פורום פסיכולוגיה קלינית

אני חושבת שראיתי אותה ליד הבית שלה. ההזוי הוא שאני לא בטוחה שזו היא. יש איזה בית קפה קטן ממש מתחת לבית שלי, היא בכלל גרה מחוץ לעיר. קבעתי עם חברה שם. ירדתי למטה לבית קפה וחתכתי אותו (הוא בית קפה על שביל כזה), כדי לחפש אותה ולחכות לה. לקח זמן עד שמצאנו אחת את השנייה. חזרנו לשם יחד ואז אני חושבת שרואה אותה, עוברת צמוד לשולחן שלה, היא אומרת היי, אני ממלמלת היי, אפילו לא מסתכלת ואומרת לחברה שלי בואי. הלכנו למאחורה של הבית קפה אמרתי לה אנחנו הולכות למקום אחר. היא לא הבינה למה. אמרתי לה כי זו הפסיכולוגית שלי (היא חשבה בהתחלה שזו מישהי שקשורה לעבודה). יש מקום קרוב אחר ורציתי שנלך לשם, אז הלכנו לכיוון, וזה היה ללכת במקביל לאיפה שהאנשים יושבים, ואז ראיתי שהן קמו (הן היו שתיים והיא הייתה עם ילד), אז התיישבנו במקום שלהן, ואני עם הגב כדי לא לראות. שאלתי את הבעל בית אם הן קמו בגללנו, הוא אמר שלא. הוא הכיר את השנייה ולא ידע מי זו האחרת. מה שהכי מוזר לי בכל הסיפור שאני בכלל לא בטוחה שזו היא. מישהי אמרה לי היי, ואני לא יודעת מי זו... אולי כי אני בקושי מסתכלת עליה. וגם עכשיו זה היה לשנייה. אבל כנראה שכן, כי הן קמו והלכו. מצד שני, מה הסיכוי שהיא תבוא לבית קפה מטר מהבית שלי?! והיא גם יודעת שאני גרה ברחוב הזה. מחר אשאל אותה, אם ראיתי אותה אתמול? (מביך שאני אפילו לא בטוחה). ואז אעדכן כאן.. רק אל תצחקו עליי אם זו לא הייתה היא...

היא לא חזרה אליי... קצת מעצבן, אבל אתגבר. כבר לא אתקשר כי עוד מעט ניפגש...

קבעתי פגישה נוספת....יעלו שם הדברים.

יופי. זה ממש משמח שתוכלי לדבר איתה. מה את חושבת??? ;))) הילה

שוחחנו..היה טוב ומכיל..היא יודעת להרגיע..תודה לך יקרה...

היוש, בסוף התברר שזאת ממש לא אחותו......, ממש צחוקים. הפסיכולוג עובד עם עוד פסיכולוגיות באותה קליניקה.יש שם מישהי שאני לא סובלת אותה. אני:אני לא סובלת אותה הוא:מתי את פוגשת אותה אני:לא סובלת את האנרגיות שלה. הןא: :| עדיין לא התאוששתי. חולשה נוראית. אבל לצחוק זה תמיד טוב. הוא היןם: את אלופת ההתמודדויות מקווה שהיום עובר לכם בטוב הילה

אודי פעם לפני שכעשור שנים! שטופלתי במרפאת חוץ להפרעות אכילה נתנו לי שם אבחון בורדרליין. זו הייתה תקופה יותר קשה בחיי שהייתי מבולבלת חרדתית ודכאונית והעובדה שהייתה לי הפרעת אכילה סיפקה לי קצת תחושת זהות אפילו... ברבות השנים האבחון הזה היה חלק מהסיבות שנתנו לי הכרה בביטוח לאומי. אולם אני קוראת על הפרעות אישיות גבולית והרבה מאוד ממה שרשום עליה לא מתאר אותי ובטח לא כיום. מה שהכי בולט לי זה שמתייחסים למערכות יחסים של בורדרליין כמו משהו דרמטי וסוער וכאילו יש איומי התאבדות ומלא אימפולסיביות והתמכרויות. זאת מתוארת כהפרעה מאוד 'פרועה'. אבל אני בן אדם הכי לא כזה. בקושי יש לי מערכות יחסים, בייחוד קרובות. אני הרבה יותר 'נמנעת' בקטע הזה . ואני לא אדם 'פרוע'. וחוץ מהבולימיה בחשאי שעוזרת לי לפרוק מתחים אני לא מכורה לכלום. אף פעם לא איימתי להתאבד ולא ניסיתי להתאבד. יש לי שכל ישר למרות הכל ואני בן אדם שאפשר לסמוך עליו ובסה"כ מאוד ממושמעת וישרה. אני אוהבת לשבת בחדר לקרוא ספרים או לעשות דברים לבד בשקט שלי. קרבה מפחידה אותי. שיכירו אותי, יש בזה משהו קצת מאיים בהרגשה שלי אבל אני נעזרת בשכל לשכך את ההרגשה הזאת ולהסביר לעצמי שמבחוץ בעיני אחרים הכל נתפס כנורמלי בי ואין בי שום דבר כנתפס חריג בי, כל עוד לא מתקרבים, אולי אחרי שמתקרבים מתחילה להתגלות הריקנות ופאסיביות וזה קצת מרתיע אותי שלא יתקרבו מדי. אבל זה לא מסתדר לי עם התיאור הפרוע של 'בורדליין' כמו שכותבים על זה. סערות ודרמות.. אולי טעו לי באבחנה? כאילו נכון שיש בולימיה ובעבר הייתי גם שורטת כדי לפרוק מצוקה אבל עדיין באופי שלי כאדם אני ממש לא 'פרועה' ולא 'איפולסיבית', בטח לא בתוך מערכות יחסים (שאין כמעט..) . אז איך זה מסתדר?

גם אני קיבלתי את האבחנה "המחמיאה" הזו. מסתבר שהפסיכיאטר שערך את האבחון לא טרח לבדוק האם התקיים אביוז מיני בעברי. לאחר כמה שנים שוב עברתי אבחון והרווחתי ביושר את הCPTSD שלי. עם זה כבר יותר קל לי להזדהות. מימה, האם הפרעת האכילה שלך מטופלת? הכתובת שלך אמורה להיות פסיכולוג מומחה בהפרעות אכילה תזונאית שמטפלת בהפרעות אכילה. בולימיה פוגעת בחולה פיזית ונפשית. האם זה מדובר בטיפול שלך? האם יש התייחסות להפרעת האכילה? האם את במעקב של רופא? אל תזניחי את עצמך. את יודעת, אומרים - נפש בריאה בגוף בריא. ברגע שהבסיס שלך (הגוף) רעוע וחולה, אין פלא שגם "הנשמה" מיוסרת. שלך, נטע.

אני בטיפול שנה וחצי. המטפלת שלי עוזבת את המכון שבו היא עבדה עד עכשיו ומתחילה לקבל בביתה !!! מחדר נטרלי, שאינו משקף אותה ומשמש מטפלים נוספים, אני אמורה להיכנס אליה הביתה. עד עכשיו בכלל לא ידעתי היכן היא גרה. והפגישה הבאה כבר בבית שלה... קבלתי הוראות הגעה. מה דעתכם? מקובל? אפשרי? מוזר? זה לא כמו להתחיל טיפול בקליניקה בבית. זה להיכנס פתאום, למקום שעד עכשיו היה מחוץ לתחום.

זה באמת קשה... מקווה שהמעבר יהיה קל עד כמה שאפשר, למרות שברור לי שהוא קשה ואני לא יודעת אם הייתי עומדת בו. אני מניחה שתדברו על זה והיא תעזור לך לעבור את זה.

קראתי את הודעתך ונשמע שזה מורכב לך.. מצד אחד אולי הרבה חרדה על שינוי המקום,שזה לכשעצמו עלול לעורר חרדה גדולה ועוד המעבר הוא לבית שלה..סוג של קירבה.. שעלול לעורר חרדה. מצד שני אולי התרגשות, אולי גם שמחה.. את עוברת לבית שלה... רוצה לשתף אותך במקום שההודעה שלך פגשה אותי :( מתה !!!!! מתה !!!!!! מתה מקנאה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואוו....למה רק שלך מזמינה אותך לבית שלה ???? למה ???????????????????????????? אני גם רוצה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רוצה שאמא צביה שלי תגיד לי..זהו, אנחנו עוברות מהקליניקה לבית שלי, ומהיום את מגיעה אלי לאנליזה ה-ב-י-ת-ה.. את יודעת לימור,למטפלת שלי יש כלב חדש... לא הפסקתי לקנא בו. למה רק הוא אצלה בבית. גם אני רוצה... וואוו... ולימור, אני מצטערת שאני "נופלת"עלייך ככה..את אפילו לא מכירה אותי פה. את חדשה, נכון ? מצטערת שכותבת לך דברים שאולי לא מתאימים לך, אולי אפילו מפחידים אותך.אולי תחשבי עלי בעקבות תגובתי שאני ממש לא נורמלית.. את יודעת מה ? אולי את צודקת ואני לא נורמלית.. אבל, צר לי,הודעתך גרמה לי לפרץ כאב וקנאה בטירוף. כאב וקנאה בלתי ניתנים להכלה :( ואל תבהלי.. תקראי קצת בפורום ותראי שכולן כאן לא מחורפנות כמו התגובה שלי. וואוו איזה כאב.. גם אני רוצה. גם אני רוצה גם אני רוצה להיות בבית של אמא צביה גם אני רוצה גם אני רוצה גם אני רוצה גם אני רוצה

או משא אבל אנחנו מכירים רק את המסע שלנו... במבי, כל אחד פוגש את הכאב במקום אחר, ולפעמים נראה לנו ש... "אצל האחרים זה אחרת". אולי זה אחר, לא בטוח אם טוב יותר. לי דווקא נראה שמה שיש לך עם אמא צביה , אין להרבה מטופלים אחרים. אני וחברותי, לדוגמה, מעולם לא קבלנו מתנה כשהמטפלת נוסעת, או פתק או יכולת לסמס בין הפגישות... בטח לא מספר פגישות בשבוע. כל אחד מקנא ובכל אחד אפשר לקנא. אני מאמינה שאת יודעת איזו מתנה גדולה קבלת עם אמא צביה. היא נשמעת פשוט מדהימה, מדהימה! אין הרבה כמוה, אני בטוחה - ואת זכית בה. ובתכלס? מה זה משנה המקום? העיקר זו המהות, האדם, החיבור.

