמרתי לו היום שאני דואגת לו. הוא אמר שיש לו תחושה שזה קורה לו הרבה. אמרתי לו שכן.ושזה מדאיג אותי כי יכול לקרות לו משהו,חלילה. אמרתי לו בהומור שהוא צריך נהג צמוד.אז הוא צחק. אודי.אני באמת דואגת שיכול לקרות לו משהו.לפעמים הוא קצת מרחף ובכביש זה יכול להיות מסוכן. אני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה. בכל זאת זה מעורר בי חרדה. אני אוהבת אותו.הוא יקר לי מאוד. היום דיברתי איתו על כך שאני רוצה להוציא רשיון ולרכוש רכב.הוא אמר שלפעמים זה יכול להיות קשה וכל מיני כאלה.ושלא בטוח שזה יקל עליי. כי יש בזה עוד כל מיניי דברים ולא רק הקלה. דיברנו היום על הדיכאון.דיברנו על זה שניצחתי את הדיכאון.ושיש אנשים שלא מצליחים להרים את הראש. יש הרבה. ושכמה זה קשה.ומפחיד ליפול שוב למטה..... לדרדר אחורנית. מחשבות,הרהורים...... הילה

נגיד אני יודעת משהו שמישהו אחר לא יודע ואפשר לבנות על הפער הזה במודעות בינינו כדי להשיג משהו. לרכב על 'הסתרה' כדי לייצר הזדמנות למשהו שלולא הסתרה, שאם האדם השני כן היה יודע מה שידוע לך אז אותה הזדמנות לא הייתה ניתנת למימוש. עכשיו לי מנטלית מאוד קשה עם מצבים כאלה. אני מרגישה דחף כפייתי כמעט להיות גלויה כנה ושקופה. לא לקחת טרמפ על אלמנט של אי ידיעה מצד האחר של משהו שהוא ידוע לי ולנצל. מצפונית זה מייסר אותי. מעיק עלי. אני רוצה שאחר ידע ואני רוצה שהוא יתן לי אישור שמותר לי והוא מסכים ומברך שאשיג דבר מה בלי הצורך להסתיר ולהתבסס על אי ידיעה שלו כדי לסלק מכשולים מדרכי ליצירת הזדמנות. אתה מבין מה שאני אומרת אודי? מלא אנשים 'מקמבנים' ככה דברים דרך כך שהם מסתמכים על מה שהאחר לא יודע/לא מודע לו. אני לא מסוגלת. מצפונית זה ממש עושה לי רע ויש דחף כפייתי להיות אמיתית ולכמוה שיקבלו ויאשרו לי נוכח כל הקלפים של על השולחן ולא כי בחרתי להסתיר חלק מהם כדי להגביר את סיכויי. אתה מבין מה שאני מתארת כאן? מן בעיה מצפונית שיש לי שנראה שלהמוני אחרים אין אותה בכלל.

כבר כמה זמן אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית ולא מעיזה... רק בהקדמה שלך והיא כתובה ככ מעניין בשבילי, וקשה לי לקרוא ספרים. אודי רציתי לשאול אותך אם יש לך משפחה וילדים ופחדתי... אולי זה אישי ולא תעלה את.ההודעה. גם בסדר. אני אבין את זה. בכל.מקרה ההקדמה העלתה לי שוב את המחשבות האלו אבל כעת מצליחה לשאול. לא הזכרת אותם והגיוני.. טןב נראה לי שאולי קצת יותר מדי. סליחה אודי אם הגזמתי... סליחה

לאחר ביקורי הקודם בספריה, הגעתי כעת לספריית העיון כדי לחפש את ספרייך. מסתבר שניתן לשאול ללילה או לסופ"ש, אני בלי צ'ק לכן אשאל בשבוע הבא. כעת מעיינת בהם....

אודי מהתשובה שלך לעיל בכותרת, לשאלתי האם במקרה שמטופל יפנה לחתום נכות בביטוח לאומי לצורך זכויות ושיקום- האם תדבר איתי על השלכות אפשריות על ערך עצמי ודימוי ומשמעות חברתית. ענית 'אדבר איתו על כח מה שהוא יהיה מוכן לדבר איתי". עכשיו בעיני זאת תשובה קצת בעייתית כי נגיד אתה לוחץ על מטופל לצאת לעבוד כי בעיניך כמטפל זו מטרה ראויה לאדם מובטל. והוא המטופל בוחר בדרך זו- שיקומית, כדי למלא אחד הנחייתך. הוא לא חושב על השתמעויות חברתיות כגון סטיגמה וכיוב'. ולאחר מעשה לפתע בבת אחת מתערער מן ההבנה שבעצם יש לו מן תיוג שכזה עכשיו- והוא חש 'למה לא הסביר לי המטפל' . האם זה לא התפקיד של המטפל ממקום של אחריות כן לדבר על הדבר הזה עם המטופל לפני מימוש ההחלטה כדי שיוכל לבחור אותה ממקום שקול ולא באופן תגובתי להנחיית המטפל 'שימצא עבודה'? או אולי לדבר על הבחירה הזאת בכלל, למה כך ולא אחרת? לדבר על חווית הקושי, שהבחירה תעשה ממקום של תיאום ושיתוף פעולה ולא חוסר הבנה של המטפל שהמטופל פועל באופן צייתני תגובתי להנחיית הסכמות שלו בלי להבין לגמרי משמעויות חברתיות של דברים. אודי אין פה איזה אחריות של המטפל כלפי המטופל?

היו כבר 2 פגישות. לא הצלחתי להוציא אותה מהראש במילא אז חזרתי. לדעתי היא לא נתנה לי טיפול טוב ששומר עליי, שמכיל אותי ברגעים הקשים מאוד שלו, היא נכשלה. היא הפקירה. זאת באמת דעתי האמיתית. היה שחזור מלא שכזה. אני לא חושבת שאמור להיות שחזור מלא וטראומטי. זה חייב להיות נסבל! אבל חזרתי, אחרי שנתיים! כי גם ככה היא לא יצאה לי מהראש. ולקח לה זמן לקבל אותי. היא התעלמה הרבה עד שהסכימה לבסוף להתייחס. אני מקווה שהיא לא תעיף אותי פתאום. איתה אי אפשר לדעת.. אני מנסה בעיקר לשנות את הזכרון האחרון של הדמות שלה. היא חייבת להפוך להיות אובייקט יותר טוב בזכרון שלי. עברתי הרבה סבל וייסורים בגלל שהיא לא נתנה לי את ההזדמנות הזאת. היא ממש הפקירה וגזלה ממני את הזכות לזכור אותה בטוב וממש העבירה אותי שבעת מדורי גהנום עם הנטישות שלה וחוסר הכלה והחזקה של דברים שעברו עלי. ומה שאיכשהו עזר לי זאת ההבנה בשכל שהכל שחזור רגשי שקורה ולא מציאות. למרות שגם עם ההבנה הזאת עדיין הסבל היה ממשי שם בחוויה. ועכשיו אני מקווה שהיא תעזור לי סוף סוף, באמת תעזור לי לסיים הכל בטוב ולהרגיע את כל השליליות. אפילו אין לי כח להאשים אותה על טעויותיה. למרות שהיה נחמד אם היא הייתה ענווה מספיק להודות ולא לנסות להתנער מאחריות כלשהי. הטיפול הרגיש כמו התעללות, שחזור או לא שחזור עדייו זה היה קצת מוגזם באיך שהיא לא הרגיעה את כל מה שפרץ וקרה שם. לפחות להרגיע, להכיר, להסביר. השאירה אותי לבד, הפקירה. ועכשיו חזרתי ותמיד יוצאת בהרגשה שיכל להאמר עוד הרבה שלא נאמר. כבר לא מתנגחת בה. התעייפתי. מתישהו היא תמצא דרך להעיף אותי, או שהכל פשוט יתמוסס מעצמו. הלוואי שיכולתי להאמין שהיא תדע לעזור. אין לי מושג.

אודי, אני מנסה להבין מדוע אתה אינך מאפשר קשר בין פגישות ואילו המטפל שלי כן מאפשר (ולא רק במקרי חירום). כמובן שהקשר בין הפגישות הוא למטרות "החזקה", והטיפול מתרחש בפגישות תוך התייחסות לתכנים שעלו (אם עלו) במיילים. הקשר הוא כן חלק מהחוזה הטיפולי והוא מדובר רבות. אז אודי, למה בכל זאת אתה כל כך מתנגד? אני מאוד הייתי רוצה להבין. אודי, גם חשוב לי שתבין שאני מכבדת את הזמן הפרטי שלו ומאוד מעריכה את המתנה הזו שהוא נותן לי. זה לא מובן מאליו. נטע.

נטע.... את בטוחה שאת כתבת את ההודעה הזאת ולא אני????? ואודי, חשוב לי מאד לשמוע את תשובתך....

טוב, אדבר על עצמי. אני ממש צריכה אותך! אודי, תוכל להתייחס לתגובות שלי אלייך מאתמול? (אתה מבין גם זה צורך שלי שתראה אותי..) אתה יודע, בגלל החופש ועוד כל מיני, יש קצת שינויים בשעות הפגישות שלנו. היא כאמור לא מוכנה שאשלח לה הודעות. אז יוצא שאני צריכה להתקשר אליה כדי לעדכן/ שנחליט. לא חשוב, מה שכן זה שאני "מרוויחה" שיחה איתה. הייתי צריכה להחזיר לה תשובה לגבי שני הקרוב, והתקשרתי אתמול בערב (אתמול בבוקר נפגשנו), חשבתי אולי כדאי להתקשר היום או מחר, כדי לדבר איתה מתי שארגיש שצריכה אותה יותר. זה קרה אתמול כי לא יכולתי לדחות ורציתי כבר לדבר. זו בסה"כ שיחה של פחות מדקה. אני ממש לא מדברת על שום דבר מעבר... אבל גם זה משהו. אתה יודע, שבוע שעבר התקשרתי אליה כי הייתי צריכה להזיז והיא על הדרך שאלה לגבי פגישה אחרת שלנו אם אפשר ג"כ להזיז. אתמול כשנפגשנו, רגע לפני שיצאתי שאלתי אותה: "אם לא הייתי מתקשרת לא היית שואלת אותי אם אני יכולה להזיז?" ענתה שלא נעים לה כי היא מרגישה שהיא זו שגורמת להרבה שינויים בזמן האחרון. זמנית למשך הקיץ פגישה אחת הועברה לבוקר ובנוסף, מס' פגישות אחרות הוזזו ביום ובשעה. חשבתי לעצמי שהיא ממש חמודה שהיא אמרה את זה. יפה מצידה. למען האמת אני יחסית בסדר עם שינויי שעות של פגישות, כל עוד לא מדובר בביטול. (זהו סיימתי להיום) אודי, שבת שלום!

אודי, למה החלטת להיות פסיכולוג? זה משהו שחלמת עליו כשהיית אודי קטנטן או "התגלגלת" לזה די במקרה? ומה זה עושה לך כשכל כך הרבה אנשים זקוקים לך? ואתה אודי, אתה דואג לעצמך? תשמור על עצמך! נטע.

כן אודי: מה זה עושה לך כשכל כך הרבה אנשים זקוקים לך ויש כאלה שאתה אפילו מהווה האויר לנשימה שלהם????

סוריקטה במבי מיכל חנה מילי הילה מימה נטע נעמה רחל סיגל גילת רוני מילים מאי עפרה ואודי... זה סיכון להקדיש הודעה מפורטת עם שמות כי אולי שכחתי בטעות משהי אבל באמת שרציתי לשלח לכל אחת ואחת מכן בנפרד את הקישור הבא, באהבה(אני מודעת לכך שהמילים האחרונות לא יתאימו לכל אחד אז קחו רק מה שמתאים לכם, אם בכלל): http://www.youtube.com/watch?v=s6bHTbekRic

תודה. יש משהו מרגש בסביבה הזו, של כל כך הרבה אנשים עם חיישני-רגש מחודדים (מידי?). כאילו המיומנים במסכות קולטים אותן מהר יותר, ובתקווה בחמלה, על אחרים. רוצה לספר משהו גם עלייך? רק אם מתאים, מסקרן אותי לפגוש בך. נעמה.

קודם כל מילים, אל תכלילי סיגל זוכה לתגובות, במבי ענתה לה וגם אני, לא ממש לטובה אמנם, אבל קבלה יחס :) אף אחת כאן לא דחויה, לא אנדר דוג ולא בטיח...נכון אודי? וחוץ מזה סיגל נחוות אצלי כאחת שרוצה לעזור, אחת שקרובה למקצוע הטיפול ולומדת מכלנו :) היא העידה על כך...ולא אחת שצריכה להעזר ממש בפורם או בנו....ומי שרוצה להתייחס או לומר לה אומרת לה, היא לא דחויה! והנה גם סיגל הודתה שאינה מרגישה כזו... סיגל תתקני אותי אם אני טועה. כרגע אני במצב קרבי קצת....אולי פתאום מקנאה בכן או בכלל שיש לכן את המטפל/ת ולי היא נעלמה...עד שתחזור...כן ידוע שתחזור אוףףףףף אני רוצה לומר לה, לא צריך טובות הסתדרתי יפה מאוד בלעדייך!!!!!!! וגם אם הם לוקחים חופשה פגישה אחת מתבטלת ולא חודש שלם......לא מטרטרים מטופלים ושוב נוסעים....אוףףףףףףף אודי, אני מתחרפנת....מאז השיחה עם נעמה....את לא אשמה נעמה, באמת שלא...אבל הכל מציףףףףףףףףףף וקשה כל כך ואני פתאום כועסת על המטפלת שלי......אפילו שמתגעגעת....שתבוא כבר, היא אמורה לחזור ובא לי להתקשר אליה ברגע שתנחת במקום לחכות לפגישה המסודרת או פשוט לכעוס עליה נורא!!!!!! ולהגיד לה שלא צריכה טובות יותר אבל בעצם מרגישה הפוך שמאוד צריכה כבר שתהיה...........הגוש בגרון....בא לי לבכות ולא יוצא...... שוב במקום לא טוב....פשוט צריכה משהו.....משהו יציב וחזק שיגיד שיהיה בסדר, שהיא תחזור שיהיה יציב......אודי, קשה לי מאוד.....פתאום מוצף....אוףףףףףףף מ.

אבל אני סטטיסטית אני צודקת, את מוזמנת לבדוק את זה בעצמך אם את לא מאמינה לי. זה א. ו ב' בטח שיש אנדר דוג, אולי זו לא סיגל, אבל בכל קבוצה תמיד יהיו גורמים חתרניים מתחת לפני השטח, וכאן למרבה הפלא יש קבוצה די ממשית. ג. בקשר ל"ילדה" זה נושא קשה. לי באופן אישי זה קשה מאוד... פעם חשבתי שכל הדיבורים האלו על "הילד הפנימי" הוא המצאה לא מוצלחת של הפסיכולוגים, לא הרגשתי שיש "ילדה,תינוקת" בתוכי גם לא רציתי להרגיש, יש לי סיבות טובות מאוד למה לא כדאי לחזור למקום ההוא בשום צורה ופשוט לא להרגיש שום דבר להיות קצת חייזר. היום אני חושבת שבשביל להרגיש משהו בכלל, בשביל לחיות בשלום עם מי שהיינו או מה שהיינו כשהיינו ילדים, צריך לעשות איזושהי הפרדה שאפשר יהיה לומר אלו רגשות או מחשבות ששייכים לעבר, בשביל שיהיה חיבור...קצת הסתבכתי, לא חשוב. שיהיה שבוע טוב ושקט .

קראתי שוב את תגובתה של סיגלל לגבי "האוטובוסים הרעועים" והתחלתי לצחוק ללא שליטה. צחוק שעבר מהר מאוד לבכי של כאב חזק. אודי :(( לא טוב לי :( אני אפילו לא יכולה למקד מה.. אתה יודע ? אחרי שכתבת לשמלי את מה שכתבת לגבי הבקשה שלך אותה "שלא תכתוב יותר בפורום"ואולי לא הבנתי נכון??? וזה הרגיש ומרגיש לי :"נדמה לי". כי אמרת לי וגם האחרות הבינו שהתכוונת שזו הצעה ולזמן מוגבל- אני לא רואה את זה כתוב כך באיזשהו מקום . ולכן,במוח שלי זה אומר שאתה כן כתבת בדיוק מה שאמרת לי.כלומר שכתבת לשמלי שאתה מציע לה לא לכתוב יותר בפורום לזמן מוגבל וזה רק נדמה לי שאני קוראת משהו אחר. והקול הזה של "זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך" מייסר באופן שאי אפשר לתאר. אין לי רצפה.. גם עם אמא צביה לא טוב.. איכשהו מה שקרה פה בפורום הבאתי לאמא צביה ושאלתי אותה אם היא תזרוק אותי מכל המדרגות פתאום. גם היא שאלה ,בדיוק כפי שאתה שאלת. למה ? לא יודעת.. פעם..לפני שנים הייתי בטיפול רגיל של פעם בשבוע. לאחר 6 שנים וחודשיים ,היא זרקה אותי מכל המדרגות מהרגע להרגע.. כנראה שהפחד/חרדה חזרה.. מניחה שגם המצב הרעוע פה תורם לא מעט.. עוד ועוד ועוד מתים... והמנהרות האלו, גורמות לי לבחילות של פחד בכל הגוף. תאר לך שיש מנהרות בדרום עד לגני הילדים בקיבוצים. אולי כבר מגיעים עד שדרות ??? לך תדע מה קורה בצפון ??? בגולן ???? אולי יש לנו מדינה שלמה תת קרקעית שהמחבלים משוטטים שם באופן חופשי ופתאום כך, ללא הכנה מוקדמת, ייצאו עם הרובים שלהם, יחטפו אותנו, יענו אותנו בעינויים נוראיים ורק בסוף ירצחו אותנו ??? אודי, אני רוצה למות עכשיו. מתה מפחד. ואולי הכל נדמה לי ??"זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך" אין מלחמה, אין פצועים, אין הרוגים, אין גם מנהרות. אף לא מנהרה אחת. הכל נדמה לך במבי. נדמה לך גם שאת עכשיו מקלידה את ההודעה. נדמה לך שיש לך בכלל מחשב. נדמה לך שיש עולם. את בכלל כבר עמוק באדמה ותולעים אוכלים ומכרסמים את גופך ורק נדמה לך שיש עולם. אודי :((((((((((((((((((((((( תגיד לו לקול הזה אני מתה :((((((( די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

במבי. ששששש תרגעי הכל יהיה בסדר ויחזור למסלול. זה ימים קשים.את לא מדמיינת. בוחן המציאות שלך בסדר. הכל בסדר הילה

הי אודי, ראיתי את תגובתך אליי למטה. אני ממש ממש העץ המתאפק. אני מנסה להישאר רגע, להיות ב"בוא" ולא ב"לך". ויש כאן המון עצים אחרים, ותגובות, ואופי... אתה יודע, בטיפול אני מרגישה קצת שככל שאני נפתחת יותר, כך אני מרגישה אותה זרה יותר, ואז אני עוד יותר מנסה להיות אני. (מבולבל?) אולי זה קשור לטלטול של ה"לך" ו"בוא"?... "בוא": אני רוצה שתהיה אתי ותקשיב לי "לך": אתה זר ומה עם, בוא אדם קצת זר אם אפשר רק לשבת ליד בלא להתערבב ובלא להימחק. http://www.youtube.com/watch?v=vjEbQr56ty4 (אדם גם לעצמו הוא זר...)

גילת נפלאה, אולי הקירבה היא שזרה לך, ולא את עצמך? נעמה.

נפלאה את בעצמך... גילת.

כ"כ מזדהה עם מה שכתבת, שככל שנפתחת מרגישה אותה יותר זרה... אצלי זה דומה אך שונה - ברגע שמרגישה שמישהו כמעט קרוב אלי באמת, אני מרגישה זרות כ"כ גדולה וממהרת להתרחק. צריך להרוג את מי ששייף את הלגו והפך אותו לקובייה...

מי שייף את הלגו והפך אותו לקוביה?... אני מודעת לכך שזו שאלה שכמעט-בטוח-לא-תקבל-מענה, אבל בכ"ז חשבתי להניח אותה. ואני מקווה שתישארי איתנו, גם אם כרגע בצורת קוביה. איך שמתאפשר. לאט לאט. גילת.

אודי אני זקוקה למשהו....... למה???????? לא יודעת...... יושבת באוטובוס ואפילו הכיסא נראה לי חורק ולא מחובר למקום. :| הילה

ישנים וחורקים עם כיסאות לא מחוברים. זה לא את :-) התחנה עוד תגיע.

פעם, האוטובוסים התפוצצו ולכן לא היתה בידינו השהות אפילו לבדוק אם הם חורקים ולא מחוברים לרצפה.. :) במבי. אגב, ממש אהבתי את שעורי הבית שהצעת לשמלי..

את מותק !! אפשר לשבת על ידך בשקט ולהחזיק בידך.. ? במבי. נ.ב הצחיק אותי הקטע של המתוק .. כל כך הזדהיתי ..מייד ראיתי מלא שוקולד.. לפעמים אני אוהבת לדמיין מפעל ענק של שוקולד, מיכל ענקי של שוקולד חלב שמערבבים אותו (את השוקולד) והוא כזה נוזלי.. אני מתה על שוקולד.. :) גם אהבתי את הקטע של הרצון הפשוט בחיבוק. הנה, אני מחבקת אותך ומאמצת אותך אל חיקי ( איך שמתאים לך) ((())) בכלל אני מאוד אוהבת את הרגישות הגבוהה שלך לעצמך ולאחרים ואוהבת את הספונטניות שלך :) שלך-במבי.

הי סיגל, את יודעת איך אני קוראת אותך? סיגל לללללללל כמו ששרים לללל....... העיקר שאת מחזיקה מעמד עם הלמדים. לגבי החריקות הרבה דברים חורקים לאחרונה ולא נמצאים במקום ימים קשיםםםםם:). הילה

ורציתי להסב את תשומת ליבך אליה כי נראה ששכחת תודה,חן

רציתי רק להגיד תודה... בתוך כל הנחאס שרק גודל היתה הרגשה טובה שאתה אפילו זוכר את הכינוי הקודם...לא יודעת להסביר למה אבל ההרגשה היתה צאד נעימה ותודה על כך.. כתבתי שקשה לי אם הטיפולים תופעות הלוואי וכו... בדיקות הדם האחרונות שעשיתי ובגלל שלא חל שום שינוי החליט הרופא להפסיק את הטיפול.. המוגחך בכל העסק שהרגשתי כל כך רע שקיבלתי את הבשורה..נכון שמצד אחד זה בדיוק מה שרציתי ..אבל כזה קרה הבנתי שהנה בעוד דבר נחשלתי ועוד טיפול ירד .. ומודה זו הרגשה נוראית.. כרגע הכל בבירורים ולא יודע לי איך המשיך...וכן חוסר הוודאות הוא קשה וגורם להרגשה כבדה ומחניקה... תודה על הכל

זה כבר לילה שלישי שאני חושבת איך עברתי את הגבול.. וכבר יש לי כמה תאוריות.. כל פעם מתווספת לי חדשה. כבר סגרתי את המחשב והלכתי לישון ופתאום קפצה לי עוד אחת.הייתי חייבת לכתוב את זה עכשיו, זה משגע אותי - לא יודעת אם אחת מהן נכונה או איך אתה הבנת את הדברים. בכל מקרה, סליחה שאמרתי את זה.

נראה לי כדאי לך לנסות לעזוב את מה שהיה ולנסות להמשיך הלאה. אל תתחפרי. תנסי לחשוב מעבר. אף אחד כאן לא "שונא" אותך. להפך. לאט לאט את תמצאי את מקום טוב כאן ובע"ה גם בחוץ.

קראתי מה שכתבת וחשבתי לעצמי - לא אגיד "לא נכון", אאפשר יותר לסייע.. אך פתאום התחלתי להלחץ. איבדתי את עצמי. איך עושים את זה? מי אני בלי זה? זאת אני! דחויה! זאת המהות שלי, זה הקיום שלי.. אלה החיים שלי. אם אניח את זה בצד, מה ישאר לי? מי אהיה?! מרגישה שללא זה לא אהיה קיימת עוד, אעלם! זה מובן בכלל??? אני לא יודעת להתנהג הפוך. תגיד לי מה להגיד! מה עושים? איך מאפשרים? איך לא משחזרים דחיה? איך לא מפרשים כל מילה לרעה? אני לא יודעת!!!! אני לא יודעת לצאת מזה!!!!!!!!!!!!!!! אני תקועה!!!!!!!!!!! אני כלום בלי זה וכלום עם זה!!!!!!! אז איפה אני?!?! אני קיימת בכלל??????????????????. דייי!!!! אני משתגעת!! זהו!!!!!!!!! אני לא מבינה כלום!!! זהו! זהו!!!!!!!! זהוווווווו!!!!!!!!! תגיד לי מה לעשות!!!!!

מי שצריכה אולי להרגיש דחוייה כאן זו סיגללל (מקווה שלא פיספסתי איזה ל'). היא נתנה לך שיעורי בית ממש טובים, כתבה לך "מה לעשות". ממש השקיעה, ולא זכתה לשום התייחסות מצדך. לאחרות שכתבו לך דווקא התייחסת. גם מצד הבנות האחרות משום מה בד"כ סיגללל אינה זוכה לתגובה, אך נראה שהדבר אינו שובר את רוחה. כמו שזה נראה מהצד היא האנדר דוג האמיתי ולמרבה הפלא דווקא החיובי כאן בפורום....סיגלללל אני איתך!

והנה, דווקא באופן פרדוקסלי, אני לא מרגישה דחויה בכלללל. אני מניחה שמי שקוראת את ההודעות , לוקחת מה שמתאים. ותודה לך על ההתייחסות ועל המילים :-)

התייחסתי למה שכתבה, קראתי, חשבתי והערכתי.. אבל לא הגבתי..וגם לאחרות דווקא לא הגבתי.. את צודקת שזה לא בסדר, ורציתי לכתוב. גם חשבתי מה, אך לא יצא לי. לא יודעת למה. הרגשתי חוסר כוחות. גם מצד בנות אחרות היא זוכה לתגובה והודתי לה בעבר על דבריה. זה באמת לא בסדר שלא עניתי! אני לא בסדר!

הי שמלי, או הי גילת, לפעמים אנחנו צריכים להגיע הכי נמוך, הכי לקצה, להרגיש אותו ממש, כדי לצאת משם למקום אחר. ולא יעזרו כל הניסיונות לעשות את ה"u turn" לפני כן. איתך, בכל אופן.

היי שמלי, נראה לי שמי שאת עם זה, זו שמלי כאובה ומיאושת, ומי שאת בלי זה, זו שמלי לא נודעת. ואולי זה מה שגילת כתבה על הלהגיע לקצה, להגיע לשלב שבו הכאב והייאוש שבמה שיש גוברים על הפחד והחרדה האדירים שבלא נודעת. נראה לי שנגעת כאן בלב העניין, כי כשהפחד משינוי כל כך גדול, כל עצה או דרך שיתנו לך לא יצליחו לעבור פנימה. יודעת לספר עוד על הפחד הזה? נעמה.

די, עזוב אני מוותרת

תו"כ שאני קוראת עכשיו בפורום ומחכה לתגובותייך, ךאו דווקא אליי. תוהה לעצמי מה אתה חושב עליי? רואה הודעה שמחכה כהגדרתך(:, אולי אתה חושב, כמה הודעות? עוד פעם? מה היא רוצה? ואולי להפך.. את הדוג' "ללהפך" מתביישת ומפחדת לכתוב. אם מטופל ידבר איתך וירצה לדעת מה אתה חושב עליו, הרי זה לא משהו שתענה, לא? זה מזכיר לי שבספר הרבה פעמים הוא מתאר את הקושי שלו בהתחלה להתחבר למטופל ואת השינוי המדהים. איך אתה ושאר המטפלים מצליחים להתחבר? זה ממש קשה לדעתי. ומה קורה במידה ולא? אני מניחה שכנראה שני הצדדים מרגישים בכך ואולי מפסיקים??

גורמת לי מחנק בגרון פתאום.....החוזק של הבוגרת נעלם......אודי, אני מתגעגעת אליה, למטפלת. היא חסרה לי ...קצת לא טוב לי. אפשר? אני צריכה להרגיש שהיא בסדר, שהילדה בסדר.....כמו שכתבת לנעמה...משהו עורר בי.......סליחה.

פתאום נורא דחוף לי להנכיח את עצמי, להיות. מנותקת מאד לאחרונה, גם מהחברה וגם מעצמי. הולכת ומתרוקנת. אבל עכשיו לפתע חייבת דחוף להיות, ולא לבד... אפשר? להיות לידך קצת? לא מידי קרוב, אני לא אפריע, מבטיחה. רק רוצה להיות קצת פחות שקופה לרגע.. בבקשה...

אל תאמין. הכל שקר. בסופו של דבר, (וגם בתחילתו כמובן) זאת אני שבוחרת להתרחק ולהתנתק. בדידות זאת תוצאה טבעית של הבחירות שלי ולא מגיע לי להתקרב כשלרגעים מרגישה מידי לבד.

אז מה אם זו בחירה שלך? למה זה אומר שלא מגיע לך? ויותר מכך- אולי להפך - דווקא אם זו בחירה שלך, את יכולה גם לבחור להתקרב? מה את אומרת? הרגיש לי עכשיו בול מה שאודי כתב לי למטה, שאני משגעת אותו, עושה לו "לך" ו"בוא"... עדיין לא ממש הבנתי את זה אבל אני מנסה להבין... מוזמנת לעזור לי רק אם בא לך..

היי עפרה, כשקראתי חשבתי גם את הדברים שגילת הנפלאה כתבה לך כאן. וגם שאני לא מרגישה שזה שקר. זה כנראה קול קטנטן וחלוש, ששעה אחרי שנשמע כל מנגנוני הבקרה, שהוא חמק מתשומת ליבם, עובדים במלוא המרץ להשתיק. אבל הוא גם קול שלך, לעיתים, זה שרוצה קירבה. מגיע לו שיקשיבו גם לו. נעמה.

נעמה..אני מהנייד ולכן פותחת הודעה חדשה.. ממה שכתבתי זה נשמע כאילו זה היה מהיר וקל..אז ממש לא ויש עוד על מה לעבוד..בכלל יש רגעים שאני עדיין שונאת את הילדה...ברור לי שקשה להתחבר, יש פעמים שאני בכלל מתכחשת להכל...לא שייכת..אני העתקתי את החלק הטוב שבחיבור לילדה ברור לי שאת נמצאת במקום אחר...רציתי להראות שיש תקווה וגם את תוכלי להגיע לזה...זה דורש עבודה קשה...ונכונות לחשיבה קצת אחרת על הילדה במבט מרוחק...ואחר כך קרבה...בקיצור שתפתי מהסוף...אני ממליצה היפנוזה או עזרה בטיפול בדמיון..ברור שלבד זה כמעט בלתי אפשרי...עשיתי זאת בטיפול...נדבקתי מאודי באהבה להיפנוזה....זה יגיע..אני מאמינה שיגיע...מיכל

השיתוף שלך באמת מחזק, גם גורם לי להרגיש קצת פחות מטורפת כשאני מדברת על ילדה שבתוכי... מצטערת שזה טלטל אותך ככה. שולחת לך (לכן?) חיבוק גדול ועוטף, איך שיתאים. נעמה.

את לא צריכה להצטער..זה קצת קשה עם כל הדיבורים האלה.. והמצב.. ולהתמודד לבד כי אין פגישה :( ואני מחזיקה ומקווה שלא יתפרץ פתאום .. ובכלל שתבוא כבר...למרות שיכולה גם לבד.

עכשיו לא נשאר לי אף מקום אני ניכנסת לצינוק..

הייתי בטוחה שלא תענה לי.. תודה שענית

הי אודי,ואליכן, יש לי דחף חזק מאוד לחבק כל אחת מכן.חיבוק אמיץ וקרוב.ללחוש מילים טובות באוזן.להרגיע את הילדה.ולאמץ את הגדולה.להבטיח שיהיה בסדר.ושנתגבר על הכל.גם כששקעה מאוד.ויש אפילו מטפל בעזה.ואולי בני משפחה?ובנים של חברות.והדופק הלאומי מואץ.והטראומה מדממת.והנרדפות גוברת.כל כך רוצה לשלוח יונת שלום עם עלה של זית.ולקוות לימים רגועים כמו מים צלולים.אןדי היקר.תודה שאתה כאן.אתה יקר לי מאוד.אני לא יודעת מה זה הפרץ הפתאומי הזה. אולי רוצה לחבק כי מרגישה קצת לבד וביחד זה יותר קל? הילה

אני פתאום זקוקה לכזה.....מרגישה בבת אחת כל כך קטנה...השיחה על הילדה טלטל קצת.....תודה הילה יקרה.

אני אוהבת את החיבוקים הוירטואלים הקבוצתיים האלה. :) גם אם לא מתאים לי חיבוק, אפילו לא וירטואלי, ההזמנה והנכונות תמיד מרגשים ונוגעים. נעמה.

ושוב, לא הצלחתי לדבר.... אתה יודע למה זה ככ מפריע לי? כי אני מתכננת בראש דברים לומר או שאני רוצה שיהיה וכשמתיישבת לא מצליחה. וכשזה קןרה זה קשה... זה מתסכל ומכניס אותי למצב שכבר קשה לי להאמין שאני יכולה באמת לדבר.

ראשית תודה שהגבת שם למטה :) ושנית, המון פעמים הייתי מתכננת פגישות, מה אגיד איך יהיה ועוד.. ולא הייתי מצליחה לומר בכלל את מה שתכננתי, עד שלמדתי שאין צורך לתכנן.. שחררתי פשוט, באתי ודברתי סתם ואז הגיעו גם הדברים שהייתי מתכננת...זה יגיע, אולי עדיף פחות לתכנן? :) בהצלחה, מיכל

היי חנה, אני מאוד מכירה את החוויה הזו... יצא לכן לדבר על זה שיש מה לדבר עליו? :) זה נשמע מטופש לגמרי, וגם מרגיש ככה לפעמים, אבל יש פעמים שזה מצליח להקל עלי. אולי גם אם אתן לא מצליחות לדבר על משהו, סימן שצריך עוד לרכך ולעבוד מסביב לפני שהוא יוכל לבוא ולהרגיש מתאים. נעמה.

מיכל-אני לא ממש מתכננת, פשוט יש דברים שרוצה לספר לה את חלקם אני כותבת כאן למשל, זה גם יגיע אליה בהזדמנות אני מאמינה. יש דברים שאני רוצה להתייעץ והם רלוונטיים לזמן מסוים וכשזה לא מצליח אז לא יעזור לי שאספר לה חודש אחרי... ונעמה- רוב הפגישות הן סביב הקושי לדבר.. (תמיד, לא רק היום) לפעמים יותר קל, לאחרונה ממש קשה.

לפעמים אני כבר כועסת עליה ואומרת לה שדי אני לא רוצה לדבר על הדבר הזה, רוצה לדבר את מה שרציתי לומר. הדיבור הזה על, לוקח ממני הרבה אנרגיות ותסכולים.

התפתחות הטכנולוגיה ממש מעצבנת....לא ממש רציתי להחליף לנייד משוכלל בסוף קניתי, בעלי ממש שכנע אותי....השתמשתי דרך הנייד וההודעה התחברה למימה במקום למילי...כתבתי הודעה לנעמה עד שכבר נפתחתי היא לא פורסמה, אולי לא נקלטה? הבטרייה נגמרת הרבה יותר מהר...לא יודעת עכשיו איך לכתוב לנעמה שוב...אולי עוד מעט אנסה לנסח משהו ... נדמה לי שגם להילה כתבתי...טוב נו, אין כמו המחשב שלי :) ואודי, ריגשת אותי שפתאום שלחת חיבוק...קבל בחזרה חיבוק תודה ממני (((((((())))))) ככה מחבקים פה? כמובן שרק ברשותך :) מיכל

היי אודי, היה לי ולמטפלת הסכם שכשאני מגיעה פעמיים בשבוע אז היא עושה לי הנחה ואם אני באה לפגישה אחת בשבוע אז זה מחיר רגיל.. אתמול בפגישה דיברנו על כך שנחזור לפעמיים בשבוע באופן קבוע.. והיא אמרה לי שלא תוכל לעשות את ההנחה.. שאלתי אותה מה השתנה.. היא קצת גימגמה לי ואמרה שזה התנאי לשתי פגישות... היא עובדת במרכז של קליניקה עם הרבה מטפלים אז חשבתי שאולי זה איזשהי הנחיה של בעל הקליניקה.. אבל לא בטוחה בזה.. מאוד קשה לי שהיא פתאום עשתה שינוי פתאומי בדבר שסיכמנו מבלי להסביר לי למה... יש לי קצת חשש שאולי היא מנסה לגרום לי לרצות לעזוב את הטיפול כשהיא ביטלה את ההנחה.. אבל בפגישה הרגשתי שאיכפת לה ושהיא מאוד איתי... ככה שאני לא מבינה מה קורה ומה היו המניעים שלה... לבנתיים יש לי מחשבות טורדניות מאוד מאוד קשות.. אני לא מצליחה לתפקד... פוחדת לגלות שהיא רעה וככה תוך שניה שינתה הסכם שלנו.. אשמח לשמוע מה אתה חושב

הי מאי, יכול להיות שיש למטפלת שיקולים והתחייבויות שלא קשורות אליך. אולי העלו את שכר הדירה? או עליות נוספות שהיא סופגת וכבר לא מתאפשר לה לבצע את ההנחה? אני חושבת שחשוב לך לדעת שזה לא "בגללך" או בדלל שהיא רוצה שתעזבי. חשוב לשוחח על ההשלכות של הפרת ההסכם בינכן.

המטפל שלי. בעזה. ההודעה האחרונה שלו הייתה מרוחקת, הרגשתי שהוא מרוחק, כל כך. אבל מה אפשר לצפות? בלחץ שם... למה שתעניין אותו עוד איזה מטופלת?.. מאיפה לו הכוח לתת לי מילה טובה מרגיעה???... ומצד שני - דווקא בגלל זה - זקוקה להרגעה.... אז אל תגיד שאתה שם, תמציא לי סיפור אחר!!!!!!!!!!! אבל אם כבר סיפרת - אז תכתוב לי משהו מרגיע, חוץ מ"הכל בסדר" שמרגיש ליש שהכול כל כך לא בסדר! רחל!

וואו..רחל, ממש ממש לא פשוט. תראי, הוא בעזה ועוד יצר איתך קשר לומר שהכל בסדר..לא נתפס, ממש ממש אכפת לו ממך אם כתב לך במצב הנוכחי... עובדה שאת מעניינת אותו והוא חשב עלייך. מדהים. שיחזור לשלום.. מחבקת ומחזקת, מיכל.

בתי בת 5 וחצי. בגיל שלוש נגמלה מחיתולים. מגיל שנתיים התחילה להתעניין בנושא המוות. היא ילדה חכמה וחרדתית מטבעה. כששאלה על המוות עניתי לה שכשמתים עולים לשמיים (גבוה מעל לכוכבים, ומעל לגובה של מטוס..)מאוחר יותר, הסברתי על הנפש שעולה לשמיים. לצערי כשהיתה בת ארבע, וובעצתה של הגננת, הסברתי לה שמה שנשאר מהגוף הוא שלד והראתי לה תמונה..טעות מאוד מאוד רצינית, שהגבירה את חרדותיה. לא הזכרתי את נושא הקבורה. בתי לא חוותה מוות של אדם קרוב. מגיל שלוש בערך היא מדברת על הנושא בתדירות די גבוהה. כרגע, יום יום. עכשיו היא בוכה כל יום שהיא רוצה חיתול, לא רוצה להיות גדולה, רוצה להישאר קטנה. ובמקביל שואלת שאלות על מוות, למשל - מה קורה לשיער כשמתים..אני עונה לה בסבלנות, אבל התדירות היא די גבוהה. אני עצמי לא חוששת מהמוות ועונה לה על הנושא בחופשיות, זה לא טאבו. הסברתי לה גם שמוות זה חלק מהחיים, שככה זה, כמו פרחים, וחיות...שרק אנשים זקנים מאוד ואנשים שמאוד מאוד חולים מתים. אני אובדת עצות. מה לעשות?

אם הוא קורא הקול 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה לבזות אותי' ונגיד מתמקח איתך על רצונו בפגישות של יותר זמן. מה אתה תגיד למטופל כזה? איך תתייחס לזעקה שלו? האם תענה או לא לבקשתו להרחיב את זמן הפגישה? וחשוב מזה אולי- איך תתייחס לקריאה שהוא חש מושפל עקב ההתעקשות של המטפל על הגבולות זמן לא חשוב באיזה תירוץ. ומה אם המטופל בעקבות התסכול מתייחס שבעת מדורי גיהנום? מה אם הוא חש מושפל על לשד עצמותיו? מה אם הוא חש שצלם האנוש שלו נרמס ולא מול מטפל בן אדם הוא מנסה לבטא את עצמו אלא מול רוע לב אטום? והוא לא מסוגל להמשיך לבוא לפגישות כי אם המטפל לא נעתר לשמוע לו להתגמש עבורו אז חווה זאת כאקט כוחני של השפלה את המטפל אותו- מכופף אותו להכנע רק כי יש לו צרכים- להתכופף לתנאים של המטפל, להשפיל אותו, בכח. ככה המטופל חווה!!! איך תתייחס אודי? האם תעזור למטופל בתוך המצב הרגשי הדרמטי הזה כן להגיע לפגישות, אולי להתגמש באופן חד פעמי, להתייחס לתחושות שלו שהוא מושפל או שתתטיל עליו אחריות 'או שתבוא בתנאים שיש או שעל תבוא, תחליט כבר מה אתה רוצה' ותנזוף. ובנתיים המטופל עובר שבעת מדורי גיהנום בחוויה שלו איך האופן שהוא המטפל כפה עליו וניסה להשפיל אותו רק כי יש לי נזקקות. מה תעשה אודי? נראה לך הגיוני להשאב לתוך שחזור כזה ולא לעמול לרפא? להפקיר את המטופל לאנחות? נראה לך הגיוני? להטיל עליו אחריות מלאה לבחירה אם לבוא או לא ולהפקיר את המצב המשברי שנקלע? לא להתאמץ באמת לעשות מאמץ להכיל את הסערה ולאפשר המשך קשר ושיקום הטיפול? נראה לך הגיוני שהמטפל פשוט מתנער ומוותר פה ומותיר את המטופל המזועזע מן החוויה לבדו עם כל האחריות ובתוך שחזור רגשי נורא? היא הפקירה אותי שם לאנחות. ובסוף גם לא הלכתי אבל הצפתי אותי במסרים תוקפניים איזה תקופה. עד שזה פסק עברתי לטיפול אחר .. אבל הזכרון של החוויות האלה? ההרגשה שאולי יכלו לרפא בתוכי משהו בעומק, בגרעין אם רק הייתה מתנהלת אחרת בעת השחזור הזה במומנטום שעוד קרה. זאת אשליה? היא באמת פספסה הזדמנות לרשום בי חוויה מטיבה יותר שם של ריפוי תחושת ההשפלה או שזאת סתם אשליה שאין שום תיקון לפצעים האלה? מה בדיוק אתם עושים שם בטיפולים האלה? איפה האחריות שלכם לרפא? מרפאים או לא? רק חושפים טראומות מודחקות וכאב או גם מרפאים? בוראים משהו יותר חדש וטוב? אתם עושים את זה או לא?

אני מרגישה כמו כלום. ריק בתוכי. יכולה לציין עובדות של דברים שאני עושה אבל אחרי שתגמר לי הרשימה הקצרה לא יודעת מה עליי לעשות. איך מרגישים קרבה? למה הצורך הזה לא בא לי טבעי? וגם יש מלא אבלות בתוכי, על עצמי שלא התפתח שלא התממש, מן אבלות בתוכי, מה הטעם להכיר היכרויות אינטימיות מהמקום הזה?? ביחד צריך להיות 2 אנשים שנהנים לחוות דברים ביחד ולעשות דברים ולהיות בכיף. אני לא מרגישה בתוכי שכיף לי, שיש לי משהו כיפי להביא . ורוב המוחלט של הגברים בחיצוניות די דוחים אותי. נדיר שאני נמשכת למישהו ובא לי להיות במגע. למה אני לא יכולה להיות פשוט נורמלית עם צרכים נורמלים? מה המחסום שלי? אני לא מבינה מה המחסום שלי? אני שקועה בעצמי. איך יוצאים מזה?

הי מימה, אני חושבת שבשביל ביחד צריך גם לדעת לקבל את הצדדים הפחות נעימים לנו של הזולת. או קודם, לקבל את הצדדים הפחות נעימים בנו ולא לדחות אותם. הכיף הוא לא מושלם ויש בו קבלה של חלקיות, נראה לי. סוריקטה

אני קוראת לך מתוך אי השקט הגדול שלי, זה שלוקח כדורים כדי להרגיע, שאינו יכול לשאת אותי ואת הרעש הגדול והקולות. אני רוצה שיראו אותי,.שאוכל רק להיות מי שאני, איפה שאני ומישהו יראה אותי וידע את הכאב שלי את הסודות שלי את הצלקות שלי את ההשרדות שלי את הפחד שלי את הטוב שבי. ידע במובן שיבין ויכיר ויעזור לי להחזיק. אתה יודע שבבית החולים יודעים לחבוש את העצב? ממש כך, הן מיומנות ן יודעות לחבוש את העצב שלי ולהניח לי להיןת לבד עם עצמי ולעשות כרצוני, ולא אכפת להן שלא אוכל אם זה רע לי, אפילו שארד במשקל, רק שלא אחתוך ולא אשאר במיטה כל היום. ואם יש לי מחשבות רעות הן מרשות לי לנגן בחדר הנעול. אודי אתה יודע שלגוף יש זכרון של תחושות ומגע? לזכרון יש ריח שיכול להכות ולהעביר למצב אחר? אתה יזדע שבחלומות הסיפור כל כך ברור אבל אף פעם אין סוף או פתרון? אודי אתה יודע שאני רואה דברים פ.אום מזוית הע ח ן מתגנבים לידי ןרצים מהר כדי שלא אדע אם היו או לא היו. השאירו אותי לבד. כואבת לי הבטן וחשוך מאוד ועצוב לי. עוד מעט יגיע הבקר ואז כבר לא ארצה להתעורר בכלל. סליחה שאמרתי כל כך הרבה. תשמור על עעצמך תודה שאתה מילי

אפשר לומר שזו אחת הפואנטות של טיפול פסיכולוגי אנליטי? השאלה איזו מן הזדהויות חדשות יוצרים תחת הקודמות? מה מציעים למטופל במקום?? אודי ושאלה נוספת- אם מטופל שלך ישקול עקב קשייו לפנות לביטוח לאומי לצורך הכרה בנכות ושיקום מקצועי- האם תדבר איתו על השלכות חברתיות/נפשיות אפשריות כתוצאה מן התיוג הזה?

הי מימה, אני חושבת שבטיפול אנליטי מלמדים אותך להכיר חלקים בך. לומדים עליהם מתוך ההזדהויות. לומדים שהם חלקים. ובך. וגם שהם רק חלקים ולא תופסים את כל המקום. לי בכל אופן נראה שיש דברים שקורים אוטומטית בנפש וימשיכו לקרות כך, אבל בכלי הטיפול שאותם הזכרתי לעיל אפשר לתקן את המצב. סוריקטה

גם את ההודעה ששלחתי אתמול תראה רק מחר אז לאט לאט ובקצב של יום איחור אני שוב פה צריכה. הוא טס היום...כל היום אני בפחד וחרדה.שבועיים!! מרגיש לי שלא מספיק הסברתי כמה זה קשה לי ומפחיד.. בסך הכל מתבטלת פגישה אחת...