פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, הלואי ולא הייתי שולחת למימה את ההודעה ההיא..זה יצא לי בתוקפנות ובחוסר שליטה.. למרות שרציתי לעזור.. ויצאתי מגעילה בסופו של דבר..וזה הפך אותי לגמרי.. אודי יש לי פחד מדחייה מאוד גדול, ובגלל זה אני לא יותר מדי מגיבה פה לאנשים כי לא רוצה לקחת שום סיכון.. ולא רוצה להיות חלק מהאינטרקציה ומעכשיו אני גם באמת לא הולכת להגיב לאף אחד..זה ניראלי קצת מגוחך להרגיש דחיה בפורום.. מעדיפה להשאיר תהרגשה הזאת בעולם בחוץ .. עם המטפלת :)

במקרה קראתי את הודעתה של במבי על ההרצאה שנתת בכנס בפוטותראפיה, ונזכרתי שציפיתי בו בעבר. אנורקסיה ובולימיה לא כזה מדבר אלי , אך כן התחברתי לטענה שההפרעות האכילה האלה הן תסמין לצורך בהזדקקות . אני בעיקרון אז חשבתי לעצמי האם גם ההתמכרות שלי לאלכוהול היא מעין התנגדות לצורך שלי / תלות שלי במטפלת . אנו יחד כבר 5 שנים כמעט , והיום אני מרגישה שאולי הסיבה היחידה שאני עדיין שותה היא כי לי זה מרגיש שאני צריכה לבחור בין תלות בבקבוק (שלמרות כל החסרונות בו הוא בחיים לא "ינטוש"), לבין תלות בה . אני מוצאת את עצמי פחות מתנגדת לקשרים שהם הדדיים במהותם , כלומר שהתלות היא הדדית מאשר לקשר החד סטרי שיש לי עם המטפלת . למרות שהקשר בינינו טוב והיא יודעת שיש לי בעיה עם המיקומים השונים בקשר שלנו, אני עדיין מתה לשתות לאחר השיחות , וזה ממש מרגיש כאילו זה נובע מתוך התנגדות לתלות בה . זה אפשרי שההתמכרות שלי היא תגובה לצורך שלי בה ? מן הסתם ההתמכרות שלי התחילה באמצע גיל ההתבגרות בעיקר עקב פוסט טראומה כרונית אבל היום שאני כבר בת 27 ועברתי טיפול וכביכול אמורים להיות לי כלים אני עדיין לא וויתרתי על השתייה . אני נאחזת בזה אף יותר חזק ככל שאני נקשרת אליה יותר . אולי בגלל מה שעברתי אני חווה את המקום של התלות כהשפלה , של יחסי כוחות .הכוח מימלא אצלה כי היא המטפלת אבל עצם האהבה שלי אליה רק מעצימה את הפחד שהיא תפגע בי . אך למרות כל מה שרשמתי חשוב לי לציין שבקשרים הדדיים וסימטריים , כאשר התלות היא הדדית אין לי שום התנגדות לתלות . כלומר עם חברות אני לגמרי מנהלת קשרים ארוכי טווח ויציבים אבל בטיפול אני לגמרי דפוקה . לא מצליחה להבין את עצמי לפעמים . כל צעד שאני מתקדמת שם איתה אני הולכת 4 אחורה . למה ?

אודי, אני דואגת למילי. היא לא כתבה פה הרבה זמן. האם באשפוז אין גישה לאינטרנט? נטע.

אודי, חזרתי לטיפול וקשה לי מאוד. בפגישות האחרונות, אני רק יושבת על השטיח ובוכה. בפגישה האחרונה, הוא ישב לידי על השטיח בלי לדבר. רק ישב לידי ושתק. אני מרגישה שכל המילים נעלמו. לא מצליחה לבטא את הרגש ואת המחשבות במילים. זה קורה לי רק בטיפול. הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסות לכתוב את מה שאני מרגישה ולשלוח לו במייל. הוא גם נתן לי מחברת עם הקדשה ממנו ואמר שזו תהיה מחברת המחשבות והרגשות שלי. אודי, אני מרגישה שאני מתפרקת. כל כך רוצה שהוא יחבק אותי. כמובן שאמרתי לו, והוא אמר שהוא מחבק אותי במבט. הוא אמר שלא יהיה חיבוק פיזי כי הוא שומר עלי. הוא אמר שכל התקופה שלא הייתי, הוא חשב עלי הרבה, והתלבט אם להתקשר. בלילה הוא שלח לי SMS:"לילה טוב יקרה". לאן נעלמו להן המילים? אני עצובה. כל היום עצובה, וקשה לי לתפקד כך.

עדיף לא לרצות. כי זה לא יקרה. חבל שאשלה את עצמי. לא מצליחה להירגע.. כואב לי כבר הגרון מרוב בכי. עכשיו באמת אלך לקחת כדור.

איך הבוקר? ואיך היה עם החברה בבית הקפה? (קשור לנפילה שבאה אחר כך?) נעמה.

בבוקר בד"כ יותר טוב.. הבית קפה היה הפוגה. כשחזרתי נכנסתי למיטה והכל חזר שוב.. בלתי נשלט. היום היה סביר מקווה שאצליח להירדם ללא מחשבות וכאב.

הלוואי שלא תפסיקי לרצות, הלוואי שזה יקרה בקרוב. זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם לרצות בן זוג להקים משפחה. המאמצים שאת משקיעה למרות הכאב הגדול ראויים בעיניי להערכה. נכון מה שכתבת אין לנו שליטה ויש גם דבר כזה שקוראים לו "מזל"...(לפי המסורת 40 יום לפני שאדם בא לעולם כבר נקבע לו זיווג) לכן לא צריך להיכנס לפאניקה, מה צריך לקרות יקרה בין כך ובין כך. נגעת מאוד לליבי, ממש מרגישים את הסבל שלך. אני מחזיקה לך אצבעות.

אני יודעת שמה שצריך לקרות יקרה. אבל מה אעשה אם מה שיקרה זה לא מה שארצה?! אני לא מוכנה לחיות כל החיים לבד. פשוט לא מוכנה. זה לא יקרה. מאוד מקווה שאמצא זוגיות אבל אם לא אז... ואני אכן מאמינה וזה מקל ובכל זאת לא הכל בידיים שלי וגם לא הכל בידיים שלו. אני מנסה אבל אם לא אצליח אז לא יודעת מה יהיה.

אני חושבת שאנחנו קצת דומות בלהעז...אין ברירה אם לא יהיה אומץ לשנות אז נהיה תקועות לתמיד? עדיף לנסות גם אם נכשל שוב ושוב בסוף זה יצליח, אני מאמינה שתמצאי את האחד ואת הבית שלך, את אדם מאמין, אז תאמיני, יש לעשות את ההשתדלות כדי שיקרה לא? ה' לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו...וכל הכבוד שיזמת באתר להכרויות!!! זה כמו הבדיחה של האיש שהתפלל לזכות בלוטו ומעולם לא זכה, ניגש אל ה' המלאך ואמר "למה אתה לא נותן לו לזכות בלוטו? הוא מתפלל בכוונה המון זמן"....ענה ה': "אם הוא רק היה ממלא לוטו הייתי נותן לו לזכות"....מנסה לחייך אחרי בכי גם של עצמי וכתבתי את ההודעה הזו לשתינו :)

אני באמת מפחדת הרבה, אבל אני גם עושה. אני יודעת שכן. היום, קבעתי לעשות משהו ורציתי אתמול בלילה לבטל.. הייתי מאוד קרובה ובסוף הלכתי והיה טוב. הרבה פעמים אחרי שמפחדת נניח לעשות משו ואחכ עשיתי לרוב לא קרה כלום והכל עבר בשלום...

נראה לי אקח כדור ואנסה לישון. די, זה קשה ככה לחיות. רוצה את המקום שלי בחיים האלו. לפעמים מרגישה קרובה ואז מתרחקת מזה (כמו צעד אחד קדימה ושניים אחורה). אני חושבת שבכיתי מספיק ליום אחד ובכלל לתקופה הקרובה. אתה יודע מה קשה לי? סה"כ אני בן אדם מאמין, אחרת לא הייתי מצליחה להחזיק את עצמי בחיים האלו בכלל. החוסר ידיעה הזה קשה. הרי אני יכולה לרצות ולנסות אבל התוצאה לא בהכרח תהיה מה שאני רוצה.. ומה אז? מה יהיה? אני את החיים האלו לא אחיה לבד!! אתם שומעים? אודי, אתה שומע אותי? אתה מבין?

וואוו.. הכאב שלך מכווץ את הבטן.. מרשה לי גם להיות איתך ? לתת לך יד.. והמטפלת שלך נוסעת עכשיו לשבועיים.. וואוו.. בכלל, זו תקופה שהרבה מטפלים בחופש.. וואוו קשה. מאוד. אמא צביה שלי נשארת בארץ !!! היא נסעה בפסח. הייתי מתה אם היא היתה נוסעת שוב.. אולי הייתי מחזיקה את הרגל שלה ולא מאפשרת לה לנסוע.. איתך-במבי.

תודה שאת איתי. זה עוזר. והמטפלת שלי נוסעת בשבועיים האחרונים של אוגוסט. יהיו לנו עוד שתי פגישות בשבוע הקרוב. אני יודעת שכשזה יגיע זה יהיה קשה אבל בסוף זה עובר. והיא תשאיר לי פתקים לכל פגישה. מביך ומצחיק גם יחד.

היי מימה, רציתי לעזור לך בהודעה הקודמת..ובסופו של דבר הייתי מאוד תוקפנית.. מצטערת מעומק הלב.. מקוה שתקבלי את התנצלות ושולחת חיבוק..