לימור, מצטערת על התגובה ששלחתי לך. מבקשת ממך, בבקשה, תתעלמי ממנה. "תמחקי אותה מראשך" כן, אני מצטערת על התגובה. כשקראתי את הודעתך הרגשתי שגל של כאב וקנאה גורמים לי לעוורון ולחרשות.. מצטערת.. ובאשר לשאלתך, אני חושבת שאין כלל קבוע. ישנם מטפלים -שהטיפול מתבצע במכון, במרכז כלשהו, בקליניקה פרטית, בבית שלהם.. (וואוו, אני מתה.. די) מה שכן חשוב, שלטיפול יהיה סטינג קבוע. שהמשמעות בין השאר, גם-מקום קבוע. ואם הטיפול הופך להיות באופן קבוע בביתה, לדעתי זה לא מוזר,זה אפשרי ומקובל. אני שמעתי ויודעת על לא מעט מטפלים שהטיפול מתקיים בביתם. אני גם חושבת ששינוי המקום צריך להיות יד ביד עם המטפלת תוך עיבוד שלך על מה שהשינוי מעורר אצלך ועם התמיכה שלה. במבי.

שלום, בנוסף לבעיה שהצגתי לך לפני שבועיים.... אני סובל מעוד דבר שמקשה עליי ביום יום. נניח שאני רוצה לדבר עם משהו... כמו שאמרתי לך קודם יש ברקע תמיד מחשבה על המילים שאני מוציא... אני לא מצליח לנתק את המחשבה הזאת כבר שנים.. נניח שאני יושב בכיתה או בכול מקום אחר ... מתקבעת לי המחשבה שאני צריך להשתין ... ואני לא צריך באמת... ואז בא באמת הצורך .. נניח אני יושב בתוך אוטובוס... מתקבעת לי המחשבה שאני צריך להקיא ואני לא צריך באמת..... כול דבר שאני אעשה תמיד יש מחשבה שתנסה לחסום אותי מהצלחה... או להכשיל אותו באותו רגע... להחריד אותי ... מה זה לעזאזל ולמה זה נמשך שנים ? אני בן 25

מרגישה כל כך נוקשה בתגובות שלי. מרגישה את הרכות בתגובות בין החברות כאן ולא מרגיש לי שאני כזאת. כולן עוטפות במילים שלהן האחת את השניה, מבקשות רשות ברגישות להיכנס ולהגיד מה הן חושבות, אפילו שכל כוונתן לעזור ולהקל. עצוב לי....

את כן כזאת. את יודעת, כשקראתי את התגובה ההיא שכתבת לי, הפתיע אותי שזאת את. דווקא את היית כותבת לי דברים רכים, שתמיד ריגשו אותי וגרמו לי להרגיש יותר טוב. אולי קרה משהו שגרם לך להרגיש ככה פתאום?

אני מתנצלת אם פגעתי בך אז.. מנצלת את ההודעה שלך כאן. סליחה

כשאמרתי שאת כן כזאת התכוונתי לרכה ורגישה, ולא לנוקשה. מקווה שזה היה ברור!

נכון, לפעמים התנהגויות מסוימות מוציאות מאיתנו נוקשות... אבל אני יכולה להגיד לך בוודאות. שאת לא כזאת. זה לא את. המילים שלך כן רכות ועוטפות. ואני זוכרת שבימים קשים לי מילותייך חיממו את ליבי.. רחל.

והרגשתי הרבה חום, הרבה כנות והרבה רגש. הרבה לקיחת אחריות ומודעות. ככה אנחנו בני האדם- מלאים בכעס ובאהבה, ברכות ובתוקפנות. אולי זה מה שעושה אותנו מעניינים כל כך :-) ואגב, נראה לי שגם שמלי הבינה והתרככה וסלחה . אל תחמירי כל כך עם עצמך.

הרגשתי ביקורת ממך למרות שקראתי מספר פעמים לנסות לראות אפשרות אחרת.....כאילו בכוונה אני מלבה את האש כדי שארגיש יותר רע??......אוףףףףף ...... ........אבל עכשיו זה כבר ממש לא משנה כי ההודעה תעלה רק ברביעי. ומעניין שהתשובות דווקא של האחרות היו הרבה יותר מכילות משלך......מצטערת.

אני היום בת 19 וסובלת כבר כמה שנים מ-BDD. הגעתי למצב של ייאוש כי אני לא מצליחה למצוא את המטפל המתאים שיבין את הבעיה שלי לעומק, מישהו שמתמחה בהפרעה הזו. רציתי לדעת אם תוכלו להמליץ על מטפל כזה. זה יציל אותי. תודה.

לפני החופש שלה, בתזמון ממש לא טוב. פעם שערבה ששאלתי אם היא טסה לחו"ל, היא לא הסכימה לומר ואמרה שהדבר על זה היום. שאלתי אותה מה רצתה לומר, אמרה שהיא לא רוצה לענות כי זה לא ישעה לי טוב. אמרה שהיא חשבה על מה שסיפרתי לה (שחיפשתי את הפסיכיא' ואת בעלה במקום העבודה שלהם, שהלכתי למקום שהפסיכו' הקודמת עבדה וכמעט נסעתי אליה הביתה- כל זה קרה בשבועיים האחרונים) ושהיא לא מוכנה שאעשה זאת יותר. אמרה שזה כמו עוד "חוק" שלנו. אמרתי שאני אשתדל.. זה לא כמו הודעה. בהודעה אני יכולה יותר לשלוט (רק פעם אחת מאז שאמרה שלא אשלח ועברה כבר שנה שלחתי הודעה וזה היה כי היא לא ענתה לי ולא חזרה אחרי כמה שע' והיא גם לא כעסה ששלחתי). העניין הוא שאני צריכה אותה.. והיא לא תהיה, אמרתי לה היום בסוף שמה אני אעשה אם אצטרך אותה. היא אמרה שנדבר על זה ברביעי. אמרה לי כמה פעמים שלא תוכל להיות זמינה (ואני שאלתי כמה פעמים כדי לדעת שאין ספק). אתה יודע, אני חושבת שהשעונים שלנו שוב פעם לא מכוונים... גם לא הספקתי לספר לה על החלום שחלמתי שמספרת לי שהיא בהריון. אתה יודע שאני רוצה לטוס? ושבוע שעבר דיברנו על זה ואני בכיתי ואמרתי לה שאני לא נוסעת לבד.. בסוף היא אמרה/שאלה למה שלא תסעי לבד? ואני עניתי "ממש" (בציניות). ואחכ חשבתי על זה שמה שרציתי לומר לה אז היה: "תקפצי לי, תסעי את לבד". היום סיפרתי לה את זה אבל השמטתי את ה"תקפצי לי" ומה היא ענתה? שהיא נסעה לבד כמה פעמים.. (: אבל בסדר אני לא במקום שלה כנראה. לבד לא אסע. ועוד ככ הרבה דברים והיא הולכת ואני אבקש לפחות שיחת טלפון ולא יודעת אם היא תספיק ותוכל לפני שהיא יוצאת לחופש.

תגובתי לפלונטר של הילה- לא עלתה עוד פלונטר? :-)

הי אודי הכנסתי את עצמי לתסבוכת. אוףףףףף באחת הפגישןת האחרונות שאלתי אותו משהו על הפסלים שיושבים על המדף מולו. לא יודעת איך הוא סיפר לי שאחותו עשתה את זה....... בדרך כלל אני נמנעת מאוד מלהיכנס למרחב האישי שלו. מאוד אכפת לי שירגיש בנוח. אבל זה שהוא אמר שזה אחותו זה ממש סיקרן. ואז מצאתי אותה באינטרנט....... ואת המשפחה שלה...... וגם סרטון......... וזה מציף אותי בהמון קנאה שיש לו משפחה תומכת...... בזמן שאני דיי לבד..... ומשפחה כל כך יפה ומהממת...... ואני יודעת שאני חייבת לדבר איתו על זה כי זה יושב לי...... ומצד שני לא נעים לי מעצמי שחיטטתי לו ככה בחיים הפרטיים שלו..... הילה

פעם, באלף הקודם, הצצנו בדפי זהב וראינו את הכתובת, אולי גם את השם של בן/בת הזוג, וזה היה מרגש ושם בערך הסתיימה ה"חקירה". היום, בעידן האינטרנט והפייס קצת קשה להישאר אנונימי וכל אחד כמעט חשוף. מאוד טבעי ואנושי מה שעשית. גם אני הייתי מסתקרנת.

בתור אחת שעושה זאת (או יותר נכון לומר עשתה זאת, היות והיא לא מוכנה לזה יותר), זה מאוד טבעי. אני גם חיפשתי את אודי.. אבל זה גם כולל את האיסור החדש שלי (טוב אני נהנית לומר איסור כי רק כך אוכל אולי להצליח להפסיק). נראה לי שהכי טוב יהיה שתספרי זאת. עליי היא ממש לא כעסה, אלא פשוט יודעת שזה לא עושה לי טוב ולכן לא רוצה שאעשה זאת. יצא ששאלתי אותה שאלות והיא ענתה על מה שהיא חושבת שמתאים. אני חושבת שהיום פעם ראשונה היא סיפרה מעצמה (סיפרה שהיא טסה לבד לחול), אולי בטעות אולי לא. אברר איתה. אני הסתכלתי לה באוטו, ראיתי כמה כיסאות בטיחות יש לילדים, היה פעם בלונים (זה רק דוגמאות, כן?) אחרי שעשיתי הכל ואני יודעת מספיק, כנראה שהגיע הזמן לעזוב את זה אחת ולתמיד. אולי קצת הגזמתי במילים שלי... זה באמת לא טוב שחיטטת (בשבילך!) אבל רק מפני שזה לא טוב לך, לא עשית שום דבר לא בסדר. האינטרנט והפייסבוק חשופים לעיניי כל. יהיה בסדר, את תדברי ותראו איך ממשיכים.

תודה ;)))))) הילה

אם אני מתעצבנת זאת באמת הבעיה שלי. אותי זה הכעיס כי משהו אצלי חלש ויש לי מקום לבדוק את הנושא ביני לבין עצמי כעבודה פרטית שלי. היתה בתגובה שלי חוסר סבלנות וחוסר סובלנות. היה חסר שם קבלה של השני איך שהוא ואיך שהוא רואה את העולם ואת היחסים שלו עם האנשים שמסביבו. לדעתי כל אדם נורמטיבי עושה דברים שבעיניו הם תקינים ומבטאים את העולם הפנימי שלו כשאת אותם המעשים השני יראה כלא נורמטיבים ואפילו לחלוטין לא נורמטיבים. היתה בתגובה של ראיה צרה שיש בה רק שחור ולבן ללא גווני אמצע. אני באמת מתנצלת, ומקווה שתקבלי את התנצלותי. וגם רציתי להגיד לך שתמיד סימפטתי אותך וקיוויתי בשבילך שההרגשה שלך תשתפר. כל פעם שאני רואה הודעה שלך אני מרגישה תקוה, כי רואים אצלך המון עבודה עצמית שאני בטוחה שתוביל אותך בסופו של דבר לרוגע נפשי. מקווה שתביני אותי ותסלחי לי.

זה בסדר.. סולחת.. אני מתנצלת על התגובה שלי אלייך. היא גם לא משהו (סליחה בפני כל העולם שאני כל כך מעצבנת)

שלום, סליחה שפתחתי שוב פשוט ההודעה המקורית כבר התיישנה. ביום חמישי אני פוגש פנים אל פנים את זאת שאני רוצה להזמין אותה לצאת איתי - השאלה אם כדי להזמין אותה לצאת אם היא עובדת בעסק משפחתי שייך למשפחה שלי. תודה.

טוב נו נעבור הלאה..

לה פייסבוק. יש דרך להגיע אליה אחרי שהיא מסיימת את העבודה? להשיג מספר טלפון זה לא בעיה, הבעיה זה לצלצל.. (יותר קל בפייסבוק/פנים אל פנים) אולי אני צריך לגלות את היום האחרון שלה בעבודה ואז אוכל להזמין אותה.

הצפתי אותה.....אמרה שגם הפעם זה יעבור................רע עצוב וקודר...מוצפת.......צריכה מילות הרגעה לא בטוחה שאהיה פנויה לאסוף אותן, אך בכל זאת רוצה....... מצטערת......

מיכל יקרה מאוד מאוד, אני לא טובה בלעודד וגם לא טובה בלהרגיע, אני רק יכולה להגיד לך מה אני עושה ואם זה לא מתאים לך תזרקי. כשאני יוצאת כך מפגישה, אני מגיעה הביתה וכותבת לו מייל (לא תמיד שולחת). פשוט "מקיאה" הכל על הדף. לפעמים עצם הכתיבה עושה לי קצת יותר טוב על הנשמה, ולפעמים, זו התגובה שלו. יש רק אזהרה: כשהתגובה שלו אינה מותאמת, זה "זורק" אותי. אני מרגישה נשמטת ואז מנגנון ההרס העצמי שלי תופס פיקוד. בד"כ זה כן עוזר, ואז אני יותר רגועה. עצובה ומוצפת ביחד איתך. נטע.

שאת איתי...למרות שהתגובה תעלה כבר באיחור.

אודי, אני מרגישה שאני צריכה ממך משהו ואני לא יודעת מה. לא מצליחה לזהות.. אודי.. מה אני צריכה ? משהו.. משהו שאני לא מוצאת לו מילים.. אודי.. משהו.. :( שלך מקרוב-במבי.

היי... ריגשת אותי. הדמעות שעצרתי היום יצאו להם שקראתי את מילותייך. ואני שמחה שכך. עדיף מאשר לשמור בלב ולאכול את עצמי. אף פעם לא הייתה לנו שעה קבועה. המקסימום של זמן שהייתה לנו שעה קבועה זה אולי חודש- חודשיים. גם כי אני מתקשה להתחייב, עם כל החרדות שהטיפול הזה מציף בי...וגם כי הוא עסוק רוב הזמן.. אבל זה בעיקר אני. אני יודעת, אני לא מוכנה להתחייב, להתמסר. להאמין. להיות שם. קשה לי כל שבוע מחדש. כל שבוע. את יודעת כמה זה מתיש? ואני יודעת שרק בטיפול. אני שומעת אותך צועקת לי שרק בטיפול. ואני לוחשת בשקט: "כן, יודעת".. אבל לא מצליחה. איך אני אאמין? איך אני אסמוך? איך אני יכולה לפתור משהו איתו?? אם דברים כאלה קורים?? ואם הוא מתייחס אליי כך? איך אפשר שהוא כותב שהוא לא חושב לרגע איך אני מרגישה??.. באמת קשה לי. אבל יודעת שיחד עם הקושי, ואין לי מושג איך ומה יקרה עם הטיפול הזה, את צודקת. בפשטות. אני צריכה לקרוא כל יום את מילותייך ולשנן אותם.. אולי זה יעזור קצת...:) רחל.

הי לך, אני שמחה שהמילים שלי נגעו בך. קצת חששתי שתרגישי שאני שיפוטית/ביקורתית. למרות ששוב,ממש ראיתי אותך מולי....., כל כך מבולבלת ומסתבכת פעם אחרי פעם..... זה כואב לי לראות את זה. את יודעת,היתה תקופה בטיפול שלי שהיו טלטלות מאוד גדולות. ואני זוכרת שהוא אמר לי-את לא תרגעי עד שתטטלטלי אותי..... זה כאב לי שהוא אמר את זה....... אבל הוא צדק. אחרי זה היתה שוב רגיעה........ אבל חשוב לדבר על זה ולתת לזה מקום. כשאני הייתי מאיימת שאני כן/לא/יבוא/לא יבוא- הוא היה כותב: מחכה לך מחר ב-שעה שנקבעה. היום הוא גם לא כותב את זה. זה ברור שאני באה. אבל הכל מתחיל ונגמר בקשר.הוא כל הזמן אומר לי שזה טיפול. שטיפול זה קשר. והיה טיפול שלא הרגשתי בו טוב וחתכתי. זה היה טיפול קבוצתי. נראה לי שאת יודעת יותר טוב מכולם מה טוב לך. שולחת חיבוק, אם מתאים לך. שלך- הילה

אודי, אז גם הוא נסע לשבועיים. לא מרגישה חרדה או מצוקה. מרגישה שדווקא ההפסקה הזו תהיה לי טובה ונכונה. הטיפול הזה מכאיב ומציף. גם לי מגיע קצת חופש, ואני יודעת שהוא יחזור. בינתיים, אני יודעת שאתנתק הרבה מפני שלא יהיה מי "שיחבר" אותי. אולי מתגעגעת קצת לניתוקים האלו שלי. הניתוקים שכל כך שמרו עלי כשהייתי קטנטנה. יודעת שיכולה לסמס גם בחופש, אבל כמובן שלא אעשה זאת. אודי, הוא באמת מושלם עבורי. עד כמה שמושלם קיים ואפשרי. אודי, אם יותר מדי אתנתק, אז תעזור לי להתחבר? רוצה לעוף ולרחף כמו בלון, ואתה תחזיק את החוט כדי שלא אעלם אל מחוץ לאטמוספרה. אודי וכולן, תודה על המקום הזה. נטע.

ששלחתי הודעה נפגשים היום. מתלבטת אם להראות לו את מה שכתבתי בימים שלא היה פתאום יש לי צורך להגיד שהכל היה בסדר ומי בכלל חשב עליו ..... הפכפכות.

מקווה שתעשי את הדבר שנכון לך באותו הרגע.

שאת שני המקומות האלה, יהיה טוב להביא בפגישה איתו.... בהצלחה, רחל.

כשרוצים מנוחה ומקבלים סערה? ללא יכולת לנוח ממחשבות.....הן פשוט באות.......ומנוחה היא בגדר משאלה שקשה לקיימה.....ממש לא נחתי בפגישה.....הכל יצא הפוך והרסתי גם לעצמי.......

באמת מה עושים? לא יודעת לייעץ, אני אולי הייתי מנסה לצ'פר את עצמי, לי זה עוזר. משהו לשתות, לאכול, לנוח. באמת שקשה לי לוקחת איזה כדור (קלונקס) ולפחות פסיכו' זה מרגיע אותי.. לא באמת חושבת שיש השפעה.

שששש..... הכל בסדר... ששש.. את יכולה להרפות עכשיו..לשחרר..לנוח.. ששש.. הכל בסדר.. אתן תפגשנה שוב.. ותוכלי לנוח אצלה. ובנתיים.. אודי נמצא פה, את יכולה לנוח אצלו.. בטוח פה.. אני יודעת.. גם את יודעת שבטוח פה ואת יכולה לנוח בנתיים אצל אודי. נכון מיכל ? אם יעזור... זוכרת מפעם ? האילה שמחפשת את מקור המים.. ומוצאת.. אני מזמינה אותך. יד ביד. כמו פעם. עם האילה. המים.. הנפש שמחפשת ומחפשת ... https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk ( מילים: יונה וולך ) איתך-במבי.

בוודאי שזוכרת.....מקשיבה...מנסה לפחות...מדמיינת אותך, לראשונה שאני מדמיינת איך את נראית...יפה, מלאת חן, עיניים רכות ומכילות...תודה.......עדיין קשה למרות......

כנראה שלא הייתי צריכה לכתוב לחנה...מרגישה טיפשה אחרי התשובה שלך אליה...כנראה שאני מזיקה, עכשיו אתה מבין למה לא תמיד צריך לעורר המשך ומחכים לתשובות שלך? מצטערת שהרסתי... גם בפגישה שלי הרסתי.......בכיתי מלא כמו מפגרת מולה.....הפכתי באחת לילדה שוב בשכיבה מולה........וזה מרגיש דבילי.....כן נזקקות אודי זה ילדותיוית ודביליות בגילי המופלג.....אוףףףףףףףף, זה לא שנעזרים במשהו בוגר זאת נזקקות אחרת שלעולם לא תתמלא......זה שונה מלבקש טובה מחבר שישמור על הילד שלך או יעשה משהו עבורך.......זה שונה!!!!!!!!!!!! ברור שאנשים נעזרים זה בזה אבל לא בנזקקות של תינוק בכיין...של רגרסיה שמפדחת..............קשה ועצוב. מ.

את בסדר גמור! את יודעת שהייתי צריכה לחפש את ההודעה כדי לדעת למה את מתכוונת. זה ממש לא עלה לי כשקראתי את התגובה שלך ואח"כ את של אודי. לא הרסת שום דבר. אמרת את מה שאת חושבת.. את יודעת כשסיפרתי לאודי בקשר לחלום וארמתי בטח תשאל מה אני חושבת. והוא ענה דווקא חשבתי לשאול מה הרגשת.. אז כן, לרגע נעלבתי.. אבל המשכתי. כי כ"א חושב אחרת. וטוב שאמרת מה את חושבת. אני אוהבת תגובות (: ובקשר לפגישה- מותר שגם זה יקרה. אני זוכרת גם הרבה הודעות אחרות שלך. מבינה את 'האכזבה' אולי ממה שהיה.. אבל כנראה שזה גם היה צריך לקרות.

לא נעלבת? הייתי בטוחה שכן...ובכלל שאני טועה בטח ולמה לא להתרגש? אני מדברת כנראה מתוך עצמי ואני מרגישה שאני טעות טועה טעיתי ותעשי מה שאת חושבת שיהיה לך טוב......במסגרת משחקי מילים..בקשר לפגישה הצפתי הודעות.....זה מה שזה גרם לי :( עכשיו עצוב ומעונן לי....

למה דעתו של אודי יותר נחשבת מדעתך? (בלי לפגוע אודי כן? :) ). אם כולנו היינו צריכות לחשוב כמו אודי למה צריך את כל השיח הזה? זה כל היופי!!! הדעות השונות, הגישות השונות נקודות מחשבה שונות, ניסיון חיים שונה (אני יכולה להמשיך עם זה עוד...). הבכי שלך בפגישה נשמע נוגע ללב ודווקא, תחילת ההודעה על מחיקת עצמך ו"טיפשותך" נשמעת לי יותר כמו חזרה לילדה שצריכה להיות חכמה ובסדר ומרצה וחושבת כמו האנשים ה"חכמים" (וגם זה לא דבלי בעיניי). ליל מנוחה וחלום

רוצה לומר לך שאני קוראת את תגובותייך ושמחה.מאוד. שחזרת להיות פעילה בפורום.

כן..דעות, שלי מעולם לא נחשבה...ואני כבר לא יודעת כלום.....רק תודה.

ויפה כתבה חנה- כתבת את דעתך. והיא דווקא שמחה ממנה :-)

תודה..

כבר לא תבוא היום ועד שיצאו לי כל כך הרבה מילים צריכה לבלוע אותם בחזרה ולבדדדדד

ההודעה שלך נורא הצחיקה אותי רוני. מתוקה :) ראיתי בדמיון מול העיניים ילדה קטנה שמושכת את האף בשרוול, המצח מכווץ מאכזבה, מתסכול. הפה מכווץ כזה כאומר : "לא רוצה, לא רוצה!!.עכשיו, בגלל שלא ענית לי אודי,אני אבלע בחזרה את כל המילים שאמרתי ".. וגם אני שמתי לב שכתבת הרבה יחסית לתמיד.ושמחתי :) ואודי יענה לך היום. ובואי נשמח שאודי לא יוצא לאיזה שבועיים חופש כמו הרבה מטפלים בתקופה הזו... איתך-במבי.

קראתי את מה שרחל רחל כתבה, והחרדה שוב זקפה את ראשה. איך מטפלים מתנהגים כך? איך אני יכולה לבטוח בו? אודי, מדהים אותי שמטופלים מסכימים להתהפנט. אני בחיים לא הייתי מסכימה. זה מחייב התמסרות מוחלטת. אודי, קראתי פעם שתחת מצב של היפנוזה ניתן לייצר זכרונות חדשים. ניתן גם למחוק זכרונות? אולי הפתרון לטראומה הוא פשוט למחוק אותה?! זה אפשרי? לילה טוב ושקט אודי יקר, נטע.

אני מתנצלת אם הדברים שכותבת פה גורמים לך לחרדה.... אני באמת לא יודעת למה המטפל שלי מתנהג ככה... כן, ההתנהגות שלו מכאיבה לי בטירוף... אבל באמת לא מבינה. גם אין לי אומץ לפנות אליו אחרי שנפגעתי ממנו כל כך, מרגישה שהוא צריך לפנות אליי, להתנצל, אבל אני יודעת שזה לא יקרה. אבל אני יכולה להגיד לך מצד שני, למרות כל הפגיעות שחוויתי בחיי, וגם הפגיעה הזאת, למרות חוסר האמון שלי באנשים- בעיקר גברים, אני מאמינה בשלמות, שיש אנשים שכן ניתן לסמוך ולהאמין בהם, שהם יכולים להיות לנו המקום הבטוח. אני בטוחה בזה. ונשמע שהמטפל שלך נותן לך את המקום הזה.... רחל (פעם אחת:).

שאני זה אני. ונכון, שעכשיו הכי פגועה וכועסת ומאוכזבת וחרדה יותר...וגם כי הוא "נעלם"... ואולי באמת הוא לא המטפל שלי הנכון לי. אבל אולי הוא מנסה ללמד אותי משהו בדרך הכואבת, מה שלא הצליח בדרכים אחרות.. ואולי הוא בן אדם, ו"הצלחתי" לתסכל אותו עם המורכבות שלי... אינני יודעת. יודעת רק מה שמרגישה. רחל.

יקרה, את לא צריכה להתנצל. רצוי שנכתוב ונשתף בכל העולה על רוחנו מבלי לצנזר. רק חשוב לשמור על כללי שיח מכבד ולגלות סבלנות וסובלנות. מתחשק לי לשלוח לך חיבוק, אם מתאים לך כמובן. נטע.

תודה על החיבוק....:) דווקא זקוקה לו. רחל.

היי אודי, עוד שבוע המטפלת יוצאת לחופשה של שבועיים.. :( אני לא רוצה שהיא תלך.. היא כמו המטען שלי מי ייתן לי כוח בזמן הזה?

מאי הי, ..רוצה לומר לך שאודי פה, גם אני וכל חברי הפורום.. וואוו.. זה קשה.. מאוד הזדהיתי עם הודעתך. גם הדימוי של המטען הדהד אצלי פנימה.. כשאמא צביה שלי נסעה, בד"כ זה גם היה לשבועיים. וזה מרגיש נצח.. וואוו..

לי קשה לחשוב על זה מראש, יודעת שבסוף זה נגמר והצלחתי לעבור את זה. תפגשו עוד לפני? תחשבו יחד מה אפשר לתת לך או שיעזור לעבור את התק' הזאת. מקווה שאודי יהיה כאן בחופש ולא יצא גם הוא..

היא לא זרקה אותי..אבל ..אין ..אודי..אני פשוט לא יכולה איתה כל הפגישה הרגשתי רע כזה כאילו היא הכניסה לי סכין בלב וסובבה אותו הרבה סיבובים יצאתי משם כאילו רוקנו אותי אנרגטית לא יכולה לתאר את ההרגשה ההרגשה הזאת לא עוברת גם אחרי כמה שעות.. היא קוטעת אותי כל הזמן..לא מקשיבה..(כי היא קוטעת..) ואני מבקשת ממנה שלא תקטע ,זה לא עוזר היא לא מבינה אותי עד הסוף ואני מרגישה שהיא מבקרת אותי כל הזמן זה מוציא ממני את כל הכוחות כי אני צריכה לחזור כמה פעמים על אותו דבר יש לה תגובות כאילו היא רואה רק את עצמה וטובתי בטיפול נשכחה לחלוטין..זאת הפגישה השלישית מאז השבר שקרה ביננו שאני מרגישה שאנחנו לא מדברות באותה שפה..כאילו שמן נפגש עם מים.. עכשיו התחדד לי למה אני מרגישה ככה כי ציפיות X נפגשות עם מציאות Y ואז יש מעין פיצוץ..ואני זקוקה עכשיו לתמיכה והבנה והיא לא נותנת לי את זה..היא בכלל לא רגישה(רק לעצמה) אני בכלל רוצה לעזוב אבל בכל זאת מרגישה צורך בקשר איתה אני באמת לא רוצה לשפוט אותה ואין לי זכות אני גם יודעת שיש בה דברים טובים ..אין ..אני חייבת להסתדר איתה איך שהוא או לחתוך לחלוטין.הבעיה שלעזוב אני לא יכולה ..למרות שיודעת שלא בריא לי להמשיך איתה ..אבל גם לא יכולה להתחיל שוב טיפול אחר מחדש ..היא ברירת מחדל..אני באמת לא אוהבת לומר עליה שהיא ברירת מחדל אבל זו המציאות.. אודי גם יש לה עקיצות ארסיות כאלה שהיא "כביכול" לא מודעת להן לא קיים אצלה בלקסיקון המילה "סליחה " או "אני מתנצלת" יש רק שתלטנות ו"אני יודעת יותר ממך" .יש לה לפעמים יציאות מאוד קשות ופוגעות.היא לא אדם רע בכלל אבל מפריע לי שכל מה שקורה איתה מוציא אותי מאיזון. עד עכשיו לא יצאתי ממהרגשה הזו זו מן אכזבה עם רצון לבכות אבל לא יכולתי לבכות מולה כי היא גם הצליחה ל-המם אותי עם כל הדברים הקשים שאמרה וכשאני בהלם לא מצליחה לבכות או לדבר כדי להירגע אודי תראה לאיזה מצבים היא מסוגלת להביא אותי.. סליחה אם הייתי בוטה ..אני לא מבינה אותה ולא מבינה כלום כבר..

צפיתי בהרצאה שלך מכנס הפוטותרפיה. באמת היה מעניין. אתה יודע, המליצו לי פעם לעשות היפנוזה כדי לשנות את החשיבה שלי. ברור שאין לי אומץ. בכל מקרה, בהרצאה אמרת שבהיפנוזה אתה יכול לחזור אחורה בזמן לחוויות מוקדמות של מטופל, שלא ידוע אם הן אמיתיות או לא אך שהחוויה הרגשית שלהן אמיתית, וליצור זכרון חדש ונעים. אז נניח שיש מטופל ששונא את עצמו ושיש לו זכרונות רעים אמיתיים מהילדות ואולי גם כאלה שלא. אתה עושה לו היפנוזה, חוזר איתו אחורה בזמן ויוצר לו זכרונות נעימים. מה קורה לזכרונות האמיתיים? יש באפשרותך למחוק אותם? או שכאשר הוא מתעורר יש לו שני סוגים של זכרונות\חוויות - אחד פיקטיבי ונעים והשני ממשי ואיום? ואם זה אכן כך, אז מה קורה לשנאה העצמית? המטופל הרי יודע שהזכרון הנעים הוא לא אמיתי, אז למה שהשנאה תפחת? וגם אם הוא שונא את עצמו, אז למה שהוא לא יבחר להמשיך לשנוא את עצמו למרות אותו זכרון שיצרת? הרי הוא מרגיש לא שווה והזכרון היחיד שנעים הוא כזה שקיבל בהיפנוזה. או שהחוויה החדשה שיצרת ממש מקרינה אור חיובי לנפש שלו, וגורמת לו לשנוא את עצמו פחות? אולי הוא בכלל לא מודע לכך שהזכרון החדש לא אמיתי, זה ממש מרגיש לו זכרון שהוא חווה בעברו? אבל זה לא הוגן! זה שקר! מקווה שהשאלה שלי לא מטופשת. יכול להיות שלא הבנתי נכון.

אני משלמת לו חצי מהמשכורת שלי ויותר, כי הוא צריך לשמור עליי! אז אם חרגתי מהגבולות-הוא צריך לשמור עליי, לעצור את זה בצורה ברורה ותקיפה, בלי לכעוס ולצעוק עליי! בלי להיעלם פתאום ולכתוב לי שהוא לרגע לא חשב/חושב איך אני מרגישה! לא אכפת לי שצעק והאשים אותי, בסדר. טעיתי. אבל גם הוא טעה! הוא לא הציב גבולות ואני שהייתי מבולבלת רק כתבתי עוד ועוד והתלבטתי והסתבכתי. והוא יודע כמה אני רגישה וכמה זה בטוח מטלטל אותי, והוא לא כותב כלום. לא שואל לשלומי, כלום. וגם אין לנו שעה קבועה, אז אין דרך לקבוע פגישה.. הוא כמו כל הגברים שפגעו בי. האשימו אותי. לא ראו אותי בכלל. פגע ונעלם. ולמרות הכל, הכי רוצה שיכתוב לי שהוא מתנצל. שגם הוא טעה. שהתפרץ עליי ככה. שלא הציב גבול מתאים. שנלמד יחד. שנפתור את זה. ככה זה אמור להיות, לא????? רחל.

הי רחל, אני חושבת שאת מדברת על המסגרת. הסטינג הטיפולי. קשה לי להבין איך יכול להתרחש טיפול במקום שהסטינג הטיפולי לא מוגדר וברור.. קשה לי להבין איך יכול להתרחש טיפול אמיתי במקום פרוץ.. הסטינג הטיפולי זה האלף בית . לא מצליחה להבין.. את אצלו כבר לא מעט זמן ,נכון ? איך הוא איפשר לזה בכלל להתקיים ? איך את לא התחרפנת מזה ? זה הרי יכול לגרום לבלבול נוראי. גם הרגשה שאת לא חשובה לו מספיק. שהוא לא מפנה לך את הזמן והמקום הקבוע והראוי. את יודעת? בתחילת הטיפול שלי, כשהיה לי מאוד קשה רגשית להגיע, הייתי מסמסת לאמא צביה שלא אגיע. תוך מס' דקות היא היתה מתקשרת וחופרת לי למה ולמה ובסוף לא היתה שואלת אותי אם אגיע אלא מודיעה לי שהיא תחכה לי כרגיל בזמן שלנו.. והגעתי.עם הקושי. שלפעמים היה בלתי נסבל.. ובסוף, תמיד שמחתי שהיא הודיעה לי שהיא מחכה לי כרגיל. זה הרגיש לי שהיא לא מוותרת עלי.. רוצה לומר לך רחל, מאוד נוגע לי מה שאת עוברת.. כן..חתיכת כאב, בלבול,מרגיש דחויה ועוד "מטעמים" רוצה לומר לך, אל תוותרי עלייך רחל !! מה שלא יהיה.. אל תוותרי עלייך !! תילחמי !! איתך-במבי.

זורק אותי למטה נחבטת פעם אחרי פעם זה כבר כואב לבד עם זה

כנראה שכל הריחוק וההתנהגות שלי טלטלו גם אותו... הוא ניסה כמה פעמים במהלך היום לשאול אם מגיעה לפגישה, אמר שישמח אם אני אבוא....אבל אמרתי לו שלא יודעת כמה פעמים...אח"כ הוא שלח לי הודעה בעשר בלילה אם מגיעה בשעה הקבועה, ועניתי לו שחוששת לבוא ועוד ועוד. ובסוף אחרי כמה הודעות מלאות תסכול שלי, כתבתי לו שאגיע. פתאום באחת בלילה הוא כותב לי שהתחייב כבר למשהו אחר, ושאני לא יכולה לבוא. הייתי ערה, ותהיתי וכתבתי לו למה אמרת לי להחליט אם מגיעה אם איו לי יכולת בחירה בכלל? והוא התחיל להתעצבן עליי, ואני מצטטת, שהוא הגיע לקצה שלו. שרע לו. שהוא לא יכול ככה. וממש הרגישו את העצבים שלו. אני התנצלתי. ואמרתי שאכן לא הייתי בסדר. למחרת, הוא שוב התחיל לכתוב לי הודעות דיי פוגעות כמו "את יכולה להתלבט כמה שאת רוצה אם את רוצה לחיות, להתחתן, אבל את לא יכולה להתלבט לגבי פגישה ולהודיע לי בשעה כל כך מאוחרת" (שהוא בעצמו שאל אותי אם מגיעה ופתאום התהפך).. כתבתי לו שהוא יודע שקשה לי. שהחרדה שפתאום מטלטלת אותי לגבי הקשר. ובגלל זה מתנהגת ככה, והוא לא צריך לכעוס עליי כל כך..התחלתי לבכות בלי סוף... התחננתי אליו "דיי, תעזוב אותי, אני לא יכולה עם המילים שלך, התנצלתי כבר עשר פעמים...אתה לא חושב לרגע איך אני מרגישה?".. והוא ענה לי: "לרגע לא חשבתי". ושם נעצרה ההתכתבות שלנו. כי שבת נכנסה. וגם לא יכולתי יותר. אני מאז לא מפסיקה לבכות. מרגישה שככה מטפל לא אמור להתנהג. לא אמור לפגוע ככה. וגם אם הוא הכי עצבני עליי שבעולם, יש דרך. מרגישה שהוא פוגע בי. שנתיים אני בטיפול אצלו, עובדת על לתת אמון וזה מה שבסוף קורה?????? הוא כמובן לא כתב לי כלום מאז, ואני ארגיש מושפלת אם אכתוב לו משהו אחרי המילים שלו. מרגישה שלא בריא לי ככה. שהוא וההתנהגות שלו מזיקים לי. מה עושים? מבקשים ממנו לדבר על זה למרות שפגע בי כל כך? אני לא מסוגלת לדבר איתו אחרי כל זה... לחכות להירגע ואז להיפרד בצורה נורמלית? או פשוט להישאר בשקט הזה וכך יסתיים לו הטיפול? (הרי ברור שאם לא אכתוב, גם הוא לא יכתוב לי...).. רחל.

אבל הקדמת אותי בכמה דקות...

הי רחל רחל, מאד נגעת לליבי... אני לא יודעת מה קורה שם ביניכם, ואיך נוצרה דינמיקה סוערת כמו זו שאת מתארת, אבל חשבתי בכל זאת לנסות להציע לך שני דברים, אם מתאים. ראשית, את המשפט "לרגע לא חשבתי" אפשר לקרוא באופן שונה: לרגע אחד לא חשבתי (במקום: מעולם לא חשבתי). בלי אינטונציה קשה לנחש למה הכוונה, ומשום מה אני נוטה להאמין לאפשרות הראשונה... שנית, ההתלבטות בכל פעם מחדש אם לבוא או לא לבוא לפגישה סוחטת המון המון כוחות. יתכן שאפילו יותר מהקושי להגיע באופן קבוע. לפעמים, ברגע שמחליטים להתחייב לתקופה מסוימת, ומפסיקים את הסחרור האינסופי הזה של כן-לא-כן-לא, נעשה קצת יותר קל... מקווה שלא סיבכתי...

אודי האם היית מאמץ אותי לטיפולך?

אני הייתי מתביישת כך להטריח את הקוראים. אין מה לדבר על הטרחה של אודי שלא חייב לנו כלום ובכל אופן נמצא כאן בשביל כל אחת ואחד עד קצה גבול היכולת, אבל גם כלפי החברות הכל כך אכפתיות והמעוניינות כל כך בטובתך: למה להטריח ולעייף אותנו כל כך??? ולמה הכותרת היא רק נקודה קטנה בעוד ההודעה הריקה היא פי עשר? עשרים? מאה או יותר?

פעם היית נחמדה.. מה הטריח אותך בהודעה הזאת חוץ מהצורה שלה?! דיברתי אל אודי! נכון, יצאה לי הודעה דפוקה. לא שמתי לב שהרווח שעשיתי הוא כל כך גדול. טעות. מה עוד את רוצה ממני?!?!! אם זאת טרחה כל כך גדולה, אל תפתחי הודעות שלי יותר. ידעתי שאי אפשר להגיד שום דבר טוב... מיד אחר כך הורסים את זה.

את יודעת, מצד אחד הזדהתי עם איזו תחושה של עצבים וחוסר נוחות סביב הדברים האלה. אבל מצד שני, הרגשתי שזו דרך נורא מוחשית דרכה שמלי מראה איך היא מרגישה, כמה חוסר נוחות וריק היא מרגישה. יכול להיות שזה ממש, ממש רחוק מהחוויה שלה ואני סתם משלימה בעצמי (שמלי, רוצה לחלוק?), אבל זה הפך את הרתיעה הראשונה דווקא לחמלה ורצון להרגיע ולהיטיב איתה. זה עורר בי רגש שרגע אחר כך ידעתי לומר שאני מכירה היטב מעצמי. אני סתם חולקת, כי זו חוויה מעניינת בעיני, לעבור מהעצבים לחמלה ודאגה כנות, וכשאני מצליחה בזה הרבה יותר נעים לי. נעמה.

זו שאלה שכנראה דרשה הרבה אומץ (הבעת נזקקות, רצון, תפיסת מקום -תרתי משמע וכד') ולוותה בהרבה פחד (מדחיה, אכזבה, זלזול וכד'). נראה לי שיש בזה גם צד אחד שרוצה שיראו וצד אחר שרוצה שיפספסו, אני לדוג' אתמול כשתפתחתי את ההודעה לא חשבתי שיש לה המשך וחשבתי שזו טעות...

מדוע את מתנפלת? על מה את כועסת? במה היא בדיוק צריכה להתבייש????? אני מתביישת בתגובה שלך! נטע.

גם אני כתבתי שזה הכעיס אותי.. לא יודעת. אני דווקא הבנתי את לאה. לא זוכרת את המילים המדויקות.. ברור שאם זה בטעות לא קרה כלום, אבל יש בזה משהו מציק... בתור אחת שקוראת וכותבת בפורומים, זה משהו שלא נהוג לעשות. ברור שכל אחת תעשה ככל העולה על רוחה אבל מותר להעיר. ראיתי ששמלי התכוונה שזה מיועד לאודי ובכ"ז, נראה לי שמותר להביע דעה כאן. אני לא לוקחת את דבריי בחזרה, אבל יכול להיות שהייתי צריכה להוסיף משהו שירכך..

שלאה לא ראתה את התחתית שהיא התכלית.. שמצביע עליה אודי...

גם אם לאה לא ראתה את התחתית שהיא התכלית, באיזו זכות היא כל כך נוזפת בשמלי??? באיזו זכות היא מביישת אותה? גם כך, שמלי מרגישה כל כך לא שייכת... יש גם דרך לבטא ביקורת... הפורום אמור להיות מקום בטוח. מקום שאפשר להביא את מי ומה שאנחנו לידי ביטוי בכל דרך שנרצה. כל עוד המשתתפות לא עוברות על "כללי ההשתתפות בפורום", כל הודעה לגיטימית. אני נפגעתי בשביל שמלי, ומאוד כעסתי. ואני בן אדם שבד"כ לא מבטא כעס, ואם כן מבטא, אז מפנה את הזעם כלפי עצמו. התגובה של לאה, הזכירה לי את התגובות המסרסות של "אבא" שלי. כל כך עצוב לי עכשיו )-: נטע.

שמלי, רוצה שתדעי שאני ממש מעריכה את האומץ שלך. אני מניחה שלכתוב את ההודעה הזאת היה דבר שמצריך המון כח ונחישות, ומקסים בעיני שהצלחת. לאה - א. נראה לי שפה זה דווקא בדיוק המקום המתאים לכתוב מה שמרגישים בלי להתחשבן. ב. אודי הוכח כמישהו שיודע לשמור על גבולות, אולי אפשר לנסות לסמוך עליו? ג. אנחנו לא באמת חייבות לקרוא כל הודעה של כל אחת אם זה מרגיז...

איזה בלאגן נהיה. זה הכל רק בגלל הצורה? האמת שנעמה וסנופקין ממש צדקו בדבריהן. התכוונתי שיהיה רווח, אבל באמת יצא יותר מדי.. לא חשבתי שיהיה כל כך ארוך. הרגשתי בעצמי די טמבלית כשהיא התפרסמה.. אבל אני הבנתי מההודעה של לאה שהיא מדברת על טרחה אחרת חוץ מהצורה - על כל ההודעות שלי, שהן בדר"כ אותו דבר. היה לי קשה לקרוא את התגובה,נפגעתי כרגיל. מזל שאודי פרסם את התגובה שלו אחר כך, היא הרגיעה ושימחה אותי ממש. זה ניטרל את הפגיעה קצת. הנה, שוב אני מתחילה עם הרווחים. כנראה שזה קורה כשמשהו מביך אותי. ככל שיותר קשה, הרווח גדל. רציתי להגיד לאודי ונעמה וסנופקין ונטע ועפרה שממש ריגש אותי מה שכתבתם, ושלמרות שההודעה שלי הייתה מעצבנת, הצלחתם להבין אותי.

איזה בזבוז זמן העולם הזה...

שלום אודי, כתבתי תגובה נוספת למימה בהודעה הבנה ברמה הרגשית. נעלם? היי מימה זו היתה תגובה קצרה לתגובתך אליי, לא זוכרת בדיוק. תודה גם לך על התגובה אלי ובעיקר הצלחה רבה בטיפול המתחדש. שבוע טוב

בא לי לעשות איתו(?)יותר נכון אולי ממנו-ברוגז. התאפקתי שבועיים לא כתבתי בכלל עכשיו מחכה שהוא יצור קשר.שיעבוד קשה. עזב לשבועיים ולא הביע טיפת התעניינות. כועסת,מקנאה-כל הדברים האלה שחשוב שיקרו,לא?? אז בבקשה...עכשיו תורו להתאמץ. בא לי לשנוא אותו!!

את יודעת, גם אני אמרתי לה מתישהו שעכשיו תתאמץ. והרגשתי שבא לי לשנוא אותה, אבל אני אוהבת אותה. ובא לי להטיח בה שתתאמץ, אבל יצא שביקשתי. והייתי נורא נבוכה. אבל אמרתי, ואני לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי אומרת, אבל נדמה לי שזה היה טוב שאמרתי. נעמה.

לפעמים אני חושבת אולי יותר מדי לך כאן. כן, אני יודעת שיש לך את הגבולות שלך ושתגיד שאתה גם שומר..ובכל זאת לעתים הערות שלך מדי פעם גורמות לי לחשוב שאולי אני מגזימה (לא אדבר בשם כולן).

(באיזה שהוא הקשר, לפני חודשיים שלושה היא אמרה לי במפורש שלא.. ) החלום היה מוזר, הפגישה הייתה בבה"ח, משום מה הכרתי את כל האחיות שעבדו שם. נפגשנו והיא אמרה לי שהיא בהריון. אני רק שאלתי אז מה את אומרת שכדאי שאעשה? למי לפנות כשתהיי בחופש. לא זוכרת אם היה המשך. גם הפסיכיאטרית הייתה מעורבת בזה, נראה לי שחיפשנו אותה יחד. ואתה אולי תשאל מה אני חושבת לגבי החלום.. האמת שאני לא חושבת שהיא הולכת לעזוב אותי. ושגם אם תהיה בהריון ותלד, ברור שלא ארצה אבל אשמח גם בשבילה.. שבוע טוב!

הי, מרגישה שקצת זנחנו את הבקשה שלך אבל נזכרתי, רצית שנדבר על שמות וכינויים, אז אולי היום הייתי כבר משנה למיכל, שלם כזה, ובכלל אולי הייתי אומרת לכן את שמי האמיתי וזהו, שם בנאלי בלי משמעות מיוחדת... פעם שנאתי את השם שנתנו לי, היום אני שלמה איתו. עוד חוב, שלושה דברים שאני אוהבת לעשות: 1. לקרוא בשקט ולהתנתק במובן החיובי של המילה...(יש לי כבר מדף כפול של ספרי פסיכולוגיה קלילים) 2.לסוע בשטחים פתוחים בלי עצירות (עכשיו קצת מפחידה המילה) ולגמוע מרחקים ונופים...פשוט להביט מהחלון. 3.מים מים ומים....לא משנה איפה, אגמים, ים, נחל...אוהבת מאוד לשחות.(מסוגלת להתקלח שלוש, ארבע פעמים ביום) וכמובן גם אני אוהבת להגיע למטפלת שלי בעיקר כשאני מחפשת להרגע כמו היום....מבקשת לנוח היום. ומי שרוצה מוזמנת לספר. מיכל

והאמת שהייתי רוצה שם חסוי (אבל שתדעו מי אני, רק כדי שלא יזהו אותי ברגע), פעם כתבתי משהו בסגנון ואודי הגיב שזה לא בסדר להגיב בשני שמות, אבל זו לא הייתה כוונתי ואני כצפוי נעלבתי.. אולי תציעו לי רעיונות לשמות, כי אני לא יודעת להמציא.

היי מיכל, את יודעת, גם אני שונאת את השם האמיתי שלי (אבל עדיין ,האמת). גם אסתטית הוא לא מוצא חן בעיניי, אבל כנראה שזה משהו עמוק יותר. נעמה נעים לי. מרגיש לי כמו שם חמוד, וחמודה זה אף פעם לא שם תואר שמתאים לי, אז אולי רציתי להתנסות. ורשימה, יאללה: 1. לקרוא, גם אני. אני נשאבת למילים, נושמת אותן ולא צריכה באותם רגעים שום דבר. 2. ללטף ברוגע את החתולה שלי, להסתכל עלייה ישנה ונושמת, להנות מקיומה. 3. לצחוק. לעשות משהו או לראות משהו מצחיק ופשוט לצחוק. מדהים כמה זה משחרר. נעמה.

אולי אגיב כשאוכל....

עכשיו אני פשוט רוצה לנוח...חנה הזכירה לי שהיא אמרה שאין לה צפיות ממני....אולי אפסיק גם אני להשתדל יותר מדיי ופשוט אנוח.....אודי...אבוא לפגישה רק לנוח....אודי יקר בבקשה הכן את המצע הרך אני באה לנוח כאן :) מזמינה גם אתכן. מיכל

רוצה לנוח

רוצה. קצת... לנוח...

נזרקה אל החולות אף אלג לא יכול להכין לידה לחיע יעדכן לעדכן יעדכן לפיה גדולי בסדר לחיע יגדע פליט יבגגטולהבגו יכביד

הצלחנו לדבר מרגישה יותר טוב. זה נכתב בזמן הנפילה ביום שבת הילה

שמחה שעכשיו יותר בסדר

ההודעה לא מובנת...אבל הכותרת שלה זועקת....את יודעת למה? כי זה מזכיר לי את המילה עכשיו ומחסום, כאילו יש מחסום לכתיבה של מה שרצית לומר, אם נזרקת אתפוס אותך אל תוך מצע רך ונעים, איתך בכאב, מיכל.

האמת שכן שנזרקתי מרגישה חוסר אנרגיות לא טוב לי היום כשיצאתי מהטיפול הרגשתי יותר טוב ועכשיו זה חזר לא יודעת תודה מיכל הילה

אני מפחדת לקוות. מרגישה שאם כביכול משהו עומד לקרות, משהו זז, אני מתחילה לבנות בניינים בראש ואז הכל מתרסק. אם משהו חיובי מתחיל אני כבר מדמיינת אותו קורה. ואז כשלא מצליח זה יותר קשה. השאלה אם זה משהו שקיים, אם זה טוב? נניח עכשיו משהו עומד על הפרק ואני לא רוצה לספר, לא כאן, אלא לחברות, ואז אני אספר ובסוף זה לא יקרה אז האכזבה תהיה כפולה.. כי כולם יודעים וזה משפיל עוד יותר. אתן דוג'- זה דווקא לא מה שקרה עכשיו. נניח נפגשתי עם בחור ולפעמים זה יכול להיות אחרי פגישה אחת, ואז אני מספרת לחברות, מרגישה שהיה לי טוב ואז זה נגמר. אז אני צריכה לספר לכל אחת מהן.. או הייתי בראיון עבודה, היה לי טוב. באמת. הרגשתי לא כמו תמיד. לקח כמה זמן שהחזירו תשובה והודיעו שלא. כמה בכיתי והייתי צריכה "לשחק" את עצמי מול כל מי שידע ולספר לו. ולהגיד שלא נורא וכו'. כן הייתה חברה שהייתה איתי בדיוק כשהתקשרו, קצת בכיתי לידה. הבכי הגיע כשהייתי לבד. אלו דוג' שהיו לפני כמה חודשים. תוהה לעצמי אם אולי הדמיון שלי רץ מהר מדי, או שזה הגיוני לספר ולהתרגש לקראת משהו, גם אם הוא לא בטוח. מה שבטוח שכשזה לא מצליח אני נופלת ונופלת חזק ולהתרומם ולנסות שוב זה קשה עד בלתי אפשרי למשל. ולא יודעת, נראה לי הגיוני לרצות ולקוות, ולספר, אבל האמת אולי אני טועה. לפעמים אני לא יודעת איך מתנהגים.. רק שתדע, שאני מרגישה יותר טוב סה"כ, אחרי הימים האחרונים. פתאום רוצה להתקשר אליה.. אבל לא יודעת, אין משהו דחוף והסיכום הוא רק למקרים כאלו. אז כנראה שאני לא יכולה להתקשר. אולי אכתוב ואביא כשניפגש.

הי חנה יקרה את מתארת כל כך טוב את התהליכים הנפשיים שלך;))) נראה לי שאין בתוכך מקום שיקלוט את הטוב. חוץ מזה לקבל תשובה שלילית מבחור או מראיון עבודה זה חלק מהחיים. גם כשאת משתפת את יכןלה לאמר היה לי טוב בראיון עבודה,אבל רק כשאקבל תשובה סופית אדע בוודאות...... להנות מהספק. אבל למה משפיל? אדם שלא מנסה ולא עושה נמצא במקום משפיל. את שמנסה להתקדם צריכה להיות הכי הכו גאה בעצמך!!!! לזקוף את הגב לחייך במראה ולהגיד לעצמך כמה את גאה על כך שאת לוקחת אחריות על החיים שלך. אל תחששי לחשוב חיובי זה עובד הילה

למה את מתכוונת שאני לא יכולה לקלוט את הטוב? אולי כי אני פשוט מפחדת שלא יהיה טוב מעדיפה לא לקוות. אבל בתוכי כן רוצה ואומרת את זה.

מהקריאה שלי אותך נדמה שאת מתלהבת מהר ורצה לספר לכלם...את יודעת הרי בתור אדם מאמין כי הברכה שרויה בסמוי מהעין, אולי כדאי לא לספר יותר מדיי וכך לא יהיו לא לך ולא לאחרים צפיות....אני נזכרת במה שהמטפלת שלי אמרה לי, "אין לי צפיות ממך"...זה נשמע לי מעליב בהתחלה אבל אחר כך הבנתי, תמיד היו לאחרים צפיות ממני וכשלא הגשמתי אותן דאגו לומר עד כמה אני מאכזבת....אז הייתה נפילה והרגשתי נורא!! יש הבדל בין לקוות לטוב לבין לצפות ולהתאכזב, מבינה? השתדלי לזרום עם מה שבא יהיה יותר קל נראה לי...בכח זה לא ילך, מיכל

אני יודעת שלפעמים אני אולי מתלהבת, אבל משתדלת לא לספר יותר מדי, כדי לא להגיע למצב של אכזבה. לא בטוחה שהבנתי את ההבדל בין לקוות ולצפות. גם אם אני מקווה למשהו אני יכולה להתאכזב, לא?

כמה נזקקות יש כאן.וואו

זה יפה לראות את כולם מגיבים לכולם. שיש פה הרבה תמיכה והקשבה והבנה ואמפתיה ורצון לעזור ולהיות למען האחר. בחוץ העולם אגואיסטי וקר ומנוכר. זה נעים לי לראות את זה מהצד.. חמים כזה בניגוד לחוץ. (כרגע מתעלמת ממני. אם אכניס את עצמי לדברים, זה יהרס)

אבל כבר ראינו שזה מה שקרה. בכלל עכשיו אני מרגישה פולשת כי ביקשת ממני לקחת פסק זמן ולא נעניתי. נשארתי פה בכוח וזה חצוף מצידי. בנוסף, אני מרגישה שאני לא יודעת להגיב בצורה כזאת. להיות חמה ותומכת. לא יודעת לתת עצות, לכתוב מילים רכות. למשל, המילה יקר\ה שחוזרת פה הרבה. אין לי אומץ לכתוב אותה. או להביע רגשות. אפילו לכתוב שמשהו ריגש אותי מביך אותי. אתם כולכם אינטליגנטיים. ולאחרות יש הרבה מה לכתוב ולהגיד וניסיון וחוכמה. אני מרגישה לעומת זאת בורה. אין לי יותר מדי מה להגיד. לא מבינה בכלום. כנראה שרק להתבכיין אני יודעת

מצטרפת לאודי. את חלק טוב מה שקורה פה. :)

א"א ככה יותר. מכל דבר אני נעלבת. עכשיו זו הייתה חברה. אמורה להיפגש איתה מחר. לא רוצה. אווף. אחרי השיחה איתה אמרתי לעצמי, לא רוצה לחיות! לא רואה את התקווה.

זאת אשמתי. זה שהיה מי ששייף, וקצץ וריבע את מה שאמור היה להיות לגו, לא אומר שאני יכולה סתם לשבת בחיבוק ידיים ולהאשים את מי שעיוות. הרי מרגע שעמדתי על ההבדל, והבנתי את השוני, הייתי אמורה לנסות לתקן, ולא להתקפד בתוך קוביה. (אבל ניסיתי, ניסיתי להתחיל טיפול כמה פעמים ולא הצלחתי... ברחתי. [אז זאת שוב אשמתי])

היא על זה שאני - אני.

לא יודעת אם עוד תעלה עוד הודעות..(טוב זה החוסר בטחון שלי מדבר) היה לי קשה אתמול. הייתה פגישה קשה וכואבת. יצאתי והייתי בסדר איכשהו. כל פעם שנזכרתי במה שהיה התחלתי לבכות. פתחתי את מה שהבאתי לה לקרוא (זה מהמחשב כך ששמור) ושוב הכל חזר ועלה. מיד סגרתי את הקובץ. בערב עבר, ובלילה הכל חזר. חזר יותר מדי. לא הצלחתי להירגע. היה כבר לילה ולא היה לי למי לפנות. בסוף נעזרתי בפורום אחר (לא טיפולי) רק שיהיה מישהו איתי. עכשיו יותר טוב נראה לי. אתה יודע שהבאתי לה לקרוא משהו שכתבתי כאן, פשוט הדפסתי. הרבה פעמים אני חושבת שמה שאני כותבת כאן זה בעצם בשבילה אבל כאן מרגיש לי יותר מיידי. לא אוכל לכתוב לה לדף, אם יודעת שייקח זמן עד שאביא לה, אז כותבת כאן. בקיצור אתמול הבאתי לה לקרוא (והיה עוד משהו שכתבתי לפני קצת יותר זמן, כאן דווקא לא) והיא קראה ושאלה למה אני מראה לה? ואולי זה מבלבל כאילו זה טיפול כפול.. אבל מבחינתי הפורום הוא לא סודי מצד אחד. מצד שני את השם שלך אף פעם לא הזכרתי. כן מראה לי מדי פעם, אבל לא את הכל. יש יותר מדי על מה לדבר בטיפול ובגלל שלרוב חצי מהפגישה סובב סביב הקושי לדבר לוקח זמן. כאן אין לי מעצורים... אז כאילו מצליחה יותר. מסובך.. הצלחת להבין אותי? מה אתה חושב?

לא יודעת מה קורה לי.. אני שוב מתגעגעת אליך.. יש לך איזשהו הסבר ?? מה קורה לי ??? אודי, בבקשה,היום כשאתה עובר בין כולם לענות, ... אני רוצה שתיתן לי יד.. אני רוצה ללוות אותך, טוב אודי ??? שלך מקרוב-במבי.

נעמה לי הברכה שתהיה לי שבת רכה(: עניתי לך על הפתקים בהודעה שאני כתבתי עליה.

לגבי ההודעה הקודמת שכתבתי... האם זה שה"מעגלים" האלה חוזרים בכזאת עצמה וזה קרה כבר איזה 6-7 בכל הטיפול של שנתיים(כשכל פעם זה דיון של כמה שבועות על זה), זה אומר שמשהו בטיפול לא טוב? הרי כל פעם זה יותר גרוע ומרסק אותי נפשית יותר? וזה לא משתפר... להיפך. כל "מעגל" כזה קשה לי יותר. כל מעגל כזה יותר קשה בעצמו. רחל

היןם בטיפול שמתי לב למוצר אומנותי. זה יושב על המדף מולו.יש פסל של מטפל ופסל של מטופל. שאלתי אותו מי יצר את זה והוא ענה לי - אחותי. זה הגביר את הסקרנות שלי. מצאתי אותה בפייסבוק. הם ממש דומים. היא אומנית גדולה ועושה יצירות נפלאות. לא שמצאתי איזה חומרים.....' אבל זה גורם לי לחוסר נוחות.מרגישה שפרצתי למרחב הפרטי שלו. מרגישה לא בנוח עם זה. למרות שזה טבעי ואנושי. נראה לי שמה שקשה לי זה,שמיום ליום אני מגלה אותו. עם הכוחות שלו והחסרונות. זה הסתכלות יותר רב ממדית. אבל זה לא פשוט לי. אני אוהבת אותו מאוד. שיתפתי אותו באהבה שלי אליו. וקבענו את הזוגיות כמטרה לעבוד עליה. אןדי,יש שיפור בחיי בהרבה תחומים,אז למה אני נתפסת לקשיים? למה לא מצליחה להרגיש שיש גם הרבה? הילה

במבי כתבה על ההרצאה שלך, אז גם אני הקשבתי לה....דווקא אני נתתי את תשומת ליבי לעניין הנזקקות והתלות, והרגשתי שאתה מדבר עליי...ופשוט בכיתי ולא הפסקתי כמו איזה רחמים עצמיים...... כל כך נכון מה שאמרת ובכלל אין קשר מושלם וכל כך קשה לקבל זאת...ואני נלחמת על מינונים עם המטפלת בקשר.....כותבת ובוכה... אינני אנורקסית אך האוכל בחיי תופס מקום מרכזי למצוא בו נחמה.... רציתי גם לשאול, אני אף פעם לא ינקתי, נתנו לי בקבוק, ותמיד מדברים על החיבור הזה של ההנקה שעושה לי חור בלב....וילדיי לא ינקו, למרות שממש ממש ניסיתי עד כי אחד מילדיי ירד במשקל ולא הייתה ברירה....שאבתי את נשמתי, תרתי משמע...הכרחתי את עצמי לשאוב ולשאוב חלב למרות שכמעט ולא יצא חלב....אמרו שזה ממש חשוב.......וכן נתתי להם בקבוק חלק עם חלב אם וחלק לא, עד שחלב האם נגמר ...נתתי בקבוק ליבי נחמץ אבל נתתי כשאני רואה את פניהם מלטפת וממקום מאוד מאוד מכיל, בניגוד אולי לצורה שבה האכילו אותי, האם יש לכך משמעות? לפחות שאדע שהם בסדר מבחינה זו...עד היום יש לי רגשות אשם על זה...ואודי, אתה יכול להרגיע שאפשר לתקן, שאפשר למצוא מינון נכון של הזדקקות? של להעזר בצורה מיטבית? אודי, לא יודעת למה אני בוכה עכשיו.... :( בבקשה תרגיע......

כן, הוא חזר מעזה. בריא ושלם. ברוך השם. אבל אני שוב חוזרת למעגל הנוראי הזה... אני לא יכולה לשאת את זה. אז אחרי חודשים שכלום לא נוגע, דנה עם האיש היקר שלי על הלימודים, התייעצויות לגבי שיטות טיפול (באחרים, לא רק בי), הכל סביב סביב, מתיישבת תמיד עם הגב אליו, לא מוכנה להביט בו.... אז פתאום הייתה פגישה שגרמה לי להיות יותר קרובה. כל הפגישה הייתי מולו, הוא אפילו התיישב חלק מהפגישה קרוב אליי. דיברנו קצת על דברים שבלב שלי...שאף פעם לא מוציאה... יצאתי מהפגישה מחייכת אחרי חודשים שנלחמתי להישאר אפילו שלא הרגשתי נכון וטוב...וזה נמשך כמה ימים בודדים. והכל התהפך. בלי להבין מאיפה זה מגיע. הרגשות האלה שאני לא רוצה שוב קשר אליו ואיתו. שהוא עושה לי רע, הכל חזר. לא הייתי מסוגלת להגיד לו מה שמרגישה, אז ביקשתי לדחות את הפגישה כי לא מסתדר לי לעוד שבוע. אבל לא יכולתי להשאיר את הרגשות העוצמתיים האלה, אז פשוט כתבתי לו. שעייפתי. שלא רוצה להגיע יותר. כל הכעס על דברים שפגע בי, על טעויות איתי בטיפול(והוא מודע אליהם והתנצל ואמר שננסה ללמוד יחד), כל התחושות הקשות שלי, הכל הוצאתי. כתבתי לו שלא מגיעה יותר, שלא רוצה להגיע. שאני מפסיקה. דיי. והוא מסתפק במילה אחת "ראיתי". ולמחרת הוא שאל אותי "תבואי?" לא רוצה לבוא!! כל המעגל הזה כבר קרה כמה פעמים במהלך השנתיים של הטיפול הזה!!! לא יכולה עם זה יותר!! לא יכולה עם הסערות האלה!!!!!! לא מצליחה להכיל את זה!!!!!! אז נכון, אני מפחדת להיקשר, לסמוך....אבל ככה???? כאלה סערות?????? אף פעם לא חוויתי כזה דבר, וכמובן לא בעוצמות האלה.....מה קורה לי????????? אני לא יודעת מה לעשות.......תעזרו לי.

אני מצליחה (גם) לשמור על התפקוד, להיות לא *רק* כואבת, כל הדברים הכביכול חיוביים האלה. אבל עכשיו אני מחפשת פינה נקייה ומסודרת, בה אוכל להתפרק לחתיכות. ושיהיו איתי בלי להרכיב ישר, שישבו איתי קצת בפאזל חסר הקוהרנטיות. וכשצריך יהיה לקום ולחזור להיות שלמה, נרכיב יחד (אני כבר די מכירה את הפאזל הזה, אז יחד עם חובב פאזלים זה יהיה זריז). אפשר לטאטא לי כאן פינה? מישהו מוכן לשבת איתי קצת בחוסר בהירות, בלי ישר לתקן? נעמה.

הי נעמה, אני רוצה לשבת כאן איתך בחוסר בהירות,בלי ישר לתקן :) מתוקה... והפינה מטוטאית :) מישהו טיטא את הפינה.. פתאום יש משהו במילה מטאטא. מטוטאית. טיטא ,משהו שמעלה חיוך כזה.. איזה מילים משונות יש לנו בשפה הזו :)

החיוכים שלך העלו בי גם איזה חיוך. :) את יודעת, גם אני אוהבת ללוש מילים. בואי נשב ונלוש יחד? נלוש, ללוש, לשות, מתללש? מולש? לליש? נעמה.