זה בסיידר. לפעמים שתגובות לא רגישות בסגנון פוגשות אותי בעיתוי בעייתי זה גורם לי להגיב באנטי כמגננה. אני לא בקטע של שמירת טינות לאנשים. בטח שלא פה. את הטינה שכן כלפי מי שיש אקח לתוך הטיפול, בתקווה שיכול תיקון כלשהו לעניין הזה

הי אודי יום שהתחיל קשה עם עייפות גדולה ופצע שהזדהם. מסתיים כל כך טוב עם חברה חדשה שככל שהזמן עובר יותר נהנות ביחד. וגם- קיבלתי משכורת הרבה יותר גבוהה משציפיתי. כנראה דמיי הבראה. מנסה להדגיש את הטוב. מנסה לחשוב טוב. זה כייף.זה מדבק. זה לא סותר את הרגעים הקשים והפצעים שלפעמים מזדהמים....... חוץ מזה. אודי,אתה יודע שנכנסת לי ללב? שאני הרבה יותר קשורה אליך...... רוצה שתזמין אותי להניח עליך את הראש ולהרפות........ מתגעגעת. צריכה ממך מילים מדוייקות...... מילים קרובות- כמו שמדברים לילדה????? הילה

בבועה של עצמי לא לדבר עם אף אחד לא להתמודד עם הבחוץ אין לי כוח לאף אחד.רק להתכתבות אולי מאחורי מסך אודי אני מרגישה שהמטפלת שלי מזניחה אותי מבחינה רגשית מקנאה בכל המטופלים שלה שזוכים לקבל חום חיבה אהבה ממנה אני קיבלתי עד לפני חודש עד שקרה השבר הזה ביננו אולי זה סוג של רמז ממנה שהיא לא רוצה שאהיה אצלה בטיפול? משהו שהיא לא יכולה להגיד לי?? אתה גם חושב ככה אודי? למה גם אתה שותק ולא עונה לי? שלחתי לך הודעת המשך ממש באסה שלא הגבת ..זה בסדר אודי..לא מאוכזבת..גם לא כועסת..להיפך..שמחה על המקום כאן..יכול להיות שלפעמים באמת אין מה להגיב.. אתה חושב שהיא לא רוצה אותי אצלה בטיפול? אודי המציאות דרך המשקפיים שלי כרגע היא נראית לא משהו בכלל אני מעדיפה להיות יותר בשקט שלי ,בבועה שלי ונוצרת תחושה אצל אחרים שאני סנובית ולא תקשורתית במיוחד. אודי אתה יכול לשלוח לי יד וירטואלית חמה? אני באמת צריכה את זה :(

שלום אני מוצאת את עצמי במהלך היום מפעילה לחץ חזק על הלסתות וזה גורם לי לכאבים בלסת אני לא יודעת איך אפשר להפסיק את התופעה המוזרה הזאת ולמי כדאי לפנות ??

מפחדת כי יש דברים שלא תלויים בי, מפחדת כי אולי לא אצליח.. ברור, שאם לא אנסה לא אדע, אבל כואב לנסות וכל פעם מחדש לגלות שלא מצליח... אתה מצליח להבין אותי? ואתה יודע שאני כן מנסה

הטיפול היה מאוד טראומטי רגשית ופוגע. הרגש נאטם שם. הזדקקויות ו'התפרקויות'.. וכעסים וצרות עין בפערים. וטיפה גם חיבה, אבל לא כזו שמעלימה את כל השאר... מה אני אמורה להבין רגשית? אנחנו חיים בעולם חברתי תחרותי ואני נחשלת כי לא שגשגתי השכלתית ותעסוקתית ובמקום זה הגעתי למצב של תיוג בשל חושלות. זה פוגע לי בתחושת הערך. אז חברתית אני מתביישת ועסוקה בהסתרות. איך זה מרגיש לדעתך? לא משהו. אי אפשר לשים הכל בצד ולהתמסר לאיזה הרגשה מסוג אחר באופן מלא. זה פשוט מציק. אני זקוקה לתחושת זהות והישג מתוקנים. כאלה שיגרמו לי גאווה בי. לא בושה.

היי מימה, מכירה את האלה שיש להם סטרט-אפ מצליח, משפחה, בית יפה, חופשה לחו"ל כל קיץ וכל דבר שהם יכולים לומר שהם רוצים, אבל הם פשוט מדוכאים? הם מתוייגים בחברה הכי גבוה שיש, ומרגישים בתוך עצמם הכי נמוך שאפשר. אז אולי זו קלישאה, אבל כנראה שבקלישאות האלה יש משהו נכון - גם הגאווה היא ברמה הרגשית ולא בחומרי. אולי דווקא אם תצליחי, בטיפול הזה, בטיפול אחר, לבד, אני באמת לא יודעת ומצטרפת אלייך בתסכול חוסר הידיעה הזה, אבל אם תצליחי איכשהו להתחבר לרגשי, תוכלי להתחבר גם לבושה של הרגשי ולא של החוץ וגם לגאווה שנמצאת שם. נעמה.

שמעת על אילאיל צין? אני מצרפת לך פה קישור שאולי יחזק אותך קצת. http://www.youtube.com/watch?v=13mrjGqilfg את יודעת, אני מכירה הרבה אנשים עם אחוזי נכות וכל אחד לוקח את זה באופן אחר.יש כאלה שההכרה בנכות קשה להם אבל מצליחים להנות מהזכויות שזה מקנה. יש כאלה שגאים בעצמם על איך שהם וממשיכים בחייהם ולהגשים את חלומותיהם, עם נכות או בלי נכות, הם מה שהם וההכרה בנכות לא גורמת להם להרגיש פחות שווים או מוצלחים. יש כאלה שממש מתביישים ומסתירים וסובלים מההכרה הזו ומרגישים שהחיים שלהם נגמרו ועסוקים במלחמה ובהרס עצמי ויש עוד אחרים. נראה לי שלא סתם התגובות שונות, אצל כל אחד זה פוגש ומפגיש ממקום אחר עם העצמי. אני מאמינה שאפשר להצליח להתרומם מהמקמות הקשים שאת מוצאת את עצמך בהם, אבל זה מצריך עבודה קשה מאד מאד, אומץ להפגש עם עצמך ועם האחר, סבלנות, הכרה בחלקיות של העולם ועוד דברים שמגלים לאורך הדרך שחלקם מייסרים, גורמין לאובדן התמימות ויש גם הפתעות טובות ומעצימות.נשמע שהתהליך שעשו איתך לפעמים היה לא מותאם, או לא בזמן, לוחץ מידי וכשאת לא עושה את רצונך וכ"כ מושפעת מהאחר תחושת ההשפלה והסבל הרב שנגרם בעקבות כך מובן. אני יכולה להבין את הביטויים הקשים שאת כותבת כאן על תחושת האינוס שאת חווה, יחד עם זה כמו שאודי כתב יכולה להתעורר כלפי הדברים גם תנועה של דחיה, נראה לי בעיקר מכך שהכל מושלך על האחר. הלא טוב שקרה לך, קרה! אי אפשר להתווכח עם זה, השאלה האם מתחפרים במה שקרה או שהכיוון הוא לקחת את מה שקרה, להתבונן על זה קצת מבחוץ ולא מתוך חוויה חוזרת ונשנית ולהמשיך לגדול מתוך זה. נשמע שאת מתעקשת להשאר קטנה ופגועה. זו אפשרות אבל זה קצת מכלה את חייך, אפשר גם לגדול מתוך הקושי, צריך אומץ לגייס את כל המערכות שיכולות לעזור בכך. אי אפשר לגדול לבד. לי מרגיש שכמה שאת משתפת פה ומול גורמי מקצוע כאלה ואחרים את בעצם משאירה את עצמך לבד. אם תרצי אשמח להקשיב (לקרוא) למה שעולה אצלך בעקבות דברים אלו.

תודה על התגובה. אני דווקא מסכימה איתך ומוצאת שהדברים שכתבת לי רגישים ונבונים. מקווה כן להצליח להעזר בה איכשהו הפעם, בניגוד לעבר. יש לי מלא רגשות מעורבבים כלפי דמותה, לפחות ככה יודעת שהרגש ההקשרותי חי בי ולא מנוון. זה מוכיח את זה.

אני צריכה קצת ממש שאצליח להיות.

כאן קצת, ומעבר למסך? נעמה.

מה את צריכה קצת ממש שתצליחי להיות ? איתך-במבי.

שלום אודי, האם יש אנשים אשר נזקקים לטיפול / ליווי פסיכולוגי לכל החיים? בברכה, נירית

אבל מה רע בזה? חוץ מהמחיר((-: אפשר לעשות הפסקה ולחזור תמיד כשזקוקים לכתף מקצועי,נראה לי. אני אישית אוהבת את המקום שהיא נותנת לי.כבר הייתי מסתדרת בלי טיפול אולי..אבל איתו אני הרבה יותר יציבה וקל לי יותר להתמודד בחיים.לא בא לי בכלל להפסיק((-:היא נותנת לי כוח. מעניין מה אודי יענה. חלום

בזמן האחרון הייתי בסדר...אפילו לפני שנסעה מצבי החל להשתנות לטובה, אני מרגישה יותר על קרקע יציבה, מרגישה יותר בטוחה בדברים וגם פחות שחור לבן... חלק מהטיפול שלי או ממה שדובר זה לדעת להביע את רצונותיי ולא לרצות כל הזמן אחרים...פעם פשוט חשבתי שאין לי ממש רצונות....אז התחלתי להביע את רצונותיי, דעותיי וכו', לומר יותר מה אני רוצה וגם להעז לעשות...לא רוצה לפרט אבל פתאום מרגישה שזה לא בטוח לטובה, שיש לזה מחיר...פתאום נלחצת מזה...ואני לא כתבתי לה בין פגישות כבר...עכשיו כתבתי לה כי נלחצתי..היא ענתה שזה בסדר...אבל מרגישה ששוב הולכת אחורה? או שהנה היא חזרה אז עכשיו מותר לי להיות פחות גיבורה???? פתאום לא קל...הייתי ממש בסדר במיוחד בפגישה איתה.....ועכשיו? מרגישה זקוקה לה שוב....או שמותר שוב?????

אפשר לשתף אותך?.. זה קצת מביך כי זה משהו מאוד אינטימי כזה... כשאני זקוקה לה אני מחכה לזמן ללכת למיטה לעצום עיניים ולדבר איתה ב"כאילו",בשלב מסוים אנחנו מדברות ממש ואני רואה אותה בצבעוני עד שמאבדת שליטה ונרדמת או שמשהו הורס את האידיליה.זה מנחם ומרגיע אותי((-: אז מה הבעיה להיות זקוקה?מותר.אלוקים ברא את כולנו "חסרים" שנהיה זקוקים אחד לשני. חלום(ים)

אולי אפשר ליפול כי יש מי שיתפוס? שמעתי פעם- חיבוק זה המקום הטוב ביותר ליפול לתוכו. הילה

יקרה, מצטערת אם נדחפת. נראה לי מאוד בסדר. ברור שמותר, כמה ואיך שתצטרכי. לפעמים טיפול הוא כמו אוכל טוב ומזין, ואת יכולה להמשיך לאכול עד שתחושי שבעה. נטע.

איזה מקסימות...ובכלל זה שאודי לא ענה נתן אפשרות לשיח :) תודה אודי, פתאום זה טוב שלא ענית מיד...הנה עוד התקדמות. חלום, איזה ניק מקסים :)גם אני מדברת איתה ב"כאילו" זה דווקא מצויין, להיות זקוק? כלנו זקוקים השאלה מה המינון.. זאת הבעיה. הילה, יפה המשפט שחיבוק זה מקום טוב לפול לתוכו. נטע, דימוי לאוכל זה מזכיר לי את הפרסומת על משקפיים "זה מוצר צריכה בסיסי". אז אתן צודקות שלא נורא להזדקק הבעיה היא שהמינון מפריע לי... ובכלל חושבת שוב על פרידה...לא יודעת למה...מה עושים עם המינון? איך מאזנים? מרגישה שכל פעם חוזרת אחורה... תודה יקרות, מיכל

נכון תמיד אומרים שיש גם כמות וגם איכות? אז אולי, וזו מחשבה שיכול להיות שקצת לא קשורה אבל אנסה בכל זאת, אולי בכל פעם שאת "עולה לשלב הבא" וזקוקה לה באופן אחר, את גם זקוקה יותר? ואז את מסתדרת ברמה הזה, ב"סוג זקוקה" החדש הזה, וכבר פחות צריכה אותו. ואחרי שממש הסתדרת בו, את כבר מוכנה ל"סוג זקוקה" חדש. ואז הוא חדש ומפחיד, ואת זקוקה בו הרבה, אבל אחר כך הוא ממשיך לאותו תהליך... עד שהסוג זקוקה יהיה כזה של מחשבה עליה, זיכרון הטיפול, הידיעה שהיא שם אם תרצי לחזור יום אחד. סתם מחשבות מבולגנות, פשוט הרגשתי שהמשפט "חוזרת אחורה" כל כך לא מתאים לתחושה שקיבלתי ממך לאחרונה, ממש להפך, וניסיתי למצוא לעצמי הסבר. נעמה.

אצלי זה קרה לבד עם הזמן. לא עשיתי בשביל זה משהו מיוחד. כן,קורה לפעמים שאני נבהלת או סוערת אחרי הפגיש ומרגישה שאם ככה אחכה שבוע יצא מדעתי.במקרה כזה אני שולחת לה מייל קצרצר והיא בדרך כלל עונה לי באותו יום בערב וזה מרגיע אותי.אחרי זה אני פנויה לחיים שלי עד שנפגש.כשאני רוצה להבין איזה משהו או לפרוק עומס רגשי,אני כותבת וקוראת לה בפגישה אם זה עדיין רלוונתי.ברור שיש פעמים שאני כל כך הייתי רוצה אותה איתי והיא לא...מה נשאר במקרים כאלה חוץ מלהתגעגע?..בקיצור,עם הזמן נהיה יותר נחמד להיות בקשר.לא יודעת אם הצלחתי לנחם.מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב. שלך,חלום

את יודעת,נדמה לי שכולנו לפעמים חוזרים אחורה וזה בסדר,חלק מהחיים.נעמה כתבה מאוד יפה .הרבה פעמים כשיש התקדמות אז יותר קשה להיות לבד עם עצמך במקום החדש הזה וגעגועים נהיים חזקים יותר,יש יותר הזדקקות וכמיהה... שולחת לך חיבוק וכוח חלום

היי במבי, חשבתי הרבה על מה שכתבת. בגדול לא ממש הזדהתי עם הדמות של נעמה מ"בטיפול". הדבר שהכי הכי גורם לי לחרדה זה שאתאהב במטפל שלי או שהוא יתאהב בי / ימשך אליי / יגלה בין עניין מיני. עצם הכתיבה על כך מעוררת בי חלחלה. כן הייתי רוצה שהוא יהיה עבורי דמות של אבא טוב. מקום שבו אוכל להניח את הראש, ולהיות שקטה ובטוחה. כשאני חושבת על כך, אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים עם גבר שלא הייתה מבוססת על ניצול, שקרים ומניפולציות. זה מאוד עצוב לי. גם הייתי רוצה לדעת שאני משמעותית עבורו. הכתיבה על כך גורמת לי למבוכה גדולה, אבל הנה כתבתי. שלך, נטע.

ראשית, רוצה לומר לך שאני מאוד מעריכה שכתבת את מה שכתבת. למרות שמביך אותך. המאמץ שזה דרש ממך. ועוד בהודעה חדשה.. שאפו !!! :) את לא מחוייבת למה שכתבתי.. אגב, מאוד יכול להיות ש"האבחנות" שלי את נעמה ואיילה לא נכונות. כתבתי את מה שכתבתי כי כך חשבתי /הרגיש לי.. אם זה לא נכון לך. כנראה שזה לא נכון לך. וזרקי לפח... :) את יודעת נטע ? אני הרי יודעת שגם את עברת פגיעה מינית בילדות.. לא מצליחה להבין איך את מצליחה להיות בטיפול אצל מטפל גבר... אני חושבת שאני הייתי מתה אלף פעמים לפני שהייתי מסוגלת להגיע למטפל גבר.. ואז, אודי מופיע לי מול העיניים ואני מתחילה לגמגם לעצמי.. אודי הרי מטפל גבר. ואני מרגישה אוד נוח. מאמינה לאודי, מאמינה באודי.. בלאגן... אבל אני גם זוכרת שהקשר שלי עם אודי וירטואלי "בשלט רחוק" מעניין אם הייתי מסוגלת להגיע פעם למטפל גבר ???????? וואוו.. רק המחשבה הזו מעוררת כאבי בטן.. אני חושבת שאת מאוד אמיצה נטע.. במבי.

היי במבי, בהתחלה כשחפשתי אחר פסיכולוג, לא היה באמת משנה לי אם זה גבר או אישה. אבל נראה לי בסופו של דבר, שלא "התגלגלתי" סתם לפסיכולוג גבר. ההסבר שלי הוא, שאני מחפשת תיקון. מעין חוויה מתקנת. רוצה להיות ביחסים עם גבר אבל הפעם להרגיש בטוחה ומוגנת. כנראה שאני "צמאה" לכך ממקום של חסר וחסך. אודי, זה נשמע לך הגיוני??? ותודה לך על המילים החמות. הסמקתי. נטע.

את יודעת ? אני מרגישה שינוי ושיפור בתחומים רבים בחיי אך... בתחום המיני יש פגיעה קשה מאוד.. מעניין.. אולי הפנטזיה שלי להגיע לטיפול אצל אודי נובע מהצורך בתיקון הפגיעה דווקה ע"י מטפל גבר ???? מסובך... לא נראה לי שבשלב זה הייתי מסוגלת להגיע למטפל גבר.. אולי פעם ??? כשאגדל .. אני חושבת שההתמדה שלך אצל מטפל גבר למרות החששות והחרדות העמוקים לאור הפגיעה המינית שלך בילדות המוקדמת ראויה להורדות כובעים רבים .. :)

הי לכן, אני ביום חסר אנרגיות..... אפשר לשבת קצת לידכן? מרגישה אפופה במשהו חוסר ביטחון לצאת מהבית להתחיל את היום....... משהו לא ברור.....:

מתוקה !! בטח :))) הנה.. המון מקום יש לך איתנו :)) מרגיש לי כייף איתכן !! שלכן-במבי.

היא יוצאת לשבועיים חופש ואמרה שלא נוכל לדבר...בניגוד לחופשים קודמים שלה. אמרה שחשבה לכתוב לי משהו לכל פגישה... סהכ ארבע:-)

וואו..כן זה יהיה כנראה לא קל הפעם, אני כמוך יצרתי איתה קשר בין..ועדיין לעיתים הרבה יותר רחוקות יוצרת איתה קשר בין פגישות...רק בכתיבה ממש קצרה, כבר המון זמן שלא בשיחה. לאט לאט התרנו את הקשר בין הפגישות, כשהיא יוצאת לחופשה מעולם לא יצרנו קשר, זה היה מאז ומתמיד, מעניין שאצלך כן היה...אולי עכשיו תוכלי קצת לתת לעצמך חופש גם לגעגוע למרות הקושי? כל כך מבינה אותך...אני חושבת שמשהו מהפרידה לתקופה נותן זמן לחשוב... כמו שאת יודעת כותבת לך מניסיון....אנחנו כאן, תמיד מוכנים לקרוא אותך, כתבי פה. בהצלחה. מיכל

תמיד מחמם לי את הלב כשמתייחסים להודעותיי.. שנה שעברה כשיצאה לחופש, זה היה בדיוק התפר של ההחלטה האם להישאר אצלה או לחזור לזו שילדה.. בתקופה שהייתה בחופש הייתי צריכה להיות אצל השניה, כך שיצא שהייתי לבד. סה"כ הייתה שיחת טלפון אחת בשעה שלנו במהלך החופש שארך שבועיים פלוס. היא גם נתנה לי מחברת אז לכתוב עם הקדשה (: הפעם לא ביקשתי כלום, רק שאלתי מה יהיה. היא אמרה לי היום שלא נוכל לדבר ושהיא תכתוב לי. שאלתי אם היא טסה, לא רצתה לענות. בסוף שאלתי אותה למה היא לא מוכנה לענות לי על שאלה כה פשוטה.. אמרה שהיום היה מספיק כואב, ואני שוב בוכה עכשיו, ושהיא תענה לי על זה פגישה הבאה. טוב די שפכתי עלייך.. מרגישה שיש לי הרבה להוציא וכאן המקום היחיד המאפשר זאת. ומשהו טוב שקרה היום, חברה התקשרה ונצא עכשיו לבית קפה (:

אני לא יודעת איך זה יהיה.. היא זרקה את זה בפעם האחרונה ומניחה שנדבר על זה יותר השבוע. אבל אם הבנתי אותה נכון זה הרעיון. שבמהלך הפגישה כביכול אקרא את מה שכתבה. אצלך פשוט אמא צביה תצטרך לכתוב לך הרבה. אצלי זה פעמיים בשבוע סה"כ, כך שייצא ארבעה פתקים. זה רעיון שלה, לא שלי. היא כתבה לי מכתב לשבתות שנמצא אצלי ולפעמים קוראת. בחופש שעבר היא נתנה לי מחברת וקצת כתבתי ואז הבאתי לה... שבת שלום גם לך!!

היי.. שוב אני.. בעצם לא טוב להגיד שוב אני, לא? זה ביטוי שלילי. אז לא משנה. מלחיץ אותי לכתוב כאן. לא רוצה שתגיד שוב שאיני לוקחת אחריות. בפעם הקודמת כשכתבתי שאני מוותרת, ענית לי שאשים לב לסמליות ושדווקא התייחסו אליי בעץ ההוא. אתה צודק. זה הלחיץ אותי. אני לא יודעת לעשות את הדברים האלה. לא טובה בזה. הרגשתי שאין לי כוח יותר. באותו לילה לפני שנרדמתי חשבתי על זה, על מה שהיה, על התגובות של כולן ושלך. הרגשתי רע ומשונה. פתאום התבלבל לי ה"שמלי" הזאת עם אני שמאחורי המחשב. זאת אני? מי זאת השמלי הזאת, היא לא אני והיא כן אני ואיזה מזל שאתם לא באמת יודעים מי אני. זה די מוזר. הרגשתי שאני לא יכולה עוד לכתוב פה אפילו הודעה אחת בכינוי הזה, שהוא מגעיל אותי,שהוא מאוס. למה זה קרה? פתאום גם שמתי לב שכל המחשבות האלה ממש צועקות לי בראש. אז מצד אחד רע לי ומצד שני רע לי. גם אין לי אמונה שבאמת יכול להשתנות.. או שאני לא רוצה להשתנות? איך יוצאים מזה

בא לי לבקש ממך, אם בא לך.. כשאת פותחת הודעה, נסי לתת לכותרת נפח. מקום. מעניין, אולי גם שינוי בכותרת התמידית שלך -נקודה . יביא איתו משהו אחר ? במבי.

יש לך את הכח לקום ולכתוב יש לך את הרצון לשנות ולומר לנו (לעולם) שאת רוצה לשנות ולהתעקש על כך. תתפלאי - אבל יש בזה המון כוח. את לא אוהבת את השם שמלי? את יכולה להחליף. תרגישי שאת עושה משהו חדש עבור עצמך. תבחרי משהו שאת אוהבת - עבורך.

מימה את כל הזמן שואלת כאן שאלות אבל את לא מקשיבה לאף אחד חוץ מלעצמך אי אפשר ככה לעזור תפסיקי כבר להאשים את הפסיכולגית המסכנה שלך... על מה את כועסת? שהיא לא האריכה לך את זמן הפגישה? שהיא אמרה לך לעבוד? זה הזוי!!!!!!!! קחי כבר אחריות על החיים שלך ותתחילי בזה שתפסיקי להאשים אותה שהיא ביזתה אותך ואנסה את הנפש שלך חאלס צאי מזה.. אם כבר את מבזה אותה.. ואת שאר הפסיכולגים את חיבת טיפול תרופתי אם את רוצה לעזור לעצמך!! (ואני לא מזלזלת בכאב שלך אבל את מאשימה את כל העולם בכאב שלך)

אין לי סבלנות ל'ניעורים בשקל' האלה.

אבל הטענה כאילו לא היו כשלים התייחסותיים אמיתיים מצידה בטיפול שהובילו להתנסות טראומטית מאוד עבורי והכל האשמות סרק שלי פשוט לא נכונה ואני לא מוכנה שייציירו את זה כאילו לא היה ולא נברא והכל אני ובאחריותי. בייחוד כשאני נאבקת בשארית הכוחות לצאת מזה. אי אפשר לנזוף בי ככה בגלל ההתמודדות הקשה שעוברת עליי ולטעון שזה מאכפתיות כאילו הופך את זה לבסדר. לא.  אני גם ככה נאבקת למצוא מוצא למצב. זה אולי לא הרושם שמתקבל פה אבל מאבק כמעט יומיומי. בנתיים אין אפילו פגישות. היא בחו"ל. אני מחכה שתשוב ונוכל לתאם מפגשי טיפול. מן הסתם כשזה יקרה אני אבטא את עצמי שם ולא פה.

אודי, לדעתי (והפעם בלי לעניות), מימה לא מזלזלת בחברי הפורום. היא נוהגת לקבל ביקורת ומתמודדת לעיתים עם דברים מאוד קשים שנכתבים לה ועליה, ועושה זאת לרוב בצורה מכבדת. היא גם מודעת לכך שהיא תקועה בלופ, ולדעתי די חסרת אונים מול זה (וכמובן סובלת מאוד). משהו בהודעה של מאי צרם גם לי. ההודעה הייתה שיפוטית מאוד, ולדעתי גם מזלזלת. זה לא אומר שאיני מסכימה עם רוב הדברים שמאי כתבה, אבל משהו בצורה שהיא התנסחה, הכעיס גם אותי. מימה - סורי ששוב חוזרת על זה, אבל הייתי קובעת במקומך פגישת ייעוץ עם פסיכיאטר. מה יש לך להפסיד??? אולי זה יעזור גם עם הבולמיה. לילה טוב, נטע.

שוקלת את האפשרות להעזר בתרופות. לא הייתי רוצה להגיע לזה אבל אם לא יחול שינוי לטובה גם אחרי שאחזור לטיפול אז ייתכן שאעשה את זה. נראה איך ימשיך מכאן. מאחלת לך רק בריאות ונחת. את מקסימה ברגישותך.

אודי, אתה יודע שאני עדיין לא יודעת בדיוק אם אני מרגישה געגועים או כמיהות.. ואולי גם געגועים וגם כמיהה ? יכול להיות מצב כזה אודי? אני מתגעגעת גם אליך וגם לאמא צביה. שניכם בחופש בשלישי. עם אמא צביה אפגש היום בערב.. זה מרגיש מליון זמן.. אתמול פתאום הרגשתי אליך געגועים מאוד מאוד חזקים. (יש בי קול ששואל : איך יכול להיות שאת מתגעגעת לאודי ? הרי לא נפגשת איתו בפועל ולו פעם אחת ? ) ועדיין..הרגשתי ממש געגועים אליך. פתחתי את האתר שלך וגיליתי שהעלית את ההרצאה שלך בכנס פוטותראפיה שמישהי דיברה עליו פה בפורום. הקשבתי להרצאה שלך. וואוו.. באמת מרתק !!! גם התוכן ריתק אותי וגם האופן בו דיברת.. צליל הקול, החיוך, שפת הגוף שלך, הכל.. כשבמצגת נראו במשך זמן רב שני הספרים שלך בשני הצדדים כשבמרכז הדמות הזו .. "כאילו בלי לשים לב" חשבתי לעצמי :מעניין כמה מהמשתתפים ירכשו את שני הספרים שלך בעקבות המצגת "שבלי כוונה" חדרה להם למוח.. אודי, הייתי רוצה שנעשה מפגש קבוצתי אמיתי.כל משתתפי הפורום איתך.. אבל בו זמנית יש בי גם קול שלא רוצה את זה. מפחד. ממה אני מפחדת ? שאולי אם תראה אותי ממש, תתאכזב.. אולי אתה מדמיין אותי כמו ?? אודי.. :(( אני אפילו לא יודעת על מה :((( שלך מקרוב-במבי.

לפחות הנשימה שלי נרגעה קצת... מקווה להירדם עכשיו. תראה מה השעה? לא יודעת מה קורה לי. לילה טוב

כבר כמה חודשים אני רשומה לאתר הכרויות.. היום עשיתי מנוי כך שיש יותר אפשרויות שפתוחות בפניי. בכתיבה אני יותר זורמת ופחות מתביישת, אז חשבתי שאולי זה יעזור. אבל אתה יודע, אני מנסה ולא מצליחה. אמרתי שבאמת אנסה עכשיו, אבל שאם אחרי תקופה לא יקרה כלום, אז אני באמת כבר לא רואה תקווה. זה מחליש וגורם לי להאמין ששום דבר לא מצליח ואולי גם לא יצליח בעתיד. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי לבד. זה קשה. לא רוצה. עכשיו אני בוכה. ודי, אני כבר לא יודעת מה אני יכולה לעשות... מה שבטוח שלא לעד אני אוכל להמשיך ככה. זה לא יקרה. אני לא מתכוונת להמשיך לחיות ככה. אודי תכף ראש השנה כול החגים. ראש השנה זה שלושה ימים!!! אני לא אשרוד אותם. רוצה לטוס לחול, לא להיות כאן, אבל אין עם מי. וגם תהיה לי יומולדת אז (30).. והחיים שלי ככ דפוקים. לא חשבתי שכך הם יראו... וזה מעבר לזוגיות.. מרגישה בכל כך הרבה תחומים שלא מצליח לי. לא טוב. ואני מנסה. היום ביררתי לגבי עבדוה ומחר צריכה להתקשר ויש עוד אחת על הפרק. אבל קשה לי לחשוב שיקרה משהו.. כי בסוף זה לא מצליח. אני לא רוצה את החיים שלי ככה. לא רוצה. אתה שומע אותי????? לא רוצה. ועכשיו אני אנסה לישון למרות שבוכה ולא מצליחה להפסיק וגם שבת באופק וכרגע אין פתרון לאופק. למה לעזאזל אני צריכה לחפש כל שבוע מחדש איפה להיות ועם מי. לא מגיע לי בית משלי.?? מקום משלי? משפחה שלי???

אתה יודע שכל הפגישה בכיתי. ברגע שנזכרת שוב בוכה... לא מצליחה להירגע. וזה קשור לזה. נתתי לה לקרוא ועוד משו

תודה לכם על המקום, התגובות והכל.

מימה יקרה, את יודעת גם לומר הרבה דברים חיוביים וחכמים, ואני רואה שיש לך בפנים שם אוצר. סוריקטה

מימה יקרה, יפה שאת מעריכה, זה בסדר. מעניין שאת חזרת למטפלת הזו, ממש מוזר, את הרי שונאת אותה לא? את יכולה להסביר מה הולך בניכן? היא ערה לכל מה שאת מרגישה? כי לא ענית על זה...נכון שהתחלת והיא יוצאת לחופשה למרות שבדרך כלל לא נוהגים כך, אבל זה קיץ והמלחמה לא אפשרה לאף אחד לצאת....אז קבלי גם את זה בהבנה. מקווה שתצאי מהבלאגן החשיבתי שלך...אוהבת מיכל.

מתרגשת משתיכן.. שוב- תקווה... רגישות.. אנושיות..

שלום, אני מטפלת בתינוקת מתוקה בת שנה וחצי (מגיל חצי שנה) חשוב לציין שיש בינינו קשר טוב ואני מרגישה שנעים לה איתי. בימים האחרונים יש לה התקפי כעס (לא יודעת אם זו המילה הנכונה) היא מתרגזת עלי (ללא כל סיבה ) ולא רוצה שאתקרב אלייה- זה קורה בימים האחרונים מאז שדודתה מגיעה בבוקר לארגן את הגדולה (במקום אבייה שנמצא במילואים) - היא נצמדת לדודה שלה ורוצה רק אותה, מתרגזת ולפעמים בוכה כשאני רק מתקרבת, לא מוכנה שאאכיל או אארגן אותה ורוצה שרק דודתה תהיה איתה. חשוב לציין שעד עכשיו (כשאביה של התינוקת היה בבית)זה לא היה קורה והיא לא הביעה כלפיי "אנטי" שכזה.. לפעמים רצתה את אבא שלה אבל ממש לא דומה למצב עכשיו . בבוקר היא מקבלת אותי יפה ונראה שהיא שמחה לראותי אבל מהר מאד מצב הרוח שלה מתהפך. אינני יודעת כיצד לנהוג משום כשאני מתקרבת היא מתעצבנת עוד יותר וכשאני מתעלמת אני גם מרגישה שזו לא הבחירה הנכונה.. חשוב לציין כי ברגע שאני איתה לבד היא חוזרת לעצמה- חייכנית, משחקת יפה ואפילו מחבקת אותי.. אשמח לקבל עיצות כיצד עלי לנהוג משום שאני מרגישה שבימים האחרונים אני ממש צריכה להיאבק איתה.

(כותבת ממשתמש חדש כי שכחתי את הסיסמא.) בכל אופן, אני חושבת שאני מגלה הרבה סבלנות כלפייה ואמפתיה, העניין הוא שגם בדרך הזו היא ממשיכה להתרגז ולא מוכנה לשתף עמי פעולה או אפילו שאשב ליידה.. האם כדאי להניח לה עד שדודתה תצא מהבית? זו מעין ברירת מחדל אבל אני חושבת שאולי זה הפתרון הנכון משום שאני לא רוצה שזה יפגע בקשר הטוב שלי איתה

איך מרפאים את הרגשת הבושה? לפעמים אפילו אם שואלים אני כבר אומרת באופן אינטלקטואלי שכן, הייתי בטיפולים פסיכולוגים ויש לי התמודדויות על רקע נפשי, יש אפילו פעמים שאני מציינת מול אנשים שאני מקבלת מביטוח לאומי קצבה, כי איכשהו זה עולה, מישהו שואל משהו.. ואני נראית נורמלית ומיושבת כזאת. אנשים לא היו מנחשים. אח"כ אני חוזרת הביתה ללבד שלי ואיכשהו אני לא מצליחה לעכל שום דבר ברמה הנפשית. אני נכות? אני חיים כאלה עקומים התפתחותית? וכבר בת 30 פלוס.. אני אוכלת מקיאה ובוכה, וקוברת את עצמי במיטה ועולות מחשבות ואני כ"כ לבד במן פיצול פנימי כזה. כן, אני נראית סבבה כזאת, רגילה ונורמלית כזאת. ורק שאני לבד בחדר הבכי לא מפסיק אני לא מסוגלת לעכל. אודי אולי הכל היה טעות? אולי זה היה טעות? אולי הפסיכולוגית מעולם לא הייתה צריכה ללחוץ עליי באופן לא מותאם מתוקף סמכותה שאצא לעבוד והעוס"ית לא הייתה צריכה להציע לי לעבור תהליכי הכרה בנכות נפשית וזכויות . אולי היה הרבה יותר טוב אם הפסיכולוגית דאז הייתה פשוט מסבירה לי את הסיבות למצבי וגם מסבירה מהו טיפול פסיכולוגי כמו שצריך במקום לכפות עליי התערבויות מעמדת הסמכות שלה . אודי אם אצליח אי פעם לגרום לך להבין שעברתי משהו מאוד לא בסדר, מחוץ לטווח העיכול וכל תחושת הזהות שלי משובשת עכשיו והנפש מיוסרת. העובדות הן שכן- היו לי מצוקות רגשיות ועדיין יש, ואני מקבלת קצבה ולצערי עדיין יש לי התקפי אכילה. אבל אני לא מצליחה לעכל את הדברים האלה ומתגעגת לימים בהם רציתי לעצמי חיים טובים ותחושה של ערך והצלחות. רציתי שיהיה לי טוב. איך יכול להיות שאדם נכנס לטיפול פסיכולוגי עם רצון 'חף מפשע' שיהיה לו טוב ובמקום שכך יהיה משחזרים לי דברים איומים ונהיה רע והתפכחות פתאום שהעולם זה משהו אחר ממה שהוא חשב, שהכי חשוב היכולת ליצור קשרים ותחושת הזהות המגובשת של אנשים זה מה שקובע גורלות ואיכות חיים ולא ציון כזה או אחר במבחן. אבל עכשיו בעיה של בושה. אני לא מצליחה לעכל שהיו לי כאלה חיים. היה יותר קל וברור מתי שכל מה שרציתי היה לרזות. למרות שתמיד גם רציתי לטפל, אבל לא ידעתי שלהיות מטפל זה אומר ביד אחד להשמע אמפתי בשניה להציב גבולות ולתסכל. חשבתי שזה רק החלק של התמיכה והטוב. אודי המודעות מכאיבה לי כבר שנים. אני מעמידה פנים שאני סבבה כמו כולם כלפי חוץ אבל כשאני לבד יש בכי ועוד בכי. אודי מה עושים? והמטפלת בחו"ל... הגברת בחופשה. בקושי הספקתי לחזור אליה וכבר היא לא זמינה. האנשים שזקוקים למטפלים הם פשוט אומללים. איזה כיף לאנשים שפשוט חיים את חייהם בלי להזדקק לתמיכה והחזקה הנוראית של מטפלים. לפרקטיקת 'התמודדות עם חסר' הארורה הזאת. זה בכלל לא מה שהייתי צריכה. אבל מי שואל אותי? נכנעתי. שפסיכולוגים יאנסו עליי איך שהם מבינים 'מה מטופל צריך'. באמת שאין לי כח יותר לכלום. הסבל שבר אותי. ניצחתם. אני מספיק חלשה כדי לא יהיה לי אכפת שאתם משפילים אותי בשביל טפטופי תמיכה. נצחתם. רצחתם לי את האגו. לא נשאר טיפת כבוד עצמי. לא נשאר כלום. הזדקקות טהורה וכאב וייסורים והמתנה להוד מעלתה שתשוב מהנופש שלה כדי שאולי אזכה לקבל ממנה יחס ועזרה לשפלת ערך כמוני שלא שווה כלום ולא מסוגלת לעזור לעצמה. אדם שלא מסוגל לעזור לעצמו הוא אבוד כזה, נמאס לי לסבול. אכלתי המון היום. זה עוזר להרגיע ולאפס רגשות אבל יוצר בעיה חדשה של עליה במשקל וגם זה מדכא. נראה לי מחר אני יצום. שמשהו יצליח לי כבר .אפילו לרדת במשקל כבר אין לי כח. אני אלך לקרוא משהו, או לישון. שוב דמעות. מתי יפסיק כבר..

... לומדים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. לומדים לקבל חלקיות. לומדים להזדקק לזולת ולפסיכולוג בפרט. ושזו לא השפלה. חוצמזה, מימה, בושה אינה בהכרח דבר רע. לעתים, לדעתי, שווה לבחור להסתיר ולא לפתוח הכל בצורה כל-כך גלויה, 'אקהיביציוניסטית'. אני מאמינה שהאיזון במשקל מגיע יחד עם האיזון הנפשי, ולשם כל דרושה עבודה קשה. לפחות נראה לי שאצלי זה כך, אני די מאוזנת במשקל בשנים האחרונות ונראה לי שזה קשור לתרומתו של הטיפול הנפשי שעברתי. כנראה שזלילות וצום/הקאה – שני קצוות – אינן הדרך הבריאה. סוריקטה

ממליצה לך (ובכלל לכולכם) להכנס לאתר של אודי ולהקשיב להרצאה שהוא נתן בכנס בפוטותראפיה. אודי מדבר בדיוק על הפרעות אכילה (אנורקסיה ) כסימפטום של התנגדות לצורך בהזדקקות ,כתגובה לצורך בתלות/הזדקקות בינקות שלא מצא מענה נכון ע"י הדמות המשמעותית עבור התינוק (האם). האנורקסיה כאקטינג אאוט .התנגדות מוחלטת לחלקיות. או שאקבל ה-כ-ל מדמות המטפלת .אם לא ,מוותר על הכל. לא רוצה כלום, ו"אסתדר בעצמי".. הרצאה מרתקת ביותר. ואודי, אם טעיתי בגדול ופירשנתי מאוד לא נכון את דברייך. בבקשה, האר עיני. (אבל באופן שלא ארגיש מפגרת, טוב ??? )

אודי?

בימים האחרונים התרגשו עלי צרות צרורות, מי שאין לו ילדים לא יודע כמה יכול להיות קשה בחיים. עכשיו באמת הייתי רוצה לבכות. אני לא בוכה אף פעם, אף פעם לא באמת מרגישה אהבה למרות שאני מאוד רוצה לאהוב. במקום להיות עסוקה בדברים אמיתיים עסוקה בפגיעה בתדמית שלי כאם המושלמת (זו האמת המרה וזו גם לדעתי הסיבה לצרות). אולי אני בכלל חייזרית. האם אתה חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור במקרים כאלו?

מי שאין לו ילדים-זה עלול להיות קושי משמעותי בפני עצמו... ובכלל,כל אחד ומצבו הוא-בשביל מה להשוות ככה?

קודם כל תודה. זה קצת מביך לא הייתי ממש בפוקוס כשכתבתי . ההודעה הזו נכתבה תחת השפעה של כדור הרגעה די חזק הרגש המרכזי היה שהראש שלי מלא בעננים והוא לא ממש קשור לגוף. בכלל לא התכוונתי לעשות השוואות אך אני מקבלת את ההערה של רוני יתכן בהחלט שבשביל אנשים מסויימים הצרות שלי הם "צרות של עשירים" משום שיש לי ילדים. זה אומר שאני צריכה להרגיש ממש טוב ולהפסיק להתבכיין ברגע זה.

באמת. אני בטוחה שכן

אבל זכרי מימה, שלפעמים, כאשר דברים אינם מטופלים יש להם נטייה דווקא להתעצם, להתקבע עוד, להחמיר ולהחריף עם השנים. סוריקטה

אודי, יש לי צורך לנוח בגזע העץ שלך.. אני יודעת שאם הייתי מבקשת ממך ,היית מזמין אותי עם חיוך טוב ורך בעיניים.. אני מרגישה את זה.. אז קיבלתי את ההזמנה שלך ואני נחה בגזע העץ שלך.. זה נעים.. מרגיש לי עטופה, מרגיש שקט טוב כזה..רוגע,שלווה.. כמו אצל אמא צביה.. מאחלת לך לילה רך.. שלך-במבי.

הי במבי, אפשר גם? ביחד? רוצה בהזדמנות זו להודות לך, וגם לסיגל, נעמה וסנופקין המתוקות. וגם לך, אודי היקר. שלכם, סוריקטה

מימה ככל הנראה את סובלת מOCD. יש לזה טיפול תרופתי מצויין. תדאגי לעצמך. בחיאת. הילה

הי מימה, בלי שהתכוונתי זה יצא בוטה מאוד.מצטערת. אני בעצמי נוטלת תרופות נגד דיכאון וחרדות. הכוונה שלי טובה. אבל הדרך לא משהו..... שוב סליחה הילה

תרגישי טוב

אודי, אני יודעת שאני עסוקה בפיתוי וכל רמז לכך (שבד"כ רק בראש שלי) מעורר בי חרדה. אז מה עושים? הרי ברור שזה כתוצאה מכך שהגבולות שלי נפרצו כל כך הרבה פעמים בגסות ע"י מי שהיה אמור לשמור עלי. אז אתה חושב שזה לא רעיון טוב להיות מטופלת אצל מטפל גבר? זה בר תיקון? מבולבלת עכשיו. נטע.

עוד תראה אותי? הרגע חזרתי.. הרגשתי כאילו הייתי בתוך עולם אחר. ישבתי בעיניים עצומות, כמעט ישנה. דווקא דיברתי. זו הייתה הרגשה מיוחדת ואחרת... זה כן קרה, אבל הפעם הרגשתי את זה יותר.

במציאות אני לא ככה. נעשיתי קצת יותר פייסנית

מרוב שאת מככבת פה אני כבר לא יכולה שלא להגיב . אמנם אני לא פעילה בפורום אך קוראת פה מדי פעם . יש בי חלק שמזדהה אתך כי אני עברתי את הקטע של השחזורים בטיפול , ומרוב שהמציאות סתרה את מה הניצול שכביכול הרגשתי לא טרחתי לספר למטפלת כי פחדתי שיאבחנו אותי חלילה במשהו ,עד שיום זה התפוצץ ופלטתי בכעס " את ניצלת רגע של חולשה כדי להחתים אותי על טופס אשפוז למרות שאמרתי בפירוש לא! " . זו הייתה נקודת המפנה ביחסים שלנו ברגע שהבנתי שזה שיחזור למדתי לתרגם לעצמי את המציאות . יענו לנתח את התחושות שלי למול המציאות , עד היום התחושות ניצול האלה קיימות אבל הפעם אני מכירה במציאות אך במקביל גם מכירה בתחושות שלי . אני אומרת למטפלת שלי מתי אני מפרשת את זה כשחזור למרות שהתחושות לא תואמות את המציאות , והיא דווקא מכוונת אותי יותר לתת חלק לשחזורים ולתחושות למרות שהן לא מיישרות קו עם המציאות . להגיד לך ת'אמת המטפלת שלך לא עשתה כלום מלבד לעורר מפלצות רדומות שכבר היו קיימות בתוכך . המצב לא ישתנה אם תמשיכי לצאת על כל המטפלים , הוא כן ישתנה אם תצאי מעמדת הקרבן ותתחילי לקחת אחריות על החיים שלך . תתני מקום לזעם אבל מולה ובצורה מכבדת . בלי להאשים, בלי להכליל . רק ספרי לה מה קורה לך מולה . טיפול לאו דווקא שחזור יחסים מהעבר , זו גם "טירונות" לחיים . אני שנאתי את המטפלת שלי , אהבתי אותה , כעסתי , נקשרתי ועברתי אתה חתיכת דרך ולא רק אני אגב אלא גם היא . אני אישית לא הייתי מגיבה על ההצפות שלך , הייתי מציעה לך את כל מה שאת מרגישה לבוא ולהגיד לה . הפורום הוא לא מקום לטיפול , תאמיני לי שאני כבר עשיתי זאת לפניך בפורום אחר . פשוט תביאי את זה לטיפול . את תראי שבהמשך את תצליחי לבנות את הגבול שלא יאפשר לאף מטפל לגרום לך עוול , עוול שאין לי שום צל של ספק שהיא גרמה לך בלי כוונה. אם תעשי זאת אני מבטיחה לך שיום אחד עדיין יהיו שחזורים אבל לך יהיו גבולות ואת לא תפחדי יותר ממטפלים כי תדעי להגן על עצמך. הכעס והפחד נובעים מחוסר יכולת להגן על עצמך ממה שמתעורר אצלך וזה לא יקרה בפורום בחיים . בהצלחה

שיבנה בית מקדשינו במהירה וכל בית שחרב יבנה מחדש. יום מתאים להתאבל... חלום

אמן!!

אודי כל פעם שאני יוצאת מהחדר בסוף הטיפול אני נפגעת הייתי רוצה שהוא יהיה חבר לחיים או בן זוג אני יודעת שזה לא יהיה וזה לא הגיוני ואז אני לא מדברת על זה..... ובסוף אני נשארת עם זה לבד פלונטר הילה

היי הילה, אולי זה לא הגיוני, אבל הרצון הגיוני, לא? נעמה.

עשו צחוק מנפשי בטיפול פסיכולוגי! במקום להסביר לי דברים! במקום להסביר אמיתות התפתחויות ולעזור ממקום של ענווה. למה לכל הרוחות היא עשתה ממני מטומטמת וישבה שם להנאתה וצפתה בי כמו עכבר מעבדה שלה. לא מבינה בכלל איך לעזור. איך לכבד. לכבד! עשו ממני צחוק. אנשים שמשתעשעים למראה אחרים מתעוותים בבלבולם

שמת לב למה שאת עושה כאן?? האין מנוח בהתגלמותו.

ניראה לי שיש סיכוי שיש לך ocd מחשבתי לכי לטיפול קוגנטיבי התנהגותי.. ואפילו אולי טיפול תרופתי בכדי לצאת מהלופים המחשבתיים שלך.

אני מבינה שבאופן טבעי הייתי אמורה לכמוה ליחסים אנושיים אוהבים ואינטימים בצורת זוגיות וילדים, אך ללא ערך עצמי ותחושת מסוגלות יציבה לא ניתן להכנס ממקום בריא לאלה. המוני אנשים פועלים ממקום לא בריא. לפחות אני נזהרת

הרגשתי איך אני רוצה ומבקשת לחיות והיא כופה עליי עם התסכולים שלה למות. במקום לעזור לי והם קוראים לזה שחזור אז למה היא לא הסבירה לי לכל הרוחות מה קורה בתוך התופת הרגשית של חוסר פשר? זה מה שאני זוכרת עמוק בפנים. אלה הדהודי הזכרון שאילצו על נפשי. בכח. במקום לעזור לי. מזל שלא ויתרתי. איך אפשר לכל הרוחות לוותר? איך אפשר לרצוח תקוות ולקרוא לזה 'עבודת עיבוד אבל והשלמה' אם ההרגשה שהרגו לך את כל החלומות ושלחו 'לתפקד'? זאת הייתה אחריות שלה להיות קשובה שם ולודא שלא אחווה את הטיפול בצורה פוגענית שכזו. במקום זה היא נכנסה למגננות והתנכרויות והפקירה. אני את המחיר על שגיאותיה כבר שילמתי. עכשיו נותר לעשות כל שבכוחי לעולם לא לוותר ולעבור הלאה. לא פניתי לטיפול פסיכולוגי ארור כדי להקריב תקוות ולהשלים עם 'מציאות' כמו שהפסיכולוגים מגישים אותה בדחיפה כוחנית לגרון. שחזור..אני מחכה לה. לפגישה. שתתקן את הזכרון הזה :/

מימה יקרה, אני חושבת (וסליחה שאומרת את זה בכזאת בוטות), שכדאי לשקול טיפול תרופתי. ללכת לפסיכיאטר ולספר לו על החשיבה האובססיבית שלך, אולי ניתן לעזור לך עם טיפול תרופתי. נטע.

יש דברים שעלינו להשלים ולהתאבל עליהם.הרי אנחנו מבינות שלעולם לא נהיה יותר ילדות קטנות של אימא ואבא מבינים,מגנים ומכילים.על זה בערך עלינו להתאבל,כל אחת והסיפור המורכב שלה והאבדנים הפרטיים שלה.אבל(!)טיפול כן(!)מאפשר עם הזמן לרפא את הפצעים,להכיל את החלקים שכל כך קשה לנו לחיות איתם,לבנות את עצמינו,את האישיות שלנו,לעשות את הילדה שלנו כחלק מהאישיות.החור מתמלא עם הזמן,מימה!!!תאמיני לי.מתמלא אם עובדים קשה ולאורך הזמן.אם נלחמים עלמנת לסמוך ולאהוב למרות הכל.מטפל\ת לא יכול לקחת מאיתנו את העבר שלנו,הוא\היא יכול להיות איתנו שם,להבין ולהכיל,יכול לעזור להבין את עצמינו.טיפול יכול להחזיר לנו בטחון בעולם.בהתחלה את מרגישה שעולמך אבד,חרב ...אחרי זה מאחורי הסבל הזה את מתחילה לראות את עצמך.יש המון המון דברים שטיפול כן()בונה עם הזמן...לא צריך להשלים עם הגהנום הפנימי צריך לחפש דרך לצאת ממנו.הבנת משהו?יש דרך לשקם את הבית שחרב,מימה.עברתי את זה...נלחמתי בטירוף וממשיכה להלחם... מקווה שתמצאי את דרכך בעולם. חלום(ים)בחיבוק

אז נפגשנו אתמול...והיה בסדר...... יש משהו נורא מוזר שדווקא שהייתה מעין הפסקה של חודש, אני הרגשתי שאני מעבדת לבד קצת דברים, אולי לפעמים טוב לעשות קצת הפסקות למרות שהן מאוד קשות? עכשיו יהיה רצף, חוזרות לשגרה, פעם בשבוע. תודה לכלכם שקראתם אותי, תודה אודי שאתה תמיד מקבל אותי ועונה, במיוחד כשהיא איננה... הייתה פגישה טובה, הרגשה טובה שחזרה, פעם ראשונה שהצלחתי ממש להתמודד עם כך שנסעה, להחזיק את הידיעה שתחזור ובכלל שוחחנו על הרבה דברים שמתחילים להיות טובים...הטיפול עוזר :) שוב, תודה לכלכם שאתם פה...המקום הזה חשוב כל כך.. אודי, בהחלט יש לך הרבה אחריות אבל אני חושבת שגם סיפוק לא? ואתה חשוב עבור רבים...יכול לחוש את האהבה כלפייך? מיכל

שלום. קוראים לי אופק, אני בת 17. יש לי תחושה חזקה מאוד שאני לא הולכת לחיות הרבה זמן. אני לא בטוחה עד איזה גיל, אבל אני ממש מרגישה בטוחה שאת גיל 27-26 לא אעבור. אני לא אובדנית ואין בכוונתי להתאבד עד הגיל הזה, אבל אני פשוט מרגישה שלא אחיה עד אז. אידרס או משהו.

אני זוכרת שקראתי פעם שפרויד היה בין הראשונים שדיבר על טראומות מיניות והשפעתן ההרסנית על הנפש. אח"כ הוא נבהל (מהתגלית שלו עצמו) ו"נטש" את המטופלות שלו. אודי, אחת משש נשים עוברת / עברה התעללות מינית. הנתונים האלו מחרידים. אנחנו נכשלים כחברה בהגנה על הילדים שלנו. זה אגב, הרבה יותר מלחיץ אותי מאיום המנהרות או מהרקטות. אוייב מבית עם פנים של "השכן החביב ממול" הרבה יותר מעורר בי אימה מאיזה מחבל עלוב. אודי, הלוואי והיה לצידי צבא חזק שהייתי ילדה קטנה. הלוואי והייתה כיפת ברזל. הלוואי ומישהו היה שומע אותי ומציל אותי ממנו. מציל אותי מעצמי. עכשיו אני נלחמת להציל את מה שנשאר ממני. אני לא מוותרת. קשה לי אודי. לי אף אחד לא נותן הפסקות אש הומניטריות. נטע.

ידוע שהוא בגד באמון המטופלות עם הפחדנות שלו. ג'פרי מייסון כתב באחד הספרים שדווקא הוא נותר נאמן לתפיסה לפיה ההתעללויות היו ממשיות ולכן הוקיעו אותו. גם פרנצי לקח את מצוקות המטופלים הרבה יותר ברצינות והאמין שהטראומות היו ממשיות, היו לו הרבה חיכוכים סביב זה מול פרויד. פרויד חשש לאבד את היוקרה והמעמד שלו והפקיר את האמת של המטופלות והתחיל להתייחס לזה כאילו היו פנטזיות מהדימיון. זה המידע שאני קראתי.

אז אולי עוד יהיה בסדר אם היא לא שוב סתם תשב שם מהצד אדישה בזמן שאני טובעת. אם היא תתאמץ למצוא את המילים המתאימות והנשימות המתאימות ותחזיר אחדות ורצף שלאחר השבר ושוב תהיה תקווה וגם זמן ותקווה וטוב.

אני חושבת שאת עושה טעות גדולה-הגיע הזמן שמישהו יאמר לך את האמת המרה-הפסיכולוגית אינה הסיבה לבעיות שלך והיא גם לא חייבת לפתור אותן. היא לא עומדת בלחץ שלך-אבל שתיכן עושות טעות חמורה.אם את כל כך בטוחה שהיא כשלה,למה את חוזרת? עזבי אותה.קחי אחריות על הבעיות שלך ועל החיים שלך.אף אחד לא חייב לפתור לך שום דבר.היא ניסתה,ולא הצליחה. האם זו רק אשמתה?מסופקתני. מקריאת כל ההודעות שלך אני משוכנעת שיש לך חלק גדול מאד בכשלון.זה נשמע אולי אכזרי-אבל נראה לי שכדאי לך להכיר באמת. תרפי ממנה. פשוט תרפי.שום דבר טוב לא יצמח מהרדיפה הזו. תמר

ניסיתי להרפות! חוזרת אחרי מעל שנה שלא הייתי אצלה וניסיתי לשווא להמשיך אצל מישהי אחרת שאמרה לי בדיוק מה שאת אומרת- שעלי להפרד ממנה ולהרפות וזה הכי טוב. דיבורים לחוד ומציאות לחוד! אי אפשר להנחות כך אנשים להפרד בלי שהמוכנות הנפשית קיימת. אם כבר אז זאת הטעות ולא הכמיהה לתקן משהו.

אני קיבלתי ממנה טיפול לא מותאם וגרוע. גם היא יודעת. והיו לכך השלכות ממשיות על חיי. על האופנים שקיבלתי החלטות וחוויה שקפצתי לפעול תגובתית מחוץ לטווח העיכול של השתמעויות של דברים. ובעתות זעזוע קשה כשניסיתי/מנסה לעכל, כשנזקקתי לה לעשות סדר בבלאגן, היא הפנתה לי עורף והפקירה אותי וכבר לא עמדה שם לרשותי. אלה חוויות שחקוקות לי בזכרון הרגשי. כיצד חיפשתי נואשות חבל הצלה שיימשה אותי מן המצולות והיא לא נאותה לאפשר לי להעזר בה כדי לאסוף ולארגן את רוחי כושרי וזהותי לאחר הזעזוע. נעזרתי במטפלת אחרת באופן תקופתי כבטלאי שמכסים על קרע כאשר מתחת לשכבה זו לא זכיתי לחוות איחוי אמיתי. הנפש מצאה לה פתרון בצורת יצירת טלאים של חיפוי על פצעים וסקדים . רקמות צלקתיות ממעל אך ללא ריפוי אחיד שלם ומעוכל ממתחת ובעומק. שתהיה לי תחושה של ערך. אמיתית. אהבה עצמית. מסוגלות עצמית. ערך. ריפוי הזכרונות הרומסניים והשבת התקווה. אינוס המסר ש'אין זמן' חיבל בחוויית התקווה שלי. מנסה להרגיע את עצמי שיש. יש זמן. ואם יש עכשיו אז בוודאי שהיה גם לפני 3 שנים כאשר היא כפתה בעקשות את המסר שאין על הכרתי. לא בטוחה בכלל שהיא הבינה מה עובר עלי שם. זה היה מאוד מבלבל. גם עבורי.

אם היא כזו גרועה למה את חוזרת אליה?????

אני קשורה אל דמותה בנפשי וה'קלקול' חל אצלה ולכן גם התיקון לתפיסתי אמור להיות מקושר לדמותה, אחרת אין חוויה של רצף אלא קיטוע בלתי נסבל. אני לא הולכת כי אני חושבת שהיא מוכשרת במיוחד כמטפלת אלא כי דמותה הפכה משמעותית אצלי בזכרון ואני רוצה זכרון אחר שיחרט ממנה ולא מה שהיה . מה שהיה לא מהדהד בי דברים טובים. צריך לתקן את זה.

אודי, נזכרתי בעונה הראשונה של "בטיפול", בסצנה שראובן מתיישב לצד נעמה. יושב קרוב קרוב אליה. זה עורר בי חרדה. לא יודעת למה נזכרתי בזה. באותו היום, הלכתי לטיפול והרגשתי לראשונה, פחד עצום. פחד ממנו. הלב הלם בחוזקה ולא הצלחתי לדבר. רעדתי מקור, והוא נראה לי בן אדם זר. ובתכלס, זה מה שהוא - בן אדם זר... ובבן אדם הזה אני אמורה לבטוח?! אודי, אתה אוהב את המטופלים שלך? אהבה זו מילה "גדולה" מדי, ובכל זאת... אגב (או לא אגב) - בהתחלה נבהלתי שכתבת שאני "מתוקה". אח"כ קראתי שוב וזה הרגיש נעים. הרגשתי שזה בא לך ישר מהלב. זה שימח אותי מאוד. לילה טוב אודי יקר. נטע.

קראתי את הודעתך ומשהו לכד את עיני.. משהו שלא קשור ממש לתוכן הודעתך.. מקווה שלא יפריע לך..אם מפריע, תתעלמי מדברי אלו ,טוב? צפיתי בפרקים של "בטיפול" יותר מפעם אחת.. "אבחנתי" את המטופלים על הפרעותיהם השונות.. ניסיתי גם לצפות על סוגי העברה השונים של המטופלים. את נעמה "אבחנתי" כבעלת הפרעה נוירוטית, הסובלת מתסביך אדיפלי, והעברה שפיתחה לראובן היא העברה אירוטית. אני הזדהיתי מאוד עם איילה. (מעניין, אפילו עם השם שלה אני מזדהה, מזכיר לי קצת את במבי ) "אבחנתי" את איילה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. משהו מנעמה ש"בטיפול" מדבר אלייך ? (כמובן תעני רק אם בא לך ) במבי.

יש לי מחשבה שעוברת לי בראש מפעם לפעם כבר המון זמן, ואני יותר ויותר מאמינה בה; נראה לי שכדי לצאת מהביצה ולהתחיל תהליך של שינוי טוב, אני צריכה להיות לגמרי בקרקעית. להגיע לאפס, להתרוקן ב100% . רק אז אני אצליח להביא את עצמי לעשות משהו מעשי למעני. אם כי, ייתכן כמובן שאז לא אהיה פנויה אפילו לחשוב על שינוי... מה אתה חושב? יש בזה איזשהו הגיון?

היי נעמה, הסקרנות שלך נעימה ומקרבת! מקווה שלא הרגשת צורך להיות מין מארחת כזאת שבאחריותה לדאוג שלכולם יהיה מקום נח. ושלום גם לך אודי, את ההצטרפות שלך לבקשה של נעמה חוויתי קצת פחות בטוב, לחלק השני של המשפט שלך יש פוטנציאל של פציעה- כאילו מה אני נופלת עליכם ככה מהשמיים. יודעת שההודעה שלי היתה קצת תלושה, מאיפה באתי פתאום עם ההקדשה האישית הזו. האמת שפשוט הרגשתי שאני הוא לא הדבר החשוב ולכן לא עשיתי הקדמות. היה שבוע קשה במישורים שונים של חיינו וגם היתה לי תחושה שעל הפורום עוברת מין טלטלה שכזאת, במיוחד סביב ההודעות של שמלי שנגעה לי בלב. הרגשתי שהקישור שהוספתי יכול להביא איזשהו מרגוע, או סתם נגיעה טובה ורכה ולכן פשוט הקדשתי ושלחתי. אני פה עוד מזמנים שלפני לפני אודי. בהתחלה בהתחלה הייתי "סתם אחת" (יש מצב שסוריקטה תזכור אותי מאז, הייתי קטנה ומפוחדת...) פה עם אודי הפכתי ל"אחת" (היי במבי ומיכל היתה לנו קצת התכתבות אז) וכשהיה צריך להרשם אחת היתה תפוסה וסנופקין נבחר, הייתי פה ממש טיפונת מאז. בקיצור רק רציתי לשלח נגיעה רכה בימים קשים אלו

תודה על ההקדשה זה ריגש אותי באמת תודה

שמחה שקבלת :)

היי סנופקין, ראשית, זו הייתה סקרנות כנה, ואני שמחה שהיא הגיעה אלייך בטוב. :) זה מעבר יפה מ"סתם אחת" ל"אחת", מה אומר המעבר ל"סנופקין"? מוכרחה להודות שהוא בהחלט דמות שמעלה בי איזה רוגע-טבע כזה... אם כבר הלכת על משחק המסכה של אודי, הוספתי את משחק השם (שמאוד מעניין ומרגש בעיני, אגב). נעמה.

כשאני מדמיינת אותך אני רואה מין נעמונת שכזאת:) סנופקין הוא אחד שנודד לו בעולם עם קצב ושעון פנימי משלו. הוא בא לרגע עם הרוגע, הטבע והנוגות שלו ואז מגיע היום ששוב צריך להיפרד ולהמשיך בנדודים. כולם אוהבים אותו רוצים שיישאר עוד ועוד, רוצים להיות בקרבתו. אבל הוא עם כל האהבה שלו ושסביבו נשאר קצת מרוחק ובבדידות שלתוכה אף אחד לא יכול להיכנס... http://www.youtube.com/watch?v=Kh1bekptnnk

שרציתי גם לכתוב (וכמובן שכחתי) שגם שמש מפציעה מבין עננים... נעמה.

אני זוכרת אותך :) גם בתור "אחת" וגם בתור סנופקין ששאלתי אותך אם אני לא טועה אם בחרת בזה בגלל המומינים התוכנית המקסימה הזו לילדים...זוכרת? הייתי במצב לא משהו, אז לא עניתי לך.. סליחה ותודה על הקישור... מה שלומך? אני גם הייתי רוצה לשמוע קצת עלייך, אפשרי? לא ממקום של "מה את נופלת עלינו" ממש לא, ממקום של אכפתיות וסקרנות :) מיכל

בטח שזוכרת. קוראת אותך פה וממש אפשרת לראות את התהליך שאת עושה. מדהים!! המשך מסע מופלא.

אני זוכרת אותך עם הניק "אחת" . אם מותר, הניק סנופקין עבורך, מה הוא ? מה בסנופקין מדבר אליך ? ואם מדברים פה על משחק, אפשר לחשוב על:באיזה ניק אלטרנטיבי הייתי בוחרת אם הניק "שלי" לא שום מה לשימוש.. כשאני שואלת את עצמי שאלה זו... אני עדיין ממש ממש במבי, אבל אם מאיזושהי סיבה זה בלתי אפשרי יותר ,הייתי בוחרת ב עפרה - אולי כשאגדל ויהיו לי רגליים יציבות על הקרקע אהיה עפרה ?? לא יודעת.. ואת סנופקין ? וכולם ? באיזה ניק חלופי הייתן בוחרות ? ואם כבר משחק והסרת מסיכות.. אפשר למי שמתאים ,שלושה דברים שאני אוהבת : * אני אוהבת להיות בטבע, לשבת, להתבונן ולהקשיב... * אני אוהבת לצייר . להשתמש בחומר את הרוח.. * אני אוהבת להיות אצל אמא צביה .האפשרות להיות בכל מצב צבירה. אוהבת את המרחב והחופש הנפשי אצלה. את האפשרות להתבוננות פנימה ,לעומקי הנפש, כשברקע קולה של אמא צביה ,שכמו פנס מאיר פינות שונות... מה אתן אוהבות ? שלכן-במבי.

גם בשבילי את במבי :). עדינות עם עוצמה, רגישות דקה וחכמה, עיניים!! וכל האהבות שלך- יש לך אוצרות יקרים. הייתי פה ממש המון היום אז מספיק לי לכרגע. יש פה חבורה נחמדה תהנו מהמשחק המשותף. תודה במבי..

זה אמור להיות חצי... סיוט

איתך, אנחנו כאן בינתיים....הזמן עובר ושוב יהיו פגישות :)

תודה.כיף לך שאת אחרי..

בשבועות האחרונים אני ישנה דפוק... נכון שלפעמים אני נרדמת בצהריים או אפילו אחהצ אבל זה לא הפריע לי עד כדי כך. בלילה האחרון הייתי ערה עד אחרי 3.. עוד רגע העיניים שלי נעצמות.. יש לי קלונקס ובינתיים לקחתי פעמיים כשלא הצלחתי להירדם. נראה לי שזה עזר... אני יודעת שתאמר שאתה לא.רופא. בעקרון קיבלתי קלונקס מהפסיכיא אבל ללא הכוונה ספציםית מתי לקחת. ראיתי שהם מרדימים.. לא.ככ.מתאים לי לדבר על.זה עם הרופאת משפחה ועם הפסיכיאטרית לא נפגשתי מאז מה שקרה(אם.אתה זוכר, שכחה לשים לי מרשם.ןעוד כל מיני אי הבנות. אני כעסתי נורא) אני עוד לוקחת את התרוםה שנתנה לי אז. קלונקס לקחתי פעם אחת לפני פגישה ספציפית שנלחצתי ממנה ולא הרגשתי כלום ולאחרונה כשלקחתי בלילה אולי כן עוזר לי. אז לא יודעת מה לעשות. לא ככ רוצה לקחת קלונקס ללא תיאום עם הרופאה. אבל מה אני אקבעגישה בשביל זה? וזה לא כזה פשוט. גם איתה אני לא הכי מדברת. ואם כבר פגישה איתה אז צריך לדבר על התרופה הקבועה. ובטיפול אנחנו צריכות לדבר כי אני בכיוון של להפסיק.. כתבתי מהפלאפון וזה לוקח לי שעה אני כבר חצי ישנה. לא רציתי להירדם אבל כנראה שאין ברירה

שלום קוראים לי יקיר מהדרום אב לילד בן שנה נשוי גר אצל ההורים שבהליכי גירושין כבר 4 שנים ( ידועים בציבור) המצב בבית לא טוב יש לי אמא חולת נפש ואבא שכוחותיו באחרונים מנסה להשאר שפוי נקלעתי למצב רגיש מאוד בוא אמא שלי מנסה לעשות הכל כדי להוציא אותי ואת אישתי מהבית זה מתבטא באלימות מילולית, ולפעמים גם פיזית כלפיי וכלפי אישתי, תלונות בלתי פוסקות במשטרה ללא כל לגיטימציה לעבירה פלילית סתם בכדי שאעבור אוגמת נפש ולמען האמת היא מצליחה אני נהייתי חרד ממנה אני שומע את הקול הצרוד שלה בנימה של בן אדם שמעשן כבר 40 שנה וזה מאורר בי חלחלה כל היום היא מקללת בערבית מבטאת במילים יוצאי דופן יש כאלה שיומרו שהיא מנסה לכשף אותנו ולשגע אותנו אני ממש סובל בבית אני עובד לילות לפעמים שאני בעבודה אישתי מתקשרת אליי ופורצת בבכי שהיא לא יכולה כבר איתה ושהיא מנתקת לה את החשמל כל הזמן היו סיצואציות שגם אני הזמנתי לה משטרה על כל מה שאנו עוברים בגללה אבל הם תמיד אומרים שהם מכירים את הסיפור והם מציאים לנו רק לעזוב את הבית ואין להם פתרון למרות שפעם היא ממש תקפה אותי ליד שני שוטרים משכה לי באיבר המין והשוטרים להנאתם הסתכלו מהצד ולא עשו כלום כשביקתי לעצור בעדה ולהגיש עליה תלונה, החודש אישתי התחילה לעבוד כך שבאמת נוכל בקרוב מאוד ובעזרת השם לצאת מהבית ולנהל חיים נורמטיביים ונורמליים כמו כל בני הזוג אבל השאלה מה עם הרגשות? מה עם התחושות הלא נעימות שמתחוללת בליבי ובראשי? האם הצלקת הנפשית הזו תעבור? נהייה לי ממנה קושי בדיבור קושי בלהטבתות אני מרגיש ממש חרדה וטראומה עמוקה, אף אחד כאן לא יבין באיזה עוצמות זה מטבתא לשונאים שלי אני לא מאחל אמא כזאת

פעילות גופנית לצלילי מוזיקה. זה מקל על הנפש, ובעיקר- מנקה את התודעה ממחשבות